טרי גרינסברג, חוקרת קולנוע אמריקאית, טוענת כי היא נרדפת בידי הציוֹנים הרשעים רק בשל "דיעותיה הביקורתיות כנגד מדינת ישראל" – היא מגורשת, מודרת, נדחקת, נמחצת ונרמסת. אבל ראו זה פלא, בשנייה הבאה – היא הכי חזקה בעולם. על חולשה שהיא כוח וסערות הוריקן בכוס תה. ומתי משתלם לנו להיות קורבן?

בנושא זה ראו גם: אישה לבנה גזענית, להרביץ לפרה

לאחרונה נחשפתי במקרה לשערוריה חדשה, בכוס תה אולי, שמסעירה את הממסד ההיסטורי בארצות הברית. אם פעם היסטוריונים היו מחליפים מידע רק בספרים, מאמרים וכנסים, היום כמות נכבדה מהמחקר עוברת ברשימות תפוצה אקדמיות שונות ומשונות. העורכים האחראים על הרשימות הללו רשאים, כמו כל עורך, לקבל או לא לקבל הודעות, שאמורות במקרים מסויימים להתקרב לרמה של טיעון אקדמי מנומק. לאחרונה, עובר בחלק גדול מרשימות התפוצה האלה מייל מאחת, ד"ר טרי גינסברג, שזועקת על העובדה שמאמר ארוך ומנומק שלה נחסם מ-H-Net, אחת מרשימות התפוצה הגדולות והיוקרתיות ביותר. בימי שגרה, תלונה כזאת לא היתה מעניינת איש. מדי יום, העורכים השונים ברשימות התפוצה חוסמים מאמרים שלדעתם לא מגיעים לרף המקצועי הראוי. אולם הפעם, מדובר במקרה שונה: גינסברג, יהודיה אנטי-ציונית לפי הגדרתה שלה, טוענת כי נחסמה משום שהיתה "ביקורתית מדי כלפי ישראל, הציונות ומדיניות המערב במזרח התיכון", ומשום ש"הציגה פרספקטיבות ערביות ומוסלמיות."

כמו בכל סיפור רדיפה עסיסי, גם בסיפור שלנו יש איש רע, או ליתר דיוק – אישה מרושעת, עורכת בכירה ב-H-Net עם השם החשוד יוכבד ("יוֹ") מנשה. לא די בכך שהלה חסמה את הודעתה של גינסברג בטענה שמדובר ב"הודעה אנטישמית", מעליבה ולא ראויה מבחינה אקדמית, אלא שהיא גם ציונית מוצהרת בעמדותיה, ואפילו (אוי לאימה) עובדת כעורכת לשונית במשרד החינוך הישראלי. ואותו משרד, מספרים לנו גינסברג ותומכיה, אינו אלא "סוכנות" של מדינת ישראל המטיפה לגזענות, ציונות קיצונית ושנאה לערבים ולמוסלמים. המסקנה היא ברורה ופשוטה: ממשלת ישראל, דרך זרועותיה הארוכות, שולטת ברשת ההיסטורית הבינלאומית H-NET ודואגת לחסום את מבקריה מלכתוב שם. טרי גינסברג ושותפיה לדרך מאד רוצים לספר להיסטוריונים אחרים על פשעי הציונות, אבל הם נחסמים בידי התמנון הישראלי הבינלאומי. את רשימת התפוצה המובטחת יראו, ואליה לא יבואו.

מכיוון שבכל המלל הרב שנשפך בינתיים על הפרשה לא הצלחתי למצוא את הודעתה המקורית של גינסברג (זו שנחסמה), או את תגובתה של מנשה, לא הייתי רוצה להביע דיעה בנוגע לפרשה עצמה. אליבא דכולי עלמא, חופש הביטוי הוא דבר חשוב, אפילו כאשר מדובר בדעות מרגיזות ומקוממות, אולם הכל מסכימים כי יש לו גם גבולות. האם הודעתה של גינסברג חצתה את הגבולות הללו, או שפשוט היתה ברמה נמוכה מדי? אין לי די מידע על מנת לשפוט. אולם מכיוון שמאמרים אחרים של גינסברג כן זמינים ברשת, אפשר ללמוד מהם משהו מעניין למדי: האופן שבו היא וחבריה נעים בחדות בין תחושה של כוח מוחלט לעליבות קורבנית, תנועת מטוטלת שיכולה ללמד אותנו לא מעט על אינטלקטואלים ביקורתיים המנסים להציג את עצמם כשליט כל-יכול וכקורבן בעת ובעונה אחת.

מאמרה של גינסברג, שניתן לקוראו בקלות כאן, עוסק בתביעה המשפטית שהגישה נגד האוניברסיטה של צפון קרוליינה. הגברת, שתחום התמחותה הוא במחקר ביקורתי של הקולנוע כמדיום אידיאולוגי, לא קיבלה קביעות במוסד שבו עבדה. נחשו למה? לא טעיתם. האוניברסיטה לא קידמה אותה משום שהיא "ביקורתית" כלפי ישראל והציונות, ואפילו העזה להקרין סרטים ערביים אנטי-ציוניים ולהביא דוברים ערבים להרצות מול הסטודנטים. עמיתיה, כך היא טוענת, הטיחו בה שגישתה חפה מאובייקטיביות מדעית, ושחוקר חייב להיות נייטרלי ומוטה פחות. גינסברג, בתגובה, מנתחת את המושגים אובייקטיביות ונייטרליות, לפי מיטב המסורת הרדיקלית, ומגיעה למסקנה שאין חיה כזאת. כפי שכתב הווארד זין, מהחוקרים המכוננים של השמאל הרדיקלי בארצות הברית, "אי אפשר להיות אובייקטיבי ברכבת נוסעת." מחקר אינו אלא מאבק בין השקפות פוליטיות מתחרות.

כאן, פונה גינסברג בחדות מהפוסט-מודרניזם החמקמק שבו דגלה עד כה, לעולם האידיאות הצרופות והאמת המוחלטת. אנטי-ציונות, היא מספרת לנו, אינה השקפה כמו כל ההשקפות. היא האמת הפוליטית היחידה. מוסכמה מוחלטת בין כל החוקרים. דיעה מוצקה כסלע שה"מחקר ההיסטורי המודרני" ביסס מעבר לכל ספק. למעשה, זו עמדה אובייקטיבית לחלוטין שאין עליה כל מחלוקת. כאן, פוצחת גינסברג בסדרה של ציטוטים, מובאות ומראי מקום מחוקרים בכירים המחזיקים בעמדות פוסט קולוניאליות ואנטי-ציוניות, ביניהם חמיד דבאשי ויוסף מסעד מאוניברסיטת קולומביה הסבורים שיש להשמיד בפועל את מדינת ישראל. האנשים הללו, מיותר לומר, מחזיקים בעמדות מפתח בלב הממסד האקדמי, ליגת הקיסוס. בקיצור- גינסברג, שבתחילת המאמר הציגה את עצמה כחברה במיעוט נרדף ומדוכא, שמשתיקים וחוסמים אותו, פתאום מגלה לנו שכמעט כולם, כולל אנשים המחזיקים בעמדות כוח בצמרת המקצוע, למעשה מסכימים איתה. היא מגזימה כמובן, אבל כל מי שמכיר את האקדמיה האמריקאית יודע שבמחלקות מסויימות, כמו ספרות אנגלית, אנתרופולוגיה, מחקר התרבות, קולנוע או לימודים אתניים, העמדה ה"ביקורתית" שלה היא למעשה אורתודוקסיה מוצקה שאין לערער עליה, וגם במחלקות כמו מזרח תיכון והיסטוריה היא חזקה למדי. מאמרים ברוח הזאת מתפרסמים, ולעיתים אף שולטים, בכתבי עת מהיוקרתיים ביותר, וגם ברשימות התפוצה השונות ניתן למצוא אותם ביד רחבה. למעשה, דווקא חוקרים המחזיקים בעמדות המנוגדות לאורתודוקסיה הביקורתית, זוכים לעיתים קרובות מאד ללעג, דיכוי ונידוי.

מכאן נשאלת השאלה: אם בעלי בריתה של גינסברג, לפי השקפתה היא, מייצגים קונצנזוס מוחלט – מי בדיוק רודף אותה? אם בעלי עמדות ביקורתיות אינם מקבלים קביעות, מדוע אפשר למצוא אותם בפקולטאות של רוב האוניברסיטאות המובילות, כולל, כמובן, בועדות המינויים השונות? התשובה לכך אינה טמונה בשדה ההיגיון (ואפילו לא רק באיכות עבודתה המדעית של גינסברג עצמה) אלא באידיאולוגיה. מבחינה מסויימת, ישנו מתח באידיאולוגיה של השמאל הרדיקלי האקדמי המזכיר את הנצרות בראשיתה. עיקר האמונה הבסיסי ביותר שלהם הוא תמיכה ב"מדוכא" כנגד ה"מדכא": עמי העולם השלישי כנגד אירופה, הפלסטינים נגד ישראל, נשים נגד גברים, הומוסקסואלים ולסביות נגד סטרייטים, שחורים נגד לבנים, פועלים נגד קפיטליסטים והרשימה אין סופית. מי שקרא את "היסטוריה עממית של ארצות הברית" מאת הווארד זין, אחד המניפסטים של הקבוצה הזאת, נתקל ברשימה ארוכה של קבוצות מדוכאות כאלה שהמחבר מתיימר לייצג. בהקדמה, הוא אף מבקש סליחה מכל הקבוצות המדוכאות ששכח במקרה. מכאן, שעצם היותך שייך לקבוצה "מדוכאת" אינו רק סמל סטטוס, אלא חלק בלתי נפרד מזהותך כחוקר "ביקורתי".

דא עקא, שיש כאן מתח מסויים. במעגלים החברתיים שלהם, במצבם החברתי והכלכלי, באורח חייהם, קרובים רוב החוקרים ה"ביקורתיים" דווקא לקבוצת המדכאים, היינו – הבורגנות המערבית, ולא לקבוצת המדוכאים. מכאן נוצר דיסוננס, מעין אוברדפט של דיכוי, המחייב את הביקורתיים לטעון לדיכוי ולרדיפה תמידיים. אחד המקרים המשעשעים ביותר הוא זה של וורד צ'רצ'יל, חוקר שהודח מאוניברסיטת קולורדו כי נתפס בזיוף מקורות היסטוריים, ואולי גם כי הצדיק בפומבי את פיגועי ה-11 בספטמבר. צ'רצ'יל, טען תמיד כי הוא ממוצא אינדיאני (אמריקאי ילידי). לאחר בדיקה, הסתבר שהאומה אליה היה אמור להשתייך, העידה שאיש מעולם לא הכיר אותו שם, ושמו לא הופיע ברישומיה. התרמית, כמובן, היתה מכוונת. כל התדמית האקדמית של צ'רצ'יל, כל ספריו ומאמריו, היו מבוססים על התדמית של אינדיאני זועם התוקף בחריפות את הלבנים שרצחו את בני עמו. משום שצ'רצ'יל היה, ככל הנראה, סתם אמריקאי לבן, הוא המציא לעצמו זהות חדשה כדי להיכנס, בכוח ממש, למועדון הקורבנות.

זה היה יכול להיות סתם משעשע, אלמלא אותם ה"קורבנות" היו עסוקים במרץ ברדיפתם של יריביהם הפוליטיים. טרי גינסברג ובעלי בריתה פתחו בקמפיין להדחתה של יוכבד מנשה, עורכת H-NET שסרבה לפרסם את מאמרה של גינסברג, לא רק משום שהפעילה צנזורה, אלא גם בגלל שהיא "ציונית" ועובדת במשרד החינוך הישראלי. וזו, כמובן, לא הדוגמא היחידה. במאמר קודם, כתבתי על האונאני-קיי טראסק, פרופסור ללימודי הוואי באוניברסיטת הונלולו, שמטיפה בפומבי לגירוש הלבנים מהוואי ומסיתה לרצח כנגד קולגות עם דיעה שונה. ובכל זאת, היא זוכה לתמיכה מעמיתים רבים אחרים כמבטאת של "זעם אותנטי" של מדוכאים. וכדובדבן על הקצפת, כמעט כל מאמר שלה מתחיל בקינות על הרדיפות שהיא חווה ב"אוניברסיטה הלבנה" שלה – למרות שיש לה קביעות, קתדרה ותקציבים שלרבים מ"רודפיה", כביכול, אין.

נרדפות, באקדמיה לפחות, היא כבר מזמן לא מצב אובייקטיבי – אלא צורת קיום, הלך רוח ואפילו דרך חיים. במקרה הגרוע – היא לא רק קרדום לחפור בו, אלא נשק לירות בו. יש רק לקוות שקוראיהם של אותם "נרדפים" אקדמיים ביקורתיים מספיק על מנת להבחין בכך.

