במצבים של קיבעון מחשבתי, בהיעדר דמיון קולקטיבי, דווקא חריגים כרב פרומן יכולים להציע דרכים ליציאה מן הסבך. הינשוף על דת, מודיעין ומשא ומתן לשלום "מחוץ לקופסה".

הרב מנחם פרומן, שהלך לעולמו השבוע, היה ללא ספק דמות מיוחדת מאד. הררי מילים נשפכו בזמן האחרון על "האדמו"ר הלבן", האיש ששילב בין ציונות דתית לחסידות, תמך בארץ ישראל השלמה אבל גם נפגש עם ערפאת ושייח' אחמד יאסין. האבלים שליוו אותו בדרכו האחרונה, פעילי שמאל ואנשי ימין, ערבים ויהודים, גם אלו שרגלם לעולם לא תדרוך בהתנחלות, העידו כאלף עדים על כך שמדובר באדם ששבר גבולות לא רק בציבור הדתי אלא גם בנוף הישראלי בכלל.

  דרכו של הרב פרומן הייתה ייחודית ומקורית, במיוחד בכך שיצאה מן הקופסה הרגילה של השיח הפוליטי בישראל. הימין הדתי, שממנו הגיע, רואה את הדת כבסיס לצדקת שלטון עם ישראל ב"ארץ ישראל", וברוב המקרים – גם לזכותו הבלעדית או הדומיננטית על אדמתה. השמאל, לעומת זאת, סבור כי על הפתרון להיות חילוני, מדיני, וכי הדת היא לכל היותר מטרד שיש להתגבר עליו. הרב פרומן האמין, לעומת זאת, כי האמונה הדתית, דווקא היא, יכולה להיות המפתח לפתרון, משום שהן הפלסטינים והן המתנחלים דתיים ומסורתיים ברובם. לכן נפגש עם אנשי חמאס, בכללם השייח' יאסין, וניסה להגיע איתם להבנות על בסיס אמוני. בחשבון אחרון, קשה לומר שדרך זו הצליחה, אפילו במובן המינימלי של המילה. פרויקט אדירים מסוג זה לא ניתן להגשים לבד, והרב פרומן היה אדם אמיץ ומקורי, אולם נטול מלווים. במחנה שלו עצמו, כפי שניתן לראות בחלק ממאמרי ההספד שהופיעו לאחרונה, ראו אותו כמעין קדוש צדיק, "תמים כמו ילד", או איש רוח אקסצנטרי שסולחים לו על הכול, אולם לא כאתגר פוליטי שיש להתמודד עמו ברצינות. יש בכך מין התמיהה, משום שדווקא אלו הדוגלים ב"ארץ ישראל השלמה" אמורים להבין שהחזון שלהם מחייב דיאלוג כלשהו, מעבר לכף השוּפל וכוונת הרובה, עם תושביה הפלסטינים של הארץ.

 אולם מעבר לעיוורון של הנהגת המתנחלים, כדאי להתעכב גם על התעלמותו העקבית של הממסד הביטחוני הישראלי, החילוני והרציונלי כביכול, מהצעותיו החוזרות ונשנות של הרב פרומן לסייע בדיאלוג עם גורמים אסלאמיים. כך, למשל, סיפר הרב בראיון שהעניק לשרי מקובר-בליקוב (מעריב) ב-2010, על שורה של ניסיונות לתווך, לדבר ולרכך במעט את היחסים בין ישראל לחמאס, תוך שימוש בקשריו המצוינים עם אנשי דת מהצד השני. בפרשת גלעד שליט, לדוגמא, ניסה לדבר עם ח'אלד עומיירי, עיתונאי אסלאמי המקורב לחמאס:

"פרומן, מבכירי הציונות הדתית, ניסה בשנית. לפני שנה וחצי הגיע אל [ח'אלד] עומיירי באצטלה הרבנית שלו. דיבר על לבו כאיש דת יהודי למוסלמי מאמין. ישבו וניסחו הסכם המתבסס על פסוקי נדיבות ושלום מהקוראן ומהתנ"ך. על פיו, ישראל תתחייב לביטול הסנקציות והמצור על רצועת עזה ואילו הצד הפלסטיני יתחייב לעצירה מוחלטת של הטילים והטרור. גורם שלישי, ירדן או טורקיה, יהיה אחראי לביצוע ולמעקב. "בחלוף שבועיים משביתת הנשק לא תהיה עוד הצדקה להחזקת הלוחמים", מתלהב פרומן מהפשטות הבלתי נסבלת של השלום, "ואז עזה תשחרר את גלעד שליט וישראל תשחרר את כל האסירים הפלסטינים שברשותה".

מה אמר משעל?

"עומיירי העביר את ההסכם לאיסמעיל הנייה בעזה ולחאלד משעל בדמשק, חזר לישראל ואמר לי: "יש נכונות לשבת על העקרונות עם הממשלה שלך". מיד העברתי את המסמך לאהוד ברק, לאהוד אולמרט, לציפי לבני ולבנימין נתניהו. אבל הם אפילו לא היו מוכנים לשקול. כמו מסך אטום הם היו. אמרו לי, איך אפשר בכלל לשבת עם חמאס למשא ומתן?"

 ​לתגובות דומות של הממסד זכה הרב פרומן בכל ניסיונותיו ליצור גשר עם גורמים אסלאמיים. יצחק רבין דחה את הצעתו לתווך בעת חטיפתו של נחשון וקסמן. אמנם לאחרונה, זמן קצר לפני מותו, שלח אליו נתניהו את יועצו המדיני, רון דרמר, כדי לראות אם יוכל לסייע ליצור גשר עם האחים המוסלמים במצרים. דרמר הקשיב ושאל שאלות– אבל כרגיל לא נעשה דבר.

