ארכיון הבלוג

קרב מידווי: אנטומיה של כישלון צבאי

מדוע היפנים הפסידו בקרב מידווי, שנחשב לאחד מהקרבות המכריעים של מלחמת העולם השנייה, ומה היה קורה אילו היו מנצחים בו? לאחר שכתבנו על המערכה האפית ההיא בפוסט קודם, הגיע הזמן לצלול לתוכה. מה היתה הטעות הגורלית של אדמירל יממוטו, וכיצד הנדסו היפנים את משחקי המלחמה שלפני הקרב כדי לתחזק את האשליות של עצמם? ינשוף צבאי-אסטרטגי חוזר למלחמת העולם השנייה ומפיק לקחים.

בפשיטה על פרל הרבור בדצמבר 1941, נחלה האימפריה היפנית את אחת ההצלחות המזהירות ביותר בתולדותיה. הצי האמריקאי של האוקיאנוס השקט, שהיה אחד מבלמי ההתפשטות העיקריים שלה, נמוג ואיננו. לאחר אותו יום סתווי והרה גורל נמשכה התנופה היפנית ללא מעצור, כפי שהבטיח לקיסר מפקד הצי המשולב אדמירל יממוטו. בהעדר צי אויב רציני, כבשו היפנים במהירות את הפיליפינים, את סינגפור, מלאייה ואינדונזיה, והתקרבו לעבר פפואה גיניאה החדשה ואוסטרליה. אולם אז, הגיע ההאנג-אובר. לאימתם, הקברניטים של הצי היפני גילו כי ההצלחה שלהם בפרל הרבור היתה חלקית בלבד. הצי האמריקאי אמנם נפגע, אך נושאות המטוסים, מכלי הדלק וסדנאות התיקון שלו נותרו ללא שריטה. כך, בעוד החודשים חולפים, הצליחו האמריקאים לרכז כוח הולך וגובר באוקיאנוס השקט. היפנים, לעומתם, לא ידעו כיצד להמשיך הלאה. המשאבים שלהם היו מוגבלים להכאיב. הזמן שיחק לרעתם. הם היו צריכים להחליט כיצד להשתמש במשאביהם המתכלים בכדי לבלום את התקפת הנגד האמריקאית, שתגיע בוודאות ובעוצמה רבה.

אופציה אחת, שמטה הצי בטוקיו דגל בה, היתה לבצר את כיבושיה הנוכחיים של יפן בקו הגנה, ולתת לאמריקאים להתרסק עליו כשיחליטו לתקוף. ההצעה הזאת נדחתה. ראשית כל, היא נראתה לא הירואית מספיק, להגן? זה לא מה שעושים לוחמים. כמו כן, ליפן יהיה קשה לעמוד במלחמה התשה. אופציה נוספת היא לנסות לפלוש לאוסטרליה, במקום כלשהו בקו החוף החשוף והארוך שלה. לכל הפחות, יוכלו היפנים לכבוש את צפון המדינה ולרסק את הכוח האמריקאי באזור. כאן נתקלו היפנים בבעיה מבנית: העוינות בין הצי לצבא. באימפריה היפנית, שני הכוחות המזויינים היו עצמאיים לחלוטין אחד מהשני ותיעבו זה את זה. כצפוי, הצבא לא היה מוכן להקצות את עשרת הדיביזיות הדרושות לכיבוש צפון אוסטרליה. הגנרלים אמרו שהם כבר מחוייבים למלחמה מול סין, ורצו לשמור כוח לאופציה של התקפה על ברית המועצות שנאבקה על חייה מול גרמניה הנאצית.

אופציה שלישית היתה לכבוש את האיים מסביב לאוסטרליה, איי שלמה, פפואה גיניאה החדשה, קלדוניה החדשה ולבסוף סמואה, בכדי לכתר את אוסטרליה ולנתק את קווי הקשר שלה עם ארצות הברית. לרגע קט שקלו גם אופציה רביעית: לפלוש לאוקיאנוס ההודי כדי להתאחד עם גרמניה במזרח התיכון, אבל גם הדפא"ה הזאת נדחתה, במיוחד כשגרמניה הבהירה שהמזה"ת אינו בראש סדר העדיפויות שלה.

המצב לפני קרב מידווי Credit: Creataccount, Wikimedia Commons, CC-BY-SA 3.0

לבסוף, וזו האופציה שדגל בה יממוטו עצמו, ניתן להמר על קרב מכריע שני, "פרל הרבור בשידור חוזר". האדמירל הציע לכפות על הצי האמריקאי קרב מכריע במידווי, אי באוקיאנוס השקט שנמצא כאלפיים קילומטרים מהוואי. תוכניתו של יממוטו התקבלה, אבל כבר הדיונים לקראתה היו אמורים להדליק נורות אזהרה. מפקד הצי המשולב לא שכנע את עמיתיו והממונים עליו בצדקת עמדתו באמצעות נימוקים רציונליים, אלא פשוט כפה אותה באמצעות לחץ פוליטי. מבלי לדעת זאת, האמריקאים סייעו לו לעשות זאת, כאשר הפציצו את טוקיו בגיחה אווירית משפילה באפריל 1942. ההלם של "פשיטת דוליטל" חיזק את אלו בממסד היפני שרצו להכריע את ארצות הברית – ובמהירות, באמצעות קרב גדול באוקיאנוס השקט. אפילו יממוטו, יש לציין, לא האמין שיוכל להכריח את ארצות הברית לעזוב את המלחמה, או לכבוש חלקים ממנה. הוא פשוט ציפה שניצחון יפני במידווי יכאיב לה עד כדי כך, עד שתבחר לצאת מהמלחמה ביוזמתה או לשבת עם יפן לשולחן המשא ומתן. האסטרטגיה הזאת כבר נכשלה בפרל הרבור, אבל כמו מהמר, האדמירל התעקש לנסות אותה שוב.

אולם להוותו של יממוטו, מטה הצי הכריח אותו להתפשר בנקודה מסויימת, ולשלב את רעיון הקרב המכריע במידווי עם האסטרטגיה של כיתור אוסטרליה. לפיכך, נאלץ יממוטו לפצל את כוח המשימה שלו, "קידו בוטאי", שהורכב משש נושאות מטוסים. שתיים מהן פרשו מכוח ההתקפה על מידווי וירדו דרומה, בניסיון לכבוש את פורט מורסבי בפפואה גינאה החדשה. כאן חוו היפנים כישלון ראשון. מפקד הצי האמריקאי באוקיאנוס השקט, אדמירל צ'סטר נימיץ, הצליח לעצור את התקדמותם דרומה בקרב ים האלמוגים, בין ה-4 ל-8 במאי 1942. במבט ראשון, תוצאות הקרב נראו כתיקו, אולם למעשה יפן הובסה. האמריקאים איבדו נושאת מטוסים אחת (לקסינגטון) ואחרת (יורקטאון) נפגעה קשה. היפנים, מצדם, איבדו נושאת מטוסים קלה אחת, אבל גרוע מכך – חשפו את שתי נושאות המטוסים הכבדות של קידו בוטאי לפגיעה קשה. כעת, ליממוטו כבר לא היה את כוח המחץ הבלתי מנוצח של שש נושאות מטוסים, אלא ארבע בלבד: עדיין שייטת מרשימה, ללא ספק, אך פחות אימתנית וקטלנית משהיתה.

נושאת המטוסים שוקאקו, כאן בתמונה משגרת מטוסים לפני ההתקפה על פרל הרבור, היתה אחת מנושאות המטוסים שהתפצלו מקידו בוטאי לפני קרב מידווי

אם לא היה די בכך, יממוטו החליט לפצל את הכוח שלו עוד יותר. בעוד הוא שלח רבות מהספינות ואת ארבע נושאות המטוסים של קידו בוטאי למידווי, הוא פיצל חלק מכלי השיט שלו לטובת התקפה משנית על האיים האלאוטיים בצפון. בניגוד למה שהיה נהוג לחשוב פעם, המבצע האלאוטי לא היה תוכנית להתקפת הסחה. יממוטו קיווה לתפוס שטח כשהצי האמריקאי עסוק במקום אחר, למנוע איגוף של האימפריה היפנית מצפון ולנתק את קווי התקשורת בין ארצות הברית וברית המועצות.

כך, לקראת סוף מאי 1942 וערב הקרב, סימני האזהרה הלכו והתרבו. התוכנית האסטרטגית של יממוטו היתה סבוכה מדי (החוקרים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי ממליצים לכל מי שמנסה להבין אותה להכין כוס גדולה של אלכוהול חזק במהלך הקריאה). הוא פיצל את הכוח שלו פעמיים, ריכך את אגרוף המחץ של קידו בוטאי, וכדי להוסיף קצף על ביזיון, קרא באופן מוטעה לחלוטין את האויב האמריקאי. בשל מודיעין גרוע, הוא היה בטוח שהאמריקאים לא יודעים היכן הוא נמצא ושנושאת המטוסים יורקטאון נפגעה בים האלמוגים ולא תוכל להשתתף בקרב. למעשה, המודיעין של הצי האמריקאי פיענח את הצופן היפני (J-25), והמתכננים של צבא ארה"ב ידעו היטב שיממוטו מתכנן להתקיף את מידווי. לרוע מזלו של האחרון, מספנות הצי האמריקאי הספיקו לתקן את יורקטאון תוך זמן קצר להדהים, והיא היתה מוכנה להילחם שוב. גם התפקוד המבצעי של קידו בוטאי לא היה אופטימלי. בגלל בעיות טכניות, כוח המחץ העיקרי, בפיקודו של אדמירל נגומו, איחר ביום אחד, ויממוטו לא טרח לשנות את שאר פרטי התוכנית בכדי להתאים אותה ללו"ז החדש. יתר על כן, הספינות היפניות היו רחוקות יחסית זו מזו והתקשו לתמוך אחת בשנייה. יממוטו רצה לפזר אותן בכדי להקשות על גילויין, דבר שהיה הגיוני אלמלא האמריקאים גילו אותן בין כה וכה באמצעות פיענוח J-25.

למעשה, פרשאל וטאלי הראו שהיפנים היו יכולים לחזות חלק מהבעיות הללו בזמן, אילו היו מנהלים משחקי מלחמה רציניים בחודשים שלפני הקרב. משחק מלחמה הוא סוג של תרגיל, שבו מנסים לנבא בעיות אפשריות ומהלכים פוטנציאליים של האויב בכדי למצוא דרכים להתמודד איתם. אולם משחקי המלחמה היפניים היו רשלניים להכעיס, עד לרמת האיוולת, ו"הונדסו" מראש בכדי לאשר את ההנחות המוקדמות של יממוטו. הקצין ששיחק את האמריקאים, שניחש נכונה (פחות או יותר) מה אדמירל נימיץ יעשה בקרב, התחיל לנצח את היפנים, אולם אז התערב יממוטו ואילץ את השופט לשנות את כללי המשחק. ה"טקטיקה האמריקאית" עברה מניפולציה כך שתהיה נוחה יותר עבור היפנים.

Isoroku Yamamoto.jpg
הנדס את משחקי המלחמה: אדמירל יממוטו

מה קרה בקרב עצמו? ראשית כל, יממוטו ונגומו כשלו מבחינה מודיעינית ולא הצליחו לאתר את כוח ההתקפה האמריקאי בכדי להתכונן לקראתו בזמן. נגומו הגיב מיד למודיעין שקיבל, אבל הוא קיבל אותו מאוחר מדי, מפני שהיו לו מעט מטוסי סיור מהדרוש. טעות של אחד מהם, שלא הקפיד על המסלול שהוקצה לו, מנעה את איתור הכוח העויין בזמן. היפנים שילמו את המחיר על זלזול ארוך שנים במודיעין, שגרם להם להקצות מעט מדי מטוסים לצרכי סיור ויותר מדי לצרכי התקפה. האמריקאים, מצדם, איתרו את היפנים באוקיאנוס באופן מושלם, שילוב של מודיעין מקדים מפיענוח הצופן היפני, מזל טוב ומודיעין חזותי איכותי שנאסף על ידי מטוסים בשטח, שחלקם טסו תוך הקרבה עצמית על אדי הדלק האחרונים.

כשנגומו קיבל סוף סוף את דו"ח מטוסי הסיור על מיקומו של כוח ההתקפה האמריקאי, בסביבות 7:40, הוא לא היה בטוח האם מדובר בנושאות מטוסים או בספינות פחותות ערך, והיסס האם לשחרר את כל המטוסים שלו להתקפה מיידית. ממילא, התזמון היה גרוע במיוחד מבחינתו. חצי ממטוסי ההפצצה שלו היו לאחר התקפה על האי מידווי וטרם חזרו. דקות ספורות לפני שקיבל את דו"ח המודיעין, ובניגוד להוראות שקיבל מיממוטו, החליט לשלוח גם את כוח מטוסי העתודה שלו להתקפה שנייה על מידווי. הבסיס האמריקאי על האי היה צרה צרורה, ושלח ארבעה גלים של התקפות נגד קידו בוטאי, התקפות שהיו אמנם בלתי יעילות ביחס, אך שיתקו את הספינות היפניות וסיכנו אותן למשך זמן ממושך. בדיוק כשהמטוסים היו בתהליך של התחמשות, נגומו קיבל את דו"ח המודיעין על כוח המשימה האמריקאי, שכלל אולי נושאות מטוסים. הוא ביטל מיד את הפקודות וציווה על המטוסים להחליף את החימושים מפצצות שנועדו לפגוע בבסיסי קרקע לטורפדו שהיה יעיל נגד נושאות מטוסים. מכאן נקלע לדילמה. בסביבות תשע בבוקר, גל המפציצים הראשון שתקף את מידווי אמור לחזור לספינות, אחרת ייפול לים מפאת מחסור בדלק. אי אפשר להנחית אותם על הספינות כשמשגרים גל מפציצים נוסף. לכן, נגומו עמד בפני שתי אופציות לא אטרקטיביות: הוא יכול לשגר את כל מה שהיה לו בכדי לתקוף את כוח המשימה האמריקאי בזמן, אבל אז ייאלץ לעשות זאת בחופזה, בתוך רבע שעה, בכדי לאפשר לגל המפציצים הראשונים לנחות. במקרה כזה, יתקיף את האמריקאים עם חלק מהכוח בלבד. לחילופין, הוא יכול לחכות עד שגל המפציצים הראשון ינחת, ואז לשגר את מלוא הכוח שלו נגד נושאות המטוסים האמריקאיות. בגלל הדוקטרינה היפנית, שקידשה את עיקרון ריכוז הכוח, נגומו בחר באופציה השנייה. כך, למעשה, אפשר לכוח המשימה האמריקאי להנחית נגדו התקפת מחץ בטרם הגיב.

פעם היה נהוג להניח שהמפציצים האמריקאים השחילו את הספינות היפניות בדיוק לפני ששיגרו גל מטוסים, כשהסיפונים שלהן היו מלאים בכלי טיס מתודלקים ותחמושת מכל הסוגים. כפי שמראים פרשאל וטאלי, התיאור הזה לא מדויק, ומבוסס על זכרונות סלקטיביים של חלק מהמשתתפים בקרב. בפועל, המטוסים היפניים היו מאוכסנים בהאנגרים בבטן הספינות, אבל אכן, הפיצוצים המשניים תרמו מאד להצלחת ההתקפה האמריקאית.

מטוסים אמריקאים תוקפים את נושאת המטוסים היפנית היריו במהלך קרב מידווי

יתר על כן, הצי היפני לא היה ערוך להתמודד מול המפציצים האמריקאים היעילים והאכזריים. מערכות הנ"מ של הספינות עצמן היו מיושנות והתקשו להינעל על מפציצי צלילה מהירים ששינו מהירות בקצב גבוה ותמרנו בשלושה ממדים, אורך, רוחב וגובה. לפיכך, האמריקאים הצליחו להשמיד ארבע נושאות מטוסים יפניות עם כמות גדולה של צוותי אוויר טובים ומאומנים, ושברו את התקווה היפנית האחרונה לנצח במלחמה במהירות. עילית כוח הטייס של הצי היפני עדיין לא הושמדה במידווי, אך תתרסק מאוחר יותר, בקרבות על איי שלמה בשארית 1942 וב-1943. קריטי יותר היה מותם של מאות מכונאים מנוסים. אולם האובדן הכי משמעותי מבחינת היפנים היה של הספינות עצמן: לא רק ארבע נושאות מטוסים מהסוג הגדול והמהיר, אלא כוח שידע להילחם באופן מאורגן ומתואם כאגרוף מחץ של האימפריה. עכשיו, המלחמה הפכה למלחמת התשה, מלחמה שהנבונים מבין הגנרלים היפנים הבינו שאין להם סיכוי לנצח בה.

אפשר להסיק מהסיפור, שהיפנים נכשלו בקרב מידווי בגלל שילוב של אסטרטגיה וטקטיקה גרועה (פיצול הכוח, משחקי מלחמה מהונדסים) בעיות מבניות וטכנולוגיות (חוסר יכולת להחליט על אסטרטגיה קוהרנטית בגלל מערכת קבלת החלטות שבורה ומבוזרת, מערכות נ"מ מיושנות, מחסור במטוסי סיור) וטעויות קשות של יממוטו ונגומו ביום הקרב. האמריקאים ניצחו בגלל יכולות מודיעיניות ומבצעיות עדיפות, בשילוב מנה גדושה של מזל טוב. כאן כדאי לשאול, האם קרב מידווי היה נקודת מפנה? אם היפנים היו מצליחים לנצח בו, האם יש סיכוי שגורל המלחמה כולה היה משתנה? האם יתכן שיפן היתה מנצחת את ארצות הברית, או לפחות מצליחה לצאת מהקונפליקט בלי להתרסק באופן מוחלט? כפי שקובעים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי, התשובה לכך ככל הנראה שלילית. גם אם היפנים היו מצליחים לכבוש את מידווי, קשה מאד להאמין שניצחון טקטי כזה היה גורם להם לנצח במלחמה כולה או אפילו מונע מהם להפסיד. הם לא היו יכולים באמת "להמשיך הלאה" ולכבוש את הוואי. לא היתה להם את הלוגיסטיקה להביא כ-45,000 חיילים מהצבא לכיבוש שטח כל כך רחוק ממרכזיהם הצבאיים והתעשייתיים, ובוודאי שלא לתספק אותם, וזה אפילו אם נתעלם מהכוח הצבאי האמריקאי המשמעותי מאד שהיה באיים ובקושי להנחית כוחות מהים על חופים מבוצרים. אולי יפן היתה יכולה לפלוש לחוף הצפוני של אוסטרליה, אבל זה לא היה מעניק לה יכולת לכבוש את כל היבשת או להשתלט על מרכזי ייצור גדולים. בסופו של דבר, העובדות נותרו בעינן: הכוח התעשייתי האמריקאי היה כל כך עדיף על זה היפני, עד שבמוקדם או במאוחר אמריקה היתה משיגה יתרון מכריע במלחמה ומורידה את האימפריה היפנית על ברכיה. מלחמתה של יפן היתה, ככל הנראה, אבודה מראש. 

כשל הערבוב האסטרטגי: בין יפן לרשימה המשותפת

הפעם, ינשוף פוליטי-מדיני לוקח צעד אחורה מקלחת הבחירות, כדי ללבן עבורכם את כללי היסוד האסטרטגיים של העולם הפוליטי. בין היתר, נכיר את כשל הערבוב האסטרטגי, מיקס של דרכי פעולה שמשאיר אותך עם החסרונות של כולן ללא היתרונות, ונראה כיצד הוא הכשיל בעבר קצינים יפנים מהפכנים, בדיוק כפי שהוא ממעיד היום את מנהיגי הרשימה המשותפת.

Credit: Lightsource, depositphotos.com

מכל ההגדרות הרבות למונח "אסטרטגיה", האהובה עלי ביותר היא זו של ההיסטוריון ג'ון לואיס גאדיס. אסטרטגיה, כותב גאדיס, היא התווך המגשר בין מטרות – שמטיבן הן בלתי מוגבלות – לאמצעים, שכורח המציאות תמיד הופך אותם למוגבלים. מנהיגים של מדינה, למשל, יכולים לרצות לכבוש לעצמם אימפריה, לשפוך סכומים אדירים על פרוייקטים מגלומניים של בנייה, לנהל מדיניות חברתית וגם להוביל במירוץ לחלל. אלא שהמשאבים של רוב המדינות מוגבלים מדי בכדי להשיג את כל המטרות הללו בעת ובעונה אחת, ולפיכך צריך לתעדף אותן: לנסות להשיג את מה שאפשר, לדחות מטרות פחות חשובות ולוותר על מטרות לא ריאליות. אסטרטגיה היא התורה שמלמדת אותנו כיצד לתעדף, וחשוב לא פחות, כיצד להשיג את המטרות שהחלטנו שהן ריאליות לאור המשאבים שיש בידינו. כל אסטרטגיה שלא מתחשבת במוגבלותם האינהרנטית של משאבים, נדונה לכישלון ולרוב מובילה את הוגיה לחורבן, ולא משנה כמה המטרות נראות להם "הכרחיות". חלק ממנהיגיה של יפן בשנות השלושים האמינו באמת ובתמים שאם הם לא ירחיבו את האימפריה שלהם עד בלי די, כבודה של המדינה יירמס בעפר, תלותה בסחר בינלאומי תהפוך אותה ל"מעצמה מדרגה שנייה" ועצם קיומה יועמד בסימן שאלה. גרמניה, בשתי מלחמות העולם, ניסתה להילחם בשתי חזיתות בעת ובעונה אחת, למרות שמשאביה הפכו את המשימה למסוכנת להפליא עד בלתי אפשרית. גם בפוליטיקה דמוקרטית, אסטרטגיה פירושה תיעדוף מטרות ודרישות בהתאם לכוח הפוליטי שלך, לא רק מספר מנדטים אלא גם יכולת הסחיטה והתמרון שלך בין הגושים. ככל שהדרישה שלך יותר "כבדה", יקרה וכואבת לשאר השחקנים הפוליטיים, כך תצטרך יותר כוח בכדי להתעקש עליה בהצלחה. בצלאל סמוטריץ', למשל, לא יוכל לדרוש מדינת הלכה, או אפילו איסור יחסי מין להטב"יים, עם שישה מנדטים. לעומת זאת, יתכן שיוכל לדרוש הכשרה בדיעבד של מאחזים. עם חמישה עשר מנדטים ביחד, יכולות המפלגות החרדיות לדרוש כסף לישיבות ולמערכות חינוך נפרדות ולבלום יוזמות לנישואים אזרחיים, אבל לא לחוקק איסור נסיעה בשבת. בפוסט ישן שכתבתי כאן על החמאס, טענתי שבעולם האמיתי, "מתינות" אינה מכתיבה בהכרח ויתור אידיאולוגי-עקרוני על מטרות מרחיקות לכת, אלא הבנה שמחיר הגשמתן גבוה מדי או לא ריאלי (לפחות לעת עתה) ולכן יש להתפשר עליהן בפועל.

כמובן שזו רק ההתחלה. גם מי שמכיר במגבלות יכולותיו, יכול ליפול לאינספור בורות אסטרטגיים אחרים, חלקם חמקמקים וסמויים מן העין. אחד מהמעניינים שבהם הוא כשל שאני מכנה "הערבוב האסטרטגי". לכל דפא"ה אסטרטגית בעולם האמיתי יש, מדרך הטבע, יתרונות וחסרונות. חלקם נובעים מעצם התיעדוף: אם מדינת רוריטניה, למשל, בוחרת להגדיל את תקציב הביטחון על חשבון תקציב הרווחה, היא תוכל אולי להגשים מטרות אסטרטגיות בזירה הבינלאומית, אך באותו הזמן תסבול מפערים חברתיים ואי יציבות פנימית. לעומת זאת, אם תגדיל את תקציב הרווחה על חשבון תקציב הביטחון, ייתכן שתיאלץ להיענות לסחיטה פוליטית של מדינות אחרות שתפגע בהתפתחות הכלכלית שלה בטווח הארוך. דא עקא, שבשל לחצים פוליטיים, דינמיקה בירוקרטית, קוצר ריאות או חישוב מוטעה, מדינות עשויות לבחור בנתיב אסטרטגי מסויים, אך באופן מהול ומעורבב עם אסטרטגיה סותרת. בדוגמא ההיפותטית שלנו, נניח שבגלל תיקו פוליטי בין שר הרווחה לשר הביטחון בקבינט של רוריטניה, הממשלה מחליטה להגדיל קצת את תקציב הביטחון, וקצת את תקציב הרווחה. במקרה כזה, שני התקציבים לא יספיקו בכדי להשיג את המטרות. הצבא הרוריטני עדיין לא יהיה חזק מספיק בכדי להרתיע את האויבים מסביב, ומערכת הרווחה אמנם תגדל, אך לא באופן מספק בכדי למנוע חוסר יציבות חברתית. כך, הרוריטנים גם יאכלו את הדגים המסריחים וגם יגורשו מהעיר, גם יאלצו להיכנע לסחטנות פוליטית של המדינות השכנות וגם להתמודד מול אי יציבות פנימית. במילים אחרות, ערבוב בין אסטרטגיות סותרות עשוי למנוע ממך את היתרונות ולאלץ אותך לסבול מהחסרונות של שתיהן גם יחד.

Credit: DIgiart, depositphotos.com

אחת הדוגמאות המעניינות יותר של "ערבוב אסטרטגי" היא פרשה שעסקתי בה בספרי בוגדים למען המולדת – המורדים הפטריוטים של יפן. ב-26 בפברואר 1936, קצינים יפנים מרדו בממשלה, רצחו כמה מראשיה, כבשו את מרכז טוקיו ודרשו מהמנהיגים הנותרים לשתף איתם פעולה ברפורמות מהפכניות גורפות. בפני המורדים עמדו שתי אסטרטגיות אפשריות. אחת היתה לזעזע את המערכת, מסורת ארוכה מאד בפוליטיקה היפנית. פירושו של דבר: לצאת לפעולת גבורה התאבדותית נגד הממסד שתעורר סימפטיה גם בקרב מתנגדיהם, לרצוח כמה אנשים בכירים ולקוות שההלם יעשה את שלו ויעודד את המערכת לבצע רפורמות. אסטרטגיה שנייה היתה לבצע הפיכה צבאית מלאה ולהשתלט על המדינה. הבעיה היתה, שהאסטרטגיות הללו סתרו זו את זו באופן משמעותי. לפי הקודים המקובלים ביפן, קצין שרוצה לבצע פעולת גבורה בכדי לזעזע את המערכת, צריך לסכן רק את עצמו ואת חבריו ולא לגרור למרד חיילים חפים מפשע. לעומת זאת, מי שרוצה לבצע הפיכה צבאית של ממש, חייב לשנע חיילים במספר גדול. מורדי פברואר היססו בין שתי האסטרטגיות, ובסוף בחרו את הרע שבכל העולמות. הם הפעילו יותר מאלף חיילים להפיכה צבאית, אבל לאחר מספר התנקשויות בבכירים, פשוט עצרו וקיוו שהפיקוד הצבאי ינצל את הזעזוע בכדי לבצע רפורמות. לרוע מזלם, השימוש הנרחב בחיילים עורר עוינות נרחבת כנגדם אפילו בקרב תומכים פוטנציאליים, ההתנקשויות בבכירים הרגיזו את הקיסר, וההיסוס "ללכת עד הסוף" עם ההפיכה מנע מהם להשתלט על הארמון ולהחליף את המשטר בכוח. התוצאה היתה קריסה מביכה לאחר ימים ספורים בלבד.

ומהיסטוריה לאקטואליה. מאז שהרשימה המשותפת החליטה לסטות, ולו במידת מה, מהקו של בל"ד ולהיכנס באופן חלקי ומהוסס למשחק הפוליטי הכללי, היא לוקה בכשל קלאסי של ערבוב אסרטגי. במצב הפוליטי הנוכחי, מפלגה ערבית יכולה לנקוט בשלוש אסטרטגיות, פחות או יותר: 1. אסטרטגיה בלד"יסטית שלמעשה אינה אסטרטגיה כלל – לתעב את שני הגושים (שינוי וביבי) במידה זהה, ולסרב לשתף פעולה איתם, אלא אם ימלאו את דרישותיה המקסימליות של בל"ד לרבות ביטול אופיה היהודי של המדינה. לשיטתה של בל"ד, ה"זכויות" של ערביי ישראל הן טבעיות, ולכן צריכות להינתן להם בכל מקרה בלי קשר למקח וממכר פוליטי. זה למעשה הכשל הקלאסי שדיברנו עליו בתחילת הפוסט: התמקדות במטרות מרחיקות לכת בלי להתחשב בכך שהאמצעים הזמינים אין בהם די בכדי להשיגן. בל"ד היא המייצגת המובהקת ביותר של האסטרטגיה הזאת, אולם יש לה תומכים גם בתוך חד"ש. 2. אסטרטגיה רע"מיסטית: לתמרן בין שני הגושים, שינוי וביבי, בכדי להשיג כמה שיותר משניהם. היתרון באסטרטגיה הזאת הוא יתרונו של לשון המאזניים שמסוגל להעלות את מחירו כי הוא אינו בכיס של אף אחד מהצדדים. החיסרון בראייה ערבית, מלבד האפשרות להישאר קירח מכאן ומכאן, הוא הצנעה של דרישות לאומיות ו"זכויות לגיטימיות" אחרות. חיסרון נוסף הוא הצורך לבלוע שיתוף פעולה עם גורמים בעייתיים מבחינה ערבית, כמו ביבי ומפלגות ימין אחרות. 3. אסטרטגיה שמאלית: להיות מחוייב לחלוטין לגוש אנטי-ביבי. היתרון עשוי להיות שותפות כלשהי בשלטון במקרה שמתנגדיו של נתניהו ירכיבו ממשלה, סיכון קטן יותר מבחינת דעת הקהל הערבית, ותוחלת כלשהי להשיג ויתורים גם בעניין הפלסטיני. החיסרון הוא אובדן יכולת המיקוח. מי שנמצא בכיס של גוש אחד בלבד, באופן טבעי מחירו יורד.

לכוד בין שלוש אסטרטגיות סותרות – יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה. קרדיט: אמיר דיב, דוברות הרשימה המשותפת, CC-BY-SA 4.0

הבעיה של הרשימה המשותפת, היא שהיא מערבבת בין שלוש האסטרטגיות הללו, ולכן סובלת מהחסרונות של שלושתן בלי להנות מהיתרונות. מצד אחד, היא עדיין דבקה בקו של בל"ד בנושאים מהותיים: הסירוב לחתום עם הסכם עודפים עם מרצ, ההיסוס להמליץ על יאיר לפיד, וכן פרובוקציות שמשניאות אותה גם על גוש השינוי, כגון ההתחכמות במהלך השבועה או הסירוב להישאר במליאה במהלך שירת ההמנון. עם זאת, היא התרחקה מהקו הבל"דיסטי מספיק בכדי לאבד את תחושת ה-feel good והטוהר המוסרי. איימן עודה עושה קולות של עצמאות ו"אני לא בכיס של אף אחד" (מי שזוכר מבחירות 2015: "נתניהו עומד בראש המחנה הלאומי, לבני והרצוג בראש המחנה הציוני, ואנחנו – המחנה הדמוקרטי"), אך למעשה אין לו יכולת אמיתית לתמרן בין הגושים. כך הוא סובל מחסרונות האסטרטגיה הרע"מיסטית, חוסר יכולת להיכנס באמת ובתמים לגוש השינוי, בלי להנות מהיתרונות שלה – אפשרויות מיקוח בין הגושים. זאת בעוד ששאריות הרטוריקה הבלדיסטית משניאה אותו על כל המפלגות הציוניות, אך לא מספיק בכדי להגן על עצמו מהאשמות בגידה במגזר הערבי פנימה.

בקיצור, הרשימה המשותפת בוחרת בנתיב האסטרטגי הגרוע ביותר שאפשר לדמיין. עם זאת, לאור זהותם של האנשים שמנהיגים אותה – מיקס של פעילים קומוניסטיים עם מנטליות של הפגנות זועמות ואנשי אקדמיה, אולי אין להתפלא על כך. מי שמגיעים מחוגים חברתיים שמעריכים יותר מכל עקביות אינטלקטואלית, ליבון רעיוני וטוהר מוסרי, אינם כשירים לשחק במשחקי הכוח האסטרטגיים, שהם מצפן ההישרדות בעולם הכרישים הפוליטי.     

לאמיר הידד: על הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה כדי "לטפל בעניין לאומי." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי ביניהן. כיצד יש להבין את ההסכם הזה? אם נתרחק לרגע מאירועי היום ונתבונן עליו בהקשר היסטורי ארוך טווח, נוכל לראות תמונה מעניינת למדי, ואולי להבין את השינויים האסטרטגיים במזרח התיכון. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

קרדיט: Rawpixel, depositphotos.com

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה. בלי להסתיר את שביעות הרצון שלו, הוא אמר לשרים שהוא "הולך לטפל בעניין לאומי דחוף" וש"תיכף ידעו מדוע עזב." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי, שלישי במספר בין המדינה היהודית לשכנותיה הערביות. תמורת נורמליזציה מלאה עם אבו דאבי התחייבה ישראל לדחות את סיפוח הגדה המערבית, וככל הנראה גם לאפשר לעולי רגל מוסלמים להגיע להר הבית תחת חסותו של האמיר. מוקדם עוד לפרש את ההתפתחויות החדשות לעומק, אבל אפשר להציע כמה הערות ראשוניות.

קרדיט: קובי גדעון, לע"מ

במאמרו החשוב על אסטרטגיית העל של מדינת ישראל, זיהה ההיסטוריון יגיל הנקין שתי אסכולות עיקריות במדיניות המזרח תיכונית של ממשלות ישראל לדורותיהן. האסכולות הללו, שהתחלפו ביניהן מדי כמה עשרות שנים, לא חופפות בהכרח לקו השבר בין ימין ושמאל, וממשלות אימצו אחת מהן או החליפו אותה באחרת בלי קשר הכרחי לזיהויין האידיאולוגי הרשמי. האסכולה הראשונה, המזוהה בעיקר עם דוד בן גוריון, גרסה כי ישראל צריכה להיעזר במעצמות חיצוניות, אך לא להיות תלויה יתר על המידה במעצמה אחת ספציפית. במקביל, שאפה מדיניות זו לשלום עם מדינות ערב, אולם בזהירות ובלי להעלות נושא זה לראש סדר העדיפויות. הסכמי שלום, גרסו בן גוריון ויורשיו האידיאולוגיים, אמורים לשקף זהות אינטרסים שכבר קיימת בין ישראל לבין שותפותיה, ולא לשנות את המציאות או ליצור מצב חדש. לכן, סירב בן גוריון לוותר על חלקים מהכינרת או מהנגב עבור הסכמי שלום או אי לוחמה עם סוריה ומצרים, מפני שאלו נתפסו בעיניו כארמונות חול לא יציבים שאינם מצדיקים ויתור על נכסים קשיחים. מאותה הסיבה בדיוק, הסתפקה האסכולה הזאת, לעיתים קרובות, ביחסים חשאיים ולא רשמיים עם מדינות ערביות, מוסלמיות או אפריקאיות, מכיוון שזהות האינטרסים בפועל חשובה יותר משלום רשמי. במילים אחרות, הסכם יהיה סוף תהליך ולא ראשיתו.