מדוע נפל הרב אמנון יצחק, גדול המחזירים בתשובה, ומה הקשר בינו לתופעת האינבולוציה? זמרים זועמים, מטיף כריזמטי ואישה חזקה אחת ש"עובדת רק לפי הרגש", נפגשו במערבולת פוליטית ממנה לא יצאו כולם בשלום. ינשוף פוליטי מדיני על אשליית הכוח, קסמם המפתה של סמלים ותעתועיה של סמכות רוחנית-פוליטית

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

מוזיקה עצובה מפעפעת ברקע, ועל המסך מופיע גבר עגלגל לבוש גלימה ומצנפת, זקנו השחור-לבן נע ונד בעודו נואם לצאן מרעיתו בקול בוכים. כך ניסה המחזיר הנודע בתשובה, הרב אמנון יצחק, להסביר לקהל תומכיו המסורים מדוע לא עבר את אחוז החסימה לאחר שהבטיח הרים, גבעות ו"מספר דו ספרתי של מנדטים". כמו רוב מסריו, בחר אמנון יצחק להעביר את נאום התבוסה כדרשת וידאו, אבל כבר לא נראה כאותו מטיף דעתני ובוטח מתמול שלשום. הרב יצחק ("רבי", למעשה, כי נציגי ש"ס חשפו במהלך הבחירות שאין לו תעודת הסמכה) אמנם הביע תקווה שבקרוב תגיע הגאולה וכולם יחזרו בתשובה, ואף הכריז על הקמתה של "קהילת פ"ז" שתורכב מכל מצביעי כוח להשפיע, אולם רוב הנאום היה פסימי ושחור משחור. יצחק נראה ונשמע כמי שמפעל חייו קורס מול עיניו. המחזיר הגדול בתשובה הודה, מי היה מאמין, שרבים מפעיליו מתחילים לחזור בשאלה בעקבות התבוסה הצורבת בבחירות. כישלונו הוא סיפור מרתק על אשליית הכוח, קסמם המפתה של סמלים ותעתועיה של סמכות רוחנית ופוליטית.

            סיפור מלחמתו של הרב אמנון יצחק בש"ס הנו, לדעתי, אחד המרתקים והמורכבים ביותר במערכת הבחירות הזאת. הוא גם אינו סיפור טבעי, כי הרי הרב יצחק כיהן במשך שנים רבות כמטיף חצר אהוב, יהלום בעטרה של ש"ס. למרות סגנונו הגס, הקיצוני והמשתלח, הצלחותיו הניכרות בהחזרת חילונים (מסוג מסוים) בתשובה הפכו אותו ליקיר המערכת, וזיכו אותו בחסות והגנה מצד עסקניה הבכירים של ש"ס. לפני כעשר שנים, למשל, הוזמן יצחק לשאת "דברי תורה" ביחידה צה"לית כלשהי, והצליח לזעזע חלק גדול משומעיו כאשר איים עליהם בעונשים אם לא יקיימו מצוות. קמה שערורייה, ומי נזעק להגן על המטיף בטלוויזיה אם לא ח"כ שלמה בניזרי מש"ס, שאף קרא לו "רב גדול". אם כן, מה גרם לנפילתו המהירה של יצחק, עד שהפך למאוס, שנוא ומנודה בחצר המלוכה של הרב עובדיה יוסף?

            כדי להבין את התשובה לשאלה הזאת, רצוי להתעכב מספר רגעים על תופעה המתרחשת לא מעט בארגונים גדולים, קבוצות פוליטיות ואפילו מדינות; תופעה שנחקרה על ידי ההיסטוריון הנודע פרזנג'יט דוארה, וכונתה על ידו אינבולוציה (involution). אינבולוציה היא סוג ספציפי של ניוון מערכתי, שתוקף ארגונים ומדינות המשתמשות במתווכים וקבלני משנה על מנת להשיג יעדים עבורן. למדינה ההודית, למשל, אין יכולת, רצון ומשאבים לאסוף מידע מדויק על שווי הרכוש, מבנה המשפחות ומצב הפשיעה בכפרים רבים. כדי להשיג מידע כזה, כורתת המדינה ברית עם נכבד או בריון מקומי שמכיר היטב את אנשי האזור. הוא אוסף עבורה נתונים, נותן לה מידע ואף אוכף עבורה את החוק. הבעיה היא, שלאותו נכבד מקומי יש קשרים אמיצים עם תושבי הכפר, ולעיתים יעדיף את האינטרס שלהם על האינטרס של המדינה. מנגד, הוא יוצר קשרים עם סוכני המדינה שבאים עמו במגע ו"משחית" גם אותם. לאט לאט, הם הופכים להיות נאמנים לו יותר מאשר לשולחיהם בעיר הבירה. כך השליח, או קבלן המשנה, יוצר לעצמו מרכז כוח עוצמתי על חשבון המדינה. כאשר נוצרים מרכזי כוח רבים כאלו, המערכת המדינתית מסתאבת, מאבדת יעילות ובמקרים קיצוניים חדלה מלתפקד. אפילו ש"ס עצמה נוצרה, בראשית שנות השמונים, בתהליך כזה. דרעי וחבריו היו, הרי, "ספרדי מחמד" שלמדו בישיבות אשכנזיות, ונשלחו על ידי הרב הליטאי אליעזר שך על מנת להקים שלוחה מזרחית של דגל התורה. כעבור כמה שנים צברו עוצמה, מרדו והפכו לכוח עצמאי ואף חזק יותר משולחיהם לשעבר.

            גם עלייתו לגדולה של אמנון יצחק, בחסותה של ש"ס, היא תופעה מובהקת של אינבולוציה. בניגוד ליהדות התורה, שמסתפקת (פחות או יותר) בבסיס החרדי-אשכנזי ולא עושה יותר מדי על מנת להרחיבו, ש"ס היא מפלגה ששאפה מאז ומתמיד לגדול, להתחזק ולמשוך אליה ציבורים חדשים. ישנן הרבה דרכים לעשות זאת: מערכת החינוך "אל המעיין" שמציעה ארוחות חינם, שימוש בקמיעות, ברכות או להבדיל, כוחו ההלכתי, הרוחני ואפילו המיסטי של הרב עובדיה יוסף. דרך אחרת, חשובה לא פחות, היא מערך ההחזרה בתשובה. כדי לפנות לחילונים, למשל, לא יצלח רב חרדי מובהק שגדל כל ימיו במוסדותיה וישיבותיה של ש"ס, עוד פחות מכך בישיבות ליטאיות אשכנזיות. על מנת לבצע את המלאכה ביעילות יש צורך ב"קבלני משנה" שמכירים היטב את העולם החילוני על קרביו וכרעיו. אמנון יצחק, בעצמו חוזר בתשובה, מילא את התפקיד הזה. כדי להחזיר בתשובה הוא השכיל להשתמש במוזיקה, בסרטי וידאו, בבדיחות מהווי העולם המודרני ובילקוט שלם של תכסיסים שרקח בעצמו במהלך השנים.

            מבחינת ש"ס, אמנון יצחק היה אמור להיות מעין "שער" שדרכו ייכנסו בעלי התשובה לעולם החרדי שלהם. ומכיוון שמדובר בעולם ספרדי בעיקרו, ההנחה הייתה שיקבלו על עצמם את רשת הסמלים, הכללים, המנהגים והמנהיגים של מפלגת ש"ס, וכמובן יצביעו ש"ס בקלפי. במילים אחרות, תפקידו של אמנון יצחק היה לקחת את המגוייסים החדשים ולהעבירם לרב עובדיה יוסף, אריה דרעי ואלי ישי. דא עקא, שתהליך האינבולוציה החל לכרסם בכוחה של ש"ס. אט אט הסתבר, שאמנון יצחק צובר יותר ויותר כוח עצמאי. החוזרים בתשובה לא רק "עוברים דרכו" אלא נשארים אצלו, ורואים בו רב, גורו ורועה רוחני, אחד מגדולי ישראל. הם מכבדים כמובן את הרב עובדיה ומצביעים ש"ס, אבל אמנון יצחק הוא הרב "שלהם".

            כל זה היה יכול להיות נסבל, כל עוד נותר יצחק נאמן להנהגה של ש"ס. הבעיה התחילה כאשר קבלן המשנה, שיכור מהעוצמה הגוברת שלו, החל לצאת באופן הולך וגובר כנגד שולחיו. ההיבריס שלו הלך והתגבר, כפי שאפשר לראות בסרטים שהוא הפיק. בתמונה שעולה ממנה מגלומניה קיצונית ממש, הוא הציג את פניו המשתקפים על פני אצטדיון שלם. כפי שמתרחש פעמים רבות במערכות מסוג זה, השתמש יצחק בערכים של ש"ס כנגדה, והטיף לגרסה קיצונית, מחמירה וטהרנית יותר של דת. כל עוד סתם איים על נערות שלבושות לא צנוע בגיהינום, זה היה נסבל. הוא החל לשבור את הכלים עם ההנהגה, כאשר יצא נגד קבוצה חזקה וחשובה לא פחות ממנו במפלגה – זמרי החצר של ש"ס.

            לפני כשנתיים-שלוש בערך התחיל אמנון יצחק לחצוב אש בלהבות בנאומיו כנגד שורה של זמרים מזרחיים דתיים, ובראשם ציון גולן ויעקב שוואקי. זמרים שהם כוכבים של ממש בקהל הש"סי. מבחינת אמנון יצחק, שאימץ עמדות "טליבניות" יותר ויותר, אותם זמרים אינם אלא "מחטיאי הרבים" ו"גרועים יותר מהיטלר" משום שהם מופיעים בפני קהל מעורב, גברים ונשים גם יחד. לאט לאט, החל לצאת נגד המוזיקה עצמה, ורמז כי "נפשות בריאות" כלל אינן זקוקות לה. הוא דרש מציון גולן לבוא אליו באופן אישי ולבקש מחילה. ואם לא די בכך, הוא ציין שוב ושוב כי הרב עובדיה יוסף עומד מאחוריו ותומך בעמדתו, ובכך גייס את סמל הסמכות העליון בש"ס לקמפיין השנאה הפרטי שלו.

            לאסונו של יצחק, הזמרים התגלו כקבוצת כוח חזקה לא פחות ממנו. בדיוק כמו המחזירים בתשובה, גם הם מפיצים את המסר האידיאולוגי של ש"ס לקהל אוהדיהם ומעריציהם, שאינו מוכן לראות ב"עירוב צנוע" בין המינים חטא נורא. ניסיונו של יצחק לכפות עליהם קנאות חרדית היה פגיעה חמורה בפרנסתם, אבל גם סכנה מבחינת ש"ס: קנאות כזאת עלולה להדיר חלק גדול מהקהל הרלוונטי ולפגוע בהפצת המסר האידיאולוגי של המפלגה. הדברים המשיכו להתגלגל, עד שאמנון יצחק נתקל בסלע. לאסונו, התברר לו כי האישה החזקה בש"ס, כלתו של הרב עובדיה יהודית יוסף, היא בעצמה מעריצה של הזמר יעקב שוואקי. הרבנית יהודית יוסף אינה מוכרת במיוחד בציבור הרחב, וחבל – כי כמו נשים חזקות אחרות בהיסטוריה בחצרות מלוכה, היא ממלאת תפקיד חשוב ביותר בבית הרב. בעלה, הרב משה יוסף, מחזיק באימפריה כלכלית: מערך הכשרות היוקרתי של המשפחה, "בית יוסף". למרבה העניין, הצליח אמנון יצחק להקליטה והשמיע את השיחה ברבים ברדיו גלי ישראל. "אמנון יצחק, הוא מחוק אצלי," אמרה יהודית, "אני עובדת עם הרגש". "ולמה?" אמר יצחק בעלבון למראיין, שמואל בן עטר, "כי יצאתי נגד זמר הבית."

            יהודית יוסף הכריזה מלחמה על אמנון יצחק, ופגעה בו בנקודה הכואבת ביותר: היא הדירה אותו מבית הרב. בשל מיעוט מידע אמין, לא ברור מתי הבין יצחק שכל המערכת הש"סניקית, שתמכה בו בעבר, פנתה נגדו והחליט להקים מפלגה מתחרה. לאימתו, ראה כי הרב עובדיה, הסמכות הרוחנית העליונה, יוצא כנגדו באופן אישי. "לא אפסיק ללמוד תורה בשביל שיחה בטלה" [עם אמנון יצחק], אמר הרב, "כי הוא מגדף את בני ביתי." יצחק ניסה לפנות למרן בכל מיני דרכים: שלח אנשים לחכות לו ליד המעלית בבית הכנסת, שם פתק בסידור שלו–הכל ללא הועיל. אם יהודית ומקורבים אחרים מחליטים שלא תראה את הרב, אתה לא תראה את הרב – ולא משנה מה היה מעמדך בעבר.

            ברגע שהסתבר שאמנון יצחק אכן מתכנן להקים מפלגה ולפגוע בש"ס, הרב עובדיה יוסף רתח והפעיל את כל התותחים הכבדים ביותר. יצחק העביר אז שיעור קבוע בישיבה ספרדית בבני ברק. ראש הישיבה פנה לרב עובדיה יוסף, ושאל אם מותר לבטל את השיעור של יצחק. "אני חושש לנפשי" לבטל שיעור תורה, כתב בהיסוס. הרב עובדיה ענה מיד, בפקס בחתימת ידו, וכתב כי "בזמן האחרון הנ"ל הקדיח תבשילו", ו"מצווה להחליפו באדם ירא שמיים."