 רבים יאמרו שדרכו של הרב פרומן אינה אלא הזיה של אדם משונה. האם אנשים "רציניים" ו"מנוסים" במערכת הביטחון צריכים להקדיש לו בכלל תשומת לב? אני סבור שמענה שלילי אוטומטי הוא טעות. לעתים דווקא מי שנחשב למשונה יכול להגיע להישגים שהלא-משונים מתקשים להגיע אליהם. הסיכום שרקח הרב עם עומיירי אינו שונה בבסיסו ממה שאנשי ביטחון "רציניים ומפוכחים" הצליחו להשיג לאחר עיכובים אינספור, מו"מ עקר של כמה שנים וסדרה ארוכה של מבצעים צבאיים.

 אבל לא מדובר רק ברב פרומן. בכל הנוגע ליחסים עם הפלסטינים, לקובעי המדיניות הישראלים היסטוריה ארוכה של התעלמות יהירה מכל מתווך שמגיע מ"בחוץ". גורמים בינלאומיים, לבד מארצות הברית, מורחקים הצידה בעדינות. מתווכים ישראלים שאינם שייכים לממסד הביטחוני נדחים בקש ולפעמים אף בגסות. בספרו, להכיר את חמאס, מספר העיתונאי שלומי אלדר על אשת עסקים בשם שוהם טלר, בעלת קשרים מצויינים בעזה, שקיבלה הצעת תיווך מהגורמים הבכירים ביותר בחמאס דרך שותף עסקי ותיק. כל ניסיונותיה לעניין את גורמי הביטחון בערוץ הקשר החלופי נכשלו כישלון חרוץ, מספר אלדר. ליחס דומה, ואף בוטה יותר, זכה גרשון בסקין, ראש מכון מחקר בירושלים, שהציע להשתמש בקשריו ההדוקים עם בכירי חמאס כדי לתווך בעניין גלעד שליט. הוא התבקש להסתלק מהנושא על ידי הממונה דאז, חגי הדס. לימים, ולאחר שנים של כישלונות, הסכימה המדינה לבסוף להיעזר בשירותיו. ואכן הוא שיצר את ערוץ הקשר שהביא בסופו של דבר לעסקת שליט.

 סיפורו של הרב פרומן, ויתר גורמי התיווך החיצוניים שגישתם לסכסוך מקורית ונועזת יותר מהמקובל במקומותינו, מוכיח כי כדאי לפרוץ את המונופול של אנשי מודיעין וצבא על שיחות שלום ומגעים עם גורמים עוינים. לאנשי מודיעין יש כמובן יתרונות: הם בקיאים בתחום הצבאי, שולטים בשפה ובהיבטים מסוימים של התרבות, וחשופים לחומר סודי שאינו נגיש לאזרחים. אבל יש להם גם חסרונות. הם נוטים לראות את האויב אך ורק דרך כוונת הרובה והדוקטרינה הביטחונית הקנונית. בני שיחם הם על פי רוב מקביליהם משירותי הביטחון הערביים, אנשים כעומר סולימאן, שהשקפת עולמם דומה להפליא לזו שלהם. לעיתים הגישה הריאליסטית לכאורה של "המקצוענים" כרוכה בהיעדר דמיון, בשמרנות מנטלית ובחוסר רצון לחשוב מחוץ לקופסה. עמוס גלעד אולי נפגש עם עומר סולימאן במטה המוח'אבארת במצרים, אבל קשה להאמין שהצליח אי פעם ליצור שיח עם אנשי דת מוסלמים כפי שעשה הרב פרומן, שפגש את משפחותיהם, דן עמם על הקוראן והתפלל ביחד איתם לגשם. לאנשי מודיעין אין הפרספקטיבה הכלכלית שיש לאנשי עסקים כשוהם טלר, שניהלו עם גורמים פלסטיניים מגעים של שיתוף פעולה פרקטי ויומיומי. אין להם היכולת לנהל דיונים משוחררים מסד הדוֹגמה הצבאית-פוליטית, כפי שעשו שחקנים "עצמאיים" כמו גרשון בסקין למשל.

כיום, תהליך השלום עם הפלסטינים תקוע. הנוסחאות הישנות מקרטעות. נחוצות לנו תעוזה, מקוריות ויצירתיות. לשם כך שווה לשבור את המונופול של ה"מקצוענים" – פוליטיקאים, עורכי דין, נושאים ונותנים מקצועיים ואנשי מודיעין – ולהיעזר גם בשירותיהם של מתווכים "חובבנים" ואנשי חזון כמו הרב פרומן שעשויים להציע דרכי תקשורת מקוריות יותר עם הצד השני.

יהיה אשר יהיה, האדמו"ר הלבן יחסר בנוף של מדינת ישראל. יהי זכרו ברוך.

ב-1904, הצליחה יפן להכות את רוסיה במלחמה, לכאורה כנגד כל הסיכויים, אולם הניצחון המשכר הזה התגלה כאחד האסונות הגדולים ביותר בתולדותיה. על ניצחונות מדומים, והגנרל הכושל שהפך לאל. ינשוף צבאי אסטרטגי מדבר בשבחי התבוסה.

