מה החוט המקשר בין ביון, בישול, החוק הבינלאומי והכשל המבני של מדינות המערב בתחרות עם הציר הטוטליטרי? ינשוף אסטרטגי לוקח אתכם למסע בין בלוטי ים כדי להבין את הבעיות שמאיימות על ארצות הברית ואירופה בתחרות מול יריבים מהירים וגמישים המנצלים במיומנות את חולשותיהן. הבעיה של מדינות המערב, כפי שנראה, היא בראש ובראשונה איטיות וסרבול, הנובעות מתהליך נסתר וארוך שנים.

לפעמים, כדי להבין תהליכים היסטוריים, צריך למצוא חוטים מחברים בין תחומים שאין שום קשר ביניהם. למשל, בין ביון, מינויים בשירות המדינה, ובישול.

בשנת 1992, חיפש רוברט גייטס, אז ראש ה-CIA, איש ביון שמדבר בטורקית אזרית, ככל הנראה למשימה חשאית באזור. לאחר חיפושים רבים, הוא הצליח למצוא מועמד שעבר את הסינון הבטחוני, אבל אז נתקל במכשול לא צפוי. בכדי להתקבל לשירות ב-CIA, על כל מועמד לצלוח שורה ארוכה של מבחנים ומבדקים אחידים על ידי מחלקת מיון, שראש השירות לא יכול להתערב בעבודתה. המטרה היא כמובן למנוע שחיתות, נפוטיזם וקידום מקורבים. להפתעתו של גייטס, הועדה פסלה את המועמד שלו מפני שנכשל במבחן כתיבה באנגלית. ראש ה-CIA לא היה יכול לשלוט בעצמו מרוב תסכול. "יש לי כאן אלפי אנשים שיודעים לכתוב אנגלית", הטיח בזעם במחלקת המיון, "אבל אף אחד שיודע לדבר אזרית. מה לעזאזל עשיתם?"

לפני כמה שנים בודדות, הלין הממונה לשעבר על ארכיון המדינה, פרופ' יעקב לזוביק (למי שמכיר, חוקר מצויין של השואה ותולדות הס"ס), על צרותיו השונות בראיון פרישה עגום. בין היתר אמר, שכל יוזמה מקורית שניסה להעלות נבלמה בידי מנגנון שירות המדינה. הקשיים באישור תקציב, למשל, לא אפשרו לו לתכנן את פעילות הארכיון אפילו מחודש לחודש, שלא לדבר על חזון ארוך טווח, ולבסוף, הוא לא הורשה אפילו לקרוא בזמן את קורות החיים של מועמדים לתפקידים שונים, בגלל מנגנונים מורכבים של מניעת אפלייה ו"הטיות לא מודעות". התוצאה – קונן – היתה שיתוק מוחלט.

בנקודה זו, בואו נעבור מתחום הביון והמינויים לבישול. מי שלמד את תולדות ההגירה לארצות הברית במאה ה-19, יודע כי באותם הימים, מהגרים חסרי כל (במיוחד מאיטליה אבל גם מארצות אחרות) התפרנסו לעיתים קרובות ממסעדנות. כל מי שהיה לו חלל קטן בבעלותו וידע לבשל, היה יכול להשיג קיום דחוק לכל הפחות למשפחתו על ידי הגשת פסטה, פיצה או מאכל "אתני" אחר לעוברים ושבים. היום, כדי להקים מסעדה חוקית, אפילו קטנה, יש צורך בסבך בלי אפשרי של אישורים של בריאות, כיבוי אש, נגישות ועוד, שהופכים מבצע כזה לבלתי אפשרי (קל וחומר הפסדי) למי שאין לו הון עצום להשקעה. לא לחינם רבים מנסים לעקוף את הנהלים הללו באמצעות אפליקציות של בישול ביתי (כדוגמת יאמי) או פשוט פועלים בניגוד לחוק, דבר שהופך אותם טרף קל לגחמותיהם של פקחים למיניהם ויוצרים כר פורה לשחיתות.

החוט המחבר בין שלושת המקרים האלה הוא איטיות וסרבול הולכים וגוברים של המערכת הממשלתית במדינות מערביות. אם נשתמש במשל מתחום הלוחמה הימית, ככל שספינת קרב נמצאת זמן רב יותר באוקיאנוס, כך היא סופחת אליה יותר בלוטי ים – טפילים קטנים שנדבקים אליה כדי להגן על עצמם מטורפים. בפני עצמו, כל בלוט ים לא שוקל הרבה, והפרעתו לספינה מינימלית. אולם ככל שבלוטי הים מצטברים, כך הם מעיקים על הספינה ומאטים את מהירותה. בקרבות ימיים, לפחות בתחילת המאה העשרים, הפגיעה במהירות בשל בלוטי הים היתה יכולה להיות ההבדל בין חיים ומוות.

אם נעבור מהמשל לנמשל, ככל שעוברות השנים, מדינות המערב מסרבלות את עצמן בעוד ועוד "בלוטי ים" כאלו. בשנות החמישים, למשל, ה-CIA שכר כל עובד שמנהליו ראו כמתאים. שורה של שערוריות בטחוניות גרמו לכך שתהליכי הסיווג הבטחוני והמיון יהיו מורכבים יותר ויותר, לא רק כדי להרחיק סוכני אויב אלא גם כדי למנוע נפוטיזם. היום, תהליך סיווג בטחוני ב-CIA לפעמים לוקח יותר משנה. רוברט גייטס, כפי שראינו, לא הצליח אפילו לשכור את דובר האזרית היחיד שמצא בגלל שהלה נכשל במבחן אחיד של חיבור אנגלי. בשנות השבעים, ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, פרופ' שלמה נאמן המנוח, שכר חברת סגל שבדיוק סיימה את לימודיה בברקלי אחרי שהתרשם מידיעותיה במהלך שיחה על גלידה במרפסת. כיום, האוניברסיטה העברית לא יכולה לשכור איש בלי תהליך מורכב שכולל ארבע (!) ועדות שונות, קוראים חיצוניים ואישורים מצד הנשיא והרקטור. במאה ה-19, כל אחד היה יכול לפתוח מסעדה. כיום, יזמים שמנסים להקים אותן מבזבזים עשרות אלפי שקלים רק על מאעכרים שיסייעו להם להשיג עשרות רבות של אישורים שונים.

כדי להימנע מאי הבנות, אומר כבר עכשיו שאינני טוען (בהכרח) שההגבלות המצטברות הללו בהכרח רעות. המינויים ב-CIA בשנות החמישים או באוניברסיטת תל אביב בשנות השבעים אכן היוו כורה פורה לשחיתות, נפוטיזם ובמקרה הראשון, גם לסיכונים בטחוניים של ממש. מעטים גם ירצו לחזור למציאות של המאה ה-19, שבה כל בעל דוכן בניו יורק היה יכול להגיש סטייק עיפוש ברוטב סלמונלה. הטיעון שלי הוא שבין אם אנחנו חושבים שההגבלות הללו טובות או רעות, הן נוטות להצטבר עם הזמן, כמו בלוטי הים, משיקולים שאינם קשורים לטיבן ונחיצותם, ומאטות את פעילות המערכת של כל מדינה מערבית כמעט.

ראשית כל, לבירוקרטיה יש חוקים מוזרים משלה, שאינם מצייתים לקומון סנס של בני אדם רגילים. בפוסט קודם, כתבתי כאן על חוקי פרקינסון, יצירתו הקלאסית של היסטוריון בריטי, שגילה כי ככל שהאימפריה הבריטית קטנה, כך גדלה מצבת העובדים במשרד המושבות, וככל שלצי היו פחות ספינות, כך היו לו יותר אדמירלים. בירוקרטים תמיד רוצים יותר כפופים ופחות מתחרים, ולכן נוטים להגדיל את מחלקותיהם. כמו כן, פקידים יוצרים עבודה זה לזה, כך שכמות ההליכים, הפרוצדורות והעבודה תמיד יתפחו ביחס ישר להתנפחות המערכת. וכאשר מדובר במערכת ציבורית, שמקבלת לעיתים קרובות מימון בלי קשר לביצועיה, תופעה זו נכונה על אחת כמה וכמה.

אולם פרקינסון חשף רק חלק מהתמונה. בעיה נוספת, קשורה לאופן שבו פקידים, מומחים ואקטיביסטים במדינות מערביות לוקחים מציאות שלתוכה גדלו כמובנת מאליה, ותמיד שואפים לחדש בכדי להבליט את עצמם. אם, למשל, גדלנו במדינה שבה נגישות נכים היא ערך חשוב, הרי שכל פקיד, אקטיביסט או מומחה צעיר שמתחיל את הקריירה שלו, יקבל את ההישגים שכבר הושגו כמובנים מאליהם. לעומת זאת, כדי לחדש ולהבליט את עצמו, האינטרס המבני שלו יהיה להציע כלל נוסף של נגישות נכים שלא היה קיים קודם. חברו את פועלם של כל המומחים, הפקידים והאקטיביסטים הללו זה לזה, ותקבלו עולם שבו כל מי שרוצה להקים אתר אינטרנט עסקי צריך לציית לסבך הולך וגדל של תקנות נגישות. כך גם כל חבר כנסת, שרוצה להתבלט על ידי חקיקת "חוק חברתי", מסרבל את המערכת עוד יותר. ככל שחולפות השנים, בלוטי הים הולכים ומאטים את הספינה, ומי יעז להציע לנקות אותם? הרי חברי כנסת, פקידים, מומחים ואקטיביסטים קונים את תהילתם על ידי המצאת עוד רגולציות וחוקים, ולא על ידי ביטולם. להדגיש: חלק מהחוקים הללו יכולים להיות טובים ונחוצים, אפילו הכרחיים, אבל אין בכך בכדי להמעיט בעובדה שבעצם הצטברותם הם מאטים את תהליך קבלת ההחלטות.

בהקשר של הגיאופוליטיקה של ימינו, אחד מהמאגרים הגדולים והמטרידים ביותר של בלוטי ים רובץ בקלסרים עבי הכרס של החוק הבינלאומי, האמנות הרב מדינתיות, הדיפלומטיה הרב צדדית ודיני הלחימה למיניהם, על פרשנויותיהם המסועפות. במהלך השנים, כותבת החוקרת טנישה פזאל, חל ניתוק סוציולוגי בין האנשים שקובעים את דיני הלחימה (שופטים, תובעים, אקטיביסטים, פקידי או"ם) ובין אלו שמשתמשים בהם (קציני צבא). התוצאה היא, שיצרני הדין אינם מחוייבים לצרכניו, ומרשים לעצמם לתקן תקנות לא ריאליות. האינטרס המבני שלהם, אחרי הכל, הוא להתבלט במילייה הפרוגרסיבי, ששם "זכויות אדם" בראש מעיינו, ואם כן, מדוע לא "לחדש" באמצעות פרשנויות "הומניטאריות" שמגבילות צבאות באופן הולך וגובר? כך, כותב חוקר אחד שצריך להחשיב גם "נזק נפשי" לאזרחים ב"מידתיות" של הפצצות, אחרת גורסת כי צריך להתחשב גם בחיות כאשר מתכננים פעולות צבאיות, שלישי אומר שיש להימנע מפעולות צבאיות שגורמות נזק אגבי אם התועלת הצבאית שלהן לא מיידית, אפילו אם הן קריטיות למהלך המלחמה כולו, וכולם מדביקים עוד ועוד בלוטי ים לספינה הצבאית של המערב. כפי שכתבתי בפוסט קודם, "שמירה על הדינים המסועפים והמסובכים דורשת כמובן מחקר וייעוץ מקצועי, ואלו מהווים נטל הולך וגובר על מקבלי ההחלטות הצבאיים, במיוחד במלחמה עצימה. מי שמחוייב אליהם, בפרשנותם הנוכחית והמורחבת, כובל את רגליו בשרשראות ברזל", במיוחד משום שאויבי המערב (חמאס, חיזבאללה, רוסיה) לא מחוייבים אליהם כלל וכלל. לכל מי ששומר על הדינים, מלחמה הופכת להיות עסק יקר, מסובך ומסורבל יותר ויותר, בעוד שאויביו יכולים להמשיך ולהילחם בזול.

לבסוף, ה"בלוטים" של החוק הבינלאומי, הארגונים הרב לאומיים ואפילו הדין המדינתי הסבוך, מקשים על מדינות המערב גם בתחום האסטרטגי והדיפלומטי. תהיתם פעם מדוע לוקח לארה"ב ולנאט"ו כל כך הרבה זמן להחליט על העברת מערכת נשק חדשה לאוקראינה? מדוע יש צורך ביותר מעשור כדי להחליט האם מדינה כמו אוקראינה זכאית להצטרף לאיחוד האירופי או לא? התשובה תמונה באינסוף אמנות, תקנות, ותהליכים "סדורים" של קבלת החלטות, שהולכים והופכים להיות סבוכים יותר משנה לשנה. בינתיים, הרוסים כמובן יכולים להתאים את עצמם ולהתכונן לצעדים המערביים האיטיים והצפויים כל כך. זו בדיוק אותה הסיבה שצרפת, למשל, לא מצליחה לגרש אפילו מהגרים לא חוקיים שבתי המשפט שלה עצמה פסקו שיש לסלק מגבולות המדינה: כמו מדינות מערביות אחרות, היא טובעת בפקעת החוטים הבלתי אפשרית של אלפי התקנות הבירוקרטיות שלה עצמה, בתוספת לתקנות האיחוד האירופי שהיא מחוייבת גם להן.

שלל האמנות והעקרונות האלה מפחיתים גם את מנעד ההחלטות המדיניות האפשריות. אם, למשל, יחליטו מנהיגי מדינות המערב שהכרה בסומלילנד, ישות בדלנית די מוצלחת שהתפלגה מסומליה הכושלת, תועיל למאבק הגלובלי מול איראן וסין, הם יתקשו לעשות זאת בגלל הכללים והנהגים שמקדשים גבולות של מדינות ריבוניות, כושלות ככל שיהיו. אי אפשר גם להרתיע מדינות תוקפניות באמצעות איום שיאבדו חלק מאדמתן אם יפלשו לשכנותיהן, בגלל תקנות האו"ם שקובעות כי "אסור לקחת שטח באמצעות מלחמה". אפילו אם כמה מהתקנות הללו טובות והכרחיות, כל אחת מהן לחוד, ובוודאי כולן ביחד, מפחיתות את מנעד האפשרות האסטרטגי של המדינות המערביות ומאטות את תהליך קבלת ההחלטות שלהן.

יש למדינות מערביות כל מיני דרכים להתמודד עם בעיית הבלוטים. אחת מהן, היא ב"תגובת שוק" של כל מיני דרכים עוקפות לקבלת החלטות. הממשלה גדולה ומסורבלת מדי? אז נקים גוף קבלת החלטות קטן יותר ונקרא לו "קבינט", וכשגם הוא גדל מדי, נקים מועדון מצומצם אף יותר ונכנה אותו "קבינט המלחמה". כשמפקדי צבא ארצות הברית גילו שגודש דיני הראיות של המשפט הפלילי לא יאפשר להם להרשיע פושעי מלחמה יפנים, הם השתמשו בגוף שנקרא "ועדה צבאית" שלא היה מחוייב לאותם דיני ראיות. גם היום, האמריקאים משתמשים בכל מיני פרוקסיז ברחבי העולם, למשל הכורדים, כדי להחזיק טרוריסטים אסלאמיים בבתי כלא מאולתרים ללא שפע הזכויות שהדין האמריקאי מקנה. לבסוף, מדינות מערביות (לרבות ישראל) סוגרות לפעמים דילים באמצעות ארגוני ביון ויתר גופים חשאיים בכדי לעקוף את הליכי העבודה המסורבלים של משרדי החוץ. אולם דרכי המעקף האלה הופכות לפחות ופחות יעילות ככל שהבלוטים מתרבים ומכבידים עוד ועוד על הספינה.

כל ספינה זקוקה לניקוי תקופתי, אחרת הבלוטים יעיקו עליה עד שלא תוכל לתפקד. היחידים שיכולים לעשות את זה, הם אנשים שמזלזלים באותם "תהליכי עבודה סדורים" שיוצרים את הבלוטים מלכתחילה, ובמהלך הניקוי, הם לעולם גורמים נזק אדיר והורסים הרבה דברים טובים וחשובים. ימים יגידו, האם דונלד טראמפ יהיה "מנקה הבלוטים" של המערב בשנים הבאות. אם כך, המוסדות הבינלאומיים והרב לאומיים, שמאטים ומסרבלים את האסטרטגיה המערבית בלי להועיל לה במאומה, צריכים להיות המועמדים הראשונים לטיהור.

בפוסט הזה, אני רוצה לנצל את הויכוח על אירועי יום כיפור ומצבה של תנועת המחאה בכדי לדבר על מה שחשוב באמת – אסטרטגיה. מה בכלל אומרת המילה הזו, מה הם ארבעת הכשלים הנפוצים בחשיבה אסטרטגית, וכיצד נזהה את נקודת השיא של הניצחון. ינשוף צבאי-אסטרטגי פורש את הקלפים על השולחן.

אחד מהדברים שחסרים לדעתי בדיונים על הפוליטיקה הישראלית בכלל, והמחאה נגד הרפורמה המשפטית בפרט, זו חשיבה אסטרטגית. בלעדיה, כל הערכה אינה אלא ספקולציה בעלמא. מכיוון שפרשנים רבים נוטים לשאת את שם המושג הזה לשווא, הייתי רוצה להציע כאן את אחת ההגדרות היותר טובות שלו: אסטרטגיה היא הגשר בין מטרות בלתי מוגבלות ובין אמצעים מוגבלים. למטרות, באופן עקרוני, אין גבולות. אני יכול לשאוף להפוך לכריש נדל"ן; ייתכן ומתחשק לי ללמוד מונגולית ברמה של שפת אם, או לכהן כראש ממשלת ישראל. ואולי אני דווקא רוצה ללמוד לנצח על תזמורת ברמה של דניאל ברנבוים? והכל גם יחד! המחשבות, השאיפות והדמיונות הם חופשיים כציפור, ושום דבר לא יכול להגבילם. רק שלמרבה הצער, המשאבים שעומדים לרשותי דווקא כן מוגבלים (ונניח לרגע בצד את שאלת הכישרון המולד). כדי להפוך לפוליטיקאי בכיר תנאי הכרחי הוא להשקיע חיים שלמים, ובכן, בפעילות פוליטית, והזמן שיישרף על חתונות ובר מצוות של חברי מרכז לא יוכל להיות מושקע בלימודי מונגולית. כדי ללמוד מונגולית ברמת שפת אם, או לנצח על תזמורת כמו דניאל ברנבוים, צריך עשרות אלפי שעות אימון ותרגול; כדי להיות כריש נדל"ן צריך לא רק ידע, ניסיון ומזל, אלא גם הון התחלתי. במילים אחרות, כל השאיפות הללו עולות במשאבים מוגבלים כמו זמן וכסף, ותמיד יש פחות – הרבה פחות – ממה שצריך. גם אם אוכל, בתיאוריה, להשיג מקצת מהמטרות הללו, אני צריך לבחור את החלקים הריאליים שבהן, ולתעדף את המשאבים המוגבלים שלי, על חשבון דברים אחרים, כדי לחתור להשגת המטרה שאבחר. (מי שקרא את הביקורת הישנה שלי על "פאודה", זוכר שהצבעתי על כשל מהסוג הזה בסדרות המבצעים המיוחדים למיניהן: בפועל אין אף אדם שיכול להשקיע את הזמן הדרוש כדי ללמוד ערבית ברמת שפת אם, להשתלט על טריידקראפט של ריגול, לזכות בחגורה שחורה בארבע אומנויות לחימה וגם לקלוע ברמה של צלף פיני במלחמת החורף. הזמן בחיי אנוש מוגבל מדי). השאלה איך לעשות את זה, כיצד להשקיע זמן וכסף מוגבלים לפי סדר עדיפויות במקטע כלשהו של היעדים הבלתי מוגבלים שלי, היא הסוגיה המרכזית של תחום הידע שנקרא אסטרטגיה.

מיותר להסביר כאן בהרחבה מדוע חשיבה אסטרטגית הכרחית למאבק פוליטי אפקטיבי, ועד כמה היא נדירה בפועל. לבני אדם קשה להבין שלא משנה עד כמה המאבק שלך צודק בעיניך, לא משנה עד כמה הוא דחוף, נחוץ, מלחמה לחיים ולמוות באויב אכזר שקם להשמידך, ויתר קביעות שעדיף להימנע מהן בלי קשר, כל אלו לא משנים את האמיתות היסודיות של האסטרטגיה. גם אם המאבק שלי צודק כמו מלחמתו של וינסטון צ'רצ'יל ב-1940, אני עדיין צריך לנתב משאבים מוגבלים בכדי להשיג יעדים ריאליים. חשוב לציין, שמי ששקוע עד צוואר במאבקים פוליטיים נוטה לחזור על כשלים אסטרטגיים ידועים שראוי להכיר. בכל פעם שאתם שומעים את המשפטים הבאים, דעו שסירנה אדומה אמורה להתחיל להבהב בראשכם, עם הכתובת הזרחנית: קטסטרופה בפתח.

טעות ראשונה היא כשאין מטרה בכלל, או שהמטרה אינה ניתנת להשגה. למשל, במלחמת לבנון השנייה, אהוד אולמרט שם לעצמו כמטרה את השבת החיילים המוחזקים בידי חיזבאללה ללא כל תנאי. היה ברור שמכיוון שהמפתח לתנאי הזה נמצא בשליטתו של נסראללה, ושאין יכולת לכפות עליו לעשות את זה, מדובר במטרה לא ריאלית. בהתערבות שלה במלחמת האזרחים הרוסית, יפן הציבה לעצמה מטרות בלתי מציאותיות כמו "להשמיד את הבולשביזם", דבר שלא היה לה כוח לעשות, ולכן הסתבכה במשך ארבע שנים מדממות ולא השיגה דבר. ברגע שמנהיגים מנסחים מטרות בשפה מיסטית, עמומה או רגשית ("להשיב את כבודינו", "להסיר את טבעת המצור המדיני מסביבנו", "לחרוט בתודעה של הצד השני שלא מתעסקים איתנו", "לפעמים עמים צריכים לקפוץ מהמרפסת באמצע הלילה" וכיוצא בזה, תדעו שככל הנראה אין להם מטרה ריאלית או ברורה). במקרה כזה, כל השאר חסר תוחלת.

טעות שנייה, שכבר עמדנו עליה, היא להניח שבגלל שהמאבק שלך צודק, מותר לך לעשות טעויות, לבזבז משאבים שלא לצורך או לנקוט בצעדים שירחיקו אותך מהשגת המטרה. למשל, תפקידה של המחאה נגד הרפורמה המשפטית היא להביא לצמצום או לביטול הרפורמה המשפטית, ולשם כך יש צורך ברכישת אצבעות מהצד השני, או – אם יש בחירות – כיבוש החלקים המתנדנדים של דעת הקהל. אלעד נחשון השווה את זה פעם לכיבוש ליבה של אהובה על ידי שני מחזרים. מכאן עולה בהכרח שכל צעד שינכר את החלקים המתנדנדים (במקרה שלנו, הימניים-מתונים, המסורתיים והדתיים-ליברליים) של הציבור, הוא גול עצמי של המחאה, ולא משנה כמה הצעד המדובר נראה צודק לפעיליה. תחשבו על ההפרעה לתפילות יום כיפור או על הטוויטים המזדמנים של "ראשי המחאה" הממליצים לחכ"ים כמו מתן כהנא לחזור לחיק נתניהו – ותבינו לבד.

כשל שלישי הוא סתירה בין אמצעים שונים. צרפת לפני מלחמת העולם השנייה, למשל, החליטה לנקוט באסטרטגיה הגנתית וגם לבסס אותה על בעלות ברית כמו בלגיה ומדינות שונות במרכז אירופה. המנהיגים הצרפתים לא הבינו ששני עמודי האסטרטגיה שלהם סותרים זה את זה. בעלות הברית של צרפת, הרי, הסכימו לעזור לה לא כי אהבו את הבגטים הטריים והחמאה המשובחת של פריז, או את השאנסונים של מוריס שבלייה, אלא מתוך ציפייה שצרפת תעזור להן היה ויותקפו. אבל מכיוון שהאסטרטגיה של צרפת היתה הגנתית בעיקרה, ותורת הלחימה שלה נבנתה בהתאם, בעלות הברית הבינו שעושים עליהן סיבוב ונטשו את הסירה, דבר שחתר תחת עצם ההיגיון של המדיניות הצרפתית ותרם להתמוטטותה ב-1940.

אמירה מטופשת רביעית, שגם אותה שמעתי אינספור פעמים מפעילים שונים של המחאה, היא מה שאני מכנה "כשל בכל מקרה". נניח שכדי לנצח אני צריך את דעת הקהל הימנית והמסורתית, ובכל זאת נוקט צעדים שמנכרים אותה; הדרך לרבע את המעגל הזה, היא לומר ש"בכל מקרה הציבור הזה לא נאמן לנו, ויצביע בקלפי לנתניהו ברגע האמת." אולי. אבל אף אחד לא יכול לחזות את העתיד, וגם אם אתה צופה אסון בסבירות גבוהה, בוודאי שלא כדאי לך לנקוט צעדים שיתרמו לו או יאיצו את בואו. ואם אי אפשר לנצח בשום דרך, למה אנחנו נאבקים בכלל? בשביל הכיף? כדי להרגיש טוב עם עצמנו? את אותו הכשל זיהיתי אצל תומכי נתניהו בזמן הסכסוך הגדול עם טורקיה. כשזעקתי מעל כל במה שנתניהו וארדואן הולכים למסלול התנגשות, תומכי הממשלה תמיד השיבו לי ש"בכל מקרה טורקיה תצא נגד ישראל". אם תחשבו ביושר, תגיעו למסקנה שעם הנימוק הזה אפשר להצדיק כמעט כל שטות. ענף נוסף של הכשל הזה, שאפיין דווקא את יפן לפני מלחמת העולם השנייה, הוא להכיר בכך שצעד מסויים הרסני מבחינה אסטרטגית, אבל לשכנע את עצמך ש"אין לך ברירה". אבל אם חושבים מספיק טוב, או משנים כמה הנחות יסוד, לפעמים מגלים שדווקא יש ברירה, ושתחושת ה"אין מנוס" מקורה יותר באגו, קיבעון או שיקולים פוליטיים קטנוניים מאשר בכורח של ממש.

אם נסכם, כדי לחשוב אסטרטגית, קרי לגשר באופן יעיל בין מטרות ואמצעים, צריך להימנע מארבע הטעויות שלעיל: להגדיר מטרה עמומה או כזו שלא ניתן להשיגה באמצעים הקיימים, להשתמש ב"צדק" כנימוק לנקוט באמצעים החותרים תחת המטרה, להחזיק בהנחות יסוד שסותרות זו את זו, ולבסוף ליפול לתוך "כשל בכל מקרה" או בן דודו, כשל ה"אין ברירה". לכך הייתי רוצה להוסיף עוד תובנה אחרונה, חשובה מאין כמותה: אסור לחצות את נקודת השיא של הניצחון.

המושג "נקודת השיא של הניצחון" (אנגלית: Culminating point of victory), הוא עיקרון אסטרטגי ידוע שמקורו בהגותו הצבאית של יקיר הבלוג הזה, קארל פון קלאוזביץ. במלחמה, ההגנה נוטה להיות חזקה מההתקפה. דמיינו לכם יחידה צבאית שמבקיעה לתוך שטח האויב ומשיגה סדרה של נצחונות מסחררים. לאט לאט, בעוד היא מתקדמת לתוך שטח עוין, החיילים מתעייפים מהמסע הבלתי-פוסק, קווי האספקה מתארכים ונחשפים יותר ויותר להתקפות נגד, וסדרה של טעויות אנוש, תאונות ונסיבות גורמות למערכת כולה לחרוק (תופעה שקלאוזביץ מכנה "חיכוך").  באותו הזמן, האויב נדחק אחורה לתוך קווי האספקה שלו, שמתקצרים והתנועה בהם הופכת להיות מהירה יותר. זאת ועוד: הוא נהנה מביצורים מוכנים מראש, מאוכלוסיה אוהדת ומיכולת להזרים תגבורות רעננות. בסופו של דבר תגיע נקודה שבה היחידה הפורצת תתעייף ותחלש כל כך, עד שהאויב יוכל לצאת להתקפת נגד אסטרטגית ולרסק את הצבא הפולש שנמצא בין כה וכה באפיסת כוחות. במקרה כזה (הדוגמא הקלאסית: מלחמת קוריאה) אנחנו יכולים לאבד לא רק את מה שהשגנו וכבשנו, אלא גם חלק מהנכסים שהיו בידינו מלכתחילה.

קל יותר להבין את עיקרון נקודת השיא ברמה הטקטית, כמתואר לעיל, אך הוא תקף באופן מידה גם ברמה האסטרטגית. מבחינה זו, מלחמה דומה למהמר בקזינו שזוכה בז'טונים. בפני עצמם, הז'טונים חסרי ערך לחלוטין – סתם פיסות פלסטיק. הם הופכים לחשובים, רק כאשר המהמר יוצא מהקזינו וממיר אותם בכסף מזומן. אם נעבור מהמשל לנמשל, הקופה של הקזינו היא הסכם השלום שבתום המלחמה. רק כאשר הצד המנצח מסיים את המלחמה ומבצר את נצחונו בהסכמה כלשהי, הדדית או בינלאומית, הוא יכול לממש את הרווח הפוליטי שלו – אחרת מדובר בהישגים על הקרח שיכולים להתהפך בשלב הבא של המערכה. כלומר, צד לוחם צריך לדעת מתי השיג את כל מה שהיה יכול להשיג מהמלחמה מבחינת רווחים, יחסית להשקעה שלו בכסף וחיי אדם, כלומר – מתי הגיע לנקודת השיא של הניצחון. אזי, הוא צריך לצאת מהמלחמה בהסכם ולממש את רווחיו. אם לא יעשה זאת בזמן, ויחצה את נקודת השיא, הוא יגלה שיתרונותיו הופכים לחסרונות: בעלות הברית מתעייפות ממנו ומנתקות מגע או עוברות צד, הוא משקיע יותר ויותר כוחות בהצבת חילות מצב באזורים כבושים (צריכה אסטרטגית), החיכוך בצבאו הולך וגדל, והאוכלוסייה מתעייפת מהמלחמה, בעוד האויב הופך לנואש, נועז ויעיל יותר. קלאוזביץ, שהיה בעצמו היסטוריון צבאי שכתב מחקרים מפורטים על אינספור מערכות עבר, מצא שבמצבים כאלו, כאשר נחצתה נקודת השיא, ההתמוטטות של הצד המנצח עלולה להיות מהירה באופן מסחרר. מכיוון שקשה לזהות את נקודת השיא בזמן אמת, מצביא זהיר יוצא מהמלחמה לפניה: כלומר, מוותר על מימוש רווחים מסויימים. Better safe than sorry.

הדברים נכונים, כמובן, גם למאבק פוליטי-דמוקרטי כמו המחאה נגד הרפורמה המשפטית. בתקופה האחרונה אני חש יותר ויותר שהתנועה הגיעה לנקודת השיא שלה, אך ראשיה מסרבים להבחין בכך. לכאורה, המחאה השיגה הישגים מדהימים, אמנם במחיר כבד: הממשלה לא הצליחה להעביר דבר מהרפורמה המשפטית לבד מצמצום עילת הסבירות, ואפילו ה"הישג" הזה של הקואליציה עומד בסימן שאלה. חברי כנסת אחדים בליכוד רמזו שלא יצביעו עבור הצעדים העתידיים של הרפורמה, וגם החרדים רוצים לקחת את שלהם (חוק הגיוס) וללכת. המחאה, שגרפה המונים ממחנה המרכז והימין-מרכז, ביניהם גם מסורתיים ודתיים ליברליים רבים, הצליחה לבנות דעת קהל נגד הרפורמה ומסביב למגילת העצמאות כסמל מאחד. דא עקא, שעם ההאטה בקצב הרפורמה המשפטית ועייפות החומר, ראשי המחאה חיפשו נושאים חדשים להלהיב איתם את הבייס, ומצאו זאת במאבק אנטי-דתי. קריאה נכונה של סקרי דעת קהל תראה שציבור הביניים, זה שנסחף לכיוון המחאה בחודשים האחרונים אך לא אוהב את הקיצוניות שלה, מתנגד לכפייה דתית אך דוגל בזהות יהודית בעלת גוון ואופי מסורתי. נוצר מצב אבסורדי, שבו הנחות היסוד האסטרטגיות סותרות זו את זו: האמצעי שנבחר בכדי לשלהב את הבייס, מלחמה באירועים בהפרדה ובתוכם תפילות מסורתיות, חותר מתחת לאמצעי העיקרי – רכישת ליבו של הציבור שבמרכז המפה. ועל מאמרים אוויליים כמו של אלוף בן ("למחוק את המושג מדינה יהודית") אני בכלל לא מדבר. יתכן שכאן היתה נקודת השיא של הניצחון, בה הפוליטיקאים מהאופוזיציה היו צריכים להשיג פשרה כלשהי ולסיים את המאבק. התחזית שלי שאירועי יום כיפור ודומיהם יגרמו למחאה לאבד גובה, אלא אם הממשלה תהיה אווילית מספיק בכדי לנקוט בצעדים קיצוניים שילבו מחדש את האש הגוועת. חשוב לציין, שוב, שמדובר אך ורק בהערכה. לזהות בוודאות את נקודת השיא של הניצחון אפשר רק בדיעבד, כשהכל נגמר, אבל אז, כמובן, כבר מאוחר מדי לתקן.

אז מה, למעשה, האסטרטגיה של חמאס? כיצד הכניס אותנו למלכודת, ומה היו הטעויות שגרמו לכך? ינשוף צבאי-אסטרטגי על אסטרטגיית "איחוד הזירות" של סאלח אל-ערורי, ומה אנחנו יכולים לעשות בכדי להתמודד מולה.

מי שיודע את האויב, וגם יודע את עצמו – לא יעמוד בסכנה אפילו במאה קרבות

סון דזה, אמנות המלחמה

אם אתם רוצים לשים לב לדמות אחת מרכזית שעומדת מאחורי אירועי ההסלמה האחרונים בגדה ובירושלים, אני מציע לכם לשים לב לסאלח אל-ערורי, סגן מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס ובפועל האסטרטג הראשי של התנועה. ערורי הנ"ל, שנע בימים אלו בקו אסטנבול-ביירות, לא מנהל כמובן את הדברים לבדו, וכמו כל מנהיג הוא מושפע מהמקרה העיוור, אירועים שמתרחשים בשטח ותהליכים ארוכי טווח, אבל בכל זאת, הוא אחד מאויבינו החכמים והמתוחכמים ביותר. ובעיקר, אחד היחידים שבהם שמוכשר מספיק בכדי להניע את האירועים ולא רק להיות מונע על ידיהם, או במילים אחרות – מיומן די הצורך בכדי לרקום אסטרטגיה ארוכת טווח של מאבק נגד ישראל.

הקוראים הותיקים של הבלוג הזה יודעים היטב שמתוך ההגדרות הרבות והשונות של אסטרטגיה, אני מחבב במיוחד את זו של ג'ון לואיס גאדיס: אסטרטגיה היא גשר בין מטרות לא מוגבלות ובין אמצעים מוגבלים. אנשים יכולים להציב לעצמם מטרות רבות ושונות, חלקן בלתי ריאליות ובלתי הגיוניות בעליל. אסטרטגיה היא אמנות הגישור בין המטרות, שיכולות להיות בלתי מוגבלות, לבין האמצעים שלעולם הם מוגבלים. כלומר, האסטרטג מסדר את המטרות שלו לפי סדר עדיפויות, ובודק כיצד אפשר להשיג את החשובות שבהן באמצעות המשאבים שברשותו. לפעמים ינסה האסטרטג לגרום לאויב ליפול לפחים בשוגג (למשל, לפתוח במלחמה לא נבונה שתחליש אותו) בכדי להשיג מטרות תוך שימוש באמצעים ובמשאבים של האויב. אם אכן אנחנו הולכים כעת להסלמה רבתי, וגם אם לא, חשוב להבין את האסטרטגיה של חמאס בכדי שנדע להתמודד מולה. הניתוח שלהלן מבוסס על התבטאויות חוזרות ונשנות של דוברי חמאס עצמם, על ניתוחים אמינים של פרשנים, על קריאה של הסיטואציה ועל היקשים הגיוניים, שיכולים לחבר פעולות שנראות כביכול נפרדות לאסטרטגיה צבאית קוהרנטית.

המטרה של חמאס היא, אליבא דכולי עלמא, להשמיד את מדינת ישראל, ודובריו אינם מנסים להסתיר זאת לרגע. בכל זאת, ברור למנהיגי חמאס כי מטרה זו אינה ניתנת להשגה כרגע עם האמצעים שיש ברשותם. לכן, הם מעוניינים לחתור אליה לטווח ארוך, ולהתקדם אליה בשלבים, באמצעות יצירת מוקשים בגדה, ברצועה ובישראל עצמה שיוכלו לפגוע בכוח הישראלי, להתיש אותו, ואולי אף להוות גורם משנה משחק במהלך עימות כולל עם האיראנים, או בעקבות שינוי לרעה במעמד ישראל בזירה הבינלאומית. מבחינה ריאלית, החמאס לא יכול לאיים על קיומה של ישראל, אבל הוא בהחלט יכול לפגוע בה ולהחליש אותה.

אורית פרלוב, מומחית לרשתות החברתיות בעולם הערבי, ביחד עם פרשנים אחרים, כותבת מזה זמן שערורי וחבריו מבססים את האסטרטגיה שלהם על עיקרון איחוד הזירות. לאחר שומר חומות בשנה שעברה, חגגו מנהיגי חמאס את ניפוץ החומות בין עזה, הגדה וישראל גופא, ואמרו ש"חלום הדו קיום בין יהודים וערבים" נשבר באמצעות פעולות הצעירים הפלסטינים ביפו, לוד ומקומות אחרים. כתגובה לאסטרטגיית הבידול של ישראל, שמעוניינת (עוד מימי שרון) לפצל בין עזה לגדה, מעוניין חמאס ליצור קשר הדוק ככל האפשר בין הזירות השונות (גדה, רצועה, ירושלים וישראל בתוך שטחי הקו הירוק) ובעיקר לרכוש שליטה על מתגי ההסלמה של כל הזירות הללו, כך שיוכל לנהל אותן לפעמים בנפרד ולפעמים ביחד בהתאם למצב ולנסיבות. בקיצור נמרץ, עזה אמורה להיות מרכז הפיקוד המדיני, הגדה – רזרבת כוח האדם וזירת העימותים העיקרית, ירושלים – הנפץ, והחברה הערבית בישראל – מכפיל כוח.

עזה – מרכז הפיקוד המדיני

מאז ההשתלטות על עזה בשנת 2007, לחמאס יש מעין ישות מדינית חמושה שהצליחה להגיע לסוג של מאזן אימה מול ישראל. במונחים מוחלטים, הנזק מהטילים של עזה קטן יחסית, אולם החמאס יכול להטריד את ישראל ולשתק חלקים ממנה באופן שיכריח את הממשלה לצאת למבצעים וסיבובי לחימה מדי פעם. התוצאה של כל סיבוב כזה ידועה: ישראל סופגת נזק מדיני והחמאס סופג נזק חומרי וצבאי, שישוקם תמיד בסופו של דבר, עד הסיבוב הבא. נקודת המפתח הוא שחמאס יודע שישראל אינה מעוניינת לשלוט בעזה ולא מעוניינת להפיל את שלטונו בעזה, בגלל אסטרטגית הבידול בין עזה ובין הגדה. לפיכך, לא משנה מה חמאס יעשה, מרכז הפיקוד המדיני שלו בעזה בטוח. את זה, לא יקחו ממנו. מרכז הפיקוד המדיני הזה הוא מרחב שמאפשר לפתח יכולות, להוות עתודה למקרה של מלחמה כוללת, וביחד עם חמאס חו"ל לפקח על שאר הזירות ולנהל אותן.

הגדה המערבית – רזרבת כוח האדם וזירת העימותים העיקרית

אולם יכולתו של החמאס לגרום נזק ממשי לישראל מתוך עזה בלי לספוג נזק כבד בעצמו – מוגבלת. לכן, כדאי לו יותר להתיש את ישראל באמצעות פעולה מהגדה המערבית. בניגוד לעזה, הגדה קרובה למרכזי האוכלוסיה בישראל, וקל יותר להוציא ממנה פיגועים. גם קשה לישראל להגיב שם בעוצמה בלי לרסק את הרשות, דבר שהיא אינה מעוניינת לעשות (שוב מפני שהיא לא רוצה לשלוט בערי הגדה). כמו כן, תגובה ישראלית בגדה לא תחסל שום ישות מדינית של חמאס או תפגע בהנהגת הארגון. הגדה מלאה גם במתנחלים ישראלים שאפשר לפצוע או להרוג, בניגוד לעזה שהיהודים פונו ממנה.  

עם זאת, פעולת חמאס בגדה קשה ובעייתית יותר משתי סיבות עיקריות: נוכחותם של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ועוצמתם של כוחות הביטחון הישראליים, שמחזיקים במודיעין מצויין ויכולים להיכנס לערים הפלסטיניות הגדולות בכל עת. התיאום הבטחוני בין מנגנוני הרש"פ לבין צה"ל והשב"כ הוא קוץ כואב במיוחד בעיניו של חמאס מבחינה זו. בשנה שעברה, לאחר שאבו מאזן לא אפשר לו להשתלט על השטח באמצעות בחירות, עבר החמאס להתסיס אותו עם מאבק מזויין, מתוך ידיעה ברורה שזה עשוי לגרור לתוכו גם את הציבור של פת"ח. כך, פעולות החמאס שמות את ישראל על קרני דילמה: אם כוחות הביטחון לא יעשו כלום, החמאס יתחזק; ואם כן יפעלו, יגרמו להרוגים, פצועים וזעם בציבור הפלסטיני, יפגעו במתחריו של חמאס מהרשות, והוא יתחזק באותה מידה. ואכן, כפי שתיארתי בפוסט הקודם, ההבדלים בשטח בין הפת"ח לחמאס הולכים ומצטמצמים, הרשות הולכת וקורסת והתיאום הבטחוני נראה כשריד ארכיאולוגי שימיו ספורים. חשוב להדגיש: חמאס אינו מעוניין לשלוט בגדה ישירות, אלא להשתמש בה כרזרבת כוח אדם להסלמה בטחונית נרחבת בכל פעם שיחפוץ בכך. חיסול התיאום הבטחוני הוא תנאי הכרחי לאסטרטגיה הזאת.

ירושלים – הנפץ

כדי לתאר את המצב במזרח ירושלים, יש צורך בפוסט נפרד. בניגוד לגדה, מדובר בלימבו, חור שחור של סמכות ששואב אליו כוחות אלימים מכל רחבי הזירה הפלסטינית. ישראל קיוותה שלאחר סגירת האוריינט האוס ומותו של פייסל חוסייני, אולי המנהיג המקובל האחרון על רוב הציבור במזרח העיר, היא עצמה תוכל למלא את הכאוס עם "ישראליזציה": פיתוי הציבור הערבי הירושלמי באמצעות בניית תשתיות, השקעות בחינוך ושילוב בשוק העבודה הישראלי. ה"ישראליזציה" הצליחה במידה מסויימת – הציבור הערבי משולב בחיי העיר המאוחדת יותר מאשר אי פעם בעבר – אולם זו לא הצליחה להקהות משמעותית את העוינות לישראל בשכונות הערביות. הסיבות לכך מרובות, וכאמור דורשות פוסט נפרד. ביניהן ניתן למנות את תחושת ההשפלה הבסיסית של חיים תחת שלטון שרוב המזרח ירושלמים רואים ככיבוש בלתי לגיטימי, חוסר אמון בסיסי, השקעות כספיות שהצליחו לפתור רק חלק מהבעיות, פינוי והריסת בתים, וניגודי אינטרסים מובנים עם ארגוני הימין הפעילים במזרח העיר. מכל מקום, ישראל על מוסדותיה ורשויותיה לא הצליחה למלא את החלל השלטוני שהשאיר אחריו פייסל חוסייני. במקום זאת, נשאבו לתוך החלל המדובר גופים רבים ושונים: ועדי הורים ובוסים מקומיים במקרה הטוב, וארגונים אסלאמיים קיצוניים וכנופיות פליליות למיניהן במקרה הגרוע. במזרח העיר קיים מעמד של צעירים חסרי מעש, נוסח "שבאב אל-אקצא", שהבידור העיקרי שלהם הוא התפרעויות לאומניות, כל פעם מסיבה אחרת. אלו המתפרעים שאפשר למצוא בשער שכם, בחוליות יידוי אבנים או בהר הבית, ואף אחד לא יכול באמת לשלוט עליהם. המציאות הזאת אינה חדשה. מה שכן השתנה בשנים האחרונות, זה שסניף החמאס בירושלים הצליח להשיג השפעה חלקית לפחות על כל הערב רב הזה. הוא אולי לא יכול לשלוט בו לחלוטין, אבל קל לו מאד להשתמש בחומר האנושי בכדי להצית אש כל אימת שירצה.

בהקשר הזה, הנפץ היעיל ביותר הוא מסגד אל-אקצא. מי שמכיר את תולדותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית יודע היטב כי שמועות על "אל אקצא שנמצא בסכנה" הציתו מהומות דמים שוב ושוב מראשית המאה ה-20 ועד היום. לאסונה של ישראל, משה דיין היה רשלן מספיק בכדי להותיר את אזור המסגד כאקס-טריטוריה כבר ב-1967. במקום לייסד, כשעוד היה אפשר, מנהל ישראלי קבוע בשיתוף מוסלמי שידאג לחופש הפולחן במקום, הוא יצר ברחבת המסגד ואקום שלטוני שרשויות הוואקף השונות אף פעם לא הצליחו למלא. כרגע, הפלסטינים מרגישים שאל אקצא הוא המקום החופשי האחרון שנותר להם בירושלים, ולפיכך מגיבים במהומות על כל שבריר שמועה על שינוי הסטטוס קוו או פגיעה במקום. כפי שאנחנו רואים בסיבוב הנוכחי, התנהגות מרוסנת מאד של ישראל יכולה אמנם להפחית את היקף המהומות אך לא למנוע אותן לחלוטין, ואפילו לא לסכל את הפוטנציאל הנפיץ שלהן, זאת מפני שהציבור הפלסטיני ניזון משקרים, שמועות שווא ופייק ניוז שאין קשר הכרחי בינם לבין המציאות. במצב הנוכחי, ראשי חמאס יכולים, בכל זמן ובלי קשר למעשיה של ישראל, לארגן מהומות בהר הבית באמצעות הבריונים הקבועים, לאלץ את ישראל להגיב, לגרום לנזק למתפללים תמימים ובכך להרחיב את מעגל המהומות.

החברה הערבית בישראל: מכפיל כוח

הנפץ האל אקצאי יכול להבעיר את ירושלים כולה, ירושלים יכולה להבעיר את הגדה, ושתיהן יכולות להבעיר, כפי שראינו בשנה שעברה, את החברה הערבית בישראל. מדובר בנושא מורכב, שנדון בו בפוסטים בהמשך, אבל די כאן לומר שמהומות בקרב האזרחים הערבים בישראל עלולות להיות מכפיל כוח לכל מהלך אחר של חמאס. מהומות בערים המעורבות, למשל, יכולות להעמיד חיילי מילואים בפני דילמה האם לצאת לחזית או להגן על משפחותיהם, הפרדה בין החברה הערבית ליהודית תפגע מאד בכלכלה הישראלית, ותסיסה מתמדת תהפוך את חיי היומיום בישראל עצמה למפחידים.

מפני שלחמאס יש השפעה רבה (אם כי לא מוחלטת) על השטח, ראשי הממשלה השונים של ישראל פונים אליו לפעמים במסרי הרגעה, וכך הוא יכול להשיג הטבות גם תמורת הנמכת גובה הלהבות.

אז איפה אנחנו נמצאים היום?

חייבים להודות בכנות, שאנחנו במצב אסטרטגי לא טוב מול חמאס. השליטה ההדרגתית (אף כי החלקית) של ערורי ואנשיו בכל מתגי ההסלמה שיבשו את האסטרטגיה הישראלית שניסתה לבדל בין הגדה, הרצועה, ירושלים והזירה הפנימית בישראל. זהו כישלון אסטרטגי שמשותף לממשלות ישראליות רבות: החל משרון שביצע את הצעד האסוני של ההתנתקות מרצועת עזה, עבור באולמרט וכלה בנתניהו. גם נפתלי בנט, שירש את הבעיה, לא הצליח לשפר את המצב באופן משמעותי, בין היתר כי האופציות שעומדות לרשותו כבר מאד מוגבלות.

נכה בעוצמה בעזה? שומר חומות, בדומה למבצעים שלפניו, הוכיח כי גם כתישה מסיבית של החמאס בעזה לא תמנע את שיקומו העתידי ולא תרפה את אחיזתו במתגי ההסלמה בגדה ובירושלים. אם כבר להיפך: שומר חומות "הוכיח" לציבור הירושלמי שחמאס דואג לו, כביכול, וסייע להגביר את אחיזתו בשבאב האלים שבעיר. אחרי סיבוב לחימה שיעלה לנו בדם ובדמים, נמצא את עצמנו באותו המצב בדיוק.

נחסל את תשתיות חמאס בגדה? כל עוד אנחנו לא שולטים בשטח באופן מלא אלו תמיד יצמחו מחדש. גם אם תתמוטט הרש"פ, קשה לי לראות ראש ממשלה ישראלי שישוש להכניס חיילים באופן קבוע למחנה הפליטים בלאטה, לבית לחם, שכם וג'נין. אנחנו יכולים אמנם להכות בחמאס באמצעות מבצעים חלקיים, אבל עם זה ערורי יודע להתמודד. כמובן שהוא תמיד יכול להגביר את גובה הלהבות בירושלים כנקמה. בכל פעם שישראל תתמקד בזירה אחת, הוא יוכל להסיח את דעתה לזירה אחרת.

נשנה את הסטטוס קוו בירושלים, לא כל שכן בהר הבית? לצד מהומות ממושכות בכל הארץ, נמצא את עצמנו עומדים בפני נזק דיפלומטי שאין לשערו: ביטול הסכם השלום עם ירדן, הקפאת ההסכם עם מצרים, וככל הנראה קירור או ביטול מוחלט של הסכמי אברהם. ומנורמליזציה עם סעודיה אפשר לשכוח. מכיוון שהאסטרטגיה הישראלית הבסיסית מול איראן גוזרת שיתוף פעולה עם ירדן, מצרים והמפרץ, פעולה כזאת בירושלים תשבש אותה באופן בסיסי ויסודי.

לכן אנחנו נמצאים במלכוד אסטרטגי שאין לו פתרון פשוט.

מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לשפר את המצב או לפחות להתמודד עם חלק מההשלכות? כל האפשרויות הללו בעייתיות מאד מבחינת פוליטיקה פנימית, מדיניות חוץ, או שתיהן גם יחד, ועל כולן תיאלץ ישראל לשלם מחירים כבדים.  

ראשית כל, להיות קשובים להזדמנויות מדיניות מפתיעות שיוכלו לשנות את המצב באופן יסודי, ולו לאורך זמן. גם אם אין כאלו בנמצא כרגע, מי יודע מתי הן יכולות לצוץ.

שנית, לחתור להסדרים חדשים בהר הבית, עם בעלות בריתה המוסלמיות של ישראל, שיצרו וואקף חדש, חזק יותר, אולי עם נוכחות אמיראתית ומרוקאית, שיוכל לסייע להרחיק מתפרעים מההר. יש להציע לוואקף החדש הזה הסדר גג חדש לכניסת לא מוסלמים להר הבית. ההסדר יהיה מבוסס על הסטטוס קוו (מוסלמים מתפללים, לא-מוסלמים רק מבקרים), אבל יאפשר לוואקף לגבות כסף מכל המבקרים, גם תמורת כניסה למבנים, אם ירצה. עושי צרות מכל הדתות, מתפרעים פלסטינים ונושאי גדיים למיניהם יקבלו כרטיס שחור ויורחקו מהר הבית לתקופות ממושכות, אולי גם לנצח.

שלישית, להבהיר לחמאס שיש לו מה לאבד. למשל, צריך להכין את עם ישראל והעולם לכך שבסיבוב הגדול הבא בעזה, נהיה מוכנים להפיל את שלטון חמאס ברצועה לחלוטין, להשתלט על עזה ולהישאר שם מספר שנים. לא בטוח שנעשה את זה בפועל, אבל אנחנו חייבים להיות מוכנים לאפשרות, כדי שהנהגת חמאס תבין שיש גם מה להפסיד, ולא רק מה להרוויח מהסלמה. עוד אופציה היא חזרה למדיניות הסיכולים הממוקדים, בראש ובראשונה נגד ערורי עצמו, כתגמול להסלמה מצד חמאס.

רביעית, לנטרל במהירות הסלמה בירושלים על ידי מדיניות "דילול מתפרעים". מעצרים המוניים של כל מי שמעורב בהתפרעויות, גם אם מדובר במאות אנשים, והחזקתם במעצר מנהלי למשך חודש או יותר, עד שהמהומות מסתיימות. יש לשקול ביטול תושבות וסילוק מירושלים במקרה של התפרעויות חוזרות ונשנות.

חמישית, לרכך את הנפץ במזרח ירושלים על ידי האצת תהליך הישראליזציה, הקפאה מוחלטת של פינוי נכסים במזרח העיר לטובת מתנחלים (ככה"נ על ידי הלאמתם) ומתן אזרחות ישראלית במהירות לאוכלוסיה פלסטינית שלווה ופרודוקטיבית שאינה מעורבת בטרור ובמהומות.

מי שרוצה לרקום אסטרטגיה נכונה, הן למלחמה קונבציונאלית והן למלחמה בטרור, חייב להבין את מהות האיום שעומד מולו, להכין כלים להתמודד עם האיום הזה, ולדאוג שיש לו מספיק משאבים ולוגיסטיקה מתאימה בכדי להפעילם כיאות. ינשוף צבאי-אסטרטגי עם תובנות, מאוקראינה ועד המלחמה של ישראל בטרור.

פיליפס אובראיין הוא היסטוריון נודע של מלחמת העולם השנייה. בספרו, שעוסק בסיבות לניצחון בעלות הברית במלחמה, הוא שם דגש רב על הלוגיסטיקה, הכלכלה, התעשייה ומערכת התקשורת המצויינת של ארצות הברית, בריטניה והמדינות שנלחמו לצידן, וטוען שאלו היו הגורמים שהכריעו באמת את מאבק האיתנים מול הנאציזם. מאותן סיבות, אובראיין היה מהפרשנים הבודדים שחזו מראש את הכישלון הרוסי בראשית המלחמה מול אוקראינה. כאשר רוב עמיתיו הסתנוורו מהנשק החדיש, המודרניזציה הסוחפת והתרגילים המסחררים של הצבא הרוסי, הוא הבין שהשחיתות, הריקבון, והלוגיסטיקה הגרועה של הצבא הזה יקשו עליו לממש את יתרונותיו. בכך, הוא טוען, דומה הצבא הרוסי של היום לצבא הצרפתי ערב מלחמת העולם השנייה. הצרפתים דאז התכוננו למלחמה מול גרמניה, בדיוק כפי שהרוסים התכוננו במשך שנים לפלישה לאוקראינה. היה להם, לצרפתים, את אחד מהטנקים החדישים של התקופה, דוקטרינה מפורטת וסד"כ מרשים. כל אלו לא הועילו, מפני שהצבא לא תפקד בשעת מבחן. גם אני, דרך אגב, הייתי בפוזיציה דומה לזו של אובראיין. כבר בימים הראשונים למלחמה, נאלצתי להתווכח באולפני טלוויזיה עם כל מיני אלופים, תתי אלופים ואלופי משנה במילואים, שנשבעו שהצבא הרוסי ינצח תוך כמה ימים. ואיך אפשר להאשים אותם? בביקורים שלהם במוסקבה הם ראו כלי נשק חדישים, תוכניות מודרניזציה ותרגילים מהונדסים היטב, אבל לא את מערכת התמיכה הרקובה והמיושנת שמאחוריהם.

מומחים אחרים, כמו כריסטופר אודוהרטי, ביקרו את התזה של אובראיין, וטענו כי יש הבדל מהותי בין אוקראינה וצרפת, שני מקרי המבחן שלו. הצבא הצרפתי נכשל, הם טוענים, כי דבק באופן עיוור בדוקטרינה מיושנת, ואילו הרוסים מעדו דווקא כי לא יישמו את הדוקטרינה הצבאית שלהם ובמקום זה "אלתרו" את הפלישה לאוקראינה באופן ששיחק ליתרונות הטקטיים של אויביהם. למשל, במקום לנוע בצוותי קרב גדודיים משוריינים בחיפוי ארטילריה ורגלים, הם שלחו שריון ללא רגלים, צנחנים ללא שריון ומרכיבי כוח שבורים אחרים, שהיוו טרף קל לחוליות הנ"ט האוקראיניות המהירות. בכל מקרה, גם לפי אובראיין וגם לפי אודוהרטי, הלקח מהמלחמה ברור כשמש: כשמנסים להעריך את יכולתו של צבא להילחם מול אויב, צריך להסתכל לא רק על מספר החיילים, סדר הכוחות, כלי הנשק החדישים והדוקטרינה, אלא על היכולת של מפקדי הצבא לממש את כל אלו בפועל. אין שום ערך לטנקים ומטוסים חדישים, אם צי המשאיות שאמור להביא להם את הדלק והחימוש אינו מתפקד כיאות, מכשירי תקשורת חדישים אינם מועילים בדבר אם מתקשים להתקינם ומשתמשים במקום זאת בתקשורת לא מוצפנת, צוותי קרב גדודיים אימתניים בתיאוריה יתפזרו כחול ברוח בלי מערכת מתאימה של לוגיסטיקה, פיקוד ושליטה, והתוכנית הטובה ביותר תעבוד רק "עד שיתנו לך אגרוף באף". בלי מפקדים גמישים מספיק כדי להתאים את עצמם לנסיבות קיימות, כל צבא עלול להיקלע לתת-תפקוד מול אויב נועז, גמיש ונחוש.

מעל הכל, הצבא הרוסי נכשל כי לא ידע לאיזו מערכה הוא נכנס. הוא הכין את כוחותיו ל"מבצע שחרור" מהיר בסיוע אוכלוסיה תומכת, ונתקל במקום זאת באומה נחושה שגילתה נכונות להילחם על כל מטר בכדי לשמור על עצמאותה. המסקנה מהאמור לעיל הנה כדלהלן: כל מי שרוצה להתמודד עם איום צבאי, צריך לוודא שהוא:

1. יודע באיזה איום מדובר, או בפני איזו מלחמה הוא עומד
2. מעריך באופן ריאליסטי אלו כלים דרושים בכדי להתמודד עם האיום, או לנהל את המלחמה
3. דואג שיש לו יכולת ממשית, למשל מערכת לוגיסטית, הדרושה בכדי להפעיל את הכלים האלה באופן מספק מול האיום המדובר

אין כמובן שום סיבה להשוות בין מלחמת החמס והשוד של רוסיה באוקראינה למלחמתה הצודקת של ישראל בטרור. מעבר לממד המוסרי, התיאוריה הצבאית מבדילה גם בין מלחמת התקפה למלחמת הגנה. אבל מבחינה אנליטית, גם אנחנו לא נוכל להתמודד עם וריאנט הטרור החדש שמכה בנו בלי להבין את מהות האיום, הכלים הדרושים בכדי להתמודד איתו ואת היכולת שלנו להקצות לכך משאבים ביעילות. ראשית כל, אנשים נוטים להניח הנחות שגויות בנוגע לסוג המלחמה שאנחנו נמצאים בה. כפי שכתבתי בפייסבוק לא מזמן, יהא לכם כלל בנוגע למלחמה בטרור: האנשים שצורחים הכי חזק, הם בדרך אלו שיודעים הכי פחות מה אפשר וניתן לעשות. הבזויים מביניהם, כמו שר הבט"פ לשעבר אמיר אוחנה, פשוט מאשימים את יריביהם הפוליטיים, פסגות מדיניות בנגב שהם עצמם היו מהללים לו נתניהו היה בשלטון, או את שק החבטות הרגיל, רע"מ (שבפועל לא התנגדה לשום צעד בטחוני ואפילו התחננה למבצעי איסוף נשק בחברה הערבית). אחרים מציעים לערוף ראשים, להחליף בעלי תפקידים או פתרונות חסרי תועלת אחרים.

האמת היא, שאין פתרון קסם למלחמה בטרור, וכל צעד שכן ניתן לעשות יראה תוצאות רק כעבור זמן. כל ממשלות ישראל מאז 1948 התמודדו עם גלי טרור, ואף אחת מהן לא הצליחה להתמודד עמם באופן מושלם. ראשית כל, אסור לבלבל בין האיומים השונים העומדים בפנינו ברמדאן 2022, ויש להכין כלים בכדי להתמודד עם כל אחד מהם בנפרד. תגבור כוחות מג"ב ומשטרה בערים המעורבות ובצירים מרכזיים, למשל, יעזור בכדי להתמודד עם מהומות המוניות, אם יהיו, אבל לא לסכל פיגועים מאורגנים. חדירה מודיעינית לרשתות חמאס, ג'יהאד ודאעש למיניהן עשויה להיות יעילה נגד פיגועים מאורגנים, אבל פחות נגד פיגועי בודדים. לאלו, דרושים אלגוריתמים של בינה מלאכותית, דומים לאלו שהשב"כ השתמש בהם באינתיפאדת הבודדים האחרונה, שיוכלו לנטר במהירות וביעילות איומים שמופיעים ברשתות החברתיות. לעומת זאת, יחידות תגובה מהירה על אופנועים, שהממשלה הנוכחית הקימה, יעילות להתמודדות עם כל סוגי הפיגועים ברגע שהתרחשו, אך לא בהכרח תמנענה את יציאתם לפועל. המשאבים שישנם מוגבלים (אפילו לאחר שראש הממשלה הקצה תקציב נוסף), ותגבור כוחות בכדי להתמודד עם איום מסויים עשוי לבוא על חשבון התמודדות עם איומים אחרים. למשל, מבצע נרחב לאיסוף נשק בלתי חוקי בחברה הערבית, חשוב ככל שיהיה, עלול לבוא על חשבון התארגנות למניעת מהומות בערים המעורבות. כוחות שנערכים לאופנסיבה נגד הטרור והפשיעה לא בהכרח יהיו מוכנים גם להגנה.

חשוב מכל, יש לוודא שברשותנו הלוגיסטיקה המתאימה להגשמת התוכניות. מי שאין לו כזאת, יסיים כמו הצבא הרוסי בשערי קייב. המשטרה, למשל, התלוננה לאחרונה שאין לה מספיק אפודים, קסדות ואמל"ח עבור גדודי מג"ב החדשים, ונאלצה להשלים כאלו מהצבא. בנוסף לכך, צריך לוודא שהאוצר משחרר תקציבים מתאימים לגיוס מילואים. עם זאת, שמיכת המשאבים תהיה תמיד קצרה. כדי שנוכל להתמודד עם איומים ספציפיים ביעילות, צריך לוודא שאנחנו לא נכנסים למלחמות מיותרות ולא מושכים את השמיכה הקצרה שלנו יותר מדי. אם נוכל, למשל, למנוע מהומות המוניות על ידי התנהלות נבונה ונטולת פרובוקציות כלפי הציבור הפלסטיני במזרח ירושלים, הר הבית ויהודה ושומרון, נוכל להשקיע יותר משאבים בהתמודדות עם איומי הטרור הקטלניים יותר. נכון אמנם שאנשי חמאס וג'יהאד מושבעים רוצים לפגוע בישראלים בלי קשר למצב הכלכלי, אולם הקלות כלכליות יכולות לגרום לציבורים רחבים יותר להסס האם להצטרף אליהם. כנ"ל אם נצליח לבדל את הגדה המערבית מעזה ולא להילחם בשתי החזיתות באותו הזמן. בהקשר הזה, דיפלומטיה חשאית ופומבית היא כלי עזר הכרחי למלחמה.

מעל הכל, הציבור צריך להתעלם מצרחנים ודמגוגים למיניהם שקוראים להילחם בכל הערבים באשר הם. כמו כן, יש לצמצם את חזית המאבק ככל הניתן בכדי לחסוך ולרכז כוח, ולדרוש מהממשלה אסטרטגיה ממשית ומשאבים מתאימים להתמודדות עם האיומים.

כדי להשיג פריצות דרך פוליטיות, אין די באסטרטגיה רציונלית: חובה לדעת להשפיע על הרגשות של מי שעומד מולך. בעיתוי הנכון, מחווה רגשית מחושבת היטב יכולה לשבור קירות ולמוסס סלעים. ינשוף אסטרטגי על שימוש נכון ברגשות, מאנוואר סאדאת ועד מנסור עבאס.

בסרט בדיוני על חייו של אברהם לינקולן, סיפר הנשיא האמריקאי הגדול על עברו כממפה שטחי פרא. ארץ השממה, אמר, מלאה במעקשים רבים: ביצות, מתלולים בוגדניים, יערות, הרים, מדבריות. הסייר שרוצה לצלוח את כל אלו חייב לדעת לאלתר דרכי קיצור, לפרוץ נתיבים, לעקוף ולנוע בניגוד למתוכנן. אם ידבק בתוכנית נוקשה שנקבעה מראש – אחת דינו להיכשל. אך בו בזמן, עליו להביט שוב ושוב במצפן שלו ולחקוק בתודעתו את הכיוון הכללי של התנועה, לבל ישכח לאן עליו להגיע. אכן, אפשר להגדיר את אמנות האסטרטגיה כשילוב בין כיוון ברור וקוהרנטי (מה אני רוצה להשיג), לבין אלתור מתמיד בכל הנוגע לדרך ולאמצעים (כיצד לעקוף מכשולים ולהשתמש באופן מיומן במשאבים שיש ברשותי). מבחינה זו, אחד האסטרטגים הגדולים במזרח התיכון היה ללא ספק נשיא מצרים המנוח אנואר סאדאת. זה ידע תמיד להיכן הוא רוצה להגיע – מיצובה של מצרים כמוקד כוח עצמאי, השבת כבודה והחזרת השטחים שנלקחו ממנה – אך אלתר בנוגע לאמצעים: גירוש היועצים הסובייטים, מעבר לגוש המערבי, מתקפת פתע על ישראל, ופריצה למשא ומתן ושלום, ראשון מסוגו, עם המדינה היהודית. יהיה זה מוגזם לומר שסאדאת תכנן את כל הצעדים הללו מראש כרשימה סדורה; חלק מהם היו ללא ספק אלתורים שנבעו מצרכי השעה. אולם בכל נקודה, חישב סאדאת כיצד כל צעד מדיניות ישרת את המטרה הגדולה שלו, וכלכל את מהלכיו בהתאם בלי להיכנע להפרעות, התנגדויות והסחות דעת.

אולם ניתוח רציונלי של מהלכי סאדאת, כפי שעשינו לעיל, משקף רק חלק מהפאזל האסטרטגי שלו. למעשה, מרכיב חיוני, שבלעדיו כל השיקולים והחישובים הרציונליים לא היו עובדים, הוא שימוש מרשים של הנשיא המצרי באמנות שמכונה לעיתים "תיאטרון פוליטי": מחוות סמליות מתוכננות היטב, שנועדו לנהל את רגשות הקהל, למוסס התנגדויות ובכך לכוון את אלו שעומדים מולו לכיוון הרצוי. כך, למשל, הבין שמצרים זקוקה לניצחון סמלי, השבת כבודה במלחמה, בכדי להכין את הציבור והאליטות המצריות לשלום עם ישראל. ובאותה מידה, פיצח את די אן איי הפסיכולוגיה הישראלית – החרדה המתמדת של המדינה היהודית לקיומה – והצליח למוסס את הפחדים הללו באמצעות ביקורו המתוקשר בירושלים. בלי הדרמה של ביקור סאדאת, שהראתה לציבור הישראלי, משמאל ומימין, שהאויב הגדול של אתמול מוכן לא רק להכיר בזכויותיו אלא גם לדבר עמו כשווה אל שווים, סביר שממשלת בגין לא היתה מוכנה לוותר על כל סיני. כמובן, בכדי לנהל רגשות לא מספיק לבצע מחוות סמליות, אלא לדעת לבצע אותן בעיתוי הנכון ובאופן שימקסם את האפקט התקשורתי שלהן. אם סאדאת, למשל, היה מבקר בישראל אבל אומר שוב ושוב לתקשורת שנגרר לביקור בעל כורחו, היה מתמקח בקולניות על פרטי טקס שוליים שנועדו לבטא הכרה חלקית בלבד במדינה היהודית, או מסרב לבקר באתרים סמליים כיד ושם, האפקט הרגשי של הביקור היה נפגע ככל הנראה באופן משמעותי.

הסיפור אינו מוגבל לסאדאת בלבד. ככלל, ניתן לטעון שמחוות רגשיות וסמליות מתוכננות היטב הן חלק חשוב מאד מכל אסטרטגיה מדינית או משא ומתן. אולם למרבה הצער, מעט מאד מדינאים מבינים את חשיבותן, ומעטים אף יותר יודעים להשתמש בהן כראוי. תשוו את הרצון הטוב שנוצר בישראל, למשל, במהלך ביקור המלך חוסיין אצל משפחות הנרצחות לאחר הפיגוע בנהריים, לעוינות שנוצרה עקב חמיצותם של מנהיגים ערבים כחאפז אל אסד, יאסר ערפאת ואפילו חוסני מובארכ. אסד ביקש מהישראלים, בסופו של דבר, בדיוק את מה שקיבל סאדאת. אם היה מיומן כמו הנשיא המצרי בפריטה על רגשותיו של הציבור הישראלי, יתכן מאד שהיה מקבל את מבוקשו. במקום זאת שידרו הוא ושר החוץ שלו עוינות, חמיצות וחשבונאות קטנונית (א-שרע זעם אפילו שצילמו אותו ואת ברק ביחד בחדר כושר במהלך המו"מ), והתוצאות היו כושלות בהתאם. מנגד, אהוד ברק היה פוליטיקאי כל כך גרוע, בדיוק מפני שלא הבין את חשיבותם של כבוד, רגשות וסמליות, והשפיל את שותפיו הפוליטיים הישראלים ובני שיחו הערבים למו"מ שוב ושוב. חשוב להדגיש: אני לא מנסה לטעון שמחוות סמליות יכולות לחולל ניסים, לגשר על פערים מהותיים או על אינטרסים שסותרים זה את זה. המו"מ בין ישראל לפלסטינים, למשל, נכשל בשל סיבות עמוקות בהרבה מחמיצותם ההדדית של ברק ושל ערפאת. אבל אם האסטרטגיה נכונה, הצדדים בשלים להסכם, המחלוקות ניתנות לגישור ומה שמונע את הצעד הסופי הוא חששות הדדיים, אי אמון וחוסר ביטחון, אזי מחווה סמלית מחושבת היטב יכולה לסגור את הפער.

דוגמא מובהקת לכך, הפעם מימינו אנו, היא כניסתה המפתיעה של רע"מ בראשות מנסור עבאס לקואליציה, צעד שהביא (ועוד עתיד להביא) הישגים חסרי תקדים לפוליטיקה הערבית ולציבור הערבי בישראל. כמו סאדאת, גם עבאס הצטייד באסטרטגיה רציונלית להפליא, מחושבת וארוכת טווח, תוכנית הדרגתית שנועדה לפרוץ את הטאבו המקודש לכאורה שמנע ממפלגות ערביות להיכנס לקואליציה ישראלית. כתבתי על האסטרטגיה הזאת ביתר פירוט כאן. אולם חשוב להדגיש שכל מהלכי השחמט הנועזים של עבאס – הפרישה מהרשימה המשותפת, זיהוי המשבר הקואליציוני בישראל, ניצול מצוקתו של נתניהו כדי לקבל "הכשר", ואז שימוש באותו הכשר בכדי לכרות ברית עם יריבי נתניהו – כל אלו לא היו עובדים אלמלא השתמש יו"ר רע"ם בשורה של מחוות סמליות ורגשיות שנועדו לדבר ללבו של הציבור היהודי. אם ננתח את המחוות הללו, נראה עלייה איטית ומתמדת בווליום. ראשית כל הנאום בנצרת, עם דגלי התנועה האסלאמית, שבו התנער מטרור ומאלימות פוליטית; לאחר מכן הנאום בכנסת, עם דגלי ישראל, שבו דיבר שוב על רצונו בשותפות; הביקור בבית הכנסת השרוף במבצע שומר החומות, גינוי פיגועים אפילו כנגד מתנחלים, בניגוד מוחלט לטאבו השורר בחברה הערבית, ולבסוף – הכרה בישראל כמדינה יהודית. כל מחווה בפני עצמה היתה דרמטית מספיק בכדי ליצור קשב בציבור היהודי, אך מתונה מספיק בכדי לא לקרוע את החבל שמחבר בין עבאס לבין הציבור הערבי השמרני והממסד החשדן של התנועה האסלאמית. עבאס עבד בשיטת "1,2,3 ניסיון". בכל פעם שהצליח להתגבר על ההתנגדות בציבור הערבי לאחת המחוות, הגביר מעט את הווליום בכדי לשמר את המומנטום בציבור היהודי. כל זאת תוך כדי ניצול הזדמנויות, הימנעות מטעויות, שיווק של הישגים לציבור הערבי פנימה, ונכונות אמיצה להתגבר על התנגדות פנימית קשה ולעיתים אף אלימה. יש לדרכו של עבאס מתנגדים רבים ומרים, הן בציבור היהודי והן בציבור הערבי, אולם אפילו הם חייבים להודות שתוכניתו הרציונלית לבדה, ללא הממד הרגשי, ככל הנראה לא היתה משיגה את מטרתה. מנסור עבאס, במידה רבה, הוא אנואר סאדאת של הציבור הערבי בישראל.

טקטיקה נכונה של ניהול רגשות יכולה לעזור לא רק להשיג פריצות דרך היסטוריות, אלא גם לשמש צדדים מסוכסכים שעדיין אינם יכולים לסגור את הפערים ביניהם לשם מניעת הידרדרות, קצירת הישגים חלקיים או הכנת הקרקע למהלכים גדולים יותר. גל ברגר, כתב הפלסטינים של כאן 11, אמר בצדק בראיון לפודקאסט עוד יום כי המחווה של גנץ, להזמין את אבו מאזן לביתו הפרטי בראש העין, עוררה התלהבות חריגה בהנהגה הפלסטינית, וסייעה במידת מה לאסטרטגית "צמצום הסכסוך" שגנץ מנסה לקדם. ומי ששואל מה הפלסטינים יכולים לעשות כדי לצאת מהמבוי הסתום, להתחיל לשפר עמדות מול ישראל ולסלול את הדרך לשינוי פוליטי במדינה היהודית, צריך לחשוב לא רק על אסטרטגיה רציונלית אלא גם על מחוות רגשיות. מבחינה זו מחמוד עבאס יכול ללמוד הרבה מאד ממנסור עבאס. מה יהיה, למשל, אם הנשיא הפלסטיני יודיע שהוא מעוניין לנאום בכנסת ולהכיר באופן רשמי בישראל כמדינה יהודית? בעיתוי נכון, לאחר הכנות מדוקדקות ובליווי צעדים מעשיים מתאימים בשטח, צעד כזה יכול לחולל שינוי משמעותי, אם לא דרמטי, ביחסו של הציבור הישראלי לסוגיה הפלסטינית.

ולבסוף, כדי לא להשאיר את הפוסט הזה ברמה התיאורטית בלבד, להלן מדריך הינשוף למחוות רגשיות ברמה הדיפלומטית והפוליטית:

1. בחר עיתוי נכון. ההשפעה של מחווה רגשית עשויה להיות עוצמתית, אולם תמיד תהיה מוגבלת בזמן. יש לבצע אותה בעיתוי שבו דעתו של הצד השני אינה מוסחת, ובהתאמה למהלכים אסטרטגיים ממשיים על הקרקע. עדיף לבצע מחוות כאלו כאשר יש כבר חפיפה מסויימת בין האינטרסים שלך לאלו של היריב – כך השפעתן תהיה מקסימלית.
2. למד את היריב: אלו מחוות רגשיות ישפיעו עליו יותר מאחרות? מה הנקודות הרגישות שלו? האם הוא מחפש כבוד, התחשבות דתית, הבנה לליבו, הכרה בעוול שנעשה בעבר, ערובות לבטחונו, הכרה בסמליו? כל אחת מהנקודות הללו תגזור מחוות שונות.
3. גם למחוות רגשיות יש ווליום. בחר מחוות מתונות יותר בכדי להשיג הישגים טקטיים, ושמור את המחוות הדרמטיות ביותר להזדמנויות אסטרטגיות.
4. הימנע מצעדים שיעימו על המחווה האסטרטגית ויבטלו את ערכה, ובעיקר מ"דיבור כפול". זו היתה אחת מטעויותיו הגדולות ביותר של יאסר ערפאת. אם סאדאת היה מתראיין לעיתון ערבי ואומר שההכרה בישראל היא צעד זמני בדרך להשמדתה, ככל הנראה ביקורו בירושלים לא היה מתקיים, ואם כן – היה יעיל הרבה פחות.
5. יש מנהיגים שנוקטים בטקטיקה של דיבור כפול בכדי לרכך את ההתנגדות בצד שלהם למחווה כלפי היריב. זו טעות. כפי שכתבתי בסעיף 4, דיבור כפול יפחית את הערך של המחווה. כדי להתגבר על התנגדויות תמיד דאג לאבטח את העורף שלך על ידי הכנת השטח מראש. כשאתה מדבר לציבור שלך בשפה שלו אתה יכול לתת דגשים ייחודיים (למשל להסביר כיצד המחווה תשרת את האינטרסים שלו) אך אל תאמר דבר שיסתור את המחווה. אם אין לך אומץ להתגבר על התנגדות, ממילא המחוות שלך יהיו חסרות כל ערך.
6. במלחמה, אסטרטג טוב מתכנן את הקרבות שלו כך שכל אחד מהם יתרום באופן הדרגתי להשגתה של מטרה ארוכת טווח. כך גם בעולם המחוות הרגשיות. התאם את המחוות שלך זו לזו בהתאם למצב בשטח, נצל הזדמנויות וכמו מנסור עבאס – הגבר את הווליום בהדרגה תוך מבט מתמיד לתגובה בשני הצדדים.
7. שכור את הינשוף כיועץ פוליטי בשכר מפולפל 🙂

מדוע היפנים הפסידו בקרב מידווי, שנחשב לאחד מהקרבות המכריעים של מלחמת העולם השנייה, ומה היה קורה אילו היו מנצחים בו? לאחר שכתבנו על המערכה האפית ההיא בפוסט קודם, הגיע הזמן לצלול לתוכה. מה היתה הטעות הגורלית של אדמירל יממוטו, וכיצד הנדסו היפנים את משחקי המלחמה שלפני הקרב כדי לתחזק את האשליות של עצמם? ינשוף צבאי-אסטרטגי חוזר למלחמת העולם השנייה ומפיק לקחים.

בפשיטה על פרל הרבור בדצמבר 1941, נחלה האימפריה היפנית את אחת ההצלחות המזהירות ביותר בתולדותיה. הצי האמריקאי של האוקיאנוס השקט, שהיה אחד מבלמי ההתפשטות העיקריים שלה, נמוג ואיננו. לאחר אותו יום סתווי והרה גורל נמשכה התנופה היפנית ללא מעצור, כפי שהבטיח לקיסר מפקד הצי המשולב אדמירל יממוטו. בהעדר צי אויב רציני, כבשו היפנים במהירות את הפיליפינים, את סינגפור, מלאייה ואינדונזיה, והתקרבו לעבר פפואה גיניאה החדשה ואוסטרליה. אולם אז, הגיע ההאנג-אובר. לאימתם, הקברניטים של הצי היפני גילו כי ההצלחה שלהם בפרל הרבור היתה חלקית בלבד. הצי האמריקאי אמנם נפגע, אך נושאות המטוסים, מכלי הדלק וסדנאות התיקון שלו נותרו ללא שריטה. כך, בעוד החודשים חולפים, הצליחו האמריקאים לרכז כוח הולך וגובר באוקיאנוס השקט. היפנים, לעומתם, לא ידעו כיצד להמשיך הלאה. המשאבים שלהם היו מוגבלים להכאיב. הזמן שיחק לרעתם. הם היו צריכים להחליט כיצד להשתמש במשאביהם המתכלים בכדי לבלום את התקפת הנגד האמריקאית, שתגיע בוודאות ובעוצמה רבה.

אופציה אחת, שמטה הצי בטוקיו דגל בה, היתה לבצר את כיבושיה הנוכחיים של יפן בקו הגנה, ולתת לאמריקאים להתרסק עליו כשיחליטו לתקוף. ההצעה הזאת נדחתה. ראשית כל, היא נראתה לא הירואית מספיק, להגן? זה לא מה שעושים לוחמים. כמו כן, ליפן יהיה קשה לעמוד במלחמה התשה. אופציה נוספת היא לנסות לפלוש לאוסטרליה, במקום כלשהו בקו החוף החשוף והארוך שלה. לכל הפחות, יוכלו היפנים לכבוש את צפון המדינה ולרסק את הכוח האמריקאי באזור. כאן נתקלו היפנים בבעיה מבנית: העוינות בין הצי לצבא. באימפריה היפנית, שני הכוחות המזויינים היו עצמאיים לחלוטין אחד מהשני ותיעבו זה את זה. כצפוי, הצבא לא היה מוכן להקצות את עשרת הדיביזיות הדרושות לכיבוש צפון אוסטרליה. הגנרלים אמרו שהם כבר מחוייבים למלחמה מול סין, ורצו לשמור כוח לאופציה של התקפה על ברית המועצות שנאבקה על חייה מול גרמניה הנאצית.

אופציה שלישית היתה לכבוש את האיים מסביב לאוסטרליה, איי שלמה, פפואה גיניאה החדשה, קלדוניה החדשה ולבסוף סמואה, בכדי לכתר את אוסטרליה ולנתק את קווי הקשר שלה עם ארצות הברית. לרגע קט שקלו גם אופציה רביעית: לפלוש לאוקיאנוס ההודי כדי להתאחד עם גרמניה במזרח התיכון, אבל גם הדפא"ה הזאת נדחתה, במיוחד כשגרמניה הבהירה שהמזה"ת אינו בראש סדר העדיפויות שלה.

לבסוף, וזו האופציה שדגל בה יממוטו עצמו, ניתן להמר על קרב מכריע שני, "פרל הרבור בשידור חוזר". האדמירל הציע לכפות על הצי האמריקאי קרב מכריע במידווי, אי באוקיאנוס השקט שנמצא כאלפיים קילומטרים מהוואי. תוכניתו של יממוטו התקבלה, אבל כבר הדיונים לקראתה היו אמורים להדליק נורות אזהרה. מפקד הצי המשולב לא שכנע את עמיתיו והממונים עליו בצדקת עמדתו באמצעות נימוקים רציונליים, אלא פשוט כפה אותה באמצעות לחץ פוליטי. מבלי לדעת זאת, האמריקאים סייעו לו לעשות זאת, כאשר הפציצו את טוקיו בגיחה אווירית משפילה באפריל 1942. ההלם של "פשיטת דוליטל" חיזק את אלו בממסד היפני שרצו להכריע את ארצות הברית – ובמהירות, באמצעות קרב גדול באוקיאנוס השקט. אפילו יממוטו, יש לציין, לא האמין שיוכל להכריח את ארצות הברית לעזוב את המלחמה, או לכבוש חלקים ממנה. הוא פשוט ציפה שניצחון יפני במידווי יכאיב לה עד כדי כך, עד שתבחר לצאת מהמלחמה ביוזמתה או לשבת עם יפן לשולחן המשא ומתן. האסטרטגיה הזאת כבר נכשלה בפרל הרבור, אבל כמו מהמר, האדמירל התעקש לנסות אותה שוב.

אולם להוותו של יממוטו, מטה הצי הכריח אותו להתפשר בנקודה מסויימת, ולשלב את רעיון הקרב המכריע במידווי עם האסטרטגיה של כיתור אוסטרליה. לפיכך, נאלץ יממוטו לפצל את כוח המשימה שלו, "קידו בוטאי", שהורכב משש נושאות מטוסים. שתיים מהן פרשו מכוח ההתקפה על מידווי וירדו דרומה, בניסיון לכבוש את פורט מורסבי בפפואה גינאה החדשה. כאן חוו היפנים כישלון ראשון. מפקד הצי האמריקאי באוקיאנוס השקט, אדמירל צ'סטר נימיץ, הצליח לעצור את התקדמותם דרומה בקרב ים האלמוגים, בין ה-4 ל-8 במאי 1942. במבט ראשון, תוצאות הקרב נראו כתיקו, אולם למעשה יפן הובסה. האמריקאים איבדו נושאת מטוסים אחת (לקסינגטון) ואחרת (יורקטאון) נפגעה קשה. היפנים, מצדם, איבדו נושאת מטוסים קלה אחת, אבל גרוע מכך – חשפו את שתי נושאות המטוסים הכבדות של קידו בוטאי לפגיעה קשה. כעת, ליממוטו כבר לא היה את כוח המחץ הבלתי מנוצח של שש נושאות מטוסים, אלא ארבע בלבד: עדיין שייטת מרשימה, ללא ספק, אך פחות אימתנית וקטלנית משהיתה.

אם לא היה די בכך, יממוטו החליט לפצל את הכוח שלו עוד יותר. בעוד הוא שלח רבות מהספינות ואת ארבע נושאות המטוסים של קידו בוטאי למידווי, הוא פיצל חלק מכלי השיט שלו לטובת התקפה משנית על האיים האלאוטיים בצפון. בניגוד למה שהיה נהוג לחשוב פעם, המבצע האלאוטי לא היה תוכנית להתקפת הסחה. יממוטו קיווה לתפוס שטח כשהצי האמריקאי עסוק במקום אחר, למנוע איגוף של האימפריה היפנית מצפון ולנתק את קווי התקשורת בין ארצות הברית וברית המועצות.

כך, לקראת סוף מאי 1942 וערב הקרב, סימני האזהרה הלכו והתרבו. התוכנית האסטרטגית של יממוטו היתה סבוכה מדי (החוקרים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי ממליצים לכל מי שמנסה להבין אותה להכין כוס גדולה של אלכוהול חזק במהלך הקריאה). הוא פיצל את הכוח שלו פעמיים, ריכך את אגרוף המחץ של קידו בוטאי, וכדי להוסיף קצף על ביזיון, קרא באופן מוטעה לחלוטין את האויב האמריקאי. בשל מודיעין גרוע, הוא היה בטוח שהאמריקאים לא יודעים היכן הוא נמצא ושנושאת המטוסים יורקטאון נפגעה בים האלמוגים ולא תוכל להשתתף בקרב. למעשה, המודיעין של הצי האמריקאי פיענח את הצופן היפני (J-25), והמתכננים של צבא ארה"ב ידעו היטב שיממוטו מתכנן להתקיף את מידווי. לרוע מזלו של האחרון, מספנות הצי האמריקאי הספיקו לתקן את יורקטאון תוך זמן קצר להדהים, והיא היתה מוכנה להילחם שוב. גם התפקוד המבצעי של קידו בוטאי לא היה אופטימלי. בגלל בעיות טכניות, כוח המחץ העיקרי, בפיקודו של אדמירל נגומו, איחר ביום אחד, ויממוטו לא טרח לשנות את שאר פרטי התוכנית בכדי להתאים אותה ללו"ז החדש. יתר על כן, הספינות היפניות היו רחוקות יחסית זו מזו והתקשו לתמוך אחת בשנייה. יממוטו רצה לפזר אותן בכדי להקשות על גילויין, דבר שהיה הגיוני אלמלא האמריקאים גילו אותן בין כה וכה באמצעות פיענוח J-25.

למעשה, פרשאל וטאלי הראו שהיפנים היו יכולים לחזות חלק מהבעיות הללו בזמן, אילו היו מנהלים משחקי מלחמה רציניים בחודשים שלפני הקרב. משחק מלחמה הוא סוג של תרגיל, שבו מנסים לנבא בעיות אפשריות ומהלכים פוטנציאליים של האויב בכדי למצוא דרכים להתמודד איתם. אולם משחקי המלחמה היפניים היו רשלניים להכעיס, עד לרמת האיוולת, ו"הונדסו" מראש בכדי לאשר את ההנחות המוקדמות של יממוטו. הקצין ששיחק את האמריקאים, שניחש נכונה (פחות או יותר) מה אדמירל נימיץ יעשה בקרב, התחיל לנצח את היפנים, אולם אז התערב יממוטו ואילץ את השופט לשנות את כללי המשחק. ה"טקטיקה האמריקאית" עברה מניפולציה כך שתהיה נוחה יותר עבור היפנים.

מה קרה בקרב עצמו? ראשית כל, יממוטו ונגומו כשלו מבחינה מודיעינית ולא הצליחו לאתר את כוח ההתקפה האמריקאי בכדי להתכונן לקראתו בזמן. נגומו הגיב מיד למודיעין שקיבל, אבל הוא קיבל אותו מאוחר מדי, מפני שהיו לו מעט מטוסי סיור מהדרוש. טעות של אחד מהם, שלא הקפיד על המסלול שהוקצה לו, מנעה את איתור הכוח העויין בזמן. היפנים שילמו את המחיר על זלזול ארוך שנים במודיעין, שגרם להם להקצות מעט מדי מטוסים לצרכי סיור ויותר מדי לצרכי התקפה. האמריקאים, מצדם, איתרו את היפנים באוקיאנוס באופן מושלם, שילוב של מודיעין מקדים מפיענוח הצופן היפני, מזל טוב ומודיעין חזותי איכותי שנאסף על ידי מטוסים בשטח, שחלקם טסו תוך הקרבה עצמית על אדי הדלק האחרונים.

כשנגומו קיבל סוף סוף את דו"ח מטוסי הסיור על מיקומו של כוח ההתקפה האמריקאי, בסביבות 7:40, הוא לא היה בטוח האם מדובר בנושאות מטוסים או בספינות פחותות ערך, והיסס האם לשחרר את כל המטוסים שלו להתקפה מיידית. ממילא, התזמון היה גרוע במיוחד מבחינתו. חצי ממטוסי ההפצצה שלו היו לאחר התקפה על האי מידווי וטרם חזרו. דקות ספורות לפני שקיבל את דו"ח המודיעין, ובניגוד להוראות שקיבל מיממוטו, החליט לשלוח גם את כוח מטוסי העתודה שלו להתקפה שנייה על מידווי. הבסיס האמריקאי על האי היה צרה צרורה, ושלח ארבעה גלים של התקפות נגד קידו בוטאי, התקפות שהיו אמנם בלתי יעילות ביחס, אך שיתקו את הספינות היפניות וסיכנו אותן למשך זמן ממושך. בדיוק כשהמטוסים היו בתהליך של התחמשות, נגומו קיבל את דו"ח המודיעין על כוח המשימה האמריקאי, שכלל אולי נושאות מטוסים. הוא ביטל מיד את הפקודות וציווה על המטוסים להחליף את החימושים מפצצות שנועדו לפגוע בבסיסי קרקע לטורפדו שהיה יעיל נגד נושאות מטוסים. מכאן נקלע לדילמה. בסביבות תשע בבוקר, גל המפציצים הראשון שתקף את מידווי אמור לחזור לספינות, אחרת ייפול לים מפאת מחסור בדלק. אי אפשר להנחית אותם על הספינות כשמשגרים גל מפציצים נוסף. לכן, נגומו עמד בפני שתי אופציות לא אטרקטיביות: הוא יכול לשגר את כל מה שהיה לו בכדי לתקוף את כוח המשימה האמריקאי בזמן, אבל אז ייאלץ לעשות זאת בחופזה, בתוך רבע שעה, בכדי לאפשר לגל המפציצים הראשונים לנחות. במקרה כזה, יתקיף את האמריקאים עם חלק מהכוח בלבד. לחילופין, הוא יכול לחכות עד שגל המפציצים הראשון ינחת, ואז לשגר את מלוא הכוח שלו נגד נושאות המטוסים האמריקאיות. בגלל הדוקטרינה היפנית, שקידשה את עיקרון ריכוז הכוח, נגומו בחר באופציה השנייה. כך, למעשה, אפשר לכוח המשימה האמריקאי להנחית נגדו התקפת מחץ בטרם הגיב.

פעם היה נהוג להניח שהמפציצים האמריקאים השחילו את הספינות היפניות בדיוק לפני ששיגרו גל מטוסים, כשהסיפונים שלהן היו מלאים בכלי טיס מתודלקים ותחמושת מכל הסוגים. כפי שמראים פרשאל וטאלי, התיאור הזה לא מדויק, ומבוסס על זכרונות סלקטיביים של חלק מהמשתתפים בקרב. בפועל, המטוסים היפניים היו מאוכסנים בהאנגרים בבטן הספינות, אבל אכן, הפיצוצים המשניים תרמו מאד להצלחת ההתקפה האמריקאית.

יתר על כן, הצי היפני לא היה ערוך להתמודד מול המפציצים האמריקאים היעילים והאכזריים. מערכות הנ"מ של הספינות עצמן היו מיושנות והתקשו להינעל על מפציצי צלילה מהירים ששינו מהירות בקצב גבוה ותמרנו בשלושה ממדים, אורך, רוחב וגובה. לפיכך, האמריקאים הצליחו להשמיד ארבע נושאות מטוסים יפניות עם כמות גדולה של צוותי אוויר טובים ומאומנים, ושברו את התקווה היפנית האחרונה לנצח במלחמה במהירות. עילית כוח הטייס של הצי היפני עדיין לא הושמדה במידווי, אך תתרסק מאוחר יותר, בקרבות על איי שלמה בשארית 1942 וב-1943. קריטי יותר היה מותם של מאות מכונאים מנוסים. אולם האובדן הכי משמעותי מבחינת היפנים היה של הספינות עצמן: לא רק ארבע נושאות מטוסים מהסוג הגדול והמהיר, אלא כוח שידע להילחם באופן מאורגן ומתואם כאגרוף מחץ של האימפריה. עכשיו, המלחמה הפכה למלחמת התשה, מלחמה שהנבונים מבין הגנרלים היפנים הבינו שאין להם סיכוי לנצח בה.

אפשר להסיק מהסיפור, שהיפנים נכשלו בקרב מידווי בגלל שילוב של אסטרטגיה וטקטיקה גרועה (פיצול הכוח, משחקי מלחמה מהונדסים) בעיות מבניות וטכנולוגיות (חוסר יכולת להחליט על אסטרטגיה קוהרנטית בגלל מערכת קבלת החלטות שבורה ומבוזרת, מערכות נ"מ מיושנות, מחסור במטוסי סיור) וטעויות קשות של יממוטו ונגומו ביום הקרב. האמריקאים ניצחו בגלל יכולות מודיעיניות ומבצעיות עדיפות, בשילוב מנה גדושה של מזל טוב. כאן כדאי לשאול, האם קרב מידווי היה נקודת מפנה? אם היפנים היו מצליחים לנצח בו, האם יש סיכוי שגורל המלחמה כולה היה משתנה? האם יתכן שיפן היתה מנצחת את ארצות הברית, או לפחות מצליחה לצאת מהקונפליקט בלי להתרסק באופן מוחלט? כפי שקובעים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי, התשובה לכך ככל הנראה שלילית. גם אם היפנים היו מצליחים לכבוש את מידווי, קשה מאד להאמין שניצחון טקטי כזה היה גורם להם לנצח במלחמה כולה או אפילו מונע מהם להפסיד. הם לא היו יכולים באמת "להמשיך הלאה" ולכבוש את הוואי. לא היתה להם את הלוגיסטיקה להביא כ-45,000 חיילים מהצבא לכיבוש שטח כל כך רחוק ממרכזיהם הצבאיים והתעשייתיים, ובוודאי שלא לתספק אותם, וזה אפילו אם נתעלם מהכוח הצבאי האמריקאי המשמעותי מאד שהיה באיים ובקושי להנחית כוחות מהים על חופים מבוצרים. אולי יפן היתה יכולה לפלוש לחוף הצפוני של אוסטרליה, אבל זה לא היה מעניק לה יכולת לכבוש את כל היבשת או להשתלט על מרכזי ייצור גדולים. בסופו של דבר, העובדות נותרו בעינן: הכוח התעשייתי האמריקאי היה כל כך עדיף על זה היפני, עד שבמוקדם או במאוחר אמריקה היתה משיגה יתרון מכריע במלחמה ומורידה את האימפריה היפנית על ברכיה. מלחמתה של יפן היתה, ככל הנראה, אבודה מראש. 

הפעם, ינשוף פוליטי-מדיני לוקח צעד אחורה מקלחת הבחירות, כדי ללבן עבורכם את כללי היסוד האסטרטגיים של העולם הפוליטי. בין היתר, נכיר את כשל הערבוב האסטרטגי, מיקס של דרכי פעולה שמשאיר אותך עם החסרונות של כולן ללא היתרונות, ונראה כיצד הוא הכשיל בעבר קצינים יפנים מהפכנים, בדיוק כפי שהוא ממעיד היום את מנהיגי הרשימה המשותפת.

מכל ההגדרות הרבות למונח "אסטרטגיה", האהובה עלי ביותר היא זו של ההיסטוריון ג'ון לואיס גאדיס. אסטרטגיה, כותב גאדיס, היא התווך המגשר בין מטרות – שמטיבן הן בלתי מוגבלות – לאמצעים, שכורח המציאות תמיד הופך אותם למוגבלים. מנהיגים של מדינה, למשל, יכולים לרצות לכבוש לעצמם אימפריה, לשפוך סכומים אדירים על פרוייקטים מגלומניים של בנייה, לנהל מדיניות חברתית וגם להוביל במירוץ לחלל. אלא שהמשאבים של רוב המדינות מוגבלים מדי בכדי להשיג את כל המטרות הללו בעת ובעונה אחת, ולפיכך צריך לתעדף אותן: לנסות להשיג את מה שאפשר, לדחות מטרות פחות חשובות ולוותר על מטרות לא ריאליות. אסטרטגיה היא התורה שמלמדת אותנו כיצד לתעדף, וחשוב לא פחות, כיצד להשיג את המטרות שהחלטנו שהן ריאליות לאור המשאבים שיש בידינו. כל אסטרטגיה שלא מתחשבת במוגבלותם האינהרנטית של משאבים, נדונה לכישלון ולרוב מובילה את הוגיה לחורבן, ולא משנה כמה המטרות נראות להם "הכרחיות". חלק ממנהיגיה של יפן בשנות השלושים האמינו באמת ובתמים שאם הם לא ירחיבו את האימפריה שלהם עד בלי די, כבודה של המדינה יירמס בעפר, תלותה בסחר בינלאומי תהפוך אותה ל"מעצמה מדרגה שנייה" ועצם קיומה יועמד בסימן שאלה. גרמניה, בשתי מלחמות העולם, ניסתה להילחם בשתי חזיתות בעת ובעונה אחת, למרות שמשאביה הפכו את המשימה למסוכנת להפליא עד בלתי אפשרית. גם בפוליטיקה דמוקרטית, אסטרטגיה פירושה תיעדוף מטרות ודרישות בהתאם לכוח הפוליטי שלך, לא רק מספר מנדטים אלא גם יכולת הסחיטה והתמרון שלך בין הגושים. ככל שהדרישה שלך יותר "כבדה", יקרה וכואבת לשאר השחקנים הפוליטיים, כך תצטרך יותר כוח בכדי להתעקש עליה בהצלחה. בצלאל סמוטריץ', למשל, לא יוכל לדרוש מדינת הלכה, או אפילו איסור יחסי מין להטב"יים, עם שישה מנדטים. לעומת זאת, יתכן שיוכל לדרוש הכשרה בדיעבד של מאחזים. עם חמישה עשר מנדטים ביחד, יכולות המפלגות החרדיות לדרוש כסף לישיבות ולמערכות חינוך נפרדות ולבלום יוזמות לנישואים אזרחיים, אבל לא לחוקק איסור נסיעה בשבת. בפוסט ישן שכתבתי כאן על החמאס, טענתי שבעולם האמיתי, "מתינות" אינה מכתיבה בהכרח ויתור אידיאולוגי-עקרוני על מטרות מרחיקות לכת, אלא הבנה שמחיר הגשמתן גבוה מדי או לא ריאלי (לפחות לעת עתה) ולכן יש להתפשר עליהן בפועל.

כמובן שזו רק ההתחלה. גם מי שמכיר במגבלות יכולותיו, יכול ליפול לאינספור בורות אסטרטגיים אחרים, חלקם חמקמקים וסמויים מן העין. אחד מהמעניינים שבהם הוא כשל שאני מכנה "הערבוב האסטרטגי". לכל דפא"ה אסטרטגית בעולם האמיתי יש, מדרך הטבע, יתרונות וחסרונות. חלקם נובעים מעצם התיעדוף: אם מדינת רוריטניה, למשל, בוחרת להגדיל את תקציב הביטחון על חשבון תקציב הרווחה, היא תוכל אולי להגשים מטרות אסטרטגיות בזירה הבינלאומית, אך באותו הזמן תסבול מפערים חברתיים ואי יציבות פנימית. לעומת זאת, אם תגדיל את תקציב הרווחה על חשבון תקציב הביטחון, ייתכן שתיאלץ להיענות לסחיטה פוליטית של מדינות אחרות שתפגע בהתפתחות הכלכלית שלה בטווח הארוך. דא עקא, שבשל לחצים פוליטיים, דינמיקה בירוקרטית, קוצר ריאות או חישוב מוטעה, מדינות עשויות לבחור בנתיב אסטרטגי מסויים, אך באופן מהול ומעורבב עם אסטרטגיה סותרת. בדוגמא ההיפותטית שלנו, נניח שבגלל תיקו פוליטי בין שר הרווחה לשר הביטחון בקבינט של רוריטניה, הממשלה מחליטה להגדיל קצת את תקציב הביטחון, וקצת את תקציב הרווחה. במקרה כזה, שני התקציבים לא יספיקו בכדי להשיג את המטרות. הצבא הרוריטני עדיין לא יהיה חזק מספיק בכדי להרתיע את האויבים מסביב, ומערכת הרווחה אמנם תגדל, אך לא באופן מספק בכדי למנוע חוסר יציבות חברתית. כך, הרוריטנים גם יאכלו את הדגים המסריחים וגם יגורשו מהעיר, גם יאלצו להיכנע לסחטנות פוליטית של המדינות השכנות וגם להתמודד מול אי יציבות פנימית. במילים אחרות, ערבוב בין אסטרטגיות סותרות עשוי למנוע ממך את היתרונות ולאלץ אותך לסבול מהחסרונות של שתיהן גם יחד.

אחת הדוגמאות המעניינות יותר של "ערבוב אסטרטגי" היא פרשה שעסקתי בה בספרי בוגדים למען המולדת – המורדים הפטריוטים של יפן. ב-26 בפברואר 1936, קצינים יפנים מרדו בממשלה, רצחו כמה מראשיה, כבשו את מרכז טוקיו ודרשו מהמנהיגים הנותרים לשתף איתם פעולה ברפורמות מהפכניות גורפות. בפני המורדים עמדו שתי אסטרטגיות אפשריות. אחת היתה לזעזע את המערכת, מסורת ארוכה מאד בפוליטיקה היפנית. פירושו של דבר: לצאת לפעולת גבורה התאבדותית נגד הממסד שתעורר סימפטיה גם בקרב מתנגדיהם, לרצוח כמה אנשים בכירים ולקוות שההלם יעשה את שלו ויעודד את המערכת לבצע רפורמות. אסטרטגיה שנייה היתה לבצע הפיכה צבאית מלאה ולהשתלט על המדינה. הבעיה היתה, שהאסטרטגיות הללו סתרו זו את זו באופן משמעותי. לפי הקודים המקובלים ביפן, קצין שרוצה לבצע פעולת גבורה בכדי לזעזע את המערכת, צריך לסכן רק את עצמו ואת חבריו ולא לגרור למרד חיילים חפים מפשע. לעומת זאת, מי שרוצה לבצע הפיכה צבאית של ממש, חייב לשנע חיילים במספר גדול. מורדי פברואר היססו בין שתי האסטרטגיות, ובסוף בחרו את הרע שבכל העולמות. הם הפעילו יותר מאלף חיילים להפיכה צבאית, אבל לאחר מספר התנקשויות בבכירים, פשוט עצרו וקיוו שהפיקוד הצבאי ינצל את הזעזוע בכדי לבצע רפורמות. לרוע מזלם, השימוש הנרחב בחיילים עורר עוינות נרחבת כנגדם אפילו בקרב תומכים פוטנציאליים, ההתנקשויות בבכירים הרגיזו את הקיסר, וההיסוס "ללכת עד הסוף" עם ההפיכה מנע מהם להשתלט על הארמון ולהחליף את המשטר בכוח. התוצאה היתה קריסה מביכה לאחר ימים ספורים בלבד.

ומהיסטוריה לאקטואליה. מאז שהרשימה המשותפת החליטה לסטות, ולו במידת מה, מהקו של בל"ד ולהיכנס באופן חלקי ומהוסס למשחק הפוליטי הכללי, היא לוקה בכשל קלאסי של ערבוב אסרטגי. במצב הפוליטי הנוכחי, מפלגה ערבית יכולה לנקוט בשלוש אסטרטגיות, פחות או יותר: 1. אסטרטגיה בלד"יסטית שלמעשה אינה אסטרטגיה כלל – לתעב את שני הגושים (שינוי וביבי) במידה זהה, ולסרב לשתף פעולה איתם, אלא אם ימלאו את דרישותיה המקסימליות של בל"ד לרבות ביטול אופיה היהודי של המדינה. לשיטתה של בל"ד, ה"זכויות" של ערביי ישראל הן טבעיות, ולכן צריכות להינתן להם בכל מקרה בלי קשר למקח וממכר פוליטי. זה למעשה הכשל הקלאסי שדיברנו עליו בתחילת הפוסט: התמקדות במטרות מרחיקות לכת בלי להתחשב בכך שהאמצעים הזמינים אין בהם די בכדי להשיגן. בל"ד היא המייצגת המובהקת ביותר של האסטרטגיה הזאת, אולם יש לה תומכים גם בתוך חד"ש. 2. אסטרטגיה רע"מיסטית: לתמרן בין שני הגושים, שינוי וביבי, בכדי להשיג כמה שיותר משניהם. היתרון באסטרטגיה הזאת הוא יתרונו של לשון המאזניים שמסוגל להעלות את מחירו כי הוא אינו בכיס של אף אחד מהצדדים. החיסרון בראייה ערבית, מלבד האפשרות להישאר קירח מכאן ומכאן, הוא הצנעה של דרישות לאומיות ו"זכויות לגיטימיות" אחרות. חיסרון נוסף הוא הצורך לבלוע שיתוף פעולה עם גורמים בעייתיים מבחינה ערבית, כמו ביבי ומפלגות ימין אחרות. 3. אסטרטגיה שמאלית: להיות מחוייב לחלוטין לגוש אנטי-ביבי. היתרון עשוי להיות שותפות כלשהי בשלטון במקרה שמתנגדיו של נתניהו ירכיבו ממשלה, סיכון קטן יותר מבחינת דעת הקהל הערבית, ותוחלת כלשהי להשיג ויתורים גם בעניין הפלסטיני. החיסרון הוא אובדן יכולת המיקוח. מי שנמצא בכיס של גוש אחד בלבד, באופן טבעי מחירו יורד.

הבעיה של הרשימה המשותפת, היא שהיא מערבבת בין שלוש האסטרטגיות הללו, ולכן סובלת מהחסרונות של שלושתן בלי להנות מהיתרונות. מצד אחד, היא עדיין דבקה בקו של בל"ד בנושאים מהותיים: הסירוב לחתום עם הסכם עודפים עם מרצ, ההיסוס להמליץ על יאיר לפיד, וכן פרובוקציות שמשניאות אותה גם על גוש השינוי, כגון ההתחכמות במהלך השבועה או הסירוב להישאר במליאה במהלך שירת ההמנון. עם זאת, היא התרחקה מהקו הבל"דיסטי מספיק בכדי לאבד את תחושת ה-feel good והטוהר המוסרי. איימן עודה עושה קולות של עצמאות ו"אני לא בכיס של אף אחד" (מי שזוכר מבחירות 2015: "נתניהו עומד בראש המחנה הלאומי, לבני והרצוג בראש המחנה הציוני, ואנחנו – המחנה הדמוקרטי"), אך למעשה אין לו יכולת אמיתית לתמרן בין הגושים. כך הוא סובל מחסרונות האסטרטגיה הרע"מיסטית, חוסר יכולת להיכנס באמת ובתמים לגוש השינוי, בלי להנות מהיתרונות שלה – אפשרויות מיקוח בין הגושים. זאת בעוד ששאריות הרטוריקה הבלדיסטית משניאה אותו על כל המפלגות הציוניות, אך לא מספיק בכדי להגן על עצמו מהאשמות בגידה במגזר הערבי פנימה.

בקיצור, הרשימה המשותפת בוחרת בנתיב האסטרטגי הגרוע ביותר שאפשר לדמיין. עם זאת, לאור זהותם של האנשים שמנהיגים אותה – מיקס של פעילים קומוניסטיים עם מנטליות של הפגנות זועמות ואנשי אקדמיה, אולי אין להתפלא על כך. מי שמגיעים מחוגים חברתיים שמעריכים יותר מכל עקביות אינטלקטואלית, ליבון רעיוני וטוהר מוסרי, אינם כשירים לשחק במשחקי הכוח האסטרטגיים, שהם מצפן ההישרדות בעולם הכרישים הפוליטי.     

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה כדי "לטפל בעניין לאומי." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי ביניהן. כיצד יש להבין את ההסכם הזה? אם נתרחק לרגע מאירועי היום ונתבונן עליו בהקשר היסטורי ארוך טווח, נוכל לראות תמונה מעניינת למדי, ואולי להבין את השינויים האסטרטגיים במזרח התיכון. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה. בלי להסתיר את שביעות הרצון שלו, הוא אמר לשרים שהוא "הולך לטפל בעניין לאומי דחוף" וש"תיכף ידעו מדוע עזב." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי, שלישי במספר בין המדינה היהודית לשכנותיה הערביות. תמורת נורמליזציה מלאה עם אבו דאבי התחייבה ישראל לדחות את סיפוח הגדה המערבית, וככל הנראה גם לאפשר לעולי רגל מוסלמים להגיע להר הבית תחת חסותו של האמיר. מוקדם עוד לפרש את ההתפתחויות החדשות לעומק, אבל אפשר להציע כמה הערות ראשוניות.

במאמרו החשוב על אסטרטגיית העל של מדינת ישראל, זיהה ההיסטוריון יגיל הנקין שתי אסכולות עיקריות במדיניות המזרח תיכונית של ממשלות ישראל לדורותיהן. האסכולות הללו, שהתחלפו ביניהן מדי כמה עשרות שנים, לא חופפות בהכרח לקו השבר בין ימין ושמאל, וממשלות אימצו אחת מהן או החליפו אותה באחרת בלי קשר הכרחי לזיהויין האידיאולוגי הרשמי. האסכולה הראשונה, המזוהה בעיקר עם דוד בן גוריון, גרסה כי ישראל צריכה להיעזר במעצמות חיצוניות, אך לא להיות תלויה יתר על המידה במעצמה אחת ספציפית. במקביל, שאפה מדיניות זו לשלום עם מדינות ערב, אולם בזהירות ובלי להעלות נושא זה לראש סדר העדיפויות. הסכמי שלום, גרסו בן גוריון ויורשיו האידיאולוגיים, אמורים לשקף זהות אינטרסים שכבר קיימת בין ישראל לבין שותפותיה, ולא לשנות את המציאות או ליצור מצב חדש. לכן, סירב בן גוריון לוותר על חלקים מהכינרת או מהנגב עבור הסכמי שלום או אי לוחמה עם סוריה ומצרים, מפני שאלו נתפסו בעיניו כארמונות חול לא יציבים שאינם מצדיקים ויתור על נכסים קשיחים. מאותה הסיבה בדיוק, הסתפקה האסכולה הזאת, לעיתים קרובות, ביחסים חשאיים ולא רשמיים עם מדינות ערביות, מוסלמיות או אפריקאיות, מכיוון שזהות האינטרסים בפועל חשובה יותר משלום רשמי. במילים אחרות, הסכם יהיה סוף תהליך ולא ראשיתו.

התפיסה השנייה, שהחלה להתפתח בשנות השבעים, נבדלה מקודמתה בשני מדדים מרכזיים. ראשית כל, בשל השינויים הגיאופוליטיים אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל הפכה להיות תלויה במעצמה זרה, ארצות הברית, וכושר התמרון שלה הוגבל. ממשלת רבין הראשונה וממשלת בגין שהגיעה אחריה שאפו להסכמי שלום, אך לא כמשקפי מצב קיים אלא כמייצרי מציאות. יגיל הנקין טוען שבעת חתימת הסכם השלום עם מצרים, שררה סתירה מסויימת בין התפיסות של הצדדים. המצרים פירשו את ההסכם ככלי גיאו-פוליטי שיסייע להם להשיג אינטרסים קשיחים (החזרת סיני, הידוק הברית עם ארצות הברית), ואילו הישראלים ראו בו מנוף לפיוס בין העמים, ואולי בין המדינה היהודית לעולם הערבי בכלל.

מאז, התערבבו שתי האסכולות זו בזו. האסכולה שדגלה בהסכמים כמייצרי מציאות הצליחה אמנם, באופן מוגבל אך משמעותי, עם מצרים, אך נכשלה כישלון חרוץ עם לבנון והפלסטינים. "הסכם השלום" עם נשיא לבנון, באשיר אל-ג'ומאייל, נפל לא רק כי נישא על כידוני צה"ל, אלא מפני שהוא לא שיקף ולא התאים למציאות הפוליטית בלבנון. לכן נעלם ונמוג ברגע שכידוני צה"ל התרחקו. אפשר לדון באריכות בסיבות לכשלונו של הסכם אוסלו, ובשאלה מי נושא באשמה לכך. אבל גם אלו שמטילים את האשמה על ישראל, גם אלו שמטילים את האשמה על הפלסטינים או (כמוני) על שניהם, ייאלצו להודות כי הסכם אוסלו היה קשה במיוחד ליישום בדיוק בשל הפער בינו לבין המציאות בשטח (התרחבות ההתנחלויות, פיגועי חמאס) ובין הציפיות של הצדדים בנושאי הגבולות, ירושלים וזכות השיבה. לעומת זאת, הסכם השלום עם ירדן, שנחתם אף הוא בתקופת ממשלת רבין השנייה, היה דוגמא מובהקת לחוזה ששיקף את המציאות בשטח, קרי שיתוף פעולה דה-פקטו וזהות אינטרסים ארוכת-שנים בין הצדדים.

בראייה של אסטרטגיית על, המתווה האזורי שביטא את אסכולת "ההסכם המייצר" באופן המובהק ביותר נקשר ביוזמת השלום הסעודית/ערבית של 2002.  לפי תפיסה זו, שהפכה להיות לאבן יסוד באסטרטגיה של השמאל והמרכז הישראלי, הסכם עם הפלסטינים יהיה טריגר או מנוף שייצור מציאות חדשה בשטח, ויביא להסכמי שלום עם כל מדינות ערב בבת אחת. פתרון הסכסוך עם הפלסטינים, שניצב לשיטת חסידי תפיסה זו במרכז העימות הישראלי-ערבי, יפתור באופן אוטומטי את רוב הבעיות האחרות. עד לכשלון הסופי של השיחות עם הפלסטינים בסוף כהונתו של ראש הממשלה אולמרט, היה במתווה זה היגיון מסויים. אולם ברגע שהמו"מ עם הפלסטינים נתקע סופית (ולא משנה באשמת מי) הוא הפך בהדרגה לחזון אוטופי ומנותק מהמציאות האסטרטגית במזרח התיכון.

וכאן אנחנו חוזרים להסכם השלום הממשמש ובא בין ישראל לאיחוד האמירויות. ביממה האחרונה, מבקרים רבים אמרו שאין רבותא בהסכם, מפני שהוא בסך הכל נתן חותמת כשרות פורמלית לשיתוף פעולה חשאי למחצה שהתקיים במשך שנים רבות. לישראל ולאיחוד האמירויות, אחרי הכל, אינטרסים משותפים רבים, הן בחסות אמריקאית, הן במאבק באיראן והן בשת"פ כלכלי וטכנולוגי, וההסכם בסך הכל מבטא אותם. הם צודקים כמובן, וזה בדיוק ההיגיון בהסכם משקף לפי האסכולה הישנה של בן גוריון, שנתניהו מצטייר כאן כתלמידה הנאמן. חלק ממבקרי ההסכם מימין, בעיקר ראשי מועצת יש"ע, תהו מדוע יש לשלם במטבע קשה (דחיית הסיפוח או ביטולו) על הסכם שממילא משקף אינטרסים קיימים. הם עיוורים לכך שגם בהינתן אינטרסים משותפים, איחוד האמירויות היתה חייבת ויתור מסויים מישראל בכדי להתגבר על מכשולים משלה בדעת הקהל המקומית והכלל-ערבית. אולם אין ספק שויתורים אלו שוליים לחלוטין. ישראל, אחרי הכל, אינה נדרשת להחזיר שום שטח, אלא רק להוציא מהמגרש את העז (או שמא הגמל) שהכניסה אליו בעצמה לפני חודשים ספורים.

גם אלו ששואפים לסיום הכיבוש ולהתפייסות עם הפלסטינים, ואני ביניהם, חייבים לתהות האם ההסכם עם איחוד האמירויות לא משנה את כללי המשחק. בעבר, ניתחתי כאן בהרחבה את הסיבות לכישלון ההיסטורי והמתמשך של התנועה הלאומית הפלסטינית. טענתי שהמנהיגים הפלסטינים לדורותיהם הסתנוורו מתמיכה בינלאומית שהיתה מספיקה בכדי להשלותם שיוכלו לכפות על ישראל ויתורים מופרכים בעיניה, אך לא חזקה דיה בכדי לכפות על ישראל לעשות זאת בפועל. כתוצאה, הפלסטינים שקעו בהדרגה בנראטיב צדקני, קורבני, בטלני ומנוון של "זכויות לגיטימיות" שמישהו צריך להעניק להם על מגש של כסף רק כי "מגיע להם". ההסתמכות הנוכחית על BDS, בית הדין הבינלאומי בהאג וארגונים בינלאומיים אחרים, אינה אלא אשליה ממכרת שעתידה להתנפץ כמו כל קודמותיה. אולי, הסכם השלום עם האמירויות הוא התחלה של דרך חדשה. במקום לתלות כל התקדמות אזורית בעקשנות הפלסטינית, ובכך לעודד אותה, אפשר להתחיל ולייצר הסכמים עם מדינות ערביות בפריפריה ולעבור בהדרגה למרכז, מאיחוד האמירויות, עבור בבחריין ועומאן ועד סעודיה. כך, בהדרגה, תוכל ישראל לשלול מהפלסטינים את בסיס התמיכה שלהם, להוריד אותם מהעץ של "הזכויות הלגיטימיות" וליצור מרחב גמישות שיוכל להוביל בעתיד להסכם כלשהו. בינתיים, כצפוי, משחק אבו מאזן את "דובי לא לא" וממשיך להפריח לאוויר קלישאות שחוקות על ה"בגידה בעם הפלסטיני" בלי ליזום שום מהלך עצמאי משלו.

אבל בסופו של דבר, וגם את זה יש להדגיש, שום הסכם שלום עם מדינה ערבית חיצונית לא יפתור את הבעיה האסטרטגית הבסיסית של ישראל, כיצד להתמודד עם מיליוני פלסטינים בגדה וברצועה. המצב של "לא לבלוע ולא להקיא" יכול להימשך זמן רב, אך לא לעד, ובסופו של דבר תיאלץ ישראל לבחור בין מתווה מדורג להענקת אזרחות ובין הקמת ישות מדינית פלסטינית מסוג כלשהו. למרבה הצער, פיתרון כזה ייאלץ להמתין להנהגות חדשות, וגמישות יותר, בשני העמים גם יחד.