ארכיון הבלוג
שחר אדום במנצ'וריה: ההתנקשות בג'אנג זואו-לין
באביב 1928, נכנס סוחר פחם יפני למפקדת הצבא הקיסרי בעיר דיירן, בירת חבל גוואנדונג שבמנצ'וריה. הפגישה בינו לבין קולונל קומוטו דאיסקו, קצין המטה הבכיר של הצבא, הולידה מזימת רצח ששינתה לעד את אסיה המזרחית. קציני צבא וסוחרי אופיום, סוכנים חשאיים וסרסורים, נרקומנים, מהנדסים ושומרים עם כידונות שלופים, כל אלו הובילו לדרמה שטלטלה את סין ויפן, הפילה את הממשלה בטוקיו ובעקיפין – סללה את הדרך למלחמת העולם השנייה. הינשוף על המזימה לרצח ג'אנג זואו-לין, מאמר שלישי ואחרון.
למאמר הראשון והשני, ראו מלך מנצ'וריה: מי רצח את המרשל הזקן, והקצין שסירב להתקלח.
שחר אדום על מישורי מנצ'וריה
בינות פרחי הדובדבן
אני נוסע לבדי
קולונל קומוטו דאייסקו
ביום אחד באביב 1928, נכנס אזרח יפני בשם איטו קנג'ירו למפקדת הצבא הקיסרי בעיר דיירן, בירת חבל גוואנדונג במנצ'וריה. איטו, סוחר פחם אמיד, היה דמות מוכרת במפקדת צבא גוואנדונג. מאוחר יותר, כשהכל כבר נגמר, העידו קצינים כי איש העסקים הזה היה אובססיבי לדבר אחד: פיתרון הבעיות שהעיקו על האימפריה היפנית בצפון מזרח סין. יפן אמנם שלטה, מכורח הסכמים, בחבל גוואנדונג האסטרטגי, והחזיקה בשלל זכויות ופריבילגיות גם בשאר שטחי מנצ'וריה, אולם שנאתה של האוכלוסייה הסינית המקומית לשלטון הזר החלה להדאיג את היפנים יותר ויותר. טרור, הפגנות אלימות ומעל הכל, חרמות כלכליים, גרמו נזקים כבירים לאזרחים, הסוחרים ואנשי העסקים היפניים והקוריאנים נתיני האימפריה. איטו, כמו רבים אחרים בקהילת המתיישבים, הצבא והממשל היפני, האמין כי האחראי הנסתר לכל הצרות הללו הוא ג'אנג זואו-לין, "המרשל הזקן", איל המלחמה המפורסם והשליט הבלתי מעורער של מנצ'וריה. המרשל אמנם היה, כביכול, בעל ברית של יפן, אולם כפי שהבהרנו בפוסט הראשון בסדרה, היחסים בינו לבין האימפריה התערערו במהירות בסוף שנות העשרים. "ג'אנג הוא הסרטן של מנצ'וריה," אמר איטו לכל מי שהיה מוכן, או לא מוכן לשמוע. מספר פעמים ניסה לשכנע את מפקד צבא גוואנדונג, גנרל מוראוקה צ'וטארו, להתנקש בג'אנג באמצעות חייליו. הגנרל, בעצמו אויב של ג'אנג, דחה את איטו בנימוס ולא הסכים להשתתף בתוכניותיו.
המרשל הזקן, ג'אנג זואו-לין
אולם באביב 1928, גילה איטו אוזן קשבת לרעיונותיו אצל קצין המטה הבכיר של צבא גוואנדונג, קולונל קומוטו דאיסקו. האיש המוזר הזה, שבמקצת מעלילותיו עסקנו בפוסט הקודם (הקצין שסירב להתקלח) היה מפר משמעת מקצועי, סוכן חשאי ומניפולטור פוליטי, שתיעב הן את ראשי הצבא היפני, הן את האליטות הפוליטיות והן את ראש הממשלה טנקה גיצ'י. כמו איטו, האמין קומוטו כי ג'אנג אחראי לכל צרותיהם של היפנים במנצ'וריה, ויש לחסלו. דרך הפגיעה בג'אנג, התכוון קומוטו להביך את שנוא נפשו, ראש הממשלה טנקה, שהוביל מדיניות של משא ומתן ושיתוף פעולה עם המרשל הזקן, ואולי אף להפילו מהשלטון. איטו, כאמור, הגיע כדי לשכנע את קומוטו לשתף פעולה בהפלת ג'אנג. כעת, הסוחר נדהם לשמוע מהקולונל שיש תוכנית כזאת, למעשה בשלבי תכנון מתקדמים עד מאד.
סוכן חשאי, קושר, מניפולטור: קולונל קומוטו דאיסקו
כיצד איטו עצמו יוכל לעזור? קומוטו ביקש ממנו להפעיל למען המזימה את קשריו האפלים והנסתרים. כי איטו היה ידוע במנצ'וריה לא רק כסוחר חוקי. כמו "אזרחים מכובדים" רבים אחרים, הוא היה קשור עם מיני פושעים, סוחרי סמים, הרפתקנים יפנים במנצ'וריה ויתר טיפוסים מפוקפקים. היו אלו אותם ה"רונין" שדיברנו עליהם בפוסט הראשון, שאספו מודיעין עבור הצבא היפני, ניהלו מאורות סמים וקיימו קשרים עם כנופיות שודדים וגורמים פליליים בחברה המנצ'ורית-סינית. הפושעים הללו, הסביר קומוטו לאיטו, לא היו אמורים להתנקש בג'אנג: לכך יידאגו חיילי הצבא היפני. עליהם לכסות על המזימה – ולהקים מסווה בפני העולם כאילו סינים עומדים מאחוריה.
קבצנים ונרקומנים: מאורת אופיום בסין
ובעוד איטו מתחיל להפעיל את קשריו בעולם התחתון של מנצ'וריה, עמד קולונל קומוטו בפני בעיה חדשה. לזעמו הסתבר לו כי ללא ידיעתו, תוכננו שתי מזימות עצמאיות לרצוח את ג'אנג על ידי גורמים אחרים בצבא היפני. מיד כששמע קומוטו על המזימות הללו, הוא החליט לסכל אותן בכל מחיר. קנאי לכבודו ולתהילתו שלו, החליט הקולונל להגן על ג'אנג בחירוף נפש מפני כל אדם מלבדו. ראשית כל, שמע ממקורותיו כי סוכנים חשאיים יפניים, בראשות רב המרגלים דויהארה קנג'י, מתכננים להתנקש במרשל הזקן במקום מושבו בבייג'ינג. הרעיון היה לחולל הפיכת חצר במשמר הראש של המרשל הזקן באמצעות אחד ממפקדי המשמר, קצין יפני בדימוס. "אני לא ארקוד לפי החליל של דויהארה," כתב קומוטו לאחד מחבריו, והוסיף כי החיילים הסינים בבייג'ינג לא אמינים ואין לסמוך עליהם במשימה שכזאת. לפיכך, כפי שהתפאר במכתב לאותו חבר, הצליח קומוטו לאתר את הנשק שדויהארה תכנן להעביר למשמר בבייג'ינג והטיל וטו על המשלוח. כששליחי דויהארה ניסו לשדוד את הנשק, השתמש קומוטו בשוטרים צבאיים על מנת לעוצרם בכוח.
קולונל דויהארה קנג'י: סוכן חשאי וקצין מודיעין. הוצא להורג לאחר משפטי טוקיו כאחד מהגרועים שבפושעי המלחמה היפניים.
