קיצור תולדות האנושות, ספרו של יובל נוח הררי, הוא אחד מהספרים הלוהטים והנמכרים ביותר בישראל, מחקר פופולרי שאף תורגם לשפות רבות ומופץ בעותקים אין ספור בכל רחבי העולם. מעטים הם הכותבים שהצליחו לסכם אלפי שנות היסטוריה אנושית בשפה קולחת ובהירה כל כך, ולזקק מהן תובנות פרובוקטיביות ומעוררות מחשבה. מדוע הרכילות סייעה למין האנושי שלנו לצמוח ולהתפתח? מה חשיבותו של הדמיון, וכיצד נוצרו שטרות כסף, דתות, מדינות ואימפריות? ומה יהיה בעתידו של מין ההומו-סאפיינס, ואיך יראה עתיד המדע הבדיוני? השאלות הללו מרתקות לא פחות מהתשובות שהררי נותן להן. אולם בכל זאת, בקיצור תולדות האנושות יש בעיות חמורות מאד, שפוגמות באמינותה של התזה כולה. ינשוף היסטורי על דמיון, אורז, שדות נסתרים ובורותם של אדונים ושליטים.

קיצור תולדות האנושות מאת יובל נוח הררי, היסטוריון וחוקר מהאוניברסיטה העברית בירושלים (שכתב גם מחקר מבריק על מהות הטרור) הוא ללא ספק אחד מהספרים הפרובוקטיביים, המרתקים והמאתגרים שנכתבו בישראל בתקופתנו. במשך מאה השנים האחרונות, אחרי הכל, היו לא מעט שניסו לשלוח ידם בכתיבת ההיסטוריה הכוללת של המין האנושי, והתוצאות היו בדרך כלל מביכות בלשון המעטה. במקרה הטוב – ספרי מתנה עם כריכה מבריקה, מסוג אלו שדורכים עליהם כדי להגיע לספרים אחרים המונחים על מדף גבוה, ובמקרה הרע- כרכים עבים ומבולבלים של אלף עמודים, מלאים בשמות ותאריכים המתערבלים במוחו של הקורא ללא כל טיעון או פואנטה. ספרים כאלו, על אלפי עמודיהם המאובקים, נשכחו במהרה ולא השיגו שום אפקט מלבד נזק נוסף ליערות הגשם.

ספרו של הררי, הנו, כאמור, אופרה אחרת לחלוטין. המחבר עומד בכבוד במשימת האדירים שעמדה לפניו – כתיבת ספר קצר ומתומצת על ההיסטוריה האנושית כולה באופן בהיר, מרתק ושווה לכל נפש, וחשוב מכל – בעל משמעות. בד בבד עם הצגה בהירה, מבנה עשוי לתלפיות ושפה נטולת ז'רגון, הררי מצליח לזקק מסיכום קצר של ההיסטוריה האנושית שורה של טיעונים מקוריים, פרובוקטיביים ומעוררי מחשבה, בלי להסתבך בבליל של עובדות חסרות פשר. בספרו, מנסה הררי לארגן את סבך האירועים מימי האדם הקדמון ועד ימינו מסביב לטיעון מרכזי אחד: עלייתו של ההומו-ספיאנס מובילה לירידה קבועה ודרמטית במספר המדינות והציביליזציות, בנתיב ארוך ומפותל לאיחוד המין כולו תחת ממשלה עולמית אחת. ביחד עם המהפכה המדעית שאפשרה לנו, דרך ההנדסה הגנטית, לשנות את חוקי הביולוגיה הבסיסיים ביותר, ההומו-ספיאנס ישנה בעתיד הן את עצמו והן את עולמו, יחדל מלהיות "אדם" ויתפתח למין אחר, שונה לחלוטין. ספרו של הררי, לפיכך, נע מהפרה-היסטוריה, להיסטוריה ובסופו של דבר לעבר מחוזות המדע הבדיוני.

אם נגדיר מילת מפתח המסכמת את התזה של הררי על ההיסטוריה האנושית, והחידוש שבה, הרי המילה הזאת היא דמיון. מדוע, למעשה, התגברו בני האדם מזן ההומו-סאפיינס על בני דודיהם הניאונדרטלים, החזקים מהם פיזית בהרבה? לדעתו של הררי, הם עשו זאת כתוצאה מהמהפכה החשובה הראשונה בהיסטוריה: המהפכה הלשונית. בכך שההומו סאפיינס המציאו שפה, ואיתה את אחד המנהגים העתיקים והמושמצים ביותר בעולם – רכילות, חבורות של עשרות בני אדם הצליחו "לדמיין" את עצמם כקהילה ולשתף פעולה באופן הדוק במלחמה וציד. חבורות הלקטים הצליחו להפוך, בהדרגה, לחברות, מדינות ואימפריות רק בגלל יכולתם המופלאה של בני אדם לעשות מה שאף קוף אדם או חיה אחרת לא עשתה מעולם: לדמיין דברים שאינם קיימים במציאות. דתות, אלים, מדינות, לאומים, זכויות אדם, חוקים, חברות בע"מ – כל אלו הם יצירי דמיון ומחשבה שמאחדים קיבוצים גדולים של בני אדם, יוצרים סדר בתוכם ומאפשרים להם למספרים עצומים מהם לשתף פעולה ביצירת מבנים מורכבים, ולעיתים יעילים להפליא.

יצירות הדמיון הללו, שהם לדעתו של הררי הבסיס לציביליזציה האנושית, השתלבו בשורה של מהפכות שיצרו, כל אחת בתורה, שינויים מפליגים בעולם החומרי האנושי: המהפכה החקלאית, ובהפרש של אלפי שנים ממנה, המהפכה המדעית והמהפכה התעשייתית. המצאת החקלאות, טוען הררי, לא היתה יציאה מהברבריות אל התרבות, מעוני לשפע, אלא בדיוק ההיפך – מלכודת דבש שהריעה את תנאי החיים של בני אדם במקום לשפר אותם. המין האנושי בכללותו אמנם התעצם והתעשר, אולם האיכרים הפשוטים לא נהנו מהעושר הזה – רובו ככולו נספג לתוך קופותיהן של אליטות קטנות וצרות, והזין מלכים, אצילים, כוהנים, בירוקרטים, סופרים, אומנים ואינטלקטואלים. מה שנשאר – נוצל להאכלת מספר גדל והולך של ילדים עם גידול האוכלוסיה. אם כבר, מצבו של האיכר הפשוט היה גרוע יותר ממצבו של הצייד-לקט. היו לו הרבה יותר דאגות, התזונה שלו היתה גרועה יותר, והוא היה מוגבל וכבול יותר לתנאי חיים עלובים במקום ספציפי. בני האדם נפלו למלכודת הדבש הזאת טיפין טיפין, מתוך רצון לשפר את חייהם, בלי להבין שכל עודף שיפיקו יתחלק בין יותר פיות או ייגזל בידי גובי המס של השליט. דינמיקה זאת – שיפור בתנאי המין האנושי בכללותו בד בבד עם הרעה או קפיאה במקום בתנאי החיים של היחיד- אפיינה לדעתו של הררי את התפתחות ההיסטוריה האנושית עד למאתיים השנים האחרונות ממש. רק כאשר היתרגמה המהפכה המדעית לפריצות דרך בעולם הרפואה, והמהפכה התעשייתית העלתה באופן דרמטי את כמות המזון הזמין ומשאבי האנרגיה, חל שיפור ממשי, דרמטי, בתנאי החיים של חלקים גדולים יותר מאוכלוסיית העולם.

ובכל זאת, קיצור תולדות האנושות הוא ספר בעייתי, ובמידה מסויימת אפילו בעייתי מאד. הררי, ככל כותב של ספר אדירים מסוג זה, נתקל בבעיה כמעט בלתי פתירה: כיצד להתגבר על המגוון, הסיבוך והשוני האדיר בין חברות אנושיות ותקופות שונות. כמובן, שכל מי שקורא ספר כזה צריך לצפות למידה מסויימת של חוסר דיוק: יהיה בלתי ריאלי לחשוב אחרת. ובמידה מסויימת, לגיטימי לומר שראוי לשלם באי דיוק מסויים עבור טיעונים פרובוקטיביים, מקוריים וחוצי תקופות. הבעיה היא שבמקרים מסויימים לפחות, ניתן לגלות בספרו של הררי אי דיוקים מצטברים הנוגסים באופן מטריד בנכונותה של התזה כולה, החל ברעיון ההזוי כאילו החיטה בייתה את האדם ולא להיפך, עבור בטענה כאילו תיירות הפנאי היא המצאה מודרנית (למעשה, מדריכי טיולים לתיירים נכתבו כבר בסין של המאה העשירית וביפן של המאה החמש עשרה) וכלה בהכללות גורפות שבמקרים מסויימים הן פשוט מוטעות.

הנה, למשל, דוגמא. התזה המרכזית של הררי, כאמור, בנויה על הטיעון לפיו המין האנושי התעשר עקב כל מהפכה באמצעי הייצור, אולם מצבו של האדם הפרטי קפא או הידרדר, וזאת בשל שתי סיבות עיקריות: השלטון לקח את כל משאביו הפנויים כדי לתמוך במנגנון בירוקרטי הולך ומתרחב, כמו גם הילודה הגוברת שבלעה את מה שנשאר. שתי ההנחות כוללניות, פשטניות ובעייתיות מאד. הבה ניקח את יפן בתקופת אדו (1600-1868) כדוגמא לכך. אם נקרא את המסמכים הרשמיים, הן אלו של הממשל המרכזי של השוֹגוּן (שידוע גם כ"בָּקוּפוּ", או "ממשלת האוהל") או של האצילים הפיאודליים השונים (דאימיו) נגלה לכאורה מציאות דומה מאד לזו שמתאר הררי. טוקוגאווה איאיסו, מייסד המשטר שמשל ביפן לאורך כל התקופה, כתב בצוואתו כי על השליטים לאפשר לאיכרים לחיות "על הסף", אך לא להתעשר. עליהם לקבל את המשאבים הדרושים להם כדי לחיות, אולם את כל העודף צריכים ליטול השוגון או האדון המקומי. אכן, בתיאורים כלליים רבים של התקופה, המסתמכים על הצווים ועל שיעורי המס, אפשר לקרוא שהאיכרים של תקופת טוקוגאווה חיו בסכנה מתמדת של רעב, תמיד "על הסף". במשך חודשים ארוכים הם נאלצו לעבוד בשדות האורז, רק כדי לראות את גובי המס של השוגון או הדאימיו מגיעים ו"מורידים את עמלם לטמיון" (פרפראזה מהספר).

הבעיה עם התיאור הזה, היא שהוא מבוסס על המסמכים הרשמיים בלבד, ולא משקף באמת את המציאות בשטח. כיצד יודע השוגון או הדאימיו כמה מס לקחת מהאיכרים, או כמה עודף יש להם בדיוק בשדה האורז? הדבר התבצע בפועל באמצעות תהליך מורכב של שמאות אדמות. כל חלקה משפחתית הוערכה לפי שוויה, וכך נקבע שיעור המס, שהשתנה לפי כמות היבול השנתית והמדיניות בכל נחלה ונחלה. הבעיה עם הערכות השווי הללו, שהן היו בלתי מעודכנות להפליא. לרוב הן התבצעו על ידי פקידיו של האדון בעשורים המוקדמים של תקופת אדו (ראשית המאה ה-17), והאיכרים התנגדו – בין אם באלימות ובין אם באמצעים מתוחכמים יותר – לכל ניסיון להעריך את שווי אדמותיהם מחדש. היתה להם סיבה טובה לכך: תקופת טוקוגאווה היתה תקופה מאד חדשנית מבחינה חקלאית: איכרים רבים עיבדו אדמות בור, שקודם לא ניתן היה לעבד, החזיקו שדות נסתרים בהרים, או הצליחו, בשיטות טכנולוגיות שונות, להגדיל את היבול בשדותיהם. ההערכות הרשמיות, שלא שיקפו את הגידול הזה, היו לעיתים קרובות מוטעות, וכך, מערכת שהצהירה שהיא מעוניינת לקחת מהאיכרים (כמעט) את הכל, לקחה מהם לעיתים הרבה פחות. הדברים הללו התרחשו גם במקומות אחרים בעולם, בעיקר מפני שלשלטונות, עד התקופה המודרנית, לא היו אמצעים משוכללים מספיק לדעת בדיוק מה מתרחש בכל כפר וכפר. הנשק שסייע לאיכרים חרוצים, חדשניים ומהירי מחשבה לשמור בידיהם הרבה יותר, היה בראש ובראשונה בורותם של האדונים. וכאשר משקללים את הבורות במשוואה שלנו, אזי תיאורו של הררי (המין האנושי מתעשר, בני אדם כפרטים נותרים עניים) הופך לבעייתי בהרבה, ובמקרים מסויימים אפילו מוטעה.

הטיעון השני של הררי, כאילו הילודה המתגברת בלעה את כל המשאבים שנותרו, בעייתי אף הוא. בשפה המקצועית נוטים לכנות את התופעה הזאת בשם "המלכודת המלתוסיאנית", על שמו של הכלכלן תומס מאלתוס שכתב מסה מפורסמת על הפערים בין גידול האוכלוסיה לגידול בכמות המזון. לפי התזה הזאת, כל שיפור באיכות הממשל, בעיבוד הקרקע או בטכנולוגיה החקלאית, עד למהפכה התעשייתית, לא העלה באמת את רמת החיים, משום שהעודף נבלע במהרה בפיותיהם של ילדים חדשים ורעבים. לאיכרים אולי היו יותר משאבים, אבל גם היו להם יותר פיות להאכיל. במקרים מסוימים, הדבר כמובן נכון, אבל כרגיל התזה מתעלמת משתי אמיתות חשובות. ראשית כל, גם שיפור ממשי בתנאי חייו של איכר למשך עשר או עשרים שנה הוא משמעותי מאד. אפילו אם החברה חוזרת למצב העוני הקודם בשל גידול בילודה, אין פירוש הדבר שדור שנוקט צעדי רפורמה משמעותיים לא ירוויח ויתעשר מכך, ולו באופן זמני. והרי הזמני, המקומי, הוא קריטי לניסיון האנושי. אני חי את ההווה, לא את מה שכלכלנים בעתיד יראו בגרף שלהם המשקף התפתחויות של שנים ארוכות. שנית, וזה חשוב יותר, אוכלוסיות במהלך השנים פיתחו שיטות רבות ושונות לויסות של גידול האוכלוסיה, בדיוק על מנת לחמוק, ולו באופן זמני, מה"מלכודת המלתוסיאנית". ישנן שיטות רבות כאלו: לשלוח בנים ובנות "מיותרים" למנזרים, למלחמות או למסעות צלב; לייסד קולוניה מעבר לים; להתחתן בגיל מאוחר יותר או גם, עד כמה שמזעזע לחשוב על כך היום, להרוג תינוקות, הן ממין זכר והן ממין נקבה. המנהג הזה ידוע במיוחד בסין ובמזרח אסיה (ביפן הפרה-מודרנית קראו לכך "מָבִּיקי" – דילול) – אבל הוא היה קיים למעשה ברוב החברות המסורתיות.

אלו רק שתי דוגמאות קטנות לבעיות שיש בתזה של קיצור תולדות האנושות, ויש לציין כי בביקורת שלו על הספר, מצא חוקר הדתות תומר פרסיקו בעיות כלליות ומטרידות אף יותר. אין פירוש הדבר שספרו של הררי איננו חשוב ופורץ דרך, ההפך הוא הנכון, אולם כמו כל תזה כוללנית מדי, יש לקחת את טיעוניו הגורפים מדי עם גרעין גדול מאד של מלח.

 האם סוס לבן הוא סוס, ואם לא– מדוע יש לשלם עליו מס? כל אשר מתחת לשמיים, הכרך הראשון בסדרה החדשה של יורי פינס וגדעון שלח, פותח לקורא העברי צוהר לעולמה המרתק של סין העתיקה, במילניום שלפני האיחוד הקיסרי. השבוע, ינשוף-צבאי אסטרטגי מתמקד בתקופת המדינות הלוחמות, עולם שידע מערכות של מאות אלפי חיילים, דיפלומטיה סבוכה וסכינים הנשלפות באפלה. על כללים שחוצים אלפי שנות היסטוריה, הישרדותם של הכשירים ועוצמת השוליים.

