הינשוּף

כלי התקשורת השונים, לרבות הינשוף, כתבו בשנה האחרונה הרבה מאד על דאע"ש. אבל מה עם אחיו הקטן והאלים, ארגון ג'בהת א-נוסרה בסוריה? למרות שמדובר במועמד הרציני ביותר לשלוט בשכנתנו הצפונית לאחר עידן אסד, אנחנו יודעים עליו מעט מאד. לאחרונה התראיין מנהיג הארגון, אבו מוחמד אל-ג'ולאני, לרשת אל-ג'זירה. בין תחזיות אופטימיות על המצב בחזית, לעג מר כלפי חיזבאללה ואיראן והאשמות נגד ארצות הברית, הדגיש ג'ולאני את ההבדלים המהותיים בינו ובין דאע"ש, הארגון שממנו צמח וכנגדו נלחם בשדה הקרב יותר מפעם אחת. מהם עקרונות הג'יהאדיזם המפויס של ג'ולאני, וכיצד הוא משפץ את שלושת העמודים של הג'יהאד העולמי מבלי לוותר עליהם? ינשוף צבאי-אסטרטגי מנתח ומסביר.

כלי התקשורת השונים, לרבות הבלוג הזה, כתבו בשנה האחרונה הרבה מאד על דאע"ש והאסטרטגיה שלו. ספרים רבים בנושא הזה, חלקם טובים מאד, מתווספים מדי חודש לארון הספרים הג'יהאדיסטי העשיר גם כך. עם זאת, הידע על ג'בהת א-נוסרה, שלוחת אל-קאדה העצמאית והנמרצת בסוריה, עשיר הרבה פחות. למרות שהארגון הזה והברית הצבאית שהוא ממלא בה תפקיד מרכזי, ג'ייש אל-פתח, כבשו שטחים נרחבים בסוריה לרבות הגבול עם ישראל, אנחנו יודעים מעט יחסית על מנהיגיו, האסטרטגיה והאידיאולוגיה שלו. לאור זאת, יש עניין מיוחד בראיון חדש, ארוך ומעמיק שקיימה רשת אל ג'זירה עם אבו מוחמד אל-ג'ולאני, מנהיגה המיסתורי של חזית נוסרה. בקול רך, ביישני לעיתים, פורש אחד משועי הג'יהאדיזם של ימינו את משנתו האידיאולוגית ואת פרשנותו למצב הצבאי והפוליטי בסוריה ובמזרח התיכון.

הראיון, יש לומר, בעייתי משהו. המראיין המצרי, אחמד מנצור, אוהד מאד את הארגונים האסלאמיים, ונראה שבמהלך השיחה עשה מאמץ להציג את ג'בהת א-נוסרה באור חיובי ככל האפשר ו"להרים להנחתה" למרואיין. אבו מוחמד אל-ג'ולאני, מצדו, ראה בראיון הזדמנות לפנות לקהל מסויים וספציפי (ועוד נדבר על כך בהמשך), ולכן יש להתייחס לדבריו בביקורתיות הראויה. ובכל זאת, הראיון מרתק, ומלמד אותנו הרבה על האופן שבו ג'בהת א-נוסרה מעוניינת להיתפס ברבים, ובמידה מסויימת גם על האופן שבו היא רואה את עצמה. במיוחד, מעניין האופן שבו אבו מוחמד אל-ג'ולאני מנסה למתוח קו חד בין ארגונו לבין דאע"ש, בלי לנטוש את עקרונות הג'יהאדיזם. חרף נאמנותו המוצהרת לאל-קאעדה, הוא מתווה אסטרטגיה ייחודית של ג'יהאדיזם סלפי, שונה הן מזה של ארגון האם ובמיוחד מזה של המדינה האסלאמית. לפיכך, הראיון הוא הזדמנות מצויינת להבין ארגון צבאי חזק ויעיל, מועמד רציני מאד לשלוט בסוריה לאחר נפילת אסד, אבל גם את הגוונים והעקרונות האידיאולוגיים המאפיינים את ארגוני הג'יהאד בימינו.

הראיון, חשוב לומר, פונה בעיקר לקהל אסלאמי, אם לא ג'יהאדיסטי ממש. אבו מוחמד אל ג'ולאני אינו מעוניין למצוא חן בעיני ארצות הברית והמערב, אחרת היה מתכחש לאל קאעדה ולא מתפאר בקשרים עמה, כפי שהוא עושה בראיון. ובכל זאת, הוא כן מעוניין להבהיר למערב את כוונותיו ואת גבולות הגזרה של המאבק הג'יהאדיסטי כפי שהוא תופס אותו. מעל הכל, בעזרתה האדיבה של רשת אל-ג'זירה, ג'ולאני יוצר ווריאציות משלו לשלושת העקרונות העיקריים של הג'יהאד העולמי, המקובלים הן על אל קאעדה והן על דאע"ש  – סלפיזם, תכפיריות ומלחמת קודש. בקצרה, ג'ולאני מציע גירסה מרוככת, פשרנית ורגועה יותר לכל שלושת העקרונות, אולם מבלי לוותר עליהם – אפילו כמלוא הנימה.

סלפיזם ותכפיריות

הסלפיה, אידיאולוגיה דתית ותיקה שלבשה צורה חדשה בסוף המאה העשרים, עלתה לזירת הטרור הבינלאומי אך ורק בעשורים האחרונים. העיקרון הסלפי הבסיסי הוא דחיית המודרנה והאידיאולוגיות המיובאות מהמערב, תוך דרישה לשוב לתור הזהב הקדום של ימי הנביא מוחמד ותלמידיו הקרובים. הסלפים חלוקים על הזרם המרכזי של האסלאם הפוליטי, היינו – תנועת האחים המוסלמים וגרורותיה – בחוסר נכונות להתפשר עם המדינה המודרנית ובחוסר סבלנות מובהק לצעדים הדרגתיים. במקום לאמץ את מנגנוני המדינה ולאסלם אותם, הסלפיה דורשת לנתץ את הסדר הקיים ולבנות במקומו את החברה האסלאמית הקדומה של ימי הנביא. כאשר המדינה האסלאמית בעיראק, אחד הגלגולים הקודמים של דאע"ש, אסרה על תושבי מחוז אנבאר לאכול גלידה כי המאכל לא היה קיים במאה השישית לספירה, היא יישמה באופן קיצוני וביזארי משהו את העיקרון הזה.

עד סוף המאה העשרים העדיפו רוב הסלפים להתרחק מהפוליטיקה, שנתפסה בעיניהם כמקור של זיהום. אולם בעשורים האחרונים, ארגונים סלפיים פנו יותר ויותר לדרך הטרור, מתוך כוונה לנתץ את החברות הקיימות ולבנות אותן מחדש. אל-קאעדה, דאע"ש, ג'בהת א-נוסרה, כל אלו ארגונים סלפיים (אם כי רוב הסלפים אינם שייכים לארגונים הללו או תומכים בהם בהכרח).

הארגונים הסלפיים המשתייכים לג'יהאד העולמי (אל-סלפייה אל-ג'יהאדייה), מעוניינים לבנות את החברה מחדש לפי פירוש מילולי של חוקי השריעה. בחברה הסלפית אין מקום אמיתי לכופרים, מלבד אולי נוצרים שמוכנים לשלם מיסים כבדים במיוחד – וגם להם אסור לקיים את דתם בפומבי. מיעוטים שצמחו מהאסלאם (עלוואים) או כאלו שנתפסים כעובדי אלילים (יאזידים) זוכים ליחס אכזרי במיוחד, ואין להם אלא להתאסלם או למות. היחס הסלפי למיעוטים דתיים הגיע לשיאו המזוויע בטבח היאזידים בעיראק בידי דאע"ש, ובחורבן המוחלט שהמיטו לוחמי המדינה האסלאמית על הקהילות הנוצריות העתיקות בסהר הפורה. גם לוחמי ג'בהת א-נוסרה לא טמנו את ידם בצלחת, והיו מעורבים ברדיפות קשות כנגד קהילות נוצריות בסוריה.

עיקרון התכפיריות, עיקר אמונה אידיאולוגי משותף לכל ארגוני הג'יהאד העולמי, גורס כי מוסלמים שאינם מקבלים את הפרשנות המילולית, הקיצונית של הדת אינם חוטאים סתם אלא כופרים הראויים לעונש החמור ביותר. העיקרון הזה, שנתפס כאיום על חברות המיינסטרים המוסלמיות, הוא שמזכה את דאע"ש ודומיו בקיטונות של רותחין וביקורת בכל רחבי העולם הערבי. הוא גם שסיפק הצדקות אידיאולוגיות לחלק גדול ממעשי הזוועה של המדינה האסלאמית, כמו למשל שריפת הטייס הירדני וטבח שבויי המלחמה הסוריים. ברגע שרוב המוסלמים מוגדרים ככופרים, מותר לטבוח בהם, והאכזריות הופכת להיות חסרת גבולות.

בראיון עמו, מדגיש אבו מוחמד אל-ג'ולאני את המפריד בין דאע"ש וג'בהת א-נוסרה על ידי ניסוח מחודש, מרוכך יותר, של עקרונות הסלפיה והתכפיריות. הוא בשום פנים ואופן לא מוותר עליהם, אך מוכן לדחות את יישומם משיקולים כאלה ואחרים, ובעיקר – להכפיפם לשלטון חוק בירוקרטי ולהפריד בינם לבין אכזריות סתמית. השנאה לדאע"ש בחוגים נרחבים, גם אסלאמיים, נובעים כאמור מהתכפיריות הקיצונית שלה, שיוצרת תחושה כי היא נלחמת בכל מי שאינו היא. מנהיג דאע"ש הכריז על עצמו כח'ליף, ולכן כל מי שלא מכיר בשלטונו הוא כופר ובן מוות בהגדרה. אבו מוחמד אל-ג'ולאני, לעומת זאת, לא הכריז על עצמו כח'ליף – ולכן פתוח לפשרות ולשיתוף פעולה עם כוחות אחרים, אסלאמיסטיים ואפילו כאלו שאינם אסלאמיסטיים. ג'בהת א-נוסרה, הוא מדגיש בראיון, אינה נלחמת בכל העולם, אלא רק במשטר ובמי שתוקף אותה. שבויים מצבא אסד יזכו ליחס טוב, אם רק יניחו את נשקם. נוצרים ומיעוטים אחרים ייזכו להגנה אם יקבלו את שלטון ג'בהת א-נוסרה ובעלות בריתה.

חרף כך, ג'ולאני אינו מוותר על עקרונותיו הבסיסיים. בדבר אחד – הוא מדגיש – לא תהיה כל פשרה: השריעה תיושם במדינה החדשה ככתבה וכלשונה. ראשית כל, עלאווים אינם נכללים בכתב הסובלנות שהוא מציע. תחת משטר אסד, הוא מדגיש, העלאווים טבחו במוסלמים הסונים, וכדי לזכות במחילה עליהם לא רק למשוך את ידיהם מהמשטר, אלא גם "להכיר בטעויותיהם הדתיות", היינו – להפוך לסונים. הנוצרים ייזכו לפטור ממס הג'יזייה, עד שתוקם ממשלה אסלאמית מסודרת. כלומר, גביית המיסים המפלה של ג'בהת א-נוסרה תהיה במסגרת מנגנון מדינתי מסודר, ולא שוד רצחני כמו אצל דאע"ש.

חשוב יותר: אבו מוחמד אל-ג'ולאני חורג מעיקרון התכפיריות הקיצוני שאפיין ארגונים סלאפיסטיים וג'יהאדיסטיים בעבר. הוא אומר בתוקף, מספר פעמים, כי הכרזה על ציבורים מוסלמיים שלמים ככופרים היא טעות שאין לו חלק בה. מותר להכריז ככופר אך ורק על אדם ספציפי, לאחר חקירה ומשפט ובמסגרת שלטון החוק. כלומר, ג'ולאני מכיר בעיקרון התכפיריות, אבל רוצה להגבילו למישור האינדיבידואלי ולהכפיף אותו למנגנונים של מדינה מסודרת. הטיעון הזה נועד, ללא ספק, להפיג את החששות של גורמים אסלאמיים אחרים, בסוריה ומעבר לה, ואולי להשיג סיוע (גלוי, לפחות) מקטאר וטורקיה. אולם ספק אם הדבר יסתייע כל עוד ג'ולאני לא יתנתק פומבית מאל-קאעדה, צעד שהוא לא מוכן לעשות משיקולים עקרוניים ומעשיים כאחד.

מג'יהאד עולמי לג'יהאד מקומי

מדובר כמעט במובן מאליו, אולם ארגוני הג'יהאד העולמי כולם מתאפיינים בדגש חזק, אובססיבי כמעט, על עיקרון מלחמת הקודש באסלאם, בלי כל ניסיון לרכך או לעדן אותו. במסמך היסוד של אל קאעדה, הכרזת המלחמה על היהודים והצלבנים, נכתב כי חובה על כל המאמינים להרוג יהודים ונוצרים באשר הם שם, הן אזרחים והן אנשי צבא. ההיתר להרוג אזרחים מבוסס דווקא על פרשנותה של אל קאעדה לרעיון הדמוקרטי. משום שאזרחי המערב בוחרים בממשלות שלהם, יש להם אחריות מוחלטת על המלחמה שאותן ממשלות מנהלות כנגד האסלאם. אולם הג'יהאד של אל קאעדה, בסופו של דבר, הוא לא רק הגנתי אלא התקפי, והמטרה שלו היא לגרש את צבאות המערב מהמזרח התיכון כצעד ראשון להקמת חליפות שתאחד את כל המוסלמים, ובסופו של דבר תכבוש את כל השטחים שהיו פעם בידיהם, לרבות ספרד אם לא יותר מכך. בעניין זה, המחלוקת בין אל קאעדה לדאע"ש היא טקטית יותר מאשר אסטרטגית. שני הארגונים דוגלים בפיגועי טרור נגד אזרחים מערביים, אולם מבחינת אל קאעדה המלחמה במערב היתה תמיד עדיפות ראשונה, בעוד דאע"ש העדיף לבסס שלטון מדיני בשטחים ערביים מובהקים בעיראק ובסוריה.

בויכוח הזה, בוחר אבו מוחמד אל-ג'ולאני קו אסטרטגי ייחודי משלו. האסטרטגיה הזאת מתחילה, כפי שהבהיר הפרשן ארן לונד, אפילו בבגדים שבחר ללבוש בראיון. אל-קאעדה, כידוע, נוצרה והתגבשה באפגניסטן ובפקיסטן, והלבוש האופייני לארצות הללו הפך ל"מדים" המקובלים על מפקדי הארגון. אולם במקום השלוואר האפגני, בוחר ג'ולאני ללבוש בגדים סוריים, ובכך להדגיש את זהותו הסורית, הערבית והמקומית. היה אפשר לטעון שמדובר בקוריוז, אלמלא ג'ולאני היה מדגיש את אותו הקו בראיון. ג'יהאד היא מבחינתו חובה עליונה ושליחות חיים, אולם אך ורק בסוריה ובתוך גבולותיה. אין לו שאיפות בינלאומיות, הוא אינו מתעניין בזירה הבינלאומית ובשום דבר שקורה מחוץ לגבולות סוריה הקטנה, אפילו לא בלבנון. לא לחינם ישראל ופלסטין לא הוזכרו בראיון כלל. הוא אמנם מאיים במרומז בפיגועים ("כל האופציות פתוחות"), אבל רק כצעד הגנתי היה והמערב ימשיך להפציץ אותו.

בראיון, משתמש ג'ולאני בנאמנות לאל-קאעדה כמרכז מעורפל, טקטיקה שדנו עליה רבות כאן בינשוף. כקצין מבצעים לשעבר של דאע"ש בעיראק שהתנתק מארגון האם ובנה אימפריה צבאית משלו, ג'ולאני משתמש בסמכות הרחוקה של איימן אל-זוואהירי, מנהיג אל קאעדה, כדי להעניק לגיטימציה לקו העצמאי שלו. באופן אירוני, דווקא הצהרת הנאמנות לאל קאעדה נותנת לג'ולאני יכולת לעשות מה שהוא רוצה. מצד אחד, היא הופכת אותו לחלק מארגון עולמי, מעניקה לו לגיטימציה להתנתק מדאע"ש ומבדילה בינו לבין שאר אילי המלחמה ומנהיגי הכנופיות החמושות בסוריה. מאידך, זווהאירי הזקן, החלש והמרוחק לא יכול לשלוט בו באופן אפקטיבי, ובוודאי לא ירצה לריב עם מנהיג השלוחה החזקה והמוצלחת ביותר שלו.

לאור זאת, משתמש ג'ולאני בסמכותו של זווהאירי כחותמת גומי. מנהיג אל-קאעדה, הוא אומר בראיון, פקד על ג'בהת א-נוסרה להפיל את משטרו של בשאר אל-אסד, ולסלק מסוריה את הנשיא השנוא ובעלי בריתו מאיראן ומחיזבאללה. הפקודה הזאת תוחמת את פעילות החזית בגבולות גיזרה נוקשים, מנדט צר שגם לאל קאעדה עצמה יהיה אסור להרחיב בעתיד. בסוריה, מבהיר ג'ולאני, אין ג'יהאדיסטים שמתכננים פיגועים נגד המערב, בניגוד לטענותיה של ארצות הברית. יתר על כן, אפילו אם אל-קאעדה תריץ בעתיד פיגועים בינלאומיים כאלה, הוא לא ייטול בהם חלק. בכך, מנסה ג'ולאני להחזיק את המקל בשתי קצותיו: גם לשמור על נאמנות לאל-קאעדה, וגם להתנער מהמורשת הטרוריסטית והגלובלית של ארגון האם. במקום ג'יהאד עולמי, מציע ג'ולאני ג'יהאד מקומי.

עד כמה מבטאים השינויים בפרשנות של עקרונות הסלפיה, התכפיריות והג'יהאד הגלובלי תמורה אמיתית באסטרטגיה, ועד כמה הם מהלך יחצנ"י, קשה עדיין לדעת. בכל מקרה, רצוי לשים לב לאבו מוחמד אל-ג'ולאני ולג'בהת אל-נוסרה. כוח חדש קם מצפון לישראל, והוא איתנו, ככל הנראה, כדי להישאר.

מה הקשר בין הסרט של וולט דיסני על רפונזל, הויכוחים על יחסי שחורים-לבנים ואפלייה גזעית בארצות הברית? ינשוף פוליטי-מדיני על טיבה של תנועה מעגלית, שימוש מטעה בנתונים והניסיון למשטר את הנשימה. כיצד הפך המדרון החלקלק למצוק תלול של השתקה וסתימת פיות, ומי למעשה מרוויח מכל הסיפור?

ב"פלונטר", סרט של וולט דיסני המבוסס על סיפורה הנודע של רפונזל, קובלת הגיבורה על השיעמום שהיא חווה ב"כלוב הזהב" שלה. לאחר תיאור מוזיקלי של עיסוקיה היומיים, אומרת רפונזל (שכידוע שיערה ארוך במיוחד) כי כל ערב היא "מברישה את השיער תוך הסתובבות במעגלים". למרבה העניין, המירוק העצמי המעגלי והאינסופי אינו מאפיין רק את רפונזל, אלא גם אינטלקטואלים, חוקרים ואקטיביסטים לא מעטים. ואכן – הסצינה בו רפונזל מסתובבת במעגלים אינסופיים ומסרקת את השיער היא מטפורה הולמת לשורה ארוכה של טיעונים על גזענות, גזע, אפלייה ויחסי שחורים-לבנים בארצות הברית ומעבר לה.

לפני זמן מה, יצא לי לדבר עם סטודנט ישראלי למשפטים על אי אלו נושאים חברתיים ופוליטיים. במהלך השיחה, אמר לי, לתדהמתי, שהרווארד היא "מוסד לבן, גברי וגזעני", אפילו "גזעני באופן קיצוני". אבל בהרווארד יש סטודנטים מכל צבעי הקשת וכל הגוונים התרבותיים, האתניים והדתיים, וקבוצות מוחלשות מקבלות העדפה מתקנת (במסגרת מדיניות הגיוון של הקמפוס). למעשה, האפלייה המתקנת כל כך אינטנסיבית, עד שקבוצות שמצליחות מעל ומעבר באופן טבעי (ע"ע אסייאתים ואסייאתים-אמריקאים) נפגעות ממנה. רק לאחרונה, עתרו סטודנטים אסייאתים לבית המשפט נגד מדיניות הגיוון האתני של הרווארד ואוניברסיטאות עילית אמריקאיות אחרות.

אבל, אמר לי אותו הסטודנט, בהרווארד יש רק "פרופסור היספאני אחד עם קביעות". העובדה הזאת, לאחרונה, הפכה למעין קריאת דגל של אלו ה"נאבקים בגזענות" בקמפוס. משום שיש בסגל לא מעט חוקרים שחורים עם קביעות, רובם מהמובילים בתחומם, כמו גם חוקרים הודים ואסייאתים, יש למצוא בדחיפות קבוצה מקופחת אחרת. חוץ מזה, כל יתר הטיעונים על "גזענות בקמפוס" שייכים לתחום הפסיכולוגיה. לאחרונה, קבוצה של אקטיביסטים פרסמה מודעות ברחבי הקמפוס עם שורה של טרוניות, טענות ומענות. מדוע יש "רק קורס אחד בסילבוס על תולדות האסייאתים בארצות הברית"? מדוע עדיין רואים כל כך הרבה לבנים מסביב? ובכלל, מה, "האם אני צריך להסביר למישהו מדוע אני נפגע"?

למשפט האחרון עוד נחזור, אבל כבר כעת ראוי להצביע על נקודה מרכזית בטיעונים הרדיקליים על אפליה בקמפוס, סימפטום שמאפיין את השיח על אפליה גזעית בארצות הברית כולה: הם לקויים ומעגליים באופיים. בביטוי "מעגלי" אני מתכוון לפרוגרמה פוליטית שבנויה באופן כזה שמונע הגשמה ויישום, באופן שמנציח את הטרוניות והקובלנות והופך אותן למצב קבוע. בכך אינני טוען בשום אופן שאין אפליה גזעית בארצות הברית: היא בוודאי קיימת, ובמקרים מסויימים יש הוכחות בלתי מעורערות לקיומה. אולם שימו לב לטיעון הרחב יותר. דורות על דורות של משפטנים, מלומדים ופעילים רדיקליים מצטטים נתונים סטטיסטיים המוכיחים, כביכול, כי המערכת האמריקאית כולה מנציחה אפליה גזעית. למשל: מספר השחורים בבתי הכלא גדול מעבר לשיעורם באוכלוסיה, אולם מספרם בקרב המומחים למשפט חוקתי קטן יותר משיעורים באוכלוסיה. מכאן שהם ניצבים בפני אפליה מכוונת.

טיעון לקוי

אולם דא עקא, שמשפחת הטיעונים הזאת (שניתן למצוא אותה דרך אגב גם בדיונים על יחסי אשכנזים-מזרחיים בישראל) מתבססת על הנחת יסוד מסויימת, הגורסת כי ללא אפלייה יזכו הקבוצות האתניות השונות לייצוג פרורופרציונלי במגזרי החברה השונים. אלא שדונלד הורוביץ, חוקר מאוניברסיטת דיוק בארצות הברית, הוכיח במחקר מקיף כי מדובר במגדלים פורחים באוויר. כפי שכתב תומס סוול במאמר קלאסי בסוף שנות השמונים, בשום חברה אנושית שהיא אין ולא היה מעולם "ייצוג פרופורציונלי" כזה לקבוצות שונות. ללא ספק, אפלייה הינה חלק מהסיפור במקרים רבים, אולם לעולם היא אינה מהווה את הסיפור כולו. לקבוצות שונות, למשל, יש קודים תרבותיים שונים – אמת בסיסית שנוטים להתעלם ממנה לעיתים קרובות משיקולי פוליטיקלי-קורקט. קודים תרבותיים עשויים, למשל, להכתיב העדפות שונות בבחירת מקצוע. בארצות הברית של סוף המאה התשע עשרה העדיפו מהגרים יהודים רבים לעסוק בחייטות זעירה, איטלקים נטו לפתוח מסעדות משפחתיות ואילו אירים העדיפו את המשטרה והפקידות. כל מסלול כזה, עם הקשיים והיתרונות הגלומים בו, יוביל בסופו של דבר לייצוג שונה לחלוטין של קבוצת המהגרים בשדרות החברה. כמובן, ברגע שהדורות הראשונים של קבוצה אתנית העדיפו מקצוע או עיסוק מסויים, ייבנו בהדרגה רשתות של קשרים חברתיים ומקצועיים שימשכו גם את הדורות הבאים לעיסוקים דומים. אם יש לי כבר שלושה דודים במשטרה, יהיה לי קל להתקבל לשם יותר מאשר (למשל) למחלקה למשפט חוקתי באוניברסיטה.

מעבר לכך, קודים תרבותיים עשוייים להשפיע גם על הצלחה בדרכים אחרות. תרבויות או תת-תרבויות מסויימות עשויות, למשל, לתגמל לימודים והשכלה יותר מאשר תרבויות אחרות. אי אפשר להפריד, למשל, בין ההצלחה המסחררת של האסייאתים, ההודים והיהודים (קבוצות שסבלו מעוינות ואפלייה משמעותיות בתחילת דרכן בארה"ב) לבין הדגש על לימודים והשכלה בתרבויות הללו. לעומת זאת, בקבוצות חברתיות שבהן השכלה אינה נחשבת לדבר חשוב, סביר שיהיו פחות אנשים שיתקדמו למעלה בסולם החברתי, ואלו שינסו לעשות זאת יתקלו במכשולים משמעותיים בסביבה החברתית הקרובה שלהם.

הכתבה הנ"ל בניו יורק טיימס, למשל, מספרת על שלוש נערות מרקע סוציו-אקונומי נמוך (שתיים מהן היספאניות) שניסיונן להשיג תארים אקדמיים הוכשל בידי גורמים שקשורים לעולם ממנו באו: שותפים רומנטיים וקרובי משפחה שלא העריכו את הלימודים, וראו בהם פרה חולבת או סתם "אנוכיות" ו"התנשאות", או חוסר היכרות עמוקה עם דרך ההתנהלות של חיי האוניברסיטה, חיסרון מובהק של אנשים המגיעים מקבוצות שלימודים אינם חלק טבעי מחייהן. כאן בוודאי שלא מדובר על אפלייה. ה"ממסד", שכביכול אשם ב"גזענות מובנית", הרי סיפק להן הזדמנויות אינספור, בין אם מדובר במלגות, ייעוץ אקדמי או אפלייה מתקנת. אין מנוס מאמירת האמת הקשה: אנגליקה, ביאנקה ומליסה נגררו אחורה בשל כשלים יסודיים בתרבות שהגיעו ממנה. יתכן ומדובר בתת תרבות מקומית, ובוודאי שאין כאן שום דבר דטרמיניסטי. ניתן להתגבר על קשיים שנובעים מסביבה מדכאת, אולם ללא ספק תרבות רקע כזאת היא משקולת על הרגליים. מכאן שהצלחה או חוסר הצלחה אינם נובעים בהכרח מגזענות של הממסד, אלא גם ואולי בעיקר ממאפיינים תרבותיים של הקבוצה עצמה.

המעגליות של הטיעון

בעיה נוספת עם הטרוניות הרדיקליות על אפליה גזעית בארצות הברית היא המעגליות הבסיסית שלהן. אותו הסטודנט שהזכרתי בתחילת הפוסט, למשל, טען גם ש"הרווארד היא מוסד גברי ושוביניסטי". ולפני שהספקתי להגיב, הוא הוסיף: "זה שהנשיאה היא אישה לא אומר שום דבר." כמובן, גם העובדה שהדיקאנית החזקה ביותר באוניברסיטה היא אישה, ושיש יותר נשים מגברים במחזור הסטודנטים החדש שהגיע, ושנשים נמצאות בסגל האקדמי בשיעורים גבוהים – לא משנה דבר. שימו לב גם להסברים שאותם אנשים בדיוק מספקים לאירועים האחרונים שהתרחשו בבולטימור. שחור נהרג שלא בצדק בידי המשטרה, בשילוב של אכזריות ורשלנות פושעת. התשובה, כרגיל, היא שהאשמה נעוצה בממסד הגזעני. אמנם כבר במבט ראשון רואים שחלק גדול מהשוטרים הנאשמים הם שחורים – אבל את זה קל להסביר בכך ש"עליהם לאמץ את הנורמות הנהוגות במשטרה לבנה". דא עקא ששחורים מיוצגים גם בדרגות העליונות, ולא רק בדרגות השטח. בבולטימור ראשת העיר שחורה ומפקד המשטרה שחור. בתגובה, יאמרו הטוענים הרדיקלים כי "גם שחורים יכולים להיות גזעניים כלפי שחורים", ידגישו כי מנהיגי העיר הם "שחורים חסרי מודעות" או ישתמשו בשלל ביטויים מאולצים כמו "גזענות עיוורת צבעים", "גזענות עצמית", "גזענות ללא גזענים" וכיוצא בזה. הנחת היסוד היא שגזענות קיימת. כדי לבסס את הטיעון הזה, שנע כאמור במעגלים, נעשה שימוש בפלפולים פסיכולוגיים וסוציולוגיים סבוכים. רק אפשרות אחת מעולם לא נשקלת: אולי דווקא אין כאן גזענות כלל, והאירועים בבולטימור נובעים מסיבות אחרות לגמרי?

מירוק מעגלי

לסיום, אי אפשר לצאת פטור בלי לכתוב מספר מילים על אינטרסים מעמדיים. חוקרים ואקטיביסטים רדיקלים, כידוע, מעלים את ה"אינטרס המעמדי" על ראש שמחתם. כולם פועלים, במודע או שלא במודע, מ"אינטרס מעמדי" כלשהו, והמציאות מוכתבת בידי שורה של גורמים מבניים הנובעים מהאינטרסים המעמדיים המושרשים הללו. התיאוריה הביקורתית של המשפט (Critical Legal Studies), רואה למשל בחוק ובמערכת המשפט ביטוי לאינטרסים מעמדיים כאלו. לפיכך, עצם המבנה של המערכת גזעני ונועד לשמר את ההיררכיה הגזעית והמעמדית הקיימת. אבל אם נמשיך את קו הטיעון הלאה, מהו ה"אינטרס" של הרדיקלים עצמם לתחזק תיאוריות מאולצות ומעגליות כמו אלו שתוארו לעיל?

התשובה טמונה באינרציה בירוקרטית. ארגונים מכל סוג, ותנועות אקטיביסטיות אינן יוצאות מכלל זה, מעוניינים לעיתים קרובות בשימור הבעיה כנגדה הם כביכול נלחמים, שהרי עצם המאבק מספק להם עבודה, סמכויות, כיבודים וכספים. כשהתנועה לזכויות האזרח בשנות השישים, למשל, נאבקה כנגד חוקים שהפלו שחורים בכל תחומי החיים בארצות הברית, המטרה שלהם היתה תחומה ומדידה. המאבק היה אמור להסתיים ברגע שהחוקים בוטלו. אולם מרגע שהמאבק עבר לתחומים מעורפלים יותר, או שהציב לעצמו מטרות בלתי אפשריות כמו פיזור שווה של מיעוטים בכל שדירות החברה, ובמיוחד מרגע שהוכרז כי אפילו מינוי של מנהיגים אפרו-אמריקאים לתפקידים הבכירים ביותר אינו מהווה פתרון לבעיה – הרי שמדובר במאבק אינסופי. ואם המאבק אינסופי, הרי שיש צורך אינסופי באקטיביסטים, פעילים, מומחים ויועצים שינהלו אותו, אנשים שמגיעים (ראו זה פלא) מהחוגים האקדמיים ה"ביקורתיים" עצמם.

אם היה מדובר רק בהעסקת מומחים, אז מילא. אולם הבעיה היא שבשם המאבק בגזענות, החוגים ה"ביקורתיים" דורשים עוד ועוד סמכויות שיטור, שיפוט וענישה, בעיקר בקמפוסים. התרגלנו כבר שאינקוויזיצית הפוליטיקלי-קורקט ממשטרת וממשמעת דיבור, תוך איום בלינצ'ים ציבוריים, בחרמות ובפיטורים של אנשים מעבודתם. התרגלנו כבר, כפי שכותב ניק כהן, למדרון החלקלק של פגיעה בחופש הדיבור, ולא שמנו לב שהפך כבר מזמן למצוק תלול של השתקה וסתימת פיות. בשנות השמונים, עלתה התביעה לאסור על "דיבור פוגעני" כי "יש מילים שפוצעות". היום, בשנות האלפיים, אין כבר צורך להוכיח פגיעה. מספיק להראות שהדיבור גורם "חוסר נוחות" למישהו. זוכרים את המודעה בהרווארד שהזכרתי בתחילת המאמר? עכשיו כבר יש סטודנטים ואקטיביסטים שטוענים שאפילו לא צריך להוכיח או להסביר פגיעה. מספיק שמישהו חש "חוסר נוחות", וכבר מכונת ההשתקה נכנסת לפעולה.

ההברשה האינסופית של השיער, תוך כדי תנועה במעגלים, חדלה כבר מזמן מלתפקד כמאבק קונקרטי, והפכה בבסיסה לדרך מתוחכמת של קבוצת מומחים לתבוע לעצמה עוד ועוד כוח בדרכים לא דמוקרטיות. בשלב הנוכחי, יש שלא מסתפקים אפילו במישטור של דיבור פומבי, או התבטאויות ברשתות החברתיות. לפני כשבועיים, שמעתי הרצאה של חוקרת צעירה במחלקה לפילוסופיה בהרווארד, שכותבת דוקטורט על Micro-aggressions, וספציפית – על "מבטים לבנים" שמעליבים שחורים במעליות. כדי להתגבר על הבעיה, מציעה אותה החוקרת ללמוד תרגילי נשימה שיאפשרו לשרירי הפנים שלנו לתפקד כמצופה כאשר אנחנו נתקלים באדם שחור. אולי, לאחר שסיימנו למשטר את הדיבור, עברנו לשלב הבא – מישטור ומשמוע של הנשימה? ומה יהיה השלב הבא – שליטה במחשבות?

וכך, מתוך תנועה סיבובית של הברשת השיער הקולקטיבי, נושרת הקליפה הליברלית ומגלה תחתיה את פניה האמיתיות, הפנים של העריצות הטוטליטרית.

אם אי פעם היתה הצדקה למונח "חייל צ'יקמוק", הרי שתומס קוצ'אל, שהתגייס לצבא ארצות הברית בסתיו 1966, הוא האיש. סיפורו המוזר, קומדיה מרהיבה של טעויות צבאיות מגושמות ומגוחכות, עשויה להעלות מספר תהיות גם אצל קוראים ישראליים. כמה כספים אנחנו מבזבזים על ה"קוצ'אלים" שלנו, ועל מערכת גיוס החובה שמעלה אותם על מדי זית? ינשוף צבאי-אסטרטגי על בולענים בירוקרטיים, בזבוז צבאי וחייל משונה אחד.

אם אי פעם היתה הצדקה למונח "חייל צ'יקמוק", הרי שתומס קוצ'אל, שהתגייס לצבא ארצות הברית בסתיו 1966, נופל אליה בדיוק של טיל מונחה לייזר. הצעיר האמריקאי הנ"ל, פקיד בנק במקצועו, לא היה בדיוק הטיפוס שצבאות מחפשים. למעשה, הוא ניסה לעשות הכל כדי להימנע מגיוס לחזית במלחמת וייטנאם, אבל בניגוד למשתמטים אידיאולוגיים יותר, לא חיפש דרכים לריב עם המערכת אלא לעבוד מסביבה. המקרה המוזר שלו עשוי ללמד אותנו לקח חשוב על הבעייתיות של גיוס החובה, לא רק בארצות הברית אלא גם בישראל.

קוצ'אל התגייס לצבא, כאמור, באוקטובר 1966, ויועד לפלוגת לוגיסטיקה, שהיתה אחראית לסידורי הסקה בחזית. לאחר טירונות מזורזת וחופשה קצרה בביתו, הוא התבקש להתייצב במחנה הקליטה פורט מיד במרילנד, ובאופן ספציפי בחדרו של סמל המיון. לסמל הוא הגיע באיחור, וכשננזף טען להגנתו כי איחר לקום מהמיטה. מכאן, התחילה קומדיה נהדרת של טעויות. סמל המיון, ככל הנראה, שכח לתת לקוצ'אל את הטופס המתאים, שהיה אמור להבהיר לו היכן עליו ללכת. הוא לא טרח לברר. בכל מקרה, החייל האמיץ לא התייצב למתחם היחידה אליה התבקש להגיע באותו הבסיס. מפקד יחידת ההסקה, שקיבל הודעה שקוצ'אל אמור להגיע אליו, שלח צוות חיפוש שליקט כמה "מאחרים בנשף" אחרים, אבל עקבותיו של קוצ'אל לא נודעו. בהתחלה הוא עבר למגורים של נבחרת הכדורגל, ולאחר שסולק משם בידי האחראי, השתלט על חדר בבניין מגורים נטוש ואכל בקביעות ב"חדר האוכל הכללי" (שכדי להיכנס אליו לא נדרשה תעודה). לאחר מכן עבר לחדר בבניין אחר ("כי חש בדידות"), ואפילו הלך בקביעות לקבל את משכורתו הצבאית במשרד השלם. איש במשרד השלם לא טרח לוודא מי החייל שאוכל על חשבון המדינה בלי למלא תפקיד כלשהו. לפעמים, הלך לגוב האריות – המשרד של סמל המיון – כדי לקבל טופס תור לרופא הצבאי. אף אחד לא עצר אותו שם.

רק כעבור חודשיים, בדצמבר, הוכרז קוצ'אל כ"נפקד", בעודו שוהה מתחת לאף של המשטרה הצבאית בבסיס עצמו. ובכל זאת, הפז"מ דופק, ורשויות צבא אחרות החליטו באותו הזמן ממש לקדם אותו מטוראי לטר"ש, פרס על שירותו המסור והנאמן. האפסנאות גם טרחה לנפק לו בגדים חמים לחורף. בינואר הוא סוף סוף הוכרז כ"עריק", אבל גם ההכרזה הזאת לא לוותה בשום פעולה ממשית. רק חודש לאחר מכן, בפברואר, החליטה המפקדה לספק רשימה של עריקים לכל חדרי האוכל ומשרדי השירות, וקוצ'אל נעצר בתור לתשלום משכורת צבאית. הוא התבקש לדווח לסמל המחלקה, שהפנה אותו למשרד מפקד החטיבה. קוצ'אל הלך למשרד, וכאשר ראה ש"התור ארוך מדי" פשוט עזב בלי להודיע ונעלם מהרדאר.

בינתיים, הקונגרס האמריקאי נכנס לסיפור. חבר הקונגרס של קוצ'אל, כמסתבר, קיבל תלונה מהוריו, שדאגו לשלומו בבסיס הצבאי הענק והמסובך. הוא פנה לרשויות הצבא, אולם אלו שוב לא הצליחו לאתר את קוצ'אל. רק ביוני, כאשר העיתונות התחילה לעקוב אחרי הסיפור, החליט החייל הנעדר להסגיר את עצמו סוף סוף למשטרה הצבאית, בעצת חבר הקונגרס שלו. הוא הועמד למשפט צבאי בעון עריקות, ולמרבה הגיחוך זוכה בשל בעיה טכנית כלשהי. "זו הזנחת התפקיד החמורה ביותר שראיתי מעודי," כתב נשיא בית המשפט בפסק הדין, "חוסר האחריות הגדול ביותר." ואז פנה לנאשם בעצה מעשית: "אני ממליץ לך להתבגר קצת." קוצ'אל נשלח ל"אימון מתקדם", ובילה את יתר הקריירה הצבאית המזהירה שלו בתור פקיד.

כפי שידוע לכולם, מסוכן להסיק חוקים וכללים מתוך אנקדוטות, אבל באותו התקופה – קוצ'אל ממש לא היה החייל היחיד שנעלם מהרדאר של המערכת הצבאית. הנזק שנגרם בשל הבלגן שאפשר העדרויות כאלו לא היה אנקדוטלי בלבד. למעשה, לפי ההיסטוריון הצבאי ויליאם דונלי (שכתב לאחרונה על הסיפור של קוצ'אל ב-Journal of Military History), תוכנית שאפתנית לשיפור כוח האדם, שהתיימרה "לעבור תוך שנתיים למערכת ניהול משאבי צבא מודרנית, עדכנית ומשולבת בהתאם להתפתחויות מדעיות בניהול משאבים ותפעול ותוך התחשבות בעקרונות היעילות, העלות והתועלת", נכשלה בשל הכאוס המוחלט ששרר בשינוע חיילים, קצינים וקבלנים צבאיים ממקום למקום.

לפי ויליאם דונלי, חלק מהבלגן שאפשר את הסיפור של קוצ'אל נגרם בשל החלטתו של צבא ארה"ב לעבור למערכת גיוס חובה בזמן מלחמת וייטנאם. מי מבינינו ששירת בצה"ל, צבא החובה שלנו, לא ראה מסביבו קוצ'אלים למכביר? אני לא מדבר על חיילים שנעדרו בהכרח מהשירות, אלא על ג'ובניקים חסרי מוטיבציה מסוג אלו שהוצגו בסרט "אפס ביחסי אנוש". חיילים כבויי מבע שממלאים תפקידים מיותרים, בין אם מדובר באחראי דיגול, משק ממטרות, שומר על מכונות צילום או משק"ית נייר וגריסה. כשהחיילים הללו ממלאים את תפקידם, הם סתם צורכים משאבים צבאיים ומסרבלים את המערכת. שימו לב לחוק שקבע נורת'קופ פרקינסון, אחד מהוגי הניהול המבריקים ביותר במאה העשרים (עוד על משנתו החכמה והמשעשעת להפליא, בפוסט קודם): "בירוקרטים יוצרים עבודה זה לזה".  ריבוי פקידים מיותרים יוצר מחלקות שאין צורך בהן, נהלים תמוהים, וצורך להגיה, לערוך ולהתייחס למאות מסמכים שנוצרים מכלום ומסתיימים בכלום. התסבוכת הבירוקרטית הזאת – היא ולא אחרת – יצרה את הבלגן שקוצ'אל שגשג בו במשך חודשים ארוכים. כלומר, החייל המיותר שהצליח להתחמק מהמערכת לא היה הבעיה העיקרית – אלא דווקא המוני החיילים המיותרים שעבדו יומיום במשרדיהם ויצרו את המערכת הכאוטית שאפשרה לפארסה להתרחש מלכתחילה.

אני לא טוען, כמובן, שלגיוס חובה אין יתרונות. במדינה מפולגת כמו ישראל, למשל, יש לו חשיבות כזירה לאינטגרציה חברתית בין קבוצות שונות באוכלוסיה. אבל כמו כל דבר, לגיוס חובה יש תג מחיר כבד בדמות בירוקרטיזציה, חוסר יעילות ובזבוז כספים. כמה משאבים מושקעים בלכידת כל מיני קוצ'אלים שמתחמקים משירות, בחינתם בועדות כאלו או אחרות או הזנתם בבתי כלא צבאיים? חשוב מזה: כמה משאבים משקיעה המערכת בהמוני חיילים מיותרים, שרבים מהם מקבלים לא רק משכורת צבאית (מצומצמת) אלא גם תשלומי משפחות והטבות צבאיות אחרות? כמובן שאם יפרוץ לחיינו "השוויון בנטל" והצבא יתחיל לגייס חרדים, המשאבים שיידרשו לסיפוק צרכיהם הדתיים והתרבותיים המיוחדים יהיו גדולים אפילו יותר, ככל הנראה גדולים בהרבה מהתרומה של רוב החיילים החדשים הללו.

בתנאים מסויימים, צבא מקצועי עשוי להעניק משכורות גבוהות במקצת ממשכורות השוק, ואז אנשים איכותיים יתחרו על הזכות לשרת בו ויבלו את מיטב זמנם בעבודה ולא בקריאת עיתונים ושתיית קפה במשרד הרס"ר. לצבא מקצועי, כמובן, יש גם חסרונות לא מעטים. אבל כל פעם שעולה הרעיון, ובכירי צה"ל נקראים להגיב עליו, הם לא טורחים להתייחס לטיעונים ברצינות ורק מספרים לנו כמה נהדר הוא מודל "צבא העם". אני מודע, דרך אגב, לכך שהצבא מנסה לחסוך – ובזבוזים לא מעטים אכן הופחתו. אבל איש לא חושב לשנות את המבנה הבסיסי שגורר אחריו כיסים עמוקים של חוסר יעילות. גם אם לא נעבור לצבא מקצועי מלא מחר בבוקר, כדאי לשקול את האפשרות, ולבדוק עד כמה היא עשויה לחסוך לנו בהתחשב בעלויות ובבזבוז המסיבי של צה"ל כפי שהוא כיום. הקוצ'אלים לא רוצים להיות בצבא. אולי כדאי להפסיק להכריח אותם.

נ.ב. הכלכלן אורי כץ כתב שתי רשומות מעניינות בזכות הצבא המקצועי, שיכולות לשמש חומר גלם חשוב לדיון שמתנהל בתגובות לפוסט הזה. ראו כאן   וכאן. אני חושב שהנקודה המעניינת ביותר בהצעות של אורי, היא דרך מעשית לעבור בהדרגה לצבא מקצועי יותר בלי מהפכות מיותרות ובלי לפגוע בביטחון המדינה.

מה הקשר בין ויכוח קולני של שני עורכי דין נשואי פנים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, משחק אכזרי בטיולים שנתיים והאסטרטגיה של ארגוני טרור? מה מנסים ארגוני טרור להשיג באמצעות פיגועים? ינשוף צבאי על האסטרטג המבריק של תנועת החמאס, הטקטיקה של אל-קאעדה בעיראק וסוד האימה של הטרוריסטים.

ערב בבית המשפט המחוזי בתל אביב. שני עורכי דין מכובדים, נשואי פנים והדורי גלימה, מנהלים ביניהם ויכוח קולני. אחד מהם בוחר להביע את דעתו על עמיתו המלומד במלוא מגוון הרפרטואר של שוק העגבניות, עם ביטויים כמו "מניאק", "בן זונה" וכיוצא בזה. השני, בתגובה, מציע פיתרון פרקטי. "תזרום, נשמה, תזרום!". התגובה הנון-שלנטית הנ"ל, כמובן, רק מעצבנת את המקלל עוד יותר, דבר שגורם לו להמשיך להתרתח ולאבד את שיקול דעתו. אם תרצו, הדיאלוג הנ"ל הוא גירסה משפטית של משחק הבזזזזז הידוע מטיולי אוטובוס שנתיים בבתי ספר ישראליים. מספר ילדים מקיפים קורבן תמים מכל העברים, מסובבים את אצבעותיהם ומזמזמים "בזזזזז". כשהקורבן המבולבל מסתכל מסביבו, מנחית אחד הילדים שמאחוריו כאפה על צווארו. הקורבן כמובן מסתובב כדי לראות מי הכה אותו, אבל הדבר היחיד שהוא רואה זה את כל החבורה ממשיכה לנופף אצבעות ולזמזם בזזזזז. המשחק נגמר רק כאשר הקורבן בוכה, צורח ויוצא משליטה – המטרה של המתעללים מלכתחילה. למרבה הצער, לא רק ילדים בטיולים שנתיים אלא גם טרוריסטים משחקים בזזזזזז. הבנה של המשחק הזה, כפי שהוא פועל בעולם האמיתי, היא אבן יסוד לכל מי שרוצה להכיר לעומק את האסטרטגיה של הטרור, ומדוע רבים מאלו שמנסים להילחם בו רק מחזקים אותו בסופו של דבר.

לא הרבה ישראלים מכירים היום את שמו של אבראהים מקאדמה, אבל בעבר הוא היה אחד ממנהיגי תנועת חמאס והאסטרטג המרכזי שלה. בספרו להכיר את חמאס, סיפר שלומי אלדר כי פגש את האיש הזועם הזה, שניסה לחנוק אותו פיזית כאשר הטיח בו שהוא וחבריו רוצחים ילדים. אלדר מעולם לא הצליח לדבר עם מקאדמה ישירות, לפני שהלה נשלח בסערה השמימה בסיכול ממוקד של צה"ל, אבל מהיכרות עם פעילים רבים אחרים בחמאס ופרסומיו הכתובים, הצליח לפענח את האסטרטגיה שהגה מקאדמה, והפכה לתוכנית הקרב העיקרית של חמאס בשנות התשעים המדממות. הרעיון היה פשוט, אכזרי וציני כאחד. חמאס, לפי הבנתו של מקאדמה, נמצאת בעימות עם שני אויבים עיקריים: ישראל והפת"ח של יאסר ערפאת, כאשר דווקא השני הוא הבלם המרכזי להשתלטות חמאס על השטח. לפיכך, החמאס צריך להכות בישראל בפיגועי ההתאבדות האכזריים והכואבים ביותר, לרצוח אזרחים ישראלים באוטובוסים, מסעדות ובתי קפה, כדי להוציא את הממשלה משיווי משקל ולגרום לה להגיב במלוא העוצמה. מן הסתם, שיער מקאדמה, החמאס יספוג חלק מהתגובה. אבל משום שהפת"ח הוא הגורם האחראי לשטח, משום שגם חלק מפעיליו שיתפו פעולה בטרור, ומשום שערפאת – על עברו המדמם, שקריו והתנהגותו הדו-פרצופית – גילם בעיני הציבור הישראלי את הרצחנות הפלסטינית, תנחת רוב המכה הישראלית דווקא על הפת"ח.

כך, יגרום חמאס לאויב אחד, ישראל, לחסל את האויב השני שלו – פת"ח. התוכנית, כפי שאנחנו יודעים, הצליחה מעל ומעבר למשוער, הן משום שמנהיגי ישראל לדורותיהם נפלו ישירות למלכודת, והן מפני שערפאת עצמו משך חלק גדול מהאש לעברו. בכל מקרה – וזו הנקודה שחשוב לזכור – האסטרטגיה של מקאדמה לא התבססה על הנזק שהוא עצמו תכנן לגרום לאויב. בניגוד להתפארויות תעמולתיות כאלה ואחרות, איש בחמאס, ופחות מכולם מקאדמה, לא האמין כי פיגועי ההתאבדות יבריחו את הציונים חזרה לאירופה או יפגעו במדינת ישראל באופן רציני. הטרור, כמו משחק הבאזזז, אמור להוביל לתגובה בלתי שקולה של המדינה. וכפי שכתב יובל נוח הררי, כשמדינות מגיבות בכל העוצמה והזעם, הרבה מאד דברים מתרחשים: צדדים נוספים נסחפים לסכסוך, גורמים לא צפויים נפגעים, הקהילה הבינלאומית נמשכת פנימה ומאזן הכוחות בשטח משתנה באופן שקשה לחזות מראש. כך, במהלך ג'יוג'יטסו, משתמש הטרוריסט בכוחו של האויב כדי "לערבב את הקלפים מחדש" לטובתו.

אם נצא לרגע מגבולות הביצה הקטנה היחסית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ונתבונן במלחמת עיראק, נראה דוגמא נוספת, אכזרית בהרבה, לאותו סוג של אסטרטגיה. מנהיג אל-קאעדה בעיראק, אבו מוסעב א-זרקאווי (חוסל ע"י האמריקאים בשנת 2006), נכנס לשטח כגורם זר ולפיכך חלש יחסית במערך הכוחות העיראקי. הוא עצמו היה ירדני, ורבים מלוחמיו הגיעו מערב רב של מדינות זרות. השחקנים המרכזיים במרד הסוני, כולל מפוטרי הצבא העיראקי וותיקי מלחמת הבעת' לא היו מחוייבים לו. בשדה מלחמה המבוסס על מרד לאומני עיראקי נגד כיבוש אמריקאי לא היה לו שום סיכוי להשתלב, בוודאי שלא בעמדת הנהגה.

לפיכך, נקט זראקווי באסטרטגיה דומה לזו של אבראהים מקאדמה. הוא הקדיש את רוב משאבי הטרור שלו לפגיעה מסיבית בשיעים, שנחשבו בעיניו ככופרים. שוב ושוב, שלח זרקאווי את המחבלים המתאבדים, מכוניות ומשאיות התופת שלו לאתרים הקדושים לשיעה בערים כמו קרבאלה, נג'ף וסמארה. מעשי הטבח הללו גם חיללו את קדשי הדת השיעית פעם אחרי פעם, גם גרמו לאלפי הרוגים וגם הוכיחו את אוזלת היד של הממשלה העיראקית. אבל מעל הכל, הם הפכו את הסכסוך בעיראק למלחמה סונית-שיעית. כפי שאמר אנליסט צבאי אמריקאי לאחרונה, מתח בין סונים לשיעים היה קיים תמיד בתקופת סדאם חוסיין, אבל בתקופה ההיא לא היה מדובר בשנאה בלתי מרוסנת. א-זראקווי, בפעולות שלו, היה אחד הגורמים המרכזיים שיצרו את השנאה הזאת.

בתגובה, הממשלות השיעיות בבגדאד, בהכוונה ובעידוד איראני, החלו להפלות ולרדוף את הסונים באופן הולך ומסלים. זו בדיוק התגובה שציפה לה זראקווי: שבטים סונים רבים, שחשו כי הם נמצאים במלחמת דת וראו בצבא ובמשטרה העיראקיים אויב, ביקשו סיוע והגנה מאל-קאעדה, הכוח ה"סוני" ביותר שבנמצא. הממשלות השיעיות של אבראהים אל-ג'עפרי ונורי אל-מליכי, כמובן, ראו בכך צידוק לרדוף את הסונים עוד יותר, מה שחיזק את תחושת הרדיפה בצד השני. הצבא האמריקאי בעיראק, בראשותו של גנרל ג'ורג' קייסי, חיזק את התמיכה בממשלה הנצורה בבגדאד, דבר שהתפרש בעיני הסונים כמזימה אמריקאית-שיעית לחיסולם. התוכנית של זרקאווי הצליחה באופן מושלם כמעט, וכמו במקרה הפלסטיני, הצלחתה היתה תלויה בעיקר בתגובה לא חכמה של היריב. ממשלת עיראק השיעית שיחקה לידי אל-קאעדה, בדיוק כפי שישראל שיחקה לידי מקאדמה. אפשר, דרך אגב, לפרש גם את פיגועי 11 בספטמבר עצמם באותה צורה. דווקא התגובה האמריקאית, ה"מלחמה העולמית בטרור", יצרה אינספור זירות לחימה בכל רחבי העולם, מוטטה מדינות והפכה את אל-קאעדה מארגון טרור מקומי יחסית לכוח גלובלי של ממש.

כאן נשאלת השאלה, מדוע ממשלות, שוב ושוב, מגיבות באופן כל כך בלתי שקול לטרור? הרי אפילו בישראל נהרגים רבים יותר מתאונות דרכים מאשר מטרור, וגם פעילות פלילית, רצחנית ככל שתהיה, לא מעוררת בממשלה ובציבור זעם דומה. במאמר מבריק שמנתח את התופעה הזאת, טוען ההיסטוריון יובל נוח הררי כי האימה הגדולה שמעורר הטרור קשורה לאופן שבו המדינה המודרנית מגדירה את עצמה. מאז העת החדשה המוקדמת, התרגלנו כי המדינה מחזיקה במונופול מוחלט על אלימות פוליטית. בניגוד לימי הביניים, אז היתה הזירה הציבורית גדושה עד אפס מקום בגורמים שהפעילו אלימות פוליטית, האזרח המודרני התרגל שעליו לפחד אך ורק מאלימות פוליטית של מדינות אחרות, או (במקרים מסויימים) מדינתו שלו, ולדברים טובים מתרגלים מהר. הטרור מערער עצבים באופן יעיל כל כך, משום שהוא שוחק את המוסכמה הזאת, ואיתה את עצם הלגיטימציה של המדינה לשלוט. מכאן מגיעות התגובות המוחצות, שהטרוריסט מצפה להן מלכתחילה. לפעמים תגובתה של המדינה יעילה דיה כדי לחסל את ארגון הטרור, או לפחות להחליש או לנטרל אותו, אולם במקרים רבים אחרים הניסיון לצוד יתושים באמצעות פטיש של תשעים קילו משחק לידיו של הטרוריסט, וגורם ליותר נזק מאשר תועלת.

לבעיה שתיארנו אין פיתרון פשוט. בניגוד למה שמשתמע אולי מדבריו של הררי, קשה מאד למדינה לא להגיב למעשי טרור מחרידים, במיוחד מפני שערעור המונופול על אלימות פוליטית עשוי להביא לאובדן הסדר המדינתי המודרני, על כל יתרונותיו הרבים. אולם הצורך להגיב אינו פוטר מדינה משיקול דעת. תגובות לפיגועים, מרתיחים ככל שיהיו, חייבות להיות מעוגנות בדיון אסטרטגי. השאלה הראשונה שצריכה להישאל, בהתאם לחומר המודיעיני, היא "מה הטרוריסט רוצה להשיג", והשאלה השנייה: "מה הסיכוי שהתגובה שלנו תסייע למטרה שלו". כששוקלים את ההשלכות האפשריות של התגובה, אסור ליפול לפח היקוש הנפוץ במקרים כאלה: אסטרטגיה המתבססת על התרחיש הנוח ביותר למקבלי ההחלטות. לפני שפועלים, חייבים למפות באופן מסודר כמה שיותר השלכות פוטנציאליות, במיוחד את אלו שלא משתלבות עם קונספציות קיימות, אסטרטגיות רצויות או נוחות פוליטית. כדאי להימנע גם מפח שני: הנחה שהתרחיש שיתמשש יהיה זה שיש לנו כלים מתאימים להתמודד איתו. במילים אחרות, אם לצבא האמריקאי קל יותר להתמודד עם אויב סדיר כמו צבא סדאם, אין פירוש הדבר שמדובר באויב שבאמת כדאי להתמודד מולו. אם אנחנו מגיעים למסקנה שההשלכות הסבירות של הפעולה שלנו ישחקו לידיו של הטרוריסט, רצוי למצוא דרך פעולה אחרת, ואם אין, להסתפק בתגובה סמלית ולא לפעול. ואת הביטויים "אין ברירה אחרת", "הם כובלים את ידינו" ו"אין מה לעשות" יש להוציא מהלקסיקון. תמיד יש ברירה. ומי שמכיר רק דרך פעולה אחת, רצוי שלא יקבל החלטות חשובות בפוליטיקה, במודיעין או בכוחות הביטחון.

ביוני ואוגוסט 2014, הצליח ארגון דאע"ש להדהים את העולם, כאשר ריסק לרסיסים חמש דיביזיות מאומנות ומצויידות של הצבא העיראקי, ואף הצליח להנחיל תבוסות משפילות לפשמרגה הכורדית. בפוסטים קודמים, עמדנו על חלק מהגורמים שיצרו את מכונת המלחמה של המדינה האסלאמית, אך מעט מאד נכתב עד היום על האסטרטגיה הצבאית של הארגון. איך מצליח דאע"ש לשלב שיטות טרור מסורתיות, כמו פיגועי התאבדות ומכוניות תופת, עם אסטרטגיה צבאית קונבציונלית? איך נראה בפועל כיבוש עיר בידי דאע"ש? ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

ביוני 2014, הצליח ארגון דאע"ש להדהים משקיפים במזרח התיכון, אירופה וארצות הברית כאשר ריסק לרסיסים את הצבא העיראקי במוסול, בירת מחוז נינווה. חמש דיביזיות מאומנות ומצויידות לעייפה התפרקו לרסיסים, בעוד מפקדיהן מוגי הלב היו הראשונים לברוח לכורדיסטן ולבגדאד. מאוחר יותר, התלונן מסעוד ברזאני, נשיא המחוז הכורדי, כי הצבא העיראקי התנהל כאחוזתו הפרטית של ראש הממשלה נורי אל-מליכי, וסבל מחוסר מוטיביציה ושחיתות, כאשר הציוד שנועד לחיילים נגנב בריש גלי וברגל גסה על ידי המפקדים. "צבא שארצות הברית ונאט"ו אימנו במשך עשר שנים," אמר ברזאני בראיון לאל-ערביה, "התפרק תוך עשר שעות." מליקי ויועציו היו די יהירים כדי לדחות הצעות כורדיות לסיוע צבאי, עד שהיה מאוחר מדי. ככל הנראה, הם חששו שכוחות הפשמרגה יכבשו את מוסול ולא יעזבו אותה. אבל כשהדיביזיות התחילו להתמוטט בשבוע הראשון של יוני, התקשר עוזרו של מליכי לבכיר כורדי והתחנן לעזרה. "מאוחר מדי, ידידי", אמר אותו בכיר, "הצבא שלך כבר נעלם."

אולם גם הפשמרגה הכורדית עצמה, חרף סדרת נצחונות מרשימים על דאע"ש ביוני, קרסה מול התקפה מרוכזת ומסיבית של ארגון הטרור בראשית אוגוסט. בסדרת מאורעות שזעזעו את העולם, הצליח דאע"ש לכבוש את רכס הרי סינג'ר, מולדתו של המיעוט היאזידי, קבוצה כורדית אתנית שמחזיקה באחת מהדתות הלא מונותיאיסטיות העתיקות ביותר במזרח התיכון. לוחמי הפשמרגה, שהתחייבו להגן על היאזידים, ברחו בחסות החשיכה כמעט ללא קרב. היאזידים נטבחו בידי דאע"ש, נשים רבות נחטפו ונמכרו לעבדות ואחרים מצאו את עצמם במצור אכזרי בהרים. בימים שלאחר מכן, החלה החזית הכורדית להתמוטט. העיירות האסטרטגיות מח'מור וטוז ח'ורמטו נכבשו בידי הלוחמים של דאע"ש, שהגיעו בסופו של דבר עד לגוור (Gwer), כ-25 קילומטרים מבירת החבל הכורדי, ארביל.

מדוע התמוטטו כוחות הפשמרגה, שנחשבו בעיני רבים לכוח הצבאי היעיל היחידי בעיראק, במהירות כה גדולה? שאלה נוספת היא כיצד הצליחו הכורדים להתאושש במהירות גדולה כל כך, לבלום את דאע"ש ובסופו של דבר לשחרר את רוב השטחים שכבש. בשתי השאלות הללו נדון בפוסטים עתידיים. הפעם, הייתי רוצה להתמקד בזווית נוספת, לא כל כך ידועה, של ההצלחה הפנומינלית של דאע"ש. בפוסטים הקודמים עמדנו על סדרה של גורמים שסייעו לצקת את מכונת המלחמה של המדינה האסלאמית: היכולת למשוך לוחמים זרים באמצעות פלורליזם אתני והבטחות למוביליזציה חברתית מהירה, אכזריות מחרידה ופומבית שמבריחה אויבים פוטנציאליים עוד לפני שהקרב החל, וניצול הרשתות המחתרתיות הישנות של מפלגת הבעת'. אבל מעט נכתב, עד היום, על האסטרטגיה הצבאית של דאע"ש. פקודות מבצע, ככל הידוע לי, עדיין לא נתפסו, והמידע הקיים נובע מחקירות של שבויים, תעמולה גלויה של דאע"ש וניתוח קרבות. ובכל זאת, התמונה שמצטיירת מרתקת ומטרידה ביותר.

החידוש האסטרטגי העיקרי של דאע"ש הוא שילוב יצירתי טקטיקות טרור מסורתיות, כגון משאיות תופת, מכוניות תופת ומחבלים מתאבדים, בתוך אסטרטגיה צבאית סדורה. אבו מוסעב אל-זראקווי, האב המייסד של אל-קאעדה בעיראק (הגלגול הראשון של דאע"ש) הרבה אף הוא להשתמש במכוניות תופת באופן אינטנסיבי בהרבה מארגוני טרור קודמים, לפעמים במוקדים רבים בעת ובעונה אחת. אולם זרקוואי היה בסופו של דבר טרוריסט מסורתי. המטרה שלו היתה לזרוע פחד ואימה, לפגוע בכוחות האויב כדי למוטט את המורל שלהם  ומעל הכל, לנטוע שנאה ופירוד בין שיעים לסונים כדי לחצוב חלל פעולה לאל-קאעדה בתוך מלחמת האזרחים הכללית במדינה. דאע"ש, לעומת זאת, משתמש בפיגועים כאלו כשלב ראשון במבצע צבאי לכיבוש קבע של שטח, אסטרטגיה שמבוססת על שילוב בין אימה והלם (shock and awe) לתמרונים צבאיים קונבנציונאליים.

אסרטגית ההלם והאימה הזאת השתקפה באופן מצמרר בהתקפה על העיר ג'לולה, בגבול איראן-עיראק. ג'לולה נמצאת במחוז דייאלה, מרחק נסיעה קצר מגבול מחוז סולימאנייה שבדרום כורדיסטאן. לעיר יש חשיבות היסטורית, משום שבה ניהלו הצבאות המוסלמיים במאה השביעית את אחד מהקרבות המכריעים כנגד האימפריה הפרסית-ססאנית. ב-11 באוגוסט פרצו שתי משאיות תופת של דאע"ש את קווי ההגנה הכורדיים. אחת התפוצצה ליד המטה המרכזי של הפשמרגה וגרמה לעשרות רבות של הרוגים אזרחיים וצבאיים, והשנייה במרכז העיר. בו זמנית עם הרס מרכז הפיקוד והשליטה של הפשמרגה, התפוצצו כתריסר מחבלים מתאבדים על עמדות שמירה, נקודות ובידוק ומחסומים של הצבא הכורדי בגבולות העיירה ומסביבה. החיילים, אחוזים בפניקה, מבולבלים ונטולי פיקוד, לא ידעו איך להגיב. דאע"ש תקף בכל מקום ומכל מקום. בתוך שעות ספורות, בעוד ההגנה הכורדית מתמוטטת, נכנסו הכוחות הסדירים של דאע"ש, מלווים בכלי רכב משוריינים, לתוך העיר וכבשו אותה כמעט ללא קרב. מיד לאחר הכיבוש, צוותי הנדסה של דאע"ש פוצצו גשרים ומיקשו נתיבים מרכזיים בצירים הצפויים של התקפת הנגד הכורדית. בעוד שירותי המודיעין של הפשמרגה לא הצליחו לחדור לתוך דאע"ש והופתעו מההתקפה, לארגון הטרור היה מודיעין מדוייק על הצבא הכורדי, שחלקו נאסף בידי תומכים מקומיים, בעיקר ערבים סונים.

טכניקת ההתקפה של דאע"ש מעידה על מקצועיות צבאית מרשימה, ניסיון והיכרות מעמיקה עם תוואי השטח. המדינה האסלאמית מתמחה במבצעים של חיל רגלים קל. לפעמים צבא דאע"ש תוקף בחוליות קטנות, ולפעמים ביחידות גדולות יותר של שמונים עד שלוש מאות חייל, המלוות במספר מסויים של משוריינים וכלי ארטילריה. חלק גדול מההתקפות מתבצעות באישון לילה, דבר שמעיד על יכולת צבאית בלתי מבוטלת, משום שככל הידוע אין לדאע"ש ציוד ראיית לילה או פגזי תאורה. המפקדים המקומיים נהנים משיקול דעת נרחב. כל מפקד מקבל, מדי פעם בפעם, הוראות בכתב יד מהאמיר האחראי על הגזרה, או מהמושל האחראי על המחוז. ההוראות הללו מפרטות בכלליות את המשימה שיש לבצע, אולם נותנות למפקד שיקול דעת באשר לדרך הביצוע. למושלים עצמם סמכות נרחבת לבצע התקפות ומבצעים בלי לבקש אישור מהרמות הממונות, אולם לעיתים המועצה הצבאית של דאע"ש מגייסת אותם למבצעים צבאיים נרחבים יותר. ברמה הטקטית, החוליות יודעות להתפצל בדרך ליעד, ולהתאחד לכוח מחץ גדול כאשר יש צורך בכך. רובן רכובות וניידות ביותר – תנועתיות שמתאפשרת תודות למערך הכבישים המשובח שבנה סדאם חוסיין בצפון ומרכז עיראק. במבצעים, דאע"ש עושה שימוש נרחב בתכסיסי הטעייה, וכאן נראה שאין גבול ליצירתיות שלו. בחלק גדול מההתקפות בגיזרה הכורדית, עטו אנשי דאע"ש מדים של פשמרגה וכך הצליחו להכניס חוליות פשיטה, מתאבדים או מכוניות תופת לתוך מערך ההגנה הכורדי. במקרים אחרים מתבצעים מבצעי הסחה שנועדו להסית את המגנים מנתיב ההתקפה העיקרי. בהתאם לעצתו הקלאסית של ההוגה הצבאי פון קלאוזביץ, אנשי דאע"ש מנסים לזהות את הנקודה החלשה ביותר במערך של האויב, ולרכז לתוכה כוחות בהתקפת מחץ.

בחלק מההתקפות שלהם, ליוו דאע"ש את הגל הראשון של משאיות התופת, מכוניות התופת והמחבלים המתאבדים בהרעשה ארטילרית, מצויידים בכלים אמריקאיים כבדים שבזזו מהצבא העיראקי הקורס. בקרבות כנגד המיליציות השיעיות באזור תיקרית, נעשה שימוש בתעלולים יצירתיים למטרות הגנה. דאע"ש מתמחים במוקשים מחוכמים, שאפילו הצבא האמריקאי לא תמיד הצליח לנטרל. בקרבות על תיקרית, לפי חלק מהדיווחים, ישנו שימוש בחרוזי תפילה ממולכדים המפוזרים על הכבישים.

הרחבתי בנושא, כי רק מי שמכיר את האסטרטגיה הזאת יכול להבין מדוע התקיפות האוויריות של צבא ארה"ב היו יעילות יותר מאשר צפו רוב הפרשנים מלכתחילה. בחודשים הראשונים של הלחימה, למשל, העריך מטין גורצ'אן, קצין טורקי לשעבר ששימש יועץ צבאי לכורדים ולכוחות מזויינים שונים במרכז אסיה, כי יעילותן של ההתקפות תהיה מוגבלת. זאת משום שדאע"ש הוא צבא גמיש מאד, שלא מתבסס על מפקדות קבועות או מתקנים שקל לזהות ולהפציץ. אולם גורצ'אן, חרף מומחיותו, פספס בסופו של דבר את הנקודה העיקרית. ההתקפות האוויריות של צבא ארצות הברית ומדינות הקואליציה האחרות ערערו את אחד הנדבכים המרכזיים באסטרטגיה של דאע"ש: ריכוז כוחות בנקודה החלשה ביותר של היריב על מנת להכריעו. כאשר מזלט"ים ומטוסים אמריקאיים צופים בך יומם ולילה, לא קל לרכז כוחות למסה מכריעה. גם כאשר האמריקאים לא מפציצים ישירות, הם מזהים את הקואורדינאטות של אנשי דאע"ש ומוסרים אותן לארטילריה של הפשמרגה, כפי שהתרחש בקרבות על העיירה הטורקמנית טוז חורמאטו (Tuz Khurmatu) ב-9 וב-13 לאוגוסט. בשני המקרים הללו, מודיעין מוקדם מהאמריקאים הצליח לסכל התקפות מחץ של דאע"ש על העיירה הזאת.

באופן כללי, דאע"ש נמצאת היום בנסיגה. ב-1 באפריל הצליחו כוחות הצבא העיראקי ומליציות שיעיות, בסיוע הפצצות אוויר אמריקאיות, לכבוש את תיקרית, עיר הולדתו של סדאם חוסיין, מידי דאע"ש. הפשמרגה הכורדית התאוששה ימים ספורים לאחר המהלומה של ראשית אוגוסט, ובהדרגה דחקה את דאע"ש לאורך רוב החזית. כעת, שולטים כבר הכורדים ברוב רכס הרי סינג'ר, מולדתם של היאזידים, וקרבות כבדים מתנהלים בעיר סינג'אר עצמה. אולם המדינה האסלאמית עדיין לא הובסה בלב שטחי שלטונה, בעיראק או בסוריה, ובעבר היא גילתה יכולת מפתיעה להתאושש ולהיחלץ ממצבים אבודים. אלא אם יהיה שינוי לא צפוי בתקופה הקרובה, נראה שדאע"ש תישאר איתנו לתקופה לא מבוטלת.

מה עומד מאחורי הצלחתה המפתיעה של המדינה האסלאמית? מעבר לאימה שדאע"ש מטילה על כל אויביה, והיכולת המדהימה שלה לגייס מתנדבים רבים מרחבי העולם כולו, ישנו סוד נוסף שמסייע למדינה האסלאמית לשמר את כוחה ועוצמתה. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

על האסטרטגיה של המדינה האסלאמית תוכלו לקרוא גם במאמר המצליח ביותר בתולדותיו של הינשוף:

כל הפחדים כולם: סוד כוחה של דאע"ש

אם העיראקים היו זורקים עלינו אורז לברכה, כמו שתכננו

היה לנו במה להאכיל אותם

עכשיו זו לא בעיה שלנו

העיתון הסאטירי דבר אחר מסביר את המדיניות האמריקאית בעיראק

מילים רבות נשפכו על הכישלון האמריקאי בעיראק, שהוליד בסופו של דבר את ארגון דאע"ש. מבקרים משמאל הצביעו, בצדק, על האחריות של ממשל בוש לפלישה עצמה, אבן הדומינו הראשונה שהובילה להתמוטטות בעיראק. מנגד, מגניו של הממשל האמריקאי לדורותיו נוטים לטעון, גם כן בצדק, כי לא הגיוני להאשים את ארה"ב לבדה במהלך אירועים עיראקי מורכב, רצף כשלונות ותאונות שגורמים עיראקיים, איראניים ואחרים אחראיים לו לא פחות מגורמים אמריקאיים. המבצעים הצבאיים המבריקים של גנרל דייויד פטריאוס, למשל, כמעט וחיסלו את אל קאעדה בעיראק ב-2007. היו אלו כשלונותיהם של פוליטיקאיים עיראקיים, ובמיוחד הממשל השיעי העריץ והכושל של נורי אל מאליקי, שהחיו אותה מחדש.

ובכל זאת, מעטים יכחישו שהחלטה ספיפצית מסויימת של שלטון הכיבוש האמריקאי הובילה ישירות למרד העיראקי, על כל תוצאותיו הרות האסון: ההחלטה של המושל הראשון, פול ברמר, לפרק את הצבא העיראקי. ברמר חשב, בטעות, שעיראק דומה ליפן לאחר מלחמת העולם השנייה: אם רק יפרקו הכובשים את האליטה של המשטר הקודם והכוחות המזויינים שלו, ישרור שלום ותקום דמוקרטיה. בפועל שיגרו הצווים של ברמר מאות אלפי מובטלים זועמים וחמושים לרחובות, חלקם הגדול ממוצא סוני. אותם אנשים, שחששו כי הממשלה השיעית החדשה זוממת לפגוע בהם, לא היו זקוקים לשכנוע אינטנסיבי כדי להצטרף לשורות ארגוני המרד הסוניים השונים. ואכן, אי אפשר להבין את חוסר היציבות הכרונית בעיראק ללא ההחלטה האווילית ההיא והשלכותיה.

בכך, כמובן, אין כל חידוש. מבקרים, כותבים והיסטוריונים רבים ניתחו את הטעות האמריקאית הקריטית ב-2003, ביקורת שהדהדה גם כאן בינשוף. אולם כדי להבין את הכישלון האמריקאי, חשוב לקחת בחשבון פרט הרה גורל, שנסתר מעיניהם של ברמר ויתר מקבלי ההחלטות באותו הזמן. העובדה שהפיסה ההיא חסרה בפאזל שלהם, תרמה לעיוורון ולקבלת ההחלטות הלקויה באותם חודשי קיץ לוהטים. המדובר בסדרת החלטות סודיות שקיבל סדאם חוסיין בשנים שלפני הפלישה עצמה. הכישלון לדווח למקבלי ההחלטות על ההתפתחויות הללו, חלקן נסתרות וחלקן גלויות יחסית, היה אחד המחדלים הגדולים ביותר של המודיעין האמריקאי לפני הפלישה, לא פחות מאשר המידע המוטעה על כלי נשק להשמדה המונית.

לפי ראיות שטפטפו, בהדרגה, לאחר הפלישה לעיראק, סדאם חוסיין חשש מהפיכה שתגרום לו לאבד את השלטון, אולי בחסות אמריקאית או איראנית. כדי להתמודד עם אפשרות כזאת, הוא הכין רשת של בתי מבטחים ותאים מחתרתיים של מפלגת הבעת' בכל רחבי המדינה. בתי המבטחים הללו צוידו בכסף, נשק, אספקה ואמצעים של לוחמת גרילה. הם קושרו זה לזה בערוצי מידע חשאיים. במילים אחרות, סדאם הכין מראש את התשתית שתשמש דורות של מורדים סונים-איסלאמיסטיים אחרי 2003. מדובר, יש לציין, בקו מדיניות חריג מאד לרודן מזרח תיכוני. שליטים מעטים, בכלל, נוטים לחשוב על האפשרות של הדחה, ולתכנן שנים של מאבק במחתרת בכדי לחזור לשלטון.

אופיה המיוחד של הרשת הזאת הוכתב על ידי האדם שעמד בראש הפרוייקט: סגן הנשיא, עזאת אבראהים א-דורי. דורי, אחד מבכירי הקצבים והרוצחים בשירותו של סדאם חוסיין, היה גם חבר בכיר במסדר הסופי נקשבאנדי, שכוחו היה חזק במיוחד בצפון עיראק. באופן טבעי, השתמש דורי ברשת מקורביו מבין אנשי המסדר – שרבים מהם היו חברי מפלגת הבעת' – כדי לטוות את הרשת המחתרתית ליום סגריר. האופי הדתי של הרשת לא היה מקרי. החל מראשית שנות התשעים, סדאם חוסיין עצמו, חרף המוניטין המוטעה שלו כ"שליט חילוני", הקנה למשטר העיראקי אופי דתי יותר ויותר. הכיתוב "אללה אכבר" התווסף לדגל הלאומי, במלחמת המפרץ השתמש סדאם ברטוריקה של ג'יהאד נגד הצלבנים, והמשטר ניסה להגביר את שליטתו במערך אנשי הדת. בפרט, כל מי שלמד באוניברסיטה האסלאמית בבגדאד, הערוץ המרכזי לקריירה בממסד הדתי הסוני, היה חייב אישור מראש של מפלגת הבעת', ורבים מהסטודנטים היו אכן אנשי בעת'. העיתונאים מייקל וייס וחסן וחסן, שכתבו את הספר המוסמך והמפורט ביותר על תולדותיה של דאע"ש, עקבו מקרוב אחרי תולדות הסטודנט המפורסם ביותר באוניברסיטה האסלאמית, שאף קיבל ממנה דוקטורט: אחד אבראהים באדרי אל-סמארי, שידוע כיום כ"אבו באכר אל בגדאדי". מדובר, כמובן, במנהיג דאע"ש וב"ח'ליף" של המדינה האסלאמית. וייס וחסן טוענים באופן משכנע כי אבו באכר אל בגדאדי היה, בראשית דרכו, חבר במפלגת הבעת', ואף סוכן ומלשין שלה. בשנות התשעים, אף אחד לא היה יכול להתקבל לדוקטורט באוניברסיטה האסלאמית ללא "מוניטין" שכזה.

כשפרץ המרד הסוני כנגד האמריקאים והממשלה השיעית בבגדאד, קצינים לשעבר בצבא העיראקי (שפוטרו כאמור בידי פול ברמר) ובכירים במפלגת הבית הצליחו לגייס את הרשת הרדומה של סדאם חוסיין. עיזאת אבראהים א-דורי, שלא נתפס מעולם בידי הצבא האמריקאי, פיקח על הרשת הזאת במחשכים. בינתיים, אל קאעדה בעיראק פשטה ולבשה צורות. מנהיגה האכזר, אבו מוסעב אל זרקאווי, מת בהפצצת אוויר אמריקאית ב-2006, ואת מקומו ירשו אבו עומאר אל בגדאדי ואבו איוב אל מסרי. ב-2010 נהרגו גם השניים הללו בסיכול ממוקד, ואת מקומם ירש אבו באכר אל בגדאדי שהקים את דאע"ש, המדינה האסלאמית בעיראק ובלוונט, המנהיג הג'יהאדיסט הראשון שהעז להכריז על עצמו כח'ליף המוסלמים כולם.

רבים חושבים כי אל בגדאדי, שהצליח לכבוש שטחים נרחבים בצפון סוריה ובמרכז עיראק, חב את הצלחתו לקצינים בכירים בצבא סדאם לשעבר שהצטרפו לשורות דאע"ש. פרשנים צבאיים אחדים גילו ספקנות כלפי הטענה הזאת. קנת פולאק, פרשן בכיר במכון ברוקינגס, כתב שהצבא העיראקי היה בינוני לכל היותר, והמוניטין שלו בלוחמה זעירה ומבצעים מיוחדים, נקודת העוצמה העיקרית של דאע"ש, היה עלוב "לפני סדאם, במהלך שלטונו של סדאם ומאז סדאם".  לדעתו של פולאק, המבצעים הצבאיים של דאע"ש מונהגים בידי ג'יהאדיסטים שצברו את נסיונם בשדות הקרב של סוריה ועיראק. אולם הוא מתעלם, ככל הנראה, מחשיבותה העיקרית של הברית בין דאע"ש למפלגת הבעת'. באמצעות שיתוף הפעולה עם המסדר הסופי נקשבאנדי וסגן הנשיא לשעבר עזאת אבראהים א-דורי, המדינה האסלאמית הצליחה לגייס לטובתה את רשת המודיעין, הסוכנים והמשאבים שהכין בזמנו סדאם חוסיין. הדבר ניכר גם במבנה הפוליטי והצבאי של דאע"ש. לדעתו של החוקר הלבנוני יזיד סאייג, מבכירי המומחים בתחום, המדינה האסלאמית היא שיבוט של משטר סדאם לא רק מבחינת האכזריות, אלא גם מבחינה האופן שבו עובדים הצבא והשלטון המרכזי. אפילו הקשר בין דאע"ש לבין סניפיה בחו"ל, לדעתו, נוצק על בסיס הרשתות המהפכניות שסדאם הפעיל בזמנו בארצות ערביות אחרות.

ההצלחה של דאע"ש, במילים אחרות, קשורה לא רק לאכזריות, אלא, במקרים מסויימים, ליכולת מפתיעה לכרות בריתות כאשר הדבר מתחייב. מדיניותה האווילית של ממשלת בגדאד, שניהלה את עיראק כמדינה שיעית ותקעה (בעידוד איראני נלהב) סכין בגבן של המיליציות הסוניות שנלחמו באל קאעדה ב-2007, יצרה תחושה שמדובר במלחמה סונית-שיעית. עובדה זו, בנוסף לשיתוף הפעולה בין שרידי מפלגת הבעת' ודאע"ש, גרמו לחלק מהשבטים הסוניים המהססים לתמוך במדינה האסלאמית. הברית הזאת, ככל הנראה, היא אחד מעמודי התווך של עוצמת דאע"ש בעיראק, סוריה ומעבר להן. בסופו של יום, קשה להאמין שיהיה ניתן למגר את המדינה האסלאמית לחלוטין בלי לפרק אותה.

המלצת קריאה לכל המתעניינים בדאע"ש: 

Hasan Hasan, Michael Weiss, Isis: Inside the Army of Terror (New York: Regan Arts, 2015)