קטגוריה: ינשוף פוליטי-מדיני
מעורב ירושלמי
לפעמים מדהים עד כמה הקשר בין הפרשנויות הפוליטיות למציאות בשטח קלוש. ראיות? ביסוס? הצחקתם את שלום ירושלמי. אז קחו מנת מעורב, שבו מול המחשב – ועל הדרך – גלו מי נשלח על ידי הקב"ה כדי להציל את עם ישראל.
גילוי נאות (1): בבחירות האלה אני תומך במפלגת העבודה, ולכן איני מתיימר להיות אובייקטיבי. אולם התופעה של פרשנויות מופרכות קיימת לצערי לכל רוחב המפה הפוליטית, ומלבד גיא רולניק וכמה אחרים, רוב הפרשנים מתמחים בהפרכת בלונים. אז אם יש לכם דוגמאות לפרשנויות מופרכות כנגד המפלגה החביבה עליכם – התגובות פתוחות בפניכם וגם אשמח לקבל מאמר אורח.
גילוי נאות (2): גם אם אתם לא ממש מכורים לפוליטיקה, אתם חייבים – ממש חייבים – להיכנס ל"נערה בהצבעה" של רחלי רוטנר, בלוג סאטירי על תשדירי התעמולה. אני קראתי אותו באייפון, ברכבת עמוסה בטוקיו, ונקרעתי מצחוק למבטיהם התמהים של שאר הנוסעים. קראו כאן על שאול מופז ומוישה אופניק, ומתי כדאי לברוח בצרחות מהמקלחת, וכאן – על מכוערים וכוכבניות גיור, וגם – את מי שלח הקב"ה להושיע אותנו מכבלי עבדות.
אזרחים מעורבים מבחינה פוליטית, המתעדכנים באופן קבוע בכל מאמר, סקר או התבטאות לקראת "יום הבוחר" שיתקיים בעוד שבוע וחצי, רגילים כבר לפרשנויות פוליטיות מכל סוג, זן ומין – מעטות מהן מעמיקות, רובן חסרות השראה, וחלקן הגדול מופרכות וחסרות בסיס. בניגוד לחוקרים, למשל, פרשנים פוליטיים אינם צריכים להוכיח את דבריהם, ויכולים להפריח לחלל האוויר בלונים חסרי כל ביסוס, ראיה או הוכחה.
לאחרונה, הגדיל לעשות הפרשן הפוליטי של מעריב, שלום ירושלמי. בטורים נמרצים ותכופים, שבוע אחרי שבוע, הפריח לחלל האוויר פרשנויות בחירות שאיש לא יודע מאין הגיעו ועל מה הן מבוססות. במשך חודשיים כמעט, למשל, הוא טען, שוב ושוב, שיו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', השלימה עם תבוסתה ו"אינה מציגה אלטרנטיבה". זו תופעה מדהימה, כתב ירושלמי, ש"חוקרים ואנשי מדע המדינה צריכים לעסוק בה". דא עקא, שעל חוקרים כאלה מוטלת חובת הוכחה, שירושלמי רואה עצמו פטור ממנה. מעקב אחרי כל הראיות שעמדו בפנינו באותה התקופה, ראה כי יחימוביץ' מעולם לא "השלימה" עם שום תבוסה – אלא להיפך, פעלה בשטח במרץ חסר תקדים כמעט כדי לשפר את סיכויי מפלגתה בבחירות. הדבר דומה לפרשנים אחרים שפמפמו במשך חודשים כי כל רצונה של יחימוביץ' הוא לזחול לקואליציה של נתניהו. אבל יחימוביץ' דווקא אמרה, שוב ושוב, שהסיכוי שתשב בממשלת נתניהו "אפסי" או "דמיוני". ובכל זאת, הפרשנים שלנו החליטו שבעברית "אפסי" או "דמיוני" פירושו "כן". האם היו להם ראיות נוגדות? ראיונות עם בכירים ממפלגת העבודה שהצביעו על תוכנית סודית להיכנס לממשלה? מסמך מרעיש שנפל בידיהם? לא ממש. עכשיו, כאשר יו"ר מפלגת העבודה הכריזה בריש גלי שלא תשב עם נתניהו בשום מקרה, הפכו הפרשנים את הודעתה ל"סלטה" או ל"פליק פלאק". האמת היא, כפי שהודה אטילה שומפלבי, שכאשר יחימוביץ' אמרה "סיכוי אפסי" היא התכוונה לדבריה, ואף הבהירה אותם לכל בני שיחה במשך שבועות ארוכים. היו אלו רק הפרשנים הפוליטיים השונים שהפריחו מסר הפוך, שמקורו אך ורק בדמיונם הקודח. (דרך אגב, שומפלבי סתר את עצמו וחזר לנגן את הזמירות הישנות בדיוק יומיים אחר כך, אבל מי זוכר). יתכן, כמובן, שיחימוביץ' תפר את הבטחתה, תשקר לבוחריה ותחליט להתאבד פוליטית – אולם יש להביא ראיה כלשהי כדי לטעון, בביטחון עצמי גדול כל כך, שהיא מתכננת לעשות זאת מראש.
בינתיים, ממשיך שלום ירושלמי לפרשן את הבחירות לדעת. לאחרונה, יצא בכותרת כי "פרס מעורב בניסיון האיחוד בשמאל". איך אנחנו יודעים? אה… לבני נפגשה עם פרס, ו"בכיר בליכוד" שיער, ללא כל מידע על תוכן הפגישה, שהיא עסקה בניסיון ליצור גוש חוסם לנתניהו. אלמנטרי ממש, ווטסון. אם "בכיר" אלמוני בליכוד ניחש, זה כנראה מצדיק כותרת ראשית בעיתון. לאותה ידיעה גם צורפה "שיחה" מדומיינת בין שלי יחימוביץ' לציפי לבני, שמציגה את שתיהן באור מגוחך. השיחה כמובן לא היתה ולא נבראה, וכל כולה פרי דמיונו של ירושלמי.
לא היה שווה לעסוק בתופעה הזאת, אם היא היתה מוגבלת רק לשלום ירושלמי ולאחדים מעמיתיו. הבעיה היא, שהיא הפכה להיות כללית. רבים מהפרשנים הפוליטיים בעיתונות כבר לא רואים עצמם כמשקיפים שתפקידם לפענח את המציאות בעזרת ראיות מוצקות, אלא כאלו שתפקידם לקבוע את סדר היום הפוליטי. אלו אינם דברים בעלמא. גזר הדין של פרשנים יכול להשפיע מאד על זרימת הקולות, ויש לו גם נטייה מרגיזה "לחסל" באיבן מפלגות פוליטיות חדשות עם רעיונות מקוריים. קשה למשל לראות כיצד מפלגה חדשה שאינה דורכת בקונצנזוס, תוכל לשרוד את החיצים שמפנים אליה הפרשנים הפוליטיים. מספיק שנוצר בינם קונצנזוס ש"אין סיכוי" למפלגה מסויימת להצליח, כדי להפוך את התחזית לנבואה שמגשימה את עצמה, כך שנוצר אפקט מסוכן של "המנצח לוקח הכל": מפלגה מבוססת שזוכה לכבוד מהפרשנים, תזכה ליותר קולות להבא. ובעניין מפלגת העבודה, הפמפום הפרשני הבלתי פוסק על "זחילתה" כביכול של שלי יחימוביץ' לממשלת נתניהו הפך במהרה לעובדה מוגמרת בכותרות, יצר דה-מורליזציה בקרב פעילי מפלגת העבודה, תרם בסבירות גבוהה לירידה בסקרים והוביל את יחימוביץ' לשלול את האפשרות באופן מוחלט במסיבת העיתונאים האחרונה שלה. האם ההתפתחות הזאת חיובית או לא – זו שאלה התלויה בעמדתו הפוליטית של כל קורא וקורא. אולם אליבא דכולי עלמא, אין זה תפקידו של פרשן פוליטי להכות גלים באמצעות יצירת "עובדות" פרי הדמיון. כל עיתונאי הנוהג כך, מועל בתפקידו ובאמון שנותנים בו הקוראים.
חוזר לעבודה – למה החלטתי (שוב) להצביע לשלי יחימוביץ'
השבוע, באופן חריג ולרגל הבחירות, עדכון כפול בינשוף. בפעם הזאת, אני מגיע מיפן במיוחד על מנת להצביע, ולכן הבחירה מושכלת וחשובה במיוחד. אתמול הפסקתי להתלבט והחלטתי באופן סופי, ובעדכון המיוחד הזה אני מספר מדוע.
מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס
—-
אפתח בוידוי אישי: מערכת הבחירות הזאת חשובה לי במיוחד. לא משום שיש הקובעים כי היא הגורלית בתולדות המדינה (כל מערכת בחירות היא תמיד הגורלית בתולדות המדינה), אלא בגלל נסיבות ספציפיות הקשורות אלי. כעת אני שוהה בטוקיו למחקר דוקטורט, ולפיכך נאלץ לשלם מחיר של כרטיס טיסה כדי להשתתף בחגיגה הדמוקרטית. ואם כבר משלמים מעל לאלף דולר, אז רצוי שהבחירה תהיה נכונה, נבונה ומושכלת.
את נתיב הקמפיין הפרטי שלי התחלתי בוודאות גמורה פחות או יותר: מפלגת העבודה. כאיש שמאל ציוני המתנגד נחרצות לבנימין נתניהו ומדיניותו בכל התחומים כמעט, חשבתי שראוי לחזק את האלטרנטיבה המהותית ביותר לימין ולדרכו. לאחר ההקצנה המטורפת כמעט בליכוד, שהעלה להנהגתו דמגוגים משולחים כמירי רגב, זאב אלקין ודני דנון, או אידיאולוגים מסוכנים כמשה פייגלין, הבחירה הזאת היתה כמעט ברורה. יתר על כן, הבאאז והאנרגיות ששלי יחימוביץ' הביאה למפלגת העבודה, כפי שכתבתי כבר במאמר קודם, מצאו חן בעיני עד מאד.
יתר האלטרנטיבות בשמאל לא פיתו אותי. ציפי לבני כשלה בדרכה כראש אופוזיציה, ויש חשש כבד שה"תנועה" שלה תתפזר לכל רוח לאחר הבחירות. יאיר לפיד הוא שבשבת ריקה, ומעולם לא הציג תוכנית פוליטית ממשית. גרוע מכך: ישנו סיכוי סביר שייקח את קולות בוחריו ויעביר אותם הישר לקואליציה של נתניהו. מרצ היא מפלגה שאני מעריך מאד, ובמשך שנים ארוכות נמניתי על חבריה ופעיליה. אבל בשנים האחרונות היא נחלשה, הפכה למעין "גטו" סגור של השמאל הקשה, ואיבדה כל השפעה על המערכת הפוליטית. היא לא תוכל להוות אלטרנטיבה אמיתית לנתניהו. הפריימריז במפלגת העבודה והרשימה המעולה, לדעתי, שנבחרה בו, בהחלט חיזקו את החלטתי.
אבל אז, ספקות החלו לכרסם. הקריצות של יחימוביץ' ימינה, סירובה להתבטא באופן עקבי ונחרץ בנושאים המדיניים וחיבתה המוזרה להתנחלויות מצאו חן בעיני פחות ופחות. גרוע מכך: דחיקתו של יריב אופנהיימר, נציג השמאל העקבי, לאחר ועידת המפלגה העלתה חששות כבדים שבכוונתה של יו"ר המפלגה לזחול לקואליציה של נתניהו מיד אחרי הבחירות. "שלי רוצה להיות שר התמ"ת," אמרה מירי רגב בנימת קול לעגנית במהלך נאום האימים שלה בתיכון בית ברל, ואני, באופן אישי, לא הייתי בטוח לחלוטין שהיא טועה. חשבתי שיהיה עצוב מאד אם אסע במיוחד מיפן לישראל, רק כדי לתרום את קולי לקואליציית הימין הקיצוני של בנימין נתניהו.
פרישתו של עמיר פרץ, פוליטיקאי שתמיד הערכתי מאד, ל"תנועה" של ציפי לבני, גרמה לי לחשוב לרגע להפנות את קולי לכיוון הזה. עם כל חסרונותיהם, אולי מצנע, פרץ ולבני יוכלו להציע אלטרנטיבה מדינית לדרכו של הימין הקיצוני. אולם הרהור שני בתפקודה של ציפי כיו"ר אופוזיציה והתבטאויותיה שיותר מרמזו שגם היא מתכוונת לזחול לממשלה, גרמו לי לפסול זאת לחלוטין. שוב מרצ עלתה כאופציה: שמאל לוחמני, אמיתי, טהור. אך אליה וקוץ בה – חסר כוח והשפעה.
ואז הגיעה מסיבת העיתונאים של שלי יחימוביץ' היום, וההצהרה הנחרצת שלא תשב בממשלה עם נתניהו. כולנו למדנו להיות חשדנים כלפי פוליטיקאים, אולם יחימוביץ', עד היום, לא נהגה לרמות באופן גס את בוחריה. כניסה לממשלת ימין היא בכל מקרה מהלך מסוכן מאד מבחינה פוליטית, שהמיט אסון על מפלגת העבודה לא פעם ולא פעמיים. כניסה לאחר הצהרה נחרצת כל כך היא כבר התאבדות פוליטית, ולא נראה לי ששלי יחימוביץ' מתאבדת. אולם דווקא החלק השני של דבריה נראה לי חשוב יותר מהתקפותיה השגרתיות על נתניהו. אם לא תרכיב את הממשלה, אמרה, והסיכויים נוטים למרבה הצער לכיוון זה, תנהיג את האופוזיציה.