ב-1904, הכתה יפן את רוסיה שוק על ירך, או לפחות כך חשבו בעולם. הצי היפני, בפיקודו של אדמירל טוֹגוֹ, ארב לצי הבלטי הרוסי במיצרי צושימה וטיבע אותו. במקביל, הצליח הצבא היפני בראשות גנרל נוֹגי לכבוש את פורט-ארתור, המאחז הרוסי העיקרי במנצ'וריה. גל של התלהבות חלף בקרב שונאיה הרבים של רוסיה ברחבי העולם, וההערצה ליפן  עלתה על גדותיה. נפתלי הרץ אימבר, שידוע אצלנו כמחבר של ההמנון הלאומי, "התקווה", זכר לרוסיה היטב את פוגרום קישינב, את האנטישמיות הממוסדת של הצאר ואת רדיפת היהודים באימפריה: בספר "ברקאי השלישי או גואל הדם", אותו הקדיש לקיסר יפן מוצוהיטו , כתב (הציטוט מהזיכרון): "שירו שיר ליפן ושריו, הבו תהילה לעובדי חמנים, כי כך יבוזו פתחי מבצריו, וכדורך בגת ידרכו היוונים. ונתתי היום ניצחון בקרב, למלך יפן, איש עצתי. כי אני ד' עודי חי, וביפן חגרתי את חרב נקמתי." ההערצה ליפן לא נעצרה בגבולות השטייטל. גם העולם הערבי צהל על הניצחון היפני. הנה, בפעם הראשונה, הביסה מדינה "צהובה" את אחת מהמעצמות האירופיות היהירות שוק על ירך. סוּן יאט סֶן, המנהיג הסיני המפורסם, סיפר בזכרונותיו כי באותה תקופה טייל במצרים. המצרים ברחוב, שלא ידעו כמובן להבחין בין סינים ליפנים, בירכו אותו על כל צעד ושעל לרגל "הניצחון המזהיר במלחמה".

הציבור היפני, שתודלק בידי עיתונות משולחת רסן ופוליטיקאים מתלהמים, באמת האמין שהצבא והצי הקיסריים, ממש לבדם, הצליחו לנצח את האימפריה הרוסית האדירה. לכן, נדהמו רוב היפנים מהסכם השלום הפשרני, לדידם, שנחתם בסופו של דבר. שר החוץ היפני, קוֹמוּרה, שניהל את המגעים מול רוסיה בפורסטמות, ארצות הברית, ידע היטב את הפער בין תדמית למציאות. גם לאחר הניצחונות הצבאיים בצושימה ובפורט-ארתור, היה מצבה של יפן בכי רע. היא היתה קרובה לפשיטת רגל וחיה מהלוואות של בנקאי יהודי אמריקאי שפעל ממניעים רגשיים, לא עסקיים. לעומת זאת, כפי שכותב ההיסטוריון בן עמי שילוני, "רוסיה היתה עוד רחוקה ממיצוי כוחה," ותגבורות טריות זרמו לחזית המנצ'ורית מדי יום ברכבת הטרנס-סיבירית. למזלם של היפנים, פרצה ברוסיה ממש באותו הזמן מהפכה, והצאר היסס האם לחדש את המלחמה עם יפן. אם היה מחליט לעשות זאת – האימפריה הקיסרית היתה ככל הנראה נמחצת וסופגת תבוסה משפילה.

לפיכך, חתם קומורה עם הרוסים על הסכם צנוע יחסית. רוסיה אמנם ויתרה על מעורבותה בענייני קוריאה ונתנה ליפן את זכויותיה בדרום מנצ'וריה, אולם יפן לא הצליחה לקבל פיצויי מלחמה שיסייעו לכלכלתה הקורסת לעמוד על הרגליים. בפוליטיקה היפנית של אותה תקופה, אי קבלת פיצויים נחשבה לכישלון מחפיר. משנות השבעים של המאה התשע עשרה, התרגלה יפן שהמדינות שהיא מביסה מממנות את הוצאות המלחמה שלה. "לא ניתן לכם אפילו רובל," אמרו הרוסים ליפנים במו"מ לפי המסופר, "אפילו קופיקה לא ניתן לכם." קומורה, שעמד מול הברירה לחתום על ההסכם או להסתכן בחידוש הקרבות, הסכים לוותר על הפיצויים. בטוקיו, ההמונים הפרועים השתוללו ודרשו את דמו של שר החוץ, שנאלץ לחזור לבירה בחסות החשיכה. זמן קצר לאחר מכן, עקב הפגנת המונים שיצאה משליטה, השתוללו אלפים רבים ושרפו מחצית מטוקיו, שהיתה עשויה מעץ. "מהומות היבייה", כפי שנקראו לימים, ביטאו כמובן תסכולים חברתיים רחבים בהרבה מאשר מחאה על תוצאות המלחמה (באופן מפתיע, ההמונים שרפו קודם כל את משרד הפנים, האחראי לדיכוי המשטרתי, ולא את משרד החוץ שחתם עם ההסכם עם רוסיה) – אולם אין ספק שהציבור היפני לא הצליח להבין את הסכם השלום. אם הצבא ניצח ניצחון מזהיר, ויפן לא קיבלה פיצויים ושטחים, אזי המסקנה ברורה ופשוטה: הפוליטיקאים המושחתים "גנבו" את הניצחון ותקעו סכין בגבו של הצבא. קומורה הדיפלומט נזכר לדיראון, ואילו ראשי הצבא והצי, נוגי וטוגו, הפכו לגיבורים לאומיים. מספר שנים לאחר מכן, עם מותו של הקיסר מייג'י, התאבדו גנרל נוגי ואשתו כדי "ללוות את הקיסר לעולם הבא". ביתם הפך למקדש מניה וביה, והממסד הדתי השינטואיסטי הכתיר אותם כאלים.

