מה החוט המקשר בין ביון, בישול, החוק הבינלאומי והכשל המבני של מדינות המערב בתחרות עם הציר הטוטליטרי? ינשוף אסטרטגי לוקח אתכם למסע בין בלוטי ים כדי להבין את הבעיות שמאיימות על ארצות הברית ואירופה בתחרות מול יריבים מהירים וגמישים המנצלים במיומנות את חולשותיהן. הבעיה של מדינות המערב, כפי שנראה, היא בראש ובראשונה איטיות וסרבול, הנובעות מתהליך נסתר וארוך שנים.

לפעמים, כדי להבין תהליכים היסטוריים, צריך למצוא חוטים מחברים בין תחומים שאין שום קשר ביניהם. למשל, בין ביון, מינויים בשירות המדינה, ובישול.

בשנת 1992, חיפש רוברט גייטס, אז ראש ה-CIA, איש ביון שמדבר בטורקית אזרית, ככל הנראה למשימה חשאית באזור. לאחר חיפושים רבים, הוא הצליח למצוא מועמד שעבר את הסינון הבטחוני, אבל אז נתקל במכשול לא צפוי. בכדי להתקבל לשירות ב-CIA, על כל מועמד לצלוח שורה ארוכה של מבחנים ומבדקים אחידים על ידי מחלקת מיון, שראש השירות לא יכול להתערב בעבודתה. המטרה היא כמובן למנוע שחיתות, נפוטיזם וקידום מקורבים. להפתעתו של גייטס, הועדה פסלה את המועמד שלו מפני שנכשל במבחן כתיבה באנגלית. ראש ה-CIA לא היה יכול לשלוט בעצמו מרוב תסכול. "יש לי כאן אלפי אנשים שיודעים לכתוב אנגלית", הטיח בזעם במחלקת המיון, "אבל אף אחד שיודע לדבר אזרית. מה לעזאזל עשיתם?"

לפני כמה שנים בודדות, הלין הממונה לשעבר על ארכיון המדינה, פרופ' יעקב לזוביק (למי שמכיר, חוקר מצויין של השואה ותולדות הס"ס), על צרותיו השונות בראיון פרישה עגום. בין היתר אמר, שכל יוזמה מקורית שניסה להעלות נבלמה בידי מנגנון שירות המדינה. הקשיים באישור תקציב, למשל, לא אפשרו לו לתכנן את פעילות הארכיון אפילו מחודש לחודש, שלא לדבר על חזון ארוך טווח, ולבסוף, הוא לא הורשה אפילו לקרוא בזמן את קורות החיים של מועמדים לתפקידים שונים, בגלל מנגנונים מורכבים של מניעת אפלייה ו"הטיות לא מודעות". התוצאה – קונן – היתה שיתוק מוחלט.

בנקודה זו, בואו נעבור מתחום הביון והמינויים לבישול. מי שלמד את תולדות ההגירה לארצות הברית במאה ה-19, יודע כי באותם הימים, מהגרים חסרי כל (במיוחד מאיטליה אבל גם מארצות אחרות) התפרנסו לעיתים קרובות ממסעדנות. כל מי שהיה לו חלל קטן בבעלותו וידע לבשל, היה יכול להשיג קיום דחוק לכל הפחות למשפחתו על ידי הגשת פסטה, פיצה או מאכל "אתני" אחר לעוברים ושבים. היום, כדי להקים מסעדה חוקית, אפילו קטנה, יש צורך בסבך בלי אפשרי של אישורים של בריאות, כיבוי אש, נגישות ועוד, שהופכים מבצע כזה לבלתי אפשרי (קל וחומר הפסדי) למי שאין לו הון עצום להשקעה. לא לחינם רבים מנסים לעקוף את הנהלים הללו באמצעות אפליקציות של בישול ביתי (כדוגמת יאמי) או פשוט פועלים בניגוד לחוק, דבר שהופך אותם טרף קל לגחמותיהם של פקחים למיניהם ויוצרים כר פורה לשחיתות.

החוט המחבר בין שלושת המקרים האלה הוא איטיות וסרבול הולכים וגוברים של המערכת הממשלתית במדינות מערביות. אם נשתמש במשל מתחום הלוחמה הימית, ככל שספינת קרב נמצאת זמן רב יותר באוקיאנוס, כך היא סופחת אליה יותר בלוטי ים – טפילים קטנים שנדבקים אליה כדי להגן על עצמם מטורפים. בפני עצמו, כל בלוט ים לא שוקל הרבה, והפרעתו לספינה מינימלית. אולם ככל שבלוטי הים מצטברים, כך הם מעיקים על הספינה ומאטים את מהירותה. בקרבות ימיים, לפחות בתחילת המאה העשרים, הפגיעה במהירות בשל בלוטי הים היתה יכולה להיות ההבדל בין חיים ומוות.

אם נעבור מהמשל לנמשל, ככל שעוברות השנים, מדינות המערב מסרבלות את עצמן בעוד ועוד "בלוטי ים" כאלו. בשנות החמישים, למשל, ה-CIA שכר כל עובד שמנהליו ראו כמתאים. שורה של שערוריות בטחוניות גרמו לכך שתהליכי הסיווג הבטחוני והמיון יהיו מורכבים יותר ויותר, לא רק כדי להרחיק סוכני אויב אלא גם כדי למנוע נפוטיזם. היום, תהליך סיווג בטחוני ב-CIA לפעמים לוקח יותר משנה. רוברט גייטס, כפי שראינו, לא הצליח אפילו לשכור את דובר האזרית היחיד שמצא בגלל שהלה נכשל במבחן אחיד של חיבור אנגלי. בשנות השבעים, ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, פרופ' שלמה נאמן המנוח, שכר חברת סגל שבדיוק סיימה את לימודיה בברקלי אחרי שהתרשם מידיעותיה במהלך שיחה על גלידה במרפסת. כיום, האוניברסיטה העברית לא יכולה לשכור איש בלי תהליך מורכב שכולל ארבע (!) ועדות שונות, קוראים חיצוניים ואישורים מצד הנשיא והרקטור. במאה ה-19, כל אחד היה יכול לפתוח מסעדה. כיום, יזמים שמנסים להקים אותן מבזבזים עשרות אלפי שקלים רק על מאעכרים שיסייעו להם להשיג עשרות רבות של אישורים שונים.

כדי להימנע מאי הבנות, אומר כבר עכשיו שאינני טוען (בהכרח) שההגבלות המצטברות הללו בהכרח רעות. המינויים ב-CIA בשנות החמישים או באוניברסיטת תל אביב בשנות השבעים אכן היוו כורה פורה לשחיתות, נפוטיזם ובמקרה הראשון, גם לסיכונים בטחוניים של ממש. מעטים גם ירצו לחזור למציאות של המאה ה-19, שבה כל בעל דוכן בניו יורק היה יכול להגיש סטייק עיפוש ברוטב סלמונלה. הטיעון שלי הוא שבין אם אנחנו חושבים שההגבלות הללו טובות או רעות, הן נוטות להצטבר עם הזמן, כמו בלוטי הים, משיקולים שאינם קשורים לטיבן ונחיצותם, ומאטות את פעילות המערכת של כל מדינה מערבית כמעט.