להנהיג את האופוזיציה? מישהו שמע מנהיג מהשמאל או המרכז מדבר על כך כאפשרות ריאלית? הרי עד היום, הם תמיד זחלו לממשלות אחדות – אסון דמוקרטי בלי קשר לקונסטלציה פוליטית ספציפית. משה פייגלין כתב פעם, דווקא מכיוון ימין, שכפי שקרטל מסחרי רע לצרכנים, ממשלת אחדות היא קרטל רעיוני שפוגע בבוחרים. הפוליטיקאים מתעלמים מהאנשים שבחרו בהם כדי לייצג דרך כלשהי, וחוברים ליריביהם כדי לנהל מדיניות אחידה ללא אלטרנטיבה. ממשלת אחדות מייבשת את מאגר הרעיונות, מייאשת אנשים מהפוליטיקה ומייתרת למעשה, במובן עמוק, את הבחירות עצמן. לא משנה מה הקהל יצביע, הפוליטיקאים ממילא יסתדרו לאחר מכן בינם לבין עצמם.
לכן, כפי שכתב כבר אביעד קליינברג באתר קומפרס, בבחירות הבאות צריך לחשוב גם על הקמת אופוזיציה לוחמת למדיניות הממשלה. מרצ בוודאי תהיה אופוזיציה כזאת, אולם משקלה הסגולי נמוך וקולה חלש מדי מכדי ליצור אלטרנטיבה. בניגוד לציפי לבני, שלי יחימוביץ', אם לשפוט אותה לפי פעילותה עד כה, תהיה ראש אופוזיציה לוחמנית, רועשת ואנרגטית. חשוב מכך – אם מפלגת העבודה תגדל משמעותית, היא תוכל להוות אבן שואבת למערך כוחות חדש לאחר הבחירות. עם תבונה ורגישות פוליטית, אפשר לצרף למשל את ציפי לבני למערך כזה – וכך ליצור אופוזיציה בעלת משקל שתוכל להחליף את הממשלה בבחירות הבאות.
ואם יקרה נס, והתרסקותו של הליכוד בסקרים תהפוך למפולת, גם אז – מפלגת העבודה היא היחידה המסוגלת להנהיג גוש חוסם כנגד נתניהו ולהרכיב קואליציה חלופית.
מכל הסיבות הללו – ההתלבטות שלי נגמרה. בבחירות הקרובות אני חוזר לארץ, ומצביע לשלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה.
רק על הקווים
בפרסומת ישנה שנועדה לעורר מודעות לאלימות במשפחה, ממלמל ילד קטן שאבא לא ירביץ לאמא אם רק יקפיד לדרוך על קווי הריצוף של המדרכות. מה הקשר בין אותו ילד למדיניות ממשלת נתניהו? גם בין מנהיגי ישראל, כמסתבר, יש הסבורים שהכל יהיה בסדר אם נקפיד ללכת "רק על הקווים". הינשוף על "אמונה ביעודנו", חשיבה מיסטית ונתיבה הפתלתל של הונאה עצמית.
הערה: סדרת "הסאגה של סאצומה", הדרמה האמיתית של יפן בסוף התקופה הסמוראית, תמשיך בינשוף בקרוב. הקליקו כאן לפרק הראשון, הסמוראי שהדליק זיקוקים, ולפרק השני אספני הראשים.
"רק על הקווים, רק על הקווים, אמא לא תבכה, אבא לא ירביץ" – כך, בפרסומת ישנה שנועדה לעורר מודעות לאלימות במשפחה, דורך ילד אך ורק על קווי הריצוף של המדרכה בתקווה לרפא כבמטה קסם את בעיית האלימות במשפחתו. אם רק ידרוך על ה"קווים", הוא מדמיין, יפסיק אבא להרביץ ואמא כבר לא תבכה. חשיבה מיסטית מסוג זה, שמזהה את העצמי עם העולם החיצוני, אכן נפוצה אצל ילדים רבים: אם רק אדרוך על הקווים, אמא לא תחטוף מכות. אם אסתכל על השולחן בכיתה ולא ארים את הראש, המורה לא ישים לב שלא הכנתי שיעורים. אם נתחפר במיטה ונכסה את עצמנו בשמיכה, המפלצות בחוץ ייעלמו והכל, אבל הכל יהיה בסדר.
לאחרונה, אנחנו רואים שחשיבה מיסטית כזאת נפוצה לא רק אצל ילדים, אלא גם אצל פוליטיקאים ישראלים מהצד הימני של המפה הפוליטית. כפי שכולנו יודעים, הבידוד הבינלאומי של ישראל הולך ומחריף עקב התוכנית המתריסה של הממשלה לבנות בשטחי E-1: הבריטים איימו בהחזרת השגריר, נשיא צרפת רמז שבקרוב יוטלו סנקציות, וקנצלרית גרמניה, מידידותיה הקרובות ביותר של ישראל, דיברה על "בידוד בינלאומי מוחלט". צעדי העונשין לא התבצעו בינתיים, אולם הם ממתינים לנו מעבר לפינה – אם וכאשר הבולדוזרים יעלו לשטח ויתחילו לעבוד. והנה, כאשר נתניהו וחבר שריו, יועציו ודובריו נדרשים להסביר את החורבן הדיפלומטי, מעשה ידם להתפאר, מסתבר שהכל מתמוטט רק כי אחדים מאיתנו "לא הלכו על הקווים". ח"כ ציפי חוטובלי, למשל, הסבירה כי האשמה היא רק באהוד אולמרט וציפי לבני. רק משום שהשניים האלה מסתובבים בעולם ומסבירים כי האשם הוא בנו ולא באבו מאזן, רק משום כך המערך המדיני של ישראל באירופה קורס. ככל הנראה, לשיטתה של חוטובלי, מנהיגי אירופה תמיד תמכו בהתנחלויות ובמדיניות ממשלת נתניהו. לגרמנים, לבריטים ולצרפתים אין אינטרסים ושיקולים משלהם. רק בגלל אהוד וציפי שהלכו על הקווים, הם פנו כנגד ישראל. דברים דומים נשמעו לאחרונה מפי השר גלעד ארדן ונציגים אחרים של הממשלה, ונראה כי כולם מצטטים מדף מסרים משותף. האשמת ה"אויב מבפנים", בין אם מדובר בלבני ואולמרט, בגדעון לוי או בקרן החדשה לישראל בכך שהעולם פנה נגדנו, הופכת להיות נפוצה יותר ויותר בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית. המסקנה פשוטה וברורה: אם רק נהיה מאוחדים יותר, אם כולנו "נלך על הקוים", אם נתכרבל כולנו בשמיכה החמימה של הקונצנזוס, הבעיות בחוץ יעלמו באופן כזה או אחר.
אולם החשיבה המסוכנת הזאת מגיעה לשיאה עם הדוברים החדשים של הימין האידיאולוגי, נפתלי בנט ומשה פייגלין. פייגלין, למשל, סבור כי הבעיה היחידה שלנו היא שאנחנו לא מאמינים בעצמנו, בצדקת דרכנו והייעוד שנמסר לעם היהודי משמיים. רק משום שאנו חדלנו להאמין בצדקת ההתנחלויות, העולם אינו מקבל אותן. אם רק נעבור מתודעת "זו ארצם" לתודעת "זו ארצנו", כל המפלצות בחוץ יתפוגגו כלא היו. בדיוק כמו ילד, שרואה את העולם החיצוני כהשתקפות נפשו שלו, בטוח ראש מנהיגות יהודית כי כל באי עולם, בסתר ליבם, שותפים לאמת שלו: עם ישראל חייב לכבוש את הארץ כולה ולמלא את ייעודו לקראת גאולת העולם. רק משום שאנו עצמנו לא מאמינים בכך, ודורכים, רחמנא לצלן, על הקוים, העולם סביבנו הופך לחשוך ומאיים. אם רק נחולל שינוי תודעתי בתוכנו והגויים יבינו כי אנו ממלאים את יעודנו, מנהיגי אירופה וארצות הברית ינטשו את עמדותיהם הקודמות ויקבלו כולם את מצע "מנהיגות יהודית". בפועל, למעשה, מובילה אותנו החשיבה המיסטית לכיוון הרסני: ההתמקדות באויב מבפנים, בהסברה או באמונה בייעודנו מסיטים אותנו מהגורם האמיתי לבידוד שלנו: המדיניות הקלוקלת של הממשלה. חוטובלי, ארדן, בנט, פייגלין ושאר חסידי החשיבה המיסטית, מציעים לנו אף להקצין את המדיניות הזאת, בתקווה, לא רציונלית בעליל, שמנה גדושה יותר מאותו הרעל תרפא את המחלה.
אין פירוש הדבר, כמובן, שהמעשים ואפילו הלך הרוח שלנו אינם משפיעים על העולם שמסביבנו. המדיניות הישראלית, כפי שברור לכל בר דעת, משפיעה גם משפיעה, ואפילו להלך הרוח יש חשיבות מסויימת. אולם הדברים שאנחנו עושים הם תמיד חלק ממערך שלם של אינטרסים, תהליכים ורצונות חיצוניים לנו. המדיניות של גרמניה, צרפת, אנגליה וארצות הברית קשורה גם, ואולי בעיקר, לתהליכים פנימיים במדינות הללו (ירידת קרנו של הקולוניאליזם, המרחק ההיסטורי מהשואה, התחזקות הקהילות המוסלמיות) ולאירועים בינלאומיים כמו האביב הערבי. אם לא נתאים את המדיניות שלנו לתהליכים האלה, הבידוד שלנו יילך ויחריף. אפילו אם ציפי ואהוד ישתקו, ההסברה תהיה מצויינת ונאמין ביעוד שלנו באמונה שלמה, הסכנות שבחוץ לא ייעלמו. ישנה רק דרך אחת למנוע הידרדרות נוספת: להפסיק להתרכבל בתוך עצמנו, להשליך את השמיכה החמימה ולהתמודד עם האתגרים החיצוניים באמצעות שינוי רדיקלי במדיניות החוץ שלנו. ורצוי שכולנו ניקח את השיקול הזה בחשבון כאשר נלך להצביע בעוד שלושה שבועות.
אינטרסים מצטלבים
הסופר האמריקאי סקוט בייקר כתב פעם, ש"בהתהוות האירועים הגדולים בהיסטוריה, בני אדם אינם יכולים לדעת מראש את השלכות מעשיהם. הבעיה אינה נעוצה, כפי שניתן לשער, בכך שאנשים עוורים להשלכות של הדברים שהם עושים. הבעיה היא דווקא בטירוף הנוצר מפעולות פשוטות המתמזגות יחדיו, כאשר האינטרסים של פלוני מצטלבים עם אלו של אלמוני […] בחיכוך שנוצר בין אינטרסים אנושיים מתחרים, התוצאה תמיד אינה צפויה, ולעיתים קרובות מחרידה."
לעיתים, הבעיה אינה בעיוורון, אלא דווקא בהיגיון.
נזכרתי בדברים הללו היום, למשמע המלל הפרשני האינסופי העוסק באירועים הדרמטיים במפלגת העבודה, בראש ובראשונה עריקתו של עמיר פרץ ל"תנועה" של ציפי לבני. היה זה יומם הגדול של הפרשנים הפוליטיים: שוב דיברו הללו על אינטרסים ומשחקי כוח, כבוד ותככים, עלבונות ואופורטוניזם. אחדים מהכותבים ייחסו אופרוטוניזם לפוליטיקאי השנוא עליהם (פרץ או יחימוביץ'), בעוד הם מכירים במניעים האידיאולוגיים, העקרוניים של מי שהם תומכים בו. אחרים, בעיקר פרשנים פוליטיים מקצועיים, נוטים ממילא לייחס ציניות ואופורטוניזם לפוליטיקאים באשר הם: כולם פועלים אך ורק ממניעים אישיים. אולם בפועל, האמת הרבה יותר מורכבת. הפיצול העגום במחנה השמאל-מרכז נובע משורה של החלטות שקיבלו השחקנים הפוליטיים המרכזיים, שכל אחת מהן הגיונית ומתבקשת בפני עצמה. רק הצירוף של כל ההחלטות ההגיוניות והמתבקשות הללו גורם לפיצול הבלתי הגיוני של מחנה השמאל כולו.
שורש הבעיה נעוץ באמת בסיסית שרבים מתעלמים ממנה: קווי התיחום בין אופורטוניזם, אגו ואידיאולוגיה אצל פוליטיקאים מעורפלים יותר ממה שנהוג לשער. רוב השחקנים הפוליטיים אינם אופורטוניסטים מוחלטים, וגם לא אידיאולוגים טהורי לב. הם מעוניינים לקדם מטרות מסויימות, מאמינים שהם (ולעיתים רק הם) עשויים לקדם אותן, ולפיכך קידום עניינם האישי משתלב במודע או שלא במודע עם השאיפות האידיאולוגיות. גם קו התיחום בין אגו לאידיאולוגיה אינו חד משמעי: פוליטיקאי שנפגע באופן אישי, מזהה זאת לעיתים קרובות עם פגיעה בדרך שהוא מייצג או מאמין בה. כאשר עמיר פרץ, למשל, אומר שהפגיעה האישית בו היא פגיעה בשאיפה לשלום, הוא לא משקר. הוא מזהה, בצדק או שלא בצדק, את "מחנה השלום" של מפלגת העבודה עם עצמו.