            מכאן הגיעו הדברים למלחמה טוטלית של ממש. כפי שאמר יצחק בנאום ההפסד שלו, הרב עובדיה יוסף הכריז עליו ועל מצביעיו כמקוללים בעולם הזה ובעולם הבא. ח"כ שלמה בניזרי, זה שהילל אותו בעבר כ"רב גדול", תקף אותו בפומבי. אחיו של שלמה, הרב דוד בניזרי, הביא קבוצת בריונים לכנס של מפלגת "כוח להשפיע" (המפלגה של יצחק) בבית שמש, ופיזר אותו באמצעות צעקות וגז מדמיע. הרב עובדיה המשיך לאיים בקללות, קפידות, חרמות ונידויים על כל מי שילך עם יצחק. בתגובה, פנה המחזיר בתשובה כנגד הרב עובדיה עצמו, ואמר כי דיין שאינו שומע את שני הצדדים בבואו לפסוק דין "אין לו מחילה עולמית". בניגוד לחיים אמסלם, שהקפיד להפריד בין הרב עצמו לבין אנשי חצרו, אמנון יצחק התחיל לתקוף גם את הרב עובדיה יוסף עצמו. "אף אחד מהם לא יינקה," אמר על רבני ש"ס בנאום ההפסד, והכריז עליהם כגרועים מיוסי שריד, משולמית אלוני, מטומי לפיד – אפילו מירון ידען, ראש הכולל שנעשה מחזיר בשאלה ושנוא נפשם של הרבנים החרדים.

            בראיון בגלי ישראל, שהוזכר לעיל, היה אמנון יצחק בטוח – בטוח לחלוטין – כי יש לו צבאות של תומכים מאחוריו. אחרי הכול, הוא החזיר אנשים כה רבים בתשובה, וזכה מהם לכבוד מלכים. הוא הוזמן להרצאות בפני קהל מעריץ ברחבי העולם כולו. הוא התפאר ששליש עד שני שליש מהקהל של ש"ס הם בעלי תשובה "שלו". הייתה בכך כמובן הגזמה פראית. רוב מצביעי ש"ס מעולם לא היו קשורים לאמנון יצחק. אולם בעלי התשובה "שלו" היו ללא ספק רבים. הם לא היו מקנים לו עשרה מנדטים, כפי שהתפאר, אבל בתוספת למצביעים מזדמנים אחרים, הם יכלו להעביר אותו את אחוז החסימה. כפי שעלה מנאום הניצחון הזחוח של אריה דרעי, שבו מילאו אמנון יצחק וחיים אמסלם תפקיד מרכזי, קריאת התיגר על ש"ס "מבפנים" נתפסה כאיום בלתי נסבל.

            ש"ס הגיבה בהיסטריה. גם אם לא נאמין לכל ההאשמות בזיופים גורפים שהעלה יצחק בנאום ההפסד, וכמה מהן אכן נשמעות הזויות, ישנו פרט מידע אחד שכנראה תואם למציאות: המוני מסרונים נשלחו למצביעים, עם הודעה לפיה אמנון יצחק פרש מהמרוץ כדי לא לצער את הרב עובדיה. מכוניות של ש"ס עם רמקולים, ולחשנים שעמדו ליד קלפיות, חיזקו את המסר. מכיוון שהרב חיים אמסלם התלונן על אותו תרגיל, ממש באותו הזמן – ככל הנראה מדובר בתופעה אמיתית.

אולם בסופו של דבר, לא ניתן לייחס את תבוסתו של יצחק אך ורק לתרגילים המלוכלכים של ש"ס. אולי הם מנעו ממנו לעבור בדוחק את אחוז החסימה, אבל ברור כי כוחו היה קטן בהרבה משצפה. לו היו לו המוני תומכים, כפי שהתפאר, כל התכסיסים שבעולם לא היו מונעים ממנו להיבחר. סוכן המשנה שסבר כי הוא יכול לקרוא תיגר על שולחיו, גילה כי כוחו עומד לו רק כל עוד לא פנו הללו נגדו ישירות. הקהל של יצחק, האנשים שהחזיר בתשובה, נכנסו לעולם שנשלט בידי מערכת מורכבת של סמלים דתיים ורגשיים שאי אפשר לנתק אותם אלה מאלה. לא בכדי הדגישה ש"ס בקמפיין שלה את תחושת ה"ביחד" הקהילתית. הסיסמא "את אחיי אנוכי מבקש", הג'ינגל הסוחף ורווי הסמלים הרגשיים, אריה דרעי המוזג באהבה תה לאמו מקנקן מרוקאי מסורתי, המוני התומכים הנלהבים, שכוללים גם חילונים ונשים ללא כיסוי ראש – כל אלו שידרו קהילתיות שנמצאת מעבר לחלוקה הפנימית לפלגים. המסרים של ש"ס הבהירו שמחיר ההליכה עם יצחק הוא נתק מן הביחד שש"ס עדיין מייצגת.  מר"ן עובדיה יוסף מגלם, עבור אנשים רבים, את כל הסמלים הללו בדמותו של אדם אחד. גם רבים מאלו שאהבו את יצחק והעריצו אותו, לא היו מסוגלים בסופו של עניין לצאת כנגד כל מערכת הסמלים שהיתה מקודשת עבורם. כאשר נדרשו לבחור בין הערצתם לרב אמנון יצחק לבין תחושת ההשתייכות שלהם לקונסנזוס, הם בחרו בקונסנזוס.

מסמכים היסטוריים מסקרנים שהגיעו לינשוף מספרים כיצד פספסה מדינת ישראל את ההזדמנות הראשונה לכונן שוויון בנטל: לידיעת הקורא יאיר לפיד.

(ותודה לסופר דוד מלמד ששלח אלי את המסמכים)

לפני מספר חודשים הגיעו אלי, ברשימת תפוצה כלשהי, שני מסמכים היסטוריים מעניינים מראשית ימי המדינה (1958): מכתב של הרב הראשי דאז, יצחק הלוי הרצוג, לראש הממשלה דוד בן גוריון, ותשובתו של "הזקן". שני המכתבים עסקו בשאלת גיוס בחורי הישיבות, ובאופן כללי השתלבות הציבור החרדי בחברה הכללית, באופן שייראה אקטואלי להדהים גם בימינו. מהמכתבים עולה ריח חריף של החמצה. בן גוריון התבטא בבהירות ובתבונה, אמר את כל הדברים הנכונים, אפילו גילה נחישות מנומסת מול תביעותיו של הרב – אולם בשורה האחרונה כשל. טעותו, כפי שנראה, לא היתה בקו המדיניות שבחר לנקוט בפועל, אלא דווקא בכשלונו להבטיח את קו המדיניות הזה באמצעות חקיקה מסודרת.

באופן לא מפתיע, מטרתו של הרב הרצוג, ששם עצמו כשומר החומה, היתה למנוע כל גיוס של בחורי ישיבה לצה"ל. הטיעונים מוכרים: היטלר השמיד לא רק את הגוף היהודי, אלא גם את הנפש; לימוד התורה הוא בית היוצר למהותה הרוחנית של האומה, ומעניק לה חומת מגן מיסטית לא פחות מאשר הלוחמים המחרפים את נפשם בחזית. בניגוד אולי לרוב המנהיגים הדתיים היום, הרצוג ראה בבן גוריון ("מכובדי היקר והנעלה") לא רק מנהיג חילוני אלא אישיות רוחנית, המגלמת בדמותה את גאולת ישראל המתחדשת. לפיכך, עליו להגן על העם לא רק במישור החומרי אלא גם במישור הרוחני:

נחרדתי עמוקות ולבי נשבר בקרבי לנוכח השמועה כי נתעוררה כוונה להכניס שינויים במעמד הקיים של תלמידי הישיבות, שגיוסם נדחה כל עוד הם יושבים בחצרות בית ה' ומקדישים את ימיהם לתורה […] זכויות היסטוריות, שגודלן עד שמי רום, נפל בחבלו של כב' להחזיר תפארת החירות והפדות לישראל ולכונן ממלכתו העצמאית במכורתו. נתקיים בכבודו "ויהי דוד בכל דרכיו משכיל" […]  חובה מוטלת על העם היושב בציון תחת שמי חיי עצמאות להעניק לבני הישיבות אשר הופקדו לשמור על נכסי הרוח של האומה (והם עושים את זה במסירות נפש ובהקרבה לא ישוערו במצב כלכלי כבד מנשוא שלא יתואר בדברים) – שחרור מכל חובת גיוס כל דהו, כל עוד הם יושבים באוהלה של תורה. כי אף הם מגוייסים ועומדים הם על בטחונה של תורת ישראל ומורשתו, אשר בהן תפארתן ובגללן הגענו עד הלום.  […] אני בא איפה לפני כב' בלב רועד, אבל בביטחון, כי כב', אשר התרומם לספירות כלל ישראליות בהעניקו לתלמידי הישיבות את מעמדם המיוחד לגבי הגיוס יוסיף להראות את חיבתו והוקרתו לבני התורה, ולא יחול שום שינוי במעמדם זה, אף כמלוא נימה.

בתשובתו, אמר בן גוריון את הדברים הבאים:

אשר לבחורי הישיבה, הדבר, נדמה לי, אינו כה פשוט. כשפטרתי לפני עשר שנים בחורי הישיבה משירות בצבא היה מספרם מועט וגם, כפי שנאמר לי אז, היתה זו הארץ היחידה, שבא נשארו לומדי תורה לשמה, אם כי עלי לציין בשמחה שבחורי הישיבה לקחו חלק במלחמה על הגנת ירושלים כמו כל צעירי ירושלים. המצב מאז נשתנה. בחורי הישיבה רבו. איני יודע אם יש יסוד לאשמה כי יש כאלה שהולכים לישיבה לשם השתמטות. אני רוצה להניח כי אין לטענה זו שחר. אבל אין ספק כי במשך הזמן רבו בחורי הישיבה, ומספרם הגיע לאלפים. […]וזוהי קודם כל שאלה מוסרית גדולה, אם ראוי הדבר, שבן אמא פלונית יהרג להגנת המולדת, ובן אמא אלמונית ישב בחדרו ולומד בבטחה, כשרוב צעירי ישראל מחרפים נפשם למות. ולכן הצעתי (לא הוריתי, אלא הצעתי) שבני הישיבה המקדישים כל חייהם ללמוד התורה – ילכו לאימונים בסיסיים של שלושה חודשים, ואחרים – ישרתו בצבא ככל צעיר בישראל. אסור לשכוח שאין אנו ממשיכים פה חיי הגלות, ותלויים בחסדי זרים […] אנו עומדים ברשות עצמנו. ועול הביטחון מוטל עלינו בעצמנו. זוהי זכות גדולה שזכינו לה אחרי מאות בשנים, וזכות זו מחייבת לדעתי כל צעיר בישראל.

אבל תהיה זו טעות להתבונן על מכתב זה בעיניים נוסטלגיות, ולהתבשם מנחישותם של מנהיגי העבר אל מול ההשתמטות החרדית. בן גוריון אומר אמנם את הדברים הנכונים: הוא מצביע על הפגיעה בעיקרון השוויון, ועל החשיבות שבהגבלת מספר הפטורים מגיוס למעט מזער של עילויים לומדי תורה. אולם, במעין קדימון להתבטלות החילונית הרגילה כלפי החרדים, הוא לא העז לעמוד על דעתו ("לא הוריתי, הצעתי"), לא הצליח לעגן את המגבלה על מספר הלומדים בחוקים ותקנות או ליצור מוסדות שייפקחו על כך. למעשה, ההסדר לא היה מבוסס על חוק, אלא על הוראות שעה חלושות למיניהן, שהליכוד ביטל בנקל כאשר עלה לשלטון ב-1977. זו דוגמא נוספת לגישתו הכאוטית של בן גוריון לממשל, שהתבססה על הסדרים זמניים, קואליציות רגעיות ותקנות שעה, ולא על מוסדות ברי קיימא ומאריכי ימים.

מעבר לכך, אם רק אנשים מעטים, אותם עילויים המוכנים להקדיש את כל חייהם לתורה, יוכלו שלא לשרת, היכן מנגנון הבחינות הממשלתי שייקבע מי הם אותם "עילויים"? הותרת הדבר בידי ראשי הישיבות, כפי שקרה בפועל, היתה פרצה הקוראת לגנב: הרי ברגע שפרץ בגין את כל גדירות המכסה ב-1977, רבים מהם העניקו פטורים לכל צעיר חרדי שפנה אליהם, בלי שום קשר למידת יכולתו ללמוד תורה, רק כדי שלא יתגייס לצה"ל ויתפקר שם. כך נוצרה "חברת הלומדים" של ימינו, המנותקת מהצבא ומהחיים המודרניים, ומהווה נטל שאין כמוהו על הכלכלה הישראלית.

נזק זה קשה לתיקון כיום, מפני שגיוס חרדים כיום לצה"ל מצריך משאבים ניכרים, ומעמיד את הצבא בפני סכנה ממשית של הקצנה דתית (נוספת על זו שקיימת ממילא). אולם ניתן לשער שאם הממשלה היתה מקפידה על שילוב החרדים בצבא, ובכל יתר תחומי החיים של המדינה, כבר משלב מוקדם, החברה החרדית היתה, בהדרגה, נפתחת יותר לעולם הסובב ולחברה הכללית. כמו רבים מחוליי החברה הישראלית, הכישלון של בן גוריון נבע לפיכך מהתנהלותו הכאוטית: לא מכשל רעיוני, אלא מחוסר יכולתו לגבות את רעיונותיו בעוגנים חקיקתיים ומוסדיים שיעמדו במבחן הזמן.

ועוד משהו לסיום:

גישתו הכאוטית של בן גוריון התבטאה לא רק בפרשת תלמידי הישיבה, אלא גם בפרשה אחרת, אפלה וכואבת יותר, עליה כתבתי בזמנו כאן, בינשוף.

מה אפשר ללמוד מהבחירות לכנסת שהסתיימו בשעה טובה, והאם פולישוק שלנו יחזור סוף סוף לנתניה? מהו הקשר בין לבני לשלושה פנסיונרים על ספסל, כיצד תוכל שלי יחימוביץ' לשקם את כוחה, ומהי העצה הידידותית של הינשוף ליאיר לפיד ובנימין נתניהו? כמה הערות על הבחירות, והפעם – מתמקדים בליכוד ויריביו ממחנה המרכז-שמאל. על ש"ס ומלחמותיה הקטנות והנכלוליות נדבר בשבוע הבא. יש למה לצפות.

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

נתחיל דווקא מהסוף.

בפולישוק, הסדרה הקומית המוצלחת של שמואל הספרי, עומד הגיבור, פוליטיקאי בינוני ולא מוצלח במיוחד, בפני ברירה קורעת לב: האם להישאר במפלגתו השוקעת, או להצטרף להרפתקה פוליטית חדשה ומסוכנת של היו"ר הפורש. יועץ הסתרים הקשוח, קוֹזוֹ, סוקר בפניו את האופציות השונות, ומוכיח כיצד כל אחת ואחת מהן, ללא יוצא מן הכלל, תוביל אותו לחורבן פוליטי. בסופו של דבר, לא משנה מה יעשה, ייאלץ לחזור לביתו בנתניה ולחפש לעצמו עבודה אחרת.

נראה שהדומה ביותר לפולישוק האומלל שלנו הוא יו"ר קדימה, שאול מופז, שהצליח להיכנס בדוחק לכנסת על גביו של קמפיין פתטי, שכל כולו בקשת רחמים מהבוחרים. כפי שהדברים נראים עכשיו, כל האופציות גרועות מבחינתו. אם ייכנס לממשלה בתפקיד שולי, יתמוסס וייעלם – תומכי הממשלה יצביעו בבחירות הבאות לליכוד, לבית היהודי, אולי גם ליש עתיד. אם יישאר באופוזיציה, גורלו לא יהיה טוב יותר. רק מפלגות אידיאולוגיות חדות, נחושות ואנרגטיות, המדברות לליבו של ציבור בוחרים ספציפי, יכולות לשרוד באופוזיציה עם שני מנדטים. קדימה לא עונה בדיוק להגדרה הזאת. ולבסוף, גם האפשרות שהועלתה לא מזמן על ידי פרשנים – איחוד עם הליכוד תמורה לתפקיד שר הביטחון, אינה מבטיחה במיוחד. מופז אמנם יזכה לקדנציה אחרונה על ההגה, אבל קשה לי לראות מי יבחר בו בליכוד בפעם הבאה אחרי שפרש, בגד וערק פעמים כה רבות. הוא יכול לנסות להידחק ליש עתיד, אבל גם אם לפיד ירצה אותו, מדובר ככל הנראה בסידור לקדנציה אחת בלבד. עצה ידידותית למופז: תהנה מהקדנציה הקרובה.

ההזדמנות של לפיד

עצה ידידותית: לדרוש תשלום גדול במזומן, ועכשיו

ומהעלוב ביותר למנצח הגדול – יאיר לפיד צמח ועלה להיות הפתעת הבחירות. כמי שהתנדב במטה הבחירות של העבודה ב-22 בינואר, שמעתי עוד במהלך היום שלפיד (ביחד עם מרצ) הולך להפתיע מעל ומעבר לכל הציפיות, אבל גם אני הופתעתי מהתוצאה. 19 מנדטים ניתנו למפלגה הזאת (אביעד קליינברג כינה אותה בצדק "אוסף אקראי של חברים של הבוס") והציבו אותה בעמדת כוח חסרת תקדים כמעט בפוליטיקה הישראלית. במאמר קודם, טענתי שעל מנת להשפיע מבפנים, יש צורך במנוף לחץ אמיתי וכואב על ראש הממשלה. אם לא תוכל לאיים עליו באופן ממשי, הוא לא יתחשב בדעתך ורק ישתמש בך כעלה תאנה. באופן נדיר במיוחד, יאיר לפיד עומד עכשיו בקריטריונים הללו. בלעדיו, יוכל נתניהו להרכיב אך ורק ממשלה דחוקה שנתונה לחסדיהם של ש"ס והבית היהודי. כל קרוואן שייאלץ להזיז במאחז יאיים על קיומה, שלא לדבר על הסכנה הנשקפת מעריקים למיניהם – שניים כאלה, והוא בדרך החוצה. אם יתעקש עכשיו ויגלה תבונה פוליטית, יוכל לפיד לכפות על ראש הממשלה נתניהו ויתורים רבים. הוא בוודאי יודע, שרבים וטובים רומו ומוסמסו על ידי נתניהו לפניו. עליו לדרוש תשלום דרמטי, עכשיו ובמזומן – אחרת יימרח ויגלוש במדרון.

            יהיה מעניין לראות מה יתבע לפיד במו"מ הקואליציוני. מעמדו מחייב אותו לקחת את אחד התיקים הבכירים, אוצר, ביטחון או חוץ. שני הראשונים הם התאבדותיים. כשר אוצר, יהיה לפיד חתום על קיצוצים וגזירות, וכשר ביטחון, נו, כולם זוכרים מה קרה לעמיר פרץ. דווקא בתיק החוץ יכולים כישרונותיו לבוא לידיו ביטוי, והוא יכול להפיג משהו מהקיצוניות הליברמנית שהשתלטה קודם לכן על המשרד. אולי, וזו כבר משאלת לב, יוכל לפיד גם לשקם במעט את היחסים הרעועים עם טורקיה. במקביל, עליו לדרוש לאנשיו תיקים חברתיים מרכזיים: את החינוך, השיכון ואולי גם הפנים.

במיוחד, חשוב שיקפיד על מראית עין. הציבור שבחר בו מפונק, קפריזי ועובר במהירות בין מפלגות – ואם לא יביא סחורה, הוא ייעלם בבחירות הבאות כמו מפלגות המרכז לפניו. דווקא הימים הראשונים יהיו קריטיים, וההבטחות הקטנות אך הבולטות לעין חשובות במיוחד. אם, למשל, לא ייכפה על נתניהו ממשלה צרה, בת 18 שרים ונטולת טפילים ללא תיק – מטוטלת ההתלהבות תתחיל להתהפך וזו תהיה תחילת הסוף שלו. בהקשר זה, התעקשותו על הדרת נתן אשל מהמו"מ היתה בחירה אסטרטגית טובה. היא לא עלתה לו בדבר, ויצרה מומנטום תקשורתי חיובי שעל גבו הוא יכול לרכב למשא ומתן. לסיכום – יאיר לפיד יכול לעלות מעלה מעלה, ויכול להתרסק. הנסיבות לטובתו, הכוח בידיו, ואם יתנהל נכון הוא אף עשוי להיות ראש ממשלה בקדנציה הבאה. אם ייכשל, לעומת זאת, יהיה זה אך ורק באשמתו שלו.

הכרטיס הצהוב של נתניהו

עצה ידידותית: לשרוד

כפי שאמר רובי ריבלין, הכרטיס הצהוב ניתן בבחירות אלו לליכוד. אולי רוב העם רוצה עדיין את נתניהו כראש ממשלה, אבל ברור כי איש לא מתלהב ממנו. כנסי הבחירות שלו היו חצי ריקים ומביכים, מלאים בפקידי עירייה עייפים שאולצו להגיע ועזבו לפני הסוף. עם שלושים ואחד מנדטים, הליכוד הוא עדיין המפלגה הגדולה ביותר, אבל השטח שלו מת ומבועי התמיכה שלו הולכים ומתייבשים. בגדול, קהל הבוחרים סימן שאם ימשיך במדיניותו הנוכחית, גורלו יהיה רע ומר. מהי המדיניות הנוכחית וכיצד יש לשנותה? לא ברור. מה שברור הוא, שהשילוב של סטגנציה מדינית מחד ומס שפתיים למדינה פלסטינית מאידך, היה הרסני לליכוד, מפני שהבריח בוחרים ללפיד מחד ולבנט מאידך. הרסנית עוד יותר היתה עליית מחירי הדיור, שצפה לתודעה בעקבות המחאה החברתית, ומחדלי הממשלה בנושא השוויון בנטל. אם לא יחולל נתניהו מפנה דרמטי באחד מהנושאים הללו, הוא עלול למצוא את עצמו בבחירות הבאות באופוזיציה. גם אם יחולל מפנה כזה, והדבר מסובך ביותר הן בשל מבנה הקואליציה והן בשל התנאים האובייקטיביים, הקרדיט עלול להירשם על שמו של לפיד. גם הרכבת הקואליציה עלולה להיות קשה מנשוא, וכל הצירופים האפשריים יסבלו מחוסר יציבות כרונית. אפשר אולי להושיב את לפיד וש"ס ביחד בהסכם קואליציוני כלשהו, אבל האם ניתן לשמור אותם ביחד לאורך זמן? ימים יגידו. בכל מקרה, מצבו של בנימין נתניהו קשה, ויוסיף להיות קשה לאורך כל הקדנציה, עד לבחירות הבאות.

הכישלון החלקי של שלי יחימוביץ'

עצה ידידותית: לחזור לבסיס השמאלני, לשתף פעולה עם מרצ ויותר מכל – להתאחד עם התנועה

עם חמישה עשר מנדטים, אין ספק שהעבודה יצאה מהבחירות הללו ושליש תאוותה בידה; רק שני מנדטים יותר מהכישלון המהדהד של אהוד ברק, אחרי ההבטחה הגדולה והסקרים שניבאו, אך לפני מספר חודשים, עשרים וארבע מנדטים. קל לקונן על כניסתה המיותרת של ציפי לבני לזירה, שבזבזה מנדטים יקרים, אולם החור שדרכו חדרה לבני נפער באדיבותה של יחימוביץ'. יו"ר העבודה, כמסתבר,  חזרה על אחת מטעויותיו הישנות, וההרסניות יותר של אהוד ברק: היא ניכרה את קהל תומכיה הטבעי, ששייך רובו לשמאל. וכך, אלו שהאג'נדה המדינית חשובה להם נדדו לציפי לבני או למרצ. אני יודע שהיא היתה מעוניינת למשוך לעבודה תומכים חדשים מימין, אך הדברים אינם סותרים זה את זה. היה אפשר לדבר על הסכם שלום, למשל, בנימה מרכזית ומתונה יותר מהרטוריקה השמאלית של מרצ וחד"ש, אך בכל זאת לדבר עליו כנושא מרכזי. היה אפשר גם להבהיר שהעבודה אינה אויבת של המתנחלים, בלי להתחנף אליהם ולהסתיר את חילוקי הדעות עמם כפי שעשתה יחימוביץ'.

אני לא בטוח, כפי שטוענים מבקרים מסויימים היום, שההצהרה על אי הכניסה לממשלה גרמה ליחימוביץ' לדמם קולות ללפיד. אולי, אבל היא גם הביאה קולות של מצביעים אחרים שאינם מעוניינים בזחילה לממשלת נתניהו, והירידה בסקרים החלה עוד לפני ההתחייבות הפומבית הזאת. הצרה היתה, שההבטחה ניתנה מאוחר מדי, ולכן נתפסה על ידי הפרשנים (אולי שלא בצדק) כ"ספין" או כ"סלטה פוליטית". כך, רוב המצביעים שציפו להצהרה כזאת לא היו מרוצים ממנה. אם יחימוביץ' היתה מבטיחה שלא להצטרף לממשלה לאחר האיחוד בין נתניהו לליברמן, למשל, ההתחייבות היתה נתפסת כאידיאולוגית ונקייה יותר, ואולי היתה מוסיפה מנדטים למפלגת העבודה.

אולם בכל זאת, אין לעבודה יותר מדי סיבות לבכות. חמישה עשר מנדטים זה עדיין לא מעט, והכי חשוב – הנסיבות הותירו למפלגה נישה פוליטית שלמה לעבוד בתוכה. מכיוון שלפיד יישאר בקואליציה, ולבני חלשה ומבולבלת, יחימוביץ' תוכל לפעול רבות כיו"ר האופוזיציה. כך, בעתיד, תוכל לבנות את עצמה מהתנגדות לקיצוצים, הגזירות, ויתר הכישלונות הפוטנציאליים של ממשלת נתניהו-לפיד. אולם רק התנהלות נכונה תאפשר לה לקצור את הפירות הללו. אם תהיה ראש אופוזיציה אנמית ורדומה, כמו לבני בשעתה, תפסיד את עולמה. מיותר לומר שכניסה לממשלה תהיה אסון שאין לתארו: היא תמחק את השרידים האחרונים של אמינות העבודה ועלולה אף לפרק אותה פיזית. כל ההישגים, אם יהיו, ירשמו על שמו של לפיד, אך יחימוביץ' תסבול מהכישלונות. כעת, עליה לקחת את התפקיד של יו"ר אופוזיציה רעשנית ואנרגטית – ולהתעלם מקולות העסקנים והסכינאים במפלגתה. אי אפשר להדיח אותה עד הפריימריז הבאים, ואם תשכיל להשתמש בזמן כהלכה, תוכל להגיע אליהם מעמדה של כוח. חשוב מכל: היה ותשכיל לשתף פעולה עם מרצ ולהתאחד עם התנועה, היא תשפר את מצבה אלפי מונים.

