הינשוּף

אלויס ברונר, הפושע הנאצי שתכנן מזימות חטיפה בינלאומיות תחת חסותו של השירות החשאי הסורי, לא הבחין בעיניים שעקבו אחריו מהצללים. בעוד ישראל כולה נרעשת ממשפטו המתנהל של אדולף אייכמן, רקמו ראשי המוסד מבצע חיסול בבירה הסורית. "האיש של היטלר בדמשק" על פיגועי הענשה, חבילות נפץ והעדרותו הגורלית של שרברב אחד.

כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ

שמואל א', ט"ו 32

בדצמבר 1961, היתה מדינת ישראל עדיין שרויה תחת הרושם הכבד של משפט אייכמן. הנאשם, כעת נידון למוות, תלה את כל יהבו בנשיא המדינה יצחק בן צבי, שימתיק את עונש המוות שנגזר עליו. הנשיא, מצדו, דחה את הבקשה על הסף, ובמקום לנמק ענה בפסוק התנכ"י הנזכר לעיל. אולם בעוד אייכמן ממתין לחבל התלייה, תכננה מדינת ישראל הוצאה נוספת להורג: "פיגוע הענשה" נגד עוזרו של אייכמן, אלויס ברונר, שהסתתר בדמשק בחסות השירות החשאי הסורי-מצרי. ברונר, קצין ס"ס אוסטרי, היה ממשמידי היהודים היעילים, השיטתיים והסדיסטים ביותר. המערכת שבנה נועדה להשתמש בכספי היהודים בכדי לממן את השמדתם ולוודא שאף ילד יהודי לא ימלט מתאי הגזים. בפוסטים הקודמים בסדרה, תיארנו כיצד נמלט ברונר לדמשק, השתלב בשירות החשאי הסורי-מצרי וגרם למהומות ולהיסטריה בצמרת של מערב גרמניה. ראינו גם כיצד תכנן לשחרר את אייכמן מכלאו באמצעות פעולת קומנדו ואף לחטוף את נשיא הקונגרס היהודי העולמי בפיגוע מיקוח. הוא לא ידע ולא הבין, שבכל אותו הזמן, עיניים עוינות עקבו אחריו מהצללים.

לאחר שהעיתונאי והבלש החובב הרמן שפר חשף את זהותו של ברונר, הפושע הנמלט הפך למפורסם במערב גרמניה. פריץ באואר, התובע היהודי הנמרץ של מדינת הסן ואחד מציידי הנאצים המסורים ביותר, החליט לפתוח בחקירה פלילית. כפועל יוצא ממנה, הוציאו הרשויות המערב-גרמניות צו מעצר נגד ברונר. באואר הגדיל לעשות והבטיח שיתוף פעולה מצד התובע הכללי של לבנון (המשטר הלבנוני היה עוין לסוריה ולמצרים באותה עת). זה הבטיח שברגע שידרוך ברונר על אדמה לבנונית, תעצור אותו המשטרה ותעבירו לגרמניה.

אולם במקביל, באואר בא במגעים עם אויבים אחרים של ברונר, נכונים לפעולה הרבה יותר מפקידיה המשפטיים של מערב גרמניה. מזה זמן, היה התובע הכללי של הסן בקשרים עם המוסד, ואף סיפק לו את המידע הקריטי שהוביל ללכידתו של אייכמן. כעת, בקיץ 1960, יצר קשר פעם נוספת עם תל אביב, והודיע לראש המוסד איסר הראל כי אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן, מתחבא בדמשק תחת השם הבדוי "גיאורג פישר". מיד לאחר מכן, קיבל המוסד טיפ נוסף מגרמני מפוקפק בשם פרנץ פטר קוביינסקי, טיפוס צבעוני שהמיר את דתו לאסלאם, עקר למצרים ושימש כמתווך בין ניאו-נאצים באירופה למרחב הערבי. קוביינסקי האלכוהוליסט והפזרן, שנודע בקרב כל מכריו כנוכל מקצועי, עבד כ"רוכל מודיעין" וחלק בסתר את מרכולתו הן עם ה-CIA והן עם המוסד. למרות היותו דג רקק, הוא פחד (כנראה שלא בצדק) מידה הארוכה של ישראל, ולכן הסכים לעבוד עבורה. המוסד התייחס לרוב המידע שהביא כחסר ערך, אולם הפרטים שמסר על ברונר היו מדוייקים במפתיע. מהצלבת המידע שהגיע מבאואר וקוביינסקי, למד המוסד כי ברונר התגורר בשכונת אבו רומאנה בדמשק, בקומה השלישית ברחוב ג'ורג' חדאד 22.

החדשות על ברונר הגיעו למוסד בתזמון מעולה. שלוש שנים קודם לכן, יתכן מאד שאנשי המטה בתל אביב היו מתייקים אותן ומתעלמים מהן. בשנות החמישים, שירותי הביטחון של ישראל כמעט ולא התעניינו בציד נאצים, והעדיפו להשקיע את משאביהם בטרדות ההווה. עם זאת, גל אנטישמיות ששטף את העולם ב-1959, בתוספת ללחץ לא מתון מצד פריץ באואר, שינו את סדר העדיפויות של המוסד ויצרו את הדינמיקה שהובילה ללכידת אייכמן. במקביל, הורה הראל לנסות וללכוד גם את מנגלה, הרופא הסדיסטי של מחנה אושוויץ. האימפקט העצום של משפט אייכמן פיתה את ראש המוסד לשחזר את ההצלחה, וברונר נראה כמטרה מפתה במיוחד.

קוביינסקי סיפר למפעיליו כי ברונר תכנן לבקר באירופה באוקטובר 1960, בכדי לפגוש בכמה פעילים ניאו נאצים. מחקר פנימי של המוסד, ששוחרר לפרסום רק בשנת 2014, מספר לנו כי יחידת המוסד שהיתה אחראית על ציד נאצים (שם קוד "עמל" – קיצור של עמלק), נכנסה לפעולה מיד. בראש היחידה עמד שלמה כהן-אברבאנל, צייר אומן, מרגל מוערך ואחיו של השופט חיים כהן. ב-14 באוקטובר 1960 כתב כהן-אברבאנל לאחראי על שלוחות צומת (המחלקה האחראית על גיוס והפעלת סוכנים) באירופה, שעליו לחפש את ברונר, וסיים בברכת "ציד מוצלח". כמו שראינו, ראש הביון המערב-גרמני ניסה להביא את ברונר לאירופה מסיבותיו שלו, אולם הפושע הנאצי, בחכמה רבה, סירב בתוקף לעזוב את סוריה. המוסד הבין ש"פיגוע ההענשה" יאלץ להתקיים בליבה של ארץ האויב.

בכדי להתכונן למבצע, עדכנו ראשי עמל את תיק ברונר עם מודיעין איכותי ממקורות מגוונים. חלקו הגיע מניצולי שואה שאיתרע מזלם לפגוש אותו בזמן המלחמה. הרמן שפר, שתמיד שמח למכור מידע על ברונר לכל המעוניין, נפגש עם נציגי המוסד באתונה ואיסטנבול. במסמכי המוסד, הוא מופיע כ"עיתונאי גרמני" תחת שם הקוד "מרחביה". שני מקורות נוספים היו קובינסקי (ככל הנראה תחת שם הקוד "פולקלור") ומקור לא ידוע אחר בשם "סונית" (סנונית?) שפגש את ברונר בסתיו 1960. כמה חוקרים, כמו ד"ר רונן ברגמן, שיערו כי אחד מהאינפורמנטים היה המרגל הישראל אלי כהן, שאכן חיפש מידע על הנאצים בסוריה. אולם השערה זו אינה הגיונית, מפני שכהן נכנס לסוריה רק בפברואר 1962, חודשים רבים לאחר תום המבצע.

באמצע ינואר 1961, החליטו חוקרי עמל כי השיגו די מידע על ברונר, והעבירו אותו לאנשי המבצעים ביחד עם הצילום העדכני שגנב הרמן שפר. ראשי המוסד החליטו כי חטיפה ומעצר נוסח אייכמן אינם אפשריים בתנאים הקשים של דמשק, והחליטו לחסל את ברונר בפעולה שכונתה "פיגוע הענשה". המשימה הוטלה על יחידה מבצעית קטנה בשם "מפרץ", שהיתה ממונה על מבצעים במדינות ערב. ראש מפרץ, רה"מ לעתיד יצחק שמיר, מילא את היחידה בותיקי לח"י כמותו. אלו גויסו למוסד באמצע שנות החמישים, בעיקר בכדי שלא יעשו צרות לממשלת ישראל, ותחת זאת ינצלו את נסיונם המחתרתי לפעילות חשאית בחו"ל.

שמיר בחר למשימה סוכן בשם נר, איש לח"י ששפת אמו ערבית. נר היה כבר מרגל מנוסה ומשופשף, עם עבר עשיר של פעולות במדינות ערביות עוינות. ב-21 במאי 1961, הגיע לביירות עם דרכון מזוייף, והמשיך מיד לדמשק במונית. הוא הגיע לעיר בזמן לעיד אל-אדחה, חג הקורבן, אחד המועדים החשובים בלוח השנה המוסלמי. בהמולת החג של דמשק, הצליח למצוא חדר במלון עבדין, ולאחר מקלחת קצרה המשיך מיד לרחוב ג'ורג' חדאד 22. ליד הבניין, הבחין באדם בעל חזות אירופית מטפס במדרגות. כדי לוודא שאכן מדובר בברונר, ניגש לחנותו של השרברב בקומת הקרקע, ושאל אותו על "ד"ר גיאורג פישר". השרברב אישר שפישר היה האירופי היחיד בבניין, והוסיף שלפעמים הוא (השרברב) לוקח מכתבים וחבילות עבור שאר הדיירים. נר לא הסתפק בכך. ביום שלמחרת חזר לבנין, עלה לקומה השלישית והתבונן בדלתות. על אחת מהן היה שם ערבי, והשנייה היתה ריקה. הוא דפק על הדלת הריקה, ובפתח עמד אירופי בחלוק בית. נר הבין מיד שמולו עומד ברונר, רוצח ההמונים שאחראי להשמדתם של מאות אלפי יהודים. אולי היה יכול לחסל אותו במקום, אך לא היתה לו תוכנית מילוט, ומלבד זאת – ההוראות שלו היו כרגע רק לאסוף מודיעין. לפיכך, אמר לברונר שהוא מחפש את "מר תבארה". הנאצי היה חשדן, ושאל למה הוא מחפש ערבי בדירה שלו. הזכרונות מחטיפת אייכמן היו עדיין טריים. נר התנצל וירד במדרגות. הוא ידע שברונר עוקב אחריו מהחלון, ולכן העמיד פנים שהוא מחפש את מר תבארה במשך מספר דקות, לפני שהניף את ידיו בייאוש והסתלק מהמקום.

כעת, עם המידע של עמל והמודיעין שאסף נר בשטח, היה אפשר להתחיל ולתכנן את המבצע. שמיר החליט לחסל את ברונר באמצעות חבילת נפץ, שאותה אסף ממתקן סודי של אמ"ן. חבילת הנפץ – תוצאה של שיתוף פעולה פורה בין המודיעין הישראלי והשירות החשאי הצרפתי – היתה בנויה כך שלא תתפוצץ גם אם היא מיטלטלת בדואר, אלא רק כאשר מישהו מושך את תוכנה החוצה. בראשית ספטמבר 1961, פגש שמיר את נר באירופה והעביר לו את הפצצה במזוודה עם תחתית כפולה. בשמיני לחודש, הסוכן עלה על טיסה לביירות ומשם, כרגיל, המשיך לדמשק במונית. הוא חיכה ברחוב ג'ורג' חדאד ליד בית מספר 22, עד שראה את ברונר עוזב את הדירה. מיד נזכר בשרברב שנהג לקחת דואר עבור דיירי הבניין, אולם כאן – דברים התחילו להשתבש. מאוחר יותר כתב נר בדו"ח המבצעי שלו, שפורסם במחקר פנימי של המוסד (ראו בעמ' 127):

באותו רגע ניגשתי לבית וראיתי שחנות האינסטלטור סגורה. ליד חנותו של האינסטלטור יש (בבית השני) חנות לתיקון רדיו. ניגשתי אל בעל החנות ושאלתי אותו היכן נמצא האינסטלטור. הוא אמר, שזה יותר משבועיים שהוא לא עובד בחנות היות שכאן אין עבודה והאינסטלטור עובד בחוץ… אז אני ביקשתי אותו אם הוא מוכן להעביר את המכתב לשכן הגר בבית השני בדירה מס' 7. הוא אמר לא אני גם כן הולך עוד מעט ולא אוכל לקבל על עצמי.

נר הודה למוכר הרדיו ועזב. זו, ככל הנראה, היתה הטעות הגדולה ביותר שלו. כפי שאמר לי אחד מחוקרי המוסד בראיון, היה עליו להשאיר את החבילה ליד הדלת של ברונר. בחלל הדירה הקטן, הפיצוץ היה עשוי להיות קטלני בהרבה. במקום זאת סר לדואר המרכזי ברחוב פורט סעיד, ושלח חבילה רשומה לגיאורג פישר, ת"ד 635. הפקידה מאחורי הדלפק חשדה בחבילה הכבדה, אך נר הרגיע אותה ואמר שיש שם רק "חשבונות". למזלו, היא לא ביקשה בדיקה נוספת.

ביום המחרת, החבילה נשלחה למענו של ברונר, אך הוא לא היה בבית בכדי לחתום. במקום הפצצה, הוא קיבל הודעה שחבילה ממתינה לו בדואר המרכזי בדמשק. ב-13 בספטמבר הלך לרחוב פורט סעיד בכדי לקבל את הדואר, והפקידה הגישה לו את החבילה של נר. בשעה 12:30 בדיוק, פתח אותה ברונר עם כלי ארוך כלשהו, החלטה שככל הנראה הצילה את חייו. הוא איבד את עינו השמאלית ונפצע באחת מידיו, שנותרה משותקת באופן חלקי. לאחר מספר ימים, שמיר והממונים עליו קראו בעיתונות הערבית כי "זר" נפצע מחבילת נפץ במשרד הדואר המרכזי של דמשק. אחד מראשי המודיעין הסורי סיפר למקור של אמ"ן כי שמו של הקורבן היה גיאורג פישר, והיה לו עבר של "פעולות נגד היהודים". שמיר וחבריו הבינו שהפעולה נכשלה. שני עשורים יחלפו עד שינסו בשנית.

חבר שביקר את ברונר העיד כי הפושע התעוור כמעט לגמרי. רופא גרמני ניתח את העין והשיב לברונר חלק מראייתו, אולם זו לא חזרה מעולם לקדמותה. מאותו היום, הסתובב עם עין זכוכית. פטרונו, קפטן לחאם, וראש השירות החשאי עבד אל חמיד סראג', דאגו לשמור עליו באופן צמוד. הוא הועבר שלוש פעמים בין בתי חולים שונים, והמשטר אפילו הפיץ שמועה שמת מפצעיו או שהוברח למצרים או הודו, בכדי להטעות מתנקשים פוטנציאליים נוספים. אולם גם עכשיו, איימה סכנה חמורה על ברונר. כעבור מספר ימים, התחוללה הפיכה בסוריה, והמשטר החדש תכנן להעמיד אותו למשפט ראווה. פרשת "הספר השחור" התפוצצה, ואיימה לגרוף את ברונר אל התהום.

לפרק הבא: שערוריית הספר השחור

לפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: האיש של היטלר בדמשק: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי: האיש של היטלר בדמשק: כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

מרתפי החקירות של המודיעין הסורי אפלים ומסוכנים, אך הם לא היו המקום המפחיד ביותר בדמשק בסוף שנות החמישים. ביום בלתי ידוע בשנת 1959, ירד עוזרו של אייכמן ללוע הארי, רק כדי לחזור משם כסוכן, מודיע ויועץ של השירות החשאי בדמשק. משם, תכנן לחלץ את מורו ורבו, אדולף אייכמן, באמצעות מבצע חשאי, ובאותה הזדמנות להיפטר ממשכיר נודניק שהפריע לו להזמין זונות לדירה. "האיש של היטלר בדמשק", הסדרה המיוחדת של הינשוף על מעלליו של אלויס ברונר, והפעם: פיגועי מיקוח ומזימות בינלאומיות.

מרתפי החקירות של המודיעין הצבאי הסורי אפלים ומסוכנים, אך הם לא היו המקום המפחיד ביותר בדמשק בסוף שנות החמישים. המדינה המצרית-סורית, שהתקיימה בין 1958 ל-1961 ונודעה כ"רפובליקה הערבית המאוחדת", החזיקה לפחות שלושה שירותי ביון במחוז הצפוני שלה. הפרוע והמאיים שבהם נקרא "המשרד המיוחד". עבד אל חמיד סיראג', הבוס של סוריה, הקים אותו כדי ליצור בסיס כוח עצמאי ולפקח על חתרנות ביתר שירותי המודיעין. אחד ממפקדי המשרד, טיפוס אפלולי שידוע לנו רק כ"קפטן לחאם", החזיק שורה של וילות ובניינים נטושים בפרברי דמשק, אליהם הגיעו אסירים שסומנו לטיפול מיוחד. החוקרים, חלקם פליטים פלסטינים להוטים לרצות, נודעו במידת אלימות חריגה אפילו בנוף הסורי. למוד ניסיון, הקונסול המערב-גרמני השווה אותם למעני הגסטפו מהרייך השלישי.

ביום לא ידוע, לקראת סוף 1959, הובא לאחד המתקנים הללו אוסטרי שחום ומשופם, שהזדהה בפני חוקריו כ"ד"ר גיאורג פישר". בשולחן מולו ישב קפטן לחאם. באותה התקופה, המשרד המיוחד לא ידע ש"פישר" היה למעשה אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן ואחד מאנשי הביצוע האכזריים ביותר של השואה באירופה. אבל הסורים ידעו גם ידעו על עסקיו המפוקפקים של "פישר" בדמשק, וסוכניו של לחאם גילו שהעביר כספים דרך קבע לאנשי קש באוסטריה. המשרד המיוחד, הבהיר לחאם לברונר, חושד שמדובר ברשת הברחת סמים ומתכוון לעצור אותו עד תום החקירה. עוזרו של אייכמן, שידע דבר או שניים על מתקני עינויים, מאד לא רצה לראות את החלק הפנימי של הוילה, ולאחר שכל נסיונות השכנוע נכשלו, שלף את הקלף האחרון שלו. "קוראים לי אלויס ברונר," אמר, "עבדתי עם אייכמן וצדים אותי כי אני אויב של היהודים." בתגובה, קם לחאם מהשולחן ולחץ את ידו בחום. "ברוכים הבאים לסוריה," אמר, "אויב אויבי הוא ידידי". מרגע זה, פצח ברונר בקריירה רבת שנים במודיעין הסורי, שכללה, כפי שנראה, גם תוכנית מופרעת לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי.

ברונר גייס למודיעין הסורי את שותפו למשחקי הברידג', פרנץ רדמאכר, המומחה לשעבר לענייני יהודים במשרד החוץ הנאצי. רדמאכר, שנודע כהוגה תוכנית מדגסקר, לקח חלק פעיל בטבח יהודי בלגארד. כעת, ביחד עם ברונר, עבד כסוכן עבור המשרד המיוחד ובמקביל גם עבור שירות המודיעין הראשי (מחלקת החקירות הכלליות). הצמד עבד עם קצינים סורים דוברי גרמנית, ששירתו בס"ס במהלך מלחמת העולם השנייה. אלו לקחו חלק גם בעסקי הנשק המלוכלכים עם המחתרת האלג'יראית, בעודם גוזרים קופון שמן. תחת פיקודם של קפטן לחאם וברנש נוסף, ממדוח אל-מידאני, אספו מודיעין על גרמנים ואוסטרים שגרו בסוריה ולבנון, וכנראה גם החליפו מידע עם סוכנים של ה-BND. העיתונאי והבלש החובב הרמן שפר, שהצליח לחדור לקהילה הנאצית בדמשק (ראו הפוסט הקודם בסדרה), סיפר שבכל פעם שהגיעה בקשת הסגרה נגד ברונר, זימן מידאני אותו ואת רדמאכר למשרד, ושאל אותם אם הם "נמצאים בסוריה". כשהשיבו בשלילה, מתקשים להחניק את צחוקם, ענה מידאני בשם משרד הפנים כי אין אנשים כאלה במדינה. זו תהיה התשובה הסורית הקבועה לכל בקשת הסגרה בעשרות השנים הבאות.

במקביל, שימש ברונר כמדריך לחקירות ועינויים. בכל יום נסע באופניים לואדי בראדה, שכונה בפרברי דמשק, שם הדריך קצינים סורים בשיטות הגסטפו ולימד אותם את השפה הגרמנית, "עם המבטא האוסטרי השרמנטי". כמה ממנהיגיו מזרי האימים של השירות החשאי הסורי לעתיד, כמו גנרל עלי דובא, למדו תורה מפיו. יש המייחסים לו את ההמצאה של "הכיסא הגרמני", עינוי סורי מפורסם שכל מי שמעוניין יוכל לקרוא עליו כאן. ברונר לא היסס גם לנצל את כוחו למטרות אישיות. לבקשתו, אסר קפטן לחאם את המשכיר האומלל שלו, קורט ויצקה, שמחה על כך שברונר הזמין זונות לדירה. ויצקה נזרק לאחת מה"וילות" הידועות לשמצה של השירות המיוחד, עונה במשך מספר חודשים וחזר לגרמניה כשבר כלי. עכשיו, ברונר היה יכול להנות באמת מהדירה בג'ורג' חדאד 22. היא היתה כולה שלו.

עם זאת, במהלך שנת 1960, ברונר לא הסתפק בתפקיד יועץ ומדריך, אלא שאף ללכת בגדולות. מחשבתו נדדה יותר ויותר אל מעסיקו לשעבר, אדולף אייכמן, שנחטף על ידי המוסד ממקום מקלטו בארגנטינה והובא לישראל במאי אותה שנה. "אייכמן היה יקר לי," אמר ברונר לימים, ושטח בפני קפטן לחאם בקשה מיוחדת. האם אפשר, שאל, לתכנן מבצע קומנדו נועז ולחטוף את אייכמן מהכלא בעתלית? זה יהיה ללא ספק ניצחון ערבי מזהיר על הישות הציונית. המשרד המיוחד הבטיח לשקול, אולם לחאם בוודאי ידע שמדובר בפנטזיה מופרעת. למבצע חילוץ מהסוג הזה יש צורך בסירות מהירות, ציוד מתוחכם וצוותים מיומנים שלא היו בנמצא. כמו כן, אי אפשר לתכנן מבצע כזה ללא מודיעין מדויק על הכלא, עדיף דגם שלו. לצבא הסורי, שלא נודע בביצועיו גם בתנאי שגרה, לא היו אפילו מקצת היכולות הללו. אנשי המשרד המיוחד, שלא רצו להעליב את ברונר, הורידו אותו מהרעיון בעדינות. לחאם הפגיש אותו עם קצין בכיר, גנרל ע'זאל, שהסביר לו שאייכמן הועבר לכלא מבוצר, רחוק מהים, ולכן המבצע לא יוכל לצאת אל הפועל.

ברונר לא ויתר. הוא נפגש במלון אומייד המפואר בדמשק, מרחק הליכה קצר מהבית שלו, עם מו"ל ניאו נאצי שהיה מקורב לצוות ההגנה של אייכמן. בפגישה הציע לעזור להגנה ככל יכולתו, ואפילו להיוועד באתונה עם הסנגור, רוברט סרווציוס, ולמסור לו חומר שיקל על אייכמן. אבל לשם כך היה צורך בדרכון, וברונר חשב שמסוכן מדי עבורו להתייצב בקונסוליה המערב-גרמנית (על הקשר לתוכניות המוזרות של הביון הגרמני כתבתי בפוסט הקודם). סוכני המוסד, שעקבו אחרי הפגישה, דיווחו עליה למטה בתל אביב. איסר הראל, ראש השירות המודאג, תדרך את בן גוריון ושרי הממשלה בדצמבר 1960 כי פרקליטו של אייכמן קשור עם "כנופיה מסוכנת של נאצים, מסוכנת ובזויה." גם בן גוריון הביע חששות ביומנו שכנופיות כאלו ינסו להפריע למהלך המשפט. הוא לא ידע עד כמה הוא צודק.

בניסיון למצוא דרכים לעזור לאייכמן, טס ברונר לקהיר עם דרכון סורי, ונפגש שם עם חבורה של פליטים והרפתקנים נאצים, ביניהם התועמלן האנטישמי הארסי יוהן פון להרס, שהתאסלם ושינה את שמו לעומר אמין. ברונר ולהרס סיכמו לסחוט כסף מיהודים ששיתפו פעולה עם המנגנון של ברונר בזמן השואה, ולהשתמש בו בכדי לממן את ההגנה של אייכמן. התוכנית כנראה לא יצאה אל הפועל, ובכדי להגביר את הלחץ על ישראל, תכנן ברונר מזימת טרור בינלאומית של ממש. הוא ואנשיו חשבו לחטוף מישהו "שאין לו תחליף עבור היהדות הבינלאומית" וכך להשיג את שחרורו של אייכמן. על הכוונת היה ד"ר נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי. המודיעין הסורי לא ממש הסכים לעזור, ולכן השתמש ברונר בחבורה של הרפתקנים לבנונים. אלו יצרו קשר עם ותיקי "יחידת ברנדנבורג", קומנדו עילית של הצבא הגרמני, שהיה אחראי בין היתר לניסיון להרעיל את מקורות המים של היישוב העברי בסוף מלחמת העולם השנייה. בפגישה, הציעו להם הלבנונים לחטוף את גולדמן לאחר אחת מפגישותיו באירופה ולהטיס אותו לכלא של המחתרת האלג'יראית. ברונר לא ידע, שאחד מחברי הכנופייה שימש כמודיע של צייד הנאצים שמעון ויזנטל, וזה מיהר לדווח עליה לקונגרס היהודי העולמי.

התוכנית קרסה ברעש גדול זמן קצר לאחר שנהגתה, בעיקר מפני שותיקי יחידת ברנדנבורג, אפילו אלו מהם שהיו חברים בארגונים ניאו-נאצים, סירבו לשתף עמה פעולה בטענה שהיא מסוכנת מדי. ברונר וראייס, מנהיג כנופיית ההרפתקנים הלבנונית, חששו אפילו שאחד מהם יסגיר את פרטי התוכנית לרשויות האוסטריות. האירוניה היא, שברונר היה שבוי בהזיותיו הנאציות, ולא רק מהזוית המבצעית הבלתי אפשרית. הוא האמין ב"יהדות בינלאומית" קונספירטיבית ויכולת-כל, וראה את גולדמן כמנהיגה הבלתי מעורער. בפועל, בראשית שנות השישים היה גולדמן כבר עסקן שוקע ולא פופולרי, ולא היה שום סיכוי שמישהו בישראל היה שוקל אפילו להחליפו באייכמן. אחד מותיקי המוסד שראיינתי למחקר אמר לי באירוניה: "חבל שברונר לא סיפר לנו על הכוונה לחטוף את גולדמן. היינו עוזרים לו."

מה שברונר באמת לא ידע, הוא שבכל אותו הזמן, עיניים יהודיות עוינות הביטו בו מהצללים. בתל אביב, הלכו חוקרי המוסד וגיבשו תיק של מל"מ (מודיעין לפני מבצע) על ברונר. יצחק שמיר, ראש יחידת "מפרץ" שהתמחתה במבצעים במדינות ערב, קיבל פקודה לתכנן מבצע שהוגדר כ"פיגוע הענשה". ישראל עמדה בפני הניסיון הנועז הראשון לחדור ללב דמשק ולחסל את עוזרו של אייכמן.

לפרק הבא: פיגוע הענשה

---

האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

לפעמים, בערים מסויימות, יש מקומות שלא מופיעים בשום מפה. למשל, רחוב ג'ורג' חדאד בדמשק, סימטה קטנה ולא בולטת ברובע אבו רוּמאנֶה שבלב הבירה. משם, ניהל הפושע הנאצי הנמלט אלויס ברונר את עסקי הברחת הנשק שלו, ושם הלך והוקף באויבים שרחרחו אחר כל צעד בציפייה דרוכה לטעות. בפוסט הקודם, האיש של היטלר בדמשק, סיפרנו כיצד הגיע עוזרו של אייכמן לבירה הסורית. עכשיו, בחלק השני, נמשיך ונספר כיצד עמד במרכזן של מזימות ביון בינלאומית ונסיונות להסתיר את עברם האפל של בכירים גרמנים. נגלה גם, מדוע השמיד שירות הביון הגרמני את התיק שלו.

לפעמים, בערים מסויימות, יש מקומות שלא מופיעים בשום מפה. למשל, רחוב ג'ורג' חדאד בדמשק, סימטה קטנה ולא בולטת ברובע אבו רוּמאנֶה האמיד שבלב הבירה. אם תחפשו במפות גוגל, או בכל מקור רשמי אחר, לא תמצאו את השם הזה. בשנות החמישים, השישים ואפילו התשעים, הייתם מבחינים אולי בכמות חריגה של שוטרים, ואם עיניכם חדות באמת, אז גם בסוכני חרש של המוחאבארת, המודיעין הסורי. אם נראתם זרים, יצאתם מהרחובות הראשיים לסימטאות, או הסתובבתם ללא מטרה ברורה, אולי היה עוצר אתכם אדם חמור סבר בבגדים אזרחיים ושואל אתכם למעשיכם. הסבר לא משכנע היה עלול להוביל אתכם לתא מעצר, לגירוש מהמדינה או לשניהם גם יחד.

השכונה עצמה אמידה למדי. לצד מרכולים ומכבסות קטנות, אפשר למצוא שם בתי קומות נמוכים, מסעדות ובתי קפה. גן סיבקי נמצא במרחק הליכה קצר, וגם שגרירויות וקונסוליות רבות. הקומיקאי והתחקירן הגרמני כריסטיאן שפרינגר, שרחרח בשכונה פעמים רבות בשנות השמונים והתשעים בכדי לגלות את עקבותיו של אלויס ברונר, הבחין בעוד תופעה יוצאת דופן: ריכוז יוצא דופן של סורים קשישים שדיברו גרמנית לא רעה.

בית הדירות הפינתי, ג'ורג' חדאד מס' 22, היה, לפחות בשנות החמישים, רכושה של הממשלה הסורית, שנהגה להשכירו לאישים זוטרים, אורחים נמוכי דרג ויועצים זרים למיניהם. גם פושעי מלחמה נאצים עברו שם, פרנץ שְטאנְגֶל, מפקד מחנה ההשמדה טרבלינקה, גר בבניין למשך זמן קצר, בטרם נמלט לדרום אמריקה. בשנות החמישים החליף אותו דג רקק בשם קורט ויצְקֶה, קצין וורמאכט בדימוס ששימש כיועץ זוטר בצבא הסורי. לאחר שהוצא לפנסיה, המשיך ויצקה להתגורר בדירה, ולפרנסתו עבד כמורה לגרמנית במכון גיתה המקומי. כדי להתפרנס יותר טוב, חיפש דייר משנה. כשהגיע אליו אוסטרי שחום ומשופם והציג את עצמו בשם "ד"ר גיאורג פישר", קיבל אותו ויצקה ללא שהיות. בקרוב יבין, שהוא עשה את טעות חייו. כי פישר היה למעשה אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן, שעוד יוביל את המשכיר שלו לתאי העינויים של המוחאבארת.

בפוסט הקודם דיברנו על אלויס ברונר, והדרך שבה נמלט מגרמניה ומצא מקלט בסוריה. ויצקה גילה מהר מאד, שהלה היה אדם בלתי נסבל גם ברמה האישית. לתדמתו של קצין הוורמאכט הצייקן והפוריטני, ברונר הזמין זונות לדירה דרך קבע, ואירח בה מגוון חברים מפוקפקים, שותפיו הגרמנים והסורים לעסקי הברחות הנשק. החיים של ברונר בדמשק היו טובים. לצד תפקידו בעסקי הנשק של המחתרת האלג'יראית, הוא שימש גם כסוכן מקומי של חברת בירה גרמנית. בנוסף לכך, גידל ארנבים על הגג ופתח עסק צדדי של כרוב כבוש ביתי, אותו מכר לאחד המרכולים המקומיים. הוא לא ידע, שלקראת סוף שנות החמישים, צללי העבר שלו ירדפו אותו מכל עבר, מכיוונים רבים ויותר מפעם אחת.

סימן האזהרה הראשון הבהב בנמל ביירות כבר באביב 1959. באפריל אותה שנה, עגן בלבנון עיתונאי גרמני בשם הרמן שֶפֶר, טיפוס מפוקפק שידו בכל ויד כל בו. בשנות החמישים, ניהל שפר שורה של עיתונאים אנטי-ממסדיים, שהיו מקורבים בעמדותיהם לימין הקיצוני. לאורך כל הדרך, תקף בחריפות את הממסד השמרני של בון ואת הקנצלר קונרד אדנאואר, ורשויות חוק רבות בגרמניה חשדו שהוא ממומן ופועל כסוכן השפעה מוסווה של המזרח הקומוניסטי.

ב-1959 ו-1960, ביקר שפר מספר פעמים בדמשק, והתחבב על הקהילה הנאצית המקומית. הוא התארח בביתו של קארל-היינץ שְׁפֵּאת, איש עסקים נוכל ושותפו הקרוב של ברונר בעסקי הברחת הנשק, והתיידד עם פרנץ רדמאכר, רוצח המונים נוסף ששימש כ"מומחה לענייני יהודים" של משרד החוץ הנאצי. סיפור הכיסוי של שפר היה כפול. לאנשים מסויימים סיפר שהוא הגיע למזרח כדי לפתוח כתב עת שיעסוק בפיתוח כלכלי בעולם השלישי, ולאחרים – שמטרתו האמיתית היא ללקט עדויות לטובתו של מקס מֶרְטֶן, יועץ הממשל האזרחי הנאצי ביוון ואחראי לגירוש יהודים לאושוויץ, שישב בכלא היווני באותה העת. בינתיים, שפר הצליח לשים את ידיו על שלל עשיר. הוא צילם את ברונר, גנב מסמכי מפתח שקשורים לעסקי סחר הנשק, ואסף מודיעין מקיף על הקהילה הנאצית בדמשק וקהיר. ב-16 במרץ 1960 גירשו אותו הרשויות הסוריות מהמדינה, אולם זה היה כבר מאוחר מדי.

למעשה, עבד הרמן שפר, עיתונאי כושל שאינספור תביעות שונות היו תלויות נגדו, כסוג של יזם או רוכל מודיעין. הוא הבין שגורמים רבים מעוניינים במידע על הפושעים הנאצים המבוקשים במזרח התיכון, וחילק (ככל הנראה מכר) את המידע הזה ביד רחבה. הוא מסר לשירות החשאי הצרפתי מידע על ד"ר וילהלם בייסנר, איש ס"ד לשעבר שניהל את רשת הברחת הנשק למחתרת האלג'יראית. הצרפתים לא איבדו זמן, ומיד החליטו לתכנן מבצע שישגר את בייסנר לגיהנום בטרם עת. מסמכים של המוסד הישראלי, שהותרו לפרסום ב-2014, מרמזים כי שפר (שם קוד: מרחביה) מסר מידע על ברונר גם לתל אביב. הוא שיתף במודיעין גם את המשרד הגרמני להגנת החוקה (מקביל לשב"כ בישראל), ואת התובע הכללי בפרנקפורט, פריץ באואר, אחד מציידי הנאצים העקשנים ביותר באותה התקופה.

לאחר שמיצה את ההזדמנויות בעולם הביון ואכיפת החוק, מכר שפר את המידע גם למגוון רחב של מגזינים וצהובונים בגרמניה, שפרסמו כתבות עסיסיות על חייהם הטובים של הנאצים בדמשק. בראש אחת הכתבות, שכותרתה היתה "והם לא למדו כלום" (und nichts dazu gelernt), התנוססה תמונה עדכנית של ברונר ושותפיו. החשיפות של שפר פגעו אנושות בקהילה הנאצית במזרח התיכון, שחבריה התחילו להאשים אחד את השני בהדלפה לסוכן שחדר לשורותיהם.

במקביל, החשיפות של שפר טלטלו גם את ה-BND, השירות החשאי של מערב גרמניה. במטהו המבודד שבפולאך, פרבר פסטרולי וטובל בירק ליד מינכן, הרגיש רב המרגלים של בון, גנרל ריינהרד גֶהלֶן, שסכנות מקיפות אותו מכל עבר. חלק מהנאצים בדמשק ובקהיר עבדו עבורו, והחשיפות של שפר היו עלולות לקשר את השירות החשאי עם פושעי מלחמה. חשוב מכך, גהלן היה במצב רגיש מאד, מפני שסרטן של בגידה חלחל בתוככי השירות שלו. החל משנת 1957, הסתבר לו שהסובייטים החדירו חפרפרת לתוך המטה, וכעבור שנתיים היה ברור שמדובר בראש הדסק הסובייטי במחלקת הריגול הנגדי, בוגד שגרם למערב כולו נזק בל יתואר. ב-1959 וב-1960 החקירה התנהלה עוד בחשאי, אבל היה ברור לגהלן שברגע שהבוגד ייעצר, כל אויביו הרבים של ה-BND בבון ינצלו את המחדל הבטחוני האדיר בכדי לפגוע בשירות ואולי גם לפרק אותו.

גהלן היה בטוח ששפר הוא סוכן קומוניסטי שעובד עבור מזרח גרמניה. בתגובה לחשיפות שלו ולפצצת הזמן המתקתקת של הבוגד במטה, החליט להיעזר – מכל האנשים – דווקא בפושע המלחמה הנמלט אלויס ברונר, שחי כעת בפחד הולך וגובר בדמשק. הוא הציע לו ביקור חטוף בגרמניה וחסינות זמנית ממעצר, אם יסכים למסור עדות שגהלן יכתיב לו. בעל הברית העיקרי של גהלן בממשל הגרמני, ראש לשכת הקנצלר הנס גְלוֹבְּקֶה, היה נתון אף הוא במצוקה קשה. עברו הנאצי, כפרשן המוסמך של חוקי נירנברג וכפקיד במשרד הפנים, חזר לרדוף אותו. במאי 1960, נחטף אדולף אייכמן והובא לדין בישראל. גלובקה פחד שאייכמן יזכיר אותו במשפט. וכדי להוסיף על הצרות שלו, הנס מרטן, היועץ למנהל האזרחי ביוון לשעבר, האשים אותו כי סיכל כוונה שלו ושל אייכמן (!) להציל עשרת אלפים יהודים יוונים ולהבריחם לפלסטינה. מרטן היה שקרן גמור. לא היה מבצע כזה, אם היה, אייכמן בוודאי לא היה מאשר אותו, ולגלובקה לא היתה כל נגיעה לעניין. אבל ראש לשכת הקנצלר הרגיש שהכתלים סוגרים עליו.

גהלן, שהיה זקוק נואשות לבעלי ברית, הציע לעזור לגלובקה באמצעות אלויס ברונר. אם ברונר, פקודו לשעבר של אייכמן ומהאחראים העיקריים לשואה, יעיד בשבועה כי לגלובקה לא היה כל קשר להשמדת יהודים, יוסרו הצללים מעל ראש לשכת הקנצלר. גהלן ככל הנראה קיווה כי הצעד הזה יקנה לו את תודתו הנצחית של גלובקה, וחסינות ברגע שהבוגד בתוך מטהו יחשף. התוכנית היתה כמובן רעיון עיוועים שאין כמותו. לגהלן לא היתה סמכות לתת חסינות לברונר, שהיה נתון למעקב מתמיד של התובע פריץ באואר. ביקור בגרמניה היה מסתיים בוודאות גבוהה במעצרו, בפיצוץ כל העניין ובשערוריה שהיתה מחריבה באופן סופי את ה-BND. למזלו של גהלן, ברונר עצמו נסוג מהתוכנית. בדצמבר 1960 הודיע באופן סופי שאינו מתכוון לבוא לגרמניה בשום מקרה, מחשש לחייו ולחרותו, וגם למסור עדות בנציגות מערב גרמניה בדמשק סירב. הוא נמנע ממגע עם הקונסוליה הגרמנית ופחד שאם יצור איתה קשר, זהותו תיחשף באופן רשמי והשעון יתקתק עד להסגרתו.

זה, לדעתי, הפתרון לחידת השמדתו של תיק ברונר בידי ה-BND בשנות התשעים. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, ברונר מעולם לא עבד כסוכן רשמי עבור ה-BND, ובניגוד למה שכתוב בספרים רבים, בוודאי שלא ניהל תחנה ולא שימש כ"איש של גהלן בדמשק". מסמכים שנחשפו לאחרונה בידי השב"כ הגרמני מצביעים שכמה סוכני BND זוטרים עמדו בקשר עמו, ודרכם העביר גהלן את הצעתו ההזויה. התיק הושמד, ככל הנראה, כדי להסוות את ההצעה של גהלן, וכך להגן על המוניטין שלו, של גלובקה ושל הממשל המערב-גרמני כולו. אולם המזימה נכשלה. המידע על כך נשמר בתיקי BND אחרים, שנפתחו לאחרונה לעיון חוקרים, ובקפקאות גרמנית טיפוסית, נשמר גם האינדקס, שמעיד על שיחה ארוכה שניהלו גהלן וגלובקה אודות ברונר.

אולם גם לאחר שגהלן עזב את ברונר והתפנה לצרותיו האחרות, לא הסתיים נתיב הדמים של הפושע הנמלט. בסוף שנת 1959, במפתיע, עצרו אותו שוטרי המוחבארת בדמשק והעבירו אותו למרתף של המודיעין הסורי. כשהקצין, קפטן לחאם, פתח את החקירה, הבין הפושע הנאצי שהוא בצרות גדולות. מכאן התחילה מערכת יחסים ארוכה וסוערת בין ברונר לשירותי המודיעין של סוריה, שהסתבכה בשל התערבותו המפתיעה של המוסד הישראלי.

בחלק הבא של הסדרה נספר על המודיעין הסורי ועל היוזמה לחטוף את "מנהיג היהדות הבינלאומית", וגם נגלה, כיצד קיווה ברונר לחלץ את אייכמן מבית הכלא בעתלית.

לפרק הבא: כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי

---

האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

ספר חדש מאת קובי סגל פותח צוהר אפלולי לעולמם של הסוכנים הכפולים, יחסיהם המתעתעים עם מפעיליהם והתפקיד שמילאו במלחמת העולם השנייה, במלחמה הקרה, בסכסוך הישראלי-ערבי ובעימותים אחרים במאה העשרים. ינשוף היסטורי על מבוא חדש לממלכת הצללים.

קובי סגל, סוכן כפול: גיוס, הפעלה, תובנות (אפי מלצר בע"מ והמרכז למורשת המודיעין, 2020)

ביוני 1940, שיא השפל של מלחמת העולם השנייה, כבשה גרמניה הנאצית את איי התעלה, השוכנים בין בריטניה וצרפת. הפקידות הבריטית של האי שיתפה פעולה באופן מלא עם הכובש הגרמני, לרבות בהסגרת יהודי האי הבודדים למחנות השמדה. במקביל, היו גם כאלו שחשבו כי הכיבוש הזר יכול להעניק להם הזדמנויות יקרות מפז. אחד מאלה היה פורץ כספות בריטי בשם אדי צ'פמן שנכנס ויצא מבתי סוהר. לאחר ששוחרר ואז נחבש לתקופה קצרה בכלא נאצי בחשד לגניבה, התנדב צ'פמן לעבוד עבור האבוור, המודיעין הצבאי הגרמני. ראש תחנת האבוור בנאנט, סטפן פון גרונינג (שם בדוי: ד"ר גראומן), העביר אותו לוילה צרפתית מפוארת בתנאי מלון יוקרה, ואימן אותו במשך חודשים בטכניקות ביון מתקדמות. אבל לאחר שצ'פמן הוצנח בבריטניה, דפק מיד על הדלת הראשונה וביקש לקרוא למשטרה. משם, הוא הועבר מניה וביה למחנה 020 של ה-MI5, שירות הריגול הנגדי של הוד מלכותה, שהאזין לתשדורות האבוור וציפה בכליון עיניים לבואו.

מרגע זה, הפך פורץ הכספות הקטן לאחד מהסוכנים הכפולים המרשימים ביותר במלחמה. הוא הוצנח מספר פעמים על ידי הבריטים באירופה הכבושה, ועל ידי הגרמנים באנגליה, האכיל את מפעיליו מהאבוור בדיסאינפורמציה מחוכמת, ונהנה מבילויים יקרים, מלונות מפוארים ומאהבות שהמתינו לו בכל נמל שפקד. מי שירצה לקרוא עוד על הסיפור של צ'פמן, מוזמן לרכוש את ספרו המשובח של בן מקנטייר, סוכן זיגזג. לעומת זאת, מי שירצה למקם אותו בתוך ההקשר המרתק של תורת הסוכנים הכפולים, ההיסטוריה שלהם ודרך הפעלתם במאה העשרים, ראוי שישיג לעצמו עותק מספרו החדש של קובי סגל, עורך דין ויוצא קהילת המודיעין. הספר, סוכן כפול:  גיוס, הפעלה, תובנות, עתיד לראות אור בקרוב בהוצאה משותפת של אפי מלצר בע"מ והמרכז למורשת המודיעין.

סגל סוקר ומנתח את תופעת הסוכנים הכפולים במברשת היסטורית רחבה, והיריעה שהוא פורש בפני הקורא היא עצומה ומרתקת כאחד. לאחר הקדמה שעוסקת באחד הסוכנים הכפולים המעניינים ביותר שמוזכרים בתנ"ך, חושי הארכי, ובתופעות דומות ביוון, רומא וסין העתיקות, פונה סגל למאה העשרים. כמה מהפרקים המעניינים ביותר עוסקים במלחמת העולם השנייה. בניגוד למחברים כמו ג'ון קיגן ומקס הייסטינגס, סגל חושב שהמודיעין מילא תפקיד מכריע במלחמה הזאת, ושלצד התרומה האדירה של פיענוח הצופן הגרמני ("אניגמה"), גם הסוכנים הכפולים תרמו את חלקם לניצחון במערכה.

סגל מתאר למשל באריכות את ב"דאבל קרוס", אחד מהמבצעים המודעיניים המזהירים בעידן המודרני. בהסתמך על שפע מקורות, זכרונות ודוחות, הוא משחזר לקורא העברי את האופן שבו המודיעין הבריטי הצליח ללכוד ו"להכפיל" כמעט את כל הסוכנים הגרמנים בבריטניה. כלומר, להעמיד בפניהם ברירה בין מאסר והוצאה להורג, לבין שיתוף פעולה. הם ימשיכו לשדר לגרמנים, אבל רק את המידע שהשירות החשאי הבריטי, MI6, יתיר להם לשדר. המידע ששידרו הסוכנים הכפולים, ברשות ובסמכות, היה מה שנקרא בטרמינולוגיה המקצועית "מזון תרנגולות", כלומר, מודיעין אמיתי אך לא מזיק שיבנה את אמיתות הסוכן, לצד דיסאינפורמציה מכוונת שתטעה את הגרמנים.

אדי צ'פמן, הנוכל הקטן שהזכרנו קודם, היה חלק ממבצע דאבל קרוס, וסייע לקרב על האוקיאנוס האטלנטי באמצעות האבסת הגרמנים במזון תרנגולות שנרקח היטב. כזכור, אחת המערכות החשובות ביותר במלחמת העולם השנייה התנהלה באותו אוקיאנוס. אדמירל דניץ, ראש פיקוד הצוללות הגרמני, שיגר "להקות זאבים" של צוללות לעמקי הים, בכדי להטביע כמה שיותר ספינות אספקה וסיוע שהיו בדרכן לבריטניה ולברית המועצות. מכיוון שמלחמת העולם השנייה, במיוחד החל מ-1942, התנהלה כמלחמת התשה, נודעה חשיבות עליונה לכמות האספקה שהגיעה למדינות הלוחמות. לכן, טונאז' הספינות המוטבעות לעומת אלו שעגנו בנמל היעד הפך להיות קריטי לכל הצדדים. הבריטים הצליחו בהדרגה להשיג יתרון בקרב על האוקיאנוס בשל מיומנות צוותים, נכונות ללמוד ולהסתגל, שימוש נכון בשיירות ומטוסי סיור, אולם בראש ובראשונה, בזכות מודיעין אותות חריג באיכותו. אנשי המודיעין הבריטי הצליחו לפענח חלקים נכבדים מהצופן הגרמני, במיוחד את זה של הצי. לכן, הם האזינו לשידורים והשכילו לצוד את הצוללות. אולם, אליה וקוץ בה: אם הגרמנים יראו שיותר מדי צוללות טובעות, הם עלולים לשנות את הצופן וההשלכות על המלחמה יהיה קריטיות. כמו בכל מבצע מודיעיני מורכב, נוצר כאן מתח בין שימוש חיוני במידע לבין הגנה על מקור.

הבריטים השתמשו במגוון שיטות כדי "לתרץ" הטבעה של ספינות וצוללות, כך שהגרמנים לא יבינו שהאיכון התבצע דרך פיענוח האניגמה. לפעמים שלחו מטוס סיור ש"יראה" את הצוללות, לפעמים תצפיות אחרות, ובמקרה אחד חריג, אפילו המציאו "סוכן בכיר" במטכ"ל הגרמני שהעביר את המידע ודאגו שהגרמנים ישמעו על כך. בהקשר הזה, לסוכנים המוכפלים של "דאבל קרוס" היתה חשיבות עליונה. צ'פמן, שהזכרנו קודם, דיווח לגרמנים, כביכול באמצעות מסמכים שהצליח לגנוב מבריטניה, על פצצת עומק בריטית חדשה שיכולה להטביע צוללות ממרחק רב יותר. בכך, תרם רבות למערכת ההטעייה שנועדה להגן על הסוד הגדול מכולם: פענוח האניגמה.

בספר, מתאר סגל שורה של טיפוסים צבעוניים שעמדו במרכז המבצע. קולונל רובין סטיבנס ("עין הפח") המוזר והמיזנטרופ, המלומד האוקספורדי ג'ון מסטרמן, לורד ויקטור רוטשילד האריסטוקרטי וחובב הפיצוצים, וקולונל תומס רוברטרסון (טאר), הוגה רעיון "דאבל קרוס", שהתפרסם באמירה כי "סוכן חי שמטעה את האויב עדיף מסוכן מת שכבר לא מועיל."

זו, כמובן, רק אפיזודה אחת בספרו של סגל. הוא מתאר בפרוטרוט גם את יתר מבצעי ההטעייה המפורסמים של מלחמת העולם השנייה, שסייעו ואף אפשרו את הניצחון בעל עלמיין, הפלישה לנורמנדי וקרבות אחרים, אך גם כשלונות מודעיניים שתרמו להפסד הצורב במבצע "גן שוק" (הצניחה בארנהיים) בשלהי 1944. להטעייה תרם מבצע סוכנים כפולים – אולי ההכפלה המוצלחת היחידה מהצד הגרמני – במסגרתו האבוור לכד והכפיל את המרגלים הבריטים שהוצנחו בהולנד. פרקים אחרים עוסקים בסוכנים הכפולים הסובייטים בראשית ימי ברית המועצות, במלחמת העולם השנייה ובמלחמה הקרה, ובמיוחד בעלילותיו של רב המרגלים האכזרי פאבל סודופלאטוב. המלחמה הקרה מקבלת תשומת לב מיוחדת בספר, עם פרקים שעוסקים בריגול הקומוניסטי במערב, לרבות "החמישייה" הידועה לשמצה של קיימברידג'. פרק חשוב במיוחד עוסק באשרף מרואן, חתנו של נשיא מצרים נאצר ואולי מגדולי הסוכנים הכפולים במאה ה-20, שהעביר לישראל מידע לפני מלחמת יום כיפור. סגל סוקר את העמדות השונות בשאלה, האם מרואן היה סוכן ישראלי "ביעד" (כלומר, עבד רק עבור ישראל), או שהיה סוכן כפול, ולמעשה הטעה את ישראל בחסות מצרים. למרות שהמסמכים שהתפרסמו לאחרונה והמחקר המעודכן, לרבות ספרו החדש יחסית של אורי בר יוסף, מצביעים על כך שמרואן לא היה סוכן כפול, נמנע סגל מלהביע עמדה בשאלה זו.

            בחלקו האחרון של הספר, המפורט מכולם, צולל המחבר לעולם המלחמה בטרור. הוא מראה כיצד המוסד, ה-CIA וגופי מודיעין אחרים השתמשו בהצלחה בסוכנים כפולים לסיכול פיגועים, איסוף מודיעין ופגיעה ברשתות התקשורת של ארגוני הטרור. כאן, בין היתר, מותח סגל ביקורת חריפה על רוברט איימס, אחד הערביסטים המפורסמים ביותר של ה-CIA בסוף המאה ה-20. גישתו של איימס, שדגל בדיפלומטיה חשאית והבנות עם אש"ף, ויצר קשרים מצויינים עם עלי חסן סלאמה, ראש המודיעין של ערפאת, נראית לסגל כפייסנות נאיבית שלא סיכלה אפילו פיגוע אחד, ונתנה לאש"ף לגיטימציה שלא היה ראוי לה. אחרים, לרבות טים ויינר, ההיסטוריון החשוב של ה-CIA, חולקים על סגל נמרצות. והקורא יכול לשאול את עצמו את השאלה: ביחסים בין איימס וסלאמה, מי היה סוכן ומי מפעיל, מי הטעה את מי, ומי הכפיל את מי? זו שאלה קריטית, שצפה תמיד באוויר במערכות יחסים מורכבים בין כפולים לבין מכפיליהם.

            ספרו של סגל מצויין, רהוט וכתוב היטב. כמבוא ההיסטורי הראשון המתפרסם על נושא הסוכנים הכפולים בעברית, הוא פותח צוהר לנושא החשוב והמרתק הזה, ויהווה נקודת פתיחה הכרחית לכל מי שירצה ללמוד ולקרוא על התחום. מעבר לסיפור ההיסטורי, יש בו גם תובנות פסיכולוגיות רבות על אנשים שבוגדים במולדתם או במשלמי משכורתם, והאופן שבו הם חושבים, פועלים, מופעלים ומתנהלים. ובכל זאת, יש לי כמה מחלוקות משמעותיות עם הגישה המוצגת בספר.

            ראשית כל, ישנה ההגדרה. בניגוד להגדרה המצמצמת של השב"כ והיסטוריונים המזוהים איתו, המגדירים סוכן כפול אך ורק כאדם שנשכר בידי ארגון מודיעין אחד, אך בפועל עובד עבור ארגון אחר, ה-CIA מחיל את ההגדרה גם על עובד מנגנון בשירות ביון, שמרגל עבור שירות יריב. כלומר, לא רק סוכנים שעובדים עבור שני צדדים, אלא גם עובדי מדינה בכירים שמחליטים לבגוד (הרולד "קים" פילבי, למשל). שתי ההגדרות לגיטימיות, אך לפעמים נראה כי סגל מתרחב מעבר לשתיהן עד בלי די. באחד הפרקים, הוא מגדיר כסוכנים כפולים אפילו "מסתערבים" ולוחמי קומנדו ישראלים שחדרו למעוזי טרור פלסטיניים בתחפושת. ברגע שההגדרה רחבה מדי, היא מאבדת ממשמעותה.

            בעיה אחרת נעוצה במקורות שעליהם מתבסס "סוכן כפול", לעיתים קרובות מדי ספרי זכרונות של אנשי ביון לשעבר או ספרים פופולריים שנכתבו בגישה שאינה מדעית. למרות ההצהרה בהקדמה, יש מעט מאד שימוש במקורות ארכיוניים באנגלית, עברית, רוסית או גרמנית.  לעיתים מתעלם סגל ממחקר חדש, ובכך הוא גורם לקורא להחמיץ את המחלוקות העזות שאופפות סוכנים כפולים מסויימים. למשל, הוא מציג את הסוכן הגרמני-יהודי ריכרד קאודר ("קלאט") כסוכן כפול סובייטי שהטעה את הגרמנים וסייע לסגור עליהם את המלכודת של סטלינגרד. כאן הוא מסתמך בעיקר על זכרונותיו של המרגל הסובייטי הבכיר פאבל סודופלאטוב, שכביכול הפעיל את קלאט, ועל ספרו של אברהם זיו-טל, שקשה לראותו כמחקר מדעי. לגיטימי לחשוב שקאודר היה סוכן כפול, ויש חוקרים הסבורים כך, אולם המחקר החדש בגרמנית נוטה להניח שהוא לאו דווקא עבד עבור הסובייטים אלא רימה את כל הצדדים במידה שווה. סגל טוען שהעריק הסובייטי יורי נוסנקו, שמסר מידע למודיעין האמריקאי, היה בפועל סוכן כפול של הקג"ב. שוב, יש הסבורים כך, אולם המחקר הפנימי החדש של ה-CIA (מאת ריצ'רד הוייר) מגיע למסקנה ההפוכה, והיה כדאי להתמודד איתו או לפחות להזכיר אותו. בכל מקרה, כמעט כל ההיסטוריונים מסכימים שבעייתי לסמוך על ספרי זכרונות של אנשי ביון לשעבר. במקרים רבים הם סובלים מבעיות אמינות קשות, מאדירים את עצמם יותר מהמגיע להם, או מתארים אפיזודות שלא היו ולא נבראו.

            לבסוף, הספר היה זקוק לעריכה מדעית קפדנית יותר, ומפעם לפעם ניתן בו פליטות קולמוס וטעויות עובדתיות קטנות. למשל, הועידה שהתקיימה חודשיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה היתה ועידת פוטסדאם, ולא ועידת יאלטה. "צבאות זרים מזרח" (Fremde Heere Ost), ארגון הביון של גנרל ריינהרד גהלן, לא היה שייך לאבוור, אלא למפקדת כוחות היבשה (OKH), ולא עסק באיסוף מודיעין אלא רק בניתוחו. "קים", הכינוי של המרגל הבריטי המפורסם הרולד פילבי, אינו שמו של גיבור ספר הג'ונגל (זה הוא מוגלי), אלא הגיבור של ספר הרפתקאות אחר של קיפלינג הקרוי על שמו. מרגל סובייטי אחר שמוזכר בספר נקרא אלג'ר היס, ולא אדגר היס. היינץ פלפה, גדול הסוכנים הכפולים הסובייטים בביון המערבי גרמני ומגדולי הבוגדים במלחמה הקרה, נעצר ב-1961 ולא ב-1959.

            למרות הבעיות הללו, סוכן כפול – גיוס, הפעלה, תובנות הוא ספר מבוא משובח וראוי לקריאה, שיוכל להעביר לכם שעות מהנות רבות ולפתוח לכם צוהר לעולם חדש. הוא אמור לצאת לחנויות בימים הקרובים ממש, ואני ממליץ עליו בכל לב.

אלו גורמים נסתרים מעוותים את תהליכי החשיבה שלנו, במודיעין ומחוצה לו, ומביאים לטעויות קטלניות? ברוכים הבאים לעולם המוזר של אפקט העיגון.

בעבר, עסקנו בינשוף רבות בכשלים מודיעיניים. ראו למשל כאן, במאמר על המקרה המוזר של הכלבים שלא נבחו והמלחמה בעיראק

דמיינו לרגע שאתם איש עסקים, קצין מודיעין או חוקר, שחייב לקבל החלטות במהירות הבזק. קיבלתם מידע שהערך של חברה מסויימת עומד לצלול בשעות הקרובות, אך אינכם בטוח שהוא אמין. האם עליכם למכור את המניות שלכם, ומיד? לפי גירסה שמסר סוכן שב"כ יחיד, מחבלים יגיעו לגדר בגזרת טול-כרם ב"ימים הקרובים". האם המידע מספיק ערכי בכדי שתעלו כוננות ותבטלו חופשות בגזרה? מדינת אויב מקרבת כוחות לגבול, ועליכם להחליט האם לגייס מילואים, בידיעה שאולי תגרמו למלחמה. בכל המקרים הללו, ובמאות אחרים, הגורם האחראי חייב להחליט בלחץ זמן ובתוך ערפל סמיך של אי וודאות.

כשאנחנו מקבלים החלטות בתנאים כאלו, אין זמן למוח האנושי לערוך את כל החישובים בצורה מוקפדת וסדורה, ולפיכך אנו נאלצים להיעזר ביוריסטיקות, כללי אצבע שמאפשרים לנו להחליט באופן מהיר ואינטואיטיבי. כפי שכתבו דניאל כהנמן ועמוס טברסקי בסדרת מאמרים קלאסיים שפרסמו בשנות השבעים, היוריסטיקות הללו מקלות במקרים רבים על תהליך קבלת ההחלטות שלנו, אולם במקרים אחרים הן עלולות להוביל אותנו לכשלים ולטעויות קשות.

אחת מהטעויות הללו ידועה כאפקט העיגון (anchoring effect), סוג של טפיל מחוכם שמעוות את המחשבה האנושית. אם קיבלתם נתון מספרי, אפילו באופן אקראי, הוא עלול להטות באופן אוטומטי את החשיבה שלכם לכיוונו. בניסוי שערכו, שאלו כהנמן וטברסקי את נבדקיהם כמה מדינות אפריקאיות יש באו"ם. הנבדקים בקבוצה הראשונה התבקשו לציין האם יש יותר או פחות מ-65 מדינות אפריקאיות, ואלו בקבוצה השנייה – האם יש יותר או פחות מ-10 מדינות אפריקאיות. וראו זה פלא: הנבדקים בקבוצה הראשונה נקבו במספר הרבה יותר גבוה של מדינות אפריקאיות (45 בממוצע) מאשר חבריהם בקבוצה השנייה (25 בממוצע).

בהקשר זה, חשוב מאד להבדיל בין הטיית העיגון לבין כשל מחשבה דומה ומסוכן לא פחות, שידוע כ"הטיית האישור" (confirmation bias). בהטיית אישור, אנחנו מנסים "לדוג" ראיות באופן סלקטיבי בכדי להצדיק את העמדה שאנחנו מחזיקים בה בין כה ובין כה. למשל, במהלך פרשת דרייפוס, קציני הריגול הנגדי של צבא צרפת היו כל כך בטוחים באשמתו של עמיתם היהודי, עד שפירשו כל רמז עמום כראייה המפלילה אותו (רק מאוחר יותר, כשהסתבר להם שהתיק חלש מדי, התחילו לזייף ראיות באופן פעיל). בניגוד להטיית האישור, שעוסקת בעמדות, אמונות ודעות מושרשות, הנתון שגורם להטיית עיגון הוא אקראי לגמרי. סתם מספר ששמענו. עם זאת, ברבות הימים עלולה הטיית עיגון להפוך לדעה חזקה או להערכה שאנחנו משוקעים בה, להחמיר וליצור גם הטיות אישור. טיבם של כשלים קוגנטיביים שהם מעצימים את עצמם.

בשנת 2011 ערכו שני חוקרים מאוניברסיטת תל אביב, ליאור יפה וד"ר אביתר מתניה, סדרת ניסויים על אפקט העיגון והשפעתו על הערכות מודיעין. הם לקחו שלוש קבוצות של נבדקים: סטודנטים, צוערי מודיעין וחוקרי מודיעין, והניחו בפניהם תרחישים צבאיים מורכבים. טיבם של כל התרחישים הללו הוא שאין להם קשר לישראל, והם היו נטועים בזירות שלנבדקים לא היה עליהן ידע מוקדם.

בניסוי הראשון, סטודנטים באוניברסיטה העברית עסקו בניתוח של תרחיש מודיעיני מחצי האי הקוריאני. לנבדקים נמסרו ידיעות שונות ממקורות גלויים וסמויים (עיתונות, סוכנים, האזנות, שירותי מודיעין עמיתים) שעסקו בהתחממות הגבול בין צפון קוריאה לדרומה. בהסתמך על החומר המודיעיני, הם התבקשו להעריך כמה חיילים צפון קוריאניים יש באזור הגבול. הקבוצה הראשונה נשאלה האם יש יותר או פחות מ-20,000 חיילים, והקבוצה השנייה – האם יש יותר או פחות מ-200,000 חיילים.  כפי שניתן לצפות, אלו שקיבלו עוגן גבוה יותר, נטו להעריך שיש הרבה יותר חיילים צפון קוריאניים בגבול (196,000 לעומת 28,000 בממוצע), למרות שהראיות בשני המקרים היו זהות. הניסוי השני הראה שעוגן אינו חייב להיות מספרי כדי לגרום לכשלי מחשבה. הנבדקים, גם הם סטודנטים, נכנסו לנעליהם של קציני מודיעין מסרי לנקה, והתבקשו להעריך מתי חוליית טרור של הנמרים הטמיליים תבצע פיגוע באמצעות טיסן מתאבד. גם כאן הם קיבלו מודיעין מגוון, אך חלק מהסטודנטים נשאלו תוך כמה ימים יתרחש הפיגוע, ואחרים – תוך כמה שבועות. כצפוי, הקבוצה השנייה העריכה שהפיגוע יצא לפועל בעוד זמן רב יותר, וחלק מהנשאלים אפילו השתמשו בכפולות של 7. כשהחוקרים חזרו על הניסוי עם צוערי מודיעין, התוצאות היו דומות מאד. ניסויים אלו אישרו למעשה את התיאוריה המקורית של כהנמן וטברסקי, אולם בהמשך, הדברים הפכו להיות מוזרים אף יותר.

בניסוי הרביעי, התבקשו חוקרי מודיעין ישראלים לענות על השאלה, מתי מערכת נ"ט גיאורגית מסויימת תיכנס לכשירות מבצעית. נאמר להם גם, שעליהם לאשש או להפריך את ההערכה של חוקרים מגוף מודיעין עמית. חיש מהר נכנס אפקט העיגון לפעולה. ככל שההערכה של גוף המודיעין המתחרה היתה גבוהה יותר, כך גם הנבדקים הפריזו בהערכתם, ולהיפך. מסתבר שגם עמדה של אדם אחר, לרבות אדם שאתה לא מכיר ואין לך סיבה לבטוח בו, ואפילו אם נתבקשת במפורש למתוח עליו ביקורת, עלולה "לעגן" את ההערכה שלך למעלה או למטה. כאן יש לציין כי מחקרים אחרים העלו, שבבתי משפט, דרישת העונש של התובע נוטה להשפיע אפילו על הסנגור. ככל שידרוש עונש גבוה יותר, כך גם העונש המופחת שהסניגור ידרוש יהיה חמור יותר.

הניסוי האחרון היה ככל הנראה המטריד ביותר. כאן, אספו יפה ומתניה קבוצה של חוקרי מודיעין, וחזרו על התרחיש הראשון (כמה חיילים יש בגבול בין צפון קוריאה ודרומה), אך בהבדל אחד. לנבדקים נמסרה ידיעה מ"הסוכן Z" על סדר הכוחות בגבול. נאמר להם במפורש שמדובר בסוכן לא אמין, ששיקר בעבר למפעיליו, אולם הוחלט שלא לנתק עמו את הקשר מסיבות שונות. לקבוצה הראשונה, מסר הסוכן כי יש 20,000 חיילים בגבול, ולקבוצה השנייה, 200,000. שוב, הרים אפקט העיגון את ראשו הכעור. הידיעה היומינטית, שהכל ידעו שאינה אמינה, השפיעה באופן דרמטי על הערכות הנבדקים. אלו ששמעו מהסוכן Z שיהיו 20,000 חיילים בגבול, העריכו את המספר ב-12,000 בממוצע, ואלו ששמעו 200,000, גרסו שיוצבו בגבול 112,000 איש.

הניסויים העגומים הללו מעלים כי אפקט העיגון עלול לפגוע בשלושה שלבים מובחנים של המחקר המודיעיני:  שאלת המחקר (נקודת המוצא), הערכת עמיתים, וניתוח אמינות של מידע. שאלות שמכילות מילים כמו "איפה", "כמה" ו"מתי", בליווי מספר כלשהו, עלולות להוביל לעיגון, כמו בניסויים על צפון קוריאה והנמרים הטמיליים. אפקט העיגון לא חייב להיות כמותי. אם מפקד פלוגה, למשל, שואל את המודיעין היכן בגזרתו יתקפו מחבלים, החוקר עלול להזניח את האפשרות שהם יתקפו דווקא מחוץ לגזרה של הפלוגה.

בדרך כלל, נהוג לחשוב שפלורליזם חיוני לתהליך המחקרי, ולעיתים קרובות אכן כך הדבר. הערכת עמיתים נועדה ליצור פלורליזם שכזה, ובאופן כללי, להפוך את המחקר המודיעיני למקצועי יותר. אולם במקרים מסויימים, היא עלולה לגרום להטיות מסוכנות. בדיוק כפי שבמשפט, גזר דין שתובע דורש ישמש עוגן גם עבור הסנגור וישפיע על הטיעונים שלו לעונש, כך גם דעות ששומע חוקר המודיעין עלולות לעגן את עמדתו למעלה או למטה. העוגן יהיה חזק במיוחד אם מקורו בדמות סמכותית, כריזמטית, או קצין בכיר ומעורר יראה. ולבסוף, כפי שראינו, גם מידע מפוקפק עלול להפוך לעוגן, אפילו אם החוקרים יודעים היטב שאמינותו נמוכה.

מה שמטריד כאן במיוחד, הוא שמומחיות אינה מחסנת בפני אפקט העיגון, בדיוק כפי שאינה מחסנת בפני כשלים קוגנטיביים אחרים. חלק גדול מהנבדקים בניסויים השונים, גם הסטודנטים וגם חוקרי המודיעין, למדו על אפקט העיגון, קראו עליו מאמרים והיו מודעים לקיומו. ובכל זאת, הידע סייע להם באופן חלקי בלבד. במקרים רבים, מומחים נופלים בפח שהם אמורים להכיר לפני ולפנים.

האם בכלל יש פיתרון לאפקט העיגון? יפה ומתניה מציעים גם כמה שיטות מעניינות שיכולות למתן אותו, או להפחית במידת מה את פגיעתו הרעה. למשל, רצוי לנסח את שאלת המחקר באופן שאינו מעגן, למשל "מה כוונותיה של סוריה כלפי ישראל" ולא "האם סוריה מתכוונת לצאת למלחמה מול ישראל". כשיש לנו נתון מספרי, כדאי לשאול "מתי תצא החולייה לפיגוע" ולא "בתוך כמה ימים תצא החולייה לפיגוע". בהערכת עמיתים, עדיף להקצות את ההערכה לשתי קבוצות שלא חולקות את המידע זו עם זו עד לשלב מאוחר, כדי שאחת מהן לא תעגן את השנייה. לבסוף, בכדי שלא להתעגן עם מידע מפוקפק, החוקר חייב לשאול את עצמו בכל רגע עד כמה רגישה הערכה שלו למידע סותר, ולציין בסופה של ההערכה את אמינות המידע העומד בבסיסה.

אולם בסופו של יום, ברור כי כשלים קוגנטיביים למיניהם, לרבות אפקט העיגון, הם מחלה כרונית. אפשר להקל עליה, אך לא לרפא אותה. הדבר החשוב ביותר הוא ללמוד להתמודד עם מצבים חדשים ומפתיעים גם אם טעינו ונכשלנו בהערכה. באופן שבו ניתן לעשות זאת נדון, בתקווה, באחד מהינשופים הבאים.

חיילים ישראלים שמתכננים לכבוש גבעה, אך מגלים שההוראות שלהם אינן מעודכנות. רמטכ"ל גרמני שמגיע למשרד ההגנה בכדי לעמוד בראש הפיכה צבאית, אך נמנע מלתת הוראות לפקודיו בכדי שלא להתערב בעבודתם. קצינים יפנים שתוקפים מדינות זרות ללא אישור ומובילים את ארצם למלחמות הרסניות. בין המקרים הללו עובר כחוט השני רעיון הידוע כ"פיקוד מֻכְוון משימה".  מה יתרונות השיטה הזאת, מהן המלכודות הטמונות בה, וכיצד תרבות ועדות החקירה של ישראל יכולה להרוג אותה? ינשוף צבאי-אסטרטגי מציג לכם את אחד המושגים החשובים ביותר באסטרטגיה המודרנית.

דמיינו שאתם מפקדים על פלוגה של חיילים עייפים ומאובקים, נעים בשבילים צרים במדבר בניסיון לתקוף יעד אויב. אולי משלט או מוצב, אולי מעוז הררי ומבוצר. אתם כפופים למפקד הגדוד, שמצפה מכם למלא את המשימה הקטנה שלכם כמרכיב אחד מבין רבים בתוך תוכנית גדולה יותר. השמש בקרוב תגיח במזרח, ויש לכם זמן מועט לתקוף בחסות החשיכה. ופתאום, ממש לפני קו הזינוק של המשימה, אתם מגלים שהוראות ההתקפה המדוייקות שניתנו לכם אינן מעודכנות. למשל, הנתיב שלכם ידוע לאויב, והוא תגבר אותו, בעוד שחלק אחר בגזרה נוח יותר להתקפה. אולי תותחים חדשים שהאויב קיבל הופכים את ההתקפה לבלתי אפשרית, או קשה יותר ממה שמפקד הגדוד שיער לעצמו כשנתן את הפקודות. או שלהיפך: גיליתם שההגנות של האויב חלשות עד כדי כך, שאתם יכולים לא רק לכבוש את המוצב אלא גם להמשיך הלאה לעומק השטח. אבל אם תמתינו להוראות, אתם עלולים לאבד את המומנטום. את מפקד הגדוד קשה להשיג. הוא נמצא מאחור ולא מכיר את המצב בשטח. מה תעשו? האם תפירו את ההוראות ותפעלו באופן עצמאי? התורה המורכבת שאמורה לתת תשובה לשאלה הזאת – אבן יסוד באתוס של רוב הצבאות המערביים – נקראת "פיקוד מֻכְוון משימה".

פיקוד מכוון משימה (אנגלית: Mission command, גרמנית: Auftragstaktik) פירושו חופש נרחב לקצינים להפעיל שיקול דעת בביצוע המשימה שניתנה להם. המלחמה, הרי, היא ממלכת האי וודאות. פערי מידע, ערפל קרב והשינוי המתמיד בתנאי השטח עלולים להפוך אפילו את התוכניות המחוכמות ביותר לבלתי רלוונטיות. הצורך המתמיד בעדכון, הסתגלות וניצול הזדמנויות מצריך לפעמים פעולה מהירה של קצינים זוטרים בשטח, מפני שהם – יותר מהממונים עליהם – חשופים לתנאים האמיתיים ולמציאות המשתנה. מקורו של הרעיון הזה עוד בגרמניה של המאה ה-19, אולם הוא התפתח בכל הצבאות המערביים לקראת שלהי מלחמת העולם הראשונה. בקרב על הסום (1916) הסתבר למפקדים מכל הצבאות שבכדי לפרוץ את קווי החפירות של היריב יש לנוע ביחידות קטנות ומפוזרות, לזהות נקודות תורפה ולנצל הצלחות במהירות, בלי להמתין לפקודות מגבוה. צה"ל השתמש באופן מבריק בדוקטרינה הזאת במלחמת ששת הימים, למשל ביוזמות מקומיות של קצינים, שניצלו הזדמנויות ואפשרו את הכיבוש המהיר של רמת הגולן. החוקרים סטיבן בידל וקייתלין טלמאדג' מגדירים פיקוד מכוון משימה כחלק בלתי נפרד מ"המערכת המודרנית" של כל הצבאות המתקדמים בימינו. צבאות דיקטטוריים שבנויים באופן היררכי ונוקשה, ולא מאפשרים לקצינים שלהם יוזמה בשטח, נוטים לקרוס מול יריב שמפעיל פיקוד מכוון משימה. כך, למשל, קרס הצבא המצרי במלחמת ששת הימים. הקצינים, שלא היו מורגלים ביוזמה עצמאית, נאחזו בפאניקה ונטשו את עמדותיהם ברגע שמערכת הפיקוד המרכזית בקהיר חדלה מלתפקד.

יש להדגיש שפיקוד מכוון משימה מצדיק, במקרים קיצוניים, אפילו הפרת הוראות, אולם רק בתוך גבולות ברורים. לכפוף יש חופש מבצעי במסגרת התוכנית שהוכתבה לו בידי המפקד. כלומר, הוא אמור לחפש בעצמו את האמצעי הטוב ביותר בכדי למלא את המשימה שניתנה לו. כשכוונתו של המפקד אינה ברורה, קשה לדבר על פיקוד מכוון משימה. כך, למשל, במלחמת לבנון השנייה (2006), קצינים רבים התלוננו כי התוכנית של הרמה הממונה לא היתה ידועה להם, וממילא השתנתה חדשות לבקרים. מדוע שתיקח סיכונים לעצמך ולחייליך, תפעל באופן עצמאי ותנצל הזדמנויות, כשאתה לא יודע לאיזו מטרה אתה חותר? מנגד, היו מדינות, כמו יפן הקיסרית לפני מלחמת העולם השנייה, שבהן הצבא התרגל להכתיב את מדיניות החוץ. בתנאים כאלו, קצינים זוטרים השתמשו בפיקוד מוכוון משימה ובשיקול הדעת המבצעי שלהם (יפנית: Dokudan Senko, מילולית: פעולה שרירותית) כדי להתנקש במנהיגים זרים, להוביל מבצעים צבאיים פרטיים ולפתוח במלחמות עם מדינות זרות בניגוד להוראות. כפי שהראיתי בספרי, בוגדים למען המולדת, אי הציות המובנה של הצבא היפני גרר את המדינה כולה למלחמת העולם השנייה, ובסופו של דבר לתבוסה ולחורבן מוחלט.

יתר על כן, פיקוד מכוון משימה קשה מאד ליישום. הוא מצריך אמון בתוך הצבא, כך שהמפקדים יהיו בטוחים שכפופיהם לא ינצלו את חופש הפעולה שלהם לרעה, וגם – כמו שראינו במקרה היפני – רצוי שיוגבל על ידי קווים אדומים שאותם אסור לחצות. לרוב, הוא עובד רק במדינות שמצליחות לגייס קצינים אינטליגנטים ומשכילים שיודעים לחשוב בעצמם. חברות שמערכת החינוך שלהן היררכית, נוקשה ודורשת ציות עיוור, ככל הנראה לא יוכלו להפעיל פיקוד מכוון משימה בשום מקרה שהוא.

בכנס התו"ל (תורת הלחימה) הבינלאומי של צה"ל, שהתקיים לאחרונה בנוכחות קצינים מצבאות זרים, דנו המשתתפים לעומק בסכנות, בבעיות ובקשיים של פיקוד מכוון משימה. באחד המושבים המעניינים ביותר, ניתח אחד המרצים את קרב נבי סמואל במלחמת 1948. באותו הקרב, קיבל מפקד פלוגה בשם חיים פוזננסקי ("פוזה") הוראה לכבוש את הכפר נבי סמואל בהפתעה ובחסות החשיכה. עם זאת, המג"ד הורה לו להמתין עד שכוח שאיחר יגיע למקומו. כשעלתה השמש, מפקד הפלוגה שאל את המג"ד האם עליו לתקוף את הכפר בכל זאת, וזה אמר לו ש"תעשה מה שנראה לך נכון." מפקד הפלוגה עשה "מה שנראה לו נכון", ושילם על כך בחייו ובחיי אנשיו. הוא תקף עמדה מבוצרת בעלייה בניגוד לכל העקרונות הצבאיים, בלי יתרון הפתעה ועם השמש מול העיניים, הסתערות שהסתיימה בטבח רבתי. כפי שהעיר אחד מנציגי צבא פולין בכנס, זוהי דוגמא מובהקת לשימוש מוטעה בפיקוד מכוון משימה. המג"ד לא הבהיר למפקד הפלוגה את הכוונה שלו: האם עדיין ברצונו לכבוש את הכפר בכל מחיר, למרות שהשתנו התנאים? המ"פ, מצדו, השתמש בשיקול הדעת המבצעי שלו כדי לתקוף באופן לא רציונלי וחסר סיכוי. פיקוד מכוון משימה מניח שהאחראי בשטח שוקל באופן הגיוני תנאים משתנים, בכדי להגשים את כוונת הרמה הממונה. כאן לא היה ניתוח הגיוני של המצב, וכוונת המג"ד לא היתה ברורה. לכן, לא מדובר בפיקוד מכוון משימה, אלא בהעדר מוחלט של פיקוד מכל סוג.

משתתפים אחרים בכנס, בעיקר הנציג של צבא ארצות הברית, העירו שמדי פעם, המפקדים הבכירים חייבים לנטוש לחלוטין את הרעיון של פיקוד מכוון משימה ולנהל את המבצע בפרוטרוט ובאופן אישי. זה קורה בעיקר במבצעים רגישים, כמו ההתנקשות באוסאמה בן לאדן, שבהם לכל החלטה של מפקד זוטר עלולות להיות השלכות פוליטיות הרסניות (וראה גם כאן בינשוף). אני חשבתי מיד על דוגמא מהמחקר שלי, על קשר ה-20 ביולי 1944 נגד היטלר. במהלך ההפיכה האנטי-נאצית נמנע מפקד הקשר, גנרל לודוויג בק, ממתן הוראות מפורטות לאנשיו. כרמטכ"ל גרמני לשעבר, שהאמין בפיקוד מכוון משימה, הוא סבר כי אל לו להתערב בעבודה של כפופיו. לכן, הגיע למטה הקשר רק בשעה מאוחרת, לאחר שהכפופים לו עשו מספר טעויות מבצעיות קריטיות. בעיקר, אותם כפופים ניהלו את ההפיכה באופן מסודר מדי, עם נוהל קרב, כפי שמנהלים מבצע צבאי, ולא הבינו שבהפיכה צבאית המהירות חשובה יותר מהיעילות ומהסדר. מפני שקושרי קשר הם, בהגדרה, חלשים יותר מהממשלה. הסיכוי היחיד שלהם לזכות לתמיכה הוא לנצח לפני שהממשלה מתעשתת, או לפחות לקבוע עובדות קריטיות בשטח במהירות הבזק. גנרל בק לא הבין שפיקוד מכוון משימה עובד רק כשהכפופים יודעים באיזה מסגרת הם פועלים. הגנרלים האנטי-נאצים בברלין, לעומת זאת, חשבו שהם מנהלים קרב, בעוד הם ניהלו בפועל מבצע שונה לחלוטין – הפיכה. במצב כזה, כשמהותה של המסגרת לא ברורה, יש חשיבות עליונה לפיקוח קרוב וצמוד של מפקד עליון, שאמור לקבוע ולהבהיר לפקודיו את האסטרטגיה המנחה של המבצע כולו.

לבסוף, אם נחזור לאזור שלנו, החברה הישראלית עוברת שינויים מדאיגים שמקשים על קציני צה"ל לנצל את שיקול הדעת המבצעי שלהם וליישם פיקוד מוכוון משימה. חוסר הסובלנות של החברה לאבדות ולכשלונות הוליד תרבות של ועדות חקירה, מסקנות אישיות ועריפת ראשים. ברגע שמפקדים יודעים שישלמו בקריירה שלהם על כל טעות, הם ייטו שלא לקחת סיכונים וממילא גם לא יפעילו שיקול דעת מבצעי. בכדי לבנות צבא גמיש, שקציניו יודעים לנצל הזדמנויות ולהסתגל במהירות לתנאים משתנים, חשוב לגלות גם סובלנות לטעויות. אם ראשים ייערפו בכל פעם שהתקשורת תדרוש זאת, קציני הצבא עלולים להפוך לחבר אנשים בינוניים ומפוחדים, שעוקבים בקפדנות אחרי נהלים ולא מגלים שום יוזמה יצירתית או העזה פורצת גבולות. בכדי לשמור על הפיקוד מכוון המשימה, רצוי שלא למנות ועדות חקירה בראשות שופטים, שעוסקים מדרך הטבע במציאת אשמים, אלא צוותים של מומחים לחקר ביצועים, שיסיקו מסקנות פרודוקטיביות ויעלו הצעות לשיפור. את הצבא צריכים להנהיג אנשים שכבר נכשלו ולמדו מכשלונותיהם, ולא קצינים נקיים מכל רבב שלא נכשלו כי לא העזו לעשות דבר.

מדוע התפייסו ישראל ומערב גרמניה זמן קצר כל כך לאחר השואה? ספר חדש ומרתק של דוד ויצטום עוסק בשאלה הזאת, וחושף תוך כדי כך אמיתות חשובות על אסטרטגית העל של ישראל. ינשוף היסטורי על תחילתה של ידידות מופלאה.

דוד ויצטום, תחילתה של ידידות מופלאה? הפיוס בין ישראל לגרמניה, 1948-1960 (הוצאת שוקן, 2018)

בשאלת יחסים בינלאומיים אנו שואלים עצמנו השאלה הפשוטה והיחידה: מה טוב לישראל. ואם זה טוב – כל רגשותיי וכל האינסטינקטים היהודים שלי, וכל כבודי היהודי והאנושי אומרים לי: עשה מה שטוב לישראל ומה שדרוש לביטחונה. ואם קורבנות השואה מדובבים בקבר, יאמרו: חזק ואמץ.

ראש הממשלה דוד בן גוריון, נאום בכנסת על עסקת הנשק עם גרמניה, 1.7.1959

כיצד התפייסו מדינת ישראל וגרמניה המערבית, זמן קצר כל כך לאחר השואה? במבט לאחור, השאלה הזאת נראית מופרכת. עם ששליש ממנו נרצח בפקודתם של שליטי גרמניה הנאצית, ובהשתתפות פעילה של חלק גדול מאזרחיה, קושר ברית הדוקה עם אותה מדינה עשר שנים לאחר מכן? בראשית שנות החמישים, כמעט ולא מצאת כתב בעיתונות הישראלית, סופר או אינטלקטואל שהעז לדבר על פיוס עם גרמניה. להיפך – העיתונות ראתה ברפובליקה הפדרלית המשך ישיר של גרמניה הנאצית, והרבתה באזהרות על כינונו של "רייך רביעי". באותם הימים, על הדרכונים הישראלים הוטבעה החותמת "לכל המדינות חוץ מגרמניה", זמרת גרמניה גורשה בבושת פנים מהארץ למרות שקיבלה אשרת כניסה, וממשלת ישראל הטילה איסורים מאיסורים שונים על צריכת תרבות גרמנית ומסחר עם גרמניה. יתר על כן, ותיקי אצ"ל ולח"י איימו לרצוח כל גרמני שיעז להראות פניו על אדמת ישראל. והנה, כבר בסוף אותו עשור, הציגו בתי הקולנוע סרטים גרמניים לרוב, תיירים גרמנים ביקרו בארץ באופן חופשי, ובעיקר – בין שתי המדינות נוצרה ברית צבאית ומדינית שמחזיקה מעמד עד ימינו אלו.

כל מי שיעיין בעיתונות של אותם ימים, יוכל לראות עד כמה עזה, כביכול, היתה ההתנגדות להתפייסות עם "אומת הרוצחים". מנחם בגין חצב אש ולהבות נגד הסכם השילומים והבטיח מרד, גרדומים ומלחמת אחים, בעוד חסידיו רוגמים את הכנסת באבנים. רבבות השתתפו בהפגנות המונים, מונהגים בידי פרטיזנים ולוחמי גטאות. המאורות האינטלקטואליים הגדולים של התקופה, ביניהם נתן אלתרמן, התגייסו כנגד הפיוס והנורמליזציה עם גרמניה, ואליהם הצטרפו העיתונאים המשפיעים ביותר של הדור. והנה – במבט לאחור – ההתנגדות הזאת נראית כקצף על פני המים. בגין, שאיים במרד מזויין ומלחמת אחים, דיבר גבוהה גבוהה אך לא עשה דבר. אלתרמן השלים בהדרגה עם המציאות, וההפגנות נגד גרמניה הפכו לעניין רוטיני שלא השפיע באמת על התפתחות היחסים. בסופו של דבר, נותרו רק שרידים, כמו החרם הישראלי על ואגנר ואזרחים מעטים שמוסיפים להימנע מקניית תוצרת גרמנית או ביקורים בגרמניה.

בספרו החשוב, תחילתה של ידידות מופלאה – הפיוס בין ישראל וגרמניה, מסביר החוקר והעיתונאי דוד ויצטום מדוע היה התהליך היה מהיר כל כך, וכיצד ההתנגדות לו קרסה במהירות רבה כל כך. לשיטתו, הדבר קרה בשל צירוף מורכב של נסיבות. ראשית כל, קבוצה קטנה של דיפלומטים, סופרים ועיתונאים יהודים-גרמנים, שזעמו אמנם על גרמניה אך ראו בה עדיין את ביתם התרבותי, פילסו את הדרך לפיוס בין המדינות גם בתקופה שהדבר נראה כבלתי אפשרי. אולם הקרקע שאלו הכשירו היתה מצמיחה, ככל הנראה, רק ראש ולענה, לולא התפתחויות גיאו-פוליטיות משמעותיות שבאו לעזרתם. בראשית שנות החמישים, ישראל וגרמניה המערבית היו זקוקות אחת לשנייה. המדינה היהודית הצעירה צמאה לסחורות חיוניות ולמטבע זר, וגרמניה, לעומת זאת, ראתה בהכרה יהודית מסלול עוקף למערב האנטי-קומוניסטי שאליו רצתה להצטרף. לאלו, כותב ויצטום, הצטרפו שיקולים מוסריים של תחושת אחריות קולקטיבית (אם כי לא אשמה) מצד חלק מקובעי המדיניות הגרמנים, והדינמיקה של המלחמה הקרה, שהשליכה הן את גרמניה המערבית והן את ישראל לאותו מחנה בינלאומי.

בעוד הייקים תיווכו בשקט, והצרכים וההתפתחויות הגיאו-פוליטיות סייעו להכשיר את הדרך, הפיוס לא היה מתאפשר ללא כוח אישיותם של שני מנהיגים קשישים: ראש הממשלה דוד בן גוריון והקנצלר קונרד אדנאואר, אנשים מנוסים, פרגמטיים ובעלי מזג אוטוריטי ועוצמה פוליטית בלתי נדלית. שניהם קראו את המפה הפוליטית היטב, ראו ביחסי ישראל-גרמניה כורח המציאות ופעלו בהתאם, ביעילות וללא סנטימנטים. בכנסת, הסכם השילומים אושר חרף פרעות המוניות של תומכי בגין, וגם בבונדסטאג, נזקק אדנאואר לקולות האופוזיציה הסוציאל-דמוקרטית בכדי לאשרו. צירים רבים, בעיקר מהימין, חשבו כי יש להשקיע את כספיה של גרמניה בראש ובראשונה בפליטים גרמנים, ורבים אחרים פחדו מתגובת העולם הערבי. ישראל, מצדה, הדגישה שאינה רואה בשילומים כפרה אלא רק החזרת גזילה. לא ייתכן, אמרו אנשי בן גוריון, שהגרמנים רצחו יהודים וגם ישמרו את כספיהם ואת רכושם. טקס החתימה בלוקנסנבורג (1952), היה קפוא ועגום בהתאם. ישראל גם החמיצה את השעה לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים עם גרמניה. כשגרמניה המערבית רצתה זאת, בשעה שהכירו בה כל מדינות המערב ב-1955, גררה ישראל רגליים. לאחר מכן, נמנעה ממשלת אדנאואר מכינון יחסים כאלו, עקב איומם המוצהר של הערבים שינתקו עמה יחסים ויכירו במזרח גרמניה הקומוניסטית במקומה.

אולם חרף העדר היחסים הדיפלומטיים, אלו שחשבו שהסכם השילומים לא יביא לפיוס בין ישראל לגרמניה השלו את עצמם וגם אחרים. בפועל, מתאר ויצטום ביד אומן כיצד פתח ההסכם דינמיקה בלתי נשלטת של התקרבות. לא רק משום שהעלה את רמת חייהם של אזרחים רבים ובכך יצר אינטרס מובנה לתמוך בו ובממשלה שחתמה אותו, אלא גם מפני שהכתיב שיתוף פעולה הדוק עם גרמנים אינדיבידואלים: מדינאים, אנשי עסקים, מומחים וטכנאים שהגיעו לארץ בכדי להדריך את הישראלים כיצד להשתמש בציוד שרכשו. גם בצד הגרמני, התמוססה ההתנגדות עקב הדינמיקה הכלכלית של ההסכם. הישראלים קנו סחורה גרמנית באמצעות כספי השילומים, ובכך יצרו ביקושים והזניקו ענפים מסויימים בתעשייה של בון. באמצעות הפיצויים לישראל ולניצולי השואה, סבסדה הממשלה הגרמנית את התעשייה שלה עצמה. עורך מעריב עזריאל קרליבך, ממתנגדיו החריפים של הסכם השילומים, הפליא לתאר את הדינמיקה הזאת בעטו המושחז:

הבטיחו לנו, בשעת הויכוח על השילומים, כי לזה לא נגיע לעולם. כי לא נשב שם בקלן כמקבלי פיצויים של חסד, המחייבים הערכה איזו שהיא, התקרבות כלשהי כתמורה. אלא נשב שם כפקידי הוצאה לפועל, הגובים מייד הפושע את קנסותיו, המחרימים ומחזירים גזל מידי גוזלו… אך לא כך ישבנו. הגרמנים קיימו בכנות את אשר קיבלו על עצמם. ואנחנו נאלצנו לבקש מהם מפעם לפעם שאף יעשו עמנו לפנים משורת החוזה, והם עשו.. ונתקבל הרושם, שהם כל כך טובים.. ואין אתה יכול לירוק לתוך הקערה שמתוכה אתה אוכל- בתיאבון. ונישאו נאומים (איומים) על "הפרשה העגומה ביחסי שני העמים" שכאילו נסתם עליה הגולל, – אגב משלוח כך וכך טונות של פלדה. נלחצו ידיים בפגישות חגיגיות בין נציגי ההון הגדול שלנו לשלהם, והורמו כוסות ברכה. והתיישב המון של פקידים של משלחת השילומים בבית מפואר בתוככי קלן, ומובן שאי אפשר לחיות שם לאורך ימים בלי להתוות גם יחסים אישיים.

מכאן מגולל ויצטום את הפרשה המרתקת של הברית הצבאית-בטחונית, עסקאות הנשק ויתר הדילים האסטרטגיים בין גרמניה לישראל, וכאן מסקנתו המפתיעה והמעניינת ביותר: העדר היחסים הדיפלומטיים הרשמיים בין ישראל לגרמניה לא רק שלא הפריע, אלא אפילו סייע להתפתחות הקשרים הללו.

כדי להבין את התזה של ויצטום, מומלץ לקרוא גם את מאמרו החשוב של יגיל הנקין על אסטרטגית העל של ישראל. לשיטתו של הנקין, בן גוריון האמין שהסכמים מדיניים ויחסים דיפלומטיים רשמיים אינם אלא ביטוי למפגש אינטרסים אמיתי שמתקיים בפועל ולאורך זמן. מסיבה זו בדיוק, בן גוריון לא לחץ על גרמניה המערבית להכיר רשמית בישראל, ובמקום זאת העדיף לפתח עמה מערכת יחסים בלתי רשמית עניפה של סחר בנשק. זאת ועוד: הוא לא עשה זאת דרך הדיפלומטים של משרד החוץ, השבויים בדקדוקי עניות, בשיקולי פרוצדורה ודעת קהל, אלא דרך קבוצת מקורבים, בראש ובראשונה משה דיין ושמעון פרס, שהיו נאמנים לו ללא עוררין ויצרו יחסים אישיים עם מקביליהם הגרמנים. כך, מערכת היחסים הבטחונית עם גרמניה התפתחה לא רק כתוצאה של אינטרסים הדדיים מופשטים אלא גם מקשרים חזקים בין אינדיבידואלים – שמעון פרס מהצד הישראלי, ושר ההגנה פרנץ יוזף שטראוס מהצד הגרמני. ויצטום מראה כיצד, בעיני מקבלי ההחלטות הישראלים, היחסים עם גרמניה היו חשובים לא רק בשל כוחה הבינלאומי הגובר, אלא כמסלול מסייע ליחסים שהיו חיוניים אף יותר באותה תקופה: הברית האסטרטגית עם צרפת. בן גוריון ופרס זיהו את הקשרים המתרקמים בין בון ופריז, והבינו שלישראל יש הזדמנות בלתי חוזרת להבטיח לעצמה פרוסה דשנה מהעוגה המפתה.

העובדה שהיחסים התנהלו בשקט, ובפרופיל נמוך, סייעו לשני הצדדים להתגבר על ההתנגדות הפנימית. ויצטום כותב שהיחסים הדיפלומטיים הרשמיים בין ישראל וגרמניה המערבית, בשנת 1965, נחתמו כמעט כדרך אגב, כתמרון מדיני של פרופ' לודוויג ארהארד, יורשו של אדנאואר. זה הבין שהיחסים של גרמניה המערבית ומצרים אבודים ממילא, בשל התקרבותה של האחרונה לגרמניה המזרחית ולגוש הקומוניסטי, אך העדיף שלא לנתק אותם סתם כך. במקום זאת, הוא החליט להכיר בישראל, וכך זכה בשלושה פרסים: גם גרם למצרים לנתק את היחסים ביוזמתם, גם נתן לעצמו נקודות זכות בקהילה הבינלאומית, וגם זכה בידידותה של ישראל.  אולם העובדה שהמהלך הזה התקבל בהבנה יחסית בשני הצדדים (אי אפשר היה לדמיין אותו עשר שנים קודם לכן) היה תוצאה של אותו תהליך ארוך של פיוס, קשרים אישיים ומפגשי אינטרסים שראשיתו בהסכם השילומים ב-1952. הוא גם מאשר את התזה של הנקין על אסטרטגית העל של ישראל. הן בן גוריון והן יורשו, לוי אשכול, האמינו כי יחסים מדיניים רשמיים הם בסופו של דבר ביטוי של יחסים לא רשמיים שקיימים בפועל, ולא להיפך.