האמין בהסכמים כמשקפי מציאות קיימת- דוד בן גוריון. קרדיט: הנס פין, לע"מ

התפיסה השנייה, שהחלה להתפתח בשנות השבעים, נבדלה מקודמתה בשני מדדים מרכזיים. ראשית כל, בשל השינויים הגיאופוליטיים אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל הפכה להיות תלויה במעצמה זרה, ארצות הברית, וכושר התמרון שלה הוגבל. ממשלת רבין הראשונה וממשלת בגין שהגיעה אחריה שאפו להסכמי שלום, אך לא כמשקפי מצב קיים אלא כמייצרי מציאות. יגיל הנקין טוען שבעת חתימת הסכם השלום עם מצרים, שררה סתירה מסויימת בין התפיסות של הצדדים. המצרים פירשו את ההסכם ככלי גיאו-פוליטי שיסייע להם להשיג אינטרסים קשיחים (החזרת סיני, הידוק הברית עם ארצות הברית), ואילו הישראלים ראו בו מנוף לפיוס בין העמים, ואולי בין המדינה היהודית לעולם הערבי בכלל.

מאז, התערבבו שתי האסכולות זו בזו. האסכולה שדגלה בהסכמים כמייצרי מציאות הצליחה אמנם, באופן מוגבל אך משמעותי, עם מצרים, אך נכשלה כישלון חרוץ עם לבנון והפלסטינים. "הסכם השלום" עם נשיא לבנון, באשיר אל-ג'ומאייל, נפל לא רק כי נישא על כידוני צה"ל, אלא מפני שהוא לא שיקף ולא התאים למציאות הפוליטית בלבנון. לכן נעלם ונמוג ברגע שכידוני צה"ל התרחקו. אפשר לדון באריכות בסיבות לכשלונו של הסכם אוסלו, ובשאלה מי נושא באשמה לכך. אבל גם אלו שמטילים את האשמה על ישראל, גם אלו שמטילים את האשמה על הפלסטינים או (כמוני) על שניהם, ייאלצו להודות כי הסכם אוסלו היה קשה במיוחד ליישום בדיוק בשל הפער בינו לבין המציאות בשטח (התרחבות ההתנחלויות, פיגועי חמאס) ובין הציפיות של הצדדים בנושאי הגבולות, ירושלים וזכות השיבה. לעומת זאת, הסכם השלום עם ירדן, שנחתם אף הוא בתקופת ממשלת רבין השנייה, היה דוגמא מובהקת לחוזה ששיקף את המציאות בשטח, קרי שיתוף פעולה דה-פקטו וזהות אינטרסים ארוכת-שנים בין הצדדים.

סתירה בתפיסת ההסכם בין הצדדים: בגין וסאדאת באלכסנדריה. קרדיט: הרמן חנניה, לע"מ

בראייה של אסטרטגיית על, המתווה האזורי שביטא את אסכולת "ההסכם המייצר" באופן המובהק ביותר נקשר ביוזמת השלום הסעודית/ערבית של 2002.  לפי תפיסה זו, שהפכה להיות לאבן יסוד באסטרטגיה של השמאל והמרכז הישראלי, הסכם עם הפלסטינים יהיה טריגר או מנוף שייצור מציאות חדשה בשטח, ויביא להסכמי שלום עם כל מדינות ערב בבת אחת. פתרון הסכסוך עם הפלסטינים, שניצב לשיטת חסידי תפיסה זו במרכז העימות הישראלי-ערבי, יפתור באופן אוטומטי את רוב הבעיות האחרות. עד לכשלון הסופי של השיחות עם הפלסטינים בסוף כהונתו של ראש הממשלה אולמרט, היה במתווה זה היגיון מסויים. אולם ברגע שהמו"מ עם הפלסטינים נתקע סופית (ולא משנה באשמת מי) הוא הפך בהדרגה לחזון אוטופי ומנותק מהמציאות האסטרטגית במזרח התיכון.

וכאן אנחנו חוזרים להסכם השלום הממשמש ובא בין ישראל לאיחוד האמירויות. ביממה האחרונה, מבקרים רבים אמרו שאין רבותא בהסכם, מפני שהוא בסך הכל נתן חותמת כשרות פורמלית לשיתוף פעולה חשאי למחצה שהתקיים במשך שנים רבות. לישראל ולאיחוד האמירויות, אחרי הכל, אינטרסים משותפים רבים, הן בחסות אמריקאית, הן במאבק באיראן והן בשת"פ כלכלי וטכנולוגי, וההסכם בסך הכל מבטא אותם. הם צודקים כמובן, וזה בדיוק ההיגיון בהסכם משקף לפי האסכולה הישנה של בן גוריון, שנתניהו מצטייר כאן כתלמידה הנאמן. חלק ממבקרי ההסכם מימין, בעיקר ראשי מועצת יש"ע, תהו מדוע יש לשלם במטבע קשה (דחיית הסיפוח או ביטולו) על הסכם שממילא משקף אינטרסים קיימים. הם עיוורים לכך שגם בהינתן אינטרסים משותפים, איחוד האמירויות היתה חייבת ויתור מסויים מישראל בכדי להתגבר על מכשולים משלה בדעת הקהל המקומית והכלל-ערבית. אולם אין ספק שויתורים אלו שוליים לחלוטין. ישראל, אחרי הכל, אינה נדרשת להחזיר שום שטח, אלא רק להוציא מהמגרש את העז (או שמא הגמל) שהכניסה אליו בעצמה לפני חודשים ספורים.

להוציא מהמגרש עז, או שמא גמל? נוף של דובאי, האמירויות. Credit: Observer, depositphotos.com

גם אלו ששואפים לסיום הכיבוש ולהתפייסות עם הפלסטינים, ואני ביניהם, חייבים לתהות האם ההסכם עם איחוד האמירויות לא משנה את כללי המשחק. בעבר, ניתחתי כאן בהרחבה את הסיבות לכישלון ההיסטורי והמתמשך של התנועה הלאומית הפלסטינית. טענתי שהמנהיגים הפלסטינים לדורותיהם הסתנוורו מתמיכה בינלאומית שהיתה מספיקה בכדי להשלותם שיוכלו לכפות על ישראל ויתורים מופרכים בעיניה, אך לא חזקה דיה בכדי לכפות על ישראל לעשות זאת בפועל. כתוצאה, הפלסטינים שקעו בהדרגה בנראטיב צדקני, קורבני, בטלני ומנוון של "זכויות לגיטימיות" שמישהו צריך להעניק להם על מגש של כסף רק כי "מגיע להם". ההסתמכות הנוכחית על BDS, בית הדין הבינלאומי בהאג וארגונים בינלאומיים אחרים, אינה אלא אשליה ממכרת שעתידה להתנפץ כמו כל קודמותיה. אולי, הסכם השלום עם האמירויות הוא התחלה של דרך חדשה. במקום לתלות כל התקדמות אזורית בעקשנות הפלסטינית, ובכך לעודד אותה, אפשר להתחיל ולייצר הסכמים עם מדינות ערביות בפריפריה ולעבור בהדרגה למרכז, מאיחוד האמירויות, עבור בבחריין ועומאן ועד סעודיה. כך, בהדרגה, תוכל ישראל לשלול מהפלסטינים את בסיס התמיכה שלהם, להוריד אותם מהעץ של "הזכויות הלגיטימיות" וליצור מרחב גמישות שיוכל להוביל בעתיד להסכם כלשהו. בינתיים, כצפוי, משחק אבו מאזן את "דובי לא לא" וממשיך להפריח לאוויר קלישאות שחוקות על ה"בגידה בעם הפלסטיני" בלי ליזום שום מהלך עצמאי משלו.

ממנהיג אמיץ עם חזון, הפך אבו מאזן לדובי לא לא. קרדיט: לע"מ

אבל בסופו של דבר, וגם את זה יש להדגיש, שום הסכם שלום עם מדינה ערבית חיצונית לא יפתור את הבעיה האסטרטגית הבסיסית של ישראל, כיצד להתמודד עם מיליוני פלסטינים בגדה וברצועה. המצב של "לא לבלוע ולא להקיא" יכול להימשך זמן רב, אך לא לעד, ובסופו של דבר תיאלץ ישראל לבחור בין מתווה מדורג להענקת אזרחות ובין הקמת ישות מדינית פלסטינית מסוג כלשהו. למרבה הצער, פיתרון כזה ייאלץ להמתין להנהגות חדשות, וגמישות יותר, בשני העמים גם יחד.

פיקוד מֻכְוון משימה: מניסיון ההתנקשות בהיטלר ועד מלחמת לבנון השנייה

חיילים ישראלים שמתכננים לכבוש גבעה, אך מגלים שההוראות שלהם אינן מעודכנות. רמטכ"ל גרמני שמגיע למשרד ההגנה בכדי לעמוד בראש הפיכה צבאית, אך נמנע מלתת הוראות לפקודיו בכדי שלא להתערב בעבודתם. קצינים יפנים שתוקפים מדינות זרות ללא אישור ומובילים את ארצם למלחמות הרסניות. בין המקרים הללו עובר כחוט השני רעיון הידוע כ"פיקוד מֻכְוון משימה".  מה יתרונות השיטה הזאת, מהן המלכודות הטמונות בה, וכיצד תרבות ועדות החקירה של ישראל יכולה להרוג אותה? ינשוף צבאי-אסטרטגי מציג לכם את אחד המושגים החשובים ביותר באסטרטגיה המודרנית.

דמיינו שאתם מפקדים על פלוגה של חיילים עייפים ומאובקים, נעים בשבילים צרים במדבר בניסיון לתקוף יעד אויב. אולי משלט או מוצב, אולי מעוז הררי ומבוצר. אתם כפופים למפקד הגדוד, שמצפה מכם למלא את המשימה הקטנה שלכם כמרכיב אחד מבין רבים בתוך תוכנית גדולה יותר. השמש בקרוב תגיח במזרח, ויש לכם זמן מועט לתקוף בחסות החשיכה. ופתאום, ממש לפני קו הזינוק של המשימה, אתם מגלים שהוראות ההתקפה המדוייקות שניתנו לכם אינן מעודכנות. למשל, הנתיב שלכם ידוע לאויב, והוא תגבר אותו, בעוד שחלק אחר בגזרה נוח יותר להתקפה. אולי תותחים חדשים שהאויב קיבל הופכים את ההתקפה לבלתי אפשרית, או קשה יותר ממה שמפקד הגדוד שיער לעצמו כשנתן את הפקודות. או שלהיפך: גיליתם שההגנות של האויב חלשות עד כדי כך, שאתם יכולים לא רק לכבוש את המוצב אלא גם להמשיך הלאה לעומק השטח. אבל אם תמתינו להוראות, אתם עלולים לאבד את המומנטום. את מפקד הגדוד קשה להשיג. הוא נמצא מאחור ולא מכיר את המצב בשטח. מה תעשו? האם תפירו את ההוראות ותפעלו באופן עצמאי? התורה המורכבת שאמורה לתת תשובה לשאלה הזאת – אבן יסוד באתוס של רוב הצבאות המערביים – נקראת "פיקוד מֻכְוון משימה".

פיקוד מכוון משימה (אנגלית: Mission command, גרמנית: Auftragstaktik) פירושו חופש נרחב לקצינים להפעיל שיקול דעת בביצוע המשימה שניתנה להם. המלחמה, הרי, היא ממלכת האי וודאות. פערי מידע, ערפל קרב והשינוי המתמיד בתנאי השטח עלולים להפוך אפילו את התוכניות המחוכמות ביותר לבלתי רלוונטיות. הצורך המתמיד בעדכון, הסתגלות וניצול הזדמנויות מצריך לפעמים פעולה מהירה של קצינים זוטרים בשטח, מפני שהם – יותר מהממונים עליהם – חשופים לתנאים האמיתיים ולמציאות המשתנה. מקורו של הרעיון הזה עוד בגרמניה של המאה ה-19, אולם הוא התפתח בכל הצבאות המערביים לקראת שלהי מלחמת העולם הראשונה. בקרב על הסום (1916) הסתבר למפקדים מכל הצבאות שבכדי לפרוץ את קווי החפירות של היריב יש לנוע ביחידות קטנות ומפוזרות, לזהות נקודות תורפה ולנצל הצלחות במהירות, בלי להמתין לפקודות מגבוה. צה"ל השתמש באופן מבריק בדוקטרינה הזאת במלחמת ששת הימים, למשל ביוזמות מקומיות של קצינים, שניצלו הזדמנויות ואפשרו את הכיבוש המהיר של רמת הגולן. החוקרים סטיבן בידל וקייתלין טלמאדג' מגדירים פיקוד מכוון משימה כחלק בלתי נפרד מ"המערכת המודרנית" של כל הצבאות המתקדמים בימינו. צבאות דיקטטוריים שבנויים באופן היררכי ונוקשה, ולא מאפשרים לקצינים שלהם יוזמה בשטח, נוטים לקרוס מול יריב שמפעיל פיקוד מכוון משימה. כך, למשל, קרס הצבא המצרי במלחמת ששת הימים. הקצינים, שלא היו מורגלים ביוזמה עצמאית, נאחזו בפאניקה ונטשו את עמדותיהם ברגע שמערכת הפיקוד המרכזית בקהיר חדלה מלתפקד.

Image result for Battle of the Somme
המפקדים למדו לתת מרחב לשיקול דעת – הקרב על הסום

יש להדגיש שפיקוד מכוון משימה מצדיק, במקרים קיצוניים, אפילו הפרת הוראות, אולם רק בתוך גבולות ברורים. לכפוף יש חופש מבצעי במסגרת התוכנית שהוכתבה לו בידי המפקד. כלומר, הוא אמור לחפש בעצמו את האמצעי הטוב ביותר בכדי למלא את המשימה שניתנה לו. כשכוונתו של המפקד אינה ברורה, קשה לדבר על פיקוד מכוון משימה. כך, למשל, במלחמת לבנון השנייה (2006), קצינים רבים התלוננו כי התוכנית של הרמה הממונה לא היתה ידועה להם, וממילא השתנתה חדשות לבקרים. מדוע שתיקח סיכונים לעצמך ולחייליך, תפעל באופן עצמאי ותנצל הזדמנויות, כשאתה לא יודע לאיזו מטרה אתה חותר? מנגד, היו מדינות, כמו יפן הקיסרית לפני מלחמת העולם השנייה, שבהן הצבא התרגל להכתיב את מדיניות החוץ. בתנאים כאלו, קצינים זוטרים השתמשו בפיקוד מוכוון משימה ובשיקול הדעת המבצעי שלהם (יפנית: Dokudan Senko, מילולית: פעולה שרירותית) כדי להתנקש במנהיגים זרים, להוביל מבצעים צבאיים פרטיים ולפתוח במלחמות עם מדינות זרות בניגוד להוראות. כפי שהראיתי בספרי, בוגדים למען המולדת, אי הציות המובנה של הצבא היפני גרר את המדינה כולה למלחמת העולם השנייה, ובסופו של דבר לתבוסה ולחורבן מוחלט.

יתר על כן, פיקוד מכוון משימה קשה מאד ליישום. הוא מצריך אמון בתוך הצבא, כך שהמפקדים יהיו בטוחים שכפופיהם לא ינצלו את חופש הפעולה שלהם לרעה, וגם – כמו שראינו במקרה היפני – רצוי שיוגבל על ידי קווים אדומים שאותם אסור לחצות. לרוב, הוא עובד רק במדינות שמצליחות לגייס קצינים אינטליגנטים ומשכילים שיודעים לחשוב בעצמם. חברות שמערכת החינוך שלהן היררכית, נוקשה ודורשת ציות עיוור, ככל הנראה לא יוכלו להפעיל פיקוד מכוון משימה בשום מקרה שהוא.

בכנס התו"ל (תורת הלחימה) הבינלאומי של צה"ל, שהתקיים לאחרונה בנוכחות קצינים מצבאות זרים, דנו המשתתפים לעומק בסכנות, בבעיות ובקשיים של פיקוד מכוון משימה. באחד המושבים המעניינים ביותר, ניתח אחד המרצים את קרב נבי סמואל במלחמת 1948. באותו הקרב, קיבל מפקד פלוגה בשם חיים פוזננסקי ("פוזה") הוראה לכבוש את הכפר נבי סמואל בהפתעה ובחסות החשיכה. עם זאת, המג"ד הורה לו להמתין עד שכוח שאיחר יגיע למקומו. כשעלתה השמש, מפקד הפלוגה שאל את המג"ד האם עליו לתקוף את הכפר בכל זאת, וזה אמר לו ש"תעשה מה שנראה לך נכון." מפקד הפלוגה עשה "מה שנראה לו נכון", ושילם על כך בחייו ובחיי אנשיו. הוא תקף עמדה מבוצרת בעלייה בניגוד לכל העקרונות הצבאיים, בלי יתרון הפתעה ועם השמש מול העיניים, הסתערות שהסתיימה בטבח רבתי. כפי שהעיר אחד מנציגי צבא פולין בכנס, זוהי דוגמא מובהקת לשימוש מוטעה בפיקוד מכוון משימה. המג"ד לא הבהיר למפקד הפלוגה את הכוונה שלו: האם עדיין ברצונו לכבוש את הכפר בכל מחיר, למרות שהשתנו התנאים? המ"פ, מצדו, השתמש בשיקול הדעת המבצעי שלו כדי לתקוף באופן לא רציונלי וחסר סיכוי. פיקוד מכוון משימה מניח שהאחראי בשטח שוקל באופן הגיוני תנאים משתנים, בכדי להגשים את כוונת הרמה הממונה. כאן לא היה ניתוח הגיוני של המצב, וכוונת המג"ד לא היתה ברורה. לכן, לא מדובר בפיקוד מכוון משימה, אלא בהעדר מוחלט של פיקוד מכל סוג.

"תעשה מה שנראה לך נכון" – המ"פ חיים פוזננסקי ("פוזה")

משתתפים אחרים בכנס, בעיקר הנציג של צבא ארצות הברית, העירו שמדי פעם, המפקדים הבכירים חייבים לנטוש לחלוטין את הרעיון של פיקוד מכוון משימה ולנהל את המבצע בפרוטרוט ובאופן אישי. זה קורה בעיקר במבצעים רגישים, כמו ההתנקשות באוסאמה בן לאדן, שבהם לכל החלטה של מפקד זוטר עלולות להיות השלכות פוליטיות הרסניות (וראה גם כאן בינשוף). אני חשבתי מיד על דוגמא מהמחקר שלי, על קשר ה-20 ביולי 1944 נגד היטלר. במהלך ההפיכה האנטי-נאצית נמנע מפקד הקשר, גנרל לודוויג בק, ממתן הוראות מפורטות לאנשיו. כרמטכ"ל גרמני לשעבר, שהאמין בפיקוד מכוון משימה, הוא סבר כי אל לו להתערב בעבודה של כפופיו. לכן, הגיע למטה הקשר רק בשעה מאוחרת, לאחר שהכפופים לו עשו מספר טעויות מבצעיות קריטיות. בעיקר, אותם כפופים ניהלו את ההפיכה באופן מסודר מדי, עם נוהל קרב, כפי שמנהלים מבצע צבאי, ולא הבינו שבהפיכה צבאית המהירות חשובה יותר מהיעילות ומהסדר. מפני שקושרי קשר הם, בהגדרה, חלשים יותר מהממשלה. הסיכוי היחיד שלהם לזכות לתמיכה הוא לנצח לפני שהממשלה מתעשתת, או לפחות לקבוע עובדות קריטיות בשטח במהירות הבזק. גנרל בק לא הבין שפיקוד מכוון משימה עובד רק כשהכפופים יודעים באיזה מסגרת הם פועלים. הגנרלים האנטי-נאצים בברלין, לעומת זאת, חשבו שהם מנהלים קרב, בעוד הם ניהלו בפועל מבצע שונה לחלוטין – הפיכה. במצב כזה, כשמהותה של המסגרת לא ברורה, יש חשיבות עליונה לפיקוח קרוב וצמוד של מפקד עליון, שאמור לקבוע ולהבהיר לפקודיו את האסטרטגיה המנחה של המבצע כולו.

לבסוף, אם נחזור לאזור שלנו, החברה הישראלית עוברת שינויים מדאיגים שמקשים על קציני צה"ל לנצל את שיקול הדעת המבצעי שלהם וליישם פיקוד מוכוון משימה. חוסר הסובלנות של החברה לאבדות ולכשלונות הוליד תרבות של ועדות חקירה, מסקנות אישיות ועריפת ראשים. ברגע שמפקדים יודעים שישלמו בקריירה שלהם על כל טעות, הם ייטו שלא לקחת סיכונים וממילא גם לא יפעילו שיקול דעת מבצעי. בכדי לבנות צבא גמיש, שקציניו יודעים לנצל הזדמנויות ולהסתגל במהירות לתנאים משתנים, חשוב לגלות גם סובלנות לטעויות. אם ראשים ייערפו בכל פעם שהתקשורת תדרוש זאת, קציני הצבא עלולים להפוך לחבר אנשים בינוניים ומפוחדים, שעוקבים בקפדנות אחרי נהלים ולא מגלים שום יוזמה יצירתית או העזה פורצת גבולות. בכדי לשמור על הפיקוד מכוון המשימה, רצוי שלא למנות ועדות חקירה בראשות שופטים, שעוסקים מדרך הטבע במציאת אשמים, אלא צוותים של מומחים לחקר ביצועים, שיסיקו מסקנות פרודוקטיביות ויעלו הצעות לשיפור. את הצבא צריכים להנהיג אנשים שכבר נכשלו ולמדו מכשלונותיהם, ולא קצינים נקיים מכל רבב שלא נכשלו כי לא העזו לעשות דבר.

מלחמת העתיד: נבואת האימים המדוייקת של איוון בלוך

היה וחשקה נפשכם להיכנס למועדון של קצינים בכירים ברבע האחרון של המאה התשע עשרה, הייתם בוודאי נתקלים, בין כורסאות הקטיפה לאח המבוערת, גם בכתבי עת דחוסים על טקטיקה ואסטרטגיה, פרי עטם של מיטב הגנרלים והמומחים בתקופה. מי היה מאמין, שאותו קאדר מקצועני ובטוח בעצמו נכשל בחיזוי האסון של מלחמת העולם הראשונה, ואף השלה עצמו שתסתיים בהכרעה מהירה ונוחה? למעשה, דווקא היה מי שחזה, וכולם לעגו לו. איוון בלוך, בנקאי פולני ממוצא יהודי, ניבא באופן מחריד את מלחמת החפירות של 1914 על כל זוועותיה והשלכותיה ההרסניות. מדוע בזו אנשי הצבא לניתוח הכלכלי שלו, "חישובי החישובים של התיאורטיקאי הנבער הזה", ומה אפשר להסיק מכך על כוחם של החובבנים? ינשוף היסטורי מסביר.

Bloch-future-of-war

אם הייתם נכנסים למועדון של קצינים בכירים ברבע האחרון של המאה התשע עשרה, בברלין המעטירה, לונדון המלכותית, פריז האלגנטית או אפילו סנט פטרסבורג, סביר שעל כמה וכמה מהשולחנות, בין כורסאות הקטיפה לאח המבוערת, הייתם מוצאים גם כתבי עת צבאיים מקצועיים. אלו, שנכתבו לקהל של קצינים וחובבי צבא, היו בדרך כלל במה לחיבורים בענייני טקטיקה, מבצעים ואסטרטגיה. הייתם יכולים לקרוא בהם על התקפות רגלים, עולם הארטילריה המתפתח, וניתוח של קרבות ומלחמות עבר. הכותבים שפרסמו בבמות האלה היו סוג של מועדון סגור, לרוב של קצינים בשירות פעיל או מילואים, באופן טיפוסי גברים מכסיפי שיער עם שפמים מטופחים ופאות לחיים עשירות. חלק מהם כתבו רק לקהל מקצועי צר. אחרים, כמו קולמר פון דר גולץ או אלברט פון בוגוסלבסקי, פרסמו ספרים פופולריים שנרכשו ונקראו בידי קהל רחב יותר, ועוררו סנסציה ציבורית בעיתונות התקופה. אחדים פנו להדריך צבאות זרים, והרביצו את תורתם בפני קצינים טורקים, יפנים ומאוחר יותר גם סינים, תהליך שהפיץ את המחשבה הצבאית המערבית גם בארצות הללו. הם, כמובן, קראו את את אלו, והתווכחו זה עם זה מעל במות כתבי העת. חלקם היו דוגמטיים ושטחיים, אחרים – מעמיקים ומתוחכמים, אבל כמו כל חוג מקצועי – היו להם נקודות עיוורון. והדבר האחרון שהם אהבו, זה אאוטסיידרים חצופים שהכריחו אותם לדון בהן ברבים.

בשנת 1898, פרץ חוצן מוחלט את דלתות הפלדה של המועדון המהודר, ועורר בו בוקה ומבולקה. איוון בלוך היה בנקאי פולני ממוצא יהודי, שצבר לעצמו הון עתק בהשקעות חכמות במסילות ברזל. פציפיסט בהשקפותיו, בלוך תיעב את המלחמה. אך בניגוד לאנשי שמאל רבים באקדמיה המודרנית, לא הסיק מכך שאין ללמוד ולהתעמק בתחום המלוכלכך של לימודי ביטחון והיסטוריה צבאית, אלא בדיוק להיפך. בלוך רצה להתמחות במלחמה יותר מהגנרלים, לא כדי לקדם אותה, אלא כדי למנוע אותה.

האאוטסיידר המשולש הזה – גם פולני, גם יהודי במוצאו וגם פציפיסט – פרסם שנתיים לפני מפנה המאה את מלחמת העתיד, שישה כרכים עמוסים בתרשימים, טבלאות וניתוח היסטורי, כלכלי וטכנולוגי מדויק. במרכז הניתוח של בלוך, ששילב ידע צבאי וטכנולוגי עם מומחיותו הפיננסית, עמדה אחת הבעיות הקשות ביותר שהטרידו אנשי צבא במאה ה-19: עלייתו של כוח האש. כבר במלחמת האזרחים האמריקאית, הופיעו רובים נטעני בריח, שנכנסו לשימוש נרחב במלחמת פרוסיה-צרפת (1871) ובמלחמת רוסיה-טורקיה (1877-1878). כדור המינייה אפשר ירי מדוייק יותר. אבק השריפה המודרני העלים משדה הקרב את ענני העשן השחור, הגביר את הראות וכפועל יוצא מכך גם את הדיוק של הארטילריה. מאוחר יותר הופיעו גם בולמי הרתע, המקלעים ומכונות הירייה. כל אלו הכפילו ואף שילשו את הטווח והדיוק של האש, התפתחות שהועילה לצד המגן הרבה יותר מאשר לצד המתקיף. פגיעתו של כוח האש, הרי, מסוכנת יותר למתקיף המסתער מאשר למגן הנייח והמחופר. הכתובת היתה על הקיר עוד ממלחמת קרים, וסימני האזהרה המשיכו להצטבר במלחמת האזרחים האמריקאית ומלחמת רוסיה-טורקיה. כל המלחמות הללו סיפקו דוגמאות למכביר, כיצד כוח מסתער, נחוש ככל שיהיה, נקטל ונטבח מול אש אינטנסיבית של מגן מבוצר.

ניבא במדויק את מלחמת העתיד – איווך בלוך

טענתו המרכזית של בלוך היתה, כי עוצמת האש של ההגנה תהפוך את מלחמת העתיד לסיוט שונה בתכלית מתכנוניהם המדוייקים והמדוקדקים של הגנרלים בכל הצבאות. התפיסה הצבאית המקובלת בשלהי המאה ה-19, שהושפעה מהמחשבה הצבאית הגרמנית מבית מדרשו של קלאוזביץ, גרסה כי ההכרעה הצבאית היא "מהותה" של המלחמה. כל מערכה צריכה להסתיים מוקדם ככל האפשר, בהשמדה של מרכז הכובד, היינו – הכוח הלוחם של האויב. כדי להגיע להכרעה כזאת, גנרלים למדו לתמרן, להקיף, לנוע במהירות ובמידת האפשר, לכתר את האויב בתנועת מלקחיים. גנרל אלפרד פון שליפן, רמטכ"ל חשוב של הצבא הגרמני בתחילת המאה ה-20 ואדריכל "תוכנית שליפן" המפורסמת, העלה על נס את קרב קאנאי (הניצחון המכריע של חניבעל על הרומאים ב-216 לפנה"ס), וטען שכך צריכה להסתיים כל מערכה שהיא. רס"ן יאקוב מקל, כותב גרמני חשוב שהפך ליועץ בשכר ומייסד הדוקטרינה הצבאית היפנית, טען כי ההסתערות הנחושה במטרה להכריע את היריב היא לב ליבה של המלחמה, ואין לה תחליף. לקראת מלחמת העולם הראשונה, מצביאים מכל הצדדים ניבאו שאף היא תסתיים בהכרעה מהירה, בדיוק כפי שהסתיימו מערכות קודמות.

דעתו של בלוך היתה שונה. "במלחמת העתיד", הוא טען, "תקפא החזית כולה, ותשאיר מדבר של אש בין הצדדים היריבים":

בתחילה יתגבר הטבח לממדים כה נוראים, עד שלא יהיה אפשר להניע את הלוחמים להביא את הקרב לכלל הכרעה… הכל יהיו מחופרים במלחמה הבאה. תהיה זו מלחמה גדולה של חפירות. האת יהיה חיוני לחייל לא פחות מן הרובה… קרבות ימשכו ימים תמימים, ובסופו של דבר, ספק רב אם תתאפשר השגתו של ניצחון מכריע כלשהו.

 (הציטוט מתוך עזר גת, מקורות המחשבה הצבאית המודרנית, תרגום עמנואל לוטם, הוצאת מערכות, 2005, עמ' 288)

הלוחמים, הוסיף בלוך, ימותו בלי לשמוע או לראות דבר, פשוט ייקצרו כמו אלומות חיטה מכל הכיוונים. אי אפשר יהיה לאגף, ושני הצדדים יתחפרו זה מול זה כדי להתגונן מעוצמת האש. עידן הסתערויות הכידונים, כמו גם עידן ההלם של הפרשים, חלף בלי שוב מהעולם. גם יתרון מספרי לא יעזור. בלוך חישב בזהירות את צפיפות האש, סיכויי הפגיעה וחדירת הכדורים, ומצא כי כוח מחופר של מאה איש יוכל לקצור ללא קושי יחידה מסתערת גדולה פי ארבע, ברגע שתחדור לשדה אש ברוחב של 300 יארד. אולם מפני שבחברות המונים תעשייתיות עסקינן, כל צבא יוכל לשפוך כמות בלתי מוגבלת של חיילים במקום אלו שנהרגו, ולכן "מלחמת העתיד" תהפוך למערכת התשה, סיוט מתמשך שאין לו סוף.

כל מי שקורא את השורות האלה, ומכיר את תולדות מלחמת העולם הראשונה, נדהם בוודאי שהן נכתבו ב-1898, כעשור וחצי לפני המלחמה, ולא מיד לאחריה. בגדול, הנבואה של בלוך היתה מדוייקת להפליא, באופן מילולי כמעט. הדברים אמורים לא רק בניתוח הטקטי, אלא בעיקר במומחיות הכלכלית שהביא עמו. הכלכלות האירופיות השונות, כתב בלוך, קשורות זו בזו לבלי הפרד. מלחמת החפירות הסטטית תהפוך לשואב אבק מקולל, שימצוץ מהמדינות השונות את כל משאביהן הכלכליים. בגלל התלות ההדדית בין הכלכלות השונות, הרס וחורבן במדינה אחת ישפיעו גם על כל היתר, לרבות אויבותיה, והרס מערכות ההפצה והשינוע יגרום לנזק ארוך טווח. בסופו של דבר, ניבא בלוך, אלו יביאו לעוני, רעב, חוסר יציבות חברתית ומהפכות שישטפו החוצה את המשטרים הקיימים.

בלוך, כמובן, לא הפריח דברים בעלמא. כבנקאי ומומחה כלכלי, הוא ליווה את טיעוניו בסטטיסטיקות, חישובים ומודלים מפורטים. למעשה, טוען ההיסטוריון עזר גת, מלחמת העתיד, היה אחד מהדוגמאות הראשונות בהיסטוריה המודרנית לחקר ביצועים מדעי. אולם כל אלו, לא הקלו על קבלת דבריו בממסדים הצבאיים השונים. הגנרלים, הרמטכ"לים וחברי המועדון הסגור של כתבי העת המקצועיים, בדרך כלל דחו את ספרו של בלוך בשצף קצף, כקשקושים של חובבן מנותק מהמציאות. נכון, כמעט כל הצבאות הכירו בעלייה של עוצמת האש והודאגו ממנה מאד. אולם ההשערה היתה שהמורל, רוח הלחימה והנחישות יתגברו בסופו של דבר על היתרון החומרי של הטכנולוגיה.

המתכננים הצבאיים הצרפתים בתחילת המאה העשרים, למשל, חשבו שדווקא בגלל העלייה בעוצמת האש, חובה להתקיף בנחישות גדולה אף יותר כדי לנצח במהירות, וזו היתה גם מסקנתם של ראשי הצבא היפני, ששלחו את חייליהם להיקצר בגלים אנושיים מול המקלעים במלחמת רוסיה-יפן של 1904-1905. ובכלל, מה החוצן הזה, היהודי המומר, הבנקאי הסלאבי, מבין באבירות, במורל, ברוח צבאית אמיתית? הוא יכול רק לספור כסף. או כמו שכינה זאת אחד המבקרים, "חישובי החשבונות של התיאורטיקאי הנבער הזה" (גת, מקורות, עמ' 289).

Bloch-machine-gun

במבט לאחור, גם בלוך וגם מבקריו טעו. בלוך, שניבא את העתיד בדיוק מחריד, העריך באופטימיות יתר כי מחירה של המלחמה יהיה כה מזוויע, עד שאיש לא יעז לפתוח בה. האם יבשת שלמה תקפוץ להתאבדות קולקטיבית? האם משטרים יזרקו את עצמם מרצון למערכה ממושכת, מדממת וחסרת תהילה, רק כדי למצוא את עצמם בסופו של יום מרוששים ועל סף מהפכה? אולם במאה ה-19, הן מדינאים והן אנשי צבא ראו במלחמה תופעה בלתי נמנעת, לגיטימית ולפעמים אף מבורכת. הרעיון של מלחמת הכרעה מהירה היה נטוע כל כך בהיגיון הבסיסי שלהם, עד שהעדיפו להתכחש לעובדות, להחליק אותן או להדוף אותן הצידה, כדי לא להתמודד עם הצורך בשינוי מעמיק וכואב בהשקפותיהם הטקטיות. לכן, אנשי הצבא והמקצוענים מכתבי העת הצבאיים לא היו יכולים לקבל את מסקנותיו של בלוך. כפי שעזר גת כותב, הן עוררו "התנגדות נרחבת משום שהשלכותיהן היו בלתי נסבלות, מבחינה פוליטית וצבאית." האסון שפקד את אירופה ב-1914, שורש ראש ולענה שאדי הרעל שלו מפעפעים עד היום, הוא במידה רבה תוצאה של העיוורון הזה.

אלו מסקנות אנחנו יכולים להסיק מנבואת הקסנדרה של בלוך, חזון אימים מדוייק שרוב "אנשי המקצוע" העדיפו להדחיק או להדוף בלעג? מסקנה מתבקשת, אבל לא נכונה, תהיה זלזול קבוע בעמדתם של אנשי מקצוע, וקבלה אוטומטית של אאטוסיידרים וחובבנים. אבל על כל מקרה של בלוך שהביך את המילייה המקצועי, יש עשרה או מאה מקרים של חובבנים שטעו והטעו, אפילו אם צברו פופולריות (וסאגת מתנגדי החיסונים בישראל תוכיח). לעניות דעתי, אפשר וכדאי להסיק שתי מסקנות אחרות.

ראשית כל, אחת הסיבות לזלזול הלא מוצדק של המילייה הצבאי המקצועי במסקנות בלוך, היה התיחום המוגזם בין עולמות ידע שונים. בלוך אולי היה חובבן בתחום הצבאי (אם כי למד והבין אותו ברמה מקצועית ומפורטת להפליא), אולם בו בזמן, הוא היה מומחה בתחום הכלכלי. מלחמה, גם "מוצדקת" וגם "בלתי נמנעת", עולה כסף רב ויש לה השלכות כלכליות מורכבות. לאנשי צבא, שלא אומנו בתחום הכלכלי ולא למדו אותו, יש נטייה להתעסק בתחום הטקטי והאסטרטגי שלהם, ולחשוב שאחרי המלחמה, אזרח מעונב כזה או אחר יפרע את החשבון, או בהתאם למימרה המפורסמת בעברית, "שולמן ישלם". לעיתים קרובות הם לא מבינים, שמהלכים טקטיים ואסטרטגיים שמתעלמים מאילוצים כלכליים עשויים להמיט על הצבא ואף על המדינה אסון והתמוטטות. כך, גרמניה וצרפת סיימו את מלחמת העולם הראשונה על סף חורבן ופשיטת רגל. וראשי הצבא היפני, שבזו ל"זוטות כלכליות", רקמו תוכנית אסטרטגית "מקודשת ובלתי ניתנת לשינוי" בלי שום קשר למשאביה האמיתיים של המדינה. כשאאוטסיידר כמו בלוך, בן בית בתחום הפיננסי, הוכיח את הבעיות הללו במספרים, שחור על גבי לבן, היה קל לאנשי הצבא לפטור את דבריו כ"חישובי חשבונות של תיאורטיקאי נבער" מאשר להתמודד איתם. לכן, אחת המסקנות המרכזיות מהסיפור העצוב הזה, הוא שרצוי לערבב בין תחומי ידע. חברי מילייה מקצועי חייבים לדעת להקשיב למומחים מתחומים אחרים, שמביאים פרספקטיבות אחרות, ולא למצוא מקלט בתגובה הפבלובית הנפוצה של לעג והסתגרות.

לבסוף, אזהרותיו של בלוך נפלו על אוזניים אטומות, מפני שרוב הגנרלים והמדינאים האמינו באמת ובתמים שמלחמה גדולה היא בלתי נמנעת. ואם אין מנוס, הרי שעדיף להילחם מוקדם מאשר מאוחר (אותו היגיון הוביל את היפנים להתקפה הרת האסון על פרל-הרבור ב-1941). ממילא, אם אני חושב שמשהו בלתי נמנע, נוח מאד להתעלם מההשלכות האפשריות שלו. בפועל, יש מעט מאד דברים שמתאימים להגדרה "בלתי נמנע". לרוב, צעדי מדיניות הם בלתי נמנעים, כל עוד אנחנו לא מוותרים על הנחות יסוד מסויימות. ההתקפה היפנית על ארצות הברית היתה בלתי נמנעת, אבל רק כל עוד יפן התעקשה להמשיך ולשלוט בסין. העימות ההרסני של צרפת מול ה-FLN היה בלתי נמנע, כל עוד התעקשו הצרפתים לשמר את אופי המשטר הקיים שלהם באלג'יריה. מלחמת העולם הראשונה היתה בלתי נמנעת, כל עוד הגרמנים חשו מחוייבים לברית שלהם עם אוסטריה, בנו צי והתעמתו עם בריטניה, ואף פירשו את הגיאופוליטיקה האזורית כ"טבעת מצור המתהדקת סביבם." חישוב זהיר של מחיר המלחמה, מול המחיר של ויתור על אותה הנחת יסוד, עשוי להוביל למסקנה שעדיף לוותר מאשר להילחם. אבל כפי שאמר בלוך עצמו ברגע של ייאוש, "מרגע שהמלחמה נחשבת בלתי נמנעת, אוטמים השליטים את עיניהם מראות את תוצאותיה."  הזעם הצפוי מול מי שמציג בפני השליטים והמקצוענים את תג המחיר, הוא גורם מרכזי לאסונות ולטרגדיות, אז כהיום.

שכירי חרב מודרניים: שובם של הצבאות הפרטיים

זה קרה במרץ 1995 בסיירה ליאון, מדינה אומללה שאדמתה שופעת ונוצצת מיהלומי דמים. הממשלה הרעועה עמדה בפני התקפה של קבוצת מורדים אכזרית במיוחד, שהתבססה בליבריה השכנה. האמריקאים דיווחו לממשלה שבידיהם מודיעין מדויק, לפיו המורדים מתכוונים לחצות במהירות את הגבול ולהתקדם בתוך ימים לעבר עיר הבירה, פריטאון. ואז, כשהכל נראה אבוד, הגיח האל מהמכונה. כלי טיס מסתוריים הורידו במהירות חטיבת חי"ר מודרנית ומקצועית למראה, שהתפרסה בדרכים המובילות לפריטאון. אותה חטיבה, שהכילה כוחות קרקע ואוויר, ניגבה את הריצפה עם המורדים, פיזרה אותם לכל עבר, ואז נעלמה כלעומת שבאה. מי הם שכירי החרב המודרניים, חברות היזמות הפרטית שהופכות לחלק בלתי נפרד מהנוף העולמי? בספר חדש, חושף ותיק התעשייה שון מקפייט את עולם הצללים של שכירי החרב של ימינו ומגיע לתובנות מרתקות על הכיוון שאליו נעה הפוליטיקה העולמית. ינשוף צבאי-אסטרטגי בסקירה חדשה.

merc1

Sean McFate, The Modern Mercenary: Private Armies and what they mean for World Order (Oxford: Oxford University Press, 2015)

זה קרה במרץ 1995 בסיירה ליאון, מדינה אומללה שאדמתה שופעת ונוצצת מיהלומי דמים. הממשלה הרעועה עמדה בפני התקפה של קבוצת מורדים אכזרית במיוחד, שהתבססה בליבריה השכנה. האמריקאים דיווחו לממשלה שבידיהם מודיעין מדויק, לפיו המורדים מתכוונים לחצות במהירות את הגבול ולהתקדם בתוך ימים לעבר עיר הבירה, פריטאון. ואז, כשהכל נראה אבוד, הגיח האל מהמכונה. כלי טיס מסתוריים הורידו במהירות חטיבה ממוכנת, מערבית ומקצועית למראה, שהתפרסה בדרכים המובילות לפריטאון. אותה חטיבה, שהכילה כוחות קרקע ואוויר, ניגבה את הריצפה עם המורדים, פיזרה אותם לכל עבר, ואז נעלמה כלעומת שבאה. רק מאוחר יותר הסתבר שלא מדינה זרה סייעה לסיירה-ליאון, אלא חברה פרטית עם השם המסתורי Executive Outcomes: תאגיד שכירי חרב דרום אפריקאי, שהורכב ברובו מותיקי היחידות המיוחדות של צבא האפרטהייד. Executive Outcomes השכירה את צבאה הפרטי לממשלות שהסכימו לשלם לה את הסכום הדרוש, והצליחה להגיע להישגים צבאיים לא מבוטלים במספר מלחמות אפריקאיות, עד שנסגרה על ידי ממשלת דרום אפריקה בשנת 1998.

Executive Outcomes היא אמנם מקרה קיצוני. כיום, לא קיימות חברות גדולות שיכולות להשכיר לממשלות צבא התקפי מן המוכן. אולם בכל זאת, ענף היזמים הצבאיים והקבלנים הבטחוניים נמצא בפריחה חסרת תקדים (באנגלית, החברות הללו מכונות PMC, ראשי תיבות של Private Military Contractor). חברות כמו Blackwater, שבינתיים שינתה את שמה ל-Academi, מציעות לממשלות שירותים בטחוניים רבים ומגוונים: מאבטחים ושומרי ראש מיומנים, מדריכים צבאיים ומאמנים, מומחי מודיעין, לוגיסטיקה ועוד. בספרו המרתק, שכיר החרב המודרני: צבאיות פרטיים ומשמעותם לסדר העולמי, טוען שון מקפייט (Sean McFate), ותיק הענף ושכיר חרב שהפך להיסטוריון וחוקר, כי הלקוחה הגדולה ביותר של חברות מסוג זה היא ארצות הברית. המדינה העשירה בעולם ביצעה מיקור חוץ ניכר של פעילויות צבאיות רבות, לרבות אבטחה, לוגיסטיקה, קייטרינג ואספקה. במקרים מסויימים, עד חמישים אחוז מנפח הפעילות מבוצע על ידי עובדים של חברות פרטיות, ורבים מהם נושאים נשק משוכלל וקטלני. לדבריו של מקפייט, ארצות הברית לא היתה מסוגלת לנהל שתי מלחמות ממושכות ויקרות, בעיראק ובאפגניסטן, ללא מיקור חוץ שכזה. המלחמות הללו, בתורן, מספקות אינסוף פעילות ליזמים צבאיים פרטיים ומגדילות את נפח השוק שלהם.

Image result for Executive outcomes
ניגבו עם המורדים את הריצפה: ספרו של קולונל איבן ברלו, מייסד חברת Executive Outcomes

מקפייט מרחיק לכת וטוען, שארצות הברית היא שיצרה במו ידיה את השוק המודרני של היזמים הצבאיים – מהפכה מרחיקת לכת בהיסטוריה הצבאית של הגלובוס. עד אמצע המאה ה-17, רוב מוחלט של הלחימה באירופה התבצע על ידי שכירי חרב ויזמים צבאיים קטנים וגדולים. אלימות היתה כרטיס הכניסה למשחק הפוליטי, וכולם הפעילו אותה: כוהני דת, משפחות עשירות, גילדות, גנגסטרים, מלכים ואצילים שונים ומשונים. מהמאה ה-17, עלה בהדרגה כוחה של המדינה הריכוזית, שדחקה את רגליהם של שכירי החרב והקימה צבאות מלכותיים שהיו נאמנים לה ורק לה. הסדר הווסטפלי (על שם הסכם ווסטפליה מ-1648) יצר בהדרגה עולם של מדינות ריבוניות שתבעו לעצמן מונופול מוחלט על האלימות הפוליטית. לקראת סוף המאה ה-19, שכירי החרב פינו את הדרך לעולם הצבאות הלאומיים והמסודרים של המאה העשרים, אם כי הוסיפו להתקיים בצורה כזו או אחרת בפינות שונות של הגלובוס. אולם בעשורים האחרונים הם שבו לזירה בעוז ובגאון, בחסותה של המעצמה הגדולה ביותר בעולם. איך זה קרה?

לדעתו של מקפייט, מדובר בשילוב של מספר גורמים. בחסותה של אסכולת שיקגו, ההשקפה הניאו-ליברלית חלחלה לאליטות האמריקאיות, ובתקופתו של רונלד רייגן הממשלה החלה לראות הפרטה כדרך שגרתית לפתרון בעיות כלכליות. הממשלה, כך חשבו רבים בממשלים השונים, אינה יעילה, בעוד השוק הפרטי מסוגל להביא לתפוקה גבוהה בעלות נמוכה יותר. במקביל, חלו התפתחויות צבאיות חשובות. סיום המלחמה הקרה המריץ את האמריקאים להקטין את צבאם במהירות, דבר ששחרר לשוק ותיקי מלחמה מיומנים, לרבות אנשי ביון, קומנדו ומבצעים מיוחדים, שחיפשו עבודות צבאיות מכניסות. האנשים הללו מילאו את הדירקטוריונים, הצוותים והמחלקות של חברות היזמות הצבאית כמו Blackwater. בניגוד לציפיותיו, הצבא האמריקאי לא הפחית באמת בהתערבויות חיצוניות ומבצעים בארצות זרות, אלא להיפך – הגביר אותם. אולם לא היה קל להגדיל מחדש את מצבת הצבא, להעביר הגדלה שכזאת בקונגרס, ובאופן כללי לשנות את הכיוון של הבירוקרטיה הצבאית המסורבלת. לפיכך, העסקה של קבלנים צבאיים נראתה כפיתרון זמני טוב, שהפך לקבוע. השילוב הזה בין מצע אידיאולוגי שתמך בהפרטה, והתנאים שיצרו היצע וביקוש, הזניקו את היזמים הצבאיים לקדמת הבמה הבינלאומית. האמריקאים גם גילו שיש יתרון חשוב נוסף בהפעלה של יזמים צבאיים: הציבור לרוב מתרגש פחות כאשר נהרגים עובדים של חברות פרטיות, ולכן אפשר לשלוח אותם לאזורים מסוכנים במקום חיילים, שנחשבים עדיין ל"ילדים של כולנו".

חוקר ולוחם פרטי – ראיון יוטיוב עם שון מקפייט על "כללי המלחמה החדשים"

חברות היזמות הצבאית, טוען מקפייט, עדיין מרוסנות לעת עתה, ומסיבה פשוטה: שוק היזמות הצבאות הוא מונופסון, היינו – שוק שיש בו רק לקוח אחד מרכזי: ארצות הברית. מפני שמדינתו של דונלד טראמפ היא עדיין המעצמה העולמית המובילה, שמנהלת סכסוכים מזויינים במקומות רבים בעולם, ומשום שהיא זקוקה לשירותים של יזמים כאלו יותר ממדינות אחרות, כמעט כל PMC מעוניין לעבוד עבורה עכשיו או בעתיד. צבא ארצות הברית גם מספק הרבה מאד מומחים וקצינים בדימוס לדיקרטריונים ולמחלקות הביצועיות של אותם יזמים. למונופסוניות של השוק הצבאי יש השלכות מרסנות על פעילות שכירי החרב המודרניים: כדי להיות כשירים לעבודה עם ארצות הברית, רובם משתדלים לשמור על סטנדרטים מערביים, להימנע מלוחמה ישירה ולהסתפק בתפקידים של תמיכה, מודיעין, אבטחה ואימון.

אולם המצב הזה, כותב מקפייט, הוא זמני בהחלט. ארצות הברית לא תיעלם מהבמה בקרוב, אולם היא מצמצמת את מעורבותה בסכסוכים בינלאומיים ועומדת בתחרות הולכת וגוברת מול מעצמות עולות אחרות כרוסיה וסין. רוסיה מפעילה כבר עכשיו מיליציות ממשלתיות למחצה באזורי הלחימה באוקראינה, ואם תרחיב את מעורבותה הבינלאומית, ייתכן שתזדקק ליזמים צבאיים פרטיים כדי לשמור על מרחב הכחשה. כלומר – היא תוכל להפעיל יזמים כאלה בלי לקחת אחריות על פעולותיהם. ככל הנראה, רוסיה עושה זאת כבר עכשיו, במיוחד בתחום הסייבר, ויש להניח שתרחיב פעילות מסוג זה בעתיד. אותו הדבר נכון גם לסין, שמרחיבה במהירות את מעורבותה בים הדרומי, בדרום מזרח אסיה ואף באפריקה. חברות היזמות הצבאית אמנם נשלטות בידי קצינים מערביים, אולם רבים מהחיילים והעובדים בשטח שייכים למדינות העולם השלישי. האנשים הללו רוכשים ידע וצוברים ניסיון צבאי, ובמוקדם או במאוחר יקימו PMC משלהם. בעתיד, יוכלו חברות היזמות הצבאית לבחור בין לקוחות מדינתיים רבים, וגם סגל הקצינים שלהם יהיה מגוון הרבה יותר. התהליכים הללו ירופפו את הבלמים שמונעים מה-PMC להשתולל, ויתכן שבעתיד נראה יותר חברות כמו Executive Outcomes שמשכירות יחידות צבאיות שלמות לכל המרבה במחיר.

אם לא די בכך, גם גורמים לא מדינתיים עשויים לשכור PMC למטרותיהם. באחד הקטעים המעניינים יותר בספר, מתאר שון מקפייט פגישה משונה עם השחקנית המיליונרית מייה פארו, שרצתה לשכור את שירותיו של יזם צבאי כדי לעצור את הטבח בדרפור. מקפייט השתתף במספר פגישות בין נציגיה של פארו לבין היזם, שבהן נידונו מספר אופציות, שהרצינית מביניהן היתה שיגור משלחת של מדריכים על מנת לאמן את הלוחמים הדרפורים. בסופו של דבר נדחתה התוכנית משיקולים של סיבוכים בינלאומיים. במיוחד, היזם לא רצה להסתבך עם ארצות הברית, דבר מסוכן כשהשוק הוא עדיין מונופסוני. אולם כשהמונופסון יהפוך לשוק חופשי, ייתכן מאד שפילנטרופים אקצנטריים למיניהם יתחילו לשכור יזמים צבאיים בתדירות הולכת וגוברת. ומי שקרא את עזאזל המצויין של בוריס אקונין, שסקרנו במאמר קודם כאן בינשוף, לא יוכל שלא להיזכר באחת מהדמויות, ודי לחכימא ברמיזה.

רצתה לשכור את שירותיו של יזם צבאי – מיה פארו. Credit: Andrew Lih, CC-BY-SA 4.0

גם ארגוני טרור עשויים לשכור יזמים צבאיים כדי לערוך מיקור חוץ לפעולותיהם בפינות רחוקות של הגלובוס. במצב כזה, הטרור הבינלאומי עשוי להפוך לאויב מורכב בהרבה, מעין שרשור של ארגונים, קבלנים \וחברות קש שכל אחד מהם אחראי למקטע אחר של הפעילות. התפתחות כזאת עשויה להפוך את המאבק בטרור למסובך יותר, ולעודד שכירה של יזמים צבאיים גם בידי המדינות הסובלות ממנו. באופן אישי, אני לא מוציא מכלל אפשרות מצב שבו יזם ציני וחסר מעצורים יעבוד גם עבור הטרוריסטים וגם עבור המדינה הנאבקת בטרור, וכך ילבה את הסכסוך.

מכל הסיבות הללו, מקפייט טוען שהעולם מתקרב למצב שניתן לכנותו "ניאו-מדיבליזם", חזרה חלקית לעולם הפרוע של ימי הביניים. הסדר הווסטפלי, של מדינות ריבוניות, לא ייעלם לחלוטין, אולם המדינה תיאלץ להתחרות בגורמים לא מדינתיים רבים שחלקם מסוגלים להפעיל אלימות פוליטית – לא רק ארגוני טרור אלא גם תאגידים, שכירי חרב ו-PMC שונים ומשונים. בניגוד לפרשנים רבים אחרים, מקפייט לא סבור שמדובר במצב רע לחלוטין. לפעמים, יזמים צבאיים יכולים לפתור בעיות באופן מהיר, יעיל ונקי בהרבה מאשר מדינות. אולם כותיק התעשייה, הוא מכיר גם בצדדים השליליים. במיוחד, הוא חושש שהיזמים הצבאיים יעודדו באופן פעיל סכסוכים צבאיים, יסייעו לפרק מדינות וילבו מלחמות אזרחים. האופציה הנוחה ל"מרחב הכחשה" יכולה לעודד מדינות כמו רוסיה להסתבך בהרפתקאות מסוכנות ואף פזיזות, אפילו יותר מאשר היום. העתיד לוט בערפל, אבל דבר אחד בטוח: לא יהיה לנו משעמם. ימים יגידו אם תחזיותיו של מקפייט יופרכו, או אם ימצב את עצמו כאחד ממבשרי העולם הממשמש ובא.

טיפת דיו רעילה: האסטרטגיה הקטלנית של פקיסטן

אל קאעדה, ארגון הטרור שהפיל את מגדלי התאומים והצמיח מתוכו את דאע"ש, התחיל במחנה אימונים קטן באפגניסטן. כפי שכתבנו בפוסט הקודם, הפיכה צבאית שהתרחשה במדינת ההרים הקטנה ב-1978, יצרה מכתב שרשרת של מוות: סדרה של החלטות שגויות ואסונות שהעצימו זה את זה עד לפיגועי 11 בספטמבר. הפוסט הנוכחי עוסק בחזון העוועים הפקיסטני שסייע לצמיחת הג'יהאד הגלובלי.

ינשוף צבאי-אסטרטגי מכיר לכם את חמיד גול – אחד מההוגים הצבאיים ההרסניים ביותר במאה ה-20 המאוחרת.

Image result for Afghan road

"עם האפגנים, כולם מפסידים בסופו של דבר"

גנרל אסאד דוראני – מפקד שירות הביון הפקיסטני, ISI

בינשוף הקודם, דיברנו על מלחמת אפגניסטן ההרסנית, ועל האופן שבו נפתחה בשל סדרה של החלטות רגעיות ומקריות. הפעם, ננסה להעמיק לתוך הגורמים ארוכי הטווח שהזינו את אותו האסון. מאחוריהם עומדים שורה של מקבלי החלטות בוושינגטון, מוסקבה, ריאד ואיסלמאבאד, שכל אחד מהם ניסה לפעול למען האינטרסים שלו כפי שראה אותם. התוצאה היתה הצטלבות של תהליכים, תאונת שרשרת שהזיקה בסופו של דבר לכל הצדדים גם יחד. אי אפשר להבין את מפלצת הטרור הבינלאומי של אל קאעדה ודאע"ש, בלי להתבונן על אותם אירועים רחוקים. הפעם, נתמקד בחלקם של הפקיסטנים, ונכיר את אחד החזונות האסטרטגיים ההרסניים ביותר במאה העשרים המאוחרת: השאיפה הפקיסטנית ל"עומק אסטרטגי" באפגניסטן. מאחוריה עמדו שני אנשים, שהיו אסלאמיסטים ולאומנים בעת ובעונה אחת: הדיקטטור הצבאי מוחמד זיה אול-חאק, וקצין המודיעין חמיד גול. השניים הללו ביחד, וכל אחד לחוד, היו מהארכיטקטים המרכזיים של אסון הג'יהאד הגלובלי שמרעיל את העולם עד ימינו. מהחזון שלהם, ושברו הנורא, אפשר ללמוד לקחים חשובים על מגבלות האסטרטגיה והתכנון הפוליטי באופן כללי.

פקיסטן נוצרה, עוד מראשיתה, כמדינה שנועדה להעניק בית לאומי למיעוט המוסלמי בתת היבשת ההודית, כדי להגן עליו מהרוב ההינדי. גם אם חלק משליטיה הראשונים, כמו המייסד מוחמד עלי ג'ינה והדיקטטור הצבאי איוב חאן, היו חילונים באופן אישי, הזהות הדתית נטמעה היטב ב-DNA הלאומי שלה. כמו בישראל, הדת בפקיסטן היתה לא רק הלכתית אלא גם לאומית. לכן, המדינה היתה חשופה להדתה קיצונית. היה קל לזהות את האינטרס האסלאמי עם האינטרס של המדינה, דבר שהשתקף גם בסכסוך ארוך השנים על קשמיר. גישה זו הגיעה לשיא תחת שרביטו של הדיקטטור הצבאי מוחמד זיה אול-חאק, ששלט בפקיסטן מ-1978 ועד 1988. חאק, אדם אדוק בדתו, שנהג לדבריו "להתפלל, כשחברי הקצינים היו עסוקים בשתייה ובהימורים", פתח בתוכנית לאסלאמיזציה מזורזת של המדינה והצבא, חוקק חוקים דתיים, ומינה חברים במפלגות אסלאמיות לעמדות מפתח בפיקוד הבכיר, במודיעין הצבאי ובשירות החשאי.

Image result for Zia ul haq

מוחמד זיה אול-חאק – הדיקטטור של פקיסטן, 1978-1988

אחד החשובים שבקצינים הללו היה גנרל חמיד גול, שעמד בראש שירות הביון הפקיסטני, ה-ISI (המודיעין הבין-זרועי), בתקופה הקריטית שבין 1987 ל-1989, והוסיף לנהל באופן לא רשמי את המדיניות האפגנית של פקיסטן מספר שנים לאחר מכן. גול ניסח בלשון אסטרטגית את החזון הגיאו-פוליטי של מוחמד זיה אול-חאק: פקיסטן, אפגניסטן ואיראן חייבות לחבור זו לזו, ולהקים גוש פאן-אסלאמסיטי אנטי-מערבי, שמאוחר יותר יצטרפו אליו גם טורקיה והרפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות במרכז אסיה. כך, תוכל פקיסטן להפוך למעצמה המובילה בעולם האסלאמי, ולרתום את כוחה החדש לפתרון צבאי של הסכסוך מול הודו בקשמיר. שימו לב, שלא מדובר כאן בחזון דתי קיצוני גרידא, כמו הפנטזיה של אל קאעדה (ואחריה דאע"ש) להקים חליפות אסלאמית עולמית, אלא בחזון לאומני פקיסטני. מפתה לראות בו ריאל-פוליטיק ציני, מדיניות מעצמתית דורסנית שראתה במוסלמים של אפגניסטן אך ורק כלי להגשמת שאיפות טריטוריאליות ופוליטיות. אולם משום שבפקיסטן לאומיות ודת היו כרוכות זו בזו בלי הפרד, החזון הזה השתלב באופן טבעי ברגשות דתיים כנים של חלק גדול מהמעורבים. גול וחבריו זיהו את האינטרס של האסלאם עם האינטרס של פקיסטן. בדרך, האפגנים היו שטיח שאפשר לדרוך עליו. אפגניסטן, טענו גול וזיה-אול חאק, היא ה"עומק האסטרטגי" של פקיסטן בדרום אסיה.

המדיניות של גול, שהמשיכה גם לאחר מותו של זיה אול-חאק בתאונת מטוס, היתה להשתמש בפלישה הסובייטית לאפגניסטן כתירוץ לאמן ולחמש כוחות מוג'אהידין פרו-פקיסטנים, ובסופו של דבר לסייע להם להשתלט על המדינה. כפי שהבהרנו בפוסט הקודם, האמריקאים מילאו חלק מרכזי במדיניות הזאת. קובעי המדיניות של ממשלי רייגן ובוש היו ממוקדים עדיין במלחמה הקרה, ורצו לגרש את הקומוניסטים מאפגניסטן. לפיכך, החליטו האמריקאים, במימון ובסיוע סעודי, לחמש ולטפח את מורדי המוג'האידין. אולם מפני שהפקיסטנים (ולמעשה, גול וה-ISI) היו אלו שחילקו את הכסף והנשק בשטח, הסיוע האמריקאי זרם אך ורק למפקדים הקיצוניים ביותר, כמו גולבודין חקמאטייר, עבדול ראסול סאייף או אוסמאה בן לאדן. מפקדים פרו-מערביים יחסית, כמו אחמד שאה מסעוד, לא קיבלו כמעט דבר.  כך, שימשו האמריקאים ככלי בחזון האסטרטגי של חמיד גול. ה-ISI, ה-CIA והסעודים הזינו את דרקון הטרור הבינלאומי שעדיין מנגע את העולם במאה ה-21.

Image result for Hamid Gul

גנרל חמיד גול

גם כשפקיסטן רצתה לשנות מדיניות, בדרך כלל בגלל שילוב של התפתחויות פנימיות ולחץ בינלאומי, הדבר התגלה כקשה לביצוע. בנזיר בוטו, האישה הראשונה ששלטה בפקיסטן ובתו של ראש הממשלה שהודח על ידי זיה אול חאק, היתה זו שרבים במערב תלו בה את תקוותיהם. בפועל, בתקופתה של בוטו ה-ISI הגביר את מאמציו לסייע למתנדבי אל-קאעדה, לאנשיו של גולבודין חקמטאייר וליתר הגורמים הקיצוניים בפקיסטן, כדי ליצור "בלוק אסלאמי" בהתאם לחזונו האסטרטגי של גול.

בראשית כהונתה, בוטו עשתה מאמצים מסויימים להטות את כיוון הספינה. היא ניצלה את סמכותה כראש ממשלה, ופיטרה את גול, האדם שנתפס בעיניה, די בצדק, כראש הנחש. במקומו, היא מינתה את אחד מנאמניה, גנרל שמס אור-רחמן קאלו. אולם הרמטכ"ל מירזה אסלאם בג,  תומך מושבע בחזונו של זיה אול חאק, מינה את גול למפקד גיס ו"יועץ מיוחד" לעניינים אפגניים. התוצאה היתה פארסה. השליח האמריקאי המיוחד, פיטר טומסן, נפגש תדירות באיסלמאד עם בוטו, שר החוץ שלה, ומפקד ה-ISI, ואלו הבטיחו להם שפקיסטן תפסיק לנתב את הסיוע האמריקאי לגורמים הקיצוניים ביותר. אולם בפועל, קציני ה-ISI בשטח התעלמו מפקודותיו של קאלו, והמשיכו לסייע לחקמטאייר, בן לאדן ואנשיהם. אנשי ה-CIA, שתמכו בעמיתיהם מה-ISI, עבדו קשה כדי להכשיל כל ניסיון של מחלקת המדינה בוושינגטון להפסיק את הסיוע החמוש והקטלני.

Image result for Benazir bhutto

ניסתה לרסן את השירות החשאי, אך נכשלה – ראש ממשלת פקיסטן בנזיר בוטו

תקווה חדשה לשינוי אסטרטגי באליטה הפקיסטנית התעוררה בראשית 1992, כאשר הרמטכ"ל החדש אסיף נוואז ג'נג'ואה, בוגר האקדמיה הצבאית הבריטית סנדהרסט, הצהיר על ניתוק הצבא מהפוליטיקה, וביטול האסטרטגיה העצמאית של ה-ISI בפקיסטן. הרמטכ"ל נוואז העביר את אסאד דוראני, יורשו וממשיך דרכו של גול, לתפקיד שולי יחסית, ופיטר רבים מאנשי השטח של ה-ISI שיישמו את מדיניות התמיכה במוג'אהידין הקיצוניים בשטח. לרגע, נראה היה שפני היאנוס של פקיסטן מתאחדות למדיניות קוהרנטית ברורה. במשך שנים רבות, ההצהרות של המתונים במשרד החוץ באסלמאבאד היו קליפה ריקה, שכיסתה על מדיניות עצמאית של ה-ISI. בסוף 1991 וראשית 1992. נראה שהרמטכ"ל החדש נחוש להפוך את ההצהרות הריקות למציאות. השליח המיוחד האמריקאי, פיטר טומסן, קיווה שה-CIA יתיישר מאחורי המדיניות החדשה של ה-ISI, וכך יהיה ניתן לאחד ולסדר גם את המדיניות האמריקאית בשטח.

אולם בצבא, קצינים אסלאמיסטים רבים תיעבו את המדיניות החדשה של נוואז ג'נג'ואה וניסו לחתור נגדה. גרוע מכל, ראש הממשלה נוואז שריף הטיל עליה ווטו, וניווט את פקיסטן חזרה למורשת ההרסנית של גול. הוא עקף את הרמטכ"ל ומינה קצין אסלאמיסט למפקד החדש של ה-ISI. בשנות השמונים המאוחרות, כשבנזיר בוטו ניסתה למנות ראש ISI נאמן לה במטרה לשנות את מדיניות ה"עומק האסטרטגי", הגנרלים בג וגול עקפו אותה והתעלמו מהוראותיה. כעת, הרמטכ"ל נוואז ג'נג'ואה ציית בנאמנות להוראותיו של ראש הממשלה שריף.

Image result for Asif Nawaz

ניסה לשנות מדיניות: הרמטכ"ל הפקיסטני נוואז אסיף ג'נג'ואה

המדיניות האסלאמיסטית והתוכנית הגיאו-פוליטית של ה"עומק האסטרטגי" היו טבועות כה חזק ב-DNA הצבאי, הפוליטי והלאומי של פקיסטן, עד שהם הפכו לנחלתה של אליטה שלמה. לכן, היה קשה לגורם יחיד כלשהו, חזק ככל שיהיה, לבטל אותה. כדי לשנות את הכיוון של הספינה, היה צורך לכל הפחות בהסכמה בו זמנית של שלושת האנשים החזקים באמת בפקיסטן: ראש הממשלה, הרמטכ"ל ומפקד ה-ISI. אם אפילו אחד מהשלושה תמך במדיניות האסלאמיסטית, הוא היה יכול להיעזר בממסד הצבאי, הפוליטי והאזרחי, בציבור הדתי והשמרני ובלאומנים פקיסטנים אנטי-מערביים בכל רמות הממשל כדי להכניע את השניים האחרים. מפקדי ISI ורמטכ"לים יכלו להפיל ראשי ממשלה בהפיכות צבאיות ובהתנקשויות. ראשי ממשלה יכלו לנצל את האנרגיה הדתית של חלקים גדולים בציבור נגד מפקדים צבאיים, אם אלו ניסו לפנות לכיוון ליברלי ופרו-מערבי יותר. האסלאמיזם האסטרטגי של גול היה כמו טיפת דיו רעילה: מספיק שהוא ניגע את אחד משלושת האנשים החזקים בממסד, כדי להכתים ולהרעיל את כל היתר.

את התוצאה כולנו מכירים: לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי האפגני ב-1992, הפקיסטנים סייעו לפלגים הקיצוניים ביותר של המוג'איהדין לתפוס את השלטון. הם נתנו חסות ותמיכה למשטר הטליבאן, ומאוחר יותר גם לאל קאעדה. אולם כפי שכותב פיטר טומסן בצדק, חזונו האסטרטגי של חמיד גול התפוצץ גם לפקיסטן בפרצוף. אם יש משהו שאפשר ללמוד ממלחמות אפגניסטן מהמאה ה-19 ועד ימינו, זה הכלל הבא: מעצמות זרות אינן מסוגלות להשליט את האפגנים החביבים עליהן בקאבול ולקוות לתמרן את המדינה דרכם. מעבר לעובדה שהשלטון המרכזי בקאבול מעולם לא שלט לחלוטין במדינה כולה, מעורבות של מעצמה זרה אחת בעניינים אפגניים כמעט תמיד תמשוך מעצמות זרות אחרות לתמוך ביריביה. אם פקיסטן היתה עוזבת את אפגניסטן לנפשה ב-1992, במקביל להפסקת המעורבות הרוסית ודעיכת המעורבות האמריקאית, מדינת ההרים הדרום-אסייאתית היתה נותרת פינה שכוחת אל של לחימה שבטית בקנה מידה קטן, ואולי אפילו היתה חוזרת לסדר המסורתי הרופף אך יציב שאפיין אותה בתקופת המלוכה של זאהיר שאה. במקום זאת, התמיכה הפקיסטנית בטליבאן והבסיסים של אל קאעדה במדינה הוציאו מתוכם את פיגועי 11 בספטמבר, ומשכו פעם נוספת מעורבות אמריקאית ובינלאומית לאפגניסטן. המלחמה נמשכת עד ימינו.

Image result for 9.11

גרוע מזה, בניגוד לחזונו של חמיד גול, שהוסיף לתמוך בקול גדול בטרוריסטים בינלאומיים ובפיגועים נגד המערב עד מותו בשנת 2015, אפגניסטן לא הפכה להיות "עומק אסטרטגי" פקיסטני משום סוג שהוא. מפלצת הטרור שפקיסטן יצרה, במימון ובסיוע סעודי, פנתה נגד פקיסטן וערב הסעודית כאחד. ה-ISI עדיין מממן טרוריסטים באפגניסטן ובקשמיר כדי להפנות אותם נגד הודו וארצות הברית, אבל הקיצונים האסלאמים בפקיסטן פנו גם נגד המשטר באסלמאבאד. ה"טליבאן הפקיסטני" ערער את היציבות בפקיסטן, וביצע שורה של פיגועים רצחניים במדינה, לרבות טבח באחת הפנימיות היוקרתיות של הצבא הפקיסטני.

מעבר לנסיבות הספציפיות של דרום אסיה, חזון העוועים של חמיד גול, אולי אחד מההוגים האסטרטגיים ההרסניים ביותר בסוף המאה ה-20, מעלה הרהורים נוגים באשר לסכנות הגיאו-אסטרטגיה באופן כללי. מאד קל לתכנן תוכניות מרחיקות לכת, לחשב אינטרסים ולהזיז עמים ומדינות על לוח גלובלי כאילו היו כלי שחמט. אבל בפועל, מדובר בבני אדם, עם אינטרסים סבוכים, רגשות ושנאות. מעצמה זרה שנכנסת למדינה מפולגת כמו אפגניסטן, לעולם לא תוכל לתמרן את סבך הסיעות השונות לטובתה, בלי שיתערבו מעצמות נוספות וינסו לעשות את אותו הדבר עצמו. לעולם אינך יכול לדעת אילו אירועים לא צפויים ישבשו את תוכניותיך, ומתי בני הברית שלך יפנו נגדך. והדבר נכון על אחת כמה וכמה, כשאתה עובד עם קיצוניים דתיים שמתעבים אותך באופן עקרוני. אפגניסטן לועגת, ולעגה תמיד, להוגים אסטרטגיים שהביטו בכוכבים ממעל, אבל נפלו בבורות שנכרו מתחת לאפם. כפי שאמר גנרל אסאד דוראני, יורשו של חמיד גול, ברגע של גילוי לב: "עם האפגנים, כולם מפסידים בסופו של דבר."

 

 

הרוצה בשלום: כוח ודיבורים בין בוז'י לאובמה

הרוצה בשלום ייכון למלחמה – מה פירוש הדבר? בין הדיפלומטיה של אובמה בסוריה לשאיפה של בוז'י הרצוג להשפיע מבפנים על מדיניות נתניהו, ינשוף פוליטי-מדיני על הריקוד החמקמק בין דיבורים לכוח.

בימים אלו, ימי בין ערביים וערב כיפור, באים ויוצאים המתווכים, העסקנים ועורכי הדין מוילות יוקרתיות בצהלה, דירות מסתור למיניהן בתל אביב ובירושלים, ויש להניח שגם מהארמון בקיסריה ומהמעון המתפורר ברחוב בלפור. בוז'י הרצוג שוב מחפש "מהלך אזורי דרמטי" כדי להיתלות בו ולהיכנס לממשלה, בלי שחברי מפלגתו הזועמים יעשו לו מעשה אהוד ברק ויותירו אותו לבד בקואליציה עם כמה עסקנים. הפרשנים הפוליטיים עורכים חישובים ומחברים מספרים, ואני נזכר במאמר שפרסמתי מזמן על האפשרות האסטרטגית "להשפיע מבפנים" מתוך קואליציה עוינת. אז כתבתי שמפלגת העבודה, או כל מפלגת אופוזיציה אחרת, תוכל להשפיע מבפנים ולשנות את מדיניות נתניהו רק אם תחזיק בידה מגלב ארוך וכואב. כל עוד לא תוכל להפיל את הקואליציה ואת הממשלה, אלא רק לחזק אותה, מדוע שנתניהו יוותר לה ולו כהוא זה? במצב הפוליטי הנוכחי, ואפילו אם הבית היהודי וישראל ביתנו יפרשו מהממשלה, אין למפלגת העבודה יכולת כזאת, כי נתניהו תמיד מסוגל לבעוט אותה ולהחזיר את הימין. באותה מידה, גם אבו מאזן לא מסוגל לשכנע את נתניהו לוותר לרשות הפלסטינית, כי אין לו דרך להכאיב לישראל. בלי סנקציה ממשית, אי אפשר להשפיע מבפנים. פוליטיקאים לא מוותרים ליריביהם סתם כך, בלי שמאיימים עליהם.

 אם נרחיק לכת מעבר לבוז'י והרחש-בחש בביצה המקומית, אפשר ליישם את העיקרון שלנו גם על מערכות גדולות ומורכבות בהרבה. הנשיא אובמה, למשל, מאמין בכוחה של דיפלומטיה; כל כך מאמין, עד שניסה להפעיל את כל מנופי הלחץ הוורבליים אפילו על פוליטיקאי ציני כפוטין, בתקווה שיוותר לארצות הברית מרצונו הטוב. לאובמה ומזכיר המדינה שלו, ג'ון קרי, יש סיבות טובות לפחד מכניסה צבאית לסוריה. ארצות הברית, אחרי הכל, בזבזה משאבים עצומים של דם ודמים במלחמות עיראק ואפגניסטאן, בעוד תקציבי העתק של המלחמות נחוצים גם לצרכים פנימיים דוחקים. השיקול הגיוני, אבל יש לו מחיר. בפועל, הוא מרוקן את הדיפלומטיה האמריקאית מכל תוכן. אם פוטין יודע שהאמריקאים לא יפגעו באופן פעיל באינטרסים שלו ושל אסד באמצעים צבאיים, מדוע שיוותר להם או יקיים הסכמים שחתם? הדינמיקה במשא ומתן האמריקאי-רוסי מזכירה את המשל היהודי הידוע, על הרשלה שאיים על בעל הפונדק שאם לא ימכור לו בהקפה, יעשה את מה שאביו תמיד עשה במצבים כאלה: יילך לישון רעב. כמו הרשלה, גם ג'ון קרי מגיע להבנות והסכמים עם הרוסים, יוצא בזעם מהחדר כאשר הם מופרים, הולך לישון רעב ומותיר את תושבי חלב לבדם מול פצצות החבית של אסד ופוטין. כנראה שגם אחרי כל כך הרבה שנים בתפקיד, ג'ון קרי עדיין לא הפנים (או שמתנהג כאילו לא הפנים) שדיפלומטיה הינה חסרת ערך לחלוטין ללא גיבוי רציני של כוח צבאי; לא רק כוח צבאי תיאורטי, שבוודאי יש לארצות הברית, אלא איום ממשי ואמין בהפעלתו בשטח ממש.

לא קשה למצוא דוגמאות מקבילות בהיסטוריה הקרובה והרחוקה. מתנגדיו של היטלר בגרמניה ב-1933 היו מוכנים להסתכן ולמחות נגד המשטר הנאצי. הסוציאל-דמוקרטים ארגנו הפגנות ונאמו בפרלמנט מול קריאות הבוז והשטנה של החולצות החומות, וגם הממשלה הקתולית של בוואריה הפרה את הפקודות שהגיעו מברלין והתנהגה כמעט כשלטון עצמאי. אולם הן הסוציאל-דמוקרטים והן ממשלת בוואריה לא היו מוכנים לגרור את גרמניה למלחמת אזרחים עקובה מדם, ודבקו בעיקרון האי אלימות. הם לא שקלו להפעיל את המשטרה נגד הנאצים, במקרה הבווארי, או לארגן שביתה כללית, במקרה הסוציאל-דמוקרטי, מחשש שצעדים כאלו יטביעו את המדינה בדם. מכיוון שלהיטלר לא היתה שום בעיה להפעיל אלימות, אפילו במחיר של מלחמת אזרחים, המאבק בין הצדדים הסתיים עוד בטרם התחיל. גם נסיונותיו של ראש ממשלת בוואריה, ד"ר היינריך הלד, לשאת ולתת עם הנאצים על פשרה כלשהי נידונו לכישלון. בהעדר איום אמין בהפעלת כוח, מדוע שהנאצים יוותרו ולו כמלוא הנימה? אכן, ממשלתו של הלד לא העריכה ימים, ופוזרה על ידי בריונים נאצים עוד בראשית 1933. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית פוזרה אף היא, ורוב מנהיגיה מצאו את עצמם בבתי כלא, מחנות ריכוז או בגלות.

300px-artikel_46018_bilder_value_1_kabinett-held-iv-1

פחד ממלחמת אזרחים: ד"ר היינריך הלד

            ב-2008, היינו עדים לתרחיש דומה באופן מפתיע גם במדינה שונה לחלוטין: שכנתנו הצפונית לבנון. נסראללה ואנשיו, כך התברר באותה התקופה, החזיקו ברשת פרטית שאפשרה להם לצוטט לטלפונים של פקידי הממשלה הבכירים, והפעילו סוכנים משלהם בצמתים מרכזיים, כולל נמל התעופה הבינלאומי של ביירות. מתנגדי חיזבאללה בלבנון ניסו לנקוט בצעדי נגד, פיטרו כמה פקידים שמזוהים עם חיזבאללה וניסו לפרק את רשת התקשורת העצמאית. אולם יריבי חיזבאללה בלבנון, הסונים והנוצרים המרונים, לא היו מעוניינים לגרור את המדינה למלחמת אזרחים, והארגון השיעי היה מוכן לעשות זאת. כרגיל, כשצד אלים ונחוש פוגש בצד שוחר שלום והססן, לא קשה לנחש מי ינצח. קלאוזביץ, אבי ההגות הצבאית המודרנית כתב בספרו הידוע, על המלחמה, כי כל מי שמתכנן לנקוט באסטרטגיה של דיפלומטיה, חייב לוודא קודם כל שאויביו "לא יעתרו לבית המשפט העליון מכולם – זה של האלימות – או שיפסידו במידה וינסו לעשות זאת."

            אין פירוש הדבר, כמובן, שדיפלומטיה היא חסרת ערך, או שכוח צבאי הוא חזות הכל. לפעמים, כמו במשבר הטילים בקובה, הצליחו דיפלומטים להציל את מדינותיהם ממלחמות הרסניות באמצעות משא ומתן. אולם בכל המקרים הללו, הדיפלומטים גובו באמצעות איום אמין בכוח צבאי. כפי שאמר קלאוזביץ, גם כשסכסוכים נפתרים ללא ירייה אחת, עצם האפשרות שיתקיים קרב תמיד רודפת אותם כמו רוח רפאים. איום אמין בכוח גורר סיכון ממשי שבאמת תפרוץ מלחמה, לאסונם של כל הצדדים. אולם האמת העצובה שאיש אינו לוקח ברצינות את הדיפלומטיה של מדינה שאינה מוכנה לקחת סיכונים. "הרוצה בשלום ייכון למלחמה" פירושו לא רק מוכנות צבאית תיאורטית, אלא נכונות לצאת למלחמה ממש. מי שלא רוצה לעשות זאת, יזמין בריונות מצד שכניו ויריביו, ואז ייאלץ לעיתים לצאת לעימות הרסני בצוק העיתים, באופן מפתיע ובתנאים הרבה יותר גרועים מאשר חזה.

עדכון על ההפיכה בטורקיה: תובנות מהמידע החדש שנחשף

ינשוף צבאי-אסטרטגי חושף מידע חדש על הסיבות לכשלון ההפיכה בטורקיה. מה יהיו ההשלכות ארוכות הטווח, ומדוע דאע"ש, אסד והכורדים עשויים להרוויח מכל הסיפור?

אזרחים טורקים מוחים נגד ההפיכה באיסטנבול, 2016. Credit: Pivox, CC-BY-SA 4.0

לפני יומיים, בתאריך הסמלי של ה-20 ביולי, יום השנה ה-72 לניסיון ההפיכה נגד היטלר, כתבנו כאן בינשוף על ניסיון הפוטש הכושל בטורקיה, בניסיון להבין אותו מזווית הראיה של חקר המרידות הצבאיות. בינתיים, נחשף לא מעט מידע חדש ששופך אור על האירועים של ליל ה-15 ובוקר ה-16 ביולי 2016 – בעיקר עדויות רבות ותכתובות ואצאפ של ראשי הקושרים. בין אלו שעשו שימוש בחומר החדש ניתן למנות את ארן שטיין ודייויד סנקיאוטי , שכתבו בבלוגים הצבאיים המשובחים "מלחמה על הסלעים" ו"איש התעופה". סנקיאוטי אף ביסס את הניתוח שלו על יומני טיסה מודלפים. להלן, במבזק מיוחד של ינשוף צבאי-אסטרטגי, נעדכן את הניתוח מיום רביעי, שהועלה גם לאתר מידה ונמסר בעל פה בראיון לתחנת הטלוויזיה i24. הטענה העיקרית של הבלוג הזה היתה, כזכור, שהקושרים טעו בתיעדוף המטרות שלהם. במקום לחסל את ארדואן מיד ובעדיפות ראשונה, הם ביכרו להפציץ מטרות בעלות חשיבות משנית, לחסום גשרים על הבוספורוס ולהשתלט על תחנות טלוויזיה, בלי להבין שבמציאות של ריבוי אמצעי תקשורת אין להשתלטות הזאת משמעות אסטרטגית. ברגע שארדואן הצליח לשדר לתקשורת באמצעות אפליקציית פייס-טיים, ולאחר מכן לנחות באיסטנבול, הכף נטתה כנגד הקושרים, ההמונים יצאו להפגין נגדם ברחובות וכיתרו את כוחותיהם המפוזרים, וכתוצאה מכך התוכנית כולה התמוטטה במהירות.

ראשית כל, ההפיכה נחשפה טרם זמנה, והקושרים נאלצו ככל הנראה לפעול לפני שהצליחו לגבש את תוכניותיהם עד הסוף. דבר זה יכול להסביר את חוסר התיאום והרשלנות בביצוע. טעותם העיקרית היתה אכן בתיעדוף- אבל היא לא היתה קריטית כמו שכתבתי כאן בראשית השבוע, והתוצאה היתה יותר קרובה ממה שנדמה. בפועל, הקושרים הבינו היטב את החשיבות שבחיסול ארדואן וראשי השלטון האחרים, וניסו לעשות זאת כמה פעמים. תכתובות הואצאפ וניתוח הנתונים בידי שטיין וסנקיאוטי מעלים כי מטוסים הפציצו את מטה השירות החשאי, מפקדת הקומנדו של המשטרה, משטרת התעופה, הפרלמנט, המטה הארצי של המשטרה, מפעיל הלווין הממשלתי וארמון הנשיאות. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, יחידות קומנדו מוטסות ניסו לחסל את ארדואן במלונו במרמריס, אולם איחרו ב-25 דקות. מטוסים של הקושרים נעלו עליו כוונות באוויר אך לא ירו. הסיבה לא ידועה לחלוטין, אבל ככל הנראה, הם היססו מתוך חשש שמדובר במטוס נוסעים אזרחי. ובכל זאת, התובנה המרכזית נותרת בעינה. הקושרים לא תיעדפו את המטרות שלהם כהלכה. אדוארד לוטוואק, המומחה החשוב ביותר שחי היום לתחום ההפיכות הצבאיות, קבע בצדק כי הקושרים הפרו שניים מהחוקים הבסיסיים ביותר: הם לא חיסלו את המנהיג, ולא ניטרלו את היחידות הניידות העוינות (שריון ומטוסים נאמנים למשטר). מכיוון שההפיכה נחשפה טרם זמנה והקושרים נאלצו לפעול בחיפזון, ככל הנראה לא היו להם המשאבים ורוחב הפס הדרוש בכדי לחסל יחידות ניידות עוינות. אבל היו דברים שהם כן יכלו לעשות כדי להבטיח את חיסולו של ארדואן וראשי השלטון, אם היו מתעדפים זאת מעל ומעבר לכל שיקול אחר.

ההתקפה על מטה השירות החשאי

ראשית כל, הפצצות הן לא כלי יעיל במיוחד לניטרול מוקדים עוינים במהלך הפיכה צבאית. אפילו במלחמה בשטח פתוח, כוחות יכולים להסתתר ולהימנע ממטוסי אויב באופן יעיל יותר מאשר משקיפים רבים מדמיינים, בוודאי בלילה ובסביבה עירונית שיש בה הרבה דרכים לתפוס מחסה. הקושרים אכן ניסו לחסל את ארדואן, המטרה הראשונה במעלה, באמצעות יחידת קומנדו מוטסת. כאן, זו היתה בעיקר בעיה של תזמון. הפשיטה על המלון של ארדואן היתה אמורה להיות הצעד הראשון בהפיכה – לפני תפיסת הגשרים בבוספורוס ולפני הפצצה של מטרות חשובות פחות (הפרלמנט, למשל, או אפילו מפקדות המשטרה). ברגע שצוות הביטחון של ארדואן שומע שיש הפיכה, מן הסתם יבריח קודם כל את הנשיא מכל מקום שבו הוא נמצא. שנית – תוכניות ב' וג' למקרה שפשיטת הקומנדו תיכשל היו צו השעה. המטוסים שנעלו כוונות על ארדואן היו אמורים להכיל את הקושרים הנאמנים והנחושים ביותר, ולירות בלי להתחשב בשום שיקול שהוא – אפילו אם מדובר במטוס אזרחי. ציוות הקושרים האמינים ביותר למשימות מפתח הוא שיקול קריטי, שמורדים רבים זלזלו בו בעבר. בקשר נגד היטלר ב-20 ביולי 1944, למשל, מנהיגי ההפיכה שלחו קצין לא נאמן למשימה החשובה ביותר, המעצר של שר התעמולה גבלס. התוצאה היתה כישלון שהיווה את נקודת המפנה החשובה ביותר בדיכוי ההפיכה.

מטוס של הקושרים ביעף נמוך מעל גגות אנקרה

הנקודה החשובה השנייה, היא הטיהורים שארדואן עורך עכשיו בצבא והשפעתם על המוכנות העתידית של הצבא הטורקי למלחמה, למשל נגד דאע"ש, המחתרת הכורדית או משטר אסד. משקיפים לא מעטים, למשל כריסטופר קוזאק מהמכון לחקר המלחמה, העריכו בצדק שקמפיין הטיהורים של ארדואן יפגע בתפקוד של הצבא הטורקי בכל החזיתות. בפועל, המצב חמור בהרבה. ההיסטוריונית הצבאית קייתלין טלמאדג', שבחנה צבאות רבים במדינות דיקטטוריות, ובפרט במזרח התיכון, הראתה באופן משכנע כיצד ניסיונות להתגונן בפני הפיכות צבאיות עלולים להפוך צבאות לבלתי יעילים ואף חסרי תועלת. תוכניות ארוכות טווח ל"חיסון הצבא" בפני הפיכה הם כמו כימותרפיה, שעשויה לטפל בסרטן באופן יעיל אך פוגעת בשאר תפקודי הגוף. מנהיגים רדופים כמו ארדואן, שרוצים למנוע כל אפשרות של הפיכה בעתיד, נוטים לטהר את שורות הצבא מקצינים מוכשרים ושאפתנים מדי, ולמנות לתפקידים הבכירים מלחכי פינכה בינוניים שתלויים במנהיג וניתן לבטוח בהם. במלחמה מודרנית, חשוב מאד לתת לקצינים זוטרים יוזמה לפעולה עצמאית בשטח, אבל צבאות שפוחדים מהפיכה נוטים לאסור על יוזמות בדרגי השטח ולהגביל את המפקדים הזוטרים במערכת בירוקרטית מסורבלת ורבת זרועות. המערכת הזאת אמנם מספקת למנהיג מידע בזמן אמת על כל חלקי הצבא, אבל גם מאטה את פעילותו, דבר שעשוי להיות הרסני בזמן מלחמה. ולבסוף, צבאות שמפחדים מהפיכה נוטים להתאמן פחות, משום שתמרונים רחבי היקף (כמו ב-20 ביולי 1944) נוטים לשמש כמסווה למרידות למיניהן. כשהאמריקאים פלשו לעיראק ב-2003, למשל, הם גילו שהצבא של סדאם חוסיין (מלבד יחידות העילית של המשמר הנשיאותי ומשמר הרפובליקה) בקושי ידע לירות, ולא הצליח לבצע משימות צבאיות בסיסיות כמו הסתוות או איפוס כוונות – משום שהדיקטטור אסר עליו להתאמן. הצבא הטורקי עתיד אולי להפוך לפודל המאולף של ארדואן, אולם הדבר יבוא בהכרח על חשבון כושרו המבצעי. דאע"ש, אסד, רוסיה ואולי אף הכורדים עשויים להרוויח מכך.

מדוע נכשלה ההפיכה בטורקיה?

מדוע נכשלה ההפיכה בטורקיה? בין היתר, כי הקושרים לא הצליחו לקיים את החוקים הבסיסיים של הפיכה צבאית מודרנית, ופעלו לפי כללים מיושנים מהעבר, בחוסר תיאום ובאופן רשלני להדהים. ינשוף צבאי-אסטרטגי מנתח.

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

הכותרות על ההפיכה הצבאית הכושלת שפרצה בטורקיה הכו בהלם לא רק את הציבור הרחב בישראל ומדינות המערב, אלא גם רבים מהמומחים. בערפל המידע הסותר שהגיע אלינו מכלי התקשורת השונים, חלק גדול ממנו מוטה ומסולף על ידי בעלי עניין שונים, קשה עדיין לדעת מה בדיוק התרחש באנקרה ואיסטנבול ביום שישי, ה-15 ליולי 2016. ככל הנראה, קבוצה קטנה יחסית של קצינים, שמרכז כוחם היה בחיל האוויר, השתלטו על מפקדת הצבא באנקרה ולקחו בשבי את הרמטכ"ל, גנרל הולוסי אקאר. קושרים אחרים תקפו את מטה המודיעין הלאומי ומפקדות משטרה. מוקד ההפיכה השני היה באיסטנבול. טנקים וכוחות רגלים השתלטו לזמן מה על חלקים משדה התעופה אטאטורק בקצה החלק האירופי (או שמא רק על כביש הגישה אליו), וחסמו את הגשרים על הבוספורוס שמקשרים בינו לבין החלק האסייאתי. כוחות צבא כבשו גם את כיכר טקסים, לב המרכז השוקק של איסטנבול, ואת תחנות הטלוויזיה TRT ו-CNN TURK. אחת התמונות הדרמטיות של הלילה היתה זו של קריינית החדשות של TRT, טיג'ן קאראש, מקריאה את ההצהרה של המורדים כמי שכפאה שד, ככל הנראה באיומי אקדח.

ההפיכה התנהלה פחות או יותר "לפי הספר", מתכון המוכר היטב לכל מי שעיין במדריכים השונים לקושרים ומתכנני הפיכות: השתלטות על כיכרות מרכזיים, גשרים, צירי תנועה, שדות תעופה ומעל הכל – תחנות הטלוויזיה, מהן מקריאים את "נאום אחרי ההפיכה" המסורתי. הפוטש הנוכחי התאפיין גם בשימוש נרחב בכוחות אוויריים, דבר שמרמז כי חיל האוויר היה בסיס הכוח העיקרי של המורדים. במהלך הלילה הופצץ בניין הפרלמנט מספר פעמים, כמו גם מתקנים צבאיים עוינים למיניהם. כבר משלב מוקדם, דברים התחילו להשתבש. הקושרים אולי ציפו להתעמת עם אזרחים תומכי ארדואן, כפי שאכן קרה, אבל גם האופוזיציה לשלטון מפלגת הצדק והפיתוח, שמייצגת ציבור גדול אך מפולג של חילונים, כורדים ואסלאמיסטים יריבים, הוקיעה במהירות את ההפיכה. אפילו המפלגה הכורדית השמאלית, שהוכתרה על ידי כמה משקיפים ישראלים כ"רשימה המשותפת" של טורקיה, יצאה "ללא תנאים" נגד הפוטש. הדבר מקביל, במונחים ישראלים, להצהרת תמיכה ללא תנאי של איימן עודה בבנימין נתניהו בזמן ניסיון הפיכה של אחד מאלופי הפיקוד. כתוצאה מההתנגדות הרחבה במערכת הפוליטית ובחברה האזרחית, והמערכת המשומנת והממושמעת של מפלגת ארדואן, הציבור לא ציית להוראות העוצר של הצבא ושטף את הכיכרות והרחובות. בשיתוף פעולה עם המשטרה, הדבר גזר את גורל הקושרים, שפיקדו לכל היותר על כמה אלפי חיילים שהתפזרו בפריסה רחבה על פני כמה מוקדים. חיילים שבויים אף נרצחו באכזריות בידי אזרחים זועמים על אחד מגשרי הבוספורוס – ככל הנראה כנקמה על טנקים שדרסו אזרחים וירו בהם בכמה מהמוקדים החמים של המרד.

באופן טבעי, משקיפים רבים משווים את אירועי ליל אמש למרידות צבאיות קודמות בטורקיה, מסורת מוכרת וארוכת שנים. הצבא, הרי, השתלט על המדינה באופן פעיל ב-1960, 1971, 1980 ובמידה חלקית גם ב-1997, כאשר כפה את התפטרותו של ראש הממשלה האסלאמיסט נג'מטין ארבאקאן. אולם מלבד הפוטש של 1960, ההשתלטויות הקודמות של הצבא על המדינה לא היו הפיכות צבאיות, Coup D’état, אלא מה שמכונה בקרב אנשי המקצוע pronunciamiento, "הכרזה", צורה של מרד שהיתה נפוצה במיוחד באמריקה הלטינית (ומכאן המונח בספרדית). במרידות הכרזה, הצבא כולו מתמרד נגד הממשלה ביוזמה של שדירת הפיקוד הבכיר, ולכן הן יותר קלות ופשוטות לביצוע, במיוחד נגד ממשלות שלא עומד לרשותן כוח צבאי אלטרנטיבי כדוגמת הס"ס הנאצי או משמרות המהפכה האיראניים. במקרים הקודמים בטורקיה, מרידות הכרזה קלאסיות, הצבא כולו הפעיל את כל משקלו נגד הממשלה, באופן שהפך את מצבה לחסר תקווה. לעומת זאת, הפיכה צבאית מוגדרת כניסיון של סיעה מסויימת בתוך הצבא להשתלט על המוסד כולו, ודרכו על המדינה. ברוב המקרים, הפיכות צבאיות לא מנוהלות על ידי הפיקוד הבכיר, אלא על ידי קצינים מדרג שני, שלישי או רביעי, לפעמים בשיתוף פעולה אקטיבי או פסיבי של כמה מהגנרלים הבכירים.

הפיכות צבאיות, מעצם טבען, הרבה יותר קשות לביצוע ממרידות הכרזה, משום שהקושרים חייבים לשמור על סודיות מוחלטת גם מעמיתיהם ולצפות להתנגדות חמושה של חלקים אחרים בצבא בעת הביצוע. לכן, כאשר שמעתי את ארדואן וראש ממשלתו מתראיינים אתמול בתקשורת, ניחשתי מיד שהמרידה בצרות. כדי להצליח, הפיכה צבאית חייבת לנטרל את מוקדי ההתנגדות העיקריים ולהשתיק את יריביה במהירות הבזק, לפני שיצליחו לארגן את כוחותיהם למתקפת גומלין. וארדואן הצליח גם הצליח: ההמונים יצאו לרחובות ושיבשו את ההפיכה, בעוד המשטרה וכוחות צבא לויאליסטים כיתרו את המורדים, כינסו אותם בכיסי התנגדות מתוחמים ופרקו אותם מנשקם. לאסונם הרב, הקושרים לא שלטו אפילו בחיל האוויר כולו. לפי הידוע לנו, היה זה מטוס F-16 שהפיל מסוק מורד, ככל הנראה עם כמה מראשי ההפיכה.

המורדים, שעמד לרשותם זמן מוגבל ביותר, לא הצליחו ליישם את העיקרון המרכזי שאמור להנחות את רוב המבצעים הצבאיים, ועל אחת כמה וכמה ניסיונות הפיכה: מכה מקדימה במקסימום עוצמה על מרכז הכבידה של האויב. באסטרטגיה מודרנית, "מרכז הכבידה" מוגדר כנכס שהשמדתו תסב לאויב את הנזק הרב ביותר. זהות מרכז הכבידה משתנה לפי הנסיבות. במלחמות קונבנציונליות מדובר בדרך כלל בעיר הבירה, עיקר הכוח הלוחם של היריב, או נכס כלכלי-תעשייתי שאין לו תחליף. בהפיכות צבאיות, מרכז הכבידה הוא לרוב הממשלה העוינת, או המנהיג הכריזמטי. יש לתעדף מהלומת מחץ על מרכז הכבידה מעל ומעבר לכל מטרה אחרת, מפני שכל דקה שעוברת (לפעמים, ממש כך, באופן מילולי) מפחיתה את סיכויי הקושרים להצליח. ככל שהמרד "נתקע", כך סביר שהממשלה תנצל את יתרונותיה ותגייס חיילים או אזרחים, וגנרלים "מתנדנדים" ייטו באופן טבעי לטובתה. כישלון הקצינים האנטי-נאצים ב-20 ביולי 1944 להתנקש באדולף היטלר, למשל, היה אחד הגורמים העיקריים שהובילו להתמוטטות המרד, אם כי הקושרים החמירו את מצבם עם היסוסים ועיכובים לא נחוצים גם לאחר מכן. ב-2009, לעומת זאת, הצבא של הונדורס הצליח לסלק במהירות את הנשיא זלאייה מהמדינה, "קבע עובדות בשטח" וביסס את המרד חרף התנגדות הציבור הרחב.

במקרה של טורקיה, כמו בגרמניה הנאצית והונדורס, מרכז הכבידה היה ללא צל של ספק הנשיא ארדואן. אם הקושרים, כפי שנראה, רצו לבלום את התהליך שארדואן מוביל, חיסולו היה אמור להיות מטרה ראשונה במעלה. חיסול מרכז הכבידה הארדואני היה מטרת זהב, גם מפני שהוא היה מספק הישג בלתי הפיך. אפילו אם הקושרים היו נכשלים בסופו של דבר, קשה להאמין שה-AKP היתה מצליחה לשמור על כוחה לאורך זמן ללא מנהיגה הכריזמטי. חיסולו של ארדואן היה מספק גם תירוץ לגנרלים בכירים שאולי ישבו על הגדר להשתלט על המדינה "כדי לנהל את מצב החירום עד לבחירות".

אולם נראה שהקושרים תיעדפו את המטרות שלהם באופן לקוי, והעדיפו לתקוף את מרכז הכבידה הלא נכון: גשרי הבוספורוס ותחנות הטלוויזיה. "כיבוש מתקני התקשורת תחילה" הוא  עיקרון מקודש כמעט בתחום ההפיכות הצבאיות, שהוטעם חזור והדגש על ידי תיאורטיקנים קלאסיים כמו קורזיו מלפארטה ואדוארד לוטוואק. אולם ההוגים הללו, שכתבו את ספריהם לפני עשורים רבים, כיוונו לדיקטטורות ריכוזיות עם חברה אזרחית רדומה, שאזרחיהן הוזנו על ידי מספר מוגבל של תחנות תקשורת. במדינות כאלו, מי ששולט באמצעי השידור הופך לבעל הבית. אולם טורקיה היא מדינה מודרנית מתוחכמת, עם חברה אזרחית תוססת, מספר רב של תחנות תקשורת, ואחוז ניכר של משתמשי טוויטר, פייסבוק ורשתות חברתיות אחרות. בחברה כזאת, בלתי אפשרי לחסום את כל התקשורת במהירות. ארדואן, למשל, הצליח להתראיין לאחת מתחנות הטלוויזיה דרך אפליקציית פייס-טיים בטלפון הסלולרי, ואפילו חלק מהשדרנים בתחנות שנכבשו דיווחו דרך הטלפונים הסלולריים. המידע שזרם אפשר לחברה האזרחית להתארגן במהירות נגד ההפיכה, בעוד הקושרים נמנעים מקביעת עובדות בשטח ומבזבזים את זמנם על מטרות משניות. ואכן, המסוקים שלהם הנחיתו חיילים במלונו של ארדואן במרמריס זמן קצר לאחר שעזב את המקום והמריא לכיוון איסטנבול (ישנן גם ידיעות שמטוס של הקושרים נעל כוונות על כלי הטייס שלו באוויר, אך משום מה לא ירה). בלי מידע מדויק יותר קשה לדעת את הסיבה לכך, אבל בין אם הכישלון נבע מתפיסת עולם מיושנת, תיאום לקוי או מודיעין גרוע, הוא גזר ככל הנראה את גורלם של הקושרים. עם המוני אזרחים זועמים, מערכת פוליטית עוינת ונשיא כריזמטי פעיל, כוחות הצבא העיקריים פנו כנגד הקשר ומחצו אותו.

בשעה זו, עדיין קשה לדעת מה יהיו ההשלכות של כישלון ההפיכה, אבל דבר אחד ברור: המרד הכושל הגיע לארדואן כמתנה משמיים – דבר שהוא עצמו הודה בו ללא בושה. הנשיא ניצל את ההזדמנות להגביר את קצב הטיהור של מתנגדיו בצבא ובמערכת המשפט, רובם ככל הנראה חפים מכל קשר להפיכה. בכמה ימים, הספיקו בעלי בריתו של ארדואן לפטר אלפי שופטים, פרופסורים, מורים, שוטרים ואנשי מודיעין, ולבצע מעצרים המוניים של קצינים. כמו נאצר בשעתו, תנסה מפלגת הצדק והפיתוח לנצל את המומנטום כדי לבצר את שלטונה, ואולי גם להעביר את חוקה חדשה שתשליט אותה על המדינה באופן סופי. כרגע, עם נפילתו של הצבא, לא נראה שיש מי שיכול לעצור את ארדואן, חרף גל הטרור והעימות הנמשך עם דאע"ש מחד והמחתרות הכורדיות מאידך. אולם הפוליטיקה הפכפכה. יש לזכור, כי המנצח של היום עלול למצוא את עצמו במשבר בלתי צפוי מחר. עתידה של טורקיה, קודר ככל שיראה, עדיין לוט בערפל.

%d בלוגרים אהבו את זה: