ארכיון הבלוג

רצח בחולות: מדוע הורה שמיר לחסל את שותפו להנהגת המחתרת?

באחד מימי הקיץ הלוהטים של אוגוסט 1942 ישבו בדממה שני עצירים במחסן סמוך לגדר החיצונית של מחנה המעצר במזרע, בזמן שחבריהם מסתירים בהצלחה את היעדרותם ממסדר הערב. השניים חיכו עד שתיפול החשכה, ואז זחלו אל עבר הגדר, טיפסו עליה ויצאו לחופשי. שנה לאחר מכן, עתיד אחד מהם להורות על חיסולו של השני. אלעד נחשון, חוקר תולדות המחתרות והיישוב העברי, ממשיך ומתאר לינשוף את פרשת חיסולו של אליהו גלעדי, אחד ממנהיגי הלח"י. מדוע נתן שמיר את הפקודה?

Photo by Skitterphoto on Pexels.com

באחד מימי הקיץ הלוהטים של אוגוסט 1942 ישבו בדממה שני עצירים במחסן סמוך לגדר החיצונית של מחנה המעצר במזרע, בזמן שחבריהם שבמחנה מסתירים בהצלחה את היעדרותם ממסדר הערב. השניים חיכו עד שתיפול החשכה, ואז זחלו אל עבר הגדר, טיפסו עליה ויצאו לחופשי. שנה לאחר מכן, עתיד אחד מהם להורות על חיסולו של השני; אולם כרגע, דאגתם היחידה הייתה להגיע לתל אביב בלי להיתפס על ידי הבריטים.

לאחר שהגיעו ליעדם יצרו הבורחים קשר עם אלו מחברי לח"י ששרדו בחוץ, ושם התברר להם כי מספרם של אלו נע בין 30 ל-40 איש בלבד, רובם צעירים וחסרי ניסיון. הם ניגשו במרץ לבנייתה מחדש של המחתרת, תוך הקפדה קשוחה על כללי סודיות ומידור. יצחק יזרניצקי שכר דירה בבני ברק, גידל זקן ופאות, התהלך בלבוש חרדי והציג את עצמו לשכניו בתור "הרב שמיר". הוא לקח על עצמו את עבודת הארגון של המחתרת. בין היתר, בנה את לח"י מחדש בתאים קטנים שמנו שניים-שלושה חברים בלבד. הוא הקים מחלקת אוהדים, שפעלה במרץ ליצור לארגון עורף ציבורי תומך ומסייע, קטן ככל שיהיה. הוא יצר ביטאון מחתרתי, "החזית", שנועד להסביר לציבור הרחב את דרכה של הלח"י, והפקיד עליו את הפובליציסט המוכשר ישראל אלדד.

ניסה לארגן מחדש את המחתרת: יצחק יזרניצקי (שמיר) ושניים מחבריו במודעת מבוקש של השלטון הבריטי

במקביל, מונה אליהו גלעדי כאחראי על הפעילות המבצעית של המחתרת, ואימץ לעצמו את הכינוי המחתרתי 'שאול'. הוא סבר כי יש לפתוח בהשגת כספים, ועל כן הוציא לפועל שורת ניסיונות שוד וגניבות קטנות, שרובן נכשלו. מסוכנות יותר היו הפעולות הגדולות שניסה להוציא לפועל. הוא תכנן התקפה מסיבית על משרד התשלומים הצבאי בחיפה במטרה לשדוד את הכסף שנשלח למשכורות החיילים הבריטים, התקפה שבוטלה פעמיים בשל תקלה טכנית. הוא הורה לאנשיו לפתוח בהתקפה על בית הכלא ביפו כדי לשחרר איש לח"י שהיה כלוא שם, התקפה שגם היא בוטלה כשהתברר שהעציר הועבר למקום אחר. הוא שלח את פקודיו, ללא ידיעתו של יזרניצקי, להפגנה אנטי בריטית גדולה בתל אביב, עם חבילות חומר נפץ בתיקיהם והוראה להשליך אותן על השוטרים הבריטים, כדי לגרום להתנגשות אלימה בין המשטרה לבין המפגינים. איש לח"י בשם דוד בלאו שנקלע לשם במקרה גילה את התכנית ושכנע את האחראי על הפעולה, אנשל שפילמן, לספר עליה ליזרניצקי, שהורה מיד על ביטולה.

כל הפעולות הללו היו נועזות עד כדי טירוף, וחסרות כל דאגה לחיי אדם; אנשי הלח"י שהיו מעורבים בהן הגדירו אותן, במבט לאחור, כפעולות התאבדות. הם ראו כ"נס" את העובדה שפעולות אלו נמנעו ברגע האחרון בשל סיבות טכניות. במקביל, הלכו והצטברו תלונות על יחס מזלזל, אכזרי ואף אלים של גלעדי כלפי פקודיו: כפי שתיארנו בחלק הקודם, הוא נהג לקלל אותם קללות נמרצות, להצמיד אליהם את קנה אקדחו, לאיים כי 'ידפוק' אותם, ובמקרה אחד לפחות, גם להכות אותם פיזית.

במהלך התקופה הזו הלכו והידרדרו היחסים בין גלעדי ליזרניצקי. נראה שהאחרון הוטרד פחות מיחסי האנוש המחרידים של גלעדי – שאחרי הכל, היו ידועים בקוויהם הכלליים עוד קודם לכן – ויותר מפעולותיו המסוכנות והבלתי אחראיות, העלולות לדעתו להמיט שואה על המחתרת. יזרניצקי דגל בהתנהלות זהירה ומושכלת הרבה יותר, אולם למרות חששותיו לא נקט בשום פעולה נחרצת על מנת לבלום את מי שאמור היה להיות פקודו. בספר זיכרונותיו הוא מזכיר לגנאי כמה מהפעולות שתוארו לעיל, אולם לא מספק שום הסבר לחוסר המעש שלו בתקופה זו, שארכה כשנה.

פעולות מסוכנות יותר ויותר – אליהו גלעדי

מי שמספק את ההסבר הבלתי-מחמיא הוא דווקא דוד בלאו הנזכר לעיל, שבאותה תקופה פעל תחת פיקודו הישיר של גלעדי, אך התגורר באותו חדר עם יזרניצקי. בלאו טען כי יזרניצקי "ישן כל היום וקרא עיתונים, שום דבר לא עשה. הוא היה מנוטרל לחלוטין. לחלוטין. הוא לא ידע מה נעשה בארגון [..] אליהו – שאול – השתלט על לח"י […] הוא שלט שלטון מוחלט על לח"י." רבים מהחברים צייתו באופן עיוור להוראותיו של גלעדי, ויזרניצקי חש כי אין לו תומכים. תחושתו השתנתה ביום בו באו בלאו ושפילמן לדירתו וסיפרו לו על תכניתו של גלעדי לפוצץ את ההפגנה בתל אביב.

בערב שלאחר ביטול הפעולה בא גלעדי, מלווה בבלאו, לדירת המסתור של יזרניצקי. "אתה אמרת לבטל פקודה שלי?" שאל. "כן", השיב יזרניצקי. "תזהר לך", התרה גלעדי. " עוד פעם תיתן הוראה כזו נגד פקודה שלי, זה [האקדח] ידבר. שמעת?". יזרניצקי – "חיוור כמו מת", לדברי בלאו – גמגם בחזרה: "גם לי יש".

לאחר שגלעדי הלך לדרכו, סיפר יזרניצקי לבלאו כי היה בטוח שהוא, וכל שאר חברי לח"י, נאמנים לגלעדי, ולכן נמנע מלפעול. עתה, כשהבין כי המצב שונה, קיבל החלטה לחסל את גלעדי – אך לא הוציא אותה לפועל מיד. תומכיו של יזרניצקי ראו בו מפקד שקול; מתנגדיו קראו לו איטי והססן. כולם הסכימו כי הוא איננו ממהר לנקוט בפעולה. יתרה מכך: גלעדי היה ידוע כשולף זריז ומיומן ביותר שלעולם אינו נפרד מאקדחו, ועל כן צריך היה לתכנן את ההתנקשות בו בקפידה. מעל לכל חשוב היה לבחור במבצעים שניתן לסמוך עליהם ועל יכולתם להוציא לפועל את המעשה. בלאו הציע את ירחמיאל אהרונסון ("אלישע"), והלה הציע את צפוני שומרון – שניהם לוחמי לח"י ותיקים ומנוסים שהיו, כדברי בלאו, "לצידנו".

השלושה גיבשו תכנית שנועדה לפתות את גלעדי לאזור מבודד על גדות הירקון ושם לירות בו על פי סימן מוסכם מראש. התכנית הוצאה לפועל ביום שבת, ה-7 באוגוסט 1943. בלאו הביא את גלעדי למקום מפגש במרכז תל אביב, שם חיכו אהרונסון ושומרון, ואז נפרד מהם לשלום. כעבור מספר שעות חזרו אהרונסון ושומרון למקום המפגש, הפעם ללא גלעדי. שומרון הראה לבלאו את אקדח הקולט של גלעדי – היחיד מסוגו שהיה ברשות לח"י אז – ואמר "זה נגמר".

מה בדיוק קרה באותן שעות? איננו יודעים בוודאות. גלעדי מת באותו היום; אהרונסון נורה על ידי שוטרים בריטיים כחצי שנה לאחר מכן; ואילו שומרון – העד היחיד לאירוע שהאריך ימים – מילא פיו מים. דוד בלאו, שהיה שותף לתכנון ההתנקשות אך לא נכח במהלכה, מוסר מידע רב ומפורט אודותיה, אולם בנוגע לפרט אחד – מקום ההתנקשות – אין הוא יכול למסור מידע מלא. אף על פי שלפי התכנון הייתה ההתנקשות אמורה להתבצע סמוך לירקון, בלאו, כמו רבים אחרים מאנשי לח"י, טוען כי היא בוצעה דווקא בחולות בת ים, ושם נקבר גלעדי. לא ברור איך ומדוע הגיעו לשם אהרונסון, שומרון וגלעדי, אך חשוב לציין, כי חולות בת ים היו אז מרכז אימונים והתכנסות ראשון במעלה עבור אנשי לח"י, ואילו אכן בחרו המתנקשים לשנות את התכנית ולהוביל את גלעדי לשם, לא היו מתקשים למצוא תואנה לעשות זאת.

האם כאן בוצעה ההתנקשות? חולות בת ים

זמן קצר לאחר הביצוע הגיע לידיו של יזרניצקי מכתב מנתן ילין-מור, שהיה כלוא אותו זמן בלטרון. מזה זמן מה כתב יזרניצקי לילין-מור על הבעיות שעורר גלעדי, ועתה קיבל תשובה. ילין-מור תיאר בהרחבה את אופיו והשקפותיו של גלעדי, וטען כי עתיד להתרגש אסון "על האומה, על המחתרת, ועל כל אחד מאתנו" אם הוא יצא מן המאבק כשידו על העליונה. "במקום תנועת חרות, האמורה לשנות את מהלך תולדותיו של העם, תיהפך המחתרת לכנופיה ידועה לדראון, אשר תזרע הרס וחורבן ותשפוך דם ללא כל מטרה ובלי שום הצדקה". ילין-מור האיץ ביזרניצקי לחסל את גלעדי, וסיים בהצהרה שהוא יהיה שותף מלא לאחריות לכך.

כאמור, המכתב הזה הגיע לידי יזרניצקי כשגלעדי כבר לא היה בין החיים. עתה הוא זימן שלושה עשר מהמפקדים הבכירים ביותר בלח"י לכינוס בחולות בת ים, סיפר להם על חיסול גלעדי, הקריא את מכתבו של ילין-מור, שטח את נימוקיו שלו למעשה, נטל עליו אחריות מלאה, והודיע כי הוא מוכן לתת עליו את הדין, אם הנוכחים סבורים שיש בכך צורך. לאיש מהם לא היו טענות.

"במקום תנועת חירות… תיהפך המחתרת לכנופיה ידועה לדראון" – נתן ילין-מור

כיצד הצדיק יזרניצקי את החיסול? בספרו האוטוביוגרפי, שנכתב שנים רבות לאחר מכן, הוא הביא מספר נימוקים. ראשית ציין כי גלעדי תכנן לחסל את בן גוריון ושאר ראשי היישוב. שנית, הזכיר את הפעולות חסרות האחריות שיזם, ובפרט ניסיון פיצוץ ההפגנה בתל אביב. שלישית, טען כי יחס משפיל, אלים ומאיים של גלעדי כלפי חבר לח"י ששימש כקצין הקשר שלו– פסח לוי שמו – הוביל להתאבדותו של האחרון.

כמה אמת יש בטענותיו של יזרניצקי? התשובה לשאלה זו איננה חד משמעית. ברור שיזרניצקי לא יצר יש מאין דמות של שטן מעוות; ישנן אינספור עדויות כתובות ומצולמות של חברי לח"י שחוו באופן אישי, או ראו בעיניהם חברי לח"י אחרים שספגו מגלעדי יחס מזלזל ואלים, הכולל נפנופים באקדח ואיומים ברצח, וכן שמעו מפיו את השקפותיו הקיצוניות; דוד בלאו, למשל, שמע ממנו באופן אישי את תכניותיו לחסל את הנהגת היישוב. חשובה במיוחד לענייננו העובדה ששניים מהעדים הללו עוינים במפורש ליזרניצקי, ואף מטילים ספק כבד בצדקת חיסולו של גלעדי, ואף על פי כן מתארים התנהגות בעייתית ביותר מצדו.

"לא יצר יש מאין דמות של שטן מעוות": ספרו האוטוביוגרפי של יצחק שמיר

אחד מהם הוא יצחק חסון, ראש המודיעין של הלח"י בסוף שנות הארבעים, שעבר שינוי אידיאולוגי חד, הגדיר עצמו מחדש כהומניסט, ומתח בספר זיכרונותיו ביקורת קטלנית על האידאולוגיה הלאומנית-מהפכנית שהנחתה את לח"י ועל דרכיה האלימות. הוא מתאר כיצד השתתף בקורס שבסיומו בא גלעדי לדבר בפני החניכים הצעירים, ואיים כי אם לא ימלאו את תפקידם כראוי המחתרת תחסל אותם. ראוי להבהיר, כי מדובר היה באיום רדיקלי ובלתי-שגרתי בעליל בקנה המידה של המחתרות, ולח"י בכללן. חברים ש"לא מילאו את תפקידם כראוי" ננזפו והועברו לתפקיד אחר, לא הוצאו להורג.

העד השני הוא אריה קוצר, שלא רק שמגדיר את ההתנקשות כ"פשע", אלא מגלה חיבה מופגנת לגלעדי, שהיה ידידו האישי. אלא שגם מבעד סבך האפולוגטיקה שהוא מייצר ניתן להבחין בבירור שגלעדי נהג לפזר איומי רצח כלפי חבריו במחתרת (שהיו, בעיני קוצר, התפארויות ילדותיות חסרות משמעות), שהיה "אכול הדמיונות והתכניות, בתוכן גם תכניות סרק מעפילות אל ספירת ההזיות", ושתכנית הפעולה המשותפת לו ולקוצר כללה בין השאר מלחמה "בבוגדים בארץ, במתעים, במעוותים… לו ברחנו אז שנינו, ייתכן מאד כי כמה ראשים מיותרים אותו זמן בארץ ומחוצה לה – היו נופלים". עדות כזו, מצד מי שגם עשרות שנים לאחר המעשה מצדד בגלוי בגלעדי, מחזקת את טענתו של יזרניצקי כי גלעדי אכן התכוון לחסל כמה מראשי היישוב.

החוליה החלשה במערך טיעוניו של יזרניצקי היא הטענה שגלעדי אחראי להתאבדותו של פסח לוי. חלק מהמקורות מצטטים פתק שהותיר לוי לפני מותו, ובו כתב כי "בתנועה כמו שהיא היום אין לי מקום", אולם גם אם נניח שציטוטים אלו אמינים, הרי בפתק זה לא מוזכר שמו של גלעדי ולא מוטלת עליו כל אחריות ישירה. למעשה, אין בידנו להוכיח או להפריך את טענתו של יזרניצקי שגלעדי התאכזר ללוי ושכתוצאה מכך שלח הלה יד בנפשו.

"בתנועה כמו שהיא היום אין לי מקום": פסח לוי

עד כמה שהדבר עשוי להישמע מוזר, ככל שחלפו השנים כך הלכה הפרשה ונעשתה מוזרה יותר וחידתית יותר. בת זוגו של פסח לוי הייתה שׂריקה (שרה) לוי, חברת לח"י ששימשה כמקשרת של יזרניצקי, תחת הכינוי המחתרתי 'שולמית'. זמן מה לאחר מותו של פסח לוי נכנסה 'שולמית' למערכת יחסים רומנטית עם יזרניצקי, וכעבור מספר חודשים השניים נישאו. בעוד כמעט כל המעורבים האחרים בפרשה דיברו עליה בפירוט, שולמית שמרה על שתיקה – למרות שהייתה אולי האדם הקרוב ביותר ליזרניצקי בזמן האירועים. בני הזוג קראו לבנם הבכור יאיר, על שמו של מייסד הלח"י. לבתם השנייה קראו גלעדה. ההסבר הרשמי הוא שבחירת השם נבעה מ"האהבה והכמיהה להרי הגלעד". אף אחד, כך נדמה, לא האמין להסבר הזה; רבים ייחסו את השם לנקיפות מצפונו של האב. יזרניצקי עצמו עברת את שם משפחתו לשמיר, אותו שם-כיסוי שאימץ לעצמו במחתרת, ולאחר קום המדינה שירת שנים רבות במוסד, רחוק מהעין הציבורית.

פרשת גלעדי הייתה ידועה ומוכרת לחברי הלח"י לשעבר, ועיקריה פורסמו עוד בשנות החמישים – אולם היא עוררה מעט מאד עניין בציבור הרחב באותה תקופה. המצב החל להשתנות בראשית שנות השמונים, כששמיר מונה לשר החוץ, ומאוחר יותר לראש הממשלה. כתבות תחקיר החלו להתפרסם בעיתונות, מחזה המבוסס על הפרשה נכתב והועלה על הבמה, ובפרט התפרסמה מחאת בני משפחתו של גלעדי, שעלו לארץ לאחר קום המדינה ודרשו לטהר את שמו. מחאה זו נשאה פרי, ושמו של גלעדי צורף לרשימת חללי הלח"י; אולם הפרשה המשיכה לרדוף את שמיר, ושימשה כנשק פוליטי נגדו בידי המערך, וככל הנראה אף בידי מתחריו בתוך הליכוד.

במהלך שנות השבעים, השמונים והתשעים התפרסמו עשרות ספרי זיכרונות של חברי המחתרות, ושפכו אור בין השאר גם על פרשת גלעדי, אולם פרטים רבים נחשפו רק בראיונות שהעניק דוד בלאו בשנים האחרונות. למרות שפרטים אחדים עדיין שנויים במחלוקת, או לא ברורים כל צרכם, ברור היום כי פרשת גלעדי היא הדוגמא המובהקת ביותר מתקופת המנדט למעשה קיצוני שביצעה מחתרת לא על מנת להילחם באויביה, אלא על מנת להתוות גבולות מוסריים, פוליטיים ואסטרטגיים עבור עצמה.