התנועה

עצה ידידותית: להתאחד עם יש עתיד, או עם מפלגת העבודה

עם שישה מנדטים בודדים, התנועה של ציפי לבני היא אחד הכישלונות הגדולים ביותר של הבחירות הללו. את שלי יחימוביץ' מאשימים שנפלה כי התמקדה אך ורק בנושא החברתי, אולם מסתבר כי התמקדות בנושא המדיני בלבד היתה הרסנית אף יותר. לחובתה של ציפי לבני גם עמד גם כישלונה, כראש אחת מהאופוזיציות האנמיות והפתטיות ביותר שזכורות לי. בעיני נתקלתי בלא מעט מצביעי לבני פוטנציאליים, שנרתעו ממנה ברגע האחרון בגלל הסיבה הזאת בדיוק, וגם אלו שהצביעו לה עשו זאת לרוב כברירת מחדל. וכמובן, גם העריקים מקדימה והעבודה לא הוסיפו קולות, ובמקרה הגרוע אולי אף הגעילו והבריחו תומכים. כאן תוכלו לראות את תשדיר "שלושת הפנסיונרים" המצחיק עד דמעות של מרצ, שעוקץ את לבני בנקודה הזאת בדיוק.

במצב הנוכחי, אין ל"תנועה" של לבני שום קיום עצמאי. על ראשיה לחשוב על האסטרטגיה שהם מעדיפים לבחור. השתלבות בממשלה כמסגרת עצמאית היא מסוכנת עד התאבדותית. ששת המנדטים של לבני לא יכולים לתת לה השפעה של ממש על התהליך המדיני, וגם הישגים אפשריים (סבירות נמוכה ביותר) לא ירשמו על שמה, אלא על שמו של לפיד –  במיוחד אם יהיה שר חוץ. אם תרצה בכל זאת להיכנס, עדיף לה להתאחד עם לפיד. עסקה כזאת עשויה להיות אטרקטיבית לשני הצדדים: היא גם תגדיל את כוחו של לפיד, וגם תבטיח את עתידה של לבני. לעומת זאת, אם תעדיף ללכת לאופוזיציה – היא חייבת ליצור איחוד כוחות עם מפלגת העבודה שיבטיח את קיומה כפלג עצמאי. איחוד כזה יכול להיות אטרקטיבי מאד עבור שלי יחימוביץ', כי הוא יעלה את מספר המנדטים ל-21 וישכיח במידת מה את הכישלון החלקית בבחירות. המכשול יהיה, כמובן, עמיר פרץ. מעדות אישית אני יכול לומר כי הוא פופולרי במפלגת העבודה בערך כמו ח'אלד משעל בועד המרכזי של הפת"ח. אבל אם שני הצדדים יתגברו על הבעיה הזאת, הרווח יהיה כולו שלהם.

מרצ

ואי אפשר בלי כמה מילים לסיום על ההישג המרשים של מרצ בראשות זהבה גלאון. מסתבר שההשתלטות על המותג הבעייתי "שמאל" וההתמקדות בזכויות האזרח דווקא היו מהלכים מוצלחים במיוחד. בבחירות הללו, אני וכמה מחבריי נתקלנו בתופעה מרתקת: מצביעים שהתלבטו בין מרצ לבנט, או סתם ימנים שהאג'נדה של זכויות האזרח הילכה עליהם קסם. מרצ לא תשפיע על הנושא המדיני, חשו, אולם היא יכולה לדאוג לזכויות הקהילה הגאה או נישואים אזרחיים. זהבה גלאון צריכה להמשיך בדרכה הנוכחית, כאופוזיציה פעילה שיכולה, במידת הצורך, לשתף פעולה עם נציגי הממשלה בחקיקה חברתית. אם תנהג כך, סביר מאד כי תתחזק משמעותית בבחירות הבאות.

וכל השאר

ושורה אחרונה למצביעי המפלגות הקטנות משמאל, דע"ם, ארץ חדשה, הירוקים, עלה ירוק וכדומה: אני משער שגם אתם יודעים היום כמה שווים המודלים האינטרנטיים ו"מחקרי העומק" שהבטיחו לכם לעבור את אחוז החסימה. כל הכבוד, חברים, הממשלה החדשה של ביבי רשומה גם על שמכם. מכל החבורה הזאת, חבל לי רק שאסמה אגברייה-זחאלקה לא נכנסה לכנסת. אם תשכיל להשתלב בקדנציה הבאה במפלגה כמו מרצ, כולנו נצא מורווחים.

עוד משהו לסיום….

יש מישהו מביניכם שעדיין לא קרא את בלוג תשדירי הבחירות השנון של רחלי רוטנר, נערה בהצבעה? אם לא – איך תדעו מה הקשר בין ציפי לבני להופ קטנטנים, למה אסור להתעסק עם שאול מופז, מיהו האפרוח הכי חמוד ומהי זהותו האמיתית של המשיח גואל ישראל? כאן תוכלו להתענג על כל הטורים כולם. וגם, לאוהבי החידודים מביניכם, לא לפספס את התשדיר של מרצ: "חיים שלי- הכנתי לך אוכל!"

אחרי השבוע הסוער שעבר עלינו עם הבחירות הכלליות לכנסת, אולי כדאי להירגע על הספה עם ספר טוב. בימים טרופים אלה, מגיע אליכם הינשוף עם שתי המלצות קריאה חמות: "סיפור חייו של טולקין" מאת המפרי קרפנטר (בתרגומי שלי), והאפוס האתיופי המסעיר "כבוד המלכים", בתרגום רן הכהן, על התככים והאינטריגות בחצרו המעטירה של שלמה המלך. הינשוף הספרותי במסע חדש, מהארץ התיכונה להרי מלכות חבש.

נו, אז הבחירות עברו – והמערכת הפוליטית כולה סוערת וגועשת. בניגוד למה שהבטיחו לנו כמה פרשנים בינוניים וחסרי מעוף, התוצאות מפתיעות במיוחד, ורבים כבר שאלו אותי לדעתי. מכיוון שגם אני צריך כמה ימים כדי לנוח ולעכל את הדברים, החלטתי לעזוב בינתיים את הפוליטיקה ולהסיח את דעתכם במשהו נחמד יותר. כמו שכמה מכם יודעים, הגעתי לארץ לגיחה קצרה כדי להצביע ולהתנדב בבחירות, ואת היומיים האחרונים ביליתי בטיסות ממושכות ומתישות מהמזרח התיכון לארץ השמש העולה. ומה יש לעשות בטיסה חוץ מלקרוא ספרים טובים? עכשיו, כשנחתי בשלום בטוקיו, החלטתי לתת לכם שתי המלצות קריאה טובות לסוף השבוע הבא.

לפני שנים ארוכות, הוצאת ספרי אחוזת בית ביקשה ממני לתרגם לעברית את סיפור חייו של טולקין, הביוגרפיה של מחבר ההוביט ושר הטבעות מאת המפרי קרפנטר. כחובב ותיק של טולקין ופעיל באגודת טולקין הישראלית, כמובן שקיבלתי על עצמי את המשימה בהתלהבות וניגשתי למלאכה. במשך שנים נותר התרגום על המדף, בעיקר מסיבות של תזמון, וכעת החליטה ההוצאה להדפיס אותו סוף סוף, ולא סתם – אלא עם אחרית דבר מפרי עטו של ד"ר עמנואל לוטם, מתרגם שר הטבעות לעברית.

כל מי שקרא בנשימה עצורה את שר הטבעות, כל מי שאהב את ההוביט והתרגש מסיפורי המיתולוגיה של הסילמריליון, או אפילו סתם אהב את הסרטים של פיטר ג'קסון, ייהנה מיצירתו העשויה לתלפיות של קרפנטר. בניגוד לביוגרפיות משעממות מהסוג המצוי, המחבר אינו מסתפק בלגולל את סיפור חייו של ג'.ר.ר. טולקין. למעשה – זו היתה המלכודת העיקרית שעמדה בפניו, מפני שחייו של טולקין לא היו מסעירים במיוחד. בסך הכל, הוא היה מלומד בריטי אוקספורדי, שחי בפרברים של המעמד הבינוני, יצא לחופשות באתרי נופש משמימים ולא עבר הרפתקאות ברחבי העולם. וזו בדיוק השאלה ששואל קרפנטר: כיצד אדם שנפשו יצאה להרים רחוקים, והפליגה על כנפי הדמיון ליבשות מיתולוגיות ואוקייאנוסים נידחים, הסכים לחיות חיים כל כך שגרתיים? היינו מצפים, אחרי הכל, שמחברם של ספרים כמו ההוביט או שר הטבעות ינהל אורח חיים שונה לחלוטין: יפליג בין קרחונים בקוטב הצפוני, יטייל בג'ונגלים בהודו, או לפחות יבלה את רוב זמנו בין הפסגות הנישאות בשוויץ. טולקין הוא לא הדוגמא היחידה לכך, דרך אגב. קארל מאי, שכתב ספרי הרפתקאות על האינדיאנים בארצות הברית, ספרים שהלהיבו את דמיונם של מיליוני בני נוער ברחבי העולם כולו, לא עזב את אירופה מעודו. ואולי, שואל קרפנטר, הכלב קבור דווקא כאן? אולי יש קשר דווקא בין החיים המשעממים ליצירתיות המשוחררת מכבלי המציאות? כך, הופך ספר שהיה יכול להיות ביוגרפיה שגרתית למסע ייחודי לפסיכולוגיה האנושית, למבועי היצירה והדמיון. סיפור חייו של טולקין הוא ספר חובה לא רק לחובבים, אלא לכל מי שמתעניין בספרות, בפסיכולוגיה, בהיסטוריה בריטית או במיתולוגיה. לספר מוצמדת אחרית דבר שכתב ד"ר עמנואל לוטם – המתרגם החדש של שר הטבעות לעברית. בין היתר, מתייחס ד"ר לוטם גם לפולמוס התרגומים הידוע לשמצה בינו לבין קהילת טולקין הישראלית – כל מי שזוכר את הימים הרחוקים האלה יזכה ללא ספק למנה הגונה של נוסטלגיה (למי שרוצה להיזכר, ראו כאן, כאן וכאן – מדהים שמישהי טרחה לכתוב על זה עבודת מ"א).

רן הכהן מוכר מזה שנים רבות בישראל כמתרגם מחונן מהשפה הגרמנית, וזכור במיוחד לטוב תרגומו למיכאל קולהאס, יצירת המופת הרומנטית של היינריך פון קלייסט. לכן, הופתעתי כאשר ראיתי, בביקור אקראי בחנות ספרים, כי הוא תרגם והוציא בעברית את כבוד המלכים (קָבְּרָה נָגַאשְט) האפוס הלאומי של אתיופיה על שלמה המלך ומלכת שבא. כבוד המלכים תורגם על ידי רן הכהן ישירות מגֶעז, השפה האתיופית הקלאסית – לשון שיש לשער כי מעטים בלבד בישראל שולטים בה. הישגו של המתרגם הוא כביר, ולא יהיה מוגזם לומר שהספר ראוי להיכנס לפנתיאון של תרגומי המופת בשפה העברית. רן הכהן הצליח לתרגם את הסיפור האתיופי העתיק לעברית מקראית-משנאית, שמשמרת את האווירה העתיקה והמיתית של היצירה. ובכל זאת, התרגום בהיר, שוטף וקולח. מעטים הם המתרגמים המסוגלים לתרגם יצירות עתיקות לעברית ארכאית מחד ומובנת מאידך – רן הכהן הוא בלא ספק אחד מהם.

כאן אפשר לקרוא חלק מההקדמה ואת הפרקים הראשונים של התרגום החדש

התרגום של כבוד המלכים מלווה בהקדמה מעמיקה ומאירת עיניים, המגוללת את סיפורו של האפוס על רקע הדת, ההיסטוריה והתרבות העתיקה של אתיופיה; מלכות ההרים העתיקה שהצליחה לעמוד במשך מאות רבות של שנים מול האימפריאליזם המוסלמי והמערבי כאחד. מאז המאה ה-14 ועד לשנות השבעים של המאה העשרים, נשלטה אתיופיה בידי הסולומונים – שושלת קיסרים שרואה את מקורה במלך שלמה ובמלכת שבא. מכאן – שהתנ"ך הוא אחד ממקורות ההתייחסות המרכזיים של התרבות האתיופית, עוד יותר מאשר בנצרות האירופית והמזרחית. נוסע פורטוגזי, למשל, תיאר את הנצרות האתיופית כ"תערובת נתעבת" של מנהגים יהודיים ונוצריים, ואכן האתיופים שמרו באופן מסורתי רבים מדיני הכשרות והשבת. בהקשר זה, יתכן והכנסייה האתיופית הושפעה גם מהקהילה היהודית העתיקה והמפוארת של חבש, ביתא ישראל, שיש הטוענים כי ישבה בהרי חבש עוד בטרם הופעת הנצרות והאסלאם באזור הזה של העולם. לדעתי, דווקא הדמיון בין הרב במנהגים ובתרבות בין היהודים והנוצרים באתיופיה, הוביל את הכנסייה והמלוכה לרדוף את היהודים לא פחות ואף יותר מאשר במקומות אחרים. מעניין, דרך אגב, שנוכחותה של קהילה יהודית זו בישראל לא יצרה עד היום עניין של ממש בתרבות האתיופית, ויש לקוות שתרגומו של רן הכהן הוא ראשיתו של מפנה גם מבחינה זו.

