בתום העשור הראשון למדינת ישראל היה ניתן להפסיק לשרוד ולהתחיל לחלום. בשלהי שנות החמישים, צצו יזמים פרטיים בתל אביב וחיפה עם תוכניות בנייה, מימון, שיווק ומינוף. בשנת 1965 כשנחנך גורד השחקים הראשון בישראל, לרגע התנתקה תל אביב מהמזרח התיכון. ואז הגיעה גם הסוסיתא – המכונית העברית הראשונה. אופיר זיגלמן, עמית מחקר באוניברסיטת הרווארד, מביט אחורה אל יזמים נועזים בשנות השישים.

גימנסיה הרצליה פינת אמפייר סטייט

ב-1951 נשלח אליעזר פרי, חבר מועצת העיר תל אביב, לארצות הברית כדי ללמוד על המודל האמריקאי לפתרון סוגיות מטרופוליניות ותחבורתיות. הוא התפעל כיצד בניו יורק ״אם יש צורך להרוס בניינים גדולים אז הורסים אותם… ומשלמים כמובן את שוויים״, כפי שכתב בדו״ח. עוד התפעל מתנופת הבנייה, כבישים עם שמונה נתיבים, ומדרכות להולכי רגל. כשחזר, דיווח על הממצאים.

הדיווחים השתלבו היטב עם האשליות. יוסף קלוזנר, איש רוח, תיאר עוד ב-1932 את תל אביב כ"עיר פלאות שנוצרה בקצב אמריקני, פינה אירופית באסיה". העירייה חיכתה ליזמים. האחים מאיר, שלושה בוגרי גימנסיה הרצליה, זיהו את הפוטנציאל. לאחר ניסיון אקלקטי שכלל ניהול מכון גיהוץ, עיבוד ושיווק אדמות, והקמת מפעל לגפרורים, בשנת 1955 נכנסו לתחום הבנקאות. האחים רכשו את בנק הופנונג בע"מ והפכו אותו ל"בנק לייצוא בע"מ" (לימים ה״בנק הבינלאומי״).

ניו יורק בשנות החמישים

מגרש הגימנסיה הרצליה, מונומנט ציוני ולאומי, זוהה כבעל פוטנציאל עסקי לבניית ״מגדל בעל מימדים אמריקאיים״. המורים בבית הספר התיכון העברי הראשון קיטרו על סדקים בתקרה. העירייה טענה כי המבנה מפריע לסלילת כביש מהיר. קידום בנייה גבוהה מסחרית-ספקולטיבית נומק בנימוקים של טובת הציבור ובנימוקים לאומיים. אשליות נקשרו בטיפוס הבינוי החדש והבלתי מוכר – גורד השחקים. בספטמבר 1960 דיווח אחד העיתונים כי "בניית גורדי שחקים בישראל תוביל לקירוב לבבות" וטען כי הסולידאריות החברתית הקשורה בגורד שחקים היא כמו היתרונות החינוכיים הגלומים במגורים בו.

אדריכל סיני אמריקאי בשם פיי הגיע במיוחד מאמריקה, והציע לעשות את תל אביב ל"ניו יורק של המזרח התיכון". הבנייה לגובה היא הביטוי ל"פרוגרס שהיא תמציתה של תל אביב, עיר שקמה מתוך חולותיה" הסביר. הפסטורליות של עיר הגנים הנמוכה לא הרשימה. עובדי העירייה דמיינו ׳סיטי׳ – כרך גורדי שחקים שיאכלס בתי עסקים. המבנה הגבוה בישראל היה בית אל על, בן 12 קומות. בניין האמפייר סטייט בניו יורק, בן 103 קומות, חגג 30. ראש העיר תמך. הפרויקט יצא לדרך.

הפריעה לתוכניות – גימנסיה הרצליה

חברת ״סולל בונה״, קונצרן של ״הסתדרות העובדים הכללית״, מנתה 30 אלף עובדים שנחשבו לחוד החנית של ההתיישבות העובדת. ב-1957 בעת ביקורו של הלל דן, מנהל ״סולל בונה״, אצל שר האוצר לוי אשכול, חטף הראשון התקף לב, הרביעי במספר. בעת שהחלים בבית החולים בצעד מפתיע הודיעו בכירי מפא״י כי יש לצמצם את השפעתה של ההסתדרות על המשק וכי חברת סולל בונה תפוצל לשלוש חטיבות – בנייה, תעשייה, ועבודות חוץ. במועצה הכלכלית של מפא"י, בה נדונה ההצעה, נטל הלל את רשות הדיבור ודיבר שלוש וחצי שעות. מספר ימים לאחר מכן חש ברע והובהל לבית החולים בילינסון עם התקף לב, חמישי במספר. חברת סולל בונה פוצלה, ובגיל 58 מצא עצמו הילל עם סמכויות מקוצצות. הוא הצטרף לצוות הקמת המגדל.

ביולי 1959 דיווח עיתון הארץ כי "עוד השנה לכל המאוחר יוחל בבניית בניין המשרדים הגדול בארץ… היזמים הם בעלי הון מקומיים לצד משקיעים משווייץ, ארצות הברית ואיטליה, הבנק לייצוא בראשות האחים מאיר, ושותף שלישי, הלל דן, לשעבר מנהל סולל בונה".

תגובת הציבור הייתה מעורבת. בשנת 1959 קרא חבר הכנסת עזרא אכילוב קריאות אזהרה נגד הריסתם של ״אתרים היסטוריים של התחדשות הציונות״. תושבי העיר מחו על הפיכת העיר ל״מסחרית״, מועצת העיר לא התרשמה, היזמים הסבירו כי הפרויקט הכרחי, ובתחילת 1962 הוחל בחפירת היסודות. בקומת המרתף של הבניין הונחו תשתיות לתחנת רכבת תחתית, בדומה לניו יורק.

פתיחת ה-כלבו בספטמבר 1965 צויינה באירוע חגיגי. העיתונים הודיעו כי "חידושי תבל מגיעים לישראל" וכי מדובר בשלב חדש במערך המסחר המקומי. עיתון אחר הכריז כי הכלבו הוא "כמו מרקס אנד ספנסר, ויתרון נוסף: מדברים עברית!". הכתבות השונות תיארו את חידושי האופנה הישראלית החדשה, אופנה אורבנית המיועדת לאנשי עסקים. אריחי פסיפס בגוון בז' ושורת חלונות אנכית תרמו למראה המודרניסטי.

זקני הישוב צקצקו. הכולבו, כמו הבניין, סימנו את התחלת ה"אמריקניזציה של ישראל", אמרו לכל מי ששאל. באוגוסט 1960 כתב אורי אבנרי בכתב העת ״העולם הזה״ כי "טוב שדור זה קטל את הערכים הישנים ואת המושגים הישנים, כי בלי הריסת הישן אין מקום לחדש… דור זה בוחר לו שפה משלו, שפת האספרסו והצ'ה צ'ה צ'ה. האספרסו אינו נופל מהגזוז, והצ'ה צ'ה צ'ה אינו נופל מהקרקוביאק״.

בשנת 1965 יצא לרדיו השיר ״ממגדל שלום״ של זמרת הפופ המתקתק עליזה גבאי. העיבוד היה חדשני והשיר הפך להיט. לאור הצלחת התקליט ״במקצבים חדשים״ במצעד הפזמונים בישראל, נפתחה בפני גבאי הדלת לקריירה בחו״ל. היא נסעה לגרמניה ולניו יורק, הפכה לכוכבת, ולא חזרה.

קומת התצפית במגדל נפתחה במרץ 1967. הדבר היחיד שהעיב על הנוף היה המיתון הכלכלי של מחצית שנות השישים שעיכב את השלמת הבנייה. חלקים במגדל נשארו בלתי מאוכלסים. משרד הפנים הפגין דוגמא אישית והעביר את משרדיו למגדל בתקווה שיבואו עוד אחריו. הם לא מיהרו לבוא.

מכוניות פיברגלאס

באותם שנים ממש עסק המהנדס לדיסלב שנלר בחלום מסוג אחר. בסדנא החיפאית "מכוניות ומוסכים בע"מ" שנלר בילה את ימיו בהרכבה וייצור תלת אופן זול לחלוקת חלב, בתיעוב מפא"י וההסתדרות, ובנסיעות לנהריה לראות הופעות סטנד-אפ של הבדרן הפופולרי פרדי דורה. מס הקנייה על מכוניות עמד על 400 אחוז, כחלק מה״צנע״. מכוניות היו רק לרופאים ולאנשים אמידים. בסדנא עבדו 17 פועלים.

יצחק שובינסקי, רואה חשבון, נכנס ב-1957 לסדנא החיפאית כשבאמתחתו ניסיון בספנות וייבוא לקרדות, ביצים וטבק מטורקיה. הוא הציע לשנלר שותפות עסקית, במסגרתה שובינסקי יתרום הון ראשוני וערמומיות ושנלר יתרום ידע ומומחיות. לפי התוכנית, השניים יפעלו לייצר "מכונית לכל פועל", רכב פשוט מתוצרת מקומית שאפשר לקנות בסכום הגיוני. הסדנא החיפאית הפכה ל״אוטוקרס״.

האתגר הראשון היה המיתוג. ב-1959 פירסמה אוטוקרס תחרות לבחירת שם למכונית העברית הראשונה. את השם למכונית הגה יוסף שוב, סטודנט בפקולטה לחקלאות ברחובות, בעודו בשירותים. בשאר הזמן התפרנס מזמירה של גפנים באזור השפלה. ״סוסיתא״ היתה עיר עתיקה ממזרח לכנרת שהכיר מטיוליו. מטקס הגרלת השם המנצח שהתקיים במפרץ חיפה נעדר עקב בחינות סוף שנת הלימודים. את הפרס על סך 500 לירות קיבל לאחר חודש.

בוחרים שם למכונית העברית הראשונה – מודעה בעיתון הארץ בשנת 1959

המכונית הורכבה מחתיכות פיברגלאס המחוברות בקרשי עץ. מאחר והייתה זולה ממכוניות מיובאות, הוזמנו ממנה יחידות רבות בארץ. בתערוכה בניו יורק המכונית התקבלה בתשואות נלהבות, בעיקר בשל המחיר. 600 הזמנות בוצעו מאמריקה לישראל. ועדת הרכב הממשלתית תמכה באופן נלהב.

המיזם השאפתני התרחב, ודגם נוסף היה ״סברה ספורט״. המכונית השתתפה במרוצים בינלאומיים וב-1962 זכתה בפרס הראשון בתחרות בפנסילבניה בארה״ב. באותה שנה, ה״סברה ספורט״ נבחרה להיות מוזנקת ראשונה במרוץ הראלי אקרופוליס יוון היוקרתי. לאחר אלפיים שנות גלות, נשלח בגאווה צוות הראלי הישראלי הראשון. נהגים מיומנים מבריטניה ואירופה הגיעו ליוון עם צוותי טכנאות וחילוץ. שני עובדי צה״ל, קורט גומפרט, בן 66, ועמוס ז'ורבסקי, בן 26, הגיעו לנמל פיראוס עם מפתח שבדי. המכונית הישראלית הפתיעה לטובה במרבית המסלול, עד שנתקעה ליד סלוניקי. הצוות חזר לארץ ומאז הסתפק במרוצים מקומיים.

סברה ספורט

בשנת 1968 העסיקה חברת אוטוקרס וחברות הבת של אוטוקרס 1600 פועלים. רבע מהמכוניות על כבישי הארץ יוצרו בחברה. שובינסקי ניהל את ההתרחבות אך הואשם כי ניהול אימפריית רכב אינו דומה לייבוא לקרדות ויש לייעל את הייצור והשיווק. בשלהי שנות השישים, האיסור על רכישת מכוניות חדשות מחו"ל הוסר, לפחות בחלקו. ישראלים רבים רכשו מכונית מיובאת. ב־1961 חל זינוק של מעל 200 אחוז ביבוא מכוניות זרות. אוטוקרס פשטה את הרגל ב-1971. שובינסקי נעצר ונחשד ב-14 סעיפי שוחד, אבל הולבן מכולם. ב-1974 הוקמה החברה ״רום כרמל״ שהמשיכה בייצור דגמי אוטוקרס. המיזם לא האריך ימים. באוגוסט 1978 יוצרה הסוסיתא האחרונה. ביולי 1981 שובינסקי נהרג בתאונת דרכים, כשהוא נוהג במכונית מפיברגלס.

מכוניות הסוסיתא המשיכו להסתובב בארץ, עת נרכשו על ידי אספנים. מגדל שלום החזיק בתואר המגדל הגבוה במזרח התיכון כ-14 שנה, ובתואר גורד השחקים הגבוה בישראל כ-34 שנה. עם השקתו של מגדל עזריאלי העגול, בן 49 קומות, בשנת 1999 נסגר המצפה במגדל שלום. מוזיאון השעווה הישראלי במגדל, שהציג פסלי שעווה בגודל מלא של אדולף אייכמן, צביקה פיק, וטרזן, נסגר בשנת 1995 עקב בעיות כלכליות. בשנת 2003 הוסבו הכלבו, המצפה, ומוזיאון השעווה הישראלי הראשון בקומות העליונות של המגדל לדירות יוקרה.

בתום העשור הראשון למדינת ישראל אפשר היה להתחיל לחלום על תעשיית רכב ישראלית, ניצחונות בראלי וגורדי שחקים, כמו במנהטן. במלאת 50 שנה לפתיחת מגדל שלום, החלומות הם פריטי מוזיאון בהיכל הזיכרון והוכחה שיזמים היו פה מאז ומתמיד.

בראשית שנות השלושים, נכנס צייר אנגלי למרחץ טורקי בלונדון, וחזה בשני קציני צבא משוחחים על סוגיה הרת גורל. המפגש הזה הוליד את אחת הדמויות המצויירות המשעשעות ביותר בתולדות הקומיקס הבריטי. קולונל בלימפ, שמאז הפך לסמל לשמרנות צבאית עיקשת, חי וקיים גם בישראל – בפרט בקרב משקיפים המתעקשים להתרפק על העבר החמים והנוח ולהכחיש את טיבה המורכב והחמקמק של המלחמה בימינו. ינשוף אסטרטגי מביט מתוך אדי המרחץ הטורקי על ערבוב התחומים בין צבא לפוליטיקה, מלחמות פסיפסיות ומדינאים במדים.

מתוך הסרט, חייו ומותו של קולונל בלימפ

בראשית שנות השלושים, נכנס צייר קריקטורות בריטי למרחץ טורקי בלונדון, וראה שם שני קצינים מתמרמרים בצוותא על הרשויות הצבאיות. זו שערוריה שאין כדוגמתה, הם טענו, שהפיקוד הבכיר אינו מאפשר לקציני פרשים להיכנס לטנקים כשלמגפיהם מחוברים דורבנות רכיבה. הפגישה המקרית הזאת הולידה את קולונל בלימפ, אחת מהדמויות המצויירות המשעשעות ביותר בתולדות הקומיקס הבריטי. בלימפ, קצין קרתני, אדום צוואר, רגשני ובעיקר שמרן מושבע, משחרר הצהרות לאומה ממפקדתו במרחץ הטורקי, נוסח "אכן, אדוני! הממשלה מובילה את האומה לתהום, והאומה חייבת להתאחד מאחורי הממשלה!" או "בחייך, אדוני! חבר הלאומים חייב לשמור על השלום, אלא אם תפרוץ מלחמה". לימים, קולונל בלימפ הפך לסמל לקצינים מאובנים ושמרנים, שחיים על אדי תהילת עבר ומעכבים רפורמות צבאיות בשם עולם שהיה ואיננו. ההיסטוריון הצבאי אדוארד דריאה השתמש בכינוי הזה עבור הפילדמרשל היפני אואהרה יוסאקו, "סבא רעם" הידוע לשמצה שכבר כתבנו עליו כאן בינשוף. אואהארה, גיבור מלחמת רוסיה-יפן, דגר על תפקיד הרמטכ"ל שנים רבות בראשית המאה העשרים, והתנגד נחרצות לכל שינוי, קל ככל שיהיה, בצבא היפני. בבריטניה עצמה, מילא הדוכס מוולינגטון, המנצח הגדול בקרב ווטרלו, תפקיד דומה, כאשר ב"בלימפיות" אופיינית התעקש במשך עשורים שאין מה לשנות ולשפר בצבא הבריטי, שהרי הוא ניצח את נפוליאון.

"סבא רעם" – הפילדמרשל היפני אואהארה יוסאקו

דוגמא קטנה ל"בלימפיות" שכזאת, נוכל לראות במאמר שהתפרסם לאחרונה באתר מידה, ובו מתח חוקר צבא בשם ויליאם אוון ביקורת על תפיסות צבאיות חדשות ומסוכנות, לדעתו, שהשתלטו על המטות הכלליים של צבאות מערביים. קצפו של אוון יוצא בראש ובראשונה על סוגיה אזוטרית יחסית – ההגדרה המדוייקת של הרמה האופרטיבית (מערכתית), כמתווכת בין הרמה הטקטית לבין הרמה האסטרטגית. מכיוון שהמאמר עצמו מבולבל ולא בהיר, ועניינו האמיתי הוא דיון בקוצי היוד של הגדרות, אין טעם לעסוק בו כשלעצמו.

אוון אינו מחובר יותר מדי לשדה הקרב הנוכחי, ורוב הדוגמאות שהוא מצטט מיושנות ומדיפות ניחוח קל של נפטלין. ובכל זאת, ה"בלימפיות" האמיתית של המאמר אינה שלו אלא דווקא של העורך שהוסיף את ההקדמה למהדורה העברית, ככל הנראה מתוך להיטות להפוך את המאמר הצבאי האזוטרי של אוון להצהרה רלוונטית לפוליטיקה הישראלית,. דברי המבוא הללו אינם קשורים ישירות לתזה של אוון, וגם לא נובעים ממנה ישירות, אבל במידה רבה הם מעניינים הרבה יותר. העורך קוצף בראש ובראשונה על ערבוב התחומין. תורת המערכה הישראלית, שנובעת מהשפעתם המזיקה של הוגים צבאיים כשמעון נווה, "הופכת כל גנרל למדינאי במדים וכל רב"ט לאסטרטגי". אנשי צבא, במילים אחרות, מתערבים יותר מדי בפוליטיקה, במקום לבצע את תפקידם הראוי – לירות ולפוצץ כדי להשיג יתרונות טקטיים עבור הדרג המדיני. הביקורת הזאת מהדהדת את המרמור של אנשי צבא מסורתיים כראלף פטרס, שהתנגדו לתורת הקונטר-התקוממות ולשיטות הצבאיות החדשות שהאמריקאים הפעילו בעיראק ובאפגניסטן (והרחבנו על כך בינשוף כאן וכאן). פטרס, כמו העורך העברי, לא אהב את סיבוכי המדיניות הצבאיות, את הממשק בין הצבא לתקשורת ואת המשא ומתן המורכב שניהלו גנרלים אמריקאיים כדייויד פטריאוס עם מנהיגים אזרחיים וגורמים שבטיים בעיראק – מהלך שהוביל לניצחון היחיד כמעט על אל-קאעדה במהלך המלחמה. במקום זאת, הוא ערג לעולם הישן והטוב: יש הם, ויש אנחנו. יש טובים, ויש רעים. המדינאי קובע מי טוב ומי רע, ואנשי הצבא יורים ומפוצצים. פטראוס, למעשה, הוא דוגמא קלאסית לאותו "מדינאי במדים" שהוא מבקר בחריפות רבה כל כך.

הגישה של פטרס והעורך העברי (ובמידה מסויימת גם של אוון) נובעת, ברוחו של בלימפ, מערגה לעולם ישן ופשוט, נקי מסיבוכים. אבל האמת היא ששינויים היסטוריים, פוליטיים וחברתיים הפכו את המלחמה לשונה ממה שהיתה בעבר. כיום, אין אפשרות להסתפק בטקטיקה צבאית פשוטה שתוביל לניצחון אסטרטגי. רוב המלחמות המשמעותיות היום אינן מתנהלות בין שני צבאות, כמו בעבר, אלא כמלחמת גרילה א-סימטריות, בין מדינות לערב רב של ארגונים חמושים. במקרים מסויימים, כמו בעיראק או באפגניסטן, המלחמה היא פסיפסית ומורכבת מתמרון בלתי פוסק בין אינספור גורמים כאלה: שבטים, משפחות, מיליציות, אנשי עסקים, וכמובן – גורמי תקשורת וארגונים בינלאומיים. במלחמה כזאת בדרך כלל אין הכרעה, אלא רק תמרון פוליטי שמשיג יתרון זמני.

להלן נביא דוגמא אופיינית מספרו של האסטרטג אמיל סימפסון, מלחמה מלמטה למעלה. חשבו למשל על קצין בריטי באפגניסטן שמבקש סיוע אווירי נגד עמדת טליבאן בכפר הררי. לכאורה, מדובר במהלך טקטי לחלוטין. אבל מה קורה, למשל, אם פגיעה באזרחי הכפר תנכר שבט חשוב שמהווה כרגע את לשון המאזניים האזורית בין הממשלה לטליבאן? ההחלטה של הקצין אם לפלוש רגלית לכפר, להימנע מפלישה או לבקש הפצצה אווירית, יכולה להוביל להשלכות פוליטיות משמעותיות. אפילו פעולה אזרחית, כמו בניית צינור מים, עשויה להטיב עם שבט אחד ולא עם שבט אחר, ולהכות גלים פוליטיים. כאשר קצינים זוטרים ובכירים אינם מבינים בפוליטיקה, נרתעים מפוליטיקה או חושבים שפוליטיקה אינה מתחום עיסוקם, הם עשויים "ללחוץ על כפתורים פוליטיים באפלה" ולפגוע מבלי דעת באסטרטגיה המלחמתית כולה. כאשר הפעילות הצבאיות והפוליטית מתערבבות זו בזו לבלי היכר, קצינים זוטרים אף עשויים להבין שאסטרטגיה פוליטית מסויימת לא עובדת, ואיסור להתעסק בפוליטיקה עלול למנוע מהם לדווח על כך לרמה הממונה. מסיבה זו, מציע סימפסון תהליך בלתי פוסק של משוב הדדי בין אנשי הצבא למדינאים, אם כי לנבחרי העם נתונה מן הסתם המילה האחרונה.

בתחום האסטרטגיה הצבאית, בדיוק כמו בפוליטיקה, מאד מפתה להיאחז בוודאויות של העבר, לצטט תיאורטיקנים מיושנים ולבוז לכל מי שמנסה להצביע על מורכבות, שנובעת ממצב חדש ומשתנה תדירות. מפתה – אבל מסוכן. מי שרוצה לנצח במלחמות, ראוי שיתבונן במציאות כהווייתה, ולא מתוך אדיו הסמיכים והחמימים של המרחץ הטורקי.

כשהפלסטיק השטחי של החברה המודרנית נמס, מה נגלה מאחורי הטיפות? רובן בלאדס, פוליטיקאי וזמר לטיני ידוע ואהוב, חושב שהוא מצא את התשובה. ינשוף היסטורי על סלסה, נערות מפלסטיק, פוריטניות ו"החיים עצמם".

רובן בלאדס הוא זמר לטיני ידוע ואהוב, שלהיטי הסלסה שלו מכבבים במועדוני ריקודים ברחבי העולם. כאקטיביסט חברתי גאה, הוא שולח את ידו גם בפוליטיקה. בעבר כיהן מספר שנים כשר התיירות של פנמה, מולדתו, ואף ניסה להתמודד לנשיאות. באחד משיריו היפים ביותר, plastico, הוא מותח ביקורת נוקבת על החברה המודרנית, המושפעת מהתרבות האמריקאית השטחית, על החומרנות, הטמטום והאנוכיות שלה. במרכז הביקורת של בלאדס ניצב ה"פלסטיק", חומר האינסטנט התעשייתי שמתאים לחיים המודרנים הזוהרים אך המזוייפים. התרגום להלן הוא שלי, ומתבסס על הגירסה האנגלית באתר הרשמי של בלאדס:

היא היתה נערה מפלסטיק, כזו שתראה אם תסתכל

מאלו שכשמתרגשות, הן מזיעות בושם שאנֶל.

חולמת להתחתן עם רופא

כדי שיפרנס אותה יפה.

אף פעם לא מדברת עם סתם אדם מהיישוב

אלא אם כן הוא בן של מישהו חשוב.

יפה, חטובה ולבושה אסתטי

עם מבט מתנשא וצחוק סינתטי.

כדי שאף אחד לא יחשוד שמדובר בביקורת שוביניסטית, המתבססת על הדימוי הידוע על שטחיותן של נשים, בלאדס עובר לטפל גם בבן זוגה של נערת הפלסטיק, וממטיר עליו לעג חריף לא פחות:

הוא היה בחור מפלסטיק, לא משהו מיוחד

עם מבט מיתמם ומסרק ביד.

השיחה שעליו הכי אהובה

היא איזו מכונית הכי טובה.

אינו אוכל, לשמור על גיזרה אסתטית

בשביל לצוד נערת פלסטיק סינתטית.

ובמקרה הזה, חיבור של פלסטיק לפלסטיק יוצר סינתזה דוחה אף יותר:

הם היו זוג מפלסטיק, כאלו שרואים המון

הוא חושב רק על כסף וממון

היא חושבת על אופנת פריז האחרונה

כדי לשמור על התדמית שלהם בשכונה.

חיים באשלייה, ואת הילד מזהירים

לא לשחק עם ילדים מצבעים אחרים.

לוקחים הלוואות, החוב תופח וזוחל

כדי לשמור על הסטטוס שלהם במסיבות קוקטייל.

לבסוף, חברה שמורכבת מנערי פלסטיק ונערות פלסטיק הופכת לדיסטופיה סיוטית, עד שאפילו השמש מפסיקה לעלות במזרח:

זו היתה עיר מפלסטיק, מאלו שגורמות לך כאב

עם בניינים מסרטנים ונצנצים בלב.

במקום שמש – שטר דולר ירוק

איש אינו יודע איך לבכות או איך לצחוק.

רובן בלאדס

בלאדס לא לבד. בלי להקביל בינו לבין תנועות מהפכניות רצחניות שפעלו ברחבי ההיסטוריה, אי אפשר לא להבחין בקו משותף שעובר בחוט השני בחשיבה המהפכנית (או האקטיביסטית) לדורותיה. הוגים מהפכניים ותנועות מהפכניות רבות מספור באלף השנים האחרונות הפנו זרקורים אדירים לחומרנות, לזיוף ולשחיתות בחברה שאותה ביקרו, בפרט לשחיתות של האליטות. הדגש האנטי-חומרני והזלזול בהנאות החיים מובן מאליו כשמדובר בתנועות טיהור דתיות: החל מהנזירים הקנאים של סבונרולה ששרפו יצירות אומנות בפירנצה של המאה ה-15, עבור בחוקים נגד מוזיקה, ריקודים ועידוד במשחקי כדורגל של הטליבאן באפגניסטן, וכלה בלוחמי אל קאעדה בעיראק, שאסרו על תושבים לאכול גלידה כי היא "המצאה של כופרים שלא היתה קיימת בימיו של הנביא". ביצירת המופת שלו, שיר של אש ושל קרח, מסנתז ג'ורג' ר.ר. מרטין דורות של תנועות רפורמה דתיות בדמותם של ה"דרורים", מסדר נזירים סגפנים שמשתלט על עיר בירה נהנתנית ומטהר אותה מה"טומאה" עד שהיא הופכת לכלא קודר ונטול חיים.

עובדה יותר מעניינת, ופחות מובנת מאליה, היא שגם תנועות מהפכניות חילוניות, ואף אתיאיסטיות, גילו פוריטניות דומה, לפחות בשלב הראשוני והאידיאליסטי שלהן. הבוז והשנאה לחומרנות ניכר כבר בתעמולה של היעקובינים במהפכה הצרפתית. ברוסיה הבולשביקית או בסין המאואיסטית, סטודנטים שרקדו ריקודים סלוניים, בילו יותר מדי בבתי קפה או הפגינו גינוני אבירות מיושנים כלפי עלמות, היו עשויים להיחשב כבורגנים ואויבי העם, לסבול מפיטורים וסטיגמות, ואף להיעלם בשממה קפואה כלשהי. אפילו בשנות העשרים הליברליות יחסית, השלטון הבולשביקי ברוסיה פשט מדי פעם בפעם על מסעדות ומקומות בילוי וסגר אותם באשמת דקדנטיות. גם התנועה הנאצית בזה בפומבי להנאות החיים הבורגניות, לפחות עד שהתבססה וטעמה ממנעמי השלטון, וגם אז המשיכה לתקוף את החומרנות מן השפה ולחוץ. תועמלנים נאציים קידשו את דמות לוחם החזית השרירי, הכואב והסובל למען האומה, והנגידו בינו לבין יריביהם הפוליטיים, שתוארו תמיד כנהנתנים נוטפי שומן, מושחתים מן היסוד, "רכים וספוגיים". בזירה יותר קרובה לזו של בלאדס, תקף הוגו צ'אבס, הדיקטטור השמאלי של ונצואלה, את השחיתות והנהנתנות של המעמדות הגבוהים, שמשתעבדים לארצות הברית ומפריעים לחזון הנעלה של צדק חברתי ואיחוד לאומי.

