הקולב והצב: כיצד מנצלות דיקטטורות את האיטיות המערבית
האם הדמוקרטיות המערביות הן צבים שנלחמים מול ארנבים? לפעמים נדמה שארצות הברית ובעלות בריתה מגיבות באיטיות, עייפות וסרבול מול יריבים חסרי מעצורים ונחושים כמו רוסיה, איראן והחות'ים התימנים. ינשוף פוליטי מדיני על הסיבות לאיטיות הזאת ומדוע היתרונות שהיו טמונים בה בעבר הופכים במהירות לחסרונות. וגם: על "שיטת הקולב" של הדיקטטורות, המנצלת את אהבת השקט של המערב בכדי להרבות כאוס.
פעם, לפני מספר שנים, זכיתי להשתתף בסדנה אינטנסיבית של היסטוריה צבאית באוניברסיטת קורנל. באחד מהשיעורים, המדריכים נתנו לנו תרגיל שמקורו באחד מספרי ההדרכה של המרינס. קיבלנו מפה מבצעית, ונאמר לנו שכוח אויב מתקרב למפקדה שלנו מכיוון צפון על ציר מסויים, ותפקידנו לחסום אותו באמצעות החוליות והמוקשים שעומדים לרשותנו. אנחנו, סטודנטים שרגילים לדבר ולדבר בלי סוף, התחלנו להתווכח איפה למקם את הנכסים שלנו, ועל היתרונות והחסרונות שבכל דרך פעולה. לאחר שבע דקות, נקש המדריך, פרופ' סטיבן בידל, על שעונו ואמר: "מתקשרים אלי ממפקדת הדיביזיה. בעוד אתם דנים ומתווכחים, הם אומרים לי שהאויב כבר שם ויורה בכולם." באותו רגע גילינו, למעשה, את מטרת התרגיל: לאמן את החניכים בקבלת הכרעות סדורה ומהירה בלחץ זמן. כשאתה עומד מול יריב שפועל במהירות, אין לך פנאי לדון עד אינסוף: הויכוח צריך להיות סדור, להתקדם בקצב מסויים ולהסתיים בהכרעה מובנית לאחר פרק זמן קצוב.
נזכרתי באפיזודה הזאת לא מזמן, כאשר קראתי ראיון עם גנרל ולרי זלוז'ני, המפקד העליון של הצבא האוקראיני, שדן בקשייה השונים של אוקראינה לאחר כישלון מתקפת הנגד של 2023. בין היתר, הלין זלוז'ני על האיטיות של הסיוע האמריקאי והאירופי. הוא טען כי בעלי בריתה של אוקראינה זקוקים לחודשים ארוכים בכדי לדון על העברת מערכות נשק חדשות, להשלים פרוטוקולים של אימון והכשרה, להתגבר על בעיות בירוקרטיות ולהשיג אישורים פוליטיים. עד שכל זה מסתיים, הרוסים יודעים היטב מה הולך לעבור לאוקראינה, מתכוננים ומתאימים את דרך הפעולה שלהם. כלומר, האוקראינים לא יכולים להפתיע בשדה הקרב כי התהליך של קליטת מערכות נשק חדשות איטי מחד וצפוי מאידך.
תלונותיו של זלוז'ני מציפות לדעתי בעיה מבנית חמורה יותר, שפוגעת במדינות המערב הדמוקרטיות מול יריביהן : איראן, לווייניה, ארגוני הטרור המסונפים אליהן, רוסיה ובעתיד אולי גם סין. לעיתים נדמה, כאילו שמדובר בצבים מסורבלים וגדולים שנלחמים בארנבים זריזים. פוטין יכול להחליט לפלוש לאוקראינה בתוך כמה ימים, אבל לנשיא ביידן לוקח חודשים לאשר העברת מערכת נשק חדשה לאוקראינה. החות'ים מפעילים כתבמ"ים זריזים כדי לשתק את הסחר הבינלאומי בבאב אל מנדב בהחלטה של רגע, ולאמריקאים דרושים חודשיים של דיונים כדי להכין "קואליציה בינלאומית" עם כללי פתיחה באש מסובכים שאולי תעשה משהו ואולי לא. הבעיה הזו של מהירות מול איטיות מסובכת יותר מכפי שהיא נראית, וכדרכן של בעיות מסובכות יש לה גורמים שונים, ויתרונות ששלובים לבלי היכר בתוך חסרונות.
ראשית כל, היתרון כביכול של דיקטטורות, יכולת הפעולה המהירה עקב החלטה של המנהיג, הוא גם הפגם הגדול ביותר שלהן לטווח ארוך. מדינה שפועלת על פי גחמות אולי תוכל לפלוש לשכנתה במהירות, אך גם עלולה להסתבך במלחמה הרסנית בלי שיקול ודיון. קארל דיטריך בראכר, אחד מההיסטוריונים המובילים של גרמניה הנאצית, תקף בספרו הדיקטטורה הגרמנית את המיתוס כאילו דיקטטורות הן יעילות יותר מדמוקרטיות. המדינה של היטלר, כך טען, היתה בלתי יעילה, מושחתת ומלאה בכפילויות (כמו זו של המפלגה ומשרדי הממשלה) שפגעו בתפקודה. כלומר, היטלר היה יכול לכופף את כל המערכת ולהחליט לפלוש לפולין או צרפת, או להורות על ייצור מסיבי של נשק בלי להעביר החלטה ברייכסטאג, אבל הניהול היומיומי, בעיקר בתחומים שלא עניינו אותו, היה לא רק מגושם אלא גם בזבזני באופן משווע. באותה מידה, חוסר השקיפות במדינה הפוטיניסטית או האיראנית הוא כר פורה לשחיתות אנדמית, שהופך את החיים בהן לדלים ורעים. לא לחינם, רבים מתושבי המדינות הללו, ובעיקר המשכילים שבהם, רוצים להגר לדמוקרטיות האיטיות והעצלות, כביכול. לפיכך, אפשר לטעון שהאיטיות הדמוקרטיות אולי מזיקה לטווח הקצר, אבל מועילה לטווח הארוך. בראייה רחבה יותר, דיון ושיקול דעת, שמולידים באופן בלתי נמנע גם סרבול בקבלת ההחלטות, טובים יותר מהחלטה מהירה יותר לפי גחמה של דיקטטור ואנשי שלומו. ארצות הברית, בסופו של דבר, יצאה מנצחת במלחמה הקרה, בעוד חוסר היעילות של ברית המועצות הכריעה אותה מבפנים.
אבל בפועל, הדברים מסובכים אף יותר. לפעמים, כשמדובר במלחמה, כמו ההתקפה על אוקראינה, יש ערך למהירות החלטה. הטווח הארוך יהיה חשוב לאוקראינים פחות אם מדינתם תיחרב ותושמד. שנית, הכוח של ה"סרבול הדמוקרטי", או התועלת שאנחנו מקבלים תמורתו, נובעים מדיון פתוח, שיקול דעת ומאבק בין רעיונות. הנחת היסוד של דיון כזה היא שניתן לשכנע את היריב שלך באמצעות טיעונים, או לפחות (אם נהיה ציניים) באמצעות "תן וקח" של פשרות פוליטיות פרגמטיות. כך, בסופו של דבר, מתקבלת החלטה מאוזנת שמשקללת לתוכה שיקולים ואינטרסים רבים. הבעיה בקונגרס האמריקאי, ולא רק בו, הוא שאת הדיון הפתוח החליפה למעשה פוליטיקת זהויות. מחקרים מראים שלפחות ופחות חברי קונגרס (בדיוק כמו אמריקאים מהשורה) יש חברים במפלגה השנייה ולפיכך קשה להם יותר לרקום שיתופי פעולה – את הדיון והויכוח החליף מאבק מחנאי דיכוטומי, כאשר כל צד רואה את השני כרוע מוחלט. על הווקיסטים, שמתעבים את המערב תיעוב עמוק ומזדהים עם אויביו, אין צורך להכביר מילים, וגם המפלגה הרפובליקאית הפכה, תחת הנהגתו הרעילה של טראמפ, לסוכנת כאוס שמכשילה באופן עקבי כל מהלך אסטרטגי שהנשיא ביידן מנסה להוביל בנושאים הקריטיים של אוקראינה וטייוואן. כשהיריבות מבוססת על משתנים זהותיים קשיחים, כל ניסיון לשכנע או אפילו להגיע לפשרה פוליטית הופך להיות ברכה לבטלה. דיקטטורים כמו פוטין, כמובן, מלבים בכוונה את פוליטיקת הזהויות הזאת, וקונים לעצמם סוכני כאוס בתוך מערכות פוליטיות מערביות, שתפקידם לסבך ולשבש אותן עוד יותר. כלומר, אם פעם "שילמנו" עבור סרבול ואיטיות בדיון מעמיק ושקול, עכשיו אנחנו משלמים עליהן במאבק זהותי רעיל שמוביל בתורו לסרבול נוסף.
שנית, וזו כבר התפתחות ייחודית לתקופה שלאחר מלחמת עיראק, הדמוקרטיות המערביות התאהבו יותר מדי ב"רב צדדיות" (מולטי-לטרליות, בלעז). הנשיא ביידן, עד כמה שאני מעריך את תרומתו שלא תסולא בפז לישראל ולאוקראינה, כבול יותר מדי באמונה שכל צעד שארצות הברית עושה חייב להיות מתואם עם אין ספור בעלות ברית וחברות קואליציה. הטראומה העיראקית, וכן זו של תקופת טראמפ, לימדו אותו שלא כדאי לפעול באופן חד צדדי. אין מדובר בהכרח ב"הנהגה מאחור", כפי שגרס הנשיא לשעבר ברק אובמה, אבל ביידן אכן מעדיף לפעול בתוך קואליציות רב לאומיות, ואלו לעולם יהיו יצורים מסורבלים המתקשים לקבל החלטות. זו, בפני עצמה, אינה תופעה חדשה: אחת הסיבות שהיטלר ונפוליאון (ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, ישראל ב-1948) היו יכולים לתמרן אויבים עדיפים ולהביס אותם, היתה יכולת לנצל את הסדקים והיריבויות בתוך הקואליציות של יריביהן. היטלר ונפוליאון (שוב, להבדיל מישראל) הובסו בסופו של דבר, מפני שהקואליציות למדו בסופו של דבר להכיר את התכסיסים שלהם והשכילו להתאחד כנגדם. אולם כאשר קואליציה מורכבת ממדינות דמוקרטיות של המאה ה-21, שכל אחת מהן מסורבלת בפני עצמה וכולן כבולות באינספור כללי משפט בינלאומי מכבידים ולא ריאליסטיים, אנחנו מקבלים משהו דומה למלחמת אפגניסטן: אוסף בלתי אפשרי של מדינות לא מתואמת, עם כללי פתיחה באש שונים ומגוונים, שכל אחת מהן מקבלת החלטות באופן איטי להפליא, ואז דרושים להן חודשים רבים נוספים בכדי להחליט משהו ביחד. שימו לב לאיחוד האירופי, שלא מצליח חודשים להעביר חבילת סיוע לאוקראינה מפני שויקטור אורבן, סוכן של פוטין לכל הדעות, מטיל על כך ווטו. כלומר, השילוב של מדינות מסורבלות בין כך ובין כך בתוך קואליציה, יוצר שלם שמסורבל ואיטי יותר מסך חלקיו – והקואליציה הנוכחית נגד החות'ים תוכיח. אחד היתרונות העיקריים שנותרו לישראל, דרך אגב, זה שהיא עדיין מסוגלת לפעול בזריזות (אמנם רק כאשר היא מוכה), ותוך כדי תיאום עם מספר קטן של בעלי ברית, בלי לכבול את עצמה למשקולות המסורבלים של מוסדות בינלאומיים או קואליציות רב-לאומיות.
לבסוף, מדינות המערב נמצאות בחיסרון מהותי מול אויביהן, מפני שדמוקרטיות אוהבות סדר ואילו ישויות רוויזיוניסטיות כמו איראן, חמאס או רוסיה, שואפות לשבש את הסדר הקיים ולפיכך לגרום לכמה שיותר כאוס. כדי להבין את התופעה הזאת, תחשבו על קבוצה של אקטיביסטים פוליטיים בקמפוס שרוצים להרחיק דובר שהם לא אוהבים. ברגע שנקבע האירוע, הם מאיימים שוב ושוב במהומות, דופקים על דלתות וחלונות או משבשים את מטפי הכיבוי. רשויות האוניברסיטה, שרוצות סדר ושקט, מעדיפות להשיג אותן בדרך הקלה ביותר – לבטל את האירוע "מטעמי ביטחון" – שזה בדיוק מה שמחוללי הכאוס רצו להשיג מלכתחילה. העיקרון הזה תקף גם בזירה הבינלאומית: אם אתה שש לחולל כאוס, והיריב שלך רוצה סדר ושקט בכל מחיר, הוא עלול להעדיף "להעלים עין" ממעשיך כדי להימנע מהסלמה. כך ממשל ביידן, עם כל הכבוד וההערכה לדברים הגדולים שעשה למען אוקראינה וישראל, היסס להעביר מערכות נשק מתקדמות לאוקראינים כדי שלא "להביס ולהשפיל" את רוסיה, פן יחולל הסלמה עולמית. אולם בפועל, אם ביידן היה מראה שהוא לא מפחד מהסלמה עולמית ומנחית (למשל) חיילים אמריקאים באוקראינה, או לפחות נותן לה נשק התקפי מתקדם, סביר להניח שפוטין לא היה פולש לשם מלכתחילה. היכולת של היטלר לתמרן את צ'מברליין נבע בדיוק מאותה הנקודה: העריץ הנאצי הצליח לשחק על הפחד של הבריטים מהסלמה ומכאוס. כשצ'רצ'יל אמר בנאומו המפורסם בפרלמנט ש"ביקשתם חרפה כדי להימנע ממלחמה – קיבלתם חרפה ומלחמה גם יחד", הוא התכוון בדיוק לזה. אותה הנקודה נכונה גם ליריבי חיזבאללה בלבנון: הציבור הנוצרי-מארוני, הליברלי יותר, פחד פחד מוות מחידוש מלחמת האזרחים; חיזבאללה לא, ולכן הצליח להשתלט על ארץ הארזים כמעט ללא קרב או אפילו אתגר רציני. בכל פעם שהיה עימות שאיים להידרדר להסלמה, המארונים נסוגו וויתרו, עד שנעלמו כמעט לחלוטין. כשחמאס משחק עם הרגשות שלנו בכל מה שנוגע לגורל החטופים, הוא מנסה להשיג את אותו האפקט בדיוק: להשתמש בהתמכרותנו לשקט בכדי לתקוף אותנו בעתיד מתנאי פתיחה טובים יותר.
אויבי המערב, שמודעים היטב לחיסרון המבני הזה, מנצלים אותו באמצעות שיטה שאני מכנה "תכסיס הקולב". מכירים את הסיפור המפורסם, על התחמן שמוכר דירה, ואומר לקונה ש"הכל שלך חוץ מהקולב הזה, שנשאר שלי"? אזי, הוא פולש שוב ושוב לדירה והופך את החיים של בעליה לגיהנום, בתירוץ שהוא רוצה לתלות כל מיני דברים על הקולב. מדינות שאוהבות סדר ושקט, יכולות להאמין למשל שרוסיה מעוניינת אף היא בפתרון הסכסוך כאשר היא חותמת על כל מיני הסדרים במינסק; שחמאס מעוניין בהסדרה ארוכת טווח עם ישראל; שאפשר להגיע למודוס ויונדי עם איראן. בפועל, קיים חוסר סימטריה בציפיות: הללו לא מעוניינים בסדר אלא בהמשך הכאוס, ולכן לעולם ישאפו להסדרים מסובכים להפליא שיוכלו למצוא תירוץ על מנת להפר. באוקראינה, למשל, ה"קולב" היה אזור הדונבאס, שתמיד היה ניתן להתסיס (או להשתמש בחיכוכים מקומיים שבוודאי יפרצו) בכדי לטעון שהאוקראינים לא עומדים בהסכם. עבור חמאס זה פשוט לא פחות: תמיד יימצא החיכוך בגדה או בירושלים שיוכל להוות עילה להפר כל הסדרה שהיא. וחיזבאללה, בניגוד לתחזיות של פרשנים נאיביים בישראל, לא ראה את הנסיגה מלבנון כסוף הסכסוך ואפשרות להתחיל ולהשליט סדר ושקט, אלא להיפך – דאג להשאיר לעצמו "קולבים" בדמות חוות שבעא ודרישות גבול הזויות (נסראללה פעם דרש גם את עמק החולה) שיאפשרו לו תמיד למצוא עילות להפר את ההסדרה ולחולל כאוס.
מסקנת הפוסט הזה, חשוב להדגיש, אינה שדיקטטורות טובות יותר מדמוקרטיות. עדיין טוב יותר לחיות בתוך שריונו של כל צב דמוקרטי, מאשר בתוך מדינות כמו רוסיה ואיראן, שלא לדבר על לבנון, עזה או תימן. מטרתו היא לטעון שהדמוקרטיות של המאה ה-21 נתקלות בבעיות מבניות כשהן נאבקות בדיקטטורות. אנחנו חייבים למצוא את הדרך לשדרג את הצבים שלנו במנועי טורבו, לפחות לעת חירום, להפסיק להתמכר לרב צדדיות ולחזור למדיניות החוץ הזריזה יותר של המאה ה-19, ובעיקר, ללמוד לנצח את היריבים שלנו בשדה הקרב, או למצער, לא להותיר להם "קולבים" להיתלות בהם. אם הסכם שחותמים עם יריב דיקטטורי אינו ברור ופשוט ברמה שכל ילד בכיתה א' יוכל להבין – הוא כנראה אינו שווה את הנייר שעליו הוא כתוב.
עיקרון החבילה: למה אמריקאים צעירים חושבים שחמאס תומך בלהטב"ים?
מדוע צעירים אמריקאים סבורים שהחמאס תומך בלהטב"ים? התשובה טמונה בעיקרון שידוע כ"תורת החבילה". ינשוף פוליטי-מדיני על פרוגרסיבים, אסלאמיסטים ושורשיה ההיסטוריים של הברית האדומה-ירוקה.
בנובמבר השנה, כחודש לתוך המלחמה הנוכחית בין ישראל ובין חמאס, פרסם מכון הסקרים האמריקאי Harris-CAPS, שקשור לאוניברסיטת הרווארד, סקר מעניין בקרב בוחרים אמריקאים שעסק בין היתר במלחמה. הסקר מראה שרוב האמריקאים תומכים באופן מוצק בישראל, בעמדותיה ובנראטיב שלה, אולם גם מעיד שהדמוגרפיה הבעייתית ביותר מבחינת ישראל היא צעירים בגילאי 18-24. אם תסתכלו היטב בסקר הנ"ל ובזה שהתפרסם אחריו, בדצמבר, תגלו דווקא שהתמונה לא כל כך שחורה כפי שמציגים אותה בדרך כלל (רבים מהצעירים דווקא כן תומכים בחלק מעמדותיה של ישראל), אולם יש בסקר של נובמבר פרט מסקרן מאד ששווה, לדעתי, להתעכב עליו. מהסקר עולה שבקרב הבוחרים הצעירים, 45% אחוזים סבורים שחמאס מתירים ללהטב"ים לחיות מחוץ לארון בשטחם, ו-41% מאמין שהמשטר של סינוואר הוא – תחזיקו חזק – דמוקרטי.
אפשר כמובן לצחוק על הבורות של ילדים אמריקאים – וזה תמיד נכון – אבל העניין לא מסתכם בכך. שכן גם אם אדם בור בנוגע לנושא מסויים, וכולנו בורים בקשר לנושאים רבים, הרי שהוא לא בהכרח להוט להביע עליו דעה, כל שכן לצאת להפגנות זעם עבורו, וגם אם כן – מעניין מאד איזו דעה יביע מתוך ניחוש, דעות קדומות או אינטואיציה. אנטישמיות, התשובה הנפוצה בישראל, מבארת באופן חלקי בלבד את העניין, מפני שהיא מתקשה להסביר מדוע העמדות כלפי מלחמת ישראל-חמאס כל כך מורכבות, ולמה עמדות שליליות כלפי המדינה היהודית רווחות דווקא בקבוצת הגיל הצעירה. אם אנטישמיות נפוצה בתרבות, אזי מדוע המבוגרים אנטישמים פחות מהצעירים?
בלי להכחיש שאנטישמיות, כמובן, קיימת, אני חושב שכדי להבין את המצב לעומקו צריך להתוודע לתיאוריה שאני מכנה "עיקרון החבילה". במחקריה הקלאסיים על האנטישמיות הגרמנית בראשית המאה העשרים, כתבה מורתי היקרה פרופ' שולה וולקוב, שלהיות אנטישמי גרמני באותה תקופה היה חלק מ"קוד תרבותי" מסויים. מי שהיה אנטישמי, ככל הנראה היה גם מלוכני, אנטי-דמוקרטי, אנטי-ליברלי ואנטי קומוניסטי. כלומר, האנטישמיות היתה חלק מחבילה; לפעמים חלק חשוב יותר, לפעמים פחות, אבל מי שאימץ חלק מסויים מהחבילה, מסיבה כזו או אחרת, נטה גם לאמץ את יתר חלקיה. כמובן, לאנשים שונים, חלקים מסויימים מהחבילה היו חשובים יותר מאחרים. אנשים שהיו אנטישמים, אבל התייחסו יפה ליהודים ברחוב והתנגדו לאלימות כנגדם, היו בדרך כלל כאלו שמרכיב האנטישמיות בחבילה היה מרכזי עבורם פחות מחלקים אחרים, למשל תמיכה בשלטון חוק ובסדר ציבורי.
אם תהיתם מדוע גרטה תונברג, הילדה הקדושה של מאבק האקלים, מקפידה להשתתף בכל הפגנה פרו-חמאסית בעת האחרונה עם שלטים שקוראים לחיסול ישראל, אז התשובה טמונה בעיקרון החבילה. בעשורים האחרונים, אנטי-ישראליות נכנסה כמרכיב מרכזי בחבילה של התנועה הפרוגרסיבית של השמאל הרדיקלי העולמי. זו מכילה רכיבים רבים ושונים, רבים מהם חיוביים ומקובלים גם על חלקים מהמיינסטרים, כמו מאבק בהתחממות הגלובלית וזכויות פרט, ואחרים, כמו סוציאליזם נאיבי, שייכים יותר לחוגי שמאל רדיקלי מובהקים. מרכיב מרכזי בחבילה הפרוגרסיבית הזאת הוא תרבות הווק לסוגיה, ובמרכזה, האמונה העזה ש"לובן" הוא דבר שלילי, שפריבילגיות של "מדכאים" הם משהו שיש להתנער ממנו, ושהקולוניאליזם המערבי הוא שורש כל רע בהיסטוריה. זו עובדה ידועה, שאנטי-ישראליות נטועה עמוק בתוך החבילה הפרוגרסיבית הזאת, בוודאי בגרסתה הווקיסטית, ושמי שמחזיק בעמדות ווקיסטיות מסויימות, סביר מאד שיאמץ גם עמדות אחרות. בדיוק מהסיבה הזאת, הצעירים האמריקאים שאוהדים לחמאס חושבים שהוא סובלני לגבי להטב"ים: הם מניחים שגם הוא, כמותם, מחוייב לכל החבילה. הרי זה לא יכול להיות אחרת.
אבל הדברים עמוקים ומעניינים יותר מכך. מדוע נוצרה אותה "ברית אדומה-ירוקה" בין השמאל הרדיקלי במערב לבין העניין הפלסטיני? התשובה הולכת שנים רבות לאחור. בימי המלחמה הקרה, האנטי-ציונית הטבועה בעמדתן של סין העממית וברית המועצות השפיעה כמובן על חוגי השמאל הפרו-מרקסיסיטים במערב. באותה מידה, אלו הושפעו גם מהתפיסות הרווחות בחוגים ה"אנטי קולוניאליים" של העולם השלישי, שאימצו את העמדה הערבית לליבם וכחלק מרכזי באג'נדה שלהם. לדעתי, הסיבה שהעניין הפלסטיני נכנס עמוק כל כך לתודעה הערבית, ומשם ללאומנות האנטי-קולוניאלית של העולם השלישי, היתה בעיקר סמיכות זמנים מצערת. בראשית שנות העשרים, כאשר הסכסוך הציוני-פלסטיני החל לצבור תאוצה, ביטל אטא-טורק את הח'ליפות האסלאמית. באותם ימים, רווחו בכל העולם תנועות "פאן", שרצו לאחד ציבורים גדולים של אנשים במדינות שונות על סמך אתניות, דת, לשון או מורשת. ביניהם ניתן למנות את הפאן-גרמניות, פאן-סלאביות, פאן-אסייאתיות, פאן-טורקיות, פאן-ערביות ופאן-אסלאמיות. ובדיוק ברגע שהח'ליפות, שהיתה יכולה גורם מאחד לתנועה הפאן אסלאמית והפאן ערבית כאחד, בוטלה ונעלמה, סוגיית פלסטין עלתה בחשיבותה. מאותו הרגע, הלך העניין הפלסטיני והתמצק כמרכיב מרכזי בזהות הערבית והאסלאמית ברחבי העולם כולו. לא היתה זה רק בגלל אסונם של הפלסטינים. הרי עמים ערביים ואסלאמיים חוו אסונות רבים מספור באותה התקופה, ואלו לא הפכו להיות חשובים כל כך בזהות הכללית. פלסטין, במילים אחרות, צצה כרעיון פאן-ערבי ופאן-אסלאמי מאחד בדיוק כשהערבים והמוסלמים היו צריכים רעיון כזה. בדיוק מסיבה זו, מוסלמים באינדונזיה, שבקושי יודעים היכן ישראל ופלסטין נמצאות על המפה, יוצאים להפגנות זעם בכל פעם שיש מבצע בעזה, אבל הפצצות על פליטים פלסטינים בסוריה לא מעניינות להם את קצה הכובע. זהות זה דבר חשוב ומרכזי, שיכול לטלטל בני אדם ברגשות עזים. מהעולם הערבי והמוסלמי, סוגיית פלסטין נדדה והפכה להיות מרכיב זהות בלאומנות האנטי-קולוניאלית של העולם השלישי בכללותו, ומכאן לחוגי הפרוגרסיבים שהזדהו עמה במערב.
