החלם האמריקאי
"חייל, בוא הנה מייד!" נשמעה מאחורי צווחת אימים, אי אז בימים הרחוקים של הטירונות. מה הקשר בין הרב סמל הפלוגתי שלי לברק אובמה, וכיצד כשל הממשל האמריקאי בפרשת אדוארד סנואודן? על חלמאות, טמטום והסתבכות מיותרת בשם הביטחון הלאומי.
מאמר זה התפרסם קודם באתר קומפרס, אך הגירסה הנוכחית מעודכנת נכון להיום (6.7.2013).
פעם, לפני כך וכך שנים, עשיתי טירונות בבסיס חם ומאובק אי שם בנגב. כמו בכל טירונות, גם בבסיס שלנו היו מיני טרטורים משונים שכל מטרתם, כך נראה, היתה אך ורק לפגוע בנוחותו, מנוחתו ושלוות נפשו של החייל. הגרוע שבהם היו שתי רחבות "אסורות בדריכה", רחבת המסדרים ורחבת הדגל, שתיהן במיקום אסטרטגי מרגיז במיוחד בין האוהלים לכיתות. יום אחד, כאשר מיהרתי לשיעור כלשהו – שמעתי צעקת אימים מאחורי. "חייל, בוא הנה מיד!" את הקול זיהיתי מיד: זה היה הרס"פ, אחד מהעריצים האכזריים והמפחידים ביותר ביחידה. אני, שלא הבנתי כי הוא קורא לי כי דרכתי בטעות על רחבת הדגל, רצתי אליו בחזרה – ודרכתי עליה פעם נוספת. כגמול קיבלתי מנה של צרחות הגונות וכמות נדיבה של שכיבות סמיכה. כתוצאה, איחרתי לכיתה, וספגתי צעקות נוספות גם מהמ"כ. כדי להקל את המצב, ניסיתי להסביר לו שסיבת האיחור היא עונש שהשית עלי הרס"פ. "אה, אז הפרת פקודה ודרכת על רחבת הדגל?" אמר לי המ"כ בתרועת ניצחון. "אז אני צריך להעניש אותך על זה. צא החוצה – עוד עשרים שכיבות סמיכה." בקיצור – כל ניסיון מצדי לתקן את הבעיה שהתעוררה הוביל רק להסתבכותה והחרפתה. מהיום ההוא יצאתי די מרוט, אבל ללא ספק עם ידיים חזקות יותר.
ולמה אני מעלה את האנקדוטה הזאת? כי ההתנהגות הנוכחית של ארצות הברית בפרשת אדוארד סנואודן מזכירה לי מאד את ההסתבכות שלי באותו יום בטירונות. מנהלי המדיניות האמריקאים נתקלו בבעיה קשה של הדלפה, שבלי ספק גרמה להם נזק. אולם כל צעד וצעד שנקטו בתגובה, לא הקל אלא החמיר את מצבם. במילים אחרות, לא רק שלא הצליחו לפתור את הבעיה, אלא דרכו על כל יבלת בינלאומית אפשרית, השפילו את עצמם ופגעו ביחסי החוץ שלהם.
הבה נראה מדוע. אדוארד סנואודן, כזכור, היה קבלן של סוכנות המודיעין האמריקאית NSA שהדליף לעולם על קיומה של תוכנת PRISM, אמצעי מעקב אחרי דואר אלקטרוני ויתר נתוני רשת שנוצל בידי שירותי מודיעין אמריקאיים לניטור התשדורת של אזרחי ארה"ב ומדינות אחרות. בחשיפה, שנתמכה כמובן בידי ויקיליקס, הוא גרם נזק לא קטן, ובעיקר מבוכה אדירה למודיעין האמריקאי. אמצעי מעקב נחשפו, בכירים התפטרו וממשל אובמה נאלץ לספוג התקפות מיריביו השמרנים ואף מתומכיו הליברלים. העובדה שראשי ה-NSA שיקרו, פשוטו כמשמעו, לסנאט בנוגע להפעלת אמצעי המעקב, החמירה כמובן את המצב באופן ניכר.
אדוארד סנואודן, שהפך מיניה וביה לגיבור בעיני מתנגדי מדיניות ארצות הברית ברחבי העולם כולו, ברח להונג-קונג. האמריקאים, בתגובה, הגישו לרשויות האי בקשה רשלנית, מלאה בטעויות ובהשמטות, להסגרה. שר המשפטים של הונג-קונג סירב לבקשה, או לפחות נמנע מלפעול בזמן, וסנאודן ברח למוסקבה. גם הבקשות ההיסטריות של ארצות מסין ורוסיה לסייע נענו בסירוב מלגלג, סנואודן היה אמור לנסוע לאקוואדור, מדינה שלארצות הברית אין הסכם הסגרה איתה – אולם העניינים הסתבכו בשל סכסוך בין הנשיא המקומי, רפאל קוריאה, לפטרון של סנואודן, מייסד ויקיליקס ג'וליאן אסאנג'. סנואודן ממתין עדיין בנמל התעופה הבינלאומי של מוסקבה, ואין סימן כי רוסיה מתכוונת להסגיר אותו. בינתיים, "המרגלת הלוהטת" אנה צ'פמן כבר הציעה לו נישואין בטוויטר (מי אמר שאין יתרונות בעולם הריגול). ונצואלה, מצדה, הציעה מקלט מדיני. יש לשער כי בדקות אלו ממש, יושבים סוכני שירות המודיעין הרוסי עם סנואודן ו"חולבים" את כל הידוע לו על מערכת המודיעין האמריקאי. דרך אגב, אי אפשר לצאת פטור בלא כלום בלי לומר, שסנואודן, כאביר חופש המידע, לא היסס להיעזר ברוסיה וסין, שתי דיקטטורות שמגבילות את חופש המידע באופן דרקוני כאשר הדבר נוגע לאינטרסים שלהן עצמן. מילא סנואודן – הוא בורח מעונש חמור – אבל מדהים שהמעריצים שלו מהשמאל הרדיקלי לא מצייצים אפילו בעניין הזה. נו טוב, לצביעות שלהם כבר התרגלנו…
מדוע ארצות הברית נחלה כישלון כה חרוץ בבקשות ההסגרה שלה? ראשית כל, היא פנתה להונג-קונג באופן אדנותי ומתנשא, דווקא להונג-קונג, אזור אוטונומי של סין, דמוקרטי למחצה, שקנאי לעצמאות המוגבלת שהוענקה לו בידי מדינת האם. לאחר שהונג-קונג סירבה לשתף פעולה עם הבקשה, הוסיפה ארצות הברית חטא על פשע, וביקשה מסין להתערב. כלומר, היא דרשה- ברגל גסה – להפר את האיזון העדין בין סין להונג-קונג שעוצב בהדרגה מאז שנות התשעים, וזאת בתקופה פוליטית רגישה במיוחד באי. ההונג-קונגים ממילא זועמים על התערבות סין בענייניהם, ובתקופה הקרובה מתוכננות הפגנות זעם ענקיות כנגד המושל שמונה בידי בייג'ינג. ועכשיו, דווקא עכשיו, דורשת ארצות הברית מסין להתערב בענייניה של הונג-קונג. כתוצאה, סנואודן הפך פופולרי מאי פעם באוכלוסיה ההונג-קונגית, שחלקים ממנה החלו להפגין למען הגיבור החדש שלהם.
ומה עם סין עצמה? סנואודן, כמסתבר, חשף לא רק את מבצעי ההאזנה של ה-NSA לאזרחי ארצות הברית, אלא גם את העובדה שחלק מסוכניה חדרו לחשבונות דואר אלקטרוני בסין. לא זאת בלבד שהאמריקאים לא טרחו להתנצל על כך כיאות, כעת הם גם מבקשים מסין להסגיר את האדם שחשף בפניה את הפגיעה בריבונותה, ועוד להתעמת עם הונג-קונג על מנת לעשות זאת. יש מי שיטען שהאמריקאים השיבו לסין באותה מטבע, ושאף הביון הסיני נוקט בטרור סייבר בארצות הברית – אולם הדבר אינו מעלה ואינו מוריד. סין עדיין לא נחשפה, כפי שנחשפה ארצות הברית, וממילא זו נאיביות לשמה לצפות ממנה לגישה הוגנת. איך שהדברים כעת, סין יכולה – בנוחות, באופן לגיטימי ובתמיכת דעת הקהל שלה, להסתתר מאחורי האוטונומיה של הונג-קונג ולתת לסנואודן לברוח. באבחה דיפלומטית מגושמת אחת, הצליחו האמריקאים לרגע לאחד, כנגדם כמובן, את דעת הקהל הסינית וההונג-קונגית על כל המתח שביניהן.
גם האיומים האמריקאים על סין, רוסיה והונג-קונג ש"היחסים בין המדינות ייפגעו" לא מועילים ורק מסבכים את המצב. ואיך בדיוק "תפגע" ארצות הברית ביחסים עם סין, בלי לגרור צעדי תגמול כואבים באותה המידה? כרגע, ה"פגיעה" ביחסים אינה אלא רטוריקה, שמרגיזה את הצד הסיני בלי לגרום לשינוי של ממש. גרוע מכך – זו רטוריקה בדיעבד. סין והונג-קונג הרי כבר נתנו לסנואודן לברוח, ואי אפשר לתקן זאת. כך ש"פגיעה ביחסים" מכל סוג עשויה רק להזיק, אבל בשום אופן לא להועיל.
והפארסה נמשכה עם האיומים האמריקאיים על פוטין. האם מישהו חושב שנשיא רוסיה, שנהנה להרגיז את האמריקאים בכל הזדמנות אפשרית, אותו פוטין שמתעמת עמם ממש עכשיו על סוריה – ימסור להם פליט על מגש של כסף, ועוד כזה שנחשב לגיבור בחלק גדול מדעת הקהל הרוסית והעולמית? הדרישה הפומבית, המלווה באיומים גסים, להסגיר את סנואודן – אחת דינה להידחות. פוטין, שבנה את כל תדמיתו הפוליטית כמתנגד נחוש להגמוניה האמריקאית בעולם, היה מציג את עצמו ככלי ריק אם היה נענה לה. אלא שדווקא הגסות והפומביות שלה נתנו לפוטין את מה שחפץ בו יותר מכל – להשפיל את ארצות הברית בפומבי. זאת ועוד: האיומים שמושמעים בידי סנטורים מתלהמים למיניהם, משתי המפלגות, משדרים אווירה של חוסר אונים ואובדן שליטה של הממשל.
ועכשיו, סנואודן ימשיך ככל הנראה לונצואלה. נותר רק לראות אם ארצות הברית תוותר סוף סוף, ותכיר בכך שמדובר במאבק אבוד, או שתמשיך להשפיל את עצמה בדרישות ואיומים שיידחו – או גרוע מזה – בפעולת קומנדו שתציג אותה כבריון בינלאומי חסר עכבות, עוד יותר מאשר היא נתפסת כיום בחלקים ניכרים של הגלובוס.
בשבוע הבא אכתוב ככל הנראה על האירועים האחרונים במצרים, מזווית חדשה שעוד לא ראיתם. יש למה לחכות.
הכה את המומחה: סושי, אומנויות לחימה ואלימות פוליטית
אומנויות הלחימה ממזרח אסיה מוצגות כיום במערב כשיטות פילוסופיות, רוחניות ושוחרות שלום. אולם האם כך המצב היה מאז ומעולם? הינשוף פותח חלון לעולם הנשכח של הסוֹשִי, אומני לחימה ובריונים פוליטיים שמילאו את רחובות יפן במשך עשרות רבות של שנים במאות התשע עשרה והעשרים. איך כדאי ללכת מכות בפרלמנט? מה היה המחירון לחבטה בפוליטיקאים ואיך הפך סטודנט למשפטים לאחד הבריונים הפוליטיים המובילים של תקופתו? ינשוף היסטורי על אומני לחימה נשכחים שהלכו מכות למען הדמוקרטיה, האימפריה או סתם בשביל הכיף.
לפני שנים רבות, כשהייתי עדיין תלמיד תיכון, התאמנתי בקראטה במכון אומנויות הלחימה המפואר של קנצ'ו ד"ר רוני קלוגר בפתח תקווה, חווייה שהשפיעה עלי עמוקות. בתקופה שלי, ואולי גם היום, היתה תלויה על קיר הדוג'ו מודעה מהודרת עם העקרונות המוסריים והפילוסופיים של הבודו – דרכו של הלוחם. השניים הראשונים מביניהם היו: אל תהא תוקפן; היה עניו וצנוע. על העקרונות הללו חזרו גם המורים השונים בשיעורים: קראטה היא אומנות לחימה, ואומני לחימה שואפים לשלום. את כישורי הלחימה יש להפעיל רק במצב של סכנת חיים אמיתית, וגם במצבים כאלו, אומן לחימה אמיתי, שמסוגל תיאורטית להרוג את יריבו, יעדיף לברוח מאשר לפגוע. היה גם מי שאמר שמשמעות המילה היפנית קראטה (מילולית: יד ריקה) משמעה יד ריקה המושטת לשלום.
האם אומנויות הלחימה היפניות שאפו לשלום מאז ומעולם? ראשית כל יש להיזהר מהביטוי "מאז ומעולם", משום שרוב אומנויות הלחימה הללו חדשות יותר מאשר נהוג לחשוב. הקראטה היפני והאייקידו אינם בני אלפי שנים, אלא אומנויות שנולדו במאה העשרים, ביפן המודרנית, אם כי לקראטה יש שורשים מוקדמים יותר באיי ריוקיו (אוקינאווה). טאי-צ'י, קונג-פו וקנדו (אומנות הסיוף היפני) הן עתיקות יותר, אבל גם במקרים הללו, חוקרים מייחסים אותם למאות השש עשרה והשבע עשרה לכל המוקדם. בחרבות, כמובן, נלחמו ביפן מאז ומעולם, אולם באופן מסורתי הסמוראי לא היה סייף אלא דווקא קשת רכוב. כלי הנשק העיקריים שלו היו הקשת, ומאוחר יותר הרובה. כל סמוראי ידע כמובן להילחם בחרב, אולם רק בנדיר עשה בה שימוש בתנאים של קרב אמיתי. החרב הארוכה נועדה בעיקר לקטטות רחוב עירוניות, ואילו בחרב הקצרה בקושי השתמשו. מעבר לכך, כאשר הסמוראים היפנים נלחמו באמת, במלחמת האזרחים הארוכה של המאה השש עשרה, הם לא פיתחו אומנויות לחימה פילוסופיות – רק שיטות לחימה. רק בתקופת השלום הארוכה של משטר טוקוגאווה, שהתחילה במאה השבע עשרה, כאשר הסמוראים הפסיקו להילחם, נפתחו בתי ספר לחרב וקשת שהפכו את הבודו, דרך הלוחם, לאומנות לחימה של ממש.
בפוסטים קודמים, דיברנו כאן בינשוף לא מעט על השישי, אנשי החזון, אותם סמוראים ואומני לחימה פרועים שהטילו טרור ברחובות קיוטו בסוף תקופת טוקוגאווה. הפעם נדון, בפעם הראשונה בעברית, בסוֹשִי – האחיינים הקטנים והאלימים של השישי – בריונים פוליטיים מקצועיים שליוו את הפוליטיקה היפנית משנות השמונים של המאה התשע עשרה ועד שנות השישים של המאה העשרים. בקיצור נמרץ, הסושי, על אלתו, מיומנותו בג'ודו ואגרופיו המהירים, היה אחד הטיפוסים החזקים והיציבים ביותר ביפן המודרנית. גם לאחר מלחמת העולם השנייה, בעוד כוחות חזקים כמו הצבא, הצי והאצולה ירדו לטמיון ההיסטוריה – הסושי עדיין הסתובבו ברחובות יפן למשך עשרים שנים לפחות. וחשוב מכל – אותם הסושי, ולא אומני לחימה שלווים ופציפיסטיים, זוהו כתלמידים המובהקים של אומנויות הלחימה היפניות במשך אותם עשורים ארוכים.
סוֹשִי (להבדיל מהמאכל – סוּשי), פירושו ביפנית "לוחם גברי". חבורות הלוחמים הללו צמחו כפעילים אידיאליסטיים ואנשי אגרוף של התנועה לחירות וזכויות העם, כוח האופוזיציה העיקרי בתקופת מייג'י, והזרוע הפוליטית שלה – מפלגת החירות. לאחר כישלון מרידות הסמוראים ההמוניות בשנות השבעים, הבינו סמוראים מתוסכלים רבים כי דרכם להשתתף בשלטון לא תעבור בחרב ובאש אלא אך ורק בפעילות פוליטית המונית. תחת ניצוחו של איטגאקי טייסוקה, מנהיג סמוראים נמרץ ואחד מותיקי הרסטורציה של מייג'י, התארגנו נכבדים ופעילים וחתמו על "העצומה לזכויות העם" שהוגשה לממשל כבר ב-1874. התנועה לחירות וזכויות העם שללה מרד מזויין כנגד השלטון, אולם התנגדה בחריפות לריכוז הכוח בידי האוליגרכים הספורים שמשלו ביפן המודרנית. היא תבעה מדיניות חוץ תקיפה יותר מחד, ויתר דמוקרטיה וליברליזם ביפן עצמה מאידך. רוב מנהיגיה עדיין לא הרחיקו לכת עד כדי לתבוע זכות בחירה כללית לגברים (בוודאי שלא לנשים), אולם הם כן תבעו להרחיב את מעגל הבוחרים, לייסד פרלמנט ולחוקק חוקה מחייבת לקיסרות היפנית.
בסוף שנות השבעים, לאחר כישלון מרד הסמוראים הגדול האחרון, נותרה התנועה לחירות וזכויות העם ככוח האופוזיציה היחיד כמעט ביפן. אולם במהרה, נתפלגה אף היא סיעות סיעות בראשות פוליטיקאים ששנאו זה את זה שנאה עזה. גם בסיס תומכיה התרחב מעבר לקבוצת הסמוראים המקומית, ופשוטי עם רבים הצטרפו לתנועה. במקרים רבים – במיוחד בראשית שנות השמונים, סייעו פעילי התנועה למרידות איכרים מזויינות, תקפו פקידי ממשל או תמכו במהפכנים בקוריאה בניגוד לעמדת מנהיגיהם הפוליטיים. התנועה, בקיצור, היתה הידרה שמנהיגיה התקשו מאד לשלוט בה.
כדי לשלוט בהידרה טוב יותר, הקימו איטגאקי ושותפיו ב-1882 את מפלגת החירות (ג'יוּ-טוֹ). שנה קודם לכן, הכריזה הממשלה על חקיקת חוקה והקמת פרלמנט תוך עשר שנים, עד 1890, והפוליטיקאים מהאופוזיציה עשו ככל שביכולתם כדי להתכונן לרגע הזה. אולם גם המפלגה הזאת היתה מלאה פיצולים, וראשיה נאבקו לא רק במפלגה ליברלית מתחרה, בהנהגתו של שר האוצר לשעבר, אלא גם אלו באלו. צעירים נלהבים, חלקם סמוראים וחלקם פשוטי עם, ראו בתנועה הזדמנות לפעול "למען המולדת", לסייע לעם היפני כנגד הבירוקרטיה והאוליגרכים ואף לנסוע לקוריאה ולסייע למהפכה שם. במהרה, המציאה העיתונות את הכינוי "סוֹשי", לוחמים גבריים, שדבק באנשים הללו, ואלו הפכו למזוהים עם מפלגת החירות ומטרותיה, בריונים למחצה ופעילים פוליטיים למחצה. כדי לשלוט בהם, הקימה מפלגת החירות בסיס אימונים לסושי, שסופח למטה הראשי שלה בטוקיו. הבסיס, למעשה בית ספר לאומנויות לחימה, הכשיר את הסושי בסיוף, ג'ודו וספרות סינית (!) ולימד אותם את העקרונות והאידיאולוגיה של מפלגת החירות. כך, זוהו הסושי עם אומנויות לחימה. ויתר על כן – אחדים מהסושי המפורסמים והאלימים ביותר היו מורים לאומנויות לחימה, בעיקר לסיוף ולג'ודו. אין פירוש הדבר שכל תלמידי ומורי אומנויות הלחימה ביפן היו סוֹשִי – סביר להניח שרובם לא היו כאלה, אולם נוכחות אותם בריונים בעולם אומנויות הלחימה היתה חזקה ודומיננטית להפליא.
הסוֹשי, כבר מראשיתם, שימשו כאנשי אגרוף של מפלגת החירות. תפקידם היה להגן על כנסי המפלגה, לשמור על הפוליטיקאים שלה מפגיעה ונסיונות התנקשות, ואף לפוצץ כנסים של מפלגות מתחרות – בעיקר המפלגה החוקתית (קנסייטו). העיתונות, שאהבה לעסוק בנושא, תיארה וציירה אותם ללא סוף. הסושי היו בדרך כלל צעירים מרופטי לבוש, בעלי שיער ארוך, שמנוני, מלוכלך ופרוע, שהסתובבו ברחובות עם אלות ומבטים מבשרי רע. כפי שכתבה אייקו מרוקו סיניאוור, מומחית לתולדות הסושי ביפן המודרנית, הבריונים הללו לא היוו מאגר שכל פוליטיקאי ממפלגת החירות היה יכול לנצל – אלא היו בדרך כלל נאמנים לפוליטיקאי שמימן אותם. אחדים ממנהיגי מפלגת החירות, כמו הפוליטיקאי ועורך הדין הוֹשי טוֹרוּ, אף הנהיגו את הסושי שלהם בקרבות וקטטות המוניות. הושי, עורך דין שקיבל את הכשרתו במערב, היה כה מחוספס ואלים בעצמו, עד שהעיתונות נהגה לכתוב את שם משפחתו כ"אוֹשי" (משחק מילים ביפנית: הפועל "אוֹסוּ" פירושו "לדחוף"). לקראת סוף המאה התשע עשרה, אחד העיתונים הגדולים פרסם מוסף מיוחד על "פוליטיקאים גיבורים", אומני לחימה שלא היססו לשלוף אגרופים בשעת הצורך. אפילו שר החוץ קיבל ציון לשבח על מיומנותו הידועה בג'ודו. לקראת סוף שנות השמונים, רחובות טוקיו מלאו בקטטות של סושי שפעלו מטעם מפלגות שונות, ולעיתים מטעם פוליטיקאים יריבים באותה מפלגה עצמה.