צרות גדולות יותר גרמה מזימה עצמאית שנייה, שתוכננה בידי לא אחר ממפקדו של קומוטו, ראש צבא גוואנדונג גנרל מוראוקה צ'וטארו. מוראוקה אמנם סירב לבקשותיו של הסוחר איטו לרצוח את ג'אנג, אולם כאשר גילה כי הממשלה והמטכ"ל נסוגו מכוונותיהם לפרק את חיילי המרשל הזקן מנשקם, התחיל להרהר אף הוא בפעולה עצמאית. באחד מימי האביב, הזמין למטה בדיירן קצין בשם טָקֶשִיטָה יושיהָארוּ, ששימש באותה העת כנספח הצבאי בעיר חרבין, והורה לו לנסוע לבייג'ינג ולארגן התנקשות בג'אנג. אולם קומוטו, שהבחין בטקשיטה עובר במסדרון, גרר אותו לחדרו, הצליח לסחוט ממנו את פרטי המזימה ולבסוף שכנע אותו שלא לשתף עמה פעולה. "התוכנית הזאת גרועה," הבהיר הקולונל, "בייג'ינג צפופה עד להתפקע בכוחות סיניים וזרים, ומסוכן לבצע שם את ההתנקשות." טקשיטה, הבהיר, אינו צריך לסרב לפקודתו של מוראוקה. במקום זאת, עליו לנסוע לבייג'ינג, לאסוף מודיעין על תנועותיו של ג'אנג ולדווח לקומוטו, שיידאג לכל היתר. התוכנית, הסביר קומוטו לטקשיטה, היתה להמתין שג'אנג יחזור ברכבת מבייג'ינג למוקדן, בירת חבל מנצ'וריה, ולחסל אותו בדרך באמצעות פצצה. אכן, המתבונן מהצד נדהם לא רק מהאירועים שהתרחשו באותה התקופה, אלא מהאווירה בצבא גאוונדונג: יחידה צבאית כאוטית שבה מפקדים ופקודים קשרו אחד נגד השני, ומשמעת הפכה לשמועה עמומה. אחד מעוזריו של קומוטו, למשל, נהג לבדוק שגנרל מוראוקה אינו בחדרו בכל פעם שהחלה התייעצות על הרצח, לבל יגיעו אליו הצלילים.
כולם קשרו נגד כולם – מפקדת צבא גוואנדונג
איטו הסוחר ואנשיו היו אחראיים להסוואה. באמצעות רונין, הרפתקן ופושע יפני ממקורביו, הצליח איטו ליצור קשר עם סרסור סיני, קצין בדימוס שרחש איבה עזה לג'אנג זואו-לין. לבקשת הרונין, שפעל בשמו של איטו, השיג הסרסור "שלושה סינים שחייהם אינם שווים פרוטה". היו אלו שלושה קבצנים מכורים לאופיום. מכאן, התחיל תהליך שהעיתונאי האמריקאי יו בייאס, שהתמחה בחקר עולם הפשע הלאומני ביפן, כינה "העברת התפוז". סכום כסף נכבד יצא מידיו של קומוטו ועבר לאיטו, ומשם לרונין, לסרסור ולבסוף לקבצנים. כל סוכן בשרשרת "סחט את התפוז בנדיבות", שלשל כספים לכיסו, ולבסוף הגיעו שרידי הפרי המדולדל לקבצנים. כל אחד מהם קיבל מאה יין במזומן, ונאמר להם כי הם הולכים להשתתף במבצע סודי של הצבא היפני. השלושה נלקחו לבית מרחץ, נוקו, גולחו והולבשו במדים צבאיים למחצה כדי להידמות לחיילי גרילה סינים. משם נלקחו לבדיקה בידי איטו, ואחריו רב סרן קאווגואה, עוזרו האישי של קומוטו. במקום כלשהו בדרך, חשד אחד הקבצנים שמשהו אינו כשורה והצליח להימלט. השניים אחרים הובלו באפלת הלילה לשדה ליד מסילת בייג'ינג-מוקדן, ונתקלו, לאימתם, בחוליית שומרים יפניים עם כידונות שלופים. "חבל מאד," אמר המפקד, "אבל אתם תמותו כאן." הקבצנים שופדו בכידונות, ועל גופותיהם נטמנו "מכתבי וידוי" שהוכנו מראש בידי איטו והרונין שעבד בשירותו. במכתבים, שכותביהם ניסו לזייפם בסינית קלאסית, נאמר כי הם התנקשו בג'אנג בשירותה של מפלגת האומה (גואומינדאנג), אויבתו המרה ששלטה באותה העת בדרום המדינה. בו בזמן הפעיל קומוטו סוכן אחר, מרגל מהשירות החשאי היפני וראש כנופיית שודדים, לחולל פיצוצי רכבת קטנים ברחבי מנצ'וריה "כדי ליצור אווירה של מרי והתנגדות לג'אנג."
העברת התפוז – כך כינה העיתונאי האמריקאי יו בייאס את תהליך שינוע הכספים לפעולות "פטריוטיות" ביפן. בייאס חקר את הקשר בין עולם הפשע הפלילי והלאומני ביפן של טרם המלחמה.
ב-2 ליוני הצליחו סוף סוף שליחיו של ראש ממשלת יפן, טנקה גיצ'י, שלא ידע דבר על מזימתו של קומוטו, לשכנע את ג'אנג זואו-לין לעזוב את בייג'ינג, לקטוע את המלחמה חסרת התוחלת נגד מפלגת האומה ולחזור למנצ'וריה. כך, קיווה טנקה, יהיה ג'אנג תלוי בכידונים יפניים וישוב לשתף פעולה כנדרש ממנו. המרשל הזקן נתן ליפנים "מקדמה", וחתם עם מקורבו של טנקה, נשיא חברת הרכבת הדרום מנצ'ורית, הסכם נדיב שכלל העברת זכויות רכבת נרחבות. ב-1:00 בלילה, אור לרביעי ביוני, עזבה רכבתו המלכותית של ג'אנג את תחנת הרכבת בבייג'ינג והתחילה לעשות את דרכה למוקדן. בבייג'ינג, כפי שכתבנו קודם, השתלבו שניים מסוכניו של קומוטו – רס"ן טקשיטה וקצין נוסף – בקהל שבא להיפרד מהמרשל הזקן בתחנת הרכבת. כאשר ראו אותו יוצא, דהרו לשגרירות היפנית ודיווחו לקומוטו בטלגרף. סוכנים נוספים ארבו בתחנות השונות במסלול, ועדכנו את קומוטו ועוזרו כשהרכבת עברה דרכם. הקולונל התלבט האם לבטל את המשימה כאשר שמע שהרכבת מתעכבת. ביוני זריחת השמש במנצ'וריה מתחילה בערך בארבע וחצי בבוקר, והוא עודכן כי ג'אנג יגיע לנקודה המתאימה חצי שעה מאוחר יותר. יתכן והמתנקשים ייחשפו לעיניים עוינות באור השמש העולה. עוזרו של קומוטו נסע לנקודה והתייעץ עם צוותי השטח. "יש לבצע את ההתנקשות," אמר המפקד המקומי של שומרי הרכבת, "לא תהיה לנו הזדמנות טובה יותר."
בחמש בבוקר, התקרבה הרכבת של ג'אנג לצומת הוּאָנג-גוּ-טוּן, אתר שהוצע על ידי הסוחר איטו כמתאים ביותר להתנקשות. הוא וקומוטו הבינו כי ייקשה עליהם להטמין פצצה במסילה הסינית, שנשמרה על ידי חיילים יומם ולילה. אולם בהואנג-גו-טון עברה המסילה מתחת לגשר של חברת הרכבת הדרום מנצ'ורית (שהיתה בבעלות יפנית). לפי ההסכמים בין סין ליפן, נאסר על חיילים ושוטרים סינים להתקרב למסילה היפנית, וכך יכלו הקושרים לרקום את תוכניותיהם בשקט. המפקד היפני המקומי, שעבד בתאום הדוק עם קומוטו, הסתיר בבקתת המשמר כמות נכבדה של "חומר נפץ צהוב", שנחשב לאחד המתקדמים ביותר באותה התקופה. כשהוא ואנשיו שמעו שהרכבת מתקרבת, רוקנו שקי חול שנועדו למנוע מגנבי ברזל לטפס למסילה היפנית, מילאו אותם בחומר נפץ מלוא השק וקשרו אותם לגשר. השקים חוברו בכבל לתוך מנגנון שהוסתר בבקתת המשמר. יחידת מהנדסים, שהוזמנה על ידי קומוטו במיוחד מקוריאה, טיפלה בפרטים הטכניים. ב-5:20 בערך הגיעה הרכבת של ג'אנג לצומת. המרשל הזקן אמנם דאג לאבטח את הרכבת שלו במכונות ירייה, אך גם ארגן לעצמו קרון פרטי ומלכותי, בולט מאד, שהסגיר את מיקומו למתנקשים (מה שגם שקומוטו ממילא ידע את מספר הקרון תודות לאינפורמציה שקיבל מסוכניו). כשעברה הרכבת, סימן מפקד המשמר למהנדסים שבתוך הבקתה, ואלו לחצו על המתג.