הדברים הללו קיבלו טוויסט מעניין לאחר התפרקותה של ברית המועצות. עד אותו רגע, לחוגי השמאל הרדיקלי במערב היה מודל חיובי כלשהו למדינה סוציאליסטית, לעתיד "פרולטרי" טוב יותר. אמנם רבים מהם, אם לא רובם, התאכזבו זה מכבר מברית המועצות ומסין, אבל לא מעטים נטו לראות בהם עדיין מקור השראה, מעוות אולי, אבל עדיין נקודת משען אידיאולוגית לכמוה אליה. הדרך האידיאולוגית לעשות זאת, היתה בדרך כלל לומר שאותן מדינות קומוניסטיות החלו את דרכן כמודל חיובי וכתקווה לאנושות, אולם השתחתו לאחר מכן. לנין, למשל, היה טוב, אבל סטלין היה רע. מאו המוקדם היה משחרר, למרות שמאו המאוחר היה מדכא. אבל בין אם אותם פרוגרסיבים רדיקלים נשענו על הגרסאות המוקדמות של המדינות הקומוניסטיות, או תמכו בהן בתמיכה מלאה, עדיין היה להם מודל חיובי לשאוף אליו.
לאחר נפילת ברית המועצות, המודל החיובי קרס ונעלם. לא היה כבר מטרה לשאוף אליה, מבנה מדיני כלשהו שיוכל להוות אלטרנטיבה לקפיטליזם ול"אימפריאליזם" האמריקאי. מהסיבה הזאת בדיוק, האנשים האלה התחברו באופן חזק כל כך לאידיאולוגית ה"מוקוואמה" (התנגדות) הערבית והפלסטינית, אותה דגו מתוך האידיאולוגיה האנטי-קולוניאלית של העולם השלישי. כשאין לך מודל חיובי לשאוף אליו, אבל אתה עדיין סבור שהסדר הקיים גזעני ומדכא באופן עמוק, התגובה הטבעית היא פירוק והתנגדות כדרך חיים תוך נפנוף באידיאות, אבל ללא וודאות באשר לסדר החדש שאליו אתה שואף. הפלסטינים, עם הגישה הקורבנית, הרומנטיקה האוריינטליסטית, מיתוס ה"עמידה האיתנה" וההתנגדות הנצחית כדרך חיים, התאימה לאידיאולוגית הפירוק הזאת ככפפה ליד. לפיכך, ה"ברית האדומה-ירוקה" היא מעל הכל ברית של נוחות בין זרמים אידיאולוגיים שונים בתכלית, הפלסטיני-ערבי-אסלאמי והפרוגרסיבי-מערבי. ישראל, לרוע מזלה, מהווה שק איגרוף נוח לשני אלו גם יחד.
"הדיבור על מספרים נגוע": מה הבעיה בפרוייקט תיעוד פשעי המין של חמאס בשבת השחורה?
ד"ר כוכב אלקיים-לוי, חוקרת מהאוניברסיטה העברית בירושלים, יזמה פרוייקט חשוב מאין כמותו של תיעוד זוועות המין והאונס של חמאס בשבת השחורה. תרומתה לא ניתנת לשיעור, אולם בגישתה הבסיסית, שמושפעת ממתודולוגיות של לימודי מגדר, יש בעיה מסויימת. לפעמים, נראה שהיא ויתרה על משימת השכנוע כלפי מי שלא מסכים איתנו מראש. ינשוף פוליטי-מדיני חושב שמדובר בטעות קשה.
זה לא פשוט למתוח ביקורת על אנשים שאתה מעריך ומעריץ, ובמיוחד לא על כאלו שעוסקים בזה הרגע בפרוייקטים קריטיים שספק אם אני, ורבים אחרים, היו מסוגלים לעמוד בהם ולשמור על השפיות. כוונתי לד"ר כוכב אלקיים-לוי, חוקרת מהחוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, שעוסקת כרגע בתיעוד שיטתי של מעשי האונס והאלימות המינית של חמאס בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר 2023. אלקיים-לוי והצוות שלה מראיינים עדות, מנתחים סרטונים ומנסים להרכיב, פיסה אחרי פיסה, את הפאזל של מעשי הזוועה שהתרחשו באותו יום ארור. מכיוון שאני אינני חבר בצוות המדובר, אין לי היכרות מיד ראשונה עם עבודתו. המחשבות שלהלן מבוססות לפיכך על ראיון נרחב שנתנה ד"ר אלקיים-לוי להילו גלזר ב"הארץ". חשוב לי להבהיר, שוב, שלא מדובר בניסיון ניגוח, אלא בביקורת שנמתחת מתוך הערכה עמוקה. ובכל זאת, בשל חשיבות העניין, אני סבור שהדברים חייבים להיאמר.
גישתה של כוכב אלקיים-לוי מבוססת על הצטלבות בין תחומי ההתמחות שלה: יחסים בינלאומיים, לימודי מגדר ומשפט בינלאומי. לאור זאת, היא אוספת עדויות ממספר רב של מקורות, ועורכת אותן בהתאם למתודולוגיה קפדנית, במטרה ליצור ארכיון "שיהיה סגור לציבור הרחב, והגישה אליו תתאפשר בכפוף לקריטריונים אתיים מחמירים." המטרה היא "לבסס תשתית עובדתית וגם להבין טוב יותר את הזירות שבהן התרחשו פשעים ספציפיים." אלקיים-לוי מותחת ביקורת חריפה על השתיקה של ארגוני נשים המסונפים לאו"ם בכל הנוגע לפשעי מין, ואף מגדירה אותם כאנטישמיים. אולם (וכאן מתחילה הביקורת שלי) – היא מסרבת לספק ראיות באופן שיטתי מטעמים עקרוניים. להלן אצטט את כל הפסקה הרלוונטית בשל חשיבותה:
בראייתה של אלקיים-לוי, מדובר בשכפול של אותם מנגנוני הכחשה שמופעלים פעמים רבות ביחס למקרי אונס אינדיבידואליים. "הרי כשאישה נאנסת, השיח מיד מתמקד בשאלות ראייתיות – אם יש או אין ראיות לאונס, מטילים ספק באישה, מפקפקים באמינות שלה, מציבים סימן שאלה סביב קרה או לא קרה. הטלת הספק הזאת מופנית כעת נגדנו ברמה הקולקטיבית.
"נשאלות שאלות כמו: יש זרע או אין זרע? היה rape–kit או לא היה rape–kit? אני מתחלחלת מזה. לאותן משפטניות בעלות שם עולמי שמנהלות את הדיון הזה כנראה אין הבנה בסיסית במשפט בינלאומי. המשפט הבינלאומי לא מדבר בשפה של הקייס האינדיבידואלי. הקריאה שלי אליהן היא להסתכל מעבר למנגנוני ההכחשה האלה. עומדות מולכן שורה של נשים מכובדות ומספרות לכן שנעשו פה פשעים מזעזעים. האם אני זו שצריכה לספק את הראיות למעשי הטרוריסטים? איזו מין זוועה זו שעליי שמים את נטל ההוכחה?"… אני לא מתכוונת להשתתף במשחק הזה.
ומכיוון שהיא מסרבת להשתתף במשחק הזה, כוכב אלקיים-לוי מסרבת גם לספק ראיות על מקרים בודדים "ובחינה האם הם עומדים ברף הפלילי המינימלי… המאסה הקריטית היא לב העניין, ולא חיתוך כזה או אחר של מקרה בודד." אלקיים-לוי מדגישה גם שתפקידה אינו הסברתי. מסיבה זו היא, לפי המדווח, אינה מתכוונת לפתוח את הארכיון שלה לציבור הרחב, מקמצת במידע לכתבים זרים, וגם לא משתפת פעולה בבקשות למספרים. אחת משותפותיה של אלקיים-לוי לצוות אף אמרה לכתב ש"הדיבור על מספרים הוא דיבור נגוע."
ראשית כל, יש להפריד בין שני נושאים שונים, שבמקרה הזה חומה מתוחה ביניהם. מי שקורא את הראיון עם אלקיים-לוי, יתקשה שלא להבחין בגישה הקלאסית הנפוצה אצל משפטנים ופעילים פרוגרסיביים, לפיה יש להאמין תמיד למתלוננת, ועצם הניסיון לחקור ולדרוש במקרה מסויים בהתאם לדיני ראיות מהווה התעללות נוספת, שמוגדרת לפעמים אפילו כאונס שני. גם בהקשר של המשפט הפלילי הקלאסי, ולא פוגרום זוועות כמו זה שביצע חמאס בשבת השחורה, מדובר בגישה שהתפתחה מסיבות טובות מאד. לעיתים קרובות מדי, עורכי דין של נאשמים התעללו בקורבנות אונס על דוכן העדים, ושאלו אותן שאלות לא רלוונטיות שנבעו בראש ובראשונה מסטריאוטיפים שוביניסטיים שרווחו אצל שופטים (למשל "מה לבשת ביום האירוע", או חקירות על העבר המיני של המתלוננת). עם זאת, דיני הראיות וחזקת החפות במשפט הפלילי התפתחו מסיבות טובות מאד, וגם קבלה אוטומטית של כל תלונה בעייתית מסיבות רבות, בלשון המעטה. אני מדגיש שכל זה אינו רלוונטי באמת לאירועי ה-7 באוקטובר. כפי שאלקיים-לוי אמרה בצדק בראיון, ישנן ראיות רבות שמוכיחות את אשמתם של אנשי חמאס בעניין זה מעבר לכל ספק. בכל הנוגע לשבת השחורה, לא קיימת באמת שאלה עובדתית של אשמה, לא בנושא האונס ולא בנושאים רבים אחרים.
דא עקא, שעניין זה אינו ברור לחלוטין למשקיפים שאינם יהודים וישראלים. הצופה הבינלאומי נשטף בתעמולת זוועות מצדדים לוחמים רבים ברחבי העולם, וחלקה הגדול מפוקפקת (חשבו על הנתונים שמגיעים מעזה כדוגמא). האם אנחנו בטוחים שצופה בינלאומי מאוסטרליה, למשל, מבחין בין גרסאות ישראליות או פלסטיניות לגרסאות שמגיעות ממלחמת אזיירבג'אן-ארמניה, לדוגמא? הנחת היסוד שאנחנו צודקים, נכונה ככל שתהיה, אינה מקובלת על משקיפים שאינם ישראלים ברחבי העולם. הגישה כאילו לא צריך להוכיח, לא צריך להנגיש ארכיונים של ראיות לציבור הרחב, אינה יכולה לשכנע אנשים שאינם משוכנעים ממילא. לישראלים, הבטוחים בצדקתם, יש נטייה להתנפל בזעם על כל משקיף בינלאומי שמפקפק בגרסתם. לא כל האנשים האלה אנטישמים: חלקם, באמת, לא בטוחים ולא יודעים. כשח"כ אימאן ח'טיב-יאסין פקפקה בראיון בעריפת ראשי תינוקות (אכן גרסה לא נכונה, ככל הנראה) ובמעשי האונס (האמיתיים בהחלט), היה עדיף לעמת אותה עם הראיות המשכנעות שישנן במקום להתנפל עליה ולהשתיק אותה בחמת זעם צדקנית. אם היתה ממשיכה להכחיש – העליהום אולי היה מוצדק. אבל התביעה שמשקיפים בינלאומיים או ערבים יקבלו את עמדתנו כתורה מסיני כי "הדיבור על מספרים נגוע", אינה חכמה ואינה פרקטית. אם אנחנו לא רוצים לדבר רק למשוכנעים, חייבים להניח לרגע שצדקתנו אינה מובנת מאליה וברורה לכל, שיש לחלוק את הראיות באופן מדוקדק ומשכנע ככל הניתן, ולפתוח את ארכיון הזוועות לכל דיכפין, חרף הבעיות האתיות הכרוכות בכך. כן, רבים מיריבינו הם אנטישמים ולא ישתכנעו לעולם. אין מה לנסות ולשכנע את ג'קסון הינקל ויצורים כדוגמתו. אבל בעולם ישנם הרבה אנשים שלא מכירים את הסכסוך, ומושפעים בקלות מתעמולת רשת. אליהם צריך לדבר. אולי השיח על המספרים "נגוע", כפי שסבורות אלקיים-לוי ואנשי צוותה, אבל בעולם המלוכלך שאנחנו נמצאים בו, אין מנוס מקפיצת ראש לתוך הביצה.
מאו מאו שרים הבה נגילה: חייו ועלילותיו של גנרל צ'יינה – טור אורח מאת דוד גנדלמן, חלק שני
בימים אלו של מלחמה, לוקח אתכם הינשוף לעידנים רחוקים, שבהם צה"ל שימש דוגמא ומופת דווקא לצבאות המתפתחים של אפריקה. בטור אורח מיוחד, כותב דוד גנדלמן על עלילותיו של גנרל צ'יינה, מפקד במחתרת המאו-מאו שבילה זמן רב בישראל, עבר קורס קצינים וצלח דרך מעקשים פוליטית על רקע תככים בישראל, בריטניה וקניה. הפעם נדבר על פוליטיקה קנייתית, האחזויות נוער אפריקאיות חלוציות ותככים שהשתיקה יפה להם. סיפור על אחד החברים הנאמנים ביותר של ישראל באפריקה – חלק שני ואחרון.
עצמאות, מרד צבאי וקורס קצינים חוזר
בינתיים סוף סוף הגיע התאריך המיוחל לעצמאות קניה, 12 בדצמבר 1963. החגיגה היתה גדולה, הוזמנו אורחים רבים מעשרות מדינות, אבל ישראל הפגינה עניין מיוחד. המטוס הראשון שנחת בקניה העצמאית היה מטוס "אל על" עם הציוד לבית הספר המקצועי שנפתח בקניה ע"י מדריכים ישראליים. בישראל עצמה לא רק יצאו מוספים מיוחדים בעיתונים, תכניות רדיו מיוחדות ותרגום עברי לספרו של קניאטה "מול הר קניה", אלא התקיימו גם שיעורים מיוחדים בבתי הספר והופעות חגיגיות של הסטודנטים האפריקניים. גולדה מאיר, שטסה לטקס הכרזת העצמאות, העניקה כשי לעם הקנייתי מכונית אמבולנס מצויידת. ב-9 בדצמבר התקיים טקס הנחת אבן פינה לבניין השגרירות הישראלית בניירובי, בהשתתפות ג'ומו קניאטה.
גולדה מאיר וג'ומו קניאטה בטקס הנחת אבן פינה לשגרירות ישראלית, 9 בדצמבר 1963.
(צילום: לע"מ)
גולדה מאיר עם האמבולנס – שי מעם ישראל לעם קניה.
(צילום: משה פרידן, לע"מ)
אבל גנרל צ'יינה קיבל את בוא העצמאות ביער: הוא שוב נשלח לפייס את מחתרת המאו מאו. פעילות צבאית רצינית לא הייתה מזמן, אבל חלק ממאו מאו עדיין שהו ביערות מחשש לכלא בריטי ובהמתנה ל"עצמאות אמיתית", התהליך הפוליטי הנוכחי לא היה לרוחם. עוד ב-10 בדצמבר קניאטה שלח את גנרל צ'יינה לשיחות. פילדמרשל באימונגי וגנרל צ'ואי דרשו תפקידים בכירים וחלקות אדמה, וגם גירוש המשת"פים מהשלטון והכרה במאו מאו כצבא העם, ווארוהיו הצביע על הדוגמה הישראלית, היכן ש"העיטור ללוחמים היתה עצמאות המדינה". בסוף הם יצאו מן היערות, אבל משראו שההבטחות לא מתקיימות, חזרו בחזרה. אחרי שנה הם ניצודו ונהרגו: השלטונות החדשים לא התביישו להשתמש בשיטות הקולוניאליסטיות. אבל היה זה חלק קטן של מאו מאו, הרוב מסר את נשקו לקניאטה וחזר לחיים השלווים, למרות שהיה ממורמר מאי ההכרה בתרומתו למלחמת העצמאות.
לאחר קבלת העצמאות הגיע הרגע להחליט על גורלו של גנרל צ'יינה. למרות שכולם היו בטוחים שקניאטה רוצה לראות אותו בתפקיד הרמטכ"ל, ורק התנאים הפוליטיים לא מאפשרים לו להגיד את זה בפומבי, יכול להיות שקניאטה לא התכוון באמת להעמיד אותו בראש הצבא. אבל אפילו אם בהתחלה באמת היו לו מחשבות כאלה, במשך השנה שעברה דברים רבים השתנו, וקניאטה כבר העריך את המצב הפנימי בצורה אחרת. וכאן התרחש עוד אירוע שהשפיע רבות על המדיניות של קניאטה בכלל ובתוך זרועות הבטחון בפרט.
בינואר 1964 פרץ מרד בו זמנית בצבאות טנגניקה, קניה ואוגנדה: החיילים האפריקניים לא היו מרוצים מהקצינים הבריטיים ומהמשכורת הנמוכה. כל שלושת המדינות פנו לריבון לשעבר בבקשת עזרה, והמרידות דוכאו ללא שפיכות דמים רבה ע"י חיילים ונחתים בריטיים. הייתה זו מבוכה ומכה לסטטוס ולריבונות, שהושגו אך לא מזמן, אבל ההישרדות הפוליטית של המנהיגים הייתה חשובה יותר.
לאחר מכן קניאטה, שרק שנה לפני כן שלח לקורס קצינים בישראל קבוצה שהורכבה מקיקויו, חלקם לוחמי מאו מאו לשעבר, כדי להקים גרעין צבא הנאמן לו, שינה כיוון. עכשיו הוא החליט להישען הרבה יותר על הבריטים. מחשבות ראשוניות כאלה הופיעו אצלו עוד אחרי הנצחון של קאנ"ו בבחירות במאי 1963, אבל אחרי המרד הוא החליט סופית. אם קודם לכן הייתה אפשרות שהוא יצטרך לתפוס את השלטון מידי קאד"ו בכח צבאי, וקצינים שהוכשרו בישראל היו צריכים לעזור בכך, עכשיו המצב היה אחר. הבריטים רצו לשמור על נוכחותם בקניה, וקניאטה מצדו רצה שאותם הבריטים ימשיכו לממן ולאמן את צבאו. התוצאה הייתה כריתת חוזה הגנה עם בריטניה וערבויות עזרה לקניאטה אישית במקרה של נסיונות מרד או הפיכה חדשים. בין היתר גם הבריטים וגם קניאטה חששו מחתרנות קומוניסטית, בפרט מכיוון הפלג השמאלי של קאנ"ו שקשר קשרים עם בריה"מ וסין ושלח סטודנטים להכשרה צבאית במזרח אירופה, והשפעה בריטית בצבא הייתה אמורה לבלום את זה. עוד גורם חשוב הייתה מלחמה זוטא שהתחילה בסוף 1963 נגד מורדי "שיפטה" במחוז הצפון-מזרחי של קניה: המורדים רצו להתפלג מקניה ולהסתפח לסומליה, שתמכה במאבקם. בסיוע בריטי, צבא קניה נלחם בהם במשך מספר שנים, תוך כדי שימוש בשיטות שפותחו נגד המאו מאו, ואחרי חתימת הסכם עם סומליה ב-1967 האיזור נשאר בידי קניה.
התוצאות המיידות של המרד היו בית-דין צבאי לראשי המורדים, פירוק של מספר יחידות, העלאת המשכורת לחיילים והצפת היחידות במודיעים שינטרו את מצב הרוח וידווחו מהשטח. והתוצאה של ההסכם עם הבריטים היתה המשך מדיניות הפיקוד הקודמת בצבא. בזמן השלטון הבריטי, היו מעט מאד בני קיקויו בגדודים הקנייתים של קלעי המלך האפריקניים: הבריטים גייסו את החיילים בעיקר משבטי קאמבה, נאנדי ו"גזעים לוחמניים" אחרים, לפי החלוקה הקולוניאלית המקובלת. בשנתיים האחרונות לפני מתן העצמאות הבריטים הגבירו את קידום החיילים האפריקניים לתפקידי קצינים זוטרים ובינוניים, גם כן מהשבטים האלה. קצינים מקיקויו, ועוד מפקדי מאו מאו, לא התאימו בכלל בשלב זה. קניאטה הורה לגייס לשורות החיילים יותר קיקויו, אבל ויתר על תכניות ל"קיקויזציה" של הפיקוד. כתוצאה מזה הרמטכ"ל עד סוף שנות ה-60 היה גנרל בריטי, מפקדי חיל האויר וחיל הים היו בריטיים אפילו בתחילת שנות ה-70 (מפקד חיל האויר הקנייתי הראשון מונה ב-1973, היה זה קולונל דידאן גיצ'ורו, אחד מחמשת חניכי קורס הטיס בישראל), וכן התבצעה העברה מדורגת של תפקידי פיקוד בכירים מהבריטים לקצינים משבט קאמבה, כמו חברו לשעבר של איטוטה לגדוד 3/6 בריגדיר ג'וזף נדולו, שהתמנה ב-1966 למפקד צבא היבשה, וב-1969 לרמטכ"ל הקנייתי הראשון.
במקביל קניאטה, אומן המאזן הפוליטי, הקים כמה בסיסי כוח שיוכלו לשמש כמשקל נגד לצבא. ראשונה מביניהם הייתה המשטרה, שהיתה הרבה יותר גדולה מהצבא, עם עמדה חזקה לנאמני השלטון הישן שנלחמו נגד מאו מאו. קניאטה חיזק את המצב הזה עוד יותר והעמיד בראש המשטרה שוטרים קולוניאליים מבני הקיקויו. כמו כן הוא חיזק מאוד את יחידות הז'נדרמריה GSU (General Service Unit), הציב בראשו שוטרים קולוניאליים, גם הם מבני הקיקויו, והציף בקיקויו את השירות בכלל. המשמר האישי של קניאטה גם כן הורכב מקיקויו מובחרים מאיזור הולדתו. רבים ממפקדי GSU ושומרי הראש של קניאטה עברו הכשרה בישראל, הפיקוח והאימון השוטף שלהם היו בידי הבריטים, ואבטחת קניאטה היתה בפיקוח של SAS הבריטי.
בנו של וארוהיו שירת מאוחר יותר ב-GSU, אבל הוא עצמו לא מצא מקום בכל המערכת הזאת. בינואר 1964 קניאטה החליט שכל הקבוצה שחזרה מישראל צריכה לעבור את קורס הקצינים מחדש. לאור המדיניות החדשה שלו הצוערים נחשדו באי-נאמנות, ואסור היה למנות אותם לתפקידים צבאיים. הקצינים הבריטיים כמובן זלזלו באנשי מאו מאו לשעבר ובכלל לא התכוונו להתייחס אליהם כאל קצינים. הצוערים הישראליים אפילו אולצו ללבוש סימן היכר מיוחד: צעיפים אדומים. כמו שנזכר וארוהיו מאוחר יותר, "כגנרל צ'יינה ספגתי אני את מירב העלבונות. "הביטו עליו!", צעק קצין בריטי אחד. "יש לו בטן כמו לאשה בהריון. הייתי רוצה לראות איך הוא רץ!" קפטן אפריקאי שלחם נגד המאו מאו שאג: "תסתלק ממני! אתה מסריח כמו חיה ביער ומושך זבובים!" רציתי לחבוט בו, אבל נזכרתי מה לימד אותי מנהיגנו קניאטה: "סבלנות, רק סבלנות, והכל יעבור!" באותה סבלנות גנרל צ'יינה קיבל עונשים על כך שהכפתורים בחולצתו ומכנסיו לא היו מסודרים, כמו גם הצקות אחרות.
וארוהיו גם לא היה מרוצה מרמת ההכשרה הבריטית: "הם לימדו אותנו לירות רק במרגמות שני אינטש, ולא שלושה אינטש כמו בישראל". אבל הוא כן היה מרוצה מסיום הקורס, שבסופו התקיימה סדרת קרבות בין מחלקתו למחלקת סמלים וקצינים ותיקים בפיקוד מדריכים בריטיים: "ניצחנו בכל הקרבות, היכינו אותם שוק על ירך. אנחנו, המאו מאו! לעיתים, כאשר היינו חוזרים כמנצחים מקרבות אלה, נהגנו אנו, המשתלמים מישראל, לשיר שירים עבריים שלמדנו בארץ כמו "הבה נגילה".
"שירות הנוער הלאומי" – סוף סוף גנרל אמיתי
באוגוסט 1964 הסתיים קורס הקצינים וגנרל צ'יינה שוב קיבל דרגת סג"מ. אבל הוא לא קיבל תפקיד בצבא. תחת זאת, הופנו 11 מסיימי הקורס עם וארוהיו בראשם למסלול חדש: שירות הנוער הלאומי.