ראשית כל, לבירוקרטיה יש חוקים מוזרים משלה, שאינם מצייתים לקומון סנס של בני אדם רגילים. בפוסט קודם, כתבתי כאן על חוקי פרקינסון, יצירתו הקלאסית של היסטוריון בריטי, שגילה כי ככל שהאימפריה הבריטית קטנה, כך גדלה מצבת העובדים במשרד המושבות, וככל שלצי היו פחות ספינות, כך היו לו יותר אדמירלים. בירוקרטים תמיד רוצים יותר כפופים ופחות מתחרים, ולכן נוטים להגדיל את מחלקותיהם. כמו כן, פקידים יוצרים עבודה זה לזה, כך שכמות ההליכים, הפרוצדורות והעבודה תמיד יתפחו ביחס ישר להתנפחות המערכת. וכאשר מדובר במערכת ציבורית, שמקבלת לעיתים קרובות מימון בלי קשר לביצועיה, תופעה זו נכונה על אחת כמה וכמה.

אולם פרקינסון חשף רק חלק מהתמונה. בעיה נוספת, קשורה לאופן שבו פקידים, מומחים ואקטיביסטים במדינות מערביות לוקחים מציאות שלתוכה גדלו כמובנת מאליה, ותמיד שואפים לחדש בכדי להבליט את עצמם. אם, למשל, גדלנו במדינה שבה נגישות נכים היא ערך חשוב, הרי שכל פקיד, אקטיביסט או מומחה צעיר שמתחיל את הקריירה שלו, יקבל את ההישגים שכבר הושגו כמובנים מאליהם. לעומת זאת, כדי לחדש ולהבליט את עצמו, האינטרס המבני שלו יהיה להציע כלל נוסף של נגישות נכים שלא היה קיים קודם. חברו את פועלם של כל המומחים, הפקידים והאקטיביסטים הללו זה לזה, ותקבלו עולם שבו כל מי שרוצה להקים אתר אינטרנט עסקי צריך לציית לסבך הולך וגדל של תקנות נגישות. כך גם כל חבר כנסת, שרוצה להתבלט על ידי חקיקת "חוק חברתי", מסרבל את המערכת עוד יותר. ככל שחולפות השנים, בלוטי הים הולכים ומאטים את הספינה, ומי יעז להציע לנקות אותם? הרי חברי כנסת, פקידים, מומחים ואקטיביסטים קונים את תהילתם על ידי המצאת עוד רגולציות וחוקים, ולא על ידי ביטולם. להדגיש: חלק מהחוקים הללו יכולים להיות טובים ונחוצים, אפילו הכרחיים, אבל אין בכך בכדי להמעיט בעובדה שבעצם הצטברותם הם מאטים את תהליך קבלת ההחלטות.

בהקשר של הגיאופוליטיקה של ימינו, אחד מהמאגרים הגדולים והמטרידים ביותר של בלוטי ים רובץ בקלסרים עבי הכרס של החוק הבינלאומי, האמנות הרב מדינתיות, הדיפלומטיה הרב צדדית ודיני הלחימה למיניהם, על פרשנויותיהם המסועפות. במהלך השנים, כותבת החוקרת טנישה פזאל, חל ניתוק סוציולוגי בין האנשים שקובעים את דיני הלחימה (שופטים, תובעים, אקטיביסטים, פקידי או"ם) ובין אלו שמשתמשים בהם (קציני צבא). התוצאה היא, שיצרני הדין אינם מחוייבים לצרכניו, ומרשים לעצמם לתקן תקנות לא ריאליות. האינטרס המבני שלהם, אחרי הכל, הוא להתבלט במילייה הפרוגרסיבי, ששם "זכויות אדם" בראש מעיינו, ואם כן, מדוע לא "לחדש" באמצעות פרשנויות "הומניטאריות" שמגבילות צבאות באופן הולך וגובר? כך, כותב חוקר אחד שצריך להחשיב גם "נזק נפשי" לאזרחים ב"מידתיות" של הפצצות, אחרת גורסת כי צריך להתחשב גם בחיות כאשר מתכננים פעולות צבאיות, שלישי אומר שיש להימנע מפעולות צבאיות שגורמות נזק אגבי אם התועלת הצבאית שלהן לא מיידית, אפילו אם הן קריטיות למהלך המלחמה כולו, וכולם מדביקים עוד ועוד בלוטי ים לספינה הצבאית של המערב. כפי שכתבתי בפוסט קודם, "שמירה על הדינים המסועפים והמסובכים דורשת כמובן מחקר וייעוץ מקצועי, ואלו מהווים נטל הולך וגובר על מקבלי ההחלטות הצבאיים, במיוחד במלחמה עצימה. מי שמחוייב אליהם, בפרשנותם הנוכחית והמורחבת, כובל את רגליו בשרשראות ברזל", במיוחד משום שאויבי המערב (חמאס, חיזבאללה, רוסיה) לא מחוייבים אליהם כלל וכלל. לכל מי ששומר על הדינים, מלחמה הופכת להיות עסק יקר, מסובך ומסורבל יותר ויותר, בעוד שאויביו יכולים להמשיך ולהילחם בזול.

לבסוף, ה"בלוטים" של החוק הבינלאומי, הארגונים הרב לאומיים ואפילו הדין המדינתי הסבוך, מקשים על מדינות המערב גם בתחום האסטרטגי והדיפלומטי. תהיתם פעם מדוע לוקח לארה"ב ולנאט"ו כל כך הרבה זמן להחליט על העברת מערכת נשק חדשה לאוקראינה? מדוע יש צורך ביותר מעשור כדי להחליט האם מדינה כמו אוקראינה זכאית להצטרף לאיחוד האירופי או לא? התשובה תמונה באינסוף אמנות, תקנות, ותהליכים "סדורים" של קבלת החלטות, שהולכים והופכים להיות סבוכים יותר משנה לשנה. בינתיים, הרוסים כמובן יכולים להתאים את עצמם ולהתכונן לצעדים המערביים האיטיים והצפויים כל כך. זו בדיוק אותה הסיבה שצרפת, למשל, לא מצליחה לגרש אפילו מהגרים לא חוקיים שבתי המשפט שלה עצמה פסקו שיש לסלק מגבולות המדינה: כמו מדינות מערביות אחרות, היא טובעת בפקעת החוטים הבלתי אפשרית של אלפי התקנות הבירוקרטיות שלה עצמה, בתוספת לתקנות האיחוד האירופי שהיא מחוייבת גם להן.