לחלק הראשון: רצח בחולות – השלד בארון של שמיר

רצח בחולות: השלד בארון של שמיר – טור אורח

ביום חם בסוף קיץ 1943 צעדו שלושה גברים באזור שומם בפאתי תל אביב. ברגע אחד, ללא שום התראה, שלפו שניים מהם אקדחים וירו למוות בשלישי. לאחר מכן חפרו קבר רדוד בחול וטמנו בו את גופתו. שני הגברים שבו על עקבותיהם, ניגשו לדירתו של מפקדם – גבר צעיר ונמוך קומה, בעל זקן ופאות ארוכות, אותו כינו 'מיכאל' – ודיווחו כי הוראתו בוצעה. שותפו להנהגת המחתרת חוסל. הציבור הישראלי החל להתוודע לפרשה מסעירה וכואבת זו רק ארבעים שנים לאחר מכן, כש'מיכאל' הפך לראש הממשלה השביעי של ישראל. טור אורח מאת אלעד נחשון, חוקר תולדות המחתרות והיישוב העברי בארץ ישראל.

Credit: Elnur, depositphotos.com

שנת 1942 לא הייתה שנה טובה עבור הלח"י. הארגון הצעיר, שאנשיו פרשו מן האצ"ל זמן קצר קודם לכן בשל סירובם לקבל את מרות המפלגה הרוויזיוניסטית והקו הפרו-בריטי שאימצה, לא הספיק להתבסס כהלכה לפני שיריביו הנחיתו עליו מכות קשות בזו אחר זו. השלטון הבריטי בארץ ישראל סרב להתייחס בסלחנות לקיומם של ארגונים חתרניים בשנים האפלות של מלחמת העולם, ורדף את המחתרת הקטנה עד חורמה. מוסדות היישוב היהודי, שגם בימים כתיקונם התייחסו בעוינות לארגונים חמושים שסירבו לקבל את מרותם, אימצו יחס נוקשה עוד יותר בתקופה זו. הציבור הרחב הפנה את גבו ל"כנופיית שטרן", שמימנה חלק מפעולותיה באמצעות שוד בנקים, ושנאתה לבריטניה הובילה אותה אפילו לניסיון לנהל מגעים עם מדינות הציר עצמן. אך כואב מכל, מנקודת מבטם של חברי המחתרת, היה יחסם של חבריהם לשעבר שבאצ"ל, שכינו את הארגון החדש בשם "הפלג" ומסרו את שמות חבריו לבולשת הבריטית.

המאבק שנוהל כנגד הארגון הקטן, העני, וחסר העורף הציבורי, היה מאבק יעיל במיוחד. תוך חודשים ספורים הצליחו הבריטים לכלוא את כל ההנהגה הבכירה של המחתרת, ולחסל רבים מחבריה בחילופי ירי מול המשטרה. המכה הקשה מכל, לפחות מבחינה פסיכולוגית, הייתה מותו של המייסד, המנהיג והרוח החיה של הארגון – אברהם שטרן. אלו שניסו למלא את מקומו נלכדו גם הם במהרה, והארגון נותר ללא הנהגה. כל מה שנשאר מהלח"י בקיץ 1942 היה כמה עשרות חברים צעירים וזוטרים, כמעט ללא נשק, משותקים ונרדפים, שפעילותם הצטמצמה בניסיון נואש לשמור על קשר זה עם זה. רבים סברו כי הארגון סיים את תפקידו בהיסטוריה כהערת שוליים ולא יותר.

אך במובנים רבים, החלק החשוב והתוסס יותר של המחתרת באותם ימים לא היו החברים המעטים שעדיין הסתובבו באופן חופשי, אלא אלו שהיו כלואים – רובם במחנה המעצר מזרע שבצפון. שלוש דמויות בלטו במיוחד בין המפקדים במחנה. נתן ילין-מור היה בכיר בבית"ר בפולין, שם פגש את אברהם שטרן והצטרף בהשראתו למחתרת. לאחר פרוץ מלחמת העולם עלה לארץ, חידש את קשריו עם שטרן ופעל בשליחותו, עד שנתפס ונאסר. יצחק יזרניצקי היה גם הוא חבר בבית"ר, אך עלה לארץ עוד באמצע שנות השלושים. הוא הצטרף לאצ"ל, עבר קורס מפקדים, והחל להוביל יחידות של הארגון לביצוע פעולות נקמה בערבים בתקופת המרד הערבי הגדול. בזמן הפילוג באצ"ל בשנת 1940 הוא ביצע זיגזג מרשים, כאשר בימים הראשונים עמד לצדו של אברהם שטרן, חזר לאצ"ל, וכעבור מספר חודשים עבר שוב לצדו של שטרן. בארגונו של שטרן היה יזרניצקי מפקד זוטר יחסית, אך בעקבות המעצרים התכופים של המפקדים הבכירים קודם במהירות והפך לחבר במפקדה – אך הספיק לפעול בה רק זמן קצר לפני שנכלא.

יצחק יזרניצקי (שמיר)

הדמות השלישית הייתה החידתית מכולן. אליהו גרין נולד בטרנסילבניה בשנת 1915, ומגיל צעיר עמדו חייו בסימן המרד. הוא נשלח ללמוד בישיבה של חסידות סאטמר, אך עזב אותה וחי לבדו. הוא הצטרף לבית"ר, ובה יצר לעצמו שם של אדם אידיאליסט וכריזמטי – אך גם תקיף וכוחני. על פי עדותם של בני משפחתו, הוא הגיב לגילויי אנטישמיות בסביבת מגוריו תגובות אלימות, לעתים בתמיכתם של בני נוער אחרים. הוא סחט במרמה סכום כסף מהוריו, על מנת לקנות נשק ולשלחו לאצ"ל בארץ ישראל. הוא גויס לצבא הרומני, אך בעקבות תקרית בה הכה קצין, ערק מהצבא וברח להונגריה. בסיוע הנהגת התנועה הרוויזיוניסטית בבודפשט עלה לאניית מעפילים והגיע לארץ באופן בלתי חוקי בסוף שנות השלושים. למשפחתו, שביקשה לחדש עמו את הקשר, כתב: "אל תחפשוני. מה שאני עושה – אני עושה עבור עמנו וארצנו", וכשאביו ביקש ממנו לדאוג גם לעצמו, ענה לו "לא אוכל להגיד עליך, כי אבי אתה – אם אתה מסוגל לייעץ לי שלא להיות מאה אחוז מסור לענייננו הלאומי". דיבר ועשה: אליהו גרין עברת את שם משפחתו לגלעדי, הצטרף לפלוגת בית"ר בזיכרון יעקב, התגייס לאצ"ל ועבר קורס מפקדים. עם הפילוג הצטרף לאנשי שטרן, אך זמן מה לאחר מכן נאסר ונכלא גם הוא.

בשורות הלח"י היה ידוע גלעדי כמי שאוחז בדעות רדיקליות אפילו ביחס למחתרת, וכמי שהתנהגותו התוקפנית הקימה לו שונאים רבים. כך למשל סיפר אחד מאנשי הלח"י שבילה תקופה ממושכת במחיצתו, בתוך ומחוץ לגדרות מחנה המעצר:

"גלעדי טען שמחתרת חייבת להיות לוחמת, וכדי שתוכל ללחום, הכול צריכים לפחד ממנה פחד מוות, גם מנהיגי היישוב ומפקדי ההגנה. אחרת תהיה המחתרת נרדפת ללא רחם ולא ייתנו לה להוציא את האף החוצה. הוא לא סבל שום דעות מנוגדות לתפיסת עולמו, והתייחס תמיד למתנגדיו בבוז ובביטול […] אליהו גלעדי לא היה בודד. היו לו כמה חסידים במחנה ומחוץ למחנה שהיו מוכנים ללכת אחריו. הוא היה מפקד אמיץ החותך דברים במקום, בדרך כלל בצירוף שליפת אקדח מאיימת."

"שליפת אקדח מאיימת" – אליהו גלעדי

האיום בנשק – לעתים קרובות תוך שליפתו והפנייתו אל בן שיחו, בצירוף ההכרזה "אני אדפוק אותך כמו כלב" ("לדפוק", בסלנג של המחתרת, פירושו להרוג) – הפך להיות סימן היכר של גלעדי, ורבים מעמיתיו חוו אותו על בשרם. לא פחות מחריד היה יחסו לנשים, שתואר על ידי אחד מידידיו כ"ברוטאלי", ואילו חבר אחר בלח"י ציין כי "לגלעדי היתה 'תאוריה מימי חניבעל' שתפקידן של הבנות בלח"י לדאוג שהגברים יהיו רגועים".

תכונה נוספת של גלעדי, שנחשבה לעתים – אם כי לא תמיד – לבעייתית, היא קיצוניותו האידיאולוגית. הלח"י היה ארגון רדיקלי בכל מובן של המילה; ואף על פי כן, גלעדי הצליח להיות רדיקלי מדי בעיני רבים מחבריו. הוא גרס כי "חופש פירושו, תעשה ככל העולה על דעתך. הוא טען שאנשי מחתרת צריכים להיות חפים מכל רגש. הוא רצה להקנות את ערכיו אלה ללח"י […] חמור מכל היה רצונו לחסל את חיים וייצמן, בן גוריון ושרת. פעם הזכיר גם את גולומב וגם אישים בתנועה הרוויזיוניסטית ובאצ"ל". לפי עדות אחרת, גלעדי העלה "רעיונות מוזרים כגון הקמת חוות לילדים שיחונכו כחיילים עברים במדינה העתידה". נתן ילין-מור סיכם זאת בפשטות באומרו שגלעדי פיתח את תורתו המהפכנית "אל מעבר לגבול המפריד בין מהפכנות לניהיליזם".

למרות זאת, ואולי בשל זאת, היו כמה מאנשי לח"י שהאזינו בקשב רב לדבריו, ואישרו, גם שנים רבות אחר כך, כי הושפעו מדמותו. ואכן, כל אדם עשוי אורות וצללים בערבוביה, וגם מתנגדיו החריפים ביותר של גלעדי הודו כי ניחן באומץ לב יוצא דופן ובדבקות עיקשת במטרה, וכמה אף ציינו כי היה אדם יפה תואר ומושך. יתר על כן, גלעדי הוציא לעצמו שם בהסתפקותו במועט. בהיותו מדריך בקורס העריכו חניכיו את העובדה "שמנת האוכל שלו היתה תמיד הקטנה ביותר", ואחד מאנשי לח"י שבילה זמן רב במחיצתו בתקופה מאוחרת יותר סיפר כי הוא "היה סגפן. לרוב סעד פת לחם במרגרינה וסלט בן שני פריטים, צנון ועגבנייה".[7]

לוחמי חרות ישראל – ויקיפדיה

תחייתו של הלח"י מהשבר המוחלט בו היה נתון באמצע 1942 החלה דווקא ממחנה המעצר בו היו כלואים אנשיו המובחרים ביותר – מזרע. אלו החלו לתכנן במרץ את בריחתם של כמה מפקדים בולטים על מנת לארגן מחדש את חברי המחתרת שנותרו בחוץ ולהניח מסד לבריחות נוספות. מכיוון שהבורחים היו זקוקים באופן מידי למקלט בטוח, בו תכלכל אותם המחתרת, נקבע מספרם לשניים בלבד. נתן ילין-מור לא היה מעוניין להיות אחד מהם מסיבות אישיות. היה ברור אם כך שהמועמד הראשון לבריחה הוא יצחק יזרניצקי, ובידיו ניתנה בחירת המועמד השני. הוא בחר באליהו גלעדי.

שמיר היה מודע היטב לחסרונותיו של גלעדי; אך גם ליתרונותיו. כפי שהסביר זאת שנים מאוחר יותר, בחר בו משום שהיה "זריז ומיומן, בעל דמיון יצירתי, נועז וחסר כל פחד. חשבתי שסגולות אלו שלו ערכן רב בהקשר של בריחה מהכלא יותר מערכן של כל התיאוריות שהפריח בהבל-פה." הערכתו של ילין-מור הייתה שונה בתכלית. הוא הכיר אמנם בתכונות מהן התרשם יזרניצקי, אולם סבר "כי סגולות טובות וחשובות אלו עלולות להיות לרועץ, אם אין הן מבוקרות בתבונה, בשקול דעת, בראית הסכנות ואף בפחד מפניהן." גלעדי הבטיח שלא לעשות דבר בחוץ בלא אישורו של יזרניצקי, והלה סמך על הבטחתו.

אולם ייתכן שהייתה סיבה נוספת לכך שיזרניצקי בחר לקחת את גלעדי איתו – סיבה שאין לה רמז בזיכרונותיהם של יזרניצקי ושל ילין מור. אחד מאנשי הלח"י העצורים במזרע ציין כי בימים שקדמו לבריחה "גלעדי טען שהוא יברח לבדו, ללא עזרת איש, ויתחיל לפעול לפי תורתו 'המהפכנית'.״ ייתכן שיזרניצקי סבר שעדיף לשמור את יריביו קרוב ככל האפשר, תחת שליטתו, ועל הדרך גם להפריד בין גלעדי לבין האוהדים שצבר בין גדרות מחנה המעצר. כך או כך, ילין-מור לא היה רגוע. הוא סבר כי-

"אף אם יעמוד גלעדי בהבטחתו בזמן הראשון, אין ספק בלבי שהוא ישתחרר מפקוח באחד הימים. ודאי יגיעו לידי שליפת אקדחים. ביקשתי את מיכאל [כינויו של יזרניצקי], שיהיה ער לסכנה ויעמוד על המשמר; שיהיה הוא ראשון אשר ישלוף ויפעיל את אקדחו. באו ימים ומיכאל זכר."

לחלק הבא: רצח בחולות – מדוע הורה שמיר לחסל את שותפו להנהגת המחתרת?

האיש של היטלר בדמשק: ידידיהם המתפוצצים של צמחי המרפא

לא משנה כמה ניסו, איש לא הצליח לנגב את הדם מדירת המסתור בדמשק. הכתם נטבע בקרשי העץ, לצד קרעי נייר ושרידיו המפוחמים של מתקן מוארך. במקום כתב העת הטבעוני "בית המרקחת של האל", קיבל הפושע הנאצי אלויס ברונר חבילת הפתעה שנייה מהמוסד. "האיש של היטלר בדמשק" על הניסיון השני לחסל את עוזרו של אייכמן. הפעם נפגוש סוכן בוסני-מוסלמי שרצה לסגור חשבונות ישנים, ארנבים שלא חטאו בדבר, ואפילו את הפנטזיות של ברונר על גולדה מאיר. בנוסף, נגלה כמה זמן לוקח למרגלים ישראלים להעביר מכתב ממשרד למשרד. טעימה נוספת מהספר שאני כותב בימים אלו.

Credit: Jakub Kapusnak, foodiesfeed

בראשית שנות השבעים, חי הפושע הנאצי אלויס ברונר בשלווה ברחוב ג'ורג' חדאד בדמשק, אך למעשה התענה בשיעמום של שגרה. עבודתו כמדריך בשירות החשאי הסורי הלכה ופחתה, עד שפסקה לחלוטין. הוא לא אהב את חיי הפנסיה השקטים. ידוע לנו על הלך הרוח של ברונר בתקופה זו בעיקר ממכתביו לארתור מייכאנטיש, מנהיג תנועת נוער ניאו-נאצית אוסטרית. מישהו, אולי מייכאנטיש עצמו, הדליף את המכתבים לצייד הנאצים שמעון ויזנטל, שתייק אותם בקפדנות. ברונר התלונן, בין היתר, שהכנופייה הישנה שלו מתחילה להתפורר. הוא אמנם פוגש מדי פעם חלק מאלו שהיו שותפיו במזימה לחטיפת נחום גולדמן, אולם אחרים הולכים ונעלמים. אחד חזר לגרמניה "כי נשרף בסוריה", שני מסרב לראות אותו מאז שאיבד את עינו בהתנקשות ב-1961, ושלישי – בוסני מוסלמי בשם דרוויש – מתגורר בפנסיון והפך לחירש כמעט לחלוטין. בחליפת המכתבים עם מייכאנטיש, ביטא ברונר חשש כי חלק ממכריו הנאו-נאצים עובדים למעשה עבור המוסד. "לאלו זמנים הגענו", תהה, "שאפילו נאציונל-סוציאליסטים משרתים את היהודים."

איחוד בין אוסטריה לגרמניה, חלום נאצי ישן נושן, כבר לא נראה לו מעשי או רצוי. בגרמניה המערבית הרי שולט "היהודי למחצה ברנדט", ובאוסטריה מושל "היהודון קרייסקי". עדיף כבר לשמור על הגבול, כדי לא ליצור אימפרית רשע מאוחדת. בדאבון לב קרא בעיתונות על ביקורה של ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, שהגיעה לכנס האינטרציונל הסוציאליסטי בוינה ביוני 1972. "שמעתי", כתב בציניות, או ברגע מטורלל במיוחד, "כי כל האוסטרים במסלול ביקורה מחוייבים לענוד את הטלאי הצהוב, ושעברית תהפוך להיות השפה הרשמית של המדינה." חוץ מזה, ברונר התלונן ללא הפסק על בדידותו, ואף הציע למייכאנטיש לשלוח את חניכיו להתארח אצלו בדמשק. "אני לא מבין למה בכלל להמשיך לחיות," כתב, "והרי אני לא הופך לצעיר יותר."

ברונר תיעב את שניהם: קנצלר אוסטריה ברונו קרייסקי וראש ממשלת ישראל גולדה מאיר בוינה. קרדיט: משה מלינר, לע"מ

באותה תקופה, ברונר אמנם חשש מהמוסד, אך לא היתה לו סיבה אמיתית לכך. מאז החליטו ראש הממשלה לוי אשכול וראש המוסד צבי זמיר להפסיק את ציד הנאצים ב-1968, אספו אנשי עמל מסמכים על ברונר בעיקר לשם התיוק. אפיזודה בירוקרטית מוזרה מראה, עד כמה המוסד איבד עניין בברונר באותם ימים. ב-27 במאי 1969, קיבל מטה "צומת" (מחלקת המוסד האחראית על הפעלת סוכנים) באירופה, ידיעה כי ברונר אמור לטוס למחרת היום מדמשק לרומא בטיסת אייר פרנס 134, כדי למלא שליחות כלשהי מטעם המודיעין הסורי. הידיעה, שהיתה ככל הנראה כוזבת, הגיעה למפקדת צומת בתל אביב במכתב, ולא במברק, ולכן התקבלה שלושה ימים מאוחר מדי. משם, עשתה את דרכה ל"עמל", המחלקה האחראית על ציד נאצים, בדרכים שמזכירות פיליטון של אפרים קישון. המכתב הגיע לעמל רק ב-7 ביולי, למרות שמשרדה שכן במרחק מטרים ספורים מזה של צומת. אין ספק: בזבוז של חודש בהעברת ידיעה למרחק של חמישים מטרים, הוא בהחלט הישג מרשים של המודיעין הישראלי לדורותיו.

המצב השתנה רק לאחר המהפך ב-1977, שהעלה לשלטון את הליכוד בראשותו של מנחם בגין. בגין נמלט מפולין זמן קצר לפני הכיבוש הגרמני, אך מפני שהנאצים רצחו את כל משפחתו, תמיד ראה בעצמו ניצול שואה. בשנות החמישים הנהיג הפגנות המונים ונשא נאומים חוצבי להבות נגד הסכם השילומים והפיוס עם גרמניה. כראש ממשלה התמתן מעט, והיחסים בין ירושלים ובון נמשכו כרגיל, חרף מהלומות מילוליות מזדמנות בינו לבין הקנצלר הלמוט שמידט. עם זאת, השואה היתה תמיד נוכחת במחשבתו ובמדיניותו של בגין, בין אם בנטייתו להוקיע מנהיגים ערבים כנאצים, ובין אם בנכונותו לקבל לישראל פליטי חרב ממלחמת וייטנאם. לא רבים יודעים, שגם ציד נאצים היה חלק מהתמונה הגדולה הזאת. כבר בפגישה הראשונה של בגין עם ראש המוסד, יצחק (חקה) חופי, דרש ראש הממשלה מהשירות החשאי שלו לשוב ולרדוף אחרי פושעי מלחמה נמלטים. חופי, בדיוק כמו קודמיו, לא היה מעוניין להשקיע משאבים יקרים במלחמות העבר, ואף הבהיר לבגין ששולחנו עמוס בבעיות דוחקות יותר, כמו המלחמה החשאית באש"ף ומבצעי איסוף מודיעין במדינות ערב. ראש הממשלה לא ויתר, ובסופו של דבר הגיעו השניים לפשרה: המוסד יחדש את מבצעי הציד, אך יגביל אותם למספר מצומצם של פושעים נתעבים במיוחד. ב-23 בספטמבר, 1977, החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון "להביא את הפושעים למשפט בישראל, ואם לא תהיה אפשרות להביאם למשפט – להורגם."

מנחם בגין / צלם: יעקב סער, לע"מ
"להביא את הפושעים למשפט, ואם לא תהיה אפשרות להביאם למשפט – להורגם" – ראש הממשלה מנחם בגין. קרדיט: יעקב סער, לע"מ

בכדי למלא את הפקודה החדשה, זימן חופי את אנשי המטה של "עמל" מארץ השממה הבירוקרטית בה נמקו במשך שנים ארוכות, וביקש מהם לעדכן את הרשימות הישנות. המומחים לציד נאצים מחקו את השמות של אלו שכבר מתו, והוסיפו מספר מועמדים חדשים. בהסכמתו של חופי, החליטו להתנקש בכולם תחת המסווה של "ארגון פרטיזנים יהודי". רק את יוזף מנגלה, הדג השמן מכולם, הוסכם להביא לישראל בכדי שיעמוד למשפט. ברונר, יעד חיסול עוד משנת 1961, תפס כמובן מקום של כבוד ברשימה.

חוקרי מחלקת עמל העלו מהארכיון את תיקו המאובק של ברונר, ובחנו את מכלול הראיות אודותיו. במהרה גילו כי הוא גר באותו הבניין ברחוב ג'ורג' חדאד, אם כי (כמו עיתונאים והיסטוריונים רבים מאוחר יותר) התבלבלו בין מספר הבית (22) לבין מספר הדירה (7). נקודת התורפה הראשונה שגילו היתה קשורה דווקא למבצע החטיפה הכושל של נחום גולדמן מ-1960. אחד מחברי הכנופייה של ברונר דאז, בוסני נאצי בשם דרוויש, שמר על קשרים עם כמה מבני ארצו, ביניהם מוסלמי אחר שידוע לנו כ"נוקשה". בניגוד לדרוויש, שנלחם עבור הנאצים במלחמת העולם השנייה ואף הצטרף למיליציות הפלסטיניות במלחמת 1948, נוקשה היה דווקא סוציאליסט, אנטי-נאצי ופרו יהודי. במהלך הכיבוש הגרמני נלחם ביחד עם הפרטיזנים של טיטו והגיע לדרגת קולונל, אולם לאחר 1945 הסתכסך עם הרשויות הקומוניסטיות וברח לשוויץ. כעבור עשורים חידש נוקשה את הקשר עם דרוויש, ידיד נעוריו, ואף ביקר אותו מספר פעמים בדמשק. שם, נדהם לראות את הרוצח הנאצי אלויס ברונר. בעיניו, ייצג ברונר את הכובשים הגרמנים ביוגוסלביה ומשתפי הפעולה הקרואטיים שלהם, שרצחו רבים מחבריו ובני משפחתו. בדרך כלשהי, יצר קשר עם המוסד וגויס כמקור ראשון במעלה למבצע החיסול.

הזכיר לסוכן את הקרואטים שרצחו את משפחתו – אלויס ברונר על חוף הים בטרטוס, סוריה (1985)

לאחר הדרכה קצרה של המוסד, יצא נוקשה לדמשק כבר בנובמבר 1978 בכדי לאסוף מל"מ (מודיעין לפני מבצע) על ברונר ואף הצליח להתיידד עמו. במהלך אחד מביקוריו בדירתו של האוסטרי שתום העין, הבחין בפריט מידע שיתגלה כקריטי בהמשך. מסתבר שלאחר פציעתו, החליט ברונר לסגל לעצמו אורח חיים בריא והפך לצמחוני נלהב, מה שהיינו מכנים היום דיאטת Raw food. הוא התעקש לאכול בעיקר ירקות לא מבושלים, ואף האמין כי דיאטה כזאת היא הסוד לבריאות טובה. את ההדרכות לבישול הצמחוני, אפילו פירותני שאימץ לעצמו, קיבל מ"אגודת ידידי צמחי המרפא" באוסטריה. ברונר, סיפר נוקשה למפעיליו, היה קורא מושבע של כתב העת של האגודה, "בית המרקחת של האל". הוא המשיך לגדל ארנבים על הגג, ואף אסף עבורם עשב טרי בטיוליו היומיים בפארק סיבקי הסמוך לביתו. יתר על כן, הוסיף ברונר לדבוק באחד מעיסוקיו הישנים. כדי להשלים את הפנסיה הדחוקה שקיבל מהשירות החשאי הסורי, נהג להכין כרוב כבוש עבור הסופרמרקט השכונתי. הוא גם העסיק סטודנט מחלב, שניקה את הארנביה ולפעמים לן בדירתו.

כדי לאסוף מל"מ נוסף, ביקר בדמשק גם ו', לוחם מיחידת מצדה של המוסד, שנסע ברכב מספר פעמים ברחוב ג'ורג' חדאד. במסמכי המוסד, יש לנו תיאור מדויק ומפורט של הדירה, הבית והרחוב, ועדויות לכך שהמבצעים שקלו לחסל את ברונר בארנבייה שעל הגג, ליד הבית או בדירה. אברהם בן פורת, הממונה על תכנון המבצע, שקל את כל האופציות, אך משנאמר לו שאין לסכן לוחמי מוסד במשימה, בחר בדרך הקלה ביותר: חבילת נפץ שתישלח בדואר. לאחר ההתנקשות, תכנן המוסד לפרסם מודעה בשם ארגון יהודי אלמוני, "אלו שלא ישכחו לעולם", שייקח על עצמו את האחריות להתנקשות. ב-22 במאי 1980 אושרה התוכנית בידי ראש המוסד, יצחק חופי, המשנה נחום אדמוני ושבתאי שביט, ראש יחידת מצדה.

הסמל של אגודת ידידת צמחי המרפא

כעוגן מבצעי, השתמשו מתכנני המוסד בקשר בין ברונר ל"אגודת ידידי צמחי המרפא" בקרלשטיין, אוסטריה תחתית. לאחר מספר סיורים לאיסוף מל"מ ולימוד השטח, ביקרו המתנקשים בעיירה הציורית, ושלחו לברונר מכתב מזוייף. במכתב, עדכנה האגודה את המנוי פישר כי הגיליון הבא של "בית המרקחת של האל" יגיע אליו הפעם בפורמט שונה:  ספר עבה, במקום הקלסר הרגיל. ב-23 במאי, הגיעו המתנקשים בשנית לקרלשטיין, ושם התחילו הדברים להסתבך. לפי יוסי חן, מחבר המחקר הפנימי של המוסד, הם העמידו את המכונית שלהם בטווח ראייה מתיבת הדואר:

המקום היה שקט. ב' הוציא את הנצרה מהמטען וסגר את המעטפה. בשלב זה היתה המעטפה מוכנה לשיגור. בשל אורכה של המעטפה התעורר קושי במהלך הכנסתה לחריץ שבתיבת הדואר. נסיונות חוזרים ונשנים להכניסה לתיבה גרמו לקרע במעטפה, וכתוצאה מכך היה צורך למצוא פתרון מתאים לבעיית המעטפה הקרועה. ב' הביא עמו מראש מעטפה נוספת, עם כתובת הנמען, מבוילת ומוכנה למשלוח. בשעה שהחליף את המעטפה הקרועה במעטפה החדשה, בתוך הרכב השכור, ניטרל ב' את המטען. לאחר שהכל היה מוכן שוגרה המעטפה, כמתוכנן.

כעבור כחודש וחצי, ב-1 ביולי, קיבל ברונר את המכתב עם הגיליון. כשקרע את הנייר ושלף את התוכן החוצה, הפעיל את מנגנון הפצצה, וזה התרסק לרסיסים בידיו. למרבה האכזבה, הוא שרד, אך איבד כמה מאצבעותיו. החלטתם של המתנקשים לשלוח מכתב נפץ במקום חבילה, הגבילה את כמות חומר הנפץ והצילה – בפעם השנייה – את חייו של הפושע הנמלט. סברה אחרת גורסת כי חומר הנפץ לא פעל, אלא רק הנָפַּץ. דמו של ברונר נזל מאצבעותיו הקטועות לרצפה, ויצר שם כתם דם שלא נמחה. לאחר שישה שבועות, שוחרר מבית החולים בחזרה לדירתו. מאותו הרגע והלאה, חדל מלייצר כרוב כבוש.

לאחר כשלון ניסיון ההתנקשות השני, הפסיק המוסד להתעניין באלויס ברונר. אולם הפושע הנאצי התגלה, ולא בפעם הראשונה, כאויב הגדול ביותר של עצמו. את הכליה יביאו עליו, בסופו של דבר, לא אחרים מאשר ידידיו ופטרוניו הסורים.

לפרק האחרון: נעילה – סופו המפתיע של פושע נאצי

מוזמנים גם לפודקאסט הריגול החדש שלי, "סוכן משולש". למטה בגרסת וידאו, או כאן בגירסת אודיו. הפודקאסט זמין בספוטיפיי, Itunes (אפליקציית הפודקאסטים של אפל) ו-podcast addict תחת הכותרת "סוכן משולש". כדי לקבל עדכונים, מומלץ להירשם גם לערוץ היוטיוב של הפודקאסט.

——————————————————

האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי:  כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

פרק רביעי: פיגוע הענשה: כיצד ניסה המוסד לחסל את ברונר

פרק חמישי: שערוריית הספר השחור

האיש של היטלר בדמשק – פיגוע הענשה: כיצד ניסה המוסד לחסל את ברונר

אלויס ברונר, הפושע הנאצי שתכנן מזימות חטיפה בינלאומיות תחת חסותו של השירות החשאי הסורי, לא הבחין בעיניים שעקבו אחריו מהצללים. בעוד ישראל כולה נרעשת ממשפטו המתנהל של אדולף אייכמן, רקמו ראשי המוסד מבצע חיסול בבירה הסורית. "האיש של היטלר בדמשק" על פיגועי הענשה, חבילות נפץ והעדרותו הגורלית של שרברב אחד.

כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ

שמואל א', ט"ו 32

, Credit: Wavebreakmedia

בדצמבר 1961, היתה מדינת ישראל עדיין שרויה תחת הרושם הכבד של משפט אייכמן. הנאשם, כעת נידון למוות, תלה את כל יהבו בנשיא המדינה יצחק בן צבי, שימתיק את עונש המוות שנגזר עליו. הנשיא, מצדו, דחה את הבקשה על הסף, ובמקום לנמק ענה בפסוק התנכ"י הנזכר לעיל. אולם בעוד אייכמן ממתין לחבל התלייה, תכננה מדינת ישראל הוצאה נוספת להורג: "פיגוע הענשה" נגד עוזרו של אייכמן, אלויס ברונר, שהסתתר בדמשק בחסות השירות החשאי הסורי-מצרי. ברונר, קצין ס"ס אוסטרי, היה ממשמידי היהודים היעילים, השיטתיים והסדיסטים ביותר. המערכת שבנה נועדה להשתמש בכספי היהודים בכדי לממן את השמדתם ולוודא שאף ילד יהודי לא ימלט מתאי הגזים. בפוסטים הקודמים בסדרה, תיארנו כיצד נמלט ברונר לדמשק, השתלב בשירות החשאי הסורי-מצרי וגרם למהומות ולהיסטריה בצמרת של מערב גרמניה. ראינו גם כיצד תכנן לשחרר את אייכמן מכלאו באמצעות פעולת קומנדו ואף לחטוף את נשיא הקונגרס היהודי העולמי בפיגוע מיקוח. הוא לא ידע ולא הבין, שבכל אותו הזמן, עיניים עוינות עקבו אחריו מהצללים.

לאחר שהעיתונאי והבלש החובב הרמן שפר חשף את זהותו של ברונר, הפושע הנמלט הפך למפורסם במערב גרמניה. פריץ באואר, התובע היהודי הנמרץ של מדינת הסן ואחד מציידי הנאצים המסורים ביותר, החליט לפתוח בחקירה פלילית. כפועל יוצא ממנה, הוציאו הרשויות המערב-גרמניות צו מעצר נגד ברונר. באואר הגדיל לעשות והבטיח שיתוף פעולה מצד התובע הכללי של לבנון (המשטר הלבנוני היה עוין לסוריה ולמצרים באותה עת). זה הבטיח שברגע שידרוך ברונר על אדמה לבנונית, תעצור אותו המשטרה ותעבירו לגרמניה.

אולם במקביל, באואר בא במגעים עם אויבים אחרים של ברונר, נכונים לפעולה הרבה יותר מפקידיה המשפטיים של מערב גרמניה. מזה זמן, היה התובע הכללי של הסן בקשרים עם המוסד, ואף סיפק לו את המידע הקריטי שהוביל ללכידתו של אייכמן. כעת, בקיץ 1960, יצר קשר פעם נוספת עם תל אביב, והודיע לראש המוסד איסר הראל כי אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן, מתחבא בדמשק תחת השם הבדוי "גיאורג פישר". מיד לאחר מכן, קיבל המוסד טיפ נוסף מגרמני מפוקפק בשם פרנץ פטר קוביינסקי, טיפוס צבעוני שהמיר את דתו לאסלאם, עקר למצרים ושימש כמתווך בין ניאו-נאצים באירופה למרחב הערבי. קוביינסקי האלכוהוליסט והפזרן, שנודע בקרב כל מכריו כנוכל מקצועי, עבד כ"רוכל מודיעין" וחלק בסתר את מרכולתו הן עם ה-CIA והן עם המוסד. למרות היותו דג רקק, הוא פחד (כנראה שלא בצדק) מידה הארוכה של ישראל, ולכן הסכים לעבוד עבורה. המוסד התייחס לרוב המידע שהביא כחסר ערך, אולם הפרטים שמסר על ברונר היו מדוייקים במפתיע. מהצלבת המידע שהגיע מבאואר וקוביינסקי, למד המוסד כי ברונר התגורר בשכונת אבו רומאנה בדמשק, בקומה השלישית ברחוב ג'ורג' חדאד 22.

השכונה של ברונר היום, צילום לווין. ביתו מסומן בחץ השחור, בפינת רחובות ג׳ורג׳ חדאד ועבד אל מאלכ אבן מרוואן. קרדיט: Google Earth

החדשות על ברונר הגיעו למוסד בתזמון מעולה. שלוש שנים קודם לכן, יתכן מאד שאנשי המטה בתל אביב היו מתייקים אותן ומתעלמים מהן. בשנות החמישים, שירותי הביטחון של ישראל כמעט ולא התעניינו בציד נאצים, והעדיפו להשקיע את משאביהם בטרדות ההווה. עם זאת, גל אנטישמיות ששטף את העולם ב-1959, בתוספת ללחץ לא מתון מצד פריץ באואר, שינו את סדר העדיפויות של המוסד ויצרו את הדינמיקה שהובילה ללכידת אייכמן. במקביל, הורה הראל לנסות וללכוד גם את מנגלה, הרופא הסדיסטי של מחנה אושוויץ. האימפקט העצום של משפט אייכמן פיתה את ראש המוסד לשחזר את ההצלחה, וברונר נראה כמטרה מפתה במיוחד.

קוביינסקי סיפר למפעיליו כי ברונר תכנן לבקר באירופה באוקטובר 1960, בכדי לפגוש בכמה פעילים ניאו נאצים. מחקר פנימי של המוסד, ששוחרר לפרסום רק בשנת 2014, מספר לנו כי יחידת המוסד שהיתה אחראית על ציד נאצים (שם קוד "עמל" – קיצור של עמלק), נכנסה לפעולה מיד. בראש היחידה עמד שלמה כהן-אברבאנל, צייר אומן, מרגל מוערך ואחיו של השופט חיים כהן. ב-14 באוקטובר 1960 כתב כהן-אברבאנל לאחראי על שלוחות צומת (המחלקה האחראית על גיוס והפעלת סוכנים) באירופה, שעליו לחפש את ברונר, וסיים בברכת "ציד מוצלח". כמו שראינו, ראש הביון המערב-גרמני ניסה להביא את ברונר לאירופה מסיבותיו שלו, אולם הפושע הנאצי, בחכמה רבה, סירב בתוקף לעזוב את סוריה. המוסד הבין ש"פיגוע ההענשה" יאלץ להתקיים בליבה של ארץ האויב.

בכדי להתכונן למבצע, עדכנו ראשי עמל את תיק ברונר עם מודיעין איכותי ממקורות מגוונים. חלקו הגיע מניצולי שואה שאיתרע מזלם לפגוש אותו בזמן המלחמה. הרמן שפר, שתמיד שמח למכור מידע על ברונר לכל המעוניין, נפגש עם נציגי המוסד באתונה ואיסטנבול. במסמכי המוסד, הוא מופיע כ"עיתונאי גרמני" תחת שם הקוד "מרחביה". שני מקורות נוספים היו קובינסקי (ככל הנראה תחת שם הקוד "פולקלור") ומקור לא ידוע אחר בשם "סונית" (סנונית?) שפגש את ברונר בסתיו 1960. כמה חוקרים, כמו ד"ר רונן ברגמן, שיערו כי אחד מהאינפורמנטים היה המרגל הישראל אלי כהן, שאכן חיפש מידע על הנאצים בסוריה. אולם השערה זו אינה הגיונית, מפני שכהן נכנס לסוריה רק בפברואר 1962, חודשים רבים לאחר תום המבצע.