שירות הנוער הלאומי (NYS – National Youth Service) הוקם בקניה בספטמבר 1964 בעזרת מדריכים ישראליים לפי הדגם של הנח"ל והגדנ"ע. מסגרות נוער סמי-צבאיות אלה זכו לפופולריות רבה בשנות ה-60, ומדריכים ישראליים עזרו בהקמת ארגונים דומים בעשרות ממדינות אפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית. במקומות שונים הם נקראו "השירות הלאומי", "השירות האזרחי", "חטיבות הבונים", "החלוצים הצעירים" ושמות רבים אחרים. לפעמים הם הפכו למיליציית נוער של מפלגת השלטון, לפעמים לסוג של תנועת הצופים, ולפעמים באמת הביאו תועלת בתחום הסוציאליזציה של הנוער והכוונתו למסלול קונסטרוקטיבי.
בקניה הארגון הזה קיבל משימה של סוציאליזציה של הנוער בכלל ונוער קיקויו רדיקלי בפרט. את תפקיד מנהיג הנוער הלאומי (התואר הרשמי של ראש ה-NYS) קיבל מזכירו האישי של קניאטה וחבר הפרלמנט ג'וזייה קריאוקי, שריצה בזמנו שבע שנות מאסר באשמת התמיכה במאו מאו, ולתפקיד המנהל מונה יליד קניה לבן, ג'פרי גריפין, פעיל ותיק בתחום הנוער: הוא היה אחד מראשי תנועת הצופים, בזמן מרד המאו מאו ניהל מחנה חינוך מחדש לנוער, אחרי זה פתח בית ספר לתלמידים מרקע קשה. גריפין כיהן כמנהל ה-NYS עד 1988, וקריאוקי במהרה הפך ללא רצוי בעיני השלטון, ואחרי כמה שנים פוטר יחד עם ביטול של התפקיד עצמו.
גנרל צ'יינה מונה תחילה לראש סניף מקומי בדרגת קפטן, אבל עשה קריירה מהירה וכבר בשנת 1966 היה סגן מנהל ה-NYS, אחראי, לפי התקנון הרשמי, ל"ביטחון, משמעת, חקירות, גיוס חברים חדשים" ואחרי כן גם לחלק הנשי של הארגון. הוא ניגש לעבודה בהתלהבות, בהשראת הדוגמה הישראלית. "בישראל", אמר, "אני ראיתי איך המדינה מאמינה בבני נוער, סומכת עליהם בעבודה ובביטחון ועושה מהם אנשים מועילים לחברה". חברי NYS סללו כבישים, כרתו יערות, שתלו עצים, עבדו בחקלאות ולמדו מקצועות יצרניים. הם עברו גם הכשרה צבאית בסיסית, אולם הצבא התנגד להפיכתם לכוח מזויין ממש, כך שהצבאיות שלהם התבטאה בעיקר במדים, דרגות, תרגילי סדר והשתתפות במצעדים. אבל השתמשו בהם גם לצרכים בטחוניים, בדרך כלל כסדרנים ושומרים באסיפות והפגנות. גנרל צ'יינה סייר ברחבי הארץ, פיקח, אירגן וכיוון, לפקודתו עמדו כמה עשרות קצינים וכמה אלפי נערים ונערות. הוא הפך לאיש חשוב.
המדריכים הישראליים ליוו את העבודה של ה-NYS, ווארוהיו שיתף איתם פעולהבהתלהבות ובכלל בכל הזדמנות העלה על נס את כל מה שישראל עושה למען קניה. לדברי אל"מ קרני, "כל פעם שבאתי לקניה גנרל צ'יינה הופיע ולא עזב לפני שווידא שהכל אורגן על הצד הטוב ביותר ואין יותר צורך בעזרתו". קרני גם נזכר איך בשנת 1966 בדלהי, בקונגרס בינלאומי על בעיות נוער בארצות המתפתחות, גנרל צ'יינה נכנס לאולם, ראה אותו, נפנף את הסדרן שרצה ללוות אותו למקום הישיבה של המשלחת הקנייתית, אמר "אני רוצה לשבת עם החברים שלי" וישב יחד עם הישראלים. "כנראה עשינו משהו נכון", העיר קרני.
בדצמבר 1967 התראיין גנרל צ'יינה לעיתון "מעריב", שם סיפר על עלילותיו ומסר דרישת שלום לכל חבריו בישראל, כולל טומי עמית, "בחור מצוין", ולשאלה האם לא חרד לגורל ידידיו בכפר הנשיא בימי מלחמת ששת הימים השיב בביטחון: "לא. אף רגע לא. ידעתי כי אתם תנצחו ואני יכול להגיד לכם שאם הערבים יתחילו איתכם פעם נוספת, אתם שוב תכו אותם".
גנרל צ'יינה היה היחיד מבין מפקדי מאו מאו שקיבל תפקיד חשוב בקניה העצמאית. דרג השלטון העליון היה בידי אלה שנאבקו למען העצמאות באמצעים פוליטיים לא אלימים, דרג בינוני וזוטר היו בידי נאמני השלטון הישן, ששירתו את הבריטים ושמרו על מעמדם. הטרוריסטים הקיצוניים של מאו מאו הוכרזו ע"י קניאטה כ"מחלה שיש לשכוח אותה" ולא קיבלו הכרה כלוחמי חופש. די אם נאמר שהאיסור על ארגון המאו מאו, שחוקקו הבריטים ב-1950, בוטל רק בשנת 2003. חריגה מסוימת עשו לנופלים, בפרט לפילדמרשל התלוי קימאתי, שב-1964 קיבל רחוב על שמו בניירובי תוך כדי גל האפריקניזציה. אבל בגדול ההכרה הממלכתית הרשמית בתרומת המאו מאו נגמרה בזה. מותר היה להזכיר אותם, לתאר אותם ולכתוב עליהם ספרים, אבל התעמולה הרשמית לא היללה אותם אלא את קניאטה ואת חבריו. חלק מהמפקדים קיבלו אותות הצטיינות ונחלות אדמה קטנות, כדי שלא יקימו רעש, והרוב הגדול של לוחמי מאו מאו לשעבר, כולל אלמנות ויתומים של הנופלים, הופקרו לגורלם.
גנרל צ'יינה מתח ביקורת על המדיניות הזאת ועזר ללוחמים לשעבר בכוחות עצמו, כולל קבלה לתפקידי קצונה ב-NYS, אבל השתדל להתבטא בזהירות: "רבים מלוחמי החופש לשעבר מאוכזבים ממאמצי הממשלה לעזור להם, וחלק אחר לא רואה בעין יפה את הנסיונות להציג את התרומה של כולם לעצמאות כשוות ערך. למרות שאיני צופה איום לביטחון בגלל ההתמרמרות של כמה לוחמים לשעבר, לא יהיה זה נבון להניח, שהם יסבלו את מצבם הנוכחי עד אין קץ". לצד עשיית הצדק היה כאן גם מניע אישי: עבור מאו מאו רבים היה גנרל צ'יינה היה גיבור, אבל חלקם חשבו אותו לבוגד בגלל ששיתף פעולה עם חוקריו תמורת חייו. לכן הוא ניסה להציג את עצמו כנאמן לחזון וכדואג לחבריו למרד, אבל בלי למשוך אליו אש מלמעלה.
באופן כללי היה זה הדבר היחיד שוארוהיו חרג בו קצת מ"הקו המפלגתי". בכל שאר התחומים הוא היה נאמן לגמרי לקניאטה אישית, לא ניהל פוליטיקה עצמאית, היה צנוע וללא אמביציות גדולות. זאת היתה הסיבה למצבו הטוב. התפקיד היה מכובד, הדרגה דרגת גנרל, הוא קנה אחוזה גדולה של מאה אקר, קיבל עיטור "החנית הבוערת" מדרגה שניה, אחד הגבוהים בקניה, ולאחר מכן הוסיף עליו עיטורים נוספים עבור השירות הנאמן.
ב-1967 יצא לאור ספרו "Mau Mau General" שהוא כתב יחד עם דייויד קופף, עיתונאי, איש קולנוע ופעיל פוליטי אמריקאי.
חוץ מהשירות ב-NYS וארוהיו ביצע לפעמים משימות רגישות שהטיל עליו קניאטה, גם בקניה וגם בחו"ל, וניהל חקירות ושיחות חשאיות. יש חוקרים המכתירים אותו כאיש סודו ואפילו כראש שירות המודיעין הפרטי של קניאטה. זאת אולי הגזמה, אבל וארוהיו ללא ספק היה חלק מ"מנגנון ביטחון הצללים". קניאטה השתדל לא להחזיק את כל הביצים בסל אחד, ובנושאים מסוימים סמך על אנשי ביצוע הנאמנים לו אישית, תוך עקיפת הערוצים הרשמיים. ונאמנות אישית בתנאים ההם הייתה שווה הרבה: בדצבמר 1964 הכריז קניאטה על קניה כעל רפובליקה והפך לנשיא, ולאחר זמן מסוים השלטון האמיתי התרכז בידי קניאטה, משפחתו וקומץ מקורביו הידועים כ"מאפייה קיאמבו", על פי שם איזור הולדתו של קניאטה.
המשטר לא היה ברוטלי במיוחד, בוודאי לפי קנה מידה אפריקני, אבל יריבים ומתחרים פוליטיים יותר מדי בולטים של קניאטה גורשו מהמפלגה, לפעמים נאסרו, ולפעמים נרצחו בנסיבות מסתוריות. כך למשל מיודענו שר הפיתוח הכלכלי הפופולרי טום מבויה, כוכב העל של הפוליטיקה הקנייתית שהופיע על השער של המגזין "טיים" כבר ב-1960, נרצח ביריות ברחוב בניירובי ביולי 1969. פעיל זוטר של קאנ"ו שנשפט על הרצח הוצא להורג בתליה, ולא היו שום הוכחות שמאחוריו עמדו מקורבי קניאטה. אבל הזעם העממי הביא לסדרת הפגנות אופוזיציה והתנגשויות כולל הרוגים ופצועים. כתוצאה מזה באוקטובר 1969 מפלגת האופוזיציה KPU (Kenya People`s Party), הפלג השמאלי של קאנ"ו שהתפלג ב-1966, הוצאה מחוץ לחוק ומנהיגה, צ'יף שבט לואו וסגן הנשיא לשעבר אוגינגה – נכלא. המדינה הפכה לחד-מפלגתית דה-פקטו (קאד"ו התמזגה עם קאנ"ו עוד ב-1964), וקניאטה ריכז את השלטון בידיו באופן סופי.
מתוך פרשות אפלות כאלה שמו של וארוהיו נקשר ברצח של מיודענו ג'וזייה קריאוקי, מפקדו לשעבר, ב-1975. עד אז קריאוקי, שהוזז בין תפקידי סגן שר שונים אבל לא יכלו לזרוק אותו מהפוליטיקה לגמרי בגלל הפופולריות שלו, הפך ללוחם עקשן נגד השחיתות. הוא טען שקניה הפכה ל"מדינה של עשרה מליונרים ועשרה מליון קבצנים" (אגב הוא עצמו היה מליונר), דרש רפורמות וכיוון את האשמותיו הכי למעלה שאפשר. בתגובה הוא קיבל האשמות נגד שהוא גנב את המענקים מחו"ל כשכיהן כראש ה-NYS, שאת הונו ומניותיו בעסקים שונים ממכרות ועד בתי קזינו הוא עשה בדרכים לא כשרות בעליל, ושהוא בכלל סוכן של הקומוניסטים וגורם חתרני. במרץ 1975 קריאוקי נעלם, וגופתו המרוטשת נמצאה לאחר זמן מחוץ לעיר. ועדת חקירה פרלמנטרית ציינה את וארוהיו איטוטה בין האנשים שנראו עם קריאוקי לפני היעלמותו, יחד עם קציני משטרה בכירים. אבל הוא לא הואשם ישירות ברצח, תחקירים עיתונאיים מאוחרים טוענים שהרוצחים הם ראש מערך האבטחה של קניאטה, מפקד ה-GSU ופקודיהם. מתוך העדויות נוצר הרושם שהם רצו להפחיד את קריאוקי ולהסביר לו שלא כדאי להמשיך בהתנהגות כזאת, אבל המצב יצא משליטה והם רצחו אותו. בכל מקרה לא ננקטו שום פעולות נגד החשודים, התיק נסגר, מהומות הסטודנטים שפרצו בגלל הרצח דוכאו בכוח ואוניברסיטת ניירובי נסגרה לתקופה מסויימת. ווארוהיו עצמו השיב לדרישות להמשיך בחקירה שהוא יהרוג כל מי שידחוף את האף שלו לעניינים לא לו.
בערך באותו סגנון הוא הגיב, כאשר בפברואר 1976 נשיא אוגנדה אידי אמין הכריז שקניה המערבית היא חלק מאוגנדה שנקרע באופן בלתי חוקי ע"י הקולוניאליסטים הבריטיים, ותושבי האיזור רשאים להחליט בעצמם האם הם רוצים להישאר תושבי קניה. קניאטה בתגובה סגר את הגבול למעבר הסחורות לאוגנדה, שלא היה לה מוצא לים, ודרש התנצלות. ווארוהיו ללא היסוסים מיותרים הציע לקניאטה להביא את ראשו של אמין. "הוא לא האמין שמישהו בדעה צלולה יעיז לתקוף את קניה אחרי המלחמה שהם ניהלו נגד הלבנים. הוא פשוט רתח", סיפרה אשתו מרגרט. אין לדעת האם הוא היה מצליח להגיע לראשו של אמין אם הייתה פורצת מלחמה, אבל אמין הכריז מיד שלא היתה לו כוונה להילחם ולשנות גבולות, אלא שכל חפצו היה ליידע את האוגנדים בענייני היסטוריה וגאוגרפיה של ארצם. כך שהמלחמה לא קרתה ולא היה צורך בראשו, למרות שתקריות בודדות נמשכו עוד מספר חודשים, והסיוע של קניה לישראל בזמן המבצע לשחרור החטופים באנטבה (יולי 1976) לא ממש תרם להפגת המתיחות.
ב-1978 קניאטה נפטר, ואת תפקיד הנשיא קיבל סגן הנשיא דניאל אראפ מוי, יו"ר מפלגת קאד"ו לשעבר. גנרל צ'יינה המשיך לשרת באותו תפקיד של סגן מנהל NYS, ובשנת 1979 הוציא לאור את ספרו השני, "Mau Mau in Action".
"הורה היאחזות"
באותה שנה, 1979,קיבלNYS פרוייקט חדש: הקמת ישובים צבאיים-חקלאיים בגבולות קניה לפי הדגם של היאחזויות נח"ל בישראל. וארוהיו התרשם מהיאחזויות אלה עוד ב-1963, והצעותיו סוף סוף התקבלו. כמו שאפשר היה לצפות, הקנייתים פנו לישראל בבקשת סיוע בהקמת הישובים החדשים: אחרי מלחמת יום הכיפורים ב-1973 קניה נאלצה לנתק יחסים דיפלומטיים רשמיים עם ישראל בגלל הלחץ של מדינות אפריקניות אחרות, אבל שת"פ חשאי בטחוני ואחר נשמר לאורך כל הדרך. המומחים ממשרד החקלאות הישראלי טיפלו בצד האגררי של הפרוייקט, ולצורך ארגון הצד הצבאי הרמטכ"ל רפאל איתן שלח לקניה את סא"ל יריב חן.
כאשר יריב חן הגיע למשרדו של גנרל צ'יינה, הוא קודם כל הודיע שהוא אחיין של הלל אדירי, המדריך לשעבר של הגנרל בבי"ס לקצינים של צה"ל, שהוא גם נכח בסדר פסח בביתם ב-1963 והציג צילומים. וארוהיו התרגש, מיד קרא לקציניו והורה להם: "זה סא"ל חן, את פקודותיו יש למלא כאילו היו שלי".
צילום מארכיון הפרטי של יריב חן: סיור ביקורת.
כמו שנזכר חן, בהמשך העבודה שלט בעיקר הסגנון האפריקאי הרגיל: בהתחלה פרוייקטים גדולים והכרזות בומבסטיות, ואחרי זה רפיון ובזבוז מאמצים לריק. אבל ההכשרה הצבאית התנהלה באופן סביר, בהתחשב בתנאים המקומיים, לדבריו. הקצינים היו חרוצים, ומהחניכים אפשר היה להוציא תוצאות טובות.
צילום מארכיון הפרטי של יריב חן: חן עם קציני ה-NYS.
אבל בדיוק כשהפרוייקט החל לקרום עור וגידים, ב-1981, בממשלה תפסו רגליים קרות: היה מי שחשש כי כוח מזויין חדש עלול להיות מסוכן. אז החליטו שהמתיישבים יעסקו רק בחקלאות, והשמירה תוטל על ה-GSU. כך הפרוייקט איבד את משמעותו המקורית, וזמן קצר אחרי סיום שליחותו של חן ב-1982 הוא נסגר.
מתוך שיחות עם גנרל צ'יינה התרשם יריב חן כדלהלן: "הוא היה אדם לא משכיל, לא מפותח, אבל עם חוכמת חיים גדולה, קיקויו כפרי פשוט באופן מודגש, צנוע, מופנם, ללא גינונים של איש חשוב. רמטכ"ל זה היה החלום שלו, אבל הוא ממש לא התאים לתפקיד כזה, חלק מקציניו עלו עליו בהרבה ברמתם, במיוחד אלה בעלי חינוך בריטי".
צילום מארכיון הפרטי של יריב חן: גנרל צ'יינה עם פקודיו.
גנרל צ'יינה לא הפסיק להודות לישראל, ראה בה מודל לחיקוי ושמח מאוד על הסיוע שקניה העניקה לישראל בזמן מבצע אנטבה ב-1976. "הוא עצמו לא השתתף בזה אבל ידע מה קורה", לדברי יריב חן. על המעמד של גנרל צ'יינה הוא אמר: "בשביל הגנרלים מהצבא הוא לא היה שווה ערך ודי אאוטסיידר, אבל בגדול רכשו לו כבוד בתור לוחם לעצמאות. אי אפשר להגיד שהוא היה עשיר, אבל היה איש אמיד, בעל חווה גדולה, אוטו פרטי, אבל הוא נסע תמיד במכונית שירות". כך שדברי הלל אדירי "מי שיתן לך מכונית אחת, יתן גם שתיים" התגשמו, כפי שאנחנו רואים. אחרי חזרתו לארץ ב-1982 חן שוב ביקר בקניה ב-1993 אבל כבר לא תפס את גנרל צ'יינה.
הכרה מאוחרת
זמן מה אחרי עלייתו לשלטון התחיל הנשיא מוי להחליף את אנשי קיקויו בתפקידים בטחוניים וכלכליים חשובים בבני שבטו קלנג'ין, וכן בבני מיעוטים ללא בסיס תמיכה עצמאי שהיו נאמנים לו אישית. המגמה הזאת התחזקה במיוחד אחרי נסיון הפיכה צבאית ב-1982, ובו בזמן מוי הפך את המדינה לחד-מפלגתית באופן רשמי. NYS, למרות היותו ארגון סמי-צבאי, לא היה מוסד בטחוני חשוב כמו הצבא, המשטרה והז'נדרמריה שעברו טיהורים, אבל כנראה גם אותו אי אפשר היה להשאיר ללא טיפול, בטח בהתחשב ב"משימות מיוחדות" שוארוהיו ביצע בתקופת קניאטה.
ואולי פשוט כבר התחילו להשפיע הגיל המבוגר והבריאות המתרופפת. כך או אחרת, בנובמבר 1984 אחרי עשרים שנות שירות גנרל צ'יינה פרש לחוותו.
ב-1990 שוב היה ניתן להבחין במקום הלא מכובד שמאו מאו תפסו בהיסטוריה הרשמית של קניה. נלסון מנדלה, שביקר בקניה אחרי שחרורו מהכלא הדרום-אפריקאי, רצה להיפגש עם גנרל צ'יינה האגדי ועם אלמנתו של פילדמרשל קימאתי ומאוד התפלא שהם לא היו בין מקבלי פניו. הוא נשא נאום בכינוס עם גדול על כך שלוחמי החופש קניאטה, קימאתי וצ'יינה נתנו לו השראה בזמן מאסרו, אולם הפגישה עם הגנרל לא התקיימה. מנדלה אפילו לא הצליח לבקר בקברו של קימאתי: הוא חשב שלכבוד הגיבור הזה הוקם מאוזולאום, אבל התברר שגופתו, שנקברה בחשאי ע"י הבריטים אחרי תלייתו, לא נמצאה, ואף אחד לא התכוון לחפש אותה. אבל התקריות האלה טושטשו במהרה, ושאר תכנית הביקור בוצעה כמתוכנן.
באפריל 1993 גנרל צ'יינה נפטר, בהשאירו שלוש אלמנות והרבה ילדים ונכדים. בטקס הלוויה השתתפו כמה מאות אנשים, בתוכם לוחמי מאו מאו לשעבר, אבל לא היתה הלוויה ממשלתית רשמית. גם ההודעות בעיתונות על מותו של גנרל צ'יינה היו מצומצמות ביותר. ג'ון נוטינגהם, פקיד קולוניאלי לשעבר שהיה נשוי לבת דודתו של המנוח, בעל הוצאת ספרים שהדפיסה את ספרי וארוהיו וזכרונות מאו מאו אחרים, אמר בהספד: "מעטים אלה המקבלים הזדמנות לשנות את ההיסטוריה של ארצם, ועוד יותר מעטים אלה שמנצלים את ההזדמנות הזאת". הווטרנים של מאו מאו דיברו קצרות: "איבדנו גיבור גדול". מתוך הפוליטיקאים נאם בלוויה רק מוואי קיבאקי, סגן נשיא לשעבר שהיה באותה תקופה באופוזיציה, קיקויו מאיזור ניירי, כמו המנוח. הוא אמר: "אנו לא נרשה לחבורת אנשים להרוס את המולדת, שלמענה אנשים כמו צ'יינה הקריבו כל כך הרבה".
בדצמבר 2002 ניצח מוואי קיבאקי בנסיון שלישי בבחירות רב-מפלגתיות (הרב-מפלגתיות חזרה ב-1992), סיים בכך את שלטון בן הארבעים שנה של מפלגת קאנ"ו והפך לנשיא קניה. אחת הרפורמות שלו היה השינוי ביחס הרשמי למאו מאו ולתרומתם לעצמאות. ב-2003 בוטל האיסור הקולוניאלי על ארגון המאו מאו. ב-2005 נלסון מנדלה שוב ביקר בקניה והפעם הרשו לו להיפגש עם אלמנתו וילדיו של פילדמרשל קימאתי. ב-2007 קיבאקי הסיר את הלוט בטקס רשמי מהאנדרטה לקימאתי ברחוב על שמו בניירובי. ב-2010 שמו של "יום קניאטה" שנחגג כל שנה ב-20 באוקטובר, יום כליאתו והכרזה על מצב החירום ב-1952, הוחלף ל"יום הגיבורים", והוא הוקדש לזכר כל הלוחמים ובמיוחד המאו מאו (נציין בסוגריים שמדיניות חדשה זו של טקס ההוקרה מאו מאו נמשכה גם בתקופתו של אוהורו קניאטה, בנו של ג'ומו קניאטה שניצח בבחירות לנשיאות ב-2013).
באותה שנת 2010 משפחתו של גנרל צ'יינה מסרה למוזיאון הלאומי בניירובי את הפריטים האישיים שלו: כובע קצינים, מעיל עור באותו סגנון שלבש קניאטה, מקל קצינים ודברים אחרים.
הפריט המעניין ביותר היה קליע רובה מעוך. התברר שבזמן הפציעה ב-1954 הקליע הבריטי נתקע בבסיס הצוואר. וארוהיו אף פעם לא הרגיש אותו, אבל ב-1988 הוא התחיל לאבד תחושה ביד, ובבדיקה רפואית צילום רנטגן הראה גוף זר. הוא חשש מניתוח בגלל הגיל והבריאות. כמו שאמרה בתו, "זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו דואג". אבל בסוף הוא קיבל החלטה, ופרופסור פיטר אודהיאמבו הוציא את הקליע. "העצם של חייל היתה מספיק קשיחה כדי לבלום אותו", אמר הפרופסור לאחר מכן.
פירוש השם וארוהיו הוא "אחד שתמיד נושא נשק". וארוהיו איטוטה, גנרל צ'יינה, נשא בחזה שלו קליע במשך מחצית מחייו. חיים שכאלה.
מאו-מאו שרים הבה נגילה: חייו ועלילותיו של גנרל צ'יינה – טור אורח מאת דוד גנדלמן, חלק ראשון
בימים אלו של מלחמה, לוקח אתכם הינשוף לעידנים רחוקים, שבהם צה"ל שימש דוגמא ומופת דווקא לצבאות המתפתחים של אפריקה. בטור אורח מיוחד, כותב דוד גנדלמן על עלילותיו של גנרל צ'יינה, מפקד במחתרת המאו-מאו שבילה זמן רב בישראל, עבר קורס קצינים וצלח דרך מעקשים פוליטית על רקע תככים בישראל, בריטניה וקניה. ומה עשה כאשר ילד ישראלי רצה לשטוף אותו בדלי, כדי לבדוק עם הצבע השחור יורד? חלק ראשון מתוך שניים.
וארוהיו איטוטה (Waruhiu Itote) הידוע בכינוי "גנרל צ'יינה", היה אחד ממנהיגי מרד מאו מאו בקניה בשנות ה-50. וארוהיו זה שמו הפרטי, איטוטה זה שם אביו, אבל בקניה המודרנית שם האב משמש בתור שם המשפחה. הלה היה בן שבט קיקויו, הגדול בין שבטי קניה, כמו רוב מורדי מאו מאו. נולד ב-1922 למשפחת איכרים במחוז ניירי בקניה המרכזית, קיבל השכלה יסודית בבית הספר של המיסיון, עבר לניירובי לחפש פרנסה, הקים עסק למסחר בירקות, ב-1940 התחתן. כאשר העסק לא המריא, התגייס בינואר 1942 לצבא הבריטי, שירת בגדוד 3/6 של קלעי המלך האפריקניים בטנגניקה, ציילון, הודו ובחזית בורמה. היה שרת בחדר אוכל של הקצינים, אבל יצא לו גם להריח אבק שריפה בקרבות. בגדול היה חייל טוב. קצין המודיעין של הגדוד ג'ון נאנלי נזכר בו מאוחר יותר: "בעל יכולת והקפדה. שום בעיות משמעת, שום צמאון לדם ושום דבר אנטי-בריטי". מייג'ור יאן סינקלר: "הוא ביצע את תפקידו בצורה מעולה". בזמן המלחמה הוא התחיל לחשוב על פוליטיקה. לדבריו, זה קרה אחרי שיחות עם חייל בריטי, זוג הודי וחייל שחור אמריקאי על השאלה, למה הוא נלחם למען האימפריה הבריטית במקום עצמאות לעמו. הגיע לדרגת קורפורל, ב-1945 חזר לקניה. ניסה לסחור בפחם, העסק כשל, עבד בתור כבאי ברכבת, ב-1946 הצטרף למפלגת KAU – Kenya African Union, ב-1947 חבר ל-"קבוצת 40" שדגלה במאבק מזויין נגד הקולוניאליסטים.
ב-1950 נשבע לארגון הסודי של מאו מאו, היה אחראי על חיסול בוגדים וארגון טקסי שבועה לחברים החדשים. לשבועת מאו מאו המסתורית וכוללת שימוש בדם היו שורשים בטקסים המאגיים השבטיים של שבט קיקויו, וייחסו לה חשיבות רבה לגבי גיבוש הלוחמים והקניית רגש החובה, אפילו אם השבועה נערכה בכפייה. לכן תפקיד מארגן טקסי השבועה היה תפקיד חשוב ובעל אחריות.
באוקטובר 1952 עם הגברת התקפות הגרילה, השלטונות הבריטיים הכריזו על מצב חירום, אבל וארוהיו עוד באוגוסט ברח ליערות ובמהרה הנהיג את כל חבורות מאו מאו באזור הר קניה. לא נספר כאן את כל תולדות המרד, רק נגיד בקצרה שמאו מאו עסקו בשוד ורצח, התקפות על המתיישבים הלבנים, טרור נגד משתפי פעולה שחורים, והיתקלויות עם הצבא והמשטרה. וארוהיו התבלט כמארגן טוב, תחת פיקודו היו כמה אלפי אנשים המחולקים לארבעים פלוגות. סידר הספקת מזון ותרופות, ייצור עצמאי של נשק והחרמתו מידיי האויב. הקפיד על משמעת צבאית: לוחות זמנים, היגיינה, כולל הצבת פקחים סניטריים, משמרות, הדרכת טירונים, שרשרת פיקוד, מטה, פקודות, בית דין משמעתי, קשר דואר מוצפן, מודיעין וריגול נגדי, מחלקת תעמולה. לרוב לוחמי מאו מאו לא היה שום ניסיון צבאי, והוא בכל זאת היה קורפורל מדופלם.
אבל רק רגע – למה הוא בכלל קרא לעצמו "גנרל"? למעשה, מפקדי מאו מאו לא הצטיינו בענווה יתירה. מי שהיו לו כמה פקודים הוא כבר קרא לעצמו מייג'ור או בריגדיר, והרבה מהם אף העניקו לעצמם דרגת גנרל. מאוחר יותר את הדרגות העניק הוועד המרכזי של מאו מאו. ג'ון נאנלי נזכר שחיילי הגדודים האפריקניים אהבו לערוך חגיגות "נגומה" שבמהלכן הם לא רק רקדו ושתו בירה, אלא גם חילקו תארים של בריגדירים וגנרלים, הצדיעו אחד לשני, נתנו פקודות ואפילו הכינו מראש סימני דרגה של "גנרלים": "כנראה וארוהיו כבר אז רצה להיות גנרל ומאו מאו נתנו לו הזדמנות לכך".
כמה ממנהיגי מאו מאו לא הסתפקו בזה, למשל דידאן קימאתי, הידוע בכינוי "גנרל רוסיה",מפקד אזור רכס אברדר. כאשר הפך למפקד הכללי של המרד, הלה כבר נקרא "פילדמרשל סר דידאן קימאתי, ראש הממשלה, אביר מפקד של האימפריה האפריקנית, שליט חצי כדור הארץ הדרומי". היו גם פילדמרשלים נוספים. כך שגנרל צ'יינה היה יחסית צנוע בתואר שלו, למרות שהיה אחד המפקדים הבכירים, "מספר שתיים" אחרי קימאתי.
למה "צ'יינה"? מורדי מאו מאו נשאו בדרך כלל כינויים אפריקניים, אבל כמו שראינו במקרה של "גנרל רוסיה", כמה מהם בחרו בשמות זרים, לכן גם הכינוי "גנרל סין" לא היה מוזר. אבל הוא עצמו סיפר מאוחר יותר שאלה היו ראשי תיבות של פתגם בשפת הקיקויו "אם תחפש, תמצא מקום טוב להסתתר". אבל יכול להיות שזאת הייתה בדיחה, המקור האמיתי של הכינוי שלו לא ידוע. יש לציין כי גם מקור המושג "מאו מאו" אינו ידוע: ישנן גרסאות רבות ואף אחת מהן לא הוכחה. המורדים קראו לעצמם "הברית", "התנועה", "צבא השחרור", "הצבא הקנייתי לאדמה וחירות", ואת השם "מאו מאו" העניקו להם השלטונות הבריטיים: המורדים החלו לקרוא כך לעצמם רק בדיעבד.
ב-15 בינואר 1954 המלחמה של תנועת מאו מאו בכוחות הממשלה לא נחלה הצלחה: וארוהיו נפגע בגרון, ואחרי שהעריך את הסיכויים שלו לשרוד נכנע לחיילים הבריטים.
אחרי קבלת טיפול רפואי גנרל צ'יינה הועמד ב-1 בפברואר 1954 למשפט. פורמלית הוא הואשם בקשרים עם אנשים המחזיקים נשק ללא רשות ובהחזקת תחמושת ללא רשות – בזמן חיפוש מצאו אצלו בכיס שני כדורי רובה. הוא מצידו טען שהיה בדרך להיכנע לשלטונות במטרה להתחיל משא ומתן לשלום. אבל זה לא עזר לו וכבר ב-3 בפברואר 1954 הוא נידון למוות בהתאם לתקנות לשעת חירום.
אבל גזר דין מוות לא היה סוף הקריירה של גנרל צ'יינה. הדיונים עליו התנהלו בלונדון בדרג הגבוה ביותר: ראש הממשלה צ'רצ'יל, שר המושבות ליטלטון וחברי קבינט נוספים. אחרי העברת מברקים אינטנסיבית מול השלטונות המקומיים הושגה פשרה: גנרל צ'יינה קיבל את חייו במתנה תמורת ארגון משא ומתן עם מפקדי מאו מאו ושכנוע של המורדים להיכנע. מאותו היום, התחיל וארוהיו לכתוב הצהרות לאחים לנשק, להשתתף בפגישות, ואף לטעון שבשלב הנוכחי דרושים אמצעיי מאבק פוליטיים. אפשרות להתחיל במשא ומתן נדונה ע"י מפקדים גם לפני זה, לכן הם קיבלו את ההצעה בעניין, אבל גם חשדו: מה מניע את גנרל צ'יינה, השגת מטרות המרד או הרצון להינצל מעמוד התלייה? כמו שפילדמרשל קימאתי כתב לאחד המפקדים, "אם צ'יינה חושב שאבגוד במאבק שלנו תמורת חייו, אז הוא יצא מדעתו". אך במכתב לצ'יינה עצמו קימאתי קרא לו גיבור.
אחרי כמה פגישות עם המפקדים מספר קטן של מאו מאו נכנע לשלטונות, אבל באפריל 1954 המו"מ נכשל ווארוהיו נשלח למחנה מעצר לוקיטאונג. שם הוא בילה שנה בבידוד ואחרי זה הצטרף לראש מפלגת KAU ג'ומו קניאטה ומנהיגים נוספים שישבו באותו מחנה, שנעצרו ב-1952 עם הכרזת מצב חירום והואשמו בסיוע למאו מאו. קניאטה נאם באסיפות עם נגד הטרוריסטים, אבל זה לא הפריע לשלטונות לאסור אותו כגורם עויין. בהמשך וארוהיו הציל את קניאטה מהתנקשות של אסירים אחרים. בתור תודה קניאטה התחיל ללמד אותו אנגלית ובכלל קירב אותו אליו. מצבו של קניאטה במחנה לא היה טוב במיוחד בגלל סכסוכים פוליטיים ואישיים בין האסירים, והוא היה זקוק לאדם נאמן, במיוחד בן שבטו הקיקויו.
בזמן שגנרל צ'יינה ישב בכלא, הבריטים המשיכו להכניע את מרד המאו מאו. שיטות "הפרד ומשול" תוך התבססות על נאמני שלטון שחורים, מעצרים המוניים, גירושים ועונשי מוות. פעולות הצבא כולל חיל האוויר די מהר דחקו את תנועת מאו מאו לפינה. באוקטובר 1956 נתפס פילדמרשל קימאתי, בפברואר 1957 הוא נתלה, וזה סימן בעצם את סופה של התמודדות רצינית, אבל את מצב החירום הבריטים הסירו רק בינואר 1960.
משנת 1959 וארוהיו הועבר כמה פעמים ממחנה למחנה ומכלא לכלא. בקניה, כמו באפריקה כולה, התנהל תהליך דה-קולוניזציה הדרגתי. באוגוסט 1961 יצא ג'ומו קניאטה לחופשי ומיד חזר לפוליטיקה, הפך לנשיא מפלגת KANU – Kenya African National Union, באפריל 1962 היה לשר בממשלה קואליציונית וביוני 1962 דאג לשחרר את מצילו וארוהיו.
וארוהיו התקבל בביתו בכבוד גיבורים, אבל עלתה השאלה מה לעשות איתו עכשיו. קניאטה רצה למצוא לו מקום מכובד בקניה עצמאית עתידית, אבל בינתיים המצב היה רגיש: הבריטים, שעדיין היו השלטון, המשיכו לעקוב אחרי גנרל צ'יינה, חוץ מזה היו חיכוכים רציניים בין מפלגות KANU ו-KADU – Kenya African Democratic Union בנושאי ארגון המדינה העתידית ומאזן בין-שבטי (קאנ"ו האוניטריסטית התבססה בעיקר על שבטי קיקויו ולואו, קאד"ו הפדרליסטית – על קואליציה של השבטים היריבים: קאלנג'ין, מאסאי ואחרים), אבל שתי המפלגות גינו בתוקף את הטרוריסטים של מאו מאו. גנרל צ'יינה היה גורם יותר מדי לא נוח מכל הבחינות האלה. קניאטה החליט להרוג שתי ציפורים במכה אחת: גם להרחיק את וארוהיו זמנית מן העין, וגם שהוא יעביר את הזמן הזה עם תועלת לעצמו ולארצו. כמה מאנשי הפלג השמאלי בקאנ"ו הציעו לשלוח את וארוהיו לקובה על מנת שיעבור שם הכשרה צבאית, אבל קניאטה העדיף לפנות לישראל.
רמטכ"ל לעתיד
ישראל פעלה באפריקה באופן פעיל ביותר מסוף שנות ה-50 וסייעה למדינות הצעירות בחקלאות, השקייה, קואופרציה, חינוך, רפואה, בינוי, הקמת צבא ותחומים אחרים. שיתוף הפעולה התחיל בדרך כלל עוד לפני קבלת עצמאות מלאה. כך היה גם בקניה: נציגים ישראלים קשרו קשרים עם מנהיגים מקומיים ב-1959, משנת 1960 קנייתים למדו בארץ בסמינרים וקורסים לקואופרציה, חקלאות, ממשל מקומי, פעילים קנייתים ביקרו בישראל, בקניה פעלו חברות ישראליות וכו'. תרומה מיוחדת לחיזוק הקשר בשלב הראשון תרם נשיא הטכניון והרמטכ"ל בדימוס יעקב דורי, שלפי בקשתה של שרת החוץ גולדה מאיר בילה בקניה כמה חודשים ב-1961-1962. לאט לאט התפתח גם שיתוף פעולה בטחוני, ראשית כל בנושאי מודיעין, ולאחר מכן גם בנושאים צבאיים כלליים. מכיוון שזה אינו מאמר על כל מגוון הקשרים בין קניה לישראל, אנו נתמקד במה שקשור לוארוהיו איטוטה.
באוקטובר 1962 הגיע לניירובי אל"מ נחמן קרני, ראש מחלקת סיוע חוץ במשרד הבטחון. בפגישה עם קניאטה, אחרי הענקת שי מסורתי מממשלת ישראל – תנ"ך בכריכת כסף – והגיגים מסורתיים לא פחות של המנהיג האפריקאי על כך שקיקויו הם "היהודים של מזרח אפריקה" (שמות השבטים השתנו ממנהיג למנהיג, אבל הם כולם היו מפוזרים בין ארצות שונות בסביבה עוינת, שמרו על רעות ועזרה הדדית, היו להם מינהגים הדומים ליהודיים כמו ברית מילה או טקס ההתבגרות, שאפו לצאת מעבדות לחירות – בקיצור, "אנחנו דם אחד") עברו לשאלות המעשיות. ראשית כל העלה קניאטה את עניינו של גנרל צ'יינה. "זה חבר קרוב ויקר שלי", – אמר קניאטה, "הוא הציל את חיי כשהייתי במחנה ריכוז". הוא ביקש לארח את גנרל צ'יינה בארץ ולהכין אותו לחיים ציבוריים. "הוא שווה את זה", – הוסיף קניאטה.
הנציגים הישראליים פתרו במהרה שאלות בירוקרטיות ואחרות הקשורות לנסיעתו של גנרל צ'יינה וב-13 בנובמבר 1962 הוא המריא לדרכו תחת שם הכיסוי "אוטו קניאן". קרני שלח אותו לקיבוץ כפר הנשיא בגליל. הקיבוץ הוקם ע"י עולים דוברי אנגלית, וקרני ביקש מהם ללמד את גנרל צ'יינה אנגלית, שבה הוא לא שלט היטב, וגם להעביר לו קורס מזורז בחקלאות, מה גם שזאת הייתה מטרת הביקור הרשמית שלו.
לימים וארוהיו סיפר על מקרים משעשעים בקיבוץ. למשל, ילדי הקיבוץ שאף פעם לא ראו אנשים שחורים ניסו לשפשף אותו באצבע ופעם אפילו הביאו דלי מים כדי לשטוף ממנו את הלכלוך. ההורים פחדו שהוא ייעלב וגערו בילדים, אבל וארוהיו אמר: "אל תגערו בהם, להפך, שהילדים יראו שזה לא לכלוך אלא הצבע האמיתי שלי". ואל"מ קרני נזכר שכבר אחרי השבוע הראשון בקיבוץ וארוהיו ביקש שיבוא בדחיפות. וארוהיו לקח אותו לגדר הקיבוץ, לקח חופן אדמה, קירב אותה לאף וזרק בחזרה תוך כדי שהוא רוקע ברגליים ויורק. אחרי זה הוא הצביע מעבר לגדר וחייך. קרני לא הבין כלום והמליץ לתת דגש לשיעורי האנגלית, כדי שאפשר יהיה לתקשר עם האורח. אחרי כמה ימים הוא תפס: וארוהיו רצה להגיד שהקיבוץ מעבד אדמה גרועה, והנה שם האדמה טובה יותר. בקניה הוא היה רגיל לאדמות פוריות ולא הבין מדוע צריך לעבד אדמה לא ראויה אם ליד יש אדמה טובה. לאמיתו של דבר האדמה שהוא הצביע עליה הייתה מעבר לגבול הסורי, אבל העיקר הרי זה הרצון לעזור.
מי שטיפל בוארוהיו בכפר הנשיא היה טומי עמית, מוותיקי הקיבוץ. זמן מה לפני זה הוא כבר הדריך קבוצת סטודנטים מהמכון האפרו-אסיאתי, לכן עוזרו של קרני משה גלבוע, שהיה אחראי במחלקת סיוע חוץ על מדינות דוברות אנגלית, פנה אליו. קודם לכן גלבוע הפחיד את עמית בסיפורים שצ'יינה היה מפקד מאו מאו צמאיי הדם ויכול פתאום לקפוץ עליו עם סכין, לכן אם יש לעמית ילדים והוא חושש, הוא יכול לסרב. אבל עמית הסכים, וגנרל צ'יינה המפחיד התברר כאיש אדיב ונעים הליכות. הוא הסתדר מצויין עם ילדים, לימד אותם לספור בסווהילי, ולטומי עמית הוא סיפר על עלילותיו ועל הדיכוי הקולוניאלי ותמיד חזר על דבריו: "That is why we need freedom!". לדברי עמית וארוהיו לא ידע לבטא "r" אנגלית, לכן יצא לו fleedom, אבל בגדול הוא שלט באנגלית בסיסית. כנראה קרני הגזים לגבי אי-ידיעת האנגלית בסיפורו על פנטומימת האדמה הלא ראויה. וארוהיו גם סיפר לעמית על העתיד שמתוכנן לו: קניאטה הבטיח למנות אותו לרמטכ"ל כאשר קניה תהיה עצמאית.
לגבי סיפור עם שטיפת הלכלוך עמית אמר שכאן הגזים וארוהיו: לא היה דלי מים, אבל בנו של עמית גדי באמת שפשף את גנרל צ'יינה באצבע כדי לבדוק אם הצבע יורד. על לימודי חקלאות עמית אמר שגנרל צ'יינה לא גילה התלהבות מיוחדת לנושא הזה, כמו גם לעבודה במפעל של הקיבוץ, ואת זמנו הוא העביר בעיקר בטיולים, רישום ביומן, ולימודי אנגלית בהדרכת יוהנה פוטש, גם מוותיקי הקיבוץ. בגדול, כמו שהסביר משה גלבוע לעמית, מטרת שהייתו של גנרל צ'יינה בקיבוץ הייתה בעיקר חברתית: הוא גר בין אנשים לבנים שעובדים בידיהם ללא משרתים, אכל איתם בחדר אוכל של הקיבוץ, שיחק עם הילדים ושוחח עם המבוגרים, כעיקרון זה היה מספיק. כך הוא חי בכפר הנשיא כמה שבועות.
באותו זמן הוצמד לגנרל צ'יינה גם מדריך צבאי אישי. היה זה סא"ל זאב "זוניק" שחם. מ-1959 עד 1961 הוא שירת כיועץ צבאי באתיופיה, ובדיוק היה לפני משימתו הבאה באפריקה: מ-1963 עד 1965 הוא יהיה ראש משלחת צה"ל באוגנדה ואחראי על כל השת"פ הצבאי במזרח אפריקה. שחם נקרא למשרד הבטחון וקיבל פקודה סודית ביותר: סגן מפקד מאו מאו לשעבר נמצא בארץ ומתכונן לתפקיד רמטכ"ל צבא קניה אחרי קבלת העצמאות, ושחם מתמנה לאחראי הפרוייקט.
שחם נסע יחד עם משה גלבוע לכפר הנשיא לפגוש את גנרל צ'יינה. "צל אדם זה נראה לי כחיה נרדפת יותר מאשר כמנהיג מחתרת שבא לכאן להתכונן לכהונת רמטכ"ל של צבא סדיר", נזכר שחם מאוחר יותר. שיער שגדל פרא, בגדים מרופטים, בפיו חסרות שיניים רבות – "התואר גנרל לא הלם את הדמות שראיתי לפניי". שחם ישר התחיל בטיפול: קודם כל לרופא שיניים, לספר ולחנות בגדים האופנתית "או.ב.ג.". אחרי שוארוהיו השלים את מערכת השיניים, הסתפר, התלבש וגם קיבל חדר במלון "ירקון" בתל-אביב, שחם החל ללמד אותו תורה צבאית: "הוא לא היה משכיל והאנגלית בפיו הייתה עילגת, אבל מתחת למעטה המאופק והצנוע נתגלה מטען גדוש של חוכמה ונסיון חיים. הוא ידע מהי אחוות לוחמים והיה נחוש בדעתו להביא חופש ועצמאות לבני עמו. … דיברתי איתו על מהות הצבא, על בניית צבא ועל ניהול צבא – והוא קלט את דברי בשתיקה. לפעמים שאל שאלות ענייניות. לפעמים הגיב במנוד ראש". במהרה וארוהיו התיידד עם משפחת שחם והפך לבן בית אצלם.
אגב פראים ולא משכילים בצבא סדיר: בצה"ל היו משנות ה-50 עד שנות ה-90 ארבעה מחזורי גיוס בשנה ליחידות הקרביות – אוגוסט, נובמבר, פברואר ומאי, לאחר מכן אוחדו פברואר ומאי למחזור מרץ. כשמחזור מאי היה קיים, הוא נודע בכינוי "מחזור מאו מאו". לא רק בגלל דמיון בצליל, אלא בגלל שהיו בו הרבה מתגייסים לא משכילים ממשפחות עניות שלא סיימו בית ספר תיכון ולכן לא היו צריכים להמתין עד גמר שנת הלימודים. הם נחשבו למפירי משמעת צבאית ובכלל לסוג ב' ופראי אדם עם סכינים ומקלות, והם עצמם אפילו התגאו במוניטין של עבריינים קשוחים ולא "ילדים טובים ירושלים" כמו חבריהם למחזור. שחם כמובן לא סיפר לוארוהיו על הכינוי הלא מחמיא הזה.
כששחם יצא באביב 1963 לסיור הכנה במזרח אפריקה, וארוהיו ביקש ממנו להביא מקניה את כתב היד של זכרונותיו שאשתו לאה שמרה מהשלטונות הבריטיים. בתור סימן מוסכם שחם אמור היה להציג את תמונתו יחד עם וארוהיו, אחרת אשתו לא היתה מוסרת את כתב היד. אבל התברר שלהגיע לאשתו הייתה משימה לא קלה – בעיר קאראטינה הקיקויו המקומיים פגשו את שחם ואת חברו בחשדנות רבה, ורמזו כי אין ללבנים לא מוכרים סיבה לחפש את אשתו של גנרל צ'יינה. שחם חשב כבר שעם או בלי כתב היד הדבר העיקרי הוא לחזור בחתיכה אחת לניירובי, אבל אז הוא הציג את תמונתו עם וארוהיו וזה עבד. הוא הובא כ"אחיו" של וארוהיו לבית אשתו, היא מסרה את כתב היד, אבל שחם וחברו עדיין נאלצו לברוח, הפעם מקבלת פנים ענקית שהכינו לכבודם קיקויו מכניסי אורחים. בחזרתו לארץ הוא מסר את כתב היד לוארוהיו, ולהפתעתו אחרי כמה שנים התפרסם זה כספר ושחם קיבל עותק עם הקדשה.
קורס קצינים בישראל
אבל שיתוף הפעולה הצבאי לא הסתכם בגנרל צ'יינה.
בינואר 1963 הגיעה לארץ ממזרח אפריקה משלחת צוערי קורס קצינים: 30 איש מקניה, 15 מטנגניקה ו-15 מאוגנדה. כמו כן הגיעה משלחת חניכי קורס טיס: 5 מקניה, 6 מטנגניקה ו-4 מאוגנדה. הקצינים לעתיד הוכשרו בארץ לפי תכנית קורס קציני חי"ר של צה"ל עם התוספות הנדרשות: שדאות, מטווחים, ניווטים עם מפה, טקטיקה, חובות המפקד, פיקוד על יחידה, מודיעין וסיור, מיקוש וחבלה, סיוע אש, מבנה הצבא, התנהלות יום יומית ביחידה וכו'. לצד ההכשרה צבאית ביקרו הצוערים ביקרו גם במפעלי תעשייה צבאית, בקיבוצים ובהיאחזויות נח"ל.
הצוערים צויידו ברובי "לי אנפילד" הבריטיים, נשק רגיל למזרח אפריקה, במקום רובי פ.נ. התקניים לחי"ר של צה"ל בתקופה ההיא, אבל התנסו גם בנשק צה"לי כגון "עוזי".
בין המדריכים של הקורס הזה היה גם סגן הלל אדירי. הוא שירת בנח"ל המוצנח, השתחרר ב-1959 ובמקביל לעבודה במשק המשפחתי בכפר ויתקין ניהל מועדוני נוער. במסגרת חילופי נוער הוא נסע פעמיים לבריטניה ובין היתר למד שם אנגלית בקולג'. זה עזר לו רבות בעתיד כשהוא למד באוניברסיטה את בעיות המדינות המתפתחות ולאחר מכן כיהן בתפקידים בכירים במשרד החקלאות ולקח חלק בפרוייקטים בינלאומיים רבים.
לקורס קצינים מזרח-אפריקאי בשם קוד "קורס תשרי" היה צורך במדריכים עם נסיון בינלאומי ושליטה באנגלית, והלל אדירי הסכים להצעתו של נחמן קרני לחזור לשירות קבע. אדירי זוכר בעיות שונות שצצו במהלך הקורס. הצוערים לא היו אחידים ברמתם, למשל האוגנדים היו בעלי הכשרה צבאית מוקדמת רחבה יותר, כי הם היו חיילים סדירים, בניגוד לצוערים מקניה ומטנגניקה. גם שליטה באנגלית לא הייתה אחידה וזה היה מקור לבעיות קבועות. חלקית העניין נפתר ע"י צוערים שתרגמו לחבריהם מאנגלית לסווהילי, אבל זה לא תמיד עזר, במיוחד בשיעורי פיקוד על יחידה כשהצוערים היו צריכים לפקד בעצמם. בדיעבד אדירי גם סבר שלפחות את החומר התיאורטי הכתוב היה צריך לתרגם מראש לסווהילי ולא להשאיר אותו באנגלית.
באופן כללי אדירי ציין את המוטיבציה הגבוהה ביותר של הצוערים והרצון העז שלהם להצליח בכל: גם במטווחים, גם בטקטיקה, גם במבחנים התיאורטיים וגם במצעד. לדבריו, "אם הנתונים שלהם היו ברמה של קדטים ישראלים, עם מוטיבציה והשקעה כזאת הם היו מגיעים לתוצאות יוצאות מהכלל". אבל אפילו עם כל הקשיים התוצאות היו סבירות בהחלט.
שאלת גנרל צ'יינה היתה לבעיה נפרדת. עוד לפני הגעת הקבוצה המזרח-אפריקאית קרני דן בה עם קציניו: היו חששות האם כדאי לצרף את וארוהיו לקורס קצינים זה ואיך הצוערים יקבלו אותו. בסוף הוחלט שגנרל צ'יינה ינהיג את הקבוצה הקנייתית. החששות התבדו, הצוערים קיבלו אותו בהתלהבות. "כשאנשיו בני שבט הקיקויו הגיעו ארצה מקניה, לאימונים, ראיתי לתדהמתי שהם מעריצים אותו כאילו היה אל. הם כרעו על ברכיהם ונישקו בדחילו ורחימו את כף ידו. עם בואם, הזדקפה קומתו פלאים", נזכר זאב שחם. לא פלא שהוא נהנה ממעמד כזה: הקבוצה הורכבה חלקית מחברי מפלגת קאנ"ו וחלקית מלוחמי מאו מאו לשעבר. בעיניהם הוא היה לוחם ומצביא אגדי. לדברי אדירי, מעמד דומה היה לו גם בעיני הצוערים מטנגניקה ואוגנדה. המפקדים גם כן הקפידו על המעמד המיוחד של "מיסטר אוטו" כמו שכינו אותו ברישומים הפנימיים: צ'יינה גר בחדר משלו, בחלק מהתרגילים הוא לא השתתף יחד עם הצוערים אלא צפה יחד עם המפקדים, ובכלל היה אליו "ריספקט" בלתי רגיל.
הלל אדירי שוחח הרבה עם וארוהיו גם מחוץ למסגרת הרשמית. בגלל האנגלית המשובשת קשה היה להעריך את רמתו האינטלקטואלית (לדברי אדירי חלק מהצוערים היו הרבה יותר מפותחים ממנו), אבל הוא עשה רושם של איש אמיץ מאוד. וארוהיו סיפר לאדירי על זוועות הבריטים, על שריפת הכפרים ועל מחנות הריכוז, ועל עלילות מאו מאו עצמם לא דיבר הרבה. לפעמים הוא גם הרהר על מה שמחכה לו בקניה העצמאית אחרי שנים כה רבות של מלחמה ומאסר: "הנה אתה סגן ויש לך מכונית. ואני גנרל ואין לי מכונית". אדירי הרגיע אותו: "תהיה לך לא רק מכונית אחת אלא שתיים". "מי יתן לי שתי מכוניות?" "מי שיתן אחת, יתן גם שתיים". כמו שאנו רואים, רמת השיחות לא הייתה עמוקה במיוחד, אבל ידידותית בהחלט.
וארוהיו העניק לאדירי במתנה ספר לימוד סווהילי והתארח הרבה פעמים בביתו, כולל סדר פסח באפריל 1963. אחרי שנים, כשאדירי במסגרת ארגון העבודה הבינלאומי של האו"ם לימד בקוריאה הדרומית שיטות חקלאות מודרניות, הוא סיפר על זה לאחד מפקידי האו"ם, מיסטר ג'יין. מיסטר ג'יין, "בריטי אמיתי עם מקטרת", נדהם: "אתה הכנסת את הרוצח הזה אליך הביתה?!" בשבילו מנהיג מאו מאו היה מפלצת צמאת דם ושום דבר אחר. בשביל אדירי זה היה אחרת.
ספר לימוד סווהילי, מתנת גנרל צ'יינה.
צילום מהארכיון הפרטי של הלל אדירי: גנרל צ'יינה בסדר פסח אצל משפחת אדירי.
שם. "לחיי החירות!"
לשיתוף פעולה בטחוני עם ארצות מזרח אפריקה היה משקל אסטרטגי ופוליטי רב, לכן גם קורס הקצינים, גם גנרל צ'יינה בפרט היו במעקב מתמיד של הדרגים הגבוהים, במיוחד מצד סגן שר הבטחון שמעון פרס שריכז את כל הנושא של השת"פ הבטחוני הבינלאומי.
לפני סגירתו אפשר היה לראות במוזיאון "בתי האוסף" לתולדות צה"ל, בביתן שרי הבטחון ורמטכ"לים, את התמונה הזאת:
"עם חניכי קורס קצינים מקניה".
משמאל לימין: סגן שר הבטחון שמעון פרס, אל"מ נחמן קרני, גנרל צ'יינה.
אפילו בצילום באיכות לא טובה במיוחד רואים את הצלקת על הסנטר, זכר לפציעה ב-1954.
אותה תמונה מופיעה גם בספרו של וארוהיו איטוטה Mau Mau General עם כיתוב “Training in Israel”.
במוזיאון "בתי האוסף" הייתה גם תמונה נוספת מ-"קורס תשרי":
"קורס קצינים לחניכים ממזרח אפריקה 7.3.1963".
כמו שרואים לפי הבגדים, זה צולם באותו זמן ואותו מקום. הקצין הצעיר משמאל: הלל אדירי.
נשים לב לתאריך הביקור שצויין: 7 במרץ 1963. ב-10 במרץ פרס, קרני וסגן הרמטכ"ל רבין המריאו למזרח אפריקה לצורך חתימת חוזי שת"פ בטחוני רחב יותר עם אוגנדה, טנגניקה וקניה. לפני הנסיעה פרס וקרני ביקרו את החניכים כדי להביא למנהיגים האפריקניים דו"ח על הפעילות שכבר מתקיימת. כנראה רבין היה צריך לבקר את החניכים יחד איתם, אבל לא הייתה לו אפשרות לעשות זאת, כי רק ב-9 במרץ הוא חזר מקונגו, שם הוא דן על קורס צניחה לצנחנים קונגולזיים בישראל ועל הקמת בית ספר לצניחה בקונגו.
ב-11 במרץ הם נפגשו עם טום מבויה: מזכ"ל מפלגת קאנ"ו וראש האיגודים המקצועיים של קניה, שר העבודה, תומך נלהב בשיתוף פעולה עם ישראל (אפילו את ירח הדבש עם אשתו הצעירה הוא בילה בישראל), וגם יוזם תוכנית Airlift Africa שבמסגרתה הרבה סטודנטים אפריקניים נסעו ללמוד בארה"ב, בתוכם גם ידידו ובן שבטו ברק אובמה האב. בדיון על שיתוף הפעולה מבויה ציין שקניאטה שלח לקורס קצינים בישראל יותר מדי קיקויו. השבטיות תמיד משחקת תפקיד באפריקה: מבויה היה משבט לואו. למחרת פרס, רבין וקרני נפגשו עם קניאטה. אחרי סיפור על חייו של קניאטה, מאבקו לעצמאות, הגיגים מסורתיים "קיקויו הם היהודים של מזרח אפריקה" והבעת תודה על כל מה שישראל עושה בשביל קניה, פרס סיפר על התקדמות קורס הקצינים והציג את התמונות. קניאטה שמח מאוד לראות בתמונות את גנרל צ'יינה ושוב ביקש להכשיר אותו ל"תפקיד בטחוני חשוב". חוץ מזה הוא שמח שהקורס יימשך עד לאחר הבחירות שמתוכננות לחודש מאי: אחרי הבחירות הם כבר יהיו מוכנים להצבת בוגרי הקורס לתפקידים צבאיים.
אחרי קניה ביקרה המשלחת באתיופיה, טנגניקה, אוגנדה, ובסוף מרץ חזרה לארץ.
בחודש מאי מפלגת קאנ"ו זכתה בבחירות, ב-1 ביוני קניה קיבלה שלטון עצמי, וקניאטה הפך לראש הממשלה.
בישראל בחודש יוני התפטר דוד בן-גוריון מתפקידו, לוי אשכול התמנה לראש הממשלה ושר הבטחון, בעוד שמעון פרס נשאר בתפקיד סגן שר הבטחון.
"התג הלבן המקשט את כומתותיהם יבלוט פי כמה על רקע עורם הכהה"
סוף כל סוף "קורס תשרי" הסתיים, וב-25 ביולי 1963 בבית הספר לקצינים ששכן אז במחנה סירקין ליד פתח-תקווה התקיים טקס סיום רב רושם.
קהל הצופים.
(צילום: דוד אלדן, לע"מ)
הצוערים צועדים למגרש המסדרים.
(צילום: דוד אלדן, לע"מ)
המסדר.
(צילום: משה פרידן, לע"מ)
אחרי הופעת ראש הממשלה והרמטכ"ל – שירת "התקווה", כולם קמים.
(צילום: דוד אלדן, לע"מ)
לשכת העיתונות הממשלתית כתבה על התמונה הזאת קצרות: "ראש הממשלה ושר הבטחון לוי אשכול, הרמטכ"ל צור ומכובדים ישראלים ואפריקאיים אחרים". לכן אני אשלים את הרשימה בשביל הקוראים: משמאל לימין שרת החוץ גולדה מאיר, שר הרשויות המקומיות של טנגניקה ג'וב לוסינדה, סגן שר הבטחון שמעון פרס, סגן הרמטכ"ל וראש אג"ם יצחק רבין, ראש מחלקת הדרכה ישעיהו גביש, גנרל צ'יינה.
ראש הממשלה לוי אשכול סוקר את המסדר.
(צילום: דוד אלדן, לע"מ)
חניכים מצטיינים – קדימה צעד.
(צילום: דוד אלדן, לע"מ)
לוי אשכול עונד סיכות מ"מ וחושף דרגות למצטייני הקורס באופן אישי.
(צילום: דוד אלדן, לע"מ)
המדריכים עונדים סיכות וחושפים דרגות לשאר הבוגרים.
(צילום: דוד אלדן, לע"מ)
הסג"מים הטריים.
(צילום: דוד אלדן, לע"מ)
נאום הברכה של ראש הממשלה.
(צילום: דוד אלדן, לע"מ)
הבוגרים עוזבים את מגרש המסדרים, החניכים המצטיינים צועדים בראש.
(צילום: דוד אלדן, לע"מ)
בטקס נכחו משלחות אפריקאיות, הסגל הדיפלומטי, נספחים צבאיים, פקידים וקצינים בכירים. בערב של אותו יום 25 ביולי בגן של משרד הבטחון התקיימה מסיבה לכבוד הקצינים החדשים, גם כן בהשתתפות קהל רב. גם בטקס, גם במסיבה נישאו נאומים היאים לאירוע. לוי אשכול אמר שממשלת ישראל וצבאה מלאים סיפוק וגאווה על כי יש ביכולתם לתרום מנסיונם למען חיזוק כוחן ההגנתי של אומות ידידותיות צעירות, צבי צור הביע תקווה שזאת התחלה של שיתוף פעולה פורה וממושך, שמעון פרס וגולדה מאיר גם כן הדגישו את הידידות המתחזקת. והשר ג'וב לוסינדה מטנגניקה נשא נאום ארוך שבו לא רק הודה לישראל על הסיוע, אלא גם הצהיר שאפריקה החליטה לשים קץ לגזענות הדרום אפריקאית ולקולוניאליזם הפורטוגזי (בדיוק באותו זמן מועצת הבטחון של האו"ם דנה בזה לפי דרישתן של 32 מדינות אפריקניות) ואם הגזענים והקולוניאליסטים לא יבינו שפת שלום אז "נדבר אליהם בשפה שלהם – נילחם בהם. וכשראיתי הערב את הבחורים שלנו צועדים בבית הספר לקצינים – נתמלאתי גאווה ובטחון שאפשר לסמוך עליהם שאף דגל זר לא יתנוסס באפריקה!" הוא גם הביע תקווה שהקורס הזה יתרום להקמת הפדרציה המזרח-אפריקאית: "כששלחנו את הבחורים שלנו לקורס קצינים בישראל, יכולנו להבחין מי מהם מאוגנדה ומי מטנגניקה. כשראיתי אותם היום, עם דרגות הקצונה, אף אני לא יכולתי להבדיל מי מהם בני ארצי. זוהי תחילתה של הפדרציה".
העיתונאים הישראליים שקיבלו אישור מהצנזורה הצבאית לכתוב על הקורס רק יום לפני סיומו (עד אז הוא הוגדר כסודי) הזדרזו להוציא כתבות מתלהבות ומתוקות מדבש על הצוערים האפריקאיים במדי צה"ל, לפעמים בסגנון "התג הלבן המקשט את כומתותיהם יבלוט פי כמה על רקע עורם הכהה", על ידידות, שיתוף הפעולה ותרומת הבוגרים למדינות הצעירות והפדרציה העתידית. אבל הסודיות נשמרה באופן חלקי: טנגניקה ואוגנדה כבר היו מדינות עצמאיות, אבל קניה, למרות שקיבלה שלטון עצמי, עדיין היתה תחת שלטון-על בריטי, לכן אסור היה להזכיר בפומבי הכשרה צבאית של קנייתים, כדי למנוע משבר דיפלומטי עם בריטניה. בגלל זה על אף שהקנייתים היוו מחצית מן הצוערים בכתבות על הקורס הוזכרו רק טנגניקה ואוגנדה, למרות שפה ושם היו החלקות בנוסח "בקורס משתתפים 60 חניכים ממדינות דוברות אנגלית ממזרח אפריקה, מתוכם 15 מטנגניקה ו-15 מאוגנדה". גם הענקת סיכות למצטייני הקורס ע"י לוי אשכול תוארה כ-"שלושת החניכים המצטיינים הם יואכים קיטאני מטנגניקה, אטיליו וואנזה מאוגנדה וואלטר קמאו" – ללא ציון מדינה. היה זה סוד גלוי, אבל פורמלית הכל היה תקין. ועל מגרש המסדרים ליד דגלי ישראל התנוססו רק דגלי טנגניקה ואוגנדה. אבל להיעדרו של דגל קניה חוץ מהסודיות הייתה גם סיבה יותר פרוזאית – הוא עוד לא היה קיים. דגל של קניה עצמאית עתידית, שעוצב לפי הדגלים המפלגתיים של קאנ"ו וקאד"ו, יוצג בניירובי ע"י וועדה ממשלתית מיוחדת רק למחרת, 26 ביולי.
מעניין שבכתבות המקדימות ב-24 ביולי נאמר שבטקס שיתקיים מחר יהיו נוכחים גם "מיניסטרים מממשלות מזרח אפריקה שבאו במיוחד להיות נוכחים במאורע זה", אבל בכתבות מהטקס עצמו ומהמסיבה בגן משרד הביטחון הוזכר רק השר ג'וב לוסינדה מטנגניקה. יכול להיות שצורת רבים נועדה רק להגברת הרושם, אבל באותו זמן בארץ באמת ביקר עוד שר אפריקני: שר האוצר של קניה ג'יימס גיצ'ורו. הוא ביקר בישראל מ-21 עד 26 ביולי, ערך פגישות רבות עם שרים ובכירים אחרים, אבל הוא לא מוזכר בשום כתבה שקשורה לקורס הקצינים ולא מופיע באף תמונה משם. סיבות להיעדרו של גיצ'ורו מהטקס יכלו להיות שונות ומשונות, אבל יכול להיות שהסיבה הייתה באי-רצון למשוך תשומת לב מיותרת לצוערים הקנייתים.
יתרה מזאת אסור היה להזכיר את השתתפותם בקורס של לוחמי מאו מאו לשעבר, ובמיוחד היה אסור להזכיר את גנרל צ'יינה. העיתונאים נאלצו להסתפק במשפטים מעורפלים בנוסח "בין החניכים מספר רב של חברי תנועות לאומניות בארצותיהם, בתוכם גם כמה פעילים ראשיים במאבק לעצמאות" ו-"עם החניכים המסיימים את הקורס נמנים, כבר כיום, אנשים אשר נועדו להם תפקידים בכירים ביותר בצבאותיהם, כשיחזרו לביתם". דבר נוכחותו של וארוהיו בטקס הסיום גם כן לא פורסם. בהתחשב באורחים הזרים, כולל הנספח הצבאי הבריטי, בלתי אפשרי היה שוארוהיו יעמוד על מגרש המסדרים במדי צבא, והוא ישב ליד הבמה כאורח אפריקני רם מעלה שבדיוק נמצא בארץ בעניין אחר. מצד שני, מעמדו כגנרל ורמטכ"ל מיועד גם כן כנראה לא איפשר לו לעמוד בשורה אחת עם הבוגרים הרגילים ולקבל דרגות סגן-משנה.
תמונותיו של וארוהיו מטקס הסיום נשמרו בארכיונים אבל לא פורסמו אז בעיתונות. בסיום הקורס הוא שלח ללוי אשכול מכתב תודה שבו כתב, בין היתר: "הדבר החשוב ביותר אשר למדתי בישראל הוא שצבא יכול לשמש מכשיר לביעור בערות ועוני ולשיקום עם שלם מהריסותיו. למדתי אצלכם שהצבא מורכב מאזרחים, ועיקר תפקידו לשרת את האזרחים". לדבריו, הוא גם נשא נאום בפני הבוגרים. מפאת הסודיות לא היו אמורים לתת לו לשאת נאום בטקס הסיום הגדול, ויכול להיות שהוא התכוון לטקס סגור שהתקיים בבית הספר לקצינים ב-23 ביולי, כאשר ג'וב לוסינדה סקר את מסדר החניכים והתרגש כל כך עד שחיבק את המדריכים, כך לפי דיווח עיתונאי.
אבל וארוהיו עצמו גם בזכרונותיו, גם בראיונות טען שטקס הסיום התקיים ב-26 ביולי ולא ב-25, כך שיכול להיות שב-26 התקיים טקס סגור נוסף והוא נשא את הנאום שם. טומי עמית, שלא נכח בנאום הזה אלא סיפרו לו עליו, אומר שוארוהיו נשא נאום בסווהילי ואח"כ הסביר למלווים: "לא דיברתי אליהם באנגלית כדי שלא תחשבו שדיברתי רק לאוזניכם. אמרתי להם שהצבא האפריקני החדש צריך לשרת את האזרחים, והם תמיד צריכים להיות אסירי תודה לישראל על כל מה שהיא עושה למעננו".
ואל"מ קרני זכר מטקס הסיום אירוע אחר: וארוהיו ביקש ממנו לבוא איתו הצידה לשדה, ושם אמר: "כשרק באתי הנה, עשיתי טעות". ואז הוא לקח חופן אדמה וקירב אותו לפיו כאילו מנשק אותו, כמו אומר "זאת אדמה טובה". קרני ציין ברגשנות: "לא היה צורך במילים. שנתו בישראל לא עברה לשווא. הוא הבין".
סקנדלים ומשחקי ריגול
למרות השאיפה לשמור על הסודיות, ממשלת בריטניה התעניינה בסיוע צבאי של ישראל למדינות מזרח אפריקה ושלחה בקשות בירור רשמיות. כמו שאמרו בחוצפתם עיתונאים ישראליים, "ישראל עיינה בבקשה הבריטית, אך לא הספיקה לענות עליה לפני הפירסום שניתן לסיום קורס של 60 קצינים אפריקניים, שאליו הוזמן גם הנספח הצבאי הבריטי. עתה עומדת ישראל לענות לפנייתה של בריטניה".
חוץ משאילתות רשמיות הבריטים עבדו גם בשיטות אחרות. וארוהיו סיפר לימים, שכאשר הוא טייל בתל-אביב, הוא ראה בחורה יפה שנועצת בו עיניים ומסתכלת מדי פעם בתצלום קטן בידה. כשהתקרב אליה, ראה שזה התצלום שלו. הבחורה פנתה אליו באנגלית ושאלה לשמו. וארוהיו ענה לה בתושיה אפריקנית: "ליבינגסטון!" לשאלתה איפה הוא גר הוא ענה שבנתניה והוא בדיוק ממהר הביתה. התברר שגם היא נוסעת לנתניה. וארוהיו הציע לשתות כוסית לפני הדרך. הם נכנסו לבית קפה, וארוהיו הלך רגע לשירותים, ברח החוצה, תפס מונית ודהר למדריכים הישראליים שלו. הם חייכו מהסיפור ואמרו שהשירות החשאי שלהם כבר יודע על כל העסק. האם הייתה זאת באמת מרגלת בריטית או משחקי ריגול ישראליים, לא ידוע.
כך או אחרת, השאילתות הרשמיות היו לפרוטוקול בלבד, המודיעין הבריטי ידע את האמת. הלל אדירי נזכר במכתב שהגיע לבית הספר לקצינים באמצע הקורס משגרירות בריטניה בישראל. היתה זאת הזמנה לקבלת הפנים לרגל יום ההולדת של המלכה אליזבת השנייה, עם רשימה שמית של כל הצוערים המזרח אפריקניים. רשמית הם כולם שהו בישראל כסטודנטים לקואופרציה וחקלאות, אבל בשגרירות ידעו מה הם עושים באמת ואיפה לחפש אותם. כנראה היה זה רמז עם הומור בריטי דק שכל עוד לא אומרים כלום בפומבי, אפשר לא לעשות סקנדלים ואפילו לבקר במסיבות אחד אצל השני. המכתב גרם למהומה רבה, ובסוף הוחלט לדחות את ההזמנה ולהסתפק באיגרת ברכה להוד מלכותה.
בסיומו של הקורס הקצינים הטריים של הקבוצה הקנייתית נשארו בארץ לכמה חודשים נוספים. 14 קצינים סיימו קורס צניחה ו-16 עברו הכשרה בנושאי בטחון פנים, מודיעין וריגול נגדי: הבוגרים היו אמורים להיות לא רק מפקדים צבאיים, אלא משענת של המשטר החדש בכוחות הבטחון בכלל.
עד אוקטובר הדברים התנהלו בשקט. ב-15 באוקטובר עיתון "מעריב" הודיע פתאום שג'ומו קניאטה החליט למנות את גנרל צ'יינה לרמטכ"ל צבא קניה מיד לאחר קבלת העצמאות "ואף נקט בכמה צעדים מעשיים בקשר לכך". רגע הפרסום היה לא נוח בלשון המעטה: קניאטה היה בלונדון באמצע המשא ומתן על הפרטים הסופיים לגבי קבלת העצמאות בדצמבר, והשיחות בדיוק נקלעו למשבר בגלל אי הסכמת הצדדים על סעיפי החוקה וסוגיות נוספות. חלק ממנהיגי קאנ"ו הציעו לפרוש ממשא ומתן ולהכריז על העצמאות במיידי, אם הבריטים לא יוותרו, קאד"ו איימה בפילוג המדינה אם לא תימצא פשרה. הכרזות על מינוי מפקד מאו מאו לרמטכ"ל היו ממש לא במקום. ב-16 באוקטובר כתבה דומה על מינויו של גנרל צ'יינה התפרסמה ב"ג'רוזלם פוסט", ליד הכתבה על המשבר בשיחות לונדון.
אבל הסקנדל לא פרץ מיד, בריטניה היתה עסוקה בדברים אחרים, כולל פרישתו של ראש הממשלה הרולד מקמילן. השיחות הסתיימו ב-19 באוקטובר בהצלחה, קאנ"ו נחלה ניצחון, המשלחות חזרו לקניה. ב-22 באוקטובר עיתון "דבר" פרסם ראיון עם גנרל צ'יינה שבו המינוי שלו לרמטכ"ל לא רק הוצג כעובדה, אלא הוא גם שיתף את הקוראים בתכניותיו: "נגמר זמן המלחמה שלי בבריטים. כרמטכ"ל לא רק שלא אלחם בהם, אלא גם לא אלחם נגד איש. לא אצא למלחמה נגד הבריטים. אני בטוח שכיום אנו יכולים להיות ידידים!" הודעות על הפרסומים בתקשורת הישראלית הופיעו בעיתונים הבריטיים, וכבר ב-23 באוקטובר קניאטה הוציא הכחשה רשמית שלא ניתנו ולא נדונו שום הבטחות בקשר למינוי, וגם קרא לקונסול הישראלי והביע בפניו את אי שביעות רצונו בצורה הדיפלומטית המקובלת. ב-25 באוקטובר "דבר" פרסם הבהרה שלמרות שמראיון "עלול היה להתקבל הרושם" שגנרל צ'יינה אמר שיתמנה לרמטכ"ל, הוא לא אמר את זה "ולא התייחס כלל בשיחה זאת לתפקיד רמטכ"ל ולעניינים צבאיים כלשהם". אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
הצנזור הצבאי הראשי תא"ל אבנר בר-און תיאר בזכרונותיו "הסיפורים שלא סופרו" איך שרת החוץ גולדה מאיר הזעיקה אותו ורצתה לדעת מדוע הוא לא מנע את הפרסום המזיק כל כך: "קצת ברוגז עניתי שאני די מתקשה למנוע את פרסום דבריהם של חברי ממשלת ישראל ואין זה מתפקידי להתמודד גם עם דבריהם של זרים, על תכניותיהם לעתיד, בארצותיהם". גולדה הסכימה, אך הוסיפה לרטון על "חוסר האחריות של אלה המופקדים על הקבוצה מקניה, המכירים את המצב העדין ביחסים עם ארץ זו ואף על פי כן עודדו את צ'יינה להעניק את הראיון". היא התכוונה לשמעון פרס, שהמתיחות בינו לבינה נבע גם מהקו הפוליטי והקירבה לבן גוריון, וגם מכך שאת פעילותו הענפה של שת"פ בטחוני עם מדינות זרות פרס ניהל במישרין, תוך עקיפת משרד החוץ ופגיעה בסמכויותיו. בר-און, שלא רצה לתחוב את ראשו בין שני הרים, הציע שפרס ונציג משרד החוץ יפגשו, כנהוג, עם ועדת העורכים ויסבירו להם את רגישות המצב.