ברכבת עצמה, ישב ג'אנג זואו-לין עם אחד ממפקדי צבאו והיועץ היפני שלהם, רב סרן גִיגָה. קומוטו ידע שגיגה הולך להיות ברכבת, אולם לא היה אכפת לו. "היועצים הצבאיים האלה," אמר לאחד ממקורביו, הם לא קצינים יפניים אמיתיים, אך ורק "התולעים הפרזיטיות של ג'אנג." ב-5:20 קם ג'אנג כדי לקחת את מעילו מהקולב, ובדיוק אז התפוצץ הגשר והתמוטט על גג הרכבת. הקרונות נפגעו מההריסות והחלו לבעור. ג'אנג עצמו חטף רסיס בחזה, והקצין הכפוף לו נהרג מיד. רב סרן גיגה, שלמרבה המזל לא נפגע כלל, ארגן את השומרים הסינים, ואלו פילסו דרך מחוץ לרכבת הבוערת והעלו את המרשל הזקן על מכונית. הוא מת בביתו שבמוקדן כעבור חמש שעות, בשעה עשר בבוקר בערך. קומוטו קיווה לנצל את האירועים כדי להשתלט על מנצ'וריה, אך תקוותו נכזבה. הוא אמנם העמיד את הכוחות היפניים בכוננות מלאה, אולם ראש מטה צבא גוואנדונג, שלא ידע דבר על התוכנית, ביטל את הכוננות מיד לאחר הרצח כדי למנוע עימות עם הצבא הסיני.
בטוקיו, פרץ ראש הממשלה טנקה בבכי כאשר שמע על רצח ג'אנג. "מפעל חיי קרס," אמר. "הילדים הללו לא יודעים את נפש הוריהם." כבר מההתחלה חשד שהרוצחים היו קצינים יפנים, במיוחד כאשר גנרל יפני בדימוס, ממקורביו, העביר לו דו"ח חקירה מזירת הרצח. המידע שהגיע ממקורות שונים חשף עד כמה תוכנית הכיסוי של קומוטו היתה חובבנית: הקבצן שברח דיווח לרשויות הסיניות, מנהל בית המרחץ ראה את הגופות ודיווח למשטרה שהקבצנים הובאו אליו על ידי הצבא היפני, פוליטיקאים יפנים מהאופוזיציה הגיעו לאזור ופתחו בחקירה משלהם, לצד החקירה של הגנרל המקורב לטנקה. למרות ניסיונות הקונסוליה היפנית המקומית להסתיר ולטייח, המידע היה ברור כשמש. הכבל של מנגנון הנפץ, שנשאר בזירת הרצח, הוביל לבקתת המשמר היפנית. גם שרידי חומר הנפץ הצהוב, שנשאר בזירה, העידו על מעורבות כוחות קיסריים: באותה התקופה, רק הצבא היפני החזיק בחומר הנפץ הזה. אפילו מכתבי ה"וידוי" שהושתלו על גופות הקבצנים לא נכתבו בסינית קלאסית אותנטית אלא בניב ספרותי יפני (קָאנְבּוּן). מלבד זאת, מבט אחד על גופות הקבצנים הספיק כדי לזהות אותם כנרקומנים, לא בדיוק מאפיין של סוכנים חשאיים ולוחמי גרילה סינים. בשיחה עם שרי הצבא והצי חשף טנקה את הפרטים והבהיר כי יעניש את הרוצחים היפנים בחומרה רבה. הגנרלים והאדמירלים ידעו היטב במה מדובר: למעשים שביצע קומוטו, הדין הצבאי היפני היה מוות בכיתת יורים. כל כך בטוח היה ראש הממשלה בעצמו, עד שמיהר לדווח לקיסר הצעיר, הירוהיטו, כי הרוצחים היו יפנים, והמליץ להעניש אותם במלוא חומרת הדין. הקיסר הסכים, וציווה על טנקה להשיב ללא דיחוי את המשמעת לצבא.
פרץ בבכי – ראש הממשלה טנקה גיצ'י
אולם לחרדתו, נתקל ראש הממשלה בהתנגדות הולכת וגוברת מכל עבר. שר הצבא אמנם הבטיח לחקור, אולם בלחץ קציניו החליט לטייח את כל הסיפור. אם יועמד קומוטו למשפט צבאי, אמרו קציני המטכ"ל ומשרד הצבא, הוא יחשוף את כל הפרטים וכבוד הצבא ייפגע. בעבר, שימשה מפלגתו של ראש הממשלה טנקה, סֶיוּקָאי, כגורם ליברלי-אזרחי רב עוצמה שנאבק עם הצבא על השליטה במדינה. אולם כעת, החליטו ראשי המפלגה, סגן שר החוץ מוֹרי קאקוּ ושר הרכבות אוגאווה הייקיצ'י, לתקוע סכין בגבו של ראש הממשלה, יו"ר מפלגתם. מורי, לאומן קיצוני שדגל בהתפשטות טריטוריאלית בסין, הסכים בסתר עם מעשיו של קומוטו. טנקה, ברשלנות שאין כמותה, מינה אותו לחבר בועדת החקירה הממלכתית, ושם הצליח לחבל במאמצי גילוי האמת ולמעשה לחסום אותם לגמרי. שר הרכבות אוגאווה היה פטרונם של הרונין, ההרפתקנים וסוחרי הסמים היפנים במנצ'וריה. הוא שמע מהם במהרה את כל האמת, והחליט להגן עליהם. קומוטו וחבריו, כתב אוגאווה לימים, אמנם פעלו כנגד מדיניות הממשלה, אבל יש להעריץ את הפטריוטיזם ואומץ הלב שלהם. מלבד זאת, גילוי הפרשה יביך את יפן בזירה הבינלאומית, יספק לסינים תירוץ לדרוש את נסיגת הכוחות היפנים ממנצ'וריה וגרוע מזה – יעניק לאופוזיציה עילה לדרוש את התפטרותה של הממשלה. אוגאווה שילם כסף לסרסור הסיני שהיה מעורב ברצח, סייע לו לפתוח מאורת סמים משלו בעיר דיירן וכך דאג להשתיקו. האופוזיציה הליברלית, מצדה, לא הושיטה לטנקה יד תומכת. בדיוק להיפך: נציגיה בפרלמנט תקפו אותו בשאלות מביכות ורמזו כי ויתר על זכויותיה של יפן בכך שהניח לשומרים סינים להתקרב למסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית.