קרוב יותר לבלאדס – נשיא ונצואלה לשעבר, הוגו צ'אבז

דווקא התעמולה של הצ'אביסטה, שמשתקפת באופן מובהק בשיר של בלאדס, מבהירה לנו מדוע תנועות מהפכניות חילוניות, שאמורות להיות מטריאליסטיות, מתנגדות בכל זאת לחומרנות ומטיפות לפוריטניות. ראשית כל, השאיפה להנאות החיים מאפיינת את המעמדות הגבוהים, ולפיכך משקפת ניצול חברתי. בשיר פלסטיקו, מתקשרת החומרנות גם עם תכונות שליליות אחרות שהזמר מייחס לאליטה – התנשאות, שטחיות ואף גזענות (ההורים הפלסטיים מורים לילד שלהם לא לשחק עם ילדים שאינם לבנים, נקודה כאובה במיוחד באמריקה הלטינית ומעבר לה). שנית, נהנתנות מושפעת מתרבות בינלאומית, שמקושרת במקרה זה ל"מעצמה האימפריאליסטית" הראשית, ארצות הברית. בדיוק מסיבה זו מטיף בלאדס ל"אחיו הלטיניים", בהמשך השיר, לדחות את התרבות הזרה והמזיקה ולזכור בגאווה את מורשתם המפוארת. כשהפלסטיק נמס, מפציעה הגאווה הלאומית בלב הלטיני הטהור, וסוללת את הדרך לאחדות בין כל מדינות מרכז אמריקה ודרומה. כסמל לאחדות הזאת, מעלה בלאדס על נס את סימון בוליבאר, גיבור מלחמות השחרור הלטיניות נגד האימפריאליזם הספרדי:

אנו רואים את פני הפועלים המזיעות

אנשים בשר ודם שפועלים בלא ליאות

עומלים לחצוב נתיב חדש, כבני אדם

שגאים להיות לטינים, וגאים במורשתם,

כעם אחד ומאוחד, כפי שבוליבאר חלם.

הקטע הזה תמיד הזכיר לי את הנאום האגדי של אמג'ד, גיבור הסדרה "עבודה ערבית", בהפגנה של לאומנים ערבים ביום האסיר בטמרה – פארודיה חדה ונשכנית על רטוריקה לאומנית מהסוג הזה:

"בני עמי האמיצים…. באתי לומר לכם – שאתם גיבורים! אני עומד כאן, על במה זו… אתם גיבורים!"

השנאה והבוז של המהפכן החילוני להנאות החיים בשם הגבורה והטוהר משכנעות כל כך, דווקא משום שהן מתבססות על חולשות אמיתיות של החברה החומרנית. השטחיות, ההתנשאות והגזענות של "אנשי הפלסטיק" משירו של בלאדס אולי מוגזמות וחסרות הקשר, אבל בהחלט לא מומצאות יש מאין. בחברה הקפיטליסטית הקיימת אכן יש פגמים רבים. המהפכן מפנה לפגמים הללו זרקורים אדירים, משום שהוא סבור שברגע שהעם ינטוש את הנאות החיים החומריות, הוא יוכל להתרכז ב"מה שחשוב", היינו – מוביליזציה למען קידום הרפורמות או המהפכה, והירתמות למאבק שעלול לדרוש קורבנות אישיים ניכרים. מה יהיה העתיד הזה? מה צופן סופו של המאבק? זו כבר שאלה אחרת לחלוטין. בלאדס, כמו מהפכנים ופסוודו מהפכנים אחרים, לא מתאר את החזון שלו לאמריקה הלטינית מעבר לאמירות חלולות, ובעיקר לא אומר מה יחליף את החומרנות השנואה עליו. האם בחברה העתידית גברים לא יסתובבו עם מסרק ונשים לא יזליפו על עצמן בושם שאנל, ובמקום זאת יתנדבו כולם לשירות לאומי או יהגו בכתבים מהפכניים? לא ברור.

למעשה, גם פוליטיקאים והוגים מהפכניים רציניים הרבה יותר לא הצליחו לגבש חזון חיובי משכנע לתקופה שאחרי המהפכה, מעבר לשלילת המציאות החומרנית הקיימת. קארל מרקס, אולי המעמיק ביותר מבין הוגי המהפכה המודרנית, כתב הרבה מאד על החברה הקפיטליסטית של ימיו, ומעט מאד על החברה האוטופית שאחרי המהפכה. הוגים פופוליסטיים ולאומניים, כמו הוגו צ'אבס או בלאדס, נותרו בדרך כלל ברמת הקלישאה. ובדין: משום שכל תיאור מפורט של העולם שאחרי המהפכה ישבור את האחדות של קהל התומכים, שיש ביניהם מן הסתם חילוקי דעות רבים באשר לחברה העתידית הרצויה.

בינתיים, שלילת החומרנות והבוז להנאות החיים "הפלסטיות" עלולים לשחרר אנרגיה אדירה של פנאטיות. מפני שהעתיד המזהיר של המהפכה תמיד מאחר להגיע, אף כי הוא נמצא כביכול מעבר לפינה, ההמון נוטה לשחרר את האנרגיה והתסכול שלו על אויבים אמיתיים או מדומים של המהפכה, וכן באמצעות פולחן אישיות הולך וגובר של "מנהיגים דגולים" למיניהם. ונצואלה של הוגו צ'אבז, מדינה שעומדת עכשיו על כרעי תרנגולת, הדגימה את התהליך הזה באופן גרוטסקי כמעט. ראשית כל, צ'אבז גייס את העם לא רק נגד העשירים בארצו, אלא גם נגד שורה ארוכה של "אויבים", כגון ארצות הברית, ספרד וקולומביה. במקביל, הוא עורר מסביבו פולחן אישיות, שלאחר מותו הגיע לרמות ביזאריות. יורשו, ניקולאס מאדורו, שולח נבואות מהמנהיג המת לעם שהגיעו אליו בחלומות או דרך ציוצי דרורים.

צ'אבז נגלה אליו בחלום: נשיא ונצאולה ניקולאס מאדורו

מי שדורש מבני אדם להקריב את הנאות החיים הקטנות למטרה גדולה יותר, אינו בהכרח עריץ כמו היטלר, סטלין או מאו, ואפילו לא עריצון מגוחך כמו צ'אבז או מאדורו. לפעמים, במצבי חירום אמיתיים, באמת יש להקריב נוחות זמנית למען העתיד. קשה למשל לגנות את בן גוריון, צ'רצ'יל או צ'יאנג קאי-שק, על שדרשו "דם, יזע ודמעות" מהעמים שלהם בזמן מלחמות קיומיות נגד אויבים אכזריים, אם כי אפשר לגנות חלק מהם על שהמשיכו לקדש את הספרטניות, הסגפנות והקורבן גם לאחר סיומו של מצב החירום, או שניצלו אותם כדי להילחם באויבים אישיים. אולם במקרים רבים אף יותר, המלחמה כנגד החומרנות מסווה מוביליזציה למטרות מפוקפקות, הרסניות וגם רצחניות. אפילו כשהדבר אינו כזה, היא יכולה לשמש כמפלט לפוליטיקאים ציניים שמפזרים איומים אפוקליפטיים, וקוראים לציבור להקריב את איכות החיים שלו למען "החיים עצמם", דהיינו – המשך שלטונם וביצור כוחם הפוליטי. במקרים כאלה, חשוב לקחת את הביקורת על החומרנות עם גרעין גדול של מלח. ראוי לחכות ולחשוב לרגע לפני שפונים להמיס את הפלסטיק. אמנם, מתחתיו עשוי להסתתר לב פועם, כפי שמבטיח רובן בלאדס בשירו, אך גם – במקרים רבים מדי – ניביה המשוננים והמחודדים של הפנאטיות.

קרדיט: סטטוסים מצייצים

בהנחה שהדיווחים האחרונים מדויקים, ולא יהיה שינוי של הרגע האחרון, ג'ונתן פולארד ישתחרר מהכלא בנובמבר הקרוב. זו הזדמנות לבחון במבט לאחור את השתלשלות הקמפיין הציבורי לשחרורו של פולארד ואת הכוחות שעומדים מאחוריו.

ג'ונתן פולארד הורשע ב-1987 באשמת ריגול חמורה לטובת ישראל ונידון למאסר עולם, כלומר 30 שנה.  רק ב-1998 ישראל הודתה לבסוף שפולארד ריגל מטעמה. מרגע מאסרו ועד עצם היום הזה, מתנהל מאבק ציבורי ארוך ועיקש לשחרורו של פולארד, ועתה, לקראת תום תקופת מאסרו, נראה שהמאבק עומד להסתיים. קצרה היריעה מלפרט את כל השתלשלות הפרשה, אך בפוסט זה אנסח השערה על הרקע לשיח התקשורתי סביב פולארד בישראל.

עיון חטוף באתר העיתונות היהודית ההיסטורית מימי משפטו של פולארד מזכיר שהתקשורת הישראלית סיקרה בהרחבה את פרשת מאסרו. ב-16 במארס 1987 הכריזה הכותרת הראשית ב"מעריב" שפולארד לא ישרוד יותר משלוש שנים בכלא, ושיש להניח שניתן יהיה לשחררו לאחר תום כהונת הנשיא רייגן. כנראה שטרם הפנימו אז את חומרת הפרשה מבחינת ארה"ב. כותרת מסוף החודש מספרת על "מיפנה דרמטי צפוי בעתיד הקרוב ביחס של בריה"מ ליהודים", וחושפת את ההקשר ההיסטורי שבו נידון פולארד למאסר: המלחמה הקרה. אני סבור שאת השתלשלות יחסו של הציבור הישראלי לפולארד יש להבין על רקע השינויים שהתרחשו בעקבות התפרקות ברית המועצות.

השינוי הראשון נמצא בצד המערבי של כדור הארץ – בארצות הברית. במהלך המלחמה הקרה, ישראל נהנתה ממעמד חשוב בעיני ארה"ב. בעוד משטרי הדיקטטורה הצבאית במזרח התיכון נתמכו על ידי ברה"מ. מצב זה הקנה לישראל מעמד אסטרטגי חשוב בעיני ארה"ב. ישראל הייתה, כפי שניסח זאת מזכיר המדינה אלכסנדר הייג, "נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה ביותר". סיום המלחמה הקרה שינה לפתע את המצב הזה. ארה"ב מצאה עצמה כמעצמת על ללא מתחרים. מדינות ערב לפתע הפסיקו להוות איום אסטרטגי (במיוחד לאחר מלחמת המפרץ) והפכו להזדמנות. ארה"ב החלה לזהות אפשרות להשפיע על כל אותן מדינות שהיו עד עתה עוינות. הדרך לליבותיהם של הערבים, החלו להבין במחלקת המדינה, עוברת דרך מעורבות אמריקאית בסוגיה הפלסטינית. מכאן החלה ארה"ב ללחוץ על ישראל לנהל מו"מ מדיני עם אש"ף. מה שהחל מביקוריו של ג'יימס בייקר, עבר דרך ועידת מדריד והגיע לבסוף עד הסכם אוסלו. דינמיקה זו יצרה באופן בלתי נמנע חיכוך עם הימין הישראלי, שקיווה עד אותה עת ליהנות מהסכמה אמריקאית שבשתיקה להמשך מפעל ההתנחלויות.

אך זהו, כאמור, רק הצד ה"מערבי" של המשוואה. כעת יש לבחון גם את צידה ה"מזרחי". דהיינו, השפעת נפילת הגוש הסובייטי על מצבם של יהודי ברה"מ. עד אז, ניהלה מדינת ישראל מאבק למען שחרורם של "אסירי ציון". כל אותם יהודים שנאסרו על ידי השלטונות בגין פעילות ציונית, כלומר רצונם לעלות לישראל. מאבק זה יצר קונצנזוס נרחב בישראל. גם השמאל וגם הימין יכלו להתאחד מאחורי המטרה הקדושה של העלאת אותם יהודים ארצה. למשל, כאשר הגיעה הפעילה אידה נודל לישראל באוקטובר 1987, אמר לה שמעון פרס שהיא מאחדת את האומה כולה. המאבק למען יהודי ברה"מ היווה הוכחה לצורך בקיומה של מדינת ישראל והוכיח שגם לאחר ארבעה עשורים של עצמאות מדינית, עדיין יש כוח רב ברעיון קיבוץ הגלויות. ולא רק בישראל זכה המאבק לתמיכה. בארה"ב, המאבק למען מסורבי העלייה איחד נאו-שמרנים ווטרנים של המלחמה הקרה עם פעילי שמאל כמו ג'יין פונדה, שעוד הייתה זכורה כ"האנוי ג'יין", לאחר שהצטלמה לצד לוחמי צפון וייטנאם במהלך המלחמה ההיא. פונדה התייצבה בנתב"ג עם נחיתתה של נודל בישראל.

נפילת הגוש הקומוניסטי ופתיחת שערי ברה"מ סיימה את התקופה הזו. מאות אלפי יהודים הגיעו לישראל במהלך שנות ה-90. "המיליון ששינה את המזרח התיכון", כהגדרתם של רומן ברונפמן ולילי גלילי, אכן היה מתנה אדירה עבור מדינת ישראל, אך הוא גם נטל מישראל את אותה אג'נדה מאחדת. ישראל הייתה זקוקה עתה למישהו שצריך יהיה להציל. השילוב בין שני צדי המשוואה הזו, הצד ה"מערבי" והצד ה"מזרחי", הוא זה שיצר את תופעת פולארד כפי שאנו רואים אותה. עיקרה: הבניית דמותו של פולארד כ"אסיר ציון". אלא שהפעם, כמובן, יש תפנית בעלילה, שכן הסוהר נמצא בצדו השני של האוקיאנוס האטלנטי. פולארד הוצג כקורבן החדש של משטר עוין, שמחזיק יהודי יקר מאחורי סורג ובריח רק בשל אהבתו לארץ ישראל. מעבר לקמפיין שמהלת אשתו, הוקמו ארגונים לשחרורו, נשלחו עצומות ונכתבו הצגות תאטרון.