פרס וסמנכ"ל משרד החוץ אהוד אבריאל נפגשו עם ועדת העורכים, אבל סמכויותיהם גם כן לא חלו על זרים. ב-27 באוקטובר "סנדיי טלגרף" הבריטי פרסם כתבה על כך שישראל מכשירה את מפקדי המשטרה החשאית שתקום בקניה, הנאמנים למפלגת קאנ"ו ולקניאטה אישית. הסקנדל צבר תאוצה: משרד החוץ הבריטי הגיש מחאה רשמית, משרד המושבות הודיע שפעולות ישראליות כאלה ל"רכישת ידידים" לא מתקבלות על הדעת, ומשרד החוץ הישראלי הכחיש בו זמנית גם את עצם הגשת המחאה, גם את עצם ההכשרה של המשטרה החשאית, גם את זכותה של בריטניה להתערב בעניינים אלה, וגם שיבח את הידידות ושיתוף הפעולה עם המדינות העצמאיות החדשות באפריקה.
אבל למרות המהומה הגדולה היחסים עם קניה לא נפגעו, ומי שניזוק היה רק גנרל צ'יינה. הקבוצה הקנייתית חזרה הביתה, וגנרל צ'יינה קיבל מקניאטה מברק עם הוראה להישאר בישראל עד להודעה חדשה. לאחר זמן מה הותר לו לחזור, וב-27 בנובמבר הוא הגיע לניירובי אחרי שנה של היעדרות. הוא התייצב מיד אצל קניאטה וניהל שיחה לא קלה איתו, שבה טען שכל הסיפור הוא אי הבנה של העיתונאי הישראלי והוא לא דיבר כלל על מינויו לרמטכ"ל. בסופו של דבר, כמו שאמר וארוהיו: "חיש מהר הבין מנהיגנו את הסברי, ולא נטר לי שום טינה, למגינת לבם של אלה אשר ביקשו לערער את יחסים המצוינים ששררו ביני לבינו".
אסכולת "אי אפשר": קווים לדמותו של כשל אסטרטגי
אותם קצינים בדימוס ופרשנים בטחוניים שמסבירים לנו תמיד למה אי אפשר לנצח מפליאים להסביר את הקשיים והמכשולים במערכה הנוכחית בעזה. אולם דבר אחד הם בדרך כלל לא מביאים בחשבון: את המחיר החלופי של הימנעות מפעולה. ינשוף צבאי אסטרטגי על "אסכולת אי אפשר".
ישנו קצין בחיל האוויר במילואים, אדם רב זכויות בשם עומר דנק, שהיה מבכירי תנועת המחאה וכותב בלוג פופולרי ברשת על עניינים אסטרטגיים. בימים האחרונים, דנק כותב פוסטים רבים בהם הוא מנתח את המלחמה הנוכחית, שמסקנת כולם זהה: ישראל לא יכולה לנצח וחייבת לנטוש את המאבק מול חמאס גם במחיר של תבוסה, וזאת משיקולים רבים ומגוונים: "השעון המדיני מתקתק", המשק לא יעמוד בזמן ארוך של גיוס מילואים, הכוח אינו מספיק בכדי להתמודד מול חמאס וחיזבאללה בו זמנית, וחוסר האמון בממשלת נתניהו לא מעניק לנו אשראי מדיני וחוסן פנימי מספיק על מנת לעשות זאת. דנק, קצין מנוסה בדימוס שמכיר את המערכת היטב, מפליא להסביר באופן רהוט ומנומק שיקולים לכאן ולכאן, אך מסקנתו תמיד היא ש"אי אפשר" לעשות, תמיד המלצה על תחזוקה, הגנה, חוסר מעש אסטרטגי, והס כמובן מלדבר על ניצחון והכרעה. יש לומר בכנות, שפרשנים אסטרטגיים רבים מחזיקים בעמדה הזאת, בעיקר ותיקים של המערכת: לאסכולת "אי אפשר" לא חסרים תומכים.
החוזקה של "אסכולת אי אפשר" היא בתיאור משכנע של השיקולים והאילוצים שמקשים על דרך פעולה כלשהי, למשל הכרעת חמאס בעזה. בהקשר זה, ראוי להקשיב להם קשב רב, כדי להבין אלו מכשולים עומדים בפנינו. אבל הכשל הראשון במעלה של האנשים האלה, היא שהללו נוטים לשקלל רק את המחיר של פעולה, אבל לא את המחיר של הימנעות מפעולה. אכן, לפעמים יש להימנע מפעולה כי המחיר שלה בלתי נסבל, אבל זו רק בהנחה שהמחיר החלופי נמוך יותר. כפי שכתבתי בפוסט קודם, זו בדיוק הסיבה שרבים משתמשים באופן מוטעה בדוגמאות היסטוריות כמו מלחמת העצמאות של אלג'יריה, מלחמת וייטנאם או מלחמת לבנון, כדי להוכיח שלא ניתן להכריע את חמאס או לכבוש את עזה. אחרי הכל, מדוע לנסות שוב מה שנכשל בעבר? אבל בניגוד לפרשנות מקובלת של המלחמות הללו, הצרפתים, האמריקאים והישראלים לא הובסו מבחינה צבאית באלג'יריה, וייטנאם ולבנון – אלא פשוט הגיעו למסקנה שהמחיר ששילמו (בכסף, חיי אדם ותמיכה בינלאומית) אינו שווה את התועלת שבהמשך הלחימה. במילים אחרות, המחיר החלופי היה נמוך יותר.
במאמר שפרסמתי בזמנו ב"הארץ", הסברתי בפרוטרוט מדוע במקרה הנוכחי, המחיר של חוסר פעולה בעזה גבוה משמעותית מהמחיר של פעולה, יהיה אשר יהיה. האסטרטגיה האיראנית – שמומחים רבים כל כך היו עיוורים לגביה – היא להקיף את ישראל בטבעת מצור של לוויינים (פרוקסיז) שגורמים לה נזק הולך וגובר: חיזבאללה מצפון, חמאס מדרום, ובעומק – איראן, החות'ים והמיליציות העיראקיות והסוריות למיניהן. ובעוד הדקירות של הפרוקסיז הולכות ומתעצמות, מעמידים האיראנים את ישראל על קרני דילמה: אם תנסה להכריע את אחד מהפרוקסיז, למשל חמאס, יתקפו אותה כולם בעת ובעונה אחת, במלחמה רב-חזיתית שאולי תהיה מעבר ליכולותיה. במילים אחרות, ישראל תיאלץ לבחור בין דעיכה איטית לתבוסה מהירה. ואם חשבנו שנוכל להתמודד עם הטילים של חמאס באמצעות מערכות הגנה, ולהחזיק עדיין כלכלה מתפקדת ונמלי ים ואוויר ללא איום השבתה מתמדת, הגיע ה-7 באוקטובר ללמד אותנו שטעינו. ישראל לא מסוגלת לספוג מעשי טבח בקנה מידה כזה, בלי לנטוש למעשה חבלי ארץ שלמים ולצמצם את גבולותיה; למעשה, בלי שהחברה שלה תתפורר מבפנים. למזלנו, יש כעת נשיא אוהד בבית הלבן שמרתיע את חיזבאללה ואיראן עצמם מלתקוף אותנו. מי יתקע לנו כף שבעתיד, כאשר חמאס תבצע טבח נוסף מסוג זה ואף תגיע לשכונות צפופות באשדוד ואשקלון (דמיינו אלפי הרוגים) יהיה נשיא כמו ביידן שירתיע עבורינו את חיזבאללה? ומכיוון שחמאס וחיזבאללה מתעצמים מסבב לסבב, אנחנו יכולים להיות בטוחים שהסיבוב הבא נוסח ה-7 באוקטובר יהיה גרוע בהרבה. כלומר, בכלל לא משנה מה המחיר שאנחנו נשלם עכשיו על חיסול חמאס, בין אם מבחינת כסף, חיי אדם או תמיכה בינלאומית: בעתיד נשלם מחיר גבוה יותר. אם העלות היום היא X, בעתיד היא תהיה X פלוס Y. המסקנה היא שצריך לפעול, בלי קשר לעלותו של X, מפני שהמחיר של אי פעולה גבוה יותר באופן אינהרנטי.
לבסוף, חשוב להתייחס לעוד טיעון שמעלים דנק וחסידים אחרים של אסכולת אי אפשר, והוא המטאפורה של ה"שעון המדיני". כביכול, יש לישראל תמיד זמן מוגבל לסיים מבצעים, עד שארצות הברית, מועצת הביטחון או הקהילה הבינלאומית יכפו עליה לעצור. ראשית כל, כפי שכתב בזמנו נדב אייל בטוויטר, לצד שעון הזמן יש גם את שעון העניין, מפני שתשומת הלב של הקהילה הבינלאומית נעה בהדרגה לזירות אחרות. שנית, גם כאן, הציות לשעון המדיני הוא שאלה של מחיר חלופי. האם הנזק הבינלאומי עולה לנו יותר או פחות מהמשך הלחימה? אך מכיוון שבמקרה שלפנינו, מחיר תבוסה מול חמאס עלול להיות קיומי בטווח הבינוני, ישראל בהחלט יכולה וצריכה לספוג גם נזק בינלאומי בכדי לממש את מטרותיה. ולבסוף, ההיסטוריה מוכיחה שאל לנו להיאחז בפאניקה: ישנו מרחב אי הסכמה משמעותי עם ארצות הברית והקהילה הבינלאומית שאין בו פגיעה אמיתית באינטרסים של ישראל, ובוודאי שלא כפייה של ממש כנגדה. רוצה לומר, גם אם האמריקאים לא יהיו מרוצים ממעשינו, ספק גדול אם יסירו את התמיכה בפועל או יטילו עלינו סנקציות, אלא אם נחרוג מחיסול חמאס – המטרה ששני הצדדים הסכימו עליה מראש, למחוזות פרועים כמו טיהור אתני או הקמת התנחלויות בעזה. יש להזכיר שבעבר ישראל ניהלה מחלוקות משמעותיות מאד עם ארצות הברית, כמו פיתוח תוכנית הגרעין הישראלית בשנות השישים או מתקפת המנע במלחמת ששת הימים – והיחסים שרדו ואפילו התחזקו. על ישראל להבהיר לקהילה הבינלאומית שהיא לא מוכנה להתפשר על מטרת הליבה של חיסול חמאס, אבל בהחלט יכולה לדבר, להתגמש ולהתפשר בנושאים אחרים, למשל סיוע הומניטארי או היחסים מול הרשות, באופן שלא יסכן את בטחונה. ברגע שהשותפים שלנו, בעולם ובאזור, יבינו על מה אנחנו מוכנים להתפשר ועל מה לא, היחס הבינלאומי ינתב את עצמו בהתאם.
לסיכום, יש לומר גם שלניצחון יש דינמיקה משלו. הבעיה עם אנשי צבא ואסטרטגים ותיקים כמו דנק, שעייפות החומר, השחיקה ותחכום היתר (כמו גם מנה בלתי מבוטלת של ציניות ויהירות) השכיחו מהם את המושג הפשוט "ניצחון" שעומד בלוז קיומו של צבא מודרני. ישראל חלשה ומובסת לא רק תתמרץ את אויביה לפגוע בה עוד, אלא תרחיק ממנה את בעלי בריתה בעולם ובמיוחד במזרח התיכון. לעומת זאת, כל עוד לא נרחיק לכת לטיהור אתני או הרפתקאות מיותרות בגדה, עצם הניצחון בעזה יתמרץ מדינות אחרות להתקרב אלינו, אפילו אם יגנו אותנו נמרצות בכל הדרך לעסקה הבטחונית הבאה.
"אין פתרון צבאי"? תשובה למבקרים משמאל
כמה פעמים שמעתם לאחרונה ש"אין פתרון צבאי לחמאס" כי "הוא רעיון, ורעיונות אי אפשר להשמיד"? אלא שבטענה ש"אין פתרון צבאי" יש כשל יסודי, בדיוק כמו בטענות דומות אחרות שמגיעות מאלו שמציעים פתרונות בדרכי שלום בכל מחיר ובכל מצב. ינשוף-צבאי אסטרטגי עונה למבקרים משמאל.
מאז השבת השחורה של ה-7 באוקטובר 2023 התכתשתי לא מעט עם תפיסות שגויות, לדעתי, של הימין הפופוליסטי. האמונה, למשל, שצריך לאמץ את אמות המוסר של אויבינו ו"לדבר ערבית", בדיוק כמו אלו ש"מבינים איך לחיות במזרח התיכון" (היוש, אליהו יוסיאן) מתעלמת מכך שהמדינות ש"יודעות איך לדבר ערבית" או פרסית נראות בדרך כלל רע מאד. מעבר לעובדה שאכזריות משולחת רסן כלפי חוץ גולשת כמעט תמיד גם למדיניות פנים, כוחה של ישראל, עוצמתה הצבאית, התרבותית והכלכלית, נובעת כמעט אך ורק מהעובדה שהיא חלק מהעולם המערבי המתקדם. מי שרוצה שנתנהג כמו איראן, ימצא את עצמו במדינה שנראית כמו איראן, או גרוע מכך, ערימת אשפה כדוגמת אחת מהפרוקסיז שלה. גם הטענה הימנית הרווחת שכישלון הקונספציה (האמיתי!) מול חמאס מלמד על כך שאסור אף פעם לסגת והסכמים לא עובדים במזרח התיכון, לא לוקחת בחשבון את העובדה שהסכמי הקבע שחתמה ישראל עם מדינות ערביות דווקא נשמרו לא רע, מהסכם קמפ דייויד עם מצרים ועד הסכמי אברהם. אוסלו היה הסכם ביניים מחורר ככברה, שהופר פעמים רבות ולפחות פעם אחת (באינתיפאדה השנייה) גלש למלחמה של ממש, אבל המסגרת הבסיסית שלו עובדת עד היום. שימו לב, דרך אגב, שמי שבאמת רוצה להשמיד את ישראל, כמו חמאס או חיזבאללה, לא מוכן לדון איתה ישירות או לחתום איתה על הסכמים בכלל.
אבל בפוסט הזה, הייתי רוצה לדבר דווקא על תפיסות מוטעות שמגיעות מהשמאל, ושגם מהן צריך להשתחרר בכדי להמשיך הלאה לחוף מבטחים אחרי ה-7 באוקטובר. כמה פעמים שמעתם אנשי שמאל, לרוב אינטלקטואלים, שאומרים לכם ש"אין פתרון צבאי"? השאלה שצריכה להישאל לאחר מכן, כמו תמיד, היא "פתרון למה בדיוק?" אם מדובר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בכללותו, כנראה שאין לו פתרון שהוא צבאי טהור, אלא סדרת פתרונות חלקיים ולא מושלמים שכוללים מרכיבים צבאיים, דיפלומטיים ואזרחיים. בסופו של דבר, נתח גדול מהציבור הפלסטיני (אמנם כזה שגודלו עלה וירד עם השנים) רוצה להדוף את מדינת ישראל לים. מול אלו, לפחות, צריך להתמודד בכוח צבאי. וכמו שחזה זאב ז'בוטינסקי לפני שנות דור, כוחות מתונים בדרך כלל מתחילים לצבור תאוצה רק כאשר חבריהם הרדיקלים מתרסקים שוב ושוב על קיר ברזל של הגנה צבאית. לא לחינם, שלטון החמאס האוטונומי שהצליח להכות בישראל שוב ושוב הוביל לתופעה של זליגה מהפת"ח לחמאס, כי הרי דרכם של האחרונים מצליחה. ההתנתקות, מבחינה זו, היתה תמריץ הרסני, מפני ששידרה לצד השני ש"התנגדות" עובדת יותר מהסכמים.
זאת ועוד: גם מי שמאמין בכל ליבו בשלום, צריך להבין שלדיפלומטיה אין השפעה אלא אם היא מגובה באיום אמין של אלימות. הצד השני חייב לדעת שיש אלטרנטיבה להשלמה עמך, or else, אחרת מדוע שיתפשר על מה שהוא רואה כזכויותיו הטבעיות? גם במנותק ממציאות של סכסוך מדמם וארוך שנים, יש סיבה שמתייחסים ברצינות לדיפלומטים אמריקאים יותר מאשר לדיפלומטים כווייתים. כוח צבאי הופך גם "דיבורים" ליותר אפקטיביים, כל עוד הוא מלווה בנכונות אמיתית להפעילו. מצד שני, כפי שהראה ההיסטוריון הצבאי קיית'ל נולאן בספרו "הפיתוי של הקרב", רוב הצדדים הלוחמים בהיסטוריה לא הצליחו להשמיד לחלוטין את הכוח הצבאי של יריביהם. לרוב, הישגים צבאיים דורשים מאמצים דיפלומטיים בכדי לשדרגם, לייצבם ולהנציחם.
במקרה שלפנינו, מרבים המבקרים משמאל לטעון שלא ניתן להשיג את המטרה הצבאית של ריסוק החמאס, מכיוון שמדובר ב"רעיון", וכפי שידוע לכל לא ניתן להשמיד רעיונות. כאן, מדובר במידה רבה באיש קש. המטרה של ישראל במלחמת חרבות ברזל אינה להשמיד את חמאס כ"רעיון" ואפילו לא כארגון טרור וגרילה (אם כי ממשלת סרי לנקה הצליחה לעשות בדיוק את זה עם הנמרים הטמיליים), אלא כממשלה גלויה. אם יש משהו שלמדנו מה-7 באוקטובר, זה שממשלה ג'נוסידית עויינת כמו ממשלת חמאס יכולה לעשות נזק דמיוני שארגון טרור שפועל בתנאי מחתרת לא יכול אפילו להתקרב אליו. כשפעל בתנאי מחתרת, החמאס הצליח לפוצץ אוטובוסים ולהרוג עשרות ישראלים פר פיגוע, וגם זה בפיגועים הקטלניים ביותר. הוא לא היה יכול להתאמן בגלוי, להכשיר חיילים בטכניקות קומנדו מתקדמות, לבנות תעשייה צבאית, לחדור את קווי ההגנה שלנו בהתקפה של סדר גודל חטיבתי ולטבוח 1400 אזרחים ביום אחד. אבל לממשלה שפועלת בגלוי יש גם חסרונות: הרבה יותר קל למגר אותה על ידי כיבוש השטח. דרך אגב, אפילו את נזקם של רעיונות אפשר לצמצם. ב-1945, היו מיליוני גרמנים שהאמינו בהיטלר באמונה שלמה ורבים מאד שהיו נאצים פנאטים. כפי שטענתי בספרי נמלטים – שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה, רוב הנאצים לשעבר השתלבו בדמוקרטיה המערב-גרמנית בדיוק משום שכל בר דעת הבין שהיטלר נכשל, ודרכו אינה מעשית אחרי 1945. הרעיון הנאצי קיים גם היום, אבל אצל קבוצות שוליים, לא אצל תנועה שסוחפת המונים וכובשת מדינות. במילים אחרות, תבוסה צבאית מוחלטת יכולה להפוך רעיון מקטלני לשולי ונסבל.
טיעון נוסף של מבקרים משמאל, הוא שהמטרה העיקרית, למעשה היחידה כרגע, היא "שחרור החטופים". אף אחד לא חולק על כך ששחרור מאות הישראלים, ביניהם ילדים קטנים, שנשבו על ידי מרצחי חמאס הוא אחת המטרות העיקריות של המלחמה, ושיש לעשות כל מאמץ לשחרר אותם בריאים ושלמים. אבל מי שמוכן לעשות זאת בכל מחיר, כולל כניעה לחמאס, עלול לגלות שטבעת המצור האיראנית ממשיכה להתהדק על צווארנו. כפי שכתבתי במאמר ל"הארץ", בפעם הבאה אנחנו יכולים לגלות מולנו חמאס וחיזבאללה חזקים בהרבה, לספוג טבח משמעותי פי כמה באחת מערי הדרום הצפופות, אבל הפעם בלי נשיא ידידותי בבית הלבן. התפקיד של מדינאים הוא לחשוב לא רק על החיים שאפשר להציל בהווה, אלא גם על מי שעדיין לא נחטפו ולא נרצחו בעתיד. במסגרת אחד מהויכוחים הללו, עמית באקדמיה הטיח בי שהתרחישים שאני מזהיר מפניהם לא וודאיים, כי הרי הם מתחבאים בערפילי העתיד, ולעומת זאת שחרור החטופים בכל מחיר יציל חיים באופן וודאי. בתגובה, שאלתי אותו אם כאשר הוא נוהג בלילה של ערפל כבד, ועשרת המטרים שלפני העיקול גלויים וברורים, הוא לוחץ על דוושת הגז ל-150 קמ"ש גם אם יש סיכוי – ולו קלוש – שמאחורי העיקול ישנה תהום. כדי לנווט מדינה באזור קשה כמו המזרח התיכון אסור לחשוב רק על ההווה: חובה לנהל סיכונים לעתיד.
לבסוף, הייתי רוצה להתייחס לא רק לטיעונים של ברי הפלוגתא שלי משמאל, אלא גם ל"מוזיקה". אצל רבים מהם, ניכרת סלידה משמעותית מכל דבר שמריח מצבא, ביטחון או אלימות. גנרלים הם "דגנרלים", כל תדריך של מנהיג צבאי הוא "דברי רהב" (תעשו פעם חיפוש של הביטוי הזה בפיד שמאלי ותראו ישועות), ואין לכם מושג כמה פעמים נתקלתי אצל אנשי אקדמיה בסלידה ממש פיזית מהיסטוריה צבאית. אבל האמת היא, שמי שרוצה להימנע מאלימות צריך להכיר אותה טוב יותר – לא טוב פחות. כפי שכתב פעם האסטרטג הבריטי לידל הארט, אין מתכון לשמירת השלום, אבל אפשר לתת כמה כללי אצבע המבוססים על ניסיון הדורות: "התעמק במלחמות העבר ולמד את לקחיהן; היה חזק, במידת האפשר. בכל מקרה, שמור על קור רוח, התאזר בסבלנות אין קץ… ותיזהר מהצדקנות כמו מהשטן: אין לך דבר יותר מעוור עיניים."
צידוק הדין: עזה והבעיות במשפט ההומניטארי הבינלאומי
המערכה הנוכחית בעזה מצביעה, בין היתר, על בעיות קשות בדין הבינלאומי ובחוקי הלחימה כפי שהם נתפסים ומתפרשים כעת בחלקים נרחבים מהעולם המערבי. נטישתו של עיקרון ההדדיות והחלת הדין ה"מנהגי" כביכול ללא תנאי, מסייעים למעשה לאויבי המערב כמו חמאס ורוסיה, שמתעלמים ממנו לחלוטין. אלו דשים את הדין בעקביהם, אך עדיין יכולים לחסות תחת הגנתו ולהימלט מתוצאות מעשיהם. כדי שלא ישמש ככלי נגד המערב בידי אויביו, הדין הבינלאומי זקוק לרפורמה משמעותית. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר מדוע על חוקי הלחימה להשתנות.
מאמר זה פורסם במקורו, בגרסה שונה במעט, בגיליון השבת, 21.10.2023 של מקור ראשון
קארל פון קלאוזביץ, אבי ההגות הצבאית המודרנית, כתב פעם שבמלחמה, "טעויות הנובעות מטוב לב הן אולי המסוכנות ביותר." חשבתי על המשפט הזה, כאשר שמעתי פעם נוספת את אלו שזועקים על אסון הומניטארי בעזה, בעוד גופותיהם של הטבוחים בבארי, ניר עוז וכפר עזה טרם הספיקו להתקרר. הם טענו שישראל מפרה את הדין הבינלאומי כשהיא "מענישה קולקטיבית" את העזתים בגין מעשיו של חמאס. אכן, אירועי המלחמה הנוכחית מעלים שוב בעיית עומק: האופן שבו ארגוני טרור רצחניים כמו חמאס משתמשים בחוק הבינלאומי כמגן להסתתר מאחוריו, אך בלי להיות מחוייבים אליו כהוא זה. כמה פעמים חשקתם שיניים, כאשר ראיתם דוברים פרו פלסטינים שונים טוענים ב-CNN באנגלית רהוטה שישראל מבצעת פשעי מלחמה, כאשר ניסתה להגיב לטילים של חמאס בכל אחד מהסבבים מול עזה, טענות שמופיעות גם במסמכים משפטיים רשמיים כדוגמת דו"ח גולדסטון? לישראל, כמובן, יש משפטנים משלה שמשיבים מלחמה, אולם אויביה, ותומכיהם, משכילים להשתמש בחוק הבינלאומי כדי לבלום את השור בדישו בכל פעם שחמאס נמצא בסכנה, ואף להטריד את המדינה באמצעות חקירות בבית הדין הבינלאומי בהאג. כבר עכשיו, הזהירו משפטנים בריטים בכירים שהתגובה הישראלית בעזה עלולה להיחשב כהפרה חמורה של חוקי הלחימה. בניגוד למה שרבים חושבים, לא מדובר רק בבעיה שלנו, אלא בכשלים מבניים בחלק מהפרשנויות הנוכחיות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. זה הפך כבר מזמן לכלי חד צדדי שמגביל את המערב במלחמה באויביו, בעוד הם עצמם פטורים מכל מחוייבות מעשית אליו.
ההיסטוריה של דיני המלחמה ארוכה ומורכבת, וכפי שהראה ד"ר זיו בורר, הולכת אחורה עד לימי הביניים והחוק הגרמאני והרומי. בימינו, מדינות רבות בעולם חתומות על אמנות האג וג'נבה, ועל "פרוטוקולים" שהתווספו אליהן ב-1977. מדינה מחוייבת לכללים אם חתמה על האמנות הרלוונטיות, אולם חלק ניכר מהדינים, שמוגדרים "מנהגיים", מחייבים את כל המדינות ללא תנאי. רק מדינה שמוכיחה שהיא "מתנגדת עקבית" לדין מנהגי מסויים, פטורה ממנו.
אם נפשט דברים, העקרונות העיקריים של הדין הבינלאומי הם "עיקרון הצורך הצבאי" (אסור לגרום סבל שלא לשם מטרה צבאית לגיטימית), "עיקרון ההבחנה" (מותר להרוג לוחמי אויב וכל מי שמשתתף בלחימה, אך אסור לפגוע באזרחים במכוון או להרוג פצועים, חולים או לוחמי אויב שנכנעו) ו"עיקרון המידתיות" (כל נזק אגבי לאזרחים צריך לעמוד בפרופורציה מתאימה לתועלת הצבאית של ההתקפה). אפשר להמשיל כל אחד מהעקרונות הבסיסיים הללו לכדור שלג, שהולך וגדל ככל שהוא מידרדר במדרון. כדרכם של עקרונות משפטיים, מציאות היישום שלהם מסובכת בהרבה, ובמהלך השנים התווספו אליהם פסקי דין תקדימיים של בתי דין בינלאומיים, מאמרים אינספור של מלומדים ופרשנויות סמכותיות ומשפיעות, כמו זו של הצלב האדום הבינלאומי. כמו כן, משקיפים רבים ברחבי העולם נוטים להגדיר כ"פשעי מלחמה" גם פעולות צבאיות שאינן בהכרח מוגדרות ככאלו לפי הדין היבש (למשל, הטענות הרווחות כאילו שימוש בזרחן לבן הוא בהכרח פשע מלחמה – אינן נכונות).
ברבות השנים הדין נעשה סבוך יותר ויותר, והנטייה היא להדגיש את ההיבט ההומניטארי (הגנה על אזרחים) על חשבון היבט הצורך הצבאי. כיום, מערכת הדינים שמכתיבה את ההתנהלות בשעת מלחמה (Jus in bello) לא ידועה כבר כדיני הלחימה, כבעבר, אלא כדין ההומניטארי הבינלאומי. החלפת השם מסמלת את הדגש המשתנה ממערכת כללים שמסדירה את ההתנהגות בין ממשלות וצבאות, לכזו ששמה במרכז את האנשים המוגנים, הקורבנות החפים מפשע של אימי המלחמה. כתוצאה מכך, למשל, יש המצפים מצבאות לבדוק לפני כל התקפה האם המטרה אכן עומדת בדרישות הדין ("הפללה"), האם הנזק האגבי לאזרחים יהיה מידתי, והאם החימוש שנבחר להתקפה מדוייק מספיק בכדי לעמוד בחישובי המידתיות. הטענה היא שבימינו, כאשר הנשק הפך להיות הרבה יותר מדויק, צבאות מחוייבים ביותר זהירות מאשר בימים עברו. מישראל ציפו לבדוק באלף עיניים האם החימוש שהוטל למשל על הבניין שבו שהה רב מרצחים כמו סאלח שחאדה היה "מידתי" או לא. כשישראל נוקטת באמצעי זהירות כמו "הקש בגג" כדי לחסוך בחיי אזרחים היא מאבדת את גורם ההפתעה, ורבים סבורים שהדין אוסר להפציץ "באופן לא מידתי" אזור אפילו אם האזרחים הוזהרו מראש שעליהם לעזוב אותו. ישנם משפטנים לא מעטים שלדידם אפילו לוחמי חמאס שלא מעורבים בזה הרגע בפעולות צבאיות הם בגדר "אזרחים" לפי החוק הבינלאומי. מכיוון שצריך להפריד בין אזרחים לבין הממשלה והצבא שלהם, יש הגורסים כי הדין אוסר גם "ענישה קולקטיבית" או מצור, שמעצם טבעו דורש לחסום מזון, תרופות ואף מים (ובוודאי שדלק) בכדי להיות אפקטיבי. לרשימה ניתן להוסיף את האיסור לפגוע במתקני תעמולה של השלטון היריב, או במוסדות "לא לחימתיים" אחרים שתורמים למשילות שלו.
זאת ועוד: גם דיני היציאה למלחמה והכיבוש הלוחמתי פוגמים ביכולתן של מדינות דמוקרטיות להתמודד מול אויביו של הסדר הבינלאומי הנוכחי. כך, למשל, משפטנים רבים סבורים כי גם כשמדינה יוצאת למלחמה יש צורך בשיקולי מידתיות: אי אפשר לצאת למלחמה מלאה כתגמול על התקפה מינורית יחסית. כלל זה שולל ממדינות מותקפות את היכולת להרתיע באמצעות תגובה לא פרופורציונלית, והציב את ישראל, למשל, בדילמה מה לעשות מול התקפות "שוליות" יחסית של חמאס. מי שיפתח את העיתונות בשנים הראשונות שאחרי ההתנתקות, למשל, יוכל למצוא שפע של משקיפים שמבחינתם לא היה מוצדק לצאת למלחמה "בגלל הקאסמים שרק מחוררים את אדמת הנגב", וזו בדיוק הסיבה שהמפלצת הצליחה לגדול, להשתלט ליום שלם על חלקים ניכרים מאדמת הנגב ולטבוח יותר מאלף ישראלים. הדין אוסר גם סיפוח חד צדדי של שטח, ובכך שולל מישראל, למשל, עוד צעד מדיניות שיוכל להרתיע גופים כמו חמאס, שפוחדים יותר מכל מאובדן אדמה (אך לא מהרג אנשים או הרס בניינים, שהקהילה הבינלאומית ממילא תשקם מכספה, עוד דוגמא לניצול ציני של הלכי רוח הומניטאריים). לבסוף, ואני מודע לכך שזו נקודה משנית, דיני הכיבוש הלוחמתי עשויים אפילו למנוע רפורמה כפוייה בחינוך הפלסטיני (בסגנון הדה-נאציפיקציה בגרמניה), משום שהם אוסרים על הכובש לשנות את מערכת החינוך או את תוכנית הלימודים בשטח המוחזק.
שמירה על הדינים המסועפים והמסובכים דורשת כמובן מחקר וייעוץ מקצועי, ואלו מהווים נטל הולך וגובר על מקבלי ההחלטות הצבאיים, במיוחד במלחמה עצימה. מי שמחוייב אליהם, בפרשנותם הנוכחית והמורחבת, כובל את רגליו בשרשראות ברזל. אם הדינים ה"מנהגיים" הללו היו באמת מנהגיים, במובן שהם מקובלים על כל המדינות והארגונים הלוחמים, או כמעט על כולם – ניחא. הפחתת סבל במלחמה משרתת בעיקרון את האינטרס הכללי. דא עקא, שהמילה "מנהגי" היא פיקציה, המבטאת ערכים מקובלים במדינות דמוקרטיות. והערכים הללו, כך מלמדים אותנו היום, אמורים להישמר באופן חד צדדי, בלי שום קשר להתנהגותו של היריב. כך מדינות דמוקרטיות מגבילות את עצמן ונותנות לאויביהן יתרון לא הוגן.
זה לא היה תמיד המצב. כאשר דיני הלחימה המודרניים התחילו להתגבש במאה ה-19, היתה אמנם תפיסה של דין מנהגי מחייב, אך בכל זאת החוקים היו מבוססים בחלקם הגדול על הנחה של הדדיות. השאיפה היתה אמנם להגביל את מוראות המלחמה, אבל הכללים, כאשר נשמרו, היו אמורים להיות מוסכמים על שני הצדדים. אני מטפל היטב בשבויי המלחמה שלך, מתוך ידיעה שאתה תדאג באותו האופן לשבויי המלחמה שלי. ראשית כל, החוק הבינלאומי התיר פעולות תגמול, במגבלות מסויימות, וכך תמרץ שמירה על דיני הלחימה. שנית, התקיים ויכוח בין משפטנים בינלאומיים במאה ה-19 האם "ברברים" שאינם מחוייבים לחוק הבינלאומי המערבי זכאים להגנתו המלאה, להגנת חלק מהדינים "במידת האפשר", או רק ל"סטנדרט מינימלי של אנושיות". רק מדינות שעמדו בשורת תנאים, שנקראו אז "סטנדרט הציביליזציה", נהנו אליבא דכולי עלמא מהגנה מלאה של החוק הבינלאומי, וכמובן היו מחוייבות לכבד אותו. היה בכך היגיון רב. במלחמת סין-יפן הראשונה (1894-1895), למשל, היפנים החליטו לקחת שבויים סינים, למרות שהסינים טבחו את כל השבויים היפנים. אולם הסינים, שלא כיבדו את הכללים, השתמשו בדגל הלבן כתחבולה בכדי לתקוף את שוביהם, ולכן במקומות מסויימים היפנים העדיפו להרוג סינים שנכנעו ולא לקחת את הסיכון. כמה עשרות שנים מאוחר יותר, דור אכזרי יותר של מנהיגים יפנים סירב לחתום על אמנת ג'נבה לשבויי מלחמה (1929) דווקא בגלל עיקרון ההדדיות. היפנים של אותה תקופה, שלא רצו לעודד את חייליהם ליפול בשבי, קיוו שהאויב יתייחס אליהם באכזריות, ולכן לא הסכימו להתחייב לתת יחס הוגן לשבויים מצבאות יריבים. אולם עקב מוראות מלחמה העולם השנייה, רבים טענו שיש לוותר על עיקרון ההדדיות ולשמור על "דינים מנהגיים" בכל מקרה. פעולות תגמול (שנחשבו לגיטימיות קודם) הפכו, לפי פסיקות מסויימות, להיות אסורות בתכלית האיסור, כי הרי כל אדם הוא עולם ומלואו. נניח שממשלת רוסיה, למשל, פשעה ולא שמרה על חוקי הלחימה: מדוע אזרחיה ושבויי המלחמה שלה אשמים?
אולם כמו הרבה רעיונות שמקורם בכוונות טובות, הגישה הזאת נוצלה ומנוצלת על ידי גורמים ציניים שמשתמשים בחוקים שיצר המערב כדי לחתור תחתיו מבפנים. אכיפה היא תמיד משאב מוגבל, וקשה לאכוף חוק כאשר יותר מדי גורמים לא מכבדים אותו, ועוד יותר אם הגורם האוכף מקבל על עצמו מגבלות מסוגים שונים. כדי להבין את הקושי הזה, ראוי להביט בדין הפנים-מדינתי. המשפט הפלילי, שכולל בתוכו מערכת סבוכה של דיני ראיות וזכויות נאשמים, ופועל מתוך ההנחה שעדיף לזכות אלף פושעים מאשר להרשיע אדם חף מפשע, מציב רף ראייתי גבוה מאד להרשעה. בדיוק כפי שניתן להילחם בארגון טרור לפי דקדוקי הדין הבינלאומי רק אם המדינה הלוחמת חזקה הרבה יותר מהארגון או מוטרדת ממנו אך מעט (כמו, למשל, בסבבים הקודמים בעזה), ניתן לשמור על זכויות הנאשמים בדין הפלילי רק אם למדינה יש מספיק משאבי אכיפה נגד מיעוט סביר בגודלו של פושעים. היכולת לשמר שלטון חוק תוך כדי הקפדה על זכויות, תלויה במספר הפושעים, במידת התמיכה שהם מקבלים מהחברה הסובבת אותם, וביכולת של הגורם המדינתי לאכוף את הסדר *למרות* המגבלות המוסריות והמשפטיות שהוא מקבל על עצמו.
כאשר פשיעה מתפשטת יותר מדי, מתבצעת בידי קבוצות אידיאולוגיות נחושות או הופכת להיות קוד של תתי תרבויות שלמות, מאד קשה להילחם בה באמצעות הדינים המסועפים של המשפט הפלילי ודיני הראיות, שנועדו כולם לטובתו של הנאשם ובפועל נותנים יתרון לא לחלשים, אלא לאלו שיש להם עורכי דין יקרים יותר (קרי, גורמי הפשע המאורגן), או לחילופין לקבוצות אידיאולוגיות שיודעות לשתוק ולא לספק ראיות קבילות, כמו נוער הגבעות ואנשי הטרור היהודי. לא לחינם, בכל הנוגע למגפת הפשע בחברה הערבית, נוצר קונצנזוס שצריך להשתמש באמצעי חירום כמו מעקבי שב"כ ואפילו מעצרים מנהליים. כשארגון הפשע של מיכאל מור השתלט בזמנו על נהריה, אי אפשר היה לאכוף נגדו את החוק הרגיל כי הוא הטיל טרור על השוטרים. היה צריך להשתמש ביס"מ, כאילו שכובשים יעד אויב מבוצר. רוצה לומר, בפשע פלילי אפשר לטפל בנורמות של החוק הפלילי כל עוד הוא קטן יחסית וניתן להכלה. כשהוא לא, כמו במקרה הקיצוני יותר של הפבלות בברזיל או הקרטלים במקסיקו, האכיפה הופכת למלחמה.
באותו האופן, דיני הלחימה המנהגיים הופכים להיות יותר ויותר בעייתיים כאשר מתרבים בעולם המפרים הסדרתיים, שחשים את עצמם בלתי מחוייבים לחוק אך בכל זאת רוצים להינות מהגנתו. כמו דיני הראיות המחמירים במדינה מוכת פשע מאורגן, האופי החד צדדי של הדין מעניק יתרון אינהרנטי למי שמצפצף עליו צפצוף מוחלט, כמו חמאס, סוריה, רוסיה וכדומה. יש הטוענים אמנם כי הדין הוא "מנהגי" ותקף ללא תנאי כי גם מדינות שמתעלמות ממנו מודעת לכך שהן מפרות את החוק, אבל זה טיעון שאינו תואם למציאות האמפירית: בפועל, משטרים כמו חמאס לא רואים בכלל את המשפט הבינלאומי כמקור סמכות מחייב, אלא רק כסוס לרכוב עליו במידת הצורך.
חמאס, למשל, בונה על כך שלא משנה מה יעשה, יוכל לחזור לעזה ולהסתתר מאחורי אזרחים לאחר שישראל תשפוך כך וכך פצצות, באופן מידתי יותר או פחות. מאזרחים הרוגים לא אכפת לו, אם נהרגו לוחמים יש לו מספיק מהיכן לגייס, ואת הנדל"ן הרי תשקם הקהילה הבינלאומית, כי מעללי החמאס אינם אשמתם של אזרחי עזה התמימים, הלא כן? כך נוצר מה שמכנים בכלכלה "סיכון מוסרי": מצב שבו שחקן מתומרץ לקחת סיכונים לא סבירים מפני שמישהו אחר נושא בעלויות. החמאס יכול לקחת סיכונים ולהפר את הדין באופן מזעזע, אבל לא לשאת במחיר המלא של הפרותיו, מכיוון שהדין שהוא לא מקיים מגן עליו. האיסור על פעולות תגמול נגד אוכלוסיה אזרחית, החובה של ישראל לספק מים, חשמל ודלק לעזה (כי הרי האזרחים לא אשמים במעשי חמאס, עונשים קולקטיביים אסורים וגו'), ובעיקר, הנכונות של הקהילה הבינלאומית לשאת בנזק, ממריצות אותו להסתכן יותר ויותר בלי להתחשב בתוצאות.
החוקר טוראן קייאאולו (Kayaoglu), היסטוריון פוסט קולוניאלי של החוק הבינלאומי, כתב כי אלו שמעלים על נס את הסדר המשפטי הבינלאומי בחסות אמריקאית בעשורים האחרונים ואת הנורמות הליברליות שזה יצר, מתעלמים מיחסי הכוח הברוטליים שעומדים בבסיס המערכת הזאת. המשפט הבינלאומי, במילים אחרות, הוא תכתיב של בעלי הכוח שדורסים את החלשים. למרבה האירוניה, הוא צדק, אבל דווקא מהכיוון ההפוך. חסידי החוק הבינלאומי לפעמים שוכחים שמערכת הנורמות שלהם מתבססת בעיקר על כוח צבאי, אחרת אין מי שיאכוף אותן. וכשזה לא מתפקד, גורמים שמצפצפים על הנורמות הללו מרימים את הראש, והן הופכות להיות חסרות משמעות. יש לציין בהקשר זה כי הכרעה של ארגון טרור דורשת פעמים רבות קורבנות אדירים בנפש באוכלוסיה האזרחית. כשצבא סרי לנקה הכריע את הנמרים הטמיליים למשל, נהרגו 40,000 איש והצבא הואשם על ידי הקהילה הבינלאומית בפשעי מלחמה. אפילו את האוקראינים האשים אמנסטי בפשעי מלחמה, כי העזו להילחם בשטח בנוי בארצם שלהם ולהשתמש בכלי נשק שנויים במחלוקת כמו פצצות מצרר. הדין הבינלאומי, לפחות בפרשנות המרחיבה שלו, מפריע לצבאות מערביים לנצל את מלוא יכולת הלחימה שלהם. לפיכך, הדין עצמו נקלע לפרדוקס: כדי שיהיה ניתן לאכוף אותו, יש לנצח מפרים בשדה הקרב, אבל קשה לנצח את אלו אם שומרים על כל הכללים בגרסתם המורחבת, זו שדוגלים בה משפטנים מהצד השמאלי של המפה, הצלב האדום או ארגוני זכויות אדם.
חסידי החוק הבינלאומי בפרשנותו המורחבת נוטים לטעון שישנן סנקציות נגד מפרים סדרתיים: עיצומים כלכליים או העמדה לדין בהאג. אולם הניסיון ההיסטורי מראה כי סנקציות כלכליות אינן מסוגלות למוטט משטרים סוררים, מעבר לעובדה שהן, בפני עצמן, גורמות סבל רב לאוכלוסיה האזרחית. בד בבד, מנהיגים שלא חשים עצמם מחוייבים לחוק הבינלאומי לא מודאגים במיוחד מבית הדין בהאג. אם, למשל, יוצא צו מעצר בינלאומי כנגד אסמאעיל הנייה, הוא לא יושפע מכך כלל, מפני שהוא ממילא אינו נוסע למדינות המחוייבות לבית הדין. גם ולדימיר פוטין, כך נראה, לא מתרגש בינתיים מהצו נגדו. כדי לממש צו כזה, יש להביס את המדינות המפרות מבחינה צבאית באופן מוחלט. אולם איש אינו מעלה בדעתו לכבוש את רוסיה, ואפילו את בשאר אל-אסד לא הצליחו להדיח מכסאו. כדי להביס אפילו גורמים חלשים בהרבה, כמו חמאס, ולהעמיד את מנהיגיהם לדין, צריך לנהל מלחמות מיגור שבהכרח יובילו לקורבנות רבים בנפש ולהפרות נרחבות של הדין הבינלאומי כפי שהוא מתפרש היום, וכך אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה: כדי לאכוף את הדין, יש להפר אותו.
מה אפשר לעשות בכל זאת כדי לרבע את המעגל הזה? אולי אפשר לשמור על עיקרי הדין, כפי שנוסחו באמנות האג ואפילו באמנות ג'נבה, אם מקפידים על פרשנות רזה, בסיסית וגמישה. איסור אונס וביזה, למשל, הוא מאד הגיוני, כי הוא מצמצם סבל אנושי בלי לגרום לנזק צבאי. איסור רצח אזרחים במכוון, כמו טבח כפר קאסם, הוא מאד הגיוני מאותה הסיבה. מתקבל על הדעת להפעיל גם עקרונות מידתיות במקרים מוגזמים: לא הגיוני שנחריב עיר שלמה בהפצצות תבערה כדי לחסל חוליית מחבלים אחת. כדי לא לפגוע ביעילות הצבאית, יש לאפשר לחיילים מרווח טעות רחב בזמן אירועים מבצעיים, אולם לאכוף בלי רחמים כנגד אותן עבירות שחוצות את הגבול, כל אותם מעשים ש"דגל שחור מתנוסס מעליהם".
כמו כן, כדי למנוע מגורמים כמו חמאס לנצל את החוק הבינלאומי לטובתם, יש לחזור לאמיתות הבסיסיות שהיו מקובלות בסוף המאה התשע עשרה, כמובן בניכוי הגזענות הקולוניאלית שהיתה טבועה בהם ובאופן מותאם למציאות של ימינו. במסגרת הזו, יש לקבוע כי מפרים סדרתיים של החוק הבינלאומי זכאים רק ל"סטנדרט מינימלי של אנושיות", ושכל שאר הדינים תלויים בהדדיות מצדם. רוצים שניתן להם מים מלפנים משורת הדין, למשל? שיתירו לצלב האדום לבקר את שבויינו, וישחררו חולים, נשים וילדים. רוצים שנתייחס ללוחמים שלהם בהתאם לאמנת ג'נבה? שיעניקו את אותם התנאים לחיילים שלנו. רוצים שלא נשתמש בכלי נשק "אסורים" מסויימים? שימנעו גם הם משימוש באותם הכלים. אני מודע לטענת הנגד האפשרית, שהתנהלות כזו "תעניש" פעמיים אוכלוסיות שנתונות למרותן של רודניות: הן יסבלו גם מהממשלה שלהן וגם מאויביה. אולם כל התנהגות אחרת תתמרץ את הרודנויות להפר את דיני הלחימה אף יותר, ובד בבד יש לזכור, שמשטרים רבים שמעתלמים מהחוק הבינלאומי, כמו משטר חמאס בעזה או המשטר הנאצי בשעתו, פופולריים מאד באוכלוסיות שלהם, ולכן גם העם נושא בחלק מהאחריות לפשעיהם.
לסיכום, רק דגש על ניצחון צבאי מחד ועל הדדיות מאידך, יעניק תמריץ לגורמים סוררים לשמור לפחות על חלק מדיני הלחימה הבינלאומיים, ובכך ישיב אותם להיות "מנהגיים" באמת ובתמים. המלחמה שלנו מול חמאס עשויה להיות צעד ראשון לפרשנות בריאה יותר של מוסר לחימה. וברמה הצהרתית, שינוי שם הקורפוס של הדינים מ"המשפט ההומינטארי הבינלאומי" לשם הישן "דיני הלחימה" תהיה אף היא התחלה טובה.
ביצת השהידים: להשתחרר מתסמונת "לבנון-וייטנאם"
המלחמה הנוראה שנקלענו אליה אמורה להפריך כמה קונספציות שגויות, ובעיקר האמונה שלא ניתן להכריע אויבים כמו החמאס (מטאפורת ה"שקיעה בביצה") וכן הדבקות הדתית-כמעט במשפט ההומניטארי הבינלאומי. בפוסט הזה נדון בקונספציה הראשונה, ונראה שלפעמים, אפשר בהחלט לצלוח את הביצה. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.
המלחמה הנוראה שנקלענו אליה אמורה להפריך כמה קונספציות שגויות, שכדאי לנו להתחיל להשתחרר מהן. הראשונה והעיקרית שבהן – זו שלפיה ניתן לחיות עם חמאס באיזשהו סוג של דו קיום מתוח בין אויבים – נשברה לרסיסים ביום שבת ה-7 באוקטובר, ועל נפילתה עוד ידובר רבות. כמו כן, נראה לי שכל אלו שליהגו במשך שנים על כך שישראל צריכה להתנתק מגוש המדינות המערביות ולחפש חסות חלופית אצל רוסיה או סין, כדאי שיסתכלו על התגובות העוינות של פוטין ושי, ולעומתן על נושאות המטוסים ששלח הנשיא ביידן, ויחפשו מקום להתחבא בו. בכלל, כל הרעיון של רוסיה כמדינה ידידותית לישראל, או לפחות שותף חשוב, נקרע אף הוא לגזרים, בעיקר אם יתגלה (כפי שדיווח הוול סטריט ג'ונרל) שפוטין סייע באימון ובמימון אנשי חמאס לפני המתקפה. עם זאת, במאמר שלפניכם הייתי רוצה להתמקד דווקא בשתי קונספציות אחרות, קצת פחות ברורות, שמגבלותיהן נחשפו בסוף השבוע שעבר, וראוי להתחיל להשתחרר גם מהן: תסמונת וייטנאם/לבנון והאמונה הדתית כמעט בחוק הבינלאומי בגרסתו העכשווית.