שילם לסרסור – שר הרכבות אוגאווה הייקיצ'י
ביוני החליטה הממשלה היפנית, בהשפעתם של מורי ואוגאווה, לדחות את הצעת ראש הממשלה להעמיד את קומוטו למשפט לפני בית דין צבאי. אמנם שר הצי, אדמירל אוקאדה, וכמה שרים אחרים תמכו בטנקה, אך לא היה בכך די. ראש הממשלה, שחש כי הוא מבודד לגמרי, צעק, דיבר בהתרגשות כאילו דמעות חונקות את גרונו וניסה להסביר שזו הזדמנות פז לרסן את קציני הצבא, אולם איש לא רצה להקשיב. הוא עצמו דאג לצנזר את הסיפור בעיתונות, כדי למנוע שערוריה, וכך מנע מעצמו תמיכה ציבורית ויכולת לרכוש בעלי ברית מחוץ למעגל השרים הבכירים. בצר לו, חזר טנקה לקיסר ואמר שאין מה לעשות: אי אפשר לפתוח משפט צבאי, וצריך לתת לצבא לטפל בקומוטו כראות עיניו. הירוהיטו זעם: "זה שונה ממה שאמרת לי קודם, לא?" הטיח בטנקה. "אולי כבר תגיש את ההתפטרות שלך?" הקיסר הפנה לראש הממשלה את גבו ואמר לאחד מאצילי החצר הבכירים: "ראש הממשלה היה מאד לא ברור בנושא הזה. שלא ידבר איתי על זה עוד פעם." טנקה יצא מהקיסר כשדמעות שוטפות את עיניו. מספר ימים לאחר מכן הגיש את התפטרותו, וכעבור חודשים ספורים נפטר.
דרבן את ראש הממשלה להתפטר – הקיסר הירוהיטו
התוצאות היו הרות אסון. קומוטו ומפקדו, גנרל מוראוקה, סולקו אמנם מהצבא, אולם הקולונל מעולם לא נענש על מעשיו. הקצינים היפנים למדו, פשוטו כמשמעו, שאי ציות משתלם. הקיסר, שנבהל מהתפטרותו של טנקה, החליט, בעצת יועציו, שלא להתערב בפוליטיקה פעם נוספת בצורה כזאת. בעתיד, שיחות עם ראשי ממשלה יתנהלו בעיקר בתיווך יועצים. מכיוון שראשי הצבא זכו עדיין לגישה חופשית לקיסר מתוקף הפריבילגיות שהוענקו להם ("זכות הפיקוד העליון"), חיזקה הפרשה, באופן אירוני, את מעמדם של הכוחות המזויינים והחלישה את המפלגות, הפוליטיקאים והכוחות הליברליים. גנרל טנקה גיצ'י, האיש שהחל דרכו כקצין פרוע ומרדני, שדאג להפיל ממשלה אזרחית ב-1912 (ראו פוסט קודם: כשראש הממשלה החליף צבעים)משום שקיצצה את תקציב הצבא ותמך במדיניות נוקשה נגד סין, ניסה, ברגע האחרון ממש, לבלום את הסלע בדרכו לתהום. אולם השדים שהוא עצמו סייע לשחרר מהבקבוק היו חזקים ממנו ודרסו אותו בדרכם. כך, נסללה הדרך להפקרות המוחלטת שאפיינה את הצבא היפני בשנות השלושים, החל מההשתלטות הלא חוקית על מנצ'וריה ב-1931, עד לסדרת ההתנקשויות הפוליטיות וההפיכות הצבאיות ששיאן ב-1936. באופן עקיף, הובילה שרשרת האירועים הזאת למלחמה עם סין ב-1937, ומכאן למלחמת העולם השנייה במזרח, פצצות האטום על הירושימה ונגסקי וחורבן הקיסרות היפנית כולה.
"הפוליטיקאים", אמר בדיעבד קולונל סוזוקי טייאיצ'י, דמות מרכזית בהשתלטות הבלתי חוקית על מנצ'וריה ב-1931, "לא הבינו באמת את הצבא. הם לא ידעו שאם לא עוצרים את אנשי הצבא, הם יפעלו לפי האינסטינקט שלהם וייכבשו שטחים בלי גבול." ב-1928, הממשלה היפנית, הפוליטיקאים האזרחיים והקיסר לא היו שם כדי לעצור את הקצינים. הם, והאימפריה היפנית, עתידים היו לשלם על כך מחיר נורא.
ובשולי הדברים: הנקודה הישראלית
פרופ' אהרון שי כותב בספרו, "הגנרל שלא נלחם", ביוגרפיה של ג'אנג שואה-ליאנג (בנו ויורשו של ג'אנג זואו-לין), כי הדי האירועים במוקדן הגיעו עד למשוררת לאה גולדברג בישראל. מדהים לראות כיצד אירועים דרמטיים וטרגיים מאבדים מעוקצם והופכים, בארץ רחוקה, לאגדה חביבה. צ'ן סו-לין הגיבור נלחם בדרקון שחור (מן הסתם יפני) שמידפק על שערו ומנסה לחטוף את בתו היפה:
בארץ סין גר צ'ן סו-לין
בבית עם גינה
ולו שלושה בנים גדולים
ובת אחת קטנה
[…]
אז מגנו של צ'ן סו-לין
יצא צבא גדול
עשרים ושתיים נמלים
וגנרל חרגול
לאה גולדברג, "בארץ סין: מה עושות האיילות"?
הקצין שסירב להתקלח: קומוטו דאייסקו וההתנקשות בג'אנג זואו-לין
מי היה הקצין היפני שתכנן לשנות את ההיסטוריה של מזרח אסיה במכה אחת של חומר נפץ? הכירו את קומוטו דאיסקו – סוכן חשאי, קושר מקצועי וסרבן פקודות סדרתי, שהתגאה במשך שנים בסירובו העקרוני להתקלח בזמן מלחמה. פרשת ההתנקשות בג'אנג זואו-לין, הרצח ששינה לנצח את פניה של מזרח אסיה. מאמר שני בסדרה.
למאמר הראשון בסדרה, מלך מנצ'וריה: מי רצח את המרשל הזקן, הקליקו כאן.
ב-1904, אי אז במהלך מלחמת רוסיה יפן, סיימה יחידת יפנית קטנה יום של תמרונים, ואולי אף לחימה, במישורים של מנצ'וריה. כאשר היום עמד להסתיים והחיילים חשבו שהם עומדים לתפוס תנומה קלה, החליט מפקד הפלוגה – דווקא אז – שהם חייבים להתקלח. דא עקא, שמקלחות שדה לא היו אז, ובין הנחל הקרוב למקום הלינה הפרידו קילומטרים רבים של שטח קשה ומיוער. ביער, כך ידעו כולם, ארבו צלפים ופרטיזנים רוסים, והחיילים כולם התמרמרו על הסכנה המיותרת, מה גם שלאיש לא היה כוח לבצע את הטרק המפרך לנחל. אבל בכל זאת, המפקד אמר, והמשמעת בצבא היפני היתה נוקשה ביותר. מפקדים היו רשאים, על כל זוטא שהיא, להרביץ מכות רצח לכפופים להם בדרגה, ועל סירוב פקודה העונש היה מוות. ובכל זאת קם אחד ממפקדי המחלקות, קצין צעיר בשם קומוטו דאיסקוּ, ומחה כנגד הפקודה. החיילים, אמר, לא צריכים לקרוע את עצמם ולהסתכן בשביל מקלחת, ובכלל – מי צריך מקלחות בזמן מלחמה כשאפשר למות בכל רגע. "תגיד לי," שאל המפקד בזעם, "אתה מתכוון לא להתקלח עד סוף המלחמה?" "כן, בדיוק," ענה קומוטו, "לא אתקלח עד סוף המלחמה." המפקד, שנדהם מהתעוזה, ויתר, וקומוטו אכן קיים את שבועתו, לפחות בחלקה. רק כאשר נפצע ופונה לבית חולים צבאי בעורף הסכים סוף סוף להתקלח. בשנים הבאות, סיפר את הסיפור הזה בגאווה לכל מי שרצה לשמוע.
