לאחרונה, קצף ג'מאל זחאלקה על סתיו שפיר מעל בימת הכנסת על שאינה אומרת לו שלום במסדרון – הביטוי העליון של חטאי מפלגת העבודה והתנועה הציונית לדורותיה. בתגובה, האשימה אותו שפיר בשיתוף פעולה עם קומבינות מושחתות. הלוואי והיא היתה צודקת. מהן שתי הדרכים שעומדות כעת בפני הרשימה המשותפת, אם היא מעוניינת לצאת מהמלכוד שבו היא נתונה? האם היא באמת חייבת להיות בכיס של השמאל הציוני? ומה יהיה על "הברית עם המזרחים" ועל קסמיה המפתים של המחלקה ללימודי תרבות? ינשוף פוליטי-מדיני על תגרנים, סוחרים ובעלי ברית אסטרטגיים.

לפעמים, יש אנשים שנעלבים עמוקות כשלא אומרים להם שלום במסדרון. אחת מהנשמות הרגישות הללו הוא חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה מהרשימה המשותפת, שהתפרץ על סתיו שפיר מעל בימת הכנסת בעוד מקרה של התקף זעם לא ספונטני במיוחד. חברת הכנסת הצעירה של מפלגת העבודה, שלא אמרה שלום לזחאלקה כיאות וכמקובל, נאלצה לשמוע שהיא "גזענית של התעלמות, גזענית של השתקה", ובו בזמן להאזין למגילה הארוכה והידועה של עוולות הציונות ומפלגת העבודה לדורותיה. זחאלקה נשא את הנאום בתגובה לטענותיה של שפיר, שרה"מ נתניהו הציע קומבינה מלוכלכת לרשימה המשותפת. הוא יעביר 900 מיליון שקלים לרשויות הערביות (שהועברו בפועל כדי למנוע שביתה), בתמורה להיעדרות של חלק מחברי הכנסת הערבים בהצבעה על מתווה הגז. לבסוף, הרשימה המשותפת הצביעה נגד המתווה, ולא ברור על אלו שמועות שפיר הסתמכה. אולי היו דברים בגו, לפחות מבחינת נתניהו: ראש הממשלה הרי נפגש עם חברי הכנסת של המשותפת זמן קצר קודם לכן כדי לדון בהעברת הכספים, ולא מן הנמנע שעסקה כזאת הוצעה בחדרי חדרים. ככל הנראה, אנשי המשותפת סירבו, ונתניהו בכל זאת העביר את הכסף כדי למנוע שביתה ברשויות הערביות.

סתיו שפיר האשימה את הרשימה המשותפת בשיתוף פעולה עם השחיתות של ממשלת הימין, ונשבעה לחשוף קומבינות מימון מהסוג הזה ולא משנה מאיזה צד הן מגיעות. מכיוון הרשימה המשותפת, מגיעים קולות הולכים וגוברים של תהייה, האם כדאי להתחיל לשתף פעולה עם הימין במקום עם השמאל, לפחות באופן נקודתי, כאשר הדבר תואם לאינטרסים הערביים. עבד אבו שחאדה הזכיר את הרעיון הזה במאמר שהתפרסם בשיחה מקומית. אחרים לא היו גלויים כל כך, אבל הרמזים שמרחפים בחלל האוויר מתחילים להיות עבים כמו פיל. בנאום שלו בכנסת, אמר ח"כ זחאלקה כי הגירוש, הנישול והנכבה התבצעו לא על ידי הימנים שצועקים "מוות לערבים" אלא על ידי השמאלנים ששרים "הבאנו שלום עליכם". הימין, הוסיף, לפחות בנה את ההתנחלויות שלו לצד הכפרים הפלסטינים ולא במקומם, לעומת קיבוצי השומר הצעיר שנבנו על חורבות של כפרים ערביים. כמה נשמות טובות מקרב יהודי בל"ד, כמו למשל המתרגמת אורלי נוי, התיישבו בעמדת הפרשן המוסמך של דברי זחאלקה, והבהירו לקהל הקוראים כי ה"משמעות העמוקה" של דבריו היא לא העדפה לימין, אלא התנגדות לממסד הציוני באשר הוא. למרבה הצער, זה לא מה שזחאלקה אמר. כל מי ששומע את הנאום שלו, מבין מיד את הסאב-טקסט. הימין גרוע פחות מהשמאל מנקודת מבט ערבית, ולפיכך אין לשלול אפשרות של שיתוף פעולה איתו.

אנשים ציניים עלולים לומר שבל"ד היא ממילא מפלגת ימין לאומני ערבי, ולפיכך שיתוף הפעולה שלה עם הימין, בעניין מתווה הגז או בנושאים אחרים, הוא בסופו של דבר מובן מאליו. אבל אני לא רוצה להיות ציני היום. אולי זה יפתיע כמה מהקוראים, אבל אני באופן אישי אברך על שיתוף פעולה בין המפלגות הערביות לימין, אפילו אם הדבר מנוגד לאינטרסים הפוליטיים המיידיים שלי. המיעוט הערבי הופלה וקופח במהלך השנים, גם על ידי ממשלות מפלגת העבודה (פרט לממשלת רבין), ואם נציגיו מסוגלים להשיג עבורו הטבות באמצעות שת"פ עם הימין, אין לאף אחד זכות לומר להם לא. למעשה, שיתוף פעולה כזה אינו בלתי אפשרי מבחינה תיאורטית. נתניהו, שנאלץ להתנהל עם קואליציה צרה של 61 חברי כנסת, ישמח לשיתוף פעולה בצמתים קריטיים, וסביר להניח שיהיה מוכן לשלם עבורו. בראשות הבית היהודי עומד נפתלי בנט, שלמרות עמדותיו הימניות-אמוניות אינו חשוד בשנאת ערבים, ואף תומך בשוויון אזרחי. הוא בוודאי יהיה מוכן לתת תקציבים ויתר הטבות לציבור הערבי, תמורת מחיר הולם בסוגיות שחשובות לו. אפשר לתמוך בו בהצבעות מסויימות, למשל, תמורה לפתרון בעייתם של בתי הספר הכנסייתיים, סוגיה כאובה שלא מרבים לדבר עליה בתקשורת היהודית. גם ש"ס הוכיחה בעבר שהיא מסוגלת לספק סחורה לציבור הערבי תמורת תמיכה פוליטית. המפלגה היחידה שבאמת אינה ברת שיח מנקודת ראות ערבית היא ישראל ביתנו, והיא דווקא נמצאת באופוזיציה.

באופן אירוני, תגרנות פוליטית שכזאת, שתמצב את הערבים בעמדת מיקוח מול המחנה הציוני מחד וקואליצית הימין מאידך, תשפר את מצבה של הרשימה המשותפת גם מול מפלגת העבודה. אם ירצה יצחק הרצוג את אצבעותיהם של חברי הרשימה המשותפת במאבק על מתווה הגז, למשל, יתכבד וייתן תמורה – למשל, תמיכה במאבק הערבי נגד הריסת בתים בדהמש או בכפרים הבלתי מוכרים. בניגוד למקובל בקרב הרשימה המשותפת ותומכיה, מחדליה (הראויים לכל גינוי) של מפלגת העבודה בעניין זה אינם נובעים מגזענות, אלא פשוט מחוסר תשומת לב. יכולת הקשב של פוליטיקאים היא מוגבלת. אם הציבור הערבי יסחר בתמיכתו ובכוחו הפוליטי, מפלגת העבודה תיאלץ להקשיב לו ולהירתם למאבקיו; לא לשם שמיים, אלא למען האינטרסים שלה עצמה.

הבעיה היא, שהרשימה המשותפת אינה מסוגלת ואינה יכולה לנהל אסטרטגיה של תגרנות פוליטית. הקולות שקוראים לעשות זאת עדיין אינם מסוגלים לדבר מפורשות, ולא בכדי. הפוליטיקאים הערביים, ובמיוחד אנשי בל"ד, עדיין כבולים יותר מדי בדוגמות נאצריסטיות, מיני להגים ולחשים על "זכויות לגיטימיות", "מיעוט ילידי", "התנגדות" ו"מאבק בממסד". גם אם גורמים ברשימה המשותפת יחליטו להתחיל לפתוח את החנות ולעשות עסקים עם הימין, מה הם יוכלו לתת לבנט ונתניהו? האם יתמכו בהעברת כספים לחטיבה להתיישבות? האם יצביעו עבור הממשלה בהצבעות אי אמון, או לפחות יעדרו מהמליאה? האם יתווכו עבור נתניהו בזירה הפלסטינית או בעולם הערבי? האם בעוד מספר שנים, כאשר התהליך יבשיל, יסכימו להצטרף לקואליציה ימנית, או אפילו לתמוך בה מבחוץ? קשה להאמין שהדוגמטיות הפוליטית של המשותפת, על כל הסיעות המרכיבות אותה, תאפשר התגמשות כזאת. שהרי כל מה שהטיח זחאלקה בשמאל הציוני – נכבה, גירוש, נישול – אלו חטאים שהימין תמך בהם בהתלהבות, ואף הוסיף עליהם כהנה וכהנה כאשר עלה לשלטון בעצמו.

כי בכל זאת, למרות כל המחלוקת והחשבון ההיסטורי בין הערבים לשמאל, הוא קרוב אליהם אידיאולוגית יותר מאשר הימין; ראשית כל מבחינת המחוייבות לפתרון שתי המדינות, ובמיוחד בשל פרשנותו המקלה יותר לאופיה היהודי של המדינה, פרשנות ליברלית שמשאירה יותר מקום לשוויון אזרחי בין יהודים לערבים. כדי לשתף פעולה עם הימין, המשותפת תיאלץ לבצע שידוד מערכות אידיאולוגי ולוותר על דברים שעד היום נראו כציפור נפשה, במיוחד בכל הנוגע למאבק בכיבוש והזדהות עם העם הפלסטיני. עד היום, זה לא קרה. זחאלקה ויתר אנשי בל"ד אינם קומבינטורים ותגרנים, כפי שהאשימה סתיו שפיר. הלוואי והיו. כרגע, הם דומים יותר לפעילים מייבבים מהמחלקה ללימודי תרבות באחת האוניברסיטאות בקליפורניה.

לפיכך, כל עוד המשותפת לא מסוגלת לגמישות אידיאולוגית בלתי נתפסת מבחינתה, האלטרנטיבה היחידה שלה ליציאה מהבידוד המשתק שבו היא מצויה, היא חידוש הברית האסטרטגית עם השמאל. זה לא יהיה פשוט, משני הצדדים. החשבונות ההיסטוריים, כאמור, תלויים ועומדים, ומריבות פוליטיות קטנות וגדולות מעכירות את האווירה מדי יום. המפתח לפיתרון, גם כאן, נמצא אצל שני הצדדים. מפלגת העבודה חייבת להבין שבלי שיתוף פעולה ארוך טווח עם הפוליטיקאים הערבים, לעולם לא תצליח לעלות לשלטון. המתמטיקה פשוט לא מאפשרת שום קואליציה שלא כוללת את הרשימה המשותפת, אפילו אם תוצאות הבחירות היו טובות בהרבה מבחינת מפלגת העבודה.

אבל כדי ששותפות כזאת תוכל להתקיים, מנהיגי הרשימה המשותפת חייבים להפנים שלא שוברים את הכלים כשיש מחלוקות, גם מחלוקות עמוקות. כן, מפלגת העבודה היא מפלגה ציונית גאה. אין בינינו ובין הרשימה המשותפת הסכמה על הנרטיב ההיסטורי של 1948. אנחנו תומכים במדינה יהודית, ולפיכך לא מוכנים לאפשר את זכות השיבה, גם לא באמצעות איחוד משפחות. אנחנו תומכים במאבק נוקשה ומיליטנטי בטרור, ומכאן תמיכתה של המפלגה בחוק הטרור ובחוקים נגד יידוי אבנים. אבל מצד שני, למפלגת העבודה יש גם הסכמות רבות עם הרשימה המשותפת, יותר מאשר יהיו לה אי פעם עם הימין. הקדנציה הטובה ביותר מבחינת הציבור הערבי היתה בתקופתו של יצחק רבין, הן מבחינת התקדמות עם הפלסטינאים והן מבחינת שוויון אזרחי. אם הרשימה המשותפת באמת רוצה להירתם להפלת שלטון הימין, כפי שאמר איימן עודה, היא לא יכולה להפוך את השמאל הציוני לשק איגרוף, כפי שעושים זחאלקה וחבריו, לתרועות המקהלה הקבועה מהשמאל הרדיקלי, אחדים מפעילי "המאבק המזרחי" ועוד כמה קבוצות קטנות. אפילו איימן עודה, שבאמת מאמין בשיתוף פעולה מהסוג הזה, לא מסוגל להשתחרר מגישת ה"הכל או לא כלום" של הלאומנות הערבית, ונוטה לשבור את הכלים עם השמאל הציוני בכל פעם שמופיעה מחלוקת מהותית. שני הצדדים, הערבים ומפלגת העבודה, חייבים לשבת ביחד ולמפות את נקודות ההסכמה שעליהן אפשר להיאבק ביחד, ואת הדברים שעליהם נסכים לא להסכים.

אז בסופו של דבר, בפני אנשי הרשימה המשותפת עומדות שתי דרכים לצאת מהמלכוד המשתק שבו הם נתונים. או שיהפכו לתגרנים פוליטיים ויתמרנו בין השמאל לימין, או שינסו לחדש את הברית הפוליטית ארוכת הטווח עם השמאל הציוני. שתי הדרכים יצריכו שידוד מערכות, התנערות מדוגמות וויתורים פוליטיים ניכרים. מעל הכל, שתיהן מחייבות להשתחרר מקסמם ומהשפעתם של אותם פעילים יהודים, שרואים את הרשימה המשותפת ככלי "להיאבק בממסד הציוני כולו" כדי "למזרח את המדינה" או להשיג שלל מטרות אחרות מהרפרטואר של המחלקה ללימודי תרבות. הבחירה נמצאת בידי הרשימה המשותפת. למרבה הצער סביר להניח שכמו ישראלים רבים אחרים, הם פשוט יחליטו שלא להחליט.

כשהפלסטיק השטחי של החברה המודרנית נמס, מה נגלה מאחורי הטיפות? רובן בלאדס, פוליטיקאי וזמר לטיני ידוע ואהוב, חושב שהוא מצא את התשובה. ינשוף היסטורי על סלסה, נערות מפלסטיק, פוריטניות ו"החיים עצמם".

רובן בלאדס הוא זמר לטיני ידוע ואהוב, שלהיטי הסלסה שלו מכבבים במועדוני ריקודים ברחבי העולם. כאקטיביסט חברתי גאה, הוא שולח את ידו גם בפוליטיקה. בעבר כיהן מספר שנים כשר התיירות של פנמה, מולדתו, ואף ניסה להתמודד לנשיאות. באחד משיריו היפים ביותר, plastico, הוא מותח ביקורת נוקבת על החברה המודרנית, המושפעת מהתרבות האמריקאית השטחית, על החומרנות, הטמטום והאנוכיות שלה. במרכז הביקורת של בלאדס ניצב ה"פלסטיק", חומר האינסטנט התעשייתי שמתאים לחיים המודרנים הזוהרים אך המזוייפים. התרגום להלן הוא שלי, ומתבסס על הגירסה האנגלית באתר הרשמי של בלאדס:

היא היתה נערה מפלסטיק, כזו שתראה אם תסתכל

מאלו שכשמתרגשות, הן מזיעות בושם שאנֶל.

חולמת להתחתן עם רופא

כדי שיפרנס אותה יפה.

אף פעם לא מדברת עם סתם אדם מהיישוב

אלא אם כן הוא בן של מישהו חשוב.

יפה, חטובה ולבושה אסתטי

עם מבט מתנשא וצחוק סינתטי.

כדי שאף אחד לא יחשוד שמדובר בביקורת שוביניסטית, המתבססת על הדימוי הידוע על שטחיותן של נשים, בלאדס עובר לטפל גם בבן זוגה של נערת הפלסטיק, וממטיר עליו לעג חריף לא פחות:

הוא היה בחור מפלסטיק, לא משהו מיוחד

עם מבט מיתמם ומסרק ביד.

השיחה שעליו הכי אהובה

היא איזו מכונית הכי טובה.

אינו אוכל, לשמור על גיזרה אסתטית

בשביל לצוד נערת פלסטיק סינתטית.

ובמקרה הזה, חיבור של פלסטיק לפלסטיק יוצר סינתזה דוחה אף יותר:

הם היו זוג מפלסטיק, כאלו שרואים המון

הוא חושב רק על כסף וממון

היא חושבת על אופנת פריז האחרונה

כדי לשמור על התדמית שלהם בשכונה.

חיים באשלייה, ואת הילד מזהירים

לא לשחק עם ילדים מצבעים אחרים.

לוקחים הלוואות, החוב תופח וזוחל

כדי לשמור על הסטטוס שלהם במסיבות קוקטייל.

לבסוף, חברה שמורכבת מנערי פלסטיק ונערות פלסטיק הופכת לדיסטופיה סיוטית, עד שאפילו השמש מפסיקה לעלות במזרח:

זו היתה עיר מפלסטיק, מאלו שגורמות לך כאב

עם בניינים מסרטנים ונצנצים בלב.

במקום שמש – שטר דולר ירוק

איש אינו יודע איך לבכות או איך לצחוק.

בלאדס לא לבד. בלי להקביל בינו לבין תנועות מהפכניות רצחניות שפעלו ברחבי ההיסטוריה, אי אפשר לא להבחין בקו משותף שעובר בחוט השני בחשיבה המהפכנית (או האקטיביסטית) לדורותיה. הוגים מהפכניים ותנועות מהפכניות רבות מספור באלף השנים האחרונות הפנו זרקורים אדירים לחומרנות, לזיוף ולשחיתות בחברה שאותה ביקרו, בפרט לשחיתות של האליטות. הדגש האנטי-חומרני והזלזול בהנאות החיים מובן מאליו כשמדובר בתנועות טיהור דתיות: החל מהנזירים הקנאים של סבונרולה ששרפו יצירות אומנות בפירנצה של המאה ה-15, עבור בחוקים נגד מוזיקה, ריקודים ועידוד במשחקי כדורגל של הטליבאן באפגניסטן, וכלה בלוחמי אל קאעדה בעיראק, שאסרו על תושבים לאכול גלידה כי היא "המצאה של כופרים שלא היתה קיימת בימיו של הנביא". ביצירת המופת שלו, שיר של אש ושל קרח, מסנתז ג'ורג' ר.ר. מרטין דורות של תנועות רפורמה דתיות בדמותם של ה"דרורים", מסדר נזירים סגפנים שמשתלט על עיר בירה נהנתנית ומטהר אותה מה"טומאה" עד שהיא הופכת לכלא קודר ונטול חיים.

עובדה יותר מעניינת, ופחות מובנת מאליה, היא שגם תנועות מהפכניות חילוניות, ואף אתיאיסטיות, גילו פוריטניות דומה, לפחות בשלב הראשוני והאידיאליסטי שלהן. הבוז והשנאה לחומרנות ניכר כבר בתעמולה של היעקובינים במהפכה הצרפתית. ברוסיה הבולשביקית או בסין המאואיסטית, סטודנטים שרקדו ריקודים סלוניים, בילו יותר מדי בבתי קפה או הפגינו גינוני אבירות מיושנים כלפי עלמות, היו עשויים להיחשב כבורגנים ואויבי העם, לסבול מפיטורים וסטיגמות, ואף להיעלם בשממה קפואה כלשהי. אפילו בשנות העשרים הליברליות יחסית, השלטון הבולשביקי ברוסיה פשט מדי פעם בפעם על מסעדות ומקומות בילוי וסגר אותם באשמת דקדנטיות. גם התנועה הנאצית בזה בפומבי להנאות החיים הבורגניות, לפחות עד שהתבססה וטעמה ממנעמי השלטון, וגם אז המשיכה לתקוף את החומרנות מן השפה ולחוץ. תועמלנים נאציים קידשו את דמות לוחם החזית השרירי, הכואב והסובל למען האומה, והנגידו בינו לבין יריביהם הפוליטיים, שתוארו תמיד כנהנתנים נוטפי שומן, מושחתים מן היסוד, "רכים וספוגיים". בזירה יותר קרובה לזו של בלאדס, תקף הוגו צ'אבס, הדיקטטור השמאלי של ונצואלה, את השחיתות והנהנתנות של המעמדות הגבוהים, שמשתעבדים לארצות הברית ומפריעים לחזון הנעלה של צדק חברתי ואיחוד לאומי.

דווקא התעמולה של הצ'אביסטה, שמשתקפת באופן מובהק בשיר של בלאדס, מבהירה לנו מדוע תנועות מהפכניות חילוניות, שאמורות להיות מטריאליסטיות, מתנגדות בכל זאת לחומרנות ומטיפות לפוריטניות. ראשית כל, השאיפה להנאות החיים מאפיינת את המעמדות הגבוהים, ולפיכך משקפת ניצול חברתי. בשיר פלסטיקו, מתקשרת החומרנות גם עם תכונות שליליות אחרות שהזמר מייחס לאליטה – התנשאות, שטחיות ואף גזענות (ההורים הפלסטיים מורים לילד שלהם לא לשחק עם ילדים שאינם לבנים, נקודה כאובה במיוחד באמריקה הלטינית ומעבר לה). שנית, נהנתנות מושפעת מתרבות בינלאומית, שמקושרת במקרה זה ל"מעצמה האימפריאליסטית" הראשית, ארצות הברית. בדיוק מסיבה זו מטיף בלאדס ל"אחיו הלטיניים", בהמשך השיר, לדחות את התרבות הזרה והמזיקה ולזכור בגאווה את מורשתם המפוארת. כשהפלסטיק נמס, מפציעה הגאווה הלאומית בלב הלטיני הטהור, וסוללת את הדרך לאחדות בין כל מדינות מרכז אמריקה ודרומה. כסמל לאחדות הזאת, מעלה בלאדס על נס את סימון בוליבאר, גיבור מלחמות השחרור הלטיניות נגד האימפריאליזם הספרדי:

אנו רואים את פני הפועלים המזיעות

אנשים בשר ודם שפועלים בלא ליאות

עומלים לחצוב נתיב חדש, כבני אדם

שגאים להיות לטינים, וגאים במורשתם,

כעם אחד ומאוחד, כפי שבוליבאר חלם.

הקטע הזה תמיד הזכיר לי את הנאום האגדי של אמג'ד, גיבור הסדרה "עבודה ערבית", בהפגנה של לאומנים ערבים ביום האסיר בטמרה – פארודיה חדה ונשכנית על רטוריקה לאומנית מהסוג הזה:

"בני עמי האמיצים…. באתי לומר לכם – שאתם גיבורים! אני עומד כאן, על במה זו… אתם גיבורים!"

השנאה והבוז של המהפכן החילוני להנאות החיים בשם הגבורה והטוהר משכנעות כל כך, דווקא משום שהן מתבססות על חולשות אמיתיות של החברה החומרנית. השטחיות, ההתנשאות והגזענות של "אנשי הפלסטיק" משירו של בלאדס אולי מוגזמות וחסרות הקשר, אבל בהחלט לא מומצאות יש מאין. בחברה הקפיטליסטית הקיימת אכן יש פגמים רבים. המהפכן מפנה לפגמים הללו זרקורים אדירים, משום שהוא סבור שברגע שהעם ינטוש את הנאות החיים החומריות, הוא יוכל להתרכז ב"מה שחשוב", היינו – מוביליזציה למען קידום הרפורמות או המהפכה, והירתמות למאבק שעלול לדרוש קורבנות אישיים ניכרים. מה יהיה העתיד הזה? מה צופן סופו של המאבק? זו כבר שאלה אחרת לחלוטין. בלאדס, כמו מהפכנים ופסוודו מהפכנים אחרים, לא מתאר את החזון שלו לאמריקה הלטינית מעבר לאמירות חלולות, ובעיקר לא אומר מה יחליף את החומרנות השנואה עליו. האם בחברה העתידית גברים לא יסתובבו עם מסרק ונשים לא יזליפו על עצמן בושם שאנל, ובמקום זאת יתנדבו כולם לשירות לאומי או יהגו בכתבים מהפכניים? לא ברור.

למעשה, גם פוליטיקאים והוגים מהפכניים רציניים הרבה יותר לא הצליחו לגבש חזון חיובי משכנע לתקופה שאחרי המהפכה, מעבר לשלילת המציאות החומרנית הקיימת. קארל מרקס, אולי המעמיק ביותר מבין הוגי המהפכה המודרנית, כתב הרבה מאד על החברה הקפיטליסטית של ימיו, ומעט מאד על החברה האוטופית שאחרי המהפכה. הוגים פופוליסטיים ולאומניים, כמו הוגו צ'אבס או בלאדס, נותרו בדרך כלל ברמת הקלישאה. ובדין: משום שכל תיאור מפורט של העולם שאחרי המהפכה ישבור את האחדות של קהל התומכים, שיש ביניהם מן הסתם חילוקי דעות רבים באשר לחברה העתידית הרצויה.

בינתיים, שלילת החומרנות והבוז להנאות החיים "הפלסטיות" עלולים לשחרר אנרגיה אדירה של פנאטיות. מפני שהעתיד המזהיר של המהפכה תמיד מאחר להגיע, אף כי הוא נמצא כביכול מעבר לפינה, ההמון נוטה לשחרר את האנרגיה והתסכול שלו על אויבים אמיתיים או מדומים של המהפכה, וכן באמצעות פולחן אישיות הולך וגובר של "מנהיגים דגולים" למיניהם. ונצואלה של הוגו צ'אבז, מדינה שעומדת עכשיו על כרעי תרנגולת, הדגימה את התהליך הזה באופן גרוטסקי כמעט. ראשית כל, צ'אבז גייס את העם לא רק נגד העשירים בארצו, אלא גם נגד שורה ארוכה של "אויבים", כגון ארצות הברית, ספרד וקולומביה. במקביל, הוא עורר מסביבו פולחן אישיות, שלאחר מותו הגיע לרמות ביזאריות. יורשו, ניקולאס מאדורו, שולח נבואות מהמנהיג המת לעם שהגיעו אליו בחלומות או דרך ציוצי דרורים.

מי שדורש מבני אדם להקריב את הנאות החיים הקטנות למטרה גדולה יותר, אינו בהכרח עריץ כמו היטלר, סטלין או מאו, ואפילו לא עריצון מגוחך כמו צ'אבז או מאדורו. לפעמים, במצבי חירום אמיתיים, באמת יש להקריב נוחות זמנית למען העתיד. קשה למשל לגנות את בן גוריון, צ'רצ'יל או צ'יאנג קאי-שק, על שדרשו "דם, יזע ודמעות" מהעמים שלהם בזמן מלחמות קיומיות נגד אויבים אכזריים, אם כי אפשר לגנות חלק מהם על שהמשיכו לקדש את הספרטניות, הסגפנות והקורבן גם לאחר סיומו של מצב החירום, או שניצלו אותם כדי להילחם באויבים אישיים. אולם במקרים רבים אף יותר, המלחמה כנגד החומרנות מסווה מוביליזציה למטרות מפוקפקות, הרסניות וגם רצחניות. אפילו כשהדבר אינו כזה, היא יכולה לשמש כמפלט לפוליטיקאים ציניים שמפזרים איומים אפוקליפטיים, וקוראים לציבור להקריב את איכות החיים שלו למען "החיים עצמם", דהיינו – המשך שלטונם וביצור כוחם הפוליטי. במקרים כאלה, חשוב לקחת את הביקורת על החומרנות עם גרעין גדול של מלח. ראוי לחכות ולחשוב לרגע לפני שפונים להמיס את הפלסטיק. אמנם, מתחתיו עשוי להסתתר לב פועם, כפי שמבטיח רובן בלאדס בשירו, אך גם – במקרים רבים מדי – ניביה המשוננים והמחודדים של הפנאטיות.

בהנחה שהדיווחים האחרונים מדויקים, ולא יהיה שינוי של הרגע האחרון, ג'ונתן פולארד ישתחרר מהכלא בנובמבר הקרוב. זו הזדמנות לבחון במבט לאחור את השתלשלות הקמפיין הציבורי לשחרורו של פולארד ואת הכוחות שעומדים מאחוריו.

ג'ונתן פולארד הורשע ב-1987 באשמת ריגול חמורה לטובת ישראל ונידון למאסר עולם, כלומר 30 שנה.  רק ב-1998 ישראל הודתה לבסוף שפולארד ריגל מטעמה. מרגע מאסרו ועד עצם היום הזה, מתנהל מאבק ציבורי ארוך ועיקש לשחרורו של פולארד, ועתה, לקראת תום תקופת מאסרו, נראה שהמאבק עומד להסתיים. קצרה היריעה מלפרט את כל השתלשלות הפרשה, אך בפוסט זה אנסח השערה על הרקע לשיח התקשורתי סביב פולארד בישראל.

עיון חטוף באתר העיתונות היהודית ההיסטורית מימי משפטו של פולארד מזכיר שהתקשורת הישראלית סיקרה בהרחבה את פרשת מאסרו. ב-16 במארס 1987 הכריזה הכותרת הראשית ב"מעריב" שפולארד לא ישרוד יותר משלוש שנים בכלא, ושיש להניח שניתן יהיה לשחררו לאחר תום כהונת הנשיא רייגן. כנראה שטרם הפנימו אז את חומרת הפרשה מבחינת ארה"ב. כותרת מסוף החודש מספרת על "מיפנה דרמטי צפוי בעתיד הקרוב ביחס של בריה"מ ליהודים", וחושפת את ההקשר ההיסטורי שבו נידון פולארד למאסר: המלחמה הקרה. אני סבור שאת השתלשלות יחסו של הציבור הישראלי לפולארד יש להבין על רקע השינויים שהתרחשו בעקבות התפרקות ברית המועצות.

השינוי הראשון נמצא בצד המערבי של כדור הארץ – בארצות הברית. במהלך המלחמה הקרה, ישראל נהנתה ממעמד חשוב בעיני ארה"ב. בעוד משטרי הדיקטטורה הצבאית במזרח התיכון נתמכו על ידי ברה"מ. מצב זה הקנה לישראל מעמד אסטרטגי חשוב בעיני ארה"ב. ישראל הייתה, כפי שניסח זאת מזכיר המדינה אלכסנדר הייג, "נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה ביותר". סיום המלחמה הקרה שינה לפתע את המצב הזה. ארה"ב מצאה עצמה כמעצמת על ללא מתחרים. מדינות ערב לפתע הפסיקו להוות איום אסטרטגי (במיוחד לאחר מלחמת המפרץ) והפכו להזדמנות. ארה"ב החלה לזהות אפשרות להשפיע על כל אותן מדינות שהיו עד עתה עוינות. הדרך לליבותיהם של הערבים, החלו להבין במחלקת המדינה, עוברת דרך מעורבות אמריקאית בסוגיה הפלסטינית. מכאן החלה ארה"ב ללחוץ על ישראל לנהל מו"מ מדיני עם אש"ף. מה שהחל מביקוריו של ג'יימס בייקר, עבר דרך ועידת מדריד והגיע לבסוף עד הסכם אוסלו. דינמיקה זו יצרה באופן בלתי נמנע חיכוך עם הימין הישראלי, שקיווה עד אותה עת ליהנות מהסכמה אמריקאית שבשתיקה להמשך מפעל ההתנחלויות.

אך זהו, כאמור, רק הצד ה"מערבי" של המשוואה. כעת יש לבחון גם את צידה ה"מזרחי". דהיינו, השפעת נפילת הגוש הסובייטי על מצבם של יהודי ברה"מ. עד אז, ניהלה מדינת ישראל מאבק למען שחרורם של "אסירי ציון". כל אותם יהודים שנאסרו על ידי השלטונות בגין פעילות ציונית, כלומר רצונם לעלות לישראל. מאבק זה יצר קונצנזוס נרחב בישראל. גם השמאל וגם הימין יכלו להתאחד מאחורי המטרה הקדושה של העלאת אותם יהודים ארצה. למשל, כאשר הגיעה הפעילה אידה נודל לישראל באוקטובר 1987, אמר לה שמעון פרס שהיא מאחדת את האומה כולה. המאבק למען יהודי ברה"מ היווה הוכחה לצורך בקיומה של מדינת ישראל והוכיח שגם לאחר ארבעה עשורים של עצמאות מדינית, עדיין יש כוח רב ברעיון קיבוץ הגלויות. ולא רק בישראל זכה המאבק לתמיכה. בארה"ב, המאבק למען מסורבי העלייה איחד נאו-שמרנים ווטרנים של המלחמה הקרה עם פעילי שמאל כמו ג'יין פונדה, שעוד הייתה זכורה כ"האנוי ג'יין", לאחר שהצטלמה לצד לוחמי צפון וייטנאם במהלך המלחמה ההיא. פונדה התייצבה בנתב"ג עם נחיתתה של נודל בישראל.

נפילת הגוש הקומוניסטי ופתיחת שערי ברה"מ סיימה את התקופה הזו. מאות אלפי יהודים הגיעו לישראל במהלך שנות ה-90. "המיליון ששינה את המזרח התיכון", כהגדרתם של רומן ברונפמן ולילי גלילי, אכן היה מתנה אדירה עבור מדינת ישראל, אך הוא גם נטל מישראל את אותה אג'נדה מאחדת. ישראל הייתה זקוקה עתה למישהו שצריך יהיה להציל. השילוב בין שני צדי המשוואה הזו, הצד ה"מערבי" והצד ה"מזרחי", הוא זה שיצר את תופעת פולארד כפי שאנו רואים אותה. עיקרה: הבניית דמותו של פולארד כ"אסיר ציון". אלא שהפעם, כמובן, יש תפנית בעלילה, שכן הסוהר נמצא בצדו השני של האוקיאנוס האטלנטי. פולארד הוצג כקורבן החדש של משטר עוין, שמחזיק יהודי יקר מאחורי סורג ובריח רק בשל אהבתו לארץ ישראל. מעבר לקמפיין שמהלת אשתו, הוקמו ארגונים לשחרורו, נשלחו עצומות ונכתבו הצגות תאטרון.

ניתן לאפיין את התופעה הזו בהבלטת  פנים יהודיות וציוניות בדמותו של פולארד. אין אינדיקציה לכך שבעת ביצוע העבירה, היה פולארד מחויב אידאולוגית לישראל או שתכנן לעלות לארץ. רק לאחר מאסרו ובמקביל לקמפיין לשחרורו, החל פולארד לעבור תהליך של "התחזקות". זה כנראה התחיל עם השם: אמצעי תקשורת, בעיקר מהימין, החלו להתייחס אליו בשם "יונתן" במקום "ג'ונתן". בהמלצת הרב מרדכי אליהו, פולארד גם הוסיף לשמו את האות ה' והפך ל"יהונתן". בהמשך החלו דיווחים על התקרבותו למסורת וחזרתו בתשובה, רצונו לעלות לישראל וכן הלאה. ב-1996 עתר פולארד (באמצעות עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר, העומדת בראש "שורת הדין", ארגון משפטי בעל אוריינטציה ימנית) לבג"צ בקשה להכיר בו כ"אסיר ציון", ובסופו של התהליך קיבל פולארד אזרחות ישראלית. לא לגמרי ברור מדוע כל זה אמור היה לגרום לממשלת ארה"ב לשחרר אותו מוקדם מהמתוכנן, אבל תכלית הפרסומים הייתה ליצור תחושה שפולארד הוא "אחד משלנו".

במקביל, פולארד נהפך למעין קלף ג'וקר פוליטי: בכל פעם שארה"ב דרשה מישראל לבצע מהלך כלשהו לטובת הפלסטינים – מו"מ מדיני, הקפאת בנייה בהתנחלויות או כמובן שחרור אסירים, מיד הופיעה התגובה הציונית ההולמת: "קודם שישחררו את פולארד!" רק בשנה שעברה, בעת ביקורו של מזכיר המדינה ג'ון קרי, העלתה ישראל דרישה לשחרור של פולארד בתמורה לשחרור אסירים פלסטינים. בניגוד ל"אסירי ציון" בכלא הסובייטי, פולארד נותר בעיקר cause célèbre של הימין. הדבר קשור בין היתר, לאלמנט ה"מערבי" של המשוואה שתיארתי לעיל: הפונקציה הפוליטית של הקמפיין לשחרור פולארד הייתה בעיקר הדיפת לחצים אמריקאים בנושא הפלסטיני. אך ייתכן שיש כאן עניין נוסף, עמוק יותר. כפי שזיהה תומר פרסיקו, הימין הישראלי מתאפיין – למעשה מאז ומתמיד אך ביתר שאת מאז שנות ה-90 – באתנוצנטריזם, כלומר בהעדפת הזהות היהודית האתנית על פני הזהות האזרחית, בעלת המרכיבים האוניברסליים, והדבר כרוך בסלידה מההשפעה התרבותית האמריקאית בישראל. השמאל התקשה יותר להזדהות עם המקרה של פולארד, שלמרות זהותו היהודית המתחזקת, נותר אזרח אמריקאי שעבר על חוקי מדינתו., מה גם שמדובר במעצמה שיש לשמר את הברית עמה.

חלק מהאירוניה שבפרשה היא שחסידיו של פולארד הם לעתים קרובות אנשים שמעלים על נס את ביטחון ישראל ואת החשיבות שבהחמרת הענישה על עבירות ביטחוניות. רבים מאותם אלמנטים בישראל שתובעים בשמו של פולארד את מידת הרחמים, היו אותם אלה שדרשו למצות את הדין עם ענת קם, למרות שהנזק שגרמה היה (לפחות לכאורה) קטן בהרבה מהנזק שגרם פולארד. אני מרשה לעצמי לנחש שאילו המצב היה הפוך – כלומר, אם פולארד היה אזרח ישראלי ממוצא אמריקאי שעובד במערכת הביטחון הישראלית ומוסר מידע כה רגיש לארה"ב – חלק מאותם אבירי פולארד, שמבכים את מאסרו הממושך, היו אף תובעים עונש מוות.

בהנחה שהדיווחים האחרונים נכונים, ולא יהיו שינויים של הרגע האחרון, פולארד אמור להשתחרר מהכלא בנובמבר הקרוב. אלו הן ללא ספק חדשות משמחות. גם מי שמבקש להחמיר עמו וסולד מחלק מהקמפיין לשחרורו, יסכים ששלושה עשורים בכלא הם זמן רב מאוד. קל וחומר, כאשר יש ספקות לגבי אשמתו. מגיע לפולארד לבלות את שנותיו הנותרות בביתו ועם משפחתו, בין אם יעלה לישראל ובין אם לאו. ובכל זאת, לקראת שחרורו, רצוי לזכור שני דברים.

ראשית, העונש שנגזר עליו, כבד ככל שהיה, היה במסגרת הפררוגטיבה של ממשלת ארה"ב. מערכת המשפט האמריקאית יכולה להיות נוקשה מאוד, אך היא אחת ממערכות המשפט הצודקות בעולם, ובוודאי שאינה צודקת פחות מזו הישראלית. העונש שנגזר על פולארד לא היה שרירותי, נקמני או אפילו חריג במיוחד, ביחס לחומרת הנזק הפוטנציאלי. בוודאי שלא היה כאן מניע אישי או אנטישמי, כפי שנטען לא אחת. עם כל חילוקי הדעות שנתגלעו במשך השנים בין הממשל האמריקאי לממשלת ישראל, ארה"ב הייתה ונותרה בעלת הברית החשובה והידידותית ביותר לישראל, ויש לדחות כל ניסיון להציג אותה כיורשת של ברה"מ או כל משטר אנטי ישראלי מן העבר.

העניין השני שכדאי לזכור הוא שהמערכה לשחרורו של פולארד לא התקיימה בחלל ריק. היא נערכה בתוך הקשר היסטורי מסוים, והיה לה גוון פוליטי מובהק. יש להניח שכל אותם גורמים שנלחמו על הפיכתו של פולארד ל"אסיר ציון" יהיו מעתה "סוכני הזיכרון" שיבקשו לקבע את המלחמה לשחרורו בדברי ימי ישראל. היו אפילו רמיזות על כך שהוא יצטרף לפוליטיקה. אבל דווקא בשל כך, רצוי לזכור שחלק ממעצבי דמותו הציבורית של פולארד פעלו ממניעים שחרגו מדאגה אנושית כנה ל"אחינו יהונתן" הנמק בכלא הצורר האמריקאי.

לאחרונה החליטה הסופרת אמילי עמרוסי, לשעבר דוברת מועצת יש"ע, להגיש תלונה נגד העיתונאי חיים לוינסון בעוון הטרדה מינית, או תקיפה מינית – לפי חלק מהגירסאות. העילה? פוסט פארודי גס שלוינסון כתב בפייסבוק, ובו הלעיג על נטייתה של עמרוסי לשתף בפומבי חוויות אישיות ואינטימיות. האם ראוי לראות בתלונתה של עמרוסי נדבך חשוב ונוסף במאבק הפמיניסטי נגד הטרדה מינית או שמא ביטוי למגמות אחרות, שליליות ומסוכנות? הינשוף על תרבות העלבון של הפוליטיקלי-קורקט, והמשפטיזציה הזוחלת של החיים הפרטיים.

לאחרונה, החליטה אמילי עמרוסי, סופרת, עיתונאית ונציגה בולטת של מפעל ההתנחלויות, להגיש תלונה במשטרה כנגד חיים לוינסון, כתב עיתון הארץ לענייני התיישבות. עילת התלונה הוא פוסט פרודי שפרסם לוינסון, כביכול בשמה של עמרוסי, ובו הלעיג, בשפה בוטה על גבול הפורנוגרפיה, על נטייתה לתעד את חייה האישיים והמשפחתיים בפייסבוק. אין טעם להרבות בפרטים, אבל מי שראה את הפוסטים לא יכול שלא להרגיש סימפטיה לאמילי עמרוסי, ובמקביל סלידה לאופן שבו לוינסון התייחס אליה באופן בוטה, סקסיסטי ומשפיל. למרבה המזל, כתב הארץ לענייני התיישבות הוריד את הפוסט המגונה ההוא לאחר מספר שעות. הבעיה היא בהחלטתה של אמילי עמרוסי לערב את רשויות החוק בפרשה, החלטה שיש להבינה לאור שתי מגמות רחבות ומסוכנות – המשפטיזציה הזוחלת של החיים הפרטיים ותרבות העלבון של הפוליטיקלי-קורקט.

בפוסט, טענה אמילי עמרוסי שלוינסון "התקיף אותה מינית" או "הטריד אותה מינית", תלוי בגירסה. אבל האם באמת היתה כאן הטרדה מינית? הניסיון להפוך פרשה של גסות רוח אינטרנטית לעניין פלילי, מעלות שאלות משמעותיות על ההרחבה הזוחלת של עבירת ההטרדה. הטרדה מילולית (להבדיל מפיזית) אמורה להיות להיות חוזרת על עצמה ולא חד פעמית, והיא אמורה להיות מופנית לקורבן במטרה להטרידו. ספק אם המקרה של לוינסון עונה על שני התנאים הללו. הוא לא פנה לאמילי עמרוסי עצמה, לא ישירות ולא בעקיפין, אלא כתב פוסט על הקיר שלו, תוך שימוש במידע שהיא עצמה פרסמה לכל העולם בפייסבוק. כשעמרוסי התלוננה, הוא הסיר את הפוסט באופן מיידי. אם זו הטרדה מינית, הרי שכל גסות רוח הופכת להיות הטרדה מינית – וההגדרה הפלילית חודרת לעומק החיים האישיים והיומיומיים של כל אחד ואחת.

ההרחבה הזוחלת הזאת של הגדרות פליליות היא תהליך טבעי אך מסוכן, שיש לזהות אותו ולהישמר מפניו. מומחים ובירוקרטים, לרבות משפטנים, נוטים לנסות ולהרחיב את גבולות תחום המומחיות שלהם, כדי לצבור הון חברתי ונראות ציבורית. ההיסטוריון ינסה להרחיב את שעות הלימוד של היסטוריה בבתי הספר, וגם להגדיר תחומים שעד כה לא נחשבו היסטוריים ככאלו. מומחים לתולדות רצח עם מנסים זה כמה עשורים למצוא ועוד ועוד "ג'נוסייד" בתקופות שונות בהיסטוריה, כדי להרחיב את גבולות תחום העיסוק שלהם ולהגדיל את חשיבותו (מסעות הצלב, למשל, הוגדרו לאחרונה כג'נוסייד על ידי אחד המומחים האלו). אונר"א מנסה לשמר ולהרחיב את בעיית הפליטים הפלסטינים, שמהווה את לוז קיומה, בדיוק כפי שארגונים למלחמה בגזענות מנסים תמיד למצוא גזענות בכל מקום, בין אם היא קיימת ובין אם לא. באותה מידה, ארגונים פמיניסטיים הממונים על מלחמה בהטרדות מיניות, מנסים להרחיב באופן תמידי את גבולות המושג.

לפעמים, מדובר במגמה חיובית ואף נחוצה. בעבר, למשל, יחסי מין בכפייה במסגרת הנישואים לא נחשבו לאונס כלל, ו"צביטות" של נשים במקומות עבודה נחשבו להתנהגות נורמטיבית. טוב שקהילת החוקרות והחוקרים, הפעילות והפעילים שעוסקים בתחומים הללו נלחמו להרחיב את ההגדרה הפלילית, עד שגם הפשעים הללו ייכללו בה במקום להיחשב לנורמטיביים או לנסלחים. אבל בשלב כלשהו, ההרחבה המתמדת של השדה הפלילי לעומק חיי היומיום חונקת את חופש הביטוי, ממשטרת את החברה וצובעת אותה בצבעים טוטליטריים. כשכל מילה, כל פוסט כתוב ואפילו כל מבט הופכים לפליליים בפוטנציה, הפוליטקלי-קורקט המשפטי כובל את החברה כולה בכבלים הולכים ומתעבים.

לא מדובר, כמובן, רק בפמיניסטיות. העולם מלא בקבוצות אקטיביסטיות למכביר, שלכל אחת מהן טענות וטרוניות משלה. אלו רגישים ל"אוריינטליזם", אלו "להומופוביה", ואחרים ל"גזענות" או ל"מילים שפוצעות" – וארבע ההגדרות הללו, כצפוי, הולכות ומתרחבות למקומות שלא היו בהן מעולם. מנכ"ל של חברת הייטק גדולה בארה"ב הודח משום שלא צידד בקהילה הלהטב"ית בויכוח ציבורי כלשהו; חוקרים בכירים של המזרח התיכון מנודים ונרדפים על ידי סטודנטים, משום שלא התאימו את עצמם מספיק מהר לאופנות הפוליטקלי-קורקט האחרונות. לאחרונה, אוניברסיטת ויסקונסין, סטיבנס פוינט, הוציאה רשימה חדשה של מיקרו-אגרסיות, התבטאויות הפוגעות בקבוצות מיעוט ולכן אין להשמיען. ברשימה נכללה קטגוריה שלמה המוקדשת לאוקסימורון החדש מבית הפוליטיקלי-קורקט – "גזענות עיוורת צבעים". כלומר, אסור למתרגל או למרצה לומר לסטודנטים ש"כל אחד יכול להצליח", משום שהביטוי הזה לא מכיר בדיכויים המוחלט של השחורים בידי הלבנים הפריבילגים. כמו כן, אסור ללבן לטעון שאינו גזעני, כי אין דבר כזה לבן לא גזעני, ועצם הכחשת הגזענות היא עלבון על עלבון. הטענות של כל קבוצה בנפרד הן אולי הגיוניות (לפחות בגירסתן המתונה). מי לא מעוניין להילחם בהטרדות מיניות, הומופוביה או גזענות? אבל הצירוף שלהן ביחד, בנוסף להרחבה המתמדת של גבולות האסור, ממשטר את חיי היומיום בלחץ טוטליטרי הולך ומסלים.

הטוטליטריות החדשה הזאת של הפוליטיקלי-קורקט מלווה בתרבות של רחמים עצמיים, שמקבלים רוח גבית ותומכת ברשתות החברתיות והופכים במהירות מפחידה למסעות לינץ' ציבוריים. כל עוד מדובר רק בשיימינג בפייסבוק, הבעיה עוד נסבלת. אבל כאשר כל מי שנעלב (וכאמור – סף העלבון הולך ויורד עם השנים) פונה למערכת המשפטית ומבקש ממנה להפנות את חרבו של החוק למי שהעליב אותו, מדובר באיום של ממש לחופש של כולנו. יתר על כן, יש כאן סכנה של אינפלציה: אם הציבור יתרגל שכל פוסט גס בפייסבוק הוא תקיפה מינית, ערכו של המושג יירד ותקיפות מיניות אמיתיות לא יטופלו ברצינות הראויה. כשאמילי עמרוסי, למשל, משווה פארודיה סרת טעם בפייסבוק לתקיפות מיניות אמיתיות שעברו נשים כמו אורלי אינס או לינור אברג'יל, היא עלולה לגרום לאחרים להמעיט בסכנתן של תקיפות מיניות. לכן – יש לגלגל את המשפטיזציה אחורה. פוליטיקלי-קורקט אינו קוד חוקים, והדבקות בו אינה חובה חוקית. פוסט גס בפייסבוק, ראוי שיענה בתגובה מילולית חריפה, אבל לא יותר מזה.

ועוד משהו: הדבקות בכללי השיח החיצוני של הפוליטיקלי-קורקט, המכוסה במעטה משפטי כבד ומאיים, גורמת נזק גם בחזיתות לא צפויות. הדגש הבלעדי כמעט על דיבור הולם ויחס שוויוני לכל מיעוט ומיעוט, משגר מסר סמוי ש"כל דבר הולך" כל עוד נשמרים כללי הפוליטיקלי-קורקט מן השפה ולחוץ. כך, יכול הדיבור התקין-פוליטית להכיל בתוכו גסות ובריונות שאף מקבלים מעמד מכובד, ככלי של מאבק חברתי, דורסנות אישית או אף דחפים אפלים יותר. קחו, למשל, את הדוגמא של חסידי משחק המחשב Hatred, אחד ממשחקי הירייה הנתעבים ביותר שפותחו אי פעם. המשחק הנ"ל מאפשר לשחקן לגלם רוצח המונים ששם לעצמו למטרה להכחיד את "החלאה האנושית" מעל פני כדור הארץ באמצעות טבח אכזרי וגרפי ביותר בעוברים ושבים. והנה, בפורום של חובבי המשחק, הציע אי מי לפתח תוסף שיאפשר להחליף את הקורבנות (ככל הנראה – לא בדקתי בעצמי  – מדגם די אקראי של אמריקאים משני המינים) בגברים או בנשים בלבד. שאר המשתתפים, כאמור, אנשים שהתענגות על רצח המוני היא הסיבה להתכנסותם בפורום, התנפלו עליו בשצף קצף בעוון גזענות וסקסיזם. Patch כזה, הם טענו, ייצור רושם מוטעה שמטרת המשחק היא טיהור סקסיסטי או גזעני, בעוד שהכוונה היא להשמיד בני אדם ללא אפליה של דת, גזע ומין. "אנחנו לא צריכים לתת לקנאים להגשים את הפנטזיות שלהם," כתב אחד ממשתפי הפורום, "הדמות במשחק היא רוצח המאמין בשוויון הזדמנויות. בואו נשאיר אותו כך." זו דוגמא קיצונית עד אבסורד, אבל היא מראה כי גם אנשים שתרבות הפנאי שלהם נמצאת בצד האפל ביותר של הספקטרום, יכולים לחוש מוסריים כל עוד הם שומרים על מעטה חיצוני של פוליטיקלי-קורקט.

הברית של הפוליטיקלי-קורקט עם הרשתות החברתיות ועולם המשפט היתה נחוצה פעם, כדי להגן על קבוצות מיעוט מרוב דורסני. אולם כמו כל מגמה שיוצאת משליטה, היא הפכה בעצמה לגורם תוקפני של סכנה ושיעבוד. כשהיא הופכת לכזו, ראוי להילחם בה – ובכל הכוח.

במשך שנים, מאיים השמאל הישראלי שאם הימין ימשיך במדיניות הכיבוש וההתנחלויות, תקום כאן מדינה דו-לאומית. אבל מה למעשה יקרה בתרחיש כזה? מה הסכנות, האם גורלה של מדינה כזאת להידרדר למלחמת אזרחים כוללת, והאם יש דרך לתחוב אצבע לסכר? ינשוף פוליטי-מדיני על סוף העולם שהכרנו, ועל הימים שיבואו אחריו.

זהו ספר מטורף על סופו של העולם, ועל הימים המתוקים שבאו אחריו…

דגלאס אדמס – מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מדי פעם מגיח לחיינו, כעוף החול הנוסק מהמאפרה, איזה פוליטיקאי עבר שמרגיש שהוא פשוט חייב לחלוק איתנו תובנה חשובה בטרם ישוב לעשות לביתו. לאחרונה החליט כוכב עבר כזה, שלא נזכיר כאן את שמו, לפרשן מדוע הפסיד המחנה הציוני בבחירות. יצחק הרצוג, לדעתו של אותו פנסיונר, פשוט לא הפחיד את עם ישראל מספיק. נתניהו איים עליו באיראן, בפצצת אטום, בטרור, בדאע"ש, והרצוג – כלום. מנהיג מפלגת העבודה היה צריך לספק תשובה ציונית הולמת לאיום האיראני, ולדבר בלי הפסקה על הסכנה הדמוגרפית  ואיום המדינה הדו לאומית, שתקום אם הימין לא ייסוג מהשטחים או לפחות מחלקם. מפלגת העבודה אמנם עשתה זאת, אולם לדעתו של הפנסיונר היא לא תיארה את האיום בצבעים חיים וממשיים די הצורך. "ראיתם את המוני הפלסטינים שמגיעים לכאן לרמדאן, לחופי הים ולקניונים"? הרצוג היה אמור לומר, "אם תהיה מדינה דו לאומית, זה יהיה הרבה יותר גרוע." בכך, כיוון אותו פוליטיקאי לשעבר לאחד הפחדים העמוקים ביותר של העם בישראל – הצפה של המדינה היהודית בפלסטינאים. ברמדאן, יצא לי לדבר עם נהג אוטובוס, שתיאר לי בתיעוב כיצד המוני פלסטינאים מהשטחים מגיעים עם המשפחות והילדים לחופי הים בתל אביב, "והם ברברים, הם לא כמונו".

גם ללא הסנטימנט הגזעני שלעיל, יש סיבות מצויינות לפחד ממדינה דו לאומית, והשמאל מודע להן היטב. לעיתים, נראה שהפחדים הללו הם הכלי החזק ביותר בארסנל של מחנה השלום בימים אלו. מבקרים רבים משמאל, כולל כותב שורות אלו, התריעו פעמים רבות שמדינות מולטי-אתניות אחרות במזרח התיכון עולות השמיימה, או שמא גיהנומה, בסערה של דם ואש. לוב ותימן נמסו למרק סמיך ומדמם של שבטים ניצים; עיראק עדיין מפולגת למדינות לוחמות, ולא בטוח שתצליח לשמור על אחדותה, סוריה התפרקה לרסיסים ואפילו לבנון האנינה והתרבותית מקרטעת ובקושי מחזיקה מעמד. ואילו אצלנו, הבדלי הדת, התרבות והשפה בין ישראלים ופלסטינים, כמו גם חשבון הדמים ביניהם, הופכים את המרק האתני לנפיץ ומסוכן הרבה יותר. מדינה דו לאומית, כתב פעם העיתונאי בן דרור ימיני, תהיה מסגרת רופפת למלחמת אזרחים מתמדת. השמאל חוזר ומתריע, במידה רבה מאד של צדק, שאם הימין ימשיך בדרך הקיפאון וההתנחלות הבלתי מרוסנת, המדינה הדו לאומית נמצאת ממש מעבר לפינה.

למעשה, יש כאלו שחושבים שהיא כבר הגיעה. מירון בנבנישתי כותב כבר שנים שההתנחלויות יצרו מציאות בלתי הפיכה, ולאחרונה הצטרף אליו כתב הארץ חיים לוינסון. בירושלים, כותב שלום בוגוסלבסקי, יש כבר מציאות דו לאומית: השתלבות הולכת וגוברת של הערבים בעיר היהודית, בד בבד עם לאומנות גואה, טרור עממי, הזנחה וחיכוכים אתניים בלתי פוסקים. חלק מדוברי השמאל הרדיקלי מטיפים כבר שנים למדינה אחת, חילונית ודמוקרטית, שנתפסת בעיניהם כפתרון היחידי שיביא גם שלום וגם צדק. בשנים האחרונות, נשמעים קולות דומים גם ממחנה הימין. הנשיא ראובן ריבלין, איש ארץ ישראל השלמה שתומך בזכויות אזרח ומתנגד לחלוקת הארץ, רומז כבר שנים שאזרוח הפלסטינים הוא בלתי נמנע, וכמוהו גם אנשי ימין אחרים כמשה ארנס ואפילו אורי אליצור המנוח, מאבות מפעל ההתנחלויות. אמנם אנשי הימין שתומכים באיזרוח מלא (כמו ריבלין) או חלקי (כמו בנט), מקפידים להדגיש שהמדינה תהיה יהודית, רק עם מיעוט פלסטיני גדול יותר בתוכה. בכך הם נבדלים מאנשי השמאל הרדיקלי, שסבורים שהאופי של המדינה חייב להיות משותף, ואף חושדים עמוקות בכוונות ובמניעים של תומכי האיזרוח מימין.

אבל סביר להניח שאם אכן תקום כאן מדינה אחת, היא לא תקום כתוצאה של החלטת מחושבת, משמאל או מימין, אלא בתהליך הדרגתי ומתגלגל. מה אם אחרי שנים רבות של כיבוש, קיפאון ואולי עוד מלחמה גדולה, ישראל לא תוכל לעמוד בלחץ הבינלאומי ותיאלץ לתת זכויות אזרח לפלסטינים במסגרת של מדינה אחת? אם תרחיש כזה אכן נמצא מעבר לפינה, כפי שמזהיר השמאל, הרי יהיה זה חוסר אחריות משווע שלא להתכונן לקראתו.

השאלה הראשונה היא איך מונעים את הרע מכל: קריסה מהירה למלחמת אזרחים כוללת. קריסה כזאת סביר שתתרחש אם הצד שעומד לאבד חלק ניכר מכוחו, מן הסתם הצד היהודי, יחוש שרומסים את זכויותיו, אורח החיים שלו והסמלים הזהותיים וההיסטוריים היקרים לו, בין אם מדובר בדגל, בהמנון, בחוק השבות, באופי הציוני-יהודי של המדינה או בהצפתה במליוני פליטים. זה, מן הסתם, בדיוק מה שחלק ניכר מהפלסטינאים ירצו לעשות. ומכיוון שהצד היהודי עדיין יחזיק בכוח צבאי עדיף בשלב הראשון, הרי שהפיתוי להגן על זכויותיו באלימות יהיה ניכר, אם לא עצום. כדי להפחית את הסכנה הזאת, המשטר במדינה הדו-לאומית חייב להיות מבוסס על דמוקרטיה הסדרית, ולא רק על מערכת דמוקרטית המבטיחה קול שווה לכל אזרח.  היינו, שתי הקבוצות חייבות לזכות להגדרה עצמית ואוטונומיה נרחבת ככל האפשר. לשון אחר, ככל שהמדינה הדו-לאומית תהיה דומה יותר לקונפדרציה מאשר לרפובליקה, כך הסיכוי שלה לטבוע בדם ובאש קטן יותר.

לפיכך, פתרון של שתי ישויות פוליטיות הקשורות זו לזו במבנה על רופף, בסגנון ההצעה של תנועת שתי מדינות, מולדת אחת, הוא אולי המודל הגרוע פחות. לפי המודל הזה, ישראל ופלסטין יהיו שתי ישויות פוליטיות ריבוניות, עם שתי ממשלות, וגופים על לאומיים מסויימים (כמו בית משפט עליון משותף) המאחדים ביניהם. שתי המדינות יהיו רשאיות לקלוט פליטים או עולים כאוות נפשן, ואזרחים של מדינה אחת יהיו רשאים לקבל תושבות קבע במדינה השנייה. כלומר, ההתנחלויות יישארו בשטחים.

בתוכנית יש אינספור בעיות וחורים, והיא למעשה לא מגנה על הישראלים מהחשש העיקרי שלהם: הצפה בפליטים עוינים, שעלולים להקריס את ההסדר כולו לסדרה של עימותים מסלימים והולכים. למעשה, כדי שפיתרון קונפדרטיבי כזה יהיה אפשרי, ולו במידת מה, יהיה צורך להקפיא את המצב מבחינת מגורים. דהיינו – תושבים של המדינה אחת יכולים לנוע ולסחור במדינה האחרת, אבל לא לגור בה באופן קבוע אלא אם הם גרו שם לפני ההסדר. אם מתנחלים, למשל, ירצו להישאר במדינה הפלסטינית של הקונפדרציה הם יוכלו לעשות זאת כתושבי קבע, אבל יהודים חדשים לא יורשו להתיישב בשטחה. מי יגן על כל המבנה הרופף הזה? כל פתרון יהיה רע ובעייתי, אבל מוטב שבשלב הראשון האחריות הבטחונית תהיה בידי צה"ל. יחידות פלסטיניות ישמרו על יישובים פלסטיניים בכפיפות לצבא הישראלי, ובהדרגה יזכו לאחריות צבאית על החלק הפלסטיני של הקונפדרציה. אם רוצים למנוע כאוס והידרדרות, האחיזה, השליטה והויסות של התהליך חייבים להיות בידי ישראל, הגורם החזק והיציב בשטח, לזמן רב ככל האפשר.

בניגוד למודל של שתי מדינות, מולדת אחת, אני סבור שהקונפדרציה הישראלית-פלסטינית לא יכולה להיות רופפת מדי. כדי שהויכוחים בין שני החלקים לא יהפכו למלחמה, עדיף להקים מוסדות פדרטיביים, ממשלת-על ופרלמנט-על, שינהלו את העניינים המשותפים לשתיהן. אין לחזור על הטעות שעשתה לבנון, הקפאת תפקידים משוריינים לפי מפתח עדתי (בלבנון, כזכור, הנשיא חייב להיות נוצרי, רה"מ חייב להיות סוני ויו"ר הפרלמנט חייב להיות שיעי). בפועל, המפתח העדתי בלבנון הוביל לקשיים ניכרים בהרכבת ממשלות, וגורם לשיתוק פוליטי הרסני מזה שנים. במקום זאת, ראוי ליישם את עצתו הישנה של ז'בוטינסקי, ולהבטיח ייצוג גמיש בהנהגת הקונפדרציה. אם ראש הממשלה יהיה ערבי, סגן ראש הממשלה יהיה יהודי ולהיפך. ייצוג משוריין לשתי הקבוצות יהיה גם בקרב שרי הממשלה, שופטי בית המשפט העליון ועמדות מפתח אחרות. החוק לא יקבע ששר התקשורת, למשל, חייב להיות ערבי ושר החינוך יהודי, אלא שחצי משרי הממשלה צריכים להיות יהודים וחצי פלסטינים. בכפוף לכלל זה, ראש הממשלה יחלק את התפקידים בעצמו.

אני רוצה להיות ברור מאד כאן: מדינה דו-לאומית, בכל תצורה שהיא, היא פתרון רע מאד. זאת במיוחד בהתחשב בהיסטוריה המדממת של הישראלים והפלסטינים, ההבדל הדתי והתרבותי ביניהם, והעובדה שיהיו פחות או יותר שווים בכוחם במדינה החדשה. כל תולדותיה ילוו בסכסוכים אלימים אינסופיים, כל החלטה תהיה קשה ומסורבלת, וההליכה תהיה תמיד על סף התהום. אולם תכנון נבון יוכל לפחות, עם הרבה מזל טוב, למנוע את הרע מכל. כבוד לזהות ולרגשות של שני הצדדים, הימנעות מצדקנות, מהשפלה ומכפיית סמלים, מבנה קונפדרטיבי ושליטה ישראלית על השיבר בתחילת התהליך, יוכלו להפוך אותו למסוכן פחות. מדינה דו-לאומית הופכת בשנים האחרונות לסבירה יותר ויותר. בניגוד לחיים לוינסון או מרון בינבנישתי אני לא חושב שהיא בלתי נמנעת, אבל חייבים להתחיל לדון בה ברצינות כתרחיש אפשרי. לשם כך כתבתי את הפוסט הזה.

ברוך הבא! האלוף במילואים יוחנן לוקר הצטרף, לפחות בעיני פרשנים מסויימים, לשמאלנים האגדיים הלוגמים תה צמחים בשדירות רוטשילד ומחפשים דרכים לפגוע בצה"ל ובמדינת ישראל. רבים כתבו כבר על ההיסטריה שאחזה במערכת לאור מסקנות דו"ח לוקר, על הטיעונים הבעייתיים של צה"ל ומשמעות המסקנות לביטחון המדינה ולעתיד הכלכלה. אבל האם יש לדברים משמעות רחבה יותר? מה ניתן ללמוד מהאשמות בוגי יעלון על "ניתוק" של חברי הועדה וכיצד מנסות מערכות בירוקרטיות לשמר את עצמן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על המלכוד שבמקצוענות.

לשורותיהם של אותם "שמאלנים אגדיים", שלוגמים תה צמחים בבתי קפה טרנדיים ואוכלים סושי טבעוני במימון אירופי בעודם דנים בדרכים להכפיש את מדינת ישראל בעולם, הצטרף לאחרונה חבר חדש, והוא אפילו לא ידע שהוא כזה: יוחנן לוקר, אלוף במילואים ולשעבר מזכירו הצבאי של ראש הממשלה נתניהו, שעמד בראש הועדה שפרסמה את הדו"ח המדובר על תקציב הביטחון. הפרשן הצבאי אלון בן דוד כתב על הדו"ח המושקע, המפורט והמנומק הזה, שנכתב רובו ככולו על ידי אנשים עם ידע מעמיק על מערכת הביטחון, שהוא תוצר של "בתי הקפה בשדרות רוטשילד". לא פחות. אלון בן דוד רק היה צריך לטעון שלוקר ממומן על ידי הקרן החדשה לישראל. רמ"ט חיל האוויר לשעבר וראש תעשיית אלביט מערכות לשעבר הם סמולנים מנותקים לוגמי קפוצ'ינו, ואפשר ללכת לישון בשקט – עם הפנסיה התקציבית, כמובן.

אלון בן דוד אינו לבד. מדהים לראות כיצד משה "בוגי" יעלון, השר שמזה זמן מכהן כראש הועד של מערכת הביטחון והאיש שהפך את הדשדוש והקיפאון לאידיאולוגיה, פסל בהבל פה את המומחים שהוא עצמו היה מעורב במינוים. נביא האידיאולוגיה הבוגיסטית מייצג את הרטוריקה הזאת באופן מוחצן ומוקצן, אבל הוא ממש לא היחיד. לא מזמן שמעתי, באוניברסיטה אמריקאית כלשהי, הרצאה של בכיר בטחוני ישראלי שכינה כל אדם שהעז לחלוק על הנחות היסוד של המערכת, כולל גנרלים וראשי שירותים חשאיים לשעבר, כ"מנותק", "בור" או סתם אידיוט שלא מבין מהחיים שלו. וכמובן, בפוסט ביקורתי שפרסמתי לא מזמן על הבידוקים הבטחוניים המשפילים בנתב"ג, קיבלתי לא מעט תגובות מיוצאי המערכת שהסבירו לי למה הכל בסדר, כל טיעוני הנגד הם שקרים, ואין צורך בשום שינוי משמעותי.

המילים שהשתמש בהן יעלון מעניינות מאד לא רק להבנת העניין הנוכחי, אלא גם לאופן שבו מערכות בירוקרטיות מנסות לשמר את עצמן ולדחות בבוז שינויים משמעותיים. הועדה, כך יעלון, לא מבינה כיצד פועלת מערכת הביטחון, עיוורת לצרכי הביטחון של ישראל ובעיקר "מנותקת". מדוע היא מנותקת? משום שהיא מעזה לחרוג מהמוסכמות שהפכו לאמת חקוקה באבן במקומותנו: שה"איומים" תמיד במגמת עלייה, ושתקציב נוסף למערכת הביטחון, בין אם מדובר במערכות נשק יקרות ובין אם בפנסיות גישור, הכרחי כדי להתמודד עם האיומים הללו. הכלכלן אורי כץ (כאן וכאן) התמודד כבר עם כמה מהטענות הפופולריות של מערכת הביטחון, ופירק אותן לגורמים. כאן, הייתי רוצה לחרוג מהויכוח על דו"ח לוקר, או ליתר דיוק להטות אותו לכיוון שונה במעט. מה משמעותה של טענת ה"ניתוק" שמעלה יעלון, ומה היא אומרת לנו על האופן שבו "מקצוענים" מנהלים את ענייניהם?

אפתח בסיפור, שחורג קצת מהויכוח המקומי שלנו כאן בישראל. פרופ' דייויד מוס, היסטוריון כלכלי ומומחה למנהל עסקים מאוניברסיטת הרווארד (גילוי נאות: הייתי מתרגל שלו), הוזמן פעם לשאת נאום בפני פורום עסקי יפני. הקהל, שמילא את האולם מפה לפה, הורכב מאנשי עסקים, ביניהם מנהלי תאגידים ואחדים מבכירי המשק. פרופ' מוס הוזמן כדי לדבר על הבעיות שעומדות בפני המגזר העסקי ביפן, בראש ובראשונה הדשדוש וחוסר החדשנות של חברות רבות, ולהציע פתרונות. המרצה האמריקאי, שלא היה מומחה באופן ספציפי לכלכלת יפן, תהה על מה בדיוק ידבר. יום לפני ההרצאה, שוחח במקרה, בלובי של המלון, עם נערים יפנים שאמרו לו שהם מעוניינים ללמוד מנהל עסקים ולהשתלב בחברות מובילות. במשך שעתיים, הם חלקו בפניו רעיונות, חלקם מבריקים, מקוריים ומהפכניים על המצאות, חידושים ואסטרטגיות עסקיות. הפרופסור התרשם, ושאל שאלה. "נניח", אמר, "שמחר תעבדו בחברה גדולה כמו סוני או טויוטה. כל הרעיונות שהעליתם עכשיו בפני, בשיחת חולין, האם תעלו אותם גם בפני הממונים עליכם בחברה?" הנערים הסתכלו עליו כאילו נפל מהשמיים. "בוודאי שלא," אמר אחד מהם, והסביר שביפן עובד זוטר לא מעז אפילו לפתוח את הפה, ובוודאי שלא להתערב בענייניה של ההנהלה. יום לאחר מכן, סיפר מוס לבכירי המגזר העסקי היפני, שישבו בהרצאה שלו, על השיחה עם הנערים, וטען בתוקף כי ההיררכיות הנוקשות בחברות היפניות הן המחסום העיקרי לחדשנות. הוא הציע גם פיתרון מעניין ומקורי, שלא כאן המקום לפרט. בסיום ההרצאה, קם אחד מהמכובדים שבקהל, מנכ"ל חברה גדולה כבן שמונים ואחד מאנשי העסקים הידועים ביפן, ואמר למוס ש"לא רק שכל מילה שלך נכונה, אלא שהבעיה אפילו יותר חמורה מאשר אתה מעלה בדעתך. אבל אף אחד כאן לא מסוגל לשנות את זה."

אנשי העסקים היפנים שעמדו בפני מוס, כולם אינטליגנטיים ובעלי ניסיון, היו מודעים כמובן לבעיה היטב. אבל מבחינתם, היא היתה בעיה משוקעת. כלומר, כשל שכל כך משולב בתרבות הניהולית והחברתית הקיימת, עד שקשה לדבר עליו, ובוודאי לשנות אותו. בשביל לשנות את כיוון החשיבה יש לעיתים קרובות צורך בגורם חיצוני,  לרוב עם רקע וניסיון דומה אבל לא זהה; מישהו שמבין את הבעיה, אבל לא כבול באלפי כבלים מנטליים שגורמים לו לחשוב שזה המצב, "ככה זה" או "אין מה לעשות". מי שקרא את הספר שומרי הסף, יודע שעמי איילון נתקל בבעיה דומה כאשר התמנה לראשות השב"כ. לאחר הטראומה של רצח רבין, לקח איילון לידיו שירות מוכה ומובס, שהיה זקוק באופן דחוף לרפורמות. כאשר הגיע לישיבת ההנהלה הראשונה, הודה בפני הנוכחים שהידע המקצועי שלו דל משלהם. הם, הרי, יודעים טוב ממנו כיצד להפעיל מקור או איך לנתח מידע מודיעיני. לפיכך, הוא רוצה שיסקרו בפניו את כל נהלי העבודה בשירות, אחד אחד, וינמקו אותם. כל נוהל – והנימוק הרציונלי שלו. דבר אחד, אמר להם, הוא לא מוכן לשמוע: שכך יש לעשות פשוט משום שכך הדברים היו תמיד, ומה שהיה הוא שיהיה. זה עוד יתרון של האאוטסיידר האינטליגנטי, שיש לו ידע קרוב לנושא אך לא הגיע מאותה תרבות ארגונית. הוא לא לוקח כלום כמובן מאליו, ויכול להבחין בנקודות עיוורון ונקודות תורפה שאנשים מתוך המערכת אינם מסוגלים לראות, שלא לדבר על לעשות משהו בנידון.

מבחינה זו, ועדת לוקר היתה תמהיל אידיאלי של אינסיידרים לשעבר ואנשים מנוסים ואינטליגנטיים שהגיעו מחוץ למערכת או מהפריפריה שלה. כולם הכירו היטב את הנושא, אבל אף אחד לא היה נתון לצבת הבירוקרטית של המערכת ולא היה כבול להנחות היסוד המקודשות שלה. ובמצבים כאלו, המערכת – שכמו מערכות רבות אחרות מסוגה מעוניינת יותר מכל לשמר את המצב הקיים – מגיבה במנטרות הידועות והשחוקות: "אתם מנותקים", "אתם לא מבינים אותנו", "אנחנו עושים ימים ולילות", "אתם לא תלמדו אותנו ש…" "בתי הקפה בשדירות רוטשילד", וכיוצא בזה. וכל אחד מכם יוכל להוסיף את הקלישאה הבטחונית האהובה עליו.

ואם במערכת הביטחון יש להטיל ספק באמת המקודשת של ה"מקצוענים שבטוח יודעים מהם הם עושים", אז למה לא במערכות אחרות? אולי, למשל, המקצוענים הדיפלומטיים, למשל השגריר באירלנד בועז מודעי והסגנית המבריקה שלו, שמייצרת ציוצים פרובוקטיביים בקצב מסחרר, לא ממש יודעים מה הם עושים? שמא כדאי לבחון את הנחות היסוד של האסטרטגיה המדינית של ישראל, אם בכלל יש כזאת? אולי אנשי עסקים, מומחים חיצוניים, מנהיגים דתיים ופעילים העובדים בשטח, יכולים לאתגר את התפיסה האסטרטגית והבטחונית של ישראל ולהכניס, סוף סוף, רעיונות חדשים למאגר התגובות הפבלוביות של ה"מקצוענים", שהכזיבו פעם אחרי פעם? בעיראק, למשל, פעילת זכויות האדם אמה סקיי, אישה אנטי-מיליטריסטית להפליא, שולבה במערך הצבאי והרעיונות המקוריים שהציעה התגלו כאבן יסוד של הניצחון על אל קאעדה בשנת 2007. והעיקר: אם אתם רואים בטלוויזיה איזה גבר סמכותי בחליפה או במדים אומר לכם לא להעסיק את ראשיכם הפעוט בעניינים הרי גורל, כי "צריך להשאיר את זה לדרג המקצועי", התחילו לחשוד; והעיקר- הקשיבו לכל הקולות, גם ובמיוחד אלו שמגיעים מהשוליים או מפורשי המערכת, שקלו את הנתונים בכובד ראש והגיעו למסקנות משלכם. בין אם מדובר באיראן, תקציב הביטחון, המדיניות מול הפלסטינים או כל עניין חשוב אחר, אם אתם לא תחשבו – אף אחד לא יעשה זאת עבורכם.

מה משותף לאזרחים דרום אמריקאים שרצים במורד הגבעה, אוטובוסים שובתים ומחירי העגבניות באפגניסטן? כיצד ניתן להגיע לחקר האמת מתוך ערפילי המיתוס, ההטייה והדיעה הקדומה? ינשוף צבאי-אסטרטגי על הקסם בגישה העקיפה, תכסיסי חקירה ויתרונות העדות המוטמעת.

אי שם באמצע שנות השבעים, הגיע דיפלומט אמריקאי צעיר בשם ברוס פארקו לשגרירות ארה"ב בבירה דרום אמריקאית כלשהי. באותה התקופה, אמריקה הלטינית סבלה מאינספור הפיכות, חלקן אלימות ואפילו רצחניות. מנקודת ראות אמריקאית, ההפיכות הללו סיכנו לעיתים קרובות אינטרסים של ארצות הברית, כמו גם אזרחים ודיפלומטים אמריקאים. לפיכך, כמו במקרה של מחלה, איבחון מוקדם של הפיכות היה אחת המשימות החשובות ביותר של דיפלומטים ששירתו באזור. יום אחד, התעורר פארקו בשעת בוקר מוקדמת והבחין בהמולה ובמהומה מחוץ לחלונו. תושבים מקומיים רצו כאחוזי אמוק. הדיפלומט חשב שהוא חוזה בהיסטוריה בהתהוותה. אם כולם רצים, האם לא ניתן להסיק מכך שיש סכנה? אולי מדובר בהפיכה צבאית? בספר זכרונותיו, כתב פארקו שכבר דמיין את הדיביזיה המוטסת ה-82 נוחתת במרכז העיר כדי לפנות אזרחים אמריקאיים, ואותו עצמו מקבל עיטור מהנשיא על הצלת חיים. נרגש ושטוף אדרנלין, העיר את הממונה עליו. "האנשים שאתה רואה רצים," שאל הדיפלומט הבכיר בלי לאבד את שלוות רוחו, "האם הם רצים למעלה, במעלה הגבעה, או שמה למטה במדרון?"

"כשאני חושב על זה, הם רצים למטה", אמר פארקו.

"טוב ויפה," ענה הממונה, "האם האוטובוסים עדיין פועלים"?

פארקו ענה בחיוב.

"אם כך," אמר הממונה, "מדובר ביום שגרתי לחלוטין. אם יש הפיכה צבאית, נהגי האוטובוסים הם בדרך כלל הראשונים לשמוע, והם פשוט לא מגיעים לעבודה. יתר על כן, משום שהעיר הררית, אנשים נוהגים לרוץ לעבודה כל בוקר במורד הגבעה." פארקו, לימים מומחה בהפיכות צבאיות ובמרידות, קיבל את השיעור החשוב הראשון שלו בבירור עובדות: תמיד יש לחפש אישוש עקיף לטענה אותה אנחנו מנסים לאשר.

לא מדובר בבעיה תיאורטית, אלא בכשל מחשבתי קריטי שעלול להפיל צבאות, ארגונים ומערכות שמושקעים בהם מיליארדים. לרוב, אנחנו מסיקים שדבר מה נכון עקב עדות ישירה ובלתי אמצעית. בביטוי "עדות ישירה ובלתי אמצעית", הכוונה היא לעדות הקשורה ישירות, מבחינה לוגית, להשערה שאותה אנחנו מעוניינים לברר. ושנית, היא בדרך כלל מגיעה מגורם המעורב ישירות באירועים – גורם שאנחנו סומכים עליו ונוטים להאמין לדבריו. אחת הדוגמאות המובהקות לשימוש בעדות ישירה ובלתי אמצעית היתה טכניקה שהופעלה רבות על ידי האמריקאים במלחמת וייטנאם, כדי לברר עד כמה המבצעים נגד הוייטקונג יעילים. הטכניקה הזאת, שנודעה כ"ספירת ראשים", היתה מדידה מדוייקת של מספר לוחמי הגרילה הקומוניסטים שנהרגו בקרב. היא היתה קשורה ישירות לתוצאות המבצעים האמריקאיים וגם בלתי אמצעית, משום שהגיעה ממפקדי יחידות שלחמו בשטח.

אולם, אליבא דכולי עלמא, ספירת הראשים התגלתה כשיטה כושלת ומכשילה. ראשית כל, המדידה הישירה עיוורה את עיני המעריכים. כפי שכתב לימים דייויד קילקאלן, קצין אמריקאי ומומחה לקונטר-התקוממות, אם היו לנו לפני הקרב מאה לוחמי גרילה, והרגנו עשרים – יתכן שלעשרים הללו יש ארבעים קרובי משפחה שיצטרפו למערכה משיקולי נקמת דם. לפיכך, התוצאה האמיתית של המבצע היא 120 לוחמי אויב, ולא שמונים. המדד הישיר מלמד אותנו שצמצמנו את מספר לוחמי האויב, אבל בפועל הגדלנו אותו. הבלתי אמצעיות של מדד ספירת הראשים היתה, כמסתבר, קטלנית אף היא. הדיווחים הגיעו מבעלי עניין, כלומר מפקדי יחידות שרצו להאדיר את מעשיהם בשדה הקרב וכך לזכות בהערכת הממונים עליהם. לפיכך, לעיתים קרובות הגזימו היחידות בדיווחי "ספירת הראשים" ונתנו למפקדה העליונה הערכות מופרזות עד כדי גיחוך. במלחמת אפגניסטאן, יחידות שביצעו "ספירת ראשים" גילו לעיתים קרובות כי שותפיהם האפגניים נטו להגדיר גם אזרחים שנהרגו בטעות או במתכוון כלוחמי אויב, כדי לנפח את הספירה. בשתי המלחמות, וייטנאם ואפגניסטן, התוצאות היו קטלניות. המפקדה העליונה, שקיבלה כל הזמן פידבק חיובי ממדד ספירת הראשים ומהמעריכים שלה בשטח, האמינה שהזמן עובד לטובתה, שצבא המורדים נפגע ומצטמצם. ההנחה הזאת, כפי שהתברר בסוף, היתה שגויה באופן קטלני.

אכן, כל ניסיון לאישוש של הנחות באמצעות עדויות ישירות ובלתי אמצעיות סובל מכשלים מובנים: פערים בהבנה, בידע ובפרשנות, מניעים אישיים לטיוח או לניפוח, בעיות זיכרון, כשל אישוש (אנחנו מקבלים מראש את הדעה של מי שמתאים להנחות המוקדמות שלנו), וכיוצא בזה. לפיכך, כל המסתמך על עדויות ישירות ו/או בלתי אמצעיות חייב להתייחס אליהן בזהירות, לאסוף מספר רב של עדויות כאלו, להצליב אותן, להיות מודע לכשלי המחשבה שלו עצמו, ועוד. דרך מעניינת להתגבר על הבעיה הזאת, היא לנסות לאשש את המציאות באמצעות גישה עקיפה המתבססת על עדויות מוטמעות.

עדות מוטמעת היא פרט מידע רלוונטי שאינו קשור ישירות לויכוח, ולא מגיע מאחד הצדדים השותפים לו. במאמר קלאסי, שעסק במדדים אמינים לבחינת הישגים צבאיים, כתב האסטרטג דייויד קילקאלן על שיטה יפה להשיג עדויות מוטמעות. קילקאלן, שכתב בהקשר של מלחמת אפגניסטן, תהה כיצד יוכל הצבא לדעת שאזור מסויים הולך ומשתחרר משליטתם של מורדי הטליבאן. הוא מזהיר בבירור משימוש בשיטות ישירות ולפיכך מפוקפקות נוסח "ספירת ראשים" או טכניקה אהובה אחרת, לבדוק כמה התנגשויות עם המורדים עובר כוח צבאי ממוצע שנע ממקום למקום. הרי המורדים, כותב קילקאלן, יכולים להימנע מהתקפות על כוחות צבאיים כאשר הם מתארגנים, מתחמשים, מסתתרים או מחליטים להשתמש באזור מסויים למנוחה והתאוששות. מחר, כאשר התנאים ישתנו, הם עלולים להפתיע את צבא הממשלה, שבטוח שהמחוז בשליטה כאשר המציאות שונה בתכלית.

לפיכך מציע קילקאלן שיטה אחרת, אמינה בהרבה: לבדוק את מחירי הפירות והירקות במחוז, ובמיוחד פירות אקזוטיים שמגיעים ממקומות אחרים. אפגניסטן, אחרי הכל, היא עדיין חברה חקלאית, והכלכלה מתבססת במידה רבה על עסקאות של פירות וירקות. אם במחוז מסויים ישנה נוכחות מסיבית של מורדים, אפילו נוכחות רדומה, המקומיים מודעים לה. אחרי כל, גם אם המורדים נחים ומתארגנים היום, מי יודע מה יקרה מחר? וגם אם הם נמנעים מעימות עם כוחות צבאיים מסיבות כאלה ואחרות, בוודאי שלא יוותרו על גביית "מיסים" ממובילים מסחריים. לפיכך, מובילי הפירות והירקות משקללים את הסיכון בדרכים ואת ה"מס" שגובים המורדים לתוך מחיר התוצרת. במצב של מלחמת אזרחים, ירידה חדה במחירי הירקות שמקורם מחוץ למחוז, בבד בבד עם מחירים יציבים יותר של פירות וירקות מקומיים, עלולה ללמד על עלייה בביטחון בדרכים. בשילוב עם מדדים אחרים, צבאיים ואזרחיים, ניתן להשתמש בעדות העקיפה הזאת, שאפשר למדוד במדויק ולא ניתן לזייף אותה, כדרך לאשש הישגים בשדה הקרב. באותה מידה, גם הדיפלומט האמריקאי הבכיר שהוזכר בתחילת המאמר, השתמש בעדות מוטמעת ועקיפה. התנהגותם של נהגי האוטובוסים, שאינם שחקנים בפוליטיקה הגבוהה של המדינה, עשויה ללמד על הפיכה צבאית ממשמשת ובאה הרבה יותר מאשר עדותם הישירה של פוליטיקאים או קצינים שלעיתים משקרים, מנפחים, מטייחים או פשוט עוורים למציאות מסביבם.

דרך אחרת, מעניינת לא פחות, היא לבחון עדויות ישירות בזהירות, ולאמץ מתוכן היבטים שיכולים לשמש כעדות מוטמעת. היסטוריונים שעוסקים בעת העתיקה, למשל, יודעים כי אחת הדרכים להשיג מידע אמין יחסית על חיי ישוע, היא לבדוק אלו קטעים באוונגליונים נוגדים את התיאולוגיה הנוצרית של התקופה. ההנחה היא שאם כותבי הטקסט הודו בעובדה שאינה נעימה מבחינה תיאולוגית, ככל הנראה היא נכונה, כי אחרת מדוע להזכיר אותה?  ישנן מקבילות לא מעטות גם בהיסטוריה המודרנית. אם, למשל, נציג סובייטי מודה בעובדה שאינה נעימה לברית המועצות, או נוגדת את האידיאולוגיה הקומוניסטית, יותר סביר שהמידע אמין.

לפעמים, יש "לחפור" יותר עמוק כדי למצוא עדויות מוטמעות, וכאן תהליך החקירה מעניין פי כמה. נניח שאנחנו קוראים ראיון עם גורם בעל אינטרס שיש לחשוד בדבריו, לדוגמא דיפלומט אמריקאי שמגן על מדיניות ארצות הברית בזירה הרוסית. יתכן שבראיון איתו, כדרך אגב, כדוגמא או כאנקדוטה, הוא ימסור מידע על מדינה שבה שירת בעבר (למשל ישראל). עדות כזאת (בתלמוד מכנים אותה "משיח לפי תומו") נחשבת מוטמעת, ולפיכך יותר אמינה, משום שהמידע על ישראל נמסר בדרך אגב ואינו קשור לאינטרס העיקרי של הדובר. היסטוריונים משתמשים בשיטה הזאת לעיתים קרובות. חוקר האסלאם מיכאל לקר, למשל, "דג" מידע אמין ויקר ערך על האסטרטגיה של הנביא מוחמד מספרי גיאוגרפיה מאוחרים על מכה, שהזכירו את המידע הזה כבדרך אגב.

דרך נוספת, שאני באופן אישי מחבב במיוחד, היא למצוא אויבים מרים, שחולקים זה על זה בכל דבר ועניין, ולחפש את נקודות ההסכמה הבודדות ביניהם. ההיסטוריון האמריקאי בנג'מין הט, שחקר את תעלומת שריפת הרייכסטאג בגרמניה של 1933, השתמש באופן וירטואוזי בשיטת החקירה הזאת. בספרות ההיסטורית קיים ויכוח קשה וארוך, מי הצית את הפרלמנט הגרמני באותו הזמן, הצתה ששימשה את הנאצים כתירוץ להשעות בפועל את החוקה הדמוקרטית של ויימאר. האם שרפו הנאצים את הפרלמנט, או שמא עשה זאת מטורף בודד בעל נטיות קומוניסטיות? הט חקר וגילה ששניים מהעדים, ד"ר הנס ברנד גיזביוס, איש גסטפו שהפך לקושר נגד היטלר, ומפקדו לשעבר רודולף דילס, הסכימו שניהם שבריון ידוע מפלוגות הסער עמד מאחורי ההצתה. מכיוון שגיזביוס ודילס שנאו זה את זה שנאה עזה, נאבקו אחד בשני באופן פעיל ולא הסכימו בדרך כלל כמעט על כלום, כל הסכמה ביניהם היא בעלת ערך מיוחד. הט מסיק מכך, בשילוב עם ראיות נסיבתיות רבות אחרות, שהנאצים אכן אחראיים להצתה.

ולבסוף, קיימת השיטה המסובכת ביותר, עדויות מוטמעות המבוססות על הנחות יסוד שקטות מאחורי גירסאות שקריות. ב-1928, למשל, רקמה קבוצה של קצינים יפנים מזימה לרצוח איל מלחמה סיני מפורסם, פרשה שעסקנו בה בעבר בינשוף. לאחר הרצח ניסו הקצינים לחפות על מעשיהם, ומסרו גירסה שקרית לממשלה ולפיקוד העליון. אולם גם בגירסה השקרית, הודו הקצינים כי שיתפו פעולה, באופן זמני וחולף, עם קבוצה של הרפתקנים אזרחיים שתכננו לרצוח את איל המלחמה (ההרפתקנים היו אכן מעורבים, אבל הקצינים הפעילו אותם). הגירסה היתה אמנם שקרית, אבל שקר מוצלח לא יכול להיות מנותק לחלוטין מהמציאות, ובדרך כלל יש בו אלמנטים של אמת. העדות המוטמעת מלמדת כי שיתוף הפעולה בין קצינים יפניים לבין גורמים פליליים היה כל כך נפוץ ומקובל, עד שאפילו מי שניסה לשקר ולטייח את מעשיו לא היה יכול להכחישו.

הפוסט הזה, מיותר לומר, לא מנסה לטעון שעדויות מוטמעות, מכל הסוגים, הן פתרון קסם לכל תעלומה. אבל הן כלי חשוב ואפקטיבי. וכל מי שמנסה להגיע לחקר האמת, ומודע לבורות ולמכשולים שעומדים בדרך, ראוי שינסה להשתמש בו.

הנרי ושירין (שמות בדויים), הם תיירים שבאו לישראל עם הרבה אהדה וסימפטיה, הוא מאירופה הקרירה והיא מארץ מוסלמית כלשהי. שניהם אזרחי מדינות מפותחות שמקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ולפיכך פטורים מויזה. ובכל זאת – גם הנרי וגם שירין עברו השפלות ממושכות, ולכאורה חסרות היגיון, בשדה התעופה בלוד, לאו דווקא בכניסה לארץ אלא ביציאה ממנה. הסיפור שלהם חזר על עצמו בכל פעם שדיברתי עם תיירים ואורחים שהגיעו לארץ, מכל הגילאים, הדתות, המינים והצבעים. מה מנסות רשויות הביטחון להשיג בהשפלות החוזרות והנשנות הללו? האם המטרה היא רק למנוע טרור, או שיש כאן גם אג'נדה אחרת, סמויה מן העין? ינשוף פוליטי-מדיני על הפיל שבטרמינל.

מסיבות שתבינו מיד, כל השמות בכתבה הזאת בדויים.

שירין היא סטודנטית באוניברסיטה אמריקאית מובילה, צעירה חילונית, מודרנית וליברלית. במקור היא מארץ מוסלמית, וכעת אזרחית במדינה ממדינות האיחוד האירופי. לפני כשנה, נרשמה לקבוצה אקדמית שתכננה טיול בישראל. ההחלטה לעלות על הטיסה לתל אביב לא היתה פשוטה, והיא הגיעה לכאן ברגשות מעורבים. מחד, היא שמעה דברים רעים מסביבתה הקרובה, ומאידך – היתה סקרנית להבין ולראות בעצמה. באופן כללי, הגישה שלה היתה אוהדת, בוודאי יחסית למקובל אצל מוסלמים. היא אפילו השתעשעה ברעיון להירשם ללימודים באוניברסיטה ישראלית. במהלך הטיול, נטתה שירין להזדהות, באופן חלקי וביקורתי אמנם, עם הצד הישראלי בסכסוך. במיוחד התרשמה משיחה עם קצין צה"ל בכיר, שנפגש עם הקבוצה וסיפר על הקשיים שעמדו בפניו ובפני חייליו במהלך מבצע עופרת יצוקה. כביכול – סיפור ניצחון מובהק של ההסברה הישראלית.

ואז הגיע הרגע לטוס חזרה לארצות הברית. בתור תיירת שנכנסה בקלות לישראל, שירין היתה בטוחה שהיציאה מהארץ תהיה חלקה ופשוטה. במקום זאת, כבר במחסום הכניסה לנתב"ג, הורידו אותה ועוד כמה הודים (לא מוסלמים, אבל, רחמנא לצלן, שחומים) מהאוטובוס ותשאלו אותם ארוכות, כשכל שאר הנוסעים ממתינים. בטרמינל, שאלו אותה במשך זמן ממושך שאלות מציקות וחודרניות (למה באת לישראל, מה חיפשת כאן, למה דווקא לישראל), ובדקו בקפדנות כל חפץ מחפציה וכל פריט במזוודה שלה. באותו הזמן, כל הנוסעים ה"לבנים" בקבוצה עברו בקלות ובאופן חלק. בסופו של דבר, האימפקט החיובי של הטיול נמחק כמעט לחלוטין. שירין סבורה כיום שישראל היא מדינה גזענית, ונשבעה שלכאן היא לעולם לא תחזור. בסופו של דבר, דעתה על ישראל לאחר שיצאה מכאן גרועה יותר מאשר לפני שנכנסה.

מישהו יכול להסביר למה תיירים שעברו את כל בדיקות הביטחון ונכנסו לארץ לחוק, מוטרדים באופן גס כל כך דווקא ביציאה? קחו, למשל, את הסיפור של הנרי, כלכלן שעוסק במזרח התיכון המודרני: אירופי בלונדיני ותכול עיניים. בעבר, ביקר במספר מדינות מזרח תיכוניות אחרות, ובאף אחת מהן לא עוכב בגבול כפי שעוכב בישראל, לפעמים בכניסה ובדרך כלל ביציאה. לפעמים הושיבו אותו שבע או שמונה שעות, במין חוויה קפקאית בירוקרטית ללא תכלית או מטרה. פקידים שאלו אותו סדרה של שאלות (בעיקר על הסיבות שהגיע לישראל, קשריו הפוליטיים וביקוריו במדינות מזרח תיכוניות אחרות). לאחר שענה על כל השאלות באופן מלא, הוכנס לחדר צדדי והתבקש לחכות שעתיים, לפעמים שלוש, עד שהגיע פקיד אחר ושאל את אותה סדרת שאלות בדיוק. לרוב, יש להדגיש, הסיוט הזה היה דווקא ביציאה מישראל, ולא בכניסה אליה. אם הנרי היה, חס וחלילה, מרגל או מחבל מסוכן, מדוע נתנו לו להסתובב בישראל באופן חופשי? ואם לא, למה מטרידים אותו ביציאה? המסקנה שלו היתה שישראל מעוניינת להפחיד ולהרחיק אנשים כמוהו. מיותר לומר שעמדותיו בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאוזנות ואף נוטות לצד הישראלי, והוא אינו פעיל, ומעולם לא היה, בשום ארגון פרו-פלסטיני שהוא.

אם אתם חושבים שהמקרה של הנרי ושירין הוא מבודד, תחשבו שוב. את אותו הסיפור, בגירסאות שונות, שמעתי מאינספור צעירים ומבוגרים, תרמילאים, סטודנטים, דוקטורנטים וסתם תיירים שעברו את סיוט חייהם בכניסה לארץ הקודש. לא מדובר רק במטיילים בודדים. גם חברים בקבוצות מאורגנות מוטרדים בגבול, בעיקר אם הם שחומים מדי, או שהמוצא שלהם ערבי או מוסלמי. הבדיקות הנ"ל גם לא פוסחות על מומחים שהוזמנו לכנסים. במקרה אחד מפורסם, חוקרת מוח אמריקאית ידועה הופשטה בגסות בשדה התעופה, ולבסוף הסתבר שמדובר בטעות: שמה היה זהה לשם של פעילה פרו-פלסטינית כלשהי. אתם מבינים? כדי למנוע כאב ראש לאיזה מח"ט בגדה, ישראל השפילה עד עפר מדענית אורחת. בדיוק כמו שהושפל הנרי, ובדיוק כפי שהושפלה שירין. במקרה אחר, לפטופ של תיירת מצריה (שהחליטה להגיע לישראל, בניגוד מוחלט למקובל בארצה) הוחרם ופוצץ על ידי רשויות הביטחון במעבר טאבה. בפרשה אחרת, שתי תיירות קתוליות מארה"ב נשאלו על ידי מאבטחת בשדה התעופה "האם הן ישנות באותה מיטה". וברוב המקרים הללו, אנשים שהיו אוהדים לישראל לפני הגעתם, הפכו לעוינים או לפחות ביקורתיים לאחר לכתם. נהלי הביטחון בשדה התעופה, שנועדו להגן על אזרחי המדינה, הם לא פחות ממכת גרזן לתדמיתה של ישראל לעולם, וגם לניסיון למשוך לכאן תיירים. ועל ההשפלות שעוברים ערבים אזרחי המדינה עוד לא התחלתי לדבר.

יש שיאמרו כי הצורך להגן על אזרחי ישראל גובר על הנזק המצטבר שאנחנו סופגים. אולי. במדינה כמו שלנו, ביטחון גבולות הוא נכס שאסור לזלזל בו. לפיכך, כדאי לתהות ולבדוק האם השפלתם של תיירים בשדה התעופה באופן המתואר לעיל אכן הכרחי לביטחון. ראשית כל, יש לתהות מהי בדיוק הגדרתו של "ביטחון". כלומר, מה משטרת הגבולות והשב"כ מנסים להשיג בשיטות החקירה והסינון הללו? מעדויות נסיבתיות, ניתן ללמוד שהתשובה משולשת: מניעת טרור, סיכול ריגול, ומניעת כניסתם של פעילים פרו-פלסטיניים שעלולים להביך את צה"ל בשטחים. בכוונה לא הזכרתי את בעית העובדים הזרים הלא חוקיים, כי הרי כל מי שמגיע לשדה התעופה קיבל ויזה ישראלית, או שהוא אזרח במדינה עשירה שישראל פטרה את תושביה מויזה. רק שלושת המטרות הללו, ובפרט האחרונה, יכולות להסביר מדוע כל כך הרבה אנשים, גם כאלו (כגון הנרי) שלא סביר בעליל שיעסקו בטרור, מעוכבים בגבול שעות רבות כל כך.

אז מה עושים? ראשית כל, מכירים בכך שיש כאן בעיה חמורה ביותר. מעבר לאי הצדק הבסיסי שבהתעמרות חוזרת ונשנית בתיירים ובאורחים של מדינת ישראל, הרי הנזק המצטבר לתדמיתה של המדינה בעולם קשה לכימות אך בסופו של דבר הרסני. יש משהו מוטרף במדינה שמשקיעה מיליונים רבים ב"הסברה", במלחמה בדה-לגיטימציה או במאבק ב-BDS, ואז מתעללת במי שבכל זאת מחליט להגיע לכאן. סיפורים כגון אלו שלעיל, במידות חומרה שונות, שמעתי מרוב החברים והמכרים הלא יהודים שביקרו בישראל, גם המערביים שבהם, בעיקר אם הם סטודנטים שמטיילים לבד, או שביקרו בעבר בארצות ערביות. אלו שממשיכים להגיע לישראל, עושים זאת למרות ההתעללות במעברי הגבול, שנתפסת (במקרה הטוב) כמעין שיגעון אקזוטי שיש להשלים עמו. בתקופה שבה ישראל נאבקת על כל טיפה של אהדה והכרה בדעת הקהל העולמית, ניכור אלו שתומכים בנו ובאים לבקר אותנו, ובפרט אם הם אנשי אקדמיה, כותבים, חוקרים, אומנים או מובילי דעת קהל אחרים, אינו אלא טירוף הדעת.

עצם ההכרה שאנחנו עומדים בפני בעיה, צריכה להוביל לדיון ציבורי ומחשבה מחודשת על כל תהליך הבידוק הבטחוני, מתחילתו ועד סופו; ואסור שדיון ציבורי כזה יושתק בטענות שווא של סודיות. ראשית, וזה כלל אצבע טוב לכל מלחמה עם תופעות לוואי קשות, יש להיפטר מכל המטרות שאינן הכרחיות לחלוטין. רבים מהתיירים המושפלים בשדה התעופה, בעיקר אלו ממדינות מערביות, עוברים את סיוט חייהם כי מישהו חושב שאולי הם פעילים פרו-פלסטיניים. אין לי שום התנגדות שיערכו רשימה שחורה של עושי צרות מקצועיים וימנעו את כניסתם לארץ, אבל באופן כללי, מניעת מבוכה לצה"ל בגדה המערבית לא צריכה להצדיק השפלה סיטונית של תיירים בגבולות. אפילו המטרה, הראויה כשלעצמה, של סיכול ריגול, אינה צריכה להוות תירוץ לתשאול ובידוק משפיל של כל תייר שלישי. כיום, עם כל אמצעי המאבק והריגול הלווייניים, קשה להאמין ששירותי מודיעין שולחים עדיין תיירים עם מצלמות. בכל מקרה, הנזק שנגרם לישראל מהליכי הבדיקה הנוכחיים משמעותי וגדול בהרבה.

נשארנו עם המטרה השלישית – סיכול טרור, אולי המטרה היחידה שראוי לבדוק בגינה תיירים בקפידה, ואם יש צורך אפילו להשפילם. אבל אפילו כאן, אין מנוס מבחינה מחדש של הליך הבידוק כולו. האם, בעשור השני של המאה ה-21, אין תחליף טכנולוגי לחיטוט משפיל בבגדים תחתונים של תיירים, ושפיכת תכולת מזוודותיהם על השולחן? כאמור, לא מדובר על תיירים שהבדיקה האלקטרונית מצאה אצלם חפץ מפוקפק או חשוד, אלא סתם כאלו שאיתרע מזלם להיות מהמוצא הלא נכון, או שלא מצאו חן בעיני הבודק. השאלה הזאת מקבלת משנה תוקף בכל הנוגע להליך התשאול בשדה התעופה. למה, למשל, צריך להשאיר תייר בחדר חקירות שמונה או תשע שעות, ולתת לו להמתין זמן ארוך בין סבבי שאלות קצרים שחוזרים, כמעט מילה במילה, על אותו נוסח שאלון בנאלי? האם המאבק בטרור מצדיק, למשל, שאלה לזוג תיירות קתוליות מארה"ב "האם הן ישנות ביחד באותה מיטה"? האם אין תחליף לשאלה הנצחית כמעט, העולה בכל העדויות, "למה בחרת לבוא לישראל? למה דווקא לכאן?" שמבטאת עוינות וחשדנות בסיסית. ובעיקר – הרשויות חייבות ללמד את המאבטחים שלצד הגנה על אזרחי המדינה, אדיבות, מהירות ויעילות בטיפול בתיירים היא משימה בעלת חשיבות לאומית עליונה.

כל השאלות שהעליתי ראויות לדיון, ואפשר להעלות התנגדויות לא מעטות. אני יכול לחשוב על חלקן, ואשמח כמובן לשמוע מכם. רק דבר אחד, במחילה, אני לא רוצה לשמוע: את משפחת הטיעונים השחוקים לעייפה של "שקט, יורים" או "מערכת הביטחון יודעת מה היא עושה". לא, במדינה דמוקרטית אנחנו לא יכולים לסמוך באופן עיוור על החלטות שנקבעות בחדרים סגורים, או להניח שארגוני ביטחון צודקים כל עוד לא הוכח אחרת. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של החלטות הרות אסון שהתקבלו בחדרי חדרים, של ארגוני ביטחון וצבא שגילו עיוורון מדהים, או שפעלו מתוך עצלות מחשבתית ואינרציה בירוקרטית. הביטחון חשוב מדי כדי להשאיר אותו רק בידי המקצוענים. וכך גם היחס של ישראל לאורחיה.

נא להכיר: גולנארה קרימובה. זמרת רומנטית, משוררת, מיליונרית עם עסקים חובקי עולם, וגם – בתו של אסלאם קרימוב, הדיקטטור של אוזבקיסטן. הנסיכה המפונקת של אוזבקיסטן התנהלה ברחבי המדינה כעריצה חסרת מעצורים, עד שנפלה בפתאומיות מפתיעה. הסיפור הזה, כפי שנראה, מלמד אותנו לקח חשוב על הסכנות שאורבות לרפובליקות דיקטטוריות כמו אוזבקיסטן, טג'יקיסטן או – קרוב יותר אלינו – מצרים. מה הקשר בין רפובליקות כאלו לאתלט שנתפס שריר באחת מרגליו? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

נא להכיר: גולנארה קרימובה. זמרת רומנטית, דיפלומטית, משוררת, מיליונרית עם עסקים חובקי עולם, וגם – בתו של אסלאם קרימוב, הדיקטטור של אוזבקיסטן. במשך שנים היתה גולנארה הנסיכה הבלתי מעורערת של הרפובליקה המרכזית אסייאתית, מדינה חשובה שניצבת על דרך המשי העתיקה, כיום צומת דרכים של מעבר גייסות וצינורות נפט וגז. הסיפורים עליה היו אינסופיים. ביום, היא השתתפה במסיבות עיתונאים עם שועי עולם, ייצגה את ארצה במדינות זרות וניהלה קרנות צדקה ופיתוח כלכלי. בלילות, היא הזמינה סלבריטאים, כגון שחקן העבר הצרפתי ז'ראר דה-פרדייה, לשיר איתה שירים רומנטיים נוטפי דבש בדואטים ולהשתתף בסרטים שהפיקה (ראו להלן את הדואט בין השניים, "השמיים שותקים" – שמילותיו לקוחות מספר השירים של גולנארה). בין לבין, היא הספיקה להתעלל באינספור אזרחים אוזבקיים, להשתלט על שטחים יקרים בבירה טשקנט ובעיר העתיקה סמרקנד, המפורסמת ביופיה. החנויות והעסקים שלה מילאו כל פינה. וכשלא היתה יכולה לקנות – לקחה בחוזק יד. לפני שנים מספר, פרסמה נטלייה אנטלבה, כתבת הניו יורקר, את סיפורו של אלישר (שם בדוי), בעל מסעדה אופנתית בטשקנט. לאחר ביקור קצר של גולנארה במסעדה, הגיעו אליה בריונים עוטי מעילי עור והחרימו אותה עבור הנסיכה. אלישר עצמו נרדף על ידי המשטרה ורשות המיסים, ולבסוף נאלץ להימלט חסר כל לקזחסטן.

אבל לבסוף, גילתה גולנארה לאימתה שהכוח שלה היה מבוסס על אוויר. לא ברור מדוע ואיך הגיעה הנפילה. אולי, כפי שסבורים אחדים, הסיבה נעוצה בביקורת פומבית שמתחה גולנארה על שלטונו של אביה, באחת מהבמות הרבות שבהן הופיעה. אחרים חושבים ששמרנים בממשל האוזבקי זעמו זה זמן רב על ראוותנותה של הנסיכה, חיבתה לתרבות מערבית מודרנית, השערוריות שהיא גורמת, ובכלל על כך שאישה מחזיקה בתפקיד רם כל כך. דעה אחרת גורסת שהנפילה הגיעה בשל סכסוך בין גולנארה לבין ראש שירותי הביטחון האימתני של אוזבקיסטן. יתכן שכל התשובות נכונות. יהיה אשר יהיה, לפני כשלוש שנים, החליט הנשיא קרימוב לשים קץ לקריירה הציבורית של בתו. היא נעלמה ל"מעצר בית" (ככל הנראה בארמון המשפחתי), החנויות שלה נסגרו, שמה הוסר מכל במה ציבורית והיא חדלה להופיע באמצעי התקשורת.

אולם הסברה המעניינת ביותר, והיא מובילה אותנו לעניין העיקרי, היא שאויביה של גולנארה מיהרו להיפטר ממנה בעיקר משום שנתפסה כיורשת אפשרית של אביה. הנשיא קרימוב, ששולט במדינה ללא מיצרים מאז העצמאות ב-1991 (ולמעשה גם קודם לכן– כממונה הסובייטי על האזור), הוא אדם מבוגר וחולה. כשיאסף אל אבותיו, מי בדיוק יירש אותו? זאת אחת הבעיות ברפובליקות דיקטטוריות מסוגה של אוזבקיסטן. בניגוד למונרכיות ולדמוקרטיות, אין במדינות כאלו מערכת מסודרת להעברת השלטון. וגם אם האליטה כבר הסכימה על יורש – עצם תהליך הירושה עלול להוביל לכאוס ומהומות שאת סופן מי ישורנו, משום שהציבור עשוי לא לקבל את היורש המיועד. הבעיה נעוצה, למעשה, במנגנון הלגיטימיות של דיקטטורים נשיאותיים, באוזבקיסטן ומעבר לה.

מקריאה ומשיחות עם אוזבקים רבים, התרשמתי שמעטים מהם מחבבים את שלטונו המושחת והעריץ של הנשיא קרימוב, אבל בכל זאת תומכים בו בלית ברירה. הם מפחדים מכאוס, ממהומות, ממלחמת אזרחים וגם מהקיצוניות האסלאמית שמציצה מעבר לפינה. במהלך השיחות הללו, שמעתי אינספור פעמים את המשפט: "רק שלא נהיה כמו אפגניסטן". הלגיטימציה של קרימוב, במילים אחרות, נשענת לא רק על השירות החשאי ושלטון האימים, אלא גם על חשש עמוק של התושבים שבהעדר מנהיג חזק עלול להיות יותר גרוע. הדבר נכון שבעתיים בטג'קיסטן השכנה, שם מוכנים רבים לסבול את העריצות והשחיתות של הנשיא אמאמולי רחמון, רק לא לחזור למלחמת האזרחים האיומה של שנות התשעים. בעיני טג'יקים לא מעטים, רחמון, על כל חסרונותיו, הוא האדם שהביא להם שקט וביטחון, ואת הזכות לצאת לרחוב, לעבוד, להתפרנס ולהנות מחיי תרבות ופנאי בלי לפחד מכדורי רובה, פצצות ומיליציות חמושות.

אליה וקוץ בה. הדאגה לשקט ולביטחון, לוז הקיום של דיקטטורות נשיאותיות מהסוג הזה, נותן לגיטימציה לממשלות לדכא כל סוג של מחאה, אופוזיציה או התעוררות ציבורית. השקט שמשתחרר, בתורו, מחזק את נרטיב "שמירת השלום" של הממשלה. ותמיד יש דוגמאות בחוץ, סוריה, עיראק או אפגניסטן, כדי להבהיר לתושבים מה קורה כשהשקט אינו נשמר. אבל בדיכוי כל סימן של התעוררות ציבורית יש בעיה מבנית עמוקה. ללא מוביליזציה של הציבור, ללא נכונות לתת לאנשים שותפות כלשהי בדיון הציבורי, הממשלות של קרימוב ורחמון יכולות להשיג תמיכה בחירוק שיניים, אבל לעולם לא התלהבות, ובדרך כלל (מחוץ לשכבה מצומצמת של בעלי אינטרסים), אין להם ציבור רחב שיוכל לבוא לעזרתם בשעת צרה. למשל, כאשר הנשיא (שהשקט והביטחון נזקף לזכותו) הולך לעולמו, ואחד מיורשיו הפוטנציאליים מורד, כאשר פורצים מלחמה או משבר כלכלי, או כאשר מתחילות מהומות אתניות שפוגעות בסדר של חיי היומיום.

בהקשר הזה, ניתן להמשיל את הדיקטטורה הרפובליקאית לאתלט שנתפס לו שריר חשוב באחת מגפיו. הפגיעה בשריר (בדרך כלל זיכרון של כאוס אלים או מלחמת אזרחים) מרתיעה אותו מלהזיז את הרגל או את היד הספציפית, ומסיבה טובה! אולם כאשר היד נשארת קפואה, מצבו של השריר התפוס עשוי להחמיר – דבר שכמובן מרתיע את האתלט אף יותר מלהשתמש בו. ואז – כאשר יגיע מצב חירום ויהיה חייב להשתמש בשריר, יגלה שהרגל והיד כבר לא נשמעות לו. אין צורך לדמיין את התופעה הזאת כמקרה תיאורטי: ראינו אותה מתרחשת מול עינינו ממש, במצרים השכנה. בניגוד לרושם שנוצר לפעמים בחלק מאמצעי התקשורת, חלק גדול מהציבור המצרי תמך במשטר הישן של מובארק לאורך כל הדרך, תמיכה שהתפרצה לבסוף בזמן ההפיכה של גנרל סיסי. אולם הדיכוי של כל מוביליזציה עממית, כל התעוררות ציבורית-פוליטית על ידי המשטר עצמו, מנעה מתומכיו של מובארק להתארגן ולהגן עליו ביעילות כאשר הגיעה שעת החירום. היחידים שעשו זאת היו בריונים שכירים, וזה לא היה מספיק. ההמונים שתמכו במובארק, שהמשטר הרגיל אותם להישאר בבית, נשארו במהלך רוב המהפכה מול מקלטי הטלוויזיה.

ה"שריר התפוס" בדיקטטורה לא חייב להיות רתיעה ממוביליזציה והשתתפות של העם בפוליטיקה, אם כי הגורם הזה כמעט תמיד נוכח. במקרה של אוזבקיסטן, ופרשת גולנארה הוכיחה, אחת הבעיות העיקריות היא היעדר מנגנון מסודר של ירושה, או לפחות מנגנון ירושה שחשוף לעיני הציבור האוזבקי. עצם העובדה שנסיכה מפונקת ואכזרית, כוכבת פופ בעיני עצמה, כמו גולנארה קרימובה, היתה מועמדת רצינית לכתר, ושהיריב העיקרי שלה הוא ראש שירותי הביטחון (אדם שנוא בפני עצמו) – אומר דרשני. בהתאם למטפורה של השריר התפוס, המשטר פוחד לדבר על סוגית הירושה. המדינה כולה הרי תלויה בדמותו של הנשיא קרימוב – האיש שתמונותיו וציטוטי החוכמה שלו תלויים בכל פינת רחוב באוזבקיסטן. עצם ההודאה שמדובר, בסופו של דבר, בקשיש עם בריאות רופפת, עלולה לערער את ייראת המשטר בקרב הציבור. אולם היעדר הדיון בבעית הירושה, כאשר יש עוד זמן, מחמיר את המצב במעגל קסמים הרסני. וכשתגיע השעה שהמשטר יאלץ להניע את השריר התפוס, היינו, להציג יורש לגיטימי בפני הציבור, יתחילו לעלות השאלות. האם גם האיש הזה, ככל הנראה מושחת ועריץ כקודמו, ואולי אפילו יותר, יביא לנו סדר וביטחון? מה הוא עשה בדיוק? אין לו הרי את ההישג המיתולוגי של בניית אוזבקיסטן העצמאית, כמו לנשיא הקודם. העובדה שהאליטה שומרת את זהות היורש בסוד, בהנחה שהוחלט על יורש, כמובן מונעת מהציבור להכיר אותו ולהתרגל אליו בהדרגה. התוצאה יכולה להיות מאבק ירושה אכזרי, מהומות והתמוטטות הסדר הרפובליקאי כולו.

חשוב להבהיר: הטור הזה אינו טוען בשום פנים ואופן שחירות עדיפה בהכרח על סדר ועל ביטחון. כל מי שמדבר עם אנשים שחוו מלחמת אזרחים, יודע שלפעמים עדיף שלטון עריץ, ואפילו מושחת, על האכזריות התהומית וסכנת המוות היומיומית הכרוכה במלחמות כאלה. הבעיה היא שפולחן הסדר והביטחון של משטרים עריצים יוצר בעיות רדומות, עליהן תשלם המדינה בריבית דריבית כשיגיע משבר רציני. הפיתרון, בסופו של דבר, הוא להניע את השריר התפוס בהדרגה. לא לעבור מיד לדמוקרטיה בנוסח מערבי, אלא לערוך רפורמות הדרגתיות: לשתף בשלבים חלקים הולכים וגדלים של הציבור בפוליטיקה, להתיר לאט לאט תנועות אופוזיציה מסויימות, ליצור דיון מוגבל, אבל עדיין רציני בפרלמנט. ובמקרה של בעית ירושה, לבחור יורש עם קרדיט (רצוי לא בן משפחה של הנשיא) ולהציג אותו בהדרגה בפני הציבור. מונה אל-תחאווי, עיתונאית מצריה ואחת מכוכבות ה"אביב הערבי", אמרה ברגע של גילוי לב שאם מובארק היה מציע את הרפורמות החלקיות שהציע בזמן המהומות, עשרה ימים קודם לכן, כשהוא היה בשיא כוחו, הוא היה נחשב לגיבור. עשרת הימים של הרפובליקות הדיקטטוריות במרכז אסיה עשויים לחלוף אף הם במהירות רבה, ולתפוס את האליטות מופתעות. אז, כרגיל, יהיה כבר מאוחר מדי.

בשיחה עם מפקד הכוחות האמריקאיים באפגניסטן, המשיל הנשיא אובמה את הקרבות במדינה המרכז אסייאתית לפוליטיקה הפנימית בשיקגו. "חייתי הרבה זמן בעיר הזאת," אמר הנשיא לגנרל, "ואני עדיין לא מבין מה הולך שם."  בתגובה, אמר גנרל מק'קריסטל ש"אם היה מדובר בשיקגו, היינו צריכים הרבה יותר חיילים." בספרו, מלחמה מלמטה למעלה, טוען האסטרטג אמיל סימפסון שהנשיא והגנרל עלו על תובנה קריטית, רק כדי להתנער ממנה בבדיחות הדעת. מה הקשר בין מלחמות במאה ה-21 לקמפיין פוליטי, ומדוע הצבא חייב להתערב בפוליטיקה? הינשוף על התורה האסטרטגית החדשה של אמיל סימפסון, קצין בריטי, שרוצה לשנות את האופן שבו אנחנו מבינים את הצבא ואת המלחמה. מאמר שני בסדרה.

בספרו, "מלחמה מלמטה למעלה", שסקרנו כאן בינשוף בשבוע שעבר, מספר האסטרטג אמיל סימפסון אנקדוטה ממלחמת אפגניסטן. במהלך המלחמה, נפגש מפקד הכוחות המערביים במדינה, גנרל סטנלי מק'קריסטל, עם הנשיא ברק אובמה, והציג בפניו מפה מבצעית של קנדהאר רבתי. קנדהאר, עיר בדרום אפגניסטן, ידועה כבירה של הטליבאן ומרכז הכובד שלהם, והקואליציה הבינלאומית ניהלה שם קרבות קשים ועקובים מדם. המפה הציגה את השבטים, הסיעות, הכפרים החמושים, ההתארגנויות השכונתיות וכנופיות הפשע בקנדהאר וסביבותיה ואת הקשרים ביניהם. מי שמכיר את אפגניסטן לא יופתע לשמוע שהמפה היתה סבוכה להפליא, כמעט לא מובנת. הנייר שהוגש לאובמה היה מלא בחיצים בכל צבעי הקשת, שהסתבכו והתערבלו זה בזה בתרשים זרימה מורכב שגם הצופה המנוסה והערני ביותר יתקשה לפענח. הנשיא אובמה הסתכל במפה ואמר לגנרל מק'קריסטל: "זה מזכיר לי את הפוליטיקה הפנימית בשיקגו. נקודות הקישור במפה מייצגות אנשי מפתח, פוליטיקאים, סיעות וכנופיות פשע בשכונות השונות, והקווים – את קשרי הפטרונות, הבריתות והיריבות ביניהן." "חייתי הרבה זמן בשיקגו," אובמה הוסיף, "ואני עדיין לא מבין מה בדיוק הולך שם."  "אם זו באמת היתה שיקגו," ענה מק'קריסטל בבדיחות הדעת, "היינו זקוקים להרבה יותר חיילים."

לדעתו של סימפסון, אובמה "עלה כאן על משהו" – אבל התובנה שלו היתה כל כך לא שגרתית, עד שגם הוא וגם הגנרל שלו פטרו את כל העניין כבדיחה. מלחמה רב-קוטבית כמו מלחמת אפגניסטן דומה הרבה יותר לקמפיין פוליטי פנימי מאשר למלחמה קונבציונלית קלאסית. במלחמה, אנחנו רוצים להביס את כל מי שמוגדר כאויב. אבל בעולם שיש בו סיעות רבות, עולם של "מלחמה פסיפסית" (mosaic war), הניסיון "להביס" יכול להתגלות כהרסני. הוא עלול לדחוף סיעות נוספות לצד השני, למשל איכרים שבתיהם נהרסים בהפצצות, או אפגנים שמתנגדים לנוכחות צבאית זרה בכפר שלהם, אבל לא בהכרח לנוכחות של ממשלת קאבול (בתורת הקונטר התקוממות מכנים אנשים כאלה accidental guerillas). לעומת זאת, בקמפיין פוליטי, המטרה שלנו אינה "להביס" את הציבור שתומך במפלגה היריבה, אלא למשוך אותו לצידנו. כל פעולה שאנחנו מבצעים בקמפיין, בין אם מדובר בפגישות חשאיות, תשדירי אינטרנט, נאומים או מסיבות עיתונאים, נועדו למשוך כמה שיותר סיעות ויחידים (בעיקר אנשי מפתח משפיעים) מהמחנה היריב אלינו. בקמפיין, כל פעולה ופעולה נשפטת לפי האימפקט שלה בשכנוע קהל היעד האסטרטגי שלנו, ציבור הבוחרים. באותה מידה, טוען סימפסון, כל פעולה טקטית בשטח, צבאית או אחרת, חייבת לשרת את המטרה של "קניית קולות" של סיעות ויחידים שתומכים כרגע בטליבאן  (כל עוד אינם שייכים לגרעין הקשה שלו) או עומדים מן הצד.

התנהלות שכזאת במערכה רב-קוטבית מחייבת אסטרטגיה עקבית, הן ברמת ההנהגה והן ברמת השטח. ברמת ההנהגה, סימפסון מציין כי לעיתים קרובות האסטרטגיה הבריטית סתרה את עצמה. מצד אחד, הבריטים תמיד טענו שהמטרה העיקרית שלהם היא לרכוש את תמיכתו של העם האפגני על ידי שיפור ברמת חייו. מצד שני, הם הדגישו גם את האינטרס הלאומי הבריטי – ולעיתים קרובות יש סתירה בין השניים. למשל, האינטרס הלאומי הבריטי, כפי שנתפס בידי ההנהגה בוייטהול, הוא לחסל את סחר האופיום באפגניסטן. מנקודת מבט של מערכה צבאית קוטבית של "אנחנו" ו"הם" (בדיוק הגישה שסימפסון יוצא נגדה, והרחבנו על כך בשבוע שעבר) – מדובר גם במטרה צבאית הגיונית. סחר הסמים הרי הוא אחד ממקורות המימון העיקריים של הטליבאן. דא עקא, שהוא מקור מימון חשוב לסיעות רבות אחרות באפגניסטן, לשבטים לא מעטים ולחלק משמעותי מהאוכלוסיה הכפרית בכללה. כלומר – המלחמה באופיום, מטרה שנועדה לרצות קהלים בבית, פוגעת ביכולת של הבריטים לפנות לקהל האסטרטגי האמיתי שלהם באפגניסטן. אמיל סימפסון לא ממליץ על מדיניות ספציפית במלחמה באופיום. הנושא רגיש מאד, וכשהעליתי אותו בעצמי בסמינר, נתקלתי בהתנגדות חד משמעית של כל אנשי הצבא שהיו בחדר – כולם חונכו לראות באופיום רוע מזוקק שיש לחסלו ויהי מה. אבל סימפסון ממליץ, לכל הפחות, להכיר בסתירה האסטרטגית שקיימת. לגיטימי להסיק שהמלחמה באופיום כל כך חשובה, עד שיש לפגוע בדיאלוג עם הקהל האסטרטגי שלנו באפגניסטן על מנת לנהל אותה בהצלחה. אבל אם אנחנו לא מבינים שיש כאן סתירה מהותית, ושניצב בפנינו מכשול כבד, הרי אנחנו מתנהלים כסומים בארובה.

התיאום האסטרטגי שסימפסון מדבר עליו חייב להתרחש לא רק ברמת ההנהגה אלא גם ברמת השטח, וכאן אנחנו נוגעים בבעיה כאובה שידועה בחוגים צבאיים כבעית "הטוראי האסטרטגי". חשבו, למשל, על השערוריה של כלא אבו גרייב בעיראק. שורה של חיילים פשוטים אמריקאים, אף אחד מהם לא מבריק במיוחד, החליטו להתעלל באסירים עיראקים בשלל עינויים מיניים, ויצרו גל הדף עצום שפגע עמוקות במעמד של ארצות הברית בקרב הסיעות השונות בעיראק, וגם ברחבי העולם. פרשת אבו גרייב, באופן ספציפי, השליכה קבוצות סוניות שעד אותו הרגע ישבו על הגדר לזרועות ההתקוממות. כתוצאה של הגלובליזציה ומהפכת המידע הבינלאומית, פשע מקומי של טוראים התגלה כבעל השלכות אסטרטגיות מקיפות והרסניות. פרשות כמו אבו גרייב, כביכול, אפשר למנוע או לפחות לצמצם באמצעות הידוק המשמעת – אבל בעית הטוראי האסטרטגי אינה מסתכמת בפשעים שאפשר לסכל באמצעות אכיפת החוק הצבאי. במלחמה רב קוטבית כמו מלחמת אפגניסטן, שבה כל סיעה יכולה ללבוש כובע של "טליבאן" או "ממשלה" בכל רגע נתון ובהתאם להקשר, ולהפוך לאויבת או בעלת ברית של הקואליציה הבינלאומית, ישנה חשיבות עצומה לפעולות טקטיות מבודדות של קצינים זוטרים ואפילו חיילים פשוטים בשטח. כאשר קצין מחליט לבקש סיוע אווירי להפציץ כפר, למשל, הוא עושה זאת כי יורים עליו משם. אבל אולי בכפר גר נכבד מקומי שמשמש לשון מאזניים בסיעה חמושה ומשפיעה, שמתלבטת אם לתמוך בממשלה או במורדים? באותה מידה, רשות צבאית או אזרחית שמחליטה לבצע פרוייקט סיוע, תחזק באופן בלתי נמנע סיעה אחת על חשבון אחרת. לכל הפעולות הללו יש משמעות אסטרטגית שקצינים זוטרים אינם מודעים לה. למעשה, הקצינים הללו מאומנים לחשוב שתפקידם הוא לבצע פעולות צבאיות ולא להתערב בפוליטיקה. כלומר, אם נשתמש במילותיו של סימפסון, "הם לוחצים על הכפתורים הפוליטיים באפלה, בלי לדעת מה הכפתורים הללו עושים".

כדי לפתור את הבעיה הזאת, מציע סימפסון הליך מורכב שנקרא "דיאלוג אסטרטגי", ותפקידו לאמן את החיילים והקצינים להבין את ההשלכות הפוליטיות של המבצעים. הדיאלוג האסטרטגי בין רמות הפיקוד השונות, הצבאיות והאזרחיות, אמור לשלב כל פעולה בשטח באסטרטגיה פוליטית. בפועל, הוא גורר איתו שינוי רדיקלי ביחסים בין הצבא לדרג המדיני שעלול, לטווח ארוך, להציב אתגרים קשים למשטר הדמוקרטי במדינות המערב. איך אמור להתנהל הדיאלוג האסטרטגי בפועל? סימפסון הולך רחוק, ומציע לשנות באופן רדיקלי את עצם התפיסה המקובלת של יחסי הצבא והדרג המדיני. בציבור וגם בקרב רבים ממקבלי ההחלטות נהוג לראות את הצבא והדרג המדיני כ"שני עולמות" שקיימת ביניהם כפיפות היררכית. הדרג המדיני קובע אסטרטגיה, כלומר – את מטרות המלחמה, ואילו הצבא הוא ארגון טכני שנועד להגשים את המטרות הללו באמצעים אלימים. הקשר בין הדרג המדיני לדרג הצבאי הוא חד סתרי. התפיסה הזאת נובעת מפרשנות (שגויה, לדעתו של סימפסון) של המכתם הקלאוזביציאני הנודע ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". הפרשנות הזאת הופצה ברבים בשנות החמישים על ידי מדען המדינה סמיואל הנטינגטון (שחיבר לימים את הספר התנגשות הציביליזציות). דא עקא, שהפרשנות של הנטינגטון שגויה, מוטעית ומטעה. קלאוזביץ עצמו הכיר בכך שהצבא חייב להשתתף בקביעת המדיניות ולא רק לקבל פקודות מהדרג המדיני, והדבר נכון כפליים במציאות של מלחמה רב-קוטבית, "פסיפסית". כאשר לכל פעולה של חייל, אפילו ברמה הטקטית, יש משמעות פוליטית – לעיתים קרובות גדולה עשרות מונים בשל מהפכת המידע – הצבא חייב להיות מעורב באופן עמוק גם בתהליך קביעת המטרות הפוליטיות.

אסטרטגיה, כותב סימפסון, היא הצומת שבין ה"רצון" ל"מציאות". בניגוד לקביעתו של הנטינגטון, תפקידו של הצבא אינו רק לקבוע את הכלים להגשמת מטרות הדרג המדיני במציאות. הערכת המציאות שלו חייבת לעלות למעלה לדרג המדיני, ולשנות את המטרות האסטרטגיות עצמן בהתאם למצב הצבאי בשטח. כלומר, הדיאלוג האסטרטגי הוא תהליך דיאלקטי בין ה"רצון" ל"מציאות", בין הצבא לדרג המדיני. כל אחד מהם משפיע על השני, ומושפע ממנו. במלחמה קונבנציונלית, דו-קוטבית, הדיאלוג האסטרטגי הזה מתקיים בין המדינאים לבין קבוצה קטנה של גנרלים, משום שרק להחלטות שמתקבלות ברמת הצבא כולו יש השלכות פוליטיות. לעומת זאת, במאבק רב-קוטבי פסיפסי, גם להחלטות של קצינים זוטרים יש השלכות כאלה. לפיכך, הדיאלוג האסטרטגי חייב לכלול גם את הרמות הנמוכות של הצבא, וזה אתגר קשה מנשוא לדמוקרטיות ליברליות ולמערכות צבאיות מערביות באשר הן. בפרקים האחרונים של ספרו בונה סימפסון מודל מפורט של הדרכים לבנות דיאלוג רב-שכבתי כזה. כאן ראוי לסייג ולציין, שסימפסון לא מטיל בשום פנים ואופן ספק כלשהו בכך שהמילה האחרונה חייבת להיות שייכת לדרג המדיני. יתר על כן, הוא סבור שאפילו עמדותיו של הנטינגטון, אותו הוא מבקר בחריפות, היו הגיוניות בראשית המלחמה הקרה. באותה התקופה, גנרלים כמו דאגלס מקארתור התנהגו באופן עצמאי, והתקרבו באופן מסוכן למשחק חסר אחריות בפצצות אטום. לפיכך, באותם הימים, התנהגות עצמאית מדי של הדרג הצבאי היתה עלולה להביא להשלכות אפוקליפטיות. כיום, סימפסון סבור שאנחנו כבר לא עומדים בפני סכנה כזאת. הדרג הצבאי, לפיכך, לא צריך לקבוע מדיניות, אבל משום שכל מהלך צבאי הוא בסופו של דבר מהלך פוליטי, התובנות שלו הכרחיות בתהליך קבלת ההחלטות. במילים אחרות, הצבא אינו שותף שווה בקביעת מדיניות פוליטית, אבל הוא חייב להיות שותף. קצינים זוטרים (ואפילו בכירים) לא אמורים לשבת דרך קבע בישיבות ממשלה, אבל התובנות שלהם אמורות למלא חלק מהותי בדיונים הללו. ובכל זאת, אנחנו נתקלים בבעיה. היה והצבא יתחיל להיות מעורב בפוליטיקה, אפילו באופן הדרגתי, האם אין כאן מדרון חלקלק? האם לא יתכן שבטווח הארוך נעמוד בפני סכנה הולכת וגוברת של השתלטות צבאית על המדינה? סימפסון מודע לסכנה, והוא סבור כי אפשר להתגבר עליה על ידי הפרדה, קשה ככל שתהיה, בין שני המובנים המקובלים של פוליטיקה. הצבא צריך להתערב בפוליטיקה במובן של קביעת מטרות המלחמה, אולם אסור לו להתערב בפוליטיקה במובן של ויכוחים מפלגתיים. זו לא הבחנה פשוטה וברורה, וסימפסון עצמו הוא הראשון להודות בכך. השאלה המתבקשת היא, האם הקונפליקטים הסבוכים של המאה ה-21, מלחמות כגון המערכות בעיראק ובאפגניסטן שלכל החלטה טקטית בהן יש משמעות פוליטית – לא הופכים את הצבא לפוליטי בהכרח? והאם הדמוקרטיה הליברלית-מערבית תוכל לשרוד בצורתה הנוכחית כאשר הצבא יתערב בפוליטיקה דרך קבע? את השאלה הזאת אני רוצה לפתוח לדיון.