מה עומד מאחורי הצלחתה המפתיעה של המדינה האסלאמית? מעבר לאימה שדאע"ש מטילה על כל אויביה, והיכולת המדהימה שלה לגייס מתנדבים רבים מרחבי העולם כולו, ישנו סוד נוסף שמסייע למדינה האסלאמית לשמר את כוחה ועוצמתה. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

על האסטרטגיה של המדינה האסלאמית תוכלו לקרוא גם במאמר המצליח ביותר בתולדותיו של הינשוף:

כל הפחדים כולם: סוד כוחה של דאע"ש

אם העיראקים היו זורקים עלינו אורז לברכה, כמו שתכננו

היה לנו במה להאכיל אותם

עכשיו זו לא בעיה שלנו

העיתון הסאטירי דבר אחר מסביר את המדיניות האמריקאית בעיראק

מילים רבות נשפכו על הכישלון האמריקאי בעיראק, שהוליד בסופו של דבר את ארגון דאע"ש. מבקרים משמאל הצביעו, בצדק, על האחריות של ממשל בוש לפלישה עצמה, אבן הדומינו הראשונה שהובילה להתמוטטות בעיראק. מנגד, מגניו של הממשל האמריקאי לדורותיו נוטים לטעון, גם כן בצדק, כי לא הגיוני להאשים את ארה"ב לבדה במהלך אירועים עיראקי מורכב, רצף כשלונות ותאונות שגורמים עיראקיים, איראניים ואחרים אחראיים לו לא פחות מגורמים אמריקאיים. המבצעים הצבאיים המבריקים של גנרל דייויד פטריאוס, למשל, כמעט וחיסלו את אל קאעדה בעיראק ב-2007. היו אלו כשלונותיהם של פוליטיקאיים עיראקיים, ובמיוחד הממשל השיעי העריץ והכושל של נורי אל מאליקי, שהחיו אותה מחדש.

ובכל זאת, מעטים יכחישו שהחלטה ספיפצית מסויימת של שלטון הכיבוש האמריקאי הובילה ישירות למרד העיראקי, על כל תוצאותיו הרות האסון: ההחלטה של המושל הראשון, פול ברמר, לפרק את הצבא העיראקי. ברמר חשב, בטעות, שעיראק דומה ליפן לאחר מלחמת העולם השנייה: אם רק יפרקו הכובשים את האליטה של המשטר הקודם והכוחות המזויינים שלו, ישרור שלום ותקום דמוקרטיה. בפועל שיגרו הצווים של ברמר מאות אלפי מובטלים זועמים וחמושים לרחובות, חלקם הגדול ממוצא סוני. אותם אנשים, שחששו כי הממשלה השיעית החדשה זוממת לפגוע בהם, לא היו זקוקים לשכנוע אינטנסיבי כדי להצטרף לשורות ארגוני המרד הסוניים השונים. ואכן, אי אפשר להבין את חוסר היציבות הכרונית בעיראק ללא ההחלטה האווילית ההיא והשלכותיה.

בכך, כמובן, אין כל חידוש. מבקרים, כותבים והיסטוריונים רבים ניתחו את הטעות האמריקאית הקריטית ב-2003, ביקורת שהדהדה גם כאן בינשוף. אולם כדי להבין את הכישלון האמריקאי, חשוב לקחת בחשבון פרט הרה גורל, שנסתר מעיניהם של ברמר ויתר מקבלי ההחלטות באותו הזמן. העובדה שהפיסה ההיא חסרה בפאזל שלהם, תרמה לעיוורון ולקבלת ההחלטות הלקויה באותם חודשי קיץ לוהטים. המדובר בסדרת החלטות סודיות שקיבל סדאם חוסיין בשנים שלפני הפלישה עצמה. הכישלון לדווח למקבלי ההחלטות על ההתפתחויות הללו, חלקן נסתרות וחלקן גלויות יחסית, היה אחד המחדלים הגדולים ביותר של המודיעין האמריקאי לפני הפלישה, לא פחות מאשר המידע המוטעה על כלי נשק להשמדה המונית.

לפי ראיות שטפטפו, בהדרגה, לאחר הפלישה לעיראק, סדאם חוסיין חשש מהפיכה שתגרום לו לאבד את השלטון, אולי בחסות אמריקאית או איראנית. כדי להתמודד עם אפשרות כזאת, הוא הכין רשת של בתי מבטחים ותאים מחתרתיים של מפלגת הבעת' בכל רחבי המדינה. בתי המבטחים הללו צוידו בכסף, נשק, אספקה ואמצעים של לוחמת גרילה. הם קושרו זה לזה בערוצי מידע חשאיים. במילים אחרות, סדאם הכין מראש את התשתית שתשמש דורות של מורדים סונים-איסלאמיסטיים אחרי 2003. מדובר, יש לציין, בקו מדיניות חריג מאד לרודן מזרח תיכוני. שליטים מעטים, בכלל, נוטים לחשוב על האפשרות של הדחה, ולתכנן שנים של מאבק במחתרת בכדי לחזור לשלטון.

אופיה המיוחד של הרשת הזאת הוכתב על ידי האדם שעמד בראש הפרוייקט: סגן הנשיא, עזאת אבראהים א-דורי. דורי, אחד מבכירי הקצבים והרוצחים בשירותו של סדאם חוסיין, היה גם חבר בכיר במסדר הסופי נקשבאנדי, שכוחו היה חזק במיוחד בצפון עיראק. באופן טבעי, השתמש דורי ברשת מקורביו מבין אנשי המסדר – שרבים מהם היו חברי מפלגת הבעת' – כדי לטוות את הרשת המחתרתית ליום סגריר. האופי הדתי של הרשת לא היה מקרי. החל מראשית שנות התשעים, סדאם חוסיין עצמו, חרף המוניטין המוטעה שלו כ"שליט חילוני", הקנה למשטר העיראקי אופי דתי יותר ויותר. הכיתוב "אללה אכבר" התווסף לדגל הלאומי, במלחמת המפרץ השתמש סדאם ברטוריקה של ג'יהאד נגד הצלבנים, והמשטר ניסה להגביר את שליטתו במערך אנשי הדת. בפרט, כל מי שלמד באוניברסיטה האסלאמית בבגדאד, הערוץ המרכזי לקריירה בממסד הדתי הסוני, היה חייב אישור מראש של מפלגת הבעת', ורבים מהסטודנטים היו אכן אנשי בעת'. העיתונאים מייקל וייס וחסן וחסן, שכתבו את הספר המוסמך והמפורט ביותר על תולדותיה של דאע"ש, עקבו מקרוב אחרי תולדות הסטודנט המפורסם ביותר באוניברסיטה האסלאמית, שאף קיבל ממנה דוקטורט: אחד אבראהים באדרי אל-סמארי, שידוע כיום כ"אבו באכר אל בגדאדי". מדובר, כמובן, במנהיג דאע"ש וב"ח'ליף" של המדינה האסלאמית. וייס וחסן טוענים באופן משכנע כי אבו באכר אל בגדאדי היה, בראשית דרכו, חבר במפלגת הבעת', ואף סוכן ומלשין שלה. בשנות התשעים, אף אחד לא היה יכול להתקבל לדוקטורט באוניברסיטה האסלאמית ללא "מוניטין" שכזה.

כשפרץ המרד הסוני כנגד האמריקאים והממשלה השיעית בבגדאד, קצינים לשעבר בצבא העיראקי (שפוטרו כאמור בידי פול ברמר) ובכירים במפלגת הבית הצליחו לגייס את הרשת הרדומה של סדאם חוסיין. עיזאת אבראהים א-דורי, שלא נתפס מעולם בידי הצבא האמריקאי, פיקח על הרשת הזאת במחשכים. בינתיים, אל קאעדה בעיראק פשטה ולבשה צורות. מנהיגה האכזר, אבו מוסעב אל זרקאווי, מת בהפצצת אוויר אמריקאית ב-2006, ואת מקומו ירשו אבו עומאר אל בגדאדי ואבו איוב אל מסרי. ב-2010 נהרגו גם השניים הללו בסיכול ממוקד, ואת מקומם ירש אבו באכר אל בגדאדי שהקים את דאע"ש, המדינה האסלאמית בעיראק ובלוונט, המנהיג הג'יהאדיסט הראשון שהעז להכריז על עצמו כח'ליף המוסלמים כולם.

רבים חושבים כי אל בגדאדי, שהצליח לכבוש שטחים נרחבים בצפון סוריה ובמרכז עיראק, חב את הצלחתו לקצינים בכירים בצבא סדאם לשעבר שהצטרפו לשורות דאע"ש. פרשנים צבאיים אחדים גילו ספקנות כלפי הטענה הזאת. קנת פולאק, פרשן בכיר במכון ברוקינגס, כתב שהצבא העיראקי היה בינוני לכל היותר, והמוניטין שלו בלוחמה זעירה ומבצעים מיוחדים, נקודת העוצמה העיקרית של דאע"ש, היה עלוב "לפני סדאם, במהלך שלטונו של סדאם ומאז סדאם".  לדעתו של פולאק, המבצעים הצבאיים של דאע"ש מונהגים בידי ג'יהאדיסטים שצברו את נסיונם בשדות הקרב של סוריה ועיראק. אולם הוא מתעלם, ככל הנראה, מחשיבותה העיקרית של הברית בין דאע"ש למפלגת הבעת'. באמצעות שיתוף הפעולה עם המסדר הסופי נקשבאנדי וסגן הנשיא לשעבר עזאת אבראהים א-דורי, המדינה האסלאמית הצליחה לגייס לטובתה את רשת המודיעין, הסוכנים והמשאבים שהכין בזמנו סדאם חוסיין. הדבר ניכר גם במבנה הפוליטי והצבאי של דאע"ש. לדעתו של החוקר הלבנוני יזיד סאייג, מבכירי המומחים בתחום, המדינה האסלאמית היא שיבוט של משטר סדאם לא רק מבחינת האכזריות, אלא גם מבחינה האופן שבו עובדים הצבא והשלטון המרכזי. אפילו הקשר בין דאע"ש לבין סניפיה בחו"ל, לדעתו, נוצק על בסיס הרשתות המהפכניות שסדאם הפעיל בזמנו בארצות ערביות אחרות.

ההצלחה של דאע"ש, במילים אחרות, קשורה לא רק לאכזריות, אלא, במקרים מסויימים, ליכולת מפתיעה לכרות בריתות כאשר הדבר מתחייב. מדיניותה האווילית של ממשלת בגדאד, שניהלה את עיראק כמדינה שיעית ותקעה (בעידוד איראני נלהב) סכין בגבן של המיליציות הסוניות שנלחמו באל קאעדה ב-2007, יצרה תחושה שמדובר במלחמה סונית-שיעית. עובדה זו, בנוסף לשיתוף הפעולה בין שרידי מפלגת הבעת' ודאע"ש, גרמו לחלק מהשבטים הסוניים המהססים לתמוך במדינה האסלאמית. הברית הזאת, ככל הנראה, היא אחד מעמודי התווך של עוצמת דאע"ש בעיראק, סוריה ומעבר להן. בסופו של יום, קשה להאמין שיהיה ניתן למגר את המדינה האסלאמית לחלוטין בלי לפרק אותה.

המלצת קריאה לכל המתעניינים בדאע"ש: 

Hasan Hasan, Michael Weiss, Isis: Inside the Army of Terror (New York: Regan Arts, 2015)

הבחירות המרתקות ביותר בעשר השנים האחרונות מתקרבות לסופן הדרמטי. לפי נתוני הסקרים האחרונים, המהפך נראה באופק, ויתכן בהחלט שיצחק הרצוג יחליף את בנימין נתניהו. אולם בפועל, הסיכויים בוגדניים יותר מכפי שהסקרים מראים, וכדי לנצח מחנה המהפך צריך לעבור שני מכשולים עיקריים. מה עושים? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

מדינת ישראל מתקרבת לבחירות מרתקות ודרמטיות, רוויות בפניות חדות, מעקשים ופיתולים. מי עוד זוכר, שלפני חודש חודשיים כל הפרשנים התייחסו לנתניהו כראש הממשלה הבא, וביטלו את יצחק הרצוג כאלטרנטיבה. כיום, המחנה הציוני הוא המפלגה המובילה בכל הסקרים, בפער של ארבעה מנדטים בממוצע על הליכוד. הנקודה המרכזית היא, שכמעט בכל בחירות ישראליות היו הפתעות דרמטיות של הרגע האחרון, כגון עלייתן הפתאומית של יש עתיד או מפלגת הגמלאים. היום (14.3), העריכה ד"ר מינה צמח בערוץ 2 שהפתעת הבחירות תהיה המחנה הציוני. כלומר, אם נשתמש במילותיה של צמח, אנחנו נמצאים על זנב של גל גדול, שיכול לטלטל את המערכה כולה לכיוונים בלתי צפויים. הערכתה של מינה צמח זוכה לחיזוק מהסטטיסטיקאים של בטל בשישים, בלוג בחירות מתוחכם המשתמש במודל בייסיאני ומתחשב בממוצע הסקרים, שגיאות עבר, בעיות אמינות של סוקרים ספציפיים, הטיות ונטיות של הרגע האחרון. בעבר, התגלתה תחזית בטל בשישים כמדוייקת יחסית בחיזוי מגמות הרגע האחרון, לפעמים יותר ממכוני הסקרים המקצועיים. כיום, גם הבלוג הזה חוזה כי המחנה הציוני נמצא על זנב הנחשול: הליכוד מקבל 20, והמחנה הציוני 25, או, בתרחיש (סביר לדעת הבלוג) שישראל ביתנו לא עוברת את אחוז החסימה – 26.

אין להתבלבל: גם במצב הנוכחי, יהיה קשה ליצחק הרצוג להרכיב קואליציה. כדי לקבל די המלצות אצל הנשיא, יהיה צורך בתמיכתה של כולנו מימין, והרשימה הערבית המאוחדת משמאל. זו לא משימה בלתי אפשרית, משום ששתי המפלגות הללו לא פסלו את הרצוג, אבל היא תהיה קשה מאד. לפי נתוני הסקרים הנוכחיים נוכל להשיג מהפך עדין ושביר בלבד, ונתניהו עדיין יוכל לחטוף ניצחון מציפורני התבוסה.

אנחנו יכולים לעמוד בפני מהפך היסטורי. בפעם הראשונה מאז 1999, השמאל עשוי לזכות בשלטון, והפעם בראשות מנהיג הגון ומומחה בגישור ומשא ומתן, ולא אדם מופרע, יהיר ומלא בתסביכים נוסח אהוד ברק. כידוע לכולכם, אני לומד בארצות הברית, וקניתי כרטיס טיסה במיוחד כדי לסייע למהפך בקלפי ולהתנדב במחנה הציוני. עד כדי כך חשובות הבחירות האלו בעיני.

אז מי שמעוניין להחליף את שלטון נתניהו בבחירות הקרובות ולשנות את המסלול של המדינה, חשוב שישים לב לעובדות הבאות. משום שהמשחק הקואליציוני, בבסיסו, הוא לא לטובתנו, ישנם שני תנאים הכרחיים למהפך, וקיים ביניהם מתח מסויים:

1. יצחק הרצוג חייב לנצח את בנימין נתניהו בפער גדול ככל האפשר. שלושה מנדטים היא תוצאה גבולית מהצד השלילי (סיכוי קטן), ארבעה מנדטים – תוצאה גבולית מהכיוון החיובי (סיכוי סביר), חמישה מנדטים כבר נותנים לנו סיכוי גדול, ומעל חמישה הניצחון כמעט מובטח.
2. מרצ חייבת לעבור את אחוז החסימה. כלומר – המנדטים הנוספים של המחנה הציוני חייבים להגיע ממפלגות המרכז או (במקרה הטוב ביותר אך הסביר פחות), הימין.

שתי ההנחות הללו אינן מובנות מאליהן, והן דורשות הסבר.

במהלך כל מסע הבחירות, משקיפים רבים מספור אמרו כי אין חשיבות לפער בין המפלגות, או לזהותה של המפלגה הגדולה ביותר, אלא רק לגודל הגוש. אחרים טענו כי המפלגה הגדולה ביותר תנצח. לעיתים קרובות הטענות הללו נגועות באינטרסים פוליטיים. למרצ ולבית היהודי יש מן הסתם אינטרס לטעון כי אין חשיבות לזהותה של המפלגה הגדולה ביותר, כי רק הגוש יכריע. כך יוכלו לשכנע מצביעים "אידיאולוגיים" יותר מהמחנה הציוני והליכוד (בהתאמה) לעבור אליהן. לעומת זאת, למפלגות הגדולות, המחנה הציוני והליכוד, נוח לטעון כי המפלגה הגדולה ביותר תנצח, כדי להעביר כמה שיותר מצביעים אידיאולוגיים (שבשגרה היו מרגישים בנוח במפלגות הקטנות) לחיקן החמים.

אנשי מרצ והבית היהודי צודקים כאשר הם אומרים שבשיטה הפרלמנטרית של ישראל, הנשיא יתן את המנדט להרכבת הממשלה לראש הגוש הגדול ביותר ולא לראש המפלגה הגדולה ביותר. במצב רגיל, זה כנראה נכון. אבל במערכת הבחירות הנוכחית, יש כמה וכמה מפלגות מרכז שלא מחוייבות באופן הרמטי למחנה מסויים, בראש וראשונה מפלגת כולנו של משה כחלון. המפלגות הללו ירצו, מן הסתם, לקפוץ לעגלתו של מי שנראה כמנצח כדי לקבל את הנתח העסיסי ביותר מהאומצה ברגעים הראשונים. לפיכך, אין חשיבות משפטית לזהותה של המפלגה הגדולה ביותר, אבל יש לכך חשיבות פסיכולוגית מכריעה, בתנאי שהפער יהיה משמעותי. פער של מנדט אחד, למשל, לא יועיל, וסיפורה העגום של ציפי לבני בבחירות 2009 יוכיח. אם הרצוג ינצח בפער גדול, הבאאז התקשורתי יכתיר אותו מיד כראש ממשלה, והדינמיקה הפסיכולוגית שתיווצר תשלח את מפלגות המרכז, ואולי גם את המפלגות החרדיות, למשא ומתן עמו.

ובכל זאת, הרצוג יתקשה לקבל את ראשות הממשלה ללא גוש שיתמוך בו. מרצ, כמפלגה היחידה שהתחייבה להמליץ על הרצוג לנשיא בכל מקרה, נטולת תחליף בהקשר הזה. צדק יוסי שריד, שהזהיר את בוחרי מרצ כי קול שהם יתנו להרצוג עלול להחסיר ממנו ארבעה מנדטים, אם מרצ לא תעבור את אחוז החסימה. לפיכך, אני ממליץ לבוחרי ותומכי מרצ להמשיך ולהצביע מרצ. הדבר נכון במיוחד לתומכי המפלגה, יהודים וערבים, שהחליטו לעבור לרשימה המשותפת. איימן עודה יצליח גם בלי התמיכה שלכם. מרצ עלולה להיעלם, ואיתה סיכויי המהפך שלנו. יהיה עצוב מאד אם באמצעות הקול שלכם תכניסו לכנסת את עבדאללה אבו מערוף אבל תנציחו את שלטון נתניהו.

הטיעון הזה, חשוב להדגיש, אינו תקף למפלגות אחרות בגוש, וודאי שלא למפלגות מחוצה לו. ההמלצה של הרשימה המשותפת ויש עתיד על הרצוג, למשל, אינה בטוחה לחלוטין – ולכן הצבעה לאחת מהן תתרום למהפך פחות מאשר הצבעה למחנה הציוני או מרצ. שלושה מנדטים שיעברו מלפיד למחנה הציוני, למשל, יוכלו להבטיח פער אדיר מהליכוד, ולפיכך את המהפך. הצבעה לכולנו טובה אמנם מהצבעה לליכוד או לבית היהודי, אבל בכל זאת מדובר בהצבעה שתוקעת מקל בגלגלים שלנו. אם אתם רוצים לתרום באופן מקסימלי לשינוי הכיוון של המדיניות הישראלית, האופציות היחידות שלכם הן אמת ומרצ. אם אתם במחנה המהפך, שכנעו עוד אדם ועוד אדם, כל בוחר מתלבט שאתם יכולים למצוא. נסו להשיג לנו עוד פתקי אמת ומרצ, ואם אתם לא יכולים למצוא כאלה – גם קול שעובר מהליכוד ליש עתיד, ובמידה פחותה יותר, כולנו, יתרום למטרה המשותפת.

ובעיקר – צאו כולכם להצביע. ונקווה לבשורות טובות ביום שלישי בערב. עוד קצת מאמץ, ואנחנו שם.

לאחרונה, התוודתה הגברת הראשונה של ישראל שקשה לה ללכת ברחוב, מרוב גלי ההערצה הספונטניים של פשוטי העם שהיא נתקלת בהם מכל עבר. מה מחבר בין השיחה ההזויה, עמוסת הגסויות וההתנשאות, בין שרה נתניהו לרעייתו של ראש עיריית שדרות, לסיפורי גלידת הפיסטוק ולהתנהלותו ההרסנית של בנימין נתניהו בארצות הברית? ינשוף פוליטי-מדיני על הניתוק ומחירו.

לאחרונה, נחשפנו לתמליל שיחה שנערכה בעיצומו של מבצע צוק איתן בין שרה נתניהו, רעיית ראש הממשלה, לזוגתו של ראש עיריית שדרות לשעבר. הגברת הראשונה, כך מסתבר, שמעה כי אלי מויאל העז לבקר את תפקודו של בעלה בפומבי, וזעמה בער בה. בשיחה, היא שפכה על זוגתו של מויאל מטר עכור של מררות, נאצות וקללות, בגסות ששמה בצל את תקרית השוקולד המפורסמת. התוכן של השיחה חשוב פחות מהגישה המסתתרת מאחורי הדברים, למשל בציטוט הבא:

בן אדם לקח על הכתפיים שלו את כל מדינת ישראל, הוא שולח את החיילים לקרב, הוא מתנהג בחוכמה פוליטית נדירה, מדבר עם המנהיגים כל הזמן! הניסיון שלו, החוכמה שלו, ההשכלה שלו, של בנימין נתניהו!! השכלה רחבה, תארים באוניברסיטה, הוא גם קורא ספרים, מבין בכלכלה, בביטחון, במדיניות, הוא מבין בלדבר עם מנהיגי העולם!! איפה האיש שלך, הרי הוא לא מגיע לקרסוליים של האיש שלי, מה, אלי מויאל דיבר פעם עם מנהיגי העולם?! הוא עשה פעם משהו בחיים שלו??

אפשר לומר הרבה דברים על השיחה הזאת; למשל, על ההתנשאות כלפי תושבי הפריפריה ("הוא עשה משהו בחיים שלו? אתה לא מגיע לקרסוליים שלו"), או על הנטייה הידועה של דיקטטורים בשאיפה ובני ביתם לייחס כל ביקורת כלפי המנהיג למזימה מרושעת כנגדו. חשוב יותר, לדעתי, להתמקד במשמעות שמעבר לרכילות, בנטיות שמחברות בחוטים את פירורי הפיסטוק השונים של פרשות נתניהו להתנהלות המדינית והפוליטית שלו כראש ממשלת ישראל. מפרשיות קטנות, אומרים לנו תומכיו של נתניהו, אפשר להתעלם, כאילו היו כאב ראש טורדני. אבל אם כאב הראש הוא סימן לחולי חמור יותר, התעלמות ממנו עלולה להוביל לתוצאות הרסניות, עד כדי סיכון חיי החולה. בתור התחלה, שימו לב כיצד שרה נתניהו מעריכה את הפופולריות שלה עצמה:

איזה הערצה יש אלי, כשרואים אותי. אני לא יכולה ללכת ברחוב, מאות אנשים באים אלי, כולם מוסרים לבעלי אהבה, אומרים לי שהוא ראש ממשלה ענק. ואני הולכת למשפחות השכולות, אני מסתכלת להם בעיניים, אני עושה דברים, והעם אוהב אותי, רק עכשיו חזרתי מעצרת המונית בבית כנסת, וכולם חיבקו אותי ואת ראש הממשלה!! זה פשוט בושה, אני חייבת להגיד, אני שומעת את הקולות האלה, אין אחד בעולם שיילך ויגיד אלי מויאל צודק, אף אחד!! הרי יש גבול לחוצפה.

בדיוק כמו זוג האחיות חובבות השוקולד מהטיסה המפורסמת, שרה נתניהו מתנהלת לפי הקוד הידוע של "מגיע לי". מעבר לכך, הפסקה שלעיל מצביעה על ניתוק מוחלט מהחברה הישראלית, של זוג מלכותי שיושב בארמון, מוקף בחבר חנפים ובטוח שכולם מעריצים אותו ("מישהו בעם היה רוצה משהו אחר חוץ מביבי?") הניתוק הזה, הבעייה החמורה ביותר כאן לטעמי, נשקף מאינספור עדויות של עובדים לשעבר בלשכת ראש הממשלה, החל באומללים שזכו לטעום מנחת זרועה של שרה בקדנציה הראשונה, ועד לאב הבית מני נפתלי כיום. היועצים והפקידים המתפרסים שמקיפים את נתניהו ורעייתו מבודדים אותם מהציבור בפועל, מספקים כל גחמה שלהם (אפילו כשמדובר בהתנהלות לא חוקית וחמיסת כספי ציבור), ובכך מעודדים התנהגות משולחת רסן מתוך התעלמות מוחלטת מכללי סבירות ומנהל תקין.

להתנהלות הזאת, שבזמנים כתיקונם היתה יכולה להיחשב כאמור לכאב ראש קל בלבד, יש גם השלכות בלתי מבוטלות על ענייני המדינה. רק ניתוק מוחלט מהציבור יכול להסביר את התגובה המרושלת והמזלזלת של ראש הממשלה לדו"ח קטלני על מדיניות הדיור שלו, את הסירוב שלו לפרסם מצע, להתראיין או להתעמת מול יריבו העיקרי יצחק הרצוג. רק כך אפשר להסביר כיצד העזה שרה, שמתעבת בכל ליבה את נפתלי בנט, לאסור עליו לטוס לארצות הברית במטוסו של ראש הממשלה, דבר שיאלץ אותו לטוס במטוס נפרד ולבזבז כספי ציבור, לא באשמתו כמובן. ומנקודת מבטה של שרה, מדוע לא? הרי היא ובעלה הם האנשים הנפלאים ביותר בעולם, מנהיגים דגולים מרבבה; כולם מעריצים אותם ואוהבים אותם עד כלות, המדינה זה הם. ואם כך, הרי שגם ענייניה האישיים של שרה נתניהו (הסכסוך עם בנט, או הקמפיין האווילי נגד מני נפתלי שכפתה על הצוות המקצועי של הליכוד), הופכים מניה וביה לעניינים ציבוריים. אם לוקחים בחשבון שרעיית ראש הממשלה מעורבת גם במינויים מדיניים רגישיים ועורכת "אודישנים" לפקידים בכירים – אזי הערבוב בין הפרטי לציבורי, בין האישי לבין הפוליטי, הופך כבר לבעיה של ממש.

האחריות, כמובן, אינה של שרה, אלא של בנימין נתניהו. כל כוחה, הרי, נובע מתפקידו הציבורי של בעלה. הצרה האמיתית היא שההתנהגות הזאת, המונעת מהערצה עצמית, בידוד וניתוק מהסביבה, מאפיינת גם את התנהלותו המדינית של ראש הממשלה בזירה הבינלאומית. קחו, למשל, את סיפור הנאום בארצות הברית. מבקריו של נתניהו במרכז ובשמאל טוענים, לעיתים קרובות, שראש הממשלה מוכן להרוס את יחסיה של ישראל עם הטובה בידידותיה בשירות מסע הבחירות שלו. לאחרונה, התחזק הרושם הזה בשל סירובו התמוה של נתניהו לפגוש קבוצה של מנהיגים דמוקרטים אחרי הנאום. יש גם המצביעים על השפעתו של שלדון אדלסון, פטרונו הפיננסי של נתניהו והסנדק של המפלגה הרפובליקאית, על החלטותיו. בכל ההאשמות הללו יש יותר משמץ של אמת, אבל הן לא ממצות את העניין בכללותו.

יתכן בהחלט שבנימין נתניהו מאמין באמת ובתמים שהתנהלותו בארצות הברית משרתת את האינטרסים העליונים של מדינת ישראל. הרי גישת "המדינה זה אני", שמאפיינת הן את ראש הממשלה והן את אשתו, גורמת לו, מזה שנים, לערבב בין אינטרסים ציבוריים לאינטרסים אישיים. הבחירות, כפי שלמדנו, אינן אלא שורה של מזימות של אויבי מדינת ישראל וסוכניהם בבית פנימה לקעקע את עתיד העם היהודי באמצעות הפלת האדם היחיד שיכול לשמור עליו (נחשו מי). מעבר לזה, בנימין נתניהו, חבר יועציו ועוזריו שואבים את הידע שלהם על המערכת הפוליטית האמריקאית מהחבורה הרפובליקאית המקיפה אותם, המורכבת בעיקר מיועצים ולחשנים מאנשי אדלסון. לפיכך, ביבי מאמין שהמפלגה הדמוקרטית אינה אלא חזון חולף; שהרפובליקאים יעלו בקרוב לשלטון בארצות הברית; שנאום אחד שלו, הנערץ והדגול באדם, יוכל לשנות עמדות של חברי קונגרס הנקבעות ממילא בחדרי חדרים מבעד למנגנון סבוך של אינטרסים פוליטיים. רק ניתוק כזה אפשר לבנימין נתניהו להתערב בגסות בבחירות האמריקאיות הקודמות, ולהסתכן בזעמם של הדמוקרטים. רק ניתוק כזה אפשר לו, בו בזמן, למנות כשגריר בארצות הברית אדם כמו רון דרמר, שמזוהה עם המפלגה הרפובליקאית. אין זה פלא, כמובן, שאותו דרמר היה הארכיטקט של נאום נתניהו בקונגרס – בעיניו האינטרסים של ישראל זהים לאלו של המפלגה הרפובליקאית, ולעזאזל התוצאות. בכך, הופכים נתניהו ודרמר את ישראל לעניין רפובליקאי בלבד, במקום לסוגיה דו-מפלגתית שאינה שנויה במחלוקת. מכאן צפירות האזעקה שעלו גם מהכיוון השמרני, החל מפרשני רשת פוקס ניוז וכלה באייב פוקסמן מהליגה נגד השמצה (אם כי לאחרונה חזר בו, בלב כבד, ויישר קו עם לשכת ראש הממשלה).

התנהלותו של נתניהו בעניין זה מזכירה את הקבצן המפורסם מהסיפורים הירושלמיים של אברם סורמלו, שדורש חמישים שקלים מתושב המזמין אותו לארוחת צהריים, רק תמורת הזכות לאכול איתו וליהנות מחברתו. כמו אותו קבצן ירושלמי, ישראל סמוכה על שולחנה של ארצות הברית. אפילו כיפת ברזל מומנה על ידי האמריקאים, וביתר שאת במהלך המלחמה האחרונה. רק לא מזמן ביקשה ישראל עוד כסף, בעודה מבזה ומשפילה את הבית הלבן וחלק גדול מהקונגרס, וממאיסה את עצמה על חלקים נרחבים מהאליטה הפוליטית של ארצות הברית, כולל גורמים הנחשבים כידידיה. לא ניתן להסביר את ההתנהלות הזאת בשום תירוץ – מלבד ציניות מוחלטת או ניתוק מוחלט מהמציאות. שתי התכונות הללו משתקפות בפרשות נתניהו השונות, החל מהנסיונות העקביים לחמוס כספי ציבור בשביל גלידה, אלכוהול ויתר פינוקים, עבור בשיחה ההזויה עם בת זוגו של ראש עיריית שדרות וכלה בהתנהלות המדינית הבינלאומית של ראש הממשלה. וככל שחבר החנפנים, היועצים וכתבי החצר יסגור יותר על ראש הממשלה, ככל שיחשוב שהוא אהוב ונערץ יותר, כך ילך הניתוק הזה ויחמיר. הדרך היחידה לאוורר את ההנהגה הישראלית מהלך הרוח הזה היא להראות לבנימין נתניהו את הדרך החוצה, בבחירות הקרובות ממש. לא בעניין של ימין או של שמאל מדובר, אלא בניתוח חירום שנועד לעצור את השעטה העיוורת למחוזות של ניתוק, הזייה וסכנה חמורה לעתידה של מדינת ישראל.

בשנות התשעים העליזות, חזו אי אלו אנשים כי יום יבוא וישראל תשתלב במרחב שמסביבה. כעת, תחת שלטונו של בנימין נתניהו, אנחנו מתקרבים בצעדי ענק להגשמת חזון ההשתלבות הזה. לא בטוח שמדובר בחדשות טובות. ינשוף פוליטי מדיני על פוטין, ארדואן, נתניהו וחברים.

לקראת ה"בחירות" האחרונות בפדרציה הרוסית, הוציאו תומכיו של הנשיא ולדימיר פוטין סרטון בלהות בשם "רוסיה ללא פוטין". "רוסיה ללא פוטין", אומר המגיש בקול מאיים, ומזמין את הקהל לדמיין מה יקרה אם כך אכן יהיה. למי שמתעצל ללחוץ על כפתור הפליי, הרי תקציר העלילה: הליברלים, בראשות הבלוגר אלכסיי נבאלני, מקימים ממשלה חלשה ומבולבלת במוסקבה. בעקבות אובדן הסמכות, שביתות פראיות מתחילות בכל רחבי המדינה, ומחוזות מיעוטים פורשים מהפדרציה. הלאומנים הרוסים מתנגשים עם הממשלה, יורדים למחתרת ומתחילים בפיגועי טרור. ניאו-נאצים משתלטים על סט-פטרסבורג. האבטלה מאמירה, מהומות אתניות פורצות בעריה של רוסיה, והטרור האסלאמי מרים ראש ב"אמירות המוסלמית של צפון הקווקז".  בעוד תושביה של רוסיה רעבים ללחם, כוחות זרים פולשים למדינה באמתלה של חלוקת סיוע הומניטרי. כוח של נאט"ו משתלט על קלינינגרד (לשעבר קניגסברג, עיר גרמנית שנכבשה בידי סטלין במלחמת העולם השנייה). הסינים מקימים ממשלת בובות משלהם ברפובליקות הרוסיות של המזרח הרחוק, ויפן פולשת לוולדיווסטוק באמצעות "כוח לשמירת שלום" (בפועל דיביזיות שריון). גיאורגיה, האמירות המוסלמית וכוחות קוזאקיים מקומיים מנהלים מלחמה עקובה מדם בקווקז. ובסופו של דבר מגיע הסיוט לשיאו: אולימפיאדה מתקיימת בסוצ'י, אך אתלטים רוסים אינם מורשים להשתתף! בינתיים, בורח הנשיא אלכסיי נאבלני לארצות הברית, וזוכה בפרס נובל לשלום ולספרות לצהלת הקהילה הבינלאומית.

יש כמה דברים מעניינים בסרטון הזה. למשל, העובדה שפוטין ותומכיו מדמיינים את פעולת הכוחות הזרים כתמונת ראי של התכסיסים שלהם עצמם. מאז מלחמת העולם השנייה, יפן לא חדרה למדינות זרות באמתלה של הגשת סיוע הומניטרי או שמירת שלום. רוסיה, לעומת זאת, עשתה זאת כמה וכמה פעמים: הן בגיאורגיה, הן בקרים והן באוקראינה. זכורים לנו עוד תירוציו של הנשיא דימיטרי מדבדב בזמן המלחמה בגיאורגיה, ושלל הכינויים היצירתיים בהם הכתיר את צבא הפלישה הרוסי: כוחות שמירת שלום, משקיפים רוסים, צוותי סיוע, וכיוצא בזה מילים יפות שנועדו להסוות פלישה צבאית לכל דבר.

עם זאת, מעניין יותר להצביע על מגמה עמוקה שעוברת כחוט השני בסרטון: פוטין מסביר את הדיקטטורה המסלימה שלו על דרך השלילה. למשטר הקלפטוקרטים המושחת שלו אין מה להציע לעם הרוסי, חוץ מאיום בעתיד גרוע יותר אם ה"יציבות" של יד הברזל שלו תיעלם. בכדי לחזק את אמינות האיום, מוצג העולם הסובב ככנופייה של צדקנים בזויים שמסובבים את רוסיה במילים יפות, אך זוממים למעשה לחמוס את שטחיה ולשעבד את עמה. רוסיה, בחזונו של פוטין, היא מדינה במצור, מוקפת אויבים, שכל העולם קם עליה לכלותה. תרומתה של מדיניות פוטין לבידוד הזה, כמובן, אינה עולה על הדעת. המצור הוא גזירת גורל. בהקשר הזה, שלטונו של פוטין מובן מאליו. הוא אינו צריך להבטיח לעם חזון חיובי, או למעשה – חזון כלשהו. אין צורך גם להציג אסטרטגיה או לדרוש משהו מהשלטון, כי עצם הערעור נתפס כמסכן את היציבות. לא מדובר, דרך אגב, רק בערעור פוליטי עכשיו; גם ערעור על הנרטיב ההיסטורי והאידיאולוגי של השלטון נתפס כחתרנות מסוכנת. בתקופת כהונתו של מדבדב, למשל, הוקמה ועדה "למלחמה בסילוף ההיסטוריה לרעתה של רוסיה" (סילוף ההיסטוריה לטובתה של רוסיה מותר ואף מומלץ). בסופו של דבר, אין הסבר לשלטונו של פוטין חוץ מכוח השלטון עצמו. מדוע זקוק העם הרוסי לשלטון הספציפי הזה, לאדם הספציפי הזה? האם יש טובים ממנו שיוכלו לשמור על היציבות? אין תשובה. למה פוטין? כובע.

אם נתבונן לרגע בטורקיה, נגלה שרודנותו המתגבשת של ראג'ב טייפ ארדואן דומה בקווי היסוד שלה למשטר הפוטיניסטי. בניגוד למרץ שאפיין אותה בעבר, מפלגת האק"פ של היום היא ממסד כושל ומושחת. מעבר לסיסמאות על פיתוח וגאווה לאומית והחדרת תכנים דתיים לכל מקום אפשרי, אין בתוך הקליפה הריקה שלה דבר וחצי דבר. המלחמה של ארדואן עם פטרונו לשעבר, טייקון החינוך הדתי פתחוללה גולן, חשפה את הציניות, היעדר האידיאלים ותאוות הכוח חסרת הבושה בתוך הממסד האסלאמי עצמו. מדיניות החוץ של ארדואן התגלתה אף היא ככישלון מוחלט. מישהו זוכר את הסיסמה של אחמד דאוטולו, כיום ראש הממשלה, בתקופת כהונתו כשר החוץ, "אפס בעיות עם השכנים"? כיום, אין שכן אחד, קרוב ורחוק, שאיתו אין לטורקיה בעיות. הברית עם ישראל התרסקה (אם כי באשמת שני הצדדים), היחסים עם קפריסין, ארמניה, סוריה ומצרים בשפל המדרגה, וחרף מדיניותה המהוססת של טורקיה כלפי דאע"ש, המדינה האסלאמית אף היא אויב מר בפוטנציה. אפילו הפיוס עם הכורדים, הישגו הגדול ביותר של ארדואן במדיניות החוץ, הולך ומתערער לאחרונה.

לפיכך, כדי להצדיק את שלטונו, פונה ארדואן יותר ויותר לתיאוריות קונספירציה, הקושרות את מעוזי האופוזיציה בטורקיה במערכת המשפט, בצבא, בעיתונות החילונית ובאקדמיה ("המדינה העמוקה") לכוחות אפלים וחורשי רעה מחוץ למדינה. לאחרונה, דיבר ראש הממשלה דאוטולו על "המבנה המשולב", קונספירציה מרושעת של הלובי היהודי, היווני והארמני שקושרת נגד טורקיה. כמו רוסיה, מפתחת גם טורקיה של ארדואן מנטליות של מדינה במצור, נרדפת ורדופת מזימות, שכל העולם קם עליה לכלותה. ארדואן והחצרן הנרצע שלו, דאוטולו, מציגים את עצמם כיחידים שיכולים להגן על טורקיה מול האיום הזה. לפיכך, כל ניסיון לחשוף את השחיתות חסרת המעצורים של השלטון נתפס כחתירה תחת בטחון המדינה, ומסתיים בפיטורים במקרה הטוב ומעצר במקרה הרע. מה ההוכחות לקיומם של "המבנה המשולב" וה"מדינה העמוקה", מלבד משפטים מפוברקים וחצאי אמירות שהוצאו מהקשרן? לא ברור. האם מדיניותו של ארדואן אחראית, ולו במידה מסויימת, לבידוד של טורקיה מהעולם המערבי? אסור לשאול. כמו במקרה הרוסי, אין תשובה אמיתית לשאלה "מדוע ארדואן". למה? כובע.

מי שחשב שישראל לא משתלבת היטב במרחב האסייאתי, ראוי שיסתכל בתהליכים שעוברים על הימין הישראלי בשנים האחרונות. הליכוד של בגין היה ליכוד יוצר ויוזם. בתקופת שמיר, הוא עבר לקיפאון כמו-סובייטי, אבל עדיין היתה לו סחורה אידיאולוגית להציע לבוחרים. שרון כבר לא טרח להסביר מה הוא בדיוק מתכנן לעשות. זוכרים את שלטי החוץ הענקיים מהתקופה ההיא? "העם רוצה שרון", עם סימן קריאה גדול. למה העם רוצה את שרון? ככה.

נתניהו שכלל את השיטה הזאת לכדי אמנות. כבר שנים שהליכוד אינו מפרסם מצע או תוכנית פעולה, על אף שחלק מפעיליו הצעירים, אנשים אינטליגנטים ומסורים ללא ספק, כתבו מצע כזה. נתניהו סירב לפרסמו, כי הוא מפחד ש"יתקפו אותו בתקשורת". על היעדר החזון והמסרים החיוביים מחפה קמפיין הפחדה נוסח "רוסיה בלי פוטין", שמסביר לישראלים שהם חיים בעולם אפל ועוין, אומה מבודדת ורדופה שחייבת את המנהיג הגדול כדי להגן עליה. שימו לב למשל לשני הסרטונים הבאים של הליכוד:

בסרטון שלו, מקשר נתניהו באופן ישיר בין המשך שלטונו לבין הבכיינות הגטואית. אנטישמים הרביצו לסבו, והוא כאן כדי לוודא שאף אחד לא יוכל להרביץ יותר ליהודים, שיגנו על עצמם בכוחות עצמם. הסרטון רווי בדימויים הרגילים: מדינה קטנה מוקפת אויבים, המומשלת לשני נערים יהודים העומדים מול המון אנטישמי חמוש באלות, וצריכה להסתמך על כוח, כוח ועוד כוח. העובדה שהדיפלומטיה של נתניהו נחלה כישלון צורב, ושכיפת ברזל, המוצגת בסרטון, מופעלת במימון אמריקאי (אותם האמריקאים שהוא מנכר בהתמדה) חומקת מעיני הצופים. ובדיוק כמו אצל ארדואן,השילוב הקונספירטיבי בין ה"מדינה העמוקה" (האויבים מבית) ל"מבנה המשולב" (האויבים מבחוץ), נועד להצדיק את צעדי השלטון ולהשחיר את פני מתנגדיו. גם היחס של הליכוד לביקורת על השחיתות של מנהיגיו הופך להיות ארדואניסטי למהדרין. לאחר שרביב דרוקר חשף את טיוטת דו"ח המבקר על ההתנהלות הבעייתית עד מושחתת במעון ראש הממשלה, איימו דוברי הליכוד במאסר על כל מי שיעז לפרסם את דברי השחיתות – אפילו בשייר בפייסבוק. ביבי לא המציא את השיטה הזאת: לאזרחי טורקיה היא מוכרת היטב.

כתוצאה מהטקטיקה הזאת, כל מי שמעז לערער על זכותו האלוהית של בנימין נתניהו ושותפיו לשלוט במדינת ישראל הופך לסמולן, אנטי-ציוני, בוגד או שרת מדעת של דאע"ש. ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, מתח לאחרונה ביקורת על מדיניות הביטחון הכושלת של נתניהו. האם הליכוד ענה באופן ענייני? חלילה. במקום זאת הגדירו את דיסקין כאיש שמאל (היינו, ככזה שאין להקשיב לדבריו). כיום, לא רק מרצ מוקעת כאנטי-ציונית, אלא אפילו מפלגת העבודה. במקום להתעסק בנושאי המהות, הליכוד בודק בציציות מי שר התקווה, מי התבטא לפני עשר שנים בעד סרבנות, או מי נראה לפני שנתיים בבית קפה ביוקנעם עם איימן עודה. התעמולה שמגיעה מימין לנתניהו, יש לציין, גרועה בהרבה. רק לאחרונה, הוציא ועד מתיישבי השומרון (גוש שממומן בכספי המיסים שלכם), סרטון אנטישמי מחליא. בקליפ מוצג השמאלני כיהודי עקום אף המשרת את הגרמני האנטישמי הר שטירמר תמורת חופן ארו, ובסופו של דבר תולה את עצמו כמו יהודה איש קריות. ה"סמולני" חדל מלהיות דמות פוליטית אמיתית: הוא יצור מיתי, בכור שטן, המשמש ככולא ברק המסית כל ביקורת על נתניהו ושלטונו.

במידה רבה, נתניהו הופך דומה יותר ויותר לאוטוקרטים החדשים של המרחב הרוסי-אסייאתי: שליטים כמו פוטין וארדואן העולים בבחירות דמוקרטיות, נהנים מפופולריות גבוהה בקרב קהל מעריצים, ומנסים להנציח את שלטונם המושחת באמצעות המצאת קונספירציות, טיפוח חלומות בלהה של "כל העולם נגדנו" ושיסוי מתמיד כנגד אויבים מבית ומחוץ. אם נתניהו וחבורתו לא יסולקו בבחירות הקרובות, ישראל תשתלב במרחב שמסביבה. ועוד איך תשתלב. אלו לא חדשות טובות.

מה הקשר בין תולדות אומנות הקסם, שפנפנות וחצרו של בנימין נתניהו? בין סלביט לשרה, "ניסור" אסיסטנטיות ופרדוקס השומן הרווי, תמי סירקיס עם תובנות על סקנדלים, אשליות והמופע שאנו לכודים בו.

לשלוף ארנב מכובע או שרשרת מטפחות צבעוניות מהפה זאת עבודה לקוסמים ילדים. אבל, אם יש לידך אישה יפה סימן שאתה קוסם גבר. תפקידה של עוזרת הקוסם חמקמק וכפוי טובה. שמה אינה נזכר על לוחות המודעות והיא אנונימית כמו אחרון השפנפנים. לתפקיד נבחרות, באופן מסורתי, נשים יפות מראה וגמישות גו. הן זוהרות וצוהלות על הבמה, מקרקרות סביב הקוסם בלבוש מינימאלי ומאותתות לקהל בתנועות יד גדולות מתי הגיע הזמן למחוא כפיים. האסיסטנטית על הבמה אילמת, שקופה וזוהרת בה בעת: היא מביאה ומוציאה את הפרופס של הקוסם, מחייכת וחושפת לעיני הקהל, ירך, ישבן ופלח שד בכל פעם שהיא מתכופפת, קדה ומסתובבת. אבל כל זה רק המשחק המקדים, כי העניין עצמו מגיע כשבמהלך ההופעה האסיסטנטית עצמה הופכת להיות הפרופ המרכזי בשאו.

היסטוריונים של עולם הקסמים מציינים שבשנת 1921 הציג לראשונה קוסם בשם סלביט את קסם  "לנסר אישה לשניים", אשר שינה את פני הופעות הקסמים לעד. מאז, הקטע המדהים ביותר במופע קסמים כרוך, לא פעם, במעשה מסוכן – כמעט פלילי – שמבצע הקוסם על הבמה. לעיתים הוא מסרסר את המעשה ומציע לצופים תמימים בקהל להיות שותפים משתאים לדבר עבירה. כשסלביט חיפש אישה לנסר, הבחירה באסיסטנטית היפה שלו הייתה רעיון פשוט ופרקטי. הקסם התקבל בשילוב של סקרנות וזוועה: הקהל גדש את האולמות כדי לראות את האסיסטנטית היפה והחושנית הופכת לקורבן של הקוסם שלה. המופע נחת על קרקע פוריה שכן לצופים, שהיו תחת הטראומה של מלחמת העולם הראשונה, נמאס ממופעי קסמים עדינים-נעריים משעממים. הם חיפשו ריגוש וזעזוע. הציבור רצה לראות על הבמה שילוב של בשר נשי חשוף ואלימות. גם בסרטים האילמים של התקופה, דמות האישה כקורבן פסיבי הייתה פופולארית מאוד. כמו בסרטים גם על הבמה – הפורקן האמיתי הגיע כשהגיבור הציל את "הנערה במצוקה" מחנק, דריסה או מוות אחר – ממש ברגע האחרון. גם אם נתן לצופה מהקהל לנסר – תמיד שמר הקוסם לעצמו את אקט האיחוי והחיבור חזרה. הקוסם שיחק, אפוא משחק כפול וגילם גם את המציל וגם את הנבל – דבר שרק העצים את הריגוש.

במאה השנה שחלפו מאז, ספי הריגוש רק הולכים ועולים. הציבור מתוחכם, שבע, ציני ומזמן כבר לא בתול, לכן הקוסמים הגדולים נדרשים לבצע תעלולים מדהימים יותר ויותר, כדי לתת לנו תמורה ראויה לכסף, לקשב ולריכוז שלנו. חישבו רגע, אם קהל צופים — שמודע לבמה, לאורות לתפאורה — מתרגש ממופע קסמים רק דמיינו איך יגיב לו ראה מופע, שנחזה כ"מציאות": זהו ריגוש הריאליטי. אנחנו כל כך רגילים אליו שהוא שקוף לנו.

בתחילת שנות ה-80 התגבש בארה"ב הביטוי "הפרדוקס הצרפתי" שגרס שלמרות שהצרפתים אוכלים הרבה שומן בכלל ושומן רווי בפרט יש להם פחות תחלואת לב מאשר לאמריקאיים. המציאות הצרפתית לא התאימה לפרדיגמה האמריקאית, שגרסה ששומן רווי במזון הוא הגורם הישיר למחלות לב. בהיעדר הסבר המציאות הוכתרה כ"פרדוקס". האמריקנים הביטו בעיניים כלות בצרפתים אשר מרחו שכבות עבות של חמאה על באגט טרי, סעדו את ליבם עם בשר בקר ברוטב שמנת וקינחו עם פלטת גבינות מיושנות או מוס שוקולד ופירות יער. אכלו, שתו והתענגו ובכל זאת היו בריאים ורזים יותר מזוללי מוצרי ה"לייט" וה"דיאט" בשאר העולם. ההסברים לפרדוקס נשלפו כמו ארנבים מהכובע: שתייה מרובה של יין אדום, שוטים של אספרסו, הקפדה על ארוחות קטנות, מנוחות צהריים וקיום יחסי מין באופן סדיר  —  היו רק חלק מההסברים שהציעו המומחים במשך השנים כדי לגשר על הפער. בשנים האחרונות, חלה תזוזה טקטונית בחשיבה על הפרדוקס בפרט ועל צורת האכילה שלנו בכלל. רופאים ומדענים רבים מציעים שינוי ניסוח קל אשר יתיר את הקשר הגורדי של הפרדוקס: לדעתם, אין לומר ש:"למרות שהצרפתים אוכלים הרבה שומן יש להם פחות מחלות" אלא  ש:"בזכות שהצרפתים אוכלים הרבה שומן יש להם פחות מחלות". רבותיי מהפך! התפיסה הזאת היא האימא הרוחנית של זרמים בתזונה בסגנון פליאו, LCHF ותזונה קטוגנית (ההרחבה עליהם מצדיקה מאמר אחר בהזדמנות אחרת).

למה נזכרתי בכל אלה היום? כי כותרות העיתונים ומהדורות החדשות מציינים את הפרדוקס המדהים ש"למרות שנחשפו הסקנדלים של שרה מעמדו של ביבי רק מתחזק" ואני חושבת – אולי זה הפוך? אולי "בגלל שנחשפו הסקנדלים של שרה מעמדו של ביבי רק מתחזק"? למה? כי אנחנו מרחמים עליו בגלל שיש לו אותה ועליה בגלל שיש לה כנראה בעיות. הרחמים מתורגמים לסימפתיה בסקרים. נכון. צודקים מי שאומרים שסקרי דעת הקהל אינם כלים אמינים לאמוד את הלך הרוח בחברה הישראלית. יש טעויות דגימה וניתוח ויכולת החיזוי של הסקרים חלשה. מצד שני, גם לא נראה שחשיפת השחיתויות, לכאורה, המתמשכות במעון ראש הממשלה מזיקה לו.

האם הסקנדלים מזיקים או עוזרים? כרזה של שלי יחימוביץ' נגד מנהגי הגלידה של נתניהו

אני רוצה להציע תיאוריית קונספירציה שאנחנו לא מבינים שמה שמוצג לעינינו היא הצגה של קוסם ואסיסטנטית מיומנת. הוא צורח :"אל תערבו את אשתי" אבל מיד שולח אותה להתראיין ולהצטלם בעיתון הארץ. הוא מוחה על שמחטטים לו בפחים, אבל מציף את הזבל כדי שנתפלש בו גם אנחנו. הוא צוחק בסרטון שפורסם בשבת על מי שמציפים עוד פרשיות אבל טרם הציג מצע ברור לעתידה של המדינה. אגב, הוא מסיים את הסרטון עם קריצה כפולה כשהוא מבקש מנה של גלידה – אבל לא פיסטוק – כאילו רוצה לומר למקטרגים – "אם אישתי באמת הייתה מטורפת – לא הייתי מעז לצחוק על הנושא. אבל היא 'זורמת' ולכן שנינו נצחק (כל הדרך חזרה לבית ראש הממשלה) על הגלידה, על עצמנו ובעיקר על הציבור". מה באמת קורה שם ביניהם – אולי לעולם לא נדע. אבל בוודאי קיים שם מאזן של אינטרסים (שלא לומר אימה). אולי יש ביניהם ברית דמים? היא מניחה לו לתת לעיתונות לנסר אותה לשניים כי שניהם יודעים שהכול הצגה ושהוא יחבר אותה בסוף ויושיב אותה על ריהוט הגן היפה בקיסריה. שניהם מוכנים לשלם את המחיר. הם ביחד בעניין הזה מההתחלה. היא והוא מסיחים בכוונה את דעתנו עם בקבוקי יין, מיטות מעופפות וחשקים ליליים אחרים כדי לבזבז את הזמן עד הבחירות; כדי שכולנו נתעייף מה"גועל נפש" ונבקש רחמים על עצמנו ועליהם – כי אי אפשר לסבול את השטויות האלה. הם מושכים את הזמן כדי שלא נשאל את השאלות הקשות באמת: "איפה הכסף? לאן המדינה הזאת הולכת?; מה נשאיר פה לילדינו?". אולי הגיע הזמן שנקום ונצא ממופע האימים הזה?

תמי סירקיס היא בעלת תואר מוסמך במינהל עסקים (MBA) ותואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים, שניהם מאוניברסיטת תל-אביב. מרצה על הקשר שבין מזון להתנהלות חברתית, בהרצאות סדנאות וימי עיון. בלוגרית מזון פעילה. אתם מוזמנים  לבקר באתר הבית: tamisirkis.co.il

בימים האחרונים, נחה הרוח על חברת הכנסת מירי רגב, והיא החלה לשחרר פנינים משובחות במיוחד ממקלדתה הפוריה. בין היתר, כתבה כי "יש להשתיק את השמאל שעושה דה-לגיטימציה לישראל" כי "צריך משמעת בהסברה". על איזו "הסברה" מדברת בדיוק מירי רגב, ומה פנטזיות העריצות שלה, ושל חבריה מהימין, מלמדות על עתידה של התנועה הציונית? בצומת שאנחנו נמצאים בו היום, שתי מילים בוהקות באור אדום מסמא: "זהירות, שביר". 

לאחרונה, פתחו בחדשות ערוץ שתיים קבוצת וייבר, שבה יכולים המועמדים לכנסת, מכל המפלגות והסיעות, לדון ביניהם על שלל נושאים. הקבוצה, שמזכירה במידת מה בדינמיקה שלה את "משחקי הרעב", משמשת כמעין זירת גלדיאטורים מיוזעת, שבה נאבקים הפוליטיקאים ביניהם להנאת הקהל. אחת מהחכ"יות הפעילות ביותר בקבוצה היא מיודעתנו מירי רגב. לאחרונה, בין זריקת בוץ על יש עתיד, קילוסין לנתניהו והתהדרות בהישגיה שלה, רגב הוציאה ממקלדתה פנינה של ממש:

להפסיק להתנצל, ולהשתיק את השמאל "שעושה דה-לגיטימציה למדינת ישראל". ממש במילים אלה. כשאיילת נחמיאס-ורבין (המחנה הציוני) ותמר זנדברג (מרצ), תהו על השימוש במילה להשתיק, מירי רגב טרחה להבהיר את דבריה.

באלוזיה חיננית למיתולוגיה היוונית, רגב המליצה "להפסיק להיות סוסים טרויאניים" (?!), ואף הוסיפה שב"הסברה צריך משמעת". אין צורך לפרש את פנטזיות הדיקטטורה של רגב, ונראה כי מתנועת החירות הדמוקרטית של זאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין ורובי ריבלין, זו שחרטה על דגלה פעם ש"כל יחיד מלך", לא נשאר דבר מלבד אודים עשנים ורמץ מלחש. אבל מה שמעניין כאן יותר, הוא דווקא הקישור שרגב יוצרת בין "הסברה" ל"משמעת". ראוי לחשוב לרגע על הדברים. יריביה ואויביה של מדינת ישראל בעולם טוענים שהיא אינה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" אלא מדינת אפרטהייד דיקטטורית, ששוללת את זכויות הפלסטינים ורודפת את מתנגדיה היהודים. יוזמות החרם נגד ישראל, ככלל, מבוססות על הטיעון הזה. ה"ההסברה הממושמעת" שרגב מציעה, המבוססת על סתימת הפה של כל יריבי הממשלה, מצדיקה בפועל את טיעוני ה-BDS. כלומר – אפשר אולי לקרוא לה "הסברה", אבל לטובת הצד השני.

הפנינים של מירי רגב לא היו ראויות לפוסט אם לא היה ניתן ללמוד מהן על כלל רחב יותר: אידיאולוגיה לאומית היא במיטבה כאשר היא עמומה ומסוגלת להכיל מספר רב של קולות שונים ומנוגדים. ככל שהבסיס שלה צר יותר, ככל שהיא פחות סובלנית לדיעות שונות, מצומצמת או "ברורה" יותר, כך היא רעועה וחלשה יותר. בספרו המפורסם, אנטי שביר, טוען הכלכלן והפילוסוף נסים ניקולאס טאלב שכל ארגון, ישות או מדינה עומדים בסכנה מתמדת של זעזועים, שינויים לא צפויים ורעידות אדמה פוליטיות וכלכליות. את השינויים הללו, ה"ברבורים השחורים" בלשונו של טאלב, לא ניתן לצפות מראש. הדרך להתגונן בפניהם הוא להיות "אנטי שביר": לא נוקשה ודוגמטי, אלא גמיש וסתגלתן, לא אטום ויהיר, אלא בעל יכולת מהירה להסתגל לשינויים קיצוניים.

הסיבה העיקרית לנפילה של אידיאולוגיות פוליטיות היא "שבירות" שנובעת מנוקשות יתר. ביפן הקיסרית, למשל, דגל רובו המוחלט של העם בתפיסה שנודעה כ"מבנה הלאומי" (קוקוטאי). בעשורים הראשונים לקיומה של יפן המודרנית, הקוקוטאי היה עמום למדי, אם כי היו לו כמה עקרונות "ברזל". כל מי שתמך במונרכיה קיסרית, בכלכלה לא קומוניסטית ובמדיניות חוץ אסרטיבית, נחשב כתומך של הקוקוטאי. ההגדרה העמומה הזאת כללה דמוקרטים-ליברלים שהתנגדו להתפשטות טריטוריאלית ביבשת, לצד תומכי דיקטטורה שדגלו בשלטון אבסולוטי ובמדיניות קולוניאלית ללא מיצרים. אולם לקראת שנות השלושים של המאה העשרים, הקיצוניים "השתלטו" על הקוקוטאי, זיהו אותו עמם והגדירו את כל מי שלא חשב כמותם כבוגד במבנה הלאומי, אלמנט זר שיש להוציאו אל מחוץ לגדר. "התנועה להבהרת המבנה הלאומי", שהשתלטה על השיח הציבורי ביפן של שנות השלושים, הפכה את הקוקוטאי למזוהה אך ורק עם המיליטריזם, האימפריאליזם והמלחמה מול סין וארה"ב. לפיכך, כפי שכתבתי כאן בעבר, כשיפן הפסידה במלחמה והסתבר שדרכה של האליטה הצבאית הובילה לאסון, נפל איתה גם הקוקוטאי. לאחר מלחמת העולם השנייה, מעטים העזו להעלות את האידיאולוגיה הזאת על דל שפתיהם, אף על פי שהיתה בעבר קונצנזוס מוחלט וחוצה גבולות.

הסיבה לכך ברורה: אליטות פוליטיות, מפלגות וקווי מדיניות יכולים ליפול ולהיכשל, לא רק בשל פגמים מבניים אלא גם מפני שהאירועים בעולם החיצוני מהירים, קיצוניים ולא צפויים. אם האידיאולוגיה הלאומית, למשל ציונות, עמומה מספיק, היא יכולה להתאים את עצמה לנסיבות המשתנות. קבוצה פוליטית אחת נכשלה ונפלה? הציונות תוכל לשנות את פניה ולהתחדש בהנהגתה של קבוצה אחרת. אם, לעומת זאת, היא תהיה מזוהה מדי עם הימין, במיוחד ימין פרוע, לאומני וגזעני כמו זה שמייצגת מירי רגב, היא תאבד את גמישותה ותהפוך לשבירה ופריכה. אם וכאשר תיפול מדיניות הימין – תיפול הציונות איתה.

חשוב להדגיש: יש כאן עניין מהותי, ולא רק טקטי. צדקתה של הציונות נבעה מאופיה כתנועת שחרור יהודית, אידיאולוגיה שדגלה בהגדרה עצמית לאומית. הקונצנזוס שלו זכתה בעם היהודי, ובחלקים נרחבים של העולם המערבי, נבע מגמישותה של ההגדרה הזאת, ומהיכולת של גורמים שונים ומגוונים לשלב אותה עם השקפת עולמם. במשך שנים ניסתה ישראל להילחם בהחלטת האו"ם שקבעה כי "ציונות היא גזענות": מסעות ההסתה של הימין, שמזהים מושגים כמו "ציונות" ו"מדינה יהודית" עם טרנספר והסתה גזענית כנגד ערבים ("ישראל ביתנו"), סתימת פיות באקדמיה ("אם תרצו" ורונן שובל), ניסיונות להוציא כל מי שלא ימני מהגדר של הציונות (הליכוד והבית היהודי) וקריאה להשתקה של מחנה פוליטי שלם כי "צריך משמעת בהסברה" (מירי רגב) – עלולים להפוך את ההכרזה ההיא לאמת. הימין, אם חלילה ימשיך לשלוט במדינה ולנווט את השיח הציבורי, עלול לשנות את פניה של הציונות לבלי היכר ולהוריד אותה לטמיון.

מכאן גם התשובה לאלו בשמאל, הסבורים ש"המחנה הציוני", השם החדש של איחוד העבודה והתנועה, פסול מפני שהוא "מדיר ערבים". ראשית כל – יש ערך בקריאה לערבים אזרחי ישראל לשלב ידיים לא רק עם גורמים שוליים בשמאל הרדיקלי, אלא עם המיינסטרים הציוני. אבל לאור הניסיון המתמשך של הימין לצמצם את גבול השיח הציוני ולהדיר ממנו חלקים נרחבים בעם, ישנה חשיבות עליונה לכינונו של שמאל ציוני חדש ובטוח בעצמו: כזה שמוכן להכיל גוונים רבים ושונים בציונות, בלי להיבהל מביקורת; שמושיט יד לציבור הערבי, הלא ציוני, מתוך כבוד עצמי וביטחון בזהותו שלו, שפתוח לעולם תוך שמירה על האינטרס הלאומי הישראלי. לאומי – ולא לאומני. פטריוטי – ולא גזעני. בטחוני אבל שוחר שלום. הקמתו של שמאל כזה וביסוסו חשובה בהרבה ממערכת בחירות כזאת או אחרת. רק הוא יוכל להוציא את הציונות מאחיזת החנק של הימין ולהפוך אותה בשנית לגמישה ובלתי שבירה, כפי שהיתה בעבר.

מפלגת ש"ס, בעבר מבצר שאין להבקיעו של חרדיות, דתיות ומסורתיות ספרדית, נכנסה לאחד המשברים הקשים בתולדותיה. מהו מקור מעיין העוצמה שזורם בעורקי המפלגה המורכבת הזאת, והאם ניתן להבינה טוב יותר כמונרכיה פיאודלית? ינשוף פוליטי-מדיני על לגיטימציה, כריזמה וכוח לפני ואחרי פטירתו של מרן. מדוע נכשל אלי ישי בגיוס מורשתו? 

היום הזה, הוא יום של אור

היום נותנים, לנשמה לבחור

נשוב כולם, ונתאחד

איש את אחיו לא נאבד לא ניפרד

(מתוך הגינגל של ש"ס, בחירות 2013)

אחדות היתה הטיקט העיקרי של מפלגת ש"ס בשנת 2013 – אחדות מסביב לזהות הספרדית-דתית, אחדות מסביב לדעת תורה המגולמת במועצת החכמים, אחדות סביב מוסדות החינוך, הדת, הכשרות והרווחה של המפלגה, ומעל הכל – סביב דמותו הנערצת של מרן, הרב עובדיה יוסף. רבים ציפו שהאחדות הזאת תיפרם לאחר מותו של המנהיג הרוחני, אבל מעטים ציפו שהדבר יקרה במהירות ובקיצוניות רבה כל כך. נכון לעכשיו, אלי ישי, שהנהיג את ש"ס במשך למעלה מעשור, פרש – מנודה ומוכה – להקים מפלגה חדשה. אריה דרעי, חבול אף הוא, נאלץ "להתפטר" ולהכריח את מועצת החכמים להתחנן שיחזור. ובינתיים, המפלגה כולה נפגעה, והסקרים מנבאים לה מספר חד ספרתי ונמוך יחסית של מנדטים. מדהים עד כמה דימוי ה"אחדות", מזוייף ככל שיהיה, נמצא עמוק בדנ"א של המפלגה הזאת. חברי הכנסת מזייפים אחדות עם דרעי, על אף שבחשאי אחדים מהם מכנים אותו "אנטיוכוס". ואפילו אלי ישי, הפורש המנודה, טען בנאום ההתפלגות שלו שעשה זאת "בשביל אחדות העם", וכינה את רסיס המפלגה שלו, שלא צפוי לעבור את אחוז החסימה, בשם היומרני "העם איתנו".

מה קורה למעשה בש"ס? אפילו מבט שטחי ילמד אותנו שלא מדובר במפלגה ככל המפלגות. מיותר לומר שזו לא מפלגה דמוקרטית (מקורבי אלי ישי אמרו לפני פרישתו, בקורטוב נדיר של אירוניה, כי ההצעה של דרעי למנות אותו למספר שתיים חסרת ערך, כי בש"ס אין הבדל בין מספר שתיים לבין מספר עשר). גם לא מדובר במפלגה דיקטטורית לחלוטין, כמו ישראל ביתנו או יש עתיד, אלא במערכת מורכבת מאד של איזונים ובלמים שכל אחד מהמנהיגים חייב לתמרן בתוכה. למעשה, התנועה הזאת דומה יותר מכל למונרכיה פיאודלית.

אין הבדל בין מספר שתיים למספר עשר – סיעת ש"ס

לכאורה, ש"ס היא מפלגה ריכוזית מאד המובלת בידי מלך – מנהיג רוחני המכהן לכל ימי חייו. מרן עובדיה יוסף משל לא רק מכוח למדנותו, חריפותו ונסיונו כפוסק הלכה, אלא בעיקר משום שהוא סימל להמונים את תחייתה של יהדות ספרד. מעבר להיותו אדם, הוא היה סמל שאין לפקפק בו. הרעיון החרדי של "דעת תורה", שהפך את מרן בעיני חסידיו לחסין בפועל מטעויות, הפך את השלטון בש"ס לריכוזי מעין כמוהו. כשהרב עובדיה קובע – אין לערער ולהרהר אחריו. אולם בפועל, השלטון בש"ס היה מה שכיניתי באחד הפוסטים הקודמים מרכז מעורפל: מלך מסתורי שרחוק יחסית מנתיניו, והגישה אליו מוגבלת בידי חצרנים, שרים ויועצים למיניהם שמציגים את רצונו לציבור. בש"ס של הרב יוסף מדובר כמובן ביו"ר התנועה ומקורבים אחרים, עוזרו האישי של הרב ומעל הכל – בנו וכלתו, משה ויהודית יוסף. השניים סעדו את הרב בשנותיו האחרונות, ולפיכך היו קרובים אליו מאד. משה החזיק גם באימפריה הכלכלית של כשרות בד"ץ בית יוסף, ואשתו יהודית הפכה לאחד מגורמי הכוח החזקים והמשפיעים ביותר בש"ס. רצון הברזל שלה, למשל, הצליח לרסק לרסיסים את כוחו של אמנון יצחק, מחזיר עוצמתי בתשובה שנחשב ליקיר התנועה במשך שנים רבות.

מערכת המבוססת על מרכז מעורפל היא אבסולוטית לכאורה, אך רופפת בפועל. מכיוון שתמיד מקנן החשד שהרב "מתומרן" בידי יועצים ומקורבים. לפיכך, גורמים ממורמרים ומודרים תמיד יכולים לטעון שרצונו אינו מוצג כהלכה. מי שחורג יותר מדי מהקו (אמנון יצחק או הרב חיים אמסלם), עלול למצוא את עצמו מוקע ישירות בידי המלך – ומחוסל פוליטית. אך חולשתו של המרכז המעורפל מאפשרת גם מאבקי כוחות אכזריים בקרב סיעות לגיטימיות לכאורה. מבחינה זו, כפי שקבענו לעיל, ניתן להמשיל את ש"ס של מרן למערכת פיאודלית. ד"ר ניסים ליאון, חוקר ש"ס מאוניברסיטת בר-אילן, מנה מוקדי כוח שונים בתוך המפלגה:  חצרות המקובלים, הרבנים הראשיים הספרדיים (ראשונים לציון) בעבר ובהווה, המחזירים בתשובה שפתחו חצרות משלהם, וראשי ישיבות שמנהיגים קהילות מסודרות בריכוזים חרדיים. לכל אחד מהאצילים הפיאודליים הללו יש כוח משלו, בכפיפות לסמכות התורנית הכללית של חצר מרן.

במצב עניינים כזה, ישנו מתח תמידי המבוסס על נאמנות כפולה. הקהל הרחב של ש"ס אינו מצוי בחצרות השונות, ונאמן לדמותו הכריזמטית של הרב עובדיה לבדו. אולם בקרב בני התורה הספרדים וקהלים מובחנים אחרים (למשל חוזרים בתשובה), ישנה גם נאמנות חזקה לאחד ה"אצילים הפיאודליים": מקובל, ראש ישיבה או מחזיר בתשובה. כלומר, ישנו קונפליקט בין הנאמנות למרן – שרצונו רחוק ומעורפל – והרב הישיר, שרצונו ברור ומוחשי. מה קורה כשיש התנגשות חזיתית בין שני הרצונות הללו, למדנו בפרשת אמנון יצחק, גדול המחזירים בתשובה שהעז להתעמת ישירות עם האנשים שבסביבתו של הרב עובדיה. התוצאות, כפי שכתבתי בפוסט לפני שנתיים בערך, היו קטלניות.

אצילים פיאודליים בכירים – בר מצווה בחצר אבו חצירא

אמנון יצחק, כתבתי אז, ניסה למרוד בסמכות המרכזית והמעורפלת של ש"ס, אך גילה כי כוחו האדיר לא עומד לו. "סוכן המשנה שסבר כי הוא יכול לקרוא תיגר על שולחיו, גילה כי כוחו עומד לו רק כל עוד לא פנו הללו נגדו ישירות. הקהל של יצחק, האנשים שהחזיר בתשובה, נכנסו לעולם שנשלט בידי מערכת מורכבת של סמלים דתיים ורגשיים שאי אפשר לנתק אותם אלה מאלה. לא בכדי הדגישה ש"ס בקמפיין שלה את תחושת ה"ביחד" הקהילתית. הסיסמא "את אחיי אנוכי מבקש", הג'ינגל הסוחף ורווי הסמלים הרגשיים, אריה דרעי המוזג באהבה תה לאמו מקנקן מרוקאי מסורתי, המוני התומכים הנלהבים, שכוללים גם חילונים ונשים ללא כיסוי ראש – כל אלו שידרו קהילתיות שנמצאת מעבר לחלוקה הפנימית לפלגים. המסרים של ש"ס הבהירו שמחיר ההליכה עם יצחק הוא נתק מן הביחד שש"ס עדיין מייצגת. מרן עובדיה יוסף מגלם, עבור אנשים רבים, את כל הסמלים הללו בדמותו של אדם אחד. גם רבים מאלו שאהבו את יצחק והעריצו אותו, לא היו מסוגלים בסופו של עניין לצאת כנגד כל מערכת הסמלים שהיתה מקודשת עבורם. כאשר נדרשו לבחור בין הערצתם לרב אמנון יצחק לבין תחושת ההשתייכות שלהם לקונסנזוס, הם בחרו בקונסנזוס."

כאשר אמנון יצחק, "אציל פיאודלי" חזק ובכיר, החליט לצאת כנגד חצרני המלך, הוא בנה במידת מה על אופיו המעורפל של המרכז. לפיכך, הוא ניסה לרתום את שמו של הרב עובדיה לקמפיין האישי שלו, בתקווה שלא תהיה תגובה נגדית. כאשר ראה שהחצרנים מבודדים אותו ממרן וחונקים את ערוצי כוח שלו, ניסה להגיע לרב בדרכים לא דרכים (למשל – פתק בסידור שלו). כאשר גם זה כשל, ניסה לגייס את נאמניו ולמרוד במרכז המעורפל באופן ישיר. אבל כוחו הכריזמטי העצום של הרב עובדיה גבר על הנאמנות הישירה של חסידי יצחק, וקומם חלק גדול שלהם נגדו. כל עוד המרכז המעורפל חי, התערבות ישירה מצדו – נדירה ככל שתהיה – עשויה להכריע גורלות.  

המשבר שאנחנו רואים בש"ס עכשיו נולד במציאות יותר מורכבת. מה קורה כשהמרכז המעורפל עובר מן העולם? יורשו של הרב עובדיה, ה"מלך" החדש, הוא חכם שלום כהן, ראש ישיבת פורת יוסף – אדם לא כריזמטי במיוחד, חלש וחסר ניסיון מנהיגותי. סמכותו, ככל שיש לו כזאת, נובעת ממעמדו כ"יורש": מייצג זכרו ומורשתו של הרב עובדיה יוסף, והוא מתומרן בקלות על ידי אריה דרעי ועוזריו. בניגוד לרב עובדיה עצמו, סמכותו של הגר"ש כהן אינה מספיקה בכדי להחזיק את הסיעות היריבות בש"ס יחד, או בלעז – The center cannot hold. במצב כזה, חישב אלי ישי, הוא מסוגל לפרוש, להקים מפלגה חדשה ולהשתמש בסמל העוצמתי מכל: זכרו של מרן.

הקלטת המדוברת של הרב עובדיה יוסף, גם אם לא הודלפה בידי אלי ישי ואנשיו, היתה הכלי שהיה אמור לאפשר לו לעשות זאת. בחינה מדוקדקת של הקלטת אמנם מראה תמונה מורכבת יותר מהקלישאות התקשורתיות. בשיחה, הרב אמנם "הובל" בידי בנו ועוזרו, אולם גילה תבונה, חדות, יכולת ניתוח ואפילו חוש הומור (שימו לב לקטע על הכישופים לקראת סוף הקלטת). הקלטת היתה אמורה להבהיר את המרכז המעורפל: להפוך את הרב עובדיה מסמל עמום, שדרעי יכול לנצל כחפצו, לאדם בשר ודם – מנהיג גשמי שתמך (כך הרושם) באלי ישי כיורשו. האמירה החד משמעית בקלטת הגיעה כניגוד מובהק להצהרתו הרשמית של הרב, שהכתיר כידוע את דרעי. זו, ניסה מדליף הקלטת לומר, עוותה בידי חצרנים ומניפולטורים, בעוד דעתו האמיתית של הרב היתה שונה.

אולם החישוב, ככל הנראה, היה מוטעה. הקלטת, כפי שידוע לנו היום, השיגה בדיוק את האפקט ההפוך. חלקים גדולים של הקהל לא היו מוכנים לראות את מנהיגם הנערץ, מרן שר התורה, כבן אנוש בשר ודם – אדם שמתלבט, מהסס ומתלונן על עוולות שנעשו לו בעודו שרוע על ספה. הליכה עם אלי ישי – משמעותה הכרה באנושיות של הרב, אבל הקהל העדיף ללכת לכיוון ההפוך: התעלמות מהקלטת ונקמה במי שהפיץ אותה. הרבה יותר נעים ונוח להמשיך ולראות את הרב כמרכז מעורפל, להנהן למשמע הצהרתה של מועצת החכמים שתחרים כל מי שיפרסם קלטות נוספות. לחזור למוכר, לאהוב, למיתי, לסמל של "שר התורה" – גם אם האדם עובדיה יוסף אומר אחרת.

אלי ישי המעיט בחשיבותו של הזיכרון ולא הבין את אפיק זרימתו. זכרו של מרן, אבוי, לא היה "גביע קדוש" שניתן לניידו, אלא מעיין המשוקע היטב בשמה של ש"ס, מוסדותיה הרבים, מועצת החכמים שלה וכל מה שהיא מסמלת. הגר"ש כהן אינו כריזמטי, אבל זכרו של הרב עובדיה מקנה לו סמכות – אפילו כאשר הוא מתומרן על ידי הסובבים אותו. מסיבה זו, התומך היחיד של אלי ישי כאשר פרש היה הרב מאיר מאזוז. שאר הרבנים, ה"אצילים הפיאודלים" שמנהלים את ממלכת ש"ס, העדיפו להישאר בטירותיהם ולא לצאת להרפתקה רבת סיכונים. כפי שנראה היום ממפת המנדטים – ש"ס יציבה בכוחה ואלי ישי לא עובר את אחוז החסימה – האינטואיציה שלהם היתה נכונה.

לאור עלייתה המפחידה של המדינה האסלאמית בעיראק וסוריה, עולה וחוזר הפזמון הקבוע מחוגים "ביקורתיים" מסויימים: דאע"ש והמערב אותו דבר, כי אין הבדל בין הרג אנשים בפצצות חכמות לבין עריפת ראשם בסכין קצבים. בינינו מסתובבת גם "אינטלקטואלית" שרואה בפרקטיקות העריפה של הארגון מחזה מרענן שיח ומשובב נפש. לפי טיעון שני, דאע"ש הוא בסך הכל "יצירה של המערב", ולכן יש להאשים את ארצות הברית בכל הסבל וההרס שהוא גורם. שני הטיעונים הללו עולים מהצד השמאלי רדיקלי חדשות לבקרים, והגיע הזמן לרסק אותם מהיסוד.

מאמר זה הוא חלק מסדרה שעוסקת במדינה האסלאמית, או דאע"ש. למאמרים קודמים ראו: כל הפחדים כולם ודינר הזהב- האם הוא יפיל את המדינה האסלאמית?

במשך השנה האחרונה הופתעתי לטובה מהשמאל הרדיקלי במערב, וזה לא קורה לי הרבה. בניגוד לנטייה הידועה לתמוך בכל אויב תורן של ארצות הברית וישראל, בין אם מדובר בסטלין, מאו, נסראללה או משעל, זכתה המדינה האסלאמית (הידועה בשם דאע"ש) לגינוי גם בחוגים הרדיקליים ביותר. לא מדובר רק באכזריות של דאע"ש, משום שגיבורי תרבות קודמים של השמאל הרדיקלי ביצעו מעשי זוועה גרועים לא פחות – אלא בעובדה שקברניטי המדינה האסלאמית מתעקשים לדבר אמת. בניגוד לחברים סטלין ומאו, ה"ח'ליף" אל-בגדאדי וראשי מפקדיו לא מסתתרים מאחורי חזון לסוציאליזם בינלאומי ושוויון לעשוקי כל העמים, ובניגוד לח'אלד משעל וחסן נסראללה, הם לא מנסים לדבר בשפה שתקסום לרדיקליים מערביים. מנהיגי החמאס, לפחות כלפי חוץ, מעוניינים מאד בתמיכה בינלאומית ומנסים לדבר על זכויות אדם, צדק והגדרה עצמית. השיח הקיצוני יותר מוסווה, ומשמש בעיקר לצריכה פנימית. במקרה של דאע"ש, אין שום ניסיון כזה: שופרות התעמולה ואף שבויים של הארגון מספרים בחדווה על עריפות ראשים, עינויים וטבח המוני, ואמצעי התקשורת הרשמיים שלו מתגאים בהשבתה של העבדות (כולל עבדות המין) לעולם המודרני. לפיכך, העוינות כלפי דאע"ש נוטה לחצות גבולות, אפילו בחוגים הנוטים בדרך כלל לתמוך בכל גורם מפוקפק המתנגד ל"אימפריאליזם האמריקאי".

אבל לאחרונה, ישנם כאלה שמתקשים להתאפק. לפני חודשיים בערך, כתבה ד"ר ענת רימון-אור, מרצה לפילוסופיה של החינוך, פוסט שמציג את דאע"ש, לפי דבריה שלה, ב"אור אנושי מפרגן-קלות". המילה "קלות", כמובן, היא אנדרסטייטמנט אנין. "יש משהו שובה לב," רשמה האינטלקטואלית הנ"ל, "באופן בו משיב הארגון הזה לאמריקאים: בהפגנת כוח וזלזול; בעריפת ראשים. אל מול משחקי המחשב של האמריקאים באנשים חיים, אל מול המזלט"ים הטובחים במוסלמים במדינות בהם יש נפט או משאבים אחרים, הם שולפים סכין, עורפים ראש, מצלמים ועורכים את הסרט. מאחורי הכל יש אמירה: נגמר המשא ומתן, שאף פעם לא התחיל. עופו מהמזרח התיכון – אתם ובעלי החברות שהצבאות שלכם משרתים. אנחנו ננהל את העניינים מעל רכב 4X4 של טויוטה, סכין קצבים ותוכנות עריכה מתקדמות – אהבתי […] צורת שיח מרעננת…" רימון-אור התראיינה גם לערוץ עשר, והדגישה שראשים נערפו גם במהפכה הצרפתית, ולא מדובר ב"דבר שלילי לחלוטין". לסכין הקצבים יש גם היבטים חיוביים.

על הטקסט הזה אפשר לומר רבות: בקליפת אגוז, הוא מציג לא מעט מהחוליים שהבלוג הזה מבקר כבר זמן רב. לאלו אפשר להוסיף את הנטייה הטרגית-קומית של אינטלקטואלים מהסוג הפוסט-מודרניסטי, שעולמם לא חורג ממדפי הספריות, להגדיר את העולם האמיתי כ"טקסט" או "שיח". ז"ת: כל ההרג ההמוני שדאע"ש מחוללים, המוני הנשים הנאנסות, הראשים הנערפים בסכינים קהות על מנת להרבות סבל, הערים והכפרים הנטבחים על יושביהם, כל אלו אינם מציאות ספוגה בדם, דמעות ואבק שריפה, אלא "שיח מרענן" ממנו אפשר להתפעל בפייסבוק על כוס הקפה של הבוקר. היה אפשר לפתור את הדברים כהתבטאות הזויה, ולהסתפק בפליאה מדוע מרשים לטיפוס הזה ללמד ולחנך סטודנטים וסטודנטיות. אבל לאחרונה, בטפטוף, רימון-אור מקבלת תמיכה מקולגות. ראשון וראשון היה הבלוגר הרדיקלי ג'ון בראון, שנתן לה במה מלאת סימפטיה והבנה באתר הפרשנות הפופולרי שיחה מקומית, והחרה החזיק אחריו בלוגר רדיקלי אחר, ריצ'רד סילברסטיין. בהערת אגב, יש להוסיף שחובבי דאע"ש יש גם בצד השני של המפה הפוליטית. טוביה טננבאום, "תחקירן" שהפך לאחרונה לשילוב של גיבור וליצן חצר בימין הישראלי, גם הודה שהוא "בקטע של דאע"ש" (ושל נוער הגבעות), מאותן הסיבות בדיוק.

חמור מזאת: גם כותבים רציניים יותר, שעומק הזוועה של דאע"ש מובן להם היטב, חולקים לפחות חלק מההיגיון הלקוי שביסוד דבריה של רימון. הנה, למשל, הבלוגר אישתון, אדם עם זכויות רבות וקילומטרז' מרשים של תחקירים חשובים, כתב בסטטוס כי דאע"ש אמנם אכזריים, אבל "המערב" גרוע לא פחות ואולי אפילו יותר:

אלו הורגים עם סכין ואלו עם פצצות; אלו מאמינים שהם צודקים כי איזה מנהיג דתי אמר להם ואלו מאמינים כי הם צודקים כי איזה מנהיג מדיני אמר להם (שזה הבדל מה זה דרמטי! לא יודע מה איתכם, אבל כשיורים בי, זה הרבה פחות כואב או הורג, כשזה על רקע של משיחות לאומנית מאשר משיחות דתית. תשאלו את הסבים והסבתות שלכם מהשואה – זה הרבה פחות כואב כשלא צועקים "אללה אכבר" לפני.)

ומה זה משנה שבעיראק ואפגניסטן מתו מאות אלפים בעקבות פלישה מערבית ללא הצדקה. ומה זה משנה שדעאש נולדו מהפלישה הזו: הן בהתקוממות נגד האמריקאים, הן בקריסת המערכות המדיניות שמנעו יכולת שליטה של ארגון טרור, הן במתקני הכליאה האמריקאים […] אבל עזבו… המזרח התיכון קורס וזה הכל התחיל בדאעש, שכמו אלוהים, אין להם התחלה – הם תמיד היו שם (אם כי מעניין איך טכנית, "המפץ הגדול" של ארגוני טרור, כמעט תמיד מתרחש זמן קצר לאחר פעולה צבאית – סודית או רשמית – של ארה"ב או אירופה. אבל נו… קשה לחקור מעבר לחלקיק הראשוני, שהוא תמיד, אבל תמיד, הבחור המוסלמי הרע, שנולד רע, שתמיד יהיה רע ושאנחנו, המערב, לא עשינו לו כלום מעולם, לא שדדנו, לא ציירנו גבולות על המפה, לא רצחנו, לא עינינו במתקני כליאה, לא מימנו את ארגוני הטרור, כי אנחנו סמולנים ליברלים ותמימים שמעולם לא פלשו לעיראק והרגו הרבה יותר מדעאש.

בדבריו של אישתון, ראוי לציין, יש צדק מסויים. במבט לאחור, הפלישה לעיראק היתה איוולת, וההחלטה לפרק את הצבא העיראקי, שאישתון דן בה בפרוטרוט בפוסט המלא, היתה איוולת קשה אף יותר. אין ספק גם שלהחלטות הללו היתה השפעה על צמיחתה וגדילתה של דאעש. אולם שתי הטענות המרכזיות של אישתון, שהמערביים שהורגים בפצצות חכמות גרועים לא פחות מאנשי דאע"ש שעורפים ראשים, וכי דאע"ש הוא יצירה שכל כולה מערבית – הן טענות מוטעות, מטעות ואף שקריות. שני הטיעונים הללו עולים מהצד השמאלי רדיקלי כל אימת שמישהו מעז לקרוא תיגר על ארגונים אסלאמיים או אנטי-מערביים כאלה ואחרים, והגיע הזמן לרסק אותם מהיסוד.

ראשית כל, דאע"ש אינה "יצירה מערבית". הפלישה האמריקאית לעיראק, וההחלטה לפרק את הצבא העיראקי, סייעו להבנות את הנסיבות שאפשרה לה לצמוח. אבל אין דין מי שפתח את השער לגנבים כדין הגנבים עצמם. אלו שבחרו להחריב את מדינתם באש ובדם של מלחמה עדתית פנאטית לא היו האמריקאים, אלא העיראקים; איש לא הכריח את השלטון השיעי של אל-מליכי להפלות את הסונים, ואיש לא הכריח סונים לפוצץ שווקים, מסגדים ובתי מגורים שיעיים. לא האמריקאים החריבו את המדינה העיראקית – אם כי הטעויות שלהם היו גורם מסייע – אלא העיראקים עצמם. ולראייה: הכורדים בצפון עיראק, שצמחו בדיוק מאותו הרקע, הצליחו להתגבר על היריבויות הפוליטיות השבטיות והחמולתיות באזור שלהם ולבנות מדינה יציבה ומתפקדת יחסית מתוך הגיהנום העיראקי. באותה מידה, האידיאולוגיה הרצחנית של דאע"ש אינה "יצירה מערבית" אלא גידול פרא מסוכן מתוך העולם המוסלמי עצמו. הגיע הזמן שכותבים פוסט-קולוניאליים למיניהם יכבדו מספיק את העמים במזרח התיכון כדי להעניק להם קצת סוכנות אנושית (agency בלעז) וקצת אחריות על מצבם שלהם. ההאשמה הפבלובית של המערב הקולוניאליסטי והכובש מבטאת התייחסות לעמים הערביים כילדים מפגרים: הם תמיד אובייקט, ולא סובייקט. הגיע הזמן להפסיק עם האיוולת הזאת.

שנית, ההשוואה בין ההרוגים בהפצצות המערב וערופי הראשים של דאע"ש נראית הגיונית רק כאשר מתעלמים לחלוטין מההקשר הכללי. הרי הרוע של דאע"ש אינו קשור רק, או בעיקר, לפרקטיקות הקרביות שלהם. כל מלחמה כרוכה בהרוגים אזרחיים לשם השגת ניצחון, אבל הצבא האמריקאי משקיע מיליארדים בניסיון להפחית את מספרי ההרוגים הלא מעורבים, למרות האנקדוטות המטרידות שנחשפות חדשות לבקרים. למעשה, כפי שכותבת החוקרת טנישה פזאל, צמיחת החוקים הבינלאומיים מכבידה כל כך על צבאות מערביים עד פגיעה של ממש (וראו גם ראיון עם פרופ' פזאל כאן), במיוחד משום שאויבים כגון עיראק של סדאם, החמאס או דאע"ש אינם מחוייבים כלל לחוקים הללו ואינם נושאים באותו נטל. ארצות הברית ומדינות מערביות מנסות לצמצם מוות של בלתי מעורבים במלחמות. לעומת זאת, אנשי דאע"ש מנסים להרוג ולטבוח ככל יכולתם – ואם היתה להם טכנולוגיה דומה לזו של ארה"ב, מן הסתם היו טובחים מיליונים כמעשה שגרה. רק עיוורון מוסרי ופוליטי מוחלט, כמו זה שמגלה אישתון בפוסט לעיל, יכול להוביל אדם להתעלם מזה; אותו עיוורון מוסרי שמוביל את ענת רימון-אור להשוות צרכני זנות ישראלים לעבדות המין המאורגנת של דאע"ש, או את מפעלי האייפונים בעולם השלישי (בד"כ בשכר יותר גבוה מאשר היו העובדים הללו מקבלים במפעלים מקומיים) לשווקי העבדים והמגלבים של מוסול וא-ראקה.

אבל הנקודה המכריעה ביותר, שאישתון וחבריו מתעלמים ממנה, היא מטרות המלחמה של כל אחד מהצדדים והסדר שהוא מעוניין להשליט בעולם. הסדר הקפיטליסטי-מערבי אינו חף מפגמים. כמו כל סדר אנושי אחר, יש בו מנצחים ומפסידים, אורות וצללים, פינות של חסד ועוולות קשות. אולם חרף כל פגמיו, הוא סדר שבמסגרתו אנשים יכולים לממש את חירות העיסוק, המצפון, הדת והמחשבה. בארצות הברית, בריטניה וצרפת, חרף האיבה של חוגים מסויימים לאסלאם, נשים מוסלמיות יכולות להסתובב בחיג'אב ברחובות באין מפריע, ובשכונות יש מסגדים לצד בתי הכנסת והכנסיות. הסדר שדאע"ש מעוניינת להשליט, לעומת זאת, הוא סדר של רצח מאורגן של כל מי ששונה – לא רק בני דתות אחרות, לרבות השיעים, נרצחים באופן אוטומטי, אלא גם מוסלמים סונים שלא מיישרים קו. וכל מי שמשווה את הסדר המתרקם לעינינו בחלקים נרחבים של סוריה ועיראק, את העבדות הגלויה וחוקי המגלב, לסדר שמייצגות המעצמות המערביות – חושף בכך את עיניו שטחו מראות ואוזניו שכבדו משמוע. בשמאל הרדיקלי יש אנשים חריפים ואידיאליסטים בעלי תפיסת מוסר מפותחת. הבעיה העיקרית שלהם היא כישלון מוחלט להבחין בין גוונים שונים. העיוורון הזה הופך אותם לנטל ואבן נגף במלחמה החשובה ביותר שמנהלת האנושות בימים האלו, וכאן אני מתכוון לא רק לדמוקרטיות או מדינות המערב, אלא לכל מי שמציע חלופה שפוייה למשטר האימים של דאע"ש. מי שטוען ש"כולם אותו דבר" הופך, במודע או שלא במודע, לסייען של הרוע.

נ.ב. אני ממליץ לכולם לראות את הסרט התיעודי המעולה של איתי אנגל, שליווה את לוחמי ולוחמות הצבא הכורדי במלחמה מול דאע"ש. הסרט כולל גם ראיונות בלעדיים עם שבויים מהמדינה האסלאמית, והוא מומלץ ביותר.

עדכון: ענת רימון-אור הגיבה לפוסט כאן. מה טיב תגובתה ואיכות טיעוניה – תשפטו אתם.