כאשר מנתחים את המציאות לפי המפתח הזה, ובהתחשב בנקודת ראותם של השחקנים הפוליטיים, מבינים כי ההחלטות המרכזיות שהתקבלו בידי יחימוביץ', לבני ופרץ בימים האחרונים אינן מגוחכות או "אופורטוניסטיות". להיפך – כל אחת ואחת מהן הגיונית ומתבקשת בפני עצמה. מבחינת יחימוביץ', היה זה הגיוני לחלוטין לדחות את הצעתה של לבני לרוטציה ואיחוד רשימות על בסיס שוויוני. היא, אחרי הכל, הקימה את מפלגת העבודה מהקרשים, ערכה פריימריז דמוקרטיים ומקבלת בסקרים מעל עשרים מנדטים. מדוע היא אמורה להתחלק בהנהגה על בסיס שוויוני עם פוליטיקאית למודת כשלונות, ששווייה בסקרים מתקרב לעשרה מנדטים בלבד (במקרה הטוב)? מעבר לכך, כפי שיחימוביץ' אכן אמרה בנאומה הערב, קבלת הצעת של לבני תפגע במועמדים של מפלגת העבודה, שנבחרו ביושר לאחר פריימריז מפרכים.
הבעיה היא, שעמדתה של לבני הגיונית בדיוק באותה מידה. כפוליטיקאית שקיבלה בעבר 28 מנדטים, כיהנה כשרת חוץ, ניהלה את המשא המדיני עם הפלסטינים וכמעט זכתה בראשות הממשלה, ברור מדוע היא סבורה שעליה להנהיג את הרשימה המשותפת. חשוב מכך: לפי הדברים שהתפרסמו בשעות האחרונות, יחימוביץ' היתה מוכנה להעניק לה את המקום השני בלבד, ולא לאחד בין הרשימות. מבחינתה של לבני, קבלת ההצעה הזאת היתה בגידה מחפירה באנשים שהצטרפו אליה, ולכן לא באה בחשבון. החזון של לבני, כאשר מסתכלים עליו, אינו מופרך כלל וכלל. אמנם סדר היום החברתי הצליח להביא את שלי יחימוביץ' לקו העשרים מנדטים, אבל הגיוני לחשוב שבשביל לזכות בראשות הממשלה, יש צורך גם בחזון מדיני מקיף. לבני היתה יכולה לספק אותו, והשילוב בין השתיים היה עשוי להחזיר לעבודה את אלו שפוחדים מאובדן סדר היום המדיני-בטחוני ולהוסיף לה מנדטים יקרים. גם לבני וגם יחימוביץ' היו הגיוניות ורציונליות, אולם נקודות המבט השונות של שתיהן הפכו, לפחות במובן מסויים, את האינטרסים שלהן למצטלבים. שתיהן פעלו משילוב של אגו וקו רעיוני, משום שכרגיל – כל אחת מהן מזהה את הצלחת הרעיון עם הצלחתה האישית והמפלגתית.
אפשר להתווכח האם הפרישה של עמיר פרץ ממפלגת העבודה היתה מעשה חכם. אני, באופן אישי, נוטה להשיב על כך בשלילה. אולם כאשר מתבוננים בשיקולים שהובילו אותו לצעד הזה, מגלים שגם הם לא היו בלתי הגיוניים. פרץ סבור (ולזכותו ייאמר שאמר זאת תמיד) כי סדר היום המדיני והחברתי שלובים אלו באלו: לא ניתן להגיע לחברה צודקת ללא התקדמות מדינית. כדי לקדם את שתי המטרות הללו, לעבודה אסור להצטרף לממשלת נתניהו בשום תנאי שהוא. בכך, לדעתי, פרץ צודק. לאחר הפריימריז, בהם הגיע להישג מכובד, סבר פרץ שיש מאחוריו מחנה פוליטי. לכן, יצא כנגד יחימוביץ' בביטחון כה רב בשני הנושאים שיקרים ללבו: קידום השלום, ואי הצטרפות לממשלת נתניהו. אולם כאשר ראה שאיש אינו עומד לצדו, וכל האנשים שקידם בפריימריז מתייצבים כאיש אחד מאחורי יחימוביץ', הסיק מכך כי המטרות אותן הוא מעוניין לקדם אינן קיימות בסדר היום של המפלגה. כאן, אפילו יותר מאשר במקרים הקודמים, משתלבים שיקולי אגו ושיקולים אידיאולוגיים: הבידוד האישי של עמיר פרץ זוהה בעיניו עם תבוסת סדר היום אותו הוא מקדם. בפוליטיקה, כך מסתבר, האישי הוא האידיאולוגי.
מאחד גרמניה אוטו פון ביסמרק, מגדולי הפוליטיקאים של העת החדשה. האם גם הוא היה מצטרף ל"תנועה"?
יחימוביץ', פרץ ולבני נקטו שלושתם בצעדים הגיוניים, שבכולם יש צדק רב מנקודת ראותם. השילוב של הצעדים הללו מחליש את מחנה השמאל-מרכז, ומפחית את יכולתו לאתגר את גוש הימין בבחירות הבאות. אם אפשר למתוח ביקורת על שלושתם, היא שלא השכילו להביט מעבר להגיוני, המתבקש, המובן מאליו, וזה בדיוק מה שאסטרטגים פוליטיים גדולים באמת עושים. כל מי שמסתכל על פועלם של מנהיגים מוצלחים באמת כביסמרק, למשל, יודע כי רבים מהצעדים שנקטו נראו בלתי הגיוניים ואף מטורפים בשעתם. אולם אותם מנהיגים הפנימו את הסוד שמעטים כל כך מבינים: לא רק ההיגיון וההשלכות המיידיות של הצעדים שלי חשובים, אלא השילוב בינם לבין הצעדים הצפויים של שחקנים אחרים. לכן, בשילוב עם החלטות של יתר השחקנים, צעד הגיוני כביכול עלול להוביל לתוצאה שלילית, וצעד "מטורף" לכאורה עשוי להסתיים באופן חיובי. מעטים המנהיגים שיכולים לקרוא את המפה בצורה כזאת. השמאל והמרכז ייאלצו, למרבה הצער, להסתדר בבחירות הקרובות ללא מנהיגים כאלה.
שבחי התבוסה
ב-1904, הצליחה יפן להכות את רוסיה במלחמה, לכאורה כנגד כל הסיכויים, אולם הניצחון המשכר הזה התגלה כאחד האסונות הגדולים ביותר בתולדותיה. על ניצחונות מדומים, והגנרל הכושל שהפך לאל. ינשוף צבאי אסטרטגי מדבר בשבחי התבוסה.
ב-1904, הכתה יפן את רוסיה שוק על ירך, או לפחות כך חשבו בעולם. הצי היפני, בפיקודו של אדמירל טוֹגוֹ, ארב לצי הבלטי הרוסי במיצרי צושימה וטיבע אותו. במקביל, הצליח הצבא היפני בראשות גנרל נוֹגי לכבוש את פורט-ארתור, המאחז הרוסי העיקרי במנצ'וריה. גל של התלהבות חלף בקרב שונאיה הרבים של רוסיה ברחבי העולם, וההערצה ליפן עלתה על גדותיה. נפתלי הרץ אימבר, שידוע אצלנו כמחבר של ההמנון הלאומי, "התקווה", זכר לרוסיה היטב את פוגרום קישינב, את האנטישמיות הממוסדת של הצאר ואת רדיפת היהודים באימפריה: בספר "ברקאי השלישי או גואל הדם", אותו הקדיש לקיסר יפן מוצוהיטו , כתב (הציטוט מהזיכרון): "שירו שיר ליפן ושריו, הבו תהילה לעובדי חמנים, כי כך יבוזו פתחי מבצריו, וכדורך בגת ידרכו היוונים. ונתתי היום ניצחון בקרב, למלך יפן, איש עצתי. כי אני ד' עודי חי, וביפן חגרתי את חרב נקמתי." ההערצה ליפן לא נעצרה בגבולות השטייטל. גם העולם הערבי צהל על הניצחון היפני. הנה, בפעם הראשונה, הביסה מדינה "צהובה" את אחת מהמעצמות האירופיות היהירות שוק על ירך. סוּן יאט סֶן, המנהיג הסיני המפורסם, סיפר בזכרונותיו כי באותה תקופה טייל במצרים. המצרים ברחוב, שלא ידעו כמובן להבחין בין סינים ליפנים, בירכו אותו על כל צעד ושעל לרגל "הניצחון המזהיר במלחמה".
הציבור היפני, שתודלק בידי עיתונות משולחת רסן ופוליטיקאים מתלהמים, באמת האמין שהצבא והצי הקיסריים, ממש לבדם, הצליחו לנצח את האימפריה הרוסית האדירה. לכן, נדהמו רוב היפנים מהסכם השלום הפשרני, לדידם, שנחתם בסופו של דבר. שר החוץ היפני, קוֹמוּרה, שניהל את המגעים מול רוסיה בפורסטמות, ארצות הברית, ידע היטב את הפער בין תדמית למציאות. גם לאחר הניצחונות הצבאיים בצושימה ובפורט-ארתור, היה מצבה של יפן בכי רע. היא היתה קרובה לפשיטת רגל וחיה מהלוואות של בנקאי יהודי אמריקאי שפעל ממניעים רגשיים, לא עסקיים. לעומת זאת, כפי שכותב ההיסטוריון בן עמי שילוני, "רוסיה היתה עוד רחוקה ממיצוי כוחה," ותגבורות טריות זרמו לחזית המנצ'ורית מדי יום ברכבת הטרנס-סיבירית. למזלם של היפנים, פרצה ברוסיה ממש באותו הזמן מהפכה, והצאר היסס האם לחדש את המלחמה עם יפן. אם היה מחליט לעשות זאת – האימפריה הקיסרית היתה ככל הנראה נמחצת וסופגת תבוסה משפילה.
לפיכך, חתם קומורה עם הרוסים על הסכם צנוע יחסית. רוסיה אמנם ויתרה על מעורבותה בענייני קוריאה ונתנה ליפן את זכויותיה בדרום מנצ'וריה, אולם יפן לא הצליחה לקבל פיצויי מלחמה שיסייעו לכלכלתה הקורסת לעמוד על הרגליים. בפוליטיקה היפנית של אותה תקופה, אי קבלת פיצויים נחשבה לכישלון מחפיר. משנות השבעים של המאה התשע עשרה, התרגלה יפן שהמדינות שהיא מביסה מממנות את הוצאות המלחמה שלה. "לא ניתן לכם אפילו רובל," אמרו הרוסים ליפנים במו"מ לפי המסופר, "אפילו קופיקה לא ניתן לכם." קומורה, שעמד מול הברירה לחתום על ההסכם או להסתכן בחידוש הקרבות, הסכים לוותר על הפיצויים. בטוקיו, ההמונים הפרועים השתוללו ודרשו את דמו של שר החוץ, שנאלץ לחזור לבירה בחסות החשיכה. זמן קצר לאחר מכן, עקב הפגנת המונים שיצאה משליטה, השתוללו אלפים רבים ושרפו מחצית מטוקיו, שהיתה עשויה מעץ. "מהומות היבייה", כפי שנקראו לימים, ביטאו כמובן תסכולים חברתיים רחבים בהרבה מאשר מחאה על תוצאות המלחמה (באופן מפתיע, ההמונים שרפו קודם כל את משרד הפנים, האחראי לדיכוי המשטרתי, ולא את משרד החוץ שחתם עם ההסכם עם רוסיה) – אולם אין ספק שהציבור היפני לא הצליח להבין את הסכם השלום. אם הצבא ניצח ניצחון מזהיר, ויפן לא קיבלה פיצויים ושטחים, אזי המסקנה ברורה ופשוטה: הפוליטיקאים המושחתים "גנבו" את הניצחון ותקעו סכין בגבו של הצבא. קומורה הדיפלומט נזכר לדיראון, ואילו ראשי הצבא והצי, נוגי וטוגו, הפכו לגיבורים לאומיים. מספר שנים לאחר מכן, עם מותו של הקיסר מייג'י, התאבדו גנרל נוגי ואשתו כדי "ללוות את הקיסר לעולם הבא". ביתם הפך למקדש מניה וביה, והממסד הדתי השינטואיסטי הכתיר אותם כאלים.
אולי, לפני שהחליט להתאבד, הביא נוגי בחשבון את מה שמעריציו הרבים לא ידעו: לא היה שום ניצחון "מזהיר" בפורט-ארתור. האסטרטגיה המיושנת שלו, שהתבססה על "הסתערות ישירה" בגלים, הזכירה לאירופים רבים את התקפות ההתאבדות השלומיאליות של מלחמת קְרִים. סר באזיל לידל-הארט, לימים גדול ההוגים האסטרטגיים במאה העשרים, לא הצליח להבין מדוע, במקום לתקוף את פורט-ארתור, לא ניסו היפנים לאגף את הכוח הרוסי ולנתק את צינור החמצן היחיד שלו, מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית. נוגי עשה טעות אחרי טעות, הקריב עשרות אלפי חיילים לשווא (לרבות שני בניו) וכמעט גרם לאסון לאומי. רק המהפכה ברוסיה הצילה אותו, ואת הצבא היפני, מחורבן טוטלי. אבל בתודעת ההמונים הוא ניצח – וזה מה שהיה חשוב.
הלוואי שהוא היה מפסיד. הניצחון, כך הסתבר, הרעיל את הצבא והציבוריות היפנית, וגרם להם נזק ארוך טווח יותר מכל תבוסה צבאית. רבים מראשי הצבא סברו כי אם האסטרטגיה של נוגי (התקפות אלימות וישירות, גל אחרי גל) הצליחה, הרי המסקנה פשוטה: "הרוח היפנית", הנכונות להתאבד ולהקריב חיים ללא גבול, היא שתביא את הניצחון במלחמה, גם אם לא דואגים לזוטות כגון לוגיסטיקה, אספקה או מודיעין. המחשבה הצבאית הילדותית הזאת רדפה את יפן עד סוף מלחמת העולם השנייה; היא לא רק פגעה במאמץ המלחמה והפכה את הצבא היפני לאחד האכזריים בעולם, אלא גרמה למוות מיותר של מיליונים רבים. ההמונים, מצדם, האמינו כי הצבא שלהם בלתי מנוצח. אם מישהו מפסיד, אלו אך ורק הפוליטיקאים הבוגדניים. כך, גם כאשר היו ממשלות מתונות בשלטון, דעת הקהל דחפה אותם להתפשטות טריטוריאלית הולכת וגוברת שסיבכה את יפן בסין, ובסופו של דבר הביאה לתבוסתה המוחלטת במלחמת העולם השנייה. אם יפן היתה מפסידה בזמן, עוד ב-1904, אולי האסונות הללו היו נחסכים ממנה.
כי בניצחון מוחץ יש משהו מרעיל. גם אם הוא ניצחון אמיתי, בניגוד ל"הישגים" הצבאיים של נוגי מול רוסיה, הוא גורם לצד המנצח לחשוב שעליו להמשיך לעשות, ובכן, בדיוק מה שעשה עד עתה. הניצחון הבריטי המזהיר מול נפוליאון, למשל, הפך את צבא הוד מלכותה בהדרגה למומיה. גנרל וולינגטון, המנצח הגדול של אותו הקרב, חי עשרות שנים לאחר מכן, ובגופו בלם כל רפורמה ושינוי. אם הצלחנו לנצח בווטרלו, הוא אמר, אז מדוע לשנות משהו? כך הגיע הצבא הבריטי, מיושן, מאובן ומרוצה מעצמו, למלחמת קרים מול הרוסים ותפקד שם באופן מחפיר. למזלו, הרוסים היו גרועים לא פחות, אולם הקרבות הביזיוניים של המלחמה הזאת עוררו את דעת הקהל הבריטית ועודדו רפורמות מעמיקות בצבא. ניצחון מזהיר, לפיכך, גורם לעיתים קרובות מדי להיבריס וטומן בחובו את זרעי התבוסה הבאה. תבוסה צבאית, לעומת זאת, היא כמו דלי של מים קרים. בהנחה שהיא לא מביאה להשמדת המדינה המובסת (וזה לא קורה בדרך כלל), היא עשויה לעורר אותה לשינויים מבניים מעמיקים, לסלק לחצים פוליטיים ולשמש כתירוץ למהלכי רפורמה רדיקליים שהיו נחוצים בין כה וכה.
מסיבה זו בדיוק שמחתי אתמול, כאשר ישראל ספגה תבוסה מוחצת באו"ם בהצבעה על הקמת מדינה פלסטינית. הוקל לי לראות שאפילו גרמניה החליטה להימנע, למרות הסחטנות הרגשית של נתניהו וחבריו, ומדינות ידידותיות לישראל כמו איטליה הצביעו בעד. רק חבל שארצות הברית ומיקרונזיה עדיין תומכות בנו. לטובתה של ישראל, גם הן היו צריכות להצביע נגדה, כדי שהתבוסה תהיה חדה, חותכת ומוחצת יותר. וזו רק ההתחלה. המפולת המדינית עשויה להסלים ולהתרחב לתחומים אחרים. הפלסטינים עשויים להצטרף לבית הדין בהאג ולתבוע את ישראל על ההתנחלויות, וטוב שלא הסכימו לוותר על כך חרף הלחצים. אם ישראל סבורה שההתנחלויות חוקיות, היא תמיד תוכל לשלוח את כבוד השופט אדמונד לוי (או את דני דנון ומירי רגב) לטעון בבית הדין בהאג. הרי אם השטחים אינם תחת כיבוש, ממה יש לישראל לפחד? אבל הממשלה יודעת היטב כי הטיעונים המשפטיים שלה אינם מחזיקים מים. תוצאה עמומה יותר באו"ם היתה מותירה מקום לספק. ישראל היתה יכולה לספר לעצמה, שלפחות "העולם הנאור" תומך בה, ושהפלסטינים ניצחו בעצרת בשל ה"רוב החשוך" שתמיד עומד לטובתם (ע"ע התעמולה של בן דרור ימיני). הפעם, אפילו ימיני יתקשה לטעון שאיטליה, אחת המדינות הידידותיות ביותר לישראל בעולם, שייכת ל"רוב החשוך". התבוסה המוחצת, אולי, תכניס קצת שכל בקודקודים האטומים של מקבלי ההחלטות, ותלמד אותם שהמדיניות הנוכחית שלהם פשטה את הרגל, והמשך הדשדוש נטול האסטרטגיה יביא למפולת, סנקציות בינלאומיות ובסופו של דבר בידוד מוחלט.
למעשה, עומדות בפני הממשלה שלוש אופציות אסטרטגיות. ליברמן ונתניהו יכולים לבחור בדרכו של הימין הדתי, ולעבור, כפי שמשה פייגלין מנסח זאת, מתודעת "זו ארצם" לתודעת "זו ארצנו". במילים אחרות: לספח את השטחים, להפוך את הפלסטינים לעם עבדים נטול זכויות ולייסד כאן משטר אפרטהייד רשמי. כמובן שהדבר יוביל לבידוד בינלאומי מיידי נוסח דרום אפריקה, ואפילו ארצות הברית תתקשה לתמוך בישראל. אמנם המדינה תזדקק לנס אלוהי כדי לשרוד (ולפעמים נראה לי שפייגלין מאמין בכך אף הוא)- אבל מילא, לפחות זו אסטרטגיה. אפשר גם לבחור בדרכו הימנית-ליברלית של רובי ריבלין, לספח את השטחים ולהעניק לפלסטינאים אזרחות. אולם אם הממשלה מעוניינת לשמור על הרוב היהודי – היא חייבת להקפיא את ההתנחלויות ולפתוח במשא ומתן מיידי כדי להשיג הסדר קבע מהיר. ממילא, הציע אבו מאזן לפתוח בשיחות ללא תנאים מוקדמים מיד לאחר ההכרזה. זה נכון הן לנתניהו, אם ינצח בבחירות הבאות, או לכל ראש ממשלה אחר. האיומים הילדותיים על הפלסטינים לא ישנו דבר, ורק יחמירו את המצב. המשך הדשדוש יוביל להמשך המפולת. השמחה הזהירה למדי על הכרזת המדינה, שאנו רואים ברמאללה, עלולה להתחלף בקלות רבה בזעם ובאינתיפאדה שלישית, אם ישראל תמוטט את הרשות או תחליט לענות את הפלסטינים לא רק בשוטים אלא גם בעקרבים. כפי שאמר המיליונר הפלסטיני מוניב אל מסרי לא מזמן בראיון לאל ג'זירה: "האביב מגיע, הצונאמי מגיע. הר הגעש מגיע. התעוררו!"
ניצחון באו"ם היה גורם לנו להתכרבל מתחת לפוך החמים והמתעתע. אולי בזכות התבוסה הזאת, שלא עלתה לנו בדם, בכסף או בסבל אלא רק בהשפלה, נשכיל להבין טוב יותר את הסכנות שמסביבנו. האם נתעורר עכשיו, בלי צורך בתבוסות מכאיבות יותר שיעלו בדם ובדמים? התשובה תלויה בבחירתם של אזרחי ישראל ב-22 בינואר, ובמדיניות של ראש הממשלה שיעלה לאחריהן.
ענני סערה
למרות ההצלחה המבצעית של המודיעין הישראלי וחיל האוויר, ישראל נחלה כישלון אסטרטגי מהדהד במבצע עמוד ענן. מה הרוויח החמאס, מה קורה עם אבו מאזן, והאם אפשר להציל משהו מבין ההריסות? כתבת המשך לפוסט הקודם: עמוד ענן – לאן ממשיכים מכאן? למאמר רלוונטי נוסף, ראו גם מבעד למסך העשן: להכיר את חמאס
הפוסט הזה מבטא מספר מחשבות שלי בעקבות תוצאות מבצע עמוד ענן – ולכן הוא פחות סדור ואולי פחות מושקע מאשר בדרך כלל. אבל לפעמים, צריך לומר גם דברים ישירים.
מבצע עמוד ענן, כפי שהסתיים, הוא שילוב של הצלחה מבצעית חלקית וכישלון אסטרטגי מהדהד. מבצעית, צה"ל של 2012 התגלה כיעיל ומרוסן בהרבה ממכונת המלחמה המשתוללת של עופרת יצוקה. למרות ההרוגים האזרחיים, הפגיעות באוכלוסיה אזרחית היו קלות יותר מאשר במבצע הקודם, וגם המטרות היו פחות מבולבלות ומגלומניות. השמדת טילי הפאג'ר של החמאס בתחילת המלחמה היו ללא ספק הישג מודיעיני ניכר. עד עתה החדשות הטובות, ולצערי – הן קצרות מאד.
התוצאה של מבצע "עמוד ענן" היא כישלון אסטרטגי מהדהד. כפי שהיה ידוע מראש, המדינה אינה מוכנה, ובצדק, לשלם את המחיר האסטרונומי של כיבוש עזה, וגם אינה מעוניינת למגר את חמאס- משום שאת מקומו יירשו עשרות ארגונים סלאפיים שיתחרו זה בזה בירי רקטות. הנייה וחבריו, כמובן, הבינו זאת היטב, ולפיכך חישבו שגיוס המילואים הישראלי הוא אקדח ריק מכדורים. הפסקת אש שתותיר את החמאס עומד על רגליו היתה רק עניין של זמן.
ישראל, בסופו של דבר, גם אכלה את הדגים והמסריחים וגם גורשה מהעיר. מצד אחד, שדרגנו את המעמד הבינלאומי של חמאס עד לבלי היכר (תהליך שהתחיל כבר לפני המבצע, דרך אגב)- מנהיגים, נשיאים וראשי ממשלות מכל העולם שיחרו לפתחו ולמוצא פיו, והוא הפך, לכל דבר ועניין, ליריב שווה לישראל בזירה המדינית. המדיניות שהתחילה כבר בימי אולמרט, לבודד ולהוקיע את חמאס עד שייחנק ברצועת עזה, נכשלה סוף סוף כישלון חרוץ. מצד שני, ישראל לא השכילה לנצל את המצב החדש לתועלתה. אם השלמנו עם כך שחמאס הוא ישות מדינית, למה לא לנסות ולהשיג איתו מסמך חתום, ואפילו לנסות לגרור (ולהביך אותו) בהצעה למשא ומתן ישיר? במקום זה, השגנו הבנות חמקמקות ולא כתובות שמבוססות על אותו מושג לא ברור, "הרתעה". כעת, אני משער שיש כאלה שיעלו את הדוגמא הלבנונית: הנה, מול חיזבאללה השגנו "הרתעה" לאחר מלחמת 2006. אולם למעשה, ההרתעה המפורסמת במלחמת לבנון השנייה הושגה בין היתר משיקולים של פוליטיקה פנים לבנונית. בלבנון יש עדות וקבוצות אתניות לרוב, ולחיזבאללה יש יריבים משמעותיים לא מעטים מבית. היריבים הללו ניצלו את ההרס בלבנון לאחר מלחמת 2006 כדי לתקוף אותו (ואת בעל הברית הנוצרי שלו, מישל עוון), ולפיכך נזהר נסראללה מפתיחת סיבוב נוסף. בעזה אין לחמאס יריבים פנימיים כאלה. המתחרים שלו, אם כבר, מעוניינים לירות יותר רקטות, לא פחות. הרתעה לבדה לא תחזיק מים.
כדי להפעיל מנופי לחץ אמיתיים על יריב יש להציע גזרים ומקלות. ישראל מציעה רק מקלות ומקלות. שקט מול שקט: אם תתנהגו יפה, לא נירה עליכם. אבל הפסקות אש כאלו דינן לקרוס, ולו בשל הדינמיקה של האירועים בשטח. כשיש שני צדדים שלא מסוגלים לדבר זה עם זה (וודאי שלא ישירות), שכל אחד מהם מאמין (די בצדק) שהשני שואף להשמידו, כל תקרית גבול עלולה להידרדר להסלמה כוללת. יש שני דרכים לשפר מצב כזה: להתחיל במגעים ישירים וליצור ערוצי הידברות, או ליצור "גזרים" שנוכל לשלול מהחמאס במקרה של ירי רקטות. למשל, פתיחה של נמל הים בעזה (בכפוף לעצירת ספינות נשק במקרה הצורך), או מדיניות דומה כלפי המעברים בישראל. אבל עוד מימי חרם הכוסברה, מישהו במטכ"ל ובממשלה עדיין מאמין, ככל הנראה, שאם נחרים ונסגור מספיק את החמאס הוא ייעלם מהשטח איכשהו. רק שהוא לא נעלם, ואפילו מתחזק מיום ליום.
והדבר העצוב הוא, שגם ה"הצלחה" המבצעית העיקרית של המבצע, ההתנקשות ברמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי, לא שיפרה דבר – להיפך. הרי גם עכשיו, ממילא, אנחנו דורשים מהחמאס לאכוף את מרותו על שאר הארגונים. לג'עברי היה הרבה יותר קל לעשות זאת מאשר לסגנו, מרואן עיסא, שטרם צבר ניסיון בתחום זה. בסופו של דבר הגענו למצב דומה מאד לזה ששרר כאן לפני תחילת סבבי ההסלמה האחרונים, פלוס עוד מספר "הישגים" של ביבי והחבורה: טילים על תל אביב וירושלים, ופיגוע במרכז הארץ בפעם הראשונה מאז 2005. עכשיו, בכל סבב הסלמה נוסף, תושבי מרכז הארץ יחוו את הגהנום שחווים כבר שנים אנשי שדרות, אשדוד ואשקלון. בקיצור- אכלנו אותה מכל הכיוונים. גם פתחנו במבצע שלא היה יכול, ככל הנראה, להסתיים יותר טוב מאשר הסתיים (וכנראה היה יכול להסתיים יותר גרוע, בעיקר אם היינו פותחים בפעולה קרקעית), גם שדרגנו את המעמד של חמאס וגם השגנו רק "נון פייפר" שככל הנראה יתרסק במהרה.
אולם כל הבעיות הללו מתגמדות לעומת הסערה שמתגברת בגדה המערבית. ההפגנות האחרונות נראות כסנונית ראשונה לפני אינתיפאדה שלישית, שאסמאעיל הנייה (הגיבור החדש של העולם הערבי) קרא לה היום במפורש. ומדוע לא? הפלסטינים בגדה רואים שאבו מאזן מתחנן לישראל, מציג בפריים טיים, בערוץ שתיים, עמדות פשרניות להפליא, ומקבל קדחת. לעומת זאת- החמאס יורה רקטות ומשיג הישגים. אז למה לא לאמץ את דרכו של החמאס?
תחשבו: במשך שנים, מחמוד עבאס מציע לשלישיית הגאונים נתניהו, ברק וליברמן משא ומתן בתנאים נוחים, אם רק יואילו להקפיא את הבנייה בהתנחלויות. מול ההנהגה הפלסטינית המתונה ביותר שהיתה כאן אי פעם, ליברמן קורא בגסות להפלת אבו מאזן, כאילו הוא בעל הבית בגדה המערבית, נתניהו אומר ששר החוץ שלו לא מייצג אותו, וממשיך לבנות בשטחים וברק – נו, טוב, בני אדם רגילים לא יכולים להבין את המתרחש בתוככי המוח האנליטי. כעת, אבו מאזן מעוניין לשדרג את מעמד הרשות למדינה משקיפה, צעד שמקובל על רוב מדינות העולם, וליברמן כרגיל מאיים למוטט את הרשות (וכמובן- להעלות את חמאס במקומה). כעת, כפי שהדברים מתפתחים, נזכה לראות בקרוב עוד אינתיפאדה שלישית בגדה (ובעקבותיה, בסבירות מסויימת, הפיכה של חמאס), או פיוס בין עזה לרמאללה שייצור רשות קיצונית ונוקשה בהרבה.
פיקח יוצא מפח שחכם לא נכנס אליו. ההנהגה הישראלית עוד יכולה להציל משהו מההריסות אם תבצע צעד אמיץ ותודיע שהיא מכירה במדינה פלסטינית משקיפה באו"ם, ומוכנה לפתוח מיד במשא ומתן עם הרשות הפלסטינית ברמאללה. כך, תראה לציבור בשטחים שלא רק דרכו של הנייה, אלא גם דרכו של אבו מאזן משתלמת. בינתיים, ליברמן חזר על כך שצעדיו של הנשיא עבאס הם "טרור מדיני", כי כידוע, כל מה שפלסטיני עושה הוא טרור. לצפות מביברמן לחשוב לטווח ארוך, מעבר לבחירות הבאות? זה כנראה כבר מוגזם.
עמוד ענן: לאן ממשיכים מכאן?
ישראל חיסלה את רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי, ועכשיו לאן? כשנכנסים לעימות מזויין, חשוב לדעת כיצד מתכננים לצאת ממנו, ומה בדיוק שואפים להשיג, אך כל האפשרויות קשות ובעייתיות. ינשוף צבאי-אסטרטגי על המלחמה הממשמשת ובאה.
ראו גם: מבעד למסך העשן: להכיר את חמאס
ההוגה הצבאי הגדול, קארל פון קלאוזביץ, כתב כי "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". כמו משפטים רבים שמצטטים אותם בלי להבין תמיד את משמעותם, האמירה של קלאוזביץ העניקה תחמושת לפרשנים רבים ושונים, המחזיקים לעתים בעמדות הפוכות בתכלית. לאחר שאמריקה יצאה בעור שיניה מהבוץ בוייטנאם. פירש קצין צעיר בשם קולין פאוול (לימים שר ההגנה האמריקאי) את קלאוזביץ באור חדש. הטעות של אמריקה בוייטנאם, טען, היתה שלא הבינה כי "המלחמה היא המשיך המדיניות באמצעים אחרים". היינו – היא יצאה למלחמה בלי לדעת כיצד לצאת ממנה, מה מטרתה, ומה היא שואפת להשיג.
את השאלה הזאת אנחנו חייבים לשאול את עצמנו עכשיו, לאור המבצע המתגלגל "עמוד ענן" שהחל בחיסולו המוצלח של רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי. מבחינה מבצעית טהורה, הפעולה היתה ללא מתום. ג'עברי, אחד מהקיצוניים מבין ראשי חמאס, האחראי לחטיפת גלעד שליט שהאכיל את ישראל מרורים במשך שנים רבות, נעלם מהשטח. החיסול היה מדויק וכירורגי, ולא נפגעו חפים מפשע. אפילו התגובה של שלטון האחים המוסלמים במצרים היא (בינתיים, רק בינתיים) מינורית יחסית. אבל במבצע מוצלח אין די. מכיוון שיתכן וניגרר למלחמה חדשה בעזה, ישראל חייבת לשאול את עצמה מה האפשרויות העומדות בפניה, ומה היא בדיוק מעוניינת להשיג. גם אם מוסכם על כולם שישראל מעוניינת להפסיק את ירי הרקטות, חשוב לשאול- כיצד?
אופציה ראשונה, שנידונה בידי חלק מהפרשנים בתקשורת, היא ללחוץ על החמאס באמצעות מכות מדוייקות וכואבות, אולי חיסולים נוספים של חלק מראשיו, כדי לכפות עליו הפסקת אש ארוכת טווח (יתכן שבחסות מצרית). בתרחיש הזה, ישראל תספוג רקטות לזמן מה, אולם תקצור בסופו של דבר הישג משמעותי. למעשה, ישראל עשתה זאת בעבר, כפי שמספר שלומי אלדר בספרו "להכיר את חמאס". החיסול הכפול של אחמד יאסין ועבד אל עזיז רנטיסי ב-2004 הכניס את הנהגת הארגון להלם, והוביל ל"הסכם שקט" על הפסקת פיגועי ההתאבדות בערי ישראל תמורת הקפאת החיסולים הממוקדים של מנהיגי הזרוע המדינית.
אולם אם ישראל מעוניינת להשיג אפקט דומה באמצעות מבצע "עמוד ענן", היא עשויה להתאכזב, בשל ההבדל המהותי בנסיבות בין 2004 לימינו אלה. ראשית כל, בתקופה ההיא מצרים לא נשלטה בידי האחים המוסלמים. כעת, החמאס עשוי לחוש שיש לו "גב" בקהיר ולהקשיח יותר את עמדותיו. חשוב מכך: החמאס אינו לבד. ימי השלטון המוחלט של ארגון הטרור הירוק ברצועה חלפו עברו להם, וכעת מתחרים בו הג'יהאד האסלאמי (שהמימון האיראני ברובו עבר אליו), ועדות ההתנגדות העממית ושלל ארגונים סלפיסטיים וג'יהאדיסטיים שכוחם עלה מאד לאחרונה בשל המצב בסיני. גם אם ההסלמה תוביל את חמאס לבקש הפסקת אש ארוכה בחסות מצרית כדי להגן על עצמה מ"סיכולים" נוספים, הארגונים האחרים לא יהיו מחוייבים להסכמה הזאת, והיכולת של חמאס לשלוט בהם מוגבלת מאד. חיסולו של ג'עברי, שנהנה מקשרים טובים עם הפלגים בדרום הרצועה, מפחית את היכולת הזאת עוד יותר. כמו בשוק, תחרות בטרור מובילה לסבבים קבועים של הסלמה. ארגון כלשהו יורה לישראל מדרום הרצועה או מסיני, או, לחילופין, מתכנן פיגוע. ישראל כמובן מגיבה ומסכלת, רקטות נורות, והחמאס נכנס לתמונה כדי שלא להיראות תבוסתני. הרי, כפי שכתב שלומי אלדר, אין דבר מסוכן ומאיים יותר עבור ראשי החמאס מההאשמה ב"כניעה" (תנאזול). בסבב האחרון, לדעתי, חמאס הרשה לעצמו קצת יותר בגלל הערכה (מוטעית) שישראל תימנע מלהגיב בשל הבחירות, אבל גם בימים כתיקונם, דינמיקת התחרות בין ארגוני הטרור ברצועה סוחפת את הדרום לסבבים קבועים של הסלמה.
אופציה שנייה היא מיגור מוחלט של חמאס, בין אם על ידי חיסול ממוקד של אסמאעיל הנייה, מחמוד א-זהאר ויתר מנהיגי הזרוע הצבאית והמדינית, או פלישה קרקעית רחבת היקף לכיבוש רצועת עזה. אבל אם חמאס יחוסל, ייכנסו לוואקום ארגונים קיצוניים ממנו, כמו הג'יהאד האסלאמי (שמחוייבותו לאיראן חזקה יותר) או ארגונים סלאפיסטיים וג'יהדיסטיים נוסח אל קאעדה. קשה להאמין גם שארגון אחד יצליח להשתלט על הרצועה לבדו. התוצאה תהיה כאוס של קבוצות סאלפייה וג'יהאד עולמי, מצב שאף ממשלה ישראלית אינה מעוניינת בו. האפשרות היחידה שנותרה, אם כן, היא כיבוש מוחלט של עזה. אולם כיבוש כזה יחייב את ישראל להישאר ברצועה לאורך שנים, לא ימנע את הכאוס הג'יהאדיסטי ואף יעודד אותו. הקהל הישראלי שאולי יריע למהלך כזה בימים הראשונים, עשוי לגלות שמחירו גבוה משציפה. אני לא מדבר רק על מחיר מדיני בזירה הבינלאומית או מול מצרים (אם כי סביר שנספוג גם את זה) אלא על המחיר בדמים ובחיי חיילים ששהייה ממושכת ברצועה תגבה. כיבוש ממושך של הרצועה עשוי (אולי) להפחית את כמות הרקטות שישוגרו אל הדרום, אבל במחיר כבד עד מאד. האם תחליט הממשלה לשקוע מחדש בבוץ העזתי? אפילו אם תעשה זאת, ייתכן ותשלם את המחיר בלי להשיג את המטרה, כמו במבצע עופרת יצוקה. עד היום, כפי שכתב שלומי אלדר, כל הניסיונות למגר את חמאס רק חיזקו אותו.
אופציה שלישית היא לסיים את סבב ההסלמה הנוכחי מהר ככל האפשר, ולחזור לשגרה הידועה של סבבי הסלמה תקופתיים, קסאמים מחד ותגובות מדודות מאידך. בטווח הקצר, זוהי האפשרות הפשוטה ביותר, ואולי זה מה שיקרה לאחר שעמוד הענן יתפזר. אולם לטווח ארוך, אפילו האפשרות הזאת הופכת לסבירה פחות ופחות. גם כאן – התחרות הקשה בין ארגוני הטרור הרבים ברצועה היא בעוכרינו. הארגונים, הרי, מתחרים בחמאס וזה בזה. ומכיוון שבית הגידול בסיני מצמיח עוד ועוד ארגונים סלאפיים, התחרות הזאת רק מסלימה. וכיצד יכול ארגון חדש להוכיח את עצמו, אלא באמצעות ירי רקטות או פיגועי טרור איכותיים כנגד "האויב הציוני"? דווקא כאשר חמאס, מהאינטרסים שלו, מעוניין בהפסקת אש, לארגונים הקטנים אלו יש אינטרס מוגבר לחמם את הגזרה. כושר הספיגה של אזרחי ישראל מוגבל, במיוחד בתקופת בחירות, והמשך השגרה יוביל אותנו לסבבי הסלמה הולכים ומתגברים עד לנקודת רתיחה.
ישנה, כמובן, גם אופציה רביעית: לשבור את הקיפאון באמצעות מהלך מדיני דרמטי, בין אם הכרה מוסכמת במדינה פלסטינית משקיפה באו"ם, ו/או מו"מ להפסקת אש ארוכת טווח עם חמאס (כפי שח'אלד משעל הציע בזמנו). גם מהלכים דרמטיים כאלו לא יפסיקו את ירי הרקטות, לפחות לא בטווח הקצר, אולם הם יוכלו לשנות את האווירה, לחמם את היחסים עם מצרים וליצור – בטווח ארוך – תנאים שיאפשרו אולי לחולל שינוי משמעותי ברצועת עזה. אולם למרבה הצער, עם הממשלה הנוכחית בירושלים, מהלך מדיני דרמטי נראה סביר בהכרח כמו נחיתת חייזרים במרכז תל אביב.
המלחמה, כפי שאמר קלאוזביץ, היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. לפיכך, כל היוצא למלחמה חייב לחשוב כיצד הוא מתכוון לצאת ממנה, ומה הוא בדיוק מתכנן להשיג. בחינה מפוכחת מראה כי אנחנו עומדים בפני אפשרויות שכולן קשות, ואף אחת מהן אינה פשוטה או אידאלית. כיצד הממשלה מתכננת לצאת ממבצע "עמוד ענן" ומה היא רוצה להשיג? הציבור, כמובן, אינו יודע. אבל הדבר העצוב הוא, שמהיכרות עם הנפשות הפועלות בממשלה הנוכחית, יש לי חשד עמוק שהם אפילו לא חשבו על זה.
"רק מבצע משטרתי": מדוע מדינות כבר לא מכריזות מלחמה?
מדוע מדינות כבר לא מכריזות מלחמה? למעשה, מאז תום מלחמת העולם השנייה קשה למצוא דוגמאות למלחמות שהוכרזו באופן רשמי. תחת זאת, מדינות מעדיפות לכנות את המלחמות שלהן "סכסוך מזוין", "מבצע משטרתי", "פעולה נגד הטרור" או אפילו, לפעמים, "מבצע לשלום הגליל". כך, הכרזת המלחמה- מסורת בת אלף שנה ויותר- נמוגה מההיסטוריה בקול דממה דקה. למה זה קרה? ינשוף צבאי-אסטרטגי על מלחמות, חוקים ומשפטנים שיורים לעצמם ברגל.
לפיכך יש לי את הכבוד להודיעך, שאם, לא יאוחר משעה 11 בבוקר, זמן בריטניה, היום ה-3 לספטמבר, יתקבלו הבהרות מניחות את הדעת מהממשלה הגרמנית לממשלת הוד מלכותו בלונדון, ישרור מצב מלחמה בין המדינות החל מאותה שעה.
לורד הליפאקס, שר החוץ הבריטי – איגרת למשרד החוץ הגרמני, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה
"יש לי את הכבוד להודיעך"? מדהים לראות שמלחמת העולם השנייה, אחת המלחמות האכזריות ביותר בהיסטוריה, התחילה בהכרזה מנומסת להפליא. בספטמבר 1939 העשן טרם עלה במשרפות של אושוויץ, מיליוני חיילים עוד לא קפאו למוות בסטלינגרד, ואזרחים טרם נרצחו בהמוניהם, עונו בעינויים והומתו ברעב. גם הקהילות היהודיות עמדו עוד על תילן. ערי גרמניה ובריטניה טרם עלו בלהבות מאכלות של מפצצי תבערה. מלבד פולין, שהחלה לחוות את הכיבוש הנאצי האכזרי כבר באותה שעה, העולם היה עדיין רגוע. מלחמת העולם השנייה החלה לפי כל כללי הטקס האביריים: הכרזת מלחמה, חילופי איגרות, פינוי מסודר של הדיפלומטים משני הצדדים. בסביבות ה-4 בספטמבר, למשל, נפגש איש אופוזיציה גרמני עם ציר מהשגרירות הבריטית, כשאנשי ס"ס חמושים התקרבו פתאום לשולחנם. איש האופוזיציה העיד לימים כי אנשי הס"ס אפילו לא נזפו בו שסעד עם דיפלומט בריטי לאחר פרוץ המלחמה. הם רק דיווחו לציר על הסידורים לפינוי השגרירות הבריטית.
באביב 1945 שקע האבק על יבשת אירופה החרבה, והעמים השונים – מנוצחים ומנצחים כאחד- ליקקו את פצעיהם ופנו לעבודה הארוכה והאפורה של שיקום ההריסות. ובין אודי העשן, מעטים, אם בכלל, שמו לב למוסד אירופי-מערבי בין מאות שנים שנדם ונמוג, ולא ישוב עוד. הכרזת המלחמה – אבן יסוד במסורת הלחימה האירופית – כמעט ונעלמה מהעולם. ב-1939 הכריז נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, מלחמה על גרמניה. היטלר אמנם תקף את ברית המועצות בהפתעה, אבל בכל זאת – במחווה צינית אכזרית – דאג להכריז מלחמה שעות ספורות לאחר מכן. על ארצות הברית הוא דווקא הכריז מלחמה באופן מסודר. גם היפנים השמידו חלק גדול מהצי האמריקאי ללא כל אזהרה, אולם בכל זאת – דאג הקיסר להכריז מלחמה לאחר המבצע. כמובן, המהלכים של הירוהיטו והיטלר, בניגוד להכרזת המלחמה של צ'מברליין, היו לעג לרש בדיעבד, צל חיוור של המסורת העתיקה. אבל מ-1945 ואילך, מנהיגים מכל קצוות העולם לא טרחו לעשות אפילו את זה. הכרזת המלחמה חלפה מן העולם. הכיצד?
הכרזת המלחמה האירופית היא מנהג ותיק, בן אלף שנה כמעט, ששורשיו נטועים במסורת האבירית ובתפיסה הנוצרית של "מלחמה צודקת". לפי אבות הכנסייה, כמו אוגוסטינוס הקדוש, מלחמה מוצדקת היא אך ורק מלחמה שנועדה להגן על חסרי הישע בפני תוקפן מרושע. המסורת של האצולה בימי הביניים הצדיקה, בנוסף לכך, גם מלחמה שנועדה להגן על כבוד פגוע או להשיג זכויות "לגיטימיות" (אדמות, למשל) שנלקחו שלא בצדק.
במאה השש והשבע עשרה, עם דעיכת כוחה של הכנסייה, היתה אירופה מחולקת למדינות וממלכות שונות שנלחמו לעיתים קרובות זו בזו. הניסיון של מלכים ושליטים להקים צבאות מרכזיים, מהם התפתחו הצבאות הלאומיים לאחר מכן, הגביר את הצורך במשמעת ורגולציה של המלחמה. מעבר לכך, ניסו הוגים ומשפטנים רבים לנסח חוקים שיסדירו את המלחמה בין המדינות. המפורסם שבהם, ההומניסט ההולנדי הוגו גרוטיוס, פרסם ב-1625 את ספרו "משפט המלחמה והשלום". בספר זה, הגדיר גרוטיוס תנאים ל"מלחמה צודקת": למנוע פלישה, עלבון כלפי אלוהים, מטרה מוסרית, אפשרות לניצחון, ופרופורציה בין האמצעים שמשתמשים בהם למטרה שמשיגים בסופו של דבר. החוקים של גרוטיוס מתייחסים הן ל"זכות לצאת למלחמה" (Jus ad Bellum) והן, במידה מועטה יותר, לדרך בה יש לנהל מלחמה צודקת (Jus in Bello). לדעתו, מלחמה חייבת להיות מוכרזת באופן רשמי על ידי הרשויות המוסמכות של כל אחד מהצדדים. בכך, הוא מסתמך בעיקר על המסורת היוונית-רומית:
הזכרנו כבר, שבהתאם לדעתם של גדולי המחברים, מלחמה לרוב מוכרת כצודקת לא בשל העילה שבגינה פרצה, או […] בשל המעשים הגדולים שנעשים בה, אלא בשל זכות והשלכותיה הספצפיות. ניתן להבין את טיבה של מלחמה זו באמצעות ההגדרה של המשפטנים הרומאים ל"אויב". פומפיניוס אומר: 'אויבים הם אלו שמכריזים עלינו מלחמה באופן פומבי, או שאנו מכריזים מלחמה נגדם. היתר [אלו שלא מכריזים מלחמה] אינם אלא פיראטים או שודדים […]ליוויוס אומר, שמלחמה צודקת מוכרזת באופן פומבי ובאופן רשמי. ולאחר שהוא כותב, כי האקרננים השחיתו את אדמות אתונה, הוא מוסיף כי זה היה תחילתו של הסכסוך, אולם לאחר מכן הם עברו למלחמה רשמית – בצו מוכרז על ידי המדינות.
עם עליית המדינה הריכוזית במאה השמונה עשרה, ומדינת הלאום במאה ה-19, הפכה הכרזת המלחמה לעניין של "ריבונות". למדינה ריבונית מותר להכריז מלחמה, משום שלממשלה יש מונופול מוחלט על אלימות פוליטית. לעיתים קרובות, מלווה הכרזת המלחמה בפינוי הדדי של דיפלומטים ואזרחים משני הצדדים, והיא – כאמור – תנאי שהופך את המלחמה לצודקת. יש לשים לב, בכל זאת, לדוגמא האחרונה שמביא גרוטיוס – ששיקפה באופן מעניין את המציאות בתקופתו וגם לאחר מכן. לעיתים, מדינות מתחילות במעשי איבה בפועל, ורק לאחר מכן עוברות למלחמה רשמית ומוכרזת (כמו היטלר בפלישה לברית המועצות, או היפנים והאמריקאים לאחר פרל הרבור). מעבר לכך, גם בתקופה זו לא כל המלחמות היו מוכרזות – ולעיתים התנהלו סכסוכים מזויינים קטנים ללא הכרזה כלל. מיותר לומר שהצורך להכריז מלחמה לא חל על מדינות לא אירופיות, ומלחמות קולוניאליות נגד "פראים" (כביכול) לא היו כפופות לחוק הבינלאומי וחוקי הכבוד הרגילים.
פעמוני מותה של הכרזת המלחמה החלו מצלצלים עם גל הפציפיזם הפרוע ששטף את אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה. דורות של אירופים נשטפו בבוץ ובדם, ומיליוני הרוגים נספו באופן שנראה כל כך סתמי, עד שמיאוס כנגד מלחמה שטף חלקים ניכרים מהיבשת. ב-1928 יזמו שר החוץ האמריקאי פרנק קלוג ושר החוץ הצרפתי אריסטיד בריאן, חוזה בינלאומי שיוציא את המלחמה אל מחוץ לחוק. על החוזה חתמו יותר מחמישים מדינות, כולל גרמניה, אנגליה, צרפת, יפן וארצות הברית. ניתן לחשוב שלאור אירועי שנות השלושים, כמו הפלישה של איטליה לאתיופיה וראשית התחמשותה של גרמניה הנאצית, החוזה היה אות מתה ואף אחד לא לקח אותו ברצינות. זה לא נכון. לאותו חוזה פציפיסטי היתה השפעה דרמטית על עתיד המלחמה, אולם באופן שמחבריו לא שיערו לעצמם אפילו בסיוטי הלילה שלהם.
באופן מפתיע, המדינה היחידה כמעט שלקחה את חוזה קלוג-בריאן ברצינות היתה אחת המעצמות התוקפניות ביותר בעולם – הקיסרות היפנית. כאשר יפן הלכה והסתבכה בסין בשנות השלושים, היא סירבה בתוקף להכריז עליה מלחמה, ואף להכיר בקיומה של מלחמה. הסיבה העיקרית היתה חשש מסנקציות, אולם בשיקולי המדינאים היפניים, כך מסתבר, שיחק חוזה-קלוג בריאן תפקיד משמעותי. בעוד יפן משתוללת בסין, טובחת ערים שלמות (כמו ננג'ינג) וחייליה שוקעים בבוץ למשך שנים ברחבי המדינה כולה, טענה הממשלה היפנית בתוקף שהיא לא נמצאת במלחמה, שאסורה עליה לפי החוק הבינלאומי. כדי להימנע מההגדרה הזאת, היא הקימה שלטון בובות בבירה הסינית ננג'ינג, ואז הצדיקה את פעולותיה הצבאיות כ"פעולות שיטור" שנועדו לעזור לשלטון החדש להשליט חוק וסדר במדינה הפרועה. הסירוב היפני המוחלט להכיר במצב מלחמה הניע את הצבא היפני, שלא היה יכול להקים שלטון צבאי רשמי בשום מקום בסין, לייסד ממשלי בובה רבים ושונים ברחבי המדינה כולה. ריבוי ממשלי הבובה הללו הכשיל כל ניסיון למשא ומתן מדיני בין יפן לסין, האריך את המלחמה עד בלי די ובסופו של דבר – באופן עקיף – הוביל את יפן למלחמת חורבן והשמדה מול ארצות הברית. הוא גם הכניס את המנהיגים היפנים להלוך רוח מסוכן, כאילו הם לא נלחמים באויב לגיטימי בסין אלא ב"מורדים" ו"בוגדים" – הלך רוח שהצדיק מעשי זוועה רבים ונוספים. באופן אירוני, דרך אגב, הוצאו רבים ממנהיגי יפן וגרמניה להורג לאחר מלחמת העולם השנייה, בין היתר בשל הפרת חוזה קלוג-בריאן, שכאמור – הוציא את המלחמה אל מחוץ לחוק….
המגמה הזאת החריפה והתגברה לאחר מלחמת העולם השנייה. עם הקמת האומות המאוחדות, נקבע כי למדינות אסור להפעיל כוח תוקפני אחת כנגד השנייה או לכבוש שטחים זו מזו. מלחמות לא הפסיקו כמובן. טנישה פזאל, חוקרת מאוניברסיטת קולומביה, מראה כי מספר המלחמות לא פחת. פשוט הפסיקו להכריז עליהן. אם אסור להיות תוקפני ולצאת למלחמה, אבל בכל זאת רוצים להילחם, הבה נילחם בלי להכריז על כך.
אחד המקרים הראשונים היה ממש כאן, בארץ ישראל. באביב 1948, פלשו מדינות ערב לארץ כדי לסכל את תוכנית החלוקה, ולמעשה – כדי לגרוף לעצמן שטחים רבים ככל האפשר. כמובן שהן לא הכריזו מלחמה על ישראל, שבקיומה לא הכירו. כאשר החלה ישראל לנצח במלחמה ולהשיג הישגים טריטוריאליים, הבינו מנהיגי המדינה הצעירה, למורת רוחם, ששליחי האו"ם מנסים לעצור בעדם בכל פעם שהם מתקדמים באמצעות הפסקות אש והפוגות. אחד הפתרונות היצירתיים לבעיה הזאת היה תגובה ציונית הולמת בשם "מבצע שוטר". ביולי 1948 שררה בארץ ההפוגה השנייה, הפסקת אש בחסות האו"ם, ובאופן רשמי לשני הצדדים אסור היה לצאת למבצעים צבאיים. שלושה כפרים ב"משולש הקטן", במורדות הדרומיים של הכרמל, הטרידו את מנוחת מצביאי צה"ל משום שחלשו על כביש חיפה תל- אביב. הפיתרון? מבצע צבאי נרחב לכיבושם. אולם כסנונית ראשונה לרוח החדשה שנשבה בעולם, סירבה מדינת ישראל להודות שמדובר במבצע צבאי. המשולש הקטן, כך טענו קברניטי הממשלה, נמצא בכלל בשטח ישראל, ולפיכך מדובר בפעולת שיטור כנגד פורעי חוק. זה היה ניסיון (מוצלח) אחד להימנע מההשלכות הרשמיות של מלחמה על ידי הכחשתה. בעתיד, כמעט כל המלחמות בעולם יהיו כאלה.
כאן, נכנסה לתמונה התפתחות חדשה, שחיסלה את הכרזת המלחמה באופן סופי. בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, התפתח לא רק המשפט הבינלאומי שאוסר מלחמה תוקפנית (Jud ad Bellum), אלא גם דינים רבים המגבילים את התנהלות המדינות במלחמה עצמה. דינים אלו, ששייכים למסורת ההתנהגות במלחמה צודקת (Jus in Bello), הלכו והסתעפו במשך השנים, חלק מגוף הולך וגדל של חוק הומניטרי-בינלאומי (IHL). הכוונה, ללא ספק, היתה טובה. במלחמת העולם השנייה התבצעו פשעים מחרידים לא רק נגד אוכלוסיות לא חמושות, אלא גם נגד חיילים ושבויי מלחמה. החוק ההומניטרי הבינלאומי נועד להגדיר מה מותר ומה אסור לעשות במלחמה (עינויים, למשל, אסורים), באלו כלי נשק מותר להשתמש (כדורים רגילים) ובאלו אסור (כדורי דומדום, פצצות זרחן), כיצד מתנהגים לאוכלוסיה נכבשת, מה היחס הראוי לשבויי מלחמה, וכיוצא בזה.
אולם, כך טוענת טנישה פזאל, קברניטי החוק הבינלאומי ההומינטרי ירו לעצמם ברגל. כמו כל אליטה בירוקרטית שנוטה להאדיר את התחום עליו היא אמונה, משפטני האו"ם ובעלי בריתם באקדמיה המציאו עוד ועוד חוקים במשך השנים, חלקם מנותקים לחלוטין מהמציאות. פרופ' ריצ'רד פאלק, שליח זכויות האדם של האו"ם, למשל, אמר שאם ברור שיהרגו במלחמה אזרחים רבים כנזק קולטרלי (נכון לכל מלחמה כמעט בימינו), אזי עצם היציאה למלחמה היא פשע. משפטנים אחרים מוסיפים על דבריו ואומרים שב"מלחמה תוקפנית" אפילו הרג חיילים הוא רצח ופשע מלחמה. המשפטנית הצרפתיה ססיל פאבר, למשל, גורסת כי במהלך כיבוש "שאינו מוצדק" לכוח הכובש אין כל זכויות לפי הדין הבינלאומי, ואסור לו לדכא התנגשות חמושה. לעומת זאת, עדיין מוטלת עליו החובה לדאוג לאוכלוסיה האזרחית.
בתנאים הנוכחיים, צבא שרוצה לקיים את החוק ההומניטרי הבינלאומי חייב להשקיע מיליארדים של דולרים ולקבל על עצמו נטל אסטרטגי עצום. צבא ארצות הברית, שבניגוד לתדמיתו לוקח את החוק הבינלאומי מאד ברצינות, השקיע סכומים אסטרונומיים, דמיוניים כמעט, בהדרכת גייסות, הכשרת גדודים של משפטנים והקמת מנגנונים שיפקחו על קיום החוק המסובך בכל מנגנוניו וזרועותיו השונות של הצבא. גם שם, כפי שהוכיחו פרשיות שהתרחשו בעיראק (ההתעללויות בכלא אבו גרייב, למשל), זה לא ממש עובד. מעבר לכך, האמריקאים הקימו מגנונים עוקפים שיאפשרו להם להתנהל בלא המשקולת של החוק ההומינטרי, כמו מחנה המעצר המפורסם בגואנטנמו או בתי כלא סודיים של ה-CIA ברחבי העולם.
צבאות קטנים ועניים יותר מצבא ארצות הברית, כמובן, אינם יכולים להשקיע סכומים דומים, ומבחינתם – ציות לחוק ההומינטרי הבינלאומי הוא פשוט מגוחך. הדבר נכון במיוחד לצבאות שמרגישים שהמלחמה נוטה נגדם, וסביר שלא ירצו לקשור משקולת אסטרטגית לרגליהם הכושלות. לפיכך, מדינות נמנעות שוב ושוב מהכרזת מלחמה – כדי לא להיות מחוייבות באופן רשמי לקורפוס החוקים של ה-IHL. מחקרה של פזאל מראה כי המדינות היחידות כמעט שהכריזו מלחמה באופן רשמי מאז 1945 היו הודו ופקיסטן, שצבאותיהם עדיין משמרים מסורות בריטיות שכוחות.
יש להדגיש, שאי הכרזת מלחמה אינה פוטרת מדינה בהכרח מהחוק ההומניטרי הבינלאומי, אבל היא בהחלט מאפשרת לה (לפעמים) יותר מרחב תמרון באו"ם ובקהילה הבינלאומית. אם המלחמה שלנו היא רק "מבצע לשלום הגליל", "מבצע נגד הטרור" או "פעולת הגנה", אפשר לנסות, לא תמיד בהצלחה, להימנע מסנקציות ולמשוך זמן יקר.
לפעמים מגיעים הדברים לידי אבסורד של ממש. במלחמת פוקלנד, למשל, הטילה בריטניה מצור ימי על ארגנטינה, אולם נמנעה מלכנות אותו "מצור". הסיבה: החוק הבינלאומי מחייב את המדינה המטילה את המצור לקיים אותו "באופן אפקטיבי", וכדי לעשות זאת היה צריך להביא לפוקלנד כוח צבאי עצום שבריטניה לא רצתה להקצות. במקרים אחרים, תרצה המדינה לעקוף את חוקיה שלה, שמגדירים במפורש את חובותיה בזמן מלחמה. לדעתי, אהוד אולמרט נמנע במשך זמן רב מהגדרת מלחמת לבנון השנייה כ"מלחמה", כי הדבר היה משית על הממשלה התחייבויות כספיות אסטרונומיות כפיצויים לתושבי הצפון.
מבחינה כלכלית – מותה של הכרזת המלחמה הוא מעין "תגובת שוּק" (Market Response). כאשר עומד השוק בפני חוקים לא ריאליסטיים המגבילים אותו בניגוד לרצונם של הצדדים, הוא ימצא את הדרך לעקוף אותם באופן יצירתי. אם אי אפשר לצאת למלחמה בלי להיות פושע מלחמה, אם כל מלחמה שנייה מוגדרת כ"תוקפנות" וכל פעולה שנהרגים בה אזרחים מפרה את החוק הבינלאומי ועלולה להביא לתביעה בהאג – אז עדיף פשוט להילחם ולא להודות בכך. באופן זה, מביסים משפטני החוק הבינלאומי את עצמם. אם חוקי המלחמה הבינלאומיים היו מתונים וסבירים יותר, אז אולי היה אפשר לאכוף אותן על מדינות סוררות ביתר קלות. דווקא הקיצוניות שלהם גורמת למדינות להתעלם מהן לחלוטין. מערכת החוק הבינלאומית יכולה, לכל היותר, לתפוס מדי פעם קורבן חלש שהפסיד במלחמה ולהפוך אותו לדוגמא ומופת, אבל לא יותר מכך, וחבל.
רוסיה האחרת
משטר פוטין מבקש לתקוע טריז בין שתי קבוצות בעם הרוסי – האופוזיציונרים "המפונקים" מהערים הגדולות, ו"רוסיה האחרת" מערי התעשייה. אבל ממחקר עומק שנעשה לאחרונה עולה שתומכיו המסורתיים של פוטין מאבדים סבלנות. האם הם יפנו לדמוקרטיה, או שמא לכוחות אחרים?
מנסה לתקוע טריז. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין
מאמר זה התפרסם בויי נט.
ערב אחד בקיץ שעבר, כאשר שהיתי בבייג'ינג לצורך לימודים, יצאתי לפאב מקומי עם חבורה של סטודנטים ודיפלומטים רוסים. אחד מהם, נספח עיתונות זוטר בשגרירות המקומית, נזעק כאשר אמרתי לו, ברוב חוצפתי, שרוסיה ובלרוס אינן דמוקרטיות. "אמריקה היא דיקטטורה!" הצליף בי בחזרה, כאילו הייתי אמריקאי, "ברוסיה אמנם אתה לא יכול לקבוע מי יהיה נשיא, אבל פוטין יודע יותר טוב ממני מה המדיניות הנכונה לרוסיה. לעומת זאת," המשיך, "בארצות הברית אין חופש לשתות ולעשן ברחוב," ובאופן כללי נשלט המערב כולו על ידי גורמים נסתרים ואפלים המושכים בחוטים מאחור. ומה עם האופוזיציה ברוסיה, והפגנות ההמונים כנגד פוטין במוסקבה, שאלתי? הדיפלומט הצעיר נופף בידו בביטול, כאילו גירש זבוב טורדני. מבחינתו, הם לא היו שווים אפילו התייחסות.
אותו דיפלומט, באופן טבעי, מייצג את המשטר, ויתכן שיקפיד לשמור על הקו הרשמי אפילו בשיחה פרטית. אולם במהלך מסעותיי ברוסיה ובאוקראינה שמעתי דברים דומים גם מרוסים אחרים, לא מעטים כלל וכלל. גרפיטי ענק שראיתי בזמנו בעיר הסיבירית אולאן-אודה, "פוטין- עזור לי!" משקף יותר מכל את השקפת העולם הזאת. הנשיא הוא מעין אב טוב ומיטיב, שיודע מה העם צריך, ויש לשמוע ולציית לו.
לעיתים נדמה, כפי שכתבו לאחרונה החוקרים מיכאיל דימיטרייב ודניאל טרייסמן במגזין האמריקאי Foreign Affairs, שהעם הרוסי מחולק לשתי קבוצות עיקריות עם תהום פעורה ביניהן. חברי הקבוצה הראשונה, המורכבת בעיקר מסטודנטים, בעלי מקצועות חופשיים ומשכילים אחרים בערים הגדולות מוסקבה וסט.פטרסבורג, שואפים לדמוקרטיה וזכויות אזרח. אנשים אלו קרובים לרוב למערב מבחינה תרבותית, והם שמילאו את הכיכרות בערים הגדולות בהפגנות המחאה האחרונות נגד פוטין. זהו, בין היתר, הרקע למחאות הצבעוניות שראינו בשנתיים האחרונות, ולא רק זו של להקת פוסי ריוט. לפני שנתיים בערך, למשל, חבשו אלפי מוסקבאים דליים כחולים, כדי למחות נגד פקידי מדינה המנצלים סירנות משטרה בשביל להתפרע בכבישים.
הפגנת הצ'קלאקות במוסקבה- על הסטיקר כתוב: "גם אני ממהר"
הקבוצה השנייה, טוענים דימיטרייב וטרייסמן, מכילה את רוב רובו של העם: מערי התעשייה האפורות, העיירות הקטנות והכפרים. לפי הסטיגמה המקובלת, אנשים אלו הם שמרנים מבחינה חברתית ותרבותית, בוטחים במשטר ("פוטין- עזור לי!"), חושדים במערב, דוגלים בתיאוריות קונספירציה ומתעבים את תרבות השפע והפנאי ה"מפונקת" של האליטה בערים הגדולות. הם לא מתרשמים מפוסי-ריוט או מתמהונים החובשים דליים כחולים על ראשיהם.
פוטין ומפלגתו, "רוסיה מאוחדת", מנסים, כטקטיקת ההישרדות העיקרית שלהם, לנעוץ טריז חזק ככל האפשר בין שתי הקבוצות הללו, היינו- בין האליטה האופוזיציונית לרוב רובו של העם הפשוט. במסגרת הטקטיקה הזאת, מוצגת האופוזיציה במוסקבה ובסט. פטרסבורג כאליטה של בני עשירים מפונקים, חולמי חלומות והוזי הזיות, חשודים בהומוסקסואליות (האשמה חמורה ביותר בעיני רוב הרוסים), בחוסר פטריוטיות ובהפקרות מינית. מגמה זו באה לידי ביטוי קיצוני בסרטון ששיגרו תומכיו של פוטין לרשת האינטרנט זמן קצר לפני הבחירות האחרונות. בסרטון הזה, שנשא את השם המצמרר "רוסיה בלי פוטין" (Rossiya bez Putina) הוצג תרחיש אימים שייצא לפועל במקרה שהליברלים יעלו לשלטון במוסקבה. הנשיא החדש יהיה הבלוגר הליברלי אלכסיי נבאלני. אוצרות הטבע יחולקו בין מושחתים שונים, ביניהם אשתו של הנשיא וצ'יריקובה, פעילה ידועה נגד כריתת יערות. התוצאה היא כאוס מוחלט: מחוזות ייפרשו מרוסיה, הגיאורגים יפלשו לקווקז ויילחמו שם עם האמירות המוסלמית של צ'צ'ניה, היפנים יכבשו את וולדיווסטוק והסינים את מזרח סיביר, ניאו נאצים יניפו את דגל צלב הקרס מעל ארמון הממשלה בסט. פטרסבורג. נבאלני יימלט למערב, יקבל שם מקלט מדיני, וכעבור מספר חודשים יזכה בפרס נובל על ספרו "שנה בשלטון". המסר הוא ברור: הליברלים הם חדלי אישים מפונקים ובובות של המערב, ורק "איש חזק" כמו פוטין יוכל להוביל את רוסיה מול המזימות הנרקמות נגדה מכל עבר.
אין סימפטיה. בנות להקת פוסי ריוט בבית המשפט.
אולם בשל שינויי עומק החלים בחברה הרוסית, האסטרטגיה של פוטין ותומכיו עובדת באופן חלקי בלבד. דימיטרייב וטרייסמן מצטטים תוצאות של מחקר עומק, שנערך בידי מכון רוסי נודע לחקר דעת קהל. מתוך ידיעה שתשובות של "כן" או "לא" בסקר משקפות את דעת המשתתפים באופן חלקי בלבד, הרכיב המכון קבוצות מיקוד מיישובים רבים מאד ברחבי רוסיה: ערים גדולות, עיירות וכפרים, חלקם במרכז האירופי וחלקם באזורים מרוחקים. לשם השוואה, הורכבה גם קבוצת מיקוד מבין משתתפי המחאה במוסקבה. התוצאות מפתיעות, באופן חלקי לפחות. מחד, בהתאם לאסטרטגיה של פוטין, רוב הנשאלים מתעבים את האופוזיציה במוסקבה ובסט. פטרסבורג, ומבטלים אותה כאוסף של ילדים מפונקים. רובם גם תומכים, מסיבה זו בדיוק, בעונש המאסר שהושת על חברות להקת פוסי ריוט. מצד שני, היחס של רובם לפוטין קר ועוין. לרוב הנשאלים, לא אכפת שהנשיא מחזיק בסמכויות דיקטטוריות, והם לא מעוניינים להשתתף בתהליך הפוליטי. במשך שנים הם ביקשו (כדברי אותו גרפיטי באולאן-אודה) שפוטין "יעזור להם", והם פשוט כועסים עליו כי לא עשה זאת. הם לא רוצים להפגין כנגד השלטון- אבל גם לא לשלם שוחד לשוטר המקומי. הם לא רוצים לפרק את המדינה הדיקטטורית- אבל רוצים שהיא תתפקד ותיתן להם שירותי חינוך, בריאות ורווחה. משבר היורו, שמשפיע גם על רוסיה, וחוסר האונים המובהק של השלטון המושחת, מרגיז אותם יותר ויותר.
מסקנתם של דימיטרייב וטרייסמן היא שמשבר כלכלי חריף יוכל לעורר את "רוסיה האחרת" מרבצה, ולסכן באופן ממשי את שלטונו של פוטין. אולם שני החוקרים טועים, לדעתי, כאשר הם טוענים כי תהליך זה עשוי להביא את הליברלים לשלטון, משום שמדינה דמוקרטית עם שקיפות שלטונית עשויה להיות גם יעילה יותר. אולי, אבל הבעיה היא שנשאלי הסקר אינם סבורים כך. הם אמנם כועסים על שלטון פוטין על חוסר יעילותו, אולם הליברלים, בתקופת ילצין למשל, היו כאוטיים אף יותר ויעילים פחות. לפיכך, במקרה של משבר כלכלי חריף ומהומות נרחבות כנגד פוטין, כוחות לאומניים אפלים, פרוטו פשיסטיים, שכוחם ממילא מתחזק ברוסיה, עשויים לעלות לשלטון על מצע של "יעילות", "אחדות לאומית" ו"יד ברזל כנגד השחיתות". התוצאה עלולה להיות הרת אסון לרוסיה- ולעולם כולו.
ב' זה בית לורדים
מדוע כדאי להקים בית לורדים בישראל?
מאמר זה פורסם קודם באתר קומפרס
לפני מספר שבועות, כחלק ממסע מחקר בלונדון, הזדמנתי לפרלמנט הבריטי כדי לצפות בדיון על אסטרטגיה כלכלית בהשתתפות שר התעשייה. כישראלי, שרגיל לצרחות, לצווחות ולויכוחים הפופוליסטיים בכנסת (המכוונים בעיקר למצלמות הטלוויזיה) הופעתי לראות דיון ער וסוער, כולל קריאות ביניים, אך ענייני ומעמיק מאד. חברי הפרלמנט, מהאופוזיציה והקואליציה, אמנם התווכחו ביניהם, אולם נכנסו לעובי הקורה ובאמת הצליחו לדון במדיניות הכלכלית של הממשלה, יתרונותיה וחסרונותיה. יתר על כן, היתה הרגשה שהדיון מתקדם, ורבים מהנוכחים הציעו הצעות מעשיות, במקום רק לנסות להתנגח ולריב מול המצלמות. לעומת החרפות הניתכות וכוסות המים הנשפכות בפרלמנט שלנו, מדובר באמת בעולם אחר.
ובכל זאת, בטור הזה אינני רוצה לקונן מחדש על חסרונות תרבות הדיון הישראלית, בהשוואה לזו הבריטית. הדיון בפרלמנט הבריטי הוא רציני יותר לא רק משום שהבריטים מנומסים יותר מהישראלים, אלא גם ובעיקר בגלל המבנה השונה שלו. באופן ספציפי כוונתי היא לגורם ממשלי-ממסדי שאחראי לחלק גדול מהריסון וההעמקה בפוליטיקה הבריטית: הבית העליון, או בית הלורדים. יתר על כן, אני סבור שבכל רפורמה בשיטת הממשל בישראל, עלינו לאמץ את הפטנט ולהקים בעצמנו בית עליון מסוג זה.
בית הלורדים הבריטי הורכב באופן מסורתי מאצילים שתפקידם עובר בירושה ובישופים של הכנסייה האנגליקנית, אולם כיום רוב חבריו הם אנשים משכמם ומעלה, שהגיעו להישגים משמעותיים בתחומים שונים של עשייה. הם ממונים על ידי המלכה (בהמלצתה של ועדה מקצועית, כמובן) לכל חייהם. חלקם שייכים למפלגות השונות, ואחרים אינם מפלגתיים (cross-benchers). יתכן שבשנים הקרובות תיערך רפורמה, הכיסאות התורשתיים יבוטלו והלורדים ייבחרו או ימונו לתקופה ארוכה מאד, אך מוגבלת בזמן. בין כך ובין כך, ובניגוד לדיעה המקובלת, בית הלורדים אינו מוסד אנטי-דמוקרטי המוסמך להטיל וטו על החלטותיהם של נבחרי העם. הלורדים, למעשה, אינם מסוגלים לבטל חקיקה של בית הנבחרים, אלא רק לעכב אותה למשך 12 חודשים (ווטו מושהה). הבית העליון, למעשה, מוסמך לומר לנבחרי העם: "החקיקה שאתם מציעים גורלית ויש לה השלכות רבות. ייתכן ואתם פועלים באופן פופוליסטי, או בלהט הרגע. חכו זמן מה, שהרוחות יירגעו והעניין הציבורי יידעך, ודונו בעניין פעם נוספת, וברצינות." במקביל (ובדומה לסנאט האמריקאי) הצעות חוק עוברות קריאה ראשונה בשתי הבתים במעין תהליך של "פינג-פונג", וכך שוזפות אותן יותר עיניים, והן עוברות עריכות ותיקונים רבים יותר לפני שהן מתקבלות. דוגמא מצויינת לכך הוא חוק למלחמה בטרור, שהעבירה הממשלה הבריטית ב-2008. בית הלורדים דחה את אחד מהסעיפים הדרקוניים שבתוכנית (להעניק למשטרה סמכות לעצור חשודים בטרור ל-42 יום במקום 28), והממשלה העדיפה לוותר עליו במקום לנסות להעביר אותו מחדש בבית הנבחרים. כך, יצר הבית העליון איזון: התוכנית התקבלה, אך בגירסה מחושבת ומתונה יותר. תרבות הדיון הפוליטית הבריטית, אם כן, אינה תלויה אך ורק במנטליות או במזג ציבורי, אלא מעוגנת גם במוסדות פוליטיים.
הקמת בית עליון בישראל תפתור בעיות רבות בפוליטיקה הסוערת שלנו. כידוע, חברי כנסת רבים מציעים הצעות חוק מתלהמות, פופוליסטיות עם השלכות ארוכות טווח שאיש כמעט לא מביא אותן בחשבון, רק כדי לעורר סקנדל שיעלה אותם לכותרות. אחרים מציעים חוקים שעלותם התקציבית גדולה ולעיתים אף אסטרונומית, ויישומם פשוט בלתי אפשרי מבחינה כלכלית. כדרכה, פיתחה המערכת הישראלית שני פתרונות מאולתרים כדי להתמודד עם הבעיה: אקטיביזם שיפוטי, המאפשר לבג"ץ לפסול חוקים המנוגדים לחוקי יסוד, וחוק ההסדרים, המאפשר לאוצר להקפיא חקיקה שאין לה מימון מספק. היתרון הראשון בעייתי, והשני הרסני. למרות החלומות של רבים בשמאל, הניסיון להפוך את בג"ץ ל"ממשלת על" שאינה נבחרת הוציא מאיזון את המערכת כולה. מבול של עתירות פוליטיות (על ההתנתקות, שחרור אסירים פלסטינים, עסקת שליט) הפך את בית המשפט לזירה של התכתשות פוליטית, דבר שתרם להידרדרות האמון הציבורי בבית המשפט העליון. חוק ההסדרים בעייתי ואנטי-דמוקרטי אף יותר. הוא נותן, למעשה, את השליטה במדיניות הכלכלית לחבורה של פקידים לא נבחרים, הגונים אמנם, אך בעלי השקפת עולם כלכלית ימנית-קיצונית שלא בהכרח מייצגת את דעת הציבור ונבחריו. ובכל זאת – חוסר האיזון במערכת הישראלית וריבוי הצעות החוק המתלהמות והפופוליסטיות מחייב שימוש בשתי התרופות הללו, בעייתיות ומסוכנות ככל שיהיו.
בית עליון עשוי לתרום לאיזון המערכת ולתיקון חלק מחולייה. כמו בית הלורדים הבריטי, הוא לא יוכל לבטל חוקים בעלי השלכות מזיקות– אלא לדרוש מהכנסת לדון בהם מחדש ברצינות, לאחר שהעניין הציבורי יידעך והמצלמות יסתלקו. דיון מחודש כזה לא בהכרח יפתור את כל הבעיות, אבל הוא בהחלט ייתן זמן ומקום ל"מחשבה שנייה", יפחית את הצורך בשימוש באקטיביזם שיפוטי או חוק ההסדרים, ויישפר את תהליך קבלת ההחלטות במדינת ישראל.
כאן עולה השאלה הקריטית, כיצד ייבחרו חברי הבית העליון הישראלי. אינני מציע לאמץ כמובן את השיטה הבריטית של בני אצולה שאינם נבחרים ותפקידם עובר בירושה, אבל ניתן לשקול מספר שיטות של בחירה משולבת. בארצות הברית, למשל, חברי הסנאט נבחרים כל שש שנים, ולפי ההצעה של המפלגה הליברל-דמוקרטית בבריטניה, חברי בית הלורדים ייבחרו בבחירות אזוריות לתקופות כהונה ארוכות של חמש עשרה שנה. בשני המקרים, תקופת הכהונה הארוכה אמורה להפחית את הלחץ הפוליטי על חברי הבית, ולאפשר להם להתנהל באופן ממלכתי יותר ופופוליסטי פחות. כמו במערכת הנוכחית בבריטניה, כדאי לשלב בבית העליון לא רק אנשים שייבחרו בידי הציבור, אלא גם אנשים בעלי הישגים משכמם ומעלה שתרומתם למדינה מוכחת. האקדמיה הלאומית למדעים, למשל, תוכל לבחור אחדים מחבריה למקומות משוריינים בבית העליון, וניתן לשקול לשריין מקומות גם לשופטים בדימוס, כלכלנים, אנשי רוח, אנשי דת יהודים, נוצרים ומוסלמים ואחרים שייבחרו בידי ועדה מיוחדת (בדומה לועדה למינוי שופטים).
בית עליון, כמובן, אינו מוסד חף מבעיות. בהקמת בית נוסף ישנו בזבוז כספי ניכר, והוא עשוי להוביל לויכוחים ותחרויות על כיבודים, תארים ומעמד. אולם נראה כי היתרונות עולים על החסרונות באופן ניכר. ההוצאה הכספית הצפויה, למשל, היא כאין וכאפס לעומת עלותם של חוקים פופוליסטיים שאין דרך אמיתית לממנם. הבית העליון יוכל לבדוק בשבע עיניים את החוקים הללו, ולהבדיל בינם לבין חוקים חברתיים נחוצים שפקידי האוצר אינם מעוניינים ליישם. שיטת בחירה משולבת ונכונה, כפי שהצעתי לעיל או בהתאם לנוסח אחר, תוכל למזג בין נבחרי ציבור המכהנים לתקופה ארוכה לאנשים בעלי הישגים, מנוסים ואיכותיים שסיכויי כניסתם לפוליטיקה הקובנציונאלית נמוכים עד אפסיים בשל היעדר כריזמה או סיבות אחרות. מכל נקודה ממנה מסתכלים, היתרונות של בית עליון עולים על החסרונות, ולא לחינם אומץ פיתרון זה בידי המתוקנות בדמוקרטיות, ביניהן ארצות הברית, בריטניה, גרמניה ויפן. נראה לי כי אם יוקם מוסד כזה במסגרת רפורמה לשינוי שיטת הממשל בישראל, כולנו נצא מורווחים.
הינשוּף 