אנקדוטה סינית עתיקה מספרו של חאן פיי-דזה, אחד ההוגים הנודעים של "אסכולת החוק" בתקופת המדינות הלוחמות (475-221 לפנה"ס), מספרת על לוגיקן סיני שהצליח לשכנע סגל של אקדמיה שלמה כי סוס לבן אינו למעשה סוס. זאת מכיוון ש"סוסיות" ו"לובן" הן שתי תכונות שונות, וברגע שמצרפים אותן זו לזו, התצריף אינו יכול להיקרא "סוס" במובן המדויק של המילה. לאחר שניצח, עזב הלוגיקן את ממלכת צ'י, שבה התרחש הויכוח, רכוב על גבי סוסו הלבן. בהגיעו לגבול, נתקל במוכס שדרש ממנו לשלם "דמי רכיבה על סוס". הפילוסוף ניסה להסביר למוכס שסוס אינו למעשה סוס, אולם זה חזר ודרש ממנו את הכסף, וכדי לעבור נאלץ הלוגיקן לשלוף את ארנקו. "בעורמו מילים ריקות הוא גבר על מדינה שלמה, אך בבחינת הממשי על פי צורתו לא היה יכול לבלבל אדם בודד," כתב חאן פיי-דזה בציניות אופיינית. מעבר לעקיצה האישית ללוגיקן גוֹנְג-סוּן לוֹנְג (פעל בסביבות 270 לפנה"ס), אבי משל הסוס, הציטוט מצביע על היבט קבוע בהגות הסינית לדורותיה: העניין בשאלות מעשיות ("מה לעשות"? "כיצד לשפר את העולם"?) על חשבון שאלות ספקולטיביות ומטפיזיות לשמן. היבט זה מציב את הפילוסופיה הסינית העתיקה בניגוד חריף למקבילתה ההודית, למשל, ששאלות לוגיות ומטפיזיות היו מנושאי עניינה העיקריים.

            האנקדוטה שהובאה לעיל היא מעט מזער מהפנינים שיוכל הקורא העברי למצוא בכרך הראשון של כל אשר מתחת לשמיים – תולדות הקיסרות הסינית, סידרת הספרים החדשה על סין הקיסרית מאת יורי פינס וגדעון שלח, בעריכתו של יצחק שיחור (אפשר להזמין כאן). הכותבים והעורך, כולם סינולוגים נודעים מהאוניברסיטה העברית, מביאים לקורא העברי, בפעם הראשונה כמעט, סקירה מקיפה, מתומצתת ומרתקת בעת ובעונה אחת, של אחת הציביליזציות החשובות, המורכבות והמרתקות בתולדות המין האנושי, תרבות ששורשיה נטועים בעומק המילניום השני לפני הספירה. עם התעוררותה של סין כמעצמה עולמית בימינו אלה, הספר מקבל כמובן משנה חשיבות. יתרונו המרכזי על פני ספרים מקבילים הוא בשילוב הנדיר להפליא בין בהירות לבין מורכבות אנליטית. זאת ועוד: בניגוד מוחלט למקובל בספרי מבוא, כל אשר מתחת לשמיים מבוסס על מחקרם המקורי של הכותבים, ולפיכך הוא לא מהווה אך ורק סיכום של ספרות קיימת. גדעון שלח, ארכיאולוג של סין העתיקה, מפליא לתאר את הבסיס החומרי של הציביליזציה הסינית בשפה המובנת לכל נפש, כמו גם את שפתה וקווי מתארה של הארץ היפה הזאת, בעוד יורי פינס – מומחה לתולדות הרעיונות בסין העתיקה – מתאר באופן מקורי במיוחד את הפוליטיקה הסבוכה, המלחמה, האסטרטגיה ואסכולות המחשבה הסיניות שחלקן עיצבו את תולדות הקיסרות במשך אלפי שנים, ובמידה רבה עד ימינו אלה. השילוב הזה יוצר תמונה מסעירה במיוחד של תרבות, רוח וחומר, מלחמה ופוליטיקה, תככים ושירה, אידיאליזם וציניות, שהופך מה שהיה יכול להיות סקירה יבשה גרידא ליצירה מרשימה בפני עצמה. כמי שחוייב לקרוא מספר עצום של ספרים ומאמרים על סין העתיקה והמודרנית במהלך הלימודים בישראל ובארצות הברית, אני יכול להעיד שכל אשר מתחת לשמיים, עולה בהרבה על כל רוב הספרים האחרים בתחום, גם בשפות אחרות כמו אנגלית ויפנית.

            בהקשר הזה, כדאי להזכיר תחום שבו תרומתו של הספר חשובה במיוחד: העולם הצבאי-פוליטי. תקופת המדינות הלוחמות בסין, התקופה שהתחילה עם שקיעתה הסופית של מלכות שושלת ג'וֹאוּ, ידעה "מלחמת הכל בכל" של ישויות פוליטיות חזקות יותר ופחות, מאבק שמזכיר עד מאד מלחמות דומות בין אצילים, ברונים, מלכים קטנים וערי מדינה במדינות אחרות כמו יפן ואיטליה. העולם של תקופת המדינות הלוחמות, עם זאת, היה חריג לתקופה (האלף הראשון לפנה"ס) במורכבותו הצבאית, החברתית והפוליטית. כדי להשיג יתרונות על יריביהן, החילו שרי המדינות השונות רפורמות מרחיקות לכת בצבא, בחברה ובכלכלה, שהפכו אותן ל"מפלצות" ריכוזיות, מכונות מלחמה וייצור שמעטות כמותן נודעו בעולם העתיק. הפוליטיקה בין המדינות השונות לא היתה מביישת את איטליה של הרנסנס בזוהמה, באכזריות ובתחכום שלה: בריתות נכרתו והופרו חדשות לבקרים, מצביאים הטעו את יריביהם בתמרונים מבריקים, שחלקם נלמדים עד היום בבתי ספר לאסטרטגיה בעולם כולו, מתנקשים ארבו למלכים ושרים עם סכינים שלופות, ושרים בוגדניים הזליפו טיפות תרעלה לכוסות המשקה של אדוניהם (למי שרוצה לקרוא עוד בנושא, כאן תוכלו למצוא תרגום של אחד מסיפורי המתנקשים של ההיסטוריון הגדול של התקופה, סי-מה צ'יאן). לא לחינם כתב חאן פיי-דזה, ההוגה הלגליסטי הציני, כי "אם השר לא רצח את שליטו, הרי זה רק משום שטרם השלים את הכנותיו" (עמ' 272). אין פלא שבתקופה הזאת נכתב ספר האסטרטגיה של סון-דזה (נקרא בתרגום העברי "חכמת המלחמה") שנלמד ומעורר ויכוחים סוערים אפילו היום, אלפי שנים לאחר כתיבתו.

            תקופת המדינות הלוחמות, לפיכך, מספקת לנו הצצה מרתקת ונדירה לעולם אסטרטגי רב קוטבי, דינמי וסוער, נטול מגבלות מוסריות שבו "כל דאלים גבר". ומכיוון שלאור שקיעתה האיטית של ארצות הברית, העולם שלנו הופך אף הוא למערכת רב קוטבית, עולם המדינות הלוחמות עשוי לשמש אותנו כדוגמא מרתקת, אם כי קיצונית, לאופן בו עולם כזה פועל ולחוקים הנסתרים המנחים אותו. דוגמא לחוק כזה, שלא מוזכר במפורש בספר אולם עולה מהדיון בו, הוא העוצמה הכמוסה במדינות לוחמות שנמצאות בגבולותיה ובקצותיה של המערכת, תופעה שניתן לכנות "עוצמת השוליים". הביטו, למשל, במפה הבאה של המדינות הלוחמות:

האם זה מקרה שכמה מהמעצמות החזקות ביותר של התקופה, אלו שהצליחו להגיע ל"קו הגמר" של התחרות לאיחוד סין, היו דווקא המדינות שנמצאות בפריפריה – צ'וּ בדרום, צ'ין במערב, יֵאן וגָ'או בצפון? המעצמה הדרומית צ'וּ,  במיוחד, נחשבה לכמעט בלתי מנוצחת. בסופו של דבר, הכריעה צ'ין, הממלכה שבקצה מערב, את כל האחרות ויצרה את השושלת הקיסרית הראשונה של סין, באחדה את "כל אשר מתחת לשמיים" תחת שלטונה הבלעדי. בספר עצמו כותב יורי פינס, מחבר הפרק על תקופת המדינות הלוחמות, כי לצ'וּ היה יתרון גיאוגרפי: משום שהתמקמה בקצה התחתון של "העולם", היה קשה לאגף אותה מבחינה אסטרטגית, ויתר על כן- בגבולותיה היו די מדינות חלשות כדי להעניק לה מרחב לכיבושים והתפשטות. בסופו של דבר, הובסה צ'וּ בעיקר בשל סיבות הקשורות לפוליטיקה הפנימית שלה. במקרה של צ'ין, כתב החוקר החשוב אואן לאטימור, היתה חשיבות נוספת למיקום הפריפריאלי: מדינה זו מוקמה בגבול בין הציביליזציה הסינית ל"שבטי הברברים", וכך הצליחה לשכור מצביאים מקרבם ולאמץ חלק ניכר מהדינמיות הצבאית שלהם. אם כי צ'ין ראתה את עצמה כחלק בלתי נפרד מהציביליזציה הסינית, בוודאי יותר מאשר חשב לאטימור, אין ספק שמיקומה הפריפריאלי תרם לגמישות מחשבתית. גמישות זו סייעה לצ'ין ליישם רפורמות מרחיקות לכת בצבא ובכלכלה שהפכו אותה למכונת מלחמה אדירה שדרסה את כל יתר המדינות תחת רגליה.

            החשיבות העליונה של מיקום פריפריאלי במערכת רב קוטבית, כמסתבר, אינה היבט המוגבל לתקופה העתיקה – ובמלחמות של סין במאה העשרים חזר יתרון זה למלא תפקיד מכריע. בשנות העשרים של המאה, שבה ממלכת המרכז לתקופה אפלה של מלחמת הכל בכל. הקואליציה המהפכנית שפירקה את קיסרות צ'ינג במהפכת 1911 לא הצליחה לייצב את המדינה. ניסיון של נשיא סין, יואן שי-קאי, להכריז על עצמו כקיסר, נחל כישלון מהדהד, מחוזות התחילו לפרוש, ובשנות העשרים הממלכה היתה קרועה בין עשרות משטרים מקומיים שהונהגו רובם בידי גנרלים שנודעו בשם "אילי מלחמה" (התרגום העברי של המונח Warlord. בסינית המונח מעט שונה – ג'וּן פָה, מילולית: קליקות צבאיות). בדיוק כמו בתקופת המדינות הלוחמות, אילי המלחמה נאבקו זה בזה במערכה שכוח גס, ערמומיות דיפלומטית ובוגדנות שימשו בו בערבוביה. קו דמיון משמעותי נוסף הוא הסכמה כללית שהפילוג הוא רע, גורם סבל לעם ומדרדר את המדינה, וכדי לרפא את המצב יש לאחד את "כל אשר מתחת לשמיים" תחת ממשלה אחת. הויכוח היה, בדיוק כמו בימי המדינות הלוחמות, על זהות המאחד ואופי משטרו. אין להסיק מכך, כמובן, שהמערכות, שרחוקות זו מזו מרחק של יותר מאלפיים שנה, היו זהות זו לזו. הבדל קריטי, למשל, הוא מעורבותם העמוקה של הכוחות הזרים, במיוחד הרוסים והיפנים, והסיוע שנתנו לאילי המלחמה הניצים שנאבקו אלו באלו. עם זאת, מעורבות הכוחות הזרים במערכת לא היתה עמוקה במיוחד במשך רוב עשור אילי המלחמה, וממילא הם נטו לתמוך בכוחות שהוכיחו את עצמם כחזקים ביותר.

            אבל מי היו הכוחות הללו? גם בתקופת אילי המלחמה, ניתן לראות דפוס לפיו אילי המלחמה הפריפריאליים, אלו ששכנו בקצוות, הגיעו בסופו של דבר על רגליהם לקו הגמר. במנצ'וריה, ארץ הערבות שבצפון מזרח סין ממנה הגיעה גם השושלת הקיסרית האחרונה, ישב איל המלחמה מזרה האימים ג'אנג זוּאוֹ-לין, "המרשל הזקן", פושע ומנהיג כנופיה לשעבר, ומשל בכוח הזרוע על שטח נרחב. ג'אנג נהנה מיתרון חשוב על יריביו מקרב אילי המלחמה, ששלטו על נתחים גדולים יותר ופחות בשאר חלקיה של סין. בדיוק כמו ממלכות הקצה בתקופת המדינות הלוחמות, היה קשה מאד לאגף אותו. לעומת זאת, אילי מלחמה שמשלו על שטחים קרובים יותר למרכז המדינה, היו יכולים לספוג מהלומות מכל העברים ולפיכך נאלצו לפזר את כוחותיהם ואת תשומת ליבם.

זאת ועוד: כפי שכותב ההיסטוריון הצבאי ארתור וולדרון, נהנה "המרשל הזקן" מיתרון אסטרטגי חשוב. מנצ'וריה, כמסתבר, היתה "מבצר טבעי", והדרך הנוחה ביותר לפלוש אליה מצדה המזרחי היה מעבר בשם שאן חאי גואן, בין הים להרים. וכמובן, כפי שיודע כל תלמיד מתחיל באסטרטגיה צבאית, כאשר יודע האויב מהיכן בדיוק תגיע הוא יכול להכין לך הפתעה שלא תשכח כל חייך. לפי וולדרון, כך בדיוק הביסו הקומוניסטים את הלאומנים במלחמת האזרחים הסינית: הם "מצצו" את כוחותיהם לתוך מנצ'וריה דרך שאן חאי גואן, פיתו אותם להזרים עוד ועוד יחידות למלכודת וכך חיסלו את מיטב צבאם. בסופו של דבר, הובס המרשל הזקן בידי היפנים דווקא: ב-1928 הטמינו קצינים מצבא גוואנדונג, הכוח היפני שחנה במנצ'וריה, פצצה במסילת הרכבת שבה נסע ג'אנג וחיסלוהו. שלוש שנים לאחר מכן, כבשו את החבל כולו. היתרונות האסטרטגיים של מגני מנצ'וריה לא הפריעו ליפנים משום שהם הגיעו בדרך הים באמצעות החפה, מהלך צבאי מסובך להפליא שאילי מלחמה סינים לא הצליחו לבצע היטב באותה התקופה.

אולם הפלא האמיתי, ככל הנראה, התרחש בקצה הדרום מזרחי של סין. מפלגת האומה, הגואומינדאנג, בהנהגתו של הגנרל ג'יאנג קאי שק, הצליחה לפרוץ ממאחז קטן ליד העיר קנטון במערכת מלחמה אפית שנודעה בכינוי "המסע צפונה". בין 1926 ל-1928 שטפו כוחות ג'יאנג את סין, והצליחו, למשך עשור שלם, לאחד חלקים גדולים מהמדינה תחת השלטון של מפלגת האומה. היו שהסבירו את הצלחתו הפנומינלית של ג'יאנג בסיוע רוסי שקיבל, ובמיוחד במדריכים סובייטים שאימנו את צבאו, והסבר זה ללא ספק נכון. אבל הגואומינדאנג הצליחה לשרוד במשך שנים בדרום לפני עלייתו של גי'אנג, למרות מנהיגות בעייתית וכושלת למדי של היו"ר הראשון שלה, סוּן יאט-סן, שהוכתר לימים (לא בצדק לדעתי) כ"אבי המהפכה הסינית". אחת הסיבות העיקריות שמפלגת האומה, שצבאה היה חלש יחסית במשך שנים רבות, הצליחה לשרוד את שנות המשבר, היה פעם נוספת מיקומה הפריפריאלי בקצה הדרומי של סין. סביר להניח שאם היו ממוקמים במרכז המדינה, היו נבלעים ומחוסלים בידי אילי מלחמה אחרים זמן רב לפני המהפך של 1926. וכמובן שכאן יש להזהיר ולסייג: מיקום גיאוגרפי בשוליים עוזר ומסייע, ולעולם לא הבטיח ניצחון לאף ממלכה: לא בעולם המדינות הלוחמות במילניום הראשון לפנה"ס, ולא בעולמן של אילי המלחמה במאה העשרים. היו גם סיבות אחרות, חשובות לא פחות, לניצחון של מפלגת האומה ב"מסע צפונה", כמו סיוע רוסי, או העובדה שיריבותיה העיקריות התישו זו את זו במלחמה קשה ביניהן שנתיים קודם לכן. אולם מיקום בשוליים, כמסתבר, מתפקד כגורם עוצמה, לפחות במידת מה, במערכות רב קוטביות בעת העתיקה ובעידן המודרני כאחד. יהיה מעניין לבדוק אם הדבר נכון גם במערכות רב קוטביות אחרות, כמו עולם ערי המדינה ביוון הקלאסית או איטליה של הרנסנס.

            באחד השבועות הבאים, נכתוב על היבט שני, מרתק לא פחות בספר כל אשר מתחת לשמיים – הויכוח הסוער בין האסכולות השונות בסין של תקופת המדינות הלוחמות: מאנשי המוסר הקונפוציאנים, עבור בתועלתנים המוהיסטים, אנשי ה"זרימה הטבעית" של הדאואיזם וההוגים הציניים של "אסכולת החוק". הייחוד בספר הוא בכך שהוא קושר בין הרעיונות הללו לצמיחתו המהירה של מעמד חדש של אצולה זוטרה בסין העתיקה – ועל כך, כאמור, באחד הינשופים הבאים.

אומנויות הלחימה ממזרח אסיה מוצגות כיום במערב כשיטות פילוסופיות, רוחניות ושוחרות שלום. אולם האם כך המצב היה מאז ומעולם? הינשוף פותח חלון לעולם הנשכח של הסוֹשִי, אומני לחימה ובריונים פוליטיים שמילאו את רחובות יפן במשך עשרות רבות של שנים במאות התשע עשרה והעשרים. איך כדאי ללכת מכות בפרלמנט? מה היה המחירון לחבטה בפוליטיקאים ואיך הפך סטודנט למשפטים לאחד הבריונים הפוליטיים המובילים של תקופתו? ינשוף היסטורי על אומני לחימה נשכחים שהלכו מכות למען הדמוקרטיה, האימפריה או סתם בשביל הכיף.

לפני שנים רבות, כשהייתי עדיין תלמיד תיכון, התאמנתי בקראטה במכון אומנויות הלחימה המפואר של קנצ'ו ד"ר רוני קלוגר בפתח תקווה, חווייה שהשפיעה עלי עמוקות. בתקופה שלי, ואולי גם היום, היתה תלויה על קיר הדוג'ו מודעה מהודרת עם העקרונות המוסריים והפילוסופיים של הבודו – דרכו של הלוחם. השניים הראשונים מביניהם היו: אל תהא תוקפן; היה עניו וצנוע. על העקרונות הללו חזרו גם המורים השונים בשיעורים: קראטה היא אומנות לחימה, ואומני לחימה שואפים לשלום. את כישורי הלחימה יש להפעיל רק במצב של סכנת חיים אמיתית, וגם במצבים כאלו, אומן לחימה אמיתי, שמסוגל תיאורטית להרוג את יריבו, יעדיף לברוח מאשר לפגוע. היה גם מי שאמר שמשמעות המילה היפנית קראטה (מילולית: יד ריקה) משמעה יד ריקה המושטת לשלום.

            האם אומנויות הלחימה היפניות שאפו לשלום מאז ומעולם? ראשית כל יש להיזהר מהביטוי "מאז ומעולם", משום שרוב אומנויות הלחימה הללו חדשות יותר מאשר נהוג לחשוב. הקראטה היפני והאייקידו אינם בני אלפי שנים, אלא אומנויות שנולדו במאה העשרים, ביפן המודרנית, אם כי לקראטה יש שורשים מוקדמים יותר באיי ריוקיו (אוקינאווה). טאי-צ'י, קונג-פו וקנדו (אומנות הסיוף היפני) הן עתיקות יותר, אבל גם במקרים הללו, חוקרים מייחסים אותם למאות השש עשרה והשבע עשרה לכל המוקדם. בחרבות, כמובן, נלחמו ביפן מאז ומעולם, אולם באופן מסורתי הסמוראי לא היה סייף אלא דווקא קשת רכוב. כלי הנשק העיקריים שלו היו הקשת, ומאוחר יותר הרובה. כל סמוראי ידע כמובן להילחם בחרב, אולם רק בנדיר עשה בה שימוש בתנאים של קרב אמיתי. החרב הארוכה נועדה בעיקר לקטטות רחוב עירוניות, ואילו בחרב הקצרה בקושי השתמשו. מעבר לכך, כאשר הסמוראים היפנים נלחמו באמת, במלחמת האזרחים הארוכה של המאה השש עשרה, הם לא פיתחו אומנויות לחימה פילוסופיות – רק שיטות לחימה. רק בתקופת השלום הארוכה של משטר טוקוגאווה, שהתחילה במאה השבע עשרה, כאשר הסמוראים הפסיקו להילחם, נפתחו בתי ספר לחרב וקשת שהפכו את הבודו, דרך הלוחם, לאומנות לחימה של ממש.

            בפוסטים קודמים, דיברנו כאן בינשוף לא מעט על השישי, אנשי החזון, אותם סמוראים ואומני לחימה פרועים שהטילו טרור ברחובות קיוטו בסוף תקופת טוקוגאווה. הפעם נדון, בפעם הראשונה בעברית, בסוֹשִי – האחיינים הקטנים והאלימים של השישי – בריונים פוליטיים מקצועיים שליוו את הפוליטיקה היפנית משנות השמונים של המאה התשע עשרה ועד שנות השישים של המאה העשרים. בקיצור נמרץ, הסושי, על אלתו, מיומנותו בג'ודו ואגרופיו המהירים, היה אחד הטיפוסים החזקים והיציבים ביותר ביפן המודרנית. גם לאחר מלחמת העולם השנייה, בעוד כוחות חזקים כמו הצבא, הצי והאצולה ירדו לטמיון ההיסטוריה – הסושי עדיין הסתובבו ברחובות יפן למשך עשרים שנים לפחות. וחשוב מכל – אותם הסושי, ולא אומני לחימה שלווים ופציפיסטיים, זוהו כתלמידים המובהקים של אומנויות הלחימה היפניות במשך אותם עשורים ארוכים.

            סוֹשִי (להבדיל מהמאכל – סוּשי), פירושו ביפנית "לוחם גברי". חבורות הלוחמים הללו צמחו כפעילים אידיאליסטיים ואנשי אגרוף של התנועה לחירות וזכויות העם, כוח האופוזיציה העיקרי בתקופת מייג'י, והזרוע הפוליטית שלה – מפלגת החירות. לאחר כישלון מרידות הסמוראים ההמוניות בשנות השבעים, הבינו סמוראים מתוסכלים רבים כי דרכם להשתתף בשלטון לא תעבור בחרב ובאש אלא אך ורק בפעילות פוליטית המונית. תחת ניצוחו של איטגאקי טייסוקה, מנהיג סמוראים נמרץ ואחד מותיקי הרסטורציה של מייג'י, התארגנו נכבדים ופעילים וחתמו על "העצומה לזכויות העם" שהוגשה לממשל כבר ב-1874. התנועה לחירות וזכויות העם שללה מרד מזויין כנגד השלטון, אולם התנגדה בחריפות לריכוז הכוח בידי האוליגרכים הספורים שמשלו ביפן המודרנית. היא תבעה מדיניות חוץ תקיפה יותר מחד, ויתר דמוקרטיה וליברליזם ביפן עצמה מאידך. רוב מנהיגיה עדיין לא הרחיקו לכת עד כדי לתבוע זכות בחירה כללית לגברים (בוודאי שלא לנשים), אולם הם כן תבעו להרחיב את מעגל הבוחרים, לייסד פרלמנט ולחוקק חוקה מחייבת לקיסרות היפנית.

בסוף שנות השבעים, לאחר כישלון מרד הסמוראים הגדול האחרון, נותרה התנועה לחירות וזכויות העם ככוח האופוזיציה היחיד כמעט ביפן. אולם במהרה, נתפלגה אף היא סיעות סיעות בראשות פוליטיקאים ששנאו זה את זה שנאה עזה. גם בסיס תומכיה התרחב מעבר לקבוצת הסמוראים המקומית, ופשוטי עם רבים הצטרפו לתנועה. במקרים רבים – במיוחד בראשית שנות השמונים, סייעו פעילי התנועה למרידות איכרים מזויינות, תקפו פקידי ממשל או תמכו במהפכנים בקוריאה בניגוד לעמדת מנהיגיהם הפוליטיים. התנועה, בקיצור, היתה הידרה שמנהיגיה התקשו מאד לשלוט בה.

            כדי לשלוט בהידרה טוב יותר, הקימו איטגאקי ושותפיו ב-1882 את מפלגת החירות (ג'יוּ-טוֹ). שנה קודם לכן, הכריזה הממשלה על חקיקת חוקה והקמת פרלמנט תוך עשר שנים, עד 1890, והפוליטיקאים מהאופוזיציה עשו ככל שביכולתם כדי להתכונן לרגע הזה. אולם גם המפלגה הזאת היתה מלאה פיצולים, וראשיה נאבקו לא רק במפלגה ליברלית מתחרה, בהנהגתו של שר האוצר לשעבר, אלא גם אלו באלו. צעירים נלהבים, חלקם סמוראים וחלקם פשוטי עם, ראו בתנועה הזדמנות לפעול "למען המולדת", לסייע לעם היפני כנגד הבירוקרטיה והאוליגרכים ואף לנסוע לקוריאה ולסייע למהפכה שם. במהרה, המציאה העיתונות את הכינוי "סוֹשי", לוחמים גבריים, שדבק באנשים הללו, ואלו הפכו למזוהים עם מפלגת החירות ומטרותיה, בריונים למחצה ופעילים פוליטיים למחצה. כדי לשלוט בהם, הקימה מפלגת החירות בסיס אימונים לסושי, שסופח למטה הראשי שלה בטוקיו. הבסיס, למעשה בית ספר לאומנויות לחימה, הכשיר את הסושי בסיוף, ג'ודו וספרות סינית (!) ולימד אותם את העקרונות והאידיאולוגיה של מפלגת החירות. כך, זוהו הסושי עם אומנויות לחימה. ויתר על כן – אחדים מהסושי המפורסמים והאלימים ביותר היו מורים לאומנויות לחימה, בעיקר לסיוף ולג'ודו. אין פירוש הדבר שכל תלמידי ומורי אומנויות הלחימה ביפן היו סוֹשִי – סביר להניח שרובם לא היו כאלה, אולם נוכחות אותם בריונים בעולם אומנויות הלחימה היתה חזקה ודומיננטית להפליא.

            הסוֹשי, כבר מראשיתם, שימשו כאנשי אגרוף של מפלגת החירות. תפקידם היה להגן על כנסי המפלגה, לשמור על הפוליטיקאים שלה מפגיעה ונסיונות התנקשות, ואף לפוצץ כנסים של מפלגות מתחרות – בעיקר המפלגה החוקתית (קנסייטו). העיתונות, שאהבה לעסוק בנושא, תיארה וציירה אותם ללא סוף. הסושי היו בדרך כלל צעירים מרופטי לבוש, בעלי שיער ארוך, שמנוני, מלוכלך ופרוע, שהסתובבו ברחובות עם אלות ומבטים מבשרי רע. כפי שכתבה אייקו מרוקו סיניאוור, מומחית לתולדות הסושי ביפן המודרנית, הבריונים הללו לא היוו מאגר שכל פוליטיקאי ממפלגת החירות היה יכול לנצל – אלא היו בדרך כלל נאמנים לפוליטיקאי שמימן אותם. אחדים ממנהיגי מפלגת החירות, כמו הפוליטיקאי ועורך הדין הוֹשי טוֹרוּ, אף הנהיגו את הסושי שלהם בקרבות וקטטות המוניות. הושי, עורך דין שקיבל את הכשרתו במערב, היה כה מחוספס ואלים בעצמו, עד שהעיתונות נהגה לכתוב את שם משפחתו כ"אוֹשי" (משחק מילים ביפנית: הפועל "אוֹסוּ" פירושו "לדחוף"). לקראת סוף המאה התשע עשרה, אחד העיתונים הגדולים פרסם מוסף מיוחד על "פוליטיקאים גיבורים", אומני לחימה שלא היססו לשלוף אגרופים בשעת הצורך. אפילו שר החוץ קיבל ציון לשבח על מיומנותו הידועה בג'ודו. לקראת סוף שנות השמונים, רחובות טוקיו מלאו בקטטות של סושי שפעלו מטעם מפלגות שונות, ולעיתים מטעם פוליטיקאים יריבים באותה מפלגה עצמה.

            יש לציין כי המקום האלים ביותר היה הפרלמנט עצמו – בניין מהודר בסגנון ניאו-קלאסי וניאו הודי משולב שמהדר עד היום את רובע נגאטה-צ'ו בטוקיו. נחילים נחילים של סושי הסתובבו ליד הפרלמנט ובתוכו. הם המתינו לפוליטיקאים "שלהם" כדי ללוות אותם הביתה ולהגן עליהם מסושי יריבים, הסתובבו במסדרונות, הלכו מכות עם פוליטיקאים ובינם לבין עצמם. מאגר נוסף של בריונים היו נהגי ריקשות – מקצוע מועד לפורענות, ובעיקר נהגי הריקשות הפרטיים של הפוליטיקאים. קטטות לא היו נדירות אפילו באולם המליאה עצמו. בשנות העשרים של המאה העשרים, נהגו הפוליטיקאים משתי המפלגות הגדולות, סיוקאי ומינסייטו, לשבת בנפרד בשני החצאים של אולם המליאה. בין שתי הקבוצות הפריד מעין "אי" – והיה נהוג שלידו מושיבים אך ורק את הפוליטיקאים הצעירים, החזקים והאלימים ביותר. קטטות באזור האי היו חזון נפרץ. אפילו לוחות המתכת עם שמם של חברי הפרלמנט, שהוצבו כנהוג ליד מושביהם, הפכו לנשק הטלה קטלני בידיהם של אומני לחימה מיומנים, ולפיכך מוסמרו בסופו של דבר לשולחן.

הימים האלימים ביותר היו, כמובן, ימי הבחירות. עד 1900 לא היתה נהוגה הצבעה חשאית, והאלקטורט היה מצומצם ביותר. סושי מטעם האופוזיציה או הממשלה, ולעיתים אפילו שוטרים, נהגו להסתובב באזור הקלפיות, להפחיד או אפילו להרביץ לבוחרים של המפלגות היריבות. מכיוון שרק שכבה מצומצמת של בעלי רכוש רב נהנתה מזכות ההצבעה, כל קול קבע – ולפיכך הרתעת מצביעים היתה טקטיקה מאד אפקטיבית. אולם בכל זאת, אסור להגזים בהשפעתה של האלימות הפוליטית. בבחירות 1892, למשל, הממשלה ניסתה להפעיל אלימות בכל הדרכים שעמדו לרשותה, הן שוטרים והן בריונים פרטיים, כדי להרתיע את מצביעי האופוזיציה – אולם בכל זאת המפלגות הליברליות ניצחו ברוב גדול. ממילא, פעילות הסושי ביום הבחירות איבדה מחשיבותה עם הנהגת ההצבעה החשאית ב-1900 והרחבת זכות ההצבעה (ב-1925 לכל הגברים אזרחי יפן) – אם כי ימי הבחירות עדיין היו מרגשים, אלימים ומסוכנים.

            הסושי של כל מפלגה היו מאורגנים כ"קבוצת לחץ" (אינדאייגאן), ארגון מסודר והיררכי להפליא. בראשות קבוצות הלחץ עמדו "בוסים" גדולים כמו מוראנו צוּנָאֶמוֹן ומוריקוּבּוֹ מיקיזוֹ, מנהיגי הסושי של סֶיוּקָאי (אגודת חברי השלטון החוקתי) – גלגולה של מפלגת החירות ואחת המפלגות המבוססות ביותר בפוליטיקה היפנית של תחילת המאה העשרים. מוראנו, כמו בוסים אחרים, נכנס בעצמו לפרלמנט והפך לפוליטיקאי. כיצד גויסו האנשים, אפשר ללמוד מסיפורו של סטודנט בשם אונו באנבוקו, שהלך יום אחד לספריה כדי ללמוד למבחן, ומצא את עצמו במקום זאת צועק ומתפרע בהפגנה של הסיוקאי כנגד עריצות הממשלה במסגרת "המאבק להצלת החוקה" ב-1912. לאחר מכן תהה מדוע עבד בלי כסף, והלך בדיעבד למטה המפלגה כדי להיפגש עם מוראנו. הבוס הזמין אותו לארוחת צהריים "עם בירה וסאקה", שילם לו וייעץ לו "לבלות יותר זמן במטה המפלגה מעתה ואילך." מאותו היום, נטש אונו את לימודיו והפך לבריון מקצועי. אולם סושי רבים התבריינו כעבודת סטודנט, למדו אומנויות לחימה כמו סיוף וג'ודו והשתתפו בקטטות כמעין הכנסה צדדית או פעילות פנאי. יש לציין כי במקרים מסויימים קטטות של סושי סטודנטיאליים היו קשורות ליריבות בין אוניברסיטאות, שכל אחת מהן היתה מזוהה עם מפלגה פוליטית מתחרה.