שלל האמנות והעקרונות האלה מפחיתים גם את מנעד ההחלטות המדיניות האפשריות. אם, למשל, יחליטו מנהיגי מדינות המערב שהכרה בסומלילנד, ישות בדלנית די מוצלחת שהתפלגה מסומליה הכושלת, תועיל למאבק הגלובלי מול איראן וסין, הם יתקשו לעשות זאת בגלל הכללים והנהגים שמקדשים גבולות של מדינות ריבוניות, כושלות ככל שיהיו. אי אפשר גם להרתיע מדינות תוקפניות באמצעות איום שיאבדו חלק מאדמתן אם יפלשו לשכנותיהן, בגלל תקנות האו"ם שקובעות כי "אסור לקחת שטח באמצעות מלחמה". אפילו אם כמה מהתקנות הללו טובות והכרחיות, כל אחת מהן לחוד, ובוודאי כולן ביחד, מפחיתות את מנעד האפשרות האסטרטגי של המדינות המערביות ומאטות את תהליך קבלת ההחלטות שלהן.

יש למדינות מערביות כל מיני דרכים להתמודד עם בעיית הבלוטים. אחת מהן, היא ב"תגובת שוק" של כל מיני דרכים עוקפות לקבלת החלטות. הממשלה גדולה ומסורבלת מדי? אז נקים גוף קבלת החלטות קטן יותר ונקרא לו "קבינט", וכשגם הוא גדל מדי, נקים מועדון מצומצם אף יותר ונכנה אותו "קבינט המלחמה". כשמפקדי צבא ארצות הברית גילו שגודש דיני הראיות של המשפט הפלילי לא יאפשר להם להרשיע פושעי מלחמה יפנים, הם השתמשו בגוף שנקרא "ועדה צבאית" שלא היה מחוייב לאותם דיני ראיות. גם היום, האמריקאים משתמשים בכל מיני פרוקסיז ברחבי העולם, למשל הכורדים, כדי להחזיק טרוריסטים אסלאמיים בבתי כלא מאולתרים ללא שפע הזכויות שהדין האמריקאי מקנה. לבסוף, מדינות מערביות (לרבות ישראל) סוגרות לפעמים דילים באמצעות ארגוני ביון ויתר גופים חשאיים בכדי לעקוף את הליכי העבודה המסורבלים של משרדי החוץ. אולם דרכי המעקף האלה הופכות לפחות ופחות יעילות ככל שהבלוטים מתרבים ומכבידים עוד ועוד על הספינה.

כל ספינה זקוקה לניקוי תקופתי, אחרת הבלוטים יעיקו עליה עד שלא תוכל לתפקד. היחידים שיכולים לעשות את זה, הם אנשים שמזלזלים באותם "תהליכי עבודה סדורים" שיוצרים את הבלוטים מלכתחילה, ובמהלך הניקוי, הם לעולם גורמים נזק אדיר והורסים הרבה דברים טובים וחשובים. ימים יגידו, האם דונלד טראמפ יהיה "מנקה הבלוטים" של המערב בשנים הבאות. אם כך, המוסדות הבינלאומיים והרב לאומיים, שמאטים ומסרבלים את האסטרטגיה המערבית בלי להועיל לה במאומה, צריכים להיות המועמדים הראשונים לטיהור.

לאור המחלוקת על גיוס החרדים, יש כאלו שאומרים שתפקידו של הצבא לערוך את ההתאמות הדרושות כדי שהחיילים החדשים "יצאו חרדים כפי שנכנסו". אבל דווקא הטיעון הזה, יאפשר לחרדים להפוך את עלות גיוסם לכל כך גבוהה עד שלא יהיה משתלם לצבא לקלוט אותם. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

בשנת 1853, עגנו במפרץ אדו, בירתה בפועל של יפן דאז, ספינות שחורות ואימתניות של הצי האמריקאי. מאותה הרגע, התחיל תהליך שבו מעצמות המערב כפו על יפן לפתוח את שעריה לדיפלומטים ולסוחרים זרים. אולם לאלו שניסחו את ההסכמים המסחריים עם יפן, היה ברור שהשוגון וממשלתו עדיין החזיקו ביכולת לשבש את המסחר הבינלאומי גם בלי לאסור עליו באופן רשמי. קרי, להטיל עליו כל כך הרבה מגבלות, מחסומים ומכסים עד שיהפוך לבלתי משתלם. מהסיבה הזאת בדיוק, כפו מעצמות המערב על יפן מכסים אחידים לכל הסחורות, כדי שלא תוכל להגדיל את עלויות המסחר עד שיהפוך לבלתי ריאלי.

חשבתי על האנקדוטה הזאת, כאשר קראתי טור של משפטן חרדי בשם שמעון נטף, שחלקכם אולי הכרתם מהמאבק על הרפורמה המשפטית. באופן אישי, נטף הוא אזרח למופת, ששירת שירות משמעותי בצה"ל ואף התגייס למילואים לזמן רב במהלך "חרבות ברזל", ועמדתו בנוגע לשירות חרדים – מורכבת. לשיטתו, הטיעון כאילו מנהיגי הציבור החרדי רוצים להגן על "לומדי התורה" אינו באמת רציני; הכוונה העיקרית שלהם היא למנוע מהצעירים שלהם להתחכך עם החברה הישראלית פן זהותם הדתית תתערער. נטף כותב מהניסיון שלו, שלמרות ששירת בגדוד החרדי "נצח יהודה", אם היה יודע למה הוא נכנס, סביר שלא היה מתגייס. השירות הצבאי, לדידו, מאלץ את הצעיר החרדי להתמודד עם חוויות המערערות על ליבת זהותו הדתית. באופן ספציפי, הוא מספר שכאשר היה בקורס מכ"ים, הכשרות היתה בעיניו כל כך לקויה, עד שנאלץ לאכול רק לחם עם גבינה.

נטף, כמובן, אינו היחיד. גם רבים מאלו שתומכים בגיוס חרדים, בעיקר בציבור הדתי, מקפידים לציין שחובתו של הצבא לדאוג שהחיילים החדשים "יצאו מהצבא חרדים כמו שנכנסו". אחדים אף תוהים בקול אם הצבא מוכן לבצע את כל ההתאמות הדרושות לגיוס חרדים: מרחבים נפרדים לחלוטין, כשרות מהודרת לפי כל חומרות החצרות החסידיות השונות, שפה נקייה באימונים, זמנים ללימוד תורה, ואל תשכחו גם להשתיק את המוזיקה. דא עקא, שהדרישות הללו מתחילות להצטבר לעלות בלתי נסבלת לצבא: ככל שכשרות יותר ספציפית ומהודרת, כך היא כמובן עולה יותר כסף למערכת; מרחבים נפרדים יקרים אף הם, ומונעים מהצבא – שחסרים לו חיילים בתפקידי מפתח – לנצל באופן מלא את הפוטנציאל של הנשים המשרתות בו, והכפייה הדתית עלולה לפגוע באורח חייהם ובאמונותיהם של חיילים חילונים. פוטנציאל החומרות ההלכתיות הוא כמובן אינסופי, ותמיד אפשר להוסיף עוד מהן. כך יכולים אותם החרדים שמתנגדים לגיוס מלכתחילה, לנקוט במקבילה של העלאת המכסים בידי השוגון: להפוך את התהליך לכל כך בלתי משתלם עד שייעצר עוד בטרם התחיל.

