אז מה, למעשה, האסטרטגיה של חמאס? כיצד הכניס אותנו למלכודת, ומה היו הטעויות שגרמו לכך? ינשוף צבאי-אסטרטגי על אסטרטגיית "איחוד הזירות" של סאלח אל-ערורי, ומה אנחנו יכולים לעשות בכדי להתמודד מולה.

מי שיודע את האויב, וגם יודע את עצמו – לא יעמוד בסכנה אפילו במאה קרבות

סון דזה, אמנות המלחמה

אם אתם רוצים לשים לב לדמות אחת מרכזית שעומדת מאחורי אירועי ההסלמה האחרונים בגדה ובירושלים, אני מציע לכם לשים לב לסאלח אל-ערורי, סגן מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס ובפועל האסטרטג הראשי של התנועה. ערורי הנ"ל, שנע בימים אלו בקו אסטנבול-ביירות, לא מנהל כמובן את הדברים לבדו, וכמו כל מנהיג הוא מושפע מהמקרה העיוור, אירועים שמתרחשים בשטח ותהליכים ארוכי טווח, אבל בכל זאת, הוא אחד מאויבינו החכמים והמתוחכמים ביותר. ובעיקר, אחד היחידים שבהם שמוכשר מספיק בכדי להניע את האירועים ולא רק להיות מונע על ידיהם, או במילים אחרות – מיומן די הצורך בכדי לרקום אסטרטגיה ארוכת טווח של מאבק נגד ישראל.

הקוראים הותיקים של הבלוג הזה יודעים היטב שמתוך ההגדרות הרבות והשונות של אסטרטגיה, אני מחבב במיוחד את זו של ג'ון לואיס גאדיס: אסטרטגיה היא גשר בין מטרות לא מוגבלות ובין אמצעים מוגבלים. אנשים יכולים להציב לעצמם מטרות רבות ושונות, חלקן בלתי ריאליות ובלתי הגיוניות בעליל. אסטרטגיה היא אמנות הגישור בין המטרות, שיכולות להיות בלתי מוגבלות, לבין האמצעים שלעולם הם מוגבלים. כלומר, האסטרטג מסדר את המטרות שלו לפי סדר עדיפויות, ובודק כיצד אפשר להשיג את החשובות שבהן באמצעות המשאבים שברשותו. לפעמים ינסה האסטרטג לגרום לאויב ליפול לפחים בשוגג (למשל, לפתוח במלחמה לא נבונה שתחליש אותו) בכדי להשיג מטרות תוך שימוש באמצעים ובמשאבים של האויב. אם אכן אנחנו הולכים כעת להסלמה רבתי, וגם אם לא, חשוב להבין את האסטרטגיה של חמאס בכדי שנדע להתמודד מולה. הניתוח שלהלן מבוסס על התבטאויות חוזרות ונשנות של דוברי חמאס עצמם, על ניתוחים אמינים של פרשנים, על קריאה של הסיטואציה ועל היקשים הגיוניים, שיכולים לחבר פעולות שנראות כביכול נפרדות לאסטרטגיה צבאית קוהרנטית.

המטרה של חמאס היא, אליבא דכולי עלמא, להשמיד את מדינת ישראל, ודובריו אינם מנסים להסתיר זאת לרגע. בכל זאת, ברור למנהיגי חמאס כי מטרה זו אינה ניתנת להשגה כרגע עם האמצעים שיש ברשותם. לכן, הם מעוניינים לחתור אליה לטווח ארוך, ולהתקדם אליה בשלבים, באמצעות יצירת מוקשים בגדה, ברצועה ובישראל עצמה שיוכלו לפגוע בכוח הישראלי, להתיש אותו, ואולי אף להוות גורם משנה משחק במהלך עימות כולל עם האיראנים, או בעקבות שינוי לרעה במעמד ישראל בזירה הבינלאומית. מבחינה ריאלית, החמאס לא יכול לאיים על קיומה של ישראל, אבל הוא בהחלט יכול לפגוע בה ולהחליש אותה.

אורית פרלוב, מומחית לרשתות החברתיות בעולם הערבי, ביחד עם פרשנים אחרים, כותבת מזה זמן שערורי וחבריו מבססים את האסטרטגיה שלהם על עיקרון איחוד הזירות. לאחר שומר חומות בשנה שעברה, חגגו מנהיגי חמאס את ניפוץ החומות בין עזה, הגדה וישראל גופא, ואמרו ש"חלום הדו קיום בין יהודים וערבים" נשבר באמצעות פעולות הצעירים הפלסטינים ביפו, לוד ומקומות אחרים. כתגובה לאסטרטגיית הבידול של ישראל, שמעוניינת (עוד מימי שרון) לפצל בין עזה לגדה, מעוניין חמאס ליצור קשר הדוק ככל האפשר בין הזירות השונות (גדה, רצועה, ירושלים וישראל בתוך שטחי הקו הירוק) ובעיקר לרכוש שליטה על מתגי ההסלמה של כל הזירות הללו, כך שיוכל לנהל אותן לפעמים בנפרד ולפעמים ביחד בהתאם למצב ולנסיבות. בקיצור נמרץ, עזה אמורה להיות מרכז הפיקוד המדיני, הגדה – רזרבת כוח האדם וזירת העימותים העיקרית, ירושלים – הנפץ, והחברה הערבית בישראל – מכפיל כוח.

עזה – מרכז הפיקוד המדיני

מאז ההשתלטות על עזה בשנת 2007, לחמאס יש מעין ישות מדינית חמושה שהצליחה להגיע לסוג של מאזן אימה מול ישראל. במונחים מוחלטים, הנזק מהטילים של עזה קטן יחסית, אולם החמאס יכול להטריד את ישראל ולשתק חלקים ממנה באופן שיכריח את הממשלה לצאת למבצעים וסיבובי לחימה מדי פעם. התוצאה של כל סיבוב כזה ידועה: ישראל סופגת נזק מדיני והחמאס סופג נזק חומרי וצבאי, שישוקם תמיד בסופו של דבר, עד הסיבוב הבא. נקודת המפתח הוא שחמאס יודע שישראל אינה מעוניינת לשלוט בעזה ולא מעוניינת להפיל את שלטונו בעזה, בגלל אסטרטגית הבידול בין עזה ובין הגדה. לפיכך, לא משנה מה חמאס יעשה, מרכז הפיקוד המדיני שלו בעזה בטוח. את זה, לא יקחו ממנו. מרכז הפיקוד המדיני הזה הוא מרחב שמאפשר לפתח יכולות, להוות עתודה למקרה של מלחמה כוללת, וביחד עם חמאס חו"ל לפקח על שאר הזירות ולנהל אותן.

הגדה המערבית – רזרבת כוח האדם וזירת העימותים העיקרית

אולם יכולתו של החמאס לגרום נזק ממשי לישראל מתוך עזה בלי לספוג נזק כבד בעצמו – מוגבלת. לכן, כדאי לו יותר להתיש את ישראל באמצעות פעולה מהגדה המערבית. בניגוד לעזה, הגדה קרובה למרכזי האוכלוסיה בישראל, וקל יותר להוציא ממנה פיגועים. גם קשה לישראל להגיב שם בעוצמה בלי לרסק את הרשות, דבר שהיא אינה מעוניינת לעשות (שוב מפני שהיא לא רוצה לשלוט בערי הגדה). כמו כן, תגובה ישראלית בגדה לא תחסל שום ישות מדינית של חמאס או תפגע בהנהגת הארגון. הגדה מלאה גם במתנחלים ישראלים שאפשר לפצוע או להרוג, בניגוד לעזה שהיהודים פונו ממנה.  

עם זאת, פעולת חמאס בגדה קשה ובעייתית יותר משתי סיבות עיקריות: נוכחותם של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ועוצמתם של כוחות הביטחון הישראליים, שמחזיקים במודיעין מצויין ויכולים להיכנס לערים הפלסטיניות הגדולות בכל עת. התיאום הבטחוני בין מנגנוני הרש"פ לבין צה"ל והשב"כ הוא קוץ כואב במיוחד בעיניו של חמאס מבחינה זו. בשנה שעברה, לאחר שאבו מאזן לא אפשר לו להשתלט על השטח באמצעות בחירות, עבר החמאס להתסיס אותו עם מאבק מזויין, מתוך ידיעה ברורה שזה עשוי לגרור לתוכו גם את הציבור של פת"ח. כך, פעולות החמאס שמות את ישראל על קרני דילמה: אם כוחות הביטחון לא יעשו כלום, החמאס יתחזק; ואם כן יפעלו, יגרמו להרוגים, פצועים וזעם בציבור הפלסטיני, יפגעו במתחריו של חמאס מהרשות, והוא יתחזק באותה מידה. ואכן, כפי שתיארתי בפוסט הקודם, ההבדלים בשטח בין הפת"ח לחמאס הולכים ומצטמצמים, הרשות הולכת וקורסת והתיאום הבטחוני נראה כשריד ארכיאולוגי שימיו ספורים. חשוב להדגיש: חמאס אינו מעוניין לשלוט בגדה ישירות, אלא להשתמש בה כרזרבת כוח אדם להסלמה בטחונית נרחבת בכל פעם שיחפוץ בכך. חיסול התיאום הבטחוני הוא תנאי הכרחי לאסטרטגיה הזאת.

ירושלים – הנפץ

כדי לתאר את המצב במזרח ירושלים, יש צורך בפוסט נפרד. בניגוד לגדה, מדובר בלימבו, חור שחור של סמכות ששואב אליו כוחות אלימים מכל רחבי הזירה הפלסטינית. ישראל קיוותה שלאחר סגירת האוריינט האוס ומותו של פייסל חוסייני, אולי המנהיג המקובל האחרון על רוב הציבור במזרח העיר, היא עצמה תוכל למלא את הכאוס עם "ישראליזציה": פיתוי הציבור הערבי הירושלמי באמצעות בניית תשתיות, השקעות בחינוך ושילוב בשוק העבודה הישראלי. ה"ישראליזציה" הצליחה במידה מסויימת – הציבור הערבי משולב בחיי העיר המאוחדת יותר מאשר אי פעם בעבר – אולם זו לא הצליחה להקהות משמעותית את העוינות לישראל בשכונות הערביות. הסיבות לכך מרובות, וכאמור דורשות פוסט נפרד. ביניהן ניתן למנות את תחושת ההשפלה הבסיסית של חיים תחת שלטון שרוב המזרח ירושלמים רואים ככיבוש בלתי לגיטימי, חוסר אמון בסיסי, השקעות כספיות שהצליחו לפתור רק חלק מהבעיות, פינוי והריסת בתים, וניגודי אינטרסים מובנים עם ארגוני הימין הפעילים במזרח העיר. מכל מקום, ישראל על מוסדותיה ורשויותיה לא הצליחה למלא את החלל השלטוני שהשאיר אחריו פייסל חוסייני. במקום זאת, נשאבו לתוך החלל המדובר גופים רבים ושונים: ועדי הורים ובוסים מקומיים במקרה הטוב, וארגונים אסלאמיים קיצוניים וכנופיות פליליות למיניהן במקרה הגרוע. במזרח העיר קיים מעמד של צעירים חסרי מעש, נוסח "שבאב אל-אקצא", שהבידור העיקרי שלהם הוא התפרעויות לאומניות, כל פעם מסיבה אחרת. אלו המתפרעים שאפשר למצוא בשער שכם, בחוליות יידוי אבנים או בהר הבית, ואף אחד לא יכול באמת לשלוט עליהם. המציאות הזאת אינה חדשה. מה שכן השתנה בשנים האחרונות, זה שסניף החמאס בירושלים הצליח להשיג השפעה חלקית לפחות על כל הערב רב הזה. הוא אולי לא יכול לשלוט בו לחלוטין, אבל קל לו מאד להשתמש בחומר האנושי בכדי להצית אש כל אימת שירצה.

בהקשר הזה, הנפץ היעיל ביותר הוא מסגד אל-אקצא. מי שמכיר את תולדותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית יודע היטב כי שמועות על "אל אקצא שנמצא בסכנה" הציתו מהומות דמים שוב ושוב מראשית המאה ה-20 ועד היום. לאסונה של ישראל, משה דיין היה רשלן מספיק בכדי להותיר את אזור המסגד כאקס-טריטוריה כבר ב-1967. במקום לייסד, כשעוד היה אפשר, מנהל ישראלי קבוע בשיתוף מוסלמי שידאג לחופש הפולחן במקום, הוא יצר ברחבת המסגד ואקום שלטוני שרשויות הוואקף השונות אף פעם לא הצליחו למלא. כרגע, הפלסטינים מרגישים שאל אקצא הוא המקום החופשי האחרון שנותר להם בירושלים, ולפיכך מגיבים במהומות על כל שבריר שמועה על שינוי הסטטוס קוו או פגיעה במקום. כפי שאנחנו רואים בסיבוב הנוכחי, התנהגות מרוסנת מאד של ישראל יכולה אמנם להפחית את היקף המהומות אך לא למנוע אותן לחלוטין, ואפילו לא לסכל את הפוטנציאל הנפיץ שלהן, זאת מפני שהציבור הפלסטיני ניזון משקרים, שמועות שווא ופייק ניוז שאין קשר הכרחי בינם לבין המציאות. במצב הנוכחי, ראשי חמאס יכולים, בכל זמן ובלי קשר למעשיה של ישראל, לארגן מהומות בהר הבית באמצעות הבריונים הקבועים, לאלץ את ישראל להגיב, לגרום לנזק למתפללים תמימים ובכך להרחיב את מעגל המהומות.

החברה הערבית בישראל: מכפיל כוח

הנפץ האל אקצאי יכול להבעיר את ירושלים כולה, ירושלים יכולה להבעיר את הגדה, ושתיהן יכולות להבעיר, כפי שראינו בשנה שעברה, את החברה הערבית בישראל. מדובר בנושא מורכב, שנדון בו בפוסטים בהמשך, אבל די כאן לומר שמהומות בקרב האזרחים הערבים בישראל עלולות להיות מכפיל כוח לכל מהלך אחר של חמאס. מהומות בערים המעורבות, למשל, יכולות להעמיד חיילי מילואים בפני דילמה האם לצאת לחזית או להגן על משפחותיהם, הפרדה בין החברה הערבית ליהודית תפגע מאד בכלכלה הישראלית, ותסיסה מתמדת תהפוך את חיי היומיום בישראל עצמה למפחידים.

מפני שלחמאס יש השפעה רבה (אם כי לא מוחלטת) על השטח, ראשי הממשלה השונים של ישראל פונים אליו לפעמים במסרי הרגעה, וכך הוא יכול להשיג הטבות גם תמורת הנמכת גובה הלהבות.

אז איפה אנחנו נמצאים היום?

חייבים להודות בכנות, שאנחנו במצב אסטרטגי לא טוב מול חמאס. השליטה ההדרגתית (אף כי החלקית) של ערורי ואנשיו בכל מתגי ההסלמה שיבשו את האסטרטגיה הישראלית שניסתה לבדל בין הגדה, הרצועה, ירושלים והזירה הפנימית בישראל. זהו כישלון אסטרטגי שמשותף לממשלות ישראליות רבות: החל משרון שביצע את הצעד האסוני של ההתנתקות מרצועת עזה, עבור באולמרט וכלה בנתניהו. גם נפתלי בנט, שירש את הבעיה, לא הצליח לשפר את המצב באופן משמעותי, בין היתר כי האופציות שעומדות לרשותו כבר מאד מוגבלות.

נכה בעוצמה בעזה? שומר חומות, בדומה למבצעים שלפניו, הוכיח כי גם כתישה מסיבית של החמאס בעזה לא תמנע את שיקומו העתידי ולא תרפה את אחיזתו במתגי ההסלמה בגדה ובירושלים. אם כבר להיפך: שומר חומות "הוכיח" לציבור הירושלמי שחמאס דואג לו, כביכול, וסייע להגביר את אחיזתו בשבאב האלים שבעיר. אחרי סיבוב לחימה שיעלה לנו בדם ובדמים, נמצא את עצמנו באותו המצב בדיוק.

נחסל את תשתיות חמאס בגדה? כל עוד אנחנו לא שולטים בשטח באופן מלא אלו תמיד יצמחו מחדש. גם אם תתמוטט הרש"פ, קשה לי לראות ראש ממשלה ישראלי שישוש להכניס חיילים באופן קבוע למחנה הפליטים בלאטה, לבית לחם, שכם וג'נין. אנחנו יכולים אמנם להכות בחמאס באמצעות מבצעים חלקיים, אבל עם זה ערורי יודע להתמודד. כמובן שהוא תמיד יכול להגביר את גובה הלהבות בירושלים כנקמה. בכל פעם שישראל תתמקד בזירה אחת, הוא יוכל להסיח את דעתה לזירה אחרת.

נשנה את הסטטוס קוו בירושלים, לא כל שכן בהר הבית? לצד מהומות ממושכות בכל הארץ, נמצא את עצמנו עומדים בפני נזק דיפלומטי שאין לשערו: ביטול הסכם השלום עם ירדן, הקפאת ההסכם עם מצרים, וככל הנראה קירור או ביטול מוחלט של הסכמי אברהם. ומנורמליזציה עם סעודיה אפשר לשכוח. מכיוון שהאסטרטגיה הישראלית הבסיסית מול איראן גוזרת שיתוף פעולה עם ירדן, מצרים והמפרץ, פעולה כזאת בירושלים תשבש אותה באופן בסיסי ויסודי.

לכן אנחנו נמצאים במלכוד אסטרטגי שאין לו פתרון פשוט.

מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לשפר את המצב או לפחות להתמודד עם חלק מההשלכות? כל האפשרויות הללו בעייתיות מאד מבחינת פוליטיקה פנימית, מדיניות חוץ, או שתיהן גם יחד, ועל כולן תיאלץ ישראל לשלם מחירים כבדים.  

ראשית כל, להיות קשובים להזדמנויות מדיניות מפתיעות שיוכלו לשנות את המצב באופן יסודי, ולו לאורך זמן. גם אם אין כאלו בנמצא כרגע, מי יודע מתי הן יכולות לצוץ.

שנית, לחתור להסדרים חדשים בהר הבית, עם בעלות בריתה המוסלמיות של ישראל, שיצרו וואקף חדש, חזק יותר, אולי עם נוכחות אמיראתית ומרוקאית, שיוכל לסייע להרחיק מתפרעים מההר. יש להציע לוואקף החדש הזה הסדר גג חדש לכניסת לא מוסלמים להר הבית. ההסדר יהיה מבוסס על הסטטוס קוו (מוסלמים מתפללים, לא-מוסלמים רק מבקרים), אבל יאפשר לוואקף לגבות כסף מכל המבקרים, גם תמורת כניסה למבנים, אם ירצה. עושי צרות מכל הדתות, מתפרעים פלסטינים ונושאי גדיים למיניהם יקבלו כרטיס שחור ויורחקו מהר הבית לתקופות ממושכות, אולי גם לנצח.

שלישית, להבהיר לחמאס שיש לו מה לאבד. למשל, צריך להכין את עם ישראל והעולם לכך שבסיבוב הגדול הבא בעזה, נהיה מוכנים להפיל את שלטון חמאס ברצועה לחלוטין, להשתלט על עזה ולהישאר שם מספר שנים. לא בטוח שנעשה את זה בפועל, אבל אנחנו חייבים להיות מוכנים לאפשרות, כדי שהנהגת חמאס תבין שיש גם מה להפסיד, ולא רק מה להרוויח מהסלמה. עוד אופציה היא חזרה למדיניות הסיכולים הממוקדים, בראש ובראשונה נגד ערורי עצמו, כתגמול להסלמה מצד חמאס.

רביעית, לנטרל במהירות הסלמה בירושלים על ידי מדיניות "דילול מתפרעים". מעצרים המוניים של כל מי שמעורב בהתפרעויות, גם אם מדובר במאות אנשים, והחזקתם במעצר מנהלי למשך חודש או יותר, עד שהמהומות מסתיימות. יש לשקול ביטול תושבות וסילוק מירושלים במקרה של התפרעויות חוזרות ונשנות.

חמישית, לרכך את הנפץ במזרח ירושלים על ידי האצת תהליך הישראליזציה, הקפאה מוחלטת של פינוי נכסים במזרח העיר לטובת מתנחלים (ככה"נ על ידי הלאמתם) ומתן אזרחות ישראלית במהירות לאוכלוסיה פלסטינית שלווה ופרודוקטיבית שאינה מעורבת בטרור ובמהומות.

מי שרוצה לרקום אסטרטגיה נכונה, הן למלחמה קונבציונאלית והן למלחמה בטרור, חייב להבין את מהות האיום שעומד מולו, להכין כלים להתמודד עם האיום הזה, ולדאוג שיש לו מספיק משאבים ולוגיסטיקה מתאימה בכדי להפעילם כיאות. ינשוף צבאי-אסטרטגי עם תובנות, מאוקראינה ועד המלחמה של ישראל בטרור.

פיליפס אובראיין הוא היסטוריון נודע של מלחמת העולם השנייה. בספרו, שעוסק בסיבות לניצחון בעלות הברית במלחמה, הוא שם דגש רב על הלוגיסטיקה, הכלכלה, התעשייה ומערכת התקשורת המצויינת של ארצות הברית, בריטניה והמדינות שנלחמו לצידן, וטוען שאלו היו הגורמים שהכריעו באמת את מאבק האיתנים מול הנאציזם. מאותן סיבות, אובראיין היה מהפרשנים הבודדים שחזו מראש את הכישלון הרוסי בראשית המלחמה מול אוקראינה. כאשר רוב עמיתיו הסתנוורו מהנשק החדיש, המודרניזציה הסוחפת והתרגילים המסחררים של הצבא הרוסי, הוא הבין שהשחיתות, הריקבון, והלוגיסטיקה הגרועה של הצבא הזה יקשו עליו לממש את יתרונותיו. בכך, הוא טוען, דומה הצבא הרוסי של היום לצבא הצרפתי ערב מלחמת העולם השנייה. הצרפתים דאז התכוננו למלחמה מול גרמניה, בדיוק כפי שהרוסים התכוננו במשך שנים לפלישה לאוקראינה. היה להם, לצרפתים, את אחד מהטנקים החדישים של התקופה, דוקטרינה מפורטת וסד"כ מרשים. כל אלו לא הועילו, מפני שהצבא לא תפקד בשעת מבחן. גם אני, דרך אגב, הייתי בפוזיציה דומה לזו של אובראיין. כבר בימים הראשונים למלחמה, נאלצתי להתווכח באולפני טלוויזיה עם כל מיני אלופים, תתי אלופים ואלופי משנה במילואים, שנשבעו שהצבא הרוסי ינצח תוך כמה ימים. ואיך אפשר להאשים אותם? בביקורים שלהם במוסקבה הם ראו כלי נשק חדישים, תוכניות מודרניזציה ותרגילים מהונדסים היטב, אבל לא את מערכת התמיכה הרקובה והמיושנת שמאחוריהם.

מומחים אחרים, כמו כריסטופר אודוהרטי, ביקרו את התזה של אובראיין, וטענו כי יש הבדל מהותי בין אוקראינה וצרפת, שני מקרי המבחן שלו. הצבא הצרפתי נכשל, הם טוענים, כי דבק באופן עיוור בדוקטרינה מיושנת, ואילו הרוסים מעדו דווקא כי לא יישמו את הדוקטרינה הצבאית שלהם ובמקום זה "אלתרו" את הפלישה לאוקראינה באופן ששיחק ליתרונות הטקטיים של אויביהם. למשל, במקום לנוע בצוותי קרב גדודיים משוריינים בחיפוי ארטילריה ורגלים, הם שלחו שריון ללא רגלים, צנחנים ללא שריון ומרכיבי כוח שבורים אחרים, שהיוו טרף קל לחוליות הנ"ט האוקראיניות המהירות. בכל מקרה, גם לפי אובראיין וגם לפי אודוהרטי, הלקח מהמלחמה ברור כשמש: כשמנסים להעריך את יכולתו של צבא להילחם מול אויב, צריך להסתכל לא רק על מספר החיילים, סדר הכוחות, כלי הנשק החדישים והדוקטרינה, אלא על היכולת של מפקדי הצבא לממש את כל אלו בפועל. אין שום ערך לטנקים ומטוסים חדישים, אם צי המשאיות שאמור להביא להם את הדלק והחימוש אינו מתפקד כיאות, מכשירי תקשורת חדישים אינם מועילים בדבר אם מתקשים להתקינם ומשתמשים במקום זאת בתקשורת לא מוצפנת, צוותי קרב גדודיים אימתניים בתיאוריה יתפזרו כחול ברוח בלי מערכת מתאימה של לוגיסטיקה, פיקוד ושליטה, והתוכנית הטובה ביותר תעבוד רק "עד שיתנו לך אגרוף באף". בלי מפקדים גמישים מספיק כדי להתאים את עצמם לנסיבות קיימות, כל צבא עלול להיקלע לתת-תפקוד מול אויב נועז, גמיש ונחוש.

מעל הכל, הצבא הרוסי נכשל כי לא ידע לאיזו מערכה הוא נכנס. הוא הכין את כוחותיו ל"מבצע שחרור" מהיר בסיוע אוכלוסיה תומכת, ונתקל במקום זאת באומה נחושה שגילתה נכונות להילחם על כל מטר בכדי לשמור על עצמאותה. המסקנה מהאמור לעיל הנה כדלהלן: כל מי שרוצה להתמודד עם איום צבאי, צריך לוודא שהוא:

1. יודע באיזה איום מדובר, או בפני איזו מלחמה הוא עומד
2. מעריך באופן ריאליסטי אלו כלים דרושים בכדי להתמודד עם האיום, או לנהל את המלחמה
3. דואג שיש לו יכולת ממשית, למשל מערכת לוגיסטית, הדרושה בכדי להפעיל את הכלים האלה באופן מספק מול האיום המדובר

אין כמובן שום סיבה להשוות בין מלחמת החמס והשוד של רוסיה באוקראינה למלחמתה הצודקת של ישראל בטרור. מעבר לממד המוסרי, התיאוריה הצבאית מבדילה גם בין מלחמת התקפה למלחמת הגנה. אבל מבחינה אנליטית, גם אנחנו לא נוכל להתמודד עם וריאנט הטרור החדש שמכה בנו בלי להבין את מהות האיום, הכלים הדרושים בכדי להתמודד איתו ואת היכולת שלנו להקצות לכך משאבים ביעילות. ראשית כל, אנשים נוטים להניח הנחות שגויות בנוגע לסוג המלחמה שאנחנו נמצאים בה. כפי שכתבתי בפייסבוק לא מזמן, יהא לכם כלל בנוגע למלחמה בטרור: האנשים שצורחים הכי חזק, הם בדרך אלו שיודעים הכי פחות מה אפשר וניתן לעשות. הבזויים מביניהם, כמו שר הבט"פ לשעבר אמיר אוחנה, פשוט מאשימים את יריביהם הפוליטיים, פסגות מדיניות בנגב שהם עצמם היו מהללים לו נתניהו היה בשלטון, או את שק החבטות הרגיל, רע"מ (שבפועל לא התנגדה לשום צעד בטחוני ואפילו התחננה למבצעי איסוף נשק בחברה הערבית). אחרים מציעים לערוף ראשים, להחליף בעלי תפקידים או פתרונות חסרי תועלת אחרים.

האמת היא, שאין פתרון קסם למלחמה בטרור, וכל צעד שכן ניתן לעשות יראה תוצאות רק כעבור זמן. כל ממשלות ישראל מאז 1948 התמודדו עם גלי טרור, ואף אחת מהן לא הצליחה להתמודד עמם באופן מושלם. ראשית כל, אסור לבלבל בין האיומים השונים העומדים בפנינו ברמדאן 2022, ויש להכין כלים בכדי להתמודד עם כל אחד מהם בנפרד. תגבור כוחות מג"ב ומשטרה בערים המעורבות ובצירים מרכזיים, למשל, יעזור בכדי להתמודד עם מהומות המוניות, אם יהיו, אבל לא לסכל פיגועים מאורגנים. חדירה מודיעינית לרשתות חמאס, ג'יהאד ודאעש למיניהן עשויה להיות יעילה נגד פיגועים מאורגנים, אבל פחות נגד פיגועי בודדים. לאלו, דרושים אלגוריתמים של בינה מלאכותית, דומים לאלו שהשב"כ השתמש בהם באינתיפאדת הבודדים האחרונה, שיוכלו לנטר במהירות וביעילות איומים שמופיעים ברשתות החברתיות. לעומת זאת, יחידות תגובה מהירה על אופנועים, שהממשלה הנוכחית הקימה, יעילות להתמודדות עם כל סוגי הפיגועים ברגע שהתרחשו, אך לא בהכרח תמנענה את יציאתם לפועל. המשאבים שישנם מוגבלים (אפילו לאחר שראש הממשלה הקצה תקציב נוסף), ותגבור כוחות בכדי להתמודד עם איום מסויים עשוי לבוא על חשבון התמודדות עם איומים אחרים. למשל, מבצע נרחב לאיסוף נשק בלתי חוקי בחברה הערבית, חשוב ככל שיהיה, עלול לבוא על חשבון התארגנות למניעת מהומות בערים המעורבות. כוחות שנערכים לאופנסיבה נגד הטרור והפשיעה לא בהכרח יהיו מוכנים גם להגנה.

חשוב מכל, יש לוודא שברשותנו הלוגיסטיקה המתאימה להגשמת התוכניות. מי שאין לו כזאת, יסיים כמו הצבא הרוסי בשערי קייב. המשטרה, למשל, התלוננה לאחרונה שאין לה מספיק אפודים, קסדות ואמל"ח עבור גדודי מג"ב החדשים, ונאלצה להשלים כאלו מהצבא. בנוסף לכך, צריך לוודא שהאוצר משחרר תקציבים מתאימים לגיוס מילואים. עם זאת, שמיכת המשאבים תהיה תמיד קצרה. כדי שנוכל להתמודד עם איומים ספציפיים ביעילות, צריך לוודא שאנחנו לא נכנסים למלחמות מיותרות ולא מושכים את השמיכה הקצרה שלנו יותר מדי. אם נוכל, למשל, למנוע מהומות המוניות על ידי התנהלות נבונה ונטולת פרובוקציות כלפי הציבור הפלסטיני במזרח ירושלים, הר הבית ויהודה ושומרון, נוכל להשקיע יותר משאבים בהתמודדות עם איומי הטרור הקטלניים יותר. נכון אמנם שאנשי חמאס וג'יהאד מושבעים רוצים לפגוע בישראלים בלי קשר למצב הכלכלי, אולם הקלות כלכליות יכולות לגרום לציבורים רחבים יותר להסס האם להצטרף אליהם. כנ"ל אם נצליח לבדל את הגדה המערבית מעזה ולא להילחם בשתי החזיתות באותו הזמן. בהקשר הזה, דיפלומטיה חשאית ופומבית היא כלי עזר הכרחי למלחמה.

מעל הכל, הציבור צריך להתעלם מצרחנים ודמגוגים למיניהם שקוראים להילחם בכל הערבים באשר הם. כמו כן, יש לצמצם את חזית המאבק ככל הניתן בכדי לחסוך ולרכז כוח, ולדרוש מהממשלה אסטרטגיה ממשית ומשאבים מתאימים להתמודדות עם האיומים.

כדי להשיג פריצות דרך פוליטיות, אין די באסטרטגיה רציונלית: חובה לדעת להשפיע על הרגשות של מי שעומד מולך. בעיתוי הנכון, מחווה רגשית מחושבת היטב יכולה לשבור קירות ולמוסס סלעים. ינשוף אסטרטגי על שימוש נכון ברגשות, מאנוואר סאדאת ועד מנסור עבאס.

בסרט בדיוני על חייו של אברהם לינקולן, סיפר הנשיא האמריקאי הגדול על עברו כממפה שטחי פרא. ארץ השממה, אמר, מלאה במעקשים רבים: ביצות, מתלולים בוגדניים, יערות, הרים, מדבריות. הסייר שרוצה לצלוח את כל אלו חייב לדעת לאלתר דרכי קיצור, לפרוץ נתיבים, לעקוף ולנוע בניגוד למתוכנן. אם ידבק בתוכנית נוקשה שנקבעה מראש – אחת דינו להיכשל. אך בו בזמן, עליו להביט שוב ושוב במצפן שלו ולחקוק בתודעתו את הכיוון הכללי של התנועה, לבל ישכח לאן עליו להגיע. אכן, אפשר להגדיר את אמנות האסטרטגיה כשילוב בין כיוון ברור וקוהרנטי (מה אני רוצה להשיג), לבין אלתור מתמיד בכל הנוגע לדרך ולאמצעים (כיצד לעקוף מכשולים ולהשתמש באופן מיומן במשאבים שיש ברשותי). מבחינה זו, אחד האסטרטגים הגדולים במזרח התיכון היה ללא ספק נשיא מצרים המנוח אנואר סאדאת. זה ידע תמיד להיכן הוא רוצה להגיע – מיצובה של מצרים כמוקד כוח עצמאי, השבת כבודה והחזרת השטחים שנלקחו ממנה – אך אלתר בנוגע לאמצעים: גירוש היועצים הסובייטים, מעבר לגוש המערבי, מתקפת פתע על ישראל, ופריצה למשא ומתן ושלום, ראשון מסוגו, עם המדינה היהודית. יהיה זה מוגזם לומר שסאדאת תכנן את כל הצעדים הללו מראש כרשימה סדורה; חלק מהם היו ללא ספק אלתורים שנבעו מצרכי השעה. אולם בכל נקודה, חישב סאדאת כיצד כל צעד מדיניות ישרת את המטרה הגדולה שלו, וכלכל את מהלכיו בהתאם בלי להיכנע להפרעות, התנגדויות והסחות דעת.

אולם ניתוח רציונלי של מהלכי סאדאת, כפי שעשינו לעיל, משקף רק חלק מהפאזל האסטרטגי שלו. למעשה, מרכיב חיוני, שבלעדיו כל השיקולים והחישובים הרציונליים לא היו עובדים, הוא שימוש מרשים של הנשיא המצרי באמנות שמכונה לעיתים "תיאטרון פוליטי": מחוות סמליות מתוכננות היטב, שנועדו לנהל את רגשות הקהל, למוסס התנגדויות ובכך לכוון את אלו שעומדים מולו לכיוון הרצוי. כך, למשל, הבין שמצרים זקוקה לניצחון סמלי, השבת כבודה במלחמה, בכדי להכין את הציבור והאליטות המצריות לשלום עם ישראל. ובאותה מידה, פיצח את די אן איי הפסיכולוגיה הישראלית – החרדה המתמדת של המדינה היהודית לקיומה – והצליח למוסס את הפחדים הללו באמצעות ביקורו המתוקשר בירושלים. בלי הדרמה של ביקור סאדאת, שהראתה לציבור הישראלי, משמאל ומימין, שהאויב הגדול של אתמול מוכן לא רק להכיר בזכויותיו אלא גם לדבר עמו כשווה אל שווים, סביר שממשלת בגין לא היתה מוכנה לוותר על כל סיני. כמובן, בכדי לנהל רגשות לא מספיק לבצע מחוות סמליות, אלא לדעת לבצע אותן בעיתוי הנכון ובאופן שימקסם את האפקט התקשורתי שלהן. אם סאדאת, למשל, היה מבקר בישראל אבל אומר שוב ושוב לתקשורת שנגרר לביקור בעל כורחו, היה מתמקח בקולניות על פרטי טקס שוליים שנועדו לבטא הכרה חלקית בלבד במדינה היהודית, או מסרב לבקר באתרים סמליים כיד ושם, האפקט הרגשי של הביקור היה נפגע ככל הנראה באופן משמעותי.

הסיפור אינו מוגבל לסאדאת בלבד. ככלל, ניתן לטעון שמחוות רגשיות וסמליות מתוכננות היטב הן חלק חשוב מאד מכל אסטרטגיה מדינית או משא ומתן. אולם למרבה הצער, מעט מאד מדינאים מבינים את חשיבותן, ומעטים אף יותר יודעים להשתמש בהן כראוי. תשוו את הרצון הטוב שנוצר בישראל, למשל, במהלך ביקור המלך חוסיין אצל משפחות הנרצחות לאחר הפיגוע בנהריים, לעוינות שנוצרה עקב חמיצותם של מנהיגים ערבים כחאפז אל אסד, יאסר ערפאת ואפילו חוסני מובארכ. אסד ביקש מהישראלים, בסופו של דבר, בדיוק את מה שקיבל סאדאת. אם היה מיומן כמו הנשיא המצרי בפריטה על רגשותיו של הציבור הישראלי, יתכן מאד שהיה מקבל את מבוקשו. במקום זאת שידרו הוא ושר החוץ שלו עוינות, חמיצות וחשבונאות קטנונית (א-שרע זעם אפילו שצילמו אותו ואת ברק ביחד בחדר כושר במהלך המו"מ), והתוצאות היו כושלות בהתאם. מנגד, אהוד ברק היה פוליטיקאי כל כך גרוע, בדיוק מפני שלא הבין את חשיבותם של כבוד, רגשות וסמליות, והשפיל את שותפיו הפוליטיים הישראלים ובני שיחו הערבים למו"מ שוב ושוב. חשוב להדגיש: אני לא מנסה לטעון שמחוות סמליות יכולות לחולל ניסים, לגשר על פערים מהותיים או על אינטרסים שסותרים זה את זה. המו"מ בין ישראל לפלסטינים, למשל, נכשל בשל סיבות עמוקות בהרבה מחמיצותם ההדדית של ברק ושל ערפאת. אבל אם האסטרטגיה נכונה, הצדדים בשלים להסכם, המחלוקות ניתנות לגישור ומה שמונע את הצעד הסופי הוא חששות הדדיים, אי אמון וחוסר ביטחון, אזי מחווה סמלית מחושבת היטב יכולה לסגור את הפער.

דוגמא מובהקת לכך, הפעם מימינו אנו, היא כניסתה המפתיעה של רע"מ בראשות מנסור עבאס לקואליציה, צעד שהביא (ועוד עתיד להביא) הישגים חסרי תקדים לפוליטיקה הערבית ולציבור הערבי בישראל. כמו סאדאת, גם עבאס הצטייד באסטרטגיה רציונלית להפליא, מחושבת וארוכת טווח, תוכנית הדרגתית שנועדה לפרוץ את הטאבו המקודש לכאורה שמנע ממפלגות ערביות להיכנס לקואליציה ישראלית. כתבתי על האסטרטגיה הזאת ביתר פירוט כאן. אולם חשוב להדגיש שכל מהלכי השחמט הנועזים של עבאס – הפרישה מהרשימה המשותפת, זיהוי המשבר הקואליציוני בישראל, ניצול מצוקתו של נתניהו כדי לקבל "הכשר", ואז שימוש באותו הכשר בכדי לכרות ברית עם יריבי נתניהו – כל אלו לא היו עובדים אלמלא השתמש יו"ר רע"ם בשורה של מחוות סמליות ורגשיות שנועדו לדבר ללבו של הציבור היהודי. אם ננתח את המחוות הללו, נראה עלייה איטית ומתמדת בווליום. ראשית כל הנאום בנצרת, עם דגלי התנועה האסלאמית, שבו התנער מטרור ומאלימות פוליטית; לאחר מכן הנאום בכנסת, עם דגלי ישראל, שבו דיבר שוב על רצונו בשותפות; הביקור בבית הכנסת השרוף במבצע שומר החומות, גינוי פיגועים אפילו כנגד מתנחלים, בניגוד מוחלט לטאבו השורר בחברה הערבית, ולבסוף – הכרה בישראל כמדינה יהודית. כל מחווה בפני עצמה היתה דרמטית מספיק בכדי ליצור קשב בציבור היהודי, אך מתונה מספיק בכדי לא לקרוע את החבל שמחבר בין עבאס לבין הציבור הערבי השמרני והממסד החשדן של התנועה האסלאמית. עבאס עבד בשיטת "1,2,3 ניסיון". בכל פעם שהצליח להתגבר על ההתנגדות בציבור הערבי לאחת המחוות, הגביר מעט את הווליום בכדי לשמר את המומנטום בציבור היהודי. כל זאת תוך כדי ניצול הזדמנויות, הימנעות מטעויות, שיווק של הישגים לציבור הערבי פנימה, ונכונות אמיצה להתגבר על התנגדות פנימית קשה ולעיתים אף אלימה. יש לדרכו של עבאס מתנגדים רבים ומרים, הן בציבור היהודי והן בציבור הערבי, אולם אפילו הם חייבים להודות שתוכניתו הרציונלית לבדה, ללא הממד הרגשי, ככל הנראה לא היתה משיגה את מטרתה. מנסור עבאס, במידה רבה, הוא אנואר סאדאת של הציבור הערבי בישראל.

טקטיקה נכונה של ניהול רגשות יכולה לעזור לא רק להשיג פריצות דרך היסטוריות, אלא גם לשמש צדדים מסוכסכים שעדיין אינם יכולים לסגור את הפערים ביניהם לשם מניעת הידרדרות, קצירת הישגים חלקיים או הכנת הקרקע למהלכים גדולים יותר. גל ברגר, כתב הפלסטינים של כאן 11, אמר בצדק בראיון לפודקאסט עוד יום כי המחווה של גנץ, להזמין את אבו מאזן לביתו הפרטי בראש העין, עוררה התלהבות חריגה בהנהגה הפלסטינית, וסייעה במידת מה לאסטרטגית "צמצום הסכסוך" שגנץ מנסה לקדם. ומי ששואל מה הפלסטינים יכולים לעשות כדי לצאת מהמבוי הסתום, להתחיל לשפר עמדות מול ישראל ולסלול את הדרך לשינוי פוליטי במדינה היהודית, צריך לחשוב לא רק על אסטרטגיה רציונלית אלא גם על מחוות רגשיות. מבחינה זו מחמוד עבאס יכול ללמוד הרבה מאד ממנסור עבאס. מה יהיה, למשל, אם הנשיא הפלסטיני יודיע שהוא מעוניין לנאום בכנסת ולהכיר באופן רשמי בישראל כמדינה יהודית? בעיתוי נכון, לאחר הכנות מדוקדקות ובליווי צעדים מעשיים מתאימים בשטח, צעד כזה יכול לחולל שינוי משמעותי, אם לא דרמטי, ביחסו של הציבור הישראלי לסוגיה הפלסטינית.

ולבסוף, כדי לא להשאיר את הפוסט הזה ברמה התיאורטית בלבד, להלן מדריך הינשוף למחוות רגשיות ברמה הדיפלומטית והפוליטית:

1. בחר עיתוי נכון. ההשפעה של מחווה רגשית עשויה להיות עוצמתית, אולם תמיד תהיה מוגבלת בזמן. יש לבצע אותה בעיתוי שבו דעתו של הצד השני אינה מוסחת, ובהתאמה למהלכים אסטרטגיים ממשיים על הקרקע. עדיף לבצע מחוות כאלו כאשר יש כבר חפיפה מסויימת בין האינטרסים שלך לאלו של היריב – כך השפעתן תהיה מקסימלית.
2. למד את היריב: אלו מחוות רגשיות ישפיעו עליו יותר מאחרות? מה הנקודות הרגישות שלו? האם הוא מחפש כבוד, התחשבות דתית, הבנה לליבו, הכרה בעוול שנעשה בעבר, ערובות לבטחונו, הכרה בסמליו? כל אחת מהנקודות הללו תגזור מחוות שונות.
3. גם למחוות רגשיות יש ווליום. בחר מחוות מתונות יותר בכדי להשיג הישגים טקטיים, ושמור את המחוות הדרמטיות ביותר להזדמנויות אסטרטגיות.
4. הימנע מצעדים שיעימו על המחווה האסטרטגית ויבטלו את ערכה, ובעיקר מ"דיבור כפול". זו היתה אחת מטעויותיו הגדולות ביותר של יאסר ערפאת. אם סאדאת היה מתראיין לעיתון ערבי ואומר שההכרה בישראל היא צעד זמני בדרך להשמדתה, ככל הנראה ביקורו בירושלים לא היה מתקיים, ואם כן – היה יעיל הרבה פחות.
5. יש מנהיגים שנוקטים בטקטיקה של דיבור כפול בכדי לרכך את ההתנגדות בצד שלהם למחווה כלפי היריב. זו טעות. כפי שכתבתי בסעיף 4, דיבור כפול יפחית את הערך של המחווה. כדי להתגבר על התנגדויות תמיד דאג לאבטח את העורף שלך על ידי הכנת השטח מראש. כשאתה מדבר לציבור שלך בשפה שלו אתה יכול לתת דגשים ייחודיים (למשל להסביר כיצד המחווה תשרת את האינטרסים שלו) אך אל תאמר דבר שיסתור את המחווה. אם אין לך אומץ להתגבר על התנגדות, ממילא המחוות שלך יהיו חסרות כל ערך.
6. במלחמה, אסטרטג טוב מתכנן את הקרבות שלו כך שכל אחד מהם יתרום באופן הדרגתי להשגתה של מטרה ארוכת טווח. כך גם בעולם המחוות הרגשיות. התאם את המחוות שלך זו לזו בהתאם למצב בשטח, נצל הזדמנויות וכמו מנסור עבאס – הגבר את הווליום בהדרגה תוך מבט מתמיד לתגובה בשני הצדדים.
7. שכור את הינשוף כיועץ פוליטי בשכר מפולפל 🙂

מדוע היפנים הפסידו בקרב מידווי, שנחשב לאחד מהקרבות המכריעים של מלחמת העולם השנייה, ומה היה קורה אילו היו מנצחים בו? לאחר שכתבנו על המערכה האפית ההיא בפוסט קודם, הגיע הזמן לצלול לתוכה. מה היתה הטעות הגורלית של אדמירל יממוטו, וכיצד הנדסו היפנים את משחקי המלחמה שלפני הקרב כדי לתחזק את האשליות של עצמם? ינשוף צבאי-אסטרטגי חוזר למלחמת העולם השנייה ומפיק לקחים.

בפשיטה על פרל הרבור בדצמבר 1941, נחלה האימפריה היפנית את אחת ההצלחות המזהירות ביותר בתולדותיה. הצי האמריקאי של האוקיאנוס השקט, שהיה אחד מבלמי ההתפשטות העיקריים שלה, נמוג ואיננו. לאחר אותו יום סתווי והרה גורל נמשכה התנופה היפנית ללא מעצור, כפי שהבטיח לקיסר מפקד הצי המשולב אדמירל יממוטו. בהעדר צי אויב רציני, כבשו היפנים במהירות את הפיליפינים, את סינגפור, מלאייה ואינדונזיה, והתקרבו לעבר פפואה גיניאה החדשה ואוסטרליה. אולם אז, הגיע ההאנג-אובר. לאימתם, הקברניטים של הצי היפני גילו כי ההצלחה שלהם בפרל הרבור היתה חלקית בלבד. הצי האמריקאי אמנם נפגע, אך נושאות המטוסים, מכלי הדלק וסדנאות התיקון שלו נותרו ללא שריטה. כך, בעוד החודשים חולפים, הצליחו האמריקאים לרכז כוח הולך וגובר באוקיאנוס השקט. היפנים, לעומתם, לא ידעו כיצד להמשיך הלאה. המשאבים שלהם היו מוגבלים להכאיב. הזמן שיחק לרעתם. הם היו צריכים להחליט כיצד להשתמש במשאביהם המתכלים בכדי לבלום את התקפת הנגד האמריקאית, שתגיע בוודאות ובעוצמה רבה.

אופציה אחת, שמטה הצי בטוקיו דגל בה, היתה לבצר את כיבושיה הנוכחיים של יפן בקו הגנה, ולתת לאמריקאים להתרסק עליו כשיחליטו לתקוף. ההצעה הזאת נדחתה. ראשית כל, היא נראתה לא הירואית מספיק, להגן? זה לא מה שעושים לוחמים. כמו כן, ליפן יהיה קשה לעמוד במלחמה התשה. אופציה נוספת היא לנסות לפלוש לאוסטרליה, במקום כלשהו בקו החוף החשוף והארוך שלה. לכל הפחות, יוכלו היפנים לכבוש את צפון המדינה ולרסק את הכוח האמריקאי באזור. כאן נתקלו היפנים בבעיה מבנית: העוינות בין הצי לצבא. באימפריה היפנית, שני הכוחות המזויינים היו עצמאיים לחלוטין אחד מהשני ותיעבו זה את זה. כצפוי, הצבא לא היה מוכן להקצות את עשרת הדיביזיות הדרושות לכיבוש צפון אוסטרליה. הגנרלים אמרו שהם כבר מחוייבים למלחמה מול סין, ורצו לשמור כוח לאופציה של התקפה על ברית המועצות שנאבקה על חייה מול גרמניה הנאצית.

אופציה שלישית היתה לכבוש את האיים מסביב לאוסטרליה, איי שלמה, פפואה גיניאה החדשה, קלדוניה החדשה ולבסוף סמואה, בכדי לכתר את אוסטרליה ולנתק את קווי הקשר שלה עם ארצות הברית. לרגע קט שקלו גם אופציה רביעית: לפלוש לאוקיאנוס ההודי כדי להתאחד עם גרמניה במזרח התיכון, אבל גם הדפא"ה הזאת נדחתה, במיוחד כשגרמניה הבהירה שהמזה"ת אינו בראש סדר העדיפויות שלה.

לבסוף, וזו האופציה שדגל בה יממוטו עצמו, ניתן להמר על קרב מכריע שני, "פרל הרבור בשידור חוזר". האדמירל הציע לכפות על הצי האמריקאי קרב מכריע במידווי, אי באוקיאנוס השקט שנמצא כאלפיים קילומטרים מהוואי. תוכניתו של יממוטו התקבלה, אבל כבר הדיונים לקראתה היו אמורים להדליק נורות אזהרה. מפקד הצי המשולב לא שכנע את עמיתיו והממונים עליו בצדקת עמדתו באמצעות נימוקים רציונליים, אלא פשוט כפה אותה באמצעות לחץ פוליטי. מבלי לדעת זאת, האמריקאים סייעו לו לעשות זאת, כאשר הפציצו את טוקיו בגיחה אווירית משפילה באפריל 1942. ההלם של "פשיטת דוליטל" חיזק את אלו בממסד היפני שרצו להכריע את ארצות הברית – ובמהירות, באמצעות קרב גדול באוקיאנוס השקט. אפילו יממוטו, יש לציין, לא האמין שיוכל להכריח את ארצות הברית לעזוב את המלחמה, או לכבוש חלקים ממנה. הוא פשוט ציפה שניצחון יפני במידווי יכאיב לה עד כדי כך, עד שתבחר לצאת מהמלחמה ביוזמתה או לשבת עם יפן לשולחן המשא ומתן. האסטרטגיה הזאת כבר נכשלה בפרל הרבור, אבל כמו מהמר, האדמירל התעקש לנסות אותה שוב.

אולם להוותו של יממוטו, מטה הצי הכריח אותו להתפשר בנקודה מסויימת, ולשלב את רעיון הקרב המכריע במידווי עם האסטרטגיה של כיתור אוסטרליה. לפיכך, נאלץ יממוטו לפצל את כוח המשימה שלו, "קידו בוטאי", שהורכב משש נושאות מטוסים. שתיים מהן פרשו מכוח ההתקפה על מידווי וירדו דרומה, בניסיון לכבוש את פורט מורסבי בפפואה גינאה החדשה. כאן חוו היפנים כישלון ראשון. מפקד הצי האמריקאי באוקיאנוס השקט, אדמירל צ'סטר נימיץ, הצליח לעצור את התקדמותם דרומה בקרב ים האלמוגים, בין ה-4 ל-8 במאי 1942. במבט ראשון, תוצאות הקרב נראו כתיקו, אולם למעשה יפן הובסה. האמריקאים איבדו נושאת מטוסים אחת (לקסינגטון) ואחרת (יורקטאון) נפגעה קשה. היפנים, מצדם, איבדו נושאת מטוסים קלה אחת, אבל גרוע מכך – חשפו את שתי נושאות המטוסים הכבדות של קידו בוטאי לפגיעה קשה. כעת, ליממוטו כבר לא היה את כוח המחץ הבלתי מנוצח של שש נושאות מטוסים, אלא ארבע בלבד: עדיין שייטת מרשימה, ללא ספק, אך פחות אימתנית וקטלנית משהיתה.

אם לא היה די בכך, יממוטו החליט לפצל את הכוח שלו עוד יותר. בעוד הוא שלח רבות מהספינות ואת ארבע נושאות המטוסים של קידו בוטאי למידווי, הוא פיצל חלק מכלי השיט שלו לטובת התקפה משנית על האיים האלאוטיים בצפון. בניגוד למה שהיה נהוג לחשוב פעם, המבצע האלאוטי לא היה תוכנית להתקפת הסחה. יממוטו קיווה לתפוס שטח כשהצי האמריקאי עסוק במקום אחר, למנוע איגוף של האימפריה היפנית מצפון ולנתק את קווי התקשורת בין ארצות הברית וברית המועצות.

כך, לקראת סוף מאי 1942 וערב הקרב, סימני האזהרה הלכו והתרבו. התוכנית האסטרטגית של יממוטו היתה סבוכה מדי (החוקרים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי ממליצים לכל מי שמנסה להבין אותה להכין כוס גדולה של אלכוהול חזק במהלך הקריאה). הוא פיצל את הכוח שלו פעמיים, ריכך את אגרוף המחץ של קידו בוטאי, וכדי להוסיף קצף על ביזיון, קרא באופן מוטעה לחלוטין את האויב האמריקאי. בשל מודיעין גרוע, הוא היה בטוח שהאמריקאים לא יודעים היכן הוא נמצא ושנושאת המטוסים יורקטאון נפגעה בים האלמוגים ולא תוכל להשתתף בקרב. למעשה, המודיעין של הצי האמריקאי פיענח את הצופן היפני (J-25), והמתכננים של צבא ארה"ב ידעו היטב שיממוטו מתכנן להתקיף את מידווי. לרוע מזלו של האחרון, מספנות הצי האמריקאי הספיקו לתקן את יורקטאון תוך זמן קצר להדהים, והיא היתה מוכנה להילחם שוב. גם התפקוד המבצעי של קידו בוטאי לא היה אופטימלי. בגלל בעיות טכניות, כוח המחץ העיקרי, בפיקודו של אדמירל נגומו, איחר ביום אחד, ויממוטו לא טרח לשנות את שאר פרטי התוכנית בכדי להתאים אותה ללו"ז החדש. יתר על כן, הספינות היפניות היו רחוקות יחסית זו מזו והתקשו לתמוך אחת בשנייה. יממוטו רצה לפזר אותן בכדי להקשות על גילויין, דבר שהיה הגיוני אלמלא האמריקאים גילו אותן בין כה וכה באמצעות פיענוח J-25.

למעשה, פרשאל וטאלי הראו שהיפנים היו יכולים לחזות חלק מהבעיות הללו בזמן, אילו היו מנהלים משחקי מלחמה רציניים בחודשים שלפני הקרב. משחק מלחמה הוא סוג של תרגיל, שבו מנסים לנבא בעיות אפשריות ומהלכים פוטנציאליים של האויב בכדי למצוא דרכים להתמודד איתם. אולם משחקי המלחמה היפניים היו רשלניים להכעיס, עד לרמת האיוולת, ו"הונדסו" מראש בכדי לאשר את ההנחות המוקדמות של יממוטו. הקצין ששיחק את האמריקאים, שניחש נכונה (פחות או יותר) מה אדמירל נימיץ יעשה בקרב, התחיל לנצח את היפנים, אולם אז התערב יממוטו ואילץ את השופט לשנות את כללי המשחק. ה"טקטיקה האמריקאית" עברה מניפולציה כך שתהיה נוחה יותר עבור היפנים.

מה קרה בקרב עצמו? ראשית כל, יממוטו ונגומו כשלו מבחינה מודיעינית ולא הצליחו לאתר את כוח ההתקפה האמריקאי בכדי להתכונן לקראתו בזמן. נגומו הגיב מיד למודיעין שקיבל, אבל הוא קיבל אותו מאוחר מדי, מפני שהיו לו מעט מטוסי סיור מהדרוש. טעות של אחד מהם, שלא הקפיד על המסלול שהוקצה לו, מנעה את איתור הכוח העויין בזמן. היפנים שילמו את המחיר על זלזול ארוך שנים במודיעין, שגרם להם להקצות מעט מדי מטוסים לצרכי סיור ויותר מדי לצרכי התקפה. האמריקאים, מצדם, איתרו את היפנים באוקיאנוס באופן מושלם, שילוב של מודיעין מקדים מפיענוח הצופן היפני, מזל טוב ומודיעין חזותי איכותי שנאסף על ידי מטוסים בשטח, שחלקם טסו תוך הקרבה עצמית על אדי הדלק האחרונים.

כשנגומו קיבל סוף סוף את דו"ח מטוסי הסיור על מיקומו של כוח ההתקפה האמריקאי, בסביבות 7:40, הוא לא היה בטוח האם מדובר בנושאות מטוסים או בספינות פחותות ערך, והיסס האם לשחרר את כל המטוסים שלו להתקפה מיידית. ממילא, התזמון היה גרוע במיוחד מבחינתו. חצי ממטוסי ההפצצה שלו היו לאחר התקפה על האי מידווי וטרם חזרו. דקות ספורות לפני שקיבל את דו"ח המודיעין, ובניגוד להוראות שקיבל מיממוטו, החליט לשלוח גם את כוח מטוסי העתודה שלו להתקפה שנייה על מידווי. הבסיס האמריקאי על האי היה צרה צרורה, ושלח ארבעה גלים של התקפות נגד קידו בוטאי, התקפות שהיו אמנם בלתי יעילות ביחס, אך שיתקו את הספינות היפניות וסיכנו אותן למשך זמן ממושך. בדיוק כשהמטוסים היו בתהליך של התחמשות, נגומו קיבל את דו"ח המודיעין על כוח המשימה האמריקאי, שכלל אולי נושאות מטוסים. הוא ביטל מיד את הפקודות וציווה על המטוסים להחליף את החימושים מפצצות שנועדו לפגוע בבסיסי קרקע לטורפדו שהיה יעיל נגד נושאות מטוסים. מכאן נקלע לדילמה. בסביבות תשע בבוקר, גל המפציצים הראשון שתקף את מידווי אמור לחזור לספינות, אחרת ייפול לים מפאת מחסור בדלק. אי אפשר להנחית אותם על הספינות כשמשגרים גל מפציצים נוסף. לכן, נגומו עמד בפני שתי אופציות לא אטרקטיביות: הוא יכול לשגר את כל מה שהיה לו בכדי לתקוף את כוח המשימה האמריקאי בזמן, אבל אז ייאלץ לעשות זאת בחופזה, בתוך רבע שעה, בכדי לאפשר לגל המפציצים הראשונים לנחות. במקרה כזה, יתקיף את האמריקאים עם חלק מהכוח בלבד. לחילופין, הוא יכול לחכות עד שגל המפציצים הראשון ינחת, ואז לשגר את מלוא הכוח שלו נגד נושאות המטוסים האמריקאיות. בגלל הדוקטרינה היפנית, שקידשה את עיקרון ריכוז הכוח, נגומו בחר באופציה השנייה. כך, למעשה, אפשר לכוח המשימה האמריקאי להנחית נגדו התקפת מחץ בטרם הגיב.

פעם היה נהוג להניח שהמפציצים האמריקאים השחילו את הספינות היפניות בדיוק לפני ששיגרו גל מטוסים, כשהסיפונים שלהן היו מלאים בכלי טיס מתודלקים ותחמושת מכל הסוגים. כפי שמראים פרשאל וטאלי, התיאור הזה לא מדויק, ומבוסס על זכרונות סלקטיביים של חלק מהמשתתפים בקרב. בפועל, המטוסים היפניים היו מאוכסנים בהאנגרים בבטן הספינות, אבל אכן, הפיצוצים המשניים תרמו מאד להצלחת ההתקפה האמריקאית.

יתר על כן, הצי היפני לא היה ערוך להתמודד מול המפציצים האמריקאים היעילים והאכזריים. מערכות הנ"מ של הספינות עצמן היו מיושנות והתקשו להינעל על מפציצי צלילה מהירים ששינו מהירות בקצב גבוה ותמרנו בשלושה ממדים, אורך, רוחב וגובה. לפיכך, האמריקאים הצליחו להשמיד ארבע נושאות מטוסים יפניות עם כמות גדולה של צוותי אוויר טובים ומאומנים, ושברו את התקווה היפנית האחרונה לנצח במלחמה במהירות. עילית כוח הטייס של הצי היפני עדיין לא הושמדה במידווי, אך תתרסק מאוחר יותר, בקרבות על איי שלמה בשארית 1942 וב-1943. קריטי יותר היה מותם של מאות מכונאים מנוסים. אולם האובדן הכי משמעותי מבחינת היפנים היה של הספינות עצמן: לא רק ארבע נושאות מטוסים מהסוג הגדול והמהיר, אלא כוח שידע להילחם באופן מאורגן ומתואם כאגרוף מחץ של האימפריה. עכשיו, המלחמה הפכה למלחמת התשה, מלחמה שהנבונים מבין הגנרלים היפנים הבינו שאין להם סיכוי לנצח בה.

אפשר להסיק מהסיפור, שהיפנים נכשלו בקרב מידווי בגלל שילוב של אסטרטגיה וטקטיקה גרועה (פיצול הכוח, משחקי מלחמה מהונדסים) בעיות מבניות וטכנולוגיות (חוסר יכולת להחליט על אסטרטגיה קוהרנטית בגלל מערכת קבלת החלטות שבורה ומבוזרת, מערכות נ"מ מיושנות, מחסור במטוסי סיור) וטעויות קשות של יממוטו ונגומו ביום הקרב. האמריקאים ניצחו בגלל יכולות מודיעיניות ומבצעיות עדיפות, בשילוב מנה גדושה של מזל טוב. כאן כדאי לשאול, האם קרב מידווי היה נקודת מפנה? אם היפנים היו מצליחים לנצח בו, האם יש סיכוי שגורל המלחמה כולה היה משתנה? האם יתכן שיפן היתה מנצחת את ארצות הברית, או לפחות מצליחה לצאת מהקונפליקט בלי להתרסק באופן מוחלט? כפי שקובעים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי, התשובה לכך ככל הנראה שלילית. גם אם היפנים היו מצליחים לכבוש את מידווי, קשה מאד להאמין שניצחון טקטי כזה היה גורם להם לנצח במלחמה כולה או אפילו מונע מהם להפסיד. הם לא היו יכולים באמת "להמשיך הלאה" ולכבוש את הוואי. לא היתה להם את הלוגיסטיקה להביא כ-45,000 חיילים מהצבא לכיבוש שטח כל כך רחוק ממרכזיהם הצבאיים והתעשייתיים, ובוודאי שלא לתספק אותם, וזה אפילו אם נתעלם מהכוח הצבאי האמריקאי המשמעותי מאד שהיה באיים ובקושי להנחית כוחות מהים על חופים מבוצרים. אולי יפן היתה יכולה לפלוש לחוף הצפוני של אוסטרליה, אבל זה לא היה מעניק לה יכולת לכבוש את כל היבשת או להשתלט על מרכזי ייצור גדולים. בסופו של דבר, העובדות נותרו בעינן: הכוח התעשייתי האמריקאי היה כל כך עדיף על זה היפני, עד שבמוקדם או במאוחר אמריקה היתה משיגה יתרון מכריע במלחמה ומורידה את האימפריה היפנית על ברכיה. מלחמתה של יפן היתה, ככל הנראה, אבודה מראש. 

הפעם, ינשוף פוליטי-מדיני לוקח צעד אחורה מקלחת הבחירות, כדי ללבן עבורכם את כללי היסוד האסטרטגיים של העולם הפוליטי. בין היתר, נכיר את כשל הערבוב האסטרטגי, מיקס של דרכי פעולה שמשאיר אותך עם החסרונות של כולן ללא היתרונות, ונראה כיצד הוא הכשיל בעבר קצינים יפנים מהפכנים, בדיוק כפי שהוא ממעיד היום את מנהיגי הרשימה המשותפת.

מכל ההגדרות הרבות למונח "אסטרטגיה", האהובה עלי ביותר היא זו של ההיסטוריון ג'ון לואיס גאדיס. אסטרטגיה, כותב גאדיס, היא התווך המגשר בין מטרות – שמטיבן הן בלתי מוגבלות – לאמצעים, שכורח המציאות תמיד הופך אותם למוגבלים. מנהיגים של מדינה, למשל, יכולים לרצות לכבוש לעצמם אימפריה, לשפוך סכומים אדירים על פרוייקטים מגלומניים של בנייה, לנהל מדיניות חברתית וגם להוביל במירוץ לחלל. אלא שהמשאבים של רוב המדינות מוגבלים מדי בכדי להשיג את כל המטרות הללו בעת ובעונה אחת, ולפיכך צריך לתעדף אותן: לנסות להשיג את מה שאפשר, לדחות מטרות פחות חשובות ולוותר על מטרות לא ריאליות. אסטרטגיה היא התורה שמלמדת אותנו כיצד לתעדף, וחשוב לא פחות, כיצד להשיג את המטרות שהחלטנו שהן ריאליות לאור המשאבים שיש בידינו. כל אסטרטגיה שלא מתחשבת במוגבלותם האינהרנטית של משאבים, נדונה לכישלון ולרוב מובילה את הוגיה לחורבן, ולא משנה כמה המטרות נראות להם "הכרחיות". חלק ממנהיגיה של יפן בשנות השלושים האמינו באמת ובתמים שאם הם לא ירחיבו את האימפריה שלהם עד בלי די, כבודה של המדינה יירמס בעפר, תלותה בסחר בינלאומי תהפוך אותה ל"מעצמה מדרגה שנייה" ועצם קיומה יועמד בסימן שאלה. גרמניה, בשתי מלחמות העולם, ניסתה להילחם בשתי חזיתות בעת ובעונה אחת, למרות שמשאביה הפכו את המשימה למסוכנת להפליא עד בלתי אפשרית. גם בפוליטיקה דמוקרטית, אסטרטגיה פירושה תיעדוף מטרות ודרישות בהתאם לכוח הפוליטי שלך, לא רק מספר מנדטים אלא גם יכולת הסחיטה והתמרון שלך בין הגושים. ככל שהדרישה שלך יותר "כבדה", יקרה וכואבת לשאר השחקנים הפוליטיים, כך תצטרך יותר כוח בכדי להתעקש עליה בהצלחה. בצלאל סמוטריץ', למשל, לא יוכל לדרוש מדינת הלכה, או אפילו איסור יחסי מין להטב"יים, עם שישה מנדטים. לעומת זאת, יתכן שיוכל לדרוש הכשרה בדיעבד של מאחזים. עם חמישה עשר מנדטים ביחד, יכולות המפלגות החרדיות לדרוש כסף לישיבות ולמערכות חינוך נפרדות ולבלום יוזמות לנישואים אזרחיים, אבל לא לחוקק איסור נסיעה בשבת. בפוסט ישן שכתבתי כאן על החמאס, טענתי שבעולם האמיתי, "מתינות" אינה מכתיבה בהכרח ויתור אידיאולוגי-עקרוני על מטרות מרחיקות לכת, אלא הבנה שמחיר הגשמתן גבוה מדי או לא ריאלי (לפחות לעת עתה) ולכן יש להתפשר עליהן בפועל.

כמובן שזו רק ההתחלה. גם מי שמכיר במגבלות יכולותיו, יכול ליפול לאינספור בורות אסטרטגיים אחרים, חלקם חמקמקים וסמויים מן העין. אחד מהמעניינים שבהם הוא כשל שאני מכנה "הערבוב האסטרטגי". לכל דפא"ה אסטרטגית בעולם האמיתי יש, מדרך הטבע, יתרונות וחסרונות. חלקם נובעים מעצם התיעדוף: אם מדינת רוריטניה, למשל, בוחרת להגדיל את תקציב הביטחון על חשבון תקציב הרווחה, היא תוכל אולי להגשים מטרות אסטרטגיות בזירה הבינלאומית, אך באותו הזמן תסבול מפערים חברתיים ואי יציבות פנימית. לעומת זאת, אם תגדיל את תקציב הרווחה על חשבון תקציב הביטחון, ייתכן שתיאלץ להיענות לסחיטה פוליטית של מדינות אחרות שתפגע בהתפתחות הכלכלית שלה בטווח הארוך. דא עקא, שבשל לחצים פוליטיים, דינמיקה בירוקרטית, קוצר ריאות או חישוב מוטעה, מדינות עשויות לבחור בנתיב אסטרטגי מסויים, אך באופן מהול ומעורבב עם אסטרטגיה סותרת. בדוגמא ההיפותטית שלנו, נניח שבגלל תיקו פוליטי בין שר הרווחה לשר הביטחון בקבינט של רוריטניה, הממשלה מחליטה להגדיל קצת את תקציב הביטחון, וקצת את תקציב הרווחה. במקרה כזה, שני התקציבים לא יספיקו בכדי להשיג את המטרות. הצבא הרוריטני עדיין לא יהיה חזק מספיק בכדי להרתיע את האויבים מסביב, ומערכת הרווחה אמנם תגדל, אך לא באופן מספק בכדי למנוע חוסר יציבות חברתית. כך, הרוריטנים גם יאכלו את הדגים המסריחים וגם יגורשו מהעיר, גם יאלצו להיכנע לסחטנות פוליטית של המדינות השכנות וגם להתמודד מול אי יציבות פנימית. במילים אחרות, ערבוב בין אסטרטגיות סותרות עשוי למנוע ממך את היתרונות ולאלץ אותך לסבול מהחסרונות של שתיהן גם יחד.

אחת הדוגמאות המעניינות יותר של "ערבוב אסטרטגי" היא פרשה שעסקתי בה בספרי בוגדים למען המולדת – המורדים הפטריוטים של יפן. ב-26 בפברואר 1936, קצינים יפנים מרדו בממשלה, רצחו כמה מראשיה, כבשו את מרכז טוקיו ודרשו מהמנהיגים הנותרים לשתף איתם פעולה ברפורמות מהפכניות גורפות. בפני המורדים עמדו שתי אסטרטגיות אפשריות. אחת היתה לזעזע את המערכת, מסורת ארוכה מאד בפוליטיקה היפנית. פירושו של דבר: לצאת לפעולת גבורה התאבדותית נגד הממסד שתעורר סימפטיה גם בקרב מתנגדיהם, לרצוח כמה אנשים בכירים ולקוות שההלם יעשה את שלו ויעודד את המערכת לבצע רפורמות. אסטרטגיה שנייה היתה לבצע הפיכה צבאית מלאה ולהשתלט על המדינה. הבעיה היתה, שהאסטרטגיות הללו סתרו זו את זו באופן משמעותי. לפי הקודים המקובלים ביפן, קצין שרוצה לבצע פעולת גבורה בכדי לזעזע את המערכת, צריך לסכן רק את עצמו ואת חבריו ולא לגרור למרד חיילים חפים מפשע. לעומת זאת, מי שרוצה לבצע הפיכה צבאית של ממש, חייב לשנע חיילים במספר גדול. מורדי פברואר היססו בין שתי האסטרטגיות, ובסוף בחרו את הרע שבכל העולמות. הם הפעילו יותר מאלף חיילים להפיכה צבאית, אבל לאחר מספר התנקשויות בבכירים, פשוט עצרו וקיוו שהפיקוד הצבאי ינצל את הזעזוע בכדי לבצע רפורמות. לרוע מזלם, השימוש הנרחב בחיילים עורר עוינות נרחבת כנגדם אפילו בקרב תומכים פוטנציאליים, ההתנקשויות בבכירים הרגיזו את הקיסר, וההיסוס "ללכת עד הסוף" עם ההפיכה מנע מהם להשתלט על הארמון ולהחליף את המשטר בכוח. התוצאה היתה קריסה מביכה לאחר ימים ספורים בלבד.

ומהיסטוריה לאקטואליה. מאז שהרשימה המשותפת החליטה לסטות, ולו במידת מה, מהקו של בל"ד ולהיכנס באופן חלקי ומהוסס למשחק הפוליטי הכללי, היא לוקה בכשל קלאסי של ערבוב אסרטגי. במצב הפוליטי הנוכחי, מפלגה ערבית יכולה לנקוט בשלוש אסטרטגיות, פחות או יותר: 1. אסטרטגיה בלד"יסטית שלמעשה אינה אסטרטגיה כלל – לתעב את שני הגושים (שינוי וביבי) במידה זהה, ולסרב לשתף פעולה איתם, אלא אם ימלאו את דרישותיה המקסימליות של בל"ד לרבות ביטול אופיה היהודי של המדינה. לשיטתה של בל"ד, ה"זכויות" של ערביי ישראל הן טבעיות, ולכן צריכות להינתן להם בכל מקרה בלי קשר למקח וממכר פוליטי. זה למעשה הכשל הקלאסי שדיברנו עליו בתחילת הפוסט: התמקדות במטרות מרחיקות לכת בלי להתחשב בכך שהאמצעים הזמינים אין בהם די בכדי להשיגן. בל"ד היא המייצגת המובהקת ביותר של האסטרטגיה הזאת, אולם יש לה תומכים גם בתוך חד"ש. 2. אסטרטגיה רע"מיסטית: לתמרן בין שני הגושים, שינוי וביבי, בכדי להשיג כמה שיותר משניהם. היתרון באסטרטגיה הזאת הוא יתרונו של לשון המאזניים שמסוגל להעלות את מחירו כי הוא אינו בכיס של אף אחד מהצדדים. החיסרון בראייה ערבית, מלבד האפשרות להישאר קירח מכאן ומכאן, הוא הצנעה של דרישות לאומיות ו"זכויות לגיטימיות" אחרות. חיסרון נוסף הוא הצורך לבלוע שיתוף פעולה עם גורמים בעייתיים מבחינה ערבית, כמו ביבי ומפלגות ימין אחרות. 3. אסטרטגיה שמאלית: להיות מחוייב לחלוטין לגוש אנטי-ביבי. היתרון עשוי להיות שותפות כלשהי בשלטון במקרה שמתנגדיו של נתניהו ירכיבו ממשלה, סיכון קטן יותר מבחינת דעת הקהל הערבית, ותוחלת כלשהי להשיג ויתורים גם בעניין הפלסטיני. החיסרון הוא אובדן יכולת המיקוח. מי שנמצא בכיס של גוש אחד בלבד, באופן טבעי מחירו יורד.

הבעיה של הרשימה המשותפת, היא שהיא מערבבת בין שלוש האסטרטגיות הללו, ולכן סובלת מהחסרונות של שלושתן בלי להנות מהיתרונות. מצד אחד, היא עדיין דבקה בקו של בל"ד בנושאים מהותיים: הסירוב לחתום עם הסכם עודפים עם מרצ, ההיסוס להמליץ על יאיר לפיד, וכן פרובוקציות שמשניאות אותה גם על גוש השינוי, כגון ההתחכמות במהלך השבועה או הסירוב להישאר במליאה במהלך שירת ההמנון. עם זאת, היא התרחקה מהקו הבל"דיסטי מספיק בכדי לאבד את תחושת ה-feel good והטוהר המוסרי. איימן עודה עושה קולות של עצמאות ו"אני לא בכיס של אף אחד" (מי שזוכר מבחירות 2015: "נתניהו עומד בראש המחנה הלאומי, לבני והרצוג בראש המחנה הציוני, ואנחנו – המחנה הדמוקרטי"), אך למעשה אין לו יכולת אמיתית לתמרן בין הגושים. כך הוא סובל מחסרונות האסטרטגיה הרע"מיסטית, חוסר יכולת להיכנס באמת ובתמים לגוש השינוי, בלי להנות מהיתרונות שלה – אפשרויות מיקוח בין הגושים. זאת בעוד ששאריות הרטוריקה הבלדיסטית משניאה אותו על כל המפלגות הציוניות, אך לא מספיק בכדי להגן על עצמו מהאשמות בגידה במגזר הערבי פנימה.

בקיצור, הרשימה המשותפת בוחרת בנתיב האסטרטגי הגרוע ביותר שאפשר לדמיין. עם זאת, לאור זהותם של האנשים שמנהיגים אותה – מיקס של פעילים קומוניסטיים עם מנטליות של הפגנות זועמות ואנשי אקדמיה, אולי אין להתפלא על כך. מי שמגיעים מחוגים חברתיים שמעריכים יותר מכל עקביות אינטלקטואלית, ליבון רעיוני וטוהר מוסרי, אינם כשירים לשחק במשחקי הכוח האסטרטגיים, שהם מצפן ההישרדות בעולם הכרישים הפוליטי.     

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה כדי "לטפל בעניין לאומי." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי ביניהן. כיצד יש להבין את ההסכם הזה? אם נתרחק לרגע מאירועי היום ונתבונן עליו בהקשר היסטורי ארוך טווח, נוכל לראות תמונה מעניינת למדי, ואולי להבין את השינויים האסטרטגיים במזרח התיכון. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה. בלי להסתיר את שביעות הרצון שלו, הוא אמר לשרים שהוא "הולך לטפל בעניין לאומי דחוף" וש"תיכף ידעו מדוע עזב." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי, שלישי במספר בין המדינה היהודית לשכנותיה הערביות. תמורת נורמליזציה מלאה עם אבו דאבי התחייבה ישראל לדחות את סיפוח הגדה המערבית, וככל הנראה גם לאפשר לעולי רגל מוסלמים להגיע להר הבית תחת חסותו של האמיר. מוקדם עוד לפרש את ההתפתחויות החדשות לעומק, אבל אפשר להציע כמה הערות ראשוניות.

במאמרו החשוב על אסטרטגיית העל של מדינת ישראל, זיהה ההיסטוריון יגיל הנקין שתי אסכולות עיקריות במדיניות המזרח תיכונית של ממשלות ישראל לדורותיהן. האסכולות הללו, שהתחלפו ביניהן מדי כמה עשרות שנים, לא חופפות בהכרח לקו השבר בין ימין ושמאל, וממשלות אימצו אחת מהן או החליפו אותה באחרת בלי קשר הכרחי לזיהויין האידיאולוגי הרשמי. האסכולה הראשונה, המזוהה בעיקר עם דוד בן גוריון, גרסה כי ישראל צריכה להיעזר במעצמות חיצוניות, אך לא להיות תלויה יתר על המידה במעצמה אחת ספציפית. במקביל, שאפה מדיניות זו לשלום עם מדינות ערב, אולם בזהירות ובלי להעלות נושא זה לראש סדר העדיפויות. הסכמי שלום, גרסו בן גוריון ויורשיו האידיאולוגיים, אמורים לשקף זהות אינטרסים שכבר קיימת בין ישראל לבין שותפותיה, ולא לשנות את המציאות או ליצור מצב חדש. לכן, סירב בן גוריון לוותר על חלקים מהכינרת או מהנגב עבור הסכמי שלום או אי לוחמה עם סוריה ומצרים, מפני שאלו נתפסו בעיניו כארמונות חול לא יציבים שאינם מצדיקים ויתור על נכסים קשיחים. מאותה הסיבה בדיוק, הסתפקה האסכולה הזאת, לעיתים קרובות, ביחסים חשאיים ולא רשמיים עם מדינות ערביות, מוסלמיות או אפריקאיות, מכיוון שזהות האינטרסים בפועל חשובה יותר משלום רשמי. במילים אחרות, הסכם יהיה סוף תהליך ולא ראשיתו.

התפיסה השנייה, שהחלה להתפתח בשנות השבעים, נבדלה מקודמתה בשני מדדים מרכזיים. ראשית כל, בשל השינויים הגיאופוליטיים אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל הפכה להיות תלויה במעצמה זרה, ארצות הברית, וכושר התמרון שלה הוגבל. ממשלת רבין הראשונה וממשלת בגין שהגיעה אחריה שאפו להסכמי שלום, אך לא כמשקפי מצב קיים אלא כמייצרי מציאות. יגיל הנקין טוען שבעת חתימת הסכם השלום עם מצרים, שררה סתירה מסויימת בין התפיסות של הצדדים. המצרים פירשו את ההסכם ככלי גיאו-פוליטי שיסייע להם להשיג אינטרסים קשיחים (החזרת סיני, הידוק הברית עם ארצות הברית), ואילו הישראלים ראו בו מנוף לפיוס בין העמים, ואולי בין המדינה היהודית לעולם הערבי בכלל.

מאז, התערבבו שתי האסכולות זו בזו. האסכולה שדגלה בהסכמים כמייצרי מציאות הצליחה אמנם, באופן מוגבל אך משמעותי, עם מצרים, אך נכשלה כישלון חרוץ עם לבנון והפלסטינים. "הסכם השלום" עם נשיא לבנון, באשיר אל-ג'ומאייל, נפל לא רק כי נישא על כידוני צה"ל, אלא מפני שהוא לא שיקף ולא התאים למציאות הפוליטית בלבנון. לכן נעלם ונמוג ברגע שכידוני צה"ל התרחקו. אפשר לדון באריכות בסיבות לכשלונו של הסכם אוסלו, ובשאלה מי נושא באשמה לכך. אבל גם אלו שמטילים את האשמה על ישראל, גם אלו שמטילים את האשמה על הפלסטינים או (כמוני) על שניהם, ייאלצו להודות כי הסכם אוסלו היה קשה במיוחד ליישום בדיוק בשל הפער בינו לבין המציאות בשטח (התרחבות ההתנחלויות, פיגועי חמאס) ובין הציפיות של הצדדים בנושאי הגבולות, ירושלים וזכות השיבה. לעומת זאת, הסכם השלום עם ירדן, שנחתם אף הוא בתקופת ממשלת רבין השנייה, היה דוגמא מובהקת לחוזה ששיקף את המציאות בשטח, קרי שיתוף פעולה דה-פקטו וזהות אינטרסים ארוכת-שנים בין הצדדים.

בראייה של אסטרטגיית על, המתווה האזורי שביטא את אסכולת "ההסכם המייצר" באופן המובהק ביותר נקשר ביוזמת השלום הסעודית/ערבית של 2002.  לפי תפיסה זו, שהפכה להיות לאבן יסוד באסטרטגיה של השמאל והמרכז הישראלי, הסכם עם הפלסטינים יהיה טריגר או מנוף שייצור מציאות חדשה בשטח, ויביא להסכמי שלום עם כל מדינות ערב בבת אחת. פתרון הסכסוך עם הפלסטינים, שניצב לשיטת חסידי תפיסה זו במרכז העימות הישראלי-ערבי, יפתור באופן אוטומטי את רוב הבעיות האחרות. עד לכשלון הסופי של השיחות עם הפלסטינים בסוף כהונתו של ראש הממשלה אולמרט, היה במתווה זה היגיון מסויים. אולם ברגע שהמו"מ עם הפלסטינים נתקע סופית (ולא משנה באשמת מי) הוא הפך בהדרגה לחזון אוטופי ומנותק מהמציאות האסטרטגית במזרח התיכון.

וכאן אנחנו חוזרים להסכם השלום הממשמש ובא בין ישראל לאיחוד האמירויות. ביממה האחרונה, מבקרים רבים אמרו שאין רבותא בהסכם, מפני שהוא בסך הכל נתן חותמת כשרות פורמלית לשיתוף פעולה חשאי למחצה שהתקיים במשך שנים רבות. לישראל ולאיחוד האמירויות, אחרי הכל, אינטרסים משותפים רבים, הן בחסות אמריקאית, הן במאבק באיראן והן בשת"פ כלכלי וטכנולוגי, וההסכם בסך הכל מבטא אותם. הם צודקים כמובן, וזה בדיוק ההיגיון בהסכם משקף לפי האסכולה הישנה של בן גוריון, שנתניהו מצטייר כאן כתלמידה הנאמן. חלק ממבקרי ההסכם מימין, בעיקר ראשי מועצת יש"ע, תהו מדוע יש לשלם במטבע קשה (דחיית הסיפוח או ביטולו) על הסכם שממילא משקף אינטרסים קיימים. הם עיוורים לכך שגם בהינתן אינטרסים משותפים, איחוד האמירויות היתה חייבת ויתור מסויים מישראל בכדי להתגבר על מכשולים משלה בדעת הקהל המקומית והכלל-ערבית. אולם אין ספק שויתורים אלו שוליים לחלוטין. ישראל, אחרי הכל, אינה נדרשת להחזיר שום שטח, אלא רק להוציא מהמגרש את העז (או שמא הגמל) שהכניסה אליו בעצמה לפני חודשים ספורים.

גם אלו ששואפים לסיום הכיבוש ולהתפייסות עם הפלסטינים, ואני ביניהם, חייבים לתהות האם ההסכם עם איחוד האמירויות לא משנה את כללי המשחק. בעבר, ניתחתי כאן בהרחבה את הסיבות לכישלון ההיסטורי והמתמשך של התנועה הלאומית הפלסטינית. טענתי שהמנהיגים הפלסטינים לדורותיהם הסתנוורו מתמיכה בינלאומית שהיתה מספיקה בכדי להשלותם שיוכלו לכפות על ישראל ויתורים מופרכים בעיניה, אך לא חזקה דיה בכדי לכפות על ישראל לעשות זאת בפועל. כתוצאה, הפלסטינים שקעו בהדרגה בנראטיב צדקני, קורבני, בטלני ומנוון של "זכויות לגיטימיות" שמישהו צריך להעניק להם על מגש של כסף רק כי "מגיע להם". ההסתמכות הנוכחית על BDS, בית הדין הבינלאומי בהאג וארגונים בינלאומיים אחרים, אינה אלא אשליה ממכרת שעתידה להתנפץ כמו כל קודמותיה. אולי, הסכם השלום עם האמירויות הוא התחלה של דרך חדשה. במקום לתלות כל התקדמות אזורית בעקשנות הפלסטינית, ובכך לעודד אותה, אפשר להתחיל ולייצר הסכמים עם מדינות ערביות בפריפריה ולעבור בהדרגה למרכז, מאיחוד האמירויות, עבור בבחריין ועומאן ועד סעודיה. כך, בהדרגה, תוכל ישראל לשלול מהפלסטינים את בסיס התמיכה שלהם, להוריד אותם מהעץ של "הזכויות הלגיטימיות" וליצור מרחב גמישות שיוכל להוביל בעתיד להסכם כלשהו. בינתיים, כצפוי, משחק אבו מאזן את "דובי לא לא" וממשיך להפריח לאוויר קלישאות שחוקות על ה"בגידה בעם הפלסטיני" בלי ליזום שום מהלך עצמאי משלו.

אבל בסופו של דבר, וגם את זה יש להדגיש, שום הסכם שלום עם מדינה ערבית חיצונית לא יפתור את הבעיה האסטרטגית הבסיסית של ישראל, כיצד להתמודד עם מיליוני פלסטינים בגדה וברצועה. המצב של "לא לבלוע ולא להקיא" יכול להימשך זמן רב, אך לא לעד, ובסופו של דבר תיאלץ ישראל לבחור בין מתווה מדורג להענקת אזרחות ובין הקמת ישות מדינית פלסטינית מסוג כלשהו. למרבה הצער, פיתרון כזה ייאלץ להמתין להנהגות חדשות, וגמישות יותר, בשני העמים גם יחד.

חיילים ישראלים שמתכננים לכבוש גבעה, אך מגלים שההוראות שלהם אינן מעודכנות. רמטכ"ל גרמני שמגיע למשרד ההגנה בכדי לעמוד בראש הפיכה צבאית, אך נמנע מלתת הוראות לפקודיו בכדי שלא להתערב בעבודתם. קצינים יפנים שתוקפים מדינות זרות ללא אישור ומובילים את ארצם למלחמות הרסניות. בין המקרים הללו עובר כחוט השני רעיון הידוע כ"פיקוד מֻכְוון משימה".  מה יתרונות השיטה הזאת, מהן המלכודות הטמונות בה, וכיצד תרבות ועדות החקירה של ישראל יכולה להרוג אותה? ינשוף צבאי-אסטרטגי מציג לכם את אחד המושגים החשובים ביותר באסטרטגיה המודרנית.

דמיינו שאתם מפקדים על פלוגה של חיילים עייפים ומאובקים, נעים בשבילים צרים במדבר בניסיון לתקוף יעד אויב. אולי משלט או מוצב, אולי מעוז הררי ומבוצר. אתם כפופים למפקד הגדוד, שמצפה מכם למלא את המשימה הקטנה שלכם כמרכיב אחד מבין רבים בתוך תוכנית גדולה יותר. השמש בקרוב תגיח במזרח, ויש לכם זמן מועט לתקוף בחסות החשיכה. ופתאום, ממש לפני קו הזינוק של המשימה, אתם מגלים שהוראות ההתקפה המדוייקות שניתנו לכם אינן מעודכנות. למשל, הנתיב שלכם ידוע לאויב, והוא תגבר אותו, בעוד שחלק אחר בגזרה נוח יותר להתקפה. אולי תותחים חדשים שהאויב קיבל הופכים את ההתקפה לבלתי אפשרית, או קשה יותר ממה שמפקד הגדוד שיער לעצמו כשנתן את הפקודות. או שלהיפך: גיליתם שההגנות של האויב חלשות עד כדי כך, שאתם יכולים לא רק לכבוש את המוצב אלא גם להמשיך הלאה לעומק השטח. אבל אם תמתינו להוראות, אתם עלולים לאבד את המומנטום. את מפקד הגדוד קשה להשיג. הוא נמצא מאחור ולא מכיר את המצב בשטח. מה תעשו? האם תפירו את ההוראות ותפעלו באופן עצמאי? התורה המורכבת שאמורה לתת תשובה לשאלה הזאת – אבן יסוד באתוס של רוב הצבאות המערביים – נקראת "פיקוד מֻכְוון משימה".

פיקוד מכוון משימה (אנגלית: Mission command, גרמנית: Auftragstaktik) פירושו חופש נרחב לקצינים להפעיל שיקול דעת בביצוע המשימה שניתנה להם. המלחמה, הרי, היא ממלכת האי וודאות. פערי מידע, ערפל קרב והשינוי המתמיד בתנאי השטח עלולים להפוך אפילו את התוכניות המחוכמות ביותר לבלתי רלוונטיות. הצורך המתמיד בעדכון, הסתגלות וניצול הזדמנויות מצריך לפעמים פעולה מהירה של קצינים זוטרים בשטח, מפני שהם – יותר מהממונים עליהם – חשופים לתנאים האמיתיים ולמציאות המשתנה. מקורו של הרעיון הזה עוד בגרמניה של המאה ה-19, אולם הוא התפתח בכל הצבאות המערביים לקראת שלהי מלחמת העולם הראשונה. בקרב על הסום (1916) הסתבר למפקדים מכל הצבאות שבכדי לפרוץ את קווי החפירות של היריב יש לנוע ביחידות קטנות ומפוזרות, לזהות נקודות תורפה ולנצל הצלחות במהירות, בלי להמתין לפקודות מגבוה. צה"ל השתמש באופן מבריק בדוקטרינה הזאת במלחמת ששת הימים, למשל ביוזמות מקומיות של קצינים, שניצלו הזדמנויות ואפשרו את הכיבוש המהיר של רמת הגולן. החוקרים סטיבן בידל וקייתלין טלמאדג' מגדירים פיקוד מכוון משימה כחלק בלתי נפרד מ"המערכת המודרנית" של כל הצבאות המתקדמים בימינו. צבאות דיקטטוריים שבנויים באופן היררכי ונוקשה, ולא מאפשרים לקצינים שלהם יוזמה בשטח, נוטים לקרוס מול יריב שמפעיל פיקוד מכוון משימה. כך, למשל, קרס הצבא המצרי במלחמת ששת הימים. הקצינים, שלא היו מורגלים ביוזמה עצמאית, נאחזו בפאניקה ונטשו את עמדותיהם ברגע שמערכת הפיקוד המרכזית בקהיר חדלה מלתפקד.

יש להדגיש שפיקוד מכוון משימה מצדיק, במקרים קיצוניים, אפילו הפרת הוראות, אולם רק בתוך גבולות ברורים. לכפוף יש חופש מבצעי במסגרת התוכנית שהוכתבה לו בידי המפקד. כלומר, הוא אמור לחפש בעצמו את האמצעי הטוב ביותר בכדי למלא את המשימה שניתנה לו. כשכוונתו של המפקד אינה ברורה, קשה לדבר על פיקוד מכוון משימה. כך, למשל, במלחמת לבנון השנייה (2006), קצינים רבים התלוננו כי התוכנית של הרמה הממונה לא היתה ידועה להם, וממילא השתנתה חדשות לבקרים. מדוע שתיקח סיכונים לעצמך ולחייליך, תפעל באופן עצמאי ותנצל הזדמנויות, כשאתה לא יודע לאיזו מטרה אתה חותר? מנגד, היו מדינות, כמו יפן הקיסרית לפני מלחמת העולם השנייה, שבהן הצבא התרגל להכתיב את מדיניות החוץ. בתנאים כאלו, קצינים זוטרים השתמשו בפיקוד מוכוון משימה ובשיקול הדעת המבצעי שלהם (יפנית: Dokudan Senko, מילולית: פעולה שרירותית) כדי להתנקש במנהיגים זרים, להוביל מבצעים צבאיים פרטיים ולפתוח במלחמות עם מדינות זרות בניגוד להוראות. כפי שהראיתי בספרי, בוגדים למען המולדת, אי הציות המובנה של הצבא היפני גרר את המדינה כולה למלחמת העולם השנייה, ובסופו של דבר לתבוסה ולחורבן מוחלט.

יתר על כן, פיקוד מכוון משימה קשה מאד ליישום. הוא מצריך אמון בתוך הצבא, כך שהמפקדים יהיו בטוחים שכפופיהם לא ינצלו את חופש הפעולה שלהם לרעה, וגם – כמו שראינו במקרה היפני – רצוי שיוגבל על ידי קווים אדומים שאותם אסור לחצות. לרוב, הוא עובד רק במדינות שמצליחות לגייס קצינים אינטליגנטים ומשכילים שיודעים לחשוב בעצמם. חברות שמערכת החינוך שלהן היררכית, נוקשה ודורשת ציות עיוור, ככל הנראה לא יוכלו להפעיל פיקוד מכוון משימה בשום מקרה שהוא.

בכנס התו"ל (תורת הלחימה) הבינלאומי של צה"ל, שהתקיים לאחרונה בנוכחות קצינים מצבאות זרים, דנו המשתתפים לעומק בסכנות, בבעיות ובקשיים של פיקוד מכוון משימה. באחד המושבים המעניינים ביותר, ניתח אחד המרצים את קרב נבי סמואל במלחמת 1948. באותו הקרב, קיבל מפקד פלוגה בשם חיים פוזננסקי ("פוזה") הוראה לכבוש את הכפר נבי סמואל בהפתעה ובחסות החשיכה. עם זאת, המג"ד הורה לו להמתין עד שכוח שאיחר יגיע למקומו. כשעלתה השמש, מפקד הפלוגה שאל את המג"ד האם עליו לתקוף את הכפר בכל זאת, וזה אמר לו ש"תעשה מה שנראה לך נכון." מפקד הפלוגה עשה "מה שנראה לו נכון", ושילם על כך בחייו ובחיי אנשיו. הוא תקף עמדה מבוצרת בעלייה בניגוד לכל העקרונות הצבאיים, בלי יתרון הפתעה ועם השמש מול העיניים, הסתערות שהסתיימה בטבח רבתי. כפי שהעיר אחד מנציגי צבא פולין בכנס, זוהי דוגמא מובהקת לשימוש מוטעה בפיקוד מכוון משימה. המג"ד לא הבהיר למפקד הפלוגה את הכוונה שלו: האם עדיין ברצונו לכבוש את הכפר בכל מחיר, למרות שהשתנו התנאים? המ"פ, מצדו, השתמש בשיקול הדעת המבצעי שלו כדי לתקוף באופן לא רציונלי וחסר סיכוי. פיקוד מכוון משימה מניח שהאחראי בשטח שוקל באופן הגיוני תנאים משתנים, בכדי להגשים את כוונת הרמה הממונה. כאן לא היה ניתוח הגיוני של המצב, וכוונת המג"ד לא היתה ברורה. לכן, לא מדובר בפיקוד מכוון משימה, אלא בהעדר מוחלט של פיקוד מכל סוג.

משתתפים אחרים בכנס, בעיקר הנציג של צבא ארצות הברית, העירו שמדי פעם, המפקדים הבכירים חייבים לנטוש לחלוטין את הרעיון של פיקוד מכוון משימה ולנהל את המבצע בפרוטרוט ובאופן אישי. זה קורה בעיקר במבצעים רגישים, כמו ההתנקשות באוסאמה בן לאדן, שבהם לכל החלטה של מפקד זוטר עלולות להיות השלכות פוליטיות הרסניות (וראה גם כאן בינשוף). אני חשבתי מיד על דוגמא מהמחקר שלי, על קשר ה-20 ביולי 1944 נגד היטלר. במהלך ההפיכה האנטי-נאצית נמנע מפקד הקשר, גנרל לודוויג בק, ממתן הוראות מפורטות לאנשיו. כרמטכ"ל גרמני לשעבר, שהאמין בפיקוד מכוון משימה, הוא סבר כי אל לו להתערב בעבודה של כפופיו. לכן, הגיע למטה הקשר רק בשעה מאוחרת, לאחר שהכפופים לו עשו מספר טעויות מבצעיות קריטיות. בעיקר, אותם כפופים ניהלו את ההפיכה באופן מסודר מדי, עם נוהל קרב, כפי שמנהלים מבצע צבאי, ולא הבינו שבהפיכה צבאית המהירות חשובה יותר מהיעילות ומהסדר. מפני שקושרי קשר הם, בהגדרה, חלשים יותר מהממשלה. הסיכוי היחיד שלהם לזכות לתמיכה הוא לנצח לפני שהממשלה מתעשתת, או לפחות לקבוע עובדות קריטיות בשטח במהירות הבזק. גנרל בק לא הבין שפיקוד מכוון משימה עובד רק כשהכפופים יודעים באיזה מסגרת הם פועלים. הגנרלים האנטי-נאצים בברלין, לעומת זאת, חשבו שהם מנהלים קרב, בעוד הם ניהלו בפועל מבצע שונה לחלוטין – הפיכה. במצב כזה, כשמהותה של המסגרת לא ברורה, יש חשיבות עליונה לפיקוח קרוב וצמוד של מפקד עליון, שאמור לקבוע ולהבהיר לפקודיו את האסטרטגיה המנחה של המבצע כולו.

לבסוף, אם נחזור לאזור שלנו, החברה הישראלית עוברת שינויים מדאיגים שמקשים על קציני צה"ל לנצל את שיקול הדעת המבצעי שלהם וליישם פיקוד מוכוון משימה. חוסר הסובלנות של החברה לאבדות ולכשלונות הוליד תרבות של ועדות חקירה, מסקנות אישיות ועריפת ראשים. ברגע שמפקדים יודעים שישלמו בקריירה שלהם על כל טעות, הם ייטו שלא לקחת סיכונים וממילא גם לא יפעילו שיקול דעת מבצעי. בכדי לבנות צבא גמיש, שקציניו יודעים לנצל הזדמנויות ולהסתגל במהירות לתנאים משתנים, חשוב לגלות גם סובלנות לטעויות. אם ראשים ייערפו בכל פעם שהתקשורת תדרוש זאת, קציני הצבא עלולים להפוך לחבר אנשים בינוניים ומפוחדים, שעוקבים בקפדנות אחרי נהלים ולא מגלים שום יוזמה יצירתית או העזה פורצת גבולות. בכדי לשמור על הפיקוד מכוון המשימה, רצוי שלא למנות ועדות חקירה בראשות שופטים, שעוסקים מדרך הטבע במציאת אשמים, אלא צוותים של מומחים לחקר ביצועים, שיסיקו מסקנות פרודוקטיביות ויעלו הצעות לשיפור. את הצבא צריכים להנהיג אנשים שכבר נכשלו ולמדו מכשלונותיהם, ולא קצינים נקיים מכל רבב שלא נכשלו כי לא העזו לעשות דבר.

היה וחשקה נפשכם להיכנס למועדון של קצינים בכירים ברבע האחרון של המאה התשע עשרה, הייתם בוודאי נתקלים, בין כורסאות הקטיפה לאח המבוערת, גם בכתבי עת דחוסים על טקטיקה ואסטרטגיה, פרי עטם של מיטב הגנרלים והמומחים בתקופה. מי היה מאמין, שאותו קאדר מקצועני ובטוח בעצמו נכשל בחיזוי האסון של מלחמת העולם הראשונה, ואף השלה עצמו שתסתיים בהכרעה מהירה ונוחה? למעשה, דווקא היה מי שחזה, וכולם לעגו לו. איוון בלוך, בנקאי פולני ממוצא יהודי, ניבא באופן מחריד את מלחמת החפירות של 1914 על כל זוועותיה והשלכותיה ההרסניות. מדוע בזו אנשי הצבא לניתוח הכלכלי שלו, "חישובי החישובים של התיאורטיקאי הנבער הזה", ומה אפשר להסיק מכך על כוחם של החובבנים? ינשוף היסטורי מסביר.

אם הייתם נכנסים למועדון של קצינים בכירים ברבע האחרון של המאה התשע עשרה, בברלין המעטירה, לונדון המלכותית, פריז האלגנטית או אפילו סנט פטרסבורג, סביר שעל כמה וכמה מהשולחנות, בין כורסאות הקטיפה לאח המבוערת, הייתם מוצאים גם כתבי עת צבאיים מקצועיים. אלו, שנכתבו לקהל של קצינים וחובבי צבא, היו בדרך כלל במה לחיבורים בענייני טקטיקה, מבצעים ואסטרטגיה. הייתם יכולים לקרוא בהם על התקפות רגלים, עולם הארטילריה המתפתח, וניתוח של קרבות ומלחמות עבר. הכותבים שפרסמו בבמות האלה היו סוג של מועדון סגור, לרוב של קצינים בשירות פעיל או מילואים, באופן טיפוסי גברים מכסיפי שיער עם שפמים מטופחים ופאות לחיים עשירות. חלק מהם כתבו רק לקהל מקצועי צר. אחרים, כמו קולמר פון דר גולץ או אלברט פון בוגוסלבסקי, פרסמו ספרים פופולריים שנרכשו ונקראו בידי קהל רחב יותר, ועוררו סנסציה ציבורית בעיתונות התקופה. אחדים פנו להדריך צבאות זרים, והרביצו את תורתם בפני קצינים טורקים, יפנים ומאוחר יותר גם סינים, תהליך שהפיץ את המחשבה הצבאית המערבית גם בארצות הללו. הם, כמובן, קראו את את אלו, והתווכחו זה עם זה מעל במות כתבי העת. חלקם היו דוגמטיים ושטחיים, אחרים – מעמיקים ומתוחכמים, אבל כמו כל חוג מקצועי – היו להם נקודות עיוורון. והדבר האחרון שהם אהבו, זה אאוטסיידרים חצופים שהכריחו אותם לדון בהן ברבים.

בשנת 1898, פרץ חוצן מוחלט את דלתות הפלדה של המועדון המהודר, ועורר בו בוקה ומבולקה. איוון בלוך היה בנקאי פולני ממוצא יהודי, שצבר לעצמו הון עתק בהשקעות חכמות במסילות ברזל. פציפיסט בהשקפותיו, בלוך תיעב את המלחמה. אך בניגוד לאנשי שמאל רבים באקדמיה המודרנית, לא הסיק מכך שאין ללמוד ולהתעמק בתחום המלוכלכך של לימודי ביטחון והיסטוריה צבאית, אלא בדיוק להיפך. בלוך רצה להתמחות במלחמה יותר מהגנרלים, לא כדי לקדם אותה, אלא כדי למנוע אותה.

האאוטסיידר המשולש הזה – גם פולני, גם יהודי במוצאו וגם פציפיסט – פרסם שנתיים לפני מפנה המאה את מלחמת העתיד, שישה כרכים עמוסים בתרשימים, טבלאות וניתוח היסטורי, כלכלי וטכנולוגי מדויק. במרכז הניתוח של בלוך, ששילב ידע צבאי וטכנולוגי עם מומחיותו הפיננסית, עמדה אחת הבעיות הקשות ביותר שהטרידו אנשי צבא במאה ה-19: עלייתו של כוח האש. כבר במלחמת האזרחים האמריקאית, הופיעו רובים נטעני בריח, שנכנסו לשימוש נרחב במלחמת פרוסיה-צרפת (1871) ובמלחמת רוסיה-טורקיה (1877-1878). כדור המינייה אפשר ירי מדוייק יותר. אבק השריפה המודרני העלים משדה הקרב את ענני העשן השחור, הגביר את הראות וכפועל יוצא מכך גם את הדיוק של הארטילריה. מאוחר יותר הופיעו גם בולמי הרתע, המקלעים ומכונות הירייה. כל אלו הכפילו ואף שילשו את הטווח והדיוק של האש, התפתחות שהועילה לצד המגן הרבה יותר מאשר לצד המתקיף. פגיעתו של כוח האש, הרי, מסוכנת יותר למתקיף המסתער מאשר למגן הנייח והמחופר. הכתובת היתה על הקיר עוד ממלחמת קרים, וסימני האזהרה המשיכו להצטבר במלחמת האזרחים האמריקאית ומלחמת רוסיה-טורקיה. כל המלחמות הללו סיפקו דוגמאות למכביר, כיצד כוח מסתער, נחוש ככל שיהיה, נקטל ונטבח מול אש אינטנסיבית של מגן מבוצר.

טענתו המרכזית של בלוך היתה, כי עוצמת האש של ההגנה תהפוך את מלחמת העתיד לסיוט שונה בתכלית מתכנוניהם המדוייקים והמדוקדקים של הגנרלים בכל הצבאות. התפיסה הצבאית המקובלת בשלהי המאה ה-19, שהושפעה מהמחשבה הצבאית הגרמנית מבית מדרשו של קלאוזביץ, גרסה כי ההכרעה הצבאית היא "מהותה" של המלחמה. כל מערכה צריכה להסתיים מוקדם ככל האפשר, בהשמדה של מרכז הכובד, היינו – הכוח הלוחם של האויב. כדי להגיע להכרעה כזאת, גנרלים למדו לתמרן, להקיף, לנוע במהירות ובמידת האפשר, לכתר את האויב בתנועת מלקחיים. גנרל אלפרד פון שליפן, רמטכ"ל חשוב של הצבא הגרמני בתחילת המאה ה-20 ואדריכל "תוכנית שליפן" המפורסמת, העלה על נס את קרב קאנאי (הניצחון המכריע של חניבעל על הרומאים ב-216 לפנה"ס), וטען שכך צריכה להסתיים כל מערכה שהיא. רס"ן יאקוב מקל, כותב גרמני חשוב שהפך ליועץ בשכר ומייסד הדוקטרינה הצבאית היפנית, טען כי ההסתערות הנחושה במטרה להכריע את היריב היא לב ליבה של המלחמה, ואין לה תחליף. לקראת מלחמת העולם הראשונה, מצביאים מכל הצדדים ניבאו שאף היא תסתיים בהכרעה מהירה, בדיוק כפי שהסתיימו מערכות קודמות.

דעתו של בלוך היתה שונה. "במלחמת העתיד", הוא טען, "תקפא החזית כולה, ותשאיר מדבר של אש בין הצדדים היריבים":

בתחילה יתגבר הטבח לממדים כה נוראים, עד שלא יהיה אפשר להניע את הלוחמים להביא את הקרב לכלל הכרעה… הכל יהיו מחופרים במלחמה הבאה. תהיה זו מלחמה גדולה של חפירות. האת יהיה חיוני לחייל לא פחות מן הרובה… קרבות ימשכו ימים תמימים, ובסופו של דבר, ספק רב אם תתאפשר השגתו של ניצחון מכריע כלשהו.

 (הציטוט מתוך עזר גת, מקורות המחשבה הצבאית המודרנית, תרגום עמנואל לוטם, הוצאת מערכות, 2005, עמ' 288)

הלוחמים, הוסיף בלוך, ימותו בלי לשמוע או לראות דבר, פשוט ייקצרו כמו אלומות חיטה מכל הכיוונים. אי אפשר יהיה לאגף, ושני הצדדים יתחפרו זה מול זה כדי להתגונן מעוצמת האש. עידן הסתערויות הכידונים, כמו גם עידן ההלם של הפרשים, חלף בלי שוב מהעולם. גם יתרון מספרי לא יעזור. בלוך חישב בזהירות את צפיפות האש, סיכויי הפגיעה וחדירת הכדורים, ומצא כי כוח מחופר של מאה איש יוכל לקצור ללא קושי יחידה מסתערת גדולה פי ארבע, ברגע שתחדור לשדה אש ברוחב של 300 יארד. אולם מפני שבחברות המונים תעשייתיות עסקינן, כל צבא יוכל לשפוך כמות בלתי מוגבלת של חיילים במקום אלו שנהרגו, ולכן "מלחמת העתיד" תהפוך למערכת התשה, סיוט מתמשך שאין לו סוף.

כל מי שקורא את השורות האלה, ומכיר את תולדות מלחמת העולם הראשונה, נדהם בוודאי שהן נכתבו ב-1898, כעשור וחצי לפני המלחמה, ולא מיד לאחריה. בגדול, הנבואה של בלוך היתה מדוייקת להפליא, באופן מילולי כמעט. הדברים אמורים לא רק בניתוח הטקטי, אלא בעיקר במומחיות הכלכלית שהביא עמו. הכלכלות האירופיות השונות, כתב בלוך, קשורות זו בזו לבלי הפרד. מלחמת החפירות הסטטית תהפוך לשואב אבק מקולל, שימצוץ מהמדינות השונות את כל משאביהן הכלכליים. בגלל התלות ההדדית בין הכלכלות השונות, הרס וחורבן במדינה אחת ישפיעו גם על כל היתר, לרבות אויבותיה, והרס מערכות ההפצה והשינוע יגרום לנזק ארוך טווח. בסופו של דבר, ניבא בלוך, אלו יביאו לעוני, רעב, חוסר יציבות חברתית ומהפכות שישטפו החוצה את המשטרים הקיימים.

בלוך, כמובן, לא הפריח דברים בעלמא. כבנקאי ומומחה כלכלי, הוא ליווה את טיעוניו בסטטיסטיקות, חישובים ומודלים מפורטים. למעשה, טוען ההיסטוריון עזר גת, מלחמת העתיד, היה אחד מהדוגמאות הראשונות בהיסטוריה המודרנית לחקר ביצועים מדעי. אולם כל אלו, לא הקלו על קבלת דבריו בממסדים הצבאיים השונים. הגנרלים, הרמטכ"לים וחברי המועדון הסגור של כתבי העת המקצועיים, בדרך כלל דחו את ספרו של בלוך בשצף קצף, כקשקושים של חובבן מנותק מהמציאות. נכון, כמעט כל הצבאות הכירו בעלייה של עוצמת האש והודאגו ממנה מאד. אולם ההשערה היתה שהמורל, רוח הלחימה והנחישות יתגברו בסופו של דבר על היתרון החומרי של הטכנולוגיה.

המתכננים הצבאיים הצרפתים בתחילת המאה העשרים, למשל, חשבו שדווקא בגלל העלייה בעוצמת האש, חובה להתקיף בנחישות גדולה אף יותר כדי לנצח במהירות, וזו היתה גם מסקנתם של ראשי הצבא היפני, ששלחו את חייליהם להיקצר בגלים אנושיים מול המקלעים במלחמת רוסיה-יפן של 1904-1905. ובכלל, מה החוצן הזה, היהודי המומר, הבנקאי הסלאבי, מבין באבירות, במורל, ברוח צבאית אמיתית? הוא יכול רק לספור כסף. או כמו שכינה זאת אחד המבקרים, "חישובי החשבונות של התיאורטיקאי הנבער הזה" (גת, מקורות, עמ' 289).

במבט לאחור, גם בלוך וגם מבקריו טעו. בלוך, שניבא את העתיד בדיוק מחריד, העריך באופטימיות יתר כי מחירה של המלחמה יהיה כה מזוויע, עד שאיש לא יעז לפתוח בה. האם יבשת שלמה תקפוץ להתאבדות קולקטיבית? האם משטרים יזרקו את עצמם מרצון למערכה ממושכת, מדממת וחסרת תהילה, רק כדי למצוא את עצמם בסופו של יום מרוששים ועל סף מהפכה? אולם במאה ה-19, הן מדינאים והן אנשי צבא ראו במלחמה תופעה בלתי נמנעת, לגיטימית ולפעמים אף מבורכת. הרעיון של מלחמת הכרעה מהירה היה נטוע כל כך בהיגיון הבסיסי שלהם, עד שהעדיפו להתכחש לעובדות, להחליק אותן או להדוף אותן הצידה, כדי לא להתמודד עם הצורך בשינוי מעמיק וכואב בהשקפותיהם הטקטיות. לכן, אנשי הצבא והמקצוענים מכתבי העת הצבאיים לא היו יכולים לקבל את מסקנותיו של בלוך. כפי שעזר גת כותב, הן עוררו "התנגדות נרחבת משום שהשלכותיהן היו בלתי נסבלות, מבחינה פוליטית וצבאית." האסון שפקד את אירופה ב-1914, שורש ראש ולענה שאדי הרעל שלו מפעפעים עד היום, הוא במידה רבה תוצאה של העיוורון הזה.

אלו מסקנות אנחנו יכולים להסיק מנבואת הקסנדרה של בלוך, חזון אימים מדוייק שרוב "אנשי המקצוע" העדיפו להדחיק או להדוף בלעג? מסקנה מתבקשת, אבל לא נכונה, תהיה זלזול קבוע בעמדתם של אנשי מקצוע, וקבלה אוטומטית של אאטוסיידרים וחובבנים. אבל על כל מקרה של בלוך שהביך את המילייה המקצועי, יש עשרה או מאה מקרים של חובבנים שטעו והטעו, אפילו אם צברו פופולריות (וסאגת מתנגדי החיסונים בישראל תוכיח). לעניות דעתי, אפשר וכדאי להסיק שתי מסקנות אחרות.

ראשית כל, אחת הסיבות לזלזול הלא מוצדק של המילייה הצבאי המקצועי במסקנות בלוך, היה התיחום המוגזם בין עולמות ידע שונים. בלוך אולי היה חובבן בתחום הצבאי (אם כי למד והבין אותו ברמה מקצועית ומפורטת להפליא), אולם בו בזמן, הוא היה מומחה בתחום הכלכלי. מלחמה, גם "מוצדקת" וגם "בלתי נמנעת", עולה כסף רב ויש לה השלכות כלכליות מורכבות. לאנשי צבא, שלא אומנו בתחום הכלכלי ולא למדו אותו, יש נטייה להתעסק בתחום הטקטי והאסטרטגי שלהם, ולחשוב שאחרי המלחמה, אזרח מעונב כזה או אחר יפרע את החשבון, או בהתאם למימרה המפורסמת בעברית, "שולמן ישלם". לעיתים קרובות הם לא מבינים, שמהלכים טקטיים ואסטרטגיים שמתעלמים מאילוצים כלכליים עשויים להמיט על הצבא ואף על המדינה אסון והתמוטטות. כך, גרמניה וצרפת סיימו את מלחמת העולם הראשונה על סף חורבן ופשיטת רגל. וראשי הצבא היפני, שבזו ל"זוטות כלכליות", רקמו תוכנית אסטרטגית "מקודשת ובלתי ניתנת לשינוי" בלי שום קשר למשאביה האמיתיים של המדינה. כשאאוטסיידר כמו בלוך, בן בית בתחום הפיננסי, הוכיח את הבעיות הללו במספרים, שחור על גבי לבן, היה קל לאנשי הצבא לפטור את דבריו כ"חישובי חשבונות של תיאורטיקאי נבער" מאשר להתמודד איתם. לכן, אחת המסקנות המרכזיות מהסיפור העצוב הזה, הוא שרצוי לערבב בין תחומי ידע. חברי מילייה מקצועי חייבים לדעת להקשיב למומחים מתחומים אחרים, שמביאים פרספקטיבות אחרות, ולא למצוא מקלט בתגובה הפבלובית הנפוצה של לעג והסתגרות.

לבסוף, אזהרותיו של בלוך נפלו על אוזניים אטומות, מפני שרוב הגנרלים והמדינאים האמינו באמת ובתמים שמלחמה גדולה היא בלתי נמנעת. ואם אין מנוס, הרי שעדיף להילחם מוקדם מאשר מאוחר (אותו היגיון הוביל את היפנים להתקפה הרת האסון על פרל-הרבור ב-1941). ממילא, אם אני חושב שמשהו בלתי נמנע, נוח מאד להתעלם מההשלכות האפשריות שלו. בפועל, יש מעט מאד דברים שמתאימים להגדרה "בלתי נמנע". לרוב, צעדי מדיניות הם בלתי נמנעים, כל עוד אנחנו לא מוותרים על הנחות יסוד מסויימות. ההתקפה היפנית על ארצות הברית היתה בלתי נמנעת, אבל רק כל עוד יפן התעקשה להמשיך ולשלוט בסין. העימות ההרסני של צרפת מול ה-FLN היה בלתי נמנע, כל עוד התעקשו הצרפתים לשמר את אופי המשטר הקיים שלהם באלג'יריה. מלחמת העולם הראשונה היתה בלתי נמנעת, כל עוד הגרמנים חשו מחוייבים לברית שלהם עם אוסטריה, בנו צי והתעמתו עם בריטניה, ואף פירשו את הגיאופוליטיקה האזורית כ"טבעת מצור המתהדקת סביבם." חישוב זהיר של מחיר המלחמה, מול המחיר של ויתור על אותה הנחת יסוד, עשוי להוביל למסקנה שעדיף לוותר מאשר להילחם. אבל כפי שאמר בלוך עצמו ברגע של ייאוש, "מרגע שהמלחמה נחשבת בלתי נמנעת, אוטמים השליטים את עיניהם מראות את תוצאותיה."  הזעם הצפוי מול מי שמציג בפני השליטים והמקצוענים את תג המחיר, הוא גורם מרכזי לאסונות ולטרגדיות, אז כהיום.

