טבח תרפ"ט, בתל אביב וביפו, ירושלים וחברון, מוצא, צפת וכפר אוריה, הוא אחד מהאירועים המכוננים של הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל. בספר חדש, מטריד ומעורר מחשבה, טוען ההיסטוריון ד"ר הלל כהן כי תרפ"ט היתה "שנת האפס" של הסכסוך, השנה שבה התעצבו היחסים בין יהודים וערבים, בין אשכנזים ומזרחיים, שנת היציקה של אתוס הביטחון הציוני והאסטרטגיה הצבאית ארוכת הטווח של היישוב העברי. בין רוצחים, קורבנות, מצילים ועומדים מן הצד – ינשוף היסטורי על המסקנות החשובות שעולות מספרו של הלל כהן. אך האם הן זהות בהכרח לכוונתו המקורית של המחבר?

I and the public know

,What all schoolchildren learn

Those to whom evil is done

.Do evil in return

W.H. Auden, September, 1939

הלל כהן, תרפ"ט – שנת האפס של הסכסוך היהודי-ערבי (כתר, 2005)

ב-13 למאי, 2011, נערכה עצרת לציון יום הנכבה בגבול ישראל-ירדן. כתב של טלוויזית אל-אקצה של חמאס ראיין כמה מהפליטים המבוגרים וביקש מהם לשחזר את חוויותיהם מ-1948. אבל אחת מהמרואיינות, קשישה בת 92 בשם שרה ג'אבר, העדיפה דווקא לדבר על נושא אחר. לשאלתו של הכתב מה משמעות יום הנכבה מבחינתה, אמרה ג'אבר כי "חייתי לאורך התקופה הבריטית, וחוויתי את טבח היהודים בחברון. אנחנו, תושבי חברון, טבחנו ביהודים. אבא שלי טבח בהם, והביא הביתה דברים…" הכתב הנבוך קטע אותה בטרם תמשיך לעשות בושות, אבל ארגון ממר"י "אסף" את הקטע והעלה אותו לרשת. לא ראוי כמובן להסיק מסקנות מרחיקות לכת מדבריה של קשישה פלסטינית אחת. אבל מבחינה מסויימת, הקטע הזה עשוי לשמש כפתיחה מצויינת לדיון בתרפ"ט – שנת האפס בסכסוך הישראלי-ערבי,ספרו החדש של ההיסטוריון הלל כהן. כהן, אולי אחד מגדולי החוקרים של הסכסוך הישראלי-ערבי מאז ומעולם, הוא מחברם של מחקרים היסטוריים מהשורה הראשונה כמו צבא הצללים (על משתפי הפעולה הערבים כמגש הכסף של מדינת היהודים), כיכר השוק ריקה (על ירושלים הערבית), ערבים טובים (על שיתוף הפעולה של פלסטינים עם שירותי הביטחון הישראליים), ורבים אחרים.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כך טוען כהן, לא התחיל באמת ב-1967, כפי שנוהג לטעון השמאל הציוני, וגם לא ב-1948, כפי שטוענים בשמאל הרדיקלי, אלא במאורעות תרפ"ט של 1929. "אי אפשר להבין את היחסים בין יהודים לערבים בארץ בלי להבין את המאורעות הדרמטיים האלה," כותב כהן, "1929 היתה השנה שבה התעצבו התודעות של שני הצדדים למשך שנים רבות." מעשי הטבח המזוויעים שביצעו פורעים ערבים בשכניהם היהודים במוצא, חברון וצפת, ההתנגשויות האלימות בירושלים ובגבול יפו תל אביב והתפרצויות אחרות ברחבי הארץ גיבשו את המזרחיים והאשכנזיים, שחרב הפורעים כוונה כנגדם ללא הבחנה, ליישוב יהודי שחרד לבטחונו וקיומו. ב-1929 החל להתפתח אתוס הביטחון של היישוב. רבים ממפקדי ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות, כך כהן, עיצבו את התודעה שלהם לגבי הסכסוך בתרפ"ט, אותה "שנת אפס". מי שראה את בני עמו נטבחים באופן אכזרי כל כך, כפי שרומז השיר של אודן המצוטט לעיל, יהיה חסר רחמים כלפי אותם האויבים בעתיד. מרדכי מקלף, לעתיד רמטכ"ל צה"ל, היה ילד קטן בתרפ"ט, וראה את כל משפחתו נטבחת מול עיניו. כאשר שירת כמפקד בהגנה בקרבות על חיפה, ציווה על כוחותיו לירות בכל ערבי שיראו, אם כי ההוראה לא התבצעה במלואה. גם מפקדים מפורסמים אחרים, כמו ישראל טל ורחבעם זאבי, עיצבו את תודעתם על יחסי יהודים ערבים, ביטחון, מלחמה ונקם באותה שנה נוראה.

ראה את משפחתו נטבחת מול עיניו – מרדכי מקלף במדי הצבא הבריטי

בספרו, מתאר הלל כהן את מאורעות תרפ"ט בפירוט רב, תוך שימוש נרחב במקורות ציוניים, ערביים ובריטיים. הוא מגולל את הרקע ההיסטורי, את השתשלות האירועים ואת מעשי הטבח עצמם. הפרקים השונים מתמקדים בסכסוך על הכותל המערבי שקדם לפרעות, וכמה ממוקדי האירועים: תל אביב-יפו, ירושלים, צפת, מוצא, ומעל הכל חברון, העיר שבה התחולל הטבח מקפיא הדם והידוע לשמצה ביותר. תרפ"ט – שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי מגולל את סיפורם של קורבנות ושל רוצחים, אנשי דת שהסיתו וכאלה שהושיטו יד מרסנת, בוזזים ומטשטשי ראיות, לצד גיבורים – חברונים, צור באהרים, צפתיים וירושלמים –  שהצילו חיי אדם תוך כדי חירוף נפשם. הפרק האחרון עוסק במשפטים ובהוצאות להורג בעקבות המאורעות, וכן במסקנות ובהשלכות ארוכות הטווח שלהם.

אף כי הציבור הישראלי מזהה את פרעות תרפ"ט אך ורק עם טבח יהודים בידי ערבים, כהן מספר באריכות גם על מעשי אלימות מהצד שכנגד, ומגולל את סיפורם של ערבים חפים מפשע שנטבחו בידי יהודים: משפחת השייח' עוון ביפו שנרצחה בידי השוטר שמחה חינקיס, הלינץ' בסבלים הערבים במאה שערים, חילול המסגד בנאבי עוקאשה והריסת בתי ליפתא. מסיבה זו, האשימו אותו מבקרים אחדים, בעיקר בני מוריס וחיים נבון, בניסיון ליצור איזון מלאכותי ובהתעלמות מפשעי הצד הערבי. ההאשמות הללו אינן הוגנות. כבר בהקדמה, כותב כהן כי אין ולא יתכן איזון בחלוקת האשמה: רוב היהודים שנהרגו בתרפ"ט היו לא חמושים, בעוד רוב הערבים שנהרגו היו פורעים שנעצרו בידי מגינים. רק שלושים חפים מפשע נהרגו מהצד הערבי, חלקם ככל הנראה מירי של שוטרים בריטים. תרפ"ט, מדגיש כהן, היתה בראש ובראשונה התקפה של ערבים כנגד היהודים, לרוב יהודים חסרי ישע. נראה כי קצפם של המבקרים יצא על התעקשותו של כהן להביא גם את גרסתו של הצד השני, הפלסטיני, ולהציג אותה במלואה ובאופן מקיף ומשכנע ככל האפשר. על כך הוא ראוי לשבח: גם הציוני האדוק ביותר צריך לדעת מה חושב הצד הפלסטיני, ולא רק מה שאנחנו מדמיינים שהוא חושב.  

ספרו של כהן, אולי החיבור ההיסטורי המקיף הראשון על מאורעות תרפ"ט שהתפרסם בשפה העברית, הוא יצירת מופת ממספר בחינות. יש מעט מאד חוקרים באקדמיה המסוגלים לכתוב באופן סוחף ומרתק כל כך, לתת ביטוי לרגשות העזים ולתהפוכות התקופה, ובו בזמן להקפיד על אמינות ודייקנות היסטורית; לתאר גירסאות שונות, זיכרונות מנוגדים ונרטיבים לאומיים שונים בלי להיבלע בתוכם, וחשוב מכל – לנתח מאורעות כל כך קשים, שהשפעתם על מציאות חיינו עמוקה כל כך – בלי לשמש בתפקיד מוכיח צדקני או מטיף בשער. נראה שגם לרקע הייחודי של כהן יש יד ורגל בעמדתו המחקרית: בחור ישיבה ומתנחל לשעבר שבילה זמן רב במחנות פליטים, למד ערבית מהשטח ומתמצא לפיכך בשיח הפלסטיני, החילוני-ציוני והדתי לאומי בעת ובעונה אחת. אין חוקרים רבים באקדמיה המסוגלים לצטט בנשימה אחת פרוטוקולים של המשטרה הבריטית, דוחו"ת מהארכיון הציוני המרכזי, עבודות מאסטר ודוקטורט מאוניברסיטאות בחברון ובשכם, לקסיקונים גיאוגרפיים ערביים ומאמרים מעלוני בתי כנסת או כתבי עת תורניים שאינם מוכרים לרבים מחוץ לציבור הדתי. עמדתו הייחודית של כהן מאפשרת לו גם להבין את הרגשות העזים של שני הצדדים: את הפחד והאימה של הפלסטינים, שחשו שארצם נשמטת מהם לטובתם של מהגרים זרים, לצד האמונה הכנה של הציונים שהפרוייקט שלהם צודק, חיוני והומאני מעין כמותו. להט המתפללים במסגד אל-אקצא, לצד ריקודי הדגלים ו"התפעמות הנפש הישראלית" של חסידי הרב קוק בכותל המערבי ומערת המכפלה.

הסוגיות העולות מתרפ"ט – שנת האפס של הסכסוך היהודי-ערבי הן רבות ושונות, וכאן הייתי רוצה להתייחס רק לשלוש מהמרכזיות שבהן: בעיית הרוצחים, סוגיית המצילים והשאלה המטרידה מכולן: האם היתה דרך אחרת? לשתי השאלות הראשונות כהן נותן לדעתי תשובות טובות, אולם התשובה לשאלה השלישית לוקה בחסר, וחושפת נקודת חולשה משמעותית בספר ובהשקפה ההיסטורית שבבסיסו.

מדוע קמו ערביי חברון על שכניהם וידידיהם היהודים וטבחו אותם באכזריות מקפיאת דם שכזאת? בניגוד לטענות אפולוגטיות ערביות, כהן מראה שמבצעי הטבח בחברון ובצפת כיוונו את סכיניהם לא רק לאשכנזים אלא גם ליהודים ספרדים ותיקים. "חמישים שנה אני לומד את אורחם ורבעם," אמר יהודי צפתי ותיק ומזועזע, "ולא היכרתים." הקריאה של הקורבנות, "אנשים אחים אנחנו", נפלה לרוב על אוזניים ערלות. התשובה לכך מזעזעת אך חשובה, וכהן מוצא אותה בעדויות של ערבים מבוגרים ומחקרים פלסטיניים מאוחרים יותר. בעיניים יהודיות, המחלוקות בין חרדים לציונים, אשכנזים וספרדים, ציונים ואנטי-ציונים, היו אמנם משמעותיות, אולם בשטח, ובמיוחד מנקודת הראות של הערבים, היו קווי התיחום מטושטשים בהרבה. גם היהודים שהתנגדו לציונות היו שותפים, ולו מבחינה דתית, לחזון שיבת ציון; גם הם הרגישו גאווה וביטחון בשל ההתחזקות הדמוגרפית של קהילתם והחסות הבריטית שקיבלה, ומעל הכל – היהודים ראו בעצמם קולקטיב אחד, עם ולא רק דת. המחלוקת על הכותל, המהומות האלימות בירושלים ושמועות מסולפות על טבח ערבים בידי יהודים שהגיעו לחברון ולצפת, טשטשו את ההבחנה בין יהודים וציונים. בעיניים ערביות, הפכו כל היהודים לחלק ממהלך מתואם שנועד לנשל אותם מארצם. וכאן יש להעיר, שיתר ההסברים שמביא כהן מפי מרואיינים פלסטיניים משכנעים הרבה פחות: הפרובוקציות של בחורי ישיבה יהודים מחברון, הגירת תלמידי ישיבת סלובודקא מארצות הברית, הלוואות בריבית – כל אלו אינם מסוגלים להסביר אכזריות כזאת, שחזרה על עצמה גם בצפת, שבה לא התקיימו התנאים הללו. זוועות תרפ"ט, בסופו של דבר, מלמדות כיצד שיטפון לאומני, משולב עם חרדות קיומות, מנטליות המון ולהט דתי, מסוגל להפוך בני אדם למפלצות ולהקים אותם על שכניהם וידידיהם. מבחינה זו אין ולא ייתכן איזון בין יהודים לערבים: מעשי רצח מצד היהודים היו מבודדים יחסית, אכזריים פחות, ובדרך כלל לא זכו לתמיכה של ההנהגה. בזירה הערבית, למרבה הצער, המצב היה שונה לחלוטין.

כאן כדאי להתעכב על הצד השני של המטבע – המצילים. סיפורם של ערבים שהצילו יהודים דווקא סופר במקורות הציוניים הקלאסיים, ביניהם ספר חברון או אפילו העיתונות העברית של התקופה. ידוע פחות הוא סיפורם של יהודים שהצילו ערבים מלינץ' בירושלים ובמקומות אחרים – שמעון בעל המכולת מירושלים, מינה אלברט ממאה שערים, עזרא קרייתי משכונת הבוכרים – וכהן כנראה חושף אותם לראשונה. ברור שהמצילים הערבים פעלו מתוך סיכון חמור בהרבה לא רק למעמדם החברתי אלא גם לחייהם. אבו שאכר מחברון, אדם מבוגר שהגיע על סוסו הלבן לבית חבריו היהודים, נשכב על המפתן ולא זע גם כאשר הרוצחים שיסעו את רגלו בסכינים; פרנסי העיר טבריה שהצילו את יהודי עירם; מחמוד עבאס מצפת (קרובו של נשיא הרשות הפלסטינית), שהתנדב לשמור על בית ידידו והדף במו ידיו את הפורעים, או ארבעת הפועלים מצור באהר שהצילו את חבריהם לעבודה והסתירו אותם, תוך סיכון אישי רב, במתחם של החמולה במרכז הכפר. מה גרם למצילים הללו לפעול כפי שפעלו? כאן כדאי לצטט את אחת העדויות בספר על המצילים במחצבה בצור באהר:

אך ברגע האחרון ממש כשהמתנקשים מתקרבים ומצטופפים על ידי המחסן, ראינו פתאום קבוצת ערבים מצור באהר ובראשם אחד מידידנו, מוחמד ג'אבר, מנסים להבקיע להם דרך בין ההמון. ולאחר הגיעם לראשי הכנופייה התחילו, תוך ערבוביה פראית, צרחות וצעקות, דין ודברים ואיומים קשים.

"אלו", כותב כהן, "הם הרגעים הקריטיים באירועי הצלה. הרגעים שבהם אם לא נעשה מעשה- יישפך דם. כדי להציל חיים צריך שיקום אדם ויאזור עוז נגד התוקפים. לעיתים ללא התמודדות חזיתית, רק על ידי מתן מסתור לרגע. ולעיתים יש צורך להתמודד חזיתית, לאטום אוזניים לצעקות ואיומים, לחזק את הלב אל מול נפנוף בנשק. כך נהג אבו שאכר בחברון, כך נהג עזרא קרייתי [יהודי שהציל ערבים] בשכונת הבוכרים […] וכך נהג מוחמד ג'אבר במחצבה." מספרו של כהן עולה כי על מנת להיות מציל, אין די ביכולת להתנתק מהלכי רוח המוניים סוחפים; אין די להתעלם, ולו לרגע, מטיעונים רבי עוצמה של נקמה, צדק לאומי, זעם דתי או אפילו איום קיומי; אין די באכפתיות ואומץ לב, אם כי אלו תנאים הכרחיים. המציל חייב להיות אדם מהיר מכל הבחינות. לא להסס, לא לחשוב ברציונליות, לא לשקול שיקולי ביטחון. כפי שהרוצחים בטבח ההמוני פועלים מתוך רגש, כך גם המצילים. הרגשות, נראה, עובדים אצל אלוהים ואצל השטן בעת ובעונה אחת. בעיתות של טבח, נראה כי השקולים והזהירים, השפויים ובעלי המחשבה הרציונלית, יהיו בעיקר עומדים מן הצד.

שאלה שלישית חשובה היא "האם היתה דרך אחרת"? האם תרפ"ט הובילה את היהודים והערבים באופן בלתי נמנע לעימות של 1948, והאם היא עצמה היתה מחוייבת מהניגוד התהומי, הבלתי ניתן לגישור, בין השאיפות הערביות והציוניות בארץ ישראל? כהן סבור שלא. בכל צומת היתה דרך אחרת. תיאורטית זה נכון, אבל מה האלטרנטיבה? מדבריו של כהן נרמז, אם כי הוא לא אומר זאת במפורש, שלמרות טיעוניה הצודקים של הציונות, אין להתעלם מהמחיר הנורא של שבירת הפרדיגמה הותיקה של יחסי-יהודים ערבים בארץ ישראל. התפיסה המוסלמית השלטת, בארץ ישראל ומעבר לה, ראתה ביהודים בני חסות לגיטימיים, כל עוד הם מקבלים את השלטון הערבי. יחסי השכנות והידידות היחסיים ששררו בין יהודים וערבים, לבד מאירועים חריגים כמו מרד הפלאחים, היו מבוססים על הנחת יסוד של נחיתות יהודית. לא בהכרח נחיתות של כל יהודי מול כל ערבי, אלא נחיתות של הקולקטיב היהודי מול הקולקטיב הערבי.

כל עוד יחסי ההיררכיה הללו נשמרו, היו יכולים יהודים וערבים לחיות בשלווה יחסית זה לצד זה בערים מעורבות כיפו, ירושלים או חברון. כל עוד הנחיתות הזאת היתה הנחת יסוד, היו יכולים עיתונאים ערבים במאה התשע עשרה, בכנות גמורה, להזדהות עם היהודים שנרדפו באירופה, כפי שמראה הדוקטורט של שאול סאחייק, שכהן מצטט. אולם בעידן הלאומיות, הצטמצם בהכרח מרחב הסובלנות של הערבים, בעוד המחיר שנדרש מהצד היהודי הלך וגדל. בצל השלטון הבריטי, כאשר מאזן הכוחות בין יהודים וערבים הפך ללא ברור, כל ניסיון של היהודים לתבוע לעצמם זכויות כלשהן נתפס כפרובוקציה המערערת על הסדר הקיים. מרחב הפעולות הלגטימיות של יהודי ארץ ישראל, בעיניים ערביות, הלך וקטן. כך, כפי שראינו, זיהו הערבים עם ה"ציונות" לא רק ציונים בפועל, אלא גם את ישיבת סלובודקה האנטי-ציונית בחברון – משום שהביאה לעיר יהודים לא מוכרים מארצות הברית ומקומות אחרים. בתקופות אחרות הגירה דתית מסוג זה לא עוררה התנגדות מיוחדת. בעידן הלאומיות, עצם הניסיון לתבוע זכות הגירה לארץ ישראל, בוודאי שכחלק מחלום שיבת ציון, נתפס כפרובוקציה שהרתיחה את הדם.

אבל אולי אלמלא הציונות דברים היו מתפתחים אחרת? ספק רב. הלל כהן עצמו טען בראיון ל"הארץ" שדברים היו יכולים להיות שונים אם הציונים היו מגיעים לארץ כ"פליטים מבקשי מקלט" ולא כאדונים, אבל האם הטענה הזאת סבירה? שיווי המשקל הישן התבסס על תלות יהודית, חוסר שוויון מובנה והנחות יסוד עתיקות, וככזה דינו היה להיעלם עם בוא עידן הלאומיות, עם הציונות או בלעדיה. כפי שאנחנו למדים ממקומות אחרים במזרח התיכון ובאירופה, הלאומיות הגיעה לכל מקום, במוקדם או במאוחר, ונשאה איתה חוסר סובלנות כלפי מיעוטים דתיים ואתניים. אמנם, בעולם ללא ציונות אולי קשה לדמיין התפרצות זעם רצחנית כל כך כמו הטבח בחברון. אולם אין פירושו של דבר שגורלם של היהודים בתרחיש כזה לא היה עגום. בארץ ערבית, כפי שפלסטין היתה עתידה להיות אילמלא המפעל הציוני, מעמדם של היהודים היה ככל הנראה דומה לזה של הקופטים במצרים. מיעוט שפל ראש, נרדף ומוכה, שסובל מפוגרומים תכופים וחוסר סובלנות הולך וגובר מצד השלטונות והרחוב כאחד. זאב ז'בוטינסקי, אחרי הכל, צדק. בנסיבות הנתונות, דו קיום בין יהודים וערבים לא היה יכול להיווצר מדיבורים גרידא. הציונים היו חייבים לשבור את פרדיגמת העליונות הערבית בכוח הזרוע. הדברים אולי לא היו חייבים להתפתח כפי שהתפתחו ב-1929 או 1948, וכאן הנסיבות ההיסטוריות הספציפיות (וטעויות של המנהיגות הפלסטינית) הרעו במידה משמעותית את המצב, אבל עימות מסוג כלשהו היה חייב להתרחש.

צדק בעניין קיר הברזל. זאב ז'בוטינסקי

כי ספרו של הלל כהן, ובמיוחד תיאור מעשי הטבח בחברון ובצפת, מראה כי לא היתה לעם היהודי תקומה בארץ ישראל, או במזרח התיכון בכלל, ללא כוח צבאי חמוש ונכון לקרב. שום עדה דתית, לאומית או אחרת לא יכולה להיות נתונה לרחמיהם של שכנים שעשויים, בחלקם הגדול, לפרש כל צעד, כל שאיפה, כל תביעת זכות כאיום קיומי המצדיק טבח. משה דיין צדק כאשר אמר, בנאום ההספד המפורסם על רועי רוטנברג, כי אין לנו מה להלין על איבתם של הערבים. יש לה, כפי שמראה גם הלל כהן, הצדקות הגיוניות משלה. אבל עלינו להיות מוכנים לקראתה. "אל נסב את עינינו," הזהיר, "פן תחלש ידינו. […] זו ברירת חיינו – להיות חמושים, חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב, וייכרתו חיינו." בניגוד למה שמקובל לחשוב בימין הישראלי, אין פירושם של דברים שיש לנקוט במדיניות של לאומנות עיוורת או להתפלש באכזריות חסרת תוחלת, לאבד צלם אנוש או לשקוע בשנאה. לאחיזה נחושה בחרב יש סכנות משלה – חוזקה וחדותה עשויות לגרום לאוחז בה ללקות בשיגעון גדלות ולשכוח את גבולות הכוח, להתנהג כמו שייח' טאלב מרקה, ראש המסיתים בחברון, ולא כמו אבו שאקר, מוחמד ג'אבר או עזרא קרייתי, שיצאו נגד הסחף הלאומני כדי להציל את אויביהם כביכול. אפשר לגלות אמפטיה לצד השני, ללמוד את תרבותו ואת שפתו שלא רק למטרת "דע את אויבך", ורחמנא לצלן – אפילו לנסות להגיע עמו לפשרה אמיתית. אבל החרב חייבת להיות שם תמיד, שלופה או בנדן. זהו, בסופו של דבר, הלקח האמיתי של תרפ"ט.

משהו רקוב בממלכת סעודיה: המלך עבדאללה בן עבד אל עזיז, הריבון הנוכחי של הממלכה, הוא בן תשעים ומתפקד אך בקושי. חלק מיורשי העצר המיועדים שלו מתו מזקנה, והנוכחי סובל מהיסטוריה רפואית בעייתית ויש האומרים שגם משיטיון. שמעתם על הרבה ממלכות שיורש העצר שלהן סנילי עוד בטרם עלותו לכס השלטון? מדוע זה קרה, מהי מלכודת הירושה ומה הקשר לנפילת ברית המועצות? ינשוף פוליטי-מדיני על משטר פוליטי מחוכם שהפך למכשול, וסדר שזקוק לקטטר. 

ב"חוקי פרקינסון ומרדף הקדמה", ספרו הקלאסי והמצחיק עד דמעות של ההיסטוריון הבריטי נורתקוט פרקינסון (סקרנו אותו כבר בהרחבה כאן), מציע המחבר דרכים "להפריש" מנהלים בכירים לפנסיה. אחת מהדרכים הללו היא מינוי המנהל המזדקן לנציג החברה בשורה של כנסים בינלאומיים יוקרתיים, שמחייבים טיסות תכופות בין ילדים צווחים ודיילות נרגזות בנתיבים עקלקלים ככל האפשר. לאחר שורה של טיסות מהסוג הזה, כל אחד ירצה לצאת לפנסיה. אבל החלק המעניין יותר בפרק הנ"ל נוגע דווקא בשאלה, מתי כדאי לחברה "להפריש" החוצה את המנהלים הבכירים שלה. התשובה, טוען פרקינסון, אינה נעוצה דווקא ביכולותיו המנטליות של המנהל. אכן, בעולמנו המודרני ישנם אנשים מבוגרים ששומרים על צלילות עד גיל מופלג, יין שמשביח עם השנים ומתובלן בניסיון חיים עשיר. הבעיה אינה המנהל הפורש, אלא יורשו המיועד. מנהלים שנשארים בתפקידם עד זקנה ושיבה, ("מאריכים חיים באופן מרגיז במיוחד", כפי שניסח זאת אנטון צ'כוב) גוררים אחריהם שורה של יורשים פוטנציאליים מתוסכלים, שהופכים לחסרי תועלת ומרירים יותר ויותר עם השנים. המנהל הבכיר, טוען פרקינסון, צריך לפרוש רגע אחד לפני שיורשיו הופכים לפצצות זמן של ייאוש ותסכול. איחרת את הרגע הזה, ולו בשנייה אחת? יצרת לעצמך פצצת זמן, שעלולה להוביל לניוונה וחורבנה של החברה ברגע ששרביט ההנהגה יעבור לדור הבא.

 נורתקוט פרקינסון, היסטוריון של הצי הבריטי ומומחה לרזי הניהול והבירוקרטיה, לא הכיר ככל הנראה את ערב הסעודית. לו הכיר, היה מגלה  שממלכת הנפט האסלאמית היא דוגמא מושלמת לתיאוריה שלו. הנה דברים מתוךסקירתו של יואל גוז'נסקי על מאבקה של ערב הסעודית בחוקי הביולוגיה:

נסיך הכתר הסעודי, נאיף בן עבדול עזיז, הלך לעולמו בבית חולים בז'נבה. מותו של נאיף, כבן 79, לא בא בהפתעה, שכן בשנים האחרונות היה חולה מאוד. נאיף הוכתר כנסיך הכתר רק בחודש אוקטובר 2011, לאחר מותו של הנסיך סולטן. המלך עבדאללה, במהלך מהיר שנועד למנוע חיכוכים מיותרים בצמרת ולשדר יציבות והמשכיות, מינה יורש עצר חדש בפעם השנייה בתוך תשעה חודשים.

 יורש העצר החדש, הנסיך סלמאן, הוצג על ידי התקשורת הסעודית כאדמיניסטרטור מוכשר שיוכל להוביל את הממלכה לחוף המבטחים. אולם גם הוא – ינוקא שמלאו לו לאחרונה שבעים ותשעה חורפים– רחוק מלהיות בריא. בהיסטוריה הרפואית שלו סוחב סלמאן ניתוח בעמוד השדרה ושבץ אחד לפחות. לאחרונה, כפי שכתב צבי בראל, נפוצו אף שמועות שהוא סנילי וסובל משיטיון. המלך הנוכחי, עבדאללה, הוא כבר בן תשעים ובקושי מסוגל לתפקד. צעיר הנסיכים, מוקרן, הוא כבר בן שבעים. זו אכן מציאות יוצאת מגדר הרגיל. שמעתם על הרבה ממלכות שבהם יורשי העצר מתים מזקנה בזה אחר? בקצב הנוכחי, ערב הסעודית, אחת המדינות החשובות, העשירות והמשפיעות ביותר במזרח התיכון, תהיה ראויה יותר להיקרא "ערב הסיעודית".

 שיטת הירושה המורכבת של סעודיה, שבה המלך ממנה את יורשו תוך התחשבות באיזונים עדינים בין ענפיה השונים של משפחת המלוכה, נטועה באופן עמוק בהיסטוריה של הממלכה. בספרו, ערב הסעודית – ממלכת נפט במבוכי הדת והפוליטיקה, סוקר פרופ' עוזי רבי מאוניברסיטת תל אביב את תולדותיה המורכבות והמרתקות של הממלכה, ומסביר, בין היתר, מדוע שיטת הירושה הנוכחית נוצרה כצעד הגיוני לפתרון בעיות היציבות של המדינה. סעודיה, כפי שמסביר רבי, היא מדינה ערבית שמעולם לא עברה את חווית הקולוניאליזם, ומוסדותיה לא עוצבו לפי הדגם האנגלי, הצרפתי או האמריקני. משפחת אל-סעוד, שמקורה באזור נג'ד המבודד והקנאי שבצפון חצי האי ערב, החזיקה ממלכה מקומית משלה מאז סוף המאה השמונה עשרה. זו היתה ממלכה מסורתית, שבטית מאד, שהתבססה על ברית בין הנסיכים לבין חכמי הדת הווהאבים, אסכולה חנבלית שהחזיקה בפרשנות מילולית ומחמירה במיוחד של חוקי האסלאם. תהפוכות מלחמת העולם הראשונה אפשרו לעבד אל-עזיז בן עבד אל-רחמן אל סעוד (ידוע יותר בכינוי "אבן סעוד"), האב המייסד של "המדינה הסעודית השלישית", להשתלט על חצי האי ערב כולו, לרבות הערים הקדושות מכה ומדינה, תוך תמרון מחוכם בין הבריטים, האמריקאים ושאר הכוחות המערביים באזור.

 הנפט, משאב הטבע היקר שהתגלה בשפע אדיר סעודיה בשנות השלושים, הכניס כסף רב לקופת הממלכה והפך אותה למדינה עשירה, שרכשה עם השנים מידה רבה של השפעה מקומית ובינלאומית. אולם בשנות השישים, נוכח המלך פייסל, בנו של אבן סעוד וגדול שליטיה של הממלכה מאז ומעולם, כי הסדר השבטי שנוצר בחסות האב המייסד אינו מתאים לתקופה המודרנית. כסף הנפט הכניס לממלכה את פיתויי המערב, הפאן ערביות הנאצריסטית חלחלה ממצרים והולידה דרישות לרפורמות מרחיקות לכת, והמיעוט השיעי שישב באזוריה העשירים של הממלכה היווה סכנה לעצם יציבותה.

 מול הסכנות הללו, יצר המלך פייסל סדר חדש שהתבסס על שורה של רפורמות, מערך מורכב של איזונים עדינים בין הקצוות והכוחות השונים בממלכה. מחד גיסא, הוביל המלך החזק והכריזמטי תהליך של תיעוש, בניית מוסדות, מודרניזציה והשכלה (לרבות חינוך נשים), וניסה ליצור זהות לאומית פאן סעודית שתחצה את המסגרת השבטית. ראשי השבטים קיבלו הזדמנויות עסקיות ונתח מעושר הנפט, והסכימו לנטוש בתמורה לכך את שאיפותיהם הפוליטיות. מאידך, התבסס פייסל על "המסורת הסעודית" כקו בלימה נגד רוחות השינוי והמודרניזציה שנשבו מקהיר, בגדאד, טהראן ובירות המערב. "הסדר של פייסל", שהתבסס במידה רבה על הברית בין הכתר הסעודי לממסד הדתי הווהאבי, הוביל לשורה של צעדים שנועדו להבהיר למעמד הבינוני, לאנשי הדת, לאינטלקטואלים ובעצם לכלל אזרחי הממלכה את הקווים האדומים של המשטר. המלוכה, בגיבוי אנשי הדת, דיכאה ביד קשה קיצונים אסלאמיים שהתנגדו למודרניזציה. בה בעת, כדי לפייס את הממסד הדתי, החמירה את חוקי הדת והמוסר והפכה אותם לאבן יסוד של המדינה החדשה (החוק המפורסם ביותר, אם כי לא בהכרח החשוב ביותר, הוא איסור הנהיגה לנשים). בניגוד למה שחושבים רבים, סעודיה אינה שריד מימי הביניים. במדינה שבטית מסורתית אין צורך ב"משטרת מוסר" ובחוקי דת מפורטים ומפורשים. קווי האופי השמרניים של המדינה הסעודית נקבעו בידי המלך פייסל ותומכיו כניסיון לעצב מודרניזציה סעודית ייחודית, שתאפשר פיתוח של המדינה תוך הפקדת מוסרות השלטון בידי מלוכה אבסולוטית וממסד דתי שסר למרותה.

 השיטה להורשת הכתר, שהתבססה אף היא על חוקים לא כתובים, היתה חלק בלתי נפרד מ"הסדר של פייסל". כמו הצעדים האחרים, היא נועדה לאפשר לממלכה להתפתח כמדינה מודרנית, תוך כדי שמירת היציבות. ואכן, מי שמכיר מונרכיות יודע שאין דבר מערער יציבות, מסוכן והרסני יותר מסכסוכי ירושה. הסעודים לא היו צריכים להרחיק לארצות ניכר על מנת להיווכח בכך. המדינה הסעודית השנייה, כפי שכותב עוזי רבי בספרו, קרסה בסוף המאה התשע עשרה בשל בעיות מסוג זה. שיטת הירושה שהתפתחה בתקופתו של פייסל נועדה למנוע זעזועים כאלה וקבעה, בראש ובראשונה, ששרביט המלוכה יעבור בין בניו של אבן סעוד. המלך ממנה את יורשו עוד בימי חייו. האב המייסד, שהיה נשוי לנשים רבות, הותיר אחריו 36 בנים שהגיעו לבגרות, קבוצת נסיכים גדולה שהתחלקה לסיעות (בעיקר לפי האם). ההחלטה הלא-כתובה להעביר את הכתר בין הבנים היתה שסתום ביטחון. כך יכול המלך לבחור את יורשו מבין קבוצה קטנה יחסית שאת חבריה הוא מכיר היטב, במקום להסתבך במאבק הסיעות המורכב בין מאות רבות של נכדים.

  אבל ליציבות יש מחיר: היא מונעת זעזועים, אולם בטווח הארוך היא מובילה לקיפאון ולניוון. הסדר של פייסל, שהיה יעיל ומוצלח בימיו, מתקשה לעמוד באתגרי המודרניזציה: מערכת בינלאומית מורכבת, דמוגרפיה נוסקת, כלכלה משברית והידלדלות מאגרי הנפט. עלייה של מעמד חדש, משכיל ומקופח, שלא שייך לאצולה המסורתית, מוסיפה אף היא לחוסר היציבות הכללי, ועוד לא הזכרנו את עלייתו של האסלאם הקיצוני, שרואה במלוכה הסעודית אויבת מרה ובעלת ברית של "השטן האמריקני". למרק המבעבע הזה יש להוסיף את התסיסה בקרב המיעוט השיעי המקופח ואת צלה המאיים של איראן.

 מול האתגרים הללו, מעמידה המשפחה הסעודית שורה של נסיכים זקנים, חלקם הגדול חולים, תשושים וסניליים. זוהי מלכודת שלטונית. בעתיד הקרוב מאד, הביולוגיה תעשה את שלה ויהיה צורך להעביר את השלטון לדור הנכדים. חוק היסוד הסעודי מ-1992 מתיר את האפשרות הזאת, והמלך עבדאללה קבע שמינוי היורשים יתבצע לאחר מותו באמצעות מועצה משפחתית. אבל ככל שמשפחת המלוכה מתמהמהת בהעברת השרביט לדור הבא, המשימה תהיה קשה, מסובכת ומסוכנת יותר. כפי שהזהיר פרקינסון, דור היורשים נעשה מתוסכל יותר ויותר עם השנים. ומכיוון שמאגר הנכדים הוא גדול ועצום, מאבקי הירושה הסיעתיים עלולים להיות מרים ואפילו אלימים. מסוכן אפילו יותר הוא עולמם המנטלי של הנכדים. אריסטוקרטים צעירים יחסית ומפונקים שהרבו לבקר במערב בשנות הבטלה הארוכות שבהן הודרו ממעגלי השלטון עלולים לפתח רעיונות רפורמיסטיים מרחיקי לכת ומסוכנים שלדור הנסיכים הקשיש לא יהיו היכולת והכוח לבלום. ההיסטוריון סטיבן קוטקין טוען שנפילת ברית המועצות נגרמה עקב תופעה דומה. דור המנהיגים הפוסט-סטליניסטי, "ותיקים" כמו ליאוניד ברז'נייב, יורי אנדרופוב וקונסטנטין צ'רניינקו, העביר את השרביט מאחד לשני, תוך "דחיית הקץ" של הורשת המדינה לדור הבא. שורת הזקנים החולים במוסקבה, שעוררו גיחוך הן בברית המועצות והן במערב, הפכה את השלטון למומיה חלולה. שלטון האימים הסובייטי נעשה בית זקנים משתעל ושמרני. התחושה ש"ככה אי אפשר להמשיך" גרמה לגורבצ'וב, המנהיג הראשון שהתמנה מדור הבא של עסקני המפלגה, לנסות רפורמות פזיזות ומרחיקות לכת שהובילו להתרסקותה של המדינה. האם כך יקרה גם בסעודיה? עדיין אי אפשר לדעת, אולם מדובר מבחינת השליטים הקיימים בסכנה ברורה ומוחשית. הולך להיות מעניין, אולי מעניין מידי, במלכות הנפט האסלאמית של חצי האי ערב.

נפילת האפרטהייד בדרום אפריקה הפכה זה מכבר למיתוס המכונן של השמאל הרדיקלי במערב. באופן ספציפי, "ועדות האמת והפיוס" נתפסות לעיתים קרובות כפתרון קסם שיוכל ליישב סכסוכים ברחבי העולם. חוקרת של היסטוריה מזרח-תיכונית אמרה לי לא מזמן, למשל, כי לדעתה יש להקים "ועדות אמת ופיוס" בישראל ופלסטין. אולם מה היו היתרונות, החסרונות והתנאים ההיסטוריים שאפשרו את הצלחת "ועדות האמת והפיוס" בדרום אפריקה, והאם הם קיימים גם אצלנו? ינשוף היסטורי על קסמם המתעתע של הרחמים.

נָשְׂאָה אִמְרָתָהּ אַתֵּנָה וַתֹּאמֶר לְזֵאוּס בֶּן-קְרוֹנוֹס:
"זֶבְס אָבִינוּ שֶׁלָּנוּ, בֶּן-קְרוֹנוֹס, מֶלֶךְ-הַמְּלָכִים!
הַגֵּד לִי לַשּׁוֹאֶלֶת, מָה עַתָּה יָעַצְתָּ בְּלִבֶּךָ?
הַמִּלְחָמָה אֲיֻמָּה וְקֶטֶל נוֹרָא שׁוּב תָּבִיא,
אוֹ בִּידִידוּת תִּקְשׁוֹר מִיָּד הַמַּחֲנוֹת הַשְּׁנָיִם?"

הֵשִׁיב אֲמָרָיו לָהּ זֶבְס כּוֹנֵס-הֶעָבִים וַיֹּאמֶר:
"בִּתִּי, שַׁלָּמָה תִשְׁאָלִי, וְתַחְקְרִי שׁוּב לְמוֹ אֵלֶּה?
שֶׁמָּא לֹא אַתְּ מִבִּינָתֵךְ יָעַצְתְּ אֶת-הָעֵצָה: וְהָיָה
בְּשׁוּב אוֹדִיסֵס לְבֵיתוֹ, יִקֹּם מֵהֶם אֶת-נִקְמָתוֹ,
אַתְּ כַּטּוֹב בְּעֵינַיִךְ עֲשִׂי, וְאֶת-אֲשֶׁר יִקְרֶה לָךְ אַגִּיד.
יעַן כִּי נִקַּם אוֹדִיסֵס הַנַּעֲלֶה נִקְמָתוֹ בַּחֲתָנִים,
שׁוּב תִּכָּרֵת הַבְּרִית, וּמָלַךְ כָּל-יָמָיו בָּאָרֶץ.
אָנוּ נִמְחֶה אֶת-זֵכֶר הֲרִיגַת הַבָּנִים וְהָאַחִים
כָּלָה מִלֵּב כָּל-הָעָם, וְשָׁבוּ לְאַהֲבָה כְּקֶדֶם
אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְהָיָה הַשָּׁלוֹם לָהֶם וְהָעֹשֶר".

אודיסיאה, 24 (תרגום שאול טשרניחובסקי)

כל אחד והדוגמא ההיסטורית החביבה עליו, כל מחנה פוליטי והמיתוס המכונן שלו: הכיבוש האמריקאי של יפן, למשל, הפך לתקדים האהוב על הניאו-שמרנים בארצות הברית. אם האמריקאים הצליחו להפוך את הדיקטטורה היפנית הרצחנית לדמוקרטיה אין סיבה שלא יצליחו לעשות זאת בעיראק ובמקומות אחרים בעולם. בנימין נתניהו, שקשריו האידיאולוגיים עם הניאו-שמרנים האמריקאים אינם טעונים הוכחה, דווקא מעדיף את צ'כוסלובסקיה, צ'מברליין והסכם מינכן כתקדים שאפשר לנופף בו בחורף, בקיץ, בסתיו ובאביב. באותו האופן, נפילת האפרטהייד בדרום אפריקה משמשת מזה עשרים שנה כמיתוס המכונן של השמאל הרדיקלי בעולם המערבי: הנה הוכחה שניתן להפיל משטר עוול ורשע באמצעות חרם בינלאומי "בלתי אלים", ואף לאחות את הקרעים ולרפא את הטראומות באמצעות "ועדות אמת ופיוס". האמור הוא בועדות ציבוריות שהוקמו ב-1995, כפשרה בין משטר האפרטהייד הקורס לבין יורשיו ממפלגת האופוזיציה העיקרית של הרוב השחור, הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC). נלסון מנדלה, מנהיגה הכריזמטי של ה-ANC, חתם על הסכם עם הנשיא היוצא, פרדריק וילם דה קלרק, שנועד להתוות מפת דרכים לפיוס לאומי על יסוד הכרה בחטאי העבר. לפי ההסכם, מנהיגים אזרחיים וצבאיים של הרוב הלבן שביצעו פשעים כנגד שחורים בתקופת האפרטהייד יוכלו להעיד לפני הועדות, להתוודות על פשעיהם ולבקש מחילה מהקורבנות. אם יעשו זאת, הם זכאים להגיש בקשה לחנינה. הבקשה, בעיקרון, נתונה לשיקול דעת הועדה, וזו נטתה להעניק חנינות ללבנים שביקשו מחילה בלב שלם, אלא אם ביצעו פשעים שחרגו בהרבה מהמקובל.

הועדות, שדיוניהן צולמו בטלוויזיה, הפכו במהרה למפגן רגשי שנועד, במוצהר כמעט, לשמש בסיס ל"צדק שיקומי" (restorative justice) שירפא את הפצעים של הקורבנות. העדות עצמה נתפסה כאקט מאחה, מרפא. ד"ר פומלה גובודו-מדיקיזלה, פסיכולוגית שעבדה עם הועדה, כתבה לימים כי "ההצהרות לפני הועדה היו של אנשים שנפגעו עמוקות בידי העבר. אלו אנשים שחיכו למישהו, משהו, כדי לפרוק את מה שמעיק עליהם ולאשש את חווית הכאב והפגיעה." אולם דווקא הכוונה התרפואידית הזאת עמדה בלב ביקורת חריפה שהוטחה בועדות ממספר כיוונים. ראשית כל, חלק מהקורבנות התלוננו כי אונסים אותם לאשר, בעצם נוכחותם, חנינות מבישות לאלו שהרסו את חייהם. אישה אחת, שעמדה פנים אל פנים מול השוטר שרצח את בעלה, אמרה בזעם כי "אף ממשלה לא רשאית לסלוח. אף ועדה לא רשאית לסלוח. רק לי יש זכות לסלוח – ואני לא מוכנה לסלוח." במקביל, האשימו עיתונים לבנים (אפריקנרים) מסויימים את הועדות, לא לגמרי בצדק, כי הן מגלות אמפטיה אך ורק לקורבנות שחורים אך לא לקורבנות לבנים. "יו"ר הועדה [הארכיבישוף דזמונד טוטו]," נכתב באחד העיתונים הללו, "בוכה כאשר הוא מקשיב לשחור שסבל מהתעללויות בידי המשטרה. הוא לא בוכה כאשר הוא שומע עד לבן מספר על משפחתו שנמחקה בידי טרוריסטים." ביקורת רצינית יותר, חץ משונן שכוון לעצם לוגיקת "הריפוי" של הועדות, נגעה לסתירה בסיסית בין ריפוי פצעים נפשיים לחיפוש אחר האמת. הועדות החליטו מראש שמטרתן לרפא את הקורבנות, ולפיכך האמינו לשחורים א-פריורית ונטשו כל יומרה לאובייקטיביות. מסיבה זו, למשל, העדים השחורים לא נחקרו בחקירה נגדית כדי לא להתאכזר אליהם, והועדה הניחה שדיברו אמת. פרופ' ריצ'רד לנדס, היסטוריון מאוניברסיטת בוסטון, תקף בחריפות את ועדת גולדסטון שניסתה, לדעתו, ליישם את השיטה הפסולה והמזיקה הזאת בחקירת מבצע עופרת יצוקה:

בהצהרה מדהימה שמגלה רבות, חשפה אחת מחברות הועדה, הינה ג'ילאני, בלי להבין עד כמה היא עצמה מערערת את המוניטין המקצועיים שלה כשופטת, את ההיגיון שעמד ביסוד […] גישת ה"פתי מאמין לכל דבר" של הועדה: "אני חושבת שזה יהיה מאד אכזרי שלא לתת אמון [בעדים הפלסטינים]." עתה ברור מדוע אף אחד מחברי הועדה לא הביע ספק כלשהו: מי רוצה להיחשב "מאד אכזרי"? ההשקפה הזאת של ה"פתי הרחום", היוותה ככל הנראה, מעין גישה "תרפואיטית" לחקירות: המשימה של חברי הועדה היתה לתת [לקורבנות] הזדמנות "לשאת עדות" על סבלותיהם. […] האם חברי הועדה, במיוחד גולדסטון, חשבו על החקירה כ"ועדות אמת ופיוס" ולא כניסיון לגלות את העובדות? גישה כזאת [של ועדות אמת ופיוס] פירושה כי הצד המוגדר על ידי החוקרים כ"קורבן" נחשב, א-פריורית, כזה שדובר אמת.

בועדות האמת והפיוס, לפיכך, היו חסרונות רבים, מכל כיוון שלא מסתכלים עליהן: לא פעם הן כשלו בעשיית צדק עם לבנים שביצעו פשעים מחרידים ומצד שני, האמינו באופן אוטומטי לעדים השחורים. עד כמה שלא נעים לומר זאת, ועדות האמת והפיוס היו בסופו של דבר משפט ראווה, אמנם ללא עונש. הקורבנות והפושעים הספציפיים היו אמצעי כדי לאשש ערכים חשובים יותר, שעמדו מעל ומעבר להליכים: נצחון הדמוקרטיה, זכויות אדם, מחילה ואחדות לאומית, גם במחיר של אי צדק כלפי יחידים. מצד שני, אסור להתעלם מההצלחה הניכרת של הועדות בדרום אפריקה. מדינת האפרטהייד לשעבר רחוקה מאד מלהיות גן עדן עלי אדמות, אבל כל מי שמכיר את המצב בזימבאווה השכנה, יכול לראות כי בסופו של דבר, מנדלה וטוטו הצליחו לשמר את האחדות הלאומית בין לבנים ושחורים באופן מרשים למדי, לאור הנסיבות. התוצאה של ועדות האמת והפיוס היתה אולי בעייתית, אבל בסופו של דבר חיובית.

אולם לפני שרצים ליישם את הפטנט הזה במקומות אחרים בגלובוס, כפי שמציעים חלק מאדריכליו (בראש ובראשונה טוטו עצמו), יש לשים לב לגורמי רקע מכריעים שסייעו להצלחת הרעיון הזה בהקשר הדרום האפריקאי, אולם עשויים לתרום לכשלונו בנסיבות אחרות. ראשית כל, הרטוריקה המוסרית הנאצלת של ועדות האמת והפיוס, השאיפות הפסיכולוגיות "לרפא" את הסבל של הקורבנות ודיונים משפטיים מלומדים על הצדק הטבעי, הסתירו מאחוריהם מציאות צינית בהרבה של יחסי כוח ומאזן אימה. כשגרמניה הנאצית נפלה ונכבשה, אף אחד לא חשב להקים "ועדות אמת ופיוס" עם ותיקי המפלגה הנאצית בתוך גרמניה. הסיבה לכך ברורה: אם ניצחת את האויב שלך, אין צורך להתפייס איתו, ואתה יכול לנהוג בו כטוב בעיניך.

בדרום אפריקה, לעומת זאת, מנהיגי האפרטהייד, והמיעוט הלבן שייצגו, שמרו עדיין על רבות מעמדות הכוח שלהם, בעיקר במערכת המשפט, בצבא ובעולם העסקים. לאור זאת, נלסון מנדלה וה-ANC לא היו יכולים, אפילו אם רצו, להיפרע מהם באמצעות משפטים פליליים. גרמניה הנאצית היתה דיקטטורה, ולפיכך היה קל להאשים שכבה מצומצמת יחסית של מנהיגים בתכנון הפשעים. דרום אפריקה היתה דמוקרטיה ללבנים בלבד, והאפרטהייד הונהג בידי מוסדות נבחרים. לפיכך, שכבת האשמים היתה גדולה יחסית, והיה קשה להעניש אותה בלי לערער לחלוטין את יציבות החברה. נקודת המבט הריאליסטית הזאת לא מנסה לערער בהכרח על טוהר כוונותיו של נלסון מנדלה, האידיאליזם שלו ואמונתו הכנה בפיוס עם המיעוט הלבן. אלא שאם המיעוט הלבן היה מובס לחלוטין ונותר חסר כוח מול הרוב השחור, קשה להאמין שמנדלה היה מצליח להתגבר על קולות קיצוניים במחנהו שלו שקראו להיפרע בלבנים על עשרות שנים של דיכוי אכזרי.

אולם בו בזמן, ועדות האמת והפיוס היו מבוססות על מפת דרכים מוסרית ברורה. הנחת היסוד שלהן היתה שהאפרטהייד ייצג חוסר צדק, ואילו המתנגדים לו היו לוחמי חופש וחירות. העובדה שהועדות גם ביקרו טרור והפרות זכויות אדם מצד ה-ANC מצביעות, במידה רבה, על ההגינות של מנהיגיהן, אבל אין בביקורת הזאת, כפי שהעידו רוב המשקיפים, כדי לכסות על סולם הערכים הבסיסי. אוכפי אפרטהייד לבנים שהגיעו להעיד לפני הועדה "קנו" במקרים רבים חנינה, אם כי לא תמיד. אבל המחיר היה וידוי מוחלט והודעה מפורטת באשמה, באופן שישכנע את חברי הועדה כי הפושע מתבייש במעשיו. אכן, לבנים שסירבו להעיד לפני הועדה, או שהעידו "ביהירות" ואפילו "בקול מונוטוני שאינו מבטא חרטה", נותרו חשופים לתביעות פליליות ואזרחיות.
אולם העובדה שלבנים רבים שיתפו פעולה עם הועדות, ורבים יותר תמכו בהן ונתנו להן לגיטימציה, לא ניתנת להסבר רק באמצעות פחד מתביעה משפטית. בפועל, היה קשה מאד לתבוע ולהרשיע מפרי זכויות אדם בתקופת האפרטהייד: אפילו נגד פיטר וילם בוטה, מנהיג דרום אפריקה במשך שנים רבות, לא הצליחו לגבש תיק ראיות מוצק מספיק. המיעוט הלבן, כולל חלק גדול ממנהיגות האפרטהייד לשעבר, שיתף פעולה עם ועדות האמת והפיוס משום שהנרטיב הבסיסי שלהן (אפרטהייד כאי צדק משווע) הפך לקונצנזוס לאומי לאחר 1992. כאן נודעה חשיבות עליונה לכך שמשטר האפרטהייד לא פורק על ידי כובש זר, מהפכנים שחורים שעלו לשלטון או המונים שצבאו על הגדרות, אלא על ידי הלבנים עצמם. פרדריק וילם דה קלרק, הנשיא האחרון של האפרטהייד, קיבל ייפוי כוח לצעדיו הן מהפרלמנט הדרום האפריקאי והן מהאוכלוסייה הלבנה, באמצעות משאל עם ששחורים עדיין לא הורשו להשתתף בו. הנשיא דה קלרק לא הציג את צעדיו כפרקטיים בלבד אלא ככורח מוסרי, וגינה את משטר האפרטהייד כבלתי צודק. הלבנים, לפיכך, הכירו בכך שהם היו הצד הלא צודק במאבק, הן דרך מנהיגותם הנבחרת והן באמצעות הצבעתם במשאל העם. ההטייה הפוליטית של ועדות האמת והפיוס התאפשרה משום שגם חלק גדול (אם לא רוב) הלבנים קיבלו, ברצון או בחוסר רצון, את הנרטיב הבסיסי שלהן. לדרמה הפומבית של טוטו והצוות שלו, שדמתה במידה רבה למשפט ראווה, היתה השפעה מרפאת ומאחדת עבור הציבור הדרום אפריקאי, אך ורק בשל הקונצנזוס העקרוני הזה.

מכל הסיבות הללו, יהיה זה עיוורון לשמו לראות בועדות האמת והפיוס פתרון קסם לסכסוכים בכל מקום ואתר. למעשה, הן עשויות להצליח רק כאשר שני תנאים הכרחיים נפגשים. מצד אחד, המשטר המובס צריך לשמור על חלק ניכר מכוחו באופן שיאיים על יורשיו. מצד שני, אותו המשטר צריך להודות בכך ששיטות הפעולה והאידיאולוגיה שלו, עד אותה העת, היו עוול ומשפח, ולקבל את הנרטיב הבסיסי של הצד השני. קל לראות מדוע הצירוף הזה נדיר יחסית: מי שלא הובס לחלוטין ועדיין שומר על כוחו, אינו נוטה להודות שטעה, בוודאי שלא לחלוטין, ועוד פחות סביר שיודה שהוא היה הצד הרע בכל הסיפור. נסיבות אלו, כפי שראינו, היו ייחודיות למדי לדרום אפריקה בשלהי תקופת האפרטהייד, וקשה לראות אותן מופיעות מחדש (למשל) בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסיכוי שאחד הצדדים בארץ ישראל יודה שהנרטיב שלו היה מוטעה ושקרי נמוך אפילו מהסיכוי להשיג הסדר קבע יציב בין ישראל ופלסטין בשנים הקרובות.

חברת מוזילה החליטה לפטר לפני מספר ימים את המנכ"ל שלה, ברנדן אייך, בעקבות חרם ולחץ מסיבי של ארגוני הפוליטיקלי-קורקט. מה למעשה קרה כאן, מה הסכנה ואיך חזרנו, לאחר מאות שנים, לשיטות הפעולה של האינקוויזיציה הקתולית. הינשוף על להט, אמונה, וחזרה תמימה וזכה בתשובה.

אתמול, ב-3 באפריל 2014, החליטה חברת מוזילה (משווקת הדפדפן Firefox) לפטר את המנכ"ל שלה, איש המחשבים המוערך ברנדן אייך, לא מפני שכשל בתפקידו – אלא משום שהוא מחזיק בעמדות פוליטיות לא נכונות. בקליפורניה היה בזמנו משאל עם על הצעה שנקראה Proposition 8, שאסרה נישואי להטב"ים. ההחלטה עברה ברוב קולות ונפסלה לבסוף בידי בית המשפט העליון כבלתי חוקתית. ברנדן אייך העז לתמוך ב-proposition 8, כמו רוב תושבי קליפורניה, ואף תרם כ-1000 דולר לקמפיין. אינני יודע מה היו השיקולים שלו: אולי הוא נוצרי מאמין, אולי הוא מחזיק בעמדות שמרניות ואולי הוא דוגל בהגדרה הישנה יותר של המושג "משפחה". בכל מקרה, מינויו של אייך למנכלות מוזילה נתקל במערכה אכזרית ומשומנת היטב של ארגוני פוליטיקלי-קורקט. אלו לא רק הכריזו חרם על דפדפן פיירפוקס, אלא גם הפעילו לחץ על חברות נוספות (למשל אתר ההכרויות  Okcupid) לחסום את הגישה לכל משתמשי מוזילה, אם כי אתר ההכרויות הנ"ל בכל זאת הותיר למשתמשי הדפדפן הזה "אשנב" מסויים לכניסה. עיתונאים ותחקירנים חיפשו לכלוך נוסף על אייך כדי לחזק את האישומים, ובסוף מישהו גילה שהוא תרם כסף לקמפיין של המועמד הימני פאט ביוקנן כעשרים שנה קודם לכן. כעבור שבועיים, נכנעה מוזילה ללחץ ואילצה את אייך "להתפטר לטובת הקהילה והחברה".

רבים השוו את הקמפיין האכזרי הזה, שדרש לפטר אדם אך ורק בשל דיעותיו הפוליטיות, למשטרים טוטוליטריים מסויימים במאה העשרים, אולם חייבים להודות שלצד קווי דמיון מסויימים יש גם שוני גדול. הרדיפה האידיאולוגית בברית המועצות, למשל, נועדה לשמר מבנה כוח ושיטת משטר. אפילו "ציד המכשפות" של הסנטור ג'ו מקארתי נועד, לפחות לכאורה, להגן על המשטר האמריקאי מפני ריגול עוין. בניגוד לכך, רדיפתו של אייך נועדה להגן לא על ממסד אלא על רעיון. מכאן, אני רוצה להעלות טיעון פרובוקטיבי, אבל כפי שאראה בפרוטרוט להלן – מבוסס מבחינה היסטורית. הסופר מאיר שליו השווה בזמנו את המערכת המשומנת של הפוליטיקלי-קורקט לאינקוויזיציה, מנגנון החקירה של הכנסייה הקתולית בימי הביניים. פרשת אייך מוכיחה את צדקתה של הקביעה האינטואיטיבית הזאת.

רק רגע, יאמרו המתנגדים, איך אפשר להשוות חרם צרכנים בלתי אלים לארגון ששרף וריסק אנשים על גלגל העינויים? ראשית כל, ההתנגדות הזאת נובעת מחוסר היכרות עם האינקוויזיציה והרקע ההיסטורי שבו פעלה. עינוי והעלאה על המוקד אינם מטרה, אלא בסך הכל אמצעי טקטי. בעת החדשה המוקדמת, עינוי חשודים היה חלק אינהרנטי מדיני הראיות, ונעשה בו שימוש על ידי כל גופי החקירה, דתיים וחילוניים כאחד. שריפה היתה אף היא עונש מוות מקובל לעברות דתיות מסוג מסויים. אינקוויזיטורים רבים לא שאבו הנאה מסבל קורבנותיהם, והיססו מאד לפני שפנו למוקד ומכשירי העינויים. לעיתים קרובות חסו האינקוויזיטורים על חייו של הנאשם, במיוחד אם הגיע אליהם בפעם הראשונה. סביר להניח שאם האינקוויזיציה היתה קיימת ופעילה במאות התשע עשרה והעשרים, היא היתה משתמשת בשיטות אחרות, הומאניות יותר – שינוי דומה לזה שחל בפרקטיקה של בתי המשפט החילוניים.

תפקידה האמיתי של האינקוויזיציה, לפיכך, הוא לא לענות, לא לשרוף ולא להמיט סבל מיותר, אלא לכפות את האמונה הנכונה על הציבור. לא מדובר אפילו (בהכרח) בניסיון להגן על המשטר ומערכת הכוח הקיימת. אינקוויזיטורים שפטו והענישו לעיתים גם שרים ושועים, אם חרגו מגבולות האמונה. במילה "אמונה" אני מתכוון לא רק להתנהגות מן השפה ולחוץ. את הקיסר הרומאי, למשל, עניין שאנשים יתנהגו בדרך מסויימת. לא כל כך עניין אותו במה הם מאמינים. האינקוויזיטור, לעומת זאת, חושב באופן שונה. הוא רוצה שתאמין בלב שלם בתורתו של ישוע ובכנסייה הקתולית. המעשים שלך הם דרך להוכיח שאתה מאמין או כופר, אבל המתרחש בליבו של אדם – הוא העיקר. בעת החדשה המוקדמת, הדגש על אמונה שיחק לעיתים קרובות דווקא לטובת הקורבנות. כאשר בית משפט חילוני דן מכשפות לשריפה, לא עניין אותו אם המכשפה מתחרטת או לא – מטרתו היתה להגן על הציבור משלוחי השטן. בית משפט אינקוויזיטורי, לעומת זאת, קיבל לעיתים חרטה (אם לדעתו היא היתה כנה ובלבב שלם) ודן לעונש השפלה או מאסר כתחליף למוות.

איך זה מתחבר למקרה שלנו? שימו לב לפרטי הקמפיין של ארגוני הפוליטיקלי-קורקט נגד ברנדן אייך. למיטב הבנתי, הוא לא הואשם מעולם שהפלה להטב"ים באחד מתפקידיו הרבים. במילים אחרות, אין שום חשיבות למה שהוא עשה בפועל. הוא הואשם בכך שתמך בעמדה פוליטית לא נכונה, וגם החזרה בתשובה שנדרשה ממנו היתה באותו המישור:

עובדי מוזילה וקהילת המשתמשים העצומה שלהם ראויים ליותר מאשר מנהיג שמקדם שנאה וחוסר שוויון. על המנכ"ל ברנדן אייך להצהיר באופן חד משמעי כי הוא תומך בשוויון בנישואים [ללהטב"ים – ד"א]. אם הוא לא יכול לעשות זאת, עליו להתפטר. ואם לא יתפטר, על הדירקטוריון לפטר אותו באופן מיידי.

שימו לב לניסוח. ברנדן אייך לא נדרש להצהיר שמוזילה, בהנהגתו, לא תפלה להט"בים. הוא אפילו לא נדרש להתחייב שהחברה שלו תקדם שוויון ללהטב"ים, או תתמוך בקמפיינים למען זכויותיהם. הוא לא נדרש להצהיר שמוזילה, כחברה, תומכת באופן מלא בשוויון בני בני אדם בלי קשר לנטייתם המינית. במקום זאת, תובעים ממנו להצהיר כי הוא, כאדם יחיד, "תומך באופן חד משמעי" בשוויון בנישואים. "חד משמעי" – בלי היסוסים, ספקות או "אה, בה, ציגלה, מה". האמונה הנכונה, בדיוק כפי שמכתיבה כנסיית הפוליטיקלי-קורקט, או שתאבד את משרתך. אין כאן שריפה, עינויים או אלימות, אבל התביעה מבני אדם אחרים להתאים את עצמם לאורתודוקסיה (אמונה נכונה) כפי שהיא מתפרשת בידי קבוצת מומחים – נותרה זהה. אין גם שינוי בדגש על תמימות האמונה: אייך נדרש לחזור בתשובה בהתלהבות, באמונה זכה ובלבב שלם.

ולא שהוא לא ניסה. מיד כשנכנס לתפקיד, נשבע אייך אמונים ל"כללי הקהילה" ולתקנות של מוזילה. כללים אלו מבטיחים שוויון מלא בקרב כלל העובדים ללא הבדל דת, גזע, מין, השקפה פוליטית או נטייה מינית, ואף מתירים להם, בנדיבות רבה, להיות חברים בארגונים שמרניים שלא שותפים להשקפה הזאת. אבל אליה וקוץ בה: מי שחבר בארגון שלא שותף לתפיסת השוויון של מוזילה חייב "להימנע מהתבטאויות מסוג זה כל עוד הוא נמצא בשטח ששייך לחברה". כלומר, לרוב המצביעים בקליפורניה, אלו שתמכו ב-proposition 8, אסור להביע את השקפתם (אפילו באופן פרטי) "בשטח החברה" אם הם עובדי מוזילה. התקנות הללו, בפני עצמן, הן פגיעה חמורה בחופש הביטוי ובחירות הבסיסית של בני אדם להשקפה פוליטית. ובכל זאת, ברנדן אייך, שמגיע מהמחנה הפוליטי השני, הודיע שהוא מקבל אותם ואף יפעל, במסגרת תפקידו, למען זכויות להטב"ים. אולם בדיוק כמו בעת החדשה המוקדמת, האינקוויזיטורים לא התעניינו במעשיו של אייך אלא באמונותיו האישיות. וכל עוד אלו לא השתנו, למחוייבותו לפעול למען זכויות להטב"ים ולהימנע מהבעת עמדותיו במסגרת החברה לא היתה כל חשיבות. בסופו של דבר, הוא נאלץ להתפטר תוך מספר ימים. חברת מוזילה עצמה, שהיתה מודעת היטב לחשיבות החזרה בתשובה לכנסייה החדשה, לא היססה להצליף בעצמה בשבטים לעיני כל:

מוזילה מתגאה בסטנדרטים הייחודיים שלה, אך בשבוע שעבר לא הצלחנו לעמוד בהם. אנחנו יודעים מדוע אנשים חשים פגועים וזועמים – והם צודקים. לא היינו נאמנים לעצמנו. לא התנהגנו כפי שניתן לצפות ממוזילה: לא פעלנו מספיק מהר כדי לדון עם אנשים כאשר התחילה המחלוקת. אנחנו מצטערים. אנחנו חייבים להיות טובים יותר. […]  הארגון שלנו משקף שונות ואינקלוסיביות. אנחנו מעריכים תרומות מכולם, בלי קשר לגיל, תרבות, אתניות, מגדר, זהות מגדרית, שפה, גזע, נטייה מינית, מיקום גיאוגרפי ועמדות דתיות. מוזילה תומכת בשוויון לכל. […] אבל הפעם לא הצלחנו להאזין, לקיים דיאלוג ולהיות מונחים בידי הקהילה שלנו.

גם מוזילה, במילים אחרות, "חוזרת בתשובה": הזיהום הוכנס לתוך המחנה, הוא סולק והלבבות מיטהרים באמצעות הבעת חרטה כהלכתה. תקראו את ההודעה שלעיל, פעם ועוד פעם, ותחושו את פעימות הלב המהירות, את הפניקה ואת ההתפרסות – כיצד מוזילה מנסה להכניס לפסקה קצרה אחרת מקסימום של תארים ומונחים של פוליטיקלי-קורקט, כדי להראות שהיא בכל זאת נאמנה לאורתודוקסיה, שהחרטה שלה זכה, כנה ואמיתית. קחו את הטקסט הזה ותשוו אותו לוידויים של חוטאים שנחקרו בידי האינקוויזיציה, או אפילו לנאשמים במשפטי ראווה סובייטיים, ותראו את הדמיון, לפעמים כמעט מילה במילה. באופן ספציפי, הטקסט הזה מזכיר לי את נאום ההכאה על חטא של מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, לאחר שאולץ להתפטר בידי הועד המרכזי, כולל, ובמיוחד היבבות של "לא הייתי קשוב מספיק אליכם."

בסופו של דבר, לא רק שאייך איבד את עבודתו בשל השקפתו הפוליטית, אלא שלתקדים יהיה כמובן אפקט משתק ומשתיק. אם מנכ"ל פוטר בשל עמדותיו האישיות, מה יהא על עובדים חלשים יותר, או כאלו התלויים ברצונן הטוב של ועדות קביעות, קידום או מינויים ששיקוליהן נשמרים בסוד? כל מי שנמצא בצד הפוליטי הלא נכון ישמור את עמדותיו לעצמו, גם (ובעיקר) אם מדובר באנשי אקדמיה שחופש הדיעה הוא תנאי מרכזי והכרחי לעבודתם.

כאן יאמר מי שיאמר, שהפילוסופיה הפוליטית המודרנית, התיאוריה הביקורתית ושאר ירקות הוכיחו כי התפיסה ה"פשטנית" של חופש הדיבור, זו שגורסת שלכל אדם יש זכות לבטא את דעתו הפוליטית כראות עיניו, מיושנת ומתעלמת מעשורים של תובנות תיאורטיות חשובות. למשל, לפי טענה זו, חופש הדיבור צריך להיות מוגבל על ידי הזכות לשוויון ולכבוד אנושי (dignity), או במילים אחרות "יש מילים שפוצעות". כפי שכתב הרדיקל צבי טריגר, "מדוע להעדיף את זכותו של המעוול לעוול על פני זכותו של הקורבן"? הטענות הללו אינן חדשות. בעשורים הראשונים לקיומה של ברית המועצות, שללו את רוב הזכויות מבני המעמדות העליונים לשעבר, תוך טענה שזו הדרך היחידה ליצור שוויון בינם לבין המוני המקופחים. כך גם מצדיקות אוניברסיטאות אמריקאיות מסויימות את העובדה שהן מעניקות העדפה מתקנת לשחורים על פני לבנים, אפילו אם אותם השחורים הגיעו ממשפחות עשירות והלבנים – ממשפחות עניות. מעבר לפשטנות החלוקה הדיכוטומית בין "מדכאים" ל"מדוכאים" (אחד החוליים של התיאוריה הביקורתית לסוגיה), יש לשאול את השאלה: מה נעשה אם כולם ינהגו כך? בעיני נוצרים דתיים, למשל, גם הפלות פוגעות ב-dignity האנושי ואף בזכות הבסיסית לחיים. מה יקרה אם מעבידים נוצרים יפטרו עובדת שתומכת בזכות להפלה? הבעיה עם טיעוני ה-dignity למיניהם היא שהם מובילים אותנו למדרון חלקלק: כל אחד מפרש כבוד אנושי בצורה שונה, כל אחד רוצה לאזן בין זכויות של קבוצות שונות באופן נבדל, ואם נקבל בהבנה פיטורים הדדיים באמצעות רדיפות וחרמות צרכנים – הויכוח הרעיוני החשוב הזה יהפוך למאבק על פרנסה שבו החלשים נדרסים ו"כל דאלים גבר".

אני יודע לפחות, שמהיום לא אשתמש יותר בדפדפן פיירפוקס ובאף מוצר אחר של מוזילה, ואני מקווים שרבים אחרים ינהגו כמוני. חופש הביטוי יקר מדי, ונשפך עבורו יותר מדי דם, כדי שיירמס ברגליהם הגסות של נביאי הפוליטיקלי-קורקט. ומי שלא מגן על חופש הביטוי של יריביו הפוליטיים, שלא יתפלא כשישתיקו מחר אותו עצמו – באותם הנימוקים בדיוק.

"ח'ייבר, ח'ייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד סא יעוד!", קריאת התיגר המבטיחה ליהודים כי ימוגרו בידי האסלאם, מדליקה נורות אדומות בכל פעם שהיא נשמעת בישראל. כמותה, גם איזכור הסכם חודייביה, שביתת הנשק בין הנביא מוחמד לאויביו ממכה, היתה שגורה על פיהם של מנהיגים ערביים כיאסר ערפאת כאשר ניסו לנמק מדוע הם חותמים על חוזי שלום עם האויב הציוני. בישראל, נהוג לפרש את הסכם חודייביה כחלק מתורת השלבים הפלסטינית, אבל מה קרה באמת בחודייביה ובח'ייבר? כיצד הפרשות הללו קשורות זו לזו, ומה אנחנו כישראלים יכולים ללמוד מהן? התשובה מפתיעה מכפי שהיא נראית במבט ראשון.

ב-23 במאי 1994, כשמונה חודשים לאחר חתימת הסכמי אוסלו, נשא יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, נאום חשוב בפני הקהילה הפלסטינית ביוהנסבורג. במילים שהרעילו את האווירה האופורית ששררה בחוגים ישראליים מסויימים באותה התקופה, השווה יו"ר אש"ף את ההסכם ל"חוזה חודייביה" שנחתם בין הנביא מוחמד לשבט בני קורייש, הסכם הפסקת אש שהופר בסופו של דבר והסתיים בכיבוש מכה בידי המוסלמים. פוליטיקאים מהליכוד, כמו בני בגין, הסיקו מהנאום כי ערפאת אינו מתכוון לקיים את הסכם השלום, והוא רואה בו אך ורק הפסקת אש זמנית בדרך לכיבושה המלא של פלסטין. ואכן, אף כי אבו מאזן אינו מתבטא באופן דומה, טענות על "תורת שלבים" פלסטינית נפוצות מאד בימין ובמרכז הישראלי עד ימינו אלה.

האיזכור של הסכם חודייביה, אותו חוזה הפסקת אש עתיק בין הנביא מוחמד לאויביו עובדי האלילים, אינו חידוש של יאסר ערפאת. בהלכה האסלאמית, נודע לחוזה הזה תפקיד חשוב כתקדים להסכם שלום בין מוסלמים לאלו שאינם מוסלמים. חלק מהפוסקים הקלאסיים סברו שניתן לחתום על הסכמים כאלו ובלבד שיחודשו מדי עשר שנים, התוקף המקורי של הסכם חודייביה. במהלך המשא ומתן לחוזה השלום עם מצרים, אישרה מועצת ההלכה של אוניברסיטת אל-אזהר את ההסכם, שוב – בהסתמך על התקדים של חודייביה. גם אז היו כאלו שהתעקשו לראות בכך רמז ל"תורת שלבים" מצרית, אף כי חוזה קמפ-דייויד, במתכונתו הצוננת כ"שלום קר", חי וקיים כבר כשלושים שנה.

אכן, את "תורת השלבים" כרעיון אפשר לפרש במובנים שונים: מזימה מורכבת ומפורטת לחיסול היריב תוך כדי הרדמתו באמצעות חוזים חלקיים וזמניים, או בדיוק להיפך: ניסיון להשתמש בטענה של "זמניות" ובהבטחה לניצחון באחרית הימים כדי לפייס את הקיצונים במחנה שלך. בהיסטוריה, חשוב לציין, ישנן דוגמאות לפירוש השני לא פחות, ואולי יותר מאשר לראשון. הסוציאל-דמוקרטים באירופה, למשל, לא ויתרו במהרה על רעיון המהפכה במובנו המרקסיסטי. במשך תקופת מעבר ארוכה, עשרות השנים הראשונות בהן פעלו במדינות כמו צרפת, גרמניה ואנגליה, העדיפו אלו לדחות את המהפכה הפרולטרית לאחרית הימים, תוך הדגשה שההשתתפות במערכת הפוליטית הבורגנית אינו אלא שלב בדרך למהפכה הסופית. התוצאה ידועה: רעיון המהפכה התעמעם, נדחה, נסוג לרקע ולבסוף גם נעלם לחלוטין. התופעה המעניינת הזאת, של "תורות שלבים" המשמשות כאמצעי פסיכולוגי המסייע לעכל פשרות כואבות, קשור לפער הידוע בין כוונות אידיאולוגיות למציאות המשתנה תדירות. התנאים הפוליטיים מתאימים את עצמם לעיתים נדירות לתוכניות מתוחכמות ומחושבות, וצד המנסה להשיג מטרה כלשהי בשלבים מרובים עשוי לגלות כי הוא "נתקע" בשלב זה או אחר זמן רב יותר מאשר חשב, ואפילו לתקופה ארוכה מאד. בינתיים, הזמני בהחלט עשוי להפוך לקבוע.

במאמר קודם, התייחסתי לפער בין כוונות ומציאות, אידיאולוגיה ותנאי שטח, בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאן, אני רוצה לדון לאו דווקא בכוונות הפלסטינים ובמהותה של תורת השלבים, אלא במסקנות שאנחנו כישראלים צריכים להסיק מהסכם חודייביה עצמו. התרבות הערבית והמוסלמית היא תרבות בעלת תודעה היסטורית. פרשות כמו הסכם חודייביה, מלחמת ח'ייבר וגירוש היהודים ממדינה ידועות לכל מוסלמי משכיל לפרטי פרטים, דרך הביוגרפיה של הנביא, פרשנות הקוראן ואינספור מקורות אחרים. השיר האנטי-ישראלי הידוע "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד סא-יעוד" (ח'ייבר, ח'ייבר, יהודים. צבא מוחמד עוד ישוב!), שנשמע בין היתר על סיפון המאווי מרמרה, מדליק מיד את כל הנורות האדומות אצלנו, ובצדק. אבל כדי שנדליק את הנורות הנכונות, כדאי שנדע ונבין מה קרה בדיוק בחודייביה ובח'ייבר, ואלו מסקנות אופרטיביות אנחנו יכולים להסיק מהפרשות ההיסטוריות ההן.

בנקודה זאת אני נעזר במוחמד והיהודים, ספרו המרתק של פרופסור מיכאל לקר מהאוניברסיטה העברית, שכבר סקרתי כאן בינשוף. בפוסט הקודם ראינו, בעקבות לקר, כיצד הצליח הנביא מוחמד לגבור על יהודי מדינה באמצעות גישה אסטרטגית נועזת ומקורית. פרשות חודייביה וח'ייבר, הקשורות זו לזו בקשר הדוק, הן במידה רבה סיפור ההמשך של המאבק מול היהודים. ב-628, לאחר שכבר הכה שוק על ירך את השבטים היהודים קיינוקאע, נצ'יר וקורייטה, ניצב מוחמד מול ברית של כוחות עוינים מחוץ למעוז שלטונו במדינה. שני הכוחות החזקים ביותר במערך האנטי-מוסלמי היו היישוב היהודי הגדול בנווה המדבר ח'ייבר, והעיר הפגאנית העשירה מכה. חיי'בר ומכה היו קשורים זו לזו בברית צבאית של הגנה הדדית, ולמוסלמים לא היתה יכולת ממשית להתמודד מול שתיהן  בו זמנית. זאת ועוד: לח'ייבר הגיעו פליטים רבים מקרב יריביו של מוחמד במדינה, שסיכנו אותו לטווח הארוך בפעילותם הפוליטית. הנביא התמודד מולם בין היתר באמצעות מתנקשים, כפי שעשה קודם לכן במדינה, אבל השיטה הזאת לא היתה מסוגלת להביא להכרעה צבאית.

ב-628 יצא מוחמד עם צבאו למסע לעבר מכה, משהו בין פלישה, איום בפלישה ועלייה המונית לרגל. בחודייביה, שליד מכה, נפגש הנביא עם נציגי שבט קורייש וחתם איתם על חוזה אי התקפה למשך עשר שנים. החוזה לא היה שוויוני ונחתם בתנאים משפילים מאד למוחמד, דבר שהוביל להתנגדות עזה בקרב חלק ממאמיניו, ובראשם עומר אבן אל ח'טאב (לימים, הח'ליף השני). ראשית כל, המוסלמים לא הורשו לעלות לרגל למכה באותה השנה, אף כי נקבע שיהיו רשאים לעשות זאת בשנים הבאות. מוחמד לא הוכר בהסכם כשליח אללה, ונאלץ לחתום עליו אך ורק כ"מוחמד בן עבדאללה", חילול קודש שאין גרוע ממנו בעיני המוסלמים. בחוזה גם נקבע כי אם יגיע איש ממכה למוסלמים בלי רשות האפוטרופוס שלו, אלו יאלצו להחזיר אותו. לעומת זאת, אנשי מכה אינם חייבים להחזיר מוסלמי שנמלט אליהם מכל סיבה שהיא.

לכאורה, ההסכם הותיר חופש דיפלומטי לשני הצדדים. הן לאנשי ומכה והן לאנשי מוחמד הותר לכרות בריתות בחצי האי ערב כטוב בעיניהם. אולם דווקא כאן היה טמון נצחונו הגדול של מוחמד: הסכם חודייביה לא איזכר את ברית ההגנה בין קורייש לח'ייבר. כלומר, מכה לא היתה יכולה לבוא לעזרתם של אנשי ח'ייבר היה ויתקוף אותם מוחמד. מיכאל לקר סבור, אם כי מדובר בהשערה בלבד, שזו היתה התוצאה של שרשרת ההתנקשויות במנהיגי ח'ייבר: אנשי מכה כבר לא האמינו שיהודי ח'ייבר מסוגלים להגן על עצמם ולכן החליטו לנטוש את הברית. כך, אפשר הסכם חודייביה למוחמד לרכז את כוחותיו מול יהודי ח'ייבר ולנצח אותם בקרב. כיבוש ח'ייבר כמובן חיזק את המוסלמים במידה מספקת כדי להתמודד בקרב מול מכה.

הסכם חודייביה, שנחתם כאמור לעשר שנים, הסתיים בפועל לאחר שנתיים. יש הסבורים כי מדובר בתוכנית שלבים מחוכמת של מוחמד, ואחרים סבורים כי המלחמה בין הנביא לאנשי מכה התחדשה עקב סכסוך בין בעלי ברית של שני הצדדים מקרב הבדואים. שתי האפשרויות הגיוניות, ולא בהכרח סותרות זו את זו. רבים במחנה המוסלמי ראו, בצדק, את הסכם חודייביה כמשפיל ולא הוגן, ובוודאי חיכו בקוצר רוח לסיומו. מכה, העיר העשירה ביותר באזור, היתה גם פרס גדול ומפתה. אולם אין להוציא מכלל אפשרות שהתזמון היה אכן קשור לסכסוך שפרץ בשוליים, בין בעלי ברית של שני הצדדים. מלחמות גדולות יותר בהיסטוריה, כמו למשל המלחמה הפלופונזית בין אתונה לספרטה (431-404 לפנה"ס), פרצו בדיוק מאותה הסיבה: המעצמות נגררו אחרי בעלות הברית הזוטרות שלהן. בין כך ובין כך, התוצאה ידועה: מוחמד כבש את מכה, ועד היום היא העיר הראשונה בחשיבותה לאסלאם.

לרוב, הישראלים שמעלים לתודעה את פרשות חודייביה וח'ייבר (ואת האזכורים המודרניים שלהן) עושים זאת כדי לתמוך בתזה הישנה של יצחק שמיר המנוח: הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו הים. יש המוסיפים אף שהשקר נטוע בתרבות האסלאם, כאילו שדיפלומטים מציביליזציות אחרות הקפידו תמיד על אמירת אמת. המסקנה היא השתבללות: אין אמונה בערבים גם ארבעים שנה בקבר, כמאמר הפתגם הידוע, ואף הסכם אינו שווה את הנייר שעליו הוא נחתם. אבל בחינה מדוקדקת של סיפור חודייביה וח'ייבר, כמו גם המאבק של מוחמד ביהודי מדינה, עשויה להוביל אותנו למסקנה שונה בתכלית, ואפילו הפוכה. כל יריב שמוחמד הביס, נותק קודם כל מבעלי בריתו ובודד מבחינה דיפלומטית. השבטים היהודים במדינה הוכרעו רק כאשר הצליחה הדיפלומטיה של מוחמד למסמס את הבריתות בינם לבין עובדי האלילים סביבם. ואכן, המבצרים של קורייטה לא סייעו להם כאשר היו מבודדים מבעלי בריתם. באותו האופן, ח'ייבר ומכה נוצחו רק כאשר בודדו והופרדו זו מזו. ההיסטוריה של חצי הערב במאה השישית, במילים אחרות, לא נטתה חסד למשתבללים בתוך חומותיהם וגדרותיהם, ובוודאי לא לבוטחים בכוחם ובעוצם ידם. המנצחים היו אומני המשא ומתן: אלו שידעו מתי לתקוף, אך גם מתי לוותר ולסגת, ובעיקר – לעולם לא להישאר מבודדים. התובנה הדיפלומטית הזאת נכונה בסיטואציות רבות אחרות, גם, ובעיקר, במזרח התיכון של ימינו.

כיצד אי הבנות תיאולוגיות עלולות לגבות קורבנות בנפש? בין פרשיית ניאוף בנגסאקי הנוצרית של סוף המאה השש עשרה, סדרת צליבות ומנהג אירופי שכלל תופים ומחולות, ינשוף היסטורי על קומדיית זוועה של טעויות.

 ב-1597 עגן סוחר עבדים פלורנטיני בשם פרנצ'קסו קרלטי בנמל נגסאקי, עיר יפנית נוצרית באי הדרומי קיושו. העיר הייחודית הזאת, שנבנתה כמה עשרות שנים קודם לכן בידי מיסיונרים, היתה השער העיקרי של יפן לעולם האירופי, מסחר רווחי ביותר שנוהל כמעט כולו בידי נוצרים, מערביים ויפנים כאחד. ביומן המסע שלו, תיעד קרלטי את היחס המחמיר של "היפנים" לנואפים. בארץ השמש העולה, כתב, נהוג להעניש את אלו שעברו על הדיבר השביעי, גברים ונשים כאחד, בעונש הבא. זוג הנואפים נלקח לביתו של הבעל (ההנחה היא שמדובר בניאוף עם אישה נשואה), ושם עובר סשן מורכב של עינויים. לא נלאה אתכם בפרטים המזוויעים, אבל המענים, לפי קרלטי, הפשיטו את את העור חלקית מ"אברי הבושה" של הקורבנות, עשו ממנו כובע ואילצו את הקורבן השני לחבוש אותו. משם, הובלו הנואפים בעגלה ברחובות העיר, עד שמתו מאיבוד דם לקול מצהלות ההמון.

ספרו של פרנצ'סקו קרלטי

            באירופה, הטקסט הזה שימש במשך מאות שנים כהוכחה נוספת ל"ברבריות היפנית", במיוחד בהתחשב ברדיפות של הנוצרים שהחלו באותה תקופה והגיעו לשיאן במרחץ הדמים של מרד שימאברה, באמצע המאה ה-17. ניתן לומר שמאז הרדיפות הגדולות בתקופת הקיסרות הרומית, לא רדפה אף מדינה את הנוצרים בחרי אף אלים כמו יפן הסמוראית. העונש לנואפים בשוגונאט של טוקוגאווה (1600-1868) היה אף הוא רע ומר. הבעל הורשה להרוג הן את הנואפת והן את מאהבה, ואם לא עשה זאת מסיבה כלשהי – עשתה זאת המדינה. בתקופתו של השוגון השמיני, טוקוגאווה יושימונה, שידוע כגדול המחוקקים של התקופה, החליט בית המשפט העליון של השוגונאט כי גם ניאוף שהתגלה במקרה (משרת שעונה על עבירה אחרת וגילה כי נאף עם אשת אדונו) יגרור אחריו הוצאה להורג של האישה, אפילו אם הבעל כלל לא מעוניין בכך. באופן כללי, הענישה על עבירות חמורות היתה יכולה להיות אכזרית במיוחד: בתקופת טוקוגאווה היו יכולות הרשויות המוסמכות לצלוב, להמית בעינויים, לכרות חלקי גוף, לבתר לחלקים ולשרוף נאשמים בעבירות מסויימות. העונשים הללו היו נדירים מאד (בדרך כלל, אפילו במקרים חמורים, העונש היה Hachikubi Gokumon, עריפת הראש והצגתו בשערי העיר) אבל בכל זאת נגזרו מדי פעם בפעם. הם בוטלו באופן רשמי רק בשנות השבעים של המאה התשע עשרה, לאחר הרסטורציה של מייג'י, פירוק השוגונאט ועליית המשטר הקיסרי. מכל הסיבות הללו, הקהל האירופי בוודאי לא הופתע מתיאורו של קרלטי: הוא התאים לידע הקיים על משטר הענישה ביפן.

השוגון השמיני לבית טוקוגאווה, יושימונה (1684-1751) התייחס לניאוף בחומרה רבה.

            אבל בכל זאת, בדיקה מדוקדקת של העובדה מגלה כמה דברים מפתיעים. ראשית כל, אין שום תיעוד לעונש הנורא שתיאר קרלטי במקומות אחרים ביפן, ככל שמדובר בניאוף – לא בשנות התשעים של המאה השש עשרה ולא בתקופת טוקוגאווה. למעשה, הוא נגזר ככל הנראה רק פעם אחת – באירוע שבו חזה קרלטי. והוא לא נגזר בידי הרשויות היפניות, אלא נהגה ובוצע דווקא בידי הקהילה הנוצרית-יפנית בנגסאקי. מה למעשה קרה שם?

            ריינייר הסלינק, היסטוריון מאוניברסיטת צפון איווה, שייך לאותם המעטים ששולטים במגוון השפות הדרושות למחקר רציני של הפרשה האפלה ההיא: יפנית קלאסית, סינית קלאסית, לטינית, הולנדית, ספרדית ופורטוגזית של ימי הביניים המאוחרים. מתוך בדיקה מעמיקה של המסמכים, העדויות והראיות שנותרו לנו, הסלינק מצליח לחבר בין זוג הנואפים האומלל שנענש באכזריות כה רבה, לבין סיפורה העצוב של נגסקי בשלהי המאה ה-16. באותה תקופה שלט ביפן כולה איל מלחמה בשם טויוטומי הידיושי, איכר שעלה לגדולה במהלך מלחמת אזרחים אכזרית שנמשכה כמעט כמאה שנה, והצליח לאחד את הנסיכויות הפיאודליות השונות תחת שלטון ברזל. במהלך מלחמת האזרחים הגיעו הנוצרים ליפן, בתחילה פורטוגזים, ולאחר מכן גם ספרדים ואחרים. הם הביאו איתם רובים ואבק שריפה, ששינו לחלוטין את מאזן הכוחות ביפן ולמעשה קרבו את המלחמה להכרעה. רק השוגו (Shugo- שליטים פיאודליים) החזקים ביותר יכלו להרשות לעצמם את הנשק העוצמתי והיקר, והברירה הטבעית שנוצרה ניפתה שליטים חלשים או דחפה אותם לזרועותיהם של שכניהם החזקים. תהליך הגיבוש שנוצר הוביל לקואליציות גדולות, ובסופו של דבר סייע לשלושה מצביאים מזהירים, שמשלו אחד לאחר השני, נובונאגה, הידיושי וטוקוגאווה לאחד את המדינה ולסיים את מלחמת האזרחים.

רובים ביפן במאה ה-16: הרובאים היו בדרך כלל חיילים רגלים ממעמד פשוט, שנקראו השיגארו

            אודה נובונאגה (Oda Nobunaga), איש דמים אכזרי, היה הראשון שבהם: שליט קטן וחלש שהצליח לעלות לגדולה במהירות ולנצח אדונים יהירים ובוטחים בעצמם. נובונגה הדיח את השוגון האחרון בקיוטו והשיג במהרה שלטון מוחלט כמעט ביפן. שנאתו לנזירים הבודהיסטים וחיבתו לנשק חם הובילה לברית בינו לבין הישועים הפורטוגזים, המסדר הנוצרי החזק והמתוחכם ביותר בקיסרות. ב-1575 הצליח נובונגה להביס שוק על ירך את יריבו העיקרי בקרב נגשינו, באמצעות שוחות של רובאים שקצרו את הסמוראים המסתערים כאלומות חיטה (סצינה שהונצחה בסרטו הנודע של אקירה קורסאווה, "קגמושה"). לקראת סוף חייו, החל לחשוב על עצמו כאל של כל הדתות הקיימות, ובנה טירה מגלומנית עם "קומה" לכל דת, כולל נצרות.

אולם כאשר נובונגה מת מחרבו של מתנקש, עלה תחתיו משרתו הבכיר, הידיושי – אותו איכר שהפך לגנרל וכוכבו זרח במהירות שיא. בניגוד לנובונגה, יחסיו של הידיושי עם הנוצרים היו מתוחים בהרבה. הוא חשש, כפי שקפטן ספרדי אחד אמר לו, שכל המיסיונרים הם למעשה מרגלים של מלך ספרד, והנוצרים היפנים יבגדו במדינתם בשעת מבחן. הידיושי גם סלד מהדת הנוצרית, שגילתה חוסר סובלנות כלפי דתות יפן ובכלל ייצרה חוסר יציבות חברתית. ניסיון כושל של הטאיקו (עוצר לשעבר, תוארו של הידיושי) לפלוש לקוריאה ולסין הוביל לפשיטת רגל כוללת של המדינה, וגרם לממשלה לחפש מקורות הכנסה נוספים. ויכוח בין הידיושי למסדר הפרנציסקני על השאלה הרוחנית, למי שייך השלל שנלקח מספינה ספרדית שנקלעה לחופי יפן, הוביל לעימות כולל בין הממשלה היפנית לנצרות. הידיושי, שכבר עשר שנים קודם לכן אסר את הדת הנוצרית ביפן, החליט לממש את האיסור. בפקודתו, אספה הממשלה 26 נזירים פרציסקנים ונוצרים יפנים, והובילה אותם לנגסקי – העיר הנוצרית הגדולה של דרום יפן. שם, לפי גזר דינו של השליט, הם היו אמורים להיצלב.

טויוטומי הידיושי – (1537-1598)

            כאן נשאלת השאלה, מדוע החליט הידיושי להוביל את קורבנותיו לנגסקי דווקא, ולא לחסל אותם מניה ובניה בקיוטו? ומדוע דווקא מוות בצליבה, ולא אחת מהשיטות האחרות והמגוונות שהיו נהוגות ביפן? הידיושי, מן הסתם, רצה להפחיד את יתר הנוצרים – במרכזם החשוב ביותר. הסמוראים שלו הובילו את הקורבנות לפסגת הר ליד נגסקי, ושם צלבו אותם, לא לפני שחתכו חלק מהאוזניים שלהם למזכרת. הטאיקו פקד שלא להוריד את הגופות מהצלבים עד שיתפוררו בעצמן, ואף דאג לכבול את הנזירים האומללים לצלב ברצועות ברזל כדי שיפלו לאט יותר. למרבה הזוועה, הידיושי, שכלל לא האמין בנצרות, בחר את שיטת ההוצאה להורג כדי להוכיח נקודה תיאולוגית. במשך חודשים רבים, קיבל "שיעורים" בתיאולוגיה נוצרית מהמתורגמן שלו לפורטוגזית, ואת הידע המוגבל שלו ניצל כדי להוכיח לנוצרים ש"זה לא עובד". הידיושי הבין שישו קם לתחייה לאחר הצליבה, והסיק כי כל המרטירים אמורים לקום לתחייה באותו האופן. מותם האכזרי של הנזירים נועד להוכיח לנוצרים של נגסקי כי הם לא קמים לתחייה מהצלב, ובכך לעקור את האמונה הנוצרית מבסיסה.

26 המרטירים של נגסאקי

צליבת ישו – אל תנסו בבית

            דא עקא, שהטאיקו השיג בדיוק את ההיפך ממה שרצה. מבחינת הנוצרים של נגסאקי, מות הקדושים של הנזירים לא היה הפרכה של אמונתם אלא בדיוק להיפך – אישרור עוצמתי שלה. הטאיקו ושריו נדהמו לשמוע כי תושבים נוצרים מנגסאקי והכפרים שמסביבה מנסים לאסוף חתיכות בגדים ואף חלקים מהגופות כרליקות, שרידי קדושים, ואף הניסיון של המשטרה לחסום את האזור לא צלח. להיפך – השומרים והשוטרים, שהבינו שנקרתה בדרכם הזדמנות עסקית נפלאה, התחילו למכור את חלקי הבגדים הקרועים לכל המרבה במחיר. גם העובדה שהקורבנות נצלבו בחורף וגוויותיהם קפאו ולפיכך לא נרקבו במהרה, סייעה לחזק את תחושת הנס אצל הנוצרים המקומיים. זה היה השלב הראשון בקומדית הטעויות הזוועתית של 1597: הידיושי, שניסה להפריך את האמונה הנוצרית, חיזק אותה בסופו של דבר. הנתונים מוכיחים שלאחר פרשת הצליבה, מספר הנוצרים בנגסאקי ובנותיה לא ירד אלא עלה, מה גם שרדיפות ההמשך של הנוצרים בשני העשורים שלאחר מכן לא היו שיטתיות במיוחד.

            אבל הרדיפות גרמו גם להתפתחות לא צפויה בקהילה הנוצרית בנגסאקי, וכאן אנחנו מגיעים לפרשה שאיתה פתחנו את הפוסט. לפי הסלינק, הנוצרים בגנסאקי שמעו מהכמרים (במעורפל) על שיטה להשפלה פומבית של נואפים שהיתה נהוגה במדינות הנוצריות של הים התיכון, בעיקר ספרד ופורטוגל. ההמונים נאספו מסביב לבית הרלוונטי עם תופים וכלי נגינה אחרים, פרצו את החלונות והדלתות והוציאו את הנואפים החוצה. משם הם הובלו בעגלה אל מחוץ לכפר או לעיירה לקול תרועות ההמון, ולמעשה גורשו מהקהילה. המנהג הגיע לאוזני הנוצרים בנגסאקי בסדרת טעויות של "טלפון שבור", ובשילוב עם שיטות הענישה הנהוגות ביפן, הם הבינו את הטקס כהוצאה להורג – באותן שיטות אכזריות שתיארנו קודם. לאחר הצליבה על ההר, פירשו הנוצרים היפנים את גל הרדיפות של הידיושי כעונש אלוהי על חטאי הקהילה, ואותו זוג אומלל שנתפס בזמן הניאוף שימש כמעין קורבן שנועד לפייס את האל הזועם. סידרה של אי הבנות תרבותיות ותיאולוגיות של כל הצדדים הובילה, בסופו של יום, למחזות הזוועה שליוו את הקהילה הנוצרית בנגסאקי בעשורים האחרונים לקיומה.

 מבוסס על הרצאתו של פרופ' ריינייר הסלינק (אוניברסטת צפון איווה), במכון ריישאואר, אוניברסיטת הרווארד, 14.3.2014

הזאב הגיח מהאפלה. הוא ישב מולי והחל ללקק את הכפה שלו. לא יכולתי לראות את הפצע – ככל הנראה נכווה מקנה מכונת הירייה כאשר הפיל את החצובה לקרקע. "אם לחצובות ממאדים היו פרעושים, הן היו נראות כך," אמרתי לו, "את 'מלחמת העולמות' קראת?" לרגע הוא לא השיב לי. לא כל אנשי הזאב מסוגלים לדבר כשהם בצורת חיה. אך הזאב נעץ בי מבט לא נעים ונהם:

"רק ראיתי את הסרט"

סרגיי לוקיאננקו, המשמר האחרון

לפני שלוש שנים בערך, ביליתי קיץ לוהט ודי מרתק במוסקבה כדי לשפר את הרוסית שלי ולחפש אחרי מסמכים מסויימים שקשורים לפרשיות התנקשות ומרי בצבאות גרמניה ויפן. בין ביקורים בארכיונים מאובקים, תחנונים בפני פקידים עצבניים וסיורים בין כנסיות מוזהבות, תיאטראות, יערות ואגמים, הספקתי גם לקרוא לא מעט. הרכבת התחתית במוסקבה היא מצויינת ונוחה מאד, ואורך הנסיעה בין הדירה ששכרתי באזור VDNH (בדיוק מול הפסל המפורסם של הפועל והאיכרה) למרכז העיר איפשר לי לסיים לא מעט ספרים. בין היתר קראתי את "שדים" של דוסטוייבסקי, ספר שראוי לקרוא במנות קטנות ומדודות, כמה מיצירותיו המפורסמות של פושקין, וגם סדרת ספרים מודרנית יותר, משמר הלילה מאת סרגיי לוקיאננקו, שזיכתה אותי באחד מהתקפי המקריות המבהילים ביותר שחוויתי אי פעם.

            זה היה באחר צהריים אחד, ברכבת התחתית במרכז מוסקבה. לוקיאננקו כבר הרגיל אותי להתייחס לסיפור באופן אישי, בין היתר בזכות סצינה מבעיתה שהתרחשה ברחוב שנהגתי לעבור בו מדי יום ביומו אחרי חצות. באותו בוקר ברכבת, קראתי סצינה מותחת במיוחד בספר, שדילגה בין מוקדי עלילה שונים בדרך לקליימקס. אני יושב ברכבת וקורא משפט מהספר: "ואז, הם שמעו את הרמקול אומר: 'היזהרו ביציאה מהקרון, הרכבת עוצרת בעוד שניות ספורות. תחנה הבאה: בלרוסקאייה." בדיוק כשקראתי את המשפט הזה, הרמקול בקרון הרכבת האמיתי שבו נסעתי הכריז את אותו המשפט בדיוק: "היזהרו ביציאה מהקרון, הרכבת עוצרת בעוד שניות ספורות. תחנה הבאה: בלרוסקאייה." זה היה אחד הרגעים המבהילים האלה שדמיון ומציאות מתערבבים אחד עם השני, בדיוק כמו באותו סיפור דרום אמריקאי המתאר איש הקורא בכורסה על רוצח שמתקרב לעברו בעולם האמיתי. אבל זו לא היתה הסיבה היחידה שמשמר הלילה איתגר אותי כל כך. הנקודה המעניינת ביותר בספר היתה האופן האירוני, המאתגר והמתעתע שבו הוא הגדיר מושגים בסיסיים מאד כמו "טוב" ו"רוע" – וההגדרה הזאת קשורה לנקודת מבט רוסית מאד, שנטועה בהיסטוריה המודרנית של המדינה יוצאת הדופן הזאת.

לאלו מבינינו שאינם דוברי רוסית שפת אם לא יוצא בדרך כלל לקרוא ספרות עכשווית שמגיעה מרוסיה, ובוודאי שלא ספרות פנטזיה. לכן, אני חושב שרוב הקוראים יופתעו ממשמר הלילה, לפחות במובן מסויים. כשאנחנו חושבים על מיתוסים, אגדות ופנטזיה, המושגים הראשונים שעולים בתודעה הם "טוב" ו"רוע" – ניגודים שקשורים באופן אינטימי והדוק לפרדיגמת המלחמה של הסופר; כלומר, הנחות היסוד הבסיסיות מאחורי הגדרת מושגים כמו "אויב", "בעל ברית", "תבוסה וניצחון". לכל תקופה ולכל תרבות יש פרדיגמת מלחמת משלה (לעיתים יותר מאחת), וכמו פרדיגמות באופן כללי, קשה לעיתים להבחין בה משום שהיא לרוב אינה גלויה. שר הטבעות של טולקין, למשל, אולי ספר הפנטזיה המשפיע ביותר במערב, כתוב כולו בהשפעת הפרדיגמה של ה"מלחמה הטוטלית", אחד הרעיונות החשובים ביותר בהיסטוריה של אירופה המודרנית. הקרב בין המערב לחילותיו של סאורון בשר הטבעות, בין הטוב לבין הרוע, הוא מלחמה טוטלית, מוחלטת בין שני צדדים שלא יכולים לחיות בשלום ביניהם. או שהמערב יושמד, או שסאורון ייכחד – השניים אינם יכולים לחיות אחד עם השני בשום סוג של פשרה. המלחמה ביניהם גם אינה תחומה מבחינה גיאוגרפית, והיא נמשכת עד לתבוסתו המוחלטת של אחד הצדדים. מן הסתם, בתנאים כאלה של משחק סכום אפס, האויב נתפס כהתגלמות הרוע, והצד שלנו כהתגלמות הטוב. אנחנו אינדיבידואלים והם "המון חסר פנים", כנחילי האורקים התוקפים את ניקרת הלם. שר הטבעות, כמו כל יצירות המופת, מתעלה כמובן מעל הדיכוטומיה הזאת ומציג דמויות מורכבות ומעניינות, אבל בסופו של דבר, מלחמה טוטלית היא עדיין הרעיון העומד בבסיסו.

מבחינה היסטורית, מקורו של רעיון "המלחמה הטוטלית" במהפכה הצרפתית, והוא התפתח במלחמת האזרחים האמריקאית. לשיא אימתו הוא הגיע בשתי מלחמות העולם, שטולקין חווה באופן אישי. (למרות שמקורו של הרעיון כאמור בסוף המאה השמונה עשרה, הביטוי "מלחמה טוטלית" מגיע מכתביו של גנרל אריך לודנדורף, מחשובי המצביאים של גרמניה במלחמת העולם הראשונה). בתקופה ששר הטבעות נכתב בה, הפרדיגמה הזאת היתה אכן בשיאה – ונראתה מובנת וטבעית לקהל הקוראים. אולם בשנים שלאחר מותו של טולקין, פיגרה ספרות הפנטזיה אחרי התפתחותה של המציאות. בעוד העולם השתנה באופן דרמטי בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, השפעתו החזקה של טולקין על קוראיו (וחקייניו) נטעה את המלחמה הטוטלית בין ה"טוב" ל"רוע" עמוק בתודעה, הן בז'אנר הפנטזיה והן מעבר לו.

כל כך חזק היה הרעיון הזה, עד שאפילו ספרי פנטזיה שהתחילו לחרוג מהפרדיגמה הטוליקנאית לא נטשו אותו לחלוטין. קחו את הארי פוטר – לדוגמא – ספר שנטוע כולו במציאות המודרנית של מלחמה בטרור. כי מי הם הם לורד וולדמורט ואוכלי המוות שלו, אחרי הכל, אם לא ארגון טרור רצחני וחמקני שמכה, נעלם ומטיל אימה? אבל גם אצל ג'יי קיי רולינג, הבינאריות המוחלטת בין טוב לרוע נותרת על כנה. ובאופן מעניין, בספרים האחרונים לפחות, העלילה נמשכת כמו מגנט לפרדיגמה הטולקינאית הישנה. בספר החמישי של הסדרה וולדמורט ואנשיו כבר מנהיגים מדינה, והסדרה מסתיימת בקרב אפי בין הטוב לרוע, שתוצאותיו חותכות, ברורות ומוחלטות. סופרים מעולים אחרים בני זמננו כמו ג'ורג' מרטין, מחבר שיר של אש ושל קרח (מומלץ לראות גם את העיבוד הקולנועי המצויין של HBO, משחקי הכס), פנו לכיוון אחר לחלוטין והחלו לכתוב פנטזיה ריאליסטית, דומה יותר לספרות המודרנית הכללית: עולם מורכב, מסובך ואכזרי שיש בו אמנם אנשים הגונים יותר ופחות, אבל לא "טוב" ו"רוע" במובן המקובל. כלומר, הם נטשו את הפרדיגמה הטולקינאית לחלוטין.

כאן נכנס משמר הלילה לתמונה, ונותן למפה סיבוך מעניין, מקורי ואפילו ביזארי. זה ספר הפנטזיה הראשון שקראתי, שהתשתית הרעיונית שלו מבוססת באופן עמוק לא על מלחמת העולם השנייה או המאבק בטרור, אלא על המלחמה הקרה – העימות הבין גושי בין המערב בהנהגת ארה"ב לברית המועצות. במלחמה הקרה, אחרי הכל, כל צד ראה את עצמו כ"טוב" ואת הצד השני כ"רע", במובן הרגשי המלא של המונח, אולם אחרי העשור הראשון היה ברור לצדדים שלא יוכלו להשמיד זה את זה. בהדרגה, האמריקאים והסובייטים למדו לחיות בדו קיום מתוח, לחתור אחד כנגד השני, לנהל מאבקים אלימים יותר ופחות בארצות רחוקות מבלי לשבור את הכלים. כתוצאה, האמריקאים אימצו אסטרטגיה פרגמטית שזכתה לשם "דוקטרינת הבלימה": הגבלת ההתפשטות הסובייטית מבלי להיכנס לקרב מול ברית המועצות עצמה. חשש ההשמדה היה פשוט גדול מדי. לוקיאננקו, בכישרון של רב אומן, משחק עם תמונת העולם הזאת על כל התסכול האפל והקונספרטיביות הצינית שלה.

פרגמטי, קר ומפוכח: הדיפלומט האמריקאי ג'ורג' קנאן, הוגה "תורת הבלימה"

עלילת משמר הלילה מתרחשת במוסקבה המודרנית, ולכאורה מציגה תמונה שגרתית של מאבק הטוב ברע. מאחורי המציאות המוסקבאית האפרורית, שחיתות הפוליטיקאים וחגיגות האוליגרכים, פועלים שני ארגונים עתיקים ועל טבעיים: משמר הלילה, שמייצג את כוחות האור, ומשמר היום, שמייצג את כוחות האופל. שניהם בנויים כארגוני ביון שבין עובדיהם ניתן למנות סוכנים חשאיים, חוליות לוחמים ומתנקשים, דסקאים, אנליסטים, מזכירות ועובדי ניקיון. תפקידם של שומרי הלילה – קוסמים, משני צורה, מרפאים ואחרים – הוא להגן על בני האדם בלילה מפגיעתם הרעה של יצורים שונים ומשונים. תפקידו של משמר היום הוא הפוך בדיוק – סוכניו מפטרלים ברחובות מוסקבה בשעות האור, ניזונים ומטפחים חרדה, מצוקה ופחד, ותוך כדי כך מונעים מיריביהם לסייע לבני אדם באמצעים קסומים. דא עקא, שבין שני הכוחות הללו יש הסכם שלום. בעקבות מלחמה איומה שאיימה לחסל את שני הצדדים, התחייבו המנהיגים לכללי משחק שאין להפרם, והם נאכפים על ידי גוף נייטרלי ואימתני שידוע כ"אינקוויזיציה". ההסכם הוא מסובך מאד, אבל מטרתו העיקרית היא לשמר את האיזון בין הכוחות. אסור לסוכנים של שני הצדדים להילחם זה בזה אלא במקרים חריגים, אסור להם להפעיל קסמים כדי לסייע או לפגוע בבני אדם אלא לפי הפרוצדורה המוכתבת בהסכם, ולכל אחד מהם מותרת מכסה מסויימת של פעולות חריגות. לערפדים ולאנשי זאב, למשל, יצורים המסונפים למשמר היום, מותר לתקוף ולהרוג בני אדם לעיתים נדירות בלבד, לפי מכסה שנתית קבועה. אם הם חורגים מהמכסה, לסוכני משמר הלילה מותר לצוד אותם ולחסלם. כמו כן, למשמר היום מותר, מדי פעם בפעם, לחטוף ילד ולהקריב אותו ב"שבת מכשפות". מנגד, משמר הלילה רשאי לעזור לבני אדם ואף להצילם – במידה. כל "אחר" זר שמגיע לבקר במוסקבה חייב להירשם בסוכנות המקומית של המשמר הנגדי. בסכסוכים קשים במיוחד בוררת האינקוויזיציה. אסור להתנגד לה, ולטריבונלים שלה סמכות מוחלטת להעניש (כולל בעונש מוות) כל סוכן משני הארגונים.

יש הסכם שלום – תמונה מהסרט "משמר הלילה"

במהלך עלילתם המורכבת של ספרי לוקיאננקו, לובש המאבק המורכב בין משמר היום למשמר הלילה אופי של עימות בין גושי. הבוסים רבי העוצמה והערמומיים של של הארגונים, בוריס איגנטייביץ' ממשמר הלילה וזבולון (Zebulon) ממשמר היום, נאבקים אחד בשני בכל זירה שבה הם מסוגלים לעשות זאת. אני כמובן לא הולך לספיילר לכם את העלילה – וממליץ לכם בחום לקרוא את הספרים בעצמכם. מה שכן ראוי לציין, כבר בשלב הזה, הן ההשלכות הנפשיות והאידיאולוגיות של המאבק הזה. כאשר יש שני צדדים שנאבקים זה בזה אך למעשה לא יכולים לנצח, מה למעשה ההבדל ביניהם, אפילו אם אחד מהם מגדיר את עצמו כ"טוב" והשני כ"רע"? במהלך העלילה, התשובה לשאלה הזאת הולכת ומסתבכת. מסתבר, למשל, כי סוכני משמר הלילה, ה"טובים" כביכול, שואבים כוחות וניזונים מרגשות חיוביים של בני אדם, ומרוקנים תוך כדי כך את הרגשות הללו. אם כן, במה הם שונים מאנשי משמר היום, "הרעים", שניזונים ממצוקה רגשית ומגבירים אותה? בוריס איגנטייביץ', המפקד של משמר הלילה המוסקבאי, לא בוחל אף הוא בתכסיסים מלוכלכים שפוגעים, כשאין מנוס, אפילו בחפים מפשע. למען מטרות טובות (תמיד למען מטרות טובות) הוא וקציניו מטעים, מרמים ומתמרנים גם את אנשיהם שלהם. גרוע מכך, באחת הסצינות העוצמתיות ביותר בספר, מפקד משמר היום – הרע האולטימטיבי כביכול – מטיח בגיבור, סוכן משמר הלילה אנטון גורודצקי, כי תרומתם של "הטובים" לבני האדם שנויה במחלוקת קשה. הוא מזכיר לו, למשל, כי בשנות העשרים והשלושים, נפלו רוב סוכני משמר הלילה ברוסיה בקסמיו של המשטר הבולשביקי, בו ראו הזדמנות חד פעמית "לתקן את העולם". "אכן," אומר זבולון, "אנחנו במשמר היום מקריבים מדי פעם ילד בשבת מכשפות, אבל מעולם לא הרגנו מספר רב כל כך של חפים מפשע כמו בפרוייקטים שלכם לתיקון העולם." סוכנת משמר היום אליסה, הגיבורה של הספר השני, היא תככנית מפונקת ואנוכית, אבל אנושית לא פחות, ואולי אפילו יותר, מיריביה ה"טובים". ובכל זאת – למרות המורכבות הזאת – שני הצדדים עדיין שומרים בקנאות על הזהות ה"מוארת" וה"אפלה" שלהם, משימת הריפוי מול משימת הפגיעה והנזק, בעוד הקשר בין התוויות למציאות קיים אך תמיד מוטל בסימן שאלה.

תמונה מהסרט "משמר הלילה". בוריס איגנטייביץ' (גסר), מפקד משמרת הלילה, מלפנים. זבולון, מפקד משמר היום, עם הגב למצלמה.

נקודה מעניינת נוספת, שקשורה אף היא לפרדיגמה של המלחמה הקרה, היא תחושת חוסר התוחלת של המאבק כולו. טוב ורע, אחרי הכל, קשורים באופן אדוק לממד הזמן. מאחורי המאבק בין הקטבים הללו טמונה הנחה שאחד מהם מגיע תמיד על חשבון השני, וניצחון – גם אם יתמהמה – בוא יבוא. אבל האם אפשר לדבר באמת על "טוב" ועל "רוע" כשהמאבק למעשה לא מתקדם לשום מקום? שני הצדדים מדברים בשם אידיאלים – משמר הלילה שואף לטוב המוחלט, ומשמר היום שואף לעולם כוחני הנשלט בידי "הראויים לכך". אולם מכיוון שהם לעולם לא יכולים לנצח זה את זה, ואולי אפילו לא מנסים ברצינות לעשות זאת, המאבק כולו נראה כאשלייה צינית. אולי הסי-איי-איי וה-KGB, משמר הלילה ומשמר היום, שייכים למעשה לאותו כוח, ופשוט משתפים פעולה אחד עם השני? האווירה הקונספירטיבית והאפלולית שעוטפת את הסדרה משתקפת בעוצמה בדיאלוג הציני בין אנטון גורודצקי למפקדו בורס איגנטייביץ' (או בשמו האמיתי, גסר):

'מה אתה עושה במשמרת הלילה, בוס? שאלתי. האם לא התעייפת כבר, אחרי אלפי שנים?' 'הבה נאמר שאחרי כל הזמן הזה אני עדיין נהנה מקרבות ומהרפתקאות', ענה גסר. הנדתי בראשי לשלילה. 'בוריס איגנטייביץ', אני לא מאמין לך. ראיתי אותך כבר עם תחושה שונה מאד: יותר מדי עייף, יותר מדי מפוכח מאשליות.' 'אז הבה נניח שאני באמת רוצה לחסל את זבולון', אמר גסר ברוגע. חשבתי לשנייה. "לא, גם זו תשובה לא נכונה. במשך מאות שנים, אחד מכם היה כבר מחסל את השני. זבולון אמר שמלחמה של קוסמים דומה לסיוף, אבל אתם לא נלחמים בחרבות אלא בלהבים קהים. אתם טוענים שפגעתם, אבל למעשה אתם לא פוצעים את היריב שלכם… גסר! משמר היום ומשמר הלילה הם שני חצאים של אותו השלם… החיילים הפשוטים צדים זה את זה, המנהיגים רוקמים תככים מתוך שיעמום כדי לשמר את התדמית. אבל בסופו של דבר- אתם הנהגה משותפת.

ומי שרוצה לדעת יותר, מוזמן לקרוא את הספרים. לצערי, הם זמינים כרגע באנגלית וברוסית בלבד:

The Night Watch

The Day Watch

The Twilight Watch

The Last Watch

The New Watch

אם קשה להגיע לאמת המוחלטת, מה הבעיה עם הפוסט-מודרניזם ומה הטעם ברציונליות? הינשוף על נבדלים בכדורגל, שיחות חרשים והחתנית המאושרת של פרס הכתיבה הגרועה

כיצד דנים החכמים? כאשר הם מדברים זה עם זה, ישנה שקלא וטריא ביניהם, ואחד מהם נחשף כטועה. החכם שטעותו התגלתה מודה בכך ולעולם לא מתכעס. כאשר מלך, לעומת זאת, דן בנושא, הוא מקדם את דעתו שלו, ואם אי מי חולק עליו העונש לא מאחר לבוא.

  שאלותיו של מילינדה, קלאסיקה בודהיסטית-הודית מהמאה השנייה לפנה"ס

ראשית כל, אפתח את הפוסט בוידוי: תמיד היתה לי סלידה, אינסטינקטיבית כמעט, מ"תיאוריה ביקורתית" ומיישומה הלכה למעשה, בין אם מדובר בפוסט-מודרניזם, ניאו-מרקסיזם, פמיניזם רדיקלי, השמאל החדש, רוח שנות השישים, או פוליטיקה של זהויות. אני מודע לכך שמדובר בתורות שונות עם הבדלים ניכרים ביניהן, אבל מה לעשות שהיפים גרמו לי להתעטש, סטודנטים רדיקלים שמשתלטים על קמפוסים לא מצאו חן בעיני וודסטוק גרמה לי לאלרגיה. עניין של טעם. לא אהבתי את הז'רגון, הפוליטיזיציה הבוטה זעקה לעין, והטיעונים נראו לי שבלוניים, מעגליים וחוזרים על עצמם. מעל הכל, הם נראו לי ממוחזרים ומשעממים. אבל סלידה אינסטינקטיבית היא אף פעם לא מורה טוב, משום שלרוב היא מבוססת על דיעות קדומות והתניות למיניהן ולא על חשיבה שיטתית. אחרי שנים מספר באקדמיה ואינספור קורסים שעסקו במגוון נושאים רחב, חלקם אצל מרצים ששייכים לאותן האסכולות בדיוק, התחלתי להבין מה עומד בדיוק מאחורי הרגשות שלי, ולצד זה, גם את היתרונות היחסיים ונקודות התורפה הקריטיות בעמדותיהם של אלו הטוענים כי "הכל פוליטי", אין טעם ברציונליות ואף אחד לא יכול להגיע לאמת כהווייתה.

נתחיל בנקודות החזקות. אכן יש ממש בטענה הפוסט-מודרניסטית כי מונחים כמו "אמת" אובייקטיבית אינם יכולים לעמוד בניתוח פילוסופי דקדקני. ראשית כל, אין לנו גישה ישירה למציאות ההיסטורית, והיא מתווכת אלינו דרך מסמכים וראיות אחרות, מבעד למחסום של שפה, אידיאולוגיה, אינטרסים ותפיסת עולם, הן של מחברי המסמכים והן שלנו. השאלה האם המפגינים במהפכה הרוסית של 1905 היו "פרולטריון", "אזרחי רוסיה" או "נתינים של הצאר" לא יכולה להיות מוכרעת באופן אמפירי, והתשובה אליה, במידה רבה, תלויה בפריזמה האידיאולוגית דרכה אנחנו מתבוננים בדברים. נכון – יש גם תשובות מוטעות בעליל: אלו שאינן נתמכות בראיות. אי אפשר לומר שמהפכת 1905 הונהגה בידי מהגרים אינדונזים, או שהמפגינים בכיכר טיינאנמן היו פעילי זכויות הפלה. הפרשנות המרקסיסטית לציד המכשפות, שגרסה כי המדינה רדפה מכשפות כדי לשדוד את רכושן, מוטעית אף היא בעליל, משום שמערכת הרדיפה עלתה הון רב ואילו הרכוש שנבזז היה מועט ודל. אולם בכל זאת, קשה להצביע על "אמת" אחת ויחידה שאינה תלויה בפריזמה שדרכה אנו מסתכלים על הדברים, אפילו לא אמת נסתרת שניתן לגלות אך ורק בעבודת נמלים מאומצת.

            אבל כאן מסתתרת נקודה מעניינת. אם אכן איננו מסוגלים להגיע ל"אמת", אפילו לא בעבודת נמלים מאומצת, מה הערך בכל תהליך החקירה והדרישה הבלשי שהיסטוריונים אמונים עליו? מה התועלת בהצלבת ראיות, בבחינת גרסאות, באימות עדויות, אם ממילא לא נוכל להגיע ליעד? אם היסטוריון לעולם לא יכול להיות אובייקטיבי, כפי שטוענים ה"ביקורתיים" במידה מרובה של צדק, אז מדוע לא להודות בהטייה הפוליטית שלנו ולהשתמש במחקרים שלנו ככלי תעמולה גרידא, אמצעי לקדם מטרות שאנחנו מאמינים בהן? רבים וטובים, אחרי הכל, עושים בדיוק את זה, במיוחד במחנה הביקורתי. ההיסטוריון הרדיקלי אילן פפה, למשל, אחד מאלו שייבאו את הכתיבה הפוסט-מודרניסטית לארץ, הודה בפה מלא כי הוא אינו מתיימר לאובייקטיביות מכל סוג שהוא, וכי כתביו משרתים את המטרה הלאומית הפלסטינית. נכון, פפה עיוות וסילף ראיות פעמים אין ספור בספריו, ואף תמך בטדי כ"ץ – זייפן ראיות חצוף במיוחד שהמציא "טבח" שלא היה ולא נברא. אבל אם אין אמת, ואין אובייקטיביות, אז מה ההבדל בין פפה לכ"ץ ובין אחרים? התשובה טמונה בשני מושגי מפתח: דיאלוג וחוקי משחק.

כפי שיודע כל מי ששיחק כדורגל, כדורסל, דמקה, שחמט או דוקים, לא ניתן לשחק ללא חוקים. לחוקי הכדורגל, למשל, אין שום ערך אובייקטיבי. הם לא מייצגים "אמת" חיצונית. אבל הם מאפשרים לאלו שמעוניינים לשחק מערכת מוסכמת שתסדיר את התחרות ביניהם. החוקים אינם קובעים מי ינצח במשחק פלוני, אבל הם מנחים אותנו כיצד נקבע מי ניצח. במילים אחרות, חוקי המשחק המוסכמים מאפשרים דיאלוג. גם כאשר שחקני כדורגל מתווכחים, למשל, אם מהלך מסויים נחשב כ"נבדל", הרי שהם מסכימים על ההגדרה של "נבדל", שמהווה בסיס לויכוח כולו. אם הכללים הבסיסיים אינם מוסכמים, הרי שאי אפשר לשחק. זהו בדיוק היתרון הגדול של כללי ביקורת המקורות, הרציונליות והשאיפה לאובייקטיביות במדעי הרוח. נכון, לא ניתן להגיע לאמת המוחלטת דרך ביקורת מקורות. לעולם לא נשיג תשובה אחת. אבל העובדה שאנחנו מסכימים על כללים מסויימים מאפשרת לנו לנהל דיון ולא לצרוח אחד על השני.

קחו, למשל, את הויכוח הישן בין היסטוריונים שמרנים לעמיתיהם המרקסיסטים בנוגע לנושא מפתח בתולדות גרמניה הנאצית: שיתוף הפעולה של התעשיינים הגרמנים עם היטלר. לאורך ההיסטוריה, נטו מרקסיסטים לטעון כי התעשיינים ובעלי ההון עמדו מאחורי המפלגה הנאצית. הטיעון הזה תאם באופן נוח למדי את התזה המרקסיסטית לפיה הפשיזם נועד להציל את הקפיטליזם ממהפכה באמצעות דיקטטורה משותפת של ההון והצבא. היסטוריונים אנטי-קומוניסטים, לעומת זאת, נטו לטעון שהקפיטליסטים לא שיתפו פעולה עם הנאצים. ללא כללי ביקורת מקורות ובלי מחוייבות משותפת לרציונליות מדעית, שני הצדדים לא היו יכולים לנהל את הדיון הזה. אם לך יש את דעתך ולי יש את דעתי, ואף אחת לא נכונה יותר מרעותה, כיצד ניתן להתווכח? ויכוח בין בעלי עמדות שונות ייתכן, למעשה, רק כאשר שני הצדדים מסכימים על כללי משחק משותפים. אם אני, כאנטי-מרקסיסט, אמצא מסמך שמאושש את התזה המרקסיסטית דווקא, עלי להציג אותו ואף להבליטו, ובאותה מידה – מותר לי לצפות מהיריב שלי לגלות הגינות דומה. דרך אגב, מדובר במעשה שהיה. היסטוריון מרקסיסט בשם דייויד אברהם, שכתב ספר על התעשיינים והיטלר תוך הסתמכות על ראיות מזוייפות, זכה לגינוי חריף גם מחוקרים מרקסיסטים הגונים, שהבינו שהתזה שלו מופרכת בלי קשר לאידיאולוגיה. דיאלוג יתכן רק אם אנו מסכימים כי מסמכים ולמקורות ההיסטוריים תמיד יש את המילה האחרונה. הראיות קודמות לאידיאולוגיה ולמטרות הפוליטיות שלי. או כפי שניסח זאת יואב גלבר, היסטוריון טוב הוא כזה ש"ידיעתו קודמת לדעתו". מכיוון שכאמור, רק לעיתים נדירות המקורות פוסלים לחלוטין עמדה כלשהי, ברוב המקרים יכול כל צד עדיין להחזיק בדעתו ובאידיאולוגיה שלו. אבל אם הוא הגון, הוא צריך להעלות ולהבליט גם ראיות שתומכות בעמדתו של הצד השני. כך, יוכל הקורא להכריע בויכוח בכוחות עצמו.

מכל הכתוב לעיל עולה כי רציונליות אינה אמת מקודשת אלא כלי נוח לויכוח ולדיאלוג. היא מערכת הכללים היחידה שבעלי עמדות רבות ושונות, מכל גווני הקשת הפוליטית והאידיאולוגית, יכולים לנהל את הויכוח שלהם בצילה. הבעיה העיקרית עם הפוסט-מודרניסטים ורבים מה"ביקורתיים" האחרים, היא שהם מחרבים את הדיאלוג הזה במגוון דרכים. קחו, למשל, את הז'ארגון הפתלתל והמעוקר. בפוסט קודם דיברתי על חוקר התרבות הומי באבא מהרווארד, חתן מדליית הכסף בתחרות הכתיבה הגרועה. הפעם, נצטט בגאווה את חתנית הפרס לשנת 1998, חוקרת המגדר ג'ודית באטלר:

The move from a structuralist account in which capital is understood to structure social relations in relatively homologous ways to a view of hegemony in which power relations are subject to repetition, convergence, and rearticulation brought the question of temporality into the thinking of structure, and marked a shift from a form of Althusserian theory that takes structural totalities as theoretical objects to one in which the insights into the contingent possibility of structure inaugurate a renewed conception of hegemony as bound up with the contingent sites and strategies of the rearticulation of power.

בבורותי, אני חייב להודות שאחרי 11 שנות לימודים במדעי הרוח אני לא מבין מילה מהטקסט הזה, ואני לא היחיד. לפעמים נדמה לי שמדובר בסימפטום מובהק של בגדי המלך החדשים, וגם רבים מאלו שטוענים כביכול שהם מבינים, פשוט מעמידים פנים. אף אחד לא טוען שרעיונות פילוסופיים אמורים להיות מנוסחים בשפה שתהיה מובנת לכולם, אבל לניסוח מסורבל שכזה אין שום הצדקה הגיונית – לא למשפט הארוך כאורך הגלות, לא לז'ארגון המשונה ולא לדקדוק הבלתי אפשרי. הניסוח הנ"ל, בסופו של דבר, הופך את הטקסטים של באטלר ודומיה לשפת מסתורין של כת מיסטית. רק מי שעבר את טקסי החניכה וההסמכה יכול להבין במה מדובר. כך, הדיון מוגבל מראש לקבוצה קטנה מאד של אנשים, רובה ככולם שיבוטים פוליטיים ואידיאולוגיים של באטלר עצמה.

הז'ארגון נוסח באטלר ובאבא, כמובן, אינו האמצעי היחיד לחרב דיאלוג אמיתי בין בעלי עמדות שונות. הביטו, למשל, על הציטוט הבא של ההיסטוריון השמאלי-רדיקלי אילן פפה:

המאבק מבוסס על אידאולוגיה ולא על העובדות. מי יודע מהן עובדות? אנחנו מנסים לשכנע כמה שיותר אנשים שהפירוש שלנו לעובדות הוא הפירוש הנכון, ואנחנו עושים את זה משום שאנחנו אידאולוגים ולא רודפי האמת.

עזבו כרגע את הויכוח הפוליטי – ואת השאלה האם עמדותיו של פפה נכונות או לא. הבעיה היא שהוא מצהיר בריש גלי שמבחינתו אין כללי משחק. כל פרשנות שתתאים לעמדתו הפוליטית תאומץ, וכל פרשנות שלא – תושלך לאשפה. כאשר אנחנו מודים שאנו "אידיאולוגים ולא רודפי האמת", הרי ששום עובדה סותרת, חזקה ככל שתהיה, לא תשכנע אותנו. ואם כך, כיצד ניתן להתווכח עם פפה או לדון איתו על משהו? בסופו של דבר, כפי שכתב אסף שגיב, המחפורת הפוליטית הזאת מובילה רדיקלים מסוגו של פפה להסתגר ב"חללי תהודה המאוכלסים באנשים בעלי השקפות דומות." הוא מסוגל לדון, בסופו של דבר, אך ורק עם שיבוטים אידיאולוגיים של עצמו, ואך ורק על פרטים קטנים. כל היתר הוא בסך הכל שיחת חרשים.

            מכאן נובעת התפתחות נוספת, מעניינת לא פחות, וקשורה אף היא ישירות לאובדן הרצון לדיאלוג כן ואמיתי עם היריב: השימוש המזוייף שפוסט-מודרניסטים מהשמאל הרדיקלי עושים בכלים של מחקר מדעי-רציונלי. עבור אילן פפה, למשל, כל שיטות הפירוק הפוסט-מודרניסטיות עובדות אך ורק על השיח הישראלי-ציוני. כל מה שישראלים או ציונים אומרים הוא "נרטיב". לעומת זאת, דבריהם של הפלסטינים הם אמת מוחלטת ואובייקטיבית, שכל היסטוריון גרמני שמרן מהמאה ה-19 היה משתבח בה. בעיני חוקרת הקולנוע הרדיקלית טרי גינסברג, אחת שמחקריה מלאים במיטב הז'רגון הפוסט-מודרניסטי של פירוק המציאות למרכיביה המדומיינים, אנטי-ציונות היא עמדה אובייקטיבית שאין לחלוק עליה, האמת הפוליטית היחידה, מוסכמה שהמחקר ההיסטורי ביסס מעבר לכל ספק. כך, ה"ביקורתיים" סוגרים מעגל: מספקנים כביכול הם הפכו לנציגיה של אורתודוקסיה שאסור לערער עליה, לא במחשבה ולא במעשה. לאחרונה יצא לי לחוות את התופעה הזאת בעצמי. בויכוח שניהלתי במגזין 972+ עם העיתונאית הרדיקלית פאולה שמיט על סוגיית הפליטים, ענתה לי הגברת הנ"ל כי אי אפשר להתווכח עם ציונים משום שהם "לא מדעיים", והגדירה את עמדותיה שלה כאמת שאין לכפור בה. כל טיעוני הנגד, אליבא דשמיט, כל כך מגוחכים שהם "אינם ראויים לתגובה". שקט. ההבדל בין הביקורתיים מהסוג הספציפי הזה, בין אם עיתונאים ובין אם חוקרים מהאקדמיה, לבין כת דתית מיסטית הוא ככל הנראה קטן יותר מכפי שניתן לדמיין. ללא כללים מוסכמים לדיאלוג, מה שנותר בסופו של דבר הוא לא יותר מאורתודוקסיה אמונית, טובלת במרק סמיך של צדקנות, רגשנות וזעם קדוש.