לכך יש לענות, שצבא אינו תוכנית לבקשתך. גם החייל החילוני צריך הרי להתפשר על אורחות חייו כשהוא לובש מדי זית: עליו להתרגל למשמעת שמעולם לא נתקל בה, לשנות את תספורתו ותסרוקתו לפי כללים אחידים, וגם לקבל על עצמו כללי כשרות ושבת שמתאימים לאורח חיים דתי הרבה יותר משלו. עבור חילונים רבים, יש לציין, הצבא הוא הסביבה הדתית והמסורתית ביותר שבה יהיו בימי חייהם. באותה מידה, חיילים בדואים צריכים להתאים את עצמה לסביבה יהודית, עברית וציונית שבוודאי דורשת מהם ויתורים לא פשוטים. הצבא מאפשר כמובן לחיילים התאמות לפי אורח חייהם, כמו זמני תפילה לדתיים, וכופה סטנדרטים אחידים שמהווים מעין פשרה בין כולם, למשל כשרות סטנדרטית במטבחים שלו, אבל במגבלות התקציב, היכולת והסבירות. זה אינו תפקידו של הצבא לוודא שחרדי שבא בשעריו "יישאר חרדי". זה עניינו של המגוייס עצמו. הצבא לא צריך לנסות להחזיר אותו בשאלה, להטיף לערכים חילוניים או לאלץ אותו לשמור על אורח חיים מסויים. תפקידו של הצבא היא להשתמש במגוייס כראוי למען בטחון המדינה, תוך מתן אפשרות לחיות אורח חיים דתי, מסורתי או חילוני שאינו מתנגש עם צרכי הצבא והמשימות שלו. ובדיוק כפי שאזרח חרדי לא יכול לכפות על נשים שלא לשבת לידו באוטובוס, וכפי שהוא "נאלץ" לראות נשים ברחוב, כך "ייאלץ" גם לראות נשים במהלך שירותו הצבאי. חיים ביחד פירושם שאדם מתאים את עצמו לעולם, ולא את העולם לגחמותיו. אינני שולל מסגרות נפרדות לחרדים, אם הצבא סבור שניתן להקים כאלו במחיר סביר ובאופן שיסיייע לו למלא את משימותיו. ככל שמסגרות כאלו אינן ריאליות או שמספר המקומות בהן מוגבל, חיילים חרדים ייאלצו לשרת ולהתפשר על אורח חייהם בדיוק כמו חיילים חילונים, תחת המסגרת המקובלת והכללים המקובלים.

ולמי שיאמר ש"חרדים בחיים לא יתגייסו ככה", אענה שאם השירות הצבאי שלהם יהפוך לנטל על הצבא, הרי שאין בו תועלת מלכתחילה. גם אם "לא ניתן לכפות" (משום מה הטיעון הזה מעולם לא עולה כשמדובר בחילונים), הרי שבהחלט ניתן לשלול תקציבים מכל הישיבות ומערכות החינוך שמעודדות השתמטות. אורח החיים החרדי של "חברת הלומדים" הישראלית, על תלותו הכלכלית, איבתו לחינוך חילוני וחומרותיו המפולפלות, הוא בסופו של דבר חדל פירעון. ברגע שנפסיק לממן אותו, התהליכים של השתלבות בשוק העבודה והשירות הצבאי יתרחשו בסופו של דבר מעצמם. לעומת זאת, אם נקים בועות חרדיות סגורות ובלתי יעילות בצבא, או גרוע מכך, של "שירות לאומי בקהילה", לא עשינו דבר.

מדוע הצופה המתון במערב נוטה להיות פרו-פלסטיני, לשכוח את השביעי באוקטובר ולהזדהות עם הצד העזתי במלחמת "חרבות ברזל"? התשובה נמצאת באידיאולוגיה נפוצה עד מאד, שאפשר לכנותה "אכפתיזם". ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

הכלכלן אורי כץ כתב פעם בבלוג שלו "דעת מיעוט", שהאידיאולוגיה הכלכלית-חברתית המובילה בישראל אינה קפיטליזם או סוציאליזם, אלא מיש-מיש שאפשר לכנותו "איכפתיזם". בפוסט הזה, אני רוצה לשכנע אתכם שהאידיאולוגיה הזאת, במופעה הבינלאומי, היא מפתח להבנת תגובתם של גורמים מתונים רבים בעולם למתרחש ברצועת עזה. כץ כותב:

המיקוד של האכפתיסטים הוא בכוונות, לא בתוצאות. המטרה העליונה של האכפתיסטים היא הפצת אכפתיות בעולם. האכפתיות היא לא אמצעי לשיפור חייהם של בני אדם עלי אדמות, אלא המטרה... האזרחים, המפנימים יפה את האידיאולוגיה השלטת, מתחרים ביניהם מי סובל יותר ומי ראוי ליותר אכפתיות, והתקשורת לעיתים מעודדת אותם על ידי פרסום סטטיסטיקות שקריות במידה כזו או אחרת התומכות בטענות הסבל.

נקודה חשובה נוספת שכדאי להדגישה, היא שהאכפתיסטים מתעניינים בעיקר במה שעומד מול עיניהם באותה השנייה, ולכן תגובתם מושפעת מעוצמת הסיקור התקשורתי בכל רגע ורגע. למשל, בויכוחים על סל התרופות, האכפתיסט התורן ילחץ על הממשלה להכניס פנימה מחלות "מתוקשרות", שבדיוק ראה ילדים שסובלים מהן ממררים בבכי בטלוויזיה. מחלות פחות מתוקשרות, שייצאו מסיבה זו מהסל, יזכו לפחות תשומת לב, אפילו אם בסך הכולל יותר אנשים יסבלו וימותו אם האחרונות יוצאו מהסל והראשונות ייכנסו אליו. האכפתיזם הזה מאפיין גם את חובבי עסקאות הכניעה לשחרור חטופים, ואנשי ה"כולם-עכשיו". צריך להפגין אמפתיה ולסייע לאנשים במצוקה, ולעזאזל התוצאות, האינטרסים הבטחוניים של המדינה, או הקורבנות הבלתי נראים שעלולים להירצח ולהיחטף בעתיד.

אותה התופעה, ניתן לטעון, מאפיינת את דעת הקהל המערבית בכל הנוגע למלחמת חרבות ברזל. כהיסטוריון צבאי, אני יכול לומר באחריות שכל מלחמה היא גיהנום, מלחמה עצימה אפילו יותר, והמלחמות הגרועות ביותר הן מלחמות התשה טוטליות. בכל אחת מהמלחמות שהיו אי פעם בהיסטוריה, אזרחים בכלל, ובמיוחד בצד שהקרבות התנהלו בשטחו, חוו סבל בלתי נתפס. אין מלחמה ללא מקרים של אכזריות אטומה של חיילים, חריגות ואפילו פשעים, גם במקרה שרשויות צבאיות מנסות למנוע אותם (מה שאינו תמיד המצב, אפילו בצבאות דמוקרטיים). המחקר האמפירי החדש על החוק הבינלאומי, מראה די במפורט שהשפעת דיני הלחימה, אפילו כשמנסים לשמור אותם באופן מיטבי, משנית במקרה הטוב, שולית במקרה הרע, ואפסית במקרה העוד יותר רע. אלכסנדר דאונס, וחוקרים אחרים שעסקו בנושא, מראים כי המשתנה החשוב ביותר שמשפיע על מידת האכזריות של הלחימה הוא אופי המערכה. מדינות יכולות להרשות לעצמם להיות מוסריות, לרוב, כאשר הן חזקות הרבה יותר מיריביהן, כאשר המלחמות מהירות וקלות, או כשהן מתנהלות הרחק מהבית ולא כל כך חשובות מבחינת האינטרס הלאומי.

עכשיו תחשבו על האמריקאי, האנגלי או הצרפתי הרגיל, המתון, מהמיינסטרים; לדוגמה, כמו העיתונאי המפורסם שמדבר כאן. הוא לא אנטי-ציוני אדוק שצועק "מהים עד הנהר" או "פלסטין בחינם" בהפגנות. האמת, שהסטודנטים הצעקנים מהקמפוסים אפילו קצת מגעילים אותו. אין לו עמדות מוצקות באמת נגד או בעד ישראל או הפלסטינים. אבל אם הוא ליברלי, הוא יהיה בדרך כלל גם אכפתיסט, וככזה – יושפע דרמטית ממה שיראה ברשתות החברתיות ובמסכי הטלוויזיה מדי יום ביומו. הוא הזדעזע מהשביעי באוקטובר בימים הראשונים, כשהסבל הישראלי היה עוד על מסכי הטלוויזיה, אבל לאחר מכן, תמונות הנאנסות והנרצחות בקיבוצים ובפסטיבל נובה התחלפו במהירות בתמונות הסבל וההפצצות בעזה. והאכפתיסט- זכרונו קצר, ואין לו אלא את מה שעיניו רואות ברגע זה.

למה פחות אכפת לו ממאות אלפי הסודאנים הגוועים ברעב או הסורים המופצצים? פשוט, כי אותם הוא רואה פחות בטלוויזיה, בפייסבוק ובטוויטר. ישראל והפלסטינים, לטוב ובעיקר לרע, הם מגנט לסיקור תקשורתי: גם בגלל חשיבותה של ארץ ישראל לדתות המונותיאיסטיות הגדולות ובאופן כללי בתרבות המערבית, גם בגלל חשיבותה של הסוגיה הפלסטינית בעולם המוסלמי ובעולם השלישי, לפעמים כחלק מזהות תרבותית ולאומית, ובעיקר מפני שישראל/פלסטין היא אזור הסכסוך הנגיש והקל ביותר לסיקור בעולם. כדי לסקר את המלחמה באוקראינה, צריך לבוסס בקילומטרים על קילומטרים של שדות בוציים ודרכים משובשות ולקפוא ביחד עם חיילים כשפגזים נופלים מסביבך מכל עבר. ואפילו הסכנות הללו מתגמדות מול אלו שעיתונאים חייבים לקחת על עצמם בסיקור מלחמות בסודאן, סוריה, עיראק או קונגו. אולם בישראל, ורק בה, עיתונאים זרים יכולים לסקר את המלחמה בעזה או עימותים בגדה המערבית בבוקר, וכמה שעות לאחר מכן לשתות בירה בפאב החביב עליהם בתל אביב או בירושלים. אין בעולם זירת לחימה קלה, נוחה ובטוחה יותר לסיקור, ולפיכך, היא מושכת עיתונאים כמו זבובים.

התוצאה היא, שכל פרט ופרט בגיהנום המלחמתי נחשף לעיני מיליוני האיכפתניקים ברחבי העולם, אמיתות של סבל בלתי ניתן להכחשה שמועצמות בידי מבול השקרים הידועים של מכונת התעמולה הפלסטינית. לפיכך, מבחינת דעת הקהל האכפתניקית, אין חשיבות אמיתית לניסיונות חסרי התקדים של צה"ל לצמצם קורבנות אזרחיים בנסיבות קשות של לוחמה אורבנית, לעובדה שיחס ההרוגים-אזרחים בעזה נמוך בהרבה מאשר במלחמות קודמות, למנהרות ולאמל"ח שנמצאים בכל בית שני (דבר שמעלה את ההכרח בהרס מתקנים אזרחיים לפי כל פרשנות סבירה של דיני הלחימה), וגם לאסטרטגיה הגלויה לחלוטין של חמאס לנקוט בטקטיקות של מַעַל (Perfidy) לפעול מתוך בתי חולים וגני ילדים ולמקסם את האבדות בצד שלו בכדי למשוך אש בינלאומית לישראל. כל מלחמה מזמנת אינסוף רגעים של זוועה, וכל עוד הצופה האכפתניקי מוצף בהם – זה הדבר היחיד שמשפיע באמת על תודעתו. תמיד תהיתי, איך היתה נראית מלחמת העולם השנייה אם שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, היה יכול להתלונן באו"ם ולהציף את התקשורת והרשתות החברתיות בתמונות זוועה של ילדים גרמנים הרוגים, אף שדעת הקהל של אז היתה הרבה פחות אכפתניקית מאשר היום.

האכפתניק, כמו שכתב אורי כץ, אינו מעוניין באמת בשיפור המצב, אלא באיתות מוסריות לסביבתו. לכן, הוא לא ישאל את עצמו מה יהיה גורל האזור אם משטר חמאס בעזה ימשיך להתקיים, מה הסיכויים להתקפה נוספת נוסח השביעי באוקטובר, איזה צד הפר הפסקת אש, ואיזה צד מגן על עצמו, ומה הקשר בין המלחמה למטרתו הגלויה של חמאס להשמיד את מדינת ישראל ולבצע רצח עם בתושביה. אם הוא דורש הפסקת אש, רק בנדיר ישאל את עצמו כיצד זו תשפיע על המשך הסכסוך באזור או על רווחת תושביו. הוא רואה סבל, וחובתו המוסרית היא למחות כנגדו. בפועל, נזקה של האידיאולוגיה האכפתניקית – עצום. בשלב הזה, יחיא סינוואר יודע היטב שאין ביכולתו לנצח את ישראל צבאית, או אפילו להתיש אותה. הקלף האחרון שלו הוא הלחץ הבינלאומי של ה"אכפתניקים", שיסיג לדעתו את צה"ל מעזה בכל מקרה. ואם כך הוא הדבר, מדוע לו להתפשר ולשחרר חטופים בעסקה? כמו כן, הקביעה האכפתניקית ש"צריך להפריד בין עמים לבין מי ששולט עליהם", חרף האמת המוסרית שיש בה, מובילה לכך שהקהילה הבינלאומית תמיד משקמת את עזה עבור חמאס, מאפשרת לו להתעצם צבאית, וכך ממיטה על עזה מלחמות נוספות וסבל רב יותר לטווח ארוך. במבט כללי, האידיאולוגיה האכפתניקית, שקשורה בפרשנות נוקשה ודווקנית של דיני הלחימה ושל מוסר הלחימה, מעודדת גורמי טרור נוספים, כמו החות'ים, להסתתר מאחורי אזרחים וכך להעניק לעצמם חסינות, דבר שמאפשר להם לתקוף את סביבתם, להמיט נזק עצום על הסחר העולמי, ובסופו של דבר – בסבירות גבוהה – להוביל למלחמה אזורית הרסנית אם וכאשר יכלו כל הקיצים. כלומר, האכפתניקים יוצרים לטווח הארוך יותר ולא פחות נזק הומניטארי, אבל הדבר לא באמת משנה עבורם. בסופו של יום, מטרתם אינה לשנות את העולם, אלא "להיות אנשים טובים יותר".

היכולת של ישראל להילחם במגמה הזאת באמצעות הסברה, אפילו יעילה לאין ארוך מזו שקיימת היום, מוגבלת מאד. האכפתניק מגיב לפי צפיפות תמונות הזוועה שעולות למסכים, הא ותו לא, וקשה מאד לשכנע אותו בטיעונים הגיוניים. כמובן שהתבטאויות קיצוניות ורצחניות של כל מיני פוליטיקאים ישראלים, רבנים, קצינים וחיילים, מהודהדות עד אין קץ בידי הצד השני ומשפיעות עליו אף יותר. זאת ועוד: האקדמיה, התקשורת והארגונים הבלתי ממשלתיים במערב מלאים באנשי שמאל רדיקלי, גורמים פרו פלסטיניים או מוטבים של כסף קטארי, בעוד ישראל לא טרחה לממן באופן דומה סוכני השפעה שלה בצמתים החשובים בעולם המערבי. עכשיו אנחנו משלמים את המחיר על הכישלון הזה. המיטב שאפשר לקוות לו הוא שמתישהו, דעת הקהל האכפתניקית תנטוש אותנו בהדרגה ותעבור להתרכז באסון המתוקשר הבא.   

בפוסט הזה, אני רוצה לנצל את הויכוח על אירועי יום כיפור ומצבה של תנועת המחאה בכדי לדבר על מה שחשוב באמת – אסטרטגיה. מה בכלל אומרת המילה הזו, מה הם ארבעת הכשלים הנפוצים בחשיבה אסטרטגית, וכיצד נזהה את נקודת השיא של הניצחון. ינשוף צבאי-אסטרטגי פורש את הקלפים על השולחן.

אחד מהדברים שחסרים לדעתי בדיונים על הפוליטיקה הישראלית בכלל, והמחאה נגד הרפורמה המשפטית בפרט, זו חשיבה אסטרטגית. בלעדיה, כל הערכה אינה אלא ספקולציה בעלמא. מכיוון שפרשנים רבים נוטים לשאת את שם המושג הזה לשווא, הייתי רוצה להציע כאן את אחת ההגדרות היותר טובות שלו: אסטרטגיה היא הגשר בין מטרות בלתי מוגבלות ובין אמצעים מוגבלים. למטרות, באופן עקרוני, אין גבולות. אני יכול לשאוף להפוך לכריש נדל"ן; ייתכן ומתחשק לי ללמוד מונגולית ברמה של שפת אם, או לכהן כראש ממשלת ישראל. ואולי אני דווקא רוצה ללמוד לנצח על תזמורת ברמה של דניאל ברנבוים? והכל גם יחד! המחשבות, השאיפות והדמיונות הם חופשיים כציפור, ושום דבר לא יכול להגבילם. רק שלמרבה הצער, המשאבים שעומדים לרשותי דווקא כן מוגבלים (ונניח לרגע בצד את שאלת הכישרון המולד). כדי להפוך לפוליטיקאי בכיר תנאי הכרחי הוא להשקיע חיים שלמים, ובכן, בפעילות פוליטית, והזמן שיישרף על חתונות ובר מצוות של חברי מרכז לא יוכל להיות מושקע בלימודי מונגולית. כדי ללמוד מונגולית ברמת שפת אם, או לנצח על תזמורת כמו דניאל ברנבוים, צריך עשרות אלפי שעות אימון ותרגול; כדי להיות כריש נדל"ן צריך לא רק ידע, ניסיון ומזל, אלא גם הון התחלתי. במילים אחרות, כל השאיפות הללו עולות במשאבים מוגבלים כמו זמן וכסף, ותמיד יש פחות – הרבה פחות – ממה שצריך. גם אם אוכל, בתיאוריה, להשיג מקצת מהמטרות הללו, אני צריך לבחור את החלקים הריאליים שבהן, ולתעדף את המשאבים המוגבלים שלי, על חשבון דברים אחרים, כדי לחתור להשגת המטרה שאבחר. (מי שקרא את הביקורת הישנה שלי על "פאודה", זוכר שהצבעתי על כשל מהסוג הזה בסדרות המבצעים המיוחדים למיניהן: בפועל אין אף אדם שיכול להשקיע את הזמן הדרוש כדי ללמוד ערבית ברמת שפת אם, להשתלט על טריידקראפט של ריגול, לזכות בחגורה שחורה בארבע אומנויות לחימה וגם לקלוע ברמה של צלף פיני במלחמת החורף. הזמן בחיי אנוש מוגבל מדי). השאלה איך לעשות את זה, כיצד להשקיע זמן וכסף מוגבלים לפי סדר עדיפויות במקטע כלשהו של היעדים הבלתי מוגבלים שלי, היא הסוגיה המרכזית של תחום הידע שנקרא אסטרטגיה.

מיותר להסביר כאן בהרחבה מדוע חשיבה אסטרטגית הכרחית למאבק פוליטי אפקטיבי, ועד כמה היא נדירה בפועל. לבני אדם קשה להבין שלא משנה עד כמה המאבק שלך צודק בעיניך, לא משנה עד כמה הוא דחוף, נחוץ, מלחמה לחיים ולמוות באויב אכזר שקם להשמידך, ויתר קביעות שעדיף להימנע מהן בלי קשר, כל אלו לא משנים את האמיתות היסודיות של האסטרטגיה. גם אם המאבק שלי צודק כמו מלחמתו של וינסטון צ'רצ'יל ב-1940, אני עדיין צריך לנתב משאבים מוגבלים בכדי להשיג יעדים ריאליים. חשוב לציין, שמי ששקוע עד צוואר במאבקים פוליטיים נוטה לחזור על כשלים אסטרטגיים ידועים שראוי להכיר. בכל פעם שאתם שומעים את המשפטים הבאים, דעו שסירנה אדומה אמורה להתחיל להבהב בראשכם, עם הכתובת הזרחנית: קטסטרופה בפתח.

טעות ראשונה היא כשאין מטרה בכלל, או שהמטרה אינה ניתנת להשגה. למשל, במלחמת לבנון השנייה, אהוד אולמרט שם לעצמו כמטרה את השבת החיילים המוחזקים בידי חיזבאללה ללא כל תנאי. היה ברור שמכיוון שהמפתח לתנאי הזה נמצא בשליטתו של נסראללה, ושאין יכולת לכפות עליו לעשות את זה, מדובר במטרה לא ריאלית. בהתערבות שלה במלחמת האזרחים הרוסית, יפן הציבה לעצמה מטרות בלתי מציאותיות כמו "להשמיד את הבולשביזם", דבר שלא היה לה כוח לעשות, ולכן הסתבכה במשך ארבע שנים מדממות ולא השיגה דבר. ברגע שמנהיגים מנסחים מטרות בשפה מיסטית, עמומה או רגשית ("להשיב את כבודינו", "להסיר את טבעת המצור המדיני מסביבנו", "לחרוט בתודעה של הצד השני שלא מתעסקים איתנו", "לפעמים עמים צריכים לקפוץ מהמרפסת באמצע הלילה" וכיוצא בזה, תדעו שככל הנראה אין להם מטרה ריאלית או ברורה). במקרה כזה, כל השאר חסר תוחלת.

טעות שנייה, שכבר עמדנו עליה, היא להניח שבגלל שהמאבק שלך צודק, מותר לך לעשות טעויות, לבזבז משאבים שלא לצורך או לנקוט בצעדים שירחיקו אותך מהשגת המטרה. למשל, תפקידה של המחאה נגד הרפורמה המשפטית היא להביא לצמצום או לביטול הרפורמה המשפטית, ולשם כך יש צורך ברכישת אצבעות מהצד השני, או – אם יש בחירות – כיבוש החלקים המתנדנדים של דעת הקהל. אלעד נחשון השווה את זה פעם לכיבוש ליבה של אהובה על ידי שני מחזרים. מכאן עולה בהכרח שכל צעד שינכר את החלקים המתנדנדים (במקרה שלנו, הימניים-מתונים, המסורתיים והדתיים-ליברליים) של הציבור, הוא גול עצמי של המחאה, ולא משנה כמה הצעד המדובר נראה צודק לפעיליה. תחשבו על ההפרעה לתפילות יום כיפור או על הטוויטים המזדמנים של "ראשי המחאה" הממליצים לחכ"ים כמו מתן כהנא לחזור לחיק נתניהו – ותבינו לבד.

כשל שלישי הוא סתירה בין אמצעים שונים. צרפת לפני מלחמת העולם השנייה, למשל, החליטה לנקוט באסטרטגיה הגנתית וגם לבסס אותה על בעלות ברית כמו בלגיה ומדינות שונות במרכז אירופה. המנהיגים הצרפתים לא הבינו ששני עמודי האסטרטגיה שלהם סותרים זה את זה. בעלות הברית של צרפת, הרי, הסכימו לעזור לה לא כי אהבו את הבגטים הטריים והחמאה המשובחת של פריז, או את השאנסונים של מוריס שבלייה, אלא מתוך ציפייה שצרפת תעזור להן היה ויותקפו. אבל מכיוון שהאסטרטגיה של צרפת היתה הגנתית בעיקרה, ותורת הלחימה שלה נבנתה בהתאם, בעלות הברית הבינו שעושים עליהן סיבוב ונטשו את הסירה, דבר שחתר תחת עצם ההיגיון של המדיניות הצרפתית ותרם להתמוטטותה ב-1940.

אמירה מטופשת רביעית, שגם אותה שמעתי אינספור פעמים מפעילים שונים של המחאה, היא מה שאני מכנה "כשל בכל מקרה". נניח שכדי לנצח אני צריך את דעת הקהל הימנית והמסורתית, ובכל זאת נוקט צעדים שמנכרים אותה; הדרך לרבע את המעגל הזה, היא לומר ש"בכל מקרה הציבור הזה לא נאמן לנו, ויצביע בקלפי לנתניהו ברגע האמת." אולי. אבל אף אחד לא יכול לחזות את העתיד, וגם אם אתה צופה אסון בסבירות גבוהה, בוודאי שלא כדאי לך לנקוט צעדים שיתרמו לו או יאיצו את בואו. ואם אי אפשר לנצח בשום דרך, למה אנחנו נאבקים בכלל? בשביל הכיף? כדי להרגיש טוב עם עצמנו? את אותו הכשל זיהיתי אצל תומכי נתניהו בזמן הסכסוך הגדול עם טורקיה. כשזעקתי מעל כל במה שנתניהו וארדואן הולכים למסלול התנגשות, תומכי הממשלה תמיד השיבו לי ש"בכל מקרה טורקיה תצא נגד ישראל". אם תחשבו ביושר, תגיעו למסקנה שעם הנימוק הזה אפשר להצדיק כמעט כל שטות. ענף נוסף של הכשל הזה, שאפיין דווקא את יפן לפני מלחמת העולם השנייה, הוא להכיר בכך שצעד מסויים הרסני מבחינה אסטרטגית, אבל לשכנע את עצמך ש"אין לך ברירה". אבל אם חושבים מספיק טוב, או משנים כמה הנחות יסוד, לפעמים מגלים שדווקא יש ברירה, ושתחושת ה"אין מנוס" מקורה יותר באגו, קיבעון או שיקולים פוליטיים קטנוניים מאשר בכורח של ממש.

אם נסכם, כדי לחשוב אסטרטגית, קרי לגשר באופן יעיל בין מטרות ואמצעים, צריך להימנע מארבע הטעויות שלעיל: להגדיר מטרה עמומה או כזו שלא ניתן להשיגה באמצעים הקיימים, להשתמש ב"צדק" כנימוק לנקוט באמצעים החותרים תחת המטרה, להחזיק בהנחות יסוד שסותרות זו את זו, ולבסוף ליפול לתוך "כשל בכל מקרה" או בן דודו, כשל ה"אין ברירה". לכך הייתי רוצה להוסיף עוד תובנה אחרונה, חשובה מאין כמותה: אסור לחצות את נקודת השיא של הניצחון.

המושג "נקודת השיא של הניצחון" (אנגלית: Culminating point of victory), הוא עיקרון אסטרטגי ידוע שמקורו בהגותו הצבאית של יקיר הבלוג הזה, קארל פון קלאוזביץ. במלחמה, ההגנה נוטה להיות חזקה מההתקפה. דמיינו לכם יחידה צבאית שמבקיעה לתוך שטח האויב ומשיגה סדרה של נצחונות מסחררים. לאט לאט, בעוד היא מתקדמת לתוך שטח עוין, החיילים מתעייפים מהמסע הבלתי-פוסק, קווי האספקה מתארכים ונחשפים יותר ויותר להתקפות נגד, וסדרה של טעויות אנוש, תאונות ונסיבות גורמות למערכת כולה לחרוק (תופעה שקלאוזביץ מכנה "חיכוך").  באותו הזמן, האויב נדחק אחורה לתוך קווי האספקה שלו, שמתקצרים והתנועה בהם הופכת להיות מהירה יותר. זאת ועוד: הוא נהנה מביצורים מוכנים מראש, מאוכלוסיה אוהדת ומיכולת להזרים תגבורות רעננות. בסופו של דבר תגיע נקודה שבה היחידה הפורצת תתעייף ותחלש כל כך, עד שהאויב יוכל לצאת להתקפת נגד אסטרטגית ולרסק את הצבא הפולש שנמצא בין כה וכה באפיסת כוחות. במקרה כזה (הדוגמא הקלאסית: מלחמת קוריאה) אנחנו יכולים לאבד לא רק את מה שהשגנו וכבשנו, אלא גם חלק מהנכסים שהיו בידינו מלכתחילה.

קל יותר להבין את עיקרון נקודת השיא ברמה הטקטית, כמתואר לעיל, אך הוא תקף באופן מידה גם ברמה האסטרטגית. מבחינה זו, מלחמה דומה למהמר בקזינו שזוכה בז'טונים. בפני עצמם, הז'טונים חסרי ערך לחלוטין – סתם פיסות פלסטיק. הם הופכים לחשובים, רק כאשר המהמר יוצא מהקזינו וממיר אותם בכסף מזומן. אם נעבור מהמשל לנמשל, הקופה של הקזינו היא הסכם השלום שבתום המלחמה. רק כאשר הצד המנצח מסיים את המלחמה ומבצר את נצחונו בהסכמה כלשהי, הדדית או בינלאומית, הוא יכול לממש את הרווח הפוליטי שלו – אחרת מדובר בהישגים על הקרח שיכולים להתהפך בשלב הבא של המערכה. כלומר, צד לוחם צריך לדעת מתי השיג את כל מה שהיה יכול להשיג מהמלחמה מבחינת רווחים, יחסית להשקעה שלו בכסף וחיי אדם, כלומר – מתי הגיע לנקודת השיא של הניצחון. אזי, הוא צריך לצאת מהמלחמה בהסכם ולממש את רווחיו. אם לא יעשה זאת בזמן, ויחצה את נקודת השיא, הוא יגלה שיתרונותיו הופכים לחסרונות: בעלות הברית מתעייפות ממנו ומנתקות מגע או עוברות צד, הוא משקיע יותר ויותר כוחות בהצבת חילות מצב באזורים כבושים (צריכה אסטרטגית), החיכוך בצבאו הולך וגדל, והאוכלוסייה מתעייפת מהמלחמה, בעוד האויב הופך לנואש, נועז ויעיל יותר. קלאוזביץ, שהיה בעצמו היסטוריון צבאי שכתב מחקרים מפורטים על אינספור מערכות עבר, מצא שבמצבים כאלו, כאשר נחצתה נקודת השיא, ההתמוטטות של הצד המנצח עלולה להיות מהירה באופן מסחרר. מכיוון שקשה לזהות את נקודת השיא בזמן אמת, מצביא זהיר יוצא מהמלחמה לפניה: כלומר, מוותר על מימוש רווחים מסויימים. Better safe than sorry.

הדברים נכונים, כמובן, גם למאבק פוליטי-דמוקרטי כמו המחאה נגד הרפורמה המשפטית. בתקופה האחרונה אני חש יותר ויותר שהתנועה הגיעה לנקודת השיא שלה, אך ראשיה מסרבים להבחין בכך. לכאורה, המחאה השיגה הישגים מדהימים, אמנם במחיר כבד: הממשלה לא הצליחה להעביר דבר מהרפורמה המשפטית לבד מצמצום עילת הסבירות, ואפילו ה"הישג" הזה של הקואליציה עומד בסימן שאלה. חברי כנסת אחדים בליכוד רמזו שלא יצביעו עבור הצעדים העתידיים של הרפורמה, וגם החרדים רוצים לקחת את שלהם (חוק הגיוס) וללכת. המחאה, שגרפה המונים ממחנה המרכז והימין-מרכז, ביניהם גם מסורתיים ודתיים ליברליים רבים, הצליחה לבנות דעת קהל נגד הרפורמה ומסביב למגילת העצמאות כסמל מאחד. דא עקא, שעם ההאטה בקצב הרפורמה המשפטית ועייפות החומר, ראשי המחאה חיפשו נושאים חדשים להלהיב איתם את הבייס, ומצאו זאת במאבק אנטי-דתי. קריאה נכונה של סקרי דעת קהל תראה שציבור הביניים, זה שנסחף לכיוון המחאה בחודשים האחרונים אך לא אוהב את הקיצוניות שלה, מתנגד לכפייה דתית אך דוגל בזהות יהודית בעלת גוון ואופי מסורתי. נוצר מצב אבסורדי, שבו הנחות היסוד האסטרטגיות סותרות זו את זו: האמצעי שנבחר בכדי לשלהב את הבייס, מלחמה באירועים בהפרדה ובתוכם תפילות מסורתיות, חותר מתחת לאמצעי העיקרי – רכישת ליבו של הציבור שבמרכז המפה. ועל מאמרים אוויליים כמו של אלוף בן ("למחוק את המושג מדינה יהודית") אני בכלל לא מדבר. יתכן שכאן היתה נקודת השיא של הניצחון, בה הפוליטיקאים מהאופוזיציה היו צריכים להשיג פשרה כלשהי ולסיים את המאבק. התחזית שלי שאירועי יום כיפור ודומיהם יגרמו למחאה לאבד גובה, אלא אם הממשלה תהיה אווילית מספיק בכדי לנקוט בצעדים קיצוניים שילבו מחדש את האש הגוועת. חשוב לציין, שוב, שמדובר אך ורק בהערכה. לזהות בוודאות את נקודת השיא של הניצחון אפשר רק בדיעבד, כשהכל נגמר, אבל אז, כמובן, כבר מאוחר מדי לתקן.