ספרו המעמיק ופורץ הדרך של ויצטום ראוי לקריאה מסיבות רבות. מעבר לסוגיה המעניינת כשלעצמה – הפיוס בין ישראל ומערב גרמניה, הוא חושף גם את כוחם של דינמיקות ותהליכים ואת האופן שבו הם מתגברים על אידיאולוגיות וטראומות, חזקות ככל שיהיו, כמו גם את חשיבותם של רשתות קשרים אישיים במדיניות חוץ. בנוסף, יש בספר פרקים מרתקים, שלא נגענו בהם בהרחבה בסקירה זו, על העיתונאים והסופרים הישראלים שביקרו בגרמניה, ועל הסיקור המפורט, המורכב והאמביוולנטי שלהם על המתרחש בה. יש רק להצטער שהספר מסתיים ב-1960, ולא נוגע בפרשת המדענים הגרמנים במצרים וקמפיין הטרור הישראלי נגדם – פרשה שהעיבה על היחסים בין המדינות אך סייעה בסופו של דבר לחזקם.

לבסוף יש לציין כי תחילת של ידידות מופלאה עוסק בעיקר בצד הישראל ובנקודת מבטו. יש לקוות שחוקרים עתידיים, ואולי ויצטום עצמו, ירחיבו גם על הצד הגרמני, וכיצד תפסו קבוצות שונות בגרמניה את הפיוס ההיסטורי עם העם היהודי.

טהראן, קיץ 1941. בעלות הברית פולשות לאיראן, ונער צעיר מתאהב בבת דודו יפת העיניים. הדוד עצמו, קצין זוטר בדימוס, מנהל ביד רמה משפחה מורחבת בעלת יומרות אריסטוקרטיות. הערצתו העיוורת לקיסר הצרפתי נפוליאון לצד איבתו הלוהטת לבריטים מעבירות אותו אט-אט על דעתו, ויחד עם משרתו הנאמן הוא שוקע בעולם של קרבות מדומיינים. ובינתיים שאר בני המשפחה שוקעים, מצידם, בסבך מזימות ותככים, מסתכסכים ומתפייסים, בקומדיית מצבים נפלאה ומצחיקה עד דמעות. "דודי נפוליאון" מאת איראג' פזשכזאד בתרגום אורלי נוי. המלצת קריאה חמה לחורף קר.

איראג' פזשכזאד, דודי נפוליאון (חרגול הוצאה לאור, עם עובד), מפרסית: אורלי נוי

יש בעולם אנשים שאוהבים לקרוא ספרים. מהם – יש כאלו שספרי היסטוריה מרטיטים אותם במיוחד. מי מאיתנו לא נשאב פעם לתוך ספר, וראה את עצמו לא רק מזדהה עם הדמויות אלא ממש מתהלך בקרבן: שותה כוס יין עם גיבורי מלחמת השושנים, חולק קערת אורז עם שוגון יפני, או מנהל שיחות מושחזות עם צ'רצ'יל בבונקר המלחמה בלונדון. במודע או שלא במודע, חלק מאיתנו היו רוצים להיות כמו הדמויות שאנחנו אוהבים. מנהיגים מוצלחים יותר או פחות משווים את עצמם בוקר, צהריים וערב לצ'רצ'יל. יש כאלו שהפראיות חסרות העכבות של ג'ינג'יס חאן קוסמת להם יותר. אולם דווקא דמותו של נפוליאון בונאפרט, קיסר הצרפתים, הילכה קסם על גנרלים, מצביאים וחובבי צבא ברחבי העולם כולו. אנטואן-הנרי ז'ומיני, ההוגה הצבאי המשפיע ביותר במאה ה-19, ראה את עצמו כמי שמנסה לזקק את גאונותו של נפוליאון לסדרת כללים שמי שיאחז בהם ינצח בכל קרב ובכל מלחמה. קארל פון קלאוזביץ, מבקרו הגדול של ז'ומיני, שדווקא תיעב עקרונות מסודרים וכללי אצבע, העריץ אף הוא את נפוליאון וקרא לו "אל המלחמה". מצביאים מאוחרים יותר, מהלמוט פון מולטקה, עבור בפרדיננד פוש ועד אדולף היטלר, ראו בקיסר מודל עליון לחיקוי. כפי שכותב ההיסטוריון הצבאי קייתל נולאן, כמעט כולם שכחו שנפוליאון המיט על עצמו ועל ממלכתו תבוסה וחורבן מוחלט, מפני שלא ידע לרתום את גאונותו הצבאית לחזון פוליטי בר-קיימא. במקום לנצל את נצחונותיו ולהגיע להסדר, הטיל שוב ושוב את "קוביית הברזל" (קרי, הימר שוב ושוב על מלחמה) עד שהקובייה נטתה על צידה ושאבה אותו ואת צרפת אל התהום. אולם תבוסתו הסופית של נפוליאון מעולם לא הפריעה למעריציו הרבים, שמוסיפים לרכון על מפות וללמוד את מהלכיו, או לצטט ביראת קודש כל אמירה ואמירה שלו.

תופעת ההערצה ל"קיסר הצרפתים" עוטה עליה מלבוש ביזארי במיוחד בדודי נפוליאון, הרומן הקומי המופלא של הסופר האיראני איראג' פזשכזאד. "הדוד נפוליאון", דאי ג'אן, הוא זקן זועם בעל יומרות אריסטוקרטיות, שמנהל ביד רמה משפחה מורחבת בטהראן. שנאתו היוקדת לבריטניה, אויבתה המסורתית של איראן, הובילה אותו לקרוא כמעט כל ספר שנכתב בפרסית על נפוליאון, ואף ספרים רבים בצרפתית. בהדרגה, הוא מתחיל לראות את עצמו כיורשו של נפוליאון ולשדרג את עברו הצבאי בהתאם. בעבר שירת כקצין משטרה זוטר בדימוס, וניהל אי אלו קרבות עם שודדים במדבריות של דרום איראן. אולם לאחר שבלע אינספור ספרים על עלילותיו של נפוליאון בונאפרט, המצביא הגדול שהכה את שנואי נפשו הבריטים, החל לדמיין את עצמו יותר ויותר כגירסה איראנית של קיסר הצרפתים. לא רק שקרבות עם שודדים ספורים צמחו במהלך השנים למערכות בהשתתפות של אלפי חיילים, אלא שאלו דמו דמיון מפתיע לקרבותיו המפורסמים של נפוליאון באוסטרליץ ומרנגו. במשפחה המורחבת של הדוד, שחולקת גן באחת מהשכונות השקטות של טהראן, מודעים לכך שעלילותיו הם פרי הדמיון, אולם בהתחשב באימה שהוא מטיל על בני המשפחה, איש לא מעז לומר לו את האמת.

העלילה של "דודי נפוליאון" נפתחת בתאונה. בדיוק כשהמספר מתאהב בליילי, בתו היפה של הדוד נפוליאון, מפליג זה בסיפורי המלחמה הדמיוניים שלו באחת מהמסיבות המשפחתיות. ממש כשהוא מתאר את תמרוניו, נשמע "קול חשוד" מאחוריו של אחד האורחים. האשמה היא ככל הנראה קרובת משפחה רפת שכל, אולם הדוד נפוליאון מאשים את גיסו – אביו של המספר, וכעונש קוטע את אספקת המים לגן של שאר בני המשפחה. מכאן פותחים הדוד נפוליאון וגיסו בסדרה מורכבת של תמרונים, מזימות ומזימות נגד, אליהם נסחפים שורה ארוכה של טיפוסים ססגוניים, ביניהם מצחצח נעליים מקומי, שהדוד נפוליאון בטוח שהוא "סוכן של היטלר" שהגיע לשמור עליו מהבריטים, קצין הודי שנתפס בעיניו כראש הנחש של השירות החשאי הבריטי באזור, ודיפלומט יפה תואר, שנון והולל ממוצא אצילי. הדיפלומט, אסדוללה מירזא, נהנה לצפות בדוד ובגיס נלחמים זה בזה, אך נרתם לסייע למספר הילד שהופך לקורבן העיקרי במאבק בין שתי מעצמות העל של המשפחה. בגלל הסכסוך בין אביו ובין דודו, הוא לא יכול לראות יותר את אהובתו, ליילי, שממילא הובטחה בידי הדוד נפוליאון לבן דוד מאוס במיוחד. במקביל, עוסק אסדוללה בנסיונות אינסופיים להשיג "סן פרנסיסקו" (הכינוי שלו לסקס) עם נשים נשואות, ובמיוחד אשתו היפה של הקצב האימתני שיר-עלי. בכמה מהסצינות היפות ביותר בספר, המחבר מראה כיצד דווקא הבעל האלים, הקנאי והרצחני ביותר בסביבה (מאז שעלה לרגל לאחד מקברי הקדושים נשבע שלא לבתר בני אדם בסכין הקצבים שלו, ומאז הוא רק הולם בהם עם שוק כבש) – עיוור לחלוטין למתרחש מאחורי גבו.

לקורא הישראלי, שרואה יום יום כיצד נאשמים ופוליטיקאים למיניהם מנסים לדחות את רוע הגזירה באמצעות תירוצים קלושים מסוגים שונים (וזכור לטוב הניסיון של הליכוד לדחות את הבחירות בנימוק של הילולה לרבי אלימלך מליז'נסק), תדבר במיוחד הסצינה הבאה. יום אחד, מגלה גיסו של הדוד נפוליאון כי המצביא הדגול הסתתר מתחת למיטה מאימתו של פורץ. הוא מתכנן לערוך מסיבה מפוארת בגן ביתו, עם ממתקים, מגדנות, אלכוהול משובח, נגנים וזמר, ולהזמין אליה את כל קרוביו, כדי לגלות את קלונו של דאי-ג'אן ברבים. על מנת להרחיק את רוע הגזירה, מנצלים הדוד נפוליאון ומשרתו הנאמן, מש-קאסם, אירוע דתי אזוטרי פרי דמיונם. בעזרתו של המטיף השכונתי המושחת, הם מפברקים טקס אבלות לשהיד מומצא, ואף מזמינים מתאבלים מקצועיים מהשוק שיעשו רעש ויהלמו על החזה. גיסו של הדוד נפוליאון יודע שהמסיבה שלו נגמרה עוד לפני שהחלה. אפילו אם מישהו יעז להגיע אליה בשעה שטקס אבלות שיעי מתרחש בבית הסמוך, יפרצו המקוננים מהשוק לביתו ויקרעו אותו לגזרים.

לספר זה, כפי שכותבת המתרגמת, היתה השפעה על הספרות האיראנית ואפילו על השפה הפרסית המודרנית. עד היום, נשים איראניות עשויות להסמיק כאשר מישהו מזכיר בפניהן את הביטוי "ללכת לסן פרנסיסקו", מבית מדרשו של הדוד השובב אסדוללה מירזא, ובני שיח משני המינים עשויים לומר באופן אירוני "למה לשקר? עד הקבר אה אה", ולהרים ארבע אצבעות, מנהגו של מש קאסם, משרתו הנאמן של הדוד נפוליאון, בכל פעם שהוא ממציא סיפור.

מחשבה שעלתה לי בזמן קריאת הספר, היא על ההרמטיות המוחלטת, החונקת ממש, של תיאוריות קונספירציה. כפי שכתב ההוגה הבריטי השנון גילברט קית צ'סטרטון, הבעיה בתיאוריות מהסוג הזה שההיגיון הפנימי שלהן כל כך מוצק עד שלא ניתן להפריכן. אם דאי ג'אן נפוליאון סבור שהבריטים מנסים להפיל אותו בפח, הרי מן הסתם הם ישחדו את שכניו ואת קרוביו, ולכן כל מי שמנסה להסביר לו שאיש אינו רודף אחריו הופך להיות חלק מהקונספירציה. כל פרט, מהעלמותו של מצחצח הנעליים מהרחוב ועד הקצין ההודי שמשתין על שיח הורדים שלו, משתלב בתמונה הרמונית של מזימה מתוחכמת ומשומנת. בסופו של דבר, כמו שכותב צ'סטרטון, הדרך היחידה לרפא חולה בתיאוריות קונספירציה היא לפתוח את עולמו לאוויר צח, לאנשים ולגירויים שנמצאים מעבר לעולם הסגור שברא לעצמו. אולם בגן מוקף החומה של דאי-ג'אן נפוליאון, שתושביו מתחלקים בין אויבים מושבעים, אלו שמתמרנים אותו ואלו שסרים למרותו, אין ולא יכול להיות אוויר צח מהסוג הזה. מנקודה זו, הסיפור הופך להיות יותר טרגדיה מאשר קומדיה. בלי להיכנס לספויילרים, אומר שבשכונה דווקא יש מרגל אמיתי, אבל ממש לא מי שהדוד נפוליאון מדמה לעצמו. ומי שרוצה לדעת כיצד מתפתחת העלילה המפתיעה – מוזמן לקרוא את הספר.

לסיכום ההמלצה החמה הזאת על דודי נפוליאון, ספר שהוא בו בזמן סטירה חברתית נוקבת הן על החברה האיראנית והן על תופעת שיגעון הגדלות, חשוב לומר מספר מילים על התרגום. אורלי נוי, שתרגמה את הספר מפרסית ביד אומן, היא אחת המתרגמות הפוריות והחשובות ביותר של ספרות איראנית לשפה העברית. שליטתה המוחלטת ברבדי העומק של שתי השפות וכשרונה הפואטי (ממליץ לכולם לקרוא את תרגומי השירים שלה מפרסית, למשל כאן) הופכת כל תרגום שלה לתענוג קריאה שאין כמותו. באופן לא מפתיע, התרגום של דודי נפוליאון הוא לא רק קריא וקולח, אלא גם שומר על ההומור והשנינות של המקור. מי שראה כיצד מתרגמים לא מוצלחים חירבו ספרי הומור זרים כמו "שלושה בסירה אחת", יודע שאין זה דבר של מה בכך. לבסוף, נוי מצרפת הערות מאירות עיניים, בתמצות ובטוב טעם, ואחרית דבר שתסייע לקורא העברי להבין את הספר בהקשרו האיראני המקורי.