אולי, לפני שהחליט להתאבד, הביא נוגי בחשבון את מה שמעריציו הרבים לא ידעו: לא היה שום ניצחון "מזהיר" בפורט-ארתור. האסטרטגיה המיושנת שלו, שהתבססה על "הסתערות ישירה" בגלים, הזכירה לאירופים רבים את התקפות ההתאבדות השלומיאליות של מלחמת קְרִים. סר באזיל לידל-הארט, לימים גדול ההוגים האסטרטגיים במאה העשרים, לא הצליח להבין מדוע, במקום לתקוף את פורט-ארתור, לא ניסו היפנים לאגף את הכוח הרוסי ולנתק את צינור החמצן היחיד שלו, מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית. נוגי עשה טעות אחרי טעות, הקריב עשרות אלפי חיילים לשווא (לרבות שני בניו) וכמעט גרם לאסון לאומי. רק המהפכה ברוסיה הצילה אותו, ואת הצבא היפני, מחורבן טוטלי. אבל בתודעת ההמונים הוא ניצח – וזה מה שהיה חשוב.

הלוואי שהוא היה מפסיד. הניצחון, כך הסתבר, הרעיל את הצבא והציבוריות היפנית, וגרם להם נזק ארוך טווח יותר מכל תבוסה צבאית. רבים מראשי הצבא סברו כי אם האסטרטגיה של נוגי (התקפות אלימות וישירות, גל אחרי גל) הצליחה, הרי המסקנה פשוטה: "הרוח היפנית", הנכונות להתאבד ולהקריב חיים ללא גבול, היא שתביא את הניצחון במלחמה, גם אם לא דואגים לזוטות כגון לוגיסטיקה, אספקה או מודיעין. המחשבה הצבאית הילדותית הזאת רדפה את יפן עד סוף מלחמת העולם השנייה; היא לא רק פגעה במאמץ המלחמה והפכה את הצבא היפני לאחד האכזריים בעולם, אלא גרמה למוות מיותר של מיליונים רבים. ההמונים, מצדם, האמינו כי הצבא שלהם בלתי מנוצח. אם מישהו מפסיד, אלו אך ורק הפוליטיקאים הבוגדניים. כך, גם כאשר היו ממשלות מתונות בשלטון, דעת הקהל דחפה אותם להתפשטות טריטוריאלית הולכת וגוברת שסיבכה את יפן בסין, ובסופו של דבר הביאה לתבוסתה המוחלטת במלחמת העולם השנייה. אם יפן היתה מפסידה בזמן, עוד ב-1904, אולי האסונות הללו היו נחסכים ממנה.

כי בניצחון מוחץ יש משהו מרעיל. גם אם הוא ניצחון אמיתי, בניגוד ל"הישגים" הצבאיים של נוגי מול רוסיה, הוא גורם לצד המנצח לחשוב שעליו להמשיך לעשות, ובכן, בדיוק מה שעשה עד עתה. הניצחון הבריטי המזהיר מול נפוליאון, למשל, הפך את צבא הוד מלכותה בהדרגה למומיה. גנרל וולינגטון, המנצח הגדול של אותו הקרב, חי עשרות שנים לאחר מכן, ובגופו בלם כל רפורמה ושינוי. אם הצלחנו לנצח בווטרלו, הוא אמר, אז מדוע לשנות משהו? כך הגיע הצבא הבריטי, מיושן, מאובן ומרוצה מעצמו, למלחמת קרים מול הרוסים ותפקד שם באופן מחפיר. למזלו, הרוסים היו גרועים לא פחות, אולם הקרבות הביזיוניים של המלחמה הזאת עוררו את דעת הקהל הבריטית ועודדו רפורמות מעמיקות בצבא. ניצחון מזהיר, לפיכך, גורם לעיתים קרובות מדי להיבריס וטומן בחובו את זרעי התבוסה הבאה. תבוסה צבאית, לעומת זאת, היא כמו דלי של מים קרים. בהנחה שהיא לא מביאה להשמדת המדינה המובסת (וזה לא קורה בדרך כלל), היא עשויה לעורר אותה לשינויים מבניים מעמיקים, לסלק לחצים פוליטיים ולשמש כתירוץ למהלכי רפורמה רדיקליים שהיו נחוצים בין כה וכה.

מסיבה זו בדיוק שמחתי אתמול, כאשר ישראל ספגה תבוסה מוחצת באו"ם בהצבעה על הקמת מדינה פלסטינית. הוקל לי לראות שאפילו גרמניה החליטה להימנע, למרות הסחטנות הרגשית של נתניהו וחבריו, ומדינות ידידותיות לישראל כמו איטליה הצביעו בעד. רק חבל שארצות הברית ומיקרונזיה עדיין תומכות בנו. לטובתה של ישראל, גם הן היו צריכות להצביע נגדה, כדי שהתבוסה תהיה חדה, חותכת ומוחצת יותר. וזו רק ההתחלה. המפולת המדינית עשויה להסלים ולהתרחב לתחומים אחרים. הפלסטינים עשויים להצטרף לבית הדין בהאג ולתבוע את ישראל על ההתנחלויות, וטוב שלא הסכימו לוותר על כך חרף הלחצים. אם ישראל סבורה שההתנחלויות חוקיות, היא תמיד תוכל לשלוח את כבוד השופט אדמונד לוי (או את דני דנון ומירי רגב) לטעון בבית הדין בהאג. הרי אם השטחים אינם תחת כיבוש, ממה יש לישראל לפחד? אבל הממשלה יודעת היטב כי הטיעונים המשפטיים שלה אינם מחזיקים מים. תוצאה עמומה יותר באו"ם היתה מותירה מקום לספק. ישראל היתה יכולה לספר לעצמה, שלפחות "העולם הנאור" תומך בה, ושהפלסטינים ניצחו בעצרת בשל ה"רוב החשוך" שתמיד עומד לטובתם (ע"ע התעמולה של בן דרור ימיני). הפעם, אפילו ימיני יתקשה לטעון שאיטליה, אחת המדינות הידידותיות ביותר לישראל בעולם, שייכת ל"רוב החשוך". התבוסה המוחצת, אולי, תכניס קצת שכל בקודקודים האטומים של מקבלי ההחלטות, ותלמד אותם שהמדיניות הנוכחית שלהם פשטה את הרגל, והמשך הדשדוש נטול האסטרטגיה יביא למפולת, סנקציות בינלאומיות ובסופו של דבר בידוד מוחלט.

למעשה, עומדות בפני הממשלה שלוש אופציות אסטרטגיות. ליברמן ונתניהו יכולים לבחור בדרכו של הימין הדתי, ולעבור, כפי שמשה פייגלין מנסח זאת, מתודעת "זו ארצם" לתודעת "זו ארצנו". במילים אחרות: לספח את השטחים, להפוך את הפלסטינים לעם עבדים נטול זכויות ולייסד כאן משטר אפרטהייד רשמי. כמובן שהדבר יוביל לבידוד בינלאומי מיידי נוסח דרום אפריקה, ואפילו ארצות הברית תתקשה לתמוך בישראל. אמנם המדינה תזדקק לנס אלוהי כדי לשרוד (ולפעמים נראה לי שפייגלין מאמין בכך אף הוא)- אבל מילא, לפחות זו אסטרטגיה. אפשר גם לבחור בדרכו הימנית-ליברלית של רובי ריבלין, לספח את השטחים ולהעניק לפלסטינאים אזרחות. אולם אם הממשלה מעוניינת לשמור על הרוב היהודי – היא חייבת להקפיא את ההתנחלויות ולפתוח במשא ומתן מיידי כדי להשיג הסדר קבע מהיר. ממילא, הציע אבו מאזן לפתוח בשיחות ללא תנאים מוקדמים מיד לאחר ההכרזה. זה נכון הן לנתניהו, אם ינצח בבחירות הבאות, או לכל ראש ממשלה אחר. האיומים הילדותיים על הפלסטינים לא ישנו דבר, ורק יחמירו את המצב. המשך הדשדוש יוביל להמשך המפולת. השמחה הזהירה למדי על הכרזת המדינה, שאנו רואים ברמאללה, עלולה להתחלף בקלות רבה בזעם ובאינתיפאדה שלישית, אם ישראל תמוטט את הרשות או תחליט לענות את הפלסטינים לא רק בשוטים אלא גם בעקרבים. כפי שאמר המיליונר הפלסטיני מוניב אל מסרי לא מזמן בראיון לאל ג'זירה: "האביב מגיע, הצונאמי מגיע. הר הגעש מגיע. התעוררו!"

ניצחון באו"ם היה גורם לנו להתכרבל מתחת לפוך החמים והמתעתע. אולי בזכות התבוסה הזאת, שלא עלתה לנו בדם, בכסף או בסבל אלא רק בהשפלה, נשכיל להבין טוב יותר את הסכנות שמסביבנו. האם נתעורר עכשיו, בלי צורך בתבוסות מכאיבות יותר שיעלו בדם ובדמים? התשובה תלויה בבחירתם של אזרחי ישראל ב-22 בינואר, ובמדיניות של ראש הממשלה שיעלה לאחריהן.

כשהפלסטינים אומרים דבר-מה לעמיתיהם הישראלים מסביב לשולחן המשא-ומתן, כיצד ראוי להעריך זאת? מבט פרטני שלישי במסמכי אל ג'זירה עצמם, ולא בדיווחים החלקיים והמסולפים בעיתונות. האם הפלסטינים באמת רוצים מדינה "נקייה מיהודים"? מהי אבן הנגף הנסתרת בסוגיית ההתנחלויות? ינשוף פוליטי-מדיני על משא ומתן, מיתוסים ופתרונות יצירתיים. 

בפרק הראשון של הסדרה, "מבעד למסך העשן", מבט למסמכי אל ג'זירה, ניסיתי להביט במסמכים במעוף הציפור ולנסות להציע כללים לדיון בתוכנם. הפרק השני עסק בתנועת החמאס.  בקצרה, טענתי שהדיון התקשורתי במסמכים לקוי: בעלי דיעה משמאל ומימין שולפים ציטוטים התואמים לדיעותיהם המוקדמות, ומציגים אותם כאמת יצוקה. עם זאת, קריאה זהירה, זו הנהוגה אצל היסטוריונים וחוקרים אחרים, מתבססת יותר מכל על ניתוח המקורות תוך הערכת אמינותם. התבטאות, בין אם מקורה בציפי לבני, סאא'ב עריקאת, אבו מאזן או אבו עלאא', אינה ישות המרחפת בחלל האוויר – היא נאמרה במקום, הקשר וזמן מסויימים, ובעיקר- כוונה לקהל מסויים. במאמר הראשון, טענתי שחשוב מאד ליצור סולם שיידרג את האמינות של ההתבטאויות הללו.

דיעה המובעת, למשל, בשיחה פנימית בצוות המו"מ הפלסטיני, מבטאת את שאיפותיו של הצד הפלסטיני באופן הטוב ביותר. עמדה המובעת בראיון לעיתון או נאום פומבי אמינה פחות, משום שמטרתה- לעיתים קרובות- היא ליצור לחץ ציבורי, להרגיע התנגדות עממית או לאיים על הצד השני. בהתחשב בכך, התבוננתי בחלק הראשון על העמדה הפלסטינית בסוגיית הפליטים, כפי שהובעה בשיחות סגורות, וטענתי כי אין יסוד לטענה (שהועלתה על ידי בן דרור ימיני ואחרים) שהפלסטינים אינם מוכנים לוותר בסוגיה זו, או משתמשים בה ככלי להשמיד את מדינת ישראל.

 עמדה המובעת במו"מ בין הצדדים נמצאת בתווך בין השניים. עמדה שהצד הפלסטיני, למשל, מביע בפגישה סגורה עם צוות המו"מ הישראלי, אינה מייצגת בהכרח את שאיפותיו כפי שהן, אלא את הטווח בו הוא מוכן להתפשר עליהן מתוך התחשבות באילוצי המציאות. גם כאן, הדיון התקשורתי לרוב מוטעה או מטעה. עמדה פלסטינית המובעת במו"מ, כמו כל עמדה המובעת במו"מ, לעולם אינה ברזל יצוק. לרוב, ויתור המועלה במו"מ הוא בלון ניסוי המותנה בתנאים רבים. אולי אהיה מוכן לוותר על א', אם אתה תוותר על ב'. אולי אני מוכן לוותר על א' עכשיו, אבל אם לא תתגמש במו"מ, לא אהיה מוכן לוותר עליו בעתיד. אולי אני מוכן לוותר על א' או על ב', אך לעולם לא על שניהם גם יחד. במאמר הזה נתבונן במסמך נוסף ממסמכי אל ג'זירה, דיון בין צוות המו"מ הישראלי בראשות שרת החוץ דאז ציפי לבני, וצוות המו"מ הפלסטיני בראשות אבו עלאא' (אחמד קריע), על שאלת ההתנחלויות והגבולות. באמצעות עמדות הצדדים המובעות בו, ננסה לבחון מהו טווח העמדות הפלסטיניות, היינו – מה הויתורים שהפלסטינים היו מוכנים להציע לישראל בתנאים מסויימים, ומה היו אבני הנגף שהקשו על השיחות וסייעו להכשיל אותן בסופו של דבר.

המסמך שלפנינו מתאר, כאמור, דיון בין שני צוותי המו"מ ב-21 במאי, 2008. הדמויות הדומיננטיות בשיחה הן ציפי לבני מהצד הישראלי, ואבו עלאא' מהצד הפלסטיני, אם כי יתר המשתתפים בדיון (מהצד הפלסטיני בעיקר), מתערבים בשיחה אף הם. הדיון, שמתקיים לאור השיחות המקבילות עם סוריה וההכרה (המוטעית, כפי שהסתבר) שהסכם שלום עם דמשק עומד בפתח, עוסק באחוזי השטח והקילומטרים שינתנו למדינה הפלסטינית בגדה המערבית, למעט ירושלים, בגורלן של התנחלויות מפתח מסויימות כגון אפרת, אריאל ומעלה אדומים, באפשרות של מתנחלים יהודים לחיות בשטח המדינה הפלסטינית, ובשאלת חילופי השטחים. כל אחד מכם יוכל לקרוא בעצמו את המסמך באופן ביקורתי, אולי בהתאם לסולם האמינות שהצעתי בפרק הראשון, ולהסיק מסקנות משלו. אני, באופן אישי, סבור שעולות ממנו התובנות הבאות:

1. ראשית כל, יש לשים לב לא רק לתוכן הדיון, אלא לאופן שבו הוא התנהל. הדיון בין שני צוותי המו"מ הוא ענייני ומפורט, מעין בזאר של אחוזים. הצדדים משווים מפות, מדברים על קילומטרים, דנים בהתנחלויות ספציפיות ואומדים במדויק את הבדלי העמדות ביניהם (בערך 6% של הגדה, למעשה- הצד הישראלי מדבר על 92%, והצד הפלסטיני על 98%). שני הצדדים מסכימים על עיקרון חילופי השטחים, אבל לא על יישומו בפועל. מעצם הדיון המפורט עולה כי אין יסוד למיתוס הישראלי הנפוץ, שהופץ בזמן האחרון על ידי בן דרור ימיני ואחרים, כאילו הפלסטינים "אינם מעוניינים במדינה" ולפיכך דחו את כל ההצעות שניתנו להם. המו"מ נפל על הפרטים – לא על העיקרון (על אבני הנגף שסייעו להכשיל אותו, בהמשך).

 2. הדיון הפרטני, ולעיתים אף הקטנוני, מפריך עוד מיתוס ישראלי נפוץ ועקשני: המיתוס של תורת השלבים. בקצרה, מיתוס זה גורס כי הפלסטינים אינם מעוניינים באמת בהסדר קבע עם ישראל. הם מעוניינים לסחוט ממנה ויתורים רבים ככל האפשר, לשלול את הלגיטימציה לקיומה, לקבל את השטחים שתסכים לפנות, ולהשתמש בהם כבסיס להתקפה צבאית ודיפלומטית מחודשת עליה. דא עקא, שאם הפלסטינים היו דוגלים בעיקרון הזה, אין טעם במיקוח העקשני והקטנוני שלהם על הפרטים הזעירים ביותר. אם היו מעוניינים "לשחרר" שטחים ולהשתמש בהם להתקפה מחודשת, למה להתמקח בעקשנות, שעות על שעות, על כל אחוז וגבעה, להציע ויתורים מסויימים תמורת ויתורים ישראליים מקבילים, ובסופו של דבר לא לחתום על עסקה כי הפרטים המדוייקים לא נראו להם? אם תורת השלבים היתה נכונה, סביר להניח שהיו מקבלים דווקא את ההצעה הישראלית, ואז ממשיכים הלאה. ואכן, קשה להאמין כיצד תיאוריה כל כך דמיונית ומופרכת, שהבסיס העובדתי שלה כה קלוש, עדיין פופולרית בחלקים נרחבים של הציבוריות והעיתונות הישראלית.

 3. אבו עלאא' מדגיש כי הצלחת המו"מ עם סוריה תסייע למו"מ עם הפלסטינים, ומעודד את ישראל להגיע להישגים במו"מ הזה. מכאן עולה חשיבותו של ההקשר הכלל ערבי בעיצוב עמדותיהם של הפלסטינים. אווירה כללית של שלום במזרח התיכון, תסייע לפלסטינים להציע לישראל ויתורים נוספים. אבו עלאא' אומר זאת כמעט במפורש, ואף מציע לציפי לבני לחכות עם המו"מ עד להצלחת השיחות עם סוריה. במקרה כזה, הלחץ הערבי עליו יופחת, ועמדותיו יוכלו להיות גמישות יותר. : אף על פי שהסדר עם סוריה אינו רלוונטי בתנאים הנוכחיים, רצוי לנהל מו"מ עם הפלסטינים, אם וכאשר יתחדש, במסגרת היוזמה הערבית לשלום. אם זה לא יועיל, זה בוודאי לא יזיק.

4. במסמכים עולה התבטאות נוספת, מוזרה ומסקרנת של אבו עלאא' : הוא מציע למתנחלים מסויימים, במקרה זה תושבי מעלה אדומים, לחיות תחת ריבונות פלסטינית. הצעה זו זכתה בזמנו לכותרות בעיתונות הישראלית והבין לאומית, אבל מעטים התייחסו אליה בהקשרה הנכון. אבו עלאא' אינו מתייחס לפיתרון זה (שציפי לבני שללה על הסף, דרך אגב) כפיתרון רצוי או קל. הוא משתמש בו, פחות או יותר, על מנת למצוא מוצא מהמבוי הסתום שהמו"מ על האחוזים נקלע אליו. ישנו פער בין הצדדים: ישראל מעוניינת לספח יותר אחוזים מאשר הפלסטינים מוכנים לתת. אבו עלאא' ניסה להציע פתרון: ספחו פחות, ואנו נוותר על עמדתנו הנוקשה ונקבל מתנחלים במדינה שלנו. כיצד זה מסתדר עם דבריו הידועים של אבו מאזן, בפגישה פומבית, שמתנחלים לא יחיו במדינה הפלסטינית? זהו בדיוק הפער בין שאיפות למציאות. הפלסטינים אינם מעוניינים במתנחלים במדינתם, אולם ההצעה של אבו עלאא' מוכיחה שבתנאים מסויימים של מו"מ, ובהינתן ויתורים מסויימים מהצד הישראלי, הצעה כזאת אינה נמצאת מחוץ לתחום הסביר. בהתחשב בכך, דווקא ציפי לבני טעתה שדחתה את ההצעה על הסף. גם אם אנו חושבים שפיתרון מסוג זה (מתנחלים שיחיו במדינה הפלסטינית) לא יתקבל בסופו של דבר, היה רצוי להשתמש בו על מנת להרחיב את מנעד ההצעות במו"מ, לפתור את המבוי הסתום ולעודד העלאת פתרונות יצירתיים נוספים. אני, דרך אגב, סבור שישראל צריכה להתעקש על זכותם של מתנחלים מסויימים, שירצו לחיות תחת ריבונות פלסטינית, לעשות זאת – בתנאי שאינם יושבים כמובן על קרקע פלסטינית פרטית.

 5. מכאן עולה השאלה, מהן אבני הנגף שהובילו להכשלת המו"מ. לדעתי, מהמסמך עולה באופן ברור שאלה שכמעט ולא נידונה בציבוריות הישראלית: הפער בין השטחים הבנויים של ההתנחלויות לבין שטחן המוניציפלי בפועל. ההתנחלויות לא נבנו בשל מחסור בדיור. גוש אמונים בנה אותן, מראש ובאופן מוצהר, לשם השתלטות על מקסימום שטח. לפיכך, ההתנחלויות יושבות על שטחים רחבים באופן לא פרופורציוני לגודלן האמיתי. ישראל, באווילות רבה לדעתי, התעקשה פעמים רבות לא רק על השטח הבנוי של "התנחלויות קונצנזוס", אלא על שטחן המוניציפלי בפועל. התעקשות זו מראה, פעם נוספת, עד כמה תנועת גוש אמונים הצליחה לעצב ולשנות את המציאות בהתאם לחזונה המשיחי. כל גבעה שהשתלטו עליה עם קראוונים, הופכת מיד לחלק משטח ההתנחלות. בית אל א' מצמיח את בית אל ג' וב', ההתנחלויות מתרבות וכל הדיון על האחוזים הופך למסובך הרבה יותר. בשלב כלשהו במו"מ, אבו עלאא' אומר בתסכול כי הישראלים לעולם לא מוכנים לשקול פתרונות יצירתיים, ותמיד, איכשהו, מתעקשים על סיפוח עוד שטח עבור ההתנחלויות.

6.  מכאן ניתן גם להבין, מדוע הפלסטינים מתנים מו"מ בהקפאת ההתנחלויות. כפי שסאא'ב עראקת אמר פעם, אי אפשר לדון באחוזי החלוקה של עוגה, כאשר הצד הישראלי אוכל אותה בו זמנית. לא ניתן לנהל דיון מעמיק ופרטני על אחוזי השטח שיימסרו למדינה הפלסטינית, כאשר המתנחלים, באישור או בלי אישור הממשלה, גורפים שטח נוסף לידיהם מדי שבוע.

מהדיון הפרטני שהצגנו לעיל, והמסקנות הנובעות ממנו, ניתן ללמוד לדעתי על הבדל תפיסה יותר מהותי בין הצד הישראלי לבין הצד הפלסטיני. הצד הישראלי, שרואה כמובן בגבולות הקו הירוק נכס מובן מאליו, סבור כי הדיון כולו מתנהל על קווי 1967; לפיכך אפשר לתבוע מהפלסטינים לוותר על שטחים לטובת התנחלויות, אזורי ביטחון, כבישים וכיוצא בזה. הפלסטינים, לעומת זאת, רואים בגדה המערבית את כבשת הרש שלהם, השריד האחרון שנשאר מחלומם המקורי לשלוט בארץ כולה. לפיכך, הם הרבה יותר מתקשים (אם כי מוכנים, כפי שראינו, בתנאים מסויימים) לוותר על חלקים ממנה.

הניתוח שהצעתי כאן למסמך הגבולות אינו נועד לקבוע מסמרות ומסקנות מברזל יצוק, אלא להציע קווים מנחים לדיון. כאשר אנחנו מנתחים עמדות המובעות במשא ומתן, עלינו תמיד לראות אותן כעמדות מותנות ולא קבועות; צפות ולא עומדות; משתנות ולא נצחיות. עדיף לחשוב עליהן כמעין טווח, או ספקטרום של צבעים: ההצעות שהעלו גורמים פלסטיניים במו"מ (כמו ההצעה להשאיר יהודים בתחומי המדינה הפלסטינית) עשויות ללמד אותנו על מה יהיה מוכן הצד השני לוותר בתנאים מסויימים. חוכמת המשא ומתן היא לנסות ליצור את התנאים שיעודדו את הויתורים החשובים לנו. עד היום אנחנו והפלסטינים נכשלנו בכך, אם כי היינו קרובים להצליח. תחת ממשלת נתניהו, שמעוניינת בהמשך בניית ההתנחלויות, אין גם סיכוי אמיתי למשא ומתן כזה. אולם כאשר תעלה בישראל, בתקווה, ממשלה אחרת שתשוב לשאת ולתת עם הפלסטינים, כדאי לשוב לשיטת המו"מ הגמיש: לדון על כל הפתרונות האפשריים, גם אם הם לא נראים סבירים באותו הרגע; לשכוח מהבלים כגון צדק, סמליות ועקרונות מוסריים; לחשוב מחוץ לקופסה, ולהעלות את כל מנעד הפתרונות על השולחן.

ההיסטוריון בני מוריס טוען שאין פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני בטון שקול, ראליסטי ומפוכח לכאורה. אבל כאשר מסתכלים בטיעונים שלו מקרוב, דברים מתחילים להסתבך. לאלו מלכודות נופל החוקר הנודע של מלחמות ישראל-ערב, ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה.

לאחרונה, ראיין עיתון הארץ את ההיסטוריון הנודע בני מוריס, מבכירי החוקרים של הסכסוך הישראלי-ערבי. מוריס, שספריו על בעיית הפליטים ומלחמת 1948 נחשבים בעיני רבים, בצדק, כטובים ביותר בתחום, עבר בשנים האחרונות מפנה פוליטי ממשי: מ"היסטוריון חדש" ו"שוחט פרות קדושות", יקיר השמאל הפרו-פלסטיני, שחשף לראשונה את גירוש הפליטים, לחוקר המקורב לימין הישראלי. מוריס לא חזר בו מממצאיו הקודמים, אלא רק שינה את הפרשנות. ב-1948 נעשו אכן מעשי גירוש וטבח, הוא סבור עתה, אולם אלו היו הכרח בל יגונה בנסיבות השעה, משום שישראל נלחמה על עצם קיומה. למעשה, היא נלחמת על עצם קיומה עד עצם היום הזה. מוריס לא שולל אפוא מעשי גירוש דומים בעתיד, אם יווצרו נסיבות דומות לאלו של 1948. עמדתו לא נובעת מאמונה בארץ ישראל השלמה, אלא מפסימיות עמוקה. הערבים, בכללם הפלסטינים, שואפים, ולעולם ישאפו, להשמיד את ישראל בכל דרך; הם אינם מעוניינים בפתרון של שלום. כיוון שכך, גם הקמת מדינה פלסטינית (פתרון שתי המדינות) וגם הקמת מדינה דו לאומית (פתרון המדינה האחת) לא יהיו אלא המשך הסכסוך, בתנאים נוחים פחות לישראל. מכאן שיש להמשיך במצב הנוכחי. מוריס אינו רואה כל אלטרנטיבה אחרת.

תומכי פתרון שתי המדינות יכולים להעלות השגות רבות על הטיעון של מוריס. ניתן לומר שהמשקל שהוא נותן לסרבנות הפלסטינית מוגזם, שהמידע שהוא מצטט סלקטיבי ואפילו מוטעה. אפשר גם לחלוק על הפרשנות שלו. ברשימה זו, איני מעוניין להיכנס לויכוחים הישנים האלה, אלא להצביע על שלושה כשלים מהותיים יותר בתפיסתו של מוריס, כאלו שרלוונטיים לא רק לויכוחים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא לתצפיות פוליטיות-היסטוריות באשר הן.

ספרו של שלומי אלדר, להכיר את חמאס, חושף בפנינו מציאות שלא הכרנו. במסגרת הסידרה שלנו, "מבעד למסך העשן" (לחלק הראשון- על מסמכי אל-ג'זירה, ראה כאן), נתבונן בספרו של אלדר, וננסה להבין דרכו את הדינמיקה האמיתית של ההתנהלות בין ישראל, הרשות הפלסטינאית וחמאס. כרגיל, נעסוק לא רק בפרטים הקטנים, אלא בשאלות הגדולות: מה ההבדל האמיתי בין "מתונים" ל"קיצוניים" בחמאס, אם יש כזה? מדוע ח'אלד משעל הציע לישראל, מיד לאחר חטיפת שליט, מעין הסכם ביניים נדיב מעין כמותו, כמעט שלום, ולאחר מכן הפך לאחד האישים הקיצוניים ביותר בארגון האיסלאמי? איך הביאו אבו מאזן וישראל, בטמטום משותף שלא ייאמן, להפיכה של החמאס בעזה?

והאם אנחנו יכולים לזקק מכל זה חוקים- שיעזרו לנו להבין את האזור שלנו טוב יותר?