כמה פעמים שמעתם משקיפים שונים אומרים ש"אסור לישראל לשקוע בביצה העזתית", וריאציה של הביטוי הידוע יותר "הבוץ הלבנוני"? מחבל רעול פנים אחד, שישאר כאן עלום שם, אימץ בעצמו את המטאפורה לפני אחד מהסבבים הקודמים, כאשר כינה את עזה "ביצת השהידים" ללא שמץ אירוניה. הביטוי הזה נובע משורת לקחים ממלחמות מחצית השנייה של המאה העשרים, החל ממלחמת השחרור האלג'יראית, עבור במלחמת וייטנאם וכלה במלחמת לבנון. דורות של כותבים הסיקו מסיפורן העגום של המלחמות הללו שלעולם אי אפשר להביס "תנועת שחרור לאומי", שמעצמות צבאיות שוקעות באזורים כאלו במלחמות אינסופיות וחסרות תוחלת (מכאן המטאפורה ה"בוצית") ושדינן של מערכות כאלו להסתיים בהפסד עצוב. האמונה הזאת, שהפכה כמעט לקרדו שלא מהרהרים אחריו, נובעת לדעתי מקריאה לא מדוייקת של שלוש המלחמות שלעיל. ישנה אנקדוטה מפורסמת על מלחמת וייטנאם, המספרת על קצין אמריקאי שאמר לבן שיחו הצפון וייטנאמי כי "ניצחנו אתכם בכל הקרבות", ובתגובה אמר לו יריבו "כן, אבל זה לא משנה." במחקרים מסוגת ה"הטראומה הוייטנאמית" תמיד משתמשים בציטוט הזה, ובדומים לו, כדי להוכיח שהאמריקאים אולי ניצחו בקרבות באופן טקטי, אבל הפסידו במלחמה ולמעשה לא יכלו לנצח בה מלכתחילה. המציאות, לדעתי האישית, שונה: האמריקאים אכן ניצחו כמעט בכל הקרבות בוייטנאם, ואף בלמו את אופנסיבת טט המפורסמת ב-1968. הם נסוגו מוייטנאם, והפסידו את המלחמה, מפני שהצפון וייטנאמים התישו אותם. קרי, ארה"ב לא היתה מוכנה להמשיך ולשלם באופן קבוע את המחיר ההולך ומאמיר של תמיכה בבעל ברית דרום וייטנאמי תובעני, חסר אונים וכפוי טובה. הפעילות הצבאית הקומוניסטית לא גירשה את האמריקאים מוייטנאם, אלא העלתה את המחיר בצורה כזו שארצות הברית הסיקה שלא משתלם לה להישאר שם.
הסיפור של צרפת באלג'יר דומה. מי שראה את הסרט הקלאסי "הקרב על אלג'יר", אולי זוכר את התמונות של ההמונים האלג'יראים מתקוממים ומגרשים את הכובש הצרפתי. המציאות היתה הפוכה לגמרי: לקראת 1960 הצרפתים ובעלי בריתם המקומיים מוטטו את ה-FLN כמעט לגמרי, והפכו אותו מאיום קיומי למטרד נסבל. לא רק שלא היתה התקוממות עממית נרחבת, אלא שרבים מהאלג'יראים התחילו להסכין עם השלטון הצרפתי ולנסות לפעול במסגרתו, והתקפותיו של ה-FLN מחוץ ובתוך המדינה נבלמו בדרך כלל. גם הביקורת הבינלאומית שצרפת ספגה לא היתה יכולה, לבדה, לסלק אותה מאלג'יר. דה גול החליט לסגת מאלג'יר בעיקר משום שחשב שהמחיר של הטריטוריה הצפון אפריקאית אינו שווה את התמורה, רצה לשנות באופן קיצוני את סדרי העדיפויות בכדי להתמקד בצרפת האירופית, והושפע גם משיקולים פוליטיים פנימיים. הוא אמנם קיווה שיוכל להשיג מה-FLN ויתורים מסויימים עבור צרפת, למשל הבסיס הימי במרס א-כביר, את הסהרה או את שדות הנפט אבל נכשל בכל מטרותיו. ברגע שהאלג'יראים הבינו שצרפת עומדת לעזוב, לא היתה סיבה לשתף עמה פעולה (כי הרי ה-FLN ישארו ולמה להרגיז אותם), וכל העמדה של דה גול באלג'יר התמוטטה. קרי, הצרפתים היו יכולים להמשיך ולהחזיק באלג'יר, אבל לא במחיר שדה גול היה מוכן לשלם. המקרה של לבנון הוא מסובך יותר, אבל למעשה, ברגע שישראל סילקה משם את אש"ף, ובעלי הברית המקומיים שלה התגלו כבעייתיים ובלתי אמינים, לא היתה לה סיבה אמיתית להישאר בשטח ולשלם את מחיר המלחמה, לבד מאינרציה. כלומר, מלחמות מהסוג הזה הפכו ל"ביצה" רק כאשר המדינה הכובשת החליטה שההשקעה בדם ובדמים אינה שווה את התמורה. סרי לנקה, למשל, לא הסכימה לוותר על האזור הטמילי שלה, ולמרות כל הנזק שספגה והמחירים ששילמה הצליחה לרסק את מחתרת הנמרים הטמילים. כנ"ל עיראק באזורים שכבש דאע"ש. גם ארצות הברית היתה מוכנה לספוג את פרל הרבור ומחירים אסטרונומיים אחרים שהאימפריה היפנית גבתה ממנה, אבל לא לוותר ליפן על מזרח אסיה.
גם במקרה של "ביצת השהידים" העזתית, השיקול הוא משוואה של מחיר מול תמורה. אין ספק שישראל מודעת לכך שכיבוש עזה, שליטה בשטח וטיהורו מאנשי חמאס יעלה לה במחיר גבוה מאד בכסף, חיי אדם ובט"ש מתסכל, אפור ומתמשך. השאלה היא, כאמור, מהי האלטרנטיבה של חוסר פעולה. כמו במקרים של אלג'יר, וייטנאם ולבנון, ישראל חשבה בעבר שהמחיר של חוסר פעולה הוא נסבל, בוודאי יחסית למחיר הגבוה של כיבוש עזה. אפילו אם רבים לא אוהבים להודות בכך, המחיר של סבב הסלמה משמעותי כל כמה שנים, וקטן מדי שנה-שנתיים, נתפס כנסבל, ולכן איש כמעט במערכת הפוליטית לא רצה לכבוש את עזה. נתניהו, כמובן, ראה בשלטון חמאס דרך לפצל את העם הפלסטיני ולהדוף לחץ בינלאומי לתהליך מדיני, ובשמאל-מרכז קיוו להסדרה ארוכת טווח מול חמאס. אבל בעיני שני הצדדים, מחיר העימות מול חמאס היה נסבל לעומת האלטרנטיבה. ההתקפה ביום שבת, כמובן, שינתה את המשוואה הזאת לחלוטין. כעת, כשהאלטרנטיבה היא טבח של מעל 1000 ישראלים (ואפשרות לאסון חמור יותר בעתיד, כי הרי חמאס מתעצם מסבב לסבב), המחיר של כיבוש עזה נתפס כזול יותר. כלומר, אפשר לנצח במלחמות "ביצה", אם מוכנים לשלם את המחיר הדרוש. האויב, כמובן, ינסה להגביר את המחיר עד כמה שאפשר באמצעות התשה, אבל זה לא יעבוד אם מחיר החלופה (נסיגה) נתפס עדיין כגבוה יותר.
גם טענה נוספת שמשתמשים בה לעיתים קרובות, כאילו "אי אפשר להביס תנועה לאומית" או "אי אפשר לנצח רעיון", אינה עומדת במבחן היסטורי. תולדות העמים מלאות בדוגמאות של תנועות לאומיות שנכשלו ולא השיגו את מטרתן. מישהו שמע, למשל, לאחרונה, על המחתרת הבסקית, על הבדלנים דוברי הגרמנית בטירול, על הגרמנים הסודטים או על המורדים הניגרים בביאפרה? גם הנאציזם היה "רעיון", ואף כזה שקנה אחיזה בליבותיהם של מיליונים רבים. בספרי האחרון, נמלטים – שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה, הראיתי כיצד הרעיון הזה נכחד בצורתו המקורית ב-1945, אפילו אצל אלו שראו בעצמם ניאו נאצים. הכישלון של היטלר היה פשוט גדול מדי, בכדי שיהיה אפשר להעמיד פנים שניתן לשמר את האידיאולוגיה שלו בכללותה. במילים אחרות, אי אפשר למנוע מאנשים לחשוב דברים, אבל אפשר להפוך את הפעולה שנובעת מהמחשבה למטרד שולי. הכל שאלה של השקעה ושל מחיר. קולוניאליזם, כאמור, בדרך כלל לא עבד, מפני שבמאה העשרים הגיעו האימפריות למסקנה שתועלתו אינו שווה את מחירו. זהו, לפחות בינתיים, אינו מצבה של ישראל בעזה ובוודאי שלא בגדה המערבית, הצמודה למרכזי האוכלוסיה במרכז הארץ. חשוב לציין שמטרתנו כרגע אינה השמדת חמאס בכלל, מכיוון שהתנועה קיימת בעוד הרבה מאד מקומות חוץ מעזה, אלא רק השמדת המבנה השלטוני הגלוי שלה, שיכול להתעצם ולהתחמש, והוא מהווה את הסכנה הברורה והמיידית ביותר לבטחון שלנו. על הקונספציה השנייה, הדבקות הכמעט דתית ב"דין ההומניטארי הבינלאומי", נדבר בהזדמנות קרובה.
נקודת השיא של הניצחון: מדריך הינשוף לחשיבה אסטרטגית
בפוסט הזה, אני רוצה לנצל את הויכוח על אירועי יום כיפור ומצבה של תנועת המחאה בכדי לדבר על מה שחשוב באמת – אסטרטגיה. מה בכלל אומרת המילה הזו, מה הם ארבעת הכשלים הנפוצים בחשיבה אסטרטגית, וכיצד נזהה את נקודת השיא של הניצחון. ינשוף צבאי-אסטרטגי פורש את הקלפים על השולחן.
אחד מהדברים שחסרים לדעתי בדיונים על הפוליטיקה הישראלית בכלל, והמחאה נגד הרפורמה המשפטית בפרט, זו חשיבה אסטרטגית. בלעדיה, כל הערכה אינה אלא ספקולציה בעלמא. מכיוון שפרשנים רבים נוטים לשאת את שם המושג הזה לשווא, הייתי רוצה להציע כאן את אחת ההגדרות היותר טובות שלו: אסטרטגיה היא הגשר בין מטרות בלתי מוגבלות ובין אמצעים מוגבלים. למטרות, באופן עקרוני, אין גבולות. אני יכול לשאוף להפוך לכריש נדל"ן; ייתכן ומתחשק לי ללמוד מונגולית ברמה של שפת אם, או לכהן כראש ממשלת ישראל. ואולי אני דווקא רוצה ללמוד לנצח על תזמורת ברמה של דניאל ברנבוים? והכל גם יחד! המחשבות, השאיפות והדמיונות הם חופשיים כציפור, ושום דבר לא יכול להגבילם. רק שלמרבה הצער, המשאבים שעומדים לרשותי דווקא כן מוגבלים (ונניח לרגע בצד את שאלת הכישרון המולד). כדי להפוך לפוליטיקאי בכיר תנאי הכרחי הוא להשקיע חיים שלמים, ובכן, בפעילות פוליטית, והזמן שיישרף על חתונות ובר מצוות של חברי מרכז לא יוכל להיות מושקע בלימודי מונגולית. כדי ללמוד מונגולית ברמת שפת אם, או לנצח על תזמורת כמו דניאל ברנבוים, צריך עשרות אלפי שעות אימון ותרגול; כדי להיות כריש נדל"ן צריך לא רק ידע, ניסיון ומזל, אלא גם הון התחלתי. במילים אחרות, כל השאיפות הללו עולות במשאבים מוגבלים כמו זמן וכסף, ותמיד יש פחות – הרבה פחות – ממה שצריך. גם אם אוכל, בתיאוריה, להשיג מקצת מהמטרות הללו, אני צריך לבחור את החלקים הריאליים שבהן, ולתעדף את המשאבים המוגבלים שלי, על חשבון דברים אחרים, כדי לחתור להשגת המטרה שאבחר. (מי שקרא את הביקורת הישנה שלי על "פאודה", זוכר שהצבעתי על כשל מהסוג הזה בסדרות המבצעים המיוחדים למיניהן: בפועל אין אף אדם שיכול להשקיע את הזמן הדרוש כדי ללמוד ערבית ברמת שפת אם, להשתלט על טריידקראפט של ריגול, לזכות בחגורה שחורה בארבע אומנויות לחימה וגם לקלוע ברמה של צלף פיני במלחמת החורף. הזמן בחיי אנוש מוגבל מדי). השאלה איך לעשות את זה, כיצד להשקיע זמן וכסף מוגבלים לפי סדר עדיפויות במקטע כלשהו של היעדים הבלתי מוגבלים שלי, היא הסוגיה המרכזית של תחום הידע שנקרא אסטרטגיה.
מיותר להסביר כאן בהרחבה מדוע חשיבה אסטרטגית הכרחית למאבק פוליטי אפקטיבי, ועד כמה היא נדירה בפועל. לבני אדם קשה להבין שלא משנה עד כמה המאבק שלך צודק בעיניך, לא משנה עד כמה הוא דחוף, נחוץ, מלחמה לחיים ולמוות באויב אכזר שקם להשמידך, ויתר קביעות שעדיף להימנע מהן בלי קשר, כל אלו לא משנים את האמיתות היסודיות של האסטרטגיה. גם אם המאבק שלי צודק כמו מלחמתו של וינסטון צ'רצ'יל ב-1940, אני עדיין צריך לנתב משאבים מוגבלים בכדי להשיג יעדים ריאליים. חשוב לציין, שמי ששקוע עד צוואר במאבקים פוליטיים נוטה לחזור על כשלים אסטרטגיים ידועים שראוי להכיר. בכל פעם שאתם שומעים את המשפטים הבאים, דעו שסירנה אדומה אמורה להתחיל להבהב בראשכם, עם הכתובת הזרחנית: קטסטרופה בפתח.
טעות ראשונה היא כשאין מטרה בכלל, או שהמטרה אינה ניתנת להשגה. למשל, במלחמת לבנון השנייה, אהוד אולמרט שם לעצמו כמטרה את השבת החיילים המוחזקים בידי חיזבאללה ללא כל תנאי. היה ברור שמכיוון שהמפתח לתנאי הזה נמצא בשליטתו של נסראללה, ושאין יכולת לכפות עליו לעשות את זה, מדובר במטרה לא ריאלית. בהתערבות שלה במלחמת האזרחים הרוסית, יפן הציבה לעצמה מטרות בלתי מציאותיות כמו "להשמיד את הבולשביזם", דבר שלא היה לה כוח לעשות, ולכן הסתבכה במשך ארבע שנים מדממות ולא השיגה דבר. ברגע שמנהיגים מנסחים מטרות בשפה מיסטית, עמומה או רגשית ("להשיב את כבודינו", "להסיר את טבעת המצור המדיני מסביבנו", "לחרוט בתודעה של הצד השני שלא מתעסקים איתנו", "לפעמים עמים צריכים לקפוץ מהמרפסת באמצע הלילה" וכיוצא בזה, תדעו שככל הנראה אין להם מטרה ריאלית או ברורה). במקרה כזה, כל השאר חסר תוחלת.
טעות שנייה, שכבר עמדנו עליה, היא להניח שבגלל שהמאבק שלך צודק, מותר לך לעשות טעויות, לבזבז משאבים שלא לצורך או לנקוט בצעדים שירחיקו אותך מהשגת המטרה. למשל, תפקידה של המחאה נגד הרפורמה המשפטית היא להביא לצמצום או לביטול הרפורמה המשפטית, ולשם כך יש צורך ברכישת אצבעות מהצד השני, או – אם יש בחירות – כיבוש החלקים המתנדנדים של דעת הקהל. אלעד נחשון השווה את זה פעם לכיבוש ליבה של אהובה על ידי שני מחזרים. מכאן עולה בהכרח שכל צעד שינכר את החלקים המתנדנדים (במקרה שלנו, הימניים-מתונים, המסורתיים והדתיים-ליברליים) של הציבור, הוא גול עצמי של המחאה, ולא משנה כמה הצעד המדובר נראה צודק לפעיליה. תחשבו על ההפרעה לתפילות יום כיפור או על הטוויטים המזדמנים של "ראשי המחאה" הממליצים לחכ"ים כמו מתן כהנא לחזור לחיק נתניהו – ותבינו לבד.
כשל שלישי הוא סתירה בין אמצעים שונים. צרפת לפני מלחמת העולם השנייה, למשל, החליטה לנקוט באסטרטגיה הגנתית וגם לבסס אותה על בעלות ברית כמו בלגיה ומדינות שונות במרכז אירופה. המנהיגים הצרפתים לא הבינו ששני עמודי האסטרטגיה שלהם סותרים זה את זה. בעלות הברית של צרפת, הרי, הסכימו לעזור לה לא כי אהבו את הבגטים הטריים והחמאה המשובחת של פריז, או את השאנסונים של מוריס שבלייה, אלא מתוך ציפייה שצרפת תעזור להן היה ויותקפו. אבל מכיוון שהאסטרטגיה של צרפת היתה הגנתית בעיקרה, ותורת הלחימה שלה נבנתה בהתאם, בעלות הברית הבינו שעושים עליהן סיבוב ונטשו את הסירה, דבר שחתר תחת עצם ההיגיון של המדיניות הצרפתית ותרם להתמוטטותה ב-1940.
אמירה מטופשת רביעית, שגם אותה שמעתי אינספור פעמים מפעילים שונים של המחאה, היא מה שאני מכנה "כשל בכל מקרה". נניח שכדי לנצח אני צריך את דעת הקהל הימנית והמסורתית, ובכל זאת נוקט צעדים שמנכרים אותה; הדרך לרבע את המעגל הזה, היא לומר ש"בכל מקרה הציבור הזה לא נאמן לנו, ויצביע בקלפי לנתניהו ברגע האמת." אולי. אבל אף אחד לא יכול לחזות את העתיד, וגם אם אתה צופה אסון בסבירות גבוהה, בוודאי שלא כדאי לך לנקוט צעדים שיתרמו לו או יאיצו את בואו. ואם אי אפשר לנצח בשום דרך, למה אנחנו נאבקים בכלל? בשביל הכיף? כדי להרגיש טוב עם עצמנו? את אותו הכשל זיהיתי אצל תומכי נתניהו בזמן הסכסוך הגדול עם טורקיה. כשזעקתי מעל כל במה שנתניהו וארדואן הולכים למסלול התנגשות, תומכי הממשלה תמיד השיבו לי ש"בכל מקרה טורקיה תצא נגד ישראל". אם תחשבו ביושר, תגיעו למסקנה שעם הנימוק הזה אפשר להצדיק כמעט כל שטות. ענף נוסף של הכשל הזה, שאפיין דווקא את יפן לפני מלחמת העולם השנייה, הוא להכיר בכך שצעד מסויים הרסני מבחינה אסטרטגית, אבל לשכנע את עצמך ש"אין לך ברירה". אבל אם חושבים מספיק טוב, או משנים כמה הנחות יסוד, לפעמים מגלים שדווקא יש ברירה, ושתחושת ה"אין מנוס" מקורה יותר באגו, קיבעון או שיקולים פוליטיים קטנוניים מאשר בכורח של ממש.
אם נסכם, כדי לחשוב אסטרטגית, קרי לגשר באופן יעיל בין מטרות ואמצעים, צריך להימנע מארבע הטעויות שלעיל: להגדיר מטרה עמומה או כזו שלא ניתן להשיגה באמצעים הקיימים, להשתמש ב"צדק" כנימוק לנקוט באמצעים החותרים תחת המטרה, להחזיק בהנחות יסוד שסותרות זו את זו, ולבסוף ליפול לתוך "כשל בכל מקרה" או בן דודו, כשל ה"אין ברירה". לכך הייתי רוצה להוסיף עוד תובנה אחרונה, חשובה מאין כמותה: אסור לחצות את נקודת השיא של הניצחון.
המושג "נקודת השיא של הניצחון" (אנגלית: Culminating point of victory), הוא עיקרון אסטרטגי ידוע שמקורו בהגותו הצבאית של יקיר הבלוג הזה, קארל פון קלאוזביץ. במלחמה, ההגנה נוטה להיות חזקה מההתקפה. דמיינו לכם יחידה צבאית שמבקיעה לתוך שטח האויב ומשיגה סדרה של נצחונות מסחררים. לאט לאט, בעוד היא מתקדמת לתוך שטח עוין, החיילים מתעייפים מהמסע הבלתי-פוסק, קווי האספקה מתארכים ונחשפים יותר ויותר להתקפות נגד, וסדרה של טעויות אנוש, תאונות ונסיבות גורמות למערכת כולה לחרוק (תופעה שקלאוזביץ מכנה "חיכוך"). באותו הזמן, האויב נדחק אחורה לתוך קווי האספקה שלו, שמתקצרים והתנועה בהם הופכת להיות מהירה יותר. זאת ועוד: הוא נהנה מביצורים מוכנים מראש, מאוכלוסיה אוהדת ומיכולת להזרים תגבורות רעננות. בסופו של דבר תגיע נקודה שבה היחידה הפורצת תתעייף ותחלש כל כך, עד שהאויב יוכל לצאת להתקפת נגד אסטרטגית ולרסק את הצבא הפולש שנמצא בין כה וכה באפיסת כוחות. במקרה כזה (הדוגמא הקלאסית: מלחמת קוריאה) אנחנו יכולים לאבד לא רק את מה שהשגנו וכבשנו, אלא גם חלק מהנכסים שהיו בידינו מלכתחילה.
קל יותר להבין את עיקרון נקודת השיא ברמה הטקטית, כמתואר לעיל, אך הוא תקף באופן מידה גם ברמה האסטרטגית. מבחינה זו, מלחמה דומה למהמר בקזינו שזוכה בז'טונים. בפני עצמם, הז'טונים חסרי ערך לחלוטין – סתם פיסות פלסטיק. הם הופכים לחשובים, רק כאשר המהמר יוצא מהקזינו וממיר אותם בכסף מזומן. אם נעבור מהמשל לנמשל, הקופה של הקזינו היא הסכם השלום שבתום המלחמה. רק כאשר הצד המנצח מסיים את המלחמה ומבצר את נצחונו בהסכמה כלשהי, הדדית או בינלאומית, הוא יכול לממש את הרווח הפוליטי שלו – אחרת מדובר בהישגים על הקרח שיכולים להתהפך בשלב הבא של המערכה. כלומר, צד לוחם צריך לדעת מתי השיג את כל מה שהיה יכול להשיג מהמלחמה מבחינת רווחים, יחסית להשקעה שלו בכסף וחיי אדם, כלומר – מתי הגיע לנקודת השיא של הניצחון. אזי, הוא צריך לצאת מהמלחמה בהסכם ולממש את רווחיו. אם לא יעשה זאת בזמן, ויחצה את נקודת השיא, הוא יגלה שיתרונותיו הופכים לחסרונות: בעלות הברית מתעייפות ממנו ומנתקות מגע או עוברות צד, הוא משקיע יותר ויותר כוחות בהצבת חילות מצב באזורים כבושים (צריכה אסטרטגית), החיכוך בצבאו הולך וגדל, והאוכלוסייה מתעייפת מהמלחמה, בעוד האויב הופך לנואש, נועז ויעיל יותר. קלאוזביץ, שהיה בעצמו היסטוריון צבאי שכתב מחקרים מפורטים על אינספור מערכות עבר, מצא שבמצבים כאלו, כאשר נחצתה נקודת השיא, ההתמוטטות של הצד המנצח עלולה להיות מהירה באופן מסחרר. מכיוון שקשה לזהות את נקודת השיא בזמן אמת, מצביא זהיר יוצא מהמלחמה לפניה: כלומר, מוותר על מימוש רווחים מסויימים. Better safe than sorry.
הדברים נכונים, כמובן, גם למאבק פוליטי-דמוקרטי כמו המחאה נגד הרפורמה המשפטית. בתקופה האחרונה אני חש יותר ויותר שהתנועה הגיעה לנקודת השיא שלה, אך ראשיה מסרבים להבחין בכך. לכאורה, המחאה השיגה הישגים מדהימים, אמנם במחיר כבד: הממשלה לא הצליחה להעביר דבר מהרפורמה המשפטית לבד מצמצום עילת הסבירות, ואפילו ה"הישג" הזה של הקואליציה עומד בסימן שאלה. חברי כנסת אחדים בליכוד רמזו שלא יצביעו עבור הצעדים העתידיים של הרפורמה, וגם החרדים רוצים לקחת את שלהם (חוק הגיוס) וללכת. המחאה, שגרפה המונים ממחנה המרכז והימין-מרכז, ביניהם גם מסורתיים ודתיים ליברליים רבים, הצליחה לבנות דעת קהל נגד הרפורמה ומסביב למגילת העצמאות כסמל מאחד. דא עקא, שעם ההאטה בקצב הרפורמה המשפטית ועייפות החומר, ראשי המחאה חיפשו נושאים חדשים להלהיב איתם את הבייס, ומצאו זאת במאבק אנטי-דתי. קריאה נכונה של סקרי דעת קהל תראה שציבור הביניים, זה שנסחף לכיוון המחאה בחודשים האחרונים אך לא אוהב את הקיצוניות שלה, מתנגד לכפייה דתית אך דוגל בזהות יהודית בעלת גוון ואופי מסורתי. נוצר מצב אבסורדי, שבו הנחות היסוד האסטרטגיות סותרות זו את זו: האמצעי שנבחר בכדי לשלהב את הבייס, מלחמה באירועים בהפרדה ובתוכם תפילות מסורתיות, חותר מתחת לאמצעי העיקרי – רכישת ליבו של הציבור שבמרכז המפה. ועל מאמרים אוויליים כמו של אלוף בן ("למחוק את המושג מדינה יהודית") אני בכלל לא מדבר. יתכן שכאן היתה נקודת השיא של הניצחון, בה הפוליטיקאים מהאופוזיציה היו צריכים להשיג פשרה כלשהי ולסיים את המאבק. התחזית שלי שאירועי יום כיפור ודומיהם יגרמו למחאה לאבד גובה, אלא אם הממשלה תהיה אווילית מספיק בכדי לנקוט בצעדים קיצוניים שילבו מחדש את האש הגוועת. חשוב לציין, שוב, שמדובר אך ורק בהערכה. לזהות בוודאות את נקודת השיא של הניצחון אפשר רק בדיעבד, כשהכל נגמר, אבל אז, כמובן, כבר מאוחר מדי לתקן.
הינשוּף 