אחרים, כמו אונו, היו "מקצוענים" של ממש. עם בשנות השמונים של המאה התשע עשרה, כשתופעת הסושי היתה בחיתוליה, רבים מהבריונים האמינו באמת ובתמים באידיאלים הדמוקרטיים של המפלגה, ה"מקצוענים" עשרים שנה מאוחר יותר היו ציניים בהרבה. ידועים לנו למשל הסכמים בין כנופיות יריבות של סושי על התנהגות ראויה בעצרות בחירות. ראשית, יש לתת לכנופייה היריבה להתפרע ולהפריע לנואמים מעט, ורק אז לתקוף ולגרש אותם. מדוע? כמובן – כדי לתת גם ליריבים לקבל שכר על ההפרעה ולא לשלול מהם את פרנסתם.  לקבוצות הלחץ המאורגנות של תחילת המאה העשרים היה גם מחירון, שקבע תגמולים כספיים ספצפיים עבור סוגים מסויימים של פעילות. למשל, אם הרבצת לפוליטיקאי ממפלגה מתחרה, קיבלת יותר כסף בהתאם לחשיבותו. אם היה אחד מבכירי המפלגה היריבה, למשל, התגמול שלך היה גבוה יותר. כמו כן, התשלום התבצע לפי סוג המכות. אם הצלחת להכות בפניו של הפוליטיקאי, קיבלת יותר כסף מאשר אם חבטת אך ורק בטורסו שלו.

ומה עם המשטרה? המעורבות שלה היתה ספורדית. מדי פעם, כמו ב-1889, חוקקה הממשלה חוקים שאפשרו לה לגרוף מאות סושי מחוץ לטוקיו במבצעים מאורגנים. מדי פעם נעצרו הבריונים וישבו בכלא מספר חודשים, אולם בעיקרון  – כל הכוחות הפוליטיים, כולל ראשי משרד הפנים ששלטו במשטרה, נאלצו להשתמש בסושי כנגד יריביהם ולאיש לא היה אינטרס לחסל את התופעה לחלוטין. בספרה, כותבת אייקו מרוקו סיניאוור שכל עוד הסושי לא התנקשו בפוליטיקאים "ממש" (זה קרה לפעמים – אושי טורו עצמו נרצח בידי מורה לאומנויות לחימה, ופוליטיקאי בכיר אחר הותקף מספר פעמים בסכין) הם קיבלו עונשים קלים יחסית. במקרים אחרים, המשטרה היתה שם כדי להקפיד על חוקי המשחק. בעצרת פוליטית אחת, למשל, נכנסו הסושי לגלרייה והתחילו לצרוח. אחד הנואמים הזמין אותם ללכת מכות על הבמה, ושם חיכו להם הסושי המקומיים ובמילים עדינות, פרקו להם את הצורה. אונו, אותו הסטודנט שהוזכר קודם, ניסה לקפוץ מהגלרייה כדי להשתתף בקטטה, אולם הוא וחבריו נעצרו בידי המשטרה ונלקחו מהמקום.

            מעבר לכך, בתי הספר לאומנויות לחימה זוהו לא רק עם אלימות פוליטית בתוך יפן עצמה, אלא עם האימפריאליזם היפני. בעשורים הראשונים לקיומו של הצבא היפני, אומנו הקצינים בסיוף צרפתי ברוח המודרניזציה. אולם בהדרגה, הקנדו – הסיוף היפני – כבש מחדש את הזירה, והצבא ציפה מקצינים לשלוט ברזיו. גם הקראטה נלמד ביחידות מסויימות. אומנויות לחימה היו נפוצות ופופולריות גם באגודות הסתרים הלאומניות – שני מסטרים לסיוף ולג'ודו, למשל, היו מעורבים במבצע הרצח של מלכת קוריאה ב-1895. אואשיבה מוריהיי, מייסד האייקידו, היה חבר בכת דתית אימפריאילסטית במיוחד, אוֹמוֹטוֹ קִיוֹ, השתתף ביחד עם מורו הרוחני במלחמת כנופיות במונגוליה בשירותו של גנרל סיני מקומי וניצל אך בקושי מכיתת יורים.

            אז איך, אפשר לשאול, מזוהות אומנויות הלחימה היום עם שלום דווקא? אין לי הוכחה מוצקה, אבל לדעתי מדובר בחלק מהמיתוג מחדש של התרבות היפנית לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחר התבוסה, המיליטריזם היפני נעשה מאוס ופסול בעיני רוב האוכלוסייה. השלום הפך פתאום להיות אידיאל מרכזי, והתרבות היפנית פורשה מחדש בהתאם: אלמנטים מיליטנטיים בשינטו ובבודהיזם הודחקו, למשל, ואלמנטים פציפיסטיים הודגשו ואף שימשו כבסיס להפצת הבודהיזם במערב. דוגמא טובה לכך היא הזן בודהיזם המערבי, כפי שהתפתח מאז שנות השישים. תופעה דומה התרחשה, לדעתי, גם בתחום אומנויות הלחימה – ואלו עברו מטפוריזציה והפנמה כאומנויות רוחניות ופילוסופיות של חישול נפשי, מוסריות ושלום. לא מדובר, כמובן, בהמצאה, אלא בפרשנות מחדש. מסטרים עתיקים כמו מיאמוטו מוסאשי, למשל, בהחלט הבדילו בין דרך הלוחם לבין אלימות גרידא, וגם חלק מהוגי ה"בושידו" של תקופת מייג'י, כמו ניטובה אינאזו (קוויקר באמונתו הדתית) ניסו לעשות זאת. לאחר המלחמה, האלמנטים הללו פשוט הודגשו, ומה שלא היה נוח – נופה ונזרק הצידה. דוגמא מצויינת לכך היא הפילוסופיה של האייקידו, כפי שהיא ידועה בימינו. מייסד האייקידו, אואשיבה מוריהיי, אמנם דיבר על אי אלימות והכלת היריב – ואלו האלמנטים המודגשים כיום. אולם ההרפתקה הצבאית שלו ושל מורו הרוחני במונגוליה נשכחה לחלוטין.

ולבסוף, הייצוא המסיבי של הקראטה, הג'ודו והאייקידו למערב לאחר מלחמת העולם השנייה שינה את המבנים הבסיסיים שזיהו אותם עם אלימות. בערים הגדולות של ארצות הברית ואירופה אלימות זוהתה עם קטטות רחוב שאין "אומנות" מאחוריהן, או עם שיטות לחימה מערביות כהיאבקות ואיגרוף. אומנויות הלחימה היפניות, שהגיעו למערב כמערכת רעיונות מאורגנת וזרה, שהלימוד שלה מצריך משמעת והתמדה, ממילא לא נלמדו בידי בריונים אלא דווקא בידי אנשים מן השורה שחיפשו דרך לא אלימה להגן על עצמם – תופעה שהשתקפה בסרטים פופולריים כמו "קראטה קיד", למשל. אולם בכל זאת – המסורת העתיקה שזיהתה אומנויות לחימה עם אלימות דווקא, נשמרה אפילו במערב בדרכים מורכבות. הביטו – למשל – בסרט האחרון של קראטה קיד, שמתרחש בסין. בעוד הגיבור הטוב הוא פועל כפיים ומסטר "נסתר" של קונג-פו, האיש הרע מנהל בית ספר אלים ומאורגן לאומנויות לחימה. למרבה האירוניה דווקא בית ספר כזה מזכיר יותר מכל את בתי הספר ההיסטוריים לאומנויות לחימה ביפן של סוף המאה התשע עשרה, למשל מוסד ההכשרה לסוֹשי של מפלגת החירות. אולם סביר להניח שאם אומן לחימה מאותו בית הספר היה נכנס לדוג'ו מודרני – כמו זה שאני למדתי בו – "פילוסופית השלום" היתה נראית לו משונה ומגוחכת להפליא.

מתי תגיע סוף סוף "המלחמה האחרונה", זו "שתשים קץ למלחמות"? קולונל אישיווארה קנג'י, אחד מההוגים הצבאיים המבריקים ביותר של יפן, חשב שהוא מצא את המפתח שיפתור את החידה: תיאורית הסומו. ינשוף צבאי-אסטרטגי על הקו הדק בין רציונליות וטירוף ומתאבקי סומו חמושים בפצצות תבערה.

בשם כל הטנקיסטים ופניהם המאובקות,

אשר עברו את כל האש והשחיקות,

בשם הימאים אשר פשטו על הנמלים

ועיניהם כבדות ממלח וגלים

בשם כל חברי אשר קולם קרע לילות

בשם, בשם כל הגייסות והחילות

אני מבטיח לך,

ילדה שלי קטנה

שזו, תהיה המלחמה האחרונה…

מתי תגיע סוף סוף המלחמה האחרונה? שירו המפורסם של חיים חפר (כאן בביצוע יהורם גאון) ביטא ומבטא בעיני רבים את הכמיהה הבלתי פוסקת לשלום, דווקא מצד אלו שחוו קטל בשדות הקרב. אולם פעמים רבות, ישנן משמעויות נסתרות, זיכרונות חבויים וצללים מפחידים בין הצלילים המרגשים והשורות המתקתקות. מה זה בדיוק "המלחמה האחרונה"? איך אנחנו יודעים שהיא תהיה "האחרונה"? כיצד נדע שהגענו לשלום העולמי המיוחל? היו כאלו, כמו הפילוסוף עמנואל קאנט, שקיוו לשיתוף פעולה בין לאומי הולך וגובר שיגביל את המלחמה עד לביטולה. אולם בדרך כלל – אלו שהאמינו בשלום עולמי נטו להניח כי לפני שנגיע אליו, נצטרך לסבול מעין "מלחמה אחרונה" איומה ונוראה, חבלי משיח של סבל בל יתואר כתנאי לאושר עתידי. לעיתים קרובות הסדר היה הפוך: מלחמת העולם הראשונה, ללא ספק המלחמה האיומה ורחבת ההיקף ביותר שחווה העולם עד לאותה התקופה, היתה כל כך טראומטית לרבים ממשתתפיה, עד שהניחו לעצמם לדמיין שהיא תהיה "המלחמה שתשים קץ למלחמות." רק האוטופיה העתידית תוכל להצדיק את בוץ החפירות, את הדם ואת המוות חסר הפשר. ולא לחינם השתמשתי בביטוי "חבלי משיח" – כי מאחורי האמונה ב"מלחמה האחרונה" מסתתרת תפיסת עולם לינארית, יהודית-נוצרית-מוסלמית, המאמינה כי ההיסטוריה מתקדמת בקו ישיר לעבר הגאולה. המשיח, גם אם יתמהמה, בוא יבוא – אבל לפני כן, כך סברו רבים – יגיעו אפוקליפסה, אסון מחריד, יום דין ומלחמת גוג ומגוג.

            כעשר שנים אחרי מלחמת העולם הראשונה (והרבה שנים לפני חיים חפר), הרהר קצין יפני צעיר ברעיון "המלחמה האחרונה". האם, אי פעם, יגיע קץ לסבל ולדם? סרן אישיווארה קנג'י היה באותה תקופה סטודנט ללימודים צבאיים בגרמניה, שחזה היטב בהלם שאחז במדינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, למד את שפתה, את תרבותה ואת תורתה הצבאית. האיש הזה, שתפקידו בטרגדיה היפנית של מלחמת העולם השנייה עתיד להיות מכריע, היה אחד ההוגים הצבאיים המעמיקים והמרתקים בהיסטוריה היפנית המודרנית: היסטוריון צבאי בחסד, קצין מבצעים תוקפני ופרוע, הרפתקן חסר מנוחה ופנאט דתי-משיחי על גבול הטירוף – כל זה בגוף אחד. ורעיון "המלחמה האחרונה" עמד במרכז תורתו.

            אישיווארה לא היה נוצרי אלא בודהיסט. למעשה, בודהיסט אדוק מכת ניצ'ירן – זרם דתי יפני שהיה הדבר הקרוב ביותר שהצמיח הבודהיזם לקנאות של ממש. ניצ'ירן היה נביא שחי ביפן במאה ה-13 לספירה, בתקופת הפלישה המונגולית. כמו הנביאים התנכ"יים, הוא הוכיח את שושלת השוגונים השליטה על פשיטת הרגל המוסרית שלה, ובמיוחד – העובדה שנתנה לדתות אחרות להתקיים לצד הדת האמיתית – זו שלו. יש לציין שניצ'ירן לא היה מודאג מהשינטו דווקא, היו אלו רק הכתות הבודהיסטיות האחרות (זן, הארץ הטהורה) ששאף להשמיד. כחלק מהשקפתו, היה ניצ'ירן מאמין אדוק באפוקליפסה. תפיסת ההיסטוריה שלו לא היתה קווית כמו זו של היהודים והנוצרים. כלומר, הוא לא האמין שהעולם עתיד להסתיים בנקודה מסויימת. עם זאת, הוא האמין שמדי פעם יעבור העולם אסון אפוקליפסטי (מטר של אש ינחת על בני האדם, למשל) תהיה גאולה לתקופת מה, ואז תשוב ההיסטוריה למסלולה עד האפוקליפסה הבאה. מעין היסטוריה מעגלית עם שיאים תקופתיים. כמאמין ניצ'ירן מודרני, אישיווארה הושפע מהנצרות – והמיר את האפוקליפטיות המעגלית של מורו ורבו לתפיסה קוית נוצרית המניחה כי להיסטוריה יש נקודת סיום. והיא תהיה רועשת, מסעירה ושטופה בדם. הרבה מאד דם.

            אולם בניגוד להוגים משיחיים אחרים, שהיו יכולים לחבר חזונות על סוף העולם בחדרם הבטוח, אישיהארה היה גם קצין – ולפיכך, לצד החזון המשיחי, עמד עם שתי רגליו על קרקע המציאות. מנסיונו בגרמניה למד כי אומה שאין לה יכולת לשנע את כל המשאבים הכלכליים למטרות צבאיות, לעולם לא תוכל לנצח במלחמת התשה ממושכת. אבל נגד מי, ומתי, צריך להילחם? מתוך מבט מעמיק בתולדות המלחמה במערב (אישיווארה פרסם ספרי היסטוריה צבאית מהטובים בתקופתם), היה סבור קצין זה כי מצא את המפתח למהלך העתיד, אותה הנוסחה שמקדמת את ההווה קדימה עד לשיא הבלתי נמנע – המלחמה האחרונה שתשים קץ למלחמות.

הנוסחה הזאת היתה קשורה ליחסים המורכבים בין יכולת הגנתית, ליכולת התקפית. בניגוד לרוב הקצינים היפניים בתקופתו, שהעריצו את "הנשמה היפנית" והאמינו כי פנאטיות התקפית, חיילים שלא מפחדים מהמוות ומסתערים ללא הפסק על עמדות האויב ינצחו את המלחמה, העריך אישיהארה גם את חשיבותה של ההגנה. בכל תקופה, כך חשב, מתקיים מתח בין ההגנה להתקפה. כאשר הטכנולוגיה ההתקפית גוברת על זו ההגנתית – יש טעם בהתקפות נמרצות כדי לרסק את הכוח הצבאי של האויב, והמלחמה הופכת למלחמת הכרעה. אולם כאשר, כמו במלחמת העולם הראשונה או במלחמת האזרחים האמריקאית, היכולת ההגנתית עולה על זו ההתקפית, העולם חוזה באיוולת של המוני חיילים המסתערים על ביצורים רק כדי להיתלות על גדרות תייל ולהיקצר במכונות ירייה ללא טעם ותועלת. במקרה כזה, המלחמה הופכת למלחמת התשה. בכל תקופה, הוא הסיק, ישנם נסיונות בלתי פוסקים לשפר את התחום החלש יותר מבין השניים, כדי להגיע לאיזון בין הגנה להתקפה. אולם האיזון ישוב על כנו זמן קצר לאחר מכן. אם ישתפר הנשק ההתקפי, חזקה שתשתפר גם יכולת ההגנה.

התוצאה של התהליך הזה הוא דינמיקה שהופכת את המלחמה לאכזרית וקטלנית יותר ויותר ככל שחולפות השנים. מכיוון שיכולת ההתקפה חייבת להתאזן עם יכולת ההגנה, היא חייבת להפוך גם להרסנית יותר ולתבוע קורבנות רבים יותר בנפש. הסיוט הזה, לדבריו של אישיווארה, יסתיים רק כאשר תתפתח יכולת התקפית שלא ניתן יותר להגן בפניה. המלחמה האחרונה תתבע הרס כה רב מהצדדים, עד שלא תהיה להם יכולת לנהל מלחמות נוספות – עמים שלמים יילחמו זה בזה, נשים וילדים ימותו בדיוק כמו חיילים חמושים וערים שלמות יימחקו באש תופת. אישיווארה האמין שאת תחילת התהליך הזה הוא רואה כבר בתקופתו עם עליית ההפצצות האוויריות. לא ניתן באמת להגן בפני להקי מטוסים מפציצים, הוא חשב, ולכן מלחמת עולם שתביא לחורבן בלתי נתפס מהאוויר תסיים את המלחמות.

אולם את התורה הזאת, הרציונלית בבסיסה, ליווה אישיווארה בגישה אפוקליפטית, נוצרית-בודהיסטית, שהניחה כי ההיסטוריה נדחפת קדימה על ידי התנגשות מתמדת בין ציביליזציות. כלאומן יפני, הוא הניח שהמלחמה האחרונה תהיה בין תרבות המערבית החומרנית, הריקה וחסרת האלוהים, לבין תרבות המזרח ה"רוחנית". מכאן התפתחה תיאוריה שכונתה לימים "תיאורית זירת הסומו". את ההיסטוריה, טען אישיווארה, ניתן להמשיל לאליפות סומו. בכל שלב מנופים המתאבקים החלשים, עד שרק הטובים ביותר נשארים על הזירה. ובסופו של דבר – נותרים רק שניים, והמאבק ביניהם מסיים את הטורניר כולו. אישיווארה חשב שהטורניר ההיסטורי הזה מתנהל בשני בתים: הבית של המערב, והבית של המזרח, וכל בית יבחר אלוף להתמודדות הסופית. הוא חזה כי האלופה של המערב תהיה ארצות הברית, והאלופה של המזרח תהיה יפן. והמלחמה ביניהם תהיה המלחמה האחרונה – זו שתסיים את כל המלחמות. כאשר קצין אמריקאי הזמין אותו פעם לבקר במולדתו, ענה אישיווארה ברצינות גמורה שיגיע לשם רק על מנת לפקד על צבא הכיבוש היפני.

כדי להכין את יפן ל"אליפות", תבעו אישיווארה וחבריו לקבוצת החשיבה שכונתה "חוג יום חמישי", כולם כוכבים עולים באגפי התכנון והפיקוד של הצבא היפני, לערוך ריאורגניזציה טוטלית במשק ולגייס אותו לקראת מלחמה טוטלית. תהליך כזה יחייב, מין הסתם, משטר סמכותי יותר. כשמתכוננים למלחמה האחרונה, אין סבלנות וזמן לוויכוחים ריקים בפרלמנט. יתר על כן, יפן חייבת להגיע לאוטרקיה כלכלית, חייבת להשיג מספיק משאבים כדי שלא תהיה תלויה ביבוא. לשם כך, היא זקוקה בעיקר לעצמאות אנרגטית, המחייבת השתלטות על מצבורי הפחם הגדולים שבמנצ'וריה.

ב-1931 תכננו אישיווארה וחבריו, כולם בעלי תפקידים בכירים ב"צבא גוואנדונג", הכוח היפני שהופקד לשמור על מסילת הרכבת הדרום-מנצ'ורית, את השלב הבא בהתכוננות לקראת המלחמה האחרונה – כיבוש צבאי מלא של מנצ'וריה. הם ערכו תכנונים כלכליים ופוליטיים מפורטים, הכינו ועדה חוקתית מכוננת, דנו בצורת המשטר של מנצ'וריה העתידית כמדינת בובות של יפן. מה חושב הרמטכ"ל בטוקיו? מה תוכניותיהם של ראש הממשלה, שר החוץ ושר הצבא? זה לא ממש עניין אותם. מבחינות רבות, אישיווארה וחבריו החזיקו את ברזי הכוח הצבאי בחזית העיקרית של יפן במזרח. הם, מבחינת מדיניות החוץ של הקיסרות מול סין– היו הממשלה האמיתית. מפקד צבא גוואנדונג, גנרל הוֹנג'וֹ שיגֶרוּ, היה אדם חלש, מעין שליט בובה שנתן לאישיווארה וחבריו לעשות ככל העולה על רוחם. הם אפילו לא טרחו לשתף אותו בתוכניות. בטוב ליבו בתכנון, אמר אישיווארה כי לא יעצור גם אם יקבל הוראות סותרות ממנהיגיה של יפן. במצב כזה, התפאר, יוותרו הוא וחבריו באופן זמני על אזרחותם היפנית, יכבשו את השטח ואז ימסרו אותו ליפן במתנה.

בספטמבר אותה שנה, במסגרת מזימה שזכתה לימים לכינוי "תקרית מנצ'וריה", הטמינו אישיווארה ואנשיו פצצה במסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית. הפצצה היתה קטנה ולא פגעה באמת ברכבת, אולם צבא גאוונדונג האשים "טרוריסטים סינים" בפיגוע. אישיווארה שלח הודעה לגנרל הונג'ו כי הסינים תוקפים את כוחותיו (שקר נוסף), וקיבל ממנו אישור לכבוש את מוקדן, בירתה של מנצ'וריה. שר החוץ, ראש הממשלה והרמטכ"ל, שלא רצו במלחמה, ביקשו לבודד את התקרית – אולם תוך הפרה של פקודותיהם, ביקש גנרל הונג'ו תגבורת מהצבא היפני בקוריאה. תוך כמה חודשים, כבש הצבא היפני את מנצ'וריה כולה. לשר החוץ וראש הממשלה לא היתה סמכות לפטר קצינים – ואת הדבר היחיד שהיה בסמכותם, להפסיק את התקציב לצבא גוואנדונג, הם לא העזו לעשות. כעבור זמן קצר, התפטר ראש הממשלה ווקאצוקי. הפוליטיקאי שעלה במקומו קיבל כבר את כיבוש מנצ'וריה כ"עובדה מוגמרת". גנרל הונג'ו, מפקד צבא גוואנדונג, גיבה את קציניו לאורך כל הדרך.

אישיווארה עצמו , כפרס על הפרת הפקודה הבוטה שלו, זכה בעיטור "העפיפון המוזהב" מטעם הקיסר, התקדם במהירות בסולם הדרגות, וכעבור מספר שנים הפך לראש אגף מבצעים במטכ"ל. אז, פתאום החל לראות דברים אחרת. יפן אמנם צריכה להתכונן למלחמה האחרונה – אולם יש לעשות זאת בזהירות ובשיקול דעת. מי אמר שצריך להילחם כנגד העולם כולו? מי קבע שצריך לכבוש את כל סין? להיפך – יפן חייבת להפוך את סין לבעלת בריתה. "כל עוד אני חי," אמר אישווארה ב-1936, "אף חייל יפני לא יפלוש לסין." אישיווארה הבין את מידת השנאה של הסינים ליפן, במידה גדולה בשל מעשיו שלו עצמו, אולם בכל זאת ניסה, כמיטב יכולתו, לפשר בין הצדדים. אולם את השדים שהוא עצמו הוציא מהבקבוק, לא היה ניתן להשיב עוד. קצינים יפנים צעירים ממנו המשיכו לכבוש שטחים סיניים בניגוד להוראות. ב-1936, פקד אישיווארה על אחד הקיצוניים שבהם, מוטו אקירה, להפסיק להשתלט על שטחים במונגוליה הפנימית. תשובתו של מוטו היתה נוטפת בוז וזלזול: "זוכר איך אתה הפרת את הוראות הממשלה והמטכ"ל ב-1931?" שאל את אישווארה, "אז עכשיו אני מפר באותו האופן את פקודותיך שלך." כאשר פרצה המלחמה הגורלית מול סין, שהפכה בסופו של דבר למלחמת העולם השנייה – ניסה אישיווארה לתווך בין הצדדים ולמנוע את האסון. בשלב מסויים אף ניהל מגעים עם שליחים סינים, ונטה להסכים לנסיגה טוטלית של יפן מסין, לבד ממנצ'וריה כמובן. אולם המציאות הקדימה אותו והקיצוניים ניצחו במאבק. ב-1937, זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, הכריז ראש ממשלה יפן כי נשיא סין "אינו פרטנר למשא ומתן." בכך, נסתם הגולל על מאמציו של אישיווארה למנוע את הקונפליקט. בתגובה על כשלון תוכניתו להפגיש בין ראש ממשלת יפן קונואה לנשיא סין צ'אנג קאי שק, כתב אישיווארה לקונואה כי "אשמתך לא תישכח גם בעוד אלפיים שנה."

במהלך מלחמת העולם השנייה, פוטר אישיווארה מכל תפקידיו בידי אויבו הותיק, ראש הממשלה טוג'ו. הוא היה אחד הקצינים היחידים שהתנגדו להתקפה על פרל הרבור, ויצאו בחריפות כנגד ההתעללות באזרחים הסינים ופשעי המלחמה היפניים באסיה. יפן, הוא טען, אמורה לשחרר את אסיה ולא לענות אותה.  האם מלחמת העולם השנייה היתה "המלחמה האחרונה" שלהתכוננות לקראתה הטיף כל חייו? אולי – אבל יפן לדעתו עדיין לא היתה מוכנה, ולנהל מלחמה מול המערב בתנאים שכאלה אינו אלא טירוף. לקראת הכניעה, הציע אישיווארה להפריד בין העם היפני לצבא – העם ישתף פעולה בצייתנות עם האמריקאים, אבל הצבא ייסוג למובלעת בהרים וימשיך להילחם משם. במשפטי טוקיו נשא נאום זועם כנגד האמריקאים והאשים את המערב באימפריאליזם וניצול חסר רחמים של אסיה והמזרח הרחוק. הוא אף אמר כי יש להעמיד את הנשיא טרומן לדין על הפצצת אזרחים יפנים מהאוויר.

עם זאת, נראה כי אישיווארה השלים עם הכיבוש האמריקאי של יפן. בהדרגה, החל להטיף לבני עמו לשתף פעולה עם הכיבוש, ואמר כי "המלחמה האחרונה" לא תהיה צבאית אלא מדעית ותרבותית. יפן, לפיכך, צריכה להתפרק מנשקה ולהפוך למדינה פציפיסטית. הוא אפילו שלח מכתבים לגנרל מקארתור וניסה לעניין אותו בתורתו, ואף פתח בסדרת הרצאות ונאומים ברחבי יפן כולה. במידה מסויימת, עבר אישיווארה תהליך של "הפנמה דתית", במסגרתו החזון המשיחי מתרחק והולך ומפנה את מקומו לפרגמטיות פוליטית. אולם האמריקאים, באופן לא מפתיע מבחינתם, לא היו מוכנים להשלים עם גנרל לשעבר שמסתובב ברחבי המדינה כולה ומדבר על "המלחמה האחרונה" – ושללו לאישיהארה את זכות הדיבור. במכתביו האחרונים לשלטון הכיבוש, התלונן הגנרל לשעבר שהאמריקאים, בכך שהם משתיקים אותו, מועלים בהבטחה שלהם "לשחרר את יפן מהדיקטטורה." ב-1949 מת מדלקת ריאות.

אישיווארה קנג'י אכן ניסה להציל את יפן ממלחמת עולם במשך שנים. ללא ספק היווה את אחד הגורמים המתונים היחידים במדינה ששקעה בטירוף לאומני. אולם תרומתו שלו לאסון שנפל על מולדתו היתה בלתי ניתנת לשיעור. הוא, שנתן את הדחיפה הראשונה לכיוון התהום, נכשל בנסיונותיו הנואשים לעצור את העגלה המידרדרת. מעולם לא התנצל על מעשיו במנצ'וריה, ולא לקח עליהם אחריות.

מישהו אחר דווקא כן לקח. בלילה ארוך אחד בטוקיו, כתב גנרל הונג'ו שיגרו, לשעבר מפקד צבא גוואנדונג, מכתב לקיסר, לעם היפני ולהיסטוריה. זו היתה אשמתו, הודה, שהניח לאישיווארה ולאנשיו להשתולל, שנתן להם לכבוש חבל ארץ סיני בניגוד לפקודות, שגיבה אותם בכל הדרך למלחמת העולם. מה שנראה ב-1931 כהרפתקה מלהיבה בדרך לגדולה לאומית, הסתיים במדינה הרוסה עד היסוד, אוכלוסייה רועדת וגוועת ברעב וחורבן המבנה הפוליטי של המדינה. יפן, בפעם הראשונה בתולדותיה, נכבשה בידי כוחות זרים. והוא – גנרל הונג'ו – בחולשת דעת, לא הניח יד תקיפה על תיבת פנדורה, לא בלם את מחול השדים בתחילתו. זמן קצר קודם לכן, נודע לו כי האמריקאים הוציאו נגדו צו מעצר כפושע מלחמה. המכתב שלו, תערובת מכמירת לב של השקרים הישנים ותחושת אשמה שאינה מרפה – ראוי לקריאה. בתרגום מיפנית:

מזה שנים רבות שרתי בתפקידי מפתח בצבא, ועתה – נגזר עלי לראות את המולדת במצבה הטרגי הנוכחי, על סף אבדון. גם אם פרשתי מהשירות, בחיל ורעדה אני ניצב מול חטאי שעליו עלי לשלם בחיי.

תקרית מנצ'וריה היתה פעולה של הגנה עצמית מתחייבת מצד צבא גוואנדונג, כנגד פיגוע רכבת של אלמנטים אנטי-יפניים. אולם תוך כדי כך, הפרנו את הוראות הממשלה והפיקוד העליון של הצבא, וזוהי אחריותי הבלעדית – כמפקד צבא גוואנדונג באותה התקופה. אני מקבל על עצמי את האחריות ועוזב את העולם הזה. יחי הקיסר! אני מייחל בכל ליבי שהמבנה הלאומי שלנו יישמר ושהמולדת תקום מחדש.

ספטמבר, 1945,

הונג'ו שיגרו

לאחר שסיים לכתוב, שלף הונג'ו את חרבו ושיסע את בטנו בספוקו – ההתאבדות הסמוראית המסורתית. עבורו, מלחמת העולם השנייה היתה באמת ובתמים המלחמה האחרונה.

חשבתם שיפן הסמוראית היתה ארץ בעלת מנהל תקין, יעיל והגון? לא בדיוק. למעשה, שערוריות שחיתות מסמרות שיער ליוו את הפוליטיקה היפנית מאז ומעולם. בפעם הראשונה בעברית, ינשוף היסטורי חושף שלדים עתיקים בארון, ומספר לכם על שחיתויות של סמוראים, עסקאות סיבוביות על סמך חוקים פיאודליים מוזרים, והקשר של בלונדיניות צרפתיות לכל אלו. ומה קורה כשבכירי האוצר חורשים מזימות, ושר המשפטים לוקח קצת יותר מדי ללב?  

 

זהו מאמר שביעי בסדרה על סיפורה הסוער של יפן בשלהי התקופה הסמוראית וראשית העידן המודרני. למאמרים הקודמים, שהתפרסמו כאן בינשוף, ראו: המתנקש שלא הרג , הסמוראי שהדליק זיקוקים, אספני הראשים ,להבים באפלה ופרשת מריה לוז – איך בוטלה העבדות ביפן.

ביום סתווי אחד, בחודש נובמבר 1872, נכנס סמוראי בשם יָמַשִירוֹיָה וואסוּקֶה ללובי של משרד הצבא בטוקיו, בירת הקיסרות היפנית החדשה. רק ארבע שנים קודם לכן, הפילה ברית של ארבע הנחלות הפיאודליות "הנאמנות", צ'וֹשוּ, סאצוּמָה, טוֹסָה וסאגָה את שושלת השוגונים מבית טוקוגאווה, שניהלה את יפן כקונפדרציה פיאודלית במשך מאתיים וחמישים שנה. חבורה של סמוראים צעירים מארבע הנחלות הצליחה לתמרן את הדאימיו (האדונים הפיאודליים) שלהם ואת המדינה כולה, ובאמצעות הרבה כישרון, מזל ונסיבות – לחולל הפיכת חצר שעיצבה את יפן מחדש כמדינה מאוחדת בראשותו של הקיסר הנער מוּצוּהיטוֹ, מהלך שנודע כ"רסטורציה של מייג'י". בפועל נשלטה הקיסרות בידי מחוללי המהפכה שניהלו ביניהם פוליטיקה עדינה ומלוכלכת של בלמים ואיזונים, תוך כדי מרידות בלתי פוסקות של איכרים וסמוראים מתוסכלים. גם לאחר שבוטלו הנחלות הפיאודליות (האנים) באופן רשמי באוגוסט 1871, הן הפכו בפועל לסיעות פוליטיות והשפעתן נותרה על כנה במשך שנים רבות.

משרד הצבא, אליו נכנס ימשירויה באותו יום שגרתי כביכול, התנהל בפועל כאחוזתם הפרטית של אנשי צ'ושו בפיקודו של סגן השר הנמרץ, גנרל ימגאטה אריטומו שנודע לימים כאבי הצבא היפני. דמותו של הסמוראי, שחיכה לראיון עם סגן השר ימגאטה, לא היתה חריגה במשרד – בעבר הוא היה שם בן בית. אולם זמן קצר לאחר שנכנס לבניין, ולפני שסגן השר התפנה לראותו, שלף ימשירויה חרב ונעץ אותה בבטנו שלו. הוא מת במקום. "טרגדיה נוראה", כתב קידו טקאיושי, יועץ קיסרי בכיר ואחד ממנהיגי צ'ושו בממשלה החדשה.

מאנשי שלומנו. ימשירויה וואסוקה

טרגדיה נוראה, אכן – כי לפני שהחליט להתאבד, ימשירויה היה ללא ספק חלק בלתי נפרד מהקליקה השלטת של צ'ושו, "בחור טוב" שרבים הכירו וחיבבו. הוא היה מותיקי המלחמה נגד השוגון, סמוראי קשוח שנלחם וסבל עם אנשי המחתרת של צ'ושו שנאבקו במשך שנים נגד המשטר כנגד כל הסיכויים. כחייל ב"יחידה המעורבת" הידועה לתהילה, הכיר מקרוב את כל המנהיגים המפורסמים של ההאן, ביניהם קידו וימגאטה. אפילו שם משפחתו, ימשירויה, לא היה שמו המקורי, אלא כינוי זיכרון להרפתקאות של תקופת מלחמת האזרחים. זה היה, למעשה, שמו של הפונדק האהוב על חבורת הלוחמים של צ'ושו, שואסוקֶה אימץ כגלעד לתקופה ההיא.

כאשר עזב את ההאן ועבר לטוקיו, הבירה הקיסרית החדשה, החליט ימשירויה לפנות לעסקים ולא לפוליטיקה או לצבא, כפי שעשו רבים מחבריו לנשק. כצפוי, החברה שהקים הצליחה להתברג בקלות במארג הקשרים המורכב שהקימה הקליקה של צ'ושו מסביב למשרדי האוצר והצבא. חברו הטוב, סגן שר הצבא ימגאטה, מינה אותו כאחראי לאספקת הציוד והתחמושת לצבא ולמשמר הקיסרי. כאן, דברים התחילו להסתבך: המשמר הקיסרי, כוח נפרד בעיקרו, לא היה נתון לשליטתה של קליקת צ'ושו, אלא דווקא לשליטתן של הקליקות המתחרות מטוסה וסאצומה. חיילי המשמר הקיסרי, ברובם סמוראים פרועים ולמודי קרבות, ניהלו קטטות עם חיילי הצבא ברחובות עיר הבירה, תקפו זרים ובכלל "לא ספרו" את ימגאטה – אותו ראו כפוליטיקאי מאוס ומושחת שדואג רק לותיקי ההאן שלו. במהלך 1872, הבינו במשמר הקיסרי שישנן בעיות מחמירות והולכות עם אספקת הציוד והנשק – אצבעות הופנו לימשירויה, והחשדות הובילו לצמרת.

 כאן נכנס לתמונה שר המשפטים אֶטוֹ שימְפֵּיי – סמוראי מהקליקה של סאגה והפרוגרסיבי שמבין שרי הממשלה. באותה תקופה ניהל אינספור מאבקים נגד משרדי הצבא והאוצר, שנשלטו בידי צ'ושו, וכנגד שורה של עוולות ורעות חולות שניגעו את החברה. בין היתר נאבק בסחר המשגשג בנשים למטרות זנות, בדו קרבות, נקמות פרטיות של סמוראים ויתר קטטות רחוב. הוא כתב מחדש את החוק הפלילי, נאבק עם משרד האוצר על תקציב להקמת בתי משפט בכל רחבי המדינה – וגם ניהל מלחמה חסרת פשרות כנגד מנהגם של אנשי צ'ושו לתת ג'ובים ויתר כופתאות דשנות לאנשי שלומם. אטו הקים צוות חקירה, והתחיל לתהות על קנקנם של כספי הצבא שזרמו כמעין שופע לקופתו של ימשירויה.

            איש העסקים מצ'ושו התחיל להבין שכלבי ציד מרחרחים אחריו. למעשה, הוא "לווה" כספי ענק מהצבא והקים איתם חברות לסחר בינלאומי במשי גולמי – ואלו פשטו כולן את הרגל. בצר לו נמלט לפריז, ושם ניהל חיי מותרות על חשבון משרד הצבא. שמועות שהגיעו ליפן אמרו כי הוא מתגורר במלון מהודר, שותה שמפניה יקרה ואפילו (אוי לאימה) "נשוי לצרפתייה בלונדינית". במשך זמן מסויים ניסו החברים מצ'ושו להגן עליו – אחרי הכל הוא נלחם וסבל איתם במשך כל כך הרבה שנים לפני המהפכה – אבל לבסוף פקעה אפילו סבלנותו של ימגאטה. נכון – הוא הלווה לימשירויה כספים על חשבון הציבור, אבל לא שיער שיאבד אותם במהירות כזאת. לפיכך, בסוף 1872, זימן ימגאטה את ימשירויה ליפן ודרש ממנו להחזיר את ההלוואות שלקח. ותיק המלחמה היה יכול ככל הנראה להמשיך ולהסתתר בפריז. באותה תקופה לא היו הסכמי הסגרה, ואיש לא היה יכול לתפוס אותו. אבל סביר להניח שכספו היה נגמר במועד כזה או אחר, ותחושת כבוד קלושה מהעבר משכה אותו חזרה לטוקיו. הוא עזב את פריז ואת "אשתו הבלונדינית" (אם באמת היתה לו כזאת) ופנה לפגוש את ימגאטה במשרד הצבא. אולם ליבו לא עמד לו לעמוד ככלי מלא בושה וכלימה לפני חברו הותיק. דקות לפני שהיה אמור להיכנס ללשכה, התאבד בלובי של המשרד. ימגאטה נאלץ להתפטר בעקבות השערוריה, אם כי חזר לתפקידו זמן קצר מאוחר יותר.

            שר המשפטים אטו שימפיי החליט להמשיך ולהכות בכת של צ'ושו – והמטרה הבאה שלו היתה משרד האוצר. אחרי הכל, זה היה המשרד שלא נתן לו תקציבים להקמת בתי משפט, אבל כן הזרים כספים לצבא שנשלט בידי צ'ושו. באותה תקופה, עלו החוקרים שלו על פרשיית שחיתות מחוכמת בהרבה מזו של ימשירויה – פרשת מכרה אוסריזאווה בצפון מזרח יפן. במקרה זה, אדי הסירחון הובילו הרחק לתוך תקופת טוקוגאווה הפיאודלית, למנהגיו המוזרים של ההאן הצפוני של מוריאוקה.

            כאלף ומאה שנים קודם לכן, במאה השמינית לספירה, התגלה באזור אוסריזאווה מכרה נחושת, ששימש באופן מסורתי כמקור הכנסה בלתי נדלה לשליטים הפיאודליים באזור. בתקופת טוקוגאווה הוא עמד במרכז הכלכלה של מוריאוקה, נחלה פיאודלית לא גדולה במיוחד אך כושלת ורוויה בחובות מעיקים. במאה התשע עשרה, כאשר משטר טוקוגאווה כולו עמד בפני כליה, נקלע ההאן לקשיים כלכליים בלתי נסבלים. כדי להקל במעט את מצבו, החליט הדאימיו לקחת הלוואה מסוחר עשיר מהמחוז, איש עסקים בשם מוּרָאי מוֹהֵיי. דא עקא, שלפי המנהגים המוזרים של ההאן, נרשמה ההלוואה באופן הפוך. היינו – לפי המסמך הרשמי שהונפק על ידי הממשלה המקומית, מוראי לא הלווה כספים לדאימיו, אלא להיפך – לווה ממנו כספים. בדרך כלל, זו לא היתה בעיה. הן הממשלה והן הסוחרים המקומיים הכירו היטב את המנהג, וידעו ממי לדרוש את כספם בלי קשר לשפה הרשמית של המסמך.

            העניינים התחילו להסתבך באוגוסט 1871, כאשר בוטל ההאן של מוריאוקה ביחד עם כל יתר הנחלות הפיאודליות. הממשלה המרכזית ומשרד האוצר לקחו על עצמם את החובות הניכרים של ההאנים, ביניהם האן מוריאוקה. בינתיים, הצליח מוראי לקנות את מכרה אוסריזאווה היוקרתי. עסקה טובה? לא בדיוק. סגן שר האוצר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ, חבר עוצמתי בקליקה של צ'ושו, נאנק תחת החובות החדשים שלקח על עצמו וחיפש מקורות הכנסה. כאשר עיינו הוא ופקידיו בספרי החשבונות של מוריאוקה, הם גילו כי מוראי חייב להאן סכום נכבד של כסף. מחאותיו של הסוחר הנזעם, שטען, בצדק גמור, כי מדובר אך ורק במסמך רשמי ולמעשה ההאן חייב לו – נותרו ללא מענה. אינואואה החליט לחלט את המכרה כדי לכסות את "חובו" של מוראי לממשלה. לאחר מכן נמכר הנכס במכירה פומבית, במחיר מבצע, ל… ניחשתם נכון. סמוראי מקורב לאינואואה, חבר לנשק מהקליקה של צ'ושו. ולאחר שסגן שר האוצר פרש מתפקידו, הוא עצמו קנה את המכרה במחיר מציאה ואף נעץ בו שלט: "רכוש פרטי של אינואואה קאורו."

            כך, באמצעות עסקה סיבובית, הפך אינואואה חוב של הממשלה לסוחר מוראי לחוב של מוראי כלפי הממשלה, החרים את המכרה שנקנה בכסף מלא והשתלט עליו דרך איש קש. מוראי, שפשט את הרגל, פנה למשרד המשפטים, שכאמור נשלט על ידי אֶטוֹ מהקליקה של סאגה. השר אטו, שבעבר ניהל מאבקים ביחד עם אינואואה כנגד הסחר בנשים, נגעל עד עמקי נשמתו ממעשיו של סגן שר האוצר ויצא למלחמת חורמה נגדו. הוא לא רק סייע למוראי לתבוע את הממשלה (דבר קצת משונה כשאתה שר המשפטים), אלא גם פתח בהליך פלילי משלו ודרש להכניס את אינואואה ותשעה מבכירי משרד האוצר לכלא בעוון שחיתות. אולם ההליך נגרר במשך שנים, מוראי מת בינתיים, גם מנהלי החקירה קודמו והועברו לתפקידים אחרים, ולבסוף ביקש משרד החוץ לשלוח את אינואואה כשגריר מיוחד לקוריאה. לא היה ניתן לשלוח אותו כאשר עמדו נגדו הליכים פליליים, ולכן כל הסיפור נקבר בשקט.

            ומה קרה לשר המשפטים אטו שינפיי? באוקטובר 1873 הוא התפטר מהממשלה ביחד עם רוב השרים מטוסה, סאגה וסאצומה, כמחאה על ביטול הפלישה המתוכננת לקוריאה וגם על השחיתות של אנשי צ'ושו. מספר חודשים לאחר מכן מצא את עצמו מנהיג מרד נואש של סמוראים מסאגה, ולבסוף הוקע ראשו על מקל משונן בחוצות טוקיו. מילותיו האחרונות היו: "רק הקיסר מבין לליבי."

בקיץ 1872 עגנה בנמל יוקוהאמה ספינה פרואנית, ממנה נשמעו יללות וצווחות כאב במשך כל היום והלילה. פליט סיני ממורטט שקפץ לים פתח תיבת פנדורה של תככים, רגשות עזים ומאבקים משפטיים חובקי עולם. יורדי ים אכזריים, פרקליטי צמרת, דיפלומטים, שופט צעיר בן 25 וקיסר רוסי אחד – נאלצו לקבוע האם העבדות מותרת בארץ השמש העולה. ומה הקשר למתרחש בבתי הזונות הדלוחים של רובע יושיווארה? ינשוף היסטורי על "פרשת מריה לוּז" – הסיפור שהכריע את גורל העבדות ביפן.

זהו מאמר שישי בסדרה על סיפורה הסוער של יפן בשלהי התקופה הסמוראית וראשית העידן המודרני. למאמרים הקודמים, שהתפרסמו כאן בינשוף, ראו: המתנקש שלא הרג, הסמוראי שהדליק זיקוקים, אספני הראשים ולהבים באפלה

ביולי 1872, עגנה בנמל יוקוהאמה ספינה פֶּרוּאָנית שנשאה את השם התמים למראה "מריה לוּז". הנמל המתפתח של יפן היה בית לספינות זרות מכל מדינות העולם, והכיל מושבה מערבית משגשגת. באותה תקופה, נהנו הסוחרים המערביים ביוקוהאמה משורה שלמה של זכויות יתר שהוקנו להם בחוזים לא שוויוניים שנחתמו בין יפן לבין מדינותיהם. הם הורשו לגור בעיר, שהוגדרה כ"נמל פתוח", לנהל אורח חיים נוצרי – דת שהיתה אסורה עדיין ביפן, ואפילו לבנות כנסיות. אם עברו עבירה, הם לא נשפטו בידי בתי הדין היפניים, שהתנהלו עדיין בתערובת משונה של משפט פיאודלי, דין מערבי ותקנות שנלקחו מסין של שושלת צ'ינג, אלא בידי הקונסולים שלהם. בתי המשפט הקונסולריים נטו להיות סלחניים כלפי עברות. באפריל 1874, למשל, דיווח העיתון היומי Japan Daily Herald כי מלח בריטי שהשתכר והכה נתין יפני נענש אך ורק בריתוק לספינה שלו.

הספינה הפרואנית, בפיקודו של הקברניט ריקארדו הֶרֶרָה, עשתה את דרכה מהמושבה הפורטוגזית מקאו שבסין לנמל קָלַאוֹ שבארצה. מה היה בתוך הספינה? אף אחד לא התעניין בכך יותר מדי. כאשר החליט קפטן הררה לעצור למספר ימים ביוקוהאמה לשם שיפוצים (ספינתו נפגעה קשה בסערה), איש לא היה יכול לשער כי החלטה זו תהווה פתיח לשערוריה עם השלכות חובקות עולם. ואכן, זמן קצר לאחר שפררה הטיל עוגן ביוקוהאמה, התרחש תקר של ממש.

מסתבר שהספינה הפרואנית הכילה "עובדי חוזה" סינים, נתינים של מחוזות נידחים מדרום קיסרות צ'ינג, שהוחתמו על חוזי עבודה ארוכי טווח במטעי דרום אמריקה. בעוד "מריה לוז" עוברת תיקונים בנמל, קפץ אחד העובדים הללו, אדם בשם מוֹ הִינְג, אל הים, ושחה לעבר "דוכס הברזל", ספינה שהיתה שייכת לצי הבריטי. הקברניט הבריטי המופתע, שבוודאי לא ידע מה הפועל הסיני הממורטט והרטוב רוצה ממנו, העביר את העניין לטיפולו של הקונסול של הוד מלכותה ביוקוהאמה, רוברט ווטסון. הדיפלומט ניהל שיחה עם הפועל הנמלט, ככל הנראה באמצעות מתורגמן, ושמע ממנו על מסכת מחרידה של התעללויות פיזיות שעוברים עובדי החוזה הסינים בבטן הספינה. ווטסון, שלא ידע מה לעשות עם תפוח האדמה הלוהט שנפל בחיקו, העביר את הפועל לרשויות היפניות בנמל יוקוהאמה. הפקידים היפנים זימנו את הקברניט ריקארדו הררה, העבירו לו את הפועל ונזפו בו בחומרה על היחס הרע למטענו האנושי. מעתה, הורו לו, עליו להתייחס לסינים באנושיות. מי יאכוף עליו את זה? אף אחד כנראה.

אבל הניסיון העדין לכסת"ח את הפרשה נכשל, כאשר "אורח" נוסף נמשה מהים לספינת הוד מלכותה דוכס הברזל. הקונסול ווטסון הוזעק שוב לכלי השיט, וכאשר שמע מהפועל כי הפליט הראשון שברח הוכה באכזריות סדיסיטית על ידי הקפטן ואנשיו, החליט שמצפונו לא מאפשר לו לעמוד מנגד, מה גם שצוות "דוכס הברזל" שמע יללות וזעקות כאב שעולות מהספינה הפרואנית במשך כל שעות היממה. בפעולה נועזת למדי, הוא גייס חולייה של מרינס בריטיים ופשט על ספינתו של הררה. החיילים הבריטים פילסו את דרכם לבטן האונייה, וגילו שהפועלים מוחזקים שם בתנאים מחרידים, וכי מדובר בספינת עבדים לכל דבר ועניין. בכל זאת, ווטסון לא היה יכול לעשות למען הסינים דבר. אם היה משחרר אותם בכוח היה נחשב, מן הסתם, לפיראט. הקונסול עזב את הספינה, מזועזע, ושלח מברק בהול לשר החוץ היפני, סואֵגִ'ימָה טָנֶאוֹמִי, בבקשה לסייע לפועלים הסינים באופן מיידי:

הסחר בעובדי חוזה (קוּלִי) בין מקאו לנמלים המערביים של דרום אמריקה, ובמיוחד בפרו, מתאפיין במידה כה גדולה של ברבריות והתעלמות מזכויותיה של ממשלת סין, עד שעורר את הרגשות העזים ביותר באירופה ובכל מדינות התרבות. עד היום, חופי יפן היו טהורים מטומאתו של המסחר המתועב הזה, אולם במקרה זה יש להאמין כי יותר מנוסע אחד על הספינה זכה ליחס המנוגד לכל חוק אפשרי.

(מצוטט במאמרו של דניאל בוצמן)

סואג'ימה היה ללא ספק אדם מורכב ורב סתירות, אולי אחד משרי החוץ הגאוניים אך הפזיזים והנועזים ביותר שהיו ליפן אי פעם (ראו מאמר קודם כאן בינשוף, על תפקידו המכריע בתכנון הפלישה היפנית לטייוואן). כמנהיג סמוראים לשעבר, מהפכן ומלומד קונפוציאני, הוא חש בבית בתרבותה העתיקה של סין, ידע לכתוב שירה קלאסית בקליגרפיה משובחת ולצטט ספרות והיסטוריה סינית כמו טובי המלומדים של קיסרות צ'ינג. במקביל, היה סואג'ימה גם לאומן יפני מושבע, תומך בהתפשטות אימפריאליסטית ותלמיד מסור של החוק הבינלאומי המערבי. המוטו שלו באותה תקופה היה "זכויות המדינה" (ביפנית: kokken). יפן חיה בעולם של כרישים, וכבודה הלאומי חשוב מאין כמותו. אין לוותר עליו, אפילו כמלוא הנימה. במיוחד, שאף סואג'ימה לבטל  את הפריבילגיות המרגיזות של הזרים המערביים ביפן, שהובטחו באותם חוזים לא שוויוניים. "כאן הם יעשו מה שהיפנים יאמרו להם לעשות," שטח בתסכול את שאיפותיו בשיחה עם דיפלומטים סינים שנה מאוחר יותר. אולם כדי שנתינים מערביים יוכלו להישפט, למשל, בבתי הדין היפניים, יפן היתה חייבת להוכיח שהיא "מדינה נאורה" עם "מערכת משפט מתוקנת", ומדינות המערב לא מיהרו להאמין בכך. ואכן, בקיסרות בה ראשיהם הכרותים של מורדים עדיין הוקעו על מקלות משוננים בראש חוצות, היה אפשר אולי להבין מהיכן הגיע חוסר האמון הזה.

            בתגובה למכתבו של ווטסון, החליט שר החוץ היפני לפוצץ את הפרשה. הוא הורה באופן מיידי לפנות את כל עובדי החוזה הסינים מהספינה לנמל יוקוהאמה, שם הוחזקו במשמורת, בתנאים טובים, בידי הרשויות היפניות. זאת ועוד: סואג'ימה הורה לעצור לאלתר את קברניט האונייה, ריקארדו הררה, ולהעמידו לדין בעוון סחר עבדים. הררה לא האמין שזה קורה לו. הוא טען כי לחוק היפני אין סמכות עליו. הוא הרי לבן. אבל לך תתווכח עם סמוראים חמושים שבאים לעצור אותך, והקברניט לא היה יכול לעשות דבר. הוא הוחזק בכוח על החוף, ולבסוף הובא לתת דין על מעשיו בבית המשפט של מחוז קנגאווה.

            אבל מי בדיוק ישפוט אותו? באותה תקופה, ביפן לא היתה מערכת משפט עצמאית. לפי המסורת הנהוגה הן בסין והן ביפן המסורתית, השופטים היו מושלי המחוזות ועוזריהם. אולם בקנגאווה, מסיבות שאינן קשורות לפרשת מריה לוז, מושל המחוז ושני סגניו התפטרו, מה שגרם לסואג'ימה, בלית ברירה, להפקיד את התיק הלוהט בידי המושל בפועל, צעיר בן 25 בשם אוֹאֶה טאקוּ. ביושבו בדין, נעזר אואה בשני יועצים משפטיים מערביים – הקונסול הבריטי ווטסון ומשפטן אמריקאי שעבד בשירות הממשלה היפנית.

            הליך השימוע הראשוני העלה קודם כל את השאלה, האם עבדות מותרת ביפן. החוק היפני של אותה תקופה, כאמור, לא התייחס באופן ממשי לשאלה הזאת. אנחנו לא נוטים לייחס בדרך כלל עבדות לארץ השמש העולה, אבל האמת היא, כפי שכותב ההיסטוריון דניאל בוצמן, ש"המוסד המוזר" היה קיים בקיסרות במשך מאות שנים. כבר במאה השמינית היו עבדים בקיוטו, ובמאה ה-12 התלוננה החצר הקיסרית כי עיר הבירה מלאה ב"סוחרים של בני אדם" שחוטפים עבדים מאדוניהם ומוכרים אותם במכרזים לכל המרבה במחיר. הבעיה הפכה לחמורה יותר במאה השש עשרה. באותה התקופה, יפן היתה קרועה במלחמת אזרחים אכזרית – אדונים פיאודליים, סמוראים, איכרים, נזירים, נינג'ה, סתם פושעים – כולם אחזו בנשק וניסו לגרוף לעצמם נתחים מהמדינה. בין לבין נחתו ביפן הפורטוגזים וזרים אירופיים אחרים, וביססו סחר בנשק ומוצרים אחרים. במצב כזה של כאוס, לא קשה לנחש שסחר העבדים שגשג – איכרים נחטפו מבתיהם בידי כנופיות ונמכרו לסוחרי עבדים פורטוגזים ששיווקו אותם ברחבי העולם כולו. ה"גלובליזציה" הזאת היתה כל כך מקיפה, עד שיפנים קתולים שביקרו ברומא באותה תקופה, הזדעזעו לראות את בני ארצם בשלשלאות כמעט בכל מקום.

המצב החל להשתנות בסוף המאה השש עשרה, כאשר שליט חזק, איכר שעלה לגדולה בשם טוֹיוֹטוֹמִי הִידֶיוֹשִי, איחד את יפן תחת יד הברזל שלו. הידיושי רצה לבסס מערכת אחידה של גביית מיסים, ולפיכך כפה על האיכרים להפסיק לנדוד, להישאר במקומם ולעבד את האדמה. קל וחומר שלא היה יכול להשלים עם כנופיות שחוטפות אותם משדות האורז שלהם. כאשר החליט הידיושי לאסור את הנצרות ולהצר את צעדיהם של הזרים המערביים ביפן, נימק זאת בין היתר בהחלטתו להילחם בסחר העבדים. ברוח זאת, הוציא צווים שאסרו מכירת בני אדם באופן מוחלט. יורשו של הידיושי, השוגון טוקוגאווה אִיאֵיָסוּ, המשיך בקו זה, בד בבד עם איסור הנצרות וגירוש רוב הזרים מיפן. אמנם במאה השנים הראשונות לשלטונה של שושלת טוקוגאווה היו בערי יפן עוד "משרתים תורשתיים" (פוּדָאי נו גֶנְאִין), אולם בחברה המתוחכמת שנוצרה במאה ה-18 כבר לא היה טעם כלכלי להחזיקם. אליבא דכולי עלמא, העבדות ביפן נעלמה לחלוטין במאה ה-18.

אולם, וזו היתה כבר בעיה רצינית, "המוסד המוזר" הידפק שוב על שערי יפן במאה התשע עשרה. לאחר תום מלחמת האזרחים האמריקאית, חיפשו סוחרי עבדים דרומיים לשעבר דרכים חדשות להתעשר, ואחד מהם התחיל לשנע "עובדי חוזה" יפניים, רובם ככולם איכרים עניים, למטעים בהוואי. הממשלה היפנית מחתה, ולאחר שגילתה כי תנאי העבודה בהוואי אינם מן המשופרים, הצליחה להחזיר חלק מהפועלים היפנים לארצם. במקביל, הציע מלומד יפני מוביל להתחיל לייבא עבדים זרים שיעבדו במלאכות קשות ומלוכלכות, כדי לפנות את דעתם של היפנים לעיסוקים מועילים יותר. זו המציאות שעמדה בפני השופט אואה טאקו, בבואו להכריע בפרשת מריה לוז.

            הקברניט הררה ופרקליטיו, כולם בריטים, ניסו ראשית כל את כוחם בטענת סף – כזרים מערביים הם נהנים מזכות האקסטריטוריאליות של החוזים הלא שוויוניים, ולפיכך החוק היפני אינו חל עליהם. בפסק דינו, דחה אוֹאֶה את הטענה, בנימוק כי יפן לא חתמה על חוזי אקסטריטוריאליות עם כל ה"מערביים" או ה"לבנים", אלא עם מדינות ספציפיות – ופרו היא לא אחת מהן. לבסוף, פסק השופט כי יש לשחרר את כל הפועלים ללא פיצוי, והרשיע את קפטן הררה בסחר עבדים. עונשו לפי החוק היפני – מאה הצלפות שוט. עם זאת, הקיסר הסכים לחון את הקברניט ולהתיר לו לעזוב את המדינה ללא עונש. כמחויב בחוק, הודיע אואה לקברניט כי אם הוא סבור שחלה על הפועלים חובה להפליג עמו לפרו, הוא רשאי להגיש נגדם תביעה משפטית.

            משרד החוץ היפני פרסם את פסק הדין בקרב השגרירויות הזרות, והתגובות היו נזעמות. רוב מדינות המערב תמכו בעמדת פרו, וגינו את פסק הדין כהפרה בוטה של החוזים הלא שוויוניים שנחתמו עמן. אף אחד לא רצה שהיפנים יחלו להתערב ולחטט בספינות בינלאומיות. מי יודע כיצד הם ינצלו את הזכות מאוחר יותר? רק בריטניה לבדה, נאמנה לעמדתה העקבית כנגד סחר העבדים, תמכה בעמדה היפנית. למרות הלחץ הבינלאומי, נותר שר החוץ סואג'ימה איתן בדעתו, ואישר את פסק הדין של אואה.

            הפרואנים לא ויתרו, והחליטו להגיש ערעור, בו טענו כי הפועלים חתמו על חוזים שמחייבים אותם לעבוד בפרו במשך שמונה שנים. לרוע מזלם, ובניגוד למקובל במדינות מערביות, השופט היה שוב אוֹאֶה טָאקוּ. הפעם, התרכז המשפט לא רק בזכויותיה של פרו לפי החוזים הלא שוויוניים – הנושא הזה כבר הוכרע במשפט הראשון – אלא בחוקיות החוזים שנחתמו עם הפועלים הסינים. הפעם, הגיע הררה מוכן. הוא שכר את שירותיו של פרדריק ויקטור דיקינס, פרקליט צמרת בריטי וחוקר ספרות יפנית, שדיבר יפנית קלאסית שוטפת והכיר את חוקיה של הקיסרות מפני ומפנים.

            במהלך הדיונים, שהפכו לסנסציה בינלאומית, ציווה השופט אוֹאֶה לקרוא לפועלים הסינים שישטחו את עדויותיהם. המשפט התנהל רובו באנגלית, באמצעות מתורגמנים. אואה לא ידע אף שפה חוץ מיפנית, הקפטן דיבר בפורטוגזית, והפועלים כמובן דיברו קנטונזית. ובכל זאת, התנהל באולם דיון משפטי סוער שריתק את קוראי העיתונים בתקופה במשך ימים ארוכים. השופט אוֹאֶה העלה את הסינים לדוכן העדים, ומהעדויות עלה כי רבים מהם הוחתמו על החוזה במרמה. אחדים נחטפו ממקומות מגוריהם, ולרובם לא היה ידוע היעד הסופי של הספינה.

דיקינס, הפרקליט הבריטי של קפטן הררה,  לא ויתר על טענות הסף, אולם העלה אותן באופן מתוחכם יותר. יפן אכן אינה חתומה על חוזה עם פרו, אולם יוקוהאמה היא "נמל פתוח" אקסטריטוריאלי, ולכן החוק היפני אינו חל בה. שנית, הספינה יצאה ממקאו, מושבה פורטוגזית, ולכן חל עליה החוק של פורטוגל. יפן חתומה על חוזה לא שוויוני עם פורטוגל, ולכן אסור לה לגעת בספינה. שלישית, תקף דיקינס את הטענה העיקרית של אואה, שעבדות היא עבירה על החוק היפני. ביפן, הזכיר הפרקליט לשופט, נמכרות נערות צעירות לזנות על ידי משפחותיהן – וניתן למצוא שפחות מין כאלה בבתי הבושת של יושיווארה, רובע השעשועים של טוקיו. אם מותר למכור נערות לזנות, מדוע אסור להחתים פועלים סינים על חוזי עבודה לשנים ארוכות? כדי להדגים את טענתו, הקריא דיקינס לפני השופט המופתע חוזה של מכירת נערה שהתנהל ביוקוהאמה, ממש מחוץ לשעריו של בית המשפט.

בפסק דין מנומק וסופי, דחה אואה את כל טענותיו של דיקינס. "זוהי מדיניותה המבוססת של הקיסרות היפנית,"  כתב, "כי אף פועל או אדם אחר שנמצא בשטח השיפוט של ממשלה זו או נהנה מהגנתה, לא יוצא משטח השיפוט שלה כנגד רצונו החופשי והעצמאי." החוזה, הוא הוסיף, אינו חוקי משום שהוא כובל את הפועלים בקשרי עבדות, מצב "מתועב" המנוגד לצדק הטבעי ולחוק הבינלאומי. לפיכך, שום ממשלה אינה מחוייבת לכבד את החוזה הזה או לסייע באכיפתו. מעבר לזה, חקירתם של הפועלים הסינים העלתה כי רבים מהם נחטפו, הוחתמו על החוזים במרמה ואף לא ידעו מהו היעד הסופי של מסעם. לבסוף, התנאים ב"מריה לוז" הם תת אנושיים. מכל הסיבות הללו, החוזה בין הפועלים לקברניט הררה אינו תקף, מנוגד לחוק הבינלאומי ולא ייאכף על ידי ממשלת יפן. כל הפועלים שרוצים להישאר ביוקוהאמה יורשו לעשות כן, אלא אם כן יחליטו לעלות ל"מריה לוז" מרצונם החופשי.

מעניינת עוד יותר היא תשובתו של אואה לטענתו של דיקינס בנושא מכירת הנערות לזנות. האנלוגיה, כתב השופט בפסק דינו, אינה תקפה, משום שאותן הנערות אינן נמכרות למדינות אחרות, אלא נותרות "תחת הגנתה והשגחתה של ממשלת יפן." לא רק עבדות אסורה בקיסרות היפנית, אלא באופן ספציפי – מכירתם של בני אדם לארצות ניכר באופן ששולל את זכותה הטבעית של המדינה להגן עליהם. בנימוקי החלטתו, דיבר אואה בהרחבה על העבדות בארצות הברית, והעלה כמופת את החלטתו של הנשיא לינקולן לאסור אותה. העבדות הזאת היתה מתועבת במיוחד, כתב, לא רק משום שהאפריקאים נאלצו לעבוד בניגוד לרצונם, אלא גם משום שנלקחו בכוח מארצות מולדתם ולכן היו נתונים להתעמרות ושרירות לב ללא הגנה כלשהי.

מבחינה משפטית, העלה פסק הדין של מריה לוז מספר סוגיות מפתח, כולן בעלות השפעה ניכרת על מעמדה הבינלאומי של יפן, וכולן שנויות במחלוקת קשה מאד באותה התקופה. ראשית, שני פסקי הדין של אואה טאקו דחו באופן מוחלט את עיקרון האפלייה הגזעית, שעמד בבסיסם של החוזים הלא שוויוניים. החוזים הללו, טען אואה, אינם פריבילגיה המוקנית ללבנים בארצות "צהובות". הם חוזים שנחתמו בין מדינות לפי החוק הבינלאומי. מדינה שיפן לא חתמה איתה על חוזה אינה רשאית ליהנות מזכויות יתר, יהיה "צבע" נתיניה אשר יהיה. שנית, אואה פסק, באופן תקדימי ממש, כי גם כאשר קיים חוזה בין מדינות, ה"צדק הטבעי" או ה"חוק הבינלאומי" עשויים לגבור עליו. וכאשר מדינה משתתפת במאמץ לביעור העבדות, היא לא מצייתת רק לחוקיה שלה אלא גם לחוק הבינלאומי שאוסר על המוסד המתועב הזה.

שלישית, למשפט היו השלכות בלתי צפויות ביפן עצמה. אואה והפטרון שלו, שר החוץ סואג'ימה, הושפעו מטענותיו של דיקינס בנושא הזנות הרבה יותר מאשר הודו במהלך המשפט. לפיכך, פתחו השניים בקמפיין לביטול עבדות החוזה של זונות ביפן. כבר באותה שנה, פרסמה הממשלה הקיסרית את "צו האמנסיפציה לפרוצות ובדרניות", שאפשר לנערות לצאת מבתי הבושת. באופן מעניין, הסתמך הצו על איסור המכירה של בני אדם, אותו חוק נשכח שנחקק במאה השש עשרה על ידי הידֶיוֹשִי.  אואה אף דרש, בהצלחה, לבטל באותה הזדמנות את מעמד האֶטָה (טמאים) שהופלו באופן ממסדי בתקופה הפיאודלית.

היסטוריונים יפנים, בעיקר מהשמאל, טענו במשך השנים כי צו האמנסיפציה לא היה אלא תרמית שנועדה לשפר את תדמיתה של יפן בעיני מדינות המערב. הם מצביעים, בין היתר, על העובדה כי בתקופת מייג'י מכירת הנערות לזנות התגברה ולא פחתה. ואכן, למרות שלפי העדויות בתי הזונות "התרוקנו" לאחר הצו, הם התמלאו בהדרגה מחדש, כאשר הסרסורים מצאו דרכים חדשות לעקוף את החוק. עם זאת, דניאל בוצמן, טוען, בצדק – שלממשלה היפנית היתה כוונה כנה לחסל את העבדות על כל צורותיה. למעשה, הויכוח על זכויותיהן של הנערות בבתי הבושת התחיל עוד לפני פרשת מריה לוז, כאשר שתי משפחות עניות עתרו לבית המשפט שישחרר את בנותיהן. משרד המשפטים דרש בתוקף לעשות זאת, וכתב כי לא יתכן שנערות יפניות ימכרו כמו "סוסים ושוורים". הקבינט דחה את ההצעה, ואמר כי יש חשש שאיסור על מכירת נערות יוביל משפחות עניות לרצוח תינוקות ממין נקבה. עם זאת, תמיכתו של סגן שר האוצר אינואואה קָאוֹרוּ, אחד מהפוליטיקאים העוצמתיים ביותר באותה התקופה, הובילה את הממשלה לשקול מחדש את עמדתה. כאשר עורך הדין דיקינס הביך את יפן עם הקראת חוזה הזנות בבית המשפט, החלה העיתונות היפנית לעסוק בנושא, ולחצה לקבל את העמדה המתקדמת של משרד המשפטים, משרד החוץ ומשרד האוצר. בסופו של דבר, לאחר פרשת מריה לוז, הצליחו אואה, סואג'ימה ואינואואה להביא לביטול מוחלט של החוזים הללו.

ומה קרה לגיבורי הפרשה? קפטן הררה, שרתח מזעם על פסק הדין, ברח מיפן במהירות על ספינה אחרת, לא לפני שחטף נערה סינית בת 13 לשימושו האישי. כאשר חזר לפרו, הציגה ממשלתו מחאה חריפה בפני היפנים, ודרשה פיצויים על הספינה מריה לוז ו"מטענה". העיתונות העולמית היתה חלוקה בדיעותיה (אואה זכה לשבחים נלהבים בעיתונות האמריקאית והבריטית), אולם נציגיהן של רוב מדינות העולם תמכו בעמדתה של פרו, משום שראו בפסק הדין של אואה ערעור על החוזים הלא שוויוניים ועל הפריבילגיות מהן נהנו זרים מערביים ביפן.

בצר להם, החליטו היפנים לפנות לבוררות. באותה התקופה, היה נהוג שבסכסוכים בין מדינות ניתן למנות בורר – שליט ריבוני של מדינה שלישית. היפנים והפרואנים הסכימו שהמתווך בסכסוך יהיה הצאר של רוסיה, אלכסנדר השני. הצאר, ששחרר בעצמו את הצמיתים ברוסיה כעשר שנים קודם לכן, החליט לתמוך בעמדתה של יפן, ובכך הסתיימה הפרשה.

אואה טאקו המשיך לנהל מאבקים למען זכויות הטמאים ומיעוטים מופלים אחרים ביפן, ובהדרגה פנה לכיוונים אופוזיציוניים ואנטי-ממשלתיים יותר ויותר. ב-1877 הצטרף למרד הסמוראים הגדול של סייגו טקמורי נגד המשטר, ואף יצא בשליחות חשאית כדי לגייס מורדים במחוזות אחרים. למזלו, הוא לא נידון למוות לאחר דיכוי המרד אלא "רק" ל-12 שנות מאסר. כאשר יצא הפך לפוליטיקאי ואיש עסקים, וניהל מאבקים כנגד שחיתות הממשלה וכוחו הגובר של הצבא במדינה. במקביל, לאור האינטרסים העסקיים הענפים שלו בקוריאה, תמך במדיניות אימפריאליסטית וסיפוח חצי האי ליפן. לקראת סוף חייו, פרש מפעילות פוליטית ועסקית והפך לנזיר בודהיסטי.

בעקבות פרשת מריה לוז, הפך שר החוץ היפני, סואג'ימה טָנַאוֹמי, לגיבור של ממש בסין. כאשר הגיע לביקור בבייג'ינג, זכה ליחס מלכותי של ממש. שנים לאחר מכן, כאשר כבר לא כיהן בתפקיד ממלכתי ביפן, הוא אפילו נשכר כיועץ על ידי הממשלה הקיסרית הסינית. בפגישותיו השונות עם הסינים נהג להפציר בהם לקבל על עצמם את החוק הבינלאומי המערבי, ונימק זאת בציטוטים מכתבי קונפוציוס וההיסטוריה הסינית העתיקה. וכך, ניצל סואג'ימה את המעמד שזכה בו, לקידום תוכניותיה של יפן לפלוש לאי טייוואן (ראה כאן בינשוף).  בתוך ים התרועות ששר החוץ זכה להן בבייג'ינג, היה ניתן להבחין, אך בקושי, בריח קלוש של אבק שריפה.

מאמר זה הוא שני בסדרה "הסאגה של סאצומה" – על סמוראים, להט קרבי והדרמה של יפן על סף המאה העשרים. למאמר הראשון, "הסמוראי שהדליק זיקוקים", הקליקו כאן.

לפעמים, אירועים קטנים גורמים לתבערה גדולה.

כמה עשרות מלחים מאיי ריוּקיוּ שמדרום ליפן עלו בסתיו 1871 על ספינה, כדי למסור את המס השנתי לבירת הממלכה שלהם, שוּרִי שבאי הגדול אוקינאווה. העובדה שממלכת ריוקיו לא היתה עצמאית כבר מזמן, אלא כפופה במקביל לסין וליפן, לא עניינה אותם במיוחד. האירועים הדרמטיים, המשברים והמלחמות בטוקיו ובבייג'ינג נגעו בממלכת ריוקיו השלווה אך מעט. ה"מפקחים" היפנים באו והלכו מהבירה שוּרי, שנואים אך נסבלים. האמריקאים, וזרים אחרים, עברו שם מדי פעם בדרכם לטוקיו. מיסיונר בריטי טרדן התנחל בעיר והטיף לתושביה עד זרא, אולם אירועים מרגשים יותר פסחו בדרך כלל על האיים הסובטרופיים שבים הדרומי.

המלחים שהפליגו לאוקינאווה באותם חודשי סתיו, לא ידעו שהם עצמם יהיו הקטליזטור לסדרת אירועים מסעירה. מספר ימים לאחר שעזבו את אי הבית שלהם, מיאָקוֹ, נתקלו בסופה עזה שסחפה אותם מערבה, לחופיו של האי הנידח טייוואן. לרוע מזלם, הם נחתו בחוף הדרומי מזרחי של האי, שנשלט בידי קוֹאָלוּט, בּוּדָאן ויתר שבטים פראים של אבוריג'ינים מקומיים. הפקידים של קיסרות סין, ששלטו רק בצפון טייוואן, כינו אותם "ברברים נאים" (מלשון בשר נא), להבדיל מה"ברברים המבושלים", אותם ילידים טייוואניים שהושפעו מסין וקיבלו את שלטונה ותרבותה. בעיני הסינים, נחשבו הברברים הנאים לחיות דו רגליות שלא ייתכן איתן כל שיג ושיח.

מספר שנים לפני כן, ב-1867, התרסקה באזור ספינה אמריקאית, והקואלוט שחטו את כל המלחים, כולל אישה אחת, ואספו את ראשיהם כפרסים. הקונסול האמריקאי באמוי שבדרום סין, צ'רלס לֶגֶ'נְדֶר, הורה מיד על פלישה צבאית, שבסופה השיג הסכם חסר תקדים עם מנהיגם הנורא של הקואלוט, טוֹקִיטוֹק. זה הסביר לאמריקאים כי בני שבטו החליטו להרוג את כל הזרים, כי פעם ניסו פולשים מהים להשמיד אותם. מעתה, אם יניפו מלחים זרים דגל אדום בכניסה לאי, יידעו הקואלוט שהם ידידותיים ולא יפגעו להם לרעה. דא עקא, שטוקיטוק השאיר לקונה קטנה וגורלית בהסכם. כאשר המושל הסיני של טייוואן ביקש ממנו לחוס גם על חייהם של סינים שייקלעו לשטחו, שלח טוקיטוק את בתו עם תגובה חדה, חותכת ומזלזלת. האמריקאים נלחמו בגבורה בקואלוט, אמר, בעוד הסינים ישבו בצד כפחדנים גמורים. לא- הם לא כלולים בהסכם. כל סיני שיעז לתחוב את חוטמו לשטח של הקואלוט, ראשו יופרד מגופו לאלתר. לרוע מזלם של המלחים מאיי ריוקיו, האבוריג'ינים משבט בודאן, שמצאו אותם על החוף, חשבו אותם לסינים. הם נשחטו באכזריות, ראשיהם נערפו ונאספו, ורק אחדים הצליחו לברוח לחלק הסיני של האי. משם הם הפליגו לסין, טופלו והוזנו בידי המושל המקומי, ולבסוף חזרו למולדתם.

המשך הרשומה ←

מי מדליק זיקוקים בתוך בית מעץ? על הסמוראי שסירב להשיב את חרבו -והציק למנהיגי יפן במשך עשר שנים תמימות. סיפור על כבוד פגוע, רגשות סוערים, ואיש אחד שניסה להשיב את השעון אחורנית. מאמר זה הוא הראשון בסדרת "הסאגה של סאצומה". לפרק השני, אספני הראשים, הקליקו כאן.

ב-29 באוגוסט 1871, החליטה הממשלה היפנית את אחת ההחלטות הגורליות ביותר בתולדותיה. "מועצת המדינה הגדולה" (דָגוֹ'קָאן), הזרוע המבצעת של אותה התקופה, שכנעה את הקיסר להוציא צו שיבטל באופן רשמי את הפיאודליזם ביפן. זו היתה אחת המכות הראשונות של מועצת המדינה, שרוב מנהיגיה היו סמוראים, על המעמד שלה עצמה. בשנים הבאות נאסר על הסמוראים לשאת חרבות, התסרוקות המסורתיות שלהם נגזרו באכזריות, וזכויותיהם הושוו לאלו של פשוטי העם. בשנים הבאות, תילקח מהם גם קצבת האורז לה זכו משפחותיהם במשך יותר ממאתיים שנה, מהלך שידרדר רבים מהם לעוני מחפיר. אולם בתוך כל שרשרת הרפורמות הדרמטיות הללו, אין להמעיט בחשיבות הצו של אוגוסט 1871. ביום אחד, פיטר הקיסר את כל הדאימיו, אדוני הנחלות הפיאודליות (הָאן) בהם משלו כשושלת מזה שבע מאות שנה. כעת, הם סולקו מתפקידיהם הציבוריים, והתבקשו לעזוב את טירותיהם ולעבור לגור בטוקיו כפנסיונרים. הממשלה לקחה על עצמה לשלם את חובותיהם הניכרים. הנחלות עצמן בוטלו והפכו למחוזות בסגנון מערבי. כמושלים מונו פקידים (גם כן סמוראים במוצאם) מנחלות אחרות, כדי שלא יישמר המבנה הפיאודלי מתחת לפני השטח. המסע של יפן למודרניזציה היה עוד ארוך, אולם הפקודה של אוגוסט 1871 היתה אחד המהלכים הדרמטיים ביותר בדרך לכך.

מיד לאחר פרסום הפקודה, הגיעה הידיעה במהירות לסָאצוּמָה, ההאן העוצמתי באי קיוּשוּ שבדרום מערב המדינה. משרתים ושרים בכירים, חומר הנפץ הפוליטי באמתחתם, הגיעו לעוצר שימָאזוּ היסָאמִיצוּ, אביו של הדאימיו הצעיר והאדון הפיאודלי בפועל, ובישרו לו שהוא ובנו מפוטרים מכל תפקידיהם. מהיום, אמרו לו, ההאן של סאצומה מבוטל והופך ל"מחוז קָגוֹשִימָה". היסאמיצו ובנו, טָדַיוֹשִי, יהיו האחרונים בשושלת שימאזו המפוארת, שמשלה על סאצומה במשך מאות שנים, מאז ימי הביניים.

תגובתו של היסאמיצו היתה משונה – והכניסה להלם רבים מהנוכחים: הוא התחיל להדליק זיקוקים בתוך הבית. לא זיקוקים קטנים שמדליקים ילדים ביום העצמאות אצלנו, אלא פיירקרקרים לוהטים ורעשניים, כאלו שניתן לראות עד היום בפסטיבלים בסין וביפן. מעונו של הדאימיו, כמו רוב הבתים היפניים באותה התקופה, היה עשוי בחלקו הגדול (אם לא כולו) מעץ. הזיקוקים היו עלולים לשרוף אותו, את משפחתו ואת כל השרים הנוכחים. אבל להיסאמיצו לא היה אכפת. מבחינתו, ברגע שבוטל ההאן של סאצומה נחרב העולם כולו. הוא לא היה מוכן להשלים עם הידיעה. הוא צרח, השתולל, קילל נמרצות את נציגי סאצומה, הווסאלים שלו עצמו, שישבו בממשלה וחתמו על ההחלטה. איך הם היו יכולים, כתב זעם, לבגוד כך באדון החוקי שלהם. את שני הבכירים שבהם, היועצים הקיסריים וחברי הקבינט המצומצם אוֹקוּבּוֹ טוֹשִימִיצִ'י וסָייגוֹ טָקַמוֹרִי, הוקיע כ"חיות מחמד שנשכו את היד שהאכילה אותם". במשך זמן רב הסתגר היסאמיצו בחדרו וסירב לראות איש- אפילו לא את נשותיו, פילגשיו ושריו הבכירים. כמובן שהוא סירב לעבור לגור בטוקיו, ודחה בבוז את כל הפיתויים, הכיבודים, המינויים והתפקידים בממשלה המרכזית שחברי הקבינט הציעו לו. הוא, בניגוד לדאימיו אחרים, לא יהיה הכלבלב הקטן שלהם, פנסיונר שניתן להשקיטו באמצעות עצמות עלובות. הבוגדים האלה עוד ישמעו ממנו.

הסרבנות של היסאמיצו היתה, כמובן, חומר נפץ פוליטי. המשך הרשומה ←