אל קאעדה, ארגון הטרור שהפיל את מגדלי התאומים והצמיח מתוכו את דאע"ש, התחיל במחנה אימונים קטן באפגניסטן. כפי שכתבנו בפוסט הקודם, הפיכה צבאית שהתרחשה במדינת ההרים הקטנה ב-1978, יצרה מכתב שרשרת של מוות: סדרה של החלטות שגויות ואסונות שהעצימו זה את זה עד לפיגועי 11 בספטמבר. הפוסט הנוכחי עוסק בחזון העוועים הפקיסטני שסייע לצמיחת הג'יהאד הגלובלי.

ינשוף צבאי-אסטרטגי מכיר לכם את חמיד גול – אחד מההוגים הצבאיים ההרסניים ביותר במאה ה-20 המאוחרת.

"עם האפגנים, כולם מפסידים בסופו של דבר"

גנרל אסאד דוראני – מפקד שירות הביון הפקיסטני, ISI

בינשוף הקודם, דיברנו על מלחמת אפגניסטן ההרסנית, ועל האופן שבו נפתחה בשל סדרה של החלטות רגעיות ומקריות. הפעם, ננסה להעמיק לתוך הגורמים ארוכי הטווח שהזינו את אותו האסון. מאחוריהם עומדים שורה של מקבלי החלטות בוושינגטון, מוסקבה, ריאד ואיסלמאבאד, שכל אחד מהם ניסה לפעול למען האינטרסים שלו כפי שראה אותם. התוצאה היתה הצטלבות של תהליכים, תאונת שרשרת שהזיקה בסופו של דבר לכל הצדדים גם יחד. אי אפשר להבין את מפלצת הטרור הבינלאומי של אל קאעדה ודאע"ש, בלי להתבונן על אותם אירועים רחוקים. הפעם, נתמקד בחלקם של הפקיסטנים, ונכיר את אחד החזונות האסטרטגיים ההרסניים ביותר במאה העשרים המאוחרת: השאיפה הפקיסטנית ל"עומק אסטרטגי" באפגניסטן. מאחוריה עמדו שני אנשים, שהיו אסלאמיסטים ולאומנים בעת ובעונה אחת: הדיקטטור הצבאי מוחמד זיה אול-חאק, וקצין המודיעין חמיד גול. השניים הללו ביחד, וכל אחד לחוד, היו מהארכיטקטים המרכזיים של אסון הג'יהאד הגלובלי שמרעיל את העולם עד ימינו. מהחזון שלהם, ושברו הנורא, אפשר ללמוד לקחים חשובים על מגבלות האסטרטגיה והתכנון הפוליטי באופן כללי.

פקיסטן נוצרה, עוד מראשיתה, כמדינה שנועדה להעניק בית לאומי למיעוט המוסלמי בתת היבשת ההודית, כדי להגן עליו מהרוב ההינדי. גם אם חלק משליטיה הראשונים, כמו המייסד מוחמד עלי ג'ינה והדיקטטור הצבאי איוב חאן, היו חילונים באופן אישי, הזהות הדתית נטמעה היטב ב-DNA הלאומי שלה. כמו בישראל, הדת בפקיסטן היתה לא רק הלכתית אלא גם לאומית. לכן, המדינה היתה חשופה להדתה קיצונית. היה קל לזהות את האינטרס האסלאמי עם האינטרס של המדינה, דבר שהשתקף גם בסכסוך ארוך השנים על קשמיר. גישה זו הגיעה לשיא תחת שרביטו של הדיקטטור הצבאי מוחמד זיה אול-חאק, ששלט בפקיסטן מ-1978 ועד 1988. חאק, אדם אדוק בדתו, שנהג לדבריו "להתפלל, כשחברי הקצינים היו עסוקים בשתייה ובהימורים", פתח בתוכנית לאסלאמיזציה מזורזת של המדינה והצבא, חוקק חוקים דתיים, ומינה חברים במפלגות אסלאמיות לעמדות מפתח בפיקוד הבכיר, במודיעין הצבאי ובשירות החשאי.

אחד החשובים שבקצינים הללו היה גנרל חמיד גול, שעמד בראש שירות הביון הפקיסטני, ה-ISI (המודיעין הבין-זרועי), בתקופה הקריטית שבין 1987 ל-1989, והוסיף לנהל באופן לא רשמי את המדיניות האפגנית של פקיסטן מספר שנים לאחר מכן. גול ניסח בלשון אסטרטגית את החזון הגיאו-פוליטי של מוחמד זיה אול-חאק: פקיסטן, אפגניסטן ואיראן חייבות לחבור זו לזו, ולהקים גוש פאן-אסלאמסיטי אנטי-מערבי, שמאוחר יותר יצטרפו אליו גם טורקיה והרפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות במרכז אסיה. כך, תוכל פקיסטן להפוך למעצמה המובילה בעולם האסלאמי, ולרתום את כוחה החדש לפתרון צבאי של הסכסוך מול הודו בקשמיר. שימו לב, שלא מדובר כאן בחזון דתי קיצוני גרידא, כמו הפנטזיה של אל קאעדה (ואחריה דאע"ש) להקים חליפות אסלאמית עולמית, אלא בחזון לאומני פקיסטני. מפתה לראות בו ריאל-פוליטיק ציני, מדיניות מעצמתית דורסנית שראתה במוסלמים של אפגניסטן אך ורק כלי להגשמת שאיפות טריטוריאליות ופוליטיות. אולם משום שבפקיסטן לאומיות ודת היו כרוכות זו בזו בלי הפרד, החזון הזה השתלב באופן טבעי ברגשות דתיים כנים של חלק גדול מהמעורבים. גול וחבריו זיהו את האינטרס של האסלאם עם האינטרס של פקיסטן. בדרך, האפגנים היו שטיח שאפשר לדרוך עליו. אפגניסטן, טענו גול וזיה-אול חאק, היא ה"עומק האסטרטגי" של פקיסטן בדרום אסיה.

המדיניות של גול, שהמשיכה גם לאחר מותו של זיה אול-חאק בתאונת מטוס, היתה להשתמש בפלישה הסובייטית לאפגניסטן כתירוץ לאמן ולחמש כוחות מוג'אהידין פרו-פקיסטנים, ובסופו של דבר לסייע להם להשתלט על המדינה. כפי שהבהרנו בפוסט הקודם, האמריקאים מילאו חלק מרכזי במדיניות הזאת. קובעי המדיניות של ממשלי רייגן ובוש היו ממוקדים עדיין במלחמה הקרה, ורצו לגרש את הקומוניסטים מאפגניסטן. לפיכך, החליטו האמריקאים, במימון ובסיוע סעודי, לחמש ולטפח את מורדי המוג'האידין. אולם מפני שהפקיסטנים (ולמעשה, גול וה-ISI) היו אלו שחילקו את הכסף והנשק בשטח, הסיוע האמריקאי זרם אך ורק למפקדים הקיצוניים ביותר, כמו גולבודין חקמאטייר, עבדול ראסול סאייף או אוסמאה בן לאדן. מפקדים פרו-מערביים יחסית, כמו אחמד שאה מסעוד, לא קיבלו כמעט דבר.  כך, שימשו האמריקאים ככלי בחזון האסטרטגי של חמיד גול. ה-ISI, ה-CIA והסעודים הזינו את דרקון הטרור הבינלאומי שעדיין מנגע את העולם במאה ה-21.

גם כשפקיסטן רצתה לשנות מדיניות, בדרך כלל בגלל שילוב של התפתחויות פנימיות ולחץ בינלאומי, הדבר התגלה כקשה לביצוע. בנזיר בוטו, האישה הראשונה ששלטה בפקיסטן ובתו של ראש הממשלה שהודח על ידי זיה אול חאק, היתה זו שרבים במערב תלו בה את תקוותיהם. בפועל, בתקופתה של בוטו ה-ISI הגביר את מאמציו לסייע למתנדבי אל-קאעדה, לאנשיו של גולבודין חקמטאייר וליתר הגורמים הקיצוניים בפקיסטן, כדי ליצור "בלוק אסלאמי" בהתאם לחזונו האסטרטגי של גול.

בראשית כהונתה, בוטו עשתה מאמצים מסויימים להטות את כיוון הספינה. היא ניצלה את סמכותה כראש ממשלה, ופיטרה את גול, האדם שנתפס בעיניה, די בצדק, כראש הנחש. במקומו, היא מינתה את אחד מנאמניה, גנרל שמס אור-רחמן קאלו. אולם הרמטכ"ל מירזה אסלאם בג,  תומך מושבע בחזונו של זיה אול חאק, מינה את גול למפקד גיס ו"יועץ מיוחד" לעניינים אפגניים. התוצאה היתה פארסה. השליח האמריקאי המיוחד, פיטר טומסן, נפגש תדירות באיסלמאד עם בוטו, שר החוץ שלה, ומפקד ה-ISI, ואלו הבטיחו להם שפקיסטן תפסיק לנתב את הסיוע האמריקאי לגורמים הקיצוניים ביותר. אולם בפועל, קציני ה-ISI בשטח התעלמו מפקודותיו של קאלו, והמשיכו לסייע לחקמטאייר, בן לאדן ואנשיהם. אנשי ה-CIA, שתמכו בעמיתיהם מה-ISI, עבדו קשה כדי להכשיל כל ניסיון של מחלקת המדינה בוושינגטון להפסיק את הסיוע החמוש והקטלני.

תקווה חדשה לשינוי אסטרטגי באליטה הפקיסטנית התעוררה בראשית 1992, כאשר הרמטכ"ל החדש אסיף נוואז ג'נג'ואה, בוגר האקדמיה הצבאית הבריטית סנדהרסט, הצהיר על ניתוק הצבא מהפוליטיקה, וביטול האסטרטגיה העצמאית של ה-ISI בפקיסטן. הרמטכ"ל נוואז העביר את אסאד דוראני, יורשו וממשיך דרכו של גול, לתפקיד שולי יחסית, ופיטר רבים מאנשי השטח של ה-ISI שיישמו את מדיניות התמיכה במוג'אהידין הקיצוניים בשטח. לרגע, נראה היה שפני היאנוס של פקיסטן מתאחדות למדיניות קוהרנטית ברורה. במשך שנים רבות, ההצהרות של המתונים במשרד החוץ באסלמאבאד היו קליפה ריקה, שכיסתה על מדיניות עצמאית של ה-ISI. בסוף 1991 וראשית 1992. נראה שהרמטכ"ל החדש נחוש להפוך את ההצהרות הריקות למציאות. השליח המיוחד האמריקאי, פיטר טומסן, קיווה שה-CIA יתיישר מאחורי המדיניות החדשה של ה-ISI, וכך יהיה ניתן לאחד ולסדר גם את המדיניות האמריקאית בשטח.

אולם בצבא, קצינים אסלאמיסטים רבים תיעבו את המדיניות החדשה של נוואז ג'נג'ואה וניסו לחתור נגדה. גרוע מכל, ראש הממשלה נוואז שריף הטיל עליה ווטו, וניווט את פקיסטן חזרה למורשת ההרסנית של גול. הוא עקף את הרמטכ"ל ומינה קצין אסלאמיסט למפקד החדש של ה-ISI. בשנות השמונים המאוחרות, כשבנזיר בוטו ניסתה למנות ראש ISI נאמן לה במטרה לשנות את מדיניות ה"עומק האסטרטגי", הגנרלים בג וגול עקפו אותה והתעלמו מהוראותיה. כעת, הרמטכ"ל נוואז ג'נג'ואה ציית בנאמנות להוראותיו של ראש הממשלה שריף.

המדיניות האסלאמיסטית והתוכנית הגיאו-פוליטית של ה"עומק האסטרטגי" היו טבועות כה חזק ב-DNA הצבאי, הפוליטי והלאומי של פקיסטן, עד שהם הפכו לנחלתה של אליטה שלמה. לכן, היה קשה לגורם יחיד כלשהו, חזק ככל שיהיה, לבטל אותה. כדי לשנות את הכיוון של הספינה, היה צורך לכל הפחות בהסכמה בו זמנית של שלושת האנשים החזקים באמת בפקיסטן: ראש הממשלה, הרמטכ"ל ומפקד ה-ISI. אם אפילו אחד מהשלושה תמך במדיניות האסלאמיסטית, הוא היה יכול להיעזר בממסד הצבאי, הפוליטי והאזרחי, בציבור הדתי והשמרני ובלאומנים פקיסטנים אנטי-מערביים בכל רמות הממשל כדי להכניע את השניים האחרים. מפקדי ISI ורמטכ"לים יכלו להפיל ראשי ממשלה בהפיכות צבאיות ובהתנקשויות. ראשי ממשלה יכלו לנצל את האנרגיה הדתית של חלקים גדולים בציבור נגד מפקדים צבאיים, אם אלו ניסו לפנות לכיוון ליברלי ופרו-מערבי יותר. האסלאמיזם האסטרטגי של גול היה כמו טיפת דיו רעילה: מספיק שהוא ניגע את אחד משלושת האנשים החזקים בממסד, כדי להכתים ולהרעיל את כל היתר.

את התוצאה כולנו מכירים: לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי האפגני ב-1992, הפקיסטנים סייעו לפלגים הקיצוניים ביותר של המוג'איהדין לתפוס את השלטון. הם נתנו חסות ותמיכה למשטר הטליבאן, ומאוחר יותר גם לאל קאעדה. אולם כפי שכותב פיטר טומסן בצדק, חזונו האסטרטגי של חמיד גול התפוצץ גם לפקיסטן בפרצוף. אם יש משהו שאפשר ללמוד ממלחמות אפגניסטן מהמאה ה-19 ועד ימינו, זה הכלל הבא: מעצמות זרות אינן מסוגלות להשליט את האפגנים החביבים עליהן בקאבול ולקוות לתמרן את המדינה דרכם. מעבר לעובדה שהשלטון המרכזי בקאבול מעולם לא שלט לחלוטין במדינה כולה, מעורבות של מעצמה זרה אחת בעניינים אפגניים כמעט תמיד תמשוך מעצמות זרות אחרות לתמוך ביריביה. אם פקיסטן היתה עוזבת את אפגניסטן לנפשה ב-1992, במקביל להפסקת המעורבות הרוסית ודעיכת המעורבות האמריקאית, מדינת ההרים הדרום-אסייאתית היתה נותרת פינה שכוחת אל של לחימה שבטית בקנה מידה קטן, ואולי אפילו היתה חוזרת לסדר המסורתי הרופף אך יציב שאפיין אותה בתקופת המלוכה של זאהיר שאה. במקום זאת, התמיכה הפקיסטנית בטליבאן והבסיסים של אל קאעדה במדינה הוציאו מתוכם את פיגועי 11 בספטמבר, ומשכו פעם נוספת מעורבות אמריקאית ובינלאומית לאפגניסטן. המלחמה נמשכת עד ימינו.

גרוע מזה, בניגוד לחזונו של חמיד גול, שהוסיף לתמוך בקול גדול בטרוריסטים בינלאומיים ובפיגועים נגד המערב עד מותו בשנת 2015, אפגניסטן לא הפכה להיות "עומק אסטרטגי" פקיסטני משום סוג שהוא. מפלצת הטרור שפקיסטן יצרה, במימון ובסיוע סעודי, פנתה נגד פקיסטן וערב הסעודית כאחד. ה-ISI עדיין מממן טרוריסטים באפגניסטן ובקשמיר כדי להפנות אותם נגד הודו וארצות הברית, אבל הקיצונים האסלאמים בפקיסטן פנו גם נגד המשטר באסלמאבאד. ה"טליבאן הפקיסטני" ערער את היציבות בפקיסטן, וביצע שורה של פיגועים רצחניים במדינה, לרבות טבח באחת הפנימיות היוקרתיות של הצבא הפקיסטני.

מעבר לנסיבות הספציפיות של דרום אסיה, חזון העוועים של חמיד גול, אולי אחד מההוגים האסטרטגיים ההרסניים ביותר בסוף המאה ה-20, מעלה הרהורים נוגים באשר לסכנות הגיאו-אסטרטגיה באופן כללי. מאד קל לתכנן תוכניות מרחיקות לכת, לחשב אינטרסים ולהזיז עמים ומדינות על לוח גלובלי כאילו היו כלי שחמט. אבל בפועל, מדובר בבני אדם, עם אינטרסים סבוכים, רגשות ושנאות. מעצמה זרה שנכנסת למדינה מפולגת כמו אפגניסטן, לעולם לא תוכל לתמרן את סבך הסיעות השונות לטובתה, בלי שיתערבו מעצמות נוספות וינסו לעשות את אותו הדבר עצמו. לעולם אינך יכול לדעת אילו אירועים לא צפויים ישבשו את תוכניותיך, ומתי בני הברית שלך יפנו נגדך. והדבר נכון על אחת כמה וכמה, כשאתה עובד עם קיצוניים דתיים שמתעבים אותך באופן עקרוני. אפגניסטן לועגת, ולעגה תמיד, להוגים אסטרטגיים שהביטו בכוכבים ממעל, אבל נפלו בבורות שנכרו מתחת לאפם. כפי שאמר גנרל אסאד דוראני, יורשו של חמיד גול, ברגע של גילוי לב: "עם האפגנים, כולם מפסידים בסופו של דבר."