להתקלח? מה פתאום. חיילים במלחמת רוסיה-יפן
כצפוי, החוצפה של קומוטו רק התגברה עם השנים. ב-1916, כאשר הועסק כסוכן חשאי ויועץ צבאי בסין מטעם מחלקת המודיעין של המטכ"ל, העז להתווכח עם פקודה של הרמטכ"ל לנטוש איל מלחמה אחד ולעבור לאחר. "בגידה כזאת," התעקש קומוטו, "נוגדת את עקרונות הבושידו – דרך הלוחם היפנית." הרמטכ"ל, גנרל אואהארה (שנודע כ"סבא רעם" בשל מזגו הזועם) שלח לאואהארה מכתב חריף: "המוסר האישי שלך אינו זהה לאינטרסים של המדינה. אל תשכח זאת לעולם." קומוטו ציית – אולם בחירוק שיניים. כקצין ממשפחה אמידה עם שורשים סמוראיים מפוקפקים קמעא, שמעמדה החברתי רעוע, הוא תיעב את האליטה השחצנית, המעמדית, ששלטה בצבא היפני באותה תקופה. ובמיוחד שנא את ה"קליקות", אותן רשתות של יוצאי נחלות פיאודליות ששלטו במשרות הצבאיות הנחשבות. במיוחד אמורים הדברים ב"קליקה של צ'ושו", ארגון חברתי רב עוצמה שהמזוהים איתו החזיקו ברוב ברזי הכוח בצבא היפני באותה התקופה. בסוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר שירת קומוטו תחת אוהארה עצמו כראש הדסק הרוסי במחלקת ההיסטוריה הצבאית של המטכ"ל, קרא בהתלהבות על הרפורמות של פטר הגדול ברוסיה, כיצד ריסק את האצולה, מחץ את האליטות והרגיל את העם הרוסי למלחמה מתמדת. כך, נתפס קומוטו להלך רוח של שנאה כפולה – הן לאויביה של יפן מבחוץ והן ל"מנהיגיה העריצים" – הלך רוח שאפיין מורדים לאומנים רבים בקיסרות לאורך הדורות.
"סבא רעם" – גנרל, לימים פילדמרשל, אואהארה יוסאקו
ב-1926 התחיל קומוטו להימאס על בכירי המטה הכללי. "הבחור הזה מפריע לנו," אמר אחד מהם, ודאג להעביר אותו למקום הרחוק ביותר שאפשר – למנצ'וריה – שם שימש כ"קצין מטה בכיר" בצבא גוואנדונג, הכוח היפני שהוצב בחבל הארץ הזה. כפי שתיארנו בפוסט הקודם, יפן "חכרה" את החבל מסין לאחר מלחמת רוסיה-יפן וניהלה בו משטר עצמאי משלה, כולל כוחות שיטור וצבא. שליטתה על מסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית נתנה לה, או ליתר דיוק לצבא גוואנדונג, אחיזה גם בפנים הארץ. צבא גוואנדונג היה באופיו כוח כאוטי וקונספירטיבי. קציניו היו בקשר עם מיני טיפוסים מפוקפקים ומוצללים, סוכני שירות חשאי, שודדים וסוחרי סמים (ההבדל בין שלוש הקטגוריות הללו לא היה ברור במיוחד). כל אלה נהגו, כדרך שגרה, לבחוש בפוליטיקה הסבוכה של צפון מזרח-סין. הצבא היפני בכלל נהג לחשוב כי הוא כפוף ישירות לקיסר ולא לממשלה, והמבנה המיוחד של צבא גוואנדונג עודד את קציניו שלא לציית אף למפקדיהם. הכלב, למעשה, היה קבור בבעיה ארגונית קשה. רוב היחידות הצבאיות היפניות הונהגו, בדומה ליחידות צבא במקומות אחרים בעולם, על ידי מפקד ורמ"ט (ראש מטה). הרמ"ט היה אחראי לניהול השוטף, ומתחתיו עבדו קציני מטה שכל אחד מהם הופקד על תחום מוגבל (מודיעין, מבצעים, מוביליזציה, שלישות וכו'). למפקד ולרמ"ט היתה תמונה מלאה על עבודת היחידה, אבל הם היו נתונים לפיקוח הדוק מצד הרמה הממונה, במקרה זה המטה הכללי בטוקיו. הבעיה היא שבצבא גוואנדונג היתה גם פונקציה שלישית, בנוסף למפקד ולרמ"ט – קצין מטה בכיר. כפי שכתב התיאורטיקן ההיתולי הבריטי, נורת'קוט פרקינסון (שברעיונותיו עסקנו בפוסט קודם), כאשר יש לבוס כפוף אחד בלבד – מדובר למעשה בשותף ובמתחרה. מכיוון שקצין המטה הבכיר בצבא גוואנדונג חלש על כל קציני המטה הזוטרים, היתה לו למעשה תמונה מלאה של כל הפעילות הצבאית בכוח. למעשה, הוא היה מחובר לפעילות השוטפת, כולל קשר עם סוכנים חשאיים וארגוני פשע, הרבה יותר משני מפקדיו. אולם מכיוון שרשמית הוא לא נחשב אחד ממפקדי היחידה, הפיקוח עליו מצד הרמות הממונות היה קלוש. כך, קצין המטה הבכיר היה חופשי למעשה לרקום מזימות מתחת לרדאר של מפקדיו וגם של המטכ"ל. לרוע המזל, ב-1926, זה היה בדיוק התפקיד שקומוטו דאיסקו קיבל. האדם ההרסני ביותר נכנס לתפקיד הבעייתי ביותר, והתוצאה לא איחרה לבוא.
האדם הלא נכון, במקום הלא נכון – קולונל קומוטו דאיסקו
באופיו ובהשקפותיו, היה קומוטו דאייסקו אדם אופטימי. במידה רבה, הוא חלק את אותה "אופטימיות" אלימה ורצחנית שאפיינה מורדים יפניים מימים ימימה. הפיתרון למצב הסבוך במנצ'וריה היה לדעתו פשוט מאד: יש לחסל את האנשים המרושעים שנמצאים בצמרת, ובפרט את העריץ הסיני ששלט באזור – ג'אנג זואו לין. ב-1928, חשו קומוטו וחבריו כי הם נמצאים במצור: התנועה האנטי-יפנית במנצ'וריה גברה, האזור התמלא בגל של שביתות, הפגנות אלימות ואף התקפות פיזיות כנגד אזרחים יפנים וקוריאנים, ובכירים יפנים רבים חשדו כי ג'אנג משחק עמם משחק כפול ומעודד את הקמפיין האנטי-יפני מאחורי הקלעים. בסביבות ראש השנה של 1928, נסע קומוטו לשתי נסיעות חשאיות במנצ'וריה, התנייד ברכבות, לבש בגדים מקומיים ותקשר עם אזרחים פשוטים בשפה הסינית שהיתה שגורה בפיו. הוא נדהם לגלות כי התושבים המקומיים שנאו את ג'אנג זואו-לין, איל המלחמה ששלט בהם, בדיוק כפי ששנאו את האימפריה היפנית. מבחינתם, זה היה נבלה וזו היתה טריפה: מנצלים ועריצים העושקים את העם הסיני ורומסים אותו תחת מגפיהם. קומוטו, ששירת במנצ'וריה במהלך מלחמת רוסיה יפן, זכר גם מציאות אחרת. ב-1904, נזכר לימים, האזרחים הסינים דווקא העריצו את היפנים וראו בהם משחררים מהעול הרוסי. הוא, כמובן, לא הביא בחשבון את האפשרות שמעשיה של יפן המיטו עליה את השנאה הזאת. מבחינתו, האימפריה היפנית היתה הרי התגלמות המוסר והצדק. אם האזרחים המנצ'ורים שונאים את יפן, הרי שמישהו הסית אותם. והאדם הזה היה לדעתו ג'אנג זואו-לין. המרשל הזקן, הוא ורק הוא, היה מקור הרשע במנצ'וריה. אם רק יסולק, התושבים ישובו לאהוב את יפן, שתוכל למנות שליט סיני טוב ונאמן יותר, אולי בשיתוף פעולה עם מפלגת האומה (גואומינדאנג) שממילא הלכה וכבשה את רוב שטחה של סין. ג'אנג, כתב קומוטו, הוא כמו אויבאון (בוס במאפייה היפנית). ברגע שימות, תומכיו החנפים יתפזרו לכל עבר ויפסיקו לאיים על יפן.
המרשל הזקן, ג'אנג זואו-לין
לאחר ששב לדליאן, בירת חבל קוואנטונג היפני, נענה קומוטו סוף סוף להפצרת שתי בנותיו והסכים לקחת אותן לטיול בהר ניריי – בית קברות צבאי מפורסם שהתנשא מעל העיר. קומוטו לא אהב באמת את בנותיו – הוא נהג לנזוף באשתו תדירות על כך שלא ילדה בנים, ובכלל ראה במשפחתו מטרד ותו לא. גיסו, הכתב הצבאי היראנו רייג'י, סיפר לאחר המלחמה שנהג לסחוט כספים מאחיו כדי לממן חיי תענוגות והוללות. הוא החזיק גיישות, זונות ופילגשים יפניות וסיניות בערים שונות במנצ'וריה וצפון סין, ופיזר עליהן את משכורתו הזעומה. בנותיו, מיותר לומר, נחשבו בעיניו כקליפת השום. ובכל זאת, בראשית 1928, נכנע לנדנודיהן והסכים לקחת אותן להר. אבל אז, דווקא אז, הכתה בו מעין חוויה מיסטית. לימים סיפר כי נשמות הגיבורים שנהרגו במלחמת רוסיה-יפן נגלו לפניו, כך לפתע פתאום, והפצירו בו להציל את מנצ'וריה שנקנתה בדם חייהם. קומוטו החליט שמשימת חייו היא להרוג את ג'אנג זואו-לין. את מניעיו הסביר במכתב ארוך ומרתק ששלח לאחד ממקורביו, קצין מודיעין ומומחה לסין מהמטכ"ל:
באשר לי, לא מעריכים אותי במיוחד בחלונות הגבוהים. […] אולם כמי שיש לו ניסיון רב עם טרוניותיהם של אנשים קטנים ומפקדים אנוכיים, אני לא מוטרד מזה יותר מדי. […] איננו צריכים לדבוק בעבודתנו בצבא, עד כמה שאנחנו אוהבים אותה. אולי הגיע הזמן לבחור מקצוע אחר, רחוק מהחיים הצבאיים, כדי לתת לממונים עלינו (האנשים המשעממים האלה!) סיבה לחשבון נפש. […] בכל הנוגע למצב במנצ'וריה, רבים הגיעו למסקנה שאי אפשר להתעלם מההתנהגות העריצה של הצד הסיני. אולם הממשלה [של ג'אנג זואו-לין] נתמכת בידי הקליקות הצבאיות היפניות – וזה ממש מגעיל. איש אינו יכול לפתור את הבעיה של מנצ'וריה באמצעות משא ומתן. אין דרך מלבד כוח, וחובה לבחור את התירוץ והעילה הנכונה כאשר יוצאים לפעולה. בנקודה זו, מול הפרובוקציה הקלה ביותר, עלינו להנחית עליהם מכה ניצחת כדי להכריח אותם לשנות את הגישה שלהם כלפי יפן.
כאן, המשיך קומוטו לדון באריכות בחטאיו של ג'אנג זואו-לין, העריץ שנתמך על ידי יפן ואף חב לה את שלטונו, אולם בכל זאת בגד בה בכל פעם אשר עלה הרצון מלפניו. שיטות של משא ומתן ולחץ לא יעבדו, ונותרה רק דרך פעולה אחת:
האם לא מוטב שג'אנג זואו-לין ואולי אחד או שניים ממלוויו ימותו בדרך? הפעם, יהיה מה שיהיה, אני מתכוון לעשות את זה. אפילו אם הם ינסו לעצור אותי אעשה זאת, יהא המחיר אשר יהא. ליטול חיי אדם כדי לפתור את בעיית מנצ'וריה – זו תקוותינו הגדולה ביותר. זהו הדבר המכובד לעשותו. בשנה שעברה ולפני שנתיים עצרו אותנו. הפעם, אני הולך לקלוע בּוּל בכל מחיר. התוכנית שלי, לטהר את מנצ'וריה בגשם של דם תפתור לדעתי את הבעיה באופן מוחלט וסופי.
שימו לב במיוחד לקשר שיוצר קומוטו בין אויביו מבית ומחוץ. "הקליקות הצבאיות היפניות" שנואות נפשו, אותה אליטה שחצנית שהשאירה אותו ואת דומיו מתחת לשולחן, לעבוד בפרך וללקט פירורי תהילה, קשורה בעבותות שחיתות לעריץ האנטי-יפני ג'אנג זואו-לין. האנשים הללו, מבחינתו של קומוטו, התגלמו יותר מכל בדמותו של ראש הממשלה, הגנרל לשעבר טנקה ג'יצ'י – רכז הכת הצבאית של צ'ושו, בן התפנוקים של האליטה שחלש על כוח לא מוצדק הן בפוליטיקה והן בצבא. כדי להוסיף קצף על ביזיון, נתמך טנקה בידי פוליטיקאים ליברלים, שמתרפסים לפני מעצמות קולוניאליסטיות מערביות כמו בריטניה וארצות הברית. כל אלו ממשיכים לתמוך בג'אנג זואו-לין, למרות שקריו ובגידתו. שותפו הקרוב של קומוטו, הסוכן החשאי ססאקי טואיצ'י ששימש כיועץ צבאי לצבא מפלגת האומה, הפציר בו לחסל את ג'אנג זואו-לין, גם ובעיקר כדי לפגוע בראש הממשלה טנקה. לאחר מעשה, התפאר ססאקי כי הוא וקומוטו "לימדו לקח את 'סחבק הוא ראש ממשלה!"" (Ora Ga Shusho), כינוי הגנאי שהיה שגור בפי יריבי טנקה באותה תקופה (ובשולי הדברים יש לומר, שכיום ניתן למצוא ביפן בירה המוקדשת לזכרו של טנקה, ושם המותג הוא: "סחבק הוא בירה!", Ora Ga Biru). בקיצור, כפי שכתב ויליאם פיץ' מורטון, אחד מהמעמיקים שבחוקרי התקופה, הקשר של קומוטו כוון נגד ג'אנג וטנקה בעת ובעונה אחת. יריבים מבית ומחוץ נקשרו בפקעת מצחינה אחת, שאחת דינה לעבור מן העולם – ובכוח החרב.
כיצד תכנן קומוטו לרצוח את ג'אנג זואו-לין, המרשל הזקן? בשבוע הבא ניכנס לעולם הזוי של מזימות ומזימות נגד, נרקומנים, סוחרים וסרסורים, בתי מרחץ דלוחים וכבלים שנמתחים באפלה למטעני נפץ נסתרים. יש למה לחכות.
מלך מנצ'וריה: מי רצח את את המרשל הזקן
ב-4 ביוני 1928, 1:20 בלילה, יצאה רכבת מלכותית ומפוארת מתחנת הרכבת של בייג'ינג, בדרכה אל הבירה המנצ'ורית מוקדן. הנוסעים, ובראשם הגנרליסימו של סין, איל המלחמה הנודע, "המרשל הזקן" ג'אנג זואו-לין, לא ידעו שהפתעה מחכה להם במהלך המסלול. מי בדיוק רצה להתנקש במרשל הזקן, ולמה? הכירו את המפקדה המוזרה שבה כולם קשרו נגד כולם, ובמסדרונותיה הסתובבו פושעים ומפיונרים שרקמו תוכניות עם סוכנים חשאיים וקציני מטה מרדניים. ינשוף היסטורי על ההתנקשות בג'אנג זואו-לין, האירוע ששינה לעד את פניה של אסיה. מאמר ראשון בסדרה.
מתעניינים בהתנקשויות פוליטיות? למאמר דומה, על ההתנקשות במלכת קוריאה מין, לחצו כאן. בעבר כתבתי גם על אופטימיזם והתנקשויות ביפן ובמצרים.
ב-4 ביוני 1928, בשעה אחת בלילה בערך, התמלאה תחנת הרכבת המרכזית של בייג'ינג בקהל עצום ורב. נכבדים רבים בבירה הקיסרית העתיקה, ביניהם גם חברי הסגל הדיפלומטי, הגיעו להיפרד ממרשל ג'אנג זואו-לין, המושל הצבאי של סין, שהחליט לנטוש את הבירה עם צבאו ולסגת צפונה, למנצ'וריה. ג'אנג, "המרשל הזקן", אחד המוצלחים והנועזים שבאילי המלחמה הסיניים, צמח מהעולם התחתון כמנהיג אכזרי של כנופיית שודדים, מפיונר ומרגל לעת מצוא עבור צבאות זרים. הביוגרף שלו, גאוון מקורמאק, כתב כי בצעירותו, בין "שאכטות ממקטרת האופיום למסיבות הימורים שנמשכו כל הלילה, הזה ג'אנג בהקיץ וחלם להיות קיסר סין." בשנות העשרים, החלום הזה כמעט והפך למציאות. ג'אנג השתלט על הבירה העתיקה בכוח הזרוע, הדף ממנה את יריביו מבין אילי המלחמה והחל לבצע את הפולחנות העתיקים לאדמה ולשמיים, כאילו היה קיסר. אולם ב-1928, בעקבות סדרה של תבוסות צבאיות משפילות לכוח שעלה מן הדרום, "מפלגת האומה" הרפובליקאית על צבאה המאורגן ויועציה הסובייטיים, החליט ג'אנג לסגת למבצר הישן שלו במנצ'וריה. הקהל שהתאסף בתחנת הרכבת הזיל אולי דמעות תנין מול עיניו של המרשל, אולם בבייג'ינג, כמו בסין כולה, הוא נחשב עריץ מאוס ושנוא ותו לא. ובעוד אנשיו מעמיסים על הרכבת רהיטים מפוארים, מכוניות פאר ומכונות ירייה, טיפס ג'אנג לקרון פרטי, מלכותי, בצבע כחול בהיר. איתו עלו אחד ממפקדיו הבכירים, ושני יועצים צבאיים יפניים. מהרציף, השקיפו על המתרחש שני קצינים מהצבא היפני הקיסרי: טָקֶשִיטָה יוֹשִיהָארוּ, בכיר בשירות החשאי (טוֹקוּמוּ קיקָאן) במנצ'וריה, והנספח הצבאי טטקאווה יוֹשיצוּגוּ. כאשר ראו את הרכבת מתחילה לזוז, שעטו החוצה מהתחנה, נכנסו לתוך מכונית צבאית ודהרו לבניין השגרירות. בהגיעם לשם, נכנס טקשיטה לחדר פנימי ושלח הודעה בשפת קוד לקולונל קומוטו דאיסָקוּ, קצין המטה הבכיר של צבא גוואנדונג, הכוח היפני במנצ'וריה:
"1:20. הרכבת יצאה לדרך. צבעה כחול בהיר. המטרה נמצאת בקרון הפרטי מספר שמונה."
הרכבת דהרה צפונה, לוקחת את ג'אנג זואו-לין הישר למלכודת שהוכנה עבורו.
אבל למה בעצם רצו היפנים לרצוח את ג'אנג זואו-לין, שנודע תמיד כמשתף הפעולה שלהם? או בעצם, מי בדיוק בקרב היפנים רצה לרצוח אותו, ומאילו סיבות? כדי לענות על השאלה הזאת, ראוי להתבונן במצב הפוליטי והצבאי בסין של שנות העשרים, תקופת אילי המלחמה. כפי שכתבתי באחד המאמרים הקודמים בינשוף, סין הרפובליקאית היתה קרועה באותה תקופה בין שלטונם של גנרלים, אנשי זרוע, סיעות ומפלגות שונות. מבין כל אלו, נהנה ג'אנג זואו-לין משני יתרונות חשובים, לבד מנסיונו הצבאי העשיר. ראשית, הוא משל במנצ'וריה, אזור ספר צפון מזרחי בלתי חדיר כמעט, מוקף בהרים. שנית, הוא נהנה מתמיכתו החזקה של הצבא היפני הקיסרי, כוח בלתי מנוצח בסין של אותה התקופה. תפקידו, בעיני היפנים, היה להרחיק קומוניסטים ויתר גורמים אנטי-יפניים ממנצ'וריה, ובעיקר, לשמור על הפריבילגיות של הקיסרות בחבל ואף להרחיבן לפי דרישה.
מאז מלחמת רוסיה-יפן, החזיקה הקיסרות שורה ארוכה של פריבילגיות, זכויות וזכיונות כלכליים במנצ'וריה, שנחשבו ל"ייהרג ובל יעבור" בעיני המנהיגות היפנית כולה. כמאה אלף יפנים ומיליון קוריאנים נתיני האימפריה חיו במנצ'וריה, ברחבי החבל היו עסקים, מפעלים ואדמות בבעלות יפנית, והסחר בין מנצ'וריה ליפן הגיע לסך של 400 מיליון יין בשנה. חשוב מכל – לאחר המלחמה, ב-1905,"ירשו" היפנים את זכויותיה של רוסיה הצארית בדרום מנצ'וריה, בראש ובראשונה שטח מוחכר רחב ממדים שנודע בשם "חבל גוואנדונג" ואת מסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית. היפנים משלו בגוואנדונג באמצעות פקיד אזרחי שמונה מטוקיו, והביטחון באזור היה נתון בידי כוח שנודע בשם "צבא גוואנדונג" והיה כפוף ישירות למטה הכללי. בנוסף, יישם השלטון הקיסרי במנצ'וריה תכסיס נוסף מבית היוצר של רוסיה. הם הכריחו את הסינים להפוך את מסילת הרכבת למעין שטח אקס-טריטוריאלי הנתון לשלטונה של יפן. לפיכך, לצבא גוואנדונג היה מותר להפעיל שומרי רכבת ברדיוס מסויים מהמסילה, שהכניסה אליו נאסרה לחיילים ולשוטרים סינים. כך נוצר "אזור הרכבת", שטח שנשלט בידי גוף כלכלי ממשלתי למחצה בשם "חברת הרכבת הדרום מנצ'ורית" (SMR, יפנית: Mantetsu). ה-SMR לא הסתפקה בשליטה במסילת הרכבת, אלא הפעילה ממשלה פרטית משלה ביישובים הסיניים מסביב למסילה, והחזיקה גם במוסדות כבתי חולים, בתי ספר ואוניברסיטאות.
ג'אנג זואו-לין היה אמור לשמור על כל הטוּבין הללו לשביעות רצונה של יפן, ואכן, במהלך שנים רבות הוא סיפק את הסחורה. יחסיו עם הקיסרות, יש לציין, התחילו כבר במהלך מלחמת רוסיה-יפן. באותה תקופה, אספה כנופיית השודדים של ג'אנג מודיעין עבור הצבא הרוסי. יום אחד, נלכד המנהיג בידי חיילים יפנים שהחליטו להעמידו מניה וביה בפני כיתת יורים. אולם ברגע האחרון, הסכים קצין מבצעים צעיר מהמטכ"ל היפני, גנרל טנקה גי'צ'י, לחון את ג'אנג – בתנאי שיעביר את תמיכתו מרוסיה ליפן. ואכן, מאז אותו הזמן, שיתף ג'אנג פעולה עם יפן, אם כי מעולם לא הפך לבובה של ממש. בתמורה, העניקו לו היפנים גדולות ונצורות. ראשית כל, הם הכירו בשלטונו בכל שטחי מנצ'וריה לבד מחבל גוואנדונג ואזור הרכבת, סיפקו לו סיוע כלכלי, ייעוץ צבאי ותמיכה פוליטית, אם כי לא ניתקו את קשריהם גם עם אילי מלחמה מתחרים. ב-1924, כאשר ניהל ג'אנג מלחמה לחיים ולמוות עם יריבו הגדול, מרשל וו פיי-פוּ, ארגן צבא גוואנדונג שוחד לאחד מבעלי בריתו של וו, שעבר למחנה ג'אנג והבטיח לו את הניצחון. שלוש שנים לאחר מכן, כאשר מרד אחד מקצינים של ג'אנג נגדו, חסם צבא גוואנדונג את צבא המורדים והוביל לתבוסתו ולהתפרקותו. חשוב מכל, היפנים הכריזו בריש גלי כי לא יאפשרו מלחמת אזרחים וכאוס במנצ'וריה. משמעות הדבר: שום צבא מתחרה לא יוכל להביס את ה"מרשל הזקן" בשטחו שלו, כי היפנים לא יתנו לו להיכנס לשם. העובדה שלמנצ'וריה היה שער כניסה עיקרי אחד, שאן-האי-גואן שבקצה המזרחי של ההרים, ליד הים, סייעה להם לחסום את השטח ביעילות.
אולם הבעיה היא שבמהלך שנות העשרים, גרם ג'אנג טרדה הולכת וגוברת לבעלי בריתו היפנים. הציבור המנצ'ורי, כמוהו כציבור ברחבי סין כולה, מאס באימפריאליזם חסר העכבות של יפן, והשנאה לקיסרות התבטאה בהפגנות, חרמות מסחריים ואף אלימות דמים כלפי אזרחים יפנים וקוריאנים. קובעי מדיניות רבים ביפן חשדו שג'אנג זואו-לין עמד למעשה מאחורי התנועה האנטי-יפנית. זה לא היה נכון, אבל המרשל הזקן, שהזעם הציבורי כוון גם נגדו, החל לגלות קשיחות הולכת וגוברת במגעים שלו עם יפן. מעל הכל, סירב לתת לקיסרות רשות לסלול קווי רכבת נוספים ולהקים קונסוליה ליד הגבול הקוריאני, מתוך חשש לכרסם במה שנותר מהריבונות הסינית במנצ'וריה. גרוע מזה היה שלטונו חסר האחריות והמופקר בעיר הבירה מוּקְדֶן (כיום: שֶן-יאנְג). ג'אנג השקיע כמעט את כל רווחי המיסים שלקח מהאוכלוסיה במלחמות בלתי פוסקות מדרום לחומה, מתוך שאיפה ברורה לאחד את סין ואולי אף להפוך לקיסר.
בינתיים, האוכלוסיה נמקה בעוני מנוול, התשתיות התפוררו, והפועלים הסינים העניים איבדו את מעט הכסף שנותר להם במאורות האופיום. המוסדות הנתעבים הללו, שנוהלו לרוב בידי הרפתקנים יפנים (רונין) שחלשו על עיקר סחר הסמים באזור, זכו לחסותם של פקידי ה-SMR, צבא גוואנדונג, השירות החשאי ואף המשטרה ומערכת המשפט. לעיתים, הפיצו ההרפתקנים היפנים את האופיום מתוך בתי זונות וחנויות משכון. המראה של פועלים סינים (קוּלים) שדידו לחנויות המשכון הללו כדי להחליף את בגדיהם האחרונים באופיום לא היה נדיר כלל וכלל. הממשלה היפנית, שאחריותה שלה למצב הזה לא היתה קטנה כלל וכלל, בכל זאת ניסתה לשכנע את ג'אנג שישקיע יותר באוכלוסיה במנצ'וריה ופחות במלחמות מדרום לחומה. ההפקרות והשחיתות של המרשל הזקן, סברו המדינאים היפנים, עמדו בבסיס העוינות העממית להסדרים במנצ'וריה והיו עשויים אף להוביל למהומות או למהפכה. היפנים, לפיכך, ניסו לשכנע את ג'אנג לעזוב את בייג'ינג ואת מלחמותיו הבלתי פוסקות, לשוב למנצ'וריה ולהשקיע את תקציבו בפיתוח החבל. המרשל הזקן, שחזר ואמר כי הוא המגן היחיד בפני התפשטות הקומוניזם בסין ואף הוסיף לחלום לאחד את הקיסרות תחת שלטונו, סירב בתקיפות לתביעה היפנית מנימוקים לאומיים. בייג'ינג, הוא אמר, היא בירתה של סין, ואין ליפנים שום זכות להתערב בנעשה שם.
ב-1927, פתחה "מפלגת האומה" (גואומינדאנג), אויבתו המושבעת של ג'אנג זואו-לין, במערכה אדירה שנודעה כ"מסע צפונה". הכוחות המהפכניים, בראשותו של גנרל גי'אנג קאי-שק ובפיקוחם של יועצים סובייטים, דהרו במהירות לצפון והביסו את כוחותיהם של ג'אנג ובעלי בריתו. גם הסכסוך של ג'יאנג עם הקומוניסטים, בעקבותיו גורשו היועצים הסובייטים חזרה למולדתם, לא עצר את ההתקדמות המהירה של הצבא. בטוקיו, נפלה ממשלת ואקצוקי הליברלית, ובמקומה עלה לשלטון גנרל קשוח בדימוס, טנקה גיצ'י (אותו קצין שחנן פעם את ג'אנג זואו-לין), שהתחייב להבטיח בדם ובברזל את זכויותיה של יפן במנצ'וריה. טנקה הנחית כוחות בשאנדונג, מדרום לבייג'ינג, כדי לבלום את התקדמותה של מפלגת האומה, ובינתיים שלח שליחים לשני הצדדים הניצים כדי לנסות ולהגיע להסדר ביניהם. מפלגת האומה, הבטיח טנקה לג'יאנג קאי-שק בשיחה חשאית ביניהם, תוכל לשלוט בסין שמדרום לחומה, כולל בייג'ינג (כל עוד לא תפגע בזכויות היפניות או במתיישבים יפנים) אך לא תורשה להיכנס למנצ'וריה בשום פנים ואופן. במקביל, ניסו שליחי טנקה לשכנע את ג'אנג זואו-לין לעזוב את בייג'ינג ולסגת לשטח המנצ'ורי שמצפון לחומה. שם יוכל לשלוט בשקט, מוגן בידי כידונים יפניים. עם זאת, טנקה הבהיר הבהר היטב כי הוא לא "נמצא בכיס של ג'אנג". ב-18 למאי 1928, החליטה ממשלת יפן כי בשום פנים ואופן לא תאפשר מלחמה וכאוס במנצ'וריה. אם יובס המרשל הזקן בידי מפלגת האומה וחייליו יחזרו למנצ'וריה כאספסוף חמוש, יפורקו מנשקם על ידי היפנים. אם ייסוגו תוך כדי קרבות ו"ימשכו" את מלחמת האזרחים למנצ'וריה, יפרקו היפנים את הנשק משני הצבאות הניצים. המשמעות המעשית: חיסול שלטונו של ג'אנג זואו-לין, כי כיצד יוכל למשול ללא צבא חמוש?
אולם בצבא גוואנדונג, היו כאלו שהחליטו לנהל מדיניות חוץ עצמאית, בלי להתחשב בהחלטת הממשלה. במיוחד אמורים הדברים בקצין המטה הבכיר, קולונל קומוטו דאיסקו. ובעוד ראש הממשלה טנקה ושליחיו מנהלים משא ומתן קדחתני עם ג'אנג, החל קומוטו לרקום תוכנית חלופית: לרצוח את המרשל הזקן בדרכו מבייג'ינג למוקדן, ובכך לפתור באבחת חרב אחת את בעיותיה של יפן במנצ'וריה. מטרה שנייה היתה להפיל את שלטונו של טנקה, בו ראה עריץ מושחת ומתועב. הקשר של קצין המטה הבכיר, כפי שנראה, חשף את המצב האמיתי בצבא גוואנדונג: ארגון צבאי פרנואידי ומבולגן, בו קצינים ומפקדים קושרים זה נגד זה וזה לצד זה, בעוד פושעים ומפיונרים מסתובבים במסדרונות ורוקמים תוכניות עם קציני מטה וסוכנים מהשירות החשאי. מי בדיוק היה קומוטו דאיסקו, וכיצד קיבל את ההחלטה שהביאה לשיא את פעילותו כמתנגד לממשלה היפנית, סוכן חשאי וקושר – על כך נדבר בשבוע הבא.
להמשך, הקליקו כאן
הינשוּף 