ניתן לאפיין את התופעה הזו בהבלטת  פנים יהודיות וציוניות בדמותו של פולארד. אין אינדיקציה לכך שבעת ביצוע העבירה, היה פולארד מחויב אידאולוגית לישראל או שתכנן לעלות לארץ. רק לאחר מאסרו ובמקביל לקמפיין לשחרורו, החל פולארד לעבור תהליך של "התחזקות". זה כנראה התחיל עם השם: אמצעי תקשורת, בעיקר מהימין, החלו להתייחס אליו בשם "יונתן" במקום "ג'ונתן". בהמלצת הרב מרדכי אליהו, פולארד גם הוסיף לשמו את האות ה' והפך ל"יהונתן". בהמשך החלו דיווחים על התקרבותו למסורת וחזרתו בתשובה, רצונו לעלות לישראל וכן הלאה. ב-1996 עתר פולארד (באמצעות עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר, העומדת בראש "שורת הדין", ארגון משפטי בעל אוריינטציה ימנית) לבג"צ בקשה להכיר בו כ"אסיר ציון", ובסופו של התהליך קיבל פולארד אזרחות ישראלית. לא לגמרי ברור מדוע כל זה אמור היה לגרום לממשלת ארה"ב לשחרר אותו מוקדם מהמתוכנן, אבל תכלית הפרסומים הייתה ליצור תחושה שפולארד הוא "אחד משלנו".

במקביל, פולארד נהפך למעין קלף ג'וקר פוליטי: בכל פעם שארה"ב דרשה מישראל לבצע מהלך כלשהו לטובת הפלסטינים – מו"מ מדיני, הקפאת בנייה בהתנחלויות או כמובן שחרור אסירים, מיד הופיעה התגובה הציונית ההולמת: "קודם שישחררו את פולארד!" רק בשנה שעברה, בעת ביקורו של מזכיר המדינה ג'ון קרי, העלתה ישראל דרישה לשחרור של פולארד בתמורה לשחרור אסירים פלסטינים. בניגוד ל"אסירי ציון" בכלא הסובייטי, פולארד נותר בעיקר cause célèbre של הימין. הדבר קשור בין היתר, לאלמנט ה"מערבי" של המשוואה שתיארתי לעיל: הפונקציה הפוליטית של הקמפיין לשחרור פולארד הייתה בעיקר הדיפת לחצים אמריקאים בנושא הפלסטיני. אך ייתכן שיש כאן עניין נוסף, עמוק יותר. כפי שזיהה תומר פרסיקו, הימין הישראלי מתאפיין – למעשה מאז ומתמיד אך ביתר שאת מאז שנות ה-90 – באתנוצנטריזם, כלומר בהעדפת הזהות היהודית האתנית על פני הזהות האזרחית, בעלת המרכיבים האוניברסליים, והדבר כרוך בסלידה מההשפעה התרבותית האמריקאית בישראל. השמאל התקשה יותר להזדהות עם המקרה של פולארד, שלמרות זהותו היהודית המתחזקת, נותר אזרח אמריקאי שעבר על חוקי מדינתו., מה גם שמדובר במעצמה שיש לשמר את הברית עמה.

חלק מהאירוניה שבפרשה היא שחסידיו של פולארד הם לעתים קרובות אנשים שמעלים על נס את ביטחון ישראל ואת החשיבות שבהחמרת הענישה על עבירות ביטחוניות. רבים מאותם אלמנטים בישראל שתובעים בשמו של פולארד את מידת הרחמים, היו אותם אלה שדרשו למצות את הדין עם ענת קם, למרות שהנזק שגרמה היה (לפחות לכאורה) קטן בהרבה מהנזק שגרם פולארד. אני מרשה לעצמי לנחש שאילו המצב היה הפוך – כלומר, אם פולארד היה אזרח ישראלי ממוצא אמריקאי שעובד במערכת הביטחון הישראלית ומוסר מידע כה רגיש לארה"ב – חלק מאותם אבירי פולארד, שמבכים את מאסרו הממושך, היו אף תובעים עונש מוות.

בהנחה שהדיווחים האחרונים נכונים, ולא יהיו שינויים של הרגע האחרון, פולארד אמור להשתחרר מהכלא בנובמבר הקרוב. אלו הן ללא ספק חדשות משמחות. גם מי שמבקש להחמיר עמו וסולד מחלק מהקמפיין לשחרורו, יסכים ששלושה עשורים בכלא הם זמן רב מאוד. קל וחומר, כאשר יש ספקות לגבי אשמתו. מגיע לפולארד לבלות את שנותיו הנותרות בביתו ועם משפחתו, בין אם יעלה לישראל ובין אם לאו. ובכל זאת, לקראת שחרורו, רצוי לזכור שני דברים.

ראשית, העונש שנגזר עליו, כבד ככל שהיה, היה במסגרת הפררוגטיבה של ממשלת ארה"ב. מערכת המשפט האמריקאית יכולה להיות נוקשה מאוד, אך היא אחת ממערכות המשפט הצודקות בעולם, ובוודאי שאינה צודקת פחות מזו הישראלית. העונש שנגזר על פולארד לא היה שרירותי, נקמני או אפילו חריג במיוחד, ביחס לחומרת הנזק הפוטנציאלי. בוודאי שלא היה כאן מניע אישי או אנטישמי, כפי שנטען לא אחת. עם כל חילוקי הדעות שנתגלעו במשך השנים בין הממשל האמריקאי לממשלת ישראל, ארה"ב הייתה ונותרה בעלת הברית החשובה והידידותית ביותר לישראל, ויש לדחות כל ניסיון להציג אותה כיורשת של ברה"מ או כל משטר אנטי ישראלי מן העבר.

העניין השני שכדאי לזכור הוא שהמערכה לשחרורו של פולארד לא התקיימה בחלל ריק. היא נערכה בתוך הקשר היסטורי מסוים, והיה לה גוון פוליטי מובהק. יש להניח שכל אותם גורמים שנלחמו על הפיכתו של פולארד ל"אסיר ציון" יהיו מעתה "סוכני הזיכרון" שיבקשו לקבע את המלחמה לשחרורו בדברי ימי ישראל. היו אפילו רמיזות על כך שהוא יצטרף לפוליטיקה. אבל דווקא בשל כך, רצוי לזכור שחלק ממעצבי דמותו הציבורית של פולארד פעלו ממניעים שחרגו מדאגה אנושית כנה ל"אחינו יהונתן" הנמק בכלא הצורר האמריקאי.

מה משותף לאזרחים דרום אמריקאים שרצים במורד הגבעה, אוטובוסים שובתים ומחירי העגבניות באפגניסטן? כיצד ניתן להגיע לחקר האמת מתוך ערפילי המיתוס, ההטייה והדיעה הקדומה? ינשוף צבאי-אסטרטגי על הקסם בגישה העקיפה, תכסיסי חקירה ויתרונות העדות המוטמעת.

אי שם באמצע שנות השבעים, הגיע דיפלומט אמריקאי צעיר בשם ברוס פארקו לשגרירות ארה"ב בבירה דרום אמריקאית כלשהי. באותה התקופה, אמריקה הלטינית סבלה מאינספור הפיכות, חלקן אלימות ואפילו רצחניות. מנקודת ראות אמריקאית, ההפיכות הללו סיכנו לעיתים קרובות אינטרסים של ארצות הברית, כמו גם אזרחים ודיפלומטים אמריקאים. לפיכך, כמו במקרה של מחלה, איבחון מוקדם של הפיכות היה אחת המשימות החשובות ביותר של דיפלומטים ששירתו באזור. יום אחד, התעורר פארקו בשעת בוקר מוקדמת והבחין בהמולה ובמהומה מחוץ לחלונו. תושבים מקומיים רצו כאחוזי אמוק. הדיפלומט חשב שהוא חוזה בהיסטוריה בהתהוותה. אם כולם רצים, האם לא ניתן להסיק מכך שיש סכנה? אולי מדובר בהפיכה צבאית? בספר זכרונותיו, כתב פארקו שכבר דמיין את הדיביזיה המוטסת ה-82 נוחתת במרכז העיר כדי לפנות אזרחים אמריקאיים, ואותו עצמו מקבל עיטור מהנשיא על הצלת חיים. נרגש ושטוף אדרנלין, העיר את הממונה עליו. "האנשים שאתה רואה רצים," שאל הדיפלומט הבכיר בלי לאבד את שלוות רוחו, "האם הם רצים למעלה, במעלה הגבעה, או שמה למטה במדרון?"

"כשאני חושב על זה, הם רצים למטה", אמר פארקו.

"טוב ויפה," ענה הממונה, "האם האוטובוסים עדיין פועלים"?

פארקו ענה בחיוב.

"אם כך," אמר הממונה, "מדובר ביום שגרתי לחלוטין. אם יש הפיכה צבאית, נהגי האוטובוסים הם בדרך כלל הראשונים לשמוע, והם פשוט לא מגיעים לעבודה. יתר על כן, משום שהעיר הררית, אנשים נוהגים לרוץ לעבודה כל בוקר במורד הגבעה." פארקו, לימים מומחה בהפיכות צבאיות ובמרידות, קיבל את השיעור החשוב הראשון שלו בבירור עובדות: תמיד יש לחפש אישוש עקיף לטענה אותה אנחנו מנסים לאשר.

לא מדובר בבעיה תיאורטית, אלא בכשל מחשבתי קריטי שעלול להפיל צבאות, ארגונים ומערכות שמושקעים בהם מיליארדים. לרוב, אנחנו מסיקים שדבר מה נכון עקב עדות ישירה ובלתי אמצעית. בביטוי "עדות ישירה ובלתי אמצעית", הכוונה היא לעדות הקשורה ישירות, מבחינה לוגית, להשערה שאותה אנחנו מעוניינים לברר. ושנית, היא בדרך כלל מגיעה מגורם המעורב ישירות באירועים – גורם שאנחנו סומכים עליו ונוטים להאמין לדבריו. אחת הדוגמאות המובהקות לשימוש בעדות ישירה ובלתי אמצעית היתה טכניקה שהופעלה רבות על ידי האמריקאים במלחמת וייטנאם, כדי לברר עד כמה המבצעים נגד הוייטקונג יעילים. הטכניקה הזאת, שנודעה כ"ספירת ראשים", היתה מדידה מדוייקת של מספר לוחמי הגרילה הקומוניסטים שנהרגו בקרב. היא היתה קשורה ישירות לתוצאות המבצעים האמריקאיים וגם בלתי אמצעית, משום שהגיעה ממפקדי יחידות שלחמו בשטח.

אולם, אליבא דכולי עלמא, ספירת הראשים התגלתה כשיטה כושלת ומכשילה. ראשית כל, המדידה הישירה עיוורה את עיני המעריכים. כפי שכתב לימים דייויד קילקאלן, קצין אמריקאי ומומחה לקונטר-התקוממות, אם היו לנו לפני הקרב מאה לוחמי גרילה, והרגנו עשרים – יתכן שלעשרים הללו יש ארבעים קרובי משפחה שיצטרפו למערכה משיקולי נקמת דם. לפיכך, התוצאה האמיתית של המבצע היא 120 לוחמי אויב, ולא שמונים. המדד הישיר מלמד אותנו שצמצמנו את מספר לוחמי האויב, אבל בפועל הגדלנו אותו. הבלתי אמצעיות של מדד ספירת הראשים היתה, כמסתבר, קטלנית אף היא. הדיווחים הגיעו מבעלי עניין, כלומר מפקדי יחידות שרצו להאדיר את מעשיהם בשדה הקרב וכך לזכות בהערכת הממונים עליהם. לפיכך, לעיתים קרובות הגזימו היחידות בדיווחי "ספירת הראשים" ונתנו למפקדה העליונה הערכות מופרזות עד כדי גיחוך. במלחמת אפגניסטאן, יחידות שביצעו "ספירת ראשים" גילו לעיתים קרובות כי שותפיהם האפגניים נטו להגדיר גם אזרחים שנהרגו בטעות או במתכוון כלוחמי אויב, כדי לנפח את הספירה. בשתי המלחמות, וייטנאם ואפגניסטן, התוצאות היו קטלניות. המפקדה העליונה, שקיבלה כל הזמן פידבק חיובי ממדד ספירת הראשים ומהמעריכים שלה בשטח, האמינה שהזמן עובד לטובתה, שצבא המורדים נפגע ומצטמצם. ההנחה הזאת, כפי שהתברר בסוף, היתה שגויה באופן קטלני.

אכן, כל ניסיון לאישוש של הנחות באמצעות עדויות ישירות ובלתי אמצעיות סובל מכשלים מובנים: פערים בהבנה, בידע ובפרשנות, מניעים אישיים לטיוח או לניפוח, בעיות זיכרון, כשל אישוש (אנחנו מקבלים מראש את הדעה של מי שמתאים להנחות המוקדמות שלנו), וכיוצא בזה. לפיכך, כל המסתמך על עדויות ישירות ו/או בלתי אמצעיות חייב להתייחס אליהן בזהירות, לאסוף מספר רב של עדויות כאלו, להצליב אותן, להיות מודע לכשלי המחשבה שלו עצמו, ועוד. דרך מעניינת להתגבר על הבעיה הזאת, היא לנסות לאשש את המציאות באמצעות גישה עקיפה המתבססת על עדויות מוטמעות.

עדות מוטמעת היא פרט מידע רלוונטי שאינו קשור ישירות לויכוח, ולא מגיע מאחד הצדדים השותפים לו. במאמר קלאסי, שעסק במדדים אמינים לבחינת הישגים צבאיים, כתב האסטרטג דייויד קילקאלן על שיטה יפה להשיג עדויות מוטמעות. קילקאלן, שכתב בהקשר של מלחמת אפגניסטן, תהה כיצד יוכל הצבא לדעת שאזור מסויים הולך ומשתחרר משליטתם של מורדי הטליבאן. הוא מזהיר בבירור משימוש בשיטות ישירות ולפיכך מפוקפקות נוסח "ספירת ראשים" או טכניקה אהובה אחרת, לבדוק כמה התנגשויות עם המורדים עובר כוח צבאי ממוצע שנע ממקום למקום. הרי המורדים, כותב קילקאלן, יכולים להימנע מהתקפות על כוחות צבאיים כאשר הם מתארגנים, מתחמשים, מסתתרים או מחליטים להשתמש באזור מסויים למנוחה והתאוששות. מחר, כאשר התנאים ישתנו, הם עלולים להפתיע את צבא הממשלה, שבטוח שהמחוז בשליטה כאשר המציאות שונה בתכלית.

לפיכך מציע קילקאלן שיטה אחרת, אמינה בהרבה: לבדוק את מחירי הפירות והירקות במחוז, ובמיוחד פירות אקזוטיים שמגיעים ממקומות אחרים. אפגניסטן, אחרי הכל, היא עדיין חברה חקלאית, והכלכלה מתבססת במידה רבה על עסקאות של פירות וירקות. אם במחוז מסויים ישנה נוכחות מסיבית של מורדים, אפילו נוכחות רדומה, המקומיים מודעים לה. אחרי כל, גם אם המורדים נחים ומתארגנים היום, מי יודע מה יקרה מחר? וגם אם הם נמנעים מעימות עם כוחות צבאיים מסיבות כאלה ואחרות, בוודאי שלא יוותרו על גביית "מיסים" ממובילים מסחריים. לפיכך, מובילי הפירות והירקות משקללים את הסיכון בדרכים ואת ה"מס" שגובים המורדים לתוך מחיר התוצרת. במצב של מלחמת אזרחים, ירידה חדה במחירי הירקות שמקורם מחוץ למחוז, בבד בבד עם מחירים יציבים יותר של פירות וירקות מקומיים, עלולה ללמד על עלייה בביטחון בדרכים. בשילוב עם מדדים אחרים, צבאיים ואזרחיים, ניתן להשתמש בעדות העקיפה הזאת, שאפשר למדוד במדויק ולא ניתן לזייף אותה, כדרך לאשש הישגים בשדה הקרב. באותה מידה, גם הדיפלומט האמריקאי הבכיר שהוזכר בתחילת המאמר, השתמש בעדות מוטמעת ועקיפה. התנהגותם של נהגי האוטובוסים, שאינם שחקנים בפוליטיקה הגבוהה של המדינה, עשויה ללמד על הפיכה צבאית ממשמשת ובאה הרבה יותר מאשר עדותם הישירה של פוליטיקאים או קצינים שלעיתים משקרים, מנפחים, מטייחים או פשוט עוורים למציאות מסביבם.

דרך אחרת, מעניינת לא פחות, היא לבחון עדויות ישירות בזהירות, ולאמץ מתוכן היבטים שיכולים לשמש כעדות מוטמעת. היסטוריונים שעוסקים בעת העתיקה, למשל, יודעים כי אחת הדרכים להשיג מידע אמין יחסית על חיי ישוע, היא לבדוק אלו קטעים באוונגליונים נוגדים את התיאולוגיה הנוצרית של התקופה. ההנחה היא שאם כותבי הטקסט הודו בעובדה שאינה נעימה מבחינה תיאולוגית, ככל הנראה היא נכונה, כי אחרת מדוע להזכיר אותה?  ישנן מקבילות לא מעטות גם בהיסטוריה המודרנית. אם, למשל, נציג סובייטי מודה בעובדה שאינה נעימה לברית המועצות, או נוגדת את האידיאולוגיה הקומוניסטית, יותר סביר שהמידע אמין.

לפעמים, יש "לחפור" יותר עמוק כדי למצוא עדויות מוטמעות, וכאן תהליך החקירה מעניין פי כמה. נניח שאנחנו קוראים ראיון עם גורם בעל אינטרס שיש לחשוד בדבריו, לדוגמא דיפלומט אמריקאי שמגן על מדיניות ארצות הברית בזירה הרוסית. יתכן שבראיון איתו, כדרך אגב, כדוגמא או כאנקדוטה, הוא ימסור מידע על מדינה שבה שירת בעבר (למשל ישראל). עדות כזאת (בתלמוד מכנים אותה "משיח לפי תומו") נחשבת מוטמעת, ולפיכך יותר אמינה, משום שהמידע על ישראל נמסר בדרך אגב ואינו קשור לאינטרס העיקרי של הדובר. היסטוריונים משתמשים בשיטה הזאת לעיתים קרובות. חוקר האסלאם מיכאל לקר, למשל, "דג" מידע אמין ויקר ערך על האסטרטגיה של הנביא מוחמד מספרי גיאוגרפיה מאוחרים על מכה, שהזכירו את המידע הזה כבדרך אגב.

דרך נוספת, שאני באופן אישי מחבב במיוחד, היא למצוא אויבים מרים, שחולקים זה על זה בכל דבר ועניין, ולחפש את נקודות ההסכמה הבודדות ביניהם. ההיסטוריון האמריקאי בנג'מין הט, שחקר את תעלומת שריפת הרייכסטאג בגרמניה של 1933, השתמש באופן וירטואוזי בשיטת החקירה הזאת. בספרות ההיסטורית קיים ויכוח קשה וארוך, מי הצית את הפרלמנט הגרמני באותו הזמן, הצתה ששימשה את הנאצים כתירוץ להשעות בפועל את החוקה הדמוקרטית של ויימאר. האם שרפו הנאצים את הפרלמנט, או שמא עשה זאת מטורף בודד בעל נטיות קומוניסטיות? הט חקר וגילה ששניים מהעדים, ד"ר הנס ברנד גיזביוס, איש גסטפו שהפך לקושר נגד היטלר, ומפקדו לשעבר רודולף דילס, הסכימו שניהם שבריון ידוע מפלוגות הסער עמד מאחורי ההצתה. מכיוון שגיזביוס ודילס שנאו זה את זה שנאה עזה, נאבקו אחד בשני באופן פעיל ולא הסכימו בדרך כלל כמעט על כלום, כל הסכמה ביניהם היא בעלת ערך מיוחד. הט מסיק מכך, בשילוב עם ראיות נסיבתיות רבות אחרות, שהנאצים אכן אחראיים להצתה.

ולבסוף, קיימת השיטה המסובכת ביותר, עדויות מוטמעות המבוססות על הנחות יסוד שקטות מאחורי גירסאות שקריות. ב-1928, למשל, רקמה קבוצה של קצינים יפנים מזימה לרצוח איל מלחמה סיני מפורסם, פרשה שעסקנו בה בעבר בינשוף. לאחר הרצח ניסו הקצינים לחפות על מעשיהם, ומסרו גירסה שקרית לממשלה ולפיקוד העליון. אולם גם בגירסה השקרית, הודו הקצינים כי שיתפו פעולה, באופן זמני וחולף, עם קבוצה של הרפתקנים אזרחיים שתכננו לרצוח את איל המלחמה (ההרפתקנים היו אכן מעורבים, אבל הקצינים הפעילו אותם). הגירסה היתה אמנם שקרית, אבל שקר מוצלח לא יכול להיות מנותק לחלוטין מהמציאות, ובדרך כלל יש בו אלמנטים של אמת. העדות המוטמעת מלמדת כי שיתוף הפעולה בין קצינים יפניים לבין גורמים פליליים היה כל כך נפוץ ומקובל, עד שאפילו מי שניסה לשקר ולטייח את מעשיו לא היה יכול להכחישו.

הפוסט הזה, מיותר לומר, לא מנסה לטעון שעדויות מוטמעות, מכל הסוגים, הן פתרון קסם לכל תעלומה. אבל הן כלי חשוב ואפקטיבי. וכל מי שמנסה להגיע לחקר האמת, ומודע לבורות ולמכשולים שעומדים בדרך, ראוי שינסה להשתמש בו.

בשיחה עם מפקד הכוחות האמריקאיים באפגניסטן, המשיל הנשיא אובמה את הקרבות במדינה המרכז אסייאתית לפוליטיקה הפנימית בשיקגו. "חייתי הרבה זמן בעיר הזאת," אמר הנשיא לגנרל, "ואני עדיין לא מבין מה הולך שם."  בתגובה, אמר גנרל מק'קריסטל ש"אם היה מדובר בשיקגו, היינו צריכים הרבה יותר חיילים." בספרו, מלחמה מלמטה למעלה, טוען האסטרטג אמיל סימפסון שהנשיא והגנרל עלו על תובנה קריטית, רק כדי להתנער ממנה בבדיחות הדעת. מה הקשר בין מלחמות במאה ה-21 לקמפיין פוליטי, ומדוע הצבא חייב להתערב בפוליטיקה? הינשוף על התורה האסטרטגית החדשה של אמיל סימפסון, קצין בריטי, שרוצה לשנות את האופן שבו אנחנו מבינים את הצבא ואת המלחמה. מאמר שני בסדרה.

בספרו, "מלחמה מלמטה למעלה", שסקרנו כאן בינשוף בשבוע שעבר, מספר האסטרטג אמיל סימפסון אנקדוטה ממלחמת אפגניסטן. במהלך המלחמה, נפגש מפקד הכוחות המערביים במדינה, גנרל סטנלי מק'קריסטל, עם הנשיא ברק אובמה, והציג בפניו מפה מבצעית של קנדהאר רבתי. קנדהאר, עיר בדרום אפגניסטן, ידועה כבירה של הטליבאן ומרכז הכובד שלהם, והקואליציה הבינלאומית ניהלה שם קרבות קשים ועקובים מדם. המפה הציגה את השבטים, הסיעות, הכפרים החמושים, ההתארגנויות השכונתיות וכנופיות הפשע בקנדהאר וסביבותיה ואת הקשרים ביניהם. מי שמכיר את אפגניסטן לא יופתע לשמוע שהמפה היתה סבוכה להפליא, כמעט לא מובנת. הנייר שהוגש לאובמה היה מלא בחיצים בכל צבעי הקשת, שהסתבכו והתערבלו זה בזה בתרשים זרימה מורכב שגם הצופה המנוסה והערני ביותר יתקשה לפענח. הנשיא אובמה הסתכל במפה ואמר לגנרל מק'קריסטל: "זה מזכיר לי את הפוליטיקה הפנימית בשיקגו. נקודות הקישור במפה מייצגות אנשי מפתח, פוליטיקאים, סיעות וכנופיות פשע בשכונות השונות, והקווים – את קשרי הפטרונות, הבריתות והיריבות ביניהן." "חייתי הרבה זמן בשיקגו," אובמה הוסיף, "ואני עדיין לא מבין מה בדיוק הולך שם."  "אם זו באמת היתה שיקגו," ענה מק'קריסטל בבדיחות הדעת, "היינו זקוקים להרבה יותר חיילים."

עלו על תובנה – הנשיא אובמה וגנרל מק'קריסטל

לדעתו של סימפסון, אובמה "עלה כאן על משהו" – אבל התובנה שלו היתה כל כך לא שגרתית, עד שגם הוא וגם הגנרל שלו פטרו את כל העניין כבדיחה. מלחמה רב-קוטבית כמו מלחמת אפגניסטן דומה הרבה יותר לקמפיין פוליטי פנימי מאשר למלחמה קונבציונלית קלאסית. במלחמה, אנחנו רוצים להביס את כל מי שמוגדר כאויב. אבל בעולם שיש בו סיעות רבות, עולם של "מלחמה פסיפסית" (mosaic war), הניסיון "להביס" יכול להתגלות כהרסני. הוא עלול לדחוף סיעות נוספות לצד השני, למשל איכרים שבתיהם נהרסים בהפצצות, או אפגנים שמתנגדים לנוכחות צבאית זרה בכפר שלהם, אבל לא בהכרח לנוכחות של ממשלת קאבול (בתורת הקונטר התקוממות מכנים אנשים כאלה accidental guerillas). לעומת זאת, בקמפיין פוליטי, המטרה שלנו אינה "להביס" את הציבור שתומך במפלגה היריבה, אלא למשוך אותו לצידנו. כל פעולה שאנחנו מבצעים בקמפיין, בין אם מדובר בפגישות חשאיות, תשדירי אינטרנט, נאומים או מסיבות עיתונאים, נועדו למשוך כמה שיותר סיעות ויחידים (בעיקר אנשי מפתח משפיעים) מהמחנה היריב אלינו. בקמפיין, כל פעולה ופעולה נשפטת לפי האימפקט שלה בשכנוע קהל היעד האסטרטגי שלנו, ציבור הבוחרים. באותה מידה, טוען סימפסון, כל פעולה טקטית בשטח, צבאית או אחרת, חייבת לשרת את המטרה של "קניית קולות" של סיעות ויחידים שתומכים כרגע בטליבאן  (כל עוד אינם שייכים לגרעין הקשה שלו) או עומדים מן הצד.

התנהלות שכזאת במערכה רב-קוטבית מחייבת אסטרטגיה עקבית, הן ברמת ההנהגה והן ברמת השטח. ברמת ההנהגה, סימפסון מציין כי לעיתים קרובות האסטרטגיה הבריטית סתרה את עצמה. מצד אחד, הבריטים תמיד טענו שהמטרה העיקרית שלהם היא לרכוש את תמיכתו של העם האפגני על ידי שיפור ברמת חייו. מצד שני, הם הדגישו גם את האינטרס הלאומי הבריטי – ולעיתים קרובות יש סתירה בין השניים. למשל, האינטרס הלאומי הבריטי, כפי שנתפס בידי ההנהגה בוייטהול, הוא לחסל את סחר האופיום באפגניסטן. מנקודת מבט של מערכה צבאית קוטבית של "אנחנו" ו"הם" (בדיוק הגישה שסימפסון יוצא נגדה, והרחבנו על כך בשבוע שעבר) – מדובר גם במטרה צבאית הגיונית. סחר הסמים הרי הוא אחד ממקורות המימון העיקריים של הטליבאן. דא עקא, שהוא מקור מימון חשוב לסיעות רבות אחרות באפגניסטן, לשבטים לא מעטים ולחלק משמעותי מהאוכלוסיה הכפרית בכללה. כלומר – המלחמה באופיום, מטרה שנועדה לרצות קהלים בבית, פוגעת ביכולת של הבריטים לפנות לקהל האסטרטגי האמיתי שלהם באפגניסטן. אמיל סימפסון לא ממליץ על מדיניות ספציפית במלחמה באופיום. הנושא רגיש מאד, וכשהעליתי אותו בעצמי בסמינר, נתקלתי בהתנגדות חד משמעית של כל אנשי הצבא שהיו בחדר – כולם חונכו לראות באופיום רוע מזוקק שיש לחסלו ויהי מה. אבל סימפסון ממליץ, לכל הפחות, להכיר בסתירה האסטרטגית שקיימת. לגיטימי להסיק שהמלחמה באופיום כל כך חשובה, עד שיש לפגוע בדיאלוג עם הקהל האסטרטגי שלנו באפגניסטן על מנת לנהל אותה בהצלחה. אבל אם אנחנו לא מבינים שיש כאן סתירה מהותית, ושניצב בפנינו מכשול כבד, הרי אנחנו מתנהלים כסומים בארובה.

התיאום האסטרטגי שסימפסון מדבר עליו חייב להתרחש לא רק ברמת ההנהגה אלא גם ברמת השטח, וכאן אנחנו נוגעים בבעיה כאובה שידועה בחוגים צבאיים כבעית "הטוראי האסטרטגי". חשבו, למשל, על השערוריה של כלא אבו גרייב בעיראק. שורה של חיילים פשוטים אמריקאים, אף אחד מהם לא מבריק במיוחד, החליטו להתעלל באסירים עיראקים בשלל עינויים מיניים, ויצרו גל הדף עצום שפגע עמוקות במעמד של ארצות הברית בקרב הסיעות השונות בעיראק, וגם ברחבי העולם. פרשת אבו גרייב, באופן ספציפי, השליכה קבוצות סוניות שעד אותו הרגע ישבו על הגדר לזרועות ההתקוממות. כתוצאה של הגלובליזציה ומהפכת המידע הבינלאומית, פשע מקומי של טוראים התגלה כבעל השלכות אסטרטגיות מקיפות והרסניות. פרשות כמו אבו גרייב, כביכול, אפשר למנוע או לפחות לצמצם באמצעות הידוק המשמעת – אבל בעית הטוראי האסטרטגי אינה מסתכמת בפשעים שאפשר לסכל באמצעות אכיפת החוק הצבאי. במלחמה רב קוטבית כמו מלחמת אפגניסטן, שבה כל סיעה יכולה ללבוש כובע של "טליבאן" או "ממשלה" בכל רגע נתון ובהתאם להקשר, ולהפוך לאויבת או בעלת ברית של הקואליציה הבינלאומית, ישנה חשיבות עצומה לפעולות טקטיות מבודדות של קצינים זוטרים ואפילו חיילים פשוטים בשטח. כאשר קצין מחליט לבקש סיוע אווירי להפציץ כפר, למשל, הוא עושה זאת כי יורים עליו משם. אבל אולי בכפר גר נכבד מקומי שמשמש לשון מאזניים בסיעה חמושה ומשפיעה, שמתלבטת אם לתמוך בממשלה או במורדים? באותה מידה, רשות צבאית או אזרחית שמחליטה לבצע פרוייקט סיוע, תחזק באופן בלתי נמנע סיעה אחת על חשבון אחרת. לכל הפעולות הללו יש משמעות אסטרטגית שקצינים זוטרים אינם מודעים לה. למעשה, הקצינים הללו מאומנים לחשוב שתפקידם הוא לבצע פעולות צבאיות ולא להתערב בפוליטיקה. כלומר, אם נשתמש במילותיו של סימפסון, "הם לוחצים על הכפתורים הפוליטיים באפלה, בלי לדעת מה הכפתורים הללו עושים".

כדי לפתור את הבעיה הזאת, מציע סימפסון הליך מורכב שנקרא "דיאלוג אסטרטגי", ותפקידו לאמן את החיילים והקצינים להבין את ההשלכות הפוליטיות של המבצעים. הדיאלוג האסטרטגי בין רמות הפיקוד השונות, הצבאיות והאזרחיות, אמור לשלב כל פעולה בשטח באסטרטגיה פוליטית. בפועל, הוא גורר איתו שינוי רדיקלי ביחסים בין הצבא לדרג המדיני שעלול, לטווח ארוך, להציב אתגרים קשים למשטר הדמוקרטי במדינות המערב. איך אמור להתנהל הדיאלוג האסטרטגי בפועל? סימפסון הולך רחוק, ומציע לשנות באופן רדיקלי את עצם התפיסה המקובלת של יחסי הצבא והדרג המדיני. בציבור וגם בקרב רבים ממקבלי ההחלטות נהוג לראות את הצבא והדרג המדיני כ"שני עולמות" שקיימת ביניהם כפיפות היררכית. הדרג המדיני קובע אסטרטגיה, כלומר – את מטרות המלחמה, ואילו הצבא הוא ארגון טכני שנועד להגשים את המטרות הללו באמצעים אלימים. הקשר בין הדרג המדיני לדרג הצבאי הוא חד סתרי. התפיסה הזאת נובעת מפרשנות (שגויה, לדעתו של סימפסון) של המכתם הקלאוזביציאני הנודע ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". הפרשנות הזאת הופצה ברבים בשנות החמישים על ידי מדען המדינה סמיואל הנטינגטון (שחיבר לימים את הספר התנגשות הציביליזציות). דא עקא, שהפרשנות של הנטינגטון שגויה, מוטעית ומטעה. קלאוזביץ עצמו הכיר בכך שהצבא חייב להשתתף בקביעת המדיניות ולא רק לקבל פקודות מהדרג המדיני, והדבר נכון כפליים במציאות של מלחמה רב-קוטבית, "פסיפסית". כאשר לכל פעולה של חייל, אפילו ברמה הטקטית, יש משמעות פוליטית – לעיתים קרובות גדולה עשרות מונים בשל מהפכת המידע – הצבא חייב להיות מעורב באופן עמוק גם בתהליך קביעת המטרות הפוליטיות.

אסטרטגיה, כותב סימפסון, היא הצומת שבין ה"רצון" ל"מציאות". בניגוד לקביעתו של הנטינגטון, תפקידו של הצבא אינו רק לקבוע את הכלים להגשמת מטרות הדרג המדיני במציאות. הערכת המציאות שלו חייבת לעלות למעלה לדרג המדיני, ולשנות את המטרות האסטרטגיות עצמן בהתאם למצב הצבאי בשטח. כלומר, הדיאלוג האסטרטגי הוא תהליך דיאלקטי בין ה"רצון" ל"מציאות", בין הצבא לדרג המדיני. כל אחד מהם משפיע על השני, ומושפע ממנו. במלחמה קונבנציונלית, דו-קוטבית, הדיאלוג האסטרטגי הזה מתקיים בין המדינאים לבין קבוצה קטנה של גנרלים, משום שרק להחלטות שמתקבלות ברמת הצבא כולו יש השלכות פוליטיות. לעומת זאת, במאבק רב-קוטבי פסיפסי, גם להחלטות של קצינים זוטרים יש השלכות כאלה. לפיכך, הדיאלוג האסטרטגי חייב לכלול גם את הרמות הנמוכות של הצבא, וזה אתגר קשה מנשוא לדמוקרטיות ליברליות ולמערכות צבאיות מערביות באשר הן. בפרקים האחרונים של ספרו בונה סימפסון מודל מפורט של הדרכים לבנות דיאלוג רב-שכבתי כזה. כאן ראוי לסייג ולציין, שסימפסון לא מטיל בשום פנים ואופן ספק כלשהו בכך שהמילה האחרונה חייבת להיות שייכת לדרג המדיני. יתר על כן, הוא סבור שאפילו עמדותיו של הנטינגטון, אותו הוא מבקר בחריפות, היו הגיוניות בראשית המלחמה הקרה. באותה התקופה, גנרלים כמו דאגלס מקארתור התנהגו באופן עצמאי, והתקרבו באופן מסוכן למשחק חסר אחריות בפצצות אטום. לפיכך, באותם הימים, התנהגות עצמאית מדי של הדרג הצבאי היתה עלולה להביא להשלכות אפוקליפטיות. כיום, סימפסון סבור שאנחנו כבר לא עומדים בפני סכנה כזאת. הדרג הצבאי, לפיכך, לא צריך לקבוע מדיניות, אבל משום שכל מהלך צבאי הוא בסופו של דבר מהלך פוליטי, התובנות שלו הכרחיות בתהליך קבלת ההחלטות. במילים אחרות, הצבא אינו שותף שווה בקביעת מדיניות פוליטית, אבל הוא חייב להיות שותף. קצינים זוטרים (ואפילו בכירים) לא אמורים לשבת דרך קבע בישיבות ממשלה, אבל התובנות שלהם אמורות למלא חלק מהותי בדיונים הללו. ובכל זאת, אנחנו נתקלים בבעיה. היה והצבא יתחיל להיות מעורב בפוליטיקה, אפילו באופן הדרגתי, האם אין כאן מדרון חלקלק? האם לא יתכן שבטווח הארוך נעמוד בפני סכנה הולכת וגוברת של השתלטות צבאית על המדינה? סימפסון מודע לסכנה, והוא סבור כי אפשר להתגבר עליה על ידי הפרדה, קשה ככל שתהיה, בין שני המובנים המקובלים של פוליטיקה. הצבא צריך להתערב בפוליטיקה במובן של קביעת מטרות המלחמה, אולם אסור לו להתערב בפוליטיקה במובן של ויכוחים מפלגתיים. זו לא הבחנה פשוטה וברורה, וסימפסון עצמו הוא הראשון להודות בכך. השאלה המתבקשת היא, האם הקונפליקטים הסבוכים של המאה ה-21, מלחמות כגון המערכות בעיראק ובאפגניסטן שלכל החלטה טקטית בהן יש משמעות פוליטית – לא הופכים את הצבא לפוליטי בהכרח? והאם הדמוקרטיה הליברלית-מערבית תוכל לשרוד בצורתה הנוכחית כאשר הצבא יתערב בפוליטיקה דרך קבע? את השאלה הזאת אני רוצה לפתוח לדיון.

אמיל סימפסון, קצין בריטי לשעבר שנלחם כנגד הטליבאן באפגניסטן, הוא אחד מההוגים האסטרטגיים המעניינים ביותר של תקופתנו. כתוצאה מהניסיון הצבאי והאקדמי שלו, סימפסון מותח ביקורת מוחצת על הצבא שבו שירת, ועל האופנים שבו שרים וגנרלים משלים את עצמם, מתאימים את המציאות לתיאוריות שעבר זמנן ומובילים את מדינותיהם בדרך עוועים. תוך כדי כך, טוען סימפסון כי האסטרטגיה הקלאסית, שבה עושים שימוש רוב הצבאות הליברליים, אינה מתאימה למלחמות של המאה ה-21. מהם עיקרון הקוטביות ועיקרון ההכרעה, ומדוע הם אשליות מסוכנות בתנאים של ימינו? מה אפשר ללמוד ממלחמת אפגניסטאן וממלחמת לבנון השנייה? ינשוף צבאי אסטרטגי על מלחמה מלמטה למעלה.

אחד היתרונות של לימודים באוניברסיטת הרווארד הוא הפגישות התכופות עם אנשים מרתקים, בין אם בקרב הסטודנטים ובין אם בקרב צוות ההוראה. אחד מהבולטים שבהם הוא אמיל סימפסון, עמית מחקר מקינגס קולג' לונדון, קצין קרבי לשעבר בצבא הבריטי, כתב במגזין Foreign Policy ואחד מההוגים האסטרטגים המקוריים ביותר בתקופתנו. סימפסון, שהשתתף כעמית הוראה בסמינר על "אסטרטגיה ומשבר" של ההיסטוריון ניל פרגוסון, התגלה כאוצר בלתי נדלה של ידע ותובנות עבור הכיתה. כמפקד פלוגה לשעבר ביחידות הגורקה, צבא השכירים המפורסם מנפאל שעדיין משרת תחת הדגל של הוד מלכותה, הוא חווה את טבילת האש שלו במלחמה מול הטליבאן ובעלי בריתם במחוז הלמאנד, אפגניסטן. לאחר שש שנים של שירות עזב לאקדמיה, ובניגוד לחוקרים רבים אחרים לא הסתפק בכתיבת מאמרים וספרים על נושאים אזוטריים. ספרו, War from the Ground Up, שמנסה להתוות אסטרטגיה חדשה למאה ה-21, זכה לביקורות מהללות, והוא ככל הנראה בדרך להפוך לאחת מהקלאסיקות הצבאיות החשובות ביותר של תקופתנו.

במידה רבה, אמיל סימפסון והוגים אסטרטגיים חדשים מסוגו עושים לאסטרטגיה המקובלת את מה שאיינשטיין ויתר אבות הפיזיקה המודרנית עשו לפיזיקה הניוטונית. תורת היחסות של איינשטיין לא יתרה את ממצאיו של ניוטון, כפי שיעידו כל המדענים ובעלי המקצוע שעושים שימוש בעקרונות הפיזיקה הקלאסית על בסיס יומיומי. אולם איינשטיין ומדענים מודרניים אחרים הראו כי תורת ניוטון נכונה בקירוב רק בתנאים מסויימים, כאשר אנחנו עובדים במהירויות נורמליות. אם נעבוד במהירויות גבוהות מאד, אזי הסטייה בין התורה למציאות תהפוך להיות משמעותית, והיא עשויה להוביל אותנו לשגיאות קשות. לדעתו של סימפסון, עקרונות המלחמה הקלאסית מבית מדרשו של קארל פון קלאוזביץ (שנחשבים עדיין חומר לימוד סטנדרטי ברוב הצבאות המערביים) היו נכונים בקירוב בעולם שחלף, והם עדיין נכונים בקירוב בתנאים מסויימים של מלחמה. אולם בחלק גדול מהמלחמות של המאה ה-21, הסטייה בין המציאות לתורת קלאוזביץ פשוט גדולה מדי. יתר על כן, הניסיון של הצבא הבריטי, שבו שירת סימפסון, ובעלי בריתו האמריקאים, לכפות את המציאות לתוך תבנית קלאוזביציאנית הסתיים בהבנה לקויה של התנאים באפגניסטן ובתוצאות הרות אסון. במילים אחרות, כדי להתמודד עם המלחמות הבלתי סימטריות של המאה ה-21 דרושה לנו תורה אסטרטגית חדשה.

סימפסון טוען כי אסונות צבאיים רבים נגרמו בשל שימוש מוטעה בשני עקרונות מהתורה הצבאית הקלאסית – טעות שחוזרת שוב ושוב חרף הניסיון המר של הצבא האמריקאי, הצבא הבריטי ובעלי בריתם. הראשון שבהם הוא "קוטביות" (polarity) והשני הוא עיקרון ההכרעה. עיקרון הקוטביות מניח שבמלחמה יש שני צדדים, כאשר כל אחד מהם מונוליטי פחות או יותר. בתקופה של קלאוזביץ, הצדדים היו בדרך כלל מדינות. לכל מדינה היה צבא, שעסק במלחמה, ודרג פוליטי שהכריע הכרעות. במהלך המלחמה, כל נכס של הצד השני (בוודאי צבאי, ולפעמים גם אזרחי) נחשב מטרה לגיטימית להפעלת כוח. במלחמה קוטבית, אסטרטג יכול לתהות האם עליו לתקוף קודם את דיביזיה 12 או דיביזיה 13 של צבא האויב, אבל הוא לעולם לא תוהה האם אחת מהדיביזיות הללו שייכת לאויב יותר מהאחרות, או האם היא שייכת לאויב בכלל. הצד השני נתפס לרוב כמהות אחת ומאוחדת.

עיקרון ההכרעה נוסח על ידי קלאוזביץ במונחים משפטיים. מלחמה הוא אומר, היא מעין בית משפט שנועד לקבל הכרעות מדיניות. אם לא הצלחנו להגיע להסכמה עם היריב באמצעים דיפלומטיים, אנחנו מוסרים את הסכסוך להכרעה בשדה הקרב. המטרה של הפעולות הצבאיות שלנו היא לאלץ את האויב להתנהג כפי שאנחנו רוצים, או במילים אחרות – לכפות עליו את רצוננו. המטפורה של "בית משפט" חשובה כאן. היא מבליעה בתוכה הנחה, שגם אנחנו וגם האויב פועלים בתוך סט אחיד של כללים וחוקים. קלאוזביץ לא הניח את קיומו של "אל מלחמה", מעין שופט המכריע בין הצדדים, אבל הוא כן הניח ששניהם מבינים את המציאות באופן דומה. כאשר מלך פרוסיה, למשל, הובס צבאית על ידי נפוליאון בקרב ינה, הוא הבין שפרוסיה הפסידה במלחמה, בדיוק כפי שנפוליאון הבין שצרפת ניצחה. שני השליטים מדדו ניצחון והפסד לפי אותו סרגל.

שני העקרונות הללו, טוען סימפסון, היו נכונים בקירוב בשעתם. אולם במלחמות של המאה ה-21 הם לעיתים קרובות שגויים, וניסיון להבין את המציאות באמצעותם עלול להוביל לטעויות אסטרטגיות הרות אסון. קחו, למשל, את עיקרון ההכרעה. ישנן שלוש דרכים להכריע מלחמה: 1. להשמיד את היריב צבאית, כפי שמוגרה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, או הנמרים הטמיליים בסרי-לנקה. 2. להחליש את היריב עד כדי כך שיחדל להוות בעיה, כמו למשל הניצחון הבריטי על הגרילה הקומוניסטית במלאייה. לוחמי גרילה קומוניסטיים הוסיפו לפעול שנים לאחר הניצחון הבריטי, אולם חולשתם היתה כה גדולה, עד שהם חדלו להוות הפרעה שיש להתחשב בה. 3. לכפות על היריב את רצונך, למרות שלא הושמד בפועל. הסיטואציה השלישית, טוען סימפסון, היא למעשה הנפוצה יותר בתקופתנו. במאה ה-21 נדיר שצדדים לוחמים מושמדים או נחלשים עד כדי איבוד משמעות.

אולם כאן, אנחנו נתקלים בבעיה. הניסיון לכפות על היריב להודות בתבוסתו מניח שהוא ואתה מסכימים על משמעותם של "ניצחון", "תבוסה", וההליך שמוביל לתוצאות הללו. הדברים פשוטים כאשר שני הצדדים חולקים "נרטיב אסטרטגי", היינו – תובנה משותפת בנושא הזה. מלך פרוסיה ונפוליאון, למשל, הסכימו שכאשר מדינה מובסת מספר רב מדי של פעמים בהתנגשויות צבאיות (קרבות), המדינה הזאת הפסידה במלחמה ועליה להיכנע. פרוסיה הרשמית הובסה, מבחינה זו, משום שהיא הודתה בתבוסתה. הנרטיב האסטרטגי, אם כן, הוא מעין שער חליפין, שמאפשר לתרגם הישגים בשדה הקרב למטרות פוליטיות. אבל מה קורה כאשר הצדדים אינם חולקים נרטיב אסטרטגי אחד? במקרה כזה, המערכה אינה דומה לבית משפט אלא דווקא לקרב רחוב – התנגשות שאין לה כללים ברורים, ואין שופט שיחליט מי ניצח ומי הפסיד. אחד הצדדים "מפסיד" כאשר הוא נופל המום לרצפה, או כאשר הוא מודה בתבוסתו. כאשר הצד המובס עדיין מחזיק מעמד ומסרב להודות בתבוסה, הרי שהמלחמה נמשכת, והצד ה"מנצח", בתסכולו כי רב, אינו מסוגל לתרגם את הישגיו הצבאיים לדיבידנד פוליטי.

הנה דוגמא. בשלהי מלחמת וייטנאם, קולונל אמריקאי אמר למקבילו הצפון וייטנאמי כי "ניצחנו אתכם בכל הקרבות." "זה נכון," אמר לו בן שיחו, "אבל גם לא רלוונטי." ואכן, שנה לאחר מכן, כבשו הצפון-וייטנאמים את סייגון. השיחה בין שני הקולונלים מדגימה את אחת מהתובנות החשובות ביותר של סימפסון: קשה להגיע להכרעה במלחמה כאשר הצדדים אינם מסכימים על הנרטיב האסטרטגי. מבחינת הצד הצפון וייטנאמי, להצלחות האמריקאיות בשדה הקרב לא היתה שום חשיבות, והן לא היוו "ניצחון", כל עוד צפון וייטנאם היתה יכולה להמשיך להתיש את ארצות הברית באמצעות לוחמת גרילה ולשחוק את רצונה להמשיך ולהשקיע משאבים במערכה. התסכול האמריקאי הגובר במלחמה ההיא נבע, בין היתר, מאי ההבנה הבסיסית הזאת. האמריקאים, למשל, ניסו "לספור ראשים", היינו – למדוד כמה לוחמי וייטקונג הרגו, והניחו כי כאשר יגיעו למספר מסויים, ינצחו במלחמה. הכישלון שלהם נבע בעיקר מכך שהקומוניסטים לא הסכימו לנרטיב האסטרטגי הזה. מבחינתם, מספר הקורבנות הצבאיים לא שינה דבר. הבעיה הזאת נכונה כפליים במערכות נגד טרור וגרילה שמדינות רבות מנהלות בימינו. עוד בשנות החמישים קבע הקצין הצרפתי דוד גאלולה, מאבות תורת הקונטר-התקוממות (ראו מאמר קודם בינשוף), כי "השלטון מצליח רק כאשר הוא שומר על סדר בכל מקום. המתקוממים, לעומת זאת, מצליחים כאשר הם מפרים את הסדר במקום כלשהו." מבחינת ישראל, היא מנצחת בעזה כאשר היא כותשת את החמאס. החמאס, לעומת זאת, סבור כי הוא מנצח בעצם יכולתו לשרוד מול צבא עדיף, ובכך שהוא יכול להמשיך לירות טילים על יישובי הדרום בכל עת. חוסר ההסכמה על הנרטיב האסטרטגי בין הצדדים מסביר מדוע כמעט בכל מבצע בעזה, שני הצדדים טוענים שניצחו, בדרך לסיבוב ההסלמה הבא.

הבעיה הזאת החמירה מאד בעידן הגלובליזציה. כיום, יותר מאי פעם, ניצחון או תבוסה במלחמה אינם תלויים אך ורק בצדדים הניצים, אלא בהרבה מאד גורמים שלא שותפים ישירות לסכסוך: המעצמות, האו"ם, ארגונים לא ממשלתיים, ובעיקר – צופי הטלוויזיה בכל רחבי העולם. אין שום חשיבות לכך שאי מי "ניצח" בשדה הקרב, כל עוד הקהלים המגוונים הללו לא מכירים בניצחון שלו. בהקשר הזה, סימפסון מדבר בהרחבה על מלחמת לבנון השנייה (2006). האסטרטגיה הישראלית במלחמה, אותה התווה בראש ובראשונה הרמטכ"ל דאז, רא"ל דן חלוץ, התבססה על ניסיון ללחוץ את ממשלת לבנון והציבור הלבנוני באמצעות כתישה אווירית. כאשר חיזבאללה ייכתש די הצורך, ביחד עם תשתיות אזרחיות של המדינה הלבנונית כולה, האזרחים הלבנונים ומנהיגיהם הפוליטיים יכירו בכך ש"הסרטן הזה", אם נצטט את דן חלוץ, מביא עליהם אסון, וינקטו צעדים בכדי לרסנו. אהוד אולמרט הוסיף לכך עוד מטרת מלחמה : לשחרר את החיילים שנחטפו.

אלא שישראל שגתה, טוען סימפסון, בכך שהציבה לעצמה מטרות שדורשות בפועל הסכמה של הצד השני. במילים אחרות, היא הניחה בטעות שחיזבאללה והציבור הלבנוני חולקים איתה נרטיב אסטרטגי. אם חיזבאללה יובס בשדה הקרב, הרי שיכיר בתבוסתו וישחרר את החיילים שנחטפו. ואם לבנון תסבול מספיק, הרי תבין שהסבל הזה הגיע אליה באשמתו של חיזבאללה ותנקוט נגדו בצעדים. במקרה של חיזבאללה, הטעות היתה מוחצת ומוחלטת, משום שהנרטיב האסטרטגי של הארגון שונה כל כך מזה של ישראל. מבחינת חיזבאללה, הישרדות והדיפת ישראל מאדמת לבנון מוגדרים כניצחון. לפיכך, אפילו אם כוחותיו מפסידים בשדה הקרב, אין מדובר בתבוסה שמחייבת אותו לוותר על עקרונותיו ולשחרר את החטופים (או להחזיר את גופותיהם, כפי שהסתבר בדיעבד) ללא תמורה. מבחינת הציבור הלבנוני, וכאן לא מדובר בדעתו של סימפסון אלא בדעתי, ישראל לא טעתה לחלוטין. הנזק שנגרם לתשתיות האזרחיות הלבנונית עורר זעם נגד חיזבאללה, ואילץ אפילו את חסן נסראללה לומר כי לא היה חוטף את החיילים אם היה יודע שישראל תגיב בחומרה כה רבה. מאידך, הציבור הלבנוני ברובו המוחלט סבר כי חיזבאללה ניצח במערכה, אחד מהגורמים שהביאו להתחזקות מעמד הארגון בפוליטיקה הלבנונית. התוצאה המעורבת של מלחמת לבנון השנייה – שקט ארוך זמן בצפון בבד בבד עם התחזקות מעמד חיזבאללה – היא סימפטום מובהק לשני צדדים ניצים שמחזיקים בנרטיבים אסטרטגיים שונים, אם כי לא הפוכים לחלוטין. בכל מקרה, מסקנתו של סימפסון מכל המקרים שהוא מנתח היא כי בתכנון אסטרטגי של מערכה, אסור להניח כי הצד השני חולק את הנרטיב האסטרטגי שלנו. יש להבין את הנרטיב האסטרטגי שלו – ולתכנן את הצעדים שלנו בהתאם.

עיקרון הקוטביות, המניח כי מלחמה מתנהלת בין שני צדדים ניצים שכל אחד מהם שומר על אחדות בסיסית, בעייתי לא פחות במלחמות של המאה ה-21. כדוגמא לחוסר הרלוונטיות של העיקרון הזה, מנתח סימפסון את המערכה שהוא מכיר הכי טוב – הקרבות במחוז הלמאנד בדרום אפגניסטן (החל מ-2005) שבהם השתתף כקצין בריטי צעיר. המפקדים הבריטיים, הן בדרגים הגבוהים ובדרך כלל גם בדרגים הנמוכים, הניחו שקיימים שני צדדים במלחמה: הממשלה האפגנית והטליבאן. תפקידו של הצבא הבריטי, כפי שהבינו אותו, היה לסייע לראשונים ולהילחם באחרונים. המפקדים הבריטים, כמובן, לא היו טפשים, וידעו כי בשטח יש סיעות רבות ושונות שנאמנותן אינה מובטחת: שבטים, חמולות חמושות, ארגוני פשע, סוחרי סמים, כפרים מאורגנים, מפלגות פוליטיות, אילי מלחמה ויתר קבוצות מקומיות. אולם בכל זאת, ההנחה היתה שכל סיעה יכולה לבחור בין שני צדדים: הממשלה או הטליבאן, או לשמור על נייטרליות. הבחירה של כל סיעה הופכת אותה, בעיני הבריטים, לבעל ברית, אויב או משקיף מן הצד. אבל כל זה לא משנה את ההנחה כי במערכה הזאת, באופן בסיסי, יש שני צדדים: ממשלה וטליבאן. ההנחה הזאת, טוען סימפסון, היתה טעות מרה, שניסתה לכפות על המציאות האפגנית עקרונות חיצוניים זרים לה. לפיכך, הבריטים לא רק נכשלו בדיכוי המרד בהלמאנד, אלא יצרו אותו במידה רבה.

הצרות במחוז התחילו בשנת 2005, כאשר הבריטים לחצו על הממשלה האפגנית לפטר את המושל המקומי, שר מוחמד אחונזאדה (Sher Mohammed Akhundzada) , בשל שחיתותו ומעורבותו בסחר סמים. ברגע שאחונזאדה פוטר, ה"טליבאן" הופיעו פתאום במחוז בכוח רב, והתחילו לכבוש שטחים – דבר שהוביל לכניסתו של הצבא הבריטי. אולם רוב האנשים שקוטלגו כ"טליבאן" היו, למעשה, אנשיו של אחונזאדה שניסו לפגוע בשלטון החדש. כעת, שהקופה הממשלתית ננעלה מפניהם, הם קיבלו כספים מגורמי טליבאן. הבריטים טעו כאשר הסיקו כי אחונזאדה "החליף צד". למעשה, כפי שכותב סימפסון, הוא "היה ונשאר תמיד בצד של עצמו". כאשר עבר כביכול לטליבאן, הוא לא התקיף את כל גורמי הממשלה, אלא רק את יריביו במחוז, בהם נלחם מימים ימימה. למעשה, בכל מהלך המרד נותר אחונזאדה מקורב לנשיא אפגניסטן, חמיד קרזאי. מבחינתו, לא היתה סתירה בין המלחמה שניהל כנגד יריביו במחוז לקשר אישי הדוק עם ראש המדינה.

למרד בהלמאנד חברו גם גורמים אחרים, במיוחד מהגרים עניים שקיבלו אדמות מהטליבאן ונושלו על ידי הרשויות בקאבול. אפילו הגרעין הקשה של הטליבאן הורכב מסיעות רבות ושונות, שלא תמיד פעלו בתיאום. גם הממשלה לא היתה צד מאוחד. גורמי ממשלה רבים שיתפו פעולה עם גורמי טליבאן, ו/או נאבקו ביריבים מקומיים. כמובן, כל מהלך צבאי נגד יריב משבט מתחרה קוטלג לאוזני המערב כ"מבצע נגד הטליבאן", בדיוק כפי שכל פשיטה על מחסני אופיום של יריב שווק כ"מבצע למלחמה בסמים". ההתעקשות של הבריטים להגדיר את כל מי שירה עליהם, או על כוחות הממשלה, כ"טליבאן" היה הרה אסון, משום שהוא איחד כוחות ששום דבר אחר לא קשר אותם זה לזה. בסופו של דבר, המנהיג המקומי הגולה של הטליבאן, מולה נעים, אכן נכנס לאזור והצליח לגייס תמיכה ניכרת. לומר, ההתערבות של הצבא הבריטי לא נבעה מכניסת ה"טליבאן" להלמאנד, אלא יצרה אותה. המקרה של הלמאנד הוא רק דוגמא אחת, מדי רבים, להשפעותיה הרות האסון של אשליית הקוטביות.

סימפסון טוען, דרך אגב, שגם מתנדבי הג'יהאד הבינלאומיים היו קורבנות לאשליית הקוטביות לא פחות מאויביהם הבריטים. המתנדבים הללו, בדרך כלל נערים מפקיסטן, הגיעו לאפגניסטן משום שסברו כי מדובר במלחמה של האסלאם נגד המערב ומשתפי הפעולה שלו מממשלת אפגניסטן – היינו, מלחמה קוטבית. בפועל, מצאו המתנדבים הללו את עצמם במאבק סבוך בין עשרות סיעות, בארץ שלא הכירו ובמהלכיה הפנימיים לא הבינו דבר. אילי מלחמה ציניים ומפקדי טליבאן ניצלו את המתנדבים הבינלאומיים כבשר תותחים של מחבלים מתאבדים, ולעיתים קרובות שלחו אותם להתאבד במאבקים אפגניים פנימיים, בתירוץ שמדובר במלחמה נגד משתף פעולה מערבי. ידועים אפילו מקרים של אילי מלחמה שמכרו אחד לשני מחבלים מתאבדים תמורת כסף ושאר טובין. הדבקות הבעייתית בעיקרון הקוטביות, כמסתבר, פוגעת בשני הצדדים כאחד.

ומה ניתן לעשות בעניין? כיצד ניתן לבנות אסטרטגיה מעודכנת, של המאה ה-21, שתיקח בחשבון את חוסר הרלוונטיות הגובר של עיקרון ההכרעה ועיקרון הקוטביות? בכך דן אמיל סימפסון בחלק השני של ספרו, שעליו נדבר באחד הינשופים הבאים.

אם אי פעם היתה הצדקה למונח "חייל צ'יקמוק", הרי שתומס קוצ'אל, שהתגייס לצבא ארצות הברית בסתיו 1966, הוא האיש. סיפורו המוזר, קומדיה מרהיבה של טעויות צבאיות מגושמות ומגוחכות, עשויה להעלות מספר תהיות גם אצל קוראים ישראליים. כמה כספים אנחנו מבזבזים על ה"קוצ'אלים" שלנו, ועל מערכת גיוס החובה שמעלה אותם על מדי זית? ינשוף צבאי-אסטרטגי על בולענים בירוקרטיים, בזבוז צבאי וחייל משונה אחד.

אם אי פעם היתה הצדקה למונח "חייל צ'יקמוק", הרי שתומס קוצ'אל, שהתגייס לצבא ארצות הברית בסתיו 1966, נופל אליה בדיוק של טיל מונחה לייזר. הצעיר האמריקאי הנ"ל, פקיד בנק במקצועו, לא היה בדיוק הטיפוס שצבאות מחפשים. למעשה, הוא ניסה לעשות הכל כדי להימנע מגיוס לחזית במלחמת וייטנאם, אבל בניגוד למשתמטים אידיאולוגיים יותר, לא חיפש דרכים לריב עם המערכת אלא לעבוד מסביבה. המקרה המוזר שלו עשוי ללמד אותנו לקח חשוב על הבעייתיות של גיוס החובה, לא רק בארצות הברית אלא גם בישראל.

קוצ'אל התגייס לצבא, כאמור, באוקטובר 1966, ויועד לפלוגת לוגיסטיקה, שהיתה אחראית לסידורי הסקה בחזית. לאחר טירונות מזורזת וחופשה קצרה בביתו, הוא התבקש להתייצב במחנה הקליטה פורט מיד במרילנד, ובאופן ספציפי בחדרו של סמל המיון. לסמל הוא הגיע באיחור, וכשננזף טען להגנתו כי איחר לקום מהמיטה. מכאן, התחילה קומדיה נהדרת של טעויות. סמל המיון, ככל הנראה, שכח לתת לקוצ'אל את הטופס המתאים, שהיה אמור להבהיר לו היכן עליו ללכת. הוא לא טרח לברר. בכל מקרה, החייל האמיץ לא התייצב למתחם היחידה אליה התבקש להגיע באותו הבסיס. מפקד יחידת ההסקה, שקיבל הודעה שקוצ'אל אמור להגיע אליו, שלח צוות חיפוש שליקט כמה "מאחרים בנשף" אחרים, אבל עקבותיו של קוצ'אל לא נודעו. בהתחלה הוא עבר למגורים של נבחרת הכדורגל, ולאחר שסולק משם בידי האחראי, השתלט על חדר בבניין מגורים נטוש ואכל בקביעות ב"חדר האוכל הכללי" (שכדי להיכנס אליו לא נדרשה תעודה). לאחר מכן עבר לחדר בבניין אחר ("כי חש בדידות"), ואפילו הלך בקביעות לקבל את משכורתו הצבאית במשרד השלם. איש במשרד השלם לא טרח לוודא מי החייל שאוכל על חשבון המדינה בלי למלא תפקיד כלשהו. לפעמים, הלך לגוב האריות – המשרד של סמל המיון – כדי לקבל טופס תור לרופא הצבאי. אף אחד לא עצר אותו שם.

רק כעבור חודשיים, בדצמבר, הוכרז קוצ'אל כ"נפקד", בעודו שוהה מתחת לאף של המשטרה הצבאית בבסיס עצמו. ובכל זאת, הפז"מ דופק, ורשויות צבא אחרות החליטו באותו הזמן ממש לקדם אותו מטוראי לטר"ש, פרס על שירותו המסור והנאמן. האפסנאות גם טרחה לנפק לו בגדים חמים לחורף. בינואר הוא סוף סוף הוכרז כ"עריק", אבל גם ההכרזה הזאת לא לוותה בשום פעולה ממשית. רק חודש לאחר מכן, בפברואר, החליטה המפקדה לספק רשימה של עריקים לכל חדרי האוכל ומשרדי השירות, וקוצ'אל נעצר בתור לתשלום משכורת צבאית. הוא התבקש לדווח לסמל המחלקה, שהפנה אותו למשרד מפקד החטיבה. קוצ'אל הלך למשרד, וכאשר ראה ש"התור ארוך מדי" פשוט עזב בלי להודיע ונעלם מהרדאר.

בינתיים, הקונגרס האמריקאי נכנס לסיפור. חבר הקונגרס של קוצ'אל, כמסתבר, קיבל תלונה מהוריו, שדאגו לשלומו בבסיס הצבאי הענק והמסובך. הוא פנה לרשויות הצבא, אולם אלו שוב לא הצליחו לאתר את קוצ'אל. רק ביוני, כאשר העיתונות התחילה לעקוב אחרי הסיפור, החליט החייל הנעדר להסגיר את עצמו סוף סוף למשטרה הצבאית, בעצת חבר הקונגרס שלו. הוא הועמד למשפט צבאי בעון עריקות, ולמרבה הגיחוך זוכה בשל בעיה טכנית כלשהי. "זו הזנחת התפקיד החמורה ביותר שראיתי מעודי," כתב נשיא בית המשפט בפסק הדין, "חוסר האחריות הגדול ביותר." ואז פנה לנאשם בעצה מעשית: "אני ממליץ לך להתבגר קצת." קוצ'אל נשלח ל"אימון מתקדם", ובילה את יתר הקריירה הצבאית המזהירה שלו בתור פקיד.

כפי שידוע לכולם, מסוכן להסיק חוקים וכללים מתוך אנקדוטות, אבל באותו התקופה – קוצ'אל ממש לא היה החייל היחיד שנעלם מהרדאר של המערכת הצבאית. הנזק שנגרם בשל הבלגן שאפשר העדרויות כאלו לא היה אנקדוטלי בלבד. למעשה, לפי ההיסטוריון הצבאי ויליאם דונלי (שכתב לאחרונה על הסיפור של קוצ'אל ב-Journal of Military History), תוכנית שאפתנית לשיפור כוח האדם, שהתיימרה "לעבור תוך שנתיים למערכת ניהול משאבי צבא מודרנית, עדכנית ומשולבת בהתאם להתפתחויות מדעיות בניהול משאבים ותפעול ותוך התחשבות בעקרונות היעילות, העלות והתועלת", נכשלה בשל הכאוס המוחלט ששרר בשינוע חיילים, קצינים וקבלנים צבאיים ממקום למקום.

לפי ויליאם דונלי, חלק מהבלגן שאפשר את הסיפור של קוצ'אל נגרם בשל החלטתו של צבא ארה"ב לעבור למערכת גיוס חובה בזמן מלחמת וייטנאם. מי מבינינו ששירת בצה"ל, צבא החובה שלנו, לא ראה מסביבו קוצ'אלים למכביר? אני לא מדבר על חיילים שנעדרו בהכרח מהשירות, אלא על ג'ובניקים חסרי מוטיבציה מסוג אלו שהוצגו בסרט "אפס ביחסי אנוש". חיילים כבויי מבע שממלאים תפקידים מיותרים, בין אם מדובר באחראי דיגול, משק ממטרות, שומר על מכונות צילום או משק"ית נייר וגריסה. כשהחיילים הללו ממלאים את תפקידם, הם סתם צורכים משאבים צבאיים ומסרבלים את המערכת. שימו לב לחוק שקבע נורת'קופ פרקינסון, אחד מהוגי הניהול המבריקים ביותר במאה העשרים (עוד על משנתו החכמה והמשעשעת להפליא, בפוסט קודם): "בירוקרטים יוצרים עבודה זה לזה".  ריבוי פקידים מיותרים יוצר מחלקות שאין צורך בהן, נהלים תמוהים, וצורך להגיה, לערוך ולהתייחס למאות מסמכים שנוצרים מכלום ומסתיימים בכלום. התסבוכת הבירוקרטית הזאת – היא ולא אחרת – יצרה את הבלגן שקוצ'אל שגשג בו במשך חודשים ארוכים. כלומר, החייל המיותר שהצליח להתחמק מהמערכת לא היה הבעיה העיקרית – אלא דווקא המוני החיילים המיותרים שעבדו יומיום במשרדיהם ויצרו את המערכת הכאוטית שאפשרה לפארסה להתרחש מלכתחילה.

אני לא טוען, כמובן, שלגיוס חובה אין יתרונות. במדינה מפולגת כמו ישראל, למשל, יש לו חשיבות כזירה לאינטגרציה חברתית בין קבוצות שונות באוכלוסיה. אבל כמו כל דבר, לגיוס חובה יש תג מחיר כבד בדמות בירוקרטיזציה, חוסר יעילות ובזבוז כספים. כמה משאבים מושקעים בלכידת כל מיני קוצ'אלים שמתחמקים משירות, בחינתם בועדות כאלו או אחרות או הזנתם בבתי כלא צבאיים? חשוב מזה: כמה משאבים משקיעה המערכת בהמוני חיילים מיותרים, שרבים מהם מקבלים לא רק משכורת צבאית (מצומצמת) אלא גם תשלומי משפחות והטבות צבאיות אחרות? כמובן שאם יפרוץ לחיינו "השוויון בנטל" והצבא יתחיל לגייס חרדים, המשאבים שיידרשו לסיפוק צרכיהם הדתיים והתרבותיים המיוחדים יהיו גדולים אפילו יותר, ככל הנראה גדולים בהרבה מהתרומה של רוב החיילים החדשים הללו.

בתנאים מסויימים, צבא מקצועי עשוי להעניק משכורות גבוהות במקצת ממשכורות השוק, ואז אנשים איכותיים יתחרו על הזכות לשרת בו ויבלו את מיטב זמנם בעבודה ולא בקריאת עיתונים ושתיית קפה במשרד הרס"ר. לצבא מקצועי, כמובן, יש גם חסרונות לא מעטים. אבל כל פעם שעולה הרעיון, ובכירי צה"ל נקראים להגיב עליו, הם לא טורחים להתייחס לטיעונים ברצינות ורק מספרים לנו כמה נהדר הוא מודל "צבא העם". אני מודע, דרך אגב, לכך שהצבא מנסה לחסוך – ובזבוזים לא מעטים אכן הופחתו. אבל איש לא חושב לשנות את המבנה הבסיסי שגורר אחריו כיסים עמוקים של חוסר יעילות. גם אם לא נעבור לצבא מקצועי מלא מחר בבוקר, כדאי לשקול את האפשרות, ולבדוק עד כמה היא עשויה לחסוך לנו בהתחשב בעלויות ובבזבוז המסיבי של צה"ל כפי שהוא כיום. הקוצ'אלים לא רוצים להיות בצבא. אולי כדאי להפסיק להכריח אותם.

נ.ב. הכלכלן אורי כץ כתב שתי רשומות מעניינות בזכות הצבא המקצועי, שיכולות לשמש חומר גלם חשוב לדיון שמתנהל בתגובות לפוסט הזה. ראו כאן   וכאן. אני חושב שהנקודה המעניינת ביותר בהצעות של אורי, היא דרך מעשית לעבור בהדרגה לצבא מקצועי יותר בלי מהפכות מיותרות ובלי לפגוע בביטחון המדינה.