באמצע ינואר 1961, החליטו חוקרי עמל כי השיגו די מידע על ברונר, והעבירו אותו לאנשי המבצעים ביחד עם הצילום העדכני שגנב הרמן שפר. ראשי המוסד החליטו כי חטיפה ומעצר נוסח אייכמן אינם אפשריים בתנאים הקשים של דמשק, והחליטו לחסל את ברונר בפעולה שכונתה "פיגוע הענשה". המשימה הוטלה על יחידה מבצעית קטנה בשם "מפרץ", שהיתה ממונה על מבצעים במדינות ערב. ראש מפרץ, רה"מ לעתיד יצחק שמיר, מילא את היחידה בותיקי לח"י כמותו. אלו גויסו למוסד באמצע שנות החמישים, בעיקר בכדי שלא יעשו צרות לממשלת ישראל, ותחת זאת ינצלו את נסיונם המחתרתי לפעילות חשאית בחו"ל.

מפקד מבצע החיסול – רה״מ לעתיד יצחק שמיר

שמיר בחר למשימה סוכן בשם נר, איש לח"י ששפת אמו ערבית. נר היה כבר מרגל מנוסה ומשופשף, עם עבר עשיר של פעולות במדינות ערביות עוינות. ב-21 במאי 1961, הגיע לביירות עם דרכון מזוייף, והמשיך מיד לדמשק במונית. הוא הגיע לעיר בזמן לעיד אל-אדחה, חג הקורבן, אחד המועדים החשובים בלוח השנה המוסלמי. בהמולת החג של דמשק, הצליח למצוא חדר במלון עבדין, ולאחר מקלחת קצרה המשיך מיד לרחוב ג'ורג' חדאד 22. ליד הבניין, הבחין באדם בעל חזות אירופית מטפס במדרגות. כדי לוודא שאכן מדובר בברונר, ניגש לחנותו של השרברב בקומת הקרקע, ושאל אותו על "ד"ר גיאורג פישר". השרברב אישר שפישר היה האירופי היחיד בבניין, והוסיף שלפעמים הוא (השרברב) לוקח מכתבים וחבילות עבור שאר הדיירים. נר לא הסתפק בכך. ביום שלמחרת חזר לבנין, עלה לקומה השלישית והתבונן בדלתות. על אחת מהן היה שם ערבי, והשנייה היתה ריקה. הוא דפק על הדלת הריקה, ובפתח עמד אירופי בחלוק בית. נר הבין מיד שמולו עומד ברונר, רוצח ההמונים שאחראי להשמדתם של מאות אלפי יהודים. אולי היה יכול לחסל אותו במקום, אך לא היתה לו תוכנית מילוט, ומלבד זאת – ההוראות שלו היו כרגע רק לאסוף מודיעין. לפיכך, אמר לברונר שהוא מחפש את "מר תבארה". הנאצי היה חשדן, ושאל למה הוא מחפש ערבי בדירה שלו. הזכרונות מחטיפת אייכמן היו עדיין טריים. נר התנצל וירד במדרגות. הוא ידע שברונר עוקב אחריו מהחלון, ולכן העמיד פנים שהוא מחפש את מר תבארה במשך מספר דקות, לפני שהניף את ידיו בייאוש והסתלק מהמקום.

כעת, עם המידע של עמל והמודיעין שאסף נר בשטח, היה אפשר להתחיל ולתכנן את המבצע. שמיר החליט לחסל את ברונר באמצעות חבילת נפץ, שאותה אסף ממתקן סודי של אמ"ן. חבילת הנפץ – תוצאה של שיתוף פעולה פורה בין המודיעין הישראלי והשירות החשאי הצרפתי – היתה בנויה כך שלא תתפוצץ גם אם היא מיטלטלת בדואר, אלא רק כאשר מישהו מושך את תוכנה החוצה. בראשית ספטמבר 1961, פגש שמיר את נר באירופה והעביר לו את הפצצה במזוודה עם תחתית כפולה. בשמיני לחודש, הסוכן עלה על טיסה לביירות ומשם, כרגיל, המשיך לדמשק במונית. הוא חיכה ברחוב ג'ורג' חדאד ליד בית מספר 22, עד שראה את ברונר עוזב את הדירה. מיד נזכר בשרברב שנהג לקחת דואר עבור דיירי הבניין, אולם כאן – דברים התחילו להשתבש. מאוחר יותר כתב נר בדו"ח המבצעי שלו, שפורסם במחקר פנימי של המוסד (ראו בעמ' 127):

באותו רגע ניגשתי לבית וראיתי שחנות האינסטלטור סגורה. ליד חנותו של האינסטלטור יש (בבית השני) חנות לתיקון רדיו. ניגשתי אל בעל החנות ושאלתי אותו היכן נמצא האינסטלטור. הוא אמר, שזה יותר משבועיים שהוא לא עובד בחנות היות שכאן אין עבודה והאינסטלטור עובד בחוץ… אז אני ביקשתי אותו אם הוא מוכן להעביר את המכתב לשכן הגר בבית השני בדירה מס' 7. הוא אמר לא אני גם כן הולך עוד מעט ולא אוכל לקבל על עצמי.

שכונת מגוריו של ברונר, צילום רחוב מ-2019. קרדיט: Jihad Lazkanee, Google Earth

נר הודה למוכר הרדיו ועזב. זו, ככל הנראה, היתה הטעות הגדולה ביותר שלו. כפי שאמר לי אחד מחוקרי המוסד בראיון, היה עליו להשאיר את החבילה ליד הדלת של ברונר. בחלל הדירה הקטן, הפיצוץ היה עשוי להיות קטלני בהרבה. במקום זאת סר לדואר המרכזי ברחוב פורט סעיד, ושלח חבילה רשומה לגיאורג פישר, ת"ד 635. הפקידה מאחורי הדלפק חשדה בחבילה הכבדה, אך נר הרגיע אותה ואמר שיש שם רק "חשבונות". למזלו, היא לא ביקשה בדיקה נוספת.

ביום המחרת, החבילה נשלחה למענו של ברונר, אך הוא לא היה בבית בכדי לחתום. במקום הפצצה, הוא קיבל הודעה שחבילה ממתינה לו בדואר המרכזי בדמשק. ב-13 בספטמבר הלך לרחוב פורט סעיד בכדי לקבל את הדואר, והפקידה הגישה לו את החבילה של נר. בשעה 12:30 בדיוק, פתח אותה ברונר עם כלי ארוך כלשהו, החלטה שככל הנראה הצילה את חייו. הוא איבד את עינו השמאלית ונפצע באחת מידיו, שנותרה משותקת באופן חלקי. לאחר מספר ימים, שמיר והממונים עליו קראו בעיתונות הערבית כי "זר" נפצע מחבילת נפץ במשרד הדואר המרכזי של דמשק. אחד מראשי המודיעין הסורי סיפר למקור של אמ"ן כי שמו של הקורבן היה גיאורג פישר, והיה לו עבר של "פעולות נגד היהודים". שמיר וחבריו הבינו שהפעולה נכשלה. שני עשורים יחלפו עד שינסו בשנית.

כאן התבצעה ההתנקשות: משרד הדואר המרכזי, דמשק

חבר שביקר את ברונר העיד כי הפושע התעוור כמעט לגמרי. רופא גרמני ניתח את העין והשיב לברונר חלק מראייתו, אולם זו לא חזרה מעולם לקדמותה. מאותו היום, הסתובב עם עין זכוכית. פטרונו, קפטן לחאם, וראש השירות החשאי עבד אל חמיד סראג', דאגו לשמור עליו באופן צמוד. הוא הועבר שלוש פעמים בין בתי חולים שונים, והמשטר אפילו הפיץ שמועה שמת מפצעיו או שהוברח למצרים או הודו, בכדי להטעות מתנקשים פוטנציאליים נוספים. אולם גם עכשיו, איימה סכנה חמורה על ברונר. כעבור מספר ימים, התחוללה הפיכה בסוריה, והמשטר החדש תכנן להעמיד אותו למשפט ראווה. פרשת "הספר השחור" התפוצצה, ואיימה לגרוף את ברונר אל התהום.

לפרק הבא: שערוריית הספר השחור

לפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: האיש של היטלר בדמשק: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי: האיש של היטלר בדמשק: כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

סולימאני על הכוונת: האם אפשר לפתור בעיות באמצעות התנקשויות?

עד כמה סיכולים ממוקדים עוזרים במלחמה מול מדינות עוינות וארגוני טרור, ואלו תובנות נותן לנו המחקר בנושא? התשובה לחידה תלויה במספר רב של גורמים. ינשוף צבאי-אסטרטגי לוקח אתכם ממפגשי מרגלים באוניברסיטת הרווארד, דרך תהליך קבלת ההחלטות בגרמניה הנאצית ועד למכוניתו השרופה של קאסם סולימאני.

לפני מספר שנים זכיתי להשתתף באירוע יוצא דופן, שהתקיים באחד מההיכלות הגדולים של אוניברסיטת הרווארד. בית הספר קנדי לפוליטיקה ומדיניות ציבורית הפגיש שלושה בכירים בארגוני ביון אמריקאיים וישראלים, ביניהם גם תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר. האירוע עורר התרגשות רבה במסדרונות הקמפוס, והאולם היה צפוף מפה לפה. מאוכזבים רבים נותרו בחוץ. אני זוכר עדיין מכר שלי מאותה התקופה, איראני מנאמני המשטר, שהתאכזב מרות כשהדלתות נסגרו בדיוק כשתורו הגיע. בכל ליבו רצה לראות את איש הצללים האגדי שצבר מוניטין כה אפל במולדתו.

לאחר האירוע עצמו, הגיע הזמן לשאלות ולתשובות מהקהל. אחת מהמאזינות, סטודנטית סינית, שאלה את תמיר פרדו מדוע הוא ואנשיו בחרו לבצע התנקשויות וחיסולים, והאם "זו הדרך לפתור בעיות". תשובתו של הרמס"ד לשעבר היתה כנה. ראשית כל, הוא אמר ששמע (ממקורות זרים) שגם הביון הסיני אינו מתנזר מהתנקשויות מדי פעם בפעם. שנית, הוא הדגיש בפני הסטודנטית שחיסולים אינם פותרים בדרך כלל בעיות אסטרטגיות. עם זאת, הם כלי אחד מתוך ארגז כלים עשיר שעומד בידי מדינות במאבקיהן החשאיים. כלומר, מדינות וארגוני מודיעין מתנקשים כדי לצבור נקודות בתחרות, אבל אל להם לחשוב שמבצעים כאלו יסייעו להם לנצח בנוק-אאוט.

עד כמה "סיכולים ממוקדים" והתנקשויות באמת תורמים לביטחון או פותרים בעיות אסטרטגיות? ואם לא, האם הם לפחות נותנים לנו יתרון טקטי? אין כוונתי למקרים הברורים והפשוטים, למשל הרג מחבל בדרכו לפיגוע. פעולות טקטיות כאלו מקבילות לכל פעולה צבאית שמטרתה להכשיל תוכנית של האויב. אני מתכוון להתנקשויות "אסטרטגיות" יותר, מחיסול דרגי ביניים בארגוני טרור ועד אידוי מפקדים של ארגוני ביון או ראשי מדינות.

השאלה הזאת עלתה לאחרונה עקב ההתנקשות המוצלחת של הצבא האמריקאי בקאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה. לאחר ההתנקשות, מספר ערוצי תקשורת ביקשו ממני לדבר על המקרה מהזווית הצבאית, והסברתי לכולם שאת החיסול יש לנתח בשני ממדים שונים. ראשית כל, כצעד בתוך משחק הצ'יקן של ההתגרויות, ההסלמות והסלמות הנגד של ארה"ב ואיראן בתקופה האחרונה. נראה כי לאור הסדר החדש המתגבש במזרח התיכון, שני הצדדים בוחנים את הגבולות והקווים האדומים זה של זה. וההתנקשות היא חלק מאותו משחק קטלני. שנית, יש לנתח את ההתנקשות גם בממד הסיכולי. עד כמה נטרולו של מפקד בכיר כל כך יפגע בתפקודם של משמרות המהפכה בזירות הרגישות של עיראק, סוריה ולבנון? מכיוון שהשאלה הראשונה כבר נידונה לעייפה בתקשורת, וגם אני דיברתי עליה במספר הזדמנויות, נתמקד כאן בשאלה השנייה. עד כמה סיכולים ממוקדים עוזרים, אם בכלל, לפגוע באופן בלתי הפיך בארגונים עוינים או להשמידם, כלומר – מה המשמעות שלהם ברמה האסטרטגית? שנית, האם הם יכולים לפגוע בארגון העוין באופן שייתן לנו יתרון זמני אך משמעותי?

האם ההתנקשות בו הועילה? מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, גנרל קאסם סולימאני

החדשות הרעות הן שבמקרים רבים, רבים מדי, אין לסיכולים ממוקדים השפעה אסטרטגית. חוקרים כמו ג'נה ג'ורדן ואוסטן לונג, למשל, ערכו השוואות אמפיריות מקיפות המבוססות על מסדי נתונים של התנקשויות רבות, והראו כי ארגונים ותיקים, גדולים ובנויים היטב אינם נוטים להיפגע לטווח ארוך מחיסול מנהיגיהם. לונג מדגיש שהדבר נכון הן לארגוני מורדים ותאי טרור, והן לארגונים ממשלתיים האמונים על דיכוי המרד. אלו גם אלו ייפגעו פחות מהתנקשויות ככל שהם בנויים באופן מסודר יותר.

דוגמא מובהקת לכך אפשר למצוא במלחמת העולם השנייה. הצבא האמריקאי, בפיקודו של גנרל ג'ורג' מרשל, היה בנוי באופן מאורגן ומסודר עד שיעמום. הבירוקרטיה הכבדה שלו הכשילה אותו במקרים מסויימים כשגרמה לעיכובים לא נחוצים בהעברת מידע, כמו למשל לפני ההתקפת הפתע היפנית בפרל הרבור (דצמבר 1941). עם זאת, בטווח הארוך היא הפכה אותו להרבה יותר יעיל, משום שלא היה תלוי בתפקודם הגופני והפסיכולוגי של מפקדים יחידים. הרמטכ"ל ג'ורג' מרשל נהג לעזוב את המשרד לביתו בכל ערב בשעה שמונה, מפני שידע להקצות סמכויות באופן מסודר לקצינים הכפופים לו. כולם ידעו מי אמור לקבל החלטה בכל שעה של היממה כשהמפקד האחראי לא נמצא. המערכת הנאצית, לעומת זאת, היתה תלויה גם תלויה בגחמותיו של אדם אחד, היטלר. במקרה אחד ידוע לשמצה, הכוחות הגרמניים לא היו מסוגלים להזיז יחידות ס"ס משוריינות בכדי לבלום את נחיתת בעלות הברית בנורמנדי, מפני שאלו היו מוגדרות כ"יחידות פיהרר" שרק היטלר היה זכאי להזיזן. והרודן, אבוי, ישן צהריים ואיש לא העז להעירו.

למבנים השונים הללו ישנה השלכה ישירה על שאלת ההתנקשות. במסגרת בירוקרטית מסודרת כמו הממשל והצבא האמריקאיים, סיכול ממוקד נאצי לא היה מועיל לגרמניה במאומה. אם מרשל היה מת, גנרל אחר – מוסמך לא פחות – היה מחליף אותו, ואפילו בתקופת המעבר היה תמיד מי שיקבל החלטות אסטרטגיות. אפילו אם הנאצים היו מתנקשים בנשיא ארה"ב רוזוולט, לא היתה לכך חשיבות של ממש. כשרוזוולט מת, מסיבות טבעיות, בסוף המלחמה, הוא הוחלף במהירות בסגנו הארי טרומן ותפקודה של ארצות הברית לא נפגע. גרמניה הנאצית, לעומת זאת, היתה סיפור שונה לחלוטין. כפי שהראו חוקרים כאיאן קרשו, היטלר ניהל מערכת כאוטית בכוונת מכוון. גרמניה הנאצית היתה ג'ונגל של רשויות יריבות עם גבולות סמכות מעורפלים שהתחרו זו בזו, כאשר כל אחת מהן ניסתה "לכוון לדעתו של הפיהרר" ולזכות בחסדיו. הכריזמה של היטלר, חלקה אמיתית ורובה תוצר של תעמולה מתוחכמת, נתנה למערכת הזאת ייעוד וחזון והחזיקה אותה ביחד. לכן, נסיונות התנקשות בהיטלר, כמו אלו שניהלה תנועת ההתנגדות הגרמנית, היו יכולים למוטט את המערכת הנאצית כולה. בעלות הברית שגו שלא השקיעו בכיוון חשוב זה משאבים רבים יותר.

ג'נה ג'ורדן ואוסטן לונג דנים בעיקר בהתנקשות במנהיגים. הם מסיקים, כאמור, שהתנקשויות כאלו עלולות לגרום לנזק אסטרטגי רק כאשר המערכת מבולגנת, ממורכזת ובנויה כולה על אדם יחיד. בחזית של ארגוני גרילה, דוגמא מצויינת לכך היא ההתנקשות של אל קאעדה באחמד שאה מסעוד, "האריה מפנג'שיר", שנודע כמפקד האגדי של הברית הצפונית באפגניסטן. מסעוד היה ממנהיגי המוג'אהידין שנלחמו בברית המועצות במהלך הכיבוש הסובייטי של אפגניסטן. לאחר התמוטטות המשטר הקומוניסטי, הטליבאן דחקו את כוחותיו מקאבול, והוא הוסיף להוביל את ההתנגדות למשטר האימים שלהם מהאזורים הקשים לגישה של צפון המדינה. כפי שכותב יובל נוח הררי, הברית הצפונית היתה "ערב רב של גורמים מסוכסכים", שהוחזקו ביחד בראש ובראשונה בידי הכריזמה של מסעוד. ההתנקשות בו, יומיים לפני 11 בספטמבר, פגעה קשות במבנה של הברית, וספק אם זו היתה מצליחה להחזיק מעמד לאורך זמן אלמלא ארצות הברית היתה מתערבת במלוא כוחה לאחרי הפיגוע במגדלי התאומים.

סיכולים ממוקדים, כמו התנקשויות בכלל, עלולים לשמש גם כחרב פיפיות וליצור תגובת נגד שתפגע במתנקש. כמו קללות מפורסמות מהעולם המיתי, לפעמים הן חוזרות על ראשו של מי שהטיל אותן. ההתנקשות במהטמה גנדהי, למשל, לא רק שלא הפילה את המשטר של מפלגת הקונגרס, אלא חיסלה את הימין ההינדי ככוח פוליטי במשך עשורים רבים. גם במצב של לוחמה בטרור או מלחמה בין מדינות, כשאין חשש לתגובת נגד ציבורית חריפה, סיכול ממוקד של מנהיג ארגון או מדינה עלול לזלול משאבים נחוצים שאפשר להשקיע במקומות יעילים יותר, למשל באיסוף מודיעין, לחימה בשטח או סיכול פיגועים. ולבסוף, כפי שכתבו מספר משקיפים בהקשר הישראלי, סיכולים כאלו עלולים ליצור תהליך דרוויניסטי אצל האויב. מנהיגים רשלנים יותר ומוצלחים פחות יעלו בסערה השמיימה, בעוד שהזהירים, הערמומיים והמוכשרים יותר יעלו למעלה. ההתנקשות במזכ"ל חיזבאללה עבאס מוסאווי, למשל, לא פגעה ביכולותיו של חיזבאללה, והביאה עלינו את הקללה של חסן נסראללה. גם במהלך האינתיפאדה השנייה, הסיכולים הממוקדים התכופים בחמאס יצרו חורים רבים, שאפשרו לפעילים צעירים, מוכשרים וקטלניים יותר לעלות במהירות בסולם הדרגות.

עם זאת, סיכולים ממוקדים עשויים להביא יתרונות טקטיים מסויימים, שיכולים לאזן במידת מה את חסרונותיהם. גם ג'נה ג'ורדן ואוסטן לונג, שנוטים להפחית בערכן של התנקשויות ברמה האסטרטגית, סבורים כי סיכולים ממוקדים עשויים לפגוע בארגונים עוינים בטווח הקצר,  יתר על כן, ג'ורדן טוענת שעיקר המאמצים אחרי ההתנקשות צריכים להיות מכוונים בכדי למנוע את ההתארגנות מחדש ואת התאוששותו של הארגון. סרי לנקה ביצעה זאת באופן מבריק כשחיסלה את כל שדרת ההנהגה של מחתרת הנמרים הטמיליים. ישראל, אולי אחת המדינות שהפכו את הסיכולים הממוקדים לטקטיקה קבועה ממש, הצליחה לעשות זאת בהזדמנות נדירה אחת: החיסול הכפול של מנהיג חמאס אחמד יאסין, ויורשו – עבד אל עזיז רנטיסי בשנת 2004. בפני עצמה, ההתנקשות ביאסין, מנהיג פוליטי ורוחני, לא תרמה במאומה להפחתת היכולות המבצעיות של חמאס. כפי שכותבת ג'ורדן, חיסולו של רנטיסי דווקא פגע טקטית בחמאס, מפני שהמנוח היה מפקד מוכשר ופופולרי. אולם לדעתי, דווקא השילוב של שתי ההתנקשויות סייע לישראל ברמה האסטרטגית. החיסול של שני מנהיגים אחד אחרי השני (והמהירות קריטית כאן) יצר הלם אצל האויב, ובטווח הבינוני סייע לישראל לרקום הבנות לא רשמיות מול חמאס: הפסקת הסיכולים הממוקדים תמורת עצירת פיגועי ההתאבדות הגדולים. סיפור יאסין ורנטיסי הוא מקרה מובהק של ניצחון טקטי שהופך, משילוב מורכב של נסיבות, להישג אסטרטגי.

החיסול הכפול שלהם יצר אפקט אסטרטגי: אחמד יאסין ועבד אל-עזיז רנטיסי

לבסוף חשוב לומר כי אם המדינה המחסלת מעוניינת להשיג יתרונות טקטיים במלחמה ארוכה מול הארגון, עדיף להתמקד דווקא בפעילים מדרג בינוני או בינוני-גבוה, ולא במנהיגים. כפי שכתוב, ובצדק, במדריך השדה 3-24 של צבא ארצות הברית, חקר הרשתות החברתיות יכול לעזור לנו מאד בבחירת המטרה. כדי לפגוע פגיעה מקסימלית, זמנית ככל שתהיה, בארגון העוין, עדיף לכוון את האש אל הרכזים והקשרים (hubs, connectors), אנשים שמחזיקים במספר מקסימלי של קשרים בתוך הרשת של הארגון, או לחילופין אל ה"ברוקרים", אותם אלו שמקשרים, לבדם, אל אגפים שונים של הארגון. הפגיעה באלו יכולה לשבש את התקשורת והפעילות בתוך הארגון העוין, להעביר אותו למצב של מגננה, ולהעניק לאויביו מרווח לפעולה שתעכב את התאוששותו.

לאור כל מה שכתבנו, עד כמה חיסול סולימאני יועיל לשיבוש פעילותם של משמרות המהפכה במזרח התיכון? מבחינה אסטרטגית, לא יותר מדי. נָרְגֶז בָּג'וֹרְלי, אתנוגרפית שבילתה שנים רבות במחקר שדה במשמרות המהפכה, הן באיראן והן בעיראק ובלבנון, כותבת כי המשמרות הן ארגון מבוזר, שרבים מקציניו הזוטרים והבכירים מאומנים בקבלת החלטות אסטרטגית. סולימאני היה חשוב, אבל יש לו תחליף, ורבים מהכפופים לו מחזיקים בקשרים טובים מאד בקרב תומכיה של איראן באזור. לעומתה, מומחים אחרים, כמו אראש עזיזי, שכותב בימים אלו ספר על הפעולות החשאיות של איראן מחוץ לגבולותיה, מעריכים קצת יותר ממנה את משקלו של סולימאני. לשיטתו של עזיזי, יורשו של הגנרל המנוח, אסמאעיל קאא'ני, שהתמחה במבצעים חשאיים באפגניסטן ומרכז אסיה, לא מכיר את המזרח התיכון והיטב וככל הנראה אפילו לא דובר את השפה הערבית. אולי פעילותם של משמרות המהפכה תיפגע באופן זמני, לפחות ברמה מסויימת. אבל בכל מקרה, היתרון שהשיגה ארצות הברית מההתנקשות בסולימאני יימוג כאילו לא היה קיים מעולם, אם לא ישולב במדיניות צבאית ופוליטית קוהרנטית. לצערנו הרב, ממשל טראמפ אינו מצטיין במדיניות עקבית כזאת.

לדיון נוסף בהתנקשויות פוליטיות בינשוף ראה: רצחניים אבל אופטימיים

הקצין שסירב להתקלח: קומוטו דאייסקו וההתנקשות בג'אנג זואו-לין

מי היה הקצין היפני שתכנן לשנות את ההיסטוריה של מזרח אסיה במכה אחת של חומר נפץ? הכירו את קומוטו דאיסקו – סוכן חשאי, קושר מקצועי וסרבן פקודות סדרתי, שהתגאה במשך שנים בסירובו העקרוני להתקלח בזמן מלחמה. פרשת ההתנקשות בג'אנג זואו-לין, הרצח ששינה לנצח את פניה של מזרח אסיה. מאמר שני בסדרה.

images

למאמר הראשון  בסדרה, מלך מנצ'וריה: מי רצח את המרשל הזקן, הקליקו כאן.

ב-1904, אי אז במהלך מלחמת רוסיה יפן, סיימה יחידת יפנית קטנה יום של תמרונים, ואולי אף לחימה, במישורים של מנצ'וריה. כאשר היום עמד להסתיים והחיילים חשבו שהם עומדים לתפוס תנומה קלה, החליט מפקד הפלוגה – דווקא אז – שהם חייבים להתקלח. דא עקא, שמקלחות שדה לא היו אז, ובין הנחל הקרוב למקום הלינה הפרידו קילומטרים רבים של שטח קשה ומיוער. ביער, כך ידעו כולם, ארבו צלפים ופרטיזנים רוסים, והחיילים כולם התמרמרו על הסכנה המיותרת, מה גם שלאיש לא היה כוח לבצע את הטרק המפרך לנחל. אבל בכל זאת, המפקד אמר, והמשמעת בצבא היפני היתה נוקשה ביותר. מפקדים היו רשאים, על כל זוטא שהיא, להרביץ מכות רצח לכפופים להם בדרגה, ועל סירוב פקודה העונש היה מוות. ובכל זאת קם אחד ממפקדי המחלקות, קצין צעיר בשם קומוטו דאיסקוּ, ומחה כנגד הפקודה. החיילים, אמר, לא צריכים לקרוע את עצמם ולהסתכן בשביל מקלחת, ובכלל – מי צריך מקלחות בזמן מלחמה כשאפשר למות בכל רגע. "תגיד לי," שאל המפקד בזעם, "אתה מתכוון לא להתקלח עד סוף המלחמה?" "כן, בדיוק," ענה קומוטו, "לא אתקלח עד סוף המלחמה." המפקד, שנדהם מהתעוזה, ויתר, וקומוטו אכן קיים את שבועתו, לפחות בחלקה. רק כאשר נפצע ופונה לבית חולים צבאי בעורף הסכים סוף סוף להתקלח. בשנים הבאות, סיפר את הסיפור הזה בגאווה לכל מי שרצה לשמוע.

להתקלח? מה פתאום. חיילים במלחמת רוסיה-יפן

להתקלח? מה פתאום. חיילים במלחמת רוסיה-יפן

כצפוי, החוצפה של קומוטו רק התגברה עם השנים. ב-1916, כאשר הועסק כסוכן חשאי ויועץ צבאי בסין מטעם מחלקת המודיעין של המטכ"ל, העז להתווכח עם פקודה של הרמטכ"ל לנטוש איל מלחמה אחד ולעבור לאחר. "בגידה כזאת," התעקש קומוטו, "נוגדת את עקרונות הבושידו – דרך הלוחם היפנית." הרמטכ"ל, גנרל אואהארה (שנודע כ"סבא רעם" בשל מזגו הזועם) שלח לאואהארה מכתב חריף: "המוסר האישי שלך אינו זהה לאינטרסים של המדינה. אל תשכח זאת לעולם." קומוטו ציית – אולם בחירוק שיניים. כקצין ממשפחה אמידה עם שורשים סמוראיים מפוקפקים קמעא, שמעמדה החברתי רעוע, הוא תיעב את האליטה השחצנית, המעמדית, ששלטה בצבא היפני באותה תקופה. ובמיוחד שנא את ה"קליקות", אותן רשתות של יוצאי נחלות פיאודליות ששלטו במשרות הצבאיות הנחשבות. במיוחד אמורים הדברים ב"קליקה של צ'ושו", ארגון חברתי רב עוצמה שהמזוהים איתו החזיקו ברוב ברזי הכוח בצבא היפני באותה התקופה. בסוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר שירת קומוטו תחת אוהארה עצמו כראש הדסק הרוסי במחלקת ההיסטוריה הצבאית של המטכ"ל, קרא בהתלהבות על הרפורמות של פטר הגדול ברוסיה, כיצד ריסק את האצולה, מחץ את האליטות והרגיל את העם הרוסי למלחמה מתמדת. כך, נתפס קומוטו להלך רוח של שנאה כפולה – הן לאויביה של יפן מבחוץ והן ל"מנהיגיה העריצים" – הלך רוח שאפיין מורדים לאומנים רבים בקיסרות לאורך הדורות.

"סבא רעם" - גנרל, לימים פילדמרשל, אואהארה יוסאקו

"סבא רעם" – גנרל, לימים פילדמרשל, אואהארה יוסאקו

ב-1926 התחיל קומוטו להימאס על בכירי המטה הכללי. "הבחור הזה מפריע לנו," אמר אחד מהם, ודאג להעביר אותו למקום הרחוק ביותר שאפשר – למנצ'וריה – שם שימש כ"קצין מטה בכיר" בצבא גוואנדונג, הכוח היפני שהוצב בחבל הארץ הזה. כפי שתיארנו בפוסט הקודם, יפן "חכרה" את החבל מסין לאחר מלחמת רוסיה-יפן וניהלה בו משטר עצמאי משלה, כולל כוחות שיטור וצבא. שליטתה על מסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית נתנה לה, או ליתר דיוק לצבא גוואנדונג, אחיזה גם בפנים הארץ. צבא גוואנדונג היה באופיו כוח כאוטי וקונספירטיבי. קציניו היו בקשר עם מיני טיפוסים מפוקפקים ומוצללים, סוכני שירות חשאי, שודדים וסוחרי סמים (ההבדל בין שלוש הקטגוריות הללו לא היה ברור במיוחד). כל אלה נהגו, כדרך שגרה, לבחוש בפוליטיקה הסבוכה של צפון מזרח-סין. הצבא היפני בכלל נהג לחשוב כי הוא כפוף ישירות לקיסר ולא לממשלה, והמבנה המיוחד של צבא גוואנדונג עודד את קציניו שלא לציית אף למפקדיהם. הכלב, למעשה, היה קבור בבעיה ארגונית קשה. רוב היחידות הצבאיות היפניות הונהגו, בדומה ליחידות צבא במקומות אחרים בעולם, על ידי מפקד ורמ"ט (ראש מטה). הרמ"ט היה אחראי לניהול השוטף, ומתחתיו עבדו קציני מטה שכל אחד מהם הופקד על תחום מוגבל (מודיעין, מבצעים, מוביליזציה, שלישות וכו'). למפקד ולרמ"ט היתה תמונה מלאה על עבודת היחידה, אבל הם היו נתונים לפיקוח הדוק מצד הרמה הממונה, במקרה זה המטה הכללי בטוקיו. הבעיה היא שבצבא גוואנדונג היתה גם פונקציה שלישית, בנוסף למפקד ולרמ"ט – קצין מטה בכיר. כפי שכתב התיאורטיקן ההיתולי הבריטי, נורת'קוט פרקינסון (שברעיונותיו עסקנו בפוסט קודם), כאשר יש לבוס כפוף אחד בלבד – מדובר למעשה בשותף ובמתחרה. מכיוון שקצין המטה הבכיר בצבא גוואנדונג חלש על כל קציני המטה הזוטרים, היתה לו למעשה תמונה מלאה של כל הפעילות הצבאית בכוח. למעשה, הוא היה מחובר לפעילות השוטפת, כולל קשר עם סוכנים חשאיים וארגוני פשע, הרבה יותר משני מפקדיו. אולם מכיוון שרשמית הוא לא נחשב אחד ממפקדי היחידה, הפיקוח עליו מצד הרמות הממונות היה קלוש. כך, קצין המטה הבכיר היה חופשי למעשה לרקום מזימות מתחת לרדאר של מפקדיו וגם של המטכ"ל. לרוע המזל, ב-1926, זה היה בדיוק התפקיד שקומוטו דאיסקו קיבל. האדם ההרסני ביותר נכנס לתפקיד הבעייתי ביותר, והתוצאה לא איחרה לבוא.

האדם הלא נכון, במקום הלא נכון - קולונל קומוטו דאיסקו

האדם הלא נכון, במקום הלא נכון – קולונל קומוטו דאיסקו

באופיו ובהשקפותיו, היה קומוטו דאייסקו אדם אופטימי. במידה רבה, הוא חלק את אותה "אופטימיות" אלימה ורצחנית שאפיינה מורדים יפניים מימים ימימה. הפיתרון למצב הסבוך במנצ'וריה היה לדעתו פשוט מאד: יש לחסל את האנשים המרושעים שנמצאים בצמרת, ובפרט את העריץ הסיני ששלט באזור – ג'אנג זואו לין. ב-1928, חשו קומוטו וחבריו כי הם נמצאים במצור: התנועה האנטי-יפנית במנצ'וריה גברה, האזור התמלא בגל של שביתות, הפגנות אלימות ואף התקפות פיזיות כנגד אזרחים יפנים וקוריאנים, ובכירים יפנים רבים חשדו כי ג'אנג משחק עמם משחק כפול ומעודד את הקמפיין האנטי-יפני מאחורי הקלעים. בסביבות ראש השנה של 1928, נסע קומוטו לשתי נסיעות חשאיות במנצ'וריה, התנייד ברכבות, לבש בגדים מקומיים ותקשר עם אזרחים פשוטים בשפה הסינית שהיתה שגורה בפיו. הוא נדהם לגלות כי התושבים המקומיים שנאו את ג'אנג זואו-לין, איל המלחמה ששלט בהם, בדיוק כפי ששנאו את האימפריה היפנית. מבחינתם, זה היה נבלה וזו היתה טריפה: מנצלים ועריצים העושקים את העם הסיני ורומסים אותו תחת מגפיהם. קומוטו, ששירת במנצ'וריה במהלך מלחמת רוסיה יפן, זכר גם מציאות אחרת. ב-1904, נזכר לימים, האזרחים הסינים דווקא העריצו את היפנים וראו בהם משחררים מהעול הרוסי. הוא, כמובן, לא הביא בחשבון את האפשרות שמעשיה של יפן המיטו עליה את השנאה הזאת. מבחינתו, האימפריה היפנית היתה הרי התגלמות המוסר והצדק. אם האזרחים המנצ'ורים שונאים את יפן, הרי שמישהו הסית אותם. והאדם הזה היה לדעתו ג'אנג זואו-לין. המרשל הזקן, הוא ורק הוא, היה מקור הרשע במנצ'וריה. אם רק יסולק, התושבים ישובו לאהוב את יפן, שתוכל למנות שליט סיני טוב ונאמן יותר, אולי בשיתוף פעולה עם מפלגת האומה (גואומינדאנג) שממילא הלכה וכבשה את רוב שטחה של סין. ג'אנג, כתב קומוטו, הוא כמו אויבאון (בוס במאפייה היפנית). ברגע שימות, תומכיו החנפים יתפזרו לכל עבר ויפסיקו לאיים על יפן.

המרשל הזקן, ג'אנג זואו-לין

המרשל הזקן, ג'אנג זואו-לין

לאחר ששב לדליאן, בירת חבל קוואנטונג היפני, נענה קומוטו סוף סוף להפצרת שתי בנותיו והסכים לקחת אותן לטיול בהר ניריי – בית קברות צבאי מפורסם שהתנשא מעל העיר. קומוטו לא אהב באמת את בנותיו – הוא נהג לנזוף באשתו תדירות על כך שלא ילדה בנים, ובכלל ראה במשפחתו מטרד ותו לא. גיסו, הכתב הצבאי היראנו רייג'י, סיפר לאחר המלחמה שנהג לסחוט כספים מאחיו כדי לממן חיי תענוגות והוללות. הוא החזיק גיישות, זונות ופילגשים יפניות וסיניות בערים שונות במנצ'וריה וצפון סין, ופיזר עליהן את משכורתו הזעומה. בנותיו, מיותר לומר, נחשבו בעיניו כקליפת השום. ובכל זאת, בראשית 1928, נכנע לנדנודיהן והסכים לקחת אותן להר. אבל אז, דווקא אז, הכתה בו מעין חוויה מיסטית. לימים סיפר כי נשמות הגיבורים שנהרגו במלחמת רוסיה-יפן נגלו לפניו, כך לפתע פתאום, והפצירו בו להציל את מנצ'וריה שנקנתה בדם חייהם. קומוטו החליט שמשימת חייו היא להרוג את ג'אנג זואו-לין. את מניעיו הסביר במכתב ארוך ומרתק ששלח לאחד ממקורביו, קצין מודיעין ומומחה לסין מהמטכ"ל:

באשר לי, לא מעריכים אותי במיוחד בחלונות הגבוהים. […] אולם כמי שיש לו ניסיון רב עם טרוניותיהם של אנשים קטנים ומפקדים אנוכיים, אני לא מוטרד מזה יותר מדי. […] איננו צריכים לדבוק בעבודתנו בצבא, עד כמה שאנחנו אוהבים אותה. אולי הגיע הזמן לבחור מקצוע אחר, רחוק מהחיים הצבאיים, כדי לתת לממונים עלינו (האנשים המשעממים האלה!) סיבה לחשבון נפש. […] בכל הנוגע למצב במנצ'וריה, רבים הגיעו למסקנה שאי אפשר להתעלם מההתנהגות העריצה של הצד הסיני. אולם הממשלה [של ג'אנג זואו-לין] נתמכת בידי הקליקות הצבאיות היפניות – וזה ממש מגעיל. איש אינו יכול לפתור את הבעיה של מנצ'וריה באמצעות משא ומתן. אין דרך מלבד כוח, וחובה לבחור את התירוץ והעילה הנכונה כאשר יוצאים לפעולה. בנקודה זו, מול הפרובוקציה הקלה ביותר, עלינו להנחית עליהם מכה ניצחת כדי להכריח אותם לשנות את הגישה שלהם כלפי יפן.

כאן, המשיך קומוטו לדון באריכות בחטאיו של ג'אנג זואו-לין, העריץ שנתמך על ידי יפן ואף חב לה את שלטונו, אולם בכל זאת בגד בה בכל פעם אשר עלה הרצון מלפניו. שיטות של משא ומתן ולחץ לא יעבדו, ונותרה רק דרך פעולה אחת:

האם לא מוטב שג'אנג זואו-לין ואולי אחד או שניים ממלוויו ימותו בדרך? הפעם, יהיה מה שיהיה, אני מתכוון לעשות את זה. אפילו אם הם ינסו לעצור אותי אעשה זאת, יהא המחיר אשר יהא. ליטול חיי אדם כדי לפתור את בעיית מנצ'וריה – זו תקוותינו הגדולה ביותר. זהו הדבר המכובד לעשותו. בשנה שעברה ולפני שנתיים עצרו אותנו. הפעם, אני הולך לקלוע בּוּל בכל מחיר. התוכנית שלי, לטהר את מנצ'וריה בגשם של דם תפתור לדעתי את הבעיה באופן מוחלט וסופי. 

Shady-Deal

שימו לב במיוחד לקשר שיוצר קומוטו בין אויביו מבית ומחוץ. "הקליקות הצבאיות היפניות" שנואות נפשו, אותה אליטה שחצנית שהשאירה אותו ואת דומיו מתחת לשולחן, לעבוד בפרך וללקט פירורי תהילה, קשורה בעבותות שחיתות לעריץ האנטי-יפני ג'אנג זואו-לין. האנשים הללו, מבחינתו של קומוטו, התגלמו יותר מכל בדמותו של ראש הממשלה, הגנרל לשעבר טנקה ג'יצ'י – רכז הכת הצבאית של צ'ושו, בן התפנוקים של האליטה שחלש על כוח לא מוצדק הן בפוליטיקה והן בצבא. כדי להוסיף קצף על ביזיון, נתמך טנקה בידי פוליטיקאים ליברלים, שמתרפסים לפני מעצמות קולוניאליסטיות מערביות כמו בריטניה וארצות הברית. כל אלו ממשיכים לתמוך בג'אנג זואו-לין, למרות שקריו ובגידתו. שותפו הקרוב של קומוטו, הסוכן החשאי ססאקי טואיצ'י ששימש כיועץ צבאי לצבא מפלגת האומה, הפציר בו לחסל את ג'אנג זואו-לין, גם ובעיקר כדי לפגוע בראש הממשלה טנקה. לאחר מעשה, התפאר ססאקי כי הוא וקומוטו "לימדו לקח את 'סחבק הוא ראש ממשלה!"" (Ora Ga Shusho), כינוי הגנאי שהיה שגור בפי יריבי טנקה באותה תקופה (ובשולי הדברים יש לומר, שכיום ניתן למצוא ביפן בירה המוקדשת לזכרו של טנקה, ושם המותג הוא: "סחבק הוא בירה!", Ora Ga Biru). בקיצור, כפי שכתב ויליאם פיץ' מורטון, אחד מהמעמיקים שבחוקרי התקופה, הקשר של קומוטו כוון נגד ג'אנג וטנקה בעת ובעונה אחת. יריבים מבית ומחוץ נקשרו בפקעת מצחינה אחת, שאחת דינה לעבור מן העולם – ובכוח החרב.

כיצד תכנן קומוטו לרצוח את ג'אנג זואו-לין, המרשל הזקן? בשבוע הבא ניכנס לעולם הזוי של מזימות ומזימות נגד, נרקומנים, סוחרים וסרסורים, בתי מרחץ דלוחים וכבלים שנמתחים באפלה למטעני נפץ נסתרים. יש למה לחכות.

להמשך הקש כאן

על מקדשים ומתנקשים: אופטימיות וטרור בשחר יפן המודרנית

מה עושה סמוראי כשהוא אופטימי? בפוסט האחרון, כאן בינשוף, דיברנו על הקשר בין אופטימיות, פסימיות והתנקשויות פוליטיות באסלאם הרדיקלי המצרי. כעת, נפליג למחוזותיה של יפן בראשית התקופה המודרנית. מדוע ארבו שמונה סמוראים חמושים לשר בכיר על גבעת קוי-צ'יגאי, ואילו חבריהם החליטו דווקא לשרוף מקדשים בודהיסטיים? מדוע פיזרו חברי "ליגת הרוח האלוהית" מלח מתחת לקווי טלגרף, ולמה דם נשפך כששר המשפטים החליט לפרוש מהקואליציה? הינשוף על אופטימיות, אלימות והתנקשויות פוליטיות בשחר יפן המודרנית.

 

אם אתם רוצים לשמוע עוד על הנושא, אתם מוזמנים להגיע להרצאה שלי בכנס מיתופיה, יום חמישי הבא, ה-22 לאוגוסט 2013, בספריה המרכזית במודיעין, 8:45 בערב. לתוכניה מלאה ופרטי הגעה לחצו כאן. כנסי מיתופיה ידועים בהרצאות המרתקות שלהם, ומומלץ מאד להגיע.

רובע אָסַקָסָה שבמרכז טוקיו הוא כיום אחד מהאזורים הנוצצים ביותר בעיר, בקרבה יחסית לארמון הקיסר. משרדי ממשלה, מלונות יוקרה, חנויות עילית ופארקים עירוניים קטנים נוגעים זה בזה בצפיפות בין העליות התלולות והירידות החדות. אבל פעם, לפני כמאה וארבעים שנה, היתה מכוסה גבעת קוי-צ'יגאי שבאסקסה בדשא גבוה, שהסתיר מסלול מרכבות לצידו של נחל רדוד. הבירה היפנית היתה עוד אז בראשיתה, בשלבי מעבר בין אדו, העיר הפיאודלית, לטוקיו, הכרך המודרני, ואזורים רבים טרם פותחו ונבנו. בשעת הדמדומים, הסתירו העשבים הגבוהים שעל הגבעה את אורה הקלוש של השמש, וכיסו את נתיב המרכבות באפלולית. הרכבים והנוסעים לא היו מסוגלים לראות מה הסבך טומן בחובו, אפילו אם הסתתרו בו סמוראים מסוכנים וחמושים, אורבים חרישית לקורבנם עם חרבות חדות כתער.

            הרסטורציה של מייג'י, המהפכה המהוללת של 1868 שפתחה את השער לעולמה המסעיר של יפן המודרנית, מתוארת בדרך כלל בספרי ההיסטוריה כמהפכה שלווה יחסית. נכון, היא היתה מלווה במלחמת אזרחים קצרה, אבל לעומת המהפכה הצרפתית, המהפכה הבולשביקית ואפילו המהפכה האמריקאית והמהפכה הרפובליקאית בגרמניה ב-1919, נשפך בה מעט דם – יחסית. עם זאת, התמונה משתנה לחלוטין כאשר מתבוננים בעשור שלאחר הרסטורציה, מ-1868 עד 1878 בקירוב. חלק גדול הסמוראים שתמכו במהפכנים, באמת האמינו שמטרת המלחמה היא להעלות את הקיסר לשלטון ולגרש מיפן את ה"ברברים הזרים", המערביים ששטפו את המדינה מכל הכיוונים, יצרו ביקושים, העלו מחירים ודנו סמוראים רבים לחיי עוני. קל לדמיין את הזעם של האנשים הללו, כאשר הממשלה החדשה בחרה במדיניות קיצונית של מודרניזציה, יצרה יחסים הדוקים עם הזרים המערביים ועודדה שינויים סוחפים בכל תחומי החיים, עד כדי ביטול הנחלות הפיאודליות עצמן.

באוקטובר 1873, התפרקה הקואליציה המהפכנית כאשר שני המנהיגים החזקים במדינה, שר הימין הנסיך איוואקורה טומומי והיועץ הקיסרי אוקובו טושימצ'י, הכשילו ניסיון להתעמת עם קוריאה על מנת לנקום על עלבונות כלפי שליחים יפנים. סמוראים רבים מארבע הנחלות שעמדו מאחורי הרסטורציה, צ'וֹשוּ, סאצוּמָה, טוֹסָה וסאגָה, הביטו כלא מאמינים במתרחש. הממשלה, מבחינתם, הפסידה הזדמנות פז להציל את כבודה הרמוס של יפן, להעלות את קרנה ומעמדה ולתת הזדמנות לתעסוקה והרפתקאות מסעירות לסמוראים העניים והמובטלים. סאצומה, הנחלה הגדולה והחזקה ביותר בדרום, הפכה למעין "מדינה בתוך מדינה", עצמאית למחצה, תחת שלטונו של השר סייגו טקמורי, שפרש מזעם מהממשלה המרכזית ביחד עם רבים מעמיתיו מנחלות טוסה וסאגה. אולם בשלב הזה, סייגו לא היה מוכן למרוד, או לסייע למרד, ולפיכך סאצומה נותרה שקטה. צ'ושו נשלטה עוד על ידי הממשלה, וסאגה – כך כולם ידעו – עמדה על סף התקוממות.

המצב המורכב מכולם שרר, ככל הנראה בטוֹסָה. המנהיגים של ההאן פרשו מהממשלה לאחר הסירוב לפלוש לקוריאה, אולם שני הבכירים שבהם – איטגאקי טייסוקה וגוטו שוג'ירו, סרבו למרוד בממשלה או לשתף עמה פעולה ובחרו בדרך שלישית, הקמת אופוזיציה ליברלית בדמות "התנועה לחירות וזכויות העם", שקראה להרחבת זכות הבחירה, כינון חוקה והקמת פרלמנט. איטגאקי וגוטו, עשירים ונדיבים כאחד, תמכו כלכלית, אכסנו או ארחו לארוחות ערב סמוראים עניים רבים מהנחלה שלהם. כך, באמצעות רשתות מורכבות של פטרונאז', הצליחו למנוע מרד מזויין בטוסה ולרתום את הסמוראים המקומיים לתנועתם המתעצמת. אולם בלא יודעים, מסביב לשולחן ארוחת הערב שלהם, נרקמו קשרים חשאיים של סמוראים אלימים יותר שלא היו מוכנים להסתפק בדיבורים. היו אלו אנשים שהאמינו בדם, ובכוח החרב, אבל הטקטיקה שלהם, כפי שנראה, היתה קשורה למשתנה מרכזי אחד: אופטימיות.

התנגד לאלימות - אירח חברים: איטגקי טייסוקה

התנגד לאלימות – אירח חברים: איטגקי טייסוקה

נתחיל עם הפסימיים. סנייה קיוסטו, טודה קוג'ירו ומייזאקי מיסאקי, שלושה סמוראים צעירים מטוסה, נפגשו אחד עם השני סביב שולחנות ארוחת הערב של מארחים עשירים כאיטגאקי וגוטו. סנייה וטודה גרו אצל אותם מארחים, ומייזאקי, חסר בית, נדד בין בתים של חברים. השלושה, כמו רבים מעמיתיהם, האמינו כי מנהיגי הממשלה, ה"אוליגרכים" השנואים של מייג'י, מוליכים את יפן לאבדון. אולם מבחינתם, גניזת התוכנית "להעניש" את קוריאה לא היתה אלא סימפטום לריקבון עמוק יותר. הרוע ביפן, לשיטתם, נבע בראש ובראשונה מהבודהיזם, דת זרה שעצם קיומה היווה עלבון לאלי השינטו המקומיים. בשנים הראשונות של מייג'י, רדפה הממשלה את הבודהיזם בחרי אף, שרפה מקדשים ושילחה נזירים לעבודה, משום שראתה באמונת הבודהה דת מפגרת, עמוסה באמונות תפלות, שהיתה מזוהה יתר על המידה עם המשטר הישן. חלק מהאבות המייסדים של המשטר, כמו שר הימין, הנסיך איוואקורה טומומי, האמינו כי הרסטורציה הפוליטית, השבתו של הקיסר לכס השלטון ביפן, חייבת להיות מלווה גם ברסטורציה דתית – הפיכת השינטו, שנתפסה כדת הילידית של יפן, לדת המדינה ודחיקתו של הבודהיזם לשוליים. לכל הפחות, דרשו הם ותומכיהם להפריד באופן הרמטי בין הפולחן הבודהיסטי לפולחן השינטואיסטי, ולסלק את פסלי הבודהה ממקדשי האלים היפניים. אולם בהדרגה, התאכזבו איוואקורה ועמיתיו מהשמרנות, שנאת הזרים וההתנגדות למודרניזציה של כהני השינטו, וקיפלו במהירות את הקמפיין האנטי בודהיסטי. גרוע מכך – ביוזמת איוואקורה, הועבר "המוסד ללימודים גבוהים" (טאי קיואין)– חוד החנית בקמפיין השינטואיסטי, לשטחו של המקדש הבודהיסטי זוג'וג'י.

\ מקדש זוג'וג'י – כיום

בעיני סנייה, מייזאקי וטודה, ה"בגידה" של שרי הממשלה בקמפיין השינטואיסטי לא רק מנעה את השמדת הבודהיזם, אלא גרוע מכך – טימאה מוסד שינטואיסטי מרכזי בעצם העברתו ל"מקדש בודהיסטי מזוהם". ביחד עם גניזת הפלישה לקוריאה, הפך צעד זה את מדיניות הממשלה לגוש מזוקק של רוע ושפלות. לפיכך, תכננו השלושה להבעיר אש בסביבת ארמון הקיסר, להמתין ליועצים הקיסריים בצאתם ולחסל את כולם ביחד. חיסול אחד המנהיגים לא  יספיק, משום שכל שכבת המנהיגות נגועה ברוע. "אם תקצוץ עשב אחד בבוקר, הוא יצמח בערב," אמר סנייה לפי המסופר. אולם בהדרגה, הגיעו סנייה, טודה ומייזאקי למסקנה שאפילו השמדת המנהיגות אינה ולא יכולה להיות העדיפות העליונה. ראשית, יש לעקור את בסיס הריקבון של החברה כולה – הזיהום הבודהיסטי. לפיכך, החליטו להבעיר את מקדש זוזוג'י, ואחריו את המקדש המפורסם של קאנון, אלת הרחמים, ברובע אסקוסה. המקום הזה, אמר טודה לאחר מכן, היה "מקור הזיהום, שחותר תחת המנטליות של 'אהוב את המדינה, כבד את האלים' בקרב העם." רק לאחר שינותצו מקדשי הטומאה, יתפנו הקושרים למטרה החשובה פחות – השמדת המנהיגות המרושעת.

בראש השנה של 1874, בערך בשעה אחד בלילה, נחרד שומר הלילה של מקדש זוזוג'י מלהבות עזות שעלו מבניין "המוסד ללימודים גבוהים". בעוד האש מתפשטת במהירות לאולם העץ המרכזי של המקדש ומכלה אותו, ראה השומר דמויות חומקות במהירות לתוך הלילה. הוא הזעיק את המשטרה, אולם מקריאת מסמכי החקירה עולה שהשוטרים חשדו דווקא באותו אומלל, דבר שסייע לפושעים האמיתיים להימלט ולהכות שנית. שבוע לאחר מכן, ב-8 לינואר, הגיעו טודה, מייזאקי וסנייה למקדש קאנון באסקוסה וניסו להבעיר גם אותו. אולם הפעם ראה אותם זקיף והכשיל את התוכנית. בכל זאת, הם הצליחו לברוח ולהסתתר מהמשטרה. בתנאים הנוכחיים, הם ויתרו לחלוטין על התוכנית הבלתי ריאלית להתנקש בשרי הממשלה.

אולם כבר כשהתוכנית של סנייה, מייזאקי וטודה היתה בבישול, היו מהפכנים אחרים מטוסה שחלקו על תוכניתם מכל וכל. טקצ'י קומקיצ'י, סמוראי, סוכן חשאי ועובד של משרד החוץ לשעבר, ניסה לשכנע את סנייה שהמטרה העיקרית, הנעלה והחשובה ביותר, היא להתנקש בראשי המשטר. טקצ'י עצמו נשלח בידי הממשלה לרגל בקוריאה ומנצ'וריה, משימה שהיה בטוח שאינה אלא הכנה לפני פלישה יפנית. לפיכך, כשחזר, הוא הזדעזע מה"חרפה" של ביטול הפלישה. האשם בכך, לדעתו, היה אדם אחד בלבד- שר הימין, הנסיך איוואקורה טומומי. טקצ'י חבר עם אחיו הצעיר, קיקוּמה, ועוד שבעה סמוראים מטוסה. אחדים מהם היו נגדים, חיילים או קצינים צעירים באותה יחידת ארטילריה במשמר הקיסרי, אחד היה סטודנט ואחר – פקיד זוטר במפקדה העליונה.

בניגוד לסנייה, מייזאקי וטודה, טקצי' וחבריו היו אמידים למדי, ואף בילו חלק גדול מזמנם בפונדקים ובבתי בושת ("גיבורים אוהבים את הנאות החושים", כתב לימים אחד ממעריציהם). הם גם היו הרבה יותר אופטימיים. כל תשעת הקושרים הסכימו שהמצב במדינה לא גרוע כפי שסנייה, מייזאקי וטודה תיארו אותו. הכלב, כך טענו, לא קבור בהשחתה רוחנית ומוסרית, אלא במנהיגות חלשה, מרושעת ומוגת לב. במילים אחרות, תפיסת העולם שלהם היתה אופטימית בהרבה. הרוע לא מרוכז במדינה כולה אלא רק בשכבה צרה של שרים ויועצים קיסריים. אותם האנשים, האשים טקצ'י, התרפסו לפני מדינות זרים בעודם משליטים משטר דיקטטורי עריץ על העם היפני עצמו. במקום להקשות את ידם על זרים ולגלות חמלה ורחמים כלפי בני עמם, דרסו את היפנים והשתחוו לפני הזרים. הם דחו את ההבטחה לשתף את הציבור בפוליטיקה, שניתנה בשבועה הקיסרית של 1868 ("שבועת חמשת הסעיפים") ובמיוחד פגעו בזכויות של הנחלות הפיאודליות שהשתתפו ברסטורציה, כמו טוסה, ובזכויותיהם של הסמוראים שנלחמו למען הקיסר. טקצ'י וחבריו החזיקו, אם כן, בשילוב של תפיסות ליברליות, לאומניות ופיאודליות. יותר מכל, הם התנגדו למדיניות חוץ "רכרוכית" מחוץ ולעריצות מבית, שילוב משחית במיוחד שיוצג לדעתם בידי שכבת המנהיגות כולה.

האופטימיות של הקושרים היתה כה גדולה, עד שחשבו שאין טעם לחסל את שכבת ההנהגה בכללותה. הרוע, כך טענו, מתרכז באדם אחד בלבד- שר הימין, הנסיך איוואקורה טומומי. "המרושע והערמומי ביותר מבין המרושעים והערמומיים – זהו איוואקורה," אמר טקצי' קומקיצ'י, "כל עוד הוא לא ישלם על פשעיו – אין שום עתיד למדינה שלנו." "רק בגלל איוואקורה," אמר מתנקש אחר, יושימורה טושיאקי, "יפן הושפלה בפני העולם כולו." טקצ'י הבטיח לחבריו כי ברגע שאיוואקורה ימות, מבצר השחיתות יתמוטט מאליו. בהעדר המנהיג, כל יתר השרים ייכנעו ויסורו בהם מדרכם הרעה. השרים מטוסה, סאצומה וסאגה יחזרו לממשלה, והפלישה לקוריאה תתוכנן מחדש.  לפי עדויות מאוחרות, הוא היה כה אופטימי עד שהגיע להתעלות של ממש. לאחר ההתנקשות, אמר, יקבל את המוות בזרועות פתוחות. לפני שייהרגו על ידי המשטרה, ייקחו הוא וחבריו את הראש של איוואקורה ויגישו אותו כמנחה לפני הארמון הקיסרי. תפיסת העולם האופטימית של טקצ'י וחבריו גרסה שהמדינה היא בעיקרה טובה, ולפיכך המסקנה הטבעית היתה שהבעיות נגרמות בידי אדם אחד – רשע גמור – וסילוקו יוכל להחזיר את החברה למסלול התקין. כפי שראינו במאמר הקודם על האחים המוסלמים, אופטימיות מסוג זה נוטה להוביל מהפכנים לבחור בטקטיקה של התנקשות פוליטית.

בששת הימים שלאחר ההצתה הכושלת של מקדש קאנון באסקוסה, אספו טקצ'י וחבריו מודיעין מקדים על הנסיך איוואקורה, שגרת יומו והמסלול הקבוע שלו מהארמון לבית. ב-14 בינואר, הם ארבו לו בלילה, כאשר חזר מהארמון, בחלקת העשב הגבוה שבגבעת קוי-צ'יגאי. כשעברה מרכבתו של איוואקורה, צרחו הקושרים "בוגד!" (Kokuzoku) והסתערו עליו מכל הכיוונים. אחד מהם החזיק את רסן הסוסים, והאחרים דקרו את המרכבה. מנקודה זו, הפך הקשר של טקצ'י לפארסה של ממש. איוואקורה, שנפצע קלות בידו, הצליח לקפוץ מן המרכבה לחסות האפלה ושכב, מתבוסס בדמו, בנחל הרדוד. הסמוראים חיפשו אותו בכל מקום, חוץ מאשר במים, ודקרו את העשב הגבוה בחמת זעם במשך דקות ארוכות. בסופו של דבר עזבו, קברו את החרבות שלהם בפארק סמוך וניסו להתפזר. איוואקורה הצליח להתאפק ולא להשמיע רחש, למרות הפציעה והכאב, וכך הציל ככל הנראה את חייו. לאחר שהקושרים הלכו, זיהה השר הפצוע פקיד מארמון הקיסר שעבר במקום, וזה משה אותו מהמים והוביל אותו לקבלת טיפול רפואי.

האופטמיות של טקצ'י וחבריו, כרגיל במצבים מסוג זה, היתה בלתי מוצדקת. איוואקורה אמנם ספג הלם כבד, ופרש מספר חודשים לאחוזתו מבלי להתערב בענייני המדינה. אך במקום לנטרל את הממשלה, ההתנקשות דווקא חיזקה את מעמדו של אוקובו טושימיצ'י, שר הפנים, שותפו הקרוב של איוואקורה. אוקובו היה איש סאצומה בעצמו, ולאחר פרישת רוב השרים והפקידים ממולדתו, אסף מסביבו את אותם סמוראים עניים וזוטרים שהתנגדו לקובעי המדיניות בנחלה והפך אותם למשטרה הקיסרית החדשה. השוטרים מסאצומה, שנואים הן על ידי האוכלוסיה, הן על ידי הצבא והן על ידי יתר הסמוראים מנחלתם, היוו כוח חנית נאמן באופן קנאי ועיוור למשטרו של אוקובו. כעת, שימשה ההתנקשות באיוואקורה מבחן ראשון ליעילותו של כוח המשטרה החדש – מבחן לא קשה במיוחד, כמסתבר. טקצ'י קומקיצ'י, אולי המתנקש השלומיאל ביותר בתולדותיה של יפן המודרנית, הצליח לשכוח סנדל קש בזירת ההתנקשות, ומספר עדים אף ראו אותו מגיע ונמלט מהמקום. עקב כך, איתרו השוטרים אותו ואת חבריו תוך שלושה ימים. הקושרים נחקרו, עונו, עמדו למשפט בזק והורשעו ב"פשעים נגד המדינה" על ידי טריבונל מיוחד של שישה שופטים. לבסוף, הם נידונו לעונש החמור ביותר באותה התקופה. דרגותיהם נשללו, הם סולקו ממעמד הסמוראים, הפכו לפשוטי עם וככאלו הובלו לגרדום. לאחר מספר חודשים, נאסרו גם סנייה, מייזאקי וטודה ונידונו לעונש דומה.

טקצ'י וחבריו לא היו ה"אופטימיים היחידים" באותה התקופה. זמן קצר לאחר כישלון ניסיון ההתנקשות בקוי-צ'יגאי, פרץ בנחלה של סאגה מרד סמוראים אדיר, בפיקודו של שר המשפטים לשעבר, אטו שימפיי, ושותפו, מושל שמרני מצפון יפן (על פועלו של אטו כשר משפטים נגד הסחר בנשים למטרות זנות, ראו כאן). כניסתם של השניים, מנהיגי אופוזיציה מן השורה הראשונה, לזירה הפוליטית בסאגה, הזריקה אופטימיות בכמויות אדירות לורידיהם של הסמוראים המרדנים בהאן, ושתי מפלגות האופוזיציה המרכזיות במקום החליטו לפתוח במרד, גוררות את המנהיגים ההססנים אחריהם. אולם האופטימיות של מורדי סאגה, כמו זו של טקצ'י, התגלתה ככוזבת לחלוטין. כוחות הממשלה התקדמו לנחלה משני כיוונים, ביבשה ובים, וכיתרו את המורדים בתנועת מלקחיים מהונשו ומנגסקי. לאחר שלושה ימים קרס המרד, בעוד שר המשפטים לשעבר עוזב את כוחותיו והופך לפושע נמלט. הוא, ביחד עם מנהיגי המרד האחרים, נאסר על ידי כוח המשטרה החדש שסייע בעצמו לבנות, הורד לדרגת פשוט עם וראשו הערוף הוקע ברחובות טוקיו. אוקובו, שר הפנים, תלה את תמונת הראש המוקע במשרדו והציג אותה בגאווה לפני אורחים.

ראשו המוקע של אטו שימפיי, שר המשפטים לשעבר, לאחר כישלון המרד בסאגה

ראשו המוקע של אטו שימפיי, שר המשפטים לשעבר, לאחר כישלון המרד בסאגה

כישלונו המוחץ של מרד סאגה הצניח את מפלס האופטימיות בקיסרות, והגורמים העוינים לממשלה נמנעו ממרידות ומנסיונות התנקשות במשך שלוש שנים בקירוב. בדרום, הכינו מנהיגי סאצומה, בראשותו של השר הפורש סייגו טקמורי, את כוחם הצבאי, שמרו על האוטונומיה שלהם בקנאות, אולם נמנעו ממרד גלוי של ממש. במקומות אחרים, הרחיבה הממשלה את כוחה ופתחה בתוכנית מודרניזציה שאפתנית. ב-1876 הנחית אוקובו טושימיצ'י, חזק ובטוח בעצמו, מכה ניצחת על מעמד הסמוראים, בו ראה שריד פיאודלי שיש להיפטר ממנו. קצבאות הסמוראים בוטלו באופן סופי והוחלפו באגרות חוב, התספורת הסמוראית נאסרה, וגרוע מכך – סמל הסטטוס העיקרי של הסמוראים, שתי החרבות, הפך לפשע פלילי. מעתה, רק שוטרים וחיילים הורשו לשאת נשק בכל רחבי הקיסרות היפנית. תחושת הדכדוך שירדה על גורמי האופוזיציה, בשילוב עם הזעם הגובר על מדיניות הממשלה, הובילה לסדרת מרידות בסתיו 1876, אולם אלו היו שונות מאד מנסיונות ההתנקשות והמרידות ה"אופטימיות" שהרעידו את המדינה שנתיים קודם לכן.

מזה זמן מה, התפתחה באזור קוממוטו שבאי קיושו (דרום מערב יפן) אגודה צבאית-דתית בשם שינפּוּרֶן (ליגת הרוח האלוהית). חבריה, סמוראים שנפלו תחת השפעתו של כהן שינטו אקסצנטרי, האמינו, בפסימיות שהזכירה מאד את סנייה, מייזאקי וטודה, כי הם חיים בעולם רעיל, מרושע ומושחת עד היסוד. אולם בניגוד לשלישייה ההיא, הרוע בעיני השינפורן גולם לאו דווקא בבודהיזם אלא בציביליזציה המערבית ובטכנולוגיה המודרנית על כל גילוייהם. הלבוש המודרני, הנשק החם, קווי הטלגרף, פסי הרכבת שחיללו בתי קברות וחצו שדות אורז – כל אלו נתפסו כשיא הטומאה. אכן, השינפורן נהגו לפזר מלח מטהר בכל מקום שעבר קו טלגרף כדי לנקות מעצמם את הזיהום. הבעיה היתה שמנהיגי הליגה הכפיפו את תוכניותיהם הצבאיות לשיטת ניבוי מסויימת, באמצעותה שאלו את האלים אם עליהם למרוד או לא. ב-1874, כאשר פרץ מרד סאגה, נשלחה שאילתא לאלים, והתשובה היתה שלילית. שנתיים מאוחר יותר, באוקטובר 1876, שאלו מנהיגי הליגה את אליהם פעם נוספת האם יש למרוד, עתה כשהממשלה אסרה על הסמוראים לשאת חרבות – קודש הקודשים של הרוחניות היפנית. הפעם, התשובה היתה "כן".

ב-24 לאוקטובר החליטו מנהיגי הליגה להכות במדינה היפנית הטמאה. עם זאת, הפסימיות המוחלטת שלהם שללה כל אופציה של התנקשות במנהיגים בטוקיו הרחוקה. מכיוון שהחברה כולה מרושעת, אין הבדל אמיתי בין המנהיגים לבין שלוחיהם. לכן, הם החליטו "להעביר מסר" תוך שימוש בשפת האלימות. באישון ליל, כמאתיים מהם פשטו על מפקדת המחוז בקוממוטו, ושחטו באכזריות פראית את כל הקצינים, המפקדים, הפקידים והחיילים שהצליחו למצוא. מבחינתם, לא היה הבדל בין החייל הפשוט למושל – אלו ואלו הפכו לטמאים בכך שאימצו את הציביליזציה המערבית ונטשו את האלים היפניים. מורדי השינפורן רוסקו לאחר יום אחד, ויתר המרידות שפרצו כהד במקומות אחרים דוכאו אף הן כעבור זמן קצר.

לוחמי שינפורן טובחים בקציני חיל המצב בקוממוטו

לוחמי שינפורן טובחים בקציני חיל המצב בקוממוטו

כך, נעו הסמוראים המורדים בראשיתה של יפן המודרנית בתנועת מטוטלת מורכבת בין אופטימיות לבין פסימיות, בהתאם ל"חוק הברזל של האופטימיזם" שהזכרנו בפוסט הקודם. מורדים אופטימיים בודדים בחרו בטקטיקה של התנקשויות פוליטיות, משום שהאמינו שהסרת המנהיגים תוכל לרפא את החברה הטובה ביסודה. אופטימיות שהצליחה להדביק קבוצה גדולה, בדרך כלל בשל הצטרפותו של פוליטיקאי מפורסם לשורות ההתקוממות, הובילה לבחירה באסטרטגיה של מרד המוני. לעומת זאת, מורדים פסימיים בחרו בטקטיקות אחרות. לעיתים הכו, כמו השינפורן, במטרה הקרובה ביותר. במקרים אחרים, כמו טודה, מייזאקי וסנייה, בחרו במקדשים בודהיסטיים. והיו כמובן כאלו שהפסימיות שלהם שיתקה אותם וגרמה להם להימנע מפעולה ממשית כנגד הממשלה.

כך, בראשית 1877, נותרה סאצומה כמוקד האופוזיציה היחידי במדינה, כוח צבאי הולך ומתעצם ומקור האופטימיות האחרון של מתנגדי הממשלה בקיסרות כולה. המתח המתעצם בטוקיו מזה וסאצומה מזה הוביל לסדרת אירועים דרמטיים ששינתה את פניה של יפן המודרנית במערכת אדירים שידועה בשם "מרד סאצומה" או "מלחמת דרום מערב". באירועים המרתקים הללו, בתקווה, נעסוק כאן בינשוף באחד הפוסטים העתידיים.

רצחניים אבל אופטימיים

"תנו חיוך, הכל לטובה". מה הקשר בין אופטימיזם להתנקשויות פוליטיות, והאם ניסה סייד קוטב, הרועה הרוחני של האחים המוסלמים, להתנקש בנשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר? כיצד טעה המזרחן הישראלי המכובד, ומדוע בחרו אנשי הג'יהאד האסלאמי המצרי לרצוח את הנשיא אנואר א-סאדאת? ינשוף היסטורי במאמר הראשון בסדרה על חיוכים ואקדחים, והפעם – על האחים המוסלמים במצרים.

מאמר זה הוא המשך לסדרה על התנקשויות פוליטיות בהיסטוריה (ראו כאן את המאמרים על ההתנקשות במלכת קוריאה, והמתנקש שלא הרג). הוא מבוסס על מחקר שפרסמתי ב-International Journal of Middle Eastern Studies באביב 2013. למחקר המלא, הקישו כאן.

ב-29 לאוגוסט 1966 נגרר אסיר מצרי אחד, פעיל אסלאמי מבוגר, מתא כלאו בקהיר, ונתלה עד צאת נשמתו בהוראתו של נשיא הרפובליקה גמאל עבד א-נאצר. המנהיג המצרי היה באותה תקופה בשיא כוחו, תהילתו ובטחונו העצמי, שנה לפני תבוסתו המוחצת במלחמת ששת הימים עם ישראל. בעיניו של נאצר היה אותו אסיר, סייד קוּטבּ, בוגד מסוכן ואיום על המשטר ובטחון המדינה. לפי דעתו של הנידון למוות, לעומת זאת, נאצר היה עובד אלילים, נציג הג'האילייה, כוחות הבורות והרוע עלי אדמות. סייד קוטב, שהוצא להורג באותו היום, היה אחד מחשובי ההוגים האסלאמיסטיים במאה העשרים, ממנהיגיה הרוחניים של תנועת האחים המוסלמיים ואדם שלפרשנות הקוראן שלו נודעה השפעה מכרעת על זרמים אסלאמיים רבים ושונים מחוץ למולדתו, מהתנועה האסלאמית בישראל ועד לאל קאעדה. במשפט שהתנהל לפני בית הדין לביטחון המדינה, הוא הואשם בפשעים רבים, אולם החמור שבהם, ללא ספק, היה ניסיון להתנקש בחייו של נשיא הרפובליקה, עבד א-נאצר עצמו.

מחשובי ההוגים האסלאמיים במאה העשרים - סייד קוטב בתאו

מחשובי ההוגים האסלאמיים במאה העשרים – סייד קוטב בתאו

האם קוטב באמת ניסה להתנקש בנאצר? לכאורה, יש את כל הסיבות להניח שכן. המלומד האסלאמי, משורר ומבקר ספרות מודרניסט שחזר בתשובה, הציג בפרשנות הקוראן שלו, "בצל הקוראן", ובספרו הפרוגרמטי "ציוני דרך" תפיסת עולם שאינה יודעת פשרות. במסורת המוסלמית, מציין המושג "ג'אהילייה" את תקופת הבערות שקדמה לאסלאם. אולם בעיני קוטב, שליטש עד לשלמות את תורתם של הוגים פקיסטניים בני זמנו, ה"בערות" היא על זמנית, גוש של רוע שמרחף לאורך ההיסטוריה ומנגע את העולם. לא זאת בלבד שיהודים ונוצרים הם ג'האילים, עובדי אלילים לכל דבר, אפילו מוסלמים שלא מקבלים את חוקי השריעה נחשבים לעובדי אלילים. העולם כולו חולה, נגוע ומלא רקב. כפי שכתב קוטב בספרו, ציוני דרך:

החברה הג'האילית היא כל חברה שאינה מוסלמית […] לפי הגדרה זו, כל החברות הקיימות בעולם כיום הן ג'האיליות. […] גם החברות המוסלמיות, כביכול, אינן אלא ג'האיליות […] לא משום שהן מאמינות באל אחר מלבד אללה, אלא מפני שדרך החיים שלהן אינה מבוססת על כניעה לאלוהים לבדו. אף על פי שהן מאמינות באחדות האל, הן עדיין מאצילות את סמכויות החקיקה שלו לאחרים [בני אדם] ומצייתות לרשויות הללו.

(ציוני דרך)

images (1)

ג'אהילי, לפי סייד קוטב, הוא כל אדם שכופר באחדותו וייחודו של אלוהים במובן הרחב ביותר של המילה, ובמיוחד עונה הגדרה זו לדוגלים בכל רעיון אנושי שחוצץ בין האדם ואלוהיו. גזענות, למשל, היא צורה מסוכנת במיוחד של ג'אהילייה, משום שהיא מפרידה את המוסלמי בעל העור הלבן מאחיו בעל העור השחור, וחוצצת בין שניהם לבין האל. מסוכנת באותה מידה, ואפילו יותר, היא הלאומיות, בין אם מדובר בפטריוטיות מצרית או בלאומנות פן ערבית, משום שגם במקרה זה, האומה חוצצת בין האדם לבין האל. קומוניזם הוא כמובן ג'אהילייה, לא רק בגלל האתיאיזם שלו אלא בגלל מושג ה"מעמד" שמתחרה בסמכותו של אללה. אפילו מעמד מאורגן של כמרים, רבנים או שייח'ים הוא ביטוי לג'אהילייה, משום שאסור שכוהנים כלשהם יתווכו בין האדם לאלוהים. אין זה פלא, שמנהיגיהם הגדולים של האחים המוסלמים בתקופה ההיא לא היו בדרך כלל שייח'ים מקצועיים אלא חובבים אוטודידקטיים שקנו את השכלתם הדתית בכוחות עצמם: מבקרי ספרות, רופאים, מהנדסים וכיוצא בזה. אנשי הדת המקצועיים, במיוחד במוסדות כמו אל-אזהר, תמכו ממילא ברובם במשטר ונחשבו לשיקוץ בעיני האסלאמיסטים. חשוב מכל – כל מדינה שחוקיה חילוניים, אפילו אם כל תושביה מוסלמים, היא ג'אהילית בהגדרה, משום שהחוקים הללו, מעשה ידי אדם, חוצצים בין האדם לבוראו.

סייד קוטב מעולם לא השלה את עצמו לחשוב שאנשי הג'אהילייה הם אספסוף חסר בינה. להיפך, הוא כתב, הג'אהילייה היא חברה אורגנית שבניה רוחשים נאמנות ואף אהבה זה לזה, אולם בסופו של חשבון היא מייצגת את הרוע המוחלט. כל פשרה בין הג'אהילייה לאסלאם אינה אלא ברכה לבטלה. בכל מקום שמוסלמים ניסו להתפשר עם עובדי אלילים, בין אם מדובר באירופה, הודו, סין או פלסטין, התוצאה היתה טבח של המוסלמים בידי אויביהם. ומלבד זאת, עבדי אלוהים אינם יכולים לסבול חברות שאינן מצייתות לחוקיו. בני אדם, מדגיש קוטב, לא יאולצו להתאסלם, אולם הם יחוייבו לחיות תחת שלטון מוסלמי, כדי שהג'אהילייה לא תחצוץ בינם לבין האל ולא תמנע מהם "לבחור באופן חופשי" באסלאם. המשחק הוא משחק סכום אפס, המלחמה תהיה מחרידה והעולם כולו יטבע בדם, דרך "רצופה בגולגלות וגפיים כרותים":

אין דרך בעולם מלבד אמונה שאיננה כפירה, אין דבר מלבד אסלאם שאינו ג'אהילייה, אין בנמצא דבר שאינו אמת מלבד השקר […] או שהאסלאם ישרוד, או הג'אהילייה. האסלאם אינו יכול לקבל מציאות שחציה אסלאם וחצייה ג'אהילייה. אחד מהשנים ישרוד: השריעה של אלוהים, או תשוקתם של בני אדם.

Sayyid Qutb

כך, הצליח קוטב להתגבר על הסלידה המוסלמית הישנה מפיתנה, מלחמת אזרחים. האסלאם הסוני הרי היה אחוז בטראומה ממלחמת האזרחים המחרידה שפרצה באומה לאחר מותו של הנביא, ומאורות משפטיים קדומים הבהירו כי יש לסבול עוּלם של שליטים מוסלמים בסבלנות, אפילו אם הם כופרים ורשעים. אולם קוטב הפך את הקערה על פיה. נאצר אינו מנהיג מוסלמי חוטא – אלא ג'אהל, עובד אלילים. ולפיכך המלחמה נגדו אינה נחשבת כפיתנה, מלחמת אזרחים, אלא ג'יהאד – מלחמת קודש. כדי להילחם בנאצר ודומיו, גייס קוטב רעיונות דווקא מבית מדרשם של לנין והבולשביקים. המאמינים המוסלמים האמיתיים, כתב, חייבים להתארגן באוונגארד מהפכני (טאליעה), קבוצה חשאית של מהפכנים מקצועיים שתחתור כנגד השלטון ותפעל להפלתו. במצב זה, התנקשות במנהיג מרושע כמו נשיא הרפובליקה היא צעד טבעי, שכפוף אך ורק לשיקולים טקטיים.

לא מוסלמי, עובד אלילים - נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר

לא מוסלמי, עובד אלילים – נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר

אכן, חוקריו של קוטב הטיחו בו כי הוא ותלמידיו תכננו להתנקש בנאצר, ראש לשכתו של הרמטכ"ל ושורה של מפקדים בכירים בארגוני בטחון הפנים. העיתונות המצרית, בעלת דמיון עשיר ופורה כתמיד, עוד הוסיפה כי הם תכננו להתנקש בזמרים פופולריים כמו עבד אל חלים חאפז, ולטמון פצצות בבתי קולנוע ותיאטראות. אולם ההאשמות הללו, שמשום מה נקנו כרען וקרבן על ידי חוקרים ישראלים כעמנואל סיוון, היו שקריות לחלוטין. סיוון, כמסתבר, לא קרא בזהירות את הפרוטוקולים שהודלפו, מהם עולה כי לא קוטב ולא חוקריו הזכירו תוכניות כאלו במהלך החקירה, והן כנראה הומצאו בידי תועמלני המשטר שרצו להמאיס את המנהיג האסלאמי על העם המצרי.

יתר על כן, וזו נקודה קריטית, מהצלבת דברי קוטב, חוקריו והנאשמים האחרים, עולה כי המנהיג האסלאמי, הנחוש כביכול, שחצב אש ולהבות כנגד המשטר הג'אהילי בספריו, לא שש לאשר תוכניות להתנקש בנשיא ומפקדי המשטרה החשאית. למעשה, הוא ניסה למנוע את תלמידיו מלעשות זאת עד כמה שהיה מסוגל, ובסופו של דבר אישר להם אך ורק להתאמן, וגם זאת רק כצעד הגנה נואש כנגד התקפותיה של המשטרה החשאית. הנימוקים היו רבים ומגוונים: הזמן עוד לא כשר, השעה עוד לא מתאימה, העם עוד לא מוכן. קוטב נטה לקבל את דבריה של חסידתו, זיינב אל ע'זאלי, שהציעה תחליף לאלימות: תוכנית חינוכית שתשים לעצמה למטרה להחזיר בתשובה עשרה אחוזים מהעם כל עשר שנים.

לחנך את העם - זיינב אל ע'זאלי

לחנך את העם – זיינב אל ע'זאלי

השיקולים הטקטיים הללו לא היו רק תירוצים שקוטב ניסה למכור לחוקריו, אלא היו נטועים בספריו ובהגותו. מאחורי הרטוריקה הקיצונית, כך נראה, הסתתרה הססנות שנבעה מתפיסת עולם פסימית בעיקרה. בפרשנות הקוראן שלו, הזכיר קוטב לקוראיו כי הנביא מוחמד התנהג בזהירות רבה כלפי עובדי האלילים כשהיה נתון לחסדיהם במכה. רק מאוחר יותר, כשהיה במֶדִינָה, ארגן צבא והצליח לכבוש את העיר הקדושה ואת חצי האי ערב כולו. וכמו הג'אהילייה, פירש קוטב את "תורת השלבים" הזאת כתופעה על זמנית המרחפת בהיסטוריה. האסלאמיסטים בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, כך אמר, נתונים עוד לחסדי השליטים הג'אהיליים. הם נמצאים, במילים אחרות, ב"שלב מֶכָּה". בשלב זה, על האוונגארד המהפכני, הטליעה, להתנהג בזהירות רבה. רק בעתיד, אולי, יגיעו ל"שלב מדינה" ויוכלו לפעול צבאית באופן גלוי. תפיסת העולם הדו שלבית הזאת היא, מכל מקום, פסימית מאד. אם העם המצרי כולו שקוע ברשע ובעבודת אלילים, מה בצע להתנקש בנשיא נאצר דווקא? אם הוא ימות, עובד אלילים אחר, רשע לא פחות, ימלא ככל הנראה את מקומו. לפיכך, התנגד קוטב להתנקשות פוליטית כאסטרטגיה מהפכנית. נאצר ללא ספק ראוי למוות, אולם בשלב הנוכחי התנקשות בחייו היא מסוכנת וחסרת תוחלת כאחד.

אז מה יעשה המהפכן הפסימי? יש ויבחר בטקטיקות ארוכות טווח של חינוך (דעווה), כפי שהציעה זיינב אל ע'זאלי, אסטרטגיה שמקובלת גם על חלקים נרחבים בתנועה האסלאמית בישראל. אופציה אחרת היא להכות במטרות "זמינות" ונוחות מתוך ייאוש, או כדי להוכיח נקודה כלשהי. כך, למשל, חטפו חברי ארגון הטרור המצרי אל תכפיר ואל היג'רה, שתפיסת עולמם היתה גירסה פסימית ומוקצנת של תורת קוטב, את שר ההקדשים ורצחו אותו. הם עשו זאת לא משום שהאמינו שמותו ישנה את המדינה, אלא כדי להבהיר את שנאתם וסלידתם מהממסד הדתי ששירת את ממשלתו של אנואר סאדאת. אפשר גם, כפי שעושה אל קאעדה, להכות במטרות סמליות כמגדלי התאומים באופן שנועד להמם את האויב, להוציא אותו מאיזון ו"לטרוף את הקלפים" (במאמר מבריק שפורסם בזמנו ב"זמנים", הסביר יובל נוח הררי כיצד האסטרטגיה הזאת עובדת, ומה ההבדלים העמוקים בינה לבין פעילות צבאית קונבנציונלית יותר).

אבל מה קורה כש"הקריאה" של ההיסטוריה משתנה, והמהפכן הפסימי הופך למהפכן אופטימי, מעין "מוטציה של אופטימיות", אם תרצו? כעשר שנים לאחר מותו של סייד קוטב, תהה אחד מממשיכיו, מהנדס החשמל עבד א-סלאם פרג', האם "תורת השלבים" הקוטוביאנית עדיין נכונה ורלוונטית לזמנו. הנשיא כבר לא היה נאצר, אלא יורשו – אנואר סאדאת. לאחר תקופה קצרה יחסית של פיוס עם האסלאמיסטיים, עלה גם הנשיא החדש על מסלול התנגשות עם תלמידיו של קוטב. ביקורו של סאדאת בירושלים, המו"מ ובסופו של דבר גם השלום עם ישראל היה סיבה חשובה לכך, אבל בוודאי לא הסיבה היחידה.

הבעיה של סאדאת היתה שהוא ניצב בפני זן חדש ומסוכן יותר של אסאלמיסטים. בניגוד לקוטב, החזיק פרג' בתפיסה אופטימית בהרבה בכל הנוגע לעם המצרי. העם, ברובו, כך הטיף לחסידיו, מורכב ממוסלמים טובים. הבעיה היא רק שכבה מרושעת וקטנה של שליטים כופרים. ומה בנוגע לשלב מכה ושלב מדינה? פרג' לא ניסה לטעון שהאסלאמיסטים הגיעו לשלב השני, אלא ניסה, ברדיקליות מוחלטת, לרסק את תורת השלבים הקוטוביאנית לרסיסים:

אנחנו לא בתחילתו של תהליך כפי הנביא – שלום אלוהים עליו – היה (כאשר ייסד את האסלאם). אנו, לעומתו, מחוייבים לקבל את ההתגלות בצורתה הסופית. אנחנו לא נמצאים בשלב מכה, וגם לא בשלב מֶדינָה – להילחם עכשיו זו חובה המוטלת על המוסלמים כולם.

פרג', במילים אחרות, סירב לראות באסטרטגית מכה ומדינה של הנביא דפוס קוסמי נצחי, כפי שעשה סייד קוטב, והתעקש להשיב אותה למדפי העבר כמאורע היסטורי ותו לא. הנביא נהג כך פעם, כצעד טקטי, ואין ללמוד מהתנהגות זו כיום, אלא לקבל את מצוות הג'יהאד כפשוטה. מכאן ברור כיצד תפיסתו האופטימית של פרג' היתה, איך ננסח זאת, מסוכנת קמעה עבור הנשיא סאדאת ויועציו. מהנדס החשמל הקנאי והאקטיביסט, שהחליף את ההוגה הפסימי והמהורהר, הסיר את כל המכשולים ומגנוני הריסון שהציב קוטב בדרכם של האסלאמיסטים. ראשית כל, אין מקום לזהירות של "תורת שלבים" אלא רק לג'יהאד מוחלט, מלחמה טוטלית. שנית, יש סיבה להאמין שהמלחמה הזאת תצליח, משום שבניגוד לקוטב, פרג' האמין, כפי שצויין לעיל, כי העם המצרי הוא טוב בעיקרו. כאשר שאלו אותו איך להתייחס למצרים הפשוטים, ענה במשל מהמסורת המוסלמית על עיר בשם מרדין, שמחצית מתושביה היו כופרים והחצי האחר- מוסלמים. במהלך כיבוש העיר צוו החיילים להרוג את הכופרים ולחון את המוסלמים – כל אחד יקבל את המגיע לו. במצרים, הדגיש פרג', יש לשתף פעולה עם פשוטי העם, בהנחה שהם מוסלמים טובים, ולחסל את השכבה השלטת. ברגע שהמנהיגים הכופרים ייעלמו מהשטח, שיער פרג', העם הפשוט יקבל את האסלאם באופן טבעי. התנקשות פוליטית, לפיכך, היא הטקטיקה הטובה ביותר.

להילחם עכשיו - עבד א-סלאם פרג' ממתין להוצאה להורג לאחר רצח סאדאת

להילחם עכשיו – עבד א-סלאם פרג' ממתין להוצאה להורג לאחר רצח סאדאת

עד כמה מסוכן וקטלני היה האופטימיזם החדש של פרג', ראתה מצרים ב-6 באוקטובר, 1981, בחגיגות יום השנה למלחמת אוקטובר (יום הכיפורים). בעוד הנשיא סאדאת ויתר בכירי משטרו יושבים על בימת הכבוד, התפרצו ממשאית פעילים אסלאמיסטיים תלמידיו של פרג', וריססו אותם בנשק אוטומטי. סאדאת נהרג במקום. הוא שילם בחייו, משום שהמתנקשים שלו היו אופטימיים מספיק, כדי להאמין שבאמצעות רציחתו יצליחו לחולל שינוי של ממש בחברה ובמדינה. המקרה המצרי, לפיכך, מצביע על קשר ישיר בין אופטימיזם לבחירה בהתנקשות פוליטית כטקטיקה מהפכנית. הוא דוגמא פרטית לכלל שאני מכנה חוק הברזל של האופטימיזם:

ככל שמהפכן יותר אופטימי בנוגע לתמיכת הציבור בו, חולשתה של ההנהגה או יכולתו לחולל שינוי באמצעות אלימות, כך גדלים הסיכויים שיבחר בהתנקשות פוליטית. לעומת זאת, אם הוא פסימי, הוא ייטה לבחור בטקטיקות לא אלימות, או, למצער, להכות במטרות סמליות, קרובות וזמינות כדי "להוכיח נקודה" או לערער את עצביו של האויב.

תנועות הג'יהאד במצרים, חשוב להדגיש, הן רק דוגמא אחת מבין רבות לכלל הברזל של האופטימיזם. גם אצלנו בישראל, יגאל עמיר התנקש ברבין משום שהאמין (די בצדק) שרציחתו של האדם הספציפי הזה תבלום את תהליך השלום. בשבוע הבא, נראה כאן בינשוף כיצד, באמצעות כלל הברזל של האופטימיזם, ניתן לפענח מרידות, מזימות ומעשי רצח לא רק של ג'יהאדיסטים מצרים וישראלים, אלא גם של סמוראים ממורמרים בשחר יפן המודרנית.

המשך יבוא.

המתנקש שלא הרג

על סכין שנשלחה באפלה, והוחזרה לנדנה; המתנקש שלא הרג, וחבר לקורבנו, במהלך שתרם למהפך הדרמטי ביותר בהיסטוריה של יפן המודרנית.

סקמוטו ריומה

מאמר זה הוא השלישי בסדרה על פרשות רצח היסטוריות. הוא הופיע גם באתר "במחשבה שנייה". לשני המאמרים הראשונים, על פרשת ההתנקשות במלכת קוריאה מִין, ראה כאן.

 

חזון בשעת דמדומים

בקיץ 1862, היתה קיוטו אחד המקומות המסוכנים במזרח אסיה.

ברחובות העיר העתיקה, הנודעת בגני הזן, המקדשים ובתי האחוזה המעודנים שלה, לא עבר חודש בלי קרב המוני, מתקפה מן הצללים או התנקשות פוליטית. חבורות חבורות של סמוראים חסרי אדון, בוערים באש שנאת זרים ואהבה קנאית לקיסר, התקבצו במרכז המלכותי העתיק. מנותקים מאדוניהם ומבוקשים על עריקה, לא היה להם לאן לחזור. הסמוראים הללו, שהגיעו מכל רחבי יפן, נודעו בשם "אנשי החזון", או ביפנית, שִישִי. בקיץ 1862, המו רחובות קיוטו שישי נודדים, אלימים ומחפשי הרפתקאות. הם היו מקושרים זה לזה ברשתות מחתרתיות, ועבדו בשיתוף פעולה עם אצילי חצר שאפתנים, שרצו להחליש את כוחם של האדונים הפיאודליים השונים ולהגביר את כוחה של החצר הקיסרית. מעבר לכך, נהנו מתמיכה וסיוע של פשוטי עם שנשבו בקסם דמותם הרומנטית. הסוחר העשיר שירָאישי סייאיצ'ירו, שגר בסביבות קיוטו, השאיל את ביתו לשישי כבית מבטחים ומעוז לפגישות חשאיות. נשים, מגבירות חצר ועד לגיישות, משרתות ועקרות בית, נתנו להם יד תומכת כאשר התחבאו מהמשטרה. הבולטת מביניהן, גיישה ו"מדאם" בשם נָקַנִישִי מִיקִיאוֹ, ניהלה פונדק על אם הדרך לקיוטו, ששימש כמקום מפגש קבוע לשישי שנדדו לבירה מהנחלות הפיאודליות השונות. מספרים, כי ראי שנתנה לאחד מראשי השישי למזכרת בלם כדור רובה והציל את חייו.

היה זה סיומה הסוער של תקופת השלום הארוכה, שנודעה בהיסטוריה היפנית כ"תקופת טוקוגאווה" או "תקופת אדו". ב-1600, הכניע המצביא טוקוגאווה איאֵיאסוּ את אילי המלחמה הפיאודליים של יפן תוך שילוב מנצח בין אגרסיביות צבאית לעורמה פוליטית, ואיחד את המדינה תחת שלטונו. המשטר המורכב שיצר, שנודע לימים בכינוי "בָּקוּפוּ" (ממשלת האוהל), היה מבוסס על תמהיל בין שלטון מרכזי צבאי לביזוריות פיאודלית. מרכז המדינה, וחלק הארי משטחיה הטובים ביותר, היו נתונים לשלטון ישיר של השוֹגוּן מבית טוקוגאווה, ששלט ביחד עם "מועצת הזקנים" שלו. יתר שטחה של יפן היה מחולק בין נחלות פיאודליות (האנים), שכל אחת מהן היתה נתונה לשלטונו של אדון (דָאִימְיוֹ, מילולית: שם גדול). הדאימיו השונים קיבלו שטחים בהתאם לנוסחה מורכבת, שהביאה בחשבון את רקורד הנאמנות שלהם לבית טוקוגאווה.

לאדונים השונים היו סמכויות רבות. השוגון כמעט ולא התערב בדרך שבה ניהלו את נחלותיהם. הוא לא גבה מהם מיסים, לא הכתיב להם מהלכים פוליטיים פנימיים, ונתן להם חופש ניכר לחוקק חוקים בהאנים שלהם. כמו כן, לכל דאימיו היה צבא פרטי משלו. עם זאת, הבקופו שלט על ההאנים השונים באמצעות מערכת מתוחכמת של עונשים ותגמולים. לשוגון היתה זכות להדיח אדון מנחלתו בשל "התנהגות לא ראויה", לצמצם את שטