צבא דאע"ש, המדינה האיסלאמית החדשה בעיראק, שוטף אזורים שלמים וערים עתיקות, כובש, טובח ומחריב. אולם מהו סוד כוחם של הלוחמים המסתופפים תחת הנס השחור? כדי להבין את המתכון, כדאי להרחיק ולהתבונן שמונה מאות שנים אחורה. ינשוף פוליטי-מדיני על אימה צרופה, פלורליזם אתני והקשר הנסתר שבין השניים.

העיירה הקטנה שארייה שבצפון עיראק היתה בעבר יישוב שכוח אל וסחוף רוחות, ניסוי בהנדסה חברתית מטעם שלטונו חסר הרחמים של סדאם חוסיין. במסגרת "פרוייקט הערביזציה שלו", פינה הרודן העיראקי את בני המיעוט הכורדי-יאזידי מבתיהם, והכריח אותם להתיישב בכפרים מתוכננים תחת פיקוח והשגחה. עד לא מזמן, איש לא התעניין במיוחד באירועים שהתרחשו בשארייה. אולם בימים האחרונים, מדווח החוקר האמריקאי מתיו בארבר, התמלאה העיירה הקטנה עד אפס מקום. ברחובותיה המאובקים של שארייה, הבחין בארבר בטורים אינסופיים של מכוניות, טנדרים וכלי תחבורה אחרים, כולם עמוסים עד להתפקע בפליטים יאזידים כורדים שברחו מעמק סינג'אר. הצבא האכזרי של דאע"ש, "המדינה האסלאמית", הטביע את עמק סינג'אר בדגליו השחורים וכוח האש האינטנסיבי שלו. מצויידים בנשק אמריקאי שנפל שלל בידיהם ממחסני הצבא העיראקי, הגיפו חייליו של הח'ליף אבו באכר אל-בגדאדי את יחידות הפשמרגה, הצבא הכורדי ששמרו על סינג'אר. הפשמרגה (מילולית: אלו שמתעמתים עם המוות) תמיד היתה ידועה כצבא מקצועי, נחוש ואמיץ, אך הלוחמים והלוחמות שלו מצויידים בעיקר בנשק סובייטי מיושן ומזדקן. לפי עדויות המפקדים הכורדים, הם הופתעו מכוח האש של דאע"ש ולא הצליחו לעמוד מולו. סינג'אר לא נמצאת בכורידסטאן העיראקית אלא מחוץ לה, אולם המדינה הצעירה שבדרך – אחד האזורים המתפקדים היחידים בגיהנום העיראקי – עומדת מול סכנה מיידית ומוחשית. כוחות דאע"ש נמצאים במרחק של ארבעים קילומטרים מארביל, בירת החבל הכורדי ואחד ממרכזי העצבים שלו.

כוחות הפשמרגה עדיין מגנים על גבולות כורדיסטאן העיראקית, ואפילו חיל האוויר האמריקאי הגיע כדי להצניח אספקה ולהפציץ את עמדות דאע"ש. אבל מי שקורא את דיווחו העגום של בארבר, שם לב לעובדה מטרידה אף יותר, אם כי נסתרת במעט מהעין. דאע"ש, כידוע, שם לעצמו למטרה לטבוח בכל ה"כופרים" ו"אלו שחזרו בהם מהאסלאם" (מורתידון). היאזידים הם מטרה ברורה, אולם גם שיעים, נוצרים ואפילו מוסלמים סונים שלא מקבלים את הקו הנוקשה של הארגון נשחטים ללא רחמים. בארבר הבחין כי הפליטים הנוצרים והיאזידים נעים במעגלים. אלו מהם שלא מצליחים לברוח לארביל, שעומדת אף היא בסכנה, או לטורקיה, עוברים מעיירה לעיירה, לעיתים עקב שמועות מוגזמות על נצחונות של דאע"ש. רשויות כורדיסטאן וארגונים בינלאומיים התחילו לארגן סיוע לפליטים בשארייה, אולם כעבור מספר ימים העיירה התרוקנה עקב שמועה על התקדמות כוחות דאע"ש. לאחר מספר ימים חזרו אליה רבים מהפליטים, ואחרים התפזרו בין יישובים אחרים באזור או בהרים הצחיחים.  כוחות דאע"ש נעים מסביבם כמו זאבים המקיפים עדר כבשים מפוחד, מריצים אותו במעגלים ומרכזים אותו במקום אחד לקראת השחיטה.

אולם עוצמתו של אותו צבא קיצוני עד טירוף אינו נובע רק מכוח אש או מנוכחותם של קצינים מנוסים. הוא קשור בשתי אסטרטגיות יסוד: לוחמה פסיכולוגית חסרת מעצורים ופלורליזם אתני. נראה לכם סותר? לא כל כך. אם נרצה להבין את סוד כוחו של דאע"ש, אויב שבקרוב עשוי להידפק על סף דלתנו, כדאי להבין את האסטרטגיה הכפולה הזאת לעומק, ולשם כך יש לחזור לאלו שהשתמשו בה ביעילות לפני כשמונה מאות שנה: הפרשים מטילי האימה של האימפריה המונגולית.

האימפריה המונגולית היתה אחת הקיסרויות האדירות ביותר בתולדות האנושות, ממלכה שנבנתה בשובל של דם שנטף מחרבותיהם של לוחמים אכזריים ולמודי קרבות. ג'ינג'יס חאן, הכובש הגדול שאיחד את השבטים המונגוליים והפך אותם לאימפריה בינלאומית, עשה כמעט את הבלתי אפשרי. בהנהגתו, קבוצה קטנה של פרשים כבשה במהירות חלקים אדירים מהגלובוס, מנפצת לרסיסים ממלכות ואימפריות אדירות שאיתרע מזלן לעמוד בדרכו. יורשיו של ג'ינג'יס חאן כבשו את סין, השמידו את בגדאד המעטירה והכניעו תחת שבטיהם חלקים אדירים מהמזרח התיכון, איראן, רוסיה ומרכז אסיה.

במחקר שלה על אימפריות ומעצמות על, כתבה ההיסטוריונית איימי צ'ואה כי האימפריה המונגולית נבנתה על פלורליזם אתני: הכובשים החדשים השכילו לאמץ לשורותיהם לוחמים, מדענים ומתכננים בלי הבדל עם, גזע ודת, ובכך שדרגו אוסף זעיר של פרשים לצבא בלתי מנוצח ולאחר מכן לממלכה. אבל הפלורליזם האתני הזה, שעמד בבסיס הקיסרות המונגולית, לא היה יכול להתקיים ללא אסטרטגיה מחושבת אך קיצונית של לוחמה פסיכולוגית. המונגולים הצליחו לצרף רבים כל כך לשורותיהם, רק משום שהכניעו ערים וממלכות אינספור, במקרים רבים ללא קרב של ממש. והסיבה שהצליחו להכניע ממלכות וערים ללא קרב היתה הנשק הסודי שהפעילו: אימה צרופה. כאשר צבאו של ג'ינג'יס חאן נלחם בחבל הארץ של חורסאן (מזרח איראן), הוא השית עונשים מחרידים על כל עיר שלא הסכימה להיכנע, ועוד יותר מכך – על ערים שנכנעו ובגדו לאחר מכן. האומנים השימושיים נשלחו למונגוליה, הנשים והילדים נמכרו לעבדות, ויתר הגברים נטבחו בדם קר.  לפעמים העונש היה מחריד אף יותר. בקרב על העיר נישאפור נהרג אחד מנכדיו של ג'ינג'יס, והכובשים שחטו כל נפש חיה בסביבה, כולל כלבים וחתולים. לעיתים קרובות נתנו המונגולים לפליטים לברוח ולהפיץ את הסיפורים על מעשי הטבח הללו ברבים. הערים האחרות, ששמעו על הגורל הצפוי להן, מיהרו להיכנע בטרם יהיה מאוחר. הפחד המשתק, שהוגבר אלף מונים באמצעות שמועות מוגזמות, היה הנשק הקטלני ביותר של המונגולים, אף יותר מהסוס, החרב והקשת. כך, בסופו של דבר, הצליחו ליצור בסיס טריטוריאלי לאימפריה הרב תרבותית והרב לאומית שלהם.

עבור דאע"ש, הטלת אימה היא נשק ראשון במעלה, והוא עובד בממדים רבים יותר מאשר אפשר לדמיין. כולנו ראינו את הסרטים המזעזעים שמפיצים לוחמי דאע"ש, והסיפורים שהם משאירים אחריהם. בדיוק כמו הפליטים שברחו מהערים העשנות והפיצו את מעלליהם של המונגולים ברבים, יוטיוב מביא לכל בית את סיפורו של הבסיס הסורי שנכבש וחייליו חסרי המזל, שראשיהם נערפו אחד אחד. כולנו מכירים את הנערה הנוצריה האומללה שראשה הוסר מעליה בשידור חי, את המסגדים העתיקים שעולים בסערה השמיימה, את שוק העבדים הגדול שבו מוכרים אנשי דאע"ש את הנשים והנערות כשפחות מין ללוחמי ג'יהאד אכזריים. הסיפורים, כדרכם של סיפורים, מועצמים אלף מונים, וקהילות שלמות נעקרות. הפליטים בצפון עיראק בורחים בעיקר לכורדיסטאן, הישות המתפקדת היחידה באזור, ומעיקים על הכלכלה הצעירה שלה עד לנקודת השבירה. יתר על כן, כפי שכותב בארבר, גלי הפליטים האינסופיים, הנוצרים והיאזידים, יוצרים אווירה של בלבול ודה-מורליזציה במחנה הכורדי. בניגוד למוסלמים הכורדים, שבוטחים בכוחות הפשמרגה שיגנו עליהם, ליאזידים ולנוצרים אין ביטחון כזה. ראשית כל, הפשמרגה היא מוסלמית, חרף נכונותם המסורתית של אנשיה להגן על מיעוטים דתיים נרדפים. שנית, מבחינת הנוצרים והיאזידים, עולם ומלואו עומד על כף המאזניים. אם דאע"ש תגיע חלילה לכורדיסטאן, המוסלמים הכורדים יחוו מעשי טבח ושיעבוד איום, אבל הנוצרים והיאזידים יושמדו עד האחרון שבהם. האימה שמפיצה דאע"ש, כמו גלי צונאמי, מגדילה את מספר הפליטים יום יום, וכך מחלישה את אויביה ומרככת אותם לקראת המכה הסופית.

באופן מפתיע, אי אפשר להבין את הצלחתה של דאע"ש בלי לתת את הדעת גם למרכיב השני במתכון המונגולי: הפלורליזם האתני. בתודעה המערבית, דאע"ש נתפסת כגורם קנאי שסובלנות היא ממנו והלאה. במידה מסויימת, זה נכון, ומעשי הזוועה שתיארנו לעיל יעידו. אבל חוסר הסובלנות של דאע"ש הוא דתי ואידיאולוגי, לא גזעי, אתני או אפילו לאומי. במסגרת הח'ליפות החדשה, כל מוסלמי קיצוני יכול להתקדם לדרגות העליונות, ולא משנה אם הוא עיראקי (כמו הח'ליף), צ'צני (כמו מפקד הצבא) או אפילו אירופי. כך, במידה כלשהי, דאע"ש אוספת לעצמה כשרונות צבאיים מהעולם כולו: מתנדבים למודי מלחמה שיכולים להתקדם באמצעות מעלותיהם האישיות, בלי קשר לגזעם או צבע עורם. השם של דאע"ש הוא לא רק קריאת קרב מטילת אימה, אלא גם שירת סירנה מפתה לצעירים מתוסכלים מכל רחבי העולם. השילוב המתוחכם הזה בין פיתוי לאימה, ביחד עם מיומנות צבאית, נשק שלל וכוח אש, הוא סוד העוצמה של דאע"ש. וכל מי שרוצה לדעת יותר, מוזמן לצפות בסרט התעודי המצויין של Vice TV, דיווח של כתב שחדר ללב המאפלייה בראקה, צפון סוריה, כיום המפקדה הראשית והבירה של הח'ליפות.

וככל שהעולם יתן לסיוט הזה להתרחב ולצבור עוצמה, כך יהיה יותר קשה לעצור אותו בעתיד. בהקשר זה, אין די בהפצצות אמריקאיות ספורדיות ובמתן אספקה: הכורדים זקוקים לנשק, מתוחכם וחדיש אם אפשר, כדי להדוף את הגלגל אחורה. אם כורדיסטן תיפול, לא יהיה אף אחד אחר בצפון עיראק שיוכל לעצור את הגל. ואת הטבח שיהיה בארביל ובסולמאנייה, שגלים של פליטים מפוחדים מצטופפים בהן, אפשר רק לדמיין. מי שרוצה לפעול, כדאי שיעשה זאת עכשיו: בלי היסוסים, בלי דיונים ממושכים בקונגרס ובלי התפלשות בחוק הבינלאומי ובאו"ם חסר התועלת. עכשיו זו השעה למנוע רצח עם: עיכוב קל בלבד, והאורלוגין כבר יצלצל חצות.

איך ייראה המתווה המדיני בסיום המבצע הנוכחי ברצועת עזה? חזרה להבנות עמוד ענן תוביל אותנו, טוען יונתן בוקסמן, לסחרור אינסופי של סבבי מלחמה נוספים. הדרך היחידה היא ללחוץ צבאית על החמאס בעזה ולאלץ אותו להסכים לעסקה נדיבה אך שאפתנית:הסרה מלאה של המצור ושימור שלטונו תמורה לפירוז מלא של הרצועה מטילים ורקטות.

מלחמת ישראל-עזה 4.0- איך מונעים את 5.0?

בפעם הרביעית מאז יצאה חד צדדית מעזה ישראל מוצאת את עצמה נגררת, שלא מיוזמתה, לעימות רחב היקף בעל מוטיבים דומים. הסיפור ידוע ומוכר לעייפה: צה"ל הורג מספר רב של פעילי חמאס המתחפרים בקרב האוכלוסייה האזרחית וגם הורג, שלא ברצונו, אזרחים רבים. צה"ל סופג אבידות קלות בלבד, אך נמנע מכניסה לעומק השטחים הבנויים ברצועה שתגביר את מספר ההרוגים בשני הצדדים עשרות מונים. הרשות הפלסטינאית אינה לוקחת אחריות על פעולות חמאס, מגנה את פעולות ישראל כלפי חוץ ומתערערת כלפי פנים. הפגנות זעם אוטומטיות ברחבי העולם המוסלמי גוברות ומאיימות על הממשלות האוטוקרטיות באזור. הבנה ראשונית ברחבי העולם המערבי לפעולה מתחלפת בהבעת חלחלה ותרעומת מהאבידות הפלסטינאיות.

בסופו של דבר ריבוי הרקטות על העורף הישראלי דוחף את ממשלת ישראל לאשר, מצד אחד, פעולות צבאיות רוויות סיכון לאזרחים הפלסטינאים על מנת להפסיק את האש ומצד שני להימנע מכניסה מסיבית שתגביר עוד יותר את ירי הטילים. בסופו של דבר, הציבור בעזה לוחץ על הנהגת החמאס, שליטי מדינות ערב וחסידי זכויות האדם לוחצים על ממשלות המערב, ואלו, בשילוב עם חלקים בציבור הישראלי, לוחצים על ממשלה ישראלית חסרת יעד ברור. מתווך מצרי תורן מנפיק נוסחה להפסקת אש, חמאס יורה עד לרגע האחרון וקצת אחרי כדי להבהיר שהפסקת האש לא תהיה מוחלטת וישראל חורקת שיניים, חותמת על מסמך חסר משמעות וחוזרת לסטטוס קוו. רק שבסיבוב הזה יש בכל זאת משהו שונה. ברמה האזורית, הציבור במדינות הערביות ממוקד בנושאים בוערים הרבה יותר, כמו מלחמת האזרחים הסורית, השתלטות דאע"ש על עיראק הסונית, התוהו ובוהו בלוב, דיכוי האחים המוסלמים במצרים, עימותי שיעים-סונים בבחריין ומלחמת אזרחים בתימן. בנוסף, מצרים נשלטת על ידי גנרל שרואה בחמאס אויב שיש לדכא, ולא כלי לחץ על ישראל. כך שהסיכוי לתבערה אזורית הנובעת מסיבוב הלחימה נוכחי קטן משהיה בעבר.

ברמה הטכנולוגית, כיפת ברזל הופכת את ישראל לכמעט חסינה לטילים של החמאס. משום כך, יכולה ממשלתה להתאפק על מנת לצבור לגיטימציה בינלאומית, להפעיל לחץ מתון והדרגתי, ובמידה שתבחר לעשות כן, להסלים את פעולותיה מול חמאס מבלי לחשוש לירי תגמול קטלני על תשתיות וריכוזי אוכלוסייה. לא פחות חשוב, העדר ההישגים של חמאס בירי הטילים מערערים את יכולתו להצדיק את פעולותיו לתושבי עזה והמרחב הערבי.

אז יש לישראל חלון הזדמנויות- אבל לאיזו מטרה בדיוק?

תשובה אחת היא לסיים את הסיבוב הזה מהר יותר, עם פחות הרוגים, פחות עלות כספית, פחות גינוי לאומי ויותר פגיעה בלגיטימיות של החמאס בעיני נתיניו. תוצאה שאיננה איומה, ויכולה בהחלט להיראות מפתה בעיני מנהיגות שזהירותה המופלגת מלקיחת סיכונים בשלום מתחרה רק עם הססנותה בהסתכנות במלחמה. יש רק בעיה אחת עם הפתרון הזה, המגולם בהצעת הפסקת האש של קהיר. הוא מבטיח סיבוב חמישי של מלחמת עזה-ישראל ברגע שהחמאס יכלא שוב למצוקה ו/או יחשוב שהתנאים האזוריים או הטכנולוגים לעימות ישתפרו מבחינתו. קשה, כרגע, לראות איך הם יכולים להיות יותר גרועים בעתיד.

תשובה אחרת היא כיבוש עזה ו"למוטט את שלטון חמאס". ואז מה? המלכת אבו-מאזן? נטישת הרצועה לאל-קעידה? שיהיה ברור- בניגוד לדעות שנשמעו על ידי חלקים בשמאל הישראלי בהחלט ניתן, כדברי ליברמן, "להרוג, לעצור או להבריח" את מרבית פעילי החמאס ברצועה. ניתן, על ידי כיבוש של חודשים רבים או שנים לעקור את מפעלי הרקטות, מאגרי הנשק, ואת הרשת הארגונית של חמאס. אבל האם מחיר הדמים, הגינויים הבינלאומיים והעלות הכספית מצדיקים פתרון זה? בהעדר חלופה אחרת, אולי כן, ולו רק מכיוון שהעלות החד פעמית עשויה להיות נמוכה יותר מהעלות של אינספור סיבובי לחימה.

אבל יש חלופה אחרת ולמרבה הפלא, נראה שהמנהיגות הישראלית מתחילה לאמץ אותה. מהותה היא בדרישה לפירוז הרצועה מטילים בתמורה לפתיחת הרצועה לסחר וסיוע בינלאומי והתעלות ישראלית על הרתיעה העקרונית מ"מתן לגיטימציה לחמאס".

למה ישראל לא הציעה הצעה זאת עד כה? מדוע לא היה סיכוי שחמאס יסכים להצעה עד כה ולמה יש סיכוי שייאלץ להיענות לה בחיוב? מהם הגורמים שעדיין יכולים לטרפד את הפיכתה לבסיס להסדר?

מהצד הישראלי יש שתי משוכות שמנעו מישראל להתייחס לחמאס כשלטון דה-פקטו בעזה שאיתו מנהלים משא ומתן ושעם קיומו משלימים. משמאל, הכמיהה האובססיבית אחר שימור פתרון שתי המדינות בהסדר, אובססיה שנתמכה על ידי הקוורטט, מנע מישראל לאמץ פתרון שהיה מבטל את מעמד הרשות הפלסטינאית כנציגה הבלעדית של ה"עם הפלסטינאי". מימין, הרתיעה האטביסטית נגד מתן לגיטימציה וניהול משא ומתן עם גוף רצחני ואנטישמי שמחויב להשמדתה של מדינת ישראל הרתיע אותה ממגעים פרגמטים מול החמאס, אלא בתיווך של גוף שלישי שבדרך כלל הייתה לו אג'נדה משלו.

המחסום האידיאולוגי מימין ומשמאל ככל הנראה נשבר בשבועות האחרונים. בנימין נתניהו אימץ את יוזמת מופז לעסקת פירוז-סיוע כלכלי לרצועה ועל אף חרפות וגידופים מימין, קיבל את יוזמת הפסקת האש המצרית במהירות ופיטר חלק ממתנגדיו הצעקניים והזוטרים יותר.

מהצד של החמאס האידיאולוגיה של ההתנגדות מהווה מחסום קשיח הרבה יותר לכל פיתרון שיש בו ויתור ארוך טווח על פגיעה בישראל, לא שכן אכיפת ההסכם על פלגים מרדנים בתוך התנועה וארגונים אחרים דוגמת הג'יהאד האיסלמי ומגוון התנועות הסלפיות שצצו ברצועה בעשור האחרון. לא מדובר רק במחסום מחשבתי אידיאולוגי של ראשי התנועה (שהוא ניכר הרבה יותר ממה שסנגוריו של החמאס מוכנים להודות). כל אדם בארגון שיציע, יתמוך, או יקבל תוואי כזה אינו מסתכן בצרחות במרכז הליכוד- הוא מסתכן ברצח בתואנה של שיתוף פעולה, לא רק הוא אלא גם מקורביו ובני משפחתו.

מעבר לכך, במישור הפרקטי, כל עוד קיימת לחמאס אפשרות ממשית לפגוע בישראלים, וכל עוד הוא חש מוגן מחיסול קיומו בידי ישראל על ידי הקהילה הבינלאומית, הברירה של המשך "התנגדות", גם במחיר סבל אדיר לתושבי עזה, תמיד תיראה נוחה יותר מאשר פירוק מנשק וויתור בפועל על ה"התנגדות".

סנונית המבשרת על שינוי אפשרי בעמדת חמאס ניתן לראות דווקא בתנאים המופרזים שהעמיד להפסקת אש. תמורת פתיחת עזה לסחורות, נמל ושדה תעופה בפיקוח האו"ם, פתיחה מחדש של אזור התעשייה בארז,  שחרור עצירי "שובו אחים", והקלות בכניסת פלסטינאים (כולל מעזה) למסגד אל-אקצה, הוא הביע נכונות להודנה של עשר שנים מול ישראל. ניתן בהחלט להתייחס ל"דרישותיו" כחוצפה בהתגלמותה של מי שפתח במלחמה והובס בה. ברור גם שההצעה, כפי שהיא, לא יכולה להיות מקובלת על ישראל (בפרט חוסר הסכמה לפירוז, ההגבלה בזמן, שחרור העצירים ,זהות הגוף המפקח על המעברים וכניסת עזתים לירושלים). אבל זוהי עדיין התקדמות משמעותית לעומת תנאי העבר שדרשו נסיגה ישראלית לקווי 67 כתנאי להפסקת אש. הדבר מעיד על מצוקה ואם ישראל תנצל אותה באסרטיביות אך לא בצורה מוגזמת (קרי, לא לנסות להפיל את החמאס) יש סיכוי לעסקת פירוז מול חופש כלכלי.

הסכם כזה יהיה מצוין לישראל ולפלסטינאים (כולל גורמים בחמאס) מכמה בחינות. ראשית, אם הפירוז אכן יהיה יעיל הוא יפיג חלק גדול מהחששות של אלו המטילים ספק בייתכנותו של הסכם כולל עם הפלסטינאים. טענת הספקנים (ואני ספקן גאה) שלא קיבלו התייחסות רצינית ממחנה השלום עד כה, הוא שבכל שטח שישראל פינתה והשאירה את הפירוז בו לגורמים בינלאומיים, התבררו הגורמים הבינלאומיים כלא יוצלחים עד לא אמינים במניעת זליגת אמצעי לחימה ופעולות טרור בפועל (כן, הדבר נכון גם לגבול סיני ורמת הגולן). זו הזדמנות לעשות תיקון ולהקים מנגנון יעיל שבו יהיה מותנה ההסדר הכלכלי. ומה אם הפירוז לא יעבוד? פחות טוב אבל גם טוב. חזרנו לעימות מול חמאס מנקודת פתיחה עדיפה וקיבלנו משנה תוקף לתביעות ביטחוניות בבקעת הירדן.

ההסדר הכלכלי מהווה אולי הישג לחמאס אך גם לישראל- כל עוד הוא מותנה באי-לוחמה ובפירוז. הרי הטענה העיקרית נגד ישראל בהקשר של עזה היה שישראל נותרה "כוח כובש" מכיוון שהותירה בידיה שליטה בכניסת חומרים לתוך ומחוץ עזה. האשמה כמובן מגוחכת- ישראל מעולם לא שלטה על מעבר רפיח, הכניסה לתחומי ישראל הוא עניינה הריבוני הבלעדי, וסגר ימי ואווירי היא זכות מוכרת של כל אומה הנמצאת במצב לחימה עם ישות עוינת. אבל הטענה תהפוך לעוד יותר מגוחכת לו תכריז ישראל גלויות שמעבר רפיח הוא עניינה הבלעדי של מצריים ולו תאפשר כניסת חומרים לעזה בים ובאוויר תחת פיקוח אפקטיבי.

מרגע שדבר זה ייעשה, ומרגע ששיתוף הפעולה הכלכלי של ישראל יוגדר כמותנה במילוי תנאי ההסכם מצד החמאס, תוכל ישראל להפעיל מנופים כלכליים רבי עוצמה במקרה שתתחדש האש. למשל, אספקת חשמל ומים. למעשה, תוכל גם להטיל מחדש את הסגר, להרוס את הנמל ושדה התעופה היקר שנבנו וכל זאת כשהיא פועלת מנקודת פתיחה של מדינה עצמאית מול ישות שאינה מוגדרת כ"תחת כיבוש"- בדיוק כפי שעשתה מול לבנון ב-2006. ראוי, בהקשר הזה, שישראל תחתור להכרה רשמית מצד ארה"ב ומדינות ידידותיות במערב המכירות רשמית בעזה כחבל ארץ שאינו נתון לסמכותה או אחריותה.

למה זה טוב לרשות הפלסטינית? כי אם החמאס מוותר, במפורש או במשתמע, על ה"התנגדות" אז הוא חדל בפועל להוות יריב אידיאולוגי לרשות. יתרה מכך, הוא מתבזה בכך שהוביל לשרשרת עימותים ולסכסוך פנימי על… כלום.  ייתכן שהדבר יוביל לממשלת אחדות אפקטיבית וייתכן שלא- אין זה עניינה של ישראל כל עוד שאין לחמאס יכולת לקיים מדיניות חוץ וביטחון עצמאית.

למה זה טוב לפלסטינים? מעבר לשיפור המצב הכלכלי בעזה עצמה, הדרך היחידה שבה יסכים הציבור הישראלי להקרבה שדורשת הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית היא אם יאמין שמדינה זו לא תוכל לסכן את ביטחונם, ושאם תסכן, תוכל ישראל להתמודד עם הסכנה. כל עוד עזה משלחת רקטות בישראל הציבור הישראלי אינו מאמין בכך.

אז למה בכל זאת זה טוב גם לחמאס? או חלקים בו? אז זהו, שזה לא טוב בצורה אבסולוטית- אבל זה עשוי להיות טוב לחלקים הפרגמטים יותר בארגון החוששים מהזרוע הצבאית וגם יש לזכור כי "טוב" הוא מונח יחסי. אם הברירה שתועמד מול חמאס היא לחץ בלתי פוסק וכליה ייתכן וייאלץ לוותר. אם בנוסף ימשיכו כיפת ברזל והעדר נפגעים בקרב צה"ל ליצור בחמאס תחושת אימפוטנציה- הסיכוי יגבר. אם אחד משני תנאים אלו לא ייענה- אז לא, החמאס לא יוותר.

אז מה בכל זאת עשוי לדון אותנו להפסקת אש מבוססת סטטוס קוו ולעוד סיבוב מול עזה תוך שנתיים-שלוש?

בעיקר גורמים "דורשי טוב" בקהילה הבינלאומית המקבלים הד קלוש גם בחלקים מהציבור הישראלי. בהינתן שיטות הפעולה של חמאס ישראל לא יכולה להדק עליו את הצבת מבלי לפגוע, כלכלית או צבאית, גם באזרחי עזה. כל פגיעה באזרחי עזה, דוגמת הרג ארבעת הילדים אתמול, מביאה להיווצרות לחץ בינלאומי על ישראל להסכים להפסקת אש מיידית. חלק מהלחץ הזה הוא תלוי אינטרסטים- שטר אתנן לאוטוקרטים ערבים, חשש מתסיסת רחוב שתפיל את אותם מנהיגים, מניעת מהומות אלימות של מהגרים מוסלמים באירופה וכו'.

מה שמאפיין סבב זה של לחימה הוא שהגורמים האינטרסנטים העומדים מאחורי התערבות בינלאומית חלשים יותר מאשר בעבר. האוטוקרטים המקומיים רוצים בהיחלשות חמאס, הרחוב הערבי פחות מתרגש מפעולות ישראל נגד חמאס מאשר בעבר ובכלל, המזרח התיכון גועש ורועש מסיבות שאינן קשורות לישראל.

נשאר, אם כן, הדחף המוסרי למנוע הרג וסבל המתועל על ידי מגוון ארגוני זכויות אדם בדפוס פעולה פבלובי. אותם דורשי טוב, הרוצים רק בסיום שפיכות הדמים משני הצדדים, הינם למעשה האחראים העיקריים לכך שמספר ההרוגים ממשיך להיערם מסיבוב לסיבוב.

מי שרוצה בפתרון שתי מדינות, מי שאינו רוצה בהימשכות סבב אחר סבב של מעגל הדמים, חייב לחתור לפירוז הרצועה מטילים. מי שמעוניין באמת בטובתם של תושבי עזה חייב לשלוח מסר ברור לחמאס- ששלטונו, חיי הנהגתו, וכן, גם איכות חיי האזרחים הנתונים לשליטתו יקבלו סיוע ומטריית הגנה בינלאומית רק בתנאי שתפורז רצועת עזה מטילים.

יונתן בוקסמן הוא תלמיד תואר שלישי בביולוגיה של תאי גזע

נגררנו להסלמה, לרוע מזלנו ולרוע מזלם של הפלסטינים. אבל אנחנו כאן, ואת הסטגנציה צריך לסיים באופן חד, מהיר ויצירתי. אולי הפיתרון לא טמון במפציצי חיל האוויר לבדם, אלא דווקא במקומות אחרים?

כמו שהיה קל לצפות, המצב בדרום הולך ומידרדר, ואנחנו מחליקים להסלמה נוספת עם החמאס. במידה מסויימת, מדובר בתוצאה של השתלשלות מאורעות וטעויות מאז ראשית מבצע "שובו אחים", שעסקנו בהן כאן בעבר. ההשתלשלות ידועה: ההעדר הבסיסי של אסטרטגיה ישראלית מוביל אותנו לסדרה של עימותים עם החמאס, שמתנהלים לפי תסריט ידוע: ירי קסאמים, איומים, הפצצות, גיוס מילואים, הפצצות נוספות, נזק מדיני לישראל ובסופו של דבר – הפסקת אש בתיווך מצרי. לעיתים קרובות, הסבב מגיע לסיומו כאשר שני הצדדים מותשים וחבולים, או לאחר טעות טקטית שמובילה להרג אזרחים רחב בעזה. על האיומים הצבאיים של טילים למרכז הארץ, כמו גם הנזק המדיני ליחסים הרגישים עם ירדן, מצרים, טורקיה ודעת הקהל במדינות המערב, אין צורך להכביר מילים.

הבעיה במצב הנוכחי הוא שמצרים התנתקה מהחמאס במידה רבה. משטרו של עבד א-פתאח סיסי רואה בחמאס אויב מרכזי, אף יותר ממשטרו של חוסני מובארכ. לפי הדיווחים בימים האחרונים אמנם יש תיווך מצרי כלשהו, אבל הוא עקיף. כלומר: גם המצרים אינם מסוגלים לדבר עם החמאס ישירות, ולכן הסיכוי שיבלמו את סבב ההסלמה הנוכחי נמוך מהרגיל. מצד שני, ישראל לא יכולה להימנע מתגובה על ירי אינטנסיבי ליישובי הדרום, והחמאס לכוד ברטוריקה המתלהמת שלו ומציב דרישות בלתי אפשריות. נכנסנו למעגל הסלמה שקשה לצאת ממנו. לא היינו צריכים להיות שם – אבל אנחנו שם. במצב הנוכחי, צריך להתחיל לחשוב מחוץ לקופסה. אם לא תיתכן הפסקת אש בזמן הקרוב, הדפא"ה הגרועה ביותר היא שגרה של הפצצות אוויריות. החמאס ערוך לסבול הפצצות כאלה ימים ארוכים, והרחבת הירי לעבר אזור גוש דן וצפונה ממנו תיתפס כתבוסה קשה של ישראל, הן בציבור שלנו והן באזור. גרוע מכך, הפצצות כאלו מגדילות את הסיכוי לטעות מבצעית שתוביל להרג אזרחים רחב ממדים – האירוע המסורתי שמוביל להפסקת מבצעים ומסבך את ישראל בבעיות חמורות ביותר.

המטרה, לפיכך, צריכה להיות הסלמה יזומה, מהירה אבל יצירתית מצידנו. יש הרבה מאד אופציות, אבל אני תוהה מדוע לא מדברים על אחת היעילות ביותר מביניהן, שעוד לא נוסתה בהיקף נרחב: הפסקת מוחלטת של החשמל לעזה עד סיום הירי, בנוסף לסנקציות תשתיתיות חריפות אחרות. ישראל צריכה להודיע שתחדש את הזרמת החשמל באופן מיידי ברגע שהארגונים יפסיקו לירות. זה יהיה לא נעים, נספוג גינויים בינלאומיים, אבל הפצצה מוטעית שתוביל לתמונות זוועה של ילדים מתים תגרום לתוצאה גרועה בהרבה. אם הדפא"ה הזאת לא אפשרית או לא תעבוד, לדעתי אין מנוס מפלישה קרקעית מהירה, מסיבית ועמוקה ככל האפשר שתוביל להפסקת אש זמנית נוספת. זה לא יפתור לנו את הבעיה, כמו שהבהרתי בפוסט הקודם, אבל אנחנו לא בוחרים כאן אופציה מיטבית, אלא באופציה הגרועה פחות.

באפסוס, עיר יוונית עתיקה, נהגו העבדים לשבת על אסלות השיש הקפואות כדי לחמם אותן לפני בוא אדוניהם. מה הקשר בין המנהג המלבב הזה לבין האסטרטגיה הישראלית מול הפלסטינים, והיחס הרצוי בין שירותי הביטחון לממשלה במדינה דמוקרטית? ומה אומרים על כך ראשי השב"כ לדורותיהם? ינשוף פוליטי-מדיני על שומרי סף, התלהמות, ובעיקר עיוורון.

אפסוס היתה עיר יוונית עתיקה, פוליס הלניסטי ומרכז חשוב של האימפריה הרומית באסיה הקטנה. בחורבותיה של העיר, אחד מאתרי התיירות המרהיבים ביותר בדרום-מערב טורקיה, מתנשאים עמודי שיש צחורים סביב ספריה יוונית שמורה היטב, פלא עולם שמשתווה כמעט ביופיו לפטרה שבירדן. בין העתיקות היווניות מסתתרים גם סיפורים לא מעטים, רלוונטיים מתמיד אף בימינו אלה: למשל, המנהרה התת קרקעית שחיברה בין הספריה, מעוז האינטלקטואלים הקלאסיים, לבית הבושת המקומי, או סידור מסוים שטובי העיר ועשיריה התקינו לעצמם בשירותים הציבוריים. האסלות באפסוס, כמסתבר, היו עשויות משיש צחור, ובחורפים של מערב אנטוליה הוא היה עלול, אבוי, לקפוא ולגרום חוסר נוחות מסויים ליושבים עליו. הבעיה הזאת היתה חמורה במיוחד, משום שאת השירותים הללו פקדו גם עשירי העיר (לחלקם היה מושב רשום על שמם). אולם לא האפסיים יתנו לזוטות כאלה לגרום להם אי נוחות, ולאחר מחשבת-מה נמצא פיתרון לבעיה. כאשר עשיר הלך לשירותים בחורף, הוא הביא עמו עבד. ראשית, ישב העבד על מושב השיש הקפוא על מנת לחמם אותו, ורק אז קם ופינה את מקומו לאדון.

כמטפורה, מחממי האסלות באפסוס מייצגים באופן כמעט מושלם את היחס הרצוי בין הדרג הצבאי והמדיני בכל המדינות המפותחות, לרבות בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. תפקידם של צה"ל, השב"כ, המוסד ויתר ארגוני ביטחון ומודיעין הוא "לחמם את האסלה" עבור הדרג המדיני הנבחר. החלטות מדיניות תמיד נתונות לאילוצים, לכפייה ולסחטנות של גורמים חיצוניים, בראש ובראשונה מדינות אויב וארגוני טרור למיניהם. ללא כוח צבאי שיש להתחשב בו, מרחב הפעולה של המדינאים הופך לאפסי. תפקידם של הכוחות המזויינים של המדינה הוא לנטרל, לעכב ולהסיר חלק מהאיומים הללו, כדי להגדיל את טווח האפשרויות של המדינאים ולאפשר להם להתוות אסטרטגיה בנוחות מרבית. יעקב פרי, ראש השב"כ בשלהי שנות השמונים וראשית שנות התשעים, הביע את התובנה הזאת בראיון לדרור מורה, בספר המבוסס על הסרט "שומרי הסף". "השירות," אמר פרי, "הצליח למתן את גלי הטרור באופן דרמטי. אם השירות לא היה קיים, הדרג המדיני לא היה יכול לקבל שום החלטה במדינת ישראל כמעט באף נושא. השירות מאפשר לדרג המדיני מאז קיומו ועד עצם היום הזה לנהל מדינה נורמלית." אברהם שלום, קודמו של פרי, ביטא את אותה תובנה בבוטות אופיינית.   "זה מה שפוליטיקאים רוצים כל הזמן," אמר, "גם באנגליה, גם בנורבגיה וגם בישראל. שיעזבו אותם לנפשם. שיתנו להם לנהל את העניינים שלהם הפנימיים, בלי להתייחסים לכל הטענות והמענות של כל מיני מיעוטים. אם אתה [ראש השב"כ] יכול לפתור את זה בדרכים שלך, תפתור ותבוא עליך ברכה."

שירותי מודיעין, אם כן, הם קבלנים טכניים: תפקידם הוא להרחיב את טווח האפשרויות שעומד בפני המדינאים. הם יכולים להמליץ על דרכי פעולה אסטרטגיות, אבל לא לבחור נתיב עצמאי ולנוע בו באופן חופשי: זהו תפקידו של הדרג המדיני הנבחר. והטרגדיה במדינת ישראל, כפי שהבהיר פרי באותו ראיון, היא שהמדינאים שלה לא ניצלו את עבודתם המצויינת של שירותי הביטחון כדי לפתח אסטרטגיה ארוכת טווח של ממש. העבד, במילים אחרות, חימם את האסלה, אך האדון לא ניצל אותה. "במידה מסויימת זה מתסכל", הודה יעקב פרי. "למשל, כשהייתי חוזר מפגישות, מישיבות ממשלה, מירושלים, נוסע וחושב בדרך […] אתה אומר באיזשהו מקום – לאן זה מוביל? מה הכיוון? אתה רואה את האפסות, את חוסר היוזמה."

אברהם שלום סיפר כי מ-1967 חזה שהכיבוש הוא דרך ללא מוצא, וכי ישראל חייבת להקים מדינה פלסטינית – אבל גם אסטרטגיה של כיבוש לא נהגתה מעולם על ידי הדרג המדיני. הוא פשוט נגרר על ידי המתנחלים וקבוצות לחץ אחרות, בלי לחשוב מטר אחד קדימה. "אמרתי שלא יכול להיות שעם אחד ישלוט על עם אחר לאורך זמן, חבל על המאמץ הזה. הסתכלו עלי כמו על משוגע, שאני בוגד בנצח ישראל, הבנתי ומאז למדתי את הלקח. אני אמרתי את זה כל הזמן למי שרצה לשמוע […] שמעון פרס, אמרתי לו הרבה פעמים, אבל הוא היה כאילו בדעתי. כאילו. אתה לא יכול להיות בדעתי ולהרשות ללוינגר להתנחל בחברון. לא יכול להיות שאני חושב שעם לא יכול לשלוט אחד על השני ומצד שני עושים התנחלויות. ראיתי שאין עם מי לדבר. […] בסך כל ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם, על מפלגותיהם, לא התייחסו אל העם הפלסטיני, לא בתוך גבולות 67 ולא מחוץ לגבולות 67. הם ראו שאנחנו מתגברים על הטרור נקודתית וזה הספיק להם. […] לא היתה אסטרטגיה שם, רק טקטיקה." העובדה שכל שאר ראשי השב"כ שהתראיינו בספר הסכימו על הנקודה הזאת מעידה כאלף עדים על העיוורון, האטימות וחוסר המחשבה האסטרטגית בקרב ההנהגה הישראלית.

לפני שבועיים כבר דיברנו, כאן בינשוף, על חוסר התכנון והדהירה חסרת האחריות של מבצע "שובו אחים". כיום, הדברים ברורים וזועקים יותר. אני לא מתכוון דווקא להאשמה הנפוצה בחוגי שמאל, כאילו הממשלה הטעתה את הציבור עם קלטת השיחה למוקד 100. עד כמה שהדברים נראים תמוהים ובעייתים על פניהם, הקלטת מוכיחה בבירור שאחד מהנערים נרצח, אבל קשה יותר להסיק ממנה ששלושתם כבר אינם בחיים. אני מתכוון דווקא להתנהלותה של ממשלת ישראל בחזית הלחימה מול החמאס. על הבעייתיות בהתנהלות המבצע כבר כתבתי – כעת, אני רוצה להסב את תשומת הלב למערכה ארוכת הטווח שלנו מול ארגון הטרור האסלאמי. ודווקא כאן, ככל שמסתכלים על הדברים לעומק, רואים עד כמה אברהם שלום, יעקב פרי ועמיתיהם צדקו – עד כמה לממשלת ישראל אין כיוון אסטרטגי, ועד כמה היא דוהרת בעיניים קשורות בין תהומות ומצוקים, על קרח דק ובוגדני. במיוחד, מדהים לראות עד כמה הממשלה חוזרת על דפוסי התנהגות שהוכיחו את עצמם כבלתי יעילים ו/או מסוכנים בעבר הקרוב והרחוק.

כקדימון, שימו לב להתנהלות בתוך הממשלה עצמה, שאותה תיאר במיומנות יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של עיתון הארץ. ממשלה, אמרנו? לא בדיוק, ככל שהמושג הזה אמור לתאר גוף שמציג מדיניות לאומית מגובשת ואחידה. בארגון הקרוי "ממשלת ישראל", שר החוץ תוקף באופן פומבי את מדיניותו של ראש הממשלה, ושר השיכון מפגין (!) נגד ממשלתו שלו ומפרסם מכרזים להתנחלויות כדי להכשיל מהלכים מדיניים של הממונים עליו. מחוץ לישיבות הקבינט מסתובבים טרוריסטים מורשעים כמו זאב חבר ("זמביש") ומנסים לגרד עוד דירות, הפקעות ואדמות להתנחלויות בשטחים. בהקשר הזה, התסמין הראשון לעיוורון האסטרטגי הוא ההחלטה לבנות עוד התנחלות במקום שבו נרצחו הנערים. התרגלנו כבר לעובדה שמנהיגי המתנחלים מספסרים בדם בניהם על מנת להשיג אדמות לא להם ולגזול עוד נדל"ן. מבחינת הימין הקיצוני, ההיגיון ברור – הם כבר מזמן נטשו את הציונות, ובולמוס ההתנחלות שלהם מתנער ביודעין מכל מחשבה אסטרטגית ורציונלית תוך הסתמכות על אידיאולוגיה משכרת, אם לא ניסים אלוהיים ממש. אבל מה הממשלה רוצה להשיג כאן, חוץ מאשר לפייס את הלובי המתנחלי? כפי שכתב בצדק יוסי ורטר, אין כמו בניית התנחלות חדשה כדי לנדף במהירות כל טיפה של אמפטיה שישראל הצליחה לגרד בקרב בעלות בריתה בעולם בעקבות פרשת החטיפה. שמעתי לא מזמן את סגן שר החוץ זאב אלקין, טיפוס מפוקפק שעצם נוכחותו בעולם הדיפלומטיה הישראלית מצביעה על חוסר הבנה מוחלט של עצם מהות המושג, אומר שבניית התנחלויות תרתיע את חמאס. מאז ועד הרגע הזה, תהיתי מה עבר בראשו של אלקין כאשר שחרר את הטיעון הזה לחלל האוויר. הרי התופעה של בניית התנחלויות כ"תגובה ציונית הולמת" למעשי טרור ימיה כראשית ימי מפעל ההתנחלויות בשטחים. האם זה הרתיע אי פעם טרוריסטים? מקסימום נתן להם עוד מטרות. ההשלכות האסטרטגיות, כמובן, מסתכמות בצעד אחד נוסף לסיכול הסיכוי שנותר לחלוקת הארץ, צעד אחד נוסף לסיוט הלבנוני של מדינה דו-לאומית. מילא אם היה מדובר באיזו תוכנית אסטרטגית מחושבת שנהגתה בימין. הבעיה היא שהימין הישראלי לא מתכנן דבר אלא פשוט נסחף עם הרוח.

אולם כדי לראות את הפרדוקס במלוא הדרו, ראוי להסתכל במרגליות החוכמה המופקות בימים האחרונים על ידי אביגדור ליברמן, הפוליטיקאי שמכונה במקומותנו "שר חוץ" ובפועל תפקידו לשחרר איומים לעולם כדי לקרוץ לבוחרי הימין וישראל ביתנו. ביד אחת מנופף ליברמן במין תוכנית מעורפלת להסדר אזורי בשיתוף פעולה עם מדינות ערב, וביד השנייה דוחף למבצע חסר מעצורים בעזה כדי "למוטט את החמאס". איך זה מסתדר ביחד? תשאלו את ליברמן – ככל הנראה גם הוא לא יודע. ומה תהיה בדיוק המטרה של מבצע בעזה? שאלה טובה. בזמנו, כתגובה לאחד המבצעים הקודמים ברצועה, אמר הפרשן הצבאי יואב לימור שמטרתו של המבצע הוא "להשיג רצף של פעולות התקפיות" אולם "זה עניין של כמה ימים, או טעות מבצעית ושוב נמצא את עצמנו בבוץ. […] יש לשער כי גם מבצע זה, וגם הבאים אחריו, לא ישיגו אפילו מקצת התוצאות." על כך כתב דורון רוזנבלום, במסווה פרודי של "ניתוח שירה":

זהו איפוא "כל-שיר" המתאים ל"כל-מבצע" – או אם תרצו: מעין "אודה למבצע הבא", כפי שנאמר בסופו במפורש. וכבר בפתיחה מוטחת האמת בפרצופנו: מהי מטרת המבצע, תוהה כביכול המנחה, והמשורר משיב מיד: "בעיקר, חיים, לשמר רצף של פעולות התקפיות"…  כל יוצר רשאי לייחל לכל היותר לשורה או שתיים שיכניסו אותו לנצח; והנה מתייצבת לפנינו שורה כזאת, שהיתה מעוררת את קנאתם של שאו, בקט, או האשק. גאוניותה בפשטותה: כביכול תכלית "כל מבצע" היא מעשית – להיטיב את המצב הביטחוני-קיומי, להועיל, להשיג איזו "מטרה"; והנה בא המשורר ומעיר בארסיות: עיקר מטרתו של המבצע הוא "להשיג רצף של פעולות התקפיות". ודוק: כיוון שהמבצע עצמו הוא "פעולה התקפית" – הרי הוא בחזקת חי המקיים את עצמו ומתרבה מכוח עצמו, במעין "פרפטואום מובילה".  במלים אחרות: למבצע – בעצם לכל מבצע צבאי בתולדותינו – אין מטרה ברורה, מתוחמת. הוא "בעיקר" נועד "לקיים רצף", במעין שרשור של די-אן-אי ביטחוניסטי: לנסות לתקן את נזקיו המדיניים והצבאיים של "מבצע" קודם, או לנסות "לרפא את הטראומה" שהותיר כישלונו; להתקיים ולהתגלגל עד קטיעתו-שלו באסון, רק כדי לפלס את הדרך ולמצוא תואנה למבצע הבא. 

אין עדות טובה יותר לחוסר מחשבה אסטרטגית, ברמה הבסיסית ביותר – בנוסף לסירוב עיקש ללמוד מטעויות, כאילו לא היו לנו כבר כל כך הרבה מבצעים דומים. מעבר לכך, כפי שכתבתי כאן בעבר, כל מבצע בעזה הוא הטלת קוביה, שאחת התוצאות שלה עלולה להיות התקלחות אזורית שאת סופה מי ישורנו. סיכון כזה אפשר לקחת רק כאשר הגמול מובטח והמטרה ברורה, לא כדי להרגיע התקפי זעם או דרישות נקם של אנשים כאלו ואחרים.

אבל אולי אפשר באמת "למוטט את חמאס"? אם היינו יכולים, יתכן שהיינו מקבלים במקומו את הג'האד האסלאמי, ועדות ההתנגדות או כנופיות אחרות מבית מדרשה של אל קאעדה. אבל אפילו אם נתעלם מהסכנות הללו, כדי "למוטט את חמאס" בעזה ישראל תיאלץ לשלוט ברצועה, ככל הנראה במשך שנים רבות. אף פוליטיקאי ישראלי מהזרם המרכזי, לרבות ליברמן, לא מוכן להתחייב להשקעה העצומה, בדם ובדמים, שצעד מטורף כזה דורש. ומכיוון שלמוטט את חמאס אי אפשר, אזי בסופו של דבר תספוג ישראל נזק מדיני אדיר ולא תשיג דבר מלבד עוד הפסקת אש. אבל ליברמן מתנגד להפסקת אש כזאת עכשיו – הוא יגיע אליה רק אחר כך, כשכבר נספוג נזק ללא כל תמורה. העדר אסטרטגיה, אמרנו? ליברמן, כמו שאר המדינאים הישראלים, יודע רק לדרוש שמערכת הביטחון תחמם לו את האסלה הקפואה. הא ותו לא.

כי מחשבה אסטרטגית אמיתית צריכה להביא בחשבון את מאזן הכוחות העתידי בין מדינת ישראל לבין ארגון החמאס. טרוריסטי, מתועב ואנטישמי ככל שיהיה, החמאס הוא תנועה מושרשת בציבור הפלסטיני, והוא כאן כדי להישאר. אם ייעלם – זה לא יהיה בשל פעולות צבאיות ישראליות. אלו, כידוע, רק מוסיפות לו פופולריות. אי אפשר לחסל תנועה שזוכה לתמיכה משמעותית כל כך בציבור היריב, בטח לא בלי כיבוש מלא של השטח למשך שנים רבות. לוגית, המסקנה היחידה מכך שישראל חייבת להגיע להסדר, או מודוס ויוונדי בלתי רשמי עם החמאס. מודוס ויונדי כזה יכול בהחלט לכלול צעדי עונשין צבאיים מצידנו – במיוחד לאחר מעשה תועבה כמו רצח נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואייל יפרח. אבל אין טעם בחימום האסלה באמצעות צעדים צבאיים, כל עוד אנחנו לא מודעים היטב למטרה האסטרטגית ארוכת הטווח שלנו. ובמקרה הנוכחי – המטרה הזאת חייבת להיות הסדר כלשהו. כל עוד אנחנו לא מעוניינים לכבוש את עזה, אין שום דרך אחרת.

ולא, אני לא מתכוון להסדר רשמי או להסכם עם חמאס. מסיבות שכבר הסברתי בעבר, מהלך כזה אינו סביר בתקופה הנוכחית. הכוונה היא להגיע להבנות לא רשמיות עם החמאס, באופן שלא יפריע לישראל להשיג הסדר כלשהו בגדה המערבית. דווקא בהקשר הזה, ממשלת האחדות הפלסטינית היתה מתנה שנפלה על ישראל משמיים. לא היו בה שרים מחמאס, ולכן ישראל היתה יכולה להמשיך לשאת ולתת עמה בלי לותר על עקרונות הקוורטט, אבל מצד שני – היה לה מנדט לייצג את כל חלקי העם הפלסטיני, ועצם קיומה היה מפריע לחמאס להתנגד להסדר רציני. ממשלה ישראלית שמעוניינת בהסדר של ביניים או קבע בגדה המערבית היתה אמורה להשלים עם קיומה של ממשלת האחדות הפלסטינית, או לפחות לא להציב את מיטוטה כמטרה. אבל הממשלה הישראלית הנוכחית, כפי שאנחנו יודעים, אינה מעוניינת לוותר על מפעל ההתנחלויות, התנאי הבסיסי להשגת הסדר. במה היא כן מעוניינת, ואיך היא חושבת לשמור את המדינה היהודית לאורך טווח? אף אחד לא יודע. בהעדר אסטרטגיה, הטקטיקה קצרת הטווח שולטת, והחיים מתנהלים כסדרם: הסלמות, הפצצות, מבצעים, קסאמים, הפצצת בניינים בעזה, פלישה קרקעית מדי פעם בפעם. הצבא והשב"כ מחממים את האסלה שוב ושוב, מספקים לדרג המדיני מרווח פעולה שאותו הוא לעולם אינו מנצל. עד שנטיל פעם אחת את הקוביה על הצד הלא נכון, ואז, כפי שאמר פעם המצביא הפרוסי, גנרל הלמוט פון מולטקה, לא ישאר לנו דבר מלבד הדמעות כדי לבכות איתן.

ועוד דבר

מעניין איפה אלו שרדפו אחרי כל התבטאות של הפוליטיקאים הערבים כדי לראות מתי, היכן ובאיזה מינון הם מגנים את חטיפת שלושת הנערים, עכשיו שנרצח הנער מוחמד אבו חדיר בירושלים. כמה פוליטיקאים מהימין גינו את הרצח הזה, ובאיזה ווליום? כמה כוחות מפעילים המשטרה, צה"ל והשב"כ על מנת לאתר את הרוצחים? כמה בורות מים, בתים ומחסנים בהתנחלויות נהפכים? את התשובה אתם יודעים בעצמכם. נותר רק לקוות, בעקבות אביו של הנער, שאם ימצאו הרוצחים ייהרס ביתם – בדיוק כמו בתיהם של המחבלים הפלסטינים.

קארל פון קלאוזביץ, גדול ההוגים הצבאיים בתקופה המודרנית, אמר ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים." מהי הסכנה שממנה הזהיר אותנו קלאוזביץ, וכיצד המבצע לשחרור החטופים דוחף אותנו בדיוק לשם? וגם: איך ההתנפלות על חנין זועבי, פוליטיקאית מאוסה לכל הדיעות, חושפת מגמות אפלות וקטלניות שמסכנות את ישראל יותר מכל מה שהחמאס יכול לעשות.

בעולם האסטרטגיה הצבאית יש מעט מאד אמיתות נצחיות: אחת מהן היא הקביעה הנודעת של ההוגה הצבאי הפרוסי, קארל פון קלאוזביץ, ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים." במילים אחרות: לא יוצאים למלחמה אלא על מנת להגיע למטרה מדינית תחומה, ברורה וניתנת להשגה. כמו כן, יש לבחור אמצעים מתאימים להשגת המטרה הזאת, לשקול את הסיכונים, ההשלכות ותוצאות הלוואי, ולהחליט האם היעד שווה את הסיכון. מי שיוצא למערכה צבאית ללא מטרות ברורות (מה שנקרא במקומותנו "מבצע מתגלגל"), עמומות או לא ניתנות להשגה, נמצא בדרך המלך לטראומה צבאית נוסח וייטנאם, עראק או מלחמת לבנון הראשונה. היינו, דשדוש אינסופי בבוץ שקשה לצאת ממנו, בלי להשפיל את עצמך או להודות שכל הקורבנות והדמים שהוקרבו עד כה היו לשווא.

כרגע, נראה שמבצע "שובו אחים", כמעין שידור חוזר של מבצעי העונשין שנערכו בעזה בעקבות חטיפת גלעד שליט, הוא דוגמא קלאסית ל"מבצע מתגלגל" עם אמצעים בעייתיים מחד, ומטרות עמומות וחמקמקות מאידך. נתחיל עם חוסר המודעות לסיכונים, בראש ובראשונה הבערת השטח, ביחס לאמצעים שנעשה בהם שימוש. לא זה המקום לדון בשאלה, האם מבצע צבאי גורף, אלים וכוללני הוא הדרך הנכונה לשחרור שלושת החטופים. קשה לתת תשובה מוסמכת לטענה הזאת, לא משום שאסור לבקר את צה"ל וזרועות הביטחון, אלא משום שחסר לנו מידע שנחוץ על מנת להכריע. אבל בכל מקרה שהוא, מבצע צבאי בגדה נושא עמו סיכונים מרובים ותגובות דומינו אחרות שקשה לצפות אותן. בשלב הנוכחי הסיכונים עוד נמוכים: כפי שאמרו כבר פרשנים לא מעטים, רבים בצד השני מצפים שישראל תגיב בחומרה לחטיפת אזרחיה. מהסיבה הזאת, הלחץ הבינלאומי על ישראל מינורי או אינו קיים בשעה זאת. אולם מצב עניינים זה ישתנה, ובמהירות רבה, ככל שהמבצע יתמשך וזיכרון האירוע הראשוני יתעמעם. אפשר להסתכל על זה כמו "דלק": החטיפה, בדומה להתקפות משמעותיות אחרות של ארגוני הטרור, ממלאות את מיכלי הדלק של המבצע בבנזין שמספיק לתקופה מסויימת. ככל שהמבצע נרחב יותר, אלים יותר וגורם יותר סבל לאוכלוסיה – כך הדלק נגמר במהירות רבה יותר. יתר על כן, התמשכות המבצע, עצימותו והיקפו מגבירים את הסיכויים לאירוע שבו ייהרגו אזרחים רבים, לרוב מנזק קולטרלי או טעות מבצעית, נוסח כפר כנא בלבנון. מניסיון העבר, אירוע כזה יכול להפוך מבצע לגיטימי לאסון אסטרטגי ברגע אחד בודד.

מתוך הנחות היסוד הללו, ראוי להסתכל בעין ביקורתית במיוחד על התנהלות צה"ל והממשלה בשלב הנוכחי, עוד לפני שעברנו לדבר על הנושא הקריטי של היעדים. קשה להאמין, למשל, שהפלישה האלימה לאוניברסיטת ביר זית, או מעצר פוליטיקאים נוסח יושב ראש הפרלמנט הפלסטיני, יתרמו באופן משמעותי לחילוץ החטופים. מי שחושב שכך הוא משיג "קלפי מיקוח" משלה את עצמו. "קלפי מיקוח" כאלו נחטפו הרי אחרי עסקת שליט, ולא זכור לי שהם עזרו להוריד את המחיר כהוא זה. לעומת זאת, הם יוצרים רעש וצלצולים, משפילים את הרשות הפלסטינית ויוצרים זעם מיותר בציבור הערבי בגדה ומעבר לה. בקיצור, אם נשוב להשתמש במטפורת הרכב, מדובר ב"חראקות": מהלכי סרק שלא תורמים לנסיעה ליעד, אבל מכלים את הבנזין במהירות רבה. כשיש שפע דלק, קל ונוח לבזבז. את החיסרון מרגישים בדרך כלל רגע אחד לפני שהמיכל מתרוקן.

הדברים הופכים לבעייתיים וחמורים אף יותר, כאשר אנחנו מסתכלים על הנושא החשוב ביותר: המטרות והיעדים של המבצע. כפי שלימד אותנו פון קלאוזביץ, כל פעולה צבאית עלולה להיות הרת אסון ללא מטרות ברורות וניתנות להשגה. אבל האם יש למבצע "שובו אחים" מטרות ארוכות טווח פרט לשחרור החטופים? לפי ניתוח הפעולות הצבאיות, כמו גם ההתבטאויות הבלתי רשמיות ששמענו על כה, הכוונה היא לנצל את אירוע החטיפה על מנת ליצור מציאות חדשה בשטח. המשמעות של "מציאות חדשה" היא משולשת: ריסוק תשתיות החמאס בגדה, החלשתו בבחירות עתידיות וסיכול הפיוס הפנים-פלסטיני בינו לבין פת"ח. כדי להעריך את מדיניות הממשלה באופן רציני, צריך לבדוק עד כמה המטרות הללו ברורות, באיזו מידה הן ישימות ומה הסיכונים שאנחנו לוקחים על עצמנו בניסיון להשיג אותן.

המילה "תשתיות" היא מושג שמשתמשים בו הרבה מאד בשיח הבטחוני הישראלי, אך למעט מאד אנשים ברור מהי משמעותו המדוייקת. מתי "מושמדות" התשתיות של ארגון טרור? מי שיעקוב אחרי ההיסטוריה הבטחונית של ישראל, יגלה שדיבורים על השמדת תשתיות פח"ע חוזרים על עצמם מדי מספר שנים, לכל המאוחר החל ממלחמת לבנון הראשונה. פעמים אינספור ניסתה ישראל להשמיד את תשתיות אש"ף בלבנון, חיזבאללה, החמאס או הג'יהאד האסלאמי. מכל המקרים הללו, השמדת אש"ף בלבנון היתה ההישג הממשי היחיד, שנבע, בעיקר, מעוינות האוכלוסיה הדרום לבנונית לפלסטינים. ההיסטוריה הישראלית מוכיחה שכל ניסיון "להשמיד תשתיות", היינו, למגר לחלוטין, ארגון טרור שמבוסס היטב בשטח ונהנה מתמיכה של חלקים נרחבים בציבור, אינו יותר מחלומות באספמיה. תספרו: כמה פעמים הצהיר צה"ל כי הוא ימגר את "תשתיות" החמאס או החיזבאללה? כל אחד יכול לעשות את החשבון שלו, אבל דבר אחד ברור: הארגונים הללו עדיין איתנו.

המטרה השנייה, מרחיקת הלכת יותר, היא שינוי פוליטי בשטח על ידי החלשת החמאס בבחירות עתידיות. בהקשר הזה, נראה שמקבלי ההחלטות הישראלים באמת לא לומדים מההיסטוריה. האם צריך להזכיר מה קרה בפעם האחרונה שישראל ניסתה להתערב באופן צבאי במאזן הכוחות במדינה שכנה, כדי להשליט בה שלטון ידידותי יותר? תשאלו את חסן נסראללה ועלי חמנאי, שהפכו בסופו של דבר למרוויחים העיקריים מכל הסיפור. אם כבר, סביר שהחמאס יתחזק ולא ייחלש בשל ההתערבות הצבאית הישראית נגדו. באשר להסכם הפיוס, הוא קרטע זה זמן רב, ויתכן בהחלט שהאירועים הנוכחיים יספקו לרשות סיבה להתנער ממנו. האם זה טוב לישראל? בכלל לא בטוח, ובכל מקרה – ההתבטאויות הישראליות הגסות כאילו המבצע הצבאי נועד למוטט אותו בוודאי לא קונסטרוקטיביות בעניין זה. והדובדבן על הקצפת: ההתבטאות של "גורמים ממשלתיים בירושלים", שהובאה על ידי רון בן ישי, כאילו המטרה היא "לערוך דה-לגיטימציה להסכם הפיוס בזירה הבינלאומית" היתה צריכה להותיר את הקוראים עם פה פעור. מי שעוד חושב שמבצע ישראלי יכול לעבוד לטובתה של ישראל בזירה הבינלאומית ולערוך דה-לגיטימציה לצד השני דווקא, צריך לעבור בדיקת עיניים דחופה.

אבל גם אם מתמקדים במטרה האסטרטגית עצמה, סימני השאלה רק הולכים ומתרבים. נניח שהסכם הפיוס בין החמאס לפת"ח יחוסל: כיצד ישראל מתכוונת למנף את ה"הישג" הזה? אופציה אחת היא לנסות לחזור למתכונת הישנה של שיתוף פעולה עם הנשיא עבאס והרשות. אבל איך זה מסתדר עם סירובה של ישראל למדינה פלסטינית במתכונת כלשהי בשולחן המשא ומתן, ועם נטייתו של נתניהו להאשים דווקא את אבו מאזן במשבר החטופים? במקרה הזה, הפת"ח נתקל במלכודת קלאסית של משטרי חסות פשרניים. מחד, הצד הישראלי מצפה ממנו לשיתוף פעולה מוחלט, גם ברמת המעשה וגם ברמת הנרטיב (ויעידו הנסיונות המגוחכים למדוד את עוצמת הגינוי הפלסטיני לחטיפה), ומאידך – מגנה ומשליך עליו בוץ בלי קשר למעשיו בפועל. בה במידה, חוסר הנכונות של הישראלים לויתורים כלשהם בתמורה מרסק את המעמד של הפת"ח ברחוב הפלסטיני. כך שדווקא הגורמים המתונים, שנכונים ומוכנים ללכת לקראת ישראל כברת דרך, גם אוכלים את הדגים המסריחים וגם מגורשים מהעיר. זו אסטרטגיה עקומה. ישראל מציבה לעצמה מטרה שתועלתה מוטלת בספק, תופעות הלוואי שלה חריפות ונזקיה חמורים ומרובים.

לבסוף, יש לתת את הדעת לגל הלאומני הדביק והמסוכן ששוטף את מדינת ישראל מאז החטיפה. לא – הכוונה שלי אינה לסימפטיה של כולנו לחטופים ולמשפחותיהם או אפילו לתפילות ההמוניות שראינו בתקופה האחרונה, אלא לנטייה של התקשורת, ורבים מהציבור, להוקיע באלימות ובגסות כל מי שמעז לסטות מהגירסה המיינסטרימית של האירועים. מדובר בתופעה פסולה לכל הדיעות, אפילו אם מושא ההתנפלות עונה לשם חנין זועבי. כדי להסיר ספק, מדובר בעיני בפוליטיקאית כושלת שחיה מפרובוקציות זולות, ומייצגת שילוב מאוס בין לאומנות ערבית לרטוריקה פוסט-קולוניאלית צדקנית. ובכל זאת, לכל הדברים הללו אין שום קשר לעליהום ההמוני עליה. בניגוד לפעמים קודמות, הפעם דבריה של זועבי, מקוממים ככל שיהיו, עוותו באופן חלקי לפחות. נכון שהיא אמרה שלדעתה החוטפים "אינם טרוריסטים", אבל מיד הבהירה שהיא לא מסכימה עם החטיפה, ושההימנעות שלה משימוש בהגדרה טרור הוא משום שלדעתה מאבק השחרור הפלסטיני הוא צודק במהותו. מעבר לכך, הקריאה לציבור הישראלי להבין את הסבל של הצד השני, בעיקר בגזרת האסירים שובתי הרעב, הוא חשוב בפני עצמו. תמיד ראוי להבין את מחשבותיו ורגשותיו של הצד השני והצידוקים שמניעים אותו, גם ובמיוחד בעיתות מלחמה וסכסוך. אבל ברגעים מסויימים של היסטריה המונית, הציבוריות הישראלית נשטפת בגל סוחף של צדקנות ומוסרנות, שמטיח לסלעים את כל מי שמעז להציע פרשנות אחרת. מיותר לציין את הסכנות שבסחף כזה, שאוטם את המחשבה לאלטרנטיבות, יוצר קבעונות ומסייד את העורקים המנטליים שלנו. בחלק מהמקרים, מדובר בתגובה של זעם רגעי. אולם במקרים אחרים – אנחנו יכולים לראות תחילה של מגמות מסוכנות בהרבה.

נעזוב לרגע את המסיתים הקבועים נוסח מיכאל בן ארי ובני מינו, ונסתכל במפלגות שחברות בממשלה. שר החוץ ליברמן, אדם שערכים דמוקרטים הם כידוע נר לרגליו, כבר טרח לערוך משפט בזק כמיטב המסורת הפוטיניסטית, ולהבהיר כי "דינה של זועבי הוא כדינם של החוטפים". מירי רגב דווקא הציעה גירוש לעזה, והדגימה פעם נוספת את שליטתה המרשימה בקללות בערבית. התעלתה על כולם אישה בשם ענבל ליבר, שמתהדרת בתואר "ראש המטה החילוני בבית היהודי". כל השגיאות במקור:

זוהי הקדנציה השנייה בה מכהנת חנין זועבי כחברת כנסת. זוהי הקדנציה שנייה שבה רוב הציבור בישראל מגיע פעם אחר פעם לנקודת רתיחה, ללחץ דם בשמיים ולהקפצת הוריד העצבני שעל המצח מעבר ליכולתו, בגלל התבטאויותיה של זועבי. קדנציה אחת יותר מידי. יש שיאמרו שזו הרי הדמוקרטיה במיטבה; שהעובדה שניתנת לכבודה המפוקפקת הזכות להשמיע דעותיה נגד המדינה שמעניקה לה בית ונגד האזרחים שמאכילים אותה, הינה גדולת הפלורליזם וחופש הביטוי. ואני שואלת, האומנם זו הדמוקרטיה? האומנם מילים שונות ממעשים? בכל מדינה מתוקנת בעולם אלו שביצעו מעשי בגידה יושבים בכלא, נענשים עקב דקירת הסכין שנעצו בגבה של מדינתם. אך נשגב מבינתי מדוע מילים מקבלות יחס שונה; האם אין בכוחה של מילה להוות בגידה חד משמעית במדינה? לא ברור. 

מעניין לאלו "מדינות מתוקנות", כאלו שמענישות בעלי דיעות לא פטריוטיות על בגידה, מתכוונת ליבר בטור שלה. הקורא יכול להביא דוגמאות כיד דמיונו הטובה. האם המודל של "ראש המטה החילוני בבית היהודי" הוא צפון קוריאה, או שאולי די בהגבלות הסיניות על "דיבורים חתרניים" כדי להניח את דעתה הפטריוטית? ליבר מוסיפה ומוספת כי "הגיע הזמן שנכיר בכוחה ובמשמעותה של המילה. היא חזקה לא פחות ממעשה. מילותיה של זועבי לא נופלות משפיכת דמם של ילדינו בעצמה, ועל כן יש לפעול בהתאם." נותר רק לשאול, האם חנין זועבי תהיה הקורבן האחרון של "פטריוטיות" מהסוג המאוס הזה, וכמה מאלו שלא טורחים להגן עליה עכשיו יעמדו, במהרה בימינו, במקומה. הלכי רוח טוטליטריים נוסח ליבר ודומיה (מישהו אמר ספיר סבח?) הם איום קיומי אמיתי למדינת ישראל ולאופיה – מעל ומעבר לכל דבר שאויביה יכולים לעשות.

מהי האידיאולוגיה השולטת באמת במדינת ישראל, וכיצד ניתן לנסח את הרציונל שמאחוריה? הכירו את הבּוּגיזם. ינשוף פוליטי-מדיני על רציונליות טקטית, עיוורון אסטרטגי, מצגות פאואר-פוינט וישיבות עם בורקסים.  וגם: למה ישראל לא דומה לדרום אפריקה, אבל דומה מאד למקום אחר.

מאמר זה פורסם גם באתר שיחה מקומית

לאחרונה, פרסם נחום ברנע מאמר חשוב במיוחד, ובו הראה כי הטענה על "המהפך התודעתי" שעבר נתניהו, לצד העקשנות כביכול של אבו מאזן, אין לה על מה לסמוך. בכירים אמריקאים שהתראיינו לברנע חשפו את עומק הויתורים של הנשיא הפלסטיני במו"מ שנכשל לאחרונה: אבו מאזן, כך מסתבר, הסכים למדינה פלסטינית מפורזת, הסכים לנוכחות צהל"ית ארוכת שנים בבקעת הירדן, הסכים להגביל באופן משמעותי את הדרישה המסורתית לשיבת פליטים, ועוד ועוד. ישראל, בתגובה, לא ההינה אפילו לשרטט מפה שתבהיר כיצד ייראו גבולות המדינה הפלסטינית בחזונה היא, וכמובן הוסיפה לבנות בהתנחלויות. השאלה המעניינת כאן היא מדוע: רוב הישראלים מסכימים שבמצב הנוכחי של הכיבוש אי אפשר להמשיך ומבינים שברגע שיהפוך למצב של קבע, תעמוד בפניהם ברירה אכזרית: להפוך למדינת אפרטהייד או להעניק זכויות אזרח לפלסטינים ולוותר על המדינה היהודית. כרגע אנחנו ניצבים מול ההנהגה הפלסטינית המתונה ביותר בכל שנות הסכסוך, שלא תישאר על מכונה, כך נראה, זמן רב מדי. אפילו החמאס, בהסכם האיחוד, הסכים להפקיד בידי ההנהגה הזאת את המו"מ, וכך תהיה לישראל היכולת להגיע להסדר עם שני חלקי העם הפלסטיני. אם סירובה של ישראל לקבל תנאים כאלה ואחרים יכול להיות מובן, לאור הנסיבות, מדוע אפילו מפה היא לא מוכנה לשרטט?

הכלב, במקרה שלנו, אינו קבור דווקא באידיאולוגיה של הימין הקיצוני. להיפך: מי שקשוב לקולות שעולים מימין, יראה שהפופולריות של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון שלו, בוגי יעלון, אינה גבוהה במיוחד במחוזות הללו. משה פייגלין, למשל, האשים את יעלון בסיוע להרס ההתיישבות, במדיניות רופסת ביו"ש ובכניעה לפלסטינים. הבעיה, לדעתי, היא דווקא באידיאולוגיה שכבשה חלקים ניכרים מהימין והמרכז: גישה שמרנית, זהירה ורציונלית כביכול, שמקדשת את הדשדוש במקום משלל שיקולים בטחוניים, פוליטיים ואחרים. הבּוּגיזם, כפי שניתן לקרוא לאסכולה הזאת על שם אחד מכוהניה הגדולים, מעניקה תשומת לב לטקטי על חשבון האסטרטגי, לסכנות המיידיות על חשבון האיומים האמיתיים. לבוגיזם יש דוברים רבים: לא רק גנרלים כבוגי יעלון או אנשי מודיעין כיוסי קופרווסר, אלא גם אינטלקטואלים כשלמה אבינרי. כדי לקבל טעימה ראשונה מהבוגיזם, הבה נסתכל על הציטוט הבא מהמאמר של ברנע. כך תיאר הבכיר האמריקאי את העמדה הישראלית:

ישראל הציגה את צרכי הביטחון שלה בגדה המערבית: היא דרשה שליטה מלאה בשטח. העמדה הזאת גרמה לפלסטינים להבין ששום דבר לא עומד להשתנות בחזית הביטחון. ישראל גם סירבה ללוחות זמנים: השליטה שלה בגדה המערבית היתה אמורה להימשך לנצח.

מיהו הבוגיסט? בסך הכל, אדם שפוי, רציונלי והגיוני. הוא ינחר בבוז כלפי הוזים משיחיים ורדיקלים קרועי עיניים, גם מהצד הפוליטי שלו. כך, יוקיע הבוגיסט את "מחבלי תג מחיר", שריפת זיתים של פלסטינים ואף מעשי אכזריות החורגים מהנורמה. כמו במקרה של בוגי האמיתי, זה לא בהכרח חשוב לו מספיק כדי לעשות משהו עקבי בנושא. סך הכל, עקירת תופעות "קיצוניות" כאלה, מסלידות ככל שיהיו, מצריכות מאבק פוליטי ומאמץ ממושך שלא תמיד יש לו אינטרס ורצון לנהל. הבוגיסט הוא במקרים רבים חילוני, או לחילופין אורתודוקסי מודרני: הוא לעולם לא ידבר איתך על המשיח, חשיבותו המיסטית של קבר יוסף או מלחמת גוג ומגוג. בוגיסטים אוהבים בדרך כלל גם סדר ומשמעת, ובדרך כלל לא תראה אותם מכבבים בקמפיינים נוסח "דוד הנחלאווי". אין פירושו של דבר שהבוגיזם אינו מייצר אכזריות: אבל זו אכזריות יומיומית של מחסומים, תורים לאישורים במשרדים של הממשל הצבאי, הריסת בתים ולפעמים אפילו פגיעות בנפש, אם הבוגיסט סבור שאין מנוס. ובכל זאת, רק לעיתים רחוקות הוא יתמוך בהרפתקאות צבאיות מרחיקות לכת, שלא לדבר על מעשי זוועה חריגים. למה לעזעזע את הסירה כשאפשר לשקוט על השמרים?

עניינו של הבוגיסט הוא, בראש ובראשונה, בשמירת הסדר הקיים, ולשם כך הוא יעלה תמיד שורה ארוכה של טיעונים רציונליים המבוססים על תפיסת עולם של פסימיות עמוקה. במקרה של הבוגיזם הישראלי, הטיעונים הללו באמת רציונליים, ובכוונה לא שמתי מרכאות. ליתר דיוק, הם רציונליים כל אחד בפני עצמו. דוגמא מובהקת היא תגובתו של יעלון עצמו לתוכנית הביטחון של קרי, שהראתה כי בעיני שר הביטחון של מדינת ישראל אי אפשר לשמור על שלומם של אזרחי ישראל בלי "נוכחות צבאית בשטח". במקרה הזה הכוונה היתה לבקעת הירדן, אבל מכיוון שגם על ההתנחלויות בוגי מעוניין לשמור, וכמובן גם על "גוש נתב"ג" ומקומות אסטרטגיים אחרים בגדה, המשמעות היא המשך הכיבוש פחות או יותר כפי שהוא היום. מדינה פלסטינית, מבחינת יעלון, אינה אפשרית מבחינה בטחונית, בכל תצורה שהיא. הנימוקים לכך, פעם נוספת, הגיוניים כשמסתכלים עליהם בנפרד: טרור מהגדה, רקטות על נתב"ג, נשק שזורם מהגבול המזרחי במצב של שינוי פוליטי בירדן, כל אלו הן אכן סכנות ברורות ומוחשיות.

אבל הבוגיסט לעולם לא יציע תוכנית חלופית ברת קיימא. כאשר הוא נתקל במציאות מורכבת של סכנות בטחוניות, התגובה שלו היא תמיד לדרוך במקום, כי פשוט מסוכן מדי לזוז. בוגי וביבי, כידוע, מסרבים באופן עקבי לשרטט מפה של גבולות המדינה הפלסטינית, ומעולם לא שרטטו חזון של עצמאות פלסטינית שלא תסכן את ביטחון ישראל. הבוגיסט אינו הוגה צבאי יצירתי, שמנווט את הספינה שלו בזהירות אך בחוכמה מול הסכנות. הוא נווט שמעדיף לדשדש במים עומדים. כדי לשדר בכל זאת תחושה שהוא לא מגלה סרבנות עקרונית, הוא יעדיף להטות את הדיון לתחומי המוסר, הנצח והתיאולוגיה; לא כי הוא דתי קיצוני, אלא כי הטיית הדיון לכיוון הזה מספקת שפע של נימוקים נוספים מדוע אסור לזוז מהמקום. כל אחד יכול לבחור תירוץ בוגיסטי כחפצו: ההכרה במדינה יהודית (למרות שהפלסטינים הכירו כבר מזמן במדינת ישראל, ולפיכך – גם בזכותה הריבונית לקבוע את אופייה); ההסתה הפלסטינית (התמחותו ותחביבו העיקרי של יוסי קופרווסר. וכמובן שרק ישראל מחליטה מה זו "הסתה".) יש גם בוגיסטים שמרחיקים הלאה לנבכי ההיסטוריה, ומסבירים שבגלל שמדובר ב"סכסוך תיאולוגי" אין שום יכולת ודרך להתקדם. בוגיסט אחד אמר לי פעם שאי אפשר להשיג שום הסדר עם הערבים, בגלל שאין להם תודעה מערבית ו"הם לא עברו את אותו תהליך שעבר על תרבות המערב מאז כינון המגנה כרטה". נעזוב לרגע את העובדה שהניתוח ההיסטורי הבוגיסטי מבוסס לרוב על מחקרים מיושנים מסביבות המאה ה-19. הנקודה העיקרית היא שגם אם חלק מהטיעונים הללו נכונים בפני עצמם, או לפחות באופן חלקי, הצירוף שלהם גם יחד מאפשר לבוגיסט להצדיק את הקיפאון.

וזה אירוני, כי בשל ההתמקדות בסכנות המרובות ובאיומים הבטחוניים של הטווח הקצר, הבוגיסט עיוור לחלוטין לסכנות שמאיימות על המדינה בטווח הארוך. אם אי אפשר להקים מדינה פלסטינית, ועל מדינה יהודית אנחנו כמובן לא מוותרים, כיצד נתמודד עם ארבעים אחוז פלסטינים? זכויות אזרח הבוגיסט לא ירצה להעניק. בחייכם, אל תהיו הזויים. לעיתים הוא יתבשם בתחזיותיהם של דמוגרפים חדשים שיסבירו לו שהכל בסדר ואין ממה לפחד. אבל גם אם נניח שאחוז הפלסטינים במדינה החדשה יהיה שלושים, או שלושים וחמישה אחוזים במקום ארבעים, כיצד יתמודד הבוגיסט עם תביעה פשוטה ומתמידה לזכויות אזרח שעשויה לשנות באופן רדיקלי את אופיה של ישראל? המסקנה האירונית היא שכתוצאה מהרצון שלו למנוע כל שינוי בהווה באמצעות "אילוצים" ו"נסיבות", הבוגיסט מכשיר את הקרקע לטלטלות רדיקליות בעתיד.

נקודה נוספת, וקריטית, היא אופיו הקבוצתי של הבוגיזם. בניגוד לאידיאולוגיות ימניות רדיקליות, האסכולה הבוגיסטית בדרך כלל לא מתבססת על מנהיג כריזמטי אחד. היא עמומה, אין לה כתבים קאנוניים וקשה לנסח אותה בבהירות. הבוגיזם, שמקדש את הדשדוש במקום מטעמים בטחוניים ומדיניים, הוא אידיאולוגיה של ועדות, מחלקות בירוקרטיות, מצגות פאואר-פוינט, כנסים ומספר אינסופי של ישיבות עם בורקסים. זו הסיבה שלמערכות בוגיסטיות קשה כל כך להשתנות: לא מספיק להזיז מנהיג אחד ממקומו, וגם אם יעלה מנהיג עם השקפה שונה, הרי לבירוקרטיה, שאינה מעוניינת בתזוזה, יש די כלים להכשיל אותו.

האופי הקבוצתי הזה מוביל אותנו לנקודה האחרונה, שהיא האנלוגיה ההיסטורית המתאימה שתסייע לנו להבין היכן נמצאת ישראל הבוגיסטית ולאן היא מתקדמת. בשמאל, בעיקר הרדיקלי, נהוג להשוות את ישראל לדרום אפריקה או לגרמניה של ויימאר. ההשוואה הראשונה מופרכת מאין ספור היבטים – וכבר עסקתי בכך בעבר (האם אפשר באמת להשוות מצב של מיעוט לבן זעיר למצב של רוב יהודי, אם כי לא מכריע, בין הים לירדן?). ההשוואה השנייה מלמדת יותר על אהבת המרטיריות של השמאל מאשר על מושאה. האנלוגיה הנכונה ביותר, לפי דעתי, היא דווקא יפן הקיסרית בשנות השלושים. לפני שמישהו יקפוץ, אדגיש שאין לי שום כוונה להשוות את יפן לישראל בתחום האכזריות. צה"ל מעולם לא ביצע, ומעולם לא התכוון לבצע, אפס קצהו ממה שעשה הצבא הקיסרי היפני בשטחי הכיבוש שלו. אבל מבחינת הדינמיקה של הממשל ומדיניות החוץ, יש דמיון רב בין שתי המדינות.

כמו ישראל הבוגיסטית, יפן הקיסרית נשלטה בידי קבוצת אליטה, ולא אדם יחיד. הקיסר היה דמות סמלית באופן עקרוני, והכוח היה מפוזר בין מוסדות, ועדות, גנרלים, אדמירלים, שרים וראשי ממשלה שהתחלפו חדשות לבקרים. אני בספק אם אפילו חובבי היסטוריה שאינם מומחים יזכרו שם של מדינאי יפני אחד בשנות השלושים והארבעים, פרט לטוג'ו הידקי, ראש הממשלה המפורסם של תקופת מלחמת העולם השנייה (וגם הוא לא היה עוצמתי כפי שנהוג לחשוב). כמו אידיאל ה"מדינה היהודית" של ישראל, גם ליפן היה אופי לאומי (קוקוטאי) שנחשב למקודש בעיני כלל המערכת הפוליטית, לרבות השמאל הלא קומוניסטי. ניתן להקביל בינו, פחות או יותר, ל"מדינה יהודית דמוקרטית". וכמו בישראל, הקוקוטאי היה במקור אידיאולוגיה מכילה באופן יחסי אבל הקצין עם השנים. לעניינו, חשוב לומר שהאווירה הציבורית ביפן של שנות השלושים היתה דומה להדהים לזו שבישראל הבוגיסטית. דעת הקהל היפנית היתה בטוחה שהעולם לא מבין אותה: לא מבין את האילוצים הבטחוניים הדוחקים שמחייבים אותה לנהל מדיניות אקטיביסטית במנצ'וריה וסין; לא מבין את ההיסטוריה, הצרכים הכלכליים והאיומים הקיומיים שניצבים בפני יפן; לא מבין שסין היא בלגן כאוטי של אילי מלחמה רצחניים, ושכל חולשה תסכן את חייהם של המוני המתיישבים היפנים במדינה. לא להאמין, אבל גם עניין ההסתה עלה אז. בשיחה עם ועדה של חבר הלאומים ב-1932, ציטט גנרל יפני ספרי לימוד סיניים, והביא מהם שפע דוגמאות ל"הסתה נגד יפן והמערב". בעיקר – יפן טענה, במידה מסויימת של צדק, שהעולם צבוע. כיצד בריטניה וארצות הברית מעזות להטיף ליפן, כאשר הן מחזיקות בקולוניות משל עצמן?

מעצבי המדיניות היפנית האמינו, באמת ובתמים, שאין להם ברירה: שהם ניצבים מול שורה של אילוצים שמחייבים אותם לנהוג כפי שהם נוהגים, ושבעולם אכזרי מדינה כיפן חייבת לסמוך על כוחה בלבד. אבל כרגיל, הריאליזם של מנהיגי הקיסרות עיוור אותם לסכנות ארוכות הטווח ולבעיה הבסיסית שניצבה בפניהם: ליפן לא היו משאבים כלכליים שאפשרו לה לנהל אימפריה ולהתעמת עם סין והמערב בעת ובעונה אחת. המסקנה המתבקשת היחידה היתה שיפן צריכה לסגת לגבולותיה, ולוותר על שאיפותיה להיות מעצמה עולמית. מלבד קולות אמיצים בודדים, שהתריעו כי המשך המדיניות האימפריאלית מסכן את הקוקוטאי והמשטר הקיסרי, איש לא העז לסובב את הגה הספינה בטרם התאחרה השעה. התוצאה ידועה: מלחמת עולם, תבוסה וחורבן מוחלט של הקוקוטאי.

ובדיוק כמו ביפן, גם אצלנו בישראל. השמרנים הבוגיסטים לא רק עיוורים לסכנות ארוכות הטווח שעומדות בפני מדינת ישראל והציונות, אלא גם חושפים את האגף שלהם לכוחות קיצוניים יותר. אחרי הכל, השמרנות הבוגיסטית היא אולי "הגיונית", אבל לא מפעימה את הלב וממריצה את הדם. אם אנחנו בעימות תמידי ואין שום פיתרון, אז למה להסס ולדרוך במקום? אולי אפשר להתגבר על הקשיים, על הבעיות, על הבידוד הבינלאומי באמצעות דהירה חסרת מעצורים קדימה? מדוע לא לפנות את הבמה לכוחות צעירים ונמרצים יותר שיעקפו את היסוסי הבוגיזם, יתעלמו לחלוטין מסבך השיקולים הבטחוניים ויגשימו את "יעודו של עם ישראל" בלי התחשבות מיותרת בגויים? את התוצאה אנחנו יכולים רק לדמיין. טובה היא לא תהיה.

העיתונאי אורי אליצור, אחד הכותבים המעניינים ביותר בימין הישראלי, מציע פיתרון מקורי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שנוטל אלמנטים מהשקפת העולם של הימין הדתי והשמאל הרדיקלי כאחד. הרעיון שלו מאתגר, אולם מבין הכשלים הרבים שיש בו בולט מעקש קטלני במיוחד: ההדרגתיות. ינשוף פוליטי מדיני על בדיחות סובייטיות ישנות, קונפוציאנים סינים מיוזעים וגרם מדרגות תלול שאין לו סוף.

העיתונאי אורי אליצור, ממנהיגי גוש אמונים לשעבר, הוא אחד מהכותבים המעמיקים והיצירתיים ביותר בימין הישראלי. היכולת שלו לראות את המציאות דרך עיני הצד השני, בין אם הערבי ובין אם היהודי-ליברלי, מתוך אמפטיה שלא מטשטשת את המחלוקת הפוליטית, נדירה במיוחד במחנה הלאומי בישראל. היכולת שלו לכתוב באופן שמפתיע את הקורא, ולא משתבץ אצלו מיד בפוזיציה של "הנה עוד מאמר אידיאולוגי מוטה", נדירה בישראל בכלל. יש לא מעט כותבים, מהימין ומהשמאל, שאין בכלל טעם לקרוא את המאמרים שלהם. מיד כשאתה רואה את הכותרת, אתה יודע אלו סיסמאות הם ידקלמו. אליצור הוא כותב שמפתיע אותך ביכולת ניתוח וברעיונות לא שגרתיים, דווקא משום שהוא מגיע ממחנה אידיאולוגי ולא מה"מרכז" העמום והאנמי: אידיאולוגי מספיק כדי לאתגר את המיינסטרים, אבל פרגמטי מספיק כדי שלא לדקלם סיסמאות כמו תקליט מקולקל.

מזה זמן מה, משתייך אליצור לקבוצה קטנה של אנשי ימין שהחלו לחשוב ברצינות על דרכים לשינוי קיצוני בסטטוס קוו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאיש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח אבריו, דוחה אליצור נמרצות כל פתרון של מדינה פלסטינית, גם מפני שהדבר מסוכן בעיניו מבחינה בטחונית וגם משום ש"ארץ ישראל" (במילים אחרות, ההתנחלות בשטחים) היא מרכז תפיסת עולמו הדתית והפוליטית. בעיניו, יהודה ושומרון הם "לב הארץ", "ערש העם היהודי", ובידיים עוינות – שטח אסטרטגי שפגיעתו רעה. מצד שני, אליצור, בניגוד לרוב כותבי הימין, מבין שאי אפשר להמשיך בסטטוס קוו הקיים. במאמר שפרסם לאחרונה, הוא מציע פיתרון רדיקלי, שראוי להתייחסות עניינית ונרחבת; פיתרון מעניין, כפי שנראה, עם דמיון מסויים לאלו שנוהגים להציע בשמאל הרדיקלי, אבל עם טוויסט ציוני ודתי, קוצים ומעקשים נסתרים שכדאי וראוי לחשוף.

בניתוח המציאות שלו, מתקרב אליצור באופן מדהים, יחסית לכותב שגדל וצמח בגוש אמונים, להנחות היסוד הבסיסיות של השמאל המובהק. ישראל, הוא כותב, חייבת לקחת ברצינות את אופיה הדמוקרטי והיהודי כאחד. "אין שום סתירה", הוא כותב, "בין מדינת העם היהודי ובין מדינת כל אזרחיה." ישראל צריכה להיות "גם זו וגם זו." אם המצב הנוכחי ימשך, מבהיר אליצור, השלטון בשטחים יהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד – ישות פוליטית שבה יש מעמד אתני שליט, יהודים, ומעמד אתני נשלט – פלסטינים. כיום, החבילה הזאת מחזיקה מעמד כי אנחנו מוכרים לעולם שמדובר בכיבוש צבאי זמני. אבל הימין, שדוגל (בצדק, לטעמו של אליצור) בארץ ישראל השלמה ובשלטון נצח על יו"ש, חייב להכין את עצמו למצב שבו הבלוף יתנדף והשלטון בשטחים יהפוך, לדעת הכל, לקבוע. במצב כזה, לא תהיה לישראל שום דרך להסביר מדוע חלק מאזרחיה מקבלים זכויות יתר, ואחרים נשלטים בכידוני הצבא.

בהקשר הזה, פונה אליצור באזהרה חריפה לציבור שלו, המגזר הדתי-לאומי, ובמיוחד לרבנים: ברגע שתיווצר מציאות של אפרטהייד, שום פלפולים דתיים לא יעזרו. "אני שומע," הוא כותב, "את הקולות שאומרים שהדמוקרטיה כתובה לא בתורה ולא בחזון הנביאים. ואם אפשר לשמור עליה, מה טוב, אבל אם אי אפשר, לא נורא. ויש שמרחיקים לכת עד כדי שנאה והתנכלות לגוי באשר הוא גוי, ויש סיפורים מסמרי שיער ומגעילי נפש על נהג דרוזי שביקש מים בפתח של ישיבה וקיבל מכות כי הוא גוי." אחרי הגינוי של ההקצנה בציבור הדתי, שאופיינית ללא מעט כותבים רציניים מהמחנה הזה, פונה אליצור לביקורת עמוקה וחריפה בהרבה. "אם תהיה פגיעה חמורה בדמוקרטיה הישראלית," הוא מבהיר, "לא תהיה לנו מדינה. הדמוקרטיה היא מרכיב יסוד של מה שמחזיק יחד את היהודים היושבים בישראל ומעניק למדינה שלהם את רצון הקיום. מי שיפגע אנושות בדמוקרטיה יפרק את ישראל היהודית לשתי מדינות ואחר כך ישבור אותה לרסיסים. לא יכול להיות פה לא גר תושב ולא עבד כנעני ולא אזרח סוג ב', גם אם בתורה הם כתובים. אם נהיה מדינת אפרטהייד לא נהיה פה בכלל, ושום פלפול רבני לא יועיל."

אליצור מודע היטב שהמשך הכיבוש בשטחים יוביל בדיוק לתסריט האימים שהוא מתאר, ולפיכך הוא מחפש פתרונות. מדינה פלסטינית לא באה בחשבון מבחינתו, מהסיבות שמנינו לעיל. ישנו, כמובן, הפיתרון של השמאל הרדיקלי: מדינה דמוקרטית אחת מהים לנהר. גם הרעיון הזה בעייתי מבחינתו של אליצור, ציוני-דתי שמדינה יהודית היא עבורו גם אלפא וגם אומגה. לאור זאת, הפיתרון שהוא מציע הוא מעין הלחמה בין הפרוגרמות הפוליטיות של הימין והשמאל הרדיקלי. ראשית, נשתמש ברוב היהודי המוצק שיש לנו היום כדי לקבע את אופיה היהודי של המדינה בחוק יסוד. אז – נעניק אזרחות לפלסטינים, לכל הפלסטינים. אליצור מחשב ומוצא שיהיה לנו מיעוט ערבי של שלושים אחוז בערך, ועם זה, הוא סבור, נוכל להסתדר. עלינו להיות חזקים, כפי שדורו של בן גוריון היה חזק. זו, בסופו של דבר, התקווה היחידה של מדינת ישראל.

בדברים הללו יש קסם מסויים, והם מקוריים, בעיקר בהתחשב בשמרנות הקפואה מימין והדוגמטיות הצדקנית משמאל. אליצור צודק גם שאופי יהודי ואופי דמוקרטי אינם סותרים זה את זה בהכרח, לפחות בעולם האמיתי שמחוץ לדפי תיאוריה וביקורת. אבל כמו כל אידיאולוג, הוא מתעלם מבעיות חמורות מאד בדרך הפעולה שהוא מציע. במאמר קודם, סיפרתי בדיחה סובייטית ישנה שרלוונטית מאד לנושא. בשיא המלחמה הקרה, חשבו ראשי ה-CIA להחדיר מרגל אמריקאי לשורות הפיקוד של הקג"ב. חשבו ועשו. לקחו ילד וגידלו אותו על ברכי התרבות הרוסית. בגיל 18 כבר ידע לקרוא פושקין, לצטט מכתבי לנין, לרקוד ריקודים קוזאקיים ואף לשתות וודקה עד אובדן חושים. הוחדר הנער לברית המועצות באמצעות צוללת אמריקאית, התערה בחברה והתגייס לקג"ב. לאחר כך וכך שנים, זימן אותו המפקד לראיון. "תראה," הוא אמר לו, "אני אוהב אותך מאד וחושב שאתה צעיר מבטיח. בוודאי שאתה מתאים לעמדות הפיקוד העליונות בסוכנות שלנו. ישנה רק בעיה אחת: אני יודע שאתה מרגל של האימפריאליזם האמריקאי. "אבל איך, איך גילית?" שואל הצעיר, מזועזע כולו. "מה, אני לא יודע לצטט פושקין?" "יודע!" אמר המפקד. "לא יודע לדקלם לנין?" "יודע!" "לא יכול לשתות וודקה עד אובדן חושים?" "יכול, אפילו יותר טוב ממני." "אז איך?" חזר ושאל. "תשמע אחי," אמר לו המפקד, "בברית המועצות אין שחורים."

הבדיחה הזאת, פרודיה משעשעת על תוכנית מחוכמת המתעלמת מפרט אחד בסיסי שעלול להכשיל את כולה, רלוונטית מאד לתוכניתו של אליצור, רק שבמקרה שלו מדובר בכמה פרטים. במאמר ההוא כבר הצבעתי על כמה מהם, וכאן הייתי רוצה להתמקד דווקא במשהו אחר. מלבד האמונה, התמימה לדעתי, שבלם חוקתי יוכל לעצור תהליכים דמוקרטיים, ההתעלמות משאלת הפליטים, שהנציגים הפלסטינים בפרלמנט המשותף בוודאי ינסו להכניס, וכמה בעיות חמורות אחרות – אליצור מציע תרופה תמימה שעשויה להפוך את התוכנית כולה לסיוט שנזקו יהיה גדול מתועלתו. כדי להפוך את ההתחזקות הפלסטינית הבלתי נמנעת לאיטית יותר, באופן שיאפשר לבצר את האופי היהודי, הוא מציע לאזרח את הפלסטינים בהדרגה (לפי מאמר קודם – שלושים שנה). במקרה כזה, חבל לו על הזמן. כפי שנבהיר מיד, אין דבר שהופך לרפורמה להרסנית ומסוכנת יותר מאשלייה של הדרגתיות.

הסרט הזה הוא ישן מאד. פעמים רבות בהיסטוריה, משטרים הגיעו למסקנה כי יש צורך ברפורמה עמוקה, אולם כדאי לבצע אותה לאט לאט, מבלי לשבור את הכלים. הגיוני, לא? לפני המהפכה הגדולה, הגיע מלך צרפת למסקנה שיש לבצע רפורמות עמוקות אך הדרגתיות בממלכה, ולשם כך כינס את אסיפת המעמדות המפורסמת. האסיפה הזאת, כפי שיודע כל מי שלמד היסטוריה, הביאה בסופו של דבר לביטול המלוכה ולקיצור המלך בראש. הבריטים רצו להרגיל את הודו באיטיות לדמוקרטיה, תוך כדי שימור שלטונם במסגרת אוטונומית כלשהי. התוצאה? התחזקות ספירלית של התנועה הלאומית ההודית וקריסת השלטון הבריטי. רפורמטורים סינים בתחילת המאה העשרים ניסו לבצע תהליך איטי של מודרניזציה, תוך כדי שימור המסורת הקונפוציאנית. התהליך נכשל ברובו, אולם דווקא ההיבטים המוצלחים שלו, הקמת גדודי צבא מודרניים עם כוח אדם משכיל, הביאו על הקיסרות את סופה. אותם גדודים חדשים, הם ולא אחרים, עמדו מאחורי המהפכה הרפובליקאית ב-1911. גורבצ'וב ניסה לערוך רפורמות מקיפות אך הדרגתיות בברית המועצות, בלי לוותר על מסגרת הבסיס הקומוניסטית, ופתח בתהליך שהוביל לקריסה של אחת האימפריות החזקות בעולם (כתבתי על זה קצת כאן).

בכל המקרים הללו, הסיבות לקריסה היו דומות באופן מפתיע. החיסרון העיקרי של תהליך הדרגתי הוא שהאגף שלו חשוף באופן תמידי לפגיעה. האיטיות שלו, במיוחד באליטות פוליטיות המבוססות על קונצנזוס, מחייבת תהליך של משא ומתן תמידי ומייגע בקרב השליטים על הקצב. במהלך משא ומתן כזה, תמיד יהיו גורמים שמרניים שינסו להאט את התהליך עד אין קץ. דוגמא מובהקת היא דברים שאמר פעם וינסטון צ'רצ'יל בפגישה עם יהודים וערבים בארץ ישראל. מטרת המנדט הבריטי, הוא הבהיר, הוא להביא בסופו של דבר לעצמאותם של תושבי הארץ, אולם רק כאשר יהיו מוכנים. התהליך הזה, הבהיר צ'רצ'יל, יהיה איטי ביותר, והעצמאות לא תגיע אפילו בימי חייהם של נכדינו. כמובן שלאחר כך וכך שנים, יוכלו פוליטיקאים אחרים לדחות את הלו"ז פעם נוספת בטענה שהקליינטים עדיין "אינם מוכנים". בסין הקיסרית, נגסו גורמים שמרניים ברפורמות בביסים קטנים או גדולים. "זה בסדר שאתם רוצים לבנות צי חדש, אבל אולי נשקיע את הכסף קודם בשיקום ארמון הקיץ של הקיסר?" "נפלא שאתם מקימים אוניברסיטה בסגנון מערבי, אבל בבקשה, תדאגו שאחוז נכבד מהקורסים יהיו על הקלאסיקות הקונפוציאניות, ורק חלק קטן מהמורים יהיו אירופיים."  בישראל אנחנו צפויים לראות תהליך מאד דומה. גם אם הממשלה והכנסת יסכימו, עקרונית, על תהליך הדרגתי של מתן אזרחות לפלסטינים, תמיד יהיו מספיק מתנגדים, גם בדרגים בכירים, שיוכלו לתקוע מקלות בגלגלים ולהאט את התהליך עוד ועוד. "אזרחות זה בסדר," אנחנו נשמע, "אבל רק למי שלא תומך בטרור", "רק למי שמוכן להישבע אמונים לחוקי היסוד של המדינה היהודית", "קודם כל לתושבי שטח C, ואחר כך נראה". או: "מה, עכשיו לבצע את הפעימה החמישית של מתן אזרחות? בדיוק אחרי פיגוע הטרור בצומת גולני? ממש עכשיו, כשצריך להעביר תקציב? דווקא לפני החוק החדש לגיוס חרדים?"

ובעוד האליטה מנהלת בינה לבין עצמה משא ומתן על רוחב וגובה המדרגות, חוסר הסבלנות של הנתינים מתגבר. ההכרזה על תחילת התהליך ההדרגתי מעוררת תקוות עזות, שרוחבן המתמתח עד אינסוף של המדרגות משקיע בביצה של תסכול ומרמור. ומכיוון שהכל יודעים שהשלטון מוכן באופן עקרוני לתת אזרחות לכולם, אך עושה זאת באיטיות בלתי נסבלת, נוצרת מוטיביציה למאבק מחריף והולך. בזימבאבווה, למשל, ניסה השלטון הלבן להעניק אזרחות לשחורים בהדרגה. התהליך ההדרגתי לא הספיק להגיע לאחוזים בודדים, לפני שהתמוטט המבנה כולו לתוך זרועותיהם המסוקסות של רוברט מוגאבה וכנופיית הרוצחים שלו. הרפורמה בדרום אפריקה, לעומת זאת, נחלה הצלחה (מוגבלת וחלקית בלבד) דווקא מפני שהיתה מהירה כל כך: הצדדים הספיקו להגיע להסדר הגיוני בשעת רצון, במקום להידרדר במהירות הולכת וגוברת בגרם המדרגות הלולייני והאינסופי של ה"הדרגתיות".

כדי להיות הוגנים, דרך אגב, כדאי לציין שהשמאל הציוני נפל בזמנו בדיוק באותה המלכודת. אחת הסיבות שהסכם אוסלו הוביל להשלכות השליליות הידועות לכולנו היא ההדרגתיות שלו. בניסיון להימנע מדיון מוקדם על הבעיות הבוערות, הצדדים דחו אותן למועד מאוחר יותר ופתחו בתהליך ארוך, שחשף את האגף שלהם לפגיעתם הרעה של הקיצוניים בשני הצדדים. המשך בניית ההתנחלויות תסכלה את הפלסטינים וגרמה להם לחשוב כי רומו, בעוד פיגועי החמאס הובילו את המיינסטרים הישראלי להסיק, במילותיו דאז של טומי לפיד, ש"כנראה זה כבר לא יילך."ההבטחה הראשונית לסיום הכיבוש והתקוות שנכזבו עוררו תהליך של רדיקליזציה מהירה. הימין כמובן תרם תרומה מכריעה לאסון הרע הזה, אבל הוא התאפשר בשל הנחת ההדרגתיות ההרסנית שעמדה בבסיסו של ההסכם. אי אפשר להבין את האינתיפאדה השנייה, כמו גם את תנועת ה-BDS וההידרדרות במעמדה הבינלאומי של ישראל, בלי להתחשב בבעיה הזאת.

ברעיון של אליצור יש כשלים משמעותיים, אקוטיים כמעט, בכל צורה שבה ייצא לפועל. אבל אם כבר אין לנו ברירה ואנחנו בוחרים במסלול הזה, רצוי לעשות זאת בבת אחת. ההדרגתיות היא אשליה. לגרם המדרגות הלולייניות אין סוף נראה לעין, והניסיון ההיסטורי מלמד שהדרך היחידה להגיע לקרקעית היא התרסקות מהירה וכואבת.

ומה עם אלה שחושבים שכל הפתרונות מסוכנים, וכדאי לשמר את המצב הקיים, תוך כדי "ניהול הסכסוך" עד שיבוא המשיח או "עד שהפלסטינאים יהיו פינים"? באנשים האלה, שאותם אני מכנה "בּוּגיסטים", נעסוק בשבוע הבא.