קטגוריה: ינשוף פוליטי-מדיני
כל העוולות כולן
"כל העוולות אחת הן, והמחשבה שלא כל הדבר, היא מקור כל העוולות" – כך טוען בלוגר ישראלי חשוב המבכה את חוסר הצדק הבסיסי במערכת הבינלאומית. אך האם כל העוולות באמת "אחת הן", או שמא מדובר במאזניים, ונגלה שאם אנחנו מנסים לרפא עוולה אחת, אנחנו דווקא מחזקים עוולות אחרות? ינשוף פוליטי-מדיני על סוד המחסור, פרות מוכות, תורים ללחם, מלכודת הדבש שבסיוע והאשליה החמקמקה של צדק עולמי.
הבלוגר הקרוי "אישתון" הינו ללא ספק אחד מאוחזי העט המושחזים, המוכשרים והמעמיקים ביותר ברשת הישראלית. כמו עיתונאי מהרמה הגבוהה ביותר, הוא אוסף נתונים, משווה, בודק באופן ביקורתי ומבקש תגובות. התחקירים שלו על התרמיות של תנועת ארץ חדשה ועל ההתאבדויות בצה"ל, למשל, היו מספר דרגות מעל המקובל במקומותינו. לכן, כאשר אישתון כותב דבר מה, אני קורא אותו בתשומת לב, גם אם אינני מסכים לדברים. לפעמים, עם זאת, כדאי לבקר גם את המבקר – ואת זאת אני נאלץ לעשות הפעם.
הסיסמה של אישתון היא "כל העוולות אחת הן והמחשבה שלא כך הדבר, היא מקור כל העוולות." במידה רבה, מנחה הסיסמה חלק ניכר מעבודתו, המוקדשת בחלקה לחשיפת שקרים, מעשי נבלה ויתר דברים לא כשרים המתרחשים בארץ ובעולם. עם זאת, למרות התועלת שבה, מדובר – כפי שאנסה להראות – בסיסמה מוטעית, דמגוגית ואף מסוכנת במיוחד, דווקא משום שהיא נראית כל כך מובנת מאליה. בסקירה הדו שבועית האחרונה שלו, ("בעיניים פקוחות"), העלה אישתון על הכתב סדרת מחשבות רנדומליות על הסתירות, העוול וחוסר הצדק בעולם. אתייחס לפסקה אחת בלבד (הקישורים מופיעים במקור):
ארה"ב היא הכלכלה הגדולה בעולם ומהמדינות העשירות ביותר בעולם – היא גם Child poverty (most recent) by country " href="http://www.nationmaster.com/graph/eco_chi_pov-economy-child-poverty" target="_blank" rel="noopener">מקום 2 בעולם בילדים החיים בעוני (ב-OECD). כחצי מהאוכל בעולם המערבי נזרק לפח –כמיליארד אנשים סובלים מרעב בעולם – 20-25 אלף איש מתים מרעב (באופן ישיר או עקיף) מידי יום – לפחות 8 מיליון בשנה. בעולם בו מיליארד אנשים סובלים מרעב, עדיין יש לנו מיליארד וחצי אנשים הסובלים מהשמנת יתר. החל מ-2011 יותר אנשים בעולם מתים מהשמנת יתר, מאשר מרעב. בארה"ב העיר המובילה בתת-תזונה (מיסיסיפי), היא גם העיר עם הכי הרבה סובלים מהשמנת יתר חולנית. מסביב לעולם אנשים מתים כי אין להם גישה לאנטיביוטיקה – 80% מהאנטיביוטיקה בארה"ב (וישראל בוודאי לא רחוקה מאחור) ניתנת לבעלי חיים בתעשיית המזון.
אם נשים לב לטכניקה הרטורית שמחברת כחוט השני את המחשבות הללו, הרנדומליות כביכול, הרי היא הניגודים הבלתי נסבלים, הדוקרים את העין. ארה"ב היא אחת המדינות העשירות בעולם – וילדים בה חיים בעוני. אנשים מתים ממחלות, ואנטיביוטיקה מחולקת לחיות בתעשיית המזון. וחמור מכל – "כמיליארד אנשים סובלים מרעב בעולם… עדיין יש לנו מיליארד וחצי אנשים הסובלים מהשמנת יתר".
אישתון עצמו אינו מציע פיתרון של ממש, אולם לטעמי לפחות זועקת מכתיבתו הכמיהה לצדק חלוקתי. אם רק היינו יכולים לעשות ממוצע בין השמנים לגוועים מרעב, להעביר עודפים ולמלא חוסרים, לנהל הכל באופן יעיל, רציונלי, שוויוני, צודק. הבעיה היא, שלשם כך יש צורך בגורם רב עוצמה שיתכנן, יחלק, יקצה וינהל. הרי כדי להעביר את העודפים מהשבעים לרעבים אפילו בתוך עיר, בוודאי שברמה ארצית או גלובלית, אנו זקוקים לרשות מתכננת חזקה, יעילה וזוללת משאבים. אליבא דכולי עלמא, נאלץ להעניק לה גם כוח כפייה, אכיפה וענישה. וככל שאנחנו רוצים שוויון משמעותי יותר, כך נזדקק לגורם מחלק חזק יותר. וכך, כמטה קסם, אנחנו יוצרים ממשלה מפקחת, חזקה ודורסנית יותר מאי פעם בעבר, והדורסנות שלה מתגברת ביחס ישר ליכולת שלה לאכוף שוויון וצדק. כמי שמבקר עוולות חברתיות (אי שוויון) ועוולות ממשלתיות (שלטון עריצות) בעת ובעונה אחת, אישתון אינו מודע ככל הנראה לסתירה הפנימית בדבריו. אם ירצה לתקן את העוולות החברתיות העמוקות, הבסיסיות שהוא מדבר עליהן – עליו לתמוך בממשלה חזקה עם אמצעי אכיפה מברזל, בדיוק סוג השלטון שהוא מבקר השכם והערב. לפרדוקס הזה קראתי בזמנו "להרביץ לפרה", סתירה פנימית בדבריהם של אותם אינטלקטואלים שמאליים שמצד אחד מרביצים בלי הפסק לפרה ששמה מדינת הלאום, ומצד שני דורשים ממנה עוד ועוד חלב.
למרבה הצער, הדברים אינם מסתיימים בנקודה זו. גם אם נשלים עם קיומו של גורם מחלק חזק וסמכותי, יש להפנות את הזרקור לבעיה בסיסית שקיימת בכל פרוייקט של צדק חלוקתי, והיא "כלכלת המחסור". הכלכלן ההונגרי יאנוש קורנאי תהה בזמנו, מדוע במדינות הגוש המזרחי היה מחסור תמידי במוצרי יסוד. מדוע, בעצם, המתינו אנשים שעות בתור ללחם? מדוע בחנויות בברית המועצות ובהונגריה המדפים היו ריקים למחצה, והיה צורך בקשרים טובים מאד עם המוכר כדי לקבל את המוצרים שהוא מסתיר מתחת לשולחן?
רבים במערב נימקו זאת באי יעילות ממשלתית. יש בכך מן האמת, אבל הבעיה – טען קורנאי, היא עמוקה יותר, ואחד הגורמים לה נעוצים בשלב הייצור. כדי לקיים משטר של צדק חלוקתי משמעותי, יש צורך בהעברת כמות נכבדה של משאבים מ"אלה שיש להם" ל"אלה שאין להם", ולשם כך אנו נדרשים כמובן לייצר את אותן סחורות במפעלים הנתונים לבעלות ציבורית. מכיוון שגורמים ממשלתיים שונים אחראיים לאספקת חומרי הגלם ולקביעת יעדי התפוקה, אין תמיד התאמה בין השתיים. לפיכך, יתקלו מנהלי המפעלים מדי פעם ב"צווארי בקבוק", היינו – מצבים של מחסור בחומרי גלם שלא יאפשר להם לייצר את הכמות שלה הם נדרשים. הפתרון האינטואיטיבי לבעיה זו הוא לאגור חומרי גלם בתקופות של שפע, כדי שיהיו לנו "מחסני חירום" ביום סגריר. מכיוון שמנהלי מפעלים רבים נוקטים בטקטיקה הזאת, יותר ויותר מוצרים נאגרים במחסנים והכלכלה כולה סובלת ממחסור כרוני. וכמובן, ככל שחסרים יותר מוצרים, כך מנהלי המפעלים נתקלים ביותר צווארי בקבוק ומנסים לאגור אפילו יותר – והבעיה ממשיכה להחמיר במעגל קסמים הרסני. קורנאי, כמובן, דיבר על כלכלת מחסור במדינה אחת. עכשיו דמיינו מה יקרה אם ננסה ליישם צדק חלוקתי בין מדינות – לשנע מזון ברחבי העולם כולו באופן שיטתי ומתמיד– באמצעות גופים בינלאומיים רופפים שידועים בחוסר היעילות המשווע שלהם. הבעיות שתיאר קורנאי יהיו מן הסתם חמורות יותר. כל מי שזוכר פרוייקטים של האו"ם כמו נפט תמורת מזון בעיראק, יודע אילו בורות של שחיתות, בזבוז וחוסר יעילות נוצרים בפרוייקטים מהסוג הזה. בסופו של דבר, דרך אגב, מתעשרים מסוג מסויים מאד מרוויחים מהם הרבה יותר מאותם רעבים בסוף שרשרת המזון (תרתי משמע).
ואפילו אם גאוני הצדק החלוקתי שלנו יתגברו על בעיית המחסור, קיימת הבעיה השלישית והיא בעיית התלות. די להסתכל על תלמידי הישיבות בארץ או על הפליטים הפלסטינים שנתמכים בידי אותה סוכנות קלוקלת, אונרא"ה, כדי להבין את עומק הניוון של אותן חברות המסתמכות על כספי חלוקה על מנת להתקיים. העברה מתמדת של מזון או כספים יוצרת תלות בסיוע, מונעת התפתחות של כלכלה אמיתית או עצמאית וגרוע מכל – היא מונעת מאנשים לקחת אחריות על עצמם. לא לחינם יפן, המדינה הלא מערבית הראשונה שהצליחה להדביק את המעצמות האירופיות ולהפוך למדינת עולם ראשון, לא קיבלה סיוע ונדבות מאיש (אם כי בהחלט נעזרה ביועצים ממדינות המערב). היא גם לא פנתה לארגוני זכויות אדם, יבבה וייללה על הקולוניאליזם או אי הצדק המבני בכלכלה העולמית. היפנים לקחו את עצמם בידיים, הבינו שהאחריות על גורלם היא שלהם בלבד, והצליחו לתמרן במערכת הבינלאומית (עד ששקעו בביצת הטירוף הלאומני – אבל זה כבר סיפור אחר). לעומת זאת, כל אותן המדינות שהתרגלו לקבל סיוע חוץ עצום ובלתי פוסק בכל תחומי החיים, נותרו עניות מרודות. כל ניסיון להשתמש ביותר חלוקה, יותר כפייה ויותר העברה בכדי לרפא את אי השוויון הבסיסי של העולם, רק יחמיר את הבעיה הזאת.
משום שאי שוויון הוא חלק מהותי של הקיום האנושי. שוויון ניכר קיים אך ורק בחברות שאין בהן הרבה טובין לחלק (כפרים אירופיים ויפניים מסויימים בימי הביניים), או מדינות שרוב אזרחיהן עניים מרודים (צפון קוריאה). למרבה הפרדוקס, גם אם נגביר את שוויון ההזדמנויות לא נוכל לתקן את אי השוויון הבסיסי הזה – משום שאנשים שונים וחברות שונות ינצלו במידות שונות את ההזדמנויות שלפניהם.
אין בדברים שלהלן בכדי לשלול סיוע חוץ מסויים, במיוחד במקרי אסון, עזרה נקודתית או כלכלה סוציאל-דמוקרטית מתונה. כל עוד מקבלים את הנחת היסוד של אי השוויון ולא מנסים לכוון את השוק מלמעלה, בהחלט ניתן לגבות יותר מיסים כדי לתת יותר שירותים לאזרח. גם ברמה העולמית יש מקום לתמיכה הדדית וסיוע בפיתוח – אבל ברמה שלא תהפוך את המדינות העניות לנתמכות סעד תמידיות. ובמיוחד – יש לשחרר את עצמנו מהרעיון ההרסני של חלוקת המשאבים העולמיים באופן שוויוני.
כי לא כל העוולות אחת הן. הן שונות ונבדלות אחת מהשנייה. יש להן רקע שונה, גורמים שונים, ואופי שונה. לעיתים ניסיון לרפא עוולה אחת (אי שוויון) עשוי לחזק עוולה אחרת (עריצות הממשל). לעיתים שתי העוולות עלולות להחמיר, ובמקרים אחרים ניתן לתקן כשלים נקודתיים גדולים יותר או פחות. אבל כדי שנוכל לנסות ולהפוך את העולם למקום טוב יותר, אין מנוס מלהביט למציאות בעיניים וללמוד את ההקשר הייחודי של כל אחת מהעוולות שאנו מנסים לתקן. הניסיון של מתקני עולם אוטופיים מכל הסוגים כבר הוכיח, שדווקא האמונה כי "כל העוולות אחת הן", עשויה בסופו של יום להיות "מקור כל העוולות".
נ.ב. טענתו של אישתון כי אין לפנות לאמריקאים שינסו לתווך למען שלום במזרח התיכון כי יש להם את הצבא הגדול בעולם, מביכה אפילו יותר מטענתו על צדק חלוקתי. אם נחדור את מסך הברבורים על "הקומפלקס הצבאי-תעשייתי", שהשמאל האמריקאי שקוע בהם מזה שנות דור, נגלה כי לעיתים קרובות דווקא אנשי צבא היו ספקנים וזהירים מאד בכל הנוגע ליציאה למלחמות מיותרות. בוודאי שאף איש צבא אינו מעוניין במלחמה תמיד, ובכל מקום. מי שטוען זאת פשוט אינו מודע לתפקידו המורכב של הצבא בהיסטוריה. כבר אמר סמואל הנטינגטון כי אחת הבעיות הבסיסיות ביותר של הפוליטיקה היא שאנשי צבא תומכים במלחמה בעיקרון, אך נוטים להתנגד באופן פרטני למלחמות שעומדות בפניהם. לעומתם, פוליטיקאים ליברלים רבים מתנגדים למלחמה בעיקרון, אך נוטים לתמוך בהתלהבות בכל סכסוך מזויין שמוצג כמלחמה למען הצדק. חומר למחשבה.
מאמר אורח – מרד הבחירות
נירוס, מורה דרך מירושלים, השתתף ביוזמה חדשה שהושקה לקראת הבחירות האחרונות: ישראלים שמעניקים את זכות הבחירה שלהם לפלסטינים. מאלו סיבות מוותר אדם על זכות הבחירה שלו, והופך את עצמו לשליח של מישהו אחר? כמה אנשים בעצם עשו את זה? במאמר אורח לינשוף, מציג נירוס את היוזמה, מסביר מדוע הצטרף אליה, וכיצד היא השפיעה (או לא השפיעה) על הצבעתו בסופו של דבר. תוכלו לקרוא עוד ממאמריו בבלוג שלו, כאן.
הבהרה: מאמרי האורח בינשוף אינם מייצגים בהכרח את דעת המערכת, והם על אחריות הכותבים בלבד. במקרה זה אני מתנגד באופן אישי ליוזמה המוצגת במאמר, מנימוקים שאסביר בתגובות (דני אורבך).
מבוא
מייקל אורן, שגריר ישראל בוושינגטון, אמר לאחרונה שהסרט "שומרי הסף" מזיק לנו. הוא טוען שישראל נמצאת בעיצומה של מלחמת הסברה, ונאבקת במסעות הכפשה, השמצה ודה-לגיטימציה. את עצמו הוא רואה כמי שניצב בחיל החלוץ, בקו החזית של המערכה הזו, והסרט הוא כתקיעת סכין בגב, מצד המחנה שאותו הוא מייצג ושעבורו הוא נלחם.
“שומרי הסף" יצא לאקרנים זמן קצר לפני הבחירות האחרונות, וכשציפיתי בו הוא הפיח בי תקווה קלושה, שנכזבה, שהנושא המדיני יעלה בכל זאת לסדר היום של הבחירות האלה. הטריילר של הסרט נפתח בציטוט של אברהם בן דרור, שמספר שמיד לאחר 67' היו דיבורים על הקמת מדינה פלסטינית, אבל ככל שהלך והתגבר העיסוק במלחמה בטרור, הלך במקביל גם הטרור והתגבר, ונושא המדינה הפלסטינית פשוט נשכח. ככלל, המסר העיקרי העולה מן הסרט הוא שישראל מחזיקה בשטחים כבר 40 ומשהו שנים פשוט משום שהנושא לא מספיק מטריד אף אחד בהנהגה. פשוט מפני שאף אחד לא ממש מחזיק בהגה הספינה הזו.
בשמאל הציוני מזהירים אותנו, שאם לא ניפרד מהשטחים נעמוד בצומת שיש בו שתי ברירות: לספח את השטחים ולתת אזרחות ישראלית לכל הפלסטינים – מה שיבטל את אופיה היהודי של המדינה, או לספח את השטחים ולא לתת אזרחות לפלסטינים – מה שיבטל את אופיה הדמוקרטי של המדינה. העניין הוא, שאת הצומת המאיים הזה עברנו כבר לפני ארבעים ומשהו שנים. אנחנו חיים באיזו הכחשה והדחקה שלא תאומנה, ונשענים על סבך של הגדרות משפטיות וידיעות היסטוריות וצידוקים והסברים – אבל בשורה התחתונה, ישראל איננה מדינה דמוקרטית באמת. הדבר המשמעותי ביותר בעיניי, בחוויה הפוליטית הישראלית שלי, הוא העובדה שאנחנו לא חיים במדינה דמוקרטית.
ישראל מפעילה משטר של סגרגציה, שהולך ונעשה מוחשי יותר ויותר. סגרגציה שמתבטאת בשתי מערכות חוק נפרדות, מערכות חקיקה נפרדות, מערכות שיטור ואכיפה נפרדות, מערכות משפט, ענישה וכליאה נפרדות, ובימינו, יותר ויותר, גם מערכות נפרדות של כבישים, מחסומים, אוטובוסים, שבילים, וכו'. יש מי שחשוב לו להדגיש שהסגרגציה איננה מבוססת על גזע כי אם על מעמד סטטוטורי (אזרחים לעומת נתינים ותושבים), ושערבים אזרחי ישראל נהנים מאותן הזכויות של יתר האזרחים, ומנגד, יש מי שחשוב לו להדגיש שגם בתוך קבוצת האזרחים יש העדפה מובנית של אזרחים שדתם/לאומיותם/מוצאם האתני (כל אחד יבחר את ההגדרה המתאימה לדעתו) היא יהדות. ואולם אני מעדיף שלא להדגיש לא את ההיבט הזה ולא את ההיבט הזה.
אני מעדיף, במקום זה, להדגיש את העובדה שאין בין הירדן והים עוד רשות ריבונית, אוטונומית, ולא הייתה מאז 67', מלבד ישראל. הפלסטינים בגדה המערבית כפופים הלכה ולמעשה באופן מיידי וחד משמעי לריבונות הישראלית, ומדינה שכמעט 40% מנתיניה הם אינם אזרחים – לא מתקיים בה "שלטון העם", וזה לא חשוב על איזה סעיף, לכאורה, מבוססת האפליה הזאת. לקראת הבחירות האחרונות הרגשתי את הפגם היסודי הזה בצורה צורמת מאי-פעם. כל תעמולת הבחירות התעסקה במעורבותם של הבוחרים בעיצוב גורלם וחייהם: ביטחון, כלכלה, הפרדת דת ומדינה, חיים אזרחיים, מאבק בשחיתות שלטונית – כל הדברים החשובים הקשורים באורח החיים, אופי הקהילה וחירות הפרט במדינה חופשית ודמוקרטית. לנוכח המצעים הללו, חשתי ביתר שאת עד כמה לא צודק זה, שהפלסטינים אינם שותפים בעיצוב גורלם. כל כך חריפה ההכרה, שאילו הייתה לפלסטינים זכות הצבעה היו נושאי הבחירות האלה ותוצאותיהן שונות בעליל.
מרד בחירות – הדמוקרטיה האמיתית
בעיצומו של התסכול הזה, נתקלתי במקרה ביוזמה ששבתה מיד את לבי. היא נקראה "מרד בחירות – הדמוקרטיה האמיתית". העיקרון הפשוט שלה היה, שישראלים החליטו לוותר על זכות ההצבעה שלהם ולתת אותה לפלסטינים – ובפרקסיס: להצביע כפי שפלסטיני משולל זכות הצבעה יורה להם, כביכול בשמו. המתודה היסודית הייתה דרך עמוד בפייסבוק: ישראלי מצהיר על נכונות להשתתף בפרוייקט ופלסטיני משיב לו ומנחה אותו, או להיפך – פלסטיני מצהיר על רצונו להשתתף בפרוייקט ונותן הנחיה, וישראלי משיב לו ומקבל על עצמו את ההנחיה.
א. הצהרה מדוייקת: יש בישראל משטר של הפרדה.
אהבתי את הפרוייקט הזה מכמה וכמה סיבות. ראשית, משום שהוא קלע במדוייק, בעיניי, למצב היסודי האיום שישראל מצויה בו. מבלי להתייחס לעוולות היסטוריות והמחלוקות סביבן, לעוולות הכיבוש והמחלוקות סביבן, לכשלונות המשא ומתן החוזרים והמחלוקות סביבם, ומבלי להתייחס לפיתרון הראוי למצב וכו' – מצב היסוד, בעיניי, שישראלים נוטים להיות עיוורים לו בשל שלל תירוצים והצדקות – הוא העובדה שהפלסטינים כפופים לשלטון ישראל דה פקטו, וחיים בשטח שלטונה של ישראל. יחד עם זאת, הם אינם נהנים משותפות בעיצוב השלטון הזה, ייצוג בו, גיבוש עמדותיו ומהלכיו וכו', ואינם נהנים מכל אותן הזכויות שעיקרון "שלטון העם" מעניק לאזרחיו של עם ששולט בעצמו.
שנית, משום שהפרוייקט הזה נפל עליי, אישית, במקרה, בהזדמנות טובה. לפני שנתקלתי בו, (וגם בסופו של דבר, להלן), הייתי שרוי בלבטים קשים מאוד לגביי המפלגה שאבחר בה. שבע מפלגות שונות נמצאו בסקאלה הרלוונטית מבחינתי. לכל אחת חשבתי להצביע מטעמים אחרים ומתוך שימת דגש על היבטים אחרים של משמעותו של אקט ההצבעה עצמו. הלבטים היו באמת קשים והעסיקו אותי מאוד, ולא הצלחתי למצוא פיתרון שאהיה שלם איתו לחלוטין ובטוח בו. הפרוייקט הזה חסך לי את הצורך להתלבט.
ב. הזדמנות להעניק לפלסטיני לרגע תודעה של בן חורין.
מצד שני, הפרוייקט הזה הבהיר לי איזו פריבילגיה אדירה יש לי, בעצם הזכות להתלבט. הבנתי, שלמרות שקשה לי להחליט, הניסיון הזה להחליט הוא סטטוס של בן חורין, שמאמין שיש משמעות להחלטה שהוא יקבל בסופו של דבר. כלומר: לא זו בלבד שאני זוכה לקחת חלק בעיצוב הרכב הכנסת – רבים מבעלי זכות הבחירה מוותרים על הזכות הזו בלאו הכי. אלא, שאני זוכה לחיות בידיעה שיש לי את הזכות הזו. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי, כבנפילת אסימון, מה הוא המצב התודעתי שאזרח חופשי במדינה דמוקרטית מצוי בו – תודעה של חירות – ועד כמה המצב הזה הוא יסודי בהתנהלות ובהווייה שלי. אני מאמין שיש להרכב הכנסת והממשלה השפעה של ממש על חיי, ולכן אני מאמין שהשתתפות בבחירת ההרכב הזה היא זכות ממדרגה ראשונה. אבל למעלה מזה, נוכחתי, שהזכות להרגיש שהגופים האלה הם "שלי", שהם אמורים לייצג אותי, שאני שייך לקהילה שבונה אותם ושעבורה הם נבנים: כל המצב התודעתי הנלווה לזה הוא יסודי מאוד בהכרה האזרחית שלי. כפועל יוצא, הבנתי שמי שאיננו רשאי להצביע – לא זו בלבד שנמנעת ממנו הזכות לבחור מי ייצג אותו ולהשפיע על הרכב הגופים השולטים בו – אלא שנמנעת ממנו הזכות לחוש בן חורין, ולחוש שהגופים ששולטים בו נועדו לייצג אותו ואת האינטרסים שלו. כלומר, הפרוייקט הזה, לפיכך, לא נועד רק כאקט הצהרתי, אלא כהזדמנות אותנטית לתת לאדם מסויים הזדמנות להשתתף במשחק הדמוקרטי.
לא שמעתי התנגדויות לפרוייקט הזה מצד הימין הישראלי. אני מניח שימנים פשוט לא שמעו עליו, ואם היו שומעים עליו היו פותרים אותו כפרוייקט הזוי. מצד שני, שמעתי התנגדויות מסוגים שונים ומשונים מהשמאל לגווניו. חוגים של השמאל הציוני התנגדו משום שיש בו מצג של חתירה תחת אופיה היהודי של המדינה. קל לפרש את הפרוייקט הזה כקריאה למתן זכות הצבעה לכל הפלסטינים בשטחים, מה שיבטל אוטומטית את הרוב היהודי בארץ. אני לא חושב שהייתה קריאה שכזו מצד יוזמי הפרוייקט או מצד מי שהשתתף בו. בגדול, יש אחד משני פיתרונות: פתרון המדינה האחת, האזרחית, המעניקה זכויות שוות לכל מי שחי בה, ופתרון שתי המדינות, המתקיימות זו בצד זו, ריבוניות ואטונומיות. אין כאן שום דבר חדש. מבחינתי, הפרוייקט הזה בא רק לזעוק, שכל עוד ישראל שולטת בפועל בכ-4.1 מיליון פלסטינים, הבחירות שמתקיימות בה מדגישות את אופיו האתנוקרטי והסגרגטטיבי של המשטר שלנו – מצב שדורש פיתרון, ויהא הפיתרון אשר יהא.
אחרים טענו שהפרוייקט הזה הוא "ביזבוז של קולות", בדומה להצבעה עבור מפלגות שאינן עוברות את אחוז החסימה, או שהוא מהווה אסטרטגיה משתמטת, בדומה להחרמת הבחירות, שאיננה משפיעה על המציאות בפועל. טענו גם שכל מי שהיה מוכן לוותר על זכותו להצביע, אילולא עשה זאת, היה מצביע עבור מפלגות של שמאל רדיקלי בלאו הכי, כך שאין לפרוייקט הזה שום משמעות למעשה. הטענות הללו לא פוגמות בשתי המהויות של הפרוייקט הזה: הראשונה היא ההצהרתית – הוא זכה לכותרות בתקשורת הישראלית, הפלסטינית, הערבית העולמית, המערבית העולמית, וברשתות אירופאיות כאלה ואחרות. עצם העובדה שהפרוייקט הזה "נשמע", נותנת לו משמעות, ולא בגלל קול יותר או קול פחות שהולך למפלגה כזו או למפלגה אחרת. השניה היא ההתנהלותית – הפרוייקט הזה הנהיג מרד פעיל ואזרחי למופת, שדרש שיתוף פעולה שיוויוני, שיש בו אחד-על-אחד, ישראלי-מול-פלסטיני, וההתנהלות הזו, היה לה ערך כשלעצמה.
ג. מעשה שהוא הצהרה, ולא הצהרה בלבד.
חוגים פלסטיניים מסויימים התנגדו לפרוייקט הזה בטענה שיש בו ניחוח של אדנות, פטרונות והתנשאות, או שיש בו צביעות, נורמליזציה או התחסדות והתחנפות. נתקלתי פה ושם בהתנגדות שקשורה ב"ניחוח" של המיזם הזה. ודווקא ה"ניחוח" שלו היה אחד הדברים היפים והמרגשים ביותר בעיניי, ואחד הדברים ששבו את לבי במיוחד. משום שהפרקסיס היה מעבר ל"הצהרה", “הפגנה", “מחאה", או "הודעה לתקשורת". הפרקסיס דרש שיתוף פעולה של אחד-על-אחד בין ישראלים ופלסטינים, והשתתפות פעילה של שני הצדדים, בצמדים, בזוגות.
ד. הפרקסיס: מעשה שדורש עמידה באתגר, נתינת אמון, והצדקת האמון שניתן.
מרגע שהצהרתי על הבמה היעודית באינטרנט על נכונותי לתת את הקול שלי למי שיבקש אותו, עברו עליי כמה ימים לא קלים. ההתלבטות שהייתה לי בין שלל מפלגות הלכה והצטמטמה. פסלתי מפלגות אחדות, נתתי עדיפות למפלגות אחרות, וגיליתי עד כמה בוער בי חשק להכריע את הכף ולהחליט לבד. יתר על כן – התגבר בי חשש ריאלי שאקבל הנחיה להצביע למפלגה שאני מתנגד לדרכה, או להחרים את הבחירות כליל, שזו פעולה שאני מאוד לא מסכים איתה. ידעתי שלא באמת אהיה חייב להשמע להנחיה שאקבל: אין שום מנגנון של אכיפה. ההחלטה להמשיך להשתתף במשחק הזה נתונה בכל רגע נתון במגרש שלי. ידעתי שהפרה של כללי המשחק לא מהווה פגיעה של ממש באף אחד – אותו פלסטיני שנתן לי הנחיה לפעולה לא היה מפסיד דבר אילולא מילאתי את שליחותי. הוא אמנם לא הרוויח, כביכול, את הזכות שהבטחתי להעניק לו, אולם לא אני שללתי ממנו אותה. מלכתחילה היא לא הייתה בידיו. אלא שדווקא הידיעה הזו נתנה משמעות מיוחדת לפרוייקט הזה. אם אני משתתף במשחק רק כל עוד הוא נוח לי – רק כל עוד אני בלאו הכי מצביע, כביכול במסגרתו, עבור מפלגה שגם ככה הייתי מצביע עבורה – הרי שאני מרוקן את השתתפותי בפרוייקט מכל תוכן. דווקא ההחלטה הזו לקחת על עצמי את האתגר הזה, מחייבת אותי לעמוד בו גם כשזה קשה ומכאיב מאוד. יש פתקים, שאילו הייתי מתבקש לשים בקלפי, הייתי שם עם דמעות בעיניים. ובכל זאת, אני רוצה להאמין, הייתי שם אותם.
סיכום
בסופו של דבר, לא השתתפתי בפרוייקט. כלומר, מסרתי את קולי למי שייקח, אבל אף אחד לא פנה אליי ולא לקח. אולי המסרים שהבעתי לא מצאו חן בעיניי מי שבחרו לעצמם שליח, ואולי הוא פשוט נבלע בשטף הפיד של העמוד. לא טרחתי במיוחד להבליט ולקדם את הקול שלי, ויצא שהצבעתי בסופו של דבר כרצוני. בסך הכל, העמוד מציג כמה עשרות אימאג'ים של צמדים שצלחו, אני מעריך שכארבעים שכאלה. מארגני העמוד טוענים שהעמוד היה רק פלטפורמה אחת, שביטאה מחאה עממית רחבה שהתחרשה בדרכים סמויות רבות, בקשרים אישיים וכו', ושלמעשה היו כמה מאות צמדים שכאלה. בלי לערוך סטטיסטיקה של ממש, ההתרשמות שלי היא שרוב המשתתפים הצביעו עבור בל"ד וחד"ש, ורבים ביקשו להחרים את הבחירות. יחד עם זאת, היו גם כאלה שהצביעו עבור התנועה האסלאמית, דעם, מרצ, והעבודה. השיקולים היו דומים לאלה של קולות שונים בשמאל הישראלי: הסיכויים לעבור את אחוז החסימה, אידיאולוגיה לעומת אסטרטגיה, המשמעות של כח אלקטוראלי של מפלגות גדולות, החשיבות של דעת הקהל בציבור היהודי לעומת החשיבות של שיתוף פעולה יהודי-ערבי, הסיכוי להחליף את מפלגת השלטון וכו'. מבחינת ההד התקשורתי, לדעתי, הפרוייקט הזה לא קיבל חשיפה ראויה, ואיבד בכך משהו מהערך שלו. השפעה על הרכב הכנסת מן הסתם לא הייתה לו, וגם לא יכלה להיות לו, וגם לא השפעה על השיח הציבורי או על תעמולת הבחירות. כמה פלסטינים נעצרו ונחקרו על ידי השב"כ בשל השתתפותם בפרוייקט הזה. אחד מהם עוכב למשך שלושה ימים בבידוד מוחלט, לא הובא בפני שופט ולא הותר לו לפגוש עורך דין, נחקר שתי וערב לגביי המיזם ולגביי פעילותו האינטרנטית בכלל, ובסוף שוחרר ללא כתב אישום. במשא ומתן הקואליציוני המתנהל בימים אלה לא נראה שיש כוונה להיזכר פתאום בעניין המדיני. רק, אולי, להיפך, לפי תכניתו של בנט, להבליט עוד יותר את משטר ההפרדה בישראל ולעשות אותו מוצהר בריש גלי.
את מלחמת ההסברה, לעומת זאת, הולכים לחמש היטב, משום שזו מלחמה קשה שאנחנו נמצאים כרגע בעיצומה, ואנחנו מתמודדים עם מסעות חריפים של הכפשה, השמצה ודה לגיטימציה בכל העולם, ואפילו נגד גורמים "חתרניים" מבית, שתוקעים סכין בגבם של חיילי החזית שלנו. המונח סגרגציה, אגב, שמשמעו "הפרדה", חופף בעיניי מבחינות רבות, ומכל מקום מבחינה לשונית, למונח הטעון קונוטטיבית והיסטורית – אפרטהייד.
האדמו"ר הלבן: דת, מודיעין ושלום "מחוץ לקופסה"
במצבים של קיבעון מחשבתי, בהיעדר דמיון קולקטיבי, דווקא חריגים כרב פרומן יכולים להציע דרכים ליציאה מן הסבך. הינשוף על דת, מודיעין ומשא ומתן לשלום "מחוץ לקופסה".
הרב מנחם פרומן, שהלך לעולמו השבוע, היה ללא ספק דמות מיוחדת מאד. הררי מילים נשפכו בזמן האחרון על "האדמו"ר הלבן", האיש ששילב בין ציונות דתית לחסידות, תמך בארץ ישראל השלמה אבל גם נפגש עם ערפאת ושייח' אחמד יאסין. האבלים שליוו אותו בדרכו האחרונה, פעילי שמאל ואנשי ימין, ערבים ויהודים, גם אלו שרגלם לעולם לא תדרוך בהתנחלות, העידו כאלף עדים על כך שמדובר באדם ששבר גבולות לא רק בציבור הדתי אלא גם בנוף הישראלי בכלל.
דרכו של הרב פרומן הייתה ייחודית ומקורית, במיוחד בכך שיצאה מן הקופסה הרגילה של השיח הפוליטי בישראל. הימין הדתי, שממנו הגיע, רואה את הדת כבסיס לצדקת שלטון עם ישראל ב"ארץ ישראל", וברוב המקרים – גם לזכותו הבלעדית או הדומיננטית על אדמתה. השמאל, לעומת זאת, סבור כי על הפתרון להיות חילוני, מדיני, וכי הדת היא לכל היותר מטרד שיש להתגבר עליו. הרב פרומן האמין, לעומת זאת, כי האמונה הדתית, דווקא היא, יכולה להיות המפתח לפתרון, משום שהן הפלסטינים והן המתנחלים דתיים ומסורתיים ברובם. לכן נפגש עם אנשי חמאס, בכללם השייח' יאסין, וניסה להגיע איתם להבנות על בסיס אמוני. בחשבון אחרון, קשה לומר שדרך זו הצליחה, אפילו במובן המינימלי של המילה. פרויקט אדירים מסוג זה לא ניתן להגשים לבד, והרב פרומן היה אדם אמיץ ומקורי, אולם נטול מלווים. במחנה שלו עצמו, כפי שניתן לראות בחלק ממאמרי ההספד שהופיעו לאחרונה, ראו אותו כמעין קדוש צדיק, "תמים כמו ילד", או איש רוח אקסצנטרי שסולחים לו על הכול, אולם לא כאתגר פוליטי שיש להתמודד עמו ברצינות. יש בכך מין התמיהה, משום שדווקא אלו הדוגלים ב"ארץ ישראל השלמה" אמורים להבין שהחזון שלהם מחייב דיאלוג כלשהו, מעבר לכף השוּפל וכוונת הרובה, עם תושביה הפלסטינים של הארץ.
אולם מעבר לעיוורון של הנהגת המתנחלים, כדאי להתעכב גם על התעלמותו העקבית של הממסד הביטחוני הישראלי, החילוני והרציונלי כביכול, מהצעותיו החוזרות ונשנות של הרב פרומן לסייע בדיאלוג עם גורמים אסלאמיים. כך, למשל, סיפר הרב בראיון שהעניק לשרי מקובר-בליקוב (מעריב) ב-2010, על שורה של ניסיונות לתווך, לדבר ולרכך במעט את היחסים בין ישראל לחמאס, תוך שימוש בקשריו המצוינים עם אנשי דת מהצד השני. בפרשת גלעד שליט, לדוגמא, ניסה לדבר עם ח'אלד עומיירי, עיתונאי אסלאמי המקורב לחמאס:
"פרומן, מבכירי הציונות הדתית, ניסה בשנית. לפני שנה וחצי הגיע אל [ח'אלד] עומיירי באצטלה הרבנית שלו. דיבר על לבו כאיש דת יהודי למוסלמי מאמין. ישבו וניסחו הסכם המתבסס על פסוקי נדיבות ושלום מהקוראן ומהתנ"ך. על פיו, ישראל תתחייב לביטול הסנקציות והמצור על רצועת עזה ואילו הצד הפלסטיני יתחייב לעצירה מוחלטת של הטילים והטרור. גורם שלישי, ירדן או טורקיה, יהיה אחראי לביצוע ולמעקב. "בחלוף שבועיים משביתת הנשק לא תהיה עוד הצדקה להחזקת הלוחמים", מתלהב פרומן מהפשטות הבלתי נסבלת של השלום, "ואז עזה תשחרר את גלעד שליט וישראל תשחרר את כל האסירים הפלסטינים שברשותה".
מה אמר משעל?
"עומיירי העביר את ההסכם לאיסמעיל הנייה בעזה ולחאלד משעל בדמשק, חזר לישראל ואמר לי: "יש נכונות לשבת על העקרונות עם הממשלה שלך". מיד העברתי את המסמך לאהוד ברק, לאהוד אולמרט, לציפי לבני ולבנימין נתניהו. אבל הם אפילו לא היו מוכנים לשקול. כמו מסך אטום הם היו. אמרו לי, איך אפשר בכלל לשבת עם חמאס למשא ומתן?"
לתגובות דומות של הממסד זכה הרב פרומן בכל ניסיונותיו ליצור גשר עם גורמים אסלאמיים. יצחק רבין דחה את הצעתו לתווך בעת חטיפתו של נחשון וקסמן. אמנם לאחרונה, זמן קצר לפני מותו, שלח אליו נתניהו את יועצו המדיני, רון דרמר, כדי לראות אם יוכל לסייע ליצור גשר עם האחים המוסלמים במצרים. דרמר הקשיב ושאל שאלות– אבל כרגיל לא נעשה דבר.
רבים יאמרו שדרכו של הרב פרומן אינה אלא הזיה של אדם משונה. האם אנשים "רציניים" ו"מנוסים" במערכת הביטחון צריכים להקדיש לו בכלל תשומת לב? אני סבור שמענה שלילי אוטומטי הוא טעות. לעתים דווקא מי שנחשב למשונה יכול להגיע להישגים שהלא-משונים מתקשים להגיע אליהם. הסיכום שרקח הרב עם עומיירי אינו שונה בבסיסו ממה שאנשי ביטחון "רציניים ומפוכחים" הצליחו להשיג לאחר עיכובים אינספור, מו"מ עקר של כמה שנים וסדרה ארוכה של מבצעים צבאיים.
אבל לא מדובר רק ברב פרומן. בכל הנוגע ליחסים עם הפלסטינים, לקובעי המדיניות הישראלים היסטוריה ארוכה של התעלמות יהירה מכל מתווך שמגיע מ"בחוץ". גורמים בינלאומיים, לבד מארצות הברית, מורחקים הצידה בעדינות. מתווכים ישראלים שאינם שייכים לממסד הביטחוני נדחים בקש ולפעמים אף בגסות. בספרו, להכיר את חמאס, מספר העיתונאי שלומי אלדר על אשת עסקים בשם שוהם טלר, בעלת קשרים מצויינים בעזה, שקיבלה הצעת תיווך מהגורמים הבכירים ביותר בחמאס דרך שותף עסקי ותיק. כל ניסיונותיה לעניין את גורמי הביטחון בערוץ הקשר החלופי נכשלו כישלון חרוץ, מספר אלדר. ליחס דומה, ואף בוטה יותר, זכה גרשון בסקין, ראש מכון מחקר בירושלים, שהציע להשתמש בקשריו ההדוקים עם בכירי חמאס כדי לתווך בעניין גלעד שליט. הוא התבקש להסתלק מהנושא על ידי הממונה דאז, חגי הדס. לימים, ולאחר שנים של כישלונות, הסכימה המדינה לבסוף להיעזר בשירותיו. ואכן הוא שיצר את ערוץ הקשר שהביא בסופו של דבר לעסקת שליט.
סיפורו של הרב פרומן, ויתר גורמי התיווך החיצוניים שגישתם לסכסוך מקורית ונועזת יותר מהמקובל במקומותינו, מוכיח כי כדאי לפרוץ את המונופול של אנשי מודיעין וצבא על שיחות שלום ומגעים עם גורמים עוינים. לאנשי מודיעין יש כמובן יתרונות: הם בקיאים בתחום הצבאי, שולטים בשפה ובהיבטים מסוימים של התרבות, וחשופים לחומר סודי שאינו נגיש לאזרחים. אבל יש להם גם חסרונות. הם נוטים לראות את האויב אך ורק דרך כוונת הרובה והדוקטרינה הביטחונית הקנונית. בני שיחם הם על פי רוב מקביליהם משירותי הביטחון הערביים, אנשים כעומר סולימאן, שהשקפת עולמם דומה להפליא לזו שלהם. לעיתים הגישה הריאליסטית לכאורה של "המקצוענים" כרוכה בהיעדר דמיון, בשמרנות מנטלית ובחוסר רצון לחשוב מחוץ לקופסה. עמוס גלעד אולי נפגש עם עומר סולימאן במטה המוח'אבארת במצרים, אבל קשה להאמין שהצליח אי פעם ליצור שיח עם אנשי דת מוסלמים כפי שעשה הרב פרומן, שפגש את משפחותיהם, דן עמם על הקוראן והתפלל ביחד איתם לגשם. לאנשי מודיעין אין הפרספקטיבה הכלכלית שיש לאנשי עסקים כשוהם טלר, שניהלו עם גורמים פלסטיניים מגעים של שיתוף פעולה פרקטי ויומיומי. אין להם היכולת לנהל דיונים משוחררים מסד הדוֹגמה הצבאית-פוליטית, כפי שעשו שחקנים "עצמאיים" כמו גרשון בסקין למשל.
כיום, תהליך השלום עם הפלסטינים תקוע. הנוסחאות הישנות מקרטעות. נחוצות לנו תעוזה, מקוריות ויצירתיות. לשם כך שווה לשבור את המונופול של ה"מקצוענים" – פוליטיקאים, עורכי דין, נושאים ונותנים מקצועיים ואנשי מודיעין – ולהיעזר גם בשירותיהם של מתווכים "חובבנים" ואנשי חזון כמו הרב פרומן שעשויים להציע דרכי תקשורת מקוריות יותר עם הצד השני.
יהיה אשר יהיה, האדמו"ר הלבן יחסר בנוף של מדינת ישראל. יהי זכרו ברוך.
בזכות המונרכיה
מדוע חלק גדול מהרפובליקות הערביות התמוטטו ונעלמו, ואילו המלוכות המסורתיות נותרו על כנן? מבט בחשרת הסופה של האביב הערבי יגלה לנו, כי עד עתה קו התפר העובר בין מוות לחיים נמתח בין הרפובליקות למלוכות. האם מדובר רק בתוצאה של מדיניות נבונה, או שמא מלוכות נהנות מיתרונות מובנים מסוג מסויים? ינשוף פוליטי-מדיני מעלה את הטיעון בזכות המונרכיה.
התקשורת הישראלית, שמתעסקת לאחרונה ראשה ורובה בהרכבת הקואליציה החדשה של נתניהו, בשמלה של שרה או בנאומי הבכורה (המרשימים בחלקם) של חברי הכנסת החדשים, נוטה להתעלם מאירועים חשובים אחרים המתרחשים סביבנו במזרח התיכון. לאור זאת, כדאי להפנות את הזרקור לעמאן בירת ירדן, מרחק קצר מירושלים, שם חלות התפתחויות חשובות שעשויות, בצירוף נסיבות מסויים, לשנות בעתיד את פני האזור.
מזה מספר שנים, מתנהלות בערי ירדן השונות הפגנות נגד הממשלה, לא רק בקרב הרוב הפלסטיני אלא אפילו בקרב המיעוט הבדואי, הנחשב נאמן יחסית למונרכיה. ההפגנות נסובו על נושאים שונים, רובן נגד עליית המחירים או השחיתות, מיעוטן נגד היחסים עם ישראל. מה שייחד אותן לעומת ההפגנות במצרים, למשל, היה העובדה שלרוב כוונו נגד הממשלה, ורק לעיתים רחוקות נגד המלך. סיסמאות כמו "העם רוצה להפיל את המשטר" הפכו, בגירסתן המקומית, ל"עם רוצה להפיל את הממשלה". גם כאשר נקראו סיסמאות ביקורתיות כלפי המלך, הן היו לרוב דרישות מהמלך לבצע צעדים מסויימים, ולא קריאות לרפובליקה או הפלת המונרכיה ממש. עם זאת, בחודשים האחרונים, המצב החל להשתנות. בהפגנות של מאות אזרחים כנגד עליית מחירי הדלק, נשמעו קריאות תקיפות להפלת בית המלוכה. לפי חלק מהדיווחים מהפגנה שהתרחשה לפני כשלושה חודשים, מפגינים ניסו לפרוץ לארמון ונהדפו בידי הצבא. אפילו סיסמאות כמו-מצריות בנוסח "העם רוצה להפיל את המשטר" החלו להדהד ברחובות עמאן.
פרשנים ויודעי דבר, בישראל ובמזרח התיכון, חוששים מזה זמן רב לשלומו של בית המלוכה בירדן. אין ספק שאם ייפול, עלולים בטחונה של ישראל בפרט ויציבות האזור בכלל להיפגע באופן דרמטי. אי אפשר כמובן לחזות את העתיד, אבל מעטים שואלים שאלה חשובה ומעניינת מאד: מדוע בתי המלוכה במזרח התיכון גילו עמידות מפתיעה עד עכשיו? כאשר מסתכלים בזהירות על מהלכו של האביב הערבי, אי אפשר שלא להבחין כי קו השבר עובר בין המלוכות לרפובליקות. משטר ה"קצינים החופשיים" ברפובליקה הערבית של מצרים התמוטט. משטר מפלגת הבעת' ברפובליקה הערבית הסורית מתנדנד קשות, ורפובליקות נוספות כמו לוב נפלו אף הן. לעומת זאת, המשטרים המלוכניים של מרוקו, ירדן, סעודיה והנסיכויות נותרו על כנם. גם אם חלק מהם (כמו המשטר בירדן או בחריין) עלולים ליפול בסופו של יום, עצם העובדה שעד עכשיו הצליחו לעמוד בכל הזעזועים מעוררת תהיות ושאלות. מה מותר המלוכה מהרפובליקה?
מבט שטחי עשוי לעורר רושם שהמלוכות שרדו כי היטיבו להיענות לדרישות ההמונים. מלך ירדן ומלך מרוקו, למשל, הסכימו לחלק מדרישות המפגינים מיד בתחילת ההפגנות, וכך פילגו את מחנה המתנגדים להם ל"מתונים" ו"קיצוניים" ומהלו את הזעם הציבורי במים של פשרות וויתורים. אולם מלך סעודיה לא ויתר למפגינים כנגדו כמלוא הנימה, ובכל זאת משטרו עומד יציב. לעומת זאת, גם חוסני מובארכ הציע ויתורים למפגינים, אולם אלו נתפסו כחולשה שרק החישה את קיצו. למעשה, מדובר כאן בהיפוך של סיבה ומסובב: המלוכות היו מסוגלות להציע לעם ויתורים מעמדה של כוח, דווקא משום שהרגישו יותר בטוחות בעצמן.
התשובה טמונה לדעתי בגורמי כוח ויציבות שנמצאים בבסיס השיטה המונרכית עצמה, במיוחד במזרח התיכון אך גם במקומות אחרים בעולם. ראשית כל, חלק מהמלכים, לרבות בירדן, מרוקו וסעודיה, נהנים מהילה דתית. ירדן אמנם הוקמה בידי האימפריה הבריטית כיצירה פוליטית מלאכותית, אבל שושלת המלוכה שלה היא "שריפית", היינו – מיוחסת למשפחת הנביא מוחמד (דרך נכדו חוסיין). מלך סעודיה הוא "שומר המקומות הקדושים", ואילו מלך מרוקו נחשב בעיני רבים מאד מנתיניו ל"מנהיג המאמינים" (אמיר אל-מואמינין) ומיוחסת לו הילת קדושה מיוחדת. מספרים כי במהלך ניסיון התנקשות במלך חסן השני ב-1971, למשל, מצא את עצמו המתנקש עומד מול המלך ופשוט לא הצליח לירות בו מבחינה נפשית, דבר שהוביל לכישלון התוכנית כולה. כלל לא בטוח שהסיפור מדוייק מבחינה היסטורית, אבל עצם העובדה שהוא מקובל על רבים במרוקו מלמדת על ההילה הדתית והרגשית שמוסד המלוכה נהנה ממנה.
עם זאת, לא מדובר אך ורק ברגשות דתיים. המלך הוא מעין "קומה נוספת" במסדרונות השלטון. שושלת מלוכה, גם מודרנית, היא מוסד שנתפס לעיתים קרובות כקשור למסורות עתיקות, נפרדות ונעלות מהמנגנון המנהלי ששולט במדינה בחיי היומיום. כשהנשיא מובארכ פיטר את הממשלה, ההמונים גיחכו. הם לא הפרידו בינו לבין ראש הממשלה, וראו בשניהם נציגים של אותו מנגנון מושחת. לעומת זאת, כאשר מלך ירדן עבדאללה פיטר את ממשלתו, הדבר נתפס בעיני חלק מהמפגינים כצעד ראשוני חיובי. הם הפרידו בין הממשלה, אותה שנאו, למלוכה – אותה כיבדו, אפילו אם כעסו על העומד בראשה. למלכים יש, לפיכך, "מגן אנושי" או "בולם זעזועים" בדמות הממשלה. מסיבה זו, מסוגלים מלכים, במרוקו וירדן למשל, לאפשר מידה מסויימת של דמוקרטיה ופתיחות שנשיאים רפובליקאיים דיקטטוריים אינם יכולים להרשות לעצמם. במקרה של ירדן ומרוקו, המלוכה גם עליונה על הממשלה במובן נוסף – היא נתפסת בעיני רבים כמוסד מאחד, שמרחף מעל הפילוגים העדתיים בחברה עצמה. המלך עבדאללה השני נתפס בעיני רבים כשליט של בדואים ופלסטינים כאחד, ואילו המלך מוחמד השישי במרוקו הפך את עצמו לפטרון של זכויות המיעוט הבֶּרְבֶּרי, בניגוד לממשלה ה"ערבית" יותר.
כמובן שאפשר להפיל מלכים, ובהיסטוריה יש דוגמאות אינספור לשושלת מלוכה שהודחו ואף נרצחו באכזריות. אולם מפני שמוסד המלוכה אינו "סתם" מוסד שלטוני, אלא קשור לעיתים קרובות למערכת שלמה של מנהגים, אמונות ורעיונות אידיאולוגיים, עומדת לו הגנה, חלקית לפחות, מצד הביטחון שבמסורת. בדיוק מסיבה זו, הפלת מלוכה גוררת לעיתים קרובות כל כך משבר סמכות ממושך ומרחץ דמים, ערפול בנוגע ללגיטימציה השלטונית ולפיכך – תוצאות לא צפויות ולעיתים הרסניות. הפלת הקיסרות בגרמניה יצרה דמוקרטיה חלשה שנעדרה לגיטימציה ציבורית, וסייעה לנאצים לעלות לשלטון. נפילת המונרכיות ברוסיה ובסין הובילה למלחמות אזרחים אכזריות וממושכות שנבעו מהעדר לגיטימציה של הצדדים הניצים, ובסופו של דבר – לדיקטטורות רפובליקאיות אכזריות בלא מעצורים ומגבלות, אפילו לא כבלי המסורת המעורפלים שריסנו את המשטרים המלוכניים שקדמו להן. עיון במקרים אחרים של מונרכיות שנפלו, כמו צרפת בזמן המהפכה הגדולה, או קמבודיה ואפגניסטן בשנות השבעים של המאה העשרים, מלמד על דפוס זהה: משבר לגיטימציה, מרחץ דמים ממושך, חילופי שלטון אלימים תכופים, ובסופו של דבר- דיקטטורה רפובליקאית חסרת גבולות. יפן נחלצה ככל הנראה מגורל דומה לאחר מלחמת העולם השנייה, רק משום שכובשיה האמריקאים השכילו להותיר את הקיסר על כסאו למרות הפגנות ההמונים האלימות של השמאל שתבע "רפובליקה עכשיו".
יש לקוות שמירדן, סעודיה ומרוקו, לפחות, יחסך הגורל של סין ורוסיה. מוטב לעמים הנוגעים בדבר, ולאזור כולו, ששושלות המלוכה המושלות בהן ישכילו לבצע את הרפורמות הדרושות לפני שחומות ההגנה שלהן ייפלו וההמונים ייאלצו אותן לפנות את מקומן לטובת הלא ידוע.
אורתודוקסיה ביקורתית: אז מי רודף אותנו היום?
טרי גרינסברג, חוקרת קולנוע אמריקאית, טוענת כי היא נרדפת בידי הציוֹנים הרשעים רק בשל "דיעותיה הביקורתיות כנגד מדינת ישראל" – היא מגורשת, מודרת, נדחקת, נמחצת ונרמסת. אבל ראו זה פלא, בשנייה הבאה – היא הכי חזקה בעולם. על חולשה שהיא כוח וסערות הוריקן בכוס תה. ומתי משתלם לנו להיות קורבן?
בנושא זה ראו גם: אישה לבנה גזענית, להרביץ לפרה
לאחרונה נחשפתי במקרה לשערוריה חדשה, בכוס תה אולי, שמסעירה את הממסד ההיסטורי בארצות הברית. אם פעם היסטוריונים היו מחליפים מידע רק בספרים, מאמרים וכנסים, היום כמות נכבדה מהמחקר עוברת ברשימות תפוצה אקדמיות שונות ומשונות. העורכים האחראים על הרשימות הללו רשאים, כמו כל עורך, לקבל או לא לקבל הודעות, שאמורות במקרים מסויימים להתקרב לרמה של טיעון אקדמי מנומק. לאחרונה, עובר בחלק גדול מרשימות התפוצה האלה מייל מאחת, ד"ר טרי גינסברג, שזועקת על העובדה שמאמר ארוך ומנומק שלה נחסם מ-H-Net, אחת מרשימות התפוצה הגדולות והיוקרתיות ביותר. בימי שגרה, תלונה כזאת לא היתה מעניינת איש. מדי יום, העורכים השונים ברשימות התפוצה חוסמים מאמרים שלדעתם לא מגיעים לרף המקצועי הראוי. אולם הפעם, מדובר במקרה שונה: גינסברג, יהודיה אנטי-ציונית לפי הגדרתה שלה, טוענת כי נחסמה משום שהיתה "ביקורתית מדי כלפי ישראל, הציונות ומדיניות המערב במזרח התיכון", ומשום ש"הציגה פרספקטיבות ערביות ומוסלמיות."
כמו בכל סיפור רדיפה עסיסי, גם בסיפור שלנו יש איש רע, או ליתר דיוק – אישה מרושעת, עורכת בכירה ב-H-Net עם השם החשוד יוכבד ("יוֹ") מנשה. לא די בכך שהלה חסמה את הודעתה של גינסברג בטענה שמדובר ב"הודעה אנטישמית", מעליבה ולא ראויה מבחינה אקדמית, אלא שהיא גם ציונית מוצהרת בעמדותיה, ואפילו (אוי לאימה) עובדת כעורכת לשונית במשרד החינוך הישראלי. ואותו משרד, מספרים לנו גינסברג ותומכיה, אינו אלא "סוכנות" של מדינת ישראל המטיפה לגזענות, ציונות קיצונית ושנאה לערבים ולמוסלמים. המסקנה היא ברורה ופשוטה: ממשלת ישראל, דרך זרועותיה הארוכות, שולטת ברשת ההיסטורית הבינלאומית H-NET ודואגת לחסום את מבקריה מלכתוב שם. טרי גינסברג ושותפיה לדרך מאד רוצים לספר להיסטוריונים אחרים על פשעי הציונות, אבל הם נחסמים בידי התמנון הישראלי הבינלאומי. את רשימת התפוצה המובטחת יראו, ואליה לא יבואו.
מכיוון שבכל המלל הרב שנשפך בינתיים על הפרשה לא הצלחתי למצוא את הודעתה המקורית של גינסברג (זו שנחסמה), או את תגובתה של מנשה, לא הייתי רוצה להביע דיעה בנוגע לפרשה עצמה. אליבא דכולי עלמא, חופש הביטוי הוא דבר חשוב, אפילו כאשר מדובר בדעות מרגיזות ומקוממות, אולם הכל מסכימים כי יש לו גם גבולות. האם הודעתה של גינסברג חצתה את הגבולות הללו, או שפשוט היתה ברמה נמוכה מדי? אין לי די מידע על מנת לשפוט. אולם מכיוון שמאמרים אחרים של גינסברג כן זמינים ברשת, אפשר ללמוד מהם משהו מעניין למדי: האופן שבו היא וחבריה נעים בחדות בין תחושה של כוח מוחלט לעליבות קורבנית, תנועת מטוטלת שיכולה ללמד אותנו לא מעט על אינטלקטואלים ביקורתיים המנסים להציג את עצמם כשליט כל-יכול וכקורבן בעת ובעונה אחת.
מאמרה של גינסברג, שניתן לקוראו בקלות כאן, עוסק בתביעה המשפטית שהגישה נגד האוניברסיטה של צפון קרוליינה. הגברת, שתחום התמחותה הוא במחקר ביקורתי של הקולנוע כמדיום אידיאולוגי, לא קיבלה קביעות במוסד שבו עבדה. נחשו למה? לא טעיתם. האוניברסיטה לא קידמה אותה משום שהיא "ביקורתית" כלפי ישראל והציונות, ואפילו העזה להקרין סרטים ערביים אנטי-ציוניים ולהביא דוברים ערבים להרצות מול הסטודנטים. עמיתיה, כך היא טוענת, הטיחו בה שגישתה חפה מאובייקטיביות מדעית, ושחוקר חייב להיות נייטרלי ומוטה פחות. גינסברג, בתגובה, מנתחת את המושגים אובייקטיביות ונייטרליות, לפי מיטב המסורת הרדיקלית, ומגיעה למסקנה שאין חיה כזאת. כפי שכתב הווארד זין, מהחוקרים המכוננים של השמאל הרדיקלי בארצות הברית, "אי אפשר להיות אובייקטיבי ברכבת נוסעת." מחקר אינו אלא מאבק בין השקפות פוליטיות מתחרות.
כאן, פונה גינסברג בחדות מהפוסט-מודרניזם החמקמק שבו דגלה עד כה, לעולם האידיאות הצרופות והאמת המוחלטת. אנטי-ציונות, היא מספרת לנו, אינה השקפה כמו כל ההשקפות. היא האמת הפוליטית היחידה. מוסכמה מוחלטת בין כל החוקרים. דיעה מוצקה כסלע שה"מחקר ההיסטורי המודרני" ביסס מעבר לכל ספק. למעשה, זו עמדה אובייקטיבית לחלוטין שאין עליה כל מחלוקת. כאן, פוצחת גינסברג בסדרה של ציטוטים, מובאות ומראי מקום מחוקרים בכירים המחזיקים בעמדות פוסט קולוניאליות ואנטי-ציוניות, ביניהם חמיד דבאשי ויוסף מסעד מאוניברסיטת קולומביה הסבורים שיש להשמיד בפועל את מדינת ישראל. האנשים הללו, מיותר לומר, מחזיקים בעמדות מפתח בלב הממסד האקדמי, ליגת הקיסוס. בקיצור- גינסברג, שבתחילת המאמר הציגה את עצמה כחברה במיעוט נרדף ומדוכא, שמשתיקים וחוסמים אותו, פתאום מגלה לנו שכמעט כולם, כולל אנשים המחזיקים בעמדות כוח בצמרת המקצוע, למעשה מסכימים איתה. היא מגזימה כמובן, אבל כל מי שמכיר את האקדמיה האמריקאית יודע שבמחלקות מסויימות, כמו ספרות אנגלית, אנתרופולוגיה, מחקר התרבות, קולנוע או לימודים אתניים, העמדה ה"ביקורתית" שלה היא למעשה אורתודוקסיה מוצקה שאין לערער עליה, וגם במחלקות כמו מזרח תיכון והיסטוריה היא חזקה למדי. מאמרים ברוח הזאת מתפרסמים, ולעיתים אף שולטים, בכתבי עת מהיוקרתיים ביותר, וגם ברשימות התפוצה השונות ניתן למצוא אותם ביד רחבה. למעשה, דווקא חוקרים המחזיקים בעמדות המנוגדות לאורתודוקסיה הביקורתית, זוכים לעיתים קרובות מאד ללעג, דיכוי ונידוי.
מכאן נשאלת השאלה: אם בעלי בריתה של גינסברג, לפי השקפתה היא, מייצגים קונצנזוס מוחלט – מי בדיוק רודף אותה? אם בעלי עמדות ביקורתיות אינם מקבלים קביעות, מדוע אפשר למצוא אותם בפקולטאות של רוב האוניברסיטאות המובילות, כולל, כמובן, בועדות המינויים השונות? התשובה לכך אינה טמונה בשדה ההיגיון (ואפילו לא רק באיכות עבודתה המדעית של גינסברג עצמה) אלא באידיאולוגיה. מבחינה מסויימת, ישנו מתח באידיאולוגיה של השמאל הרדיקלי האקדמי המזכיר את הנצרות בראשיתה. עיקר האמונה הבסיסי ביותר שלהם הוא תמיכה ב"מדוכא" כנגד ה"מדכא": עמי העולם השלישי כנגד אירופה, הפלסטינים נגד ישראל, נשים נגד גברים, הומוסקסואלים ולסביות נגד סטרייטים, שחורים נגד לבנים, פועלים נגד קפיטליסטים והרשימה אין סופית. מי שקרא את "היסטוריה עממית של ארצות הברית" מאת הווארד זין, אחד המניפסטים של הקבוצה הזאת, נתקל ברשימה ארוכה של קבוצות מדוכאות כאלה שהמחבר מתיימר לייצג. בהקדמה, הוא אף מבקש סליחה מכל הקבוצות המדוכאות ששכח במקרה. מכאן, שעצם היותך שייך לקבוצה "מדוכאת" אינו רק סמל סטטוס, אלא חלק בלתי נפרד מזהותך כחוקר "ביקורתי".
דא עקא, שיש כאן מתח מסויים. במעגלים החברתיים שלהם, במצבם החברתי והכלכלי, באורח חייהם, קרובים רוב החוקרים ה"ביקורתיים" דווקא לקבוצת המדכאים, היינו – הבורגנות המערבית, ולא לקבוצת המדוכאים. מכאן נוצר דיסוננס, מעין אוברדפט של דיכוי, המחייב את הביקורתיים לטעון לדיכוי ולרדיפה תמידיים. אחד המקרים המשעשעים ביותר הוא זה של וורד צ'רצ'יל, חוקר שהודח מאוניברסיטת קולורדו כי נתפס בזיוף מקורות היסטוריים, ואולי גם כי הצדיק בפומבי את פיגועי ה-11 בספטמבר. צ'רצ'יל, טען תמיד כי הוא ממוצא אינדיאני (אמריקאי ילידי). לאחר בדיקה, הסתבר שהאומה אליה היה אמור להשתייך, העידה שאיש מעולם לא הכיר אותו שם, ושמו לא הופיע ברישומיה. התרמית, כמובן, היתה מכוונת. כל התדמית האקדמית של צ'רצ'יל, כל ספריו ומאמריו, היו מבוססים על התדמית של אינדיאני זועם התוקף בחריפות את הלבנים שרצחו את בני עמו. משום שצ'רצ'יל היה, ככל הנראה, סתם אמריקאי לבן, הוא המציא לעצמו זהות חדשה כדי להיכנס, בכוח ממש, למועדון הקורבנות.
זה היה יכול להיות סתם משעשע, אלמלא אותם ה"קורבנות" היו עסוקים במרץ ברדיפתם של יריביהם הפוליטיים. טרי גינסברג ובעלי בריתה פתחו בקמפיין להדחתה של יוכבד מנשה, עורכת H-NET שסרבה לפרסם את מאמרה של גינסברג, לא רק משום שהפעילה צנזורה, אלא גם בגלל שהיא "ציונית" ועובדת במשרד החינוך הישראלי. וזו, כמובן, לא הדוגמא היחידה. במאמר קודם, כתבתי על האונאני-קיי טראסק, פרופסור ללימודי הוואי באוניברסיטת הונלולו, שמטיפה בפומבי לגירוש הלבנים מהוואי ומסיתה לרצח כנגד קולגות עם דיעה שונה. ובכל זאת, היא זוכה לתמיכה מעמיתים רבים אחרים כמבטאת של "זעם אותנטי" של מדוכאים. וכדובדבן על הקצפת, כמעט כל מאמר שלה מתחיל בקינות על הרדיפות שהיא חווה ב"אוניברסיטה הלבנה" שלה – למרות שיש לה קביעות, קתדרה ותקציבים שלרבים מ"רודפיה", כביכול, אין.
נרדפות, באקדמיה לפחות, היא כבר מזמן לא מצב אובייקטיבי – אלא צורת קיום, הלך רוח ואפילו דרך חיים. במקרה הגרוע – היא לא רק קרדום לחפור בו, אלא נשק לירות בו. יש רק לקוות שקוראיהם של אותם "נרדפים" אקדמיים ביקורתיים מספיק על מנת להבחין בכך.
הטוען לכתר
מדוע נפל הרב אמנון יצחק, גדול המחזירים בתשובה, ומה הקשר בינו לתופעת האינבולוציה? זמרים זועמים, מטיף כריזמטי ואישה חזקה אחת ש"עובדת רק לפי הרגש", נפגשו במערבולת פוליטית ממנה לא יצאו כולם בשלום. ינשוף פוליטי מדיני על אשליית הכוח, קסמם המפתה של סמלים ותעתועיה של סמכות רוחנית-פוליטית
מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס
מוזיקה עצובה מפעפעת ברקע, ועל המסך מופיע גבר עגלגל לבוש גלימה ומצנפת, זקנו השחור-לבן נע ונד בעודו נואם לצאן מרעיתו בקול בוכים. כך ניסה המחזיר הנודע בתשובה, הרב אמנון יצחק, להסביר לקהל תומכיו המסורים מדוע לא עבר את אחוז החסימה לאחר שהבטיח הרים, גבעות ו"מספר דו ספרתי של מנדטים". כמו רוב מסריו, בחר אמנון יצחק להעביר את נאום התבוסה כדרשת וידאו, אבל כבר לא נראה כאותו מטיף דעתני ובוטח מתמול שלשום. הרב יצחק ("רבי", למעשה, כי נציגי ש"ס חשפו במהלך הבחירות שאין לו תעודת הסמכה) אמנם הביע תקווה שבקרוב תגיע הגאולה וכולם יחזרו בתשובה, ואף הכריז על הקמתה של "קהילת פ"ז" שתורכב מכל מצביעי כוח להשפיע, אולם רוב הנאום היה פסימי ושחור משחור. יצחק נראה ונשמע כמי שמפעל חייו קורס מול עיניו. המחזיר הגדול בתשובה הודה, מי היה מאמין, שרבים מפעיליו מתחילים לחזור בשאלה בעקבות התבוסה הצורבת בבחירות. כישלונו הוא סיפור מרתק על אשליית הכוח, קסמם המפתה של סמלים ותעתועיה של סמכות רוחנית ופוליטית.
סיפור מלחמתו של הרב אמנון יצחק בש"ס הנו, לדעתי, אחד המרתקים והמורכבים ביותר במערכת הבחירות הזאת. הוא גם אינו סיפור טבעי, כי הרי הרב יצחק כיהן במשך שנים רבות כמטיף חצר אהוב, יהלום בעטרה של ש"ס. למרות סגנונו הגס, הקיצוני והמשתלח, הצלחותיו הניכרות בהחזרת חילונים (מסוג מסוים) בתשובה הפכו אותו ליקיר המערכת, וזיכו אותו בחסות והגנה מצד עסקניה הבכירים של ש"ס. לפני כעשר שנים, למשל, הוזמן יצחק לשאת "דברי תורה" ביחידה צה"לית כלשהי, והצליח לזעזע חלק גדול משומעיו כאשר איים עליהם בעונשים אם לא יקיימו מצוות. קמה שערורייה, ומי נזעק להגן על המטיף בטלוויזיה אם לא ח"כ שלמה בניזרי מש"ס, שאף קרא לו "רב גדול". אם כן, מה גרם לנפילתו המהירה של יצחק, עד שהפך למאוס, שנוא ומנודה בחצר המלוכה של הרב עובדיה יוסף?
כדי להבין את התשובה לשאלה הזאת, רצוי להתעכב מספר רגעים על תופעה המתרחשת לא מעט בארגונים גדולים, קבוצות פוליטיות ואפילו מדינות; תופעה שנחקרה על ידי ההיסטוריון הנודע פרזנג'יט דוארה, וכונתה על ידו אינבולוציה (involution). אינבולוציה היא סוג ספציפי של ניוון מערכתי, שתוקף ארגונים ומדינות המשתמשות במתווכים וקבלני משנה על מנת להשיג יעדים עבורן. למדינה ההודית, למשל, אין יכולת, רצון ומשאבים לאסוף מידע מדויק על שווי הרכוש, מבנה המשפחות ומצב הפשיעה בכפרים רבים. כדי להשיג מידע כזה, כורתת המדינה ברית עם נכבד או בריון מקומי שמכיר היטב את אנשי האזור. הוא אוסף עבורה נתונים, נותן לה מידע ואף אוכף עבורה את החוק. הבעיה היא, שלאותו נכבד מקומי יש קשרים אמיצים עם תושבי הכפר, ולעיתים יעדיף את האינטרס שלהם על האינטרס של המדינה. מנגד, הוא יוצר קשרים עם סוכני המדינה שבאים עמו במגע ו"משחית" גם אותם. לאט לאט, הם הופכים להיות נאמנים לו יותר מאשר לשולחיהם בעיר הבירה. כך השליח, או קבלן המשנה, יוצר לעצמו מרכז כוח עוצמתי על חשבון המדינה. כאשר נוצרים מרכזי כוח רבים כאלו, המערכת המדינתית מסתאבת, מאבדת יעילות ובמקרים קיצוניים חדלה מלתפקד. אפילו ש"ס עצמה נוצרה, בראשית שנות השמונים, בתהליך כזה. דרעי וחבריו היו, הרי, "ספרדי מחמד" שלמדו בישיבות אשכנזיות, ונשלחו על ידי הרב הליטאי אליעזר שך על מנת להקים שלוחה מזרחית של דגל התורה. כעבור כמה שנים צברו עוצמה, מרדו והפכו לכוח עצמאי ואף חזק יותר משולחיהם לשעבר.
גם עלייתו לגדולה של אמנון יצחק, בחסותה של ש"ס, היא תופעה מובהקת של אינבולוציה. בניגוד ליהדות התורה, שמסתפקת (פחות או יותר) בבסיס החרדי-אשכנזי ולא עושה יותר מדי על מנת להרחיבו, ש"ס היא מפלגה ששאפה מאז ומתמיד לגדול, להתחזק ולמשוך אליה ציבורים חדשים. ישנן הרבה דרכים לעשות זאת: מערכת החינוך "אל המעיין" שמציעה ארוחות חינם, שימוש בקמיעות, ברכות או להבדיל, כוחו ההלכתי, הרוחני ואפילו המיסטי של הרב עובדיה יוסף. דרך אחרת, חשובה לא פחות, היא מערך ההחזרה בתשובה. כדי לפנות לחילונים, למשל, לא יצלח רב חרדי מובהק שגדל כל ימיו במוסדותיה וישיבותיה של ש"ס, עוד פחות מכך בישיבות ליטאיות אשכנזיות. על מנת לבצע את המלאכה ביעילות יש צורך ב"קבלני משנה" שמכירים היטב את העולם החילוני על קרביו וכרעיו. אמנון יצחק, בעצמו חוזר בתשובה, מילא את התפקיד הזה. כדי להחזיר בתשובה הוא השכיל להשתמש במוזיקה, בסרטי וידאו, בבדיחות מהווי העולם המודרני ובילקוט שלם של תכסיסים שרקח בעצמו במהלך השנים.
מבחינת ש"ס, אמנון יצחק היה אמור להיות מעין "שער" שדרכו ייכנסו בעלי התשובה לעולם החרדי שלהם. ומכיוון שמדובר בעולם ספרדי בעיקרו, ההנחה הייתה שיקבלו על עצמם את רשת הסמלים, הכללים, המנהגים והמנהיגים של מפלגת ש"ס, וכמובן יצביעו ש"ס בקלפי. במילים אחרות, תפקידו של אמנון יצחק היה לקחת את המגוייסים החדשים ולהעבירם לרב עובדיה יוסף, אריה דרעי ואלי ישי. דא עקא, שתהליך האינבולוציה החל לכרסם בכוחה של ש"ס. אט אט הסתבר, שאמנון יצחק צובר יותר ויותר כוח עצמאי. החוזרים בתשובה לא רק "עוברים דרכו" אלא נשארים אצלו, ורואים בו רב, גורו ורועה רוחני, אחד מגדולי ישראל. הם מכבדים כמובן את הרב עובדיה ומצביעים ש"ס, אבל אמנון יצחק הוא הרב "שלהם".
כל זה היה יכול להיות נסבל, כל עוד נותר יצחק נאמן להנהגה של ש"ס. הבעיה התחילה כאשר קבלן המשנה, שיכור מהעוצמה הגוברת שלו, החל לצאת באופן הולך וגובר כנגד שולחיו. ההיבריס שלו הלך והתגבר, כפי שאפשר לראות בסרטים שהוא הפיק. בתמונה שעולה ממנה מגלומניה קיצונית ממש, הוא הציג את פניו המשתקפים על פני אצטדיון שלם. כפי שמתרחש פעמים רבות במערכות מסוג זה, השתמש יצחק בערכים של ש"ס כנגדה, והטיף לגרסה קיצונית, מחמירה וטהרנית יותר של דת. כל עוד סתם איים על נערות שלבושות לא צנוע בגיהינום, זה היה נסבל. הוא החל לשבור את הכלים עם ההנהגה, כאשר יצא נגד קבוצה חזקה וחשובה לא פחות ממנו במפלגה – זמרי החצר של ש"ס.
לפני כשנתיים-שלוש בערך התחיל אמנון יצחק לחצוב אש בלהבות בנאומיו כנגד שורה של זמרים מזרחיים דתיים, ובראשם ציון גולן ויעקב שוואקי. זמרים שהם כוכבים של ממש בקהל הש"סי. מבחינת אמנון יצחק, שאימץ עמדות "טליבניות" יותר ויותר, אותם זמרים אינם אלא "מחטיאי הרבים" ו"גרועים יותר מהיטלר" משום שהם מופיעים בפני קהל מעורב, גברים ונשים גם יחד. לאט לאט, החל לצאת נגד המוזיקה עצמה, ורמז כי "נפשות בריאות" כלל אינן זקוקות לה. הוא דרש מציון גולן לבוא אליו באופן אישי ולבקש מחילה. ואם לא די בכך, הוא ציין שוב ושוב כי הרב עובדיה יוסף עומד מאחוריו ותומך בעמדתו, ובכך גייס את סמל הסמכות העליון בש"ס לקמפיין השנאה הפרטי שלו.
לאסונו של יצחק, הזמרים התגלו כקבוצת כוח חזקה לא פחות ממנו. בדיוק כמו המחזירים בתשובה, גם הם מפיצים את המסר האידיאולוגי של ש"ס לקהל אוהדיהם ומעריציהם, שאינו מוכן לראות ב"עירוב צנוע" בין המינים חטא נורא. ניסיונו של יצחק לכפות עליהם קנאות חרדית היה פגיעה חמורה בפרנסתם, אבל גם סכנה מבחינת ש"ס: קנאות כזאת עלולה להדיר חלק גדול מהקהל הרלוונטי ולפגוע בהפצת המסר האידיאולוגי של המפלגה. הדברים המשיכו להתגלגל, עד שאמנון יצחק נתקל בסלע. לאסונו, התברר לו כי האישה החזקה בש"ס, כלתו של הרב עובדיה יהודית יוסף, היא בעצמה מעריצה של הזמר יעקב שוואקי. הרבנית יהודית יוסף אינה מוכרת במיוחד בציבור הרחב, וחבל – כי כמו נשים חזקות אחרות בהיסטוריה בחצרות מלוכה, היא ממלאת תפקיד חשוב ביותר בבית הרב. בעלה, הרב משה יוסף, מחזיק באימפריה כלכלית: מערך הכשרות היוקרתי של המשפחה, "בית יוסף". למרבה העניין, הצליח אמנון יצחק להקליטה והשמיע את השיחה ברבים ברדיו גלי ישראל. "אמנון יצחק, הוא מחוק אצלי," אמרה יהודית, "אני עובדת עם הרגש". "ולמה?" אמר יצחק בעלבון למראיין, שמואל בן עטר, "כי יצאתי נגד זמר הבית."
יהודית יוסף הכריזה מלחמה על אמנון יצחק, ופגעה בו בנקודה הכואבת ביותר: היא הדירה אותו מבית הרב. בשל מיעוט מידע אמין, לא ברור מתי הבין יצחק שכל המערכת הש"סניקית, שתמכה בו בעבר, פנתה נגדו והחליט להקים מפלגה מתחרה. לאימתו, ראה כי הרב עובדיה, הסמכות הרוחנית העליונה, יוצא כנגדו באופן אישי. "לא אפסיק ללמוד תורה בשביל שיחה בטלה" [עם אמנון יצחק], אמר הרב, "כי הוא מגדף את בני ביתי." יצחק ניסה לפנות למרן בכל מיני דרכים: שלח אנשים לחכות לו ליד המעלית בבית הכנסת, שם פתק בסידור שלו–הכל ללא הועיל. אם יהודית ומקורבים אחרים מחליטים שלא תראה את הרב, אתה לא תראה את הרב – ולא משנה מה היה מעמדך בעבר.
ברגע שהסתבר שאמנון יצחק אכן מתכנן להקים מפלגה ולפגוע בש"ס, הרב עובדיה יוסף רתח והפעיל את כל התותחים הכבדים ביותר. יצחק העביר אז שיעור קבוע בישיבה ספרדית בבני ברק. ראש הישיבה פנה לרב עובדיה יוסף, ושאל אם מותר לבטל את השיעור של יצחק. "אני חושש לנפשי" לבטל שיעור תורה, כתב בהיסוס. הרב עובדיה ענה מיד, בפקס בחתימת ידו, וכתב כי "בזמן האחרון הנ"ל הקדיח תבשילו", ו"מצווה להחליפו באדם ירא שמיים."
מכאן הגיעו הדברים למלחמה טוטלית של ממש. כפי שאמר יצחק בנאום ההפסד שלו, הרב עובדיה יוסף הכריז עליו ועל מצביעיו כמקוללים בעולם הזה ובעולם הבא. ח"כ שלמה בניזרי, זה שהילל אותו בעבר כ"רב גדול", תקף אותו בפומבי. אחיו של שלמה, הרב דוד בניזרי, הביא קבוצת בריונים לכנס של מפלגת "כוח להשפיע" (המפלגה של יצחק) בבית שמש, ופיזר אותו באמצעות צעקות וגז מדמיע. הרב עובדיה המשיך לאיים בקללות, קפידות, חרמות ונידויים על כל מי שילך עם יצחק. בתגובה, פנה המחזיר בתשובה כנגד הרב עובדיה עצמו, ואמר כי דיין שאינו שומע את שני הצדדים בבואו לפסוק דין "אין לו מחילה עולמית". בניגוד לחיים אמסלם, שהקפיד להפריד בין הרב עצמו לבין אנשי חצרו, אמנון יצחק התחיל לתקוף גם את הרב עובדיה יוסף עצמו. "אף אחד מהם לא יינקה," אמר על רבני ש"ס בנאום ההפסד, והכריז עליהם כגרועים מיוסי שריד, משולמית אלוני, מטומי לפיד – אפילו מירון ידען, ראש הכולל שנעשה מחזיר בשאלה ושנוא נפשם של הרבנים החרדים.
בראיון בגלי ישראל, שהוזכר לעיל, היה אמנון יצחק בטוח – בטוח לחלוטין – כי יש לו צבאות של תומכים מאחוריו. אחרי הכול, הוא החזיר אנשים כה רבים בתשובה, וזכה מהם לכבוד מלכים. הוא הוזמן להרצאות בפני קהל מעריץ ברחבי העולם כולו. הוא התפאר ששליש עד שני שליש מהקהל של ש"ס הם בעלי תשובה "שלו". הייתה בכך כמובן הגזמה פראית. רוב מצביעי ש"ס מעולם לא היו קשורים לאמנון יצחק. אולם בעלי התשובה "שלו" היו ללא ספק רבים. הם לא היו מקנים לו עשרה מנדטים, כפי שהתפאר, אבל בתוספת למצביעים מזדמנים אחרים, הם יכלו להעביר אותו את אחוז החסימה. כפי שעלה מנאום הניצחון הזחוח של אריה דרעי, שבו מילאו אמנון יצחק וחיים אמסלם תפקיד מרכזי, קריאת התיגר על ש"ס "מבפנים" נתפסה כאיום בלתי נסבל.
ש"ס הגיבה בהיסטריה. גם אם לא נאמין לכל ההאשמות בזיופים גורפים שהעלה יצחק בנאום ההפסד, וכמה מהן אכן נשמעות הזויות, ישנו פרט מידע אחד שכנראה תואם למציאות: המוני מסרונים נשלחו למצביעים, עם הודעה לפיה אמנון יצחק פרש מהמרוץ כדי לא לצער את הרב עובדיה. מכוניות של ש"ס עם רמקולים, ולחשנים שעמדו ליד קלפיות, חיזקו את המסר. מכיוון שהרב חיים אמסלם התלונן על אותו תרגיל, ממש באותו הזמן – ככל הנראה מדובר בתופעה אמיתית.
אולם בסופו של דבר, לא ניתן לייחס את תבוסתו של יצחק אך ורק לתרגילים המלוכלכים של ש"ס. אולי הם מנעו ממנו לעבור בדוחק את אחוז החסימה, אבל ברור כי כוחו היה קטן בהרבה משצפה. לו היו לו המוני תומכים, כפי שהתפאר, כל התכסיסים שבעולם לא היו מונעים ממנו להיבחר. סוכן המשנה שסבר כי הוא יכול לקרוא תיגר על שולחיו, גילה כי כוחו עומד לו רק כל עוד לא פנו הללו נגדו ישירות. הקהל של יצחק, האנשים שהחזיר בתשובה, נכנסו לעולם שנשלט בידי מערכת מורכבת של סמלים דתיים ורגשיים שאי אפשר לנתק אותם אלה מאלה. לא בכדי הדגישה ש"ס בקמפיין שלה את תחושת ה"ביחד" הקהילתית. הסיסמא "את אחיי אנוכי מבקש", הג'ינגל הסוחף ורווי הסמלים הרגשיים, אריה דרעי המוזג באהבה תה לאמו מקנקן מרוקאי מסורתי, המוני התומכים הנלהבים, שכוללים גם חילונים ונשים ללא כיסוי ראש – כל אלו שידרו קהילתיות שנמצאת מעבר לחלוקה הפנימית לפלגים. המסרים של ש"ס הבהירו שמחיר ההליכה עם יצחק הוא נתק מן הביחד שש"ס עדיין מייצגת. מר"ן עובדיה יוסף מגלם, עבור אנשים רבים, את כל הסמלים הללו בדמותו של אדם אחד. גם רבים מאלו שאהבו את יצחק והעריצו אותו, לא היו מסוגלים בסופו של עניין לצאת כנגד כל מערכת הסמלים שהיתה מקודשת עבורם. כאשר נדרשו לבחור בין הערצתם לרב אמנון יצחק לבין תחושת ההשתייכות שלהם לקונסנזוס, הם בחרו בקונסנזוס.
עדכון מעניין שלא מן המניין
העדכון הזה יהיה קצר מאד. למעשה, מספר שורות בלבד. נראה לי שלקוראי הינשוף, המעוניינים להבין מה קורה בארץ, יהיה מעניין מאד להתעדכן בתקשורת האוסטרלית. מסיבות מובנות, הפוסט יהיה סגור לתגובות.
מחדלו של הזקן: איך הוחמצה ההזדמנות הראשונה לשוויון בנטל
מסמכים היסטוריים מסקרנים שהגיעו לינשוף מספרים כיצד פספסה מדינת ישראל את ההזדמנות הראשונה לכונן שוויון בנטל: לידיעת הקורא יאיר לפיד.
(ותודה לסופר דוד מלמד ששלח אלי את המסמכים)
לפני מספר חודשים הגיעו אלי, ברשימת תפוצה כלשהי, שני מסמכים היסטוריים מעניינים מראשית ימי המדינה (1958): מכתב של הרב הראשי דאז, יצחק הלוי הרצוג, לראש הממשלה דוד בן גוריון, ותשובתו של "הזקן". שני המכתבים עסקו בשאלת גיוס בחורי הישיבות, ובאופן כללי השתלבות הציבור החרדי בחברה הכללית, באופן שייראה אקטואלי להדהים גם בימינו. מהמכתבים עולה ריח חריף של החמצה. בן גוריון התבטא בבהירות ובתבונה, אמר את כל הדברים הנכונים, אפילו גילה נחישות מנומסת מול תביעותיו של הרב – אולם בשורה האחרונה כשל. טעותו, כפי שנראה, לא היתה בקו המדיניות שבחר לנקוט בפועל, אלא דווקא בכשלונו להבטיח את קו המדיניות הזה באמצעות חקיקה מסודרת.
באופן לא מפתיע, מטרתו של הרב הרצוג, ששם עצמו כשומר החומה, היתה למנוע כל גיוס של בחורי ישיבה לצה"ל. הטיעונים מוכרים: היטלר השמיד לא רק את הגוף היהודי, אלא גם את הנפש; לימוד התורה הוא בית היוצר למהותה הרוחנית של האומה, ומעניק לה חומת מגן מיסטית לא פחות מאשר הלוחמים המחרפים את נפשם בחזית. בניגוד אולי לרוב המנהיגים הדתיים היום, הרצוג ראה בבן גוריון ("מכובדי היקר והנעלה") לא רק מנהיג חילוני אלא אישיות רוחנית, המגלמת בדמותה את גאולת ישראל המתחדשת. לפיכך, עליו להגן על העם לא רק במישור החומרי אלא גם במישור הרוחני:
נחרדתי עמוקות ולבי נשבר בקרבי לנוכח השמועה כי נתעוררה כוונה להכניס שינויים במעמד הקיים של תלמידי הישיבות, שגיוסם נדחה כל עוד הם יושבים בחצרות בית ה' ומקדישים את ימיהם לתורה […] זכויות היסטוריות, שגודלן עד שמי רום, נפל בחבלו של כב' להחזיר תפארת החירות והפדות לישראל ולכונן ממלכתו העצמאית במכורתו. נתקיים בכבודו "ויהי דוד בכל דרכיו משכיל" […] חובה מוטלת על העם היושב בציון תחת שמי חיי עצמאות להעניק לבני הישיבות אשר הופקדו לשמור על נכסי הרוח של האומה (והם עושים את זה במסירות נפש ובהקרבה לא ישוערו במצב כלכלי כבד מנשוא שלא יתואר בדברים) – שחרור מכל חובת גיוס כל דהו, כל עוד הם יושבים באוהלה של תורה. כי אף הם מגוייסים ועומדים הם על בטחונה של תורת ישראל ומורשתו, אשר בהן תפארתן ובגללן הגענו עד הלום. […] אני בא איפה לפני כב' בלב רועד, אבל בביטחון, כי כב', אשר התרומם לספירות כלל ישראליות בהעניקו לתלמידי הישיבות את מעמדם המיוחד לגבי הגיוס יוסיף להראות את חיבתו והוקרתו לבני התורה, ולא יחול שום שינוי במעמדם זה, אף כמלוא נימה.
בתשובתו, אמר בן גוריון את הדברים הבאים:
אשר לבחורי הישיבה, הדבר, נדמה לי, אינו כה פשוט. כשפטרתי לפני עשר שנים בחורי הישיבה משירות בצבא היה מספרם מועט וגם, כפי שנאמר לי אז, היתה זו הארץ היחידה, שבא נשארו לומדי תורה לשמה, אם כי עלי לציין בשמחה שבחורי הישיבה לקחו חלק במלחמה על הגנת ירושלים כמו כל צעירי ירושלים. המצב מאז נשתנה. בחורי הישיבה רבו. איני יודע אם יש יסוד לאשמה כי יש כאלה שהולכים לישיבה לשם השתמטות. אני רוצה להניח כי אין לטענה זו שחר. אבל אין ספק כי במשך הזמן רבו בחורי הישיבה, ומספרם הגיע לאלפים. […]וזוהי קודם כל שאלה מוסרית גדולה, אם ראוי הדבר, שבן אמא פלונית יהרג להגנת המולדת, ובן אמא אלמונית ישב בחדרו ולומד בבטחה, כשרוב צעירי ישראל מחרפים נפשם למות. ולכן הצעתי (לא הוריתי, אלא הצעתי) שבני הישיבה המקדישים כל חייהם ללמוד התורה – ילכו לאימונים בסיסיים של שלושה חודשים, ואחרים – ישרתו בצבא ככל צעיר בישראל. אסור לשכוח שאין אנו ממשיכים פה חיי הגלות, ותלויים בחסדי זרים […] אנו עומדים ברשות עצמנו. ועול הביטחון מוטל עלינו בעצמנו. זוהי זכות גדולה שזכינו לה אחרי מאות בשנים, וזכות זו מחייבת לדעתי כל צעיר בישראל.
אבל תהיה זו טעות להתבונן על מכתב זה בעיניים נוסטלגיות, ולהתבשם מנחישותם של מנהיגי העבר אל מול ההשתמטות החרדית. בן גוריון אומר אמנם את הדברים הנכונים: הוא מצביע על הפגיעה בעיקרון השוויון, ועל החשיבות שבהגבלת מספר הפטורים מגיוס למעט מזער של עילויים לומדי תורה. אולם, במעין קדימון להתבטלות החילונית הרגילה כלפי החרדים, הוא לא העז לעמוד על דעתו ("לא הוריתי, הצעתי"), לא הצליח לעגן את המגבלה על מספר הלומדים בחוקים ותקנות או ליצור מוסדות שייפקחו על כך. למעשה, ההסדר לא היה מבוסס על חוק, אלא על הוראות שעה חלושות למיניהן, שהליכוד ביטל בנקל כאשר עלה לשלטון ב-1977. זו דוגמא נוספת לגישתו הכאוטית של בן גוריון לממשל, שהתבססה על הסדרים זמניים, קואליציות רגעיות ותקנות שעה, ולא על מוסדות ברי קיימא ומאריכי ימים.
מעבר לכך, אם רק אנשים מעטים, אותם עילויים המוכנים להקדיש את כל חייהם לתורה, יוכלו שלא לשרת, היכן מנגנון הבחינות הממשלתי שייקבע מי הם אותם "עילויים"? הותרת הדבר בידי ראשי הישיבות, כפי שקרה בפועל, היתה פרצה הקוראת לגנב: הרי ברגע שפרץ בגין את כל גדירות המכסה ב-1977, רבים מהם העניקו פטורים לכל צעיר חרדי שפנה אליהם, בלי שום קשר למידת יכולתו ללמוד תורה, רק כדי שלא יתגייס לצה"ל ויתפקר שם. כך נוצרה "חברת הלומדים" של ימינו, המנותקת מהצבא ומהחיים המודרניים, ומהווה נטל שאין כמוהו על הכלכלה הישראלית.
נזק זה קשה לתיקון כיום, מפני שגיוס חרדים כיום לצה"ל מצריך משאבים ניכרים, ומעמיד את הצבא בפני סכנה ממשית של הקצנה דתית (נוספת על זו שקיימת ממילא). אולם ניתן לשער שאם הממשלה היתה מקפידה על שילוב החרדים בצבא, ובכל יתר תחומי החיים של המדינה, כבר משלב מוקדם, החברה החרדית היתה, בהדרגה, נפתחת יותר לעולם הסובב ולחברה הכללית. כמו רבים מחוליי החברה הישראלית, הכישלון של בן גוריון נבע לפיכך מהתנהלותו הכאוטית: לא מכשל רעיוני, אלא מחוסר יכולתו לגבות את רעיונותיו בעוגנים חקיקתיים ומוסדיים שיעמדו במבחן הזמן.
ועוד משהו לסיום:
גישתו הכאוטית של בן גוריון התבטאה לא רק בפרשת תלמידי הישיבה, אלא גם בפרשה אחרת, אפלה וכואבת יותר, עליה כתבתי בזמנו כאן, בינשוף.
כמה הערות על הבחירות
מה אפשר ללמוד מהבחירות לכנסת שהסתיימו בשעה טובה, והאם פולישוק שלנו יחזור סוף סוף לנתניה? מהו הקשר בין לבני לשלושה פנסיונרים על ספסל, כיצד תוכל שלי יחימוביץ' לשקם את כוחה, ומהי העצה הידידותית של הינשוף ליאיר לפיד ובנימין נתניהו? כמה הערות על הבחירות, והפעם – מתמקדים בליכוד ויריביו ממחנה המרכז-שמאל. על ש"ס ומלחמותיה הקטנות והנכלוליות נדבר בשבוע הבא. יש למה לצפות.
מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס
נתחיל דווקא מהסוף.
בפולישוק, הסדרה הקומית המוצלחת של שמואל הספרי, עומד הגיבור, פוליטיקאי בינוני ולא מוצלח במיוחד, בפני ברירה קורעת לב: האם להישאר במפלגתו השוקעת, או להצטרף להרפתקה פוליטית חדשה ומסוכנת של היו"ר הפורש. יועץ הסתרים הקשוח, קוֹזוֹ, סוקר בפניו את האופציות השונות, ומוכיח כיצד כל אחת ואחת מהן, ללא יוצא מן הכלל, תוביל אותו לחורבן פוליטי. בסופו של דבר, לא משנה מה יעשה, ייאלץ לחזור לביתו בנתניה ולחפש לעצמו עבודה אחרת.
נראה שהדומה ביותר לפולישוק האומלל שלנו הוא יו"ר קדימה, שאול מופז, שהצליח להיכנס בדוחק לכנסת על גביו של קמפיין פתטי, שכל כולו בקשת רחמים מהבוחרים. כפי שהדברים נראים עכשיו, כל האופציות גרועות מבחינתו. אם ייכנס לממשלה בתפקיד שולי, יתמוסס וייעלם – תומכי הממשלה יצביעו בבחירות הבאות לליכוד, לבית היהודי, אולי גם ליש עתיד. אם יישאר באופוזיציה, גורלו לא יהיה טוב יותר. רק מפלגות אידיאולוגיות חדות, נחושות ואנרגטיות, המדברות לליבו של ציבור בוחרים ספציפי, יכולות לשרוד באופוזיציה עם שני מנדטים. קדימה לא עונה בדיוק להגדרה הזאת. ולבסוף, גם האפשרות שהועלתה לא מזמן על ידי פרשנים – איחוד עם הליכוד תמורה לתפקיד שר הביטחון, אינה מבטיחה במיוחד. מופז אמנם יזכה לקדנציה אחרונה על ההגה, אבל קשה לי לראות מי יבחר בו בליכוד בפעם הבאה אחרי שפרש, בגד וערק פעמים כה רבות. הוא יכול לנסות להידחק ליש עתיד, אבל גם אם לפיד ירצה אותו, מדובר ככל הנראה בסידור לקדנציה אחת בלבד. עצה ידידותית למופז: תהנה מהקדנציה הקרובה.
ההזדמנות של לפיד
עצה ידידותית: לדרוש תשלום גדול במזומן, ועכשיו
ומהעלוב ביותר למנצח הגדול – יאיר לפיד צמח ועלה להיות הפתעת הבחירות. כמי שהתנדב במטה הבחירות של העבודה ב-22 בינואר, שמעתי עוד במהלך היום שלפיד (ביחד עם מרצ) הולך להפתיע מעל ומעבר לכל הציפיות, אבל גם אני הופתעתי מהתוצאה. 19 מנדטים ניתנו למפלגה הזאת (אביעד קליינברג כינה אותה בצדק "אוסף אקראי של חברים של הבוס") והציבו אותה בעמדת כוח חסרת תקדים כמעט בפוליטיקה הישראלית. במאמר קודם, טענתי שעל מנת להשפיע מבפנים, יש צורך במנוף לחץ אמיתי וכואב על ראש הממשלה. אם לא תוכל לאיים עליו באופן ממשי, הוא לא יתחשב בדעתך ורק ישתמש בך כעלה תאנה. באופן נדיר במיוחד, יאיר לפיד עומד עכשיו בקריטריונים הללו. בלעדיו, יוכל נתניהו להרכיב אך ורק ממשלה דחוקה שנתונה לחסדיהם של ש"ס והבית היהודי. כל קרוואן שייאלץ להזיז במאחז יאיים על קיומה, שלא לדבר על הסכנה הנשקפת מעריקים למיניהם – שניים כאלה, והוא בדרך החוצה. אם יתעקש עכשיו ויגלה תבונה פוליטית, יוכל לפיד לכפות על ראש הממשלה נתניהו ויתורים רבים. הוא בוודאי יודע, שרבים וטובים רומו ומוסמסו על ידי נתניהו לפניו. עליו לדרוש תשלום דרמטי, עכשיו ובמזומן – אחרת יימרח ויגלוש במדרון.
יהיה מעניין לראות מה יתבע לפיד במו"מ הקואליציוני. מעמדו מחייב אותו לקחת את אחד התיקים הבכירים, אוצר, ביטחון או חוץ. שני הראשונים הם התאבדותיים. כשר אוצר, יהיה לפיד חתום על קיצוצים וגזירות, וכשר ביטחון, נו, כולם זוכרים מה קרה לעמיר פרץ. דווקא בתיק החוץ יכולים כישרונותיו לבוא לידיו ביטוי, והוא יכול להפיג משהו מהקיצוניות הליברמנית שהשתלטה קודם לכן על המשרד. אולי, וזו כבר משאלת לב, יוכל לפיד גם לשקם במעט את היחסים הרעועים עם טורקיה. במקביל, עליו לדרוש לאנשיו תיקים חברתיים מרכזיים: את החינוך, השיכון ואולי גם הפנים.
במיוחד, חשוב שיקפיד על מראית עין. הציבור שבחר בו מפונק, קפריזי ועובר במהירות בין מפלגות – ואם לא יביא סחורה, הוא ייעלם בבחירות הבאות כמו מפלגות המרכז לפניו. דווקא הימים הראשונים יהיו קריטיים, וההבטחות הקטנות אך הבולטות לעין חשובות במיוחד. אם, למשל, לא ייכפה על נתניהו ממשלה צרה, בת 18 שרים ונטולת טפילים ללא תיק – מטוטלת ההתלהבות תתחיל להתהפך וזו תהיה תחילת הסוף שלו. בהקשר זה, התעקשותו על הדרת נתן אשל מהמו"מ היתה בחירה אסטרטגית טובה. היא לא עלתה לו בדבר, ויצרה מומנטום תקשורתי חיובי שעל גבו הוא יכול לרכב למשא ומתן. לסיכום – יאיר לפיד יכול לעלות מעלה מעלה, ויכול להתרסק. הנסיבות לטובתו, הכוח בידיו, ואם יתנהל נכון הוא אף עשוי להיות ראש ממשלה בקדנציה הבאה. אם ייכשל, לעומת זאת, יהיה זה אך ורק באשמתו שלו.
הכרטיס הצהוב של נתניהו
עצה ידידותית: לשרוד
כפי שאמר רובי ריבלין, הכרטיס הצהוב ניתן בבחירות אלו לליכוד. אולי רוב העם רוצה עדיין את נתניהו כראש ממשלה, אבל ברור כי איש לא מתלהב ממנו. כנסי הבחירות שלו היו חצי ריקים ומביכים, מלאים בפקידי עירייה עייפים שאולצו להגיע ועזבו לפני הסוף. עם שלושים ואחד מנדטים, הליכוד הוא עדיין המפלגה הגדולה ביותר, אבל השטח שלו מת ומבועי התמיכה שלו הולכים ומתייבשים. בגדול, קהל הבוחרים סימן שאם ימשיך במדיניותו הנוכחית, גורלו יהיה רע ומר. מהי המדיניות הנוכחית וכיצד יש לשנותה? לא ברור. מה שברור הוא, שהשילוב של סטגנציה מדינית מחד ומס שפתיים למדינה פלסטינית מאידך, היה הרסני לליכוד, מפני שהבריח בוחרים ללפיד מחד ולבנט מאידך. הרסנית עוד יותר היתה עליית מחירי הדיור, שצפה לתודעה בעקבות המחאה החברתית, ומחדלי הממשלה בנושא השוויון בנטל. אם לא יחולל נתניהו מפנה דרמטי באחד מהנושאים הללו, הוא עלול למצוא את עצמו בבחירות הבאות באופוזיציה. גם אם יחולל מפנה כזה, והדבר מסובך ביותר הן בשל מבנה הקואליציה והן בשל התנאים האובייקטיביים, הקרדיט עלול להירשם על שמו של לפיד. גם הרכבת הקואליציה עלולה להיות קשה מנשוא, וכל הצירופים האפשריים יסבלו מחוסר יציבות כרונית. אפשר אולי להושיב את לפיד וש"ס ביחד בהסכם קואליציוני כלשהו, אבל האם ניתן לשמור אותם ביחד לאורך זמן? ימים יגידו. בכל מקרה, מצבו של בנימין נתניהו קשה, ויוסיף להיות קשה לאורך כל הקדנציה, עד לבחירות הבאות.
הכישלון החלקי של שלי יחימוביץ'
עצה ידידותית: לחזור לבסיס השמאלני, לשתף פעולה עם מרצ ויותר מכל – להתאחד עם התנועה
עם חמישה עשר מנדטים, אין ספק שהעבודה יצאה מהבחירות הללו ושליש תאוותה בידה; רק שני מנדטים יותר מהכישלון המהדהד של אהוד ברק, אחרי ההבטחה הגדולה והסקרים שניבאו, אך לפני מספר חודשים, עשרים וארבע מנדטים. קל לקונן על כניסתה המיותרת של ציפי לבני לזירה, שבזבזה מנדטים יקרים, אולם החור שדרכו חדרה לבני נפער באדיבותה של יחימוביץ'. יו"ר העבודה, כמסתבר, חזרה על אחת מטעויותיו הישנות, וההרסניות יותר של אהוד ברק: היא ניכרה את קהל תומכיה הטבעי, ששייך רובו לשמאל. וכך, אלו שהאג'נדה המדינית חשובה להם נדדו לציפי לבני או למרצ. אני יודע שהיא היתה מעוניינת למשוך לעבודה תומכים חדשים מימין, אך הדברים אינם סותרים זה את זה. היה אפשר לדבר על הסכם שלום, למשל, בנימה מרכזית ומתונה יותר מהרטוריקה השמאלית של מרצ וחד"ש, אך בכל זאת לדבר עליו כנושא מרכזי. היה אפשר גם להבהיר שהעבודה אינה אויבת של המתנחלים, בלי להתחנף אליהם ולהסתיר את חילוקי הדעות עמם כפי שעשתה יחימוביץ'.
אני לא בטוח, כפי שטוענים מבקרים מסויימים היום, שההצהרה על אי הכניסה לממשלה גרמה ליחימוביץ' לדמם קולות ללפיד. אולי, אבל היא גם הביאה קולות של מצביעים אחרים שאינם מעוניינים בזחילה לממשלת נתניהו, והירידה בסקרים החלה עוד לפני ההתחייבות הפומבית הזאת. הצרה היתה, שההבטחה ניתנה מאוחר מדי, ולכן נתפסה על ידי הפרשנים (אולי שלא בצדק) כ"ספין" או כ"סלטה פוליטית". כך, רוב המצביעים שציפו להצהרה כזאת לא היו מרוצים ממנה. אם יחימוביץ' היתה מבטיחה שלא להצטרף לממשלה לאחר האיחוד בין נתניהו לליברמן, למשל, ההתחייבות היתה נתפסת כאידיאולוגית ונקייה יותר, ואולי היתה מוסיפה מנדטים למפלגת העבודה.
אולם בכל זאת, אין לעבודה יותר מדי סיבות לבכות. חמישה עשר מנדטים זה עדיין לא מעט, והכי חשוב – הנסיבות הותירו למפלגה נישה פוליטית שלמה לעבוד בתוכה. מכיוון שלפיד יישאר בקואליציה, ולבני חלשה ומבולבלת, יחימוביץ' תוכל לפעול רבות כיו"ר האופוזיציה. כך, בעתיד, תוכל לבנות את עצמה מהתנגדות לקיצוצים, הגזירות, ויתר הכישלונות הפוטנציאליים של ממשלת נתניהו-לפיד. אולם רק התנהלות נכונה תאפשר לה לקצור את הפירות הללו. אם תהיה ראש אופוזיציה אנמית ורדומה, כמו לבני בשעתה, תפסיד את עולמה. מיותר לומר שכניסה לממשלה תהיה אסון שאין לתארו: היא תמחק את השרידים האחרונים של אמינות העבודה ועלולה אף לפרק אותה פיזית. כל ההישגים, אם יהיו, ירשמו על שמו של לפיד, אך יחימוביץ' תסבול מהכישלונות. כעת, עליה לקחת את התפקיד של יו"ר אופוזיציה רעשנית ואנרגטית – ולהתעלם מקולות העסקנים והסכינאים במפלגתה. אי אפשר להדיח אותה עד הפריימריז הבאים, ואם תשכיל להשתמש בזמן כהלכה, תוכל להגיע אליהם מעמדה של כוח. חשוב מכל: היה ותשכיל לשתף פעולה עם מרצ ולהתאחד עם התנועה, היא תשפר את מצבה אלפי מונים.
התנועה
עצה ידידותית: להתאחד עם יש עתיד, או עם מפלגת העבודה
עם שישה מנדטים בודדים, התנועה של ציפי לבני היא אחד הכישלונות הגדולים ביותר של הבחירות הללו. את שלי יחימוביץ' מאשימים שנפלה כי התמקדה אך ורק בנושא החברתי, אולם מסתבר כי התמקדות בנושא המדיני בלבד היתה הרסנית אף יותר. לחובתה של ציפי לבני גם עמד גם כישלונה, כראש אחת מהאופוזיציות האנמיות והפתטיות ביותר שזכורות לי. בעיני נתקלתי בלא מעט מצביעי לבני פוטנציאליים, שנרתעו ממנה ברגע האחרון בגלל הסיבה הזאת בדיוק, וגם אלו שהצביעו לה עשו זאת לרוב כברירת מחדל. וכמובן, גם העריקים מקדימה והעבודה לא הוסיפו קולות, ובמקרה הגרוע אולי אף הגעילו והבריחו תומכים. כאן תוכלו לראות את תשדיר "שלושת הפנסיונרים" המצחיק עד דמעות של מרצ, שעוקץ את לבני בנקודה הזאת בדיוק.
במצב הנוכחי, אין ל"תנועה" של לבני שום קיום עצמאי. על ראשיה לחשוב על האסטרטגיה שהם מעדיפים לבחור. השתלבות בממשלה כמסגרת עצמאית היא מסוכנת עד התאבדותית. ששת המנדטים של לבני לא יכולים לתת לה השפעה של ממש על התהליך המדיני, וגם הישגים אפשריים (סבירות נמוכה ביותר) לא ירשמו על שמה, אלא על שמו של לפיד – במיוחד אם יהיה שר חוץ. אם תרצה בכל זאת להיכנס, עדיף לה להתאחד עם לפיד. עסקה כזאת עשויה להיות אטרקטיבית לשני הצדדים: היא גם תגדיל את כוחו של לפיד, וגם תבטיח את עתידה של לבני. לעומת זאת, אם תעדיף ללכת לאופוזיציה – היא חייבת ליצור איחוד כוחות עם מפלגת העבודה שיבטיח את קיומה כפלג עצמאי. איחוד כזה יכול להיות אטרקטיבי מאד עבור שלי יחימוביץ', כי הוא יעלה את מספר המנדטים ל-21 וישכיח במידת מה את הכישלון החלקית בבחירות. המכשול יהיה, כמובן, עמיר פרץ. מעדות אישית אני יכול לומר כי הוא פופולרי במפלגת העבודה בערך כמו ח'אלד משעל בועד המרכזי של הפת"ח. אבל אם שני הצדדים יתגברו על הבעיה הזאת, הרווח יהיה כולו שלהם.
מרצ
ואי אפשר בלי כמה מילים לסיום על ההישג המרשים של מרצ בראשות זהבה גלאון. מסתבר שההשתלטות על המותג הבעייתי "שמאל" וההתמקדות בזכויות האזרח דווקא היו מהלכים מוצלחים במיוחד. בבחירות הללו, אני וכמה מחבריי נתקלנו בתופעה מרתקת: מצביעים שהתלבטו בין מרצ לבנט, או סתם ימנים שהאג'נדה של זכויות האזרח הילכה עליהם קסם. מרצ לא תשפיע על הנושא המדיני, חשו, אולם היא יכולה לדאוג לזכויות הקהילה הגאה או נישואים אזרחיים. זהבה גלאון צריכה להמשיך בדרכה הנוכחית, כאופוזיציה פעילה שיכולה, במידת הצורך, לשתף פעולה עם נציגי הממשלה בחקיקה חברתית. אם תנהג כך, סביר מאד כי תתחזק משמעותית בבחירות הבאות.
וכל השאר
ושורה אחרונה למצביעי המפלגות הקטנות משמאל, דע"ם, ארץ חדשה, הירוקים, עלה ירוק וכדומה: אני משער שגם אתם יודעים היום כמה שווים המודלים האינטרנטיים ו"מחקרי העומק" שהבטיחו לכם לעבור את אחוז החסימה. כל הכבוד, חברים, הממשלה החדשה של ביבי רשומה גם על שמכם. מכל החבורה הזאת, חבל לי רק שאסמה אגברייה-זחאלקה לא נכנסה לכנסת. אם תשכיל להשתלב בקדנציה הבאה במפלגה כמו מרצ, כולנו נצא מורווחים.
עוד משהו לסיום….
יש מישהו מביניכם שעדיין לא קרא את בלוג תשדירי הבחירות השנון של רחלי רוטנר, נערה בהצבעה? אם לא – איך תדעו מה הקשר בין ציפי לבני להופ קטנטנים, למה אסור להתעסק עם שאול מופז, מיהו האפרוח הכי חמוד ומהי זהותו האמיתית של המשיח גואל ישראל? כאן תוכלו להתענג על כל הטורים כולם. וגם, לאוהבי החידודים מביניכם, לא לפספס את התשדיר של מרצ: "חיים שלי- הכנתי לך אוכל!"
החוט המשולש
מדוע ברית בין שלושה שחקנים נוטה להיות מסוכנת ובלתי יציבה במיוחד? מסמוראים ביפן הפיאודלית ואקדוחנים במערב הפרוע, דרך עסקני ש"ס ועד לציפי לבני, שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד – החוט המשולש נוטה להיקרע. בלי להזדקק לנומרולוגיה, הינשוף תוהה על הקללה שמרחפת מעל שלישיות.
וגם – הערה אחרונה לפני הבחירות. מה סקרי סוף השבוע מסמנים באמת למתנגדי ממשלת נתניהו..
שלושה גברים עומדים זה מול זה בבית קברות נטוש ורחב ידיים, כובעים לראשם ואקדחים שלופים בידיהם. כל אחד מביט בשני האחרים, שעלולים לירות בו בכל רגע, ושוקל עם מי מהם לכרות ברית ארעית ובמי לפגוע. סצנה קלאסית זו, המסיימת את המערבון הנודע "הטוב הרע והמכוער", נכנסה זה מכבר לפנתיאון של הקולנוע. שלושת גיבורי הסרט, בלונדי ("הטוב"), טוּקוֹ (המכוער) ו"עיני מלאך" (הרע) מחפשים אוצר בבית הקברות, ואיש מהם אינו מעוניין לחלוק אותו עם האחרים. במשך זמן קצר שנדמה כנצח הם מביטים בריכוז זה בזה. אם אחד מהם יירה ויהרוג אחר, השלישי עלול לנצל את ההזדמנות ולחסל אותו. התסבוכת, כך מתברר בסופו של דבר, נפתרת באמצעות תרגיל נכלולי. בלונדי יורה ב"עיני מלאך" בלב שקט, רק משום שהוא עצמו פרק את אקדחו של טוּקוֹ ערב קודם לכן. כך, ידע שהגב שלו בטוח כאשר הוא יורה..
תמיד ריתקה אותי השאלה, מדוע צירופים של שלושה אנשים, דווקא שלושה – מעוררים כל כך הרבה עניין, קסם ומתח, ומדוע הם כל כך בלתי יציבים. הרפובליקה הרומית ידעה שני טריאומווירטים, שלטון משותף של שלושה פוליטיקאים – ושניהם קרסו ברעש גדול, כאשר השותפים אוחזים זה בגרונו של זה. גם יפן של המאה התשע עשרה נשלטה בידי טריאוומרט מסוכן ובלתי יציב בדיוק באותה המידה. לאחר המהפכה שהפילה את המשטר הפיאודלי (הרסטורציה של מייג'י), רוב עמדות הכוח המשמעותיות בקיסרות הוחזקו בידי שלוש נחלות פיאודליות- צ'וֹשוּ, סָאצוּמָה וטוֹסָה. כל השלוש התבוננו בלי הפסק זו בזו, והתכוננו להילחם אחת בשנייה, כאשר מנהיגי המדינה מנסים נואשות לשמור על האיזון ביניהן באמצעות תככים מורכבים ומפותלים. טאני קָנג'וֹ, אחד מהגנרלים של טוסה נזכר לימים, שהוא עסק בהכנות צבאיות נמרצות "ליום שבו צ'ושו וסאצומה ירעידו את העולם במאבק ביניהן". בסופו של דבר, ההתפרקות נמנעה רק משום שמנהיגי המדינה מצ'ושו, סאצומה וטוסה הגיעו להחלטה שכך אי אפשר להמשיך, ופשוט פירקו את שלוש הנחלות במהלך מהיר והחלטי.
ואין צורך להרחיק עד רומא ויפן כדי להתבונן בתופעה – מספיק לראות ולקרוא חדשות על הבחירות הכלליות לכנסת. הניסיון ליצור צורה כלשהי של איחוד ושיתוף פעולה בין שלי יחימוביץ', יאיר לפיד וציפי לבני קרס ברעש גדול עוד לפני שהתחיל. מפלגת ש"ס, הנשלטת אף היא בידי הטריאומוורט של דרעי, ישי ואטיאס היא אחת המפלגות הבלתי יציבות והמסוכסכות ביותר, אם כי רק קצה הקרחון של המהומה נשקף לעיני התקשורת. למרות מצג האחדות בצמרת, הסכסוכים בין אנשי דרעי וישי, למשל, הגיעו אפילו לתגרות ידיים. לפעמים נראה שרק השנאה המשותפת לרב אמנון יצחק והחשש מגיוס האברכים, כמו גם דמותו הנקלשת והולכת של הרב עובדיה יוסף, מצליחים להחזיק את הניצים ביחד.
חוסר יציבות כרונית. מרד הסמוראים הגדול ביפן המודרנית, 1877
האם חוסר היציבות הכרוני הזה, שחוצה תרבויות, ארצות ותקופות, קשור במידה כלשהי למספר השחקנים – שלוש? התשובה היא כן – ולא מסיבות נומרולוגיות. מאבק בין שני שחקנים, חמור ככל שיהיה, ניתן לפתור ולהכריע בקלות רבה יותר. הרבה יותר קל להם להיפגש בשקט, בארבע עיניים, ולסגור דברים ביניהם. כך, סביר להניח, יקרה במשא ומתן קואליציוני עתידי בין בנט לנתניהו (אם כי גם כאן מרחפת ברקע שחקנית שלישית מופרעת ובעייתית במיוחד, שרה נתניהו). כאשר יש בזירה מספר רב של שחקנים, לעומת זאת, הם יכולים להתארגן בסיעות יריבות, דבר המקנה למערכת (לעיתים) מידה כלשהי של איזון ויציבות. כך קרה, למשל, כאשר אילי מלחמה התייצבו זה מול זה בסין של שנות העשרים. מספרם הרב של אילי המלחמה אפשר להם לייצב את המערכת באמצעות בריתות וסיעות משתנות. כל אימת שאחד מהם הפך לחזק מדי, האחרים התאחדו וחיסלו אותו. המבנה הזה, שנראה יציב להפליא, חוסל רק כאשר אילי המלחמה התישו את עצמם במלחמה ארוכה ומיותרת, וברית המועצות התערבה בו בזמן לסייע ליריביהם, אנשי "מפלגת העם" שהצליחו לאחד את רוב סין ב-1927.
שלושה שחקנים, לעומת זאת, יוצרים יחדיו את המצב הנפיץ והבלתי יציב ביותר. קשה מאד לשניים מהם "לסגור עסקה", כי כל אחד חושש באופן תמידי שמא שותפו סגר כבר בשקט עם השחקן השלישי. הם גם לא יכולים להתארגן בסיעות עם מידה מסויימת של סולידריות, כי בכל מצב שהוא – אחד מהם יישאר לבד ויבקש כל הזמן לערער את הקשר של הצמד שמולו. כשלונם של יחימוביץ', לבני ולפיד לייצר גוש מאוחד היא דוגמא קלאסית. יחימוביץ' ולפיד חששו שלבני מרמה אותם, והיא, בתורה חששה מכל אחד מהם. הסיבה שמאבק שולי על הודעה משותפת לתקשורת הפך למלחמה מכוערת של הטלת בוץ, טמונה באי היציבות הכרונית של המבנה המשולש. החשש מהשחקן השלישי אינו מאפשר "לסגור עסקה" בשקט. בדיעבד, נראה שהטעות העיקרית של לבני היתה להיפגש עם יחימוביץ' ולפיד באותו הזמן. אם באמת רצתה לסגור עסקה, היה עליה קודם כל להיפגש בחשאי עם יחימוביץ' ולתאם איתה עמדות, ורק אז לפנות ביחד איתה ללפיד. סביר מאד שהוא היה מסרב, אבל אז היה יכולה להיווצר, לפחות ברית בין העבודה לתנועה.
כמובן שיש לסייג את הדברים: שלישיות יכולות להיות לפעמים יציבות, והבעיות המתוארות לעיל אינן פוקדות את כולן. מרצ, למשל, הורכבה במשך שנים רבות מקואליציה של ר"צ, מפ"ם ושינוי, והצליחה למזג את כולן למבנה מפלגתי מאוחד. אולם במקרים רבים אחרים, המבנה המשולש מועד לפורענות.
בהקשר זה, הכרזתה של יחימוביץ' שלא תצטרף לממשלה ערבלה מחדש את היחסים בשלישייה. לא לבני ולא לפיד אינם מעוניינים להיכנס לממשלה של ימין וחרדים לבדם, כדי לא להיתפס כעלה תאנה. אם מפלגת העבודה לא היתה מתחייבת שלא להיכנס לקואליציה בשום מצב, היה נוצר תרחיש מעולה דווקא מבחינתו של נתניהו. הוא היה יכול לדבר בחשאי עם שלושת המנהיגים (או לפחות להפיץ שמועה שהוא עושה כן), ולגרום לכל אחד מהם לחשוש כי השניים האחרים עומדים להצטרף בתנאים טובים יותר. במצב עניינים זה, אחד מהם היה שובר בקלות את השורה, וגורר את האחרים פנימה ביחד איתו. כעת, כאשר מפלגת העבודה יצאה מהמשחק, נותרנו רק עם צמד, לבני ולפיד. איש מהם לא ירצה להיכנס לממשלה לבדו, וסביר להניח ששניהם יחששו כי העבודה תשתה את דמם מהאופוזיציה. לכן אנחנו עומדים להיות עדים למשא ומתן מרתק, בוגדני והפכפך במיוחד, כאשר איש אינו יודע מה כוונותיו של הצד השני, והאם אקדחו טעון. סצינת בית הקברות מה"טוב הרע והמכוער" רלוונטית היום כתמיד.
והערה אחרונה על הבחירות: הסקרים של ידיעות אחרונות והארץ בסוף השבוע הזה הראו כי בניגוד לתחזיות הפרשנים, גוש הימין וגוש השמאל קרובים לשוויון. כל מי שמתנגד לממשלתו של בנימין נתניהו ושואף להפילו, מוטב שלא יבזבז את קולו על מפלגות נישה שלא יעברו את אחוז החסימה. עכשיו זו השעה לחזק את המפלגה הגדולה של גוש השמאל-מרכז, מפלגת העבודה, כדי ליצור אלטרנטיבה ברת קיימא למשטר הביביסטי. לכן, אני מקווה שמתנגדיו של נתניהו יתאחדו ויצאו להצביע אמת, או לפחות למפלגות כמו מרצ שלא ימכרו את קולות מצביעיהן לביבי ובנט תמורת תופינים עבשים.
הינשוּף 