יש לציין כי המקום האלים ביותר היה הפרלמנט עצמו – בניין מהודר בסגנון ניאו-קלאסי וניאו הודי משולב שמהדר עד היום את רובע נגאטה-צ'ו בטוקיו. נחילים נחילים של סושי הסתובבו ליד הפרלמנט ובתוכו. הם המתינו לפוליטיקאים "שלהם" כדי ללוות אותם הביתה ולהגן עליהם מסושי יריבים, הסתובבו במסדרונות, הלכו מכות עם פוליטיקאים ובינם לבין עצמם. מאגר נוסף של בריונים היו נהגי ריקשות – מקצוע מועד לפורענות, ובעיקר נהגי הריקשות הפרטיים של הפוליטיקאים. קטטות לא היו נדירות אפילו באולם המליאה עצמו. בשנות העשרים של המאה העשרים, נהגו הפוליטיקאים משתי המפלגות הגדולות, סיוקאי ומינסייטו, לשבת בנפרד בשני החצאים של אולם המליאה. בין שתי הקבוצות הפריד מעין "אי" – והיה נהוג שלידו מושיבים אך ורק את הפוליטיקאים הצעירים, החזקים והאלימים ביותר. קטטות באזור האי היו חזון נפרץ. אפילו לוחות המתכת עם שמם של חברי הפרלמנט, שהוצבו כנהוג ליד מושביהם, הפכו לנשק הטלה קטלני בידיהם של אומני לחימה מיומנים, ולפיכך מוסמרו בסופו של דבר לשולחן.
הימים האלימים ביותר היו, כמובן, ימי הבחירות. עד 1900 לא היתה נהוגה הצבעה חשאית, והאלקטורט היה מצומצם ביותר. סושי מטעם האופוזיציה או הממשלה, ולעיתים אפילו שוטרים, נהגו להסתובב באזור הקלפיות, להפחיד או אפילו להרביץ לבוחרים של המפלגות היריבות. מכיוון שרק שכבה מצומצמת של בעלי רכוש רב נהנתה מזכות ההצבעה, כל קול קבע – ולפיכך הרתעת מצביעים היתה טקטיקה מאד אפקטיבית. אולם בכל זאת, אסור להגזים בהשפעתה של האלימות הפוליטית. בבחירות 1892, למשל, הממשלה ניסתה להפעיל אלימות בכל הדרכים שעמדו לרשותה, הן שוטרים והן בריונים פרטיים, כדי להרתיע את מצביעי האופוזיציה – אולם בכל זאת המפלגות הליברליות ניצחו ברוב גדול. ממילא, פעילות הסושי ביום הבחירות איבדה מחשיבותה עם הנהגת ההצבעה החשאית ב-1900 והרחבת זכות ההצבעה (ב-1925 לכל הגברים אזרחי יפן) – אם כי ימי הבחירות עדיין היו מרגשים, אלימים ומסוכנים.
הסושי של כל מפלגה היו מאורגנים כ"קבוצת לחץ" (אינדאייגאן), ארגון מסודר והיררכי להפליא. בראשות קבוצות הלחץ עמדו "בוסים" גדולים כמו מוראנו צוּנָאֶמוֹן ומוריקוּבּוֹ מיקיזוֹ, מנהיגי הסושי של סֶיוּקָאי (אגודת חברי השלטון החוקתי) – גלגולה של מפלגת החירות ואחת המפלגות המבוססות ביותר בפוליטיקה היפנית של תחילת המאה העשרים. מוראנו, כמו בוסים אחרים, נכנס בעצמו לפרלמנט והפך לפוליטיקאי. כיצד גויסו האנשים, אפשר ללמוד מסיפורו של סטודנט בשם אונו באנבוקו, שהלך יום אחד לספריה כדי ללמוד למבחן, ומצא את עצמו במקום זאת צועק ומתפרע בהפגנה של הסיוקאי כנגד עריצות הממשלה במסגרת "המאבק להצלת החוקה" ב-1912. לאחר מכן תהה מדוע עבד בלי כסף, והלך בדיעבד למטה המפלגה כדי להיפגש עם מוראנו. הבוס הזמין אותו לארוחת צהריים "עם בירה וסאקה", שילם לו וייעץ לו "לבלות יותר זמן במטה המפלגה מעתה ואילך." מאותו היום, נטש אונו את לימודיו והפך לבריון מקצועי. אולם סושי רבים התבריינו כעבודת סטודנט, למדו אומנויות לחימה כמו סיוף וג'ודו והשתתפו בקטטות כמעין הכנסה צדדית או פעילות פנאי. יש לציין כי במקרים מסויימים קטטות של סושי סטודנטיאליים היו קשורות ליריבות בין אוניברסיטאות, שכל אחת מהן היתה מזוהה עם מפלגה פוליטית מתחרה.
אחרים, כמו אונו, היו "מקצוענים" של ממש. עם בשנות השמונים של המאה התשע עשרה, כשתופעת הסושי היתה בחיתוליה, רבים מהבריונים האמינו באמת ובתמים באידיאלים הדמוקרטיים של המפלגה, ה"מקצוענים" עשרים שנה מאוחר יותר היו ציניים בהרבה. ידועים לנו למשל הסכמים בין כנופיות יריבות של סושי על התנהגות ראויה בעצרות בחירות. ראשית, יש לתת לכנופייה היריבה להתפרע ולהפריע לנואמים מעט, ורק אז לתקוף ולגרש אותם. מדוע? כמובן – כדי לתת גם ליריבים לקבל שכר על ההפרעה ולא לשלול מהם את פרנסתם. לקבוצות הלחץ המאורגנות של תחילת המאה העשרים היה גם מחירון, שקבע תגמולים כספיים ספצפיים עבור סוגים מסויימים של פעילות. למשל, אם הרבצת לפוליטיקאי ממפלגה מתחרה, קיבלת יותר כסף בהתאם לחשיבותו. אם היה אחד מבכירי המפלגה היריבה, למשל, התגמול שלך היה גבוה יותר. כמו כן, התשלום התבצע לפי סוג המכות. אם הצלחת להכות בפניו של הפוליטיקאי, קיבלת יותר כסף מאשר אם חבטת אך ורק בטורסו שלו.
ומה עם המשטרה? המעורבות שלה היתה ספורדית. מדי פעם, כמו ב-1889, חוקקה הממשלה חוקים שאפשרו לה לגרוף מאות סושי מחוץ לטוקיו במבצעים מאורגנים. מדי פעם נעצרו הבריונים וישבו בכלא מספר חודשים, אולם בעיקרון – כל הכוחות הפוליטיים, כולל ראשי משרד הפנים ששלטו במשטרה, נאלצו להשתמש בסושי כנגד יריביהם ולאיש לא היה אינטרס לחסל את התופעה לחלוטין. בספרה, כותבת אייקו מרוקו סיניאוור שכל עוד הסושי לא התנקשו בפוליטיקאים "ממש" (זה קרה לפעמים – אושי טורו עצמו נרצח בידי מורה לאומנויות לחימה, ופוליטיקאי בכיר אחר הותקף מספר פעמים בסכין) הם קיבלו עונשים קלים יחסית. במקרים אחרים, המשטרה היתה שם כדי להקפיד על חוקי המשחק. בעצרת פוליטית אחת, למשל, נכנסו הסושי לגלרייה והתחילו לצרוח. אחד הנואמים הזמין אותם ללכת מכות על הבמה, ושם חיכו להם הסושי המקומיים ובמילים עדינות, פרקו להם את הצורה. אונו, אותו הסטודנט שהוזכר קודם, ניסה לקפוץ מהגלרייה כדי להשתתף בקטטה, אולם הוא וחבריו נעצרו בידי המשטרה ונלקחו מהמקום.
מעבר לכך, בתי הספר לאומנויות לחימה זוהו לא רק עם אלימות פוליטית בתוך יפן עצמה, אלא עם האימפריאליזם היפני. בעשורים הראשונים לקיומו של הצבא היפני, אומנו הקצינים בסיוף צרפתי ברוח המודרניזציה. אולם בהדרגה, הקנדו – הסיוף היפני – כבש מחדש את הזירה, והצבא ציפה מקצינים לשלוט ברזיו. גם הקראטה נלמד ביחידות מסויימות. אומנויות לחימה היו נפוצות ופופולריות גם באגודות הסתרים הלאומניות – שני מסטרים לסיוף ולג'ודו, למשל, היו מעורבים במבצע הרצח של מלכת קוריאה ב-1895. אואשיבה מוריהיי, מייסד האייקידו, היה חבר בכת דתית אימפריאילסטית במיוחד, אוֹמוֹטוֹ קִיוֹ, השתתף ביחד עם מורו הרוחני במלחמת כנופיות במונגוליה בשירותו של גנרל סיני מקומי וניצל אך בקושי מכיתת יורים.
אז איך, אפשר לשאול, מזוהות אומנויות הלחימה היום עם שלום דווקא? אין לי הוכחה מוצקה, אבל לדעתי מדובר בחלק מהמיתוג מחדש של התרבות היפנית לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחר התבוסה, המיליטריזם היפני נעשה מאוס ופסול בעיני רוב האוכלוסייה. השלום הפך פתאום להיות אידיאל מרכזי, והתרבות היפנית פורשה מחדש בהתאם: אלמנטים מיליטנטיים בשינטו ובבודהיזם הודחקו, למשל, ואלמנטים פציפיסטיים הודגשו ואף שימשו כבסיס להפצת הבודהיזם במערב. דוגמא טובה לכך היא הזן בודהיזם המערבי, כפי שהתפתח מאז שנות השישים. תופעה דומה התרחשה, לדעתי, גם בתחום אומנויות הלחימה – ואלו עברו מטפוריזציה והפנמה כאומנויות רוחניות ופילוסופיות של חישול נפשי, מוסריות ושלום. לא מדובר, כמובן, בהמצאה, אלא בפרשנות מחדש. מסטרים עתיקים כמו מיאמוטו מוסאשי, למשל, בהחלט הבדילו בין דרך הלוחם לבין אלימות גרידא, וגם חלק מהוגי ה"בושידו" של תקופת מייג'י, כמו ניטובה אינאזו (קוויקר באמונתו הדתית) ניסו לעשות זאת. לאחר המלחמה, האלמנטים הללו פשוט הודגשו, ומה שלא היה נוח – נופה ונזרק הצידה. דוגמא מצויינת לכך היא הפילוסופיה של האייקידו, כפי שהיא ידועה בימינו. מייסד האייקידו, אואשיבה מוריהיי, אמנם דיבר על אי אלימות והכלת היריב – ואלו האלמנטים המודגשים כיום. אולם ההרפתקה הצבאית שלו ושל מורו הרוחני במונגוליה נשכחה לחלוטין.
ולבסוף, הייצוא המסיבי של הקראטה, הג'ודו והאייקידו למערב לאחר מלחמת העולם השנייה שינה את המבנים הבסיסיים שזיהו אותם עם אלימות. בערים הגדולות של ארצות הברית ואירופה אלימות זוהתה עם קטטות רחוב שאין "אומנות" מאחוריהן, או עם שיטות לחימה מערביות כהיאבקות ואיגרוף. אומנויות הלחימה היפניות, שהגיעו למערב כמערכת רעיונות מאורגנת וזרה, שהלימוד שלה מצריך משמעת והתמדה, ממילא לא נלמדו בידי בריונים אלא דווקא בידי אנשים מן השורה שחיפשו דרך לא אלימה להגן על עצמם – תופעה שהשתקפה בסרטים פופולריים כמו "קראטה קיד", למשל. אולם בכל זאת – המסורת העתיקה שזיהתה אומנויות לחימה עם אלימות דווקא, נשמרה אפילו במערב בדרכים מורכבות. הביטו – למשל – בסרט האחרון של קראטה קיד, שמתרחש בסין. בעוד הגיבור הטוב הוא פועל כפיים ומסטר "נסתר" של קונג-פו, האיש הרע מנהל בית ספר אלים ומאורגן לאומנויות לחימה. למרבה האירוניה דווקא בית ספר כזה מזכיר יותר מכל את בתי הספר ההיסטוריים לאומנויות לחימה ביפן של סוף המאה התשע עשרה, למשל מוסד ההכשרה לסוֹשי של מפלגת החירות. אולם סביר להניח שאם אומן לחימה מאותו בית הספר היה נכנס לדוג'ו מודרני – כמו זה שאני למדתי בו – "פילוסופית השלום" היתה נראית לו משונה ומגוחכת להפליא.
משלוש יוצא אחד
אורי אליצור מנסה לשכננע אותנו שסיפוח השטחים לא ימנע מישראל להיות מדינה יהודית… אה – וגם דמוקרטית. ואיך זה קשור לבדיחה סובייטית על סוכני CIA במוסקבה? ינשוף פוליטי מדיני חושב מחוץ לקופסה.
מאמר זה התפרסם קודם באתר קומפרס
בדיחה רוסית ישנה מספרת כי פעם אחת, בשיא המלחמה הקרה, חשבו ראשי ה-CIA להחדיר מרגל אמריקאי לשורות הפיקוד של הקג"ב. חשבו ועשו. לקחו ילד וגידלו אותו על ברכי התרבות הרוסית. בגיל 18 כבר ידע לקרוא פושקין הפוך, מלמטה ומלמעלה, לצטט מכתבי לנין אפילו באמצע הלילה, לרקוד ריקודים קוזאקיים ואף לשתות וודקה עד אובדן חושים. הוחדר הנער לברית המועצות באמצעות צוללת אמריקאית, התערה בחברה והתגייס ל-KGB. לאחר כך וכך שנים, זימן אותו המפקד לראיון. "תראה," הוא אמר לו, "אני אוהב אותך מאד וחושב שאתה צעיר מבטיח. בוודאי שאתה מתאים לעמדות הפיקוד העליונות בסוכנות שלנו. ישנה רק בעיה אחת: אני יודע שאתה מרגל של האימפריאליזם האמריקאי." "אבל איך, איך גילית?" שואל הצעיר, מזועזע כולו. "מה, אני לא יודע לצטט פושקין?" "יודע!" אמר המפקד. "לא יודע לדקלם לנין?" "יודע!" "לא יכול לשתות וודקה עד אובדן חושים?" "יכול, אפילו יותר טוב ממני." "אז איך?" חזר ושאל. "תשמע, אחי," אמר לו המפקד, "בברית המועצות אין שחורים."
בבדיחה הזאת, פרודיה משעשעת למדי על תוכנית מחוכמת המתעלמת מפרט אחד בסיסי שעשוי להכשיל את כולה, נזכרתי לפני ימים מספר, כאשר קראתי את אחד ממאמריו האחרונים של אורי אליצור. כדוגמא נדירה למנהיג מתנחלים מעמיק ומרחיק ראות, תהה אורי אליצור, כפי שהוא עושה רבות לאחרונה, על אודות עתיד הפלסטינאים בארץ ישראל השלמה. בשני מאמריו האחרונים, ניסה אליצור לשרטט בעיות אפשריות ולהתוות חזון בשדה החתחתים הזה. במאמרו הראשון, כתב אליצור כי אנו עומדים בפני שלוש אפשריות, ואף אחת מהן אינה מלבבת. האפשרות הראשונה היא להמשיך ולגרור את המצב הקיים. האפשרות השנייה היא פתרון שתי המדינות של השמאל. האפשרות השלישית היא אזרוח הפלסטינים במסגרתה של מדינה אחת. בכל אחת משלוש האפשרויות ישנן בעיות המקשות על יישומן והן כמעט בלתי אפשריות לפתרון. אליצור מודה כי המצב הקיים, שבשימורו תמכו הוא וחבריו במשך שנים רבות, מוביל להידרדרות איטית במעמדה הבינלאומי של ישראל ולמדינת אפרטהייד – קשה להחזיק אוכלוסיה כבושה ללא זכויות לנצח. מדינה פלסטינית, לדידו, תוביל להשתלטות ארגונים אסלאמיים קיצוניים על הגדה המערבית ולירי רקטות על יישובי מרכז הארץ, כפי שהתרחש בעזה, ואילו מדינה אחת עלולה, כפי שמזהיר השמאל, להסתיים בכינונה של ישות דו לאומית, חיסול האופי היהודי של ישראל וסוף הציונות.
כאמור, אליצור מודה כי כל שלוש דרכי הפעולה קשות, ובצדק הוא כותב שכל משקיף אחראי בימינו חייב לחשוב על הסיכונים והסיכויים בכל אחת מהן. איש השמאל חייב למצוא פתרונות לסיכונים הכרוכים במדינה פלסטינית. עליו חובת ההוכחה כי ניתן בכלל להגיע להסדר סביר עם הפרטנר הפלסטיני. איש הימין חייב להתייחס לאובדן האופי היהודי של המדינה במקרה של המשך הכיבוש. אולם לדעתו של אליצור הבעיות הכרוכות בפתרון השלישי – המדינה האחת – הן דווקא הבעייתיות פחות מבין השלושה. במאמר ההמשך שלו, ניסה אליצור להתוות מסלול משלו לפתרון: כיצד נאזרח מיליון וחצי פלסטינים, נמשיך לשלוט ביהודה ושומרון ובכל זאת נשמור על מדינה יהודית.
כאן, שולף אורי אליצור את המחשבון. ביהודה ושומרון, הוא כותב, חיים כ-700,000 פלסטינים בעלי זכות הצבעה. אם אלה יאוזרחו, בתהליך איטי והדרגתי כמובן, יתווספו חברי כנסת ערבים רבים לפרלמנט ישראלי. אולם אליצור סבור שאפשר להקהות מעוקצו של המהלך הזה באמצעות מיני תכסיסים ותרגילים. ראשית כל, הוא קובע, יש לחוקק לאלתר חוקה ולעגן בה את אופייה היהודי של המדינה וגם את חוק השבות. את החוקה יהיה ניתן לשנות אך ורק ברוב מיוחס ביותר. שנית, יש להגדיל את מספר חברי הכנסת למאה שמונים – דבר דרוש בהחלט בהתחשב בגידול האוכלוסייה. 30 חברי כנסת ערבים בכנסת של 180, הוא כותב, מאיימים פחות מעשרים חברי כנסת בכנסת של מאה עשרים. לי באופן אישי זה הזכיר קצת את התכסיס הישראלי הייחודי בשנות יובש, כאשר מפלס מי הכינרת יורד מתחת לקו האדום. במקרים כאלה, במקום להכריז על מצב חירום, פשוט משנים את גובה הקו.
אבל רגע, איך בדיוק הגיע אליצור למספר "30"? מי אמר שבכנסת החדשה לא יהיו דווקא חמישים חברי כנסת פלסטינים (אחרי הכל הוספת חברי כנסת לא תשנה את אחוז הערבים באוכלוסייה)? אז ככה: לדעת אליצור, רוב תושבי מזרח ירושלים לא מוכנים לקבל תעודות תושבי קבע אפילו כשישראל מציעה. סביר, לדעתו, שכך יהיה גם בשטחים. גם אלה שיקבלו אזרחות לא בהכרח יצביעו, שהרי ידוע הרי כי אחוז ההצבעה של ערביי ישראל נמוך יחסית. לאחר כל שקלול הגורמים הללו, מגיע אליצור למסקנה שמספר חברי הכנסת הערבים (כולל הפלסטינים המתאזרחים) יעמוד על 20 בכנסת של מאה ועשרים חברים, או על 30 בכנסת של מאה שמונים. לא נעים אולי, מנקודת ראות ימנית, אבל בהחלט לא נורא.
הבעיה שכמו אנשי הCIA מהבדיחה הסובייטית ששכחו שהסוכן החשאי שלהם הוא שחור,. גם אורי אליצור שכח כמה פרטים בסיסיים שעלולים לסכל את תכניתו. סירובם של תושבי מזרח ירושלים לקבל תעודות תושב קבע, כמו גם אחוז ההצבעה הנמוך בקרב ערביי ישראל, נובע בעיקרו מתחושה של אין אונים. רבים מהם סבורים שגם אם ישתתפו בבחירות, לא יוכלו באמת לשנות את אופיה של המדינה ואפילו לשפר את תנאי חייהם באופן משמעותי. האופי המפלה של המדינה הציונית, הם סבורים, הוא כה מושרש, עד כי יעשו מה שייעשו, יכולתם לשנות את המציאות תיוותר זעירה.
קשה להאמין שהאפתיה הפסימית הזאת של אזרחי ישראל הערבים תיוותר בעינה כאשר אחוז הפלסטינים באוכלוסייה יגדל באופן משמעותי. אם ישתכנעו שבאמצעות הצבעה יוכלו לשנות את המדינה לטובתם של הפלסטינים, לא סביר שיישארו בבית ביום הבחירות רק כדי לא לשבש את חישוביו של אליצור. זו היא שאלה קריטית – שעלולה להכשיל את התוכנית כולה. גם יתר הפתרונות שמציע אליצור, כמו שבועת אמונים לחוקה למאזרחים חדשים, עלולים להתגלות כאשלייתיים – בדיוק מאותה סיבה. אם ישתכנעו שביכולתם לשנות את אופי המדינה, יצהירו כל הצהרה שיתבקשו להצהיר ויפעלו בכנסת לקדם את האינטרס שלהם—הקמת מדינה דו-לאומית.
כל הדברים הללו אין פירושם שהשאלה הבסיסית שאליצור שואל, כיצד נתמודד עם אזרוחם של מיליון וחצי פלסטינים, אינה שאלה חשובה וראויה. הימין שמוביל אותנו בפועל לפתרון המדינה האחת חייב להתמודד אתה, בדיוק כפי שהשמאל הדוגל עדיין בפתרון שתי המדינות צריך להתמודד עם הסכנות הכרוכות בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית. דבר אחד בטוח: אם תוקם מדינה אחת בין הירדן לים, היא תהיה שונה באופן משמעותי ממדינת ישראל כיום. השמיים לא יפלו, שואה חדשה לא תתרחש ואפוקליפסה לא תהיה. סביר אפילו להניח שהציונות תמשיך לשחק תפקיד פוליטי משמעותי – אולם ישראל תיאלץ להשתנות באופן שרוב תושביה, לפחות כיום, אינם מוכנים לקבל.
היומנים של טרנר: איך חושב ניאו נאצי?
האם תהיתם פעם איך חושב ניאו-נאצי? "יומני טרנר", ספרו של ויליאם פירס, מגולל סיפור דמיוני על מהפכה נאצית אמריקאית שמתגלגלת למלחמת עולם אפוקליפטית. ינשוף היסטורי על הפנטזיה הניאו-נאצית שהנחתה את טימוטי מקווי, הטרוריסט שפוצץ את בנייני הממשל הפדרלי באוקלהומה. ה-FBI הגדיר את יומני טרנר כ"תנ"ך של הימין הגזעני" בארצות הברית, אולם דווקא הם מספקים חלון נדיר לא רק לפנטזיות הכמוסות של טרוריסטים חמושים, אלא גם לסוד חולשתו של הנאציזם בארצות הברית מאז ומעולם.
"לעולם לא אשכח את היום הנורא ההוא: 9 בנובמבר, 1989. הם דפקו על דלתי בחמש בבוקר, ואני לא חשדתי בדבר."
מי כתב את השורות האלה? במאה העשרים, הן יכולות להתאים לכל סיפור חיים תחת משטרים טוטליטריים – גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית, רוסיה הקומוניסטית, אפילו דיסטופיות של השמאל הרדיקלי על דיקטטורה עתידית של ההון המערבי. במקרה הזה, אף אחת מהתשובות לא נכונה. הסיפור ממשיך במילים הבאות:
פתחתי את הדלת, וארבעה כושים התפרצו לתוך הדירה לפני שהצלחתי לעוצרם. אחד מהם החזיק אלת בייסבול. שניים מהם היו חמושים בסכיני מטבח ארוכים שהיו תחובים בתוך חגורותיהם. בעל האלה דחף אותי לפינה ושמר עלי עם הנשק מורם בתנוחה מאיימת. בינתיים, שלושת חבריו הפכו את הדירה. בהתחלה חשבתי שמדובר בשוד. מעשי שוד מסוג זה הפכו להיות נפוצים ביותר לאחר שהתקבל חוק כהן, עם קבוצות של שחורים שפשטו על בתים לבנים לשדוד ולאנוס. אז השומר שלי נופף בתג כלשהו והודיע לי שהוא ועוזריו הם "סוכנים מיוחדים של מועצת צפון וירג'יניה ליחסי אנוש" (Northern Virginia Human Relations Council). הם באו לחפש כלי נשק, כך אמר.
פוסטר של "מועצת וירג'יניה ליחסי אנוש", ארגון אנטי-גזעני ששימש כבסיס לתיאור הדמיוני ביומנים
אלו הן שורות הפתיחה של הספר "יומני טרנר" (The Turner Diaries), שהוגדר על ידי ה-FBA כ"תנ"ך של הימין הגזעני" בארצות הברית. הספר, שכתוב בגוף ראשון כיומן של פעיל ב"מהפכה לבנה", ניאו-נאצית עתידית בארצות הברית, נחתם על ידי אנדרו מקדונלד, אחד משמותיו הבדויים של הפיזיקאי ד"ר ויליאם פירס, מנהיג ניאו-נאצי אמריקאי ותיק וידוע. אתר ימין קיצוני אמריקאי, שמציע את הספר המלא לקריאה באינטרנט חינם אין כסף, התפאר ש"אם תהיה לממשלת ארצות הברית יכולת לאסור ספרים, הספר הזה וודאי יהיה בראש הרשימה שלהם." הוא אולי מגזים, אבל לא בהרבה. אחת מסצינות השיא של יומני טרנר, הפיגוע שעורכים סוכני ה"ארגון", המחתרת הניאו-נאצית הלבנה במטה הראשי של ה-FBI, שימש כמקור השראה עיקרי למחבל טימוטי מקוויי, שביצע פיגוע המוני בבנייני הממשל הפדרלי באוקלהומה ב-1995. יומני טרנר, עד ימינו חומר קריאה מרכזי בארגונים אמריקאיים קיצוניים וחמושים עד צוואר, הוא לפיכך ספר חשוב ומשפיע.
העלילה נפתחת, כפי שמתואר לעיל, בחקיקתו של "חוק כהן" (The Cohen Act) מזימה של הממשל הפדרלי להחרים את כל כלי הנשק לסוגיהם מאזרחי ארצות הברית. החוק לא רק מפקיר את האזרחים הלבנים ההגונים לציפורניהן של כנופיות שחורות, אלא – בסופו של דבר – מחרים את הנשק גם מהשחורים עצמם כדי לפנות את הדרך לדיקטטורה לא מרוסנת של השלטון הליברלי בוושינגטון. המשטר פועל לא רק באמצעות ה-FBI והמשטרה הרגילה, אלא באמצעות גופי דיכוי ממשלתיים למחצה כמו המועצה ליחסי אנוש, שהוזכרה לעיל, ו"משטרת השוויון" – ארגון אימתני שרוב חייליו הם שחורים ואילו קציניו – לבנים ליברלים מרושעים וחסרי מצפון. מאחורי המזימה כולה, כפי שאפשר לראות בקלות משם משפחתו של חבר הקונגרס שחוקק את החוק, עומדים היהודים, בארצות הברית ותל אביב כאחד. אלו מפעילים, כבובות על חוט, הן את הממשל הפדרלי והן את השחורים (ושאר הלא לבנים) בארצות הברית כדי לבסס שלטון עריצות ללא מצרים.
ד"ר ויליאם פירס, מוצג עם הילת קדושה באתר ניאו-נאצי
לפי סיפור המסגרת בפתיחת הספר, יומני טרנר התגלו כממצא ארכיאולוגי כמאה שנים לאחר המהפכה הלבנה העולמית. פרטיה של המהפכה הזאת עדיין אינם גלויים לקורא, והם נחשפים טפח אחר טפח עם התמשכותה של העלילה. ארל טרנר הוא פעיל לבן מן השורה, אדם פשוט שנסחף לשורות ה"ארגון" לאחר שסוכני המועצה ליחסי אנוש פושטים על ביתו כדי להחרים את הנשק שלו. לאט לאט הוא מתקדם בשורות הארגון, ומגלה את האנשים שעומדים מאחוריו, גוף קוואזי-דתי שנקרא "המסדר". ראשי המסדר, שמפעילים את סוכניהם בשלט רחוק, פותחים במלחמת גרילה של התנקשויות ופעולות טרור נגד מוסדות פדרליים, יהודים, שחורים ואישים ליברליים בכל רחבי ארצות הברית. הם מתחילים בקטן. קודם כל צריך לגייס כספים. כנהוג בתנועות מהפכניות, החברים רוצים להתחיל לשדוד חנויות משקאות. המטרה מקדשת את האמצעים. אולם אחד מהם, הנרי, מתנגד – לא יתכן שהארגון ישדוד את האנשים שהוא מתיימר להגן עליהם:
הנרי סירב לשתף פעולה עם התוכנית. אנחנו לא יכולים, אמר, להשתמש במטרות שנוגדות את האמצעים שלנו. אפילו אם נשדוד את הציבור כדי לממן את הפעילות שלנו, יסתכלו עלינו כמו חבורה של פושעים פשוטים ולא משנה עד כמה המטרות שלנו נאצלות. גרוע מכך – אנחנו עצמנו נתחיל לחשוב כך בסופו של דבר. הנרי מסתכל על הכל במונחים אידיאולוגיים. אם משהו לא מתאים – הוא לא מוכן להיות מעורב. מבחינה מסויימת זה לא פרקטי, אבל אני חושב שאולי הוא צודק. רק אם נהפוך את הרעיונות שלנו לאמונה חיה שתנחה אותנו מיום ליום, נוכל לגייס את האומץ המוסרי הדרוש להתגבר על הקשיים הממתינים בהמשך הדרך. בכל מקרה, הוא שכנע אותי שאם עלינו לשדוד חנויות משקאות, עלינו לעשות זאת עם מודעות חברתית. אם נשבור את ראשיהם של אנשים עם לבֶנים, הם צריכים להיות ראויים לעונשם. אז השווינו את רשימת חנויות המשקאות בדפי זהב של מדריך הטלפונים לרשימת החברים התומכים במועצה ליחסי אנוש של צפון וירג'יניה – השגנו אותה באמצעות הבחורה ששלחנו להתנדב שם. כך, הגענו בסופו של דבר ל"ברמן ליקר ויינות – שאול א. ברמן, בעלים".
אז הפשרה המוסרית שהתקבלה בסוף היא לשדוד את איש העסקים המקומי שאול ברמן. גם תומך של המועצה ליחסי אנוש, וגרוע אפילו יותר – יהודי. החברים מתחילים ברצח של "השחור מאחורי הדלפק", ואז עוברים לרצוח גם את ברמן ואשתו, "אישה כבת שישים שמנה באופן גרוטסקי" באמצעות צנצנת כבדה של חמוצים כשרים. בכלל, בפנטזיה הניאו-נאצית של יומני טרנר, ה"רעים" (ולא רק בפעם הזאת) תמיד מכוערים ושמנים באופן מגוחך, וה"טובים" יפים ותמירים, זאת מלבד חריג חשוב אחד – נערות לבנות ש"בוגדות בגזע" באמצעות יחסים עם שחורים. הן בדרך כלל טובות מראה, וזה אמנם נחשב "בזבוז מצער", אבל הגיבורים תמיד מרגישים מחוייבים לחסל אותן למען יראו וייראו. כאן יש לציין כי פירס כתב ספר שלם, הצייד, על מתנקש ניאו-נאצי שפותח במהפכה אמריקאית על ידי רצח זוגות מעורבים.
הסיפור ממשיך בשרשרת של התנקשויות ופעולות טרור מסלימות והולכות. בין הקורבנות: עורך בכיר בוושינגטון פוסט, ראשי ה-FBI, רבנים, כמרים, חברי קונגרס, פוליטיקאים ליברלים ועוד. למנה מיוחדת של ארס וחומר נפץ זוכים אנשי ימין המתנגדים לגזענות ("שמרנים אחראיים", כפי שהמחבר מכנה אותם בתיעוב). מהר מאד הופכת מלחמת הגרילה של "הארגון" למלחמה כלל ארצית, כאשר ראשי המסדר מצליחים לכבוש מובלעת בקליפורניה וליצור בה את האוטופיה הגזעית שלהם. הם משמידים את כל היהודים, השחורים, בני גזעים אחרים ואפילו לבנים שנראים שחומים מדי (רק ליתר ביטחון) ומשגרים פצצות גרעיניות לכל עבר. טורנטו, שהופכת ל"בסיס של יהודים" מושמדת בטיל גרעיני, וכך גם הבית הלבן. בסופו של דבר, כובשים אנשי הארגון את ארצות הברית כולה ומשמידים באמצעות פצצות אטום את ברית המועצות וישראל (אם תהיתם, הערבים מחסלים את מי שנשאר, אבל אפילו הם מושמדים בתוך ארצות הברית).
ארל טרנר עצמו יוצא למשימת התאבדות בשלב כלשהו לקראת סוף הספר, וה"עורכים" משלימים את החסר. מהומות נגד היהודים, השחורים והאסייאתים פורצות בכל ערי אירופה המרכזיות, וממשלות אוהדות לארגון עולות לשלטון בכל המדינות הללו. גם כאן, גורלם של הלא לבנים זהה לזה שבארצות הברית, וכדי להדר – מושמדים השחורים אפילו באפריקה. הפינאלה של הסיפור הוא מלחמת העולם הגדולה נגד סין, שמנסה להשתלט על אירופה. הקונפליקט נפתר, איך לא, בפצצות גרעיניות שהופכות את כל אירואסיה מאוראל מזרחה ל"שממה המזרחית הגדולה". שאר העולם הופך לאוטופיה בנוסח נאצי. עריה הגדולות של ארצות הברית לא משוקמות, ובמקומן קמים יישובים חדשים עם שמות היסטוריים כמו "אקארטוויל" (דיטריך אקארט – משותפיו הראשונים של היטלר) או "ווסלטון" (הורסט ווסל – מחבר ההמנון הנאצי).
"יומני טרנר", מעבר לחשיבותו כמדריך מעשי לטרוריסטים מהימין הקיצוני בארצות הברית, הוא גם חלון נדיר שדרכו אפשר להשקיף על עולמם של ניאו-נאצים אמריקאיים, לראות כיצד הם חושבים ואיך הם רואים את העולם. זאת במיוחד משום שמדובר לא רק בקונטרס קצר או במאמר שעוסק בבעיות ספציפיות, אלא בחיבור ארוך ומקיף. דווקא היותו של ה"יומן" פנטזיה ספרותית, ולא מהמשובחות שבהן, מאפשר לקורא לראות מה פירס וחבריו היו רוצים לעשות בהעדר מגבלות משפטיות, פוליטיות ואחרות שירסנו אותם. האמת נחשפת דרך הפנטזיה. אולם כשמתבוננים ב"יומנים" במשקפיים כאלו, ניתן להבחין במתחים פנימיים בתורתו של פירס, סתירות שמבהירות לנו לא רק מדוע הניאו-נאצים נותרים שוליים אפילו בפוליטיקה הימנית קיצונית, אלא – וזה חשוב הרבה יותר – מדוע הנאציזם כאידיאולוגיה מעולם לא הצליח לצבור פופולריות ממשית במרחב האמריקאי, להבדיל מזה האירופי.
נתחיל עם יחסו של המחבר לשואה. מחד, הוא מכחיש במילים רפות ודו-משמעיות את השואה ההיסטורית, זו שהתרחשה במלחמת העולם השנייה, ומאידך – מתאר את גורלם של היהודים לאחר המהפכה במילים שכאילו לקוחות מספרי היסטוריה על השואה. היהודים בקליפורניה, למשל, מובלים למדבר בצעדות מוות שמזכירות, כמעט מילה במילה, תיאורים יהודיים (!) של הטבח בבאבי-יאר, וניכר שהמחבר בקיא מאד בתיאורים הללו. לקראת סוף הספר, טרנר אף מציין שהארגון לא ינוח ולא ישקוט עד שישמיד את אחרוני "בני השטן" (Satan's spawn), ולא משנה היכן יהיו על פני כדור הארץ.
זהו, למעשה, ההבדל העיקרי בין נאציזם קלאסי לניאו-נאציזם. כאשר הנאציזם צמח בשנות העשרים של המאה הקודמת, הוא נתפס בעיני רבים כאידיאולוגיה חדשה ומבטיחה, לא כמתכון לג'נוסייד. מעטים מאד, אם בכלל, דמיינו את אושוויץ כבר ב-1933. ניאו-נאצים מסוגו של פירס, לעומת זאת, מציגים לפני הקהל לא את האשליה הנאצית הראשונית אלא את המוצר המוגמר: מחנות השמדה, ירי המוני, תליות ברחובות וצעדות מוות לשוחות המוניות. דווקא חוסר הנוחות שמעורר האספקט הזה, אפילו אצל גזענים ואנטישמים מובהקים, גרם לרבים מהאפולוגטים של הרייך השלישי להכחיש אותו בזעם. פירס, שמתפאר בו, לא יכול ואולי גם לא רוצה להשלות אף אחד. וכאן טמון גם לוז חולשתו, כי הנאציזם הקלאסי הצליח לצבור עוצמה אדירה דווקא משום שמשך אנשים פשוטים, מכובדים, נורמליים – החנווני בשכונה, עורך הדין, הרופא, המורה. אלו רוצים לשמוע על גדולה לאומית, פרנסה, ביעור הקומוניזם, אולי גם חוקי גזע – אבל לא על שוחות וירי המוני. לפיכך, תורתו של פירס, באמריקה ובאירופה כאחד, אינה רלוונטית מחוץ לחוגי הבריונים ונוער השוליים שצורכים אותה. היא יכולה לעניין טרוריסטים מסוכנים מסוגו של טימוטי מקווי, אבל לא המונים.
אולם ב"יומני טרנר" ישנו מוטיב אחר, מעניין לא פחות, שמבהיר למה הנאציזם, הן בצורתו הקלאסית והן בצורתו החדשה, מעולם לא הצליח לתפוס אחיזה בארצות הברית. טרנר וחבריו, עד סוף הספר ממש, מודעים באופן כואב לכך שרוב האוכלוסיה הלבנה מתעבת אותם. הם מעולם לא מצליחים לארגן הפגנות גדולות של ממש, או לגייס כמויות גדולות של חיילים, ונאלצים לפעול כאוונגארד מהפכני באמצעות התנקשויות ופעולות טרור. מאות אלפים מפגינים מולם , וגם כאשר הם משתלטים על המובלעת שלהם בקליפורניה, השנאה של האוכלוסיה כלפיהם (כולל האזרחים הגזענים, כך נאמר) כה גדולה, עד שהם נתקלים, מדי יום ביומו, בהמוני מפגינים שלא מאפשרים למדינה לתפקד. התשובה היא לא דיכוי משטרתי או צבאי גלוי: הם חלשים מדי. במקום זאת, בלילה שמתואר לפרטי פרטים ונקרא "ליל החבל" (Night of the Rope) הם פושטים על בתיהם של המפגינים, חוטפים אותם בשנתם, מענים אותם ותולים אותם בראש חוצות – לא רק את המנהיגים אלא גם פעילים רבים מהשורה וסתם אזרחים. בין הקורבנות הבולטים: כוכבת הוליוודית ששיחקה בסצנות של אהבה בין-גזעית, סטודנטיות לבנות שחיו עם שחורים ו"שופט שמן באופן מגוחך" שפירש את החוקה כנגד הימין הקיצוני. במקרה אחר, הם מנצלים את האוכלוסיה המורעבת ומספקים מזון אך ורק למי שיחזור עם הוכחות שרצח אזרח לא לבן. גם במאבק הצבאי כנגד יריביהם, מנהיגי הארגון והמסדר מודעים היטב לנחיתותם המספרית: הם מצליחים לנצח אך ורק עקב שימוש סיטונאי בפצצות אטום, ואפילו זה- רק לאחר שהצליחו לתמרן את ברית המועצות והממשל בוושינגטון למלחמה גרעינית ביניהם.
ההפגנות נגד ה"ארגון" ביומני טרנר מבוססות ככל הנראה על מחאת ההמונים של התנועה לזכויות האזרח, כאן עם מרטין לותר קינג ב"מצעד על וושינגטון"
מכאן, עולה הסתירה הגדולה ביותר שבספר. מי שקרא את היומנים מההתחלה ועד הסוף יודע, כי המרד פרץ בשל "חוק כהן" – היינו, החוק היהודי שלקח מאזרחי ארצות הברית את הנשק שנועד להגן עליהם. "מה תעשו כשהם יבואו לקחת את כלי הנשק שלכם?" שואל הדיסקליימר של הספר, שאלה שכאילו נלקחה מהארנסל של מתנגדי משטר אנטי-פשיסטיים. הארגון והמסדר, לפי הודאתו של המחבר עצמו, משליטים בסופו של דבר משטר הרבה יותר ממורכז, הרבה יותר דכאני והרבה יותר פולשני לחירויות הפרט מאשר המשטר הפדרלי המקורי. וכן, אם תהיתם, הם גם מחזיקים במונופול מוחלט על הנשק.
וזו בעיה, כי הנאציזם צמח כאידיאולוגיה אירופית, לא אמריקאית. הימין האירופי צמח בעשורים הראשונים של המאה העשרים כתגובת נגד למה שנראה כחוסר סדר, כאוס משתולל ברחובות: ליברליזם, מתירנות, פשע. המדינה הפשיסטית, או הנאצית, התיימרה להשליט "סדר" לטובת האזרח, ולשם כך – דיקטטורה ריכוזית נראתה כצעד הגיוני לחלוטין. לעומת זאת, הפוליטיקה האמריקאית, גם ובמיוחד הימנית, מלווה מאז ראשיתה בחשד עמוק כלפי הממשל המרכזי וזרועותיו הפולשניות. אפילו לג'ורג' וושינגטון היה קשה לגייס תמיכה לבניין שלטון מרכזי שיוכל להילחם בצבא הבריטי, וגם כאשר שלטון כזה קם הוא היה בדרך כלל רופף, חסר ביטחון ונאלץ להצדיק בלי הפסק את קיומו שלו. מאז, כמובן, הממשל הפדרלי הפך לחזק וריכוזי הרבה יותר, אבל החשד העמוק אליו נותר, ובמיוחד בחוגי הימין הרדיקלי. וזו גם הסיבה להתנגדות הפראית, ההיסטרית כמעט, של הימין הקיצוני האמריקאי לכל חוק שיגביל אחזקת נשק, אפילו כלי תקיפה מובהקים. זאת משום שמונופול מוחלט של השלטון המרכזי על הנשק יגזול מהאזרח את האמצעי החזק ביותר להתנגד לעריצות אפשרית מצד השליטים בוושינגטון.
ויליאם פירס, כמו טרנר הדמיוני שלו, מודע היטב לרקע הזה, ולפיו נאלץ לשחק ללא הפסק בין שני הקצוות. המהפכה פרצה בשל חוק כהן, שהגביל את חירותם של האזרחים לשאת נשק. היא מכוונת כנגד ה"מערכת" שמדכאת את האזרח הקטן, אבל הארגון – כדי לנצח – נאלץ להגביל את החירות של האזרחים עוד יותר, ובאופן רצחני. הדרך של פירס להתמודד עם הסתירה הזאת היא באמצעות הצגה קורבנית ומתבכיינת של גיבוריו, משל פעלו כתגובה בלתי נמנעת לרדיפה בלתי פוסקת, ובעיקר – התפרצויות היסטריות של שנאה המתבטאות בתיאורים אינסופיים על הכיעור הפיזי והרוחני של האויב. מדי פעם הגיבורים שלו תוהים בעצמם על הסתירה הזאת, אבל התהיות הללו תמיד מסתיימות במלמולים לא ברורים על צורך השעה. הצורך של פירס להגן על צורת חיים המקדשת חירות בלתי מוגבלת ומתנגדת באופן חריף לממשל מרכזי, על ידי יצירתו של ממשל מרכזי חזק יותר – לא משכנעת אפילו את הגיבורים שלו עצמו, וקשה להניח שאת הקוראים.
נראה לי שמהסיבה הזאת, הנאציזם מעולם לא תפס בארצות הברית, אפילו לא בשנות השלושים כאשר היה פופולרי במקומות רבים באירופה. ב-1938, בנתה השגרירות הגרמנית הרים וגבעות מצמיחתה של תנועה נאצית אמריקאית, אולם הגילויים הללו תמיד היו חלשים, מהוססים ונפסקו כמעט לחלוטין ברגע שהתחילה המלחמה. כי בניגוד לימין הקיצוני האירופי ששם במרכז שמחתו את המדינה, הימין הקיצוני האמריקאי שם במרכז את הפרט ואת חירותו. כמובן שבזכות החירות הזאת לפרט ולקהילה מותר לדכא מיעוטים גזעיים, אולם בו בזמן – הקהילה אינה יכולה לסבול שלטון מרכזי חזק מדי, יהיה אשר יהיה. למרות הרעל שנוטף מהם, ואף על פי ששימשו כמודל לפעולת טרור, מראים לנו יומני טרנר בסופו של דבר לא את סוד כוחו, אלא את סוד חולשתו של הנאציזם בחלקה הצפוני של היבשת האמריקאית.
העושה עצמו קש
מדוע הואשם פעיל שמאל רדיקלי ישראלי, תומך נלהב בתנועת החרם על ישראל, כי הוא מרגל ציוני? הפרשה המוזרה הזאת יכולה ללמד אותנו לא מעט על המתחים, הסתירות הפנימיות והאבסורד שבשמאל הרדיקלי המקומי והבינלאומי. מדוע מתעקשים הפלסטינים להתרחב, ואילו היהודים והמערביים משתדלים להצטמצם עוד ועוד? מה זה בדיוק Co-Resistance? איך קשור העם היהודי המומצא של שלמה זנד לענפיו העתיקים של עץ הזית? ברוח הפתגם הערבי העתיק, ינשוף פוליטי-מדיני בודק מה קורה למי שעושה עצמו קש.
למאמרים בנושאים דומים ראו: אורתודוקסיה ביקורתית, אישה לבנה גזענית ולהרביץ לפרה
לאחרונה הגיעה לידיעתי פרשה מעניינת. בשיטוט אקראי באינטרנט נתקלתי בשמו של עופר אנגל, דוקטורנט למדעי החברה ב-LSE (London School of Economics) ופעיל שמאל רדיקלי, שמוכר לי היטב מהתקופה ששנינו שהינו בהרווארד. אנגל הוא מהחריפים והקולניים שביריביה של ישראל בקמפוס. הוא תומך בכל יוזמה אפשרית להחרמת המדינה הציונית, מביע הזדהות עם המאבק הפלסטיני בקול גדול ואף הצדיק, במאמר פומבי, השחתת פוסטרים ישראליים כ"צורה של מחאה". מה היתה רבה הפליאה כאשר ראיתי כי אנגל עצמו הפך למטרה של הארגון הפלסטיני המקוון Electronic Intifada. בעלי האתר הפופולרי, ציר מרכזי בתנועת החרם על ישראל, האשימו את אנגל כי הוא מרגל ציוני. בשני תחקירים שונים הם בחנו מאות ציוצי טוויטר, פוסטים ומאמרים שלו, והגיעו למסקנה כי הוא כתב בשמן של מספר דמויות פלסטיניות דמיוניות, גבריות ונשיות, עורר מדנים בתוך התנועה וחרחר פרובוקציות שפגעו בשמה הטוב. במיוחד, הם האשימו אותו באחריות לפרסום שערוריה הקשורה להתבטאויות אנטישמיות בוטות של אחת, גרטה ברלין, ממנהיגי תנועת "שחררו את עזה".
הפרשה התחילה לעניין אותי, אז כתבתי לעופר אנגל וביקשתי את תגובתו לכל העניין. במכתב התשובה שלו, הוא כינה את הקמפיין נגדו "רשעות מטופשת וטיפשות מרושעת", והכחיש את כל טענות "האינתיפאדה האלקטרונית". הוא אף הפנה אותי למאמר תגובה שפרסם בזמנו, ובו הגן על עצמו והצהיר בחוזקה על תמיכתו ב"מאבק למען זכויות אדם" ומחויבותו למטרה הפלסטינית. במכתב אלי, אנגל הוסיף הערה מעניינת: הפעילים הפלסטינים, כך אמר, חוששים משיתוף פעולה עם ישראלים, אפילו אם הם אנטי-ציונים, פן "ישתלטו" אלו על המאבק. לדבר יש שורשים היסטוריים, הוא ציין: גם שחורים בארצות הברית ובדרום אפריקה גילו לעיתים יחס עוין ללבנים שתמכו בהם. מדוע? הדבר דורש הסבר, ומסתתרות מאחוריו כמה סוגיות מרתקות. אבל כדי להבין את העניין טוב יותר, כדאי להרחיק קצת להיסטוריה הקרובה שאנגל הזכיר.
בשנות השישים, כידוע, עלתה ופרחה בארצות הברית התנועה לזכויות האזרח, שמנהיגה המפורסם ביותר, מרטין לותר קינג, נותר חקוק בדפי ההיסטוריה האמריקאית. בתנועה היו חברים גם לבנים וגם שחורים, וקינג בהחלט ראה את עצמו כמנהיג משותף של כולם. כפי שציין אחד ההיסטוריונים, קינג הצליח לזכות בליבם של אמריקאים רבים כל כך, אפילו כאלה שהתנגדו לו מלכתחילה, דווקא משום שדיבר בשם ערכים נוצריים וכלל-אמריקאים שהיו מקובלים אפילו על יריביו. אולם בשנים האחרונות לחייו של קינג, וביתר שאת לאחר שנרצח, התנועה החלה להתפלג וחלקים ממנה הקצינו לבלי היכר. מנהיגים שחורים כמו מלקולם אקס, שייצגו "לאומנות שחורה" וקראו להתבדלות טוטלית מהחברה הלבנה, זכו לפופולריות הולכת וגוברת. לאחר חוקי זכויות האזרח וחיסול הסגרגציה בין שחורים ללבנים בדרום ארצות הברית, עזבו לבנים רבים את התנועה, ואלו שנשארו זכו במקרים מסוימים ליחס עוין יותר ויותר.
דוגמא מצויינת לכיוון הרוח היה כנס מסויים על היסטוריה שחורה באחת מאוניברסיטאות היוקרה של ארצות הברית. ה"היסטוריה השחורה" או ה"אפרו-אמריקאית" היתה אחד התחומים שעלו כפרחו כחלק מהמחשבה הרדיקלית – ניסיון לספר את ההיסטוריה מנקודת מבטם של המדוכאים. דא עקא, שרבים ממנהיגי התנועה האפרו-אמריקאית תבעו זכות דיבור בלעדית. ללבנים, כך טענו, אין שום זכות לדבר על היסטוריה שחורה, יהיו דעותיהם אשר יהיו. כך, נתקלו דווקא ותיקי המאבק לזכויות האזרח בקבלת פנים עוינת, לעיתים אף אלימה. כאשר עלה לבמה פרופ' הרברט גוטמן, היסטוריון לבן שנודע במאבקו למען זכויות השחורים, הוא הושתק בצעקות על ידי קהל הפעילים האפרו-אמריקאים. "אני תומך בכל ליבי בתנועה השחורה" התחנן גוטמן על נפשו, "אם רק תשכחו שאני לבן ותתנו לי לדבר, זה יועיל לתנועה." המיליטנטים השחורים, כמובן, לא התרשמו. גוטמן, לפי העדויות, עזב את הכנס "שבור מבחינה נפשית".
בדינמיקה דומה אפשר להבחין גם אם נתבונן במאבק המשותף של פעילי שמאל-רדיקלי ואקטיביסטים פלסטינים כנגד מדינת ישראל. תנועת ה-BDS (קיצור של Boycott, Divestment and Sanctions) היא ארגון משותף לפלסטינים, ערבים, אירופים, יהודים וישראלים שקורא לחרם כלכלי, תרבותי ואקדמי על ישראל עד שיסתיים הכיבוש, תוכר זכות השיבה ותתוקן האפליה נגד הפלסטינים אזרחי ישראל תוך ביטול אופייה היהודי של המדינה. קברניטי ה-BDS, עומר ברגותי ועלי אבו ניעמה (בעל אתר האינתיפאדה האלקטרונית שעמד גם מאחורי הקמפיין נגד עופר אנגל), מתנגדים בתקיפות לדיאלוג, מפגשים או אירועים משותפים ישראליים-פלסטינים משום שלדעתם מדובר ב"נורמליזציה עם הכיבוש". הם מתנגדים גם למושג דו קיום, שמקבע לדעתם את המצב הקיים, אולם בכל זאת מציעים אפיק לשיתוף פעולה ישראלי פלסטיני. במקום co-existence, הם אומרים, ישראלים ופלסטינים יכולים לעבוד ביחד רק במסגרת התנגדות משותפת, co-resistance. כלומר, לישראלים יש לגיטימציה אך ורק אם הם תומכים במטרה הפלסטינית ללא סייגים, מוכנים לשתף פעולה כנדרש מהם ומקבלים לחלוטין את מסגרת המאבק בישראל כפי שזו נקבעת על ידי הצד הפלסטיני. חנין זועבי אמרה בזמנו את הדברים במפורש בראיון ל"הארץ". אנחנו העם היליד, היא קבעה, אנחנו הקורבנות. אנחנו נקבע את מסגרת המאבק. אם תרצו, תצטרפו אלינו בתנאים שלנו. אם לא – סאלמאת. בקיצור, בפראפרזה לדבריו של הרברט גוטמן, ישראלים-יהודים לגיטימיים אך ורק אם הם "שימושיים".
ובעוד הצד הפלסטיני של ה"מאבק" תובע לעצמו מרחב הגדרה עצמית גדל והולך, הצד הישראלי באותו שיתוף פעולה מצמצם את עצמו עד כמה שאפשר. עופר אנגל קיצוני בדעותיו יותר מרוב הערבים והפלסטינאים שאני מכיר. פעילים ישראלים שמשתתפים בהפגנות בשטחים מתפארים בכך שהם עושים מה ששותפיהם הפלסטינים אומרים להם לעשות. הם "לא מכתיבים" אלא פשוט עוזרים כנדרש מהם. אולי מהסיבה הזאת, רבים ניסו להשתיק פעילות שמאל שהוטרדו בידי פלסטינים. לא כדאי לדבר, כדי לא לפגוע במאבק. אודי אלוני, במאי ופעיל שמאל רדיקלי, כתב, ממש כך, כי חנין זועבי הציעה לנו "אחווה חדשה במשט לעזה" וזכויות שוות על אדמת אבותיה, כאילו שהיא עושה עמנו חסד שאין כדוגמתו. בסרטה "התנקשות", יעל בר-תנא פנטזה על פעיל פולני הירואי שמזמין את היהודים לפרק את הציונות ולחזור לפולין ליברלית ומחבקת. היא לא יכולה כמובן לחזור ביוזמתה שלה, ה"אחר" חייב לפתוח לה את הדלת חזרה. שיא השיאים היה בקמפיין האחרון שקרא לישראלים לוותר על זכות ההצבעה שלהם ולתת אותה לפלסטיני, גם אם זה יורה להם שלא להצביע כלל (קמפיין שגם עופר אנגל נטל בו חלק פעיל). נירוס, מורה דרך מירושלים ומפעילי הקמפיין כתב כאן בינשוף שזו הדרך היחידה להתנער מהפריווילגיות שנולדנו איתן. במקביל, כפי שכתב אסף שגיב במאמרו המצוין, אופפת את הפעילים הישראלים, המצמצמים את עצמם לדעת, תחושה הולכת וגוברת של פסימיות, כאילו אפלה ורוע אופפים אותם מכל עבר.
כביכול, הפלסטינים והישראלים שמשתתפים ב"מאבק" מדברים באותה השפה. מאלו ומאלו תשמעו על זכויות אדם, משפט בינלאומי, עוולות הציונות ופשעי הכיבוש. אולם בפועל, הנחות היסוד שלהם שונות לחלוטין. הצד הפלסטיני במשוואה הוא לאומני, גאה בתרבותו, דבק בעברו ובזהותו הייחודית. פעילי השמאל הרדיקלי הישראלי, לעומת זאת, נוטים להיות אוניברסליסטים, חילוניים וביקורתיים כלפי ההיסטוריה שלהם עצמם עד כדי נטייה לדמוניזציה ותיעוב. מחד – מעלים הפלסטינים על נס את הזהות הערבית-מוסלמית, מי כדת האמת ומי כסמל לאומי. מאידך – נוטים הפעילים הישראלים להיות חילונים גמורים ומתייחסים למסורת הדתית שלהם בביקורתיות רבה. אילן פפה מצליף בהיסטוריה הישראלית ללא רחם ורואה במייסדי מדינתו, עד האחרון שבהם, פושעים נתעבים ובזויים. אינטלקטואלים מוסלמים כמו רשיד ח'לידי הפלסטיני וחמיד דבאשי האיראני מותחים אמנם ביקורת עצמית על עמיהם שלהם, אבל באופן מתנצל ומתלטף, כאשר כל שורת ביקורת עצמית מלווה בעמוד של חרפות וגידופים כנגד ישראל והמערב. היסטוריונים פלסטינים מרחיבים את העבר הלאומי של עמם מאות שנים אחורה ומתפייטים על ה"עמידה האיתנה" מול האימפריות ועל הסמל הרומנטי של עץ הזית. שותפיהם הישראלים, באותו הזמן, תוהים היכן ומתי הומצא העם היהודי.
כיצד, בתנאים כאלו, אפשר בכל זאת לשתף פעולה? ראשית כל, יש לשני הצדדים אויב משותף. הם עוסקים ב-co-resistance וכל אחד תורם את חלקו למטרה המשותפת. שנית, שני הצדדים זקוקים זה לזה. תפיסת העולם של השמאל הרדיקלי, למעשה גלגול של עיקרון האשמה הנוצרי, מחלקת את העולם למדכאים ולמדוכאים. לפיכך, הם זקוקים לשיתוף הפעולה עם האחר המדוכא, הפלסטיני, הערבי, מהגר העבודה או הפליט מהעולם השלישי, משום שרק שיתוף פעולה כזה יכול לגאול את נשמתם ולהעניק להם לגיטימציה כבני המעמד המדכא. הצד הפלסטיני, לעומת זאת, מרוויח בעלי ברית במאבק לאומי קשה ומפרך. אולם הסתירה בדינמיקה הבסיסית בין הצדדים, שאיפות ההתרחבות של אחד מול תאוות הצמצום העצמי של רעהו, יוצרת מתח וחשדנות מתמידים. אולי אתה לא רוצה להצטמצם באמת? אולי אתה בכל זאת מושפע מהפריבילגיות שלך? אולי לא ניערת מעצמך באמת ובתמים את אבק זכויות היתר? אולי אתה סוכן אויב? זהו הרקע האמיתי לחשדנות כנגד עופר אנגל, פעיל השמאל הרדיקלי, והקמפיין שהתנהל כנגדו באתר האינתיפאדה האלקטרונית, כמו גם למקרים דומים נוספים.
כל האמור לעיל הנו, כמובן, ביטוי של מגמות מסויימות ומן הסתם יש בו מין המכליל. ברור לי שקשת הדעות במציאות מורכבת ורחבה יותר ולא כל הפעילים מתאימים לתבניות שציירתי כאן. אולם בכל זאת, מדובר בהלכי רוח נפוצים שכדאי לתת עליהם את הדעת. שנית, כוונתי היא לא לשלול שיתוף פעולה ערבי-יהודי, או ישראלי-פלסטיני. ההיפך. אני לא מתנגד לשיתוף פעולה כזה, במיוחד לא במאבק נגד הכיבוש, אלא רק לדרך שבה הוא מתנהל בחוגי השמאל הרדיקלי. מי שמתבייש בתרבותו ובזהותו אינו יכול לנהל דיאלוג אמיתי עם אלו שמחזיקים בהן בגאווה. "ההופך עצמו לקש," אומר הפתגם הערבי, "יאכלו אותו חמורים." דווקא ישראלים ויהודים שמתבוננים בעצמם בעין ביקורתית אך בלי רגשות אשמה, כאלו שמקבלים ומאמצים את מורשתם הישראלית-ציונית, יוכלו למצוא שפה משותפת איתנה יותר עם הצד הפלסטיני בטווח הארוך.
———-
עופר אנגל מגיב:
שמחתי כשדני אורבך סיפר לי שהוא מבקש לכתוב על פרשת בריונות ברשת, שבמהלכה השתלחו בי מספר פלסטינים גולים באמצעות הבלוג שלהם. שמחתי, לא מכיוון שאני חושב שסיפור המעשה כל-כך מעניין כשלעצמו. להיפך, הפרשה משמימה למדי ומלאה לעייפה בפרטים, מסקנות חפוזות על סמך דברים שהוצאו מהקשרם, תחקיר עיתונאי מרושל, אי-הבנות ומעשי בריונות לשמם. מבחינה פוליטית, הפרשה היא אמנם ארוע יוצא מן הכלל, אבל היא פותחת הזדמנות לדיון בשאלת מקומם של ישראלים-יהודים בקידום המאבק הפלסטיני לשיוויון זכויות. בהקשר זה, אני חושב שדני נוגע במספר נקודות חשובות.
ראשית, חשובה האנלוגיה שדני עושה בין המאבק הפלסטיני לבין מאבקם של קבוצות אחרות לשחרור ושיוויון זכויות, משום שבכך הוא מחזיר את הדיון אל העיקר. שהרי העיקר אינו קיומם של כוחות לאומניים, דתיים, אלימים או שמרנים בקרב הקהילות המופלות לרעה. אלה קיימים כמובן בצורה כזו או אחרת בקרב כמעט כל מיעוט נרדף, אבל עובדת קיומם איננה מורידה מצדקת הדרישה לחיים בשיוויון זכויות, חירות וכבוד. גם בתקופת הסגרגציה במדינות הדרום בארצות הברית הצדיקו רבים בקרב הקהילה הלבנה את המשך מדיניות האפלייה והסטטוס קוו בכך שלאדם השחור יש 'פגמים באישיות' (character defects) , קווים אינהרנטיים בתרבות או במנטליות שלעולם לא יאפשרו אינטגרציה בין לבנים ושחורים. רק לאחר שארצות הברית ביטלה את משפטי הראווה(kangaroo courts) ואת חוקי הסגרגציה של ג'ים קראו, נכחו מיליוני אמריקאים לבנים להיווכח שלאורך כל הדרך היתה הבעיה נעוצה לא בפגמים מובנים באישיותם של קורבנות השיטה, אלא בשיטה עצמה, אותה מדיניות של נישול ודיכוי.
שנית, דני מצביע על כך שהמאבק לחירות הוא בראש ובראשונה מאבקם של חברי הקבוצה המנושלת. הוא מצטט את הרברט גוטמן המדבר על 'המאבק שלנו,' תוך שהמילה 'שלנו' מכוונת ללבנים ושחורים כאחד בהקשר של התנועה לזכויות אזרח בארצות הברית. אבל גוטמן טועה טעות מרה, שכן מאבקו של העבד להשתחרר מעבדותו שונה ממאבקו של האדון להשתחרר מאדנותו. לדבר על 'המאבק שלנו' בהקשר זה, כמוהו כניכוס מפעלה של הקבוצה הנרדפת כדי לקדם את האינטרסים של חברי הקבוצה הרודפת. חברי הקבוצה החזקה מציגים את המאבק כ'שלנו' ובכך עוסקים בטפיחה עצמית על השכם (self-congratulation) יותר מכל דבר אחר. התנהגותם מעלה חשד לגבי מניעים נסתרים, והם נותרים לעולם כנטע זר בתנועה. גם ד'ר לותר קינג היטיב לתאר את אכזבתו מהאדם הלבן המבקש להצטרף לתנועה. במכתבו מכלא ברמינגהם, מצר קינג על כך שהאדם הלבן, המתון לכאורה, אומנם מביע הזדהות עם מפלתם של השחורים, אך באותה נשימה מכתיב להם כיצד עליהם לנהל את מאבקם לשיוויון. גם כשהוא מבקש להצטרף לתנועה, קיים חשש שנציגי הצד החזק יפעלו על מנת לקבע את הסטטוס קוו ולהעמיק אותו, במקום לתמוך בתהליך אמיתי לשידוד מערכות.
שידוד מערכות פירושו, שחברי הקבוצה המנושלת, הם שיתוו את הדרך, הם שיכריעו לגבי אמצעי המאבק ומטרותיו. המתעניינים מבחוץ יכולים אז לבחון את המשנה האידיאולוגית ואת המתודולוגיה, הם יוכלו לבחור את הקבוצה שעם עקרונותיה הם מסכימים ושאת דרכה הם מאמצים. מובן שהם יעשו זאת ממגוון מניעים, אך תמיכתם לעולם תהיה בגדר תמיכה מבחוץ. כל ניסיון של פעילים זרים לנכס לעצמם את העניין הפלסטיני למטרות אג'נדות פרטיות יתקל בהתנגדות, ואין זה משנה אם הם באים לדיאלוג על מנת לקבל לגיטימאציה לעמדתם הציונית (דוגמת דני אורבך) ובין אם הם באים על מנת לקבל לגיטימאציה לעמדתם הקוואזי-אנטישמית (דוגמת גלעד עצמון).
לפיכך, אני חושב שהאנלוגיה שדני עושה בין המאבק הפלסטיני למאבקם של קבוצות אחרות לשיוויון חשובה, מכיוון שהיא משיבה למרכז הדיון את נושא זכויות האדם. אני גם מסכים שמנהיגי המאבק לשחרור הם בניו ובנותיו של הקבוצה שזכויותיה נשללו, ומאמין שכך גם ראוי שיהיה. יחד עם זאת, יש לי חילוקי דעות עם יתרת דבריו. ראשית, כפי שהוא בעצמו מציין, צריך להיזהר מהכללות חפוזות. הפרשה הפרטית שלי מהווה מקרה בודד ויוצא דופן. הפעילות הפוליטית שלי היא די שולית ולכן יתכן מאוד שעמדתי לא לגמרי מבוססת, אבל אני מאמין שברוב המוחלט של המקרים קיימת הערכה הדדית, יחסי אמון ותקשורת המבוססת על הבנה בין הפעילים הפלסטינים לבין קבוצות אחרות (כל עוד אינן ציוניות כמובן). קבוצות כמו אנרכיסטים נגד הגדר ו-BDS מבפנים כוללות יהודים-ישראליים, ואינני מודע לקיום פעילים פלסטינים או קבוצות המתנגדות באופן שיטתי לשיתוף מסוג זה. התנאי הוא, כמובן, שהפעילים הזרים אינם באים על מנת לנכס את הפעילות הזו לאג'נדות שלהם.
בדיוק מסיבה זו, ההצעה לנהל 'דיאלוג' עם הציונים נידונה לכישלון, שהרי דיאלוג כזה ממלא אך ורק את האינטרסים של הציונים ועומד בניגוד לאינטרסים של מנושלי הזכויות. מבחינה עניינית, אין לדיאלוג הזה סיכוי להתקדם מכיוון שמעצם הגדרת האידיאולוגיה שלהם, לעולם לא יסכימו הציונים לאפשר לפלסטינים לממש את זכותם לשיוויון אזרחי מלא, וממילא ההצעה הציונית המקסימלית תהיה תמיד פחות מהמינימום הנדרש לחיים בחברה שיוויונית ודמוקרטית. כל עוד בעלי השררה אינם מוכנים לוותר על הפריבילגיות שלהם, אינני רואה מקום לדיאלוג אלא רק להתנגדות ומחאה. פעילות זו מצליחה במידה שהיא הופכת את האידיאולוגיה שבבסיס מדיניות האפלייה לכזו שאינה ברת קיימא, מטרה המושגת על ידי העלאת המחיר שבעלי השררה צריכים לשלם עבור שימור הסטטוס קוו מחד, והורדת התועלת שהם מפיקים ממנו מאידך. אינני מכיר מקרה אחד בהיסטוריה שבו מימשה קבוצה מנושלת את זכויותיה באמצעותי 'דיאלוג' עם הקבוצה הדומיננטית, לפני שהאחרונים היו מוכנים לוותר על הפריבילגיות שלהם.
כשדני מנסה לנכס את הדיאלוג לקידום אג'נדה ציונית, הוא נדון לכשלון. להבדיל, שיתוף הפעולה בין פלסטינים לפעילי זכויות האדם בארץ ובעולם זוכה כיום להצלחה חסרת תקדים. רק לאחרונה הסכים סטיבן הוקינג לבקשת הפעילים לבטל את השתתפותו בכינוס בארץ, ובכך למנוע מתן לגיטימציה למוסדות המקדמים אפלייה בין מי שהוא יהודי לבין מי שאינו יהודי. סקר בינלאומי של הבי.בי.סי. קבע לאחרונה שמדינת ישראל היא אחת מבין ארבעת המדינות הנתפסות באופן השלילי ביותר בכל העולם, יחד עם איראן, צפון קוריאה ופקיסטאן. התפתחויות אלה הם, בין השאר, פרי העבודה של ארגונים רבים הפועלים יחד עם פעילים פלסטינים על מנת להגביר את המודעות הציבורית בקהילה הבינלאומית למצב העגום של זכויות האדם בישראל.
לבסוף, אני מופתע מכך שדני מחליט להצמיד לי את התווית 'רדיקאלי'. יש פעילים הרואים את עצמם רדיקאלים, אך אני אינני נמנה עמם. אינני חסיד של אנרכיזם, סוציאליזם, מרקסיזם, ואפילו לא הומאניזם או פאציפיזם. אינני מתנגד לקיומן של מדינות באופן כללי, אפילו לא למדינות לאום. אבל אני כן מתנגד לציונות, האידיאולוגיה העומדת בבסיסה של מדינת היהודים. בשונה מכל מדינה דמוקרטית מפותחת שאני מכיר, מדינת היהודים מעגנת באופן שיטתי בתוך חוקיה ומוסדותיה את ההפרדה בין לאומיות (יהודי/לא-יהודי) לבין אזרחות (ישראלי/לא-ישראלי), תוך שהיא גוזרת לעיתים קרובות את זכויותיו של אדם מזיקתו ללאומיות היהודית ולא לאזרחותו הישראלית. מכיוון שיש אזרחים שהם יהודים ויש כאלה שאינם יהודים, יוצא שמדינת היהודים מחלקת את אזרחיה לשני סוגים, כאשר באופן טבעי, האזרחים היהודים נהנים מיתרונות על פני אחיהם ואחיותיהם הלא-יהודים. יתרה מכך, רבות ההמצאות של הציוניות, החל מחוק-השבות והמשך בגאולת הקרקע, עבודה עברית, יהוד-הגליל והנגב, חוקי האזרוח, חוקי נוכחים נפקדים, חוקי הנכבה וועדות הקבלה, מדיניות הפקעת הקרקעות, הכפרים הלא-מוכרים, מתן היתרים לבנייה והכשרת קרקעות ועוד דוגמאות בלי סוף, שלא לדבר על סמלי מדינת 'ישראל'. כל ההמצאות הללו באות על מנת ליצור חציצה בין מי שהוא יהודי לבין מי שאינו יהודי.
אין שום דבר 'רדיקאלי' בדרישה שמדינה תמנע חציצה בין אדם לאדם על רקע גזע, מין, מוצא או דת. אין שום דבר רדיקאלי בעקרונות המעוגנים בהכרזת העצמאות של ארצות הברית ובתיקון ה-13 וה-14 של החוקה. אין שום דבר רדיקאלי בעקרונות שעצבו את החוקה הגרמנית המודרנית למשל, טקסט מעורר השראה שפותח בהכרזה שכבוד האדם הוא עקרון שאין לחללו (במקור: unantastbar). באוטוביוגראפיה שלה מתארת קונדוליסה רייס את תמהונה למשמע דבריה של ציפי לבני, כאשר זו ניסתה להסביר לה את ההצדקה לחוק השבות. רייס חשה שבדבריה, ליבני מגינה על עקרונות של טוהר הגזע (ethnic purity, כך במקור). זו היתה שיחה, כך רייס, שזיעזעה את הרגישויות שלה כאמריקאית, שהרי מאז התיקון ה-14 לחוקה האמריקאית מ-1868 דוחה ארצות הברית מכל וכל את התפיסה שמימוש זכויותיהם (האזרחיות) של בני אדם מותנה ברקע שלהם, דתם או מוצאם. מעבר לכך, רייס שואלת, אילו השלכות יש לחוק השבות על הזדהותם של אזרחים שאינם יהודים עם מדינת היהודים? באיזה מובן יוכלו הם לומר שמדינת היהודים היא מדינתם?
רייס איננה חברה בארגון רדיקאלי, ומי שמתמודד עם השאלות שהיא מעלה אינו בהכרח חבר בקבוצה הזויה, אלא אדם שעבורו שיוויון זכויות, כבוד האדם וחירותו, הם עקרונות יסוד המונחים כנר לרגליו.
משחקים באש
עיתון הבית החדש של המתנחלים, מעריב, פתח לאחרונה בקמפיין נגד ההוראות לפתיחה באש בשטחים. מצב הביטחון הולך ומידרדר, חיילי צה"ל מושפלים – ומפגין פלסטיני אפילו העז לשלשל את מכנסיו מול פניהם הנדהמות. אבל לפני שפותחים את הנצרה, ראוי לשאול מספר שאלות. האם אלוף פיקוד המרכז, ניצן אלון, באמת שונא את המתנחלים? מה המטרה שלו בעצם? ומי עובד אצל מי במזרח הפרוע? ינשוף-פוליטי מדיני על ניצרות, צרות וכתבת אחת שהיתה מפוטרת אפילו ממקומון נידח בזרנוגה עילית.
מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס
מי אמר שרק אנשי שמאל מבקרים את הכיבוש? לאחרונה פתח מעריב, עיתון הבית החדש של המתנחלים, בקמפיין נמרץ נגד הוראות הפתיחה באש ומדיניותו הרופסת, כביכול, של אלוף פיקוד המרכז ניצן אלון. הכתבת חן קוטס-בר ראיינה עשרות חיילים בסדיר ובמילואים, לדבריה מכל הקשת הפוליטית ושדרות החברה הישראלית, שמתלוננים כי צה"ל וחייליו הפכו ל"ליצנים של הפלסטינים." החיילים, כך נטען, עומדים חסרי אונים מול טרור עממי מתגבר, חשופים לבקבוקי תבערה, אבנים ואף גרוע מזה – פגיעה בכבודם. חייל אחד התלונן שפלסטיני התערטל מולו במהלך הפרת סדר. החייל הרגיש מושפל. לא בגלל כבודו האישי, חלילה, אלא בגין כבודם של צה"ל והמדינה שנרמס עד עפר. אין ספק, צריך להתיר לחיילינו לירות במתערטלים פלסטינים ויפה שעה אחת קודם.
הקמפיין הנוכחי, שנפתח כרגיל בפמפלט של תנועת אם תרצו ונקנה כרעו וקרביו על ידי מעריב, לא הסתפק בעדויות (אנונימיות) של חיילים בסדיר ובמילואים. בפרק השני, גויסו גם אלופי פיקוד לשעבר למערכה. דני יתום ועוזי דיין, כדרכם של גנרלים בדימוס בראיונות לתקשורת, זעמו והתלהמו. ככה פשוט אי אפשר להמשיך. מרואיין אחר, עמרם מצנע, העביר מסר שקול יותר, אולם בכותרת הכתבה נרמז, באופן מטעה, כי גם הוא תומך בקמפיין. בשלב השלישי נכנסו למערכה הכלים הכבדים, חברי הכנסת מהליכוד והבית היהודי, שדרשו מן הרמטכ"ל להסביר מדוע לא מפסיקים את "ההשתוללות" הפלסטינית. כבודם של חיילים עבריים היה למרמס ואצבעם קצרה מללחוץ על ההדק.
במקרה או שלא במקרה, מסע ההסברה הזה משתלב עם ניסיון מתמשך של חוגים מסויימים בקרב המתנחלים, ובראשם ועד מתיישבי השומרון, לקעקע את מעמדו של האלוף ניצן אלון. אורי אליצור, הדובר הרהוט ביותר של ה"התיישבות" בתקשורת, הגדיר אותו כ"שונא מתנחלים". אחרים האשימו אותו באחריות למצב הביטחון המידרדר בשטח. ואכן, לצד הפגיעה בכבודם של החיילים, ישנה אכן עלייה דרמטית בפעולות של "טרור עממי" כנגד מתנחלים ברחבי יהודה ושומרון: זריקת אבנים, בקבוקי תבערה ועוד, באופן שיכול (בקלות) להרוג ולפצוע. בעיני אורי אליצור, מדיניותו הסבלנית של האלוף אלון מובילה אותנו להמשך ההידרדרות הכללית בשטח ולאינתיפאדה שלישית. רק יד ברזל תוכל לדעתו לעצור את האש.
לפני שמשחררים את הנצרה, כדאי להעיר מספר הערות. ראשית, מובילי הקמפיין מערבבים בין עניינים שונים, אם כי לא מנותקים זה מזה. כמעט כל הדוגמאות שהובאו במאמרים השונים היו של חיילים המרגישים חסרי אונים מול הפרות סדר ולא סכנה לחייהם או לחיי אזרחים. לדברי חיים לוינסון, כתב הארץ לענייני התיישבות, הוראות הפתיחה באש דווקא מכסות היטב מקרים מן הסוג השני. שנית, כפי שלוינסון מדגיש, כמעט כל הדוגמאות אינן קשורות לסכנת חיים אלא לאיזו פגיעה בכבודם של חיילי צה"ל. אין שום הוראה שתמנע מחייל לירות על מנת להרוג כאשר מאיימים עליו בבקבוק תבערה. גם כאשר מוגשות תלונות נגד חיילים, אם מתברר כי הייתה לחייל סיבה, ולו קלושה, לחשוב שחייו או חיי אזרחים עמדו בסכנה, הירי נתפס כמוצדק והחקירה מתבטלת. אולי יש הסבורים כי מותר להרוג גם מי שמעליב את החיילים באמצעות חרפות (או התערטלות) אולם במקרה כזה יש לומר זאת במפורש ולא להסתתר מאחורי תירוץ של "סכנת חיים".
הטענה כאילו צה"ל אינו פועל כנגד מפרי סדר שאינם מסכנים חיים אינה נכונה. רק בשנת 2012 נעצרו כ-2000 איש בגין עברות כאלו. במקום להגיב במקום בפעולות תקיפות העלולות להסתבך, הצבא מצלם אותם ועוצר אותם לאחר מכן במבצעים ליליים. את מתזמרי הקמפיין לא מעניינת באמת יעילות מבצעית. הם מעוניינים להעניק ללובשי מדים ולאנשי ביטחון בשטחים את הזכות לירות על פי רצונם, ללא כל הגבלה.
העבודה העיתונאית של חן קוטס-בר היא כל כך רשלנית, עד שהיתה אמורה להביא אפילו לפיטוריו של כתב טירון במקומון זרנוגה עילית. כפי שלוינסון כתב, קוטס-בר "לא הצליחה להשיג" את הוראות הפתיחה באש, הנושא העיקרי של המאמר שלה. היא כתבה על חוסר האונים של צה"ל מול הפרות סדר. האם נכחה בהפרת סדר כזאת? אהם… חם בחוץ. גם אם נקבל את העובדה שמרואייניה של קוטס-בר לא הסכימו להזדהות בשמם (אפילו שחלקם חיילי מילואים), היא לא מביאה ולא דוגמא אחת של אירוע ספציפי, שלא לדבר על ניסיון להצליב בין העדויות שקיבלה לבין מקורות אחרים, חוץ צהל"יים. כן – ככה נראית עבודה עיתונאית בעיתון המשנה החדש של מקור ראשון – יושבים עם כמה חיילי מילואים אקראיים לקפה, מלקטים קיטורים והרי לנו שערורייה בסדר גודל לאומי.
אלא שמעבר להערות על איכות העבודה העיתונאית במעריב, הסיפור שלפנינו מעלה גם בעיות גדולות יותר. המתבונן בעין ביקורתית בתלונותיהם של נציגי "התיישבות", כמו אורי אליצור, יראה מיד כי הזעם על מדיניותו של ניצן אלון אינו קשור רק להוראות הפתיחה באש, אלא גם ל"שנאה" שלו כביכול למתנחלים. במה מתבטאת ה"שנאה" הזאת בפועל? יש ואלון אינו מתיר את כניסתם של ראשי המתנחלים לישיבות צבאיות. הוא "קר" כלפיהם, הם מתלוננים. לאחרונה סרב להופיע איתם בכנסת, ואפילו הורה (שומו שמיים) שלא להעביר מידע רגיש על פינוי מאחזים לחיילים-מתנחלים (שיסגירו אותו קרוב לוודאי לחבריהם מן הגבעות).
ניצן אלון אינו "שונא" מתנחלים. מדובר בניסיון, מהוסס עד מאד, לעצור במידת מה את תהליך ההיטמעות של צה"ל במתנחלים, תהליך שצבר תאוצה מפחידה בשנים האחרונות. המציאות בשטחים מוכרת היטב לכל מי ש"נמצא בעניינים": ראשי יישובים וקבט"ים נותנים הוראות למפקדים צבאיים. נוכחותם של מתנחלים ותלמידי ישיבות הסדר קיצוניות בכל הדרגים מגבירה את השפעתם של רבנים (במדים ועל אזרחי), גיבוי מוחלט של צה"ל להפרות החוק היהודיות בשטח (ראו כאן על פרשת המאחז עדי עד) – כל אלו לא רק הפכו את צה"ל לכלי פוליטי, אלא גם הובילו לאוסמוזה של הממסד הצבאי וההתנחלותי. מהו ההבדל, למשל, בין החיילים לבין "כיתות הכוננות" החמושות ביישובים? האם הבוס של החיילים בשטח הוא המפקד הרחוק, או פרנס היישוב שמשגיח עליהם בשבע עיניים? ועוד לא דיברנו על "הדיאלוג האינטנסיבי והרציף" בין מנהיגי מועצת יש"ע לבין מפקדי הצבא, שלא מעטים מהם גרים בעצמם בהתנחלויות. צה"ל אפילו לא מתיימר למלא את תפקידו הרשמי של צבא כובש , לשמור על חוק וסדר בשטח לטובת כל תושביו. הוא שם כדי לשמור על האינטרסים של "מפעל ההתיישבות". קשה לומר שניצן אלון החזיר את הגלגל אחורה באופן משמעותי – ספק אם הדבר ניתן – אבל אפילו הניסיון לייצר מראית עין של מנהל תקין מעורר זעם אצל פרנסי יש"ע. לדברים טובים מתרגלים מהר. הם התרגלו שהצבא עובד אצלם.
מאז 1967 תפקידו של אלוף פיקוד המרכז בצה"ל, יהיו דעותיו הפוליטיות אשר יהיו, הינו לשמור על הכיבוש, לבסס אותו ולתחזק אותו. ככל שיקצינו את הדיכוי והנישול בשטח, ככל שיעלו את מספר ההרוגים, ככל שיגזלו עוד אדמות באמצעות תנועת המאחזים, יגבר הסיכוי לתבערה כללית שאת סופה מי יישורנו – תבערה שעשויה לאכול את המתנחלים ואת המפעל שלהם גם יחד. באמצעות מדיניות ההכלה, המעצרים הליליים וההוראות המחמירות לפתיחה באש, מנסה האלוף אלון למנוע התלקחות כללית בשטחים: הלוויות שהופכות בעצמן למהומות אלימות, מייצרות עוד הלוויות וחוזר חלילה, עד למלחמה כללית בשטח שתוצאותיה הצבאיות, הדיפלומטיות והבינלאומיות עשויות להיות הרסניות למדיניות הכיבוש בכללותה. ראשי המתנחלים ביהודה ושומרון פשוט אינם מבינים שהשינויים הקלים במדיניות לא נועדו לפגוע בסמכותם, אלא לשרת את האינטרסים שלהם שהפכו לאינטרסים של צה"ל. גם כאשר הוא מעז להמרות את פיהם, ניצן אלון, אפילו הוא, עובד בשבילם.
You may Kissu the Bride
האם הייתם פעם ב"חתונה לבנה"? אני גיליתי את התופעה היפנית המוזרה הזאת לפני הרבה שנים, בערב אחד, כאשר ראיתי סטודנט לבוש טוקסידו חומק לחדרים באין רואה. כיצד מתפרנסים סטודנטים זרים רבים ככמרים מזויפים, במה אסור לפשל ומי המציא את החתונה היפנית ה"מסורתית"? הינשוף הנודד על מה שבין דרכו של ישו, דרך האלים ותעתועי "המסורת היפנית".
פוסט זה הוא גירסה מורחבת של מאמר שפרסמתי ב-YNET.
פעם, לפני חמש שנים, כאשר גרתי במעונות סטודנטים באזור שקט ונחמד בטוקיו, יצא לי להכיר סטודנט אוסטרלי שקט ונחמד בשם גרג. בניגוד לזרים רבים אחרים, הוא היה מעריץ אמיתי של יפן: הוא אהב את התרבות, האוכל, קצב החיים, אפילו את ה"רוח היפנית". בכל פעם שנתקל ביפנים שמותחים ביקורת על ארצם שלהם, ויש כאלו בשפע, הגיב בזלזול. היפנים, נהג לומר, אינם יודעים עד כמה טובה מדינתם. בעתיד, הבטיח, יכתוב ספר תהילה על יפן כדי להבהיר להם בדיוק את הנקודה הזאת.
רק על דבר אחד לא אהב גרג לדבר – על העבודה שלו. סטודנטים זרים רבים ביפן נאלצים לעבוד כדי לממן את שהותם במדינה היקרה, בין אם בחנויות כלבו ומסעדות, חברות ומוסדות, או, במקרה הנפוץ יותר, כמורים לאנגלית. ישנן גם בנות, רוסיות, ישראליות ואחרות, שעובדות כמארחות במועדונים המוצללים של אזור הבילויים רוֹפּוֹנְגי. תמיד תהינו במה גרג עובד, עד שתפסנו אותו על חם. יום אחד, חזר למעונות בחליפה רשמית ושחורה שמזכירה כומר קתולי. כששאלו אותו על מה ולמה- הודה שהעבודה האמיתית שלו מוזרה יותר מכל מה שחשבנו. גרג עבד ככומר מזוייף בתעשיית "החתונות הלבנות" של יפן.
דתות יפן, למעט הנצרות, אינן דורשות בלעדיות משום סוג שהוא, וכל מי שחפץ יכול להשתייך לכמה מהן בעת ובעונה אחת. רוב היפנים מצהירים שאינם מאמינים בדת כלשהי, אולם רבים מהם מקיימים מנהגים פולחניים של דתות שונות. האימרה הרווחת הוא שאדם נולד שינטואיסטי ומת בודהיסט, היינו – טקסי לידה מתקיימים במקדשי שינטו והלוויות במקדשים הבודהיסטיים. למרות שמספר הנוצרים ביפן זעום ולא עולה על חצי אחוז מהאוכלוסיה, ישנם שני מנהגים נוצריים החביבים מאד על חלקים נרחבים מהציבור. אחד מהם הוא חג המולד, והשני- החתונה.
כן, זוגות יפניים רבים שהידע שלהם על הנצרות מסתכם בחיבה לסנטה קלאוס, מתים על החתונה הנוצרית כפי שהיא מוצגת בסרטים ההוליוודיים: השמלה הלבנה של הכלה, הטבעות, מארש החתונה המהודר של מנדלסון, הכומר עטוי השחורים, שבועת הנאמנות ההדדית, וכמובן השיא: You may kiss the bride. אם זה היה הכל, התופעה לא היתה מוזרה במיוחד. אחרי הכל, נוצרים חילונים רבים מעדיפים גם הם את ההוד וההדר של חתונה דתית. אבל לקהל המתחתנים היפנים, מסתבר, זה לא מספיק. במקום לבחור כומר יפני לחתונה, רובם רוצים כומר "ממש כמו בסרטים": היינו, צעיר מערבי בהיר עור, תמיר וגבוה. ואם הוא גם בעל מראה "ארי", הרי זה משובח.
לפעמים מוצאים כומר אמיתי שעונה לקריטריונים. מיסיונר מערבי אחד, למשל, סיפר לעיתון ג'פן טיימס כי הוא מנצל את ההזדמנות להעביר בכל זאת כמה שיוכל מעקרונות הנצרות לזוגות. הם לא יודעים אפילו מי זה ישו, הוא אומר, ומספר כי הוא מראה להם סרט בסיסי על עקרונות התיאולוגיה הנוצרית, משמעותו של הצלב והשלכותיה של החתונה. יש להניח שהם מתייחסים לכך, בערך כמו זוגות ישראליים להסבריו המלומדים של הפקיד ברבנות הראשית. אולם הדרישה ל"חתונות לבנות", כפי שהן נקראות בז'רגון, עולה בהרבה על כמות הכמרים ביפן. בעצם – למה חייבים כומר? הזוגות היפנים רוצים, בסך הכל, פנטזיה מערבית כדי להמתיק את הרגע המאושר בחייהם. אף אחד כמובן לא משלה את עצמו שמדובר בחתונה נוצרית אמיתית, אבל למי אכפת? ואם כבר פנטזיה, אז עד הסוף. מסתבר שכל צעיר מערבי מהודר מספיק, שלובש גלימה שחורה, מספיק כדי למלא את המשימה. כך מצא גרג את העבודה שלו.
לאחרונה, סיפר "טום" (שם בדוי), סטודנט מערבי, לכתב העיתון "ג'פאן טיימס" על סודותיה של התעשייה. את שמו האמיתי סירב לגלות, מחשש שאי מי יתבע אותו על מרמה. אולם האירועים שהוא עובד בו, כמובן, אינו כנסייה אמיתית- סתם היכל חתונות שהדביקו לו צלב, או קישוטים קיטשיים נוסח דיסנילנד. כל חתונה נפתחת בקוורטט כינור של מוזיקה קלאסית. טום עולה לבמה, נושא נאום על חשיבות הנישואין בפני האל, שואל האם למישהו יש התנגדות, ואם לא אז שישתוק לנצח ומשביע את הזוג. הוא עצמו, דרך אגב, כלל לא דתי, לא מתעניין בנצרות ולא מבין את משמעות הטקסטים שהוא קורא. לאחר מכן הוא חומק מה"כנסייה" בדלת האחורית, לאחר שמישהו מגניב לאמתחתו מעטפה ובה מאתיים דולר. בכל זאת, הוא טוען, ישנם כמה דברים שאסור לפשל בהם: את שמם של החתן והכלה חשוב להגות נכון, למשל. את הנאום צריך לשאת באנגלית "ראויה", למרות שרוב הקהל ככל הנראה לא מבין את השפה הזאת. ולבסוף- כאשר מבקשים מהחתן לנשק את הכלה, יש להקפיד להגות את המילה Kiss במבטא יפני (קיסוּ) כדי שהחתן ידע מה עליו לעשות: You may kissu the bride. לבסוף, כולם הולכים הביתה מאושרים, ובמקרה של טום גם עשירים.
מה אפשר ללמוד מכל הסיפור? משהו על התסבוכת התרבותית במדינה, שמאז המאה התשע עשרה נעה במעין מעגל בין רצון עז לחקות כל דבר מערבי, כי המערב הצליח להשיג מעמד דומיננטי בעולם כולו, ובין נהי על "יפן האבודה" וכמיהה לחזור לשורשים. ואכן, יש במדינה גם כאלו שאין חלקם בחתונות מערביות מזויפות ורוצים חתונה יפנית "מסורתית". אחדים מהם מתחתנים בטקס שינטואיסטי רב רושם באחד המקדשים הגדולים, כמו מקדש מייג'י בטוקיו, כולל תפילה לאלים. אחרים מגיעים לחופה לבושים בקימונו, ונותנים לחתן לחתוך את העוגה עם חרב סמוראית. מיותר לומר- שאפילו החזרה הזאת לשורשים נובעת מהשפעה מערבית: לא רק במובן של "שורשים", כמשהו נפרד ממך שעליך לשוב אליו, אלא אפילו במבנה הטקס עצמו. ביפן המסורתית, אחרי הכל, לא היו טקסי חתונה כלל. הכלה הגיעה לביתו של החתן, מי עם תהלוכה מפוארת ומי עם חבילה מרופטת, בהתאם למצב ולמעמד הכלכלי. טקסי החתונה השינטואיסטיים המלווים בתפילה מיוחדת לאלים (נוֹרִיטוֹ) אינם אלא תוצאה נוספת של המפגש היפני עם המערב.
למעשה, אפילו השינטו עצמו הוא במידה מסויימת תוצאה של המפגש הזה. לפני המאה התשע עשרה, ה"דת" היפנית הנייטיביסטית, להבדהיל מהבודהיזם, לא היתה מערכת אמונות מאורגנת אלא אוסף של פולחנות לאלים שונים (קאמי). לא היה פנתיאון מוסכם על הכל, מיתולוגיה אחידה ובוודאי שלא כנסייה מסודרת – רק אוסף של משפחות אריסטוקרטיות ששלטו במידה כזו או אחרת על כמה מהפולחנות החשובים יותר. היו אתרים דתיים מרכזיים שעלו אליהם לרגל מכל יפן, כמו למשל המקדש של אלת השמש באיסֶה (עליות לרגל מסוג זה, דרך אגב, היו אחת העילות שבגינן התירה ממשלת השוגון לפשוטי עם לנוע ברחבי המדינה), אבל רוב המקומות הקדושים היו קשורים לפולחנות מקומיים בלבד. מעל הכל, ה"שינטו" היה מעורבב עד לבלי היכר עם הפולחן הבודהיסטי, עד שבמקומות רבים היה בלתי אפשרי להבדיל ביניהם. רק אחרי הרסטורציה של מייג'י, כאשר יפן התחילה ללמוד באופן אינטנסיבי מהמערב, נוצרה השאיפה להקים גם בממלכת השמש העולה "דת לאומית". כך, אורגנה מערכת אמונות רשמית תחת קורת הגג "שינטו" (יפנית: דרך האלים). החתונות השינטואיסטיות, כביכול, היו חלק מאותו תהליך של יצירת דת לאומית. ולמרבה האירוניה, אותו השינטו הממלכתי, יצירה מערבית לעילא ולעילא, הפך מאוחר יותר לסמל השמרנות, השחצנות הלאומית וההסתגרות היפנית. כך, נעים בני אדם במעגל מכושף, כשהקשר בין מנהגים מסורתיים באמת, מנהגים מיובאים וכאלו שקיבלו משמעות חדשה קלוש ומטושטש מאי פעם.
המלחמה האחרונה: העולם כזירת סומו
מתי תגיע סוף סוף "המלחמה האחרונה", זו "שתשים קץ למלחמות"? קולונל אישיווארה קנג'י, אחד מההוגים הצבאיים המבריקים ביותר של יפן, חשב שהוא מצא את המפתח שיפתור את החידה: תיאורית הסומו. ינשוף צבאי-אסטרטגי על הקו הדק בין רציונליות וטירוף ומתאבקי סומו חמושים בפצצות תבערה.
בשם כל הטנקיסטים ופניהם המאובקות,
אשר עברו את כל האש והשחיקות,
בשם הימאים אשר פשטו על הנמלים
ועיניהם כבדות ממלח וגלים
בשם כל חברי אשר קולם קרע לילות
בשם, בשם כל הגייסות והחילות
אני מבטיח לך,
ילדה שלי קטנה
שזו, תהיה המלחמה האחרונה…
מתי תגיע סוף סוף המלחמה האחרונה? שירו המפורסם של חיים חפר (כאן בביצוע יהורם גאון) ביטא ומבטא בעיני רבים את הכמיהה הבלתי פוסקת לשלום, דווקא מצד אלו שחוו קטל בשדות הקרב. אולם פעמים רבות, ישנן משמעויות נסתרות, זיכרונות חבויים וצללים מפחידים בין הצלילים המרגשים והשורות המתקתקות. מה זה בדיוק "המלחמה האחרונה"? איך אנחנו יודעים שהיא תהיה "האחרונה"? כיצד נדע שהגענו לשלום העולמי המיוחל? היו כאלו, כמו הפילוסוף עמנואל קאנט, שקיוו לשיתוף פעולה בין לאומי הולך וגובר שיגביל את המלחמה עד לביטולה. אולם בדרך כלל – אלו שהאמינו בשלום עולמי נטו להניח כי לפני שנגיע אליו, נצטרך לסבול מעין "מלחמה אחרונה" איומה ונוראה, חבלי משיח של סבל בל יתואר כתנאי לאושר עתידי. לעיתים קרובות הסדר היה הפוך: מלחמת העולם הראשונה, ללא ספק המלחמה האיומה ורחבת ההיקף ביותר שחווה העולם עד לאותה התקופה, היתה כל כך טראומטית לרבים ממשתתפיה, עד שהניחו לעצמם לדמיין שהיא תהיה "המלחמה שתשים קץ למלחמות." רק האוטופיה העתידית תוכל להצדיק את בוץ החפירות, את הדם ואת המוות חסר הפשר. ולא לחינם השתמשתי בביטוי "חבלי משיח" – כי מאחורי האמונה ב"מלחמה האחרונה" מסתתרת תפיסת עולם לינארית, יהודית-נוצרית-מוסלמית, המאמינה כי ההיסטוריה מתקדמת בקו ישיר לעבר הגאולה. המשיח, גם אם יתמהמה, בוא יבוא – אבל לפני כן, כך סברו רבים – יגיעו אפוקליפסה, אסון מחריד, יום דין ומלחמת גוג ומגוג.
כעשר שנים אחרי מלחמת העולם הראשונה (והרבה שנים לפני חיים חפר), הרהר קצין יפני צעיר ברעיון "המלחמה האחרונה". האם, אי פעם, יגיע קץ לסבל ולדם? סרן אישיווארה קנג'י היה באותה תקופה סטודנט ללימודים צבאיים בגרמניה, שחזה היטב בהלם שאחז במדינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, למד את שפתה, את תרבותה ואת תורתה הצבאית. האיש הזה, שתפקידו בטרגדיה היפנית של מלחמת העולם השנייה עתיד להיות מכריע, היה אחד ההוגים הצבאיים המעמיקים והמרתקים בהיסטוריה היפנית המודרנית: היסטוריון צבאי בחסד, קצין מבצעים תוקפני ופרוע, הרפתקן חסר מנוחה ופנאט דתי-משיחי על גבול הטירוף – כל זה בגוף אחד. ורעיון "המלחמה האחרונה" עמד במרכז תורתו.
אישיווארה לא היה נוצרי אלא בודהיסט. למעשה, בודהיסט אדוק מכת ניצ'ירן – זרם דתי יפני שהיה הדבר הקרוב ביותר שהצמיח הבודהיזם לקנאות של ממש. ניצ'ירן היה נביא שחי ביפן במאה ה-13 לספירה, בתקופת הפלישה המונגולית. כמו הנביאים התנכ"יים, הוא הוכיח את שושלת השוגונים השליטה על פשיטת הרגל המוסרית שלה, ובמיוחד – העובדה שנתנה לדתות אחרות להתקיים לצד הדת האמיתית – זו שלו. יש לציין שניצ'ירן לא היה מודאג מהשינטו דווקא, היו אלו רק הכתות הבודהיסטיות האחרות (זן, הארץ הטהורה) ששאף להשמיד. כחלק מהשקפתו, היה ניצ'ירן מאמין אדוק באפוקליפסה. תפיסת ההיסטוריה שלו לא היתה קווית כמו זו של היהודים והנוצרים. כלומר, הוא לא האמין שהעולם עתיד להסתיים בנקודה מסויימת. עם זאת, הוא האמין שמדי פעם יעבור העולם אסון אפוקליפסטי (מטר של אש ינחת על בני האדם, למשל) תהיה גאולה לתקופת מה, ואז תשוב ההיסטוריה למסלולה עד האפוקליפסה הבאה. מעין היסטוריה מעגלית עם שיאים תקופתיים. כמאמין ניצ'ירן מודרני, אישיווארה הושפע מהנצרות – והמיר את האפוקליפטיות המעגלית של מורו ורבו לתפיסה קוית נוצרית המניחה כי להיסטוריה יש נקודת סיום. והיא תהיה רועשת, מסעירה ושטופה בדם. הרבה מאד דם.
אולם בניגוד להוגים משיחיים אחרים, שהיו יכולים לחבר חזונות על סוף העולם בחדרם הבטוח, אישיהארה היה גם קצין – ולפיכך, לצד החזון המשיחי, עמד עם שתי רגליו על קרקע המציאות. מנסיונו בגרמניה למד כי אומה שאין לה יכולת לשנע את כל המשאבים הכלכליים למטרות צבאיות, לעולם לא תוכל לנצח במלחמת התשה ממושכת. אבל נגד מי, ומתי, צריך להילחם? מתוך מבט מעמיק בתולדות המלחמה במערב (אישיווארה פרסם ספרי היסטוריה צבאית מהטובים בתקופתם), היה סבור קצין זה כי מצא את המפתח למהלך העתיד, אותה הנוסחה שמקדמת את ההווה קדימה עד לשיא הבלתי נמנע – המלחמה האחרונה שתשים קץ למלחמות.
הנוסחה הזאת היתה קשורה ליחסים המורכבים בין יכולת הגנתית, ליכולת התקפית. בניגוד לרוב הקצינים היפניים בתקופתו, שהעריצו את "הנשמה היפנית" והאמינו כי פנאטיות התקפית, חיילים שלא מפחדים מהמוות ומסתערים ללא הפסק על עמדות האויב ינצחו את המלחמה, העריך אישיהארה גם את חשיבותה של ההגנה. בכל תקופה, כך חשב, מתקיים מתח בין ההגנה להתקפה. כאשר הטכנולוגיה ההתקפית גוברת על זו ההגנתית – יש טעם בהתקפות נמרצות כדי לרסק את הכוח הצבאי של האויב, והמלחמה הופכת למלחמת הכרעה. אולם כאשר, כמו במלחמת העולם הראשונה או במלחמת האזרחים האמריקאית, היכולת ההגנתית עולה על זו ההתקפית, העולם חוזה באיוולת של המוני חיילים המסתערים על ביצורים רק כדי להיתלות על גדרות תייל ולהיקצר במכונות ירייה ללא טעם ותועלת. במקרה כזה, המלחמה הופכת למלחמת התשה. בכל תקופה, הוא הסיק, ישנם נסיונות בלתי פוסקים לשפר את התחום החלש יותר מבין השניים, כדי להגיע לאיזון בין הגנה להתקפה. אולם האיזון ישוב על כנו זמן קצר לאחר מכן. אם ישתפר הנשק ההתקפי, חזקה שתשתפר גם יכולת ההגנה.
התוצאה של התהליך הזה הוא דינמיקה שהופכת את המלחמה לאכזרית וקטלנית יותר ויותר ככל שחולפות השנים. מכיוון שיכולת ההתקפה חייבת להתאזן עם יכולת ההגנה, היא חייבת להפוך גם להרסנית יותר ולתבוע קורבנות רבים יותר בנפש. הסיוט הזה, לדבריו של אישיווארה, יסתיים רק כאשר תתפתח יכולת התקפית שלא ניתן יותר להגן בפניה. המלחמה האחרונה תתבע הרס כה רב מהצדדים, עד שלא תהיה להם יכולת לנהל מלחמות נוספות – עמים שלמים יילחמו זה בזה, נשים וילדים ימותו בדיוק כמו חיילים חמושים וערים שלמות יימחקו באש תופת. אישיווארה האמין שאת תחילת התהליך הזה הוא רואה כבר בתקופתו עם עליית ההפצצות האוויריות. לא ניתן באמת להגן בפני להקי מטוסים מפציצים, הוא חשב, ולכן מלחמת עולם שתביא לחורבן בלתי נתפס מהאוויר תסיים את המלחמות.
אולם את התורה הזאת, הרציונלית בבסיסה, ליווה אישיווארה בגישה אפוקליפטית, נוצרית-בודהיסטית, שהניחה כי ההיסטוריה נדחפת קדימה על ידי התנגשות מתמדת בין ציביליזציות. כלאומן יפני, הוא הניח שהמלחמה האחרונה תהיה בין תרבות המערבית החומרנית, הריקה וחסרת האלוהים, לבין תרבות המזרח ה"רוחנית". מכאן התפתחה תיאוריה שכונתה לימים "תיאורית זירת הסומו". את ההיסטוריה, טען אישיווארה, ניתן להמשיל לאליפות סומו. בכל שלב מנופים המתאבקים החלשים, עד שרק הטובים ביותר נשארים על הזירה. ובסופו של דבר – נותרים רק שניים, והמאבק ביניהם מסיים את הטורניר כולו. אישיווארה חשב שהטורניר ההיסטורי הזה מתנהל בשני בתים: הבית של המערב, והבית של המזרח, וכל בית יבחר אלוף להתמודדות הסופית. הוא חזה כי האלופה של המערב תהיה ארצות הברית, והאלופה של המזרח תהיה יפן. והמלחמה ביניהם תהיה המלחמה האחרונה – זו שתסיים את כל המלחמות. כאשר קצין אמריקאי הזמין אותו פעם לבקר במולדתו, ענה אישיווארה ברצינות גמורה שיגיע לשם רק על מנת לפקד על צבא הכיבוש היפני.
כדי להכין את יפן ל"אליפות", תבעו אישיווארה וחבריו לקבוצת החשיבה שכונתה "חוג יום חמישי", כולם כוכבים עולים באגפי התכנון והפיקוד של הצבא היפני, לערוך ריאורגניזציה טוטלית במשק ולגייס אותו לקראת מלחמה טוטלית. תהליך כזה יחייב, מין הסתם, משטר סמכותי יותר. כשמתכוננים למלחמה האחרונה, אין סבלנות וזמן לוויכוחים ריקים בפרלמנט. יתר על כן, יפן חייבת להגיע לאוטרקיה כלכלית, חייבת להשיג מספיק משאבים כדי שלא תהיה תלויה ביבוא. לשם כך, היא זקוקה בעיקר לעצמאות אנרגטית, המחייבת השתלטות על מצבורי הפחם הגדולים שבמנצ'וריה.
ב-1931 תכננו אישיווארה וחבריו, כולם בעלי תפקידים בכירים ב"צבא גוואנדונג", הכוח היפני שהופקד לשמור על מסילת הרכבת הדרום-מנצ'ורית, את השלב הבא בהתכוננות לקראת המלחמה האחרונה – כיבוש צבאי מלא של מנצ'וריה. הם ערכו תכנונים כלכליים ופוליטיים מפורטים, הכינו ועדה חוקתית מכוננת, דנו בצורת המשטר של מנצ'וריה העתידית כמדינת בובות של יפן. מה חושב הרמטכ"ל בטוקיו? מה תוכניותיהם של ראש הממשלה, שר החוץ ושר הצבא? זה לא ממש עניין אותם. מבחינות רבות, אישיווארה וחבריו החזיקו את ברזי הכוח הצבאי בחזית העיקרית של יפן במזרח. הם, מבחינת מדיניות החוץ של הקיסרות מול סין– היו הממשלה האמיתית. מפקד צבא גוואנדונג, גנרל הוֹנג'וֹ שיגֶרוּ, היה אדם חלש, מעין שליט בובה שנתן לאישיווארה וחבריו לעשות ככל העולה על רוחם. הם אפילו לא טרחו לשתף אותו בתוכניות. בטוב ליבו בתכנון, אמר אישיווארה כי לא יעצור גם אם יקבל הוראות סותרות ממנהיגיה של יפן. במצב כזה, התפאר, יוותרו הוא וחבריו באופן זמני על אזרחותם היפנית, יכבשו את השטח ואז ימסרו אותו ליפן במתנה.
בספטמבר אותה שנה, במסגרת מזימה שזכתה לימים לכינוי "תקרית מנצ'וריה", הטמינו אישיווארה ואנשיו פצצה במסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית. הפצצה היתה קטנה ולא פגעה באמת ברכבת, אולם צבא גאוונדונג האשים "טרוריסטים סינים" בפיגוע. אישיווארה שלח הודעה לגנרל הונג'ו כי הסינים תוקפים את כוחותיו (שקר נוסף), וקיבל ממנו אישור לכבוש את מוקדן, בירתה של מנצ'וריה. שר החוץ, ראש הממשלה והרמטכ"ל, שלא רצו במלחמה, ביקשו לבודד את התקרית – אולם תוך הפרה של פקודותיהם, ביקש גנרל הונג'ו תגבורת מהצבא היפני בקוריאה. תוך כמה חודשים, כבש הצבא היפני את מנצ'וריה כולה. לשר החוץ וראש הממשלה לא היתה סמכות לפטר קצינים – ואת הדבר היחיד שהיה בסמכותם, להפסיק את התקציב לצבא גוואנדונג, הם לא העזו לעשות. כעבור זמן קצר, התפטר ראש הממשלה ווקאצוקי. הפוליטיקאי שעלה במקומו קיבל כבר את כיבוש מנצ'וריה כ"עובדה מוגמרת". גנרל הונג'ו, מפקד צבא גוואנדונג, גיבה את קציניו לאורך כל הדרך.
אישיווארה עצמו , כפרס על הפרת הפקודה הבוטה שלו, זכה בעיטור "העפיפון המוזהב" מטעם הקיסר, התקדם במהירות בסולם הדרגות, וכעבור מספר שנים הפך לראש אגף מבצעים במטכ"ל. אז, פתאום החל לראות דברים אחרת. יפן אמנם צריכה להתכונן למלחמה האחרונה – אולם יש לעשות זאת בזהירות ובשיקול דעת. מי אמר שצריך להילחם כנגד העולם כולו? מי קבע שצריך לכבוש את כל סין? להיפך – יפן חייבת להפוך את סין לבעלת בריתה. "כל עוד אני חי," אמר אישווארה ב-1936, "אף חייל יפני לא יפלוש לסין." אישיווארה הבין את מידת השנאה של הסינים ליפן, במידה גדולה בשל מעשיו שלו עצמו, אולם בכל זאת ניסה, כמיטב יכולתו, לפשר בין הצדדים. אולם את השדים שהוא עצמו הוציא מהבקבוק, לא היה ניתן להשיב עוד. קצינים יפנים צעירים ממנו המשיכו לכבוש שטחים סיניים בניגוד להוראות. ב-1936, פקד אישיווארה על אחד הקיצוניים שבהם, מוטו אקירה, להפסיק להשתלט על שטחים במונגוליה הפנימית. תשובתו של מוטו היתה נוטפת בוז וזלזול: "זוכר איך אתה הפרת את הוראות הממשלה והמטכ"ל ב-1931?" שאל את אישווארה, "אז עכשיו אני מפר באותו האופן את פקודותיך שלך." כאשר פרצה המלחמה הגורלית מול סין, שהפכה בסופו של דבר למלחמת העולם השנייה – ניסה אישיווארה לתווך בין הצדדים ולמנוע את האסון. בשלב מסויים אף ניהל מגעים עם שליחים סינים, ונטה להסכים לנסיגה טוטלית של יפן מסין, לבד ממנצ'וריה כמובן. אולם המציאות הקדימה אותו והקיצוניים ניצחו במאבק. ב-1937, זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, הכריז ראש ממשלה יפן כי נשיא סין "אינו פרטנר למשא ומתן." בכך, נסתם הגולל על מאמציו של אישיווארה למנוע את הקונפליקט. בתגובה על כשלון תוכניתו להפגיש בין ראש ממשלת יפן קונואה לנשיא סין צ'אנג קאי שק, כתב אישיווארה לקונואה כי "אשמתך לא תישכח גם בעוד אלפיים שנה."
במהלך מלחמת העולם השנייה, פוטר אישיווארה מכל תפקידיו בידי אויבו הותיק, ראש הממשלה טוג'ו. הוא היה אחד הקצינים היחידים שהתנגדו להתקפה על פרל הרבור, ויצאו בחריפות כנגד ההתעללות באזרחים הסינים ופשעי המלחמה היפניים באסיה. יפן, הוא טען, אמורה לשחרר את אסיה ולא לענות אותה. האם מלחמת העולם השנייה היתה "המלחמה האחרונה" שלהתכוננות לקראתה הטיף כל חייו? אולי – אבל יפן לדעתו עדיין לא היתה מוכנה, ולנהל מלחמה מול המערב בתנאים שכאלה אינו אלא טירוף. לקראת הכניעה, הציע אישיווארה להפריד בין העם היפני לצבא – העם ישתף פעולה בצייתנות עם האמריקאים, אבל הצבא ייסוג למובלעת בהרים וימשיך להילחם משם. במשפטי טוקיו נשא נאום זועם כנגד האמריקאים והאשים את המערב באימפריאליזם וניצול חסר רחמים של אסיה והמזרח הרחוק. הוא אף אמר כי יש להעמיד את הנשיא טרומן לדין על הפצצת אזרחים יפנים מהאוויר.
עם זאת, נראה כי אישיווארה השלים עם הכיבוש האמריקאי של יפן. בהדרגה, החל להטיף לבני עמו לשתף פעולה עם הכיבוש, ואמר כי "המלחמה האחרונה" לא תהיה צבאית אלא מדעית ותרבותית. יפן, לפיכך, צריכה להתפרק מנשקה ולהפוך למדינה פציפיסטית. הוא אפילו שלח מכתבים לגנרל מקארתור וניסה לעניין אותו בתורתו, ואף פתח בסדרת הרצאות ונאומים ברחבי יפן כולה. במידה מסויימת, עבר אישיווארה תהליך של "הפנמה דתית", במסגרתו החזון המשיחי מתרחק והולך ומפנה את מקומו לפרגמטיות פוליטית. אולם האמריקאים, באופן לא מפתיע מבחינתם, לא היו מוכנים להשלים עם גנרל לשעבר שמסתובב ברחבי המדינה כולה ומדבר על "המלחמה האחרונה" – ושללו לאישיהארה את זכות הדיבור. במכתביו האחרונים לשלטון הכיבוש, התלונן הגנרל לשעבר שהאמריקאים, בכך שהם משתיקים אותו, מועלים בהבטחה שלהם "לשחרר את יפן מהדיקטטורה." ב-1949 מת מדלקת ריאות.
אישיווארה קנג'י אכן ניסה להציל את יפן ממלחמת עולם במשך שנים. ללא ספק היווה את אחד הגורמים המתונים היחידים במדינה ששקעה בטירוף לאומני. אולם תרומתו שלו לאסון שנפל על מולדתו היתה בלתי ניתנת לשיעור. הוא, שנתן את הדחיפה הראשונה לכיוון התהום, נכשל בנסיונותיו הנואשים לעצור את העגלה המידרדרת. מעולם לא התנצל על מעשיו במנצ'וריה, ולא לקח עליהם אחריות.
מישהו אחר דווקא כן לקח. בלילה ארוך אחד בטוקיו, כתב גנרל הונג'ו שיגרו, לשעבר מפקד צבא גוואנדונג, מכתב לקיסר, לעם היפני ולהיסטוריה. זו היתה אשמתו, הודה, שהניח לאישיווארה ולאנשיו להשתולל, שנתן להם לכבוש חבל ארץ סיני בניגוד לפקודות, שגיבה אותם בכל הדרך למלחמת העולם. מה שנראה ב-1931 כהרפתקה מלהיבה בדרך לגדולה לאומית, הסתיים במדינה הרוסה עד היסוד, אוכלוסייה רועדת וגוועת ברעב וחורבן המבנה הפוליטי של המדינה. יפן, בפעם הראשונה בתולדותיה, נכבשה בידי כוחות זרים. והוא – גנרל הונג'ו – בחולשת דעת, לא הניח יד תקיפה על תיבת פנדורה, לא בלם את מחול השדים בתחילתו. זמן קצר קודם לכן, נודע לו כי האמריקאים הוציאו נגדו צו מעצר כפושע מלחמה. המכתב שלו, תערובת מכמירת לב של השקרים הישנים ותחושת אשמה שאינה מרפה – ראוי לקריאה. בתרגום מיפנית:
מזה שנים רבות שרתי בתפקידי מפתח בצבא, ועתה – נגזר עלי לראות את המולדת במצבה הטרגי הנוכחי, על סף אבדון. גם אם פרשתי מהשירות, בחיל ורעדה אני ניצב מול חטאי שעליו עלי לשלם בחיי.
תקרית מנצ'וריה היתה פעולה של הגנה עצמית מתחייבת מצד צבא גוואנדונג, כנגד פיגוע רכבת של אלמנטים אנטי-יפניים. אולם תוך כדי כך, הפרנו את הוראות הממשלה והפיקוד העליון של הצבא, וזוהי אחריותי הבלעדית – כמפקד צבא גוואנדונג באותה התקופה. אני מקבל על עצמי את האחריות ועוזב את העולם הזה. יחי הקיסר! אני מייחל בכל ליבי שהמבנה הלאומי שלנו יישמר ושהמולדת תקום מחדש.
ספטמבר, 1945,
הונג'ו שיגרו
לאחר שסיים לכתוב, שלף הונג'ו את חרבו ושיסע את בטנו בספוקו – ההתאבדות הסמוראית המסורתית. עבורו, מלחמת העולם השנייה היתה באמת ובתמים המלחמה האחרונה.
"אל תנשוך את הכלב שלי!" – דמותו האמיתית של קנצלר הברזל
אוטו פון ביסמרק – קנצלר הברזל, הוא אחד האישים המפורסמים ומעוררי המחלוקת ביותר בהיסטוריה. אביגדור ליברמן, שר החוץ לשעבר, הודה כי הוא אחת הדמויות הנערצות עליו. מאחד גרמניה, נביא הדם והברזל, האיש שהעניק אמנציפציה ליהודי גרמניה ופתח בשלוש מלחמות בזק עקובות מדם נגד דנמרק, אוסטריה וצרפת. מי הוא היה, למעשה? ג'ונתן סטיינברג, חוקר מאוניברסיטת פנסילבניה, מנסה לפתור את החידה ולשרטט את דמותו המרתקת של ביסמרק בביוגרפיה חדשה ופרובוקטיבית. בין טרקלינים אפופי עשן, שדות קרב שטופים בדם, כלבים נושכים ואינטריגות של חדרי מיטות, נמתחת העלילה מנבכי הפוליטיקה הגבוהה ועד לעמקי נפשו של המדינאי. אולם האם בדרך שוכח סטיינברג את הדבר החשוב ביותר?
Jonathan Steinberg, Bismarck – A Life (Oxford: Oxford University Press, 2011)
בראשית שנות החמישים של המאה התשע עשרה הזדמן אציל פרוסי מובטל לעיר הגדולה פרנקפורט. באותה תקופה, גרמניה עודה היתה מחולקת לנסיכויות, בישופויות וממלכות שונות ומשונות, שעמדו בצלן של ממלכת פרוסיה וקיסרות הבסבורג האוסטרית, שתי המעצמות של העולם דובר הגרמנית. הנסיכויות היו מאוחדות במבנה פדרלי רופף, הבּוּנְד (ליגה), שהפרלמנט שלו, מוסד שייצג נסיכים – לא עמים – ישב בפרנקפורט. האציל מברלין, גוֹלְץ, פקד כנהוג את ביתו של שגריר מדינתו בליגה, אדם ששמו היה ידוע באותה תקופה אך ורק לאנשים שהיו מצויים בעולם הדיפלומטי. הדיון בין השניים, ככל הנראה, היה סוער ולא נעים. בסיומו, יצא גוֹלְץ בסערת רגשות מהבית ושעט לעבר שער הגן. כלבו של השגריר, שחש שמשהו אינו כשורה, נבח באיום לעבר האורח המתרחק. "היי, גולץ!" קרא השגריר, אוטו פון ביסמרק, בעודו משרבב את ראשו מחלון הבית. "אל תנשוך את הכלב שלי!"
אוטו פון ביסמרק – באותה תקופה רק שגריר בדרג בינוני-גבוה, הוא אדם ששמו מוכר כמעט לכל שמתעניין בהיסטוריה של גרמניה, אירופה ואולי גם העולם כולו. קנצלר הברזל, האדם שניווט את מדינתו בשלוש מלחמות עטורות ניצחון ועקובות מדם בדרך לאיחוד גרמניה תחת הקיסרות הפרוסית, הוא סמל לדברים רבים ושונים – מעין ראי שמבקרים רבים רואים בו את כל מה שאהוב ושנוא עליהם. מי היה האיש הזה, אוטו פון ביסמרק? מדינאי מתון ושקול שניהל מלחמות קצרות וזהירות ושמר שלא לדרדר את אירופה לעימות דמים כולל, או עריץ צמא דמים שהאמין כי בעיות ניתן לפתור רק באמצעות "ברזל ודם"? האם גרמניה הידרדרה לשתי מלחמות עולם רק משום שסטתה מדרכו הטובה, כפי שטוענים מעריציו, או שבמשטרו יצר חביות אבק שריפה של עריצות, לאומנות וציות עיוור שהובילו את גרמניה לחורבן? ביסמרק היה גם אישיות יוצאת מגדר הרגיל, אדם בעל תיאבון בלתי מוגבל כמעט לאוכל ועישון, שתרם לאנושות את אחת ההמצאות המיותרות יותר בתולדותיה- מתקן המאפשר לעשן כמה סיגרים בעת ובעונה אחת. ביוגרפים – כך מסתבר – פשוט אינם מסוגלים להסכים על אופיו של המנהיג הזה, דרכו ומורשתו.
ג'ונתן סטיינברג, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת פנסילבניה, מנסה לעשות זאת באמצעות ספר ארוך ומרתק שקשה להניח אותו מהידיים, Bismarck – A Life. מאחורי השם חסר ההשראה מסתתר סיפור דרמטי של שמונה מאות עמודים כמעט, שלוקח את הקורא במסע ברחבי ההיסטוריה האירופית, הגרמנית והפרוסית של המאה התשע עשרה – טרקליני אצילים מהודרים וחדרי טבק אפופים בעשן, לחישות דיפלומטיות במסדרונות ושדות קרב שטופים בדם, מאבקים בין שושלות, נסיכים ומעצמות ואינטריגות משפחתיות של חדרי מיטות. הוא עוקב אחרי הקריירה של אוטו פון ביסמרק, ממוצאו הצנוע כיונקר (אציל) פרוסי חסר חשיבות, עד לקריירה המזהירה שלו בשירות הדיפלומטי ותקופתו הסוערת כראש ממשלת פרוסיה שנמשכה שלושים שנה כמעט. בעיני סטיינברג, ביסמרק היה גאון בלתי רגיל, אדם שסובב את פרוסיה, גרמניה ולפעמים גם את היבשת כולה על אצבעו הקטנה, אחד האנשים המרשימים ביותר באירופה של המאה התשע עשרה.
סטיינברג מזנק באופן וירטואוזי בין תיאורים של הפוליטיקה הסבוכה של אירופה לעמקי אישיותו של המדינאי. על מלחמת פרוסיה-דנמרק, ויכוח שושלתי סבוך ובלתי אפשרי שלכל המעורבים הרבים בו קראו פרדריק או כריסטיאן, נאמר כי רק שלושה אנשים הבינו אותה – אחד מת, אחד איבד את שפיותו והשלישי, שר החוץ הבריטי, שכח זה מכבר, ובכל זאת סטיינברג מצליח לתאר אותה באופן בהיר ומובן להפליא. אולם הקטעים המעניינים ביותר עוסקים דווקא בעולמו הפנימי של ביסמרק עצמו, מארג סבוך לבלי התיר של דיכאונות, רגשות עזים ומזימות כנגד כל הסובבים אותו. ביסמרק היה פוליטיקאי מבריק, מרושע, ציני וחסר מצפון, אך אדם שחי חיים צנועים ומעולם לא התעניין בעושר ומותרות. אחד האנשים החזקים באירופה ואולי בעולם, שייבב בלי סוף במכתביו האישיים על אומללותו, תחלואיו וחוסר האונים שלו מול הגורל. שוביניסט מושבע ושונא נשים, שגילה רכות בלתי נתפסת כמעט כלפי אחותו האהובה.
הוא כבר שכח. לורד פלמרסטון, שר החוץ וראש ממשלת בריטניה
ואכן, הרגשות מלווים את הספר הזה לכל אורכו. רבים רואים את ביסמרק כפוליטיקאי על, קר ושקול, שרקם מזימות חובקות עולם. והוא היה כזה – אבל בכל פעם שמלכו לא העניק לו מספיק תשומת לב, המרה את פיו או דחה את אחת מתוכניותיו, ביסמרק נהג לפרוץ בבכי, להתפרץ על המלך, לזעוק שלא אוהבים ולא מעריכים אותו מספיק ולאיים להתפטר. לפעמים עשה זאת על זוטות של ממש: יש וסירב המלך לפטר שגריר שלא היה לרוחו של ביסמרק, דרש פיצויים קטנים מן הדרוש ממדינת אויב או סתם הרגיז את ראש הממשלה שלו. מלך פרוסיה וילהלם הראשון (מ-1871: קיסר גרמניה), נתקף – כל פעם מחדש – בחרדת נטישה. הוא לא היה יכול לדמיין את עצמו בלי ביסמרק, שהציל אותו מעימות הרסני עם הפרלמנט הפרוסי בשנות השישים המוקדמות, סייע לו לנצח שלוש מלחמות ואיחד עבורו את גרמניה. הדפוס תמיד חזר על עצמו: ראש הממשלה בכה והשתולל, המלך שלח לו מכתבים בלשון מתרפסת והתחנן שלא יתפטר – והוא נשאר. "קשה להיות קיסר תחת שלטונו של ביסמרק," הוא התלונן פעם לפי המסופר. על קברו ביקש ביסמרק שיכתבו רק שהיה נתין פרוסי ששירת בנאמנות את מלכו, והוא אכן עשה זאת מבחינות רבות. אולם בדרך השתלט על חייו האישיים של המלך ועשה כמיטב יכולתו לסכסך בינו לבין בנו, אשתו וכלתו. ואכן, המלחמות המלוכלכות בין ביסמרק למלכה (מ-1871: קיסרית) אוגוסטה ונסיכת הכתר ויקטוריה מספקות כמה מהאפיזודות העסיסיות ביותר בספר.
שנאה את ביסמרק. הקיסרית אוגוסטה
ובכל זאת, הד נוגה וטרגי עולה מסיפורו של האיש החזק הזה, הד שגורם לקורא להרהר בשבריריותו של הכוח. האיש שתמרן את כל אירופה על אצבעו הקטנה, שהכה את האימפריה האוסטרית ומוטט את האימפריה הצרפתית, ששיחק במדינות הגרמניות ככלי שחמט, כפף את הצבא הפרוסי הגאה לשליטתו ואף במלכו רדה – היה תלוי לחלוטין בחסדו של הכתר. ברגע שהתחלף הקיסר, ולכס עלה וילהלם השני שתיעב אותו – פג כל כוחו ברגע אחד. "קנצלר הברזל" פוטר ב-1890 והפך בן לילה משליט כל יכול לפנסיונר דחוי וממורמר. "פעמוני מקדש גיון מצלצלים," נאמר בשורות הפתיחה של אפוס יפני עתיק, "ומזכירים לנו שהכול בין חלוף. צבעם של פרחי הסאלה מעיד שבעלי הגאווה סופם לדעוך. גם בעלי הכוח נעלמים בסוף, נמוגים כחלום בליל אביב; מתפזרים כאבק ברוח." הקריירה של ביסמרק בהחלט מעלה בעיני רוחו של הקורא את השורות הללו.
קשה להיות קיסר תחת שלטונו של ביסמרק – מלך פרוסיה וילהלם הראשון
ג'ונתן סטיינברג מספר את הסיפור – ועושה את זה בכישרון שאין כמותו – אבל הוא לא שומר על ריחוק מדעי. לעיתים, ההתערבויות שלו במהלך העלילה מפתיעות ומעוררות את הקורא. שלא כנהוג, הוא מרבה להשתמש במילה "אני". פעם אחת, כאשר הוא כותב על ניסיון כושל של ביסמרק ושניים מבכירי המדינה לתאם ביניהם פגישה דחופה, הוא מפטיר שטלפונים סלולריים באמת שינו את העולם לטובה. במקום אחר, הוא מצדיע ל"אומץ האזרחי" של שגריר פרוסיה בצרפת שהמרה את פיו של ביסמרק בניסיון כושל לשמור את השלום, או משווה בין החוקה הטרחנית והסבוכה של הבונד לשיעמום הבירוקרטי של מוסדות האיחוד האירופי בבריסל. ובכלל – ככל שממשיכים לקרוא עולה האימה שחש המחבר עצמו מהדמות שהוא מתאר. ביסמרק של סטיינברג הוא גאון, אבל גאון מרושע – דמון שצמח בקרב אנשים שלא חשדו בדבר, העלה אותם לגבהים של תהילה אבל אפף אותם ברוע. גופו היה חולה מחרדות אמיתיות ומדומות, נפשו היתה חולה משנאה לכל דבר שזז, מפרנויה ושגעון רדיפה. האיבה לביסמרק גורמת לסטיינברג, כפי שכתב אחד ממבקריו של הספר, להרבות בשבחי הסובבים אותו. פרוסיה של סטיינברג היא מדינה מלאה באנשים לא מושלמים אמנם, אבל טובים והגונים ביסודם, שתומרנו בידי הגאון הרשע ביסמרק. הקיסר וילהלם הראשון הוא "זקן חביב שבמקרה הפך למלך", הקיסרית אוגוסטה, אויבתו המושבעת של ביסמרק היא "אישה מרשימה וחכמה, ששנאה אותו בצדק", הרמטכ"ל פון מולטקה – עוד אויב של ביסמרק – הוא אדם "בעל הגינות מוסרית של ממש", ומנהיג האופוזיציה הקתולית, לודוויג וינהורסט הוא "גאון כעור וקטן קומה", פוליטיקאי "עם עקרונות" שיש לזכור אותו כדמות מופת אפילו בגרמניה של היום.
מחלוקת על מהות המלחמה – הרמטכ"ל הפרוסי גנרל הלמוט פון מולטקה
וזה חבל, כי מרוב להיטות להצליף בביסמרק, אדם מניפולטיבי, חסר מצפון ואכזרי לכל הדעות – סטיינברג מתעלם מצדדיו החיוביים הרבים. ביסמרק לא היה רק אדם שחירחר שלוש מלחמות (ולזכותו של סטיינברג, הוא לא מתעלם מטיפשותם של הצרפתים שהכריזו מלחמה על פרוסיה ב-1871 ובכך שיחקו לידיו) – אלא גם פוליטיקאי שניסה בכל כוחו למנוע מלחמה אירופית לאחר איחוד גרמניה ב-1871. הוא אחראי לא רק לעיוותים של הרייך השני, אלא גם להישגיו הניכרים בתחומי הכלכלה, התרבות והחברה, לא רק לרדיפת הסוציאליסטים אלא גם לרשת הביטחון החברתית, הראשונה מסוגה בעולם, שהוענקה לפועלים. דוגמא מצויינת לעיוות הזה בספרו של סטיינברג, הוא תיאור העימות המפורסם בין ביסמרק לרמטכ"ל מולטקה בזמן המלחמה עם צרפת. סטיינברג מציג את ביסמרק ככובש אכזרי וחסר מצפון שרצה להפציץ את פריז עד דק – אבל הוא מתעלם מכך שביסמרק דווקא רצה דווקא לסיים את המלחמה במהירות בלי לכבוש את צרפת, הציע לאויב תנאי שלום מתונים להפליא ואפילו את אלזס-לוריין סיפח בחוסר רצון בולט. הרמטכ"ל מולטקה, לעומת זאת, רצה להתקדם לדרום צרפת כדי להשמיד את הצבא הצרפתי ככוח לוחם.
אבל זו לא הנקודה המעניינת ביותר. מאחורי הויכוח הזה עומדת מחלוקת מרתקת, שסטיינברג מתעלם ממנה לחלוטין, בנוגע לאופיה של המלחמה והקשר הרצוי בין הצבא לרשויות האזרחיות. שני הניצים, ביסמרק ומולטקה, האמינו כי הצבא כפוף לזרוע הפוליטית, ומטרתה של המלחמה היא להשיג שלום טוב מבחינה דיפלומטית. אולם מולטקה חשב כי תפקידם של הפוליטיקאים האזרחיים הוא רק לקבוע את מטרת המלחמה. כל עוד המלחמה מתנהלת, אל להם להתערב ב"עבודה המקצועית" של הצבא. ביסמרק, לעומתו, הבין כי גם למהלכים אופרטיביים שמתרחשים במהלך המלחמה יש חשיבות פוליטית. אם, למשל, היה מולטקה פולש לדרום צרפת, אולי היתה מתחסלת האפשרות לשתף פעולה עם הרפובליקה הצרפתית בעתיד. ביסמרק, למעשה, גילה הבנה עמוקה יותר לקשר בין צבא, מלחמה ופוליטיקה והכיר בסכנה של השתוללות צבאית – מורשת חשובה מאד אפילו בימינו.
הדיון ביהודים, נושא מרכזי במיוחד בספרו של סטיינברג, הוא בעייתי לא פחות. בעיניו של המחבר, ביסמרק היה אנטישמי שמעולם לא היסס להביע את עמדותיו האנטי-יהודיות. הוא לא בלם את התנועה האנטישמית בעשור הראשון והשני לקיומו של הרייך, ובכך אפשר את התפתחות המוטציה שהצמיחה בסופו של דבר את היטלר, המשטר הנאצי והשואה. זו גישה בעייתית במיוחד, בעיקר בגין החוכמה בדיעבד שבה. במקום להסתכל קדימה מתקופתו של ביסמרק, סטיינברג מתבונן מאושוויץ אחורה. נכון – ביסמרק לא בלם את התנועה האנטישמית בשנות השבעים ותמרן את האנטישמים נגד הליברלים והיהודים, בדיוק כפי שתמרן כוחות ומפלגות רבות אינספור אחת נגד השנייה. אין ספק שהחזיק בדיעות קדומות רבות על היהודים, וחלקן היו נחשבות כיום לאנטישמיות במפגיע. אבל לא הוא, ולא אף אחד אחר בתקופה, לא צפה ולא היה יכול לצפות את היטלר או את אושוויץ. לעומת זאת, סטיינברג מבליע ומציין אך בקצרה, או לא מציין כלל, את תרומתו האדירה של ביסמרק לעם היהודי. הוא הרי היה הפוליטיקאי שעמד מאחורי האמנציפציה (שוויון הזכויות) ליהודים בפרוסיה ובאימפריה הגרמנית כולה. משטרו לא סבל פוגרומים ואלימות כנגד יהודים, ומערכת המשפט התייחסה באפס סובלנות לעלילות דם. ביסמרק אף התערב אישית, ובאמצעות שליחים, למען יהודים נרדפים ברומניה. אם הוא היה אנטישמי, סביר להניח שלא היה שותק מול התנועה האנטישמית בגרמניה אלא תומך בה בגלוי. הוא לא עשה זאת, ואף ביקר בחנוכת בית הכנסת בברלין ביחד עם שרי הממשלה וראשי הצבא – צעד גלוי של תמיכה בקהילה היהודית. אם ביסמרק רדף מיעוט כלשהו בגרמניה, לא היו אלו היהודים אלא דווקא הקתולים – שנואי נפשו האמיתיים.
שנואי נפשו האמיתיים של ביסמרק – המנהיג הקתולי לודוויג וינדהורסט
בסופו של דבר, הבעיה העיקרית בספרו של סטיינברג היא מתיחת קו ישר בין העבר להווה, כאילו הכל היה חייב להתרחש, ובכן… כפי שהתרחש בסופו של דבר. בהתאם לתזה הידועה של "דרכה המיוחדת של גרמניה בהיסטוריה" (Sonderweg), טוען סטיינברג כי ביסמרק הותיר לעם הגרמני מורשת מזיקה של ציות עיוור לשלטון, וזו אחראית לכל הרעות החולות שהתפתחו בגרמניה מאז, מהעריצות ועד לאנטישמיות האלימה. וזה מוזר – כי סטיינברג הוא דווקא היסטוריון שמדגיש את הגורם האישי, המקרי, את כוחו של מנהיג בודד כמו ביסמרק לעצב את העולם שסביבו. במקרה אחד הוא כותב, למשל, שאם ביסמרק היה מת באחד מהדו קרבות שניהל בצעירותו, ההיסטוריה היתה שונה. אבל אם ביסמרק השפיע כל כך על סביבתו, מדוע רק הוא אחראי לאסונות שפקדו את גרמניה? מדוע אי אפשר לייחס השפעה דומה לראשי הממשלה והצבא שבאו אחריו, לקיסר וילהלם השני, למשל, או לנשיא הינדנבורג? האם באמת כולם בגרמניה, מלבד ביסמרק, היו בובות שתומרנו או יריבים חסרי אונים של קנצלר הברזל?
קל לדבר על מורשת ה"צייתנות העיוורת" של ביסמרק ולמתוח קו ישיר להיטלר, אבל אם כך – מדוע גרמנים רבים כל כך, משמאל ומימין, מרדו כנגד השלטון בזמן רפובליקת ויימאר? מדוע הפכו הסוציאל-דמוקרטים, אויביו המושבעים של קנצלר הברזל, למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט שנים ספורות לאחר תום כהונתו? האם אי אפשר לטעון, למשל, שדווקא חולשת משטרו של ביסמרק, העובדה (שגם סטיינברג מודה בה) שלא הצליח לבנות מוסדות מדינה חזקים של ממש, הפילה את גרמניה לזרועותיהם של מהפכנים ועריצים משמאל ומימין? האמת היא, שאם ההיסטוריה היתה משתנה בשל מקרה כזה או אחר, אם למשל היטלר היה נורה במהלך הפוטש של בית הבירה ב-1923 (וזה היה מאד קרוב לכך) היה אפשר להסביר כל תרחיש אחר, כל משטר אחר שהיה צומח בגרמניה, כתוצאה הכרחית של שלטון ביסמרק. בחינה כנה יותר של ההיסטוריה חייבת להוביל למסקנה שכל רגע בעבר רווי באפשרויות, באינסוף צמתי דרכים, בהשפעת גורמים רבים וביניהם המקרה העיוור. אפשר לטעון שאלמנטים מסויימים בשלטונו של ביסמרק הגדילו את הסיכוי לתוצאה כזאת או אחרת, שחולשות מבניות מסוימות שיצר הפכו את המדינה לחשופה יותר לסכנות כאלו ואחרות. בחינה כזאת היתה הופכת את הביוגרפיה של ביסמרק לתרגיל היסטורי מעניין באמת. סטיינברג, למרות שכתב את אחד הספרים הטובים, הקריאים והמומלצים ביותר בנושא, פספס את האפשרות הזאת, וזה חבל, אפילו חבל מאד.
מדעי הדשא – או: במה אנחנו מועילים לעולם?
"תגיד לי, במה אתם מועילים למשק?" שאלו אותי כבר לא מעט אנשים, ותהו מה תרומתם של מדעי הרוח בכלל וההיסטוריה בכלל לחברה. שאלה טובה – והתשובה למטה. האם זה דווקא כי אנחנו "חייבים ללמוד מההיסטוריה"? או שלא בדיוק? על אנשים מעצבנים באמצע הדרך, שיעים נעלמים, יאסר ערפאת כאוהד בית"ר ירושלים, גנרלים שלא מקשיבים בכיתה וה"תועלת" המפתיעה שמאחורי כל אלו.
אנשים מעצבנים נוטים להגיח מעבר לפינה באופן לא צפוי.
פעם, בימים שעוד למדתי באוניברסיטת תל אביב, שוכנעתי לסייע לתא מרצ בבחירות לאגודת הסטודנטים. במסגרת תרומתי למסע הבחירות, שנמשכה בערך ארבע שעות, חילקתי פליירים של תא מרצ באגודה ליד בניין גילמן, ואף שאלתי עוברים ושבים (שנראו כסטודנטים) האם הצביעו כבר בבחירות בפקולטה למדעי הרוח. לא, לא היו ויכוחים פוליטיים סוערים. עבור רוב הסטודנטים הבחירות עוררו פיהוקים, ולא אמוציות. אבל אז, לפתע, נתקלתי בעובר אורח זועם. הכעס שלו, ראוי לציין, לא נבע מהטעמים הצפויים. הוא לא התעצבן כי הפרעתי לו, ואפילו לא כי הייתי ממרצ. למעשה, פוליטיקה היתה ממנו והלאה. הוא גם לא נראה כמי שעשוי להיכנס להתקפי זעם. בחור נמוך, קצת מגושם, עם משקפיים עבים ודיבור מגמגם.
"לאיזה בחירות?!" הוא שאל אותי, "באיזה בחירות בדיוק? בפקולטה למדעי השטויות?!"
המילה האחרונה נאמרה תוך כדי נתז רוק קטלני. התחמקתי והמשכתי להקשיב:
"זה לא מדע שם!" הוא המשיך לגמגם בזעם, "שטויות זה! סתם שטויות! שם," והוא הצביע לכיוון הבניין של מדעים מדוייקים, "שם זה מדע אמיתי!"
והוא הלך. בעבר שמעתי כבר כמה פעמים את הכינוי הנפלא "מדעי הדשא", אבל "מדעי השטויות"? לא הגזמת, בן אדם? הייתי בהלם ולא הצלחתי להגיב. מאז, כמו כמה מחברי, נקלעתי לא פעם לויכוחים נוסח "במה אתם מועילים בכלל", "למה כדאי ללמוד היסטוריה", "למה אתם שווים את הכסף." עורך דין ממולח שהיה איתי במילואים שאל אותי "במה אני מועיל למשק", וחבר יקר שמנהל חברה הקשה עלי מספר פעמים בנוגע לתועלת של ההיסטוריונים לעולם. "אנחנו," הוא אמר, "מייצרים מקומות עבודה? מה אתם עושים?" לפעמים הביקורת הזאת מגיעה גם ממקומות לא צפויים. לא אחר מהאתר החרדי צופר, שכידוע מייצג חריצות, עמלנות ופרודוקטיביות שאין כמותן, תקף את ההשקעה של המדינה ב"מדעי ההבל והרוח", לדבריו.
אני חייב להודות ולהתוודות, שאמירות מהסוג הזה הרגיזו אותי עד להשחית, אז ואפילו היום. תסכימו, בוודאי, שמדובר ברגש טבעי. מי יעמוד שווה נפש כאשר אומרים לו שהמקצוע שלו מיותר? אנחנו, כבני אדם, רוצים להרגיש שאנחנו מותירים חתימה כלשהי בעולם, שאנחנו תורמים באופן כלשהו. "מאז הגירוש מגן עדן," כתב טולסטוי במלחמה ושלום, "בני אדם שואפים אמנם לנוח בשלווה, אולם מרגישים חוסר נוחות כשהם יושבים בחיבוק ידיים." הוא הוסיף וכתב, דרך אגב, כי המאושרים שבבני האדם הם אלו שמתבטלים כל היום, אך חשים שבבטלתם הם תורמים תרומה שאין כמותה לחברה. לדעתו יש רק מעמד אחד שחי כך באופן קבוע, ואלו אנשי הצבא (הוא לפחות לא האשים את אנשי האקדמיה), אבל זה כבר חלק מדיון אחר.
כשכועסים, התשובות שלנו נוטות להיות אוטומטיות, וגם לי היו תשובות מוכנות במחסנית לטענות מהסוג הזה. טענה אחת מכחישה את השיח התועלתני כולו. אריה עמיחי, פרופסור ליהדות, הגיב כך למאמר שכתבתי לאחרונה על השעמום שהפך לסמל סטטוס בתחומים אקדמיים מסויימים. לדעתו של עמיחי, האקדמיה היא מעין "גטו" לאנשים שמתעסקים בשאלות תיאורטיות ללא כל פתרון ותועלת, וכך היא צריכה להישאר. זו לא הפעם היחידה ששמעתי את ההסבר הזה. בסמינר שהיה לנו בהרווארד, בהנחייתו של ההיסטוריון פרופ' ניל פרגוסון, נשאלנו את אותה השאלה. פרגוסון, היסטוריון שכותב רבי מכר, תהה גם הוא במה אנחנו מועילים. אחת הסטודנטיות ענתה כי "אין תועלת." אנחנו עובדים רק לשם הידע, ולא על מנת להועיל למישהו. בתגובה, שאל אותה פרגוסון מה ההבדל בינינו לבין אספני עתיקות שאוגרים חפצים ישנים בביתם. לא היתה לה תשובה. ואכן, נחמד לקדש את חוסר התועלת כל עוד אנחנו חיים מכספנו שלנו. אבל כאשר אנחנו מתפרנסים מכספי ציבור, שכר לימוד או תרומות פרטיות, טבעי שנסביר מה אנחנו נותנים בחזרה לאותם האנשים שמממנים אותנו.
תשובה אחרת, נפוצה לא פחות, היא ש"צריך ללמוד מההיסטוריה". בעוונותיי נתתי גם אני את ההסבר הזה לא פעם ולא פעמיים. אם מנהיגים ואלו שבוחרים בהם (היינו – הציבור הרחב) לא יהיו מודעים לתקדימים היסטוריים, כיצד יוכלו להתנהל היטב בעתיד? זכור לנו שמחה ארליך, סגן ראש הממשלה המבריק של ממשלת בגין, שלאחר מלחמת לבנון מלמל לאוזני העיתונאים כי "אף אחר לא אמר לנו שיש בדרום לבנון שיעים." כלומר, ממשלה שלמה החליטה לשחק בפוליטיקה מסובכת מאין כמותה של מדינה שכנה, בלי לדעת על ההיסטוריה, החברה והתרבות שלה דבר וחצי דבר.
ואני לא יכול להתאפק מלספר עוד אנקדוטה על בורות היסטורית. לא מזמן אמר ח"כ אחמד טיבי, דוגמא נדירה לפוליטיקאי שיודע היסטוריה, בהקשר למשחק הקרב ובא של בית"ר וסכנין, שעל אוהדי סכנין "למות או לכבוש את ההר" – פרפראזה על הסיסמא של בית"ר עצמה. כמובן שאוהדים נזעמים התקשרו אליו לתקוף אותו על ה"הסתה", ואחד מהם אף הגדיל לעשות ואמר שמדובר במשפט של ערפאת. ז'בוטינסקי היה שמח לשמוע שקם לו יורש.
הבעיה היא, שלעיתים קרובות פוליטיקאים דווקא כן משתמשים בתקדימים היסטוריים, אבל באופן מוטעה, או שהם מסיקים מהם מסקנות מופרכות. מחקר גרמני בחן, למשל, עשרות התבטאויות של פוליטיקאים גרמנים על קארל הגדול, והראה כי הקשר בין רובן לבין האירועים ההיסטוריים קלוש לכל היותר. גם אם קובעי מדיניות (או לעניין זה, בוחרים) מודעים לתקדימים ההיסטוריים, ישנה נטייה אנושית כללית לבחור "תקדימים" התואמים לדעות הקדומות שלנו, גם אם ההקשר שונה לחלוטין.
דוגמא הרסנית במיוחד ל"לימוד" מוטעה מההיסטוריה היא מדיניותו של המושל האמריקאי הראשון בעיראק, פול ברמר, לאחר מלחמת עראק השנייה. ברמר התבונן בהיסטוריה האמריקאית כדי ללמוד כיצד ישקם את עיראק, ובחר בדוגמא הנוחה ביותר של "בניין אומה": הכיבוש האמריקאי ביפן, ללא ספק אחד המוצלחים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. לאחר שארצות הביסה את האימפריה היפנית וכתשה אותה עד עפר, היא השליטה במדינה משטר כיבוש ממושך וכפתה בה רפורמות דמוקרטיות וחוקה איתנה שמחזיקות מעמד עד היום. תוך כדי כך, פירקו האמריקאים כמה מהכוחות העיקריים שהחזיקו את המשטר הקודם, בראש ובראשונה הצבא והצי. כאשר ברמר הגיע לעיראק – הוא ניסה לעשות את אותו הדבר. כאשר קוראים את ההוראות הראשונות שלו, פקודה מס' 1 ופקודה מס' 2, לפרק את הצבא העיראקי, מפלגת הבעת' וכל הארגונים המסונפים להם, חשים שכמעט העתיק את הפקודות המפורסמות של גנרל מקארתור, המושל האמריקאי האגדי של יפן.
דא עקא, כפי שציין ההיסטוריון ג'ון דאואר, שהניסיון לכפות בעיראק רפורמות נוסח יפן גרם לתוצאות הרסניות, משום שלא התחשב בהבדלים הניכרים בין שתי המדינות. ראשית כל, ביפן נשאר הקיסר, והוא נתן לגיטימציה לרפורמות. בעיראק "הקיסר" היה סדאם חוסיין. ביפן לא היו טרוריסטים מתנדבים שזרמו אליה מכל העולם, ולא מדינות שכנות בעייתיות. וחשוב מכל – האוכלוסיה היפנית היתה אחידה מבחינה אתנית. כאשר פירקו את הצבא, האוכלוסיה לא חששה לביטחונה. עיראק, לעומת זאת, היתה מדינה מפורקת מבחינה עדתית. כשהאמריקאים פירקו את הצבא הסוני ונתנו נשק לשיעים, המיעוט הסוני ראה זאת כאור ירוק לטבוח בו והרים את נס המרד. התוצאה היתה כאוס טוטלי שעיראק לא הציחה לצאת ממנו עד היום.
הניאו-שמרנים בארצות הברית, כמובן, אינם היחידים שנפלו בפח ההשוואה ההיסטורית הקלוקלת. השמאל הרדיקלי הבינלאומי מתעקש להילחם בכיבוש הישראלי בחרם דומה לזה שהופעל נגד דרום אפריקה, בלי להתחשב בהבדל העצום בין שתי הדוגמאות. בנימין נתניהו משווה בין הנאיביות של ה"פייסנים" הבריטים בשנות השלושים למדיניות הרכה כלפי איראן היום, בלי להבין שאותם "פייסנים" לאו דווקא היו נאיביים אלא פעלו משיקולים אסטרטגיים שהיו הגיוניים מאד בשעתם. אפילו היסטוריון גדול כמו בן עמי שילוני השווה, באופן בעייתי מאד לדעתי, בין האירועים שסובבים כעת את איראן למדיניות ארצות הברית במלחמה הקרה. ואפשר להביא עוד אין סוף דוגמאות. ואם אפילו אנשים מלומדים משתמשים בדוגמאות היסטוריות באופן שגוי ואף מסוכן, אולי שכרנו יצא בהפסדנו אם נלמד היסטוריה? אולי צודקים אלו שאומרים שההיסטוריה אינה אלא פנס בירכתיים, היינו – היא מאירה רק את המים שנמצאים כבר מאחורינו?
ואז, כשהתחלתי ללמוד היסטוריה צבאית, נתקלתי בדוגמא שמבחינתי היוותה ראשית של תשובה. בעולם היו וישנן אקדמיות צבאיות שהסתפקו בללמד אין ספור מלחמות מהעבר, והחניכים נתבקשו לשנן סיכומי קרבות בנוסח "זה ראה וכך תעשה". ואכן, רבים כבר דיברו על נזקה של השיטה הקלוקלת הזאת. כפי שאמר קארל פון קלאוזביץ, גדול ההוגים האסטרטגיים בכל הזמנים, מלחמות העבר אינן מדד למלחמות ההווה, ואלו שניסו להעתיק קרבות עבר לסיטואציות אקטואליות שילמו על כך בדרך כלל ביוקר. יש האומרים שגנרל גרנט, המצביא הגדול של מלחמת האזרחים האמריקאית, הפליא כל כך לעשות בשדה הקרב דווקא משום שלא הקשיב לשיעורים באקדמיה הצבאית בווסט פוינט ולא הפנים את הידע המיושן והבלתי רלוונטי שמוריו ניסו להנחיל לו. באקדמיות צבאיות טובות, לעומת זאת, גם כן מלמדים היסטוריה צבאית – אבל עושים זאת באופן אחר. החניכים מתמקדים בסיטואציות שונות ומנתחים אותן, לא מבחינת "כזה ראה וקדש", או "אם תיתקל בסיטואציה X אז עליך להתנהג כמו מצביא Y", אלא ככלי לאימון. אם הצוערים ינתחו מספר רב של סיטואציות מלחמתיות מהעבר, הם ילמדו כיצד לנתח שדה קרב, כיצד להבין טופוגרפיה, כיצד להעריך החלטות פיקודיות שניתנו בנסיבות שונות ובתנאים שונים, כיצד להתמודד עם דרג פוליטי, כיצד להתייחס בביקורתיות ראויה לדיווחי מודיעין ולמברקים מבצעיים. ובעתיד, אם וכאשר יאלצו להתמודד כמפקדים עם סיטואציה קרבית, יוכלו לנצל את הכלים, או את אבני הבניין שניתנו להם כדי לקבל החלטות מושכלות.
אותו דבר, אפשר לומר, תקף גם להיסטוריה בכללותה. כפי שכתב פעם פרופ' אייל נווה, ככל שאנחנו, בין אם כאזרחים ובין אם כקובעי מדיניות, ננתח באופן ביקורתי יותר סיטואציות ותהליכים מהעבר, כך נפתח כלים מתחדדים והולכים להבין גם את ההווה – לא באמצעות חיקוי אלא באמצעות התבוננות מושכלת על כל מקרה לגופו. היכולת שלי להבין סיטואציה פוליטית ובינלאומית מורכבת בהווה תהיה ללא ספק גדולה בהרבה, אם "התאמנתי" במשך שנים על ניתוח של סיטואציות פוליטיות, בינלאומיות, כלכליות ותרבותיות מהעבר. כלים נוספים המוקנים לתלמיד ההיסטוריה כמו יכולת להטיל ספק בבעלי סמכות, לנתח ולפרק טקסט, להבין את האינטרסים מאחורי הדברים, לקלוט גם את מה שלא נאמר – חשובים אף הם לאין ערוך לכל קבלת החלטות שהיא, תהא אשר תהא. ההיסטוריה, במילים אחרות, תורמת לחברה משום שהיא בית הספר החשוב ביותר להבנת המציאות.
כמובן שהיסטוריה היא לא התחום היחיד שדרכו אפשר "להתאמן" בהבנת המציאות, ובהקשר זה ספרות ופילוסופיה (למשל) הן חשובות ומועילות לא פחות. מעבר לכך – ואי אפשר להדגיש זאת מספיק – שלחברה כדאי גם לשמר את המחקר הבסיסי, הסקרנות, והשאיפה לידע באשר הם שם. מחקרים מעניינים אף פעם לא צומחים לפי הזמנה, והחופש האקדמי הכרחי ליצירתיות שהיא, בתורה, תשוב ותשפר את יכולתנו להבין את העולם.
הינשוּף 