אחד האלמנטים ה"היהודיים" המרכזיים המייחדים את הנצרות האתיופית הוא פולחן ארון הברית. איפה נמצא למעשה הארון המפורסם הזה, שחולל גדולות ונצורות בסיפורי המקרא? הוא הלך עם בני ישראל במדבר, המית חורבן על הפלישתים שחטפוהו, וגם הרג חלק מנושאיו התמימים, עוזא למשל – וכל מי שהעז לגעת או להתבונן בו ללא היתר. אולם הארון נעלם לאחר תקופת בית ראשון ועקבותיו אבדו. מאז ומתמיד, ובמיוחד בעידן המודרני, הלהיבה התעלומה הזאת את דמיונם של רבים. בסרט אינדיאנה ג'ונס והתיבה האבודה, למשל, מחסל ארון הברית גדוד שלם של חיילים וארכיאולוגים נאצים שחופרים אותו בחולות מצרים. מאז יציאת הסרט, ניסו "חוקרים" פופולריים רבים להתחקות אחר מוצאותיו של הארון, ביניהם אריך פון דניקן הידוע, שטען (מפתיע מאד) שארון ה' הגיע דווקא מהחלל החיצון. בספרו, הסתמך דניקן בין היתר על תרגומים של מקורות אתיופיים עתיקים – ועל בסיסם טען שהארון המפורסם טמון עד היום באתיופיה.

לא רק בלשים מפוקפקים קמעא כמו דניקן, אלא גם חוקרים רציניים מסכימים כי לתרבות האתיופית קשר אמיץ למיתוס של ארון הברית. תשמיש הקדושה העיקרי בכנסיות אתיופיות הוא מעין תיבת עץ, לעיתים מצופה בפיתוחי זהב, שנועדה לחקות את הארון. זאת ועוד: בכנסיית מרים ציון העתיקה שבעיר אקסום, טמון לגירסתה של הכנסייה האתיופית ארון הברית האמיתי והמקורי, שנגנב על ידי בנו של שלמה המלך מירושלים.

כה חשוב הוא הארון בתרבות האתיופית העתיקה, עד שלעיתים נדמה כי הוא שחקן מרכזי בהיסטוריה הקדושה – לא פחות מהאב, הבן ורוח הקודש. כך, למשל, כותב האפוס כבוד המלכים על בריאתו של הארון (מכונה גם "ציון", כל הציטוטים מתרגום רן הכהן):

אבל למען ציון, תיבת תורתו של אלוהים, ברא תחילה את השמיים ושמח שהיא תהיה משכן לתהילתו בעולם. ברצונו הורידה לארץ ומסרה למשה, כדי שיעשה אותה כתבניתה; ואלוהים אמר לו, "עשה תיבה מעץ אשר לא ירקב וצפה אותו זהב טהור ושים בתוכה את דבר תורת הברית אשר כתבתי באצבעותיי על שני לוחות הברית, למען ישמרו את תורתי" השמיימית והרוחנית בה, וצבעה ויופיה מרהיבים, דומים לישפה ולברקת ולפטדה וליהלום ולתרשיש ולאור; ותאווה היא לעיניים ומשובבת ומטריפה את הלב; כי במחשבת אלוהים נעשתה, לא מעשה ידי אומן מבני האדם, אלא הוא עצמו עשאה משכן לתהילתו. ורוחנית היא ומלאת חסד; שמיימית היא ומלאת אור; חופשית היא ומשכן היא לאלוהות, אשר בשמיים משכנה ועל הארץ תהלך, ותשכון עם בני האדם ועם המלאכים, מולדת האדם, ישועתו, ומשכן לרוח הקודש. ובתוכה עומר זהב כמידת המן שירד מן השמיים; ומטה אהרן, שפרח אחרי שיבש מבלי שהשקוהו מים.

כבוד המלכים, פרק יז: על כבודה של ציון

אבל איך בכלל הגיע ארון הברית, שנוצר כפי שראינו עם בריאת העולם, מירושלים לאקסום? בדיוק על השאלה הזאת עונה הסיפור שלפנינו. האפוס, שמסתמך על סיפור שלמה ומלכת שבא בספר מלכים א', מספר בפרוטרוט על המפגש בין המלך התנכ"י האגדי למלכה היפיפייה. בניגוד למסורת האגדתית של הממלכה היהודית בחיימר (דרום תימן), הטוענת כי מלכת שבא הגיעה מדרום חצי האי ערב, טוען כבוד המלכים כי היא היתה מלכת אתיופיה ושמה מָקֶדָה:

ואותה מלכת הדרום היתה נאה ביותר בתואר ובמראה, בדעת ובתבונה, שנתן לה אלוהים כדי שתלך לירושלים ותשמע את חכמת שלמה; שהרי על דעת אלוהים נעשה הדבר, ולרצונו. והיתה עשירה ביותר, כי אלוהים נתן לה כבוד ועושר וזהב וכסף ובגדים יקרים וגמלים ועבדים וסוחרים, והיו סוחרים בשבילה בים וביבשה, בהודו ובאסואן.

כבוד המלכים, פרק כא: על מלכת הדרום

 בעולם האגדתי של האפוס, נשלט היקום בידי שלוש ממלכות שונות: רומא (בינזנטיון), יהודה ואתיופיה. אולם יהודה עומדת לרדת ולשקוע, והעולם עתיד להיות מחולק בין רומא לאתיופיה – הממלכות שקיבלו עליהן את הנצרות. בעיני מחברי כבוד המלכים לא מדובר כמובן בדת חדשה, אלא ביהדות המקורית של ימי שלמה אותה נטש עם ישראל.

מלכת שבא שומעת את שמעו של שלמה המלך מסוחר אתיופי – שמתאר לה עד כמה טובה חצרו, וכמה יפה; כמה נאה מראהו, כמה גדולה חוכמתו וכמה שופע עושרו. המסע קשה אמנם, אולם היא לא מתאפקת ובוחרת להגיע לירושלים. שם, נעתקת נשימתה מהפלאים שהיא רואה:

ותבוא ירושלימה ותבא מנחות למלך, כבוּדה רבה הרצויה לו; וגם הוא כיבד אותה ושמח ונתן לה מעון בארמון מלכות הקרוב אליו. וישלח לה ארוחת בוקר וצהריים בכל פעם חמישה עשר כורי סולת טחונה מבושלת, בשמן ורוטב רב, ושלושים כורי סולת כתושה, אשר יכינו ממנה לחם לשלוש מאות וחמישים איש, עם צלחות וכלי חרס; ועשרה עגלי מרבק וחמישה שוורים וחמישים כבשים, לבד מצבי ואייל ויחמור ועגל ותרנגול, וכלי יין שישים מידות כד, ויין ישן שלושים, ומן המשקים והמשקות עשרים וחמישה מכל מין, ודבש וחמאה, וממזונו אשר יאכל ומן המשקה אשר ישתה. ובכל יום ילבישנה אחד עשר [בגדים] השובים את העין; והלך אליה וינתחם, וגם היא הלכה אליו ותתנחם ותראה את חכמתו ומשפטו וכבודו וחנו ומתק דברו; ותתמה בלבה ותעלוץ בקרבה ותתחזק בדעתה ותראה בעיניה כמה נחמד הוא, ותשתאה עד מאד על אשר ראתה ושמעה אצלו; איך מושלם הוא בשלומו וחכם בהגיונו ושמח בחסדו ויפה בהדרו, דברו מדוּד ושפתיו צחות ומצווה הוא בהדר, ומענה לשונו בשלום וביראת ה'. כל זאת ראתה ותשתומם על רוב חוכמתו […] ודבר לא נסתר [ממנו] משפת החיות והעופות, ואף בשדים משל בחוכמתו.

כבוד המלכים, פרק כה: איך באה אל שלמה המלך

מכאן, מתחילים הדברים להשתבש. שלמה המלך מנסה לפתות את מלכת שבא, ומשתמש לשם כך בטריק נכלולי של ממש. הוא מצווה על משרתיו להאכיל אותה במיני מטעמים מצמיאים, פלפלים ודגים משומרים, ומזמין אותה לישון בארמונו. כאשר הוא מבקש כי תחלוק עמו את יצועו, מלכת שבא מסרבת ואף משביעה אותו שלא יבוא עליה בכוח. שלמה משביע אותה, מנגד, שלא תגנוב דבר מארמונו. אולם בלילה תוקף אותה הצימאון, והיא שולחת את ידה בכד מים. שלמה מוכיח אותה על ה"גניבה", ומכריז שכעת אף הוא לא מחוייב לשבועתו:

ויאחז בידה טרם שתותה את המים ויאמר לה, "למה הפרת את השבועה אשר נשבעת, כי לא תיקחי בכוח מכל אשר בביתי?" ותען בפחד ותאמר, "וכי הפרת שבועה היא לשתות מים?" ויאמר לה המלך, "וכי ראית תחת השמיים דבר טוב מן המים?" ותאמר, "חטאתי לנפשי, וגם אתה נקי מן השבועה, הנח לי ואשתה מים לרוויה"; ויאמר לה, "הניקיתי משבועתך אשר השבעתיני?" ותאמר לו המלכה, "ניקית מן השבועה, ורק הנח לי ואשתה מים!"

כבוד המלכים, פרק ל: איך נשבע לה המלך שלמה

שלמה שוכב עם מקדה, וכאשר היא חוזרת לאתיופיה נולד להם בן, מָנַלִיק. הבן, חוזר לירושלים במסע מפואר, מקבל מאביו את השם "דוד" וממונה למלך על אתיופיה. וכאן, עושה שלמה טעות גורלית. הוא מצווה על בני השופטים והאצילים ביהודה ללוות את דוד-מנליק ולמלוך עמו באתיופיה. הנערים, זועמים על כך שנטצוו לעזוב את מכורתם לטובת ארץ זרה ולא ידועה, מחליטים לגנוב את ציון, ארון הברית – מקור הכוח, העוצמה והחיות של ארץ יהודה:

ויאמר אחד מהם, זכריה בן יואש שמו, "לא אוכל לשבת במקומי משמחת לבי; אמור כי באמת תוכל לקחתה ואין זה שקר; הלוא הולך אתה אל בית האלוהים תחת אביך, והמפתחות בידך כל העת; וטרם ייקחו את המפתחות מידך, התבונן בתכניתנו וידעת את החלון הנסתר אשר עשה שלמה המלך; אין איש מן הכוהנים נכנס שמה זולת אביך, פעם בשנה להקריב בקודש הקדושים בעדו ובעד העם; שים לב והיזהר ואל תיפול עליך תרדמה, למען תוכל לקחתה, ונלך עמה כאשר נועדנו, ותהי שמחה לנו וצער לאבותינו בבואה עמנו לארץ אתיופיה."

 כבוד המלכים, פרק מה: איך בכו הנשלחים ונועצו

את יתר פרטי העלילה המפותלת והמותחת – אשאיר למי שיקרא את הספר. מעניין לראות, כיצד באפוס שזורות תמות סותרות כה רבות. מצד אחד, האתיופים, כשחורים בכלל, מוצגים בתנ"ך כנחותים. מצד שני, האפוס מנסה להציג אותם כעם הבחירה החדש – והחוט המקשר הופך להיות ארון הברית. שלמה חטא לא רק בניאוף ועבודה זרה, אלא גם ובעיקר באונס מלכת שבא, אולי אפילו בגירוש הברוטלי של הנערים האצילים לאתיופיה. אלו גמלו לו בגניבת הארון, ראשית נפילתה של ממלכת יהודה והיהודים בכללם. אבל מי כאן הוא הרשע ומי הוא הצדיק? מי שאנס, גירש ורומה, או מי שהפר את מצוות מלכו, גנב אוצר והמית על ביתו חורבן? כמו בכל היצירות הגדולות – גם כבוד המלכים אינו ברור לחלוטין בעניין הזה, ואף כי נאמר שמדובר בתוכנית האלוהית, המחברים מותירים ספקות מוסווים. אותם הספקות, שחותרים תחת הטקסט עצמו, קשורים לא רק ליחסים בין יהודים לאתיופים, אלא גם ליחסים המעמדיים בין עשירים ועניים. הנה לדוגמא הקטע הבא:

ובאומרו זאת אל המלכה, ראה [שלמה] עובד אחד נושא אבן על ראשו, וחמת מים תלויה על צווארו, וצידתו ונעליו על מותניו, וגם הרבה עצים על ידיו, ובגדיו ישנים וקרועים, וזיעתו ניגרת על פניו, ומי החמת נוטפים על כסות רגלו. וייגש אליו. ויאמר בהולכו: "עמוד!" ויעמוד; וייפן אל המלכה ויאמר לה, "ראי את זה, מה יתרון לי מן האיש הזה, ובמה טוב אני ממנו, ומה כבודי מול כבודו? כי הרי אדם אנוכי ואפר, אשר מחר תולעה וצחנה אהיה, ועתה עודני נראה כאיש אשר לא ימות לעולם. מי ילין על אלוהים, אילו נתן לזה את אשר נתן לי, ואותי העביד כמוהו? הלא שנינו ריאה, לאמור, בני אדם; וכמותו כן מותי, וכחייו כן חיי, וחזק הוא ממני בעבודתו, כי נתן [אלוהים] לחלשים כוח כרצונו"; ויאמר לו: "לך לעבודתך".

כבוד המלכים, פרק כ"ז: על העובד

הפערים המעמדיים והניצול החברתי ברורים לעין, והמחברים אינם מנסים להסוות אותם כלל. שלמה עצמו נושא נאום על השוויון הבסיסי בין בני האדם, שנבראו כולם בצלם אלוהים. אולם הנאום הזה נישא לא אל העובד, המשמש רק כדוגמא – אלא למלכת שבא. שלמה אינו מסייע לעובד, אפילו לא מתיר לו להניח את משאו לרגע. הסתירה בין הנאום להווייה, בין האידיאל למציאות, ברורים וכואבים. כבוד המלכים, כפי שכתב המתרגם בהקדמה, אכן מנסה להצדיק את הסדר החברתי והמעמדי הקיים. באחד הפרקים הראשונים, למשל, מצויין במפורש שרק לכנסייה מותר לבקר את המלכים אם הם חוטאים, ואילו המון העם מוזהר כי לא יאה לעם להלעיז על המלך, כי המלך הריהו משיח אלוהים. לא יאה ולא נאה להלעיז על המלך […] לא טוב כי ילעיז על המלך העם שמתחתיו, כי לאלוהים הנקמה. (פרק מד: איך לא יאה להעליז על המלך). באותה מידה, האפוס גם מקבע את עליונותם של הגברים על הנשים, את עליונות הנוצרים על היהודים ועליונות הכנסייה על כל היתר. אולם מבין השורות, ניכרים גם טונים צורמים של עוול – והפער בין המסר הרשמי למציאות הנשקפת הופכים את כבוד המלכים ליצירה מעמיקה ומעוררת מחשבה.

מדוע ברית בין שלושה שחקנים נוטה להיות מסוכנת ובלתי יציבה במיוחד? מסמוראים ביפן הפיאודלית ואקדוחנים במערב הפרוע, דרך עסקני ש"ס ועד לציפי לבני, שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד – החוט המשולש נוטה להיקרע. בלי להזדקק לנומרולוגיה, הינשוף תוהה על הקללה שמרחפת מעל שלישיות.

וגם – הערה אחרונה לפני הבחירות. מה סקרי סוף השבוע מסמנים באמת למתנגדי ממשלת נתניהו..

שלושה גברים עומדים זה מול זה בבית קברות נטוש ורחב ידיים, כובעים לראשם ואקדחים שלופים בידיהם. כל אחד מביט בשני האחרים, שעלולים לירות בו בכל רגע, ושוקל עם מי מהם לכרות ברית ארעית ובמי לפגוע. סצנה קלאסית זו, המסיימת את המערבון הנודע "הטוב הרע והמכוער", נכנסה זה מכבר לפנתיאון של הקולנוע. שלושת גיבורי הסרט, בלונדי ("הטוב"), טוּקוֹ (המכוער) ו"עיני מלאך" (הרע) מחפשים אוצר בבית הקברות, ואיש מהם אינו מעוניין לחלוק אותו עם האחרים. במשך זמן קצר שנדמה כנצח הם מביטים בריכוז זה בזה. אם אחד מהם יירה ויהרוג אחר, השלישי עלול לנצל את ההזדמנות ולחסל אותו. התסבוכת, כך מתברר בסופו של דבר, נפתרת באמצעות תרגיל נכלולי. בלונדי יורה ב"עיני מלאך" בלב שקט, רק משום שהוא עצמו פרק את אקדחו של טוּקוֹ ערב קודם לכן. כך, ידע שהגב שלו בטוח כאשר הוא יורה..

            תמיד ריתקה אותי השאלה, מדוע צירופים של שלושה אנשים, דווקא שלושה – מעוררים כל כך הרבה עניין, קסם ומתח, ומדוע הם כל כך בלתי יציבים. הרפובליקה הרומית ידעה שני טריאומווירטים, שלטון משותף של שלושה פוליטיקאים – ושניהם קרסו ברעש גדול, כאשר השותפים אוחזים זה בגרונו של זה. גם יפן של המאה התשע עשרה נשלטה בידי טריאוומרט מסוכן ובלתי יציב בדיוק באותה המידה. לאחר המהפכה שהפילה את המשטר הפיאודלי (הרסטורציה של מייג'י), רוב עמדות הכוח המשמעותיות בקיסרות הוחזקו בידי שלוש נחלות פיאודליות- צ'וֹשוּ, סָאצוּמָה וטוֹסָה. כל השלוש התבוננו בלי הפסק זו בזו, והתכוננו להילחם אחת בשנייה, כאשר מנהיגי המדינה מנסים נואשות לשמור על האיזון ביניהן באמצעות תככים מורכבים ומפותלים. טאני קָנג'וֹ, אחד מהגנרלים של טוסה נזכר לימים, שהוא עסק בהכנות צבאיות נמרצות "ליום שבו צ'ושו וסאצומה ירעידו את העולם במאבק ביניהן". בסופו של דבר, ההתפרקות נמנעה רק משום שמנהיגי המדינה מצ'ושו, סאצומה וטוסה הגיעו להחלטה שכך אי אפשר להמשיך, ופשוט פירקו את שלוש הנחלות במהלך מהיר והחלטי.

ואין צורך להרחיק עד רומא ויפן כדי להתבונן בתופעה – מספיק לראות ולקרוא חדשות על הבחירות הכלליות לכנסת. הניסיון ליצור צורה כלשהי של איחוד ושיתוף פעולה בין שלי יחימוביץ', יאיר לפיד וציפי לבני קרס ברעש גדול עוד לפני שהתחיל. מפלגת ש"ס, הנשלטת אף היא בידי הטריאומוורט של דרעי, ישי ואטיאס היא אחת המפלגות הבלתי יציבות והמסוכסכות ביותר, אם כי רק קצה הקרחון של המהומה נשקף לעיני התקשורת. למרות מצג האחדות בצמרת, הסכסוכים בין אנשי דרעי וישי, למשל, הגיעו אפילו לתגרות ידיים. לפעמים נראה שרק השנאה המשותפת לרב אמנון יצחק והחשש מגיוס האברכים, כמו גם דמותו הנקלשת והולכת של הרב עובדיה יוסף, מצליחים להחזיק את הניצים ביחד.

חוסר יציבות כרונית. מרד הסמוראים הגדול ביפן המודרנית, 1877

האם חוסר היציבות הכרוני הזה, שחוצה תרבויות, ארצות ותקופות, קשור במידה כלשהי למספר השחקנים – שלוש? התשובה היא כן – ולא מסיבות נומרולוגיות. מאבק בין שני שחקנים, חמור ככל שיהיה, ניתן לפתור ולהכריע בקלות רבה יותר. הרבה יותר קל להם להיפגש בשקט, בארבע עיניים, ולסגור דברים ביניהם. כך, סביר להניח, יקרה במשא ומתן קואליציוני עתידי בין בנט לנתניהו (אם כי גם כאן מרחפת ברקע שחקנית שלישית מופרעת ובעייתית במיוחד, שרה נתניהו). כאשר יש בזירה מספר רב של שחקנים, לעומת זאת, הם יכולים להתארגן בסיעות יריבות, דבר המקנה למערכת (לעיתים) מידה כלשהי של איזון ויציבות. כך קרה, למשל, כאשר אילי מלחמה התייצבו זה מול זה בסין של שנות העשרים. מספרם הרב של אילי המלחמה אפשר להם לייצב את המערכת באמצעות בריתות וסיעות משתנות. כל אימת שאחד מהם הפך לחזק מדי, האחרים התאחדו וחיסלו אותו. המבנה הזה, שנראה יציב להפליא, חוסל רק כאשר אילי המלחמה התישו את עצמם במלחמה ארוכה ומיותרת, וברית המועצות התערבה בו בזמן לסייע ליריביהם, אנשי "מפלגת העם" שהצליחו לאחד את רוב סין ב-1927.

שלושה שחקנים, לעומת זאת, יוצרים יחדיו את המצב הנפיץ והבלתי יציב ביותר. קשה מאד לשניים מהם "לסגור עסקה", כי כל אחד חושש באופן תמידי שמא שותפו סגר כבר בשקט עם השחקן השלישי. הם גם לא יכולים להתארגן בסיעות עם מידה מסויימת של סולידריות, כי בכל מצב שהוא – אחד מהם יישאר לבד ויבקש כל הזמן לערער את הקשר של הצמד שמולו. כשלונם של יחימוביץ', לבני ולפיד לייצר גוש מאוחד היא דוגמא קלאסית. יחימוביץ' ולפיד חששו שלבני מרמה אותם, והיא, בתורה חששה מכל אחד מהם. הסיבה שמאבק שולי על הודעה משותפת לתקשורת הפך למלחמה מכוערת של הטלת בוץ, טמונה באי היציבות הכרונית של המבנה המשולש. החשש מהשחקן השלישי אינו מאפשר "לסגור עסקה" בשקט. בדיעבד, נראה שהטעות העיקרית של לבני היתה להיפגש עם יחימוביץ' ולפיד באותו הזמן. אם באמת רצתה לסגור עסקה, היה עליה קודם כל להיפגש בחשאי עם יחימוביץ' ולתאם איתה עמדות, ורק אז לפנות ביחד איתה ללפיד. סביר מאד שהוא היה מסרב, אבל אז היה יכולה להיווצר, לפחות ברית בין העבודה לתנועה.

כמובן שיש לסייג את הדברים: שלישיות יכולות להיות לפעמים יציבות, והבעיות המתוארות לעיל אינן פוקדות את כולן. מרצ, למשל, הורכבה במשך שנים רבות מקואליציה של ר"צ, מפ"ם ושינוי, והצליחה למזג את כולן למבנה מפלגתי מאוחד. אולם במקרים רבים אחרים, המבנה המשולש מועד לפורענות.

בהקשר זה, הכרזתה של יחימוביץ' שלא תצטרף לממשלה ערבלה מחדש את היחסים בשלישייה. לא לבני ולא לפיד אינם מעוניינים להיכנס לממשלה של ימין וחרדים לבדם, כדי לא להיתפס כעלה תאנה. אם מפלגת העבודה לא היתה מתחייבת שלא להיכנס לקואליציה בשום מצב, היה נוצר תרחיש מעולה דווקא מבחינתו של נתניהו. הוא היה יכול לדבר בחשאי עם שלושת המנהיגים (או לפחות להפיץ שמועה שהוא עושה כן), ולגרום לכל אחד מהם לחשוש כי השניים האחרים עומדים להצטרף בתנאים טובים יותר. במצב עניינים זה, אחד מהם היה שובר בקלות את השורה, וגורר את האחרים פנימה ביחד איתו. כעת, כאשר מפלגת העבודה יצאה מהמשחק, נותרנו רק עם צמד, לבני ולפיד. איש מהם לא ירצה להיכנס לממשלה לבדו, וסביר להניח ששניהם יחששו כי העבודה תשתה את דמם מהאופוזיציה. לכן אנחנו עומדים להיות עדים למשא ומתן מרתק, בוגדני והפכפך במיוחד, כאשר איש אינו יודע מה כוונותיו של הצד השני, והאם אקדחו טעון. סצינת בית הקברות מה"טוב הרע והמכוער" רלוונטית היום כתמיד.

והערה אחרונה על הבחירות: הסקרים של ידיעות אחרונות והארץ בסוף השבוע הזה הראו כי בניגוד לתחזיות הפרשנים, גוש הימין וגוש השמאל קרובים לשוויון. כל מי שמתנגד לממשלתו של בנימין נתניהו ושואף להפילו, מוטב שלא יבזבז את קולו על מפלגות נישה שלא יעברו את אחוז החסימה. עכשיו זו השעה לחזק את המפלגה הגדולה של גוש השמאל-מרכז, מפלגת העבודה, כדי ליצור אלטרנטיבה ברת קיימא למשטר הביביסטי.  לכן, אני מקווה שמתנגדיו של נתניהו יתאחדו ויצאו להצביע אמת, או לפחות למפלגות כמו מרצ שלא ימכרו את קולות מצביעיהן לביבי ובנט תמורת תופינים עבשים.

לפעמים מדהים עד כמה הקשר בין הפרשנויות הפוליטיות למציאות בשטח קלוש. ראיות? ביסוס? הצחקתם את שלום ירושלמי. אז קחו מנת מעורב, שבו מול המחשב – ועל הדרך – גלו מי נשלח על ידי הקב"ה כדי להציל את עם ישראל.

גילוי נאות (1): בבחירות האלה אני תומך במפלגת העבודה, ולכן איני מתיימר להיות אובייקטיבי. אולם התופעה של פרשנויות מופרכות קיימת לצערי לכל רוחב המפה הפוליטית, ומלבד גיא רולניק וכמה אחרים, רוב הפרשנים מתמחים בהפרכת בלונים. אז אם יש לכם דוגמאות לפרשנויות מופרכות כנגד המפלגה החביבה עליכם – התגובות פתוחות בפניכם וגם אשמח לקבל מאמר אורח.

גילוי נאות (2): גם אם אתם לא ממש מכורים לפוליטיקה, אתם חייבים – ממש חייבים – להיכנס ל"נערה בהצבעה" של רחלי רוטנר, בלוג סאטירי על תשדירי התעמולה. אני קראתי אותו באייפון, ברכבת עמוסה בטוקיו, ונקרעתי מצחוק למבטיהם התמהים של שאר הנוסעים. קראו כאן על שאול מופז ומוישה אופניק, ומתי כדאי לברוח בצרחות מהמקלחת, וכאן –  על מכוערים וכוכבניות גיור, וגם – את מי שלח הקב"ה להושיע אותנו מכבלי עבדות. 

אזרחים מעורבים מבחינה פוליטית, המתעדכנים באופן קבוע בכל מאמר, סקר או התבטאות לקראת "יום הבוחר" שיתקיים בעוד שבוע וחצי, רגילים כבר לפרשנויות פוליטיות מכל סוג, זן ומין – מעטות מהן מעמיקות, רובן חסרות השראה, וחלקן הגדול מופרכות וחסרות בסיס. בניגוד לחוקרים, למשל, פרשנים פוליטיים אינם צריכים להוכיח את דבריהם, ויכולים להפריח לחלל האוויר בלונים חסרי כל ביסוס, ראיה או הוכחה.

לאחרונה, הגדיל לעשות הפרשן הפוליטי של מעריב, שלום ירושלמי. בטורים נמרצים ותכופים, שבוע אחרי שבוע, הפריח לחלל האוויר פרשנויות בחירות שאיש לא יודע מאין הגיעו ועל מה הן מבוססות. במשך חודשיים כמעט, למשל, הוא טען, שוב ושוב, שיו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', השלימה עם תבוסתה ו"אינה מציגה אלטרנטיבה".  זו תופעה מדהימה, כתב ירושלמי, ש"חוקרים ואנשי מדע המדינה צריכים לעסוק בה". דא עקא, שעל חוקרים כאלה מוטלת חובת הוכחה, שירושלמי רואה עצמו פטור ממנה. מעקב אחרי כל הראיות שעמדו בפנינו באותה התקופה, ראה כי יחימוביץ' מעולם לא "השלימה" עם שום תבוסה – אלא להיפך, פעלה בשטח במרץ חסר תקדים כמעט כדי לשפר את סיכויי מפלגתה בבחירות. הדבר דומה לפרשנים אחרים שפמפמו במשך חודשים כי כל רצונה של יחימוביץ' הוא לזחול לקואליציה של נתניהו. אבל יחימוביץ' דווקא אמרה, שוב ושוב, שהסיכוי שתשב בממשלת נתניהו "אפסי" או "דמיוני". ובכל זאת, הפרשנים שלנו החליטו שבעברית "אפסי" או "דמיוני" פירושו "כן". האם היו להם ראיות נוגדות? ראיונות עם בכירים ממפלגת העבודה שהצביעו על תוכנית סודית להיכנס לממשלה? מסמך מרעיש שנפל בידיהם? לא ממש. עכשיו, כאשר יו"ר מפלגת העבודה הכריזה בריש גלי שלא תשב עם נתניהו בשום מקרה, הפכו הפרשנים את הודעתה ל"סלטה" או ל"פליק פלאק". האמת היא, כפי שהודה אטילה שומפלבי, שכאשר יחימוביץ' אמרה "סיכוי אפסי" היא התכוונה לדבריה, ואף הבהירה אותם לכל בני שיחה במשך שבועות ארוכים. היו אלו רק הפרשנים הפוליטיים השונים שהפריחו מסר הפוך, שמקורו אך ורק בדמיונם הקודח. (דרך אגב, שומפלבי סתר את עצמו וחזר לנגן את הזמירות הישנות בדיוק יומיים אחר כך, אבל מי זוכר). יתכן, כמובן, שיחימוביץ' תפר את הבטחתה, תשקר לבוחריה ותחליט להתאבד פוליטית – אולם יש להביא ראיה כלשהי כדי לטעון, בביטחון עצמי גדול כל כך, שהיא מתכננת לעשות זאת מראש.

            בינתיים, ממשיך שלום ירושלמי לפרשן את הבחירות לדעת. לאחרונה, יצא בכותרת כי "פרס מעורב בניסיון האיחוד בשמאל". איך אנחנו יודעים? אה… לבני נפגשה עם פרס, ו"בכיר בליכוד" שיער, ללא כל מידע על תוכן הפגישה, שהיא עסקה בניסיון ליצור גוש חוסם לנתניהו. אלמנטרי ממש, ווטסון. אם "בכיר" אלמוני בליכוד ניחש, זה כנראה מצדיק כותרת ראשית בעיתון. לאותה ידיעה גם צורפה "שיחה" מדומיינת בין שלי יחימוביץ' לציפי לבני, שמציגה את שתיהן באור מגוחך. השיחה כמובן לא היתה ולא נבראה, וכל כולה פרי דמיונו של ירושלמי.

            לא היה שווה לעסוק בתופעה הזאת, אם היא היתה מוגבלת רק לשלום ירושלמי ולאחדים מעמיתיו. הבעיה היא, שהיא הפכה להיות כללית. רבים מהפרשנים הפוליטיים בעיתונות כבר לא רואים עצמם כמשקיפים שתפקידם לפענח את המציאות בעזרת ראיות מוצקות, אלא כאלו שתפקידם לקבוע את סדר היום הפוליטי. אלו אינם דברים בעלמא. גזר הדין של פרשנים יכול להשפיע מאד על זרימת הקולות, ויש לו גם נטייה מרגיזה "לחסל" באיבן מפלגות פוליטיות חדשות עם רעיונות מקוריים. קשה למשל לראות כיצד מפלגה חדשה שאינה דורכת בקונצנזוס, תוכל לשרוד את החיצים שמפנים אליה הפרשנים הפוליטיים. מספיק שנוצר בינם קונצנזוס ש"אין סיכוי" למפלגה מסויימת להצליח, כדי להפוך את התחזית לנבואה שמגשימה את עצמה, כך שנוצר אפקט מסוכן של "המנצח לוקח הכל": מפלגה מבוססת שזוכה לכבוד מהפרשנים, תזכה ליותר קולות להבא. ובעניין מפלגת העבודה, הפמפום הפרשני הבלתי פוסק על "זחילתה" כביכול של שלי יחימוביץ' לממשלת נתניהו הפך במהרה לעובדה מוגמרת בכותרות, יצר דה-מורליזציה בקרב פעילי מפלגת העבודה, תרם בסבירות גבוהה לירידה בסקרים והוביל את יחימוביץ' לשלול את האפשרות באופן מוחלט במסיבת העיתונאים האחרונה שלה. האם ההתפתחות הזאת חיובית או לא – זו שאלה התלויה בעמדתו הפוליטית של כל קורא וקורא. אולם אליבא דכולי עלמא, אין זה תפקידו של פרשן פוליטי להכות גלים באמצעות יצירת "עובדות" פרי הדמיון. כל עיתונאי הנוהג כך, מועל בתפקידו ובאמון שנותנים בו הקוראים.

השבוע, באופן חריג ולרגל הבחירות, עדכון כפול בינשוף. בפעם הזאת, אני מגיע מיפן במיוחד על מנת להצביע, ולכן הבחירה מושכלת וחשובה במיוחד. אתמול הפסקתי להתלבט והחלטתי באופן סופי, ובעדכון המיוחד הזה אני מספר מדוע.

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

—-

אפתח בוידוי אישי: מערכת הבחירות הזאת חשובה לי במיוחד. לא משום שיש הקובעים כי היא הגורלית בתולדות המדינה (כל מערכת בחירות היא תמיד הגורלית בתולדות המדינה), אלא בגלל נסיבות ספציפיות הקשורות אלי. כעת אני שוהה בטוקיו למחקר דוקטורט, ולפיכך נאלץ לשלם מחיר של כרטיס טיסה כדי להשתתף בחגיגה הדמוקרטית. ואם כבר משלמים מעל לאלף דולר, אז רצוי שהבחירה תהיה נכונה, נבונה ומושכלת.

את נתיב הקמפיין הפרטי שלי התחלתי בוודאות גמורה פחות או יותר: מפלגת העבודה. כאיש שמאל ציוני המתנגד נחרצות לבנימין נתניהו ומדיניותו בכל התחומים כמעט, חשבתי שראוי לחזק את האלטרנטיבה המהותית ביותר לימין ולדרכו. לאחר ההקצנה המטורפת כמעט בליכוד, שהעלה להנהגתו דמגוגים משולחים כמירי רגב, זאב אלקין ודני דנון, או אידיאולוגים מסוכנים כמשה פייגלין, הבחירה הזאת היתה כמעט ברורה. יתר על כן, הבאאז והאנרגיות ששלי יחימוביץ' הביאה למפלגת העבודה, כפי שכתבתי כבר במאמר קודם, מצאו חן בעיני עד מאד.

יתר האלטרנטיבות בשמאל לא פיתו אותי. ציפי לבני כשלה בדרכה כראש אופוזיציה, ויש חשש כבד שה"תנועה" שלה תתפזר לכל רוח לאחר הבחירות. יאיר לפיד הוא שבשבת ריקה, ומעולם לא הציג תוכנית פוליטית ממשית. גרוע מכך: ישנו סיכוי סביר שייקח את קולות בוחריו ויעביר אותם הישר לקואליציה של נתניהו. מרצ היא מפלגה שאני מעריך מאד, ובמשך שנים ארוכות נמניתי על חבריה ופעיליה. אבל בשנים האחרונות היא נחלשה, הפכה למעין "גטו" סגור של השמאל הקשה, ואיבדה כל השפעה על המערכת הפוליטית. היא לא תוכל להוות אלטרנטיבה אמיתית לנתניהו. הפריימריז במפלגת העבודה והרשימה המעולה, לדעתי, שנבחרה בו, בהחלט חיזקו את החלטתי.

אבל אז, ספקות החלו לכרסם. הקריצות של יחימוביץ' ימינה, סירובה להתבטא באופן עקבי ונחרץ בנושאים המדיניים וחיבתה המוזרה להתנחלויות מצאו חן בעיני פחות ופחות. גרוע מכך: דחיקתו של יריב אופנהיימר, נציג השמאל העקבי, לאחר ועידת המפלגה העלתה חששות כבדים שבכוונתה של יו"ר המפלגה לזחול לקואליציה של נתניהו מיד אחרי הבחירות. "שלי רוצה להיות שר התמ"ת," אמרה מירי רגב בנימת קול לעגנית במהלך נאום האימים שלה בתיכון בית ברל, ואני, באופן אישי, לא הייתי בטוח לחלוטין שהיא טועה. חשבתי שיהיה עצוב מאד אם אסע במיוחד מיפן לישראל, רק כדי לתרום את קולי לקואליציית הימין הקיצוני של בנימין נתניהו.

פרישתו של עמיר פרץ, פוליטיקאי שתמיד הערכתי מאד, ל"תנועה" של ציפי לבני, גרמה לי לחשוב לרגע להפנות את קולי לכיוון הזה. עם כל חסרונותיהם, אולי מצנע, פרץ ולבני יוכלו להציע אלטרנטיבה מדינית לדרכו של הימין הקיצוני. אולם הרהור שני בתפקודה של ציפי כיו"ר אופוזיציה והתבטאויותיה שיותר מרמזו שגם היא מתכוונת לזחול לממשלה, גרמו לי לפסול זאת לחלוטין. שוב מרצ עלתה כאופציה: שמאל לוחמני, אמיתי, טהור. אך אליה וקוץ בה – חסר כוח והשפעה.

ואז הגיעה מסיבת העיתונאים של שלי יחימוביץ' היום, וההצהרה הנחרצת שלא תשב בממשלה עם נתניהו. כולנו למדנו להיות חשדנים כלפי פוליטיקאים, אולם יחימוביץ', עד היום, לא נהגה לרמות באופן גס את בוחריה. כניסה לממשלת ימין היא בכל מקרה מהלך מסוכן מאד מבחינה פוליטית, שהמיט אסון על מפלגת העבודה לא פעם ולא פעמיים. כניסה לאחר הצהרה נחרצת כל כך היא כבר התאבדות פוליטית, ולא נראה לי ששלי יחימוביץ' מתאבדת. אולם דווקא החלק השני של דבריה נראה לי חשוב יותר מהתקפותיה השגרתיות על נתניהו. אם לא תרכיב את הממשלה, אמרה, והסיכויים נוטים למרבה הצער לכיוון זה, תנהיג את האופוזיציה.

להנהיג את האופוזיציה? מישהו שמע מנהיג מהשמאל או המרכז מדבר על כך כאפשרות ריאלית? הרי עד היום, הם תמיד זחלו לממשלות אחדות – אסון דמוקרטי בלי קשר לקונסטלציה פוליטית ספציפית. משה פייגלין כתב פעם, דווקא מכיוון ימין, שכפי שקרטל מסחרי רע לצרכנים, ממשלת אחדות היא קרטל רעיוני שפוגע בבוחרים. הפוליטיקאים מתעלמים מהאנשים שבחרו בהם כדי לייצג דרך כלשהי, וחוברים ליריביהם כדי לנהל מדיניות אחידה ללא אלטרנטיבה. ממשלת אחדות מייבשת את מאגר הרעיונות, מייאשת אנשים מהפוליטיקה ומייתרת למעשה, במובן עמוק, את הבחירות עצמן. לא משנה מה הקהל יצביע, הפוליטיקאים ממילא יסתדרו לאחר מכן בינם לבין עצמם.

לכן, כפי שכתב כבר אביעד קליינברג באתר קומפרס, בבחירות הבאות צריך לחשוב גם על הקמת אופוזיציה לוחמת למדיניות הממשלה. מרצ בוודאי תהיה אופוזיציה כזאת, אולם משקלה הסגולי נמוך וקולה חלש מדי מכדי ליצור אלטרנטיבה. בניגוד לציפי לבני, שלי יחימוביץ', אם לשפוט אותה לפי פעילותה עד כה, תהיה ראש אופוזיציה לוחמנית, רועשת ואנרגטית. חשוב מכך – אם מפלגת העבודה תגדל משמעותית, היא תוכל להוות אבן שואבת למערך כוחות חדש לאחר הבחירות. עם תבונה ורגישות פוליטית, אפשר לצרף למשל את ציפי לבני למערך כזה – וכך ליצור אופוזיציה בעלת משקל שתוכל להחליף את הממשלה בבחירות הבאות.

ואם יקרה נס, והתרסקותו של הליכוד בסקרים תהפוך למפולת, גם אז – מפלגת העבודה היא היחידה המסוגלת להנהיג גוש חוסם כנגד נתניהו ולהרכיב קואליציה חלופית.

מכל הסיבות הללו – ההתלבטות שלי נגמרה. בבחירות הקרובות אני חוזר לארץ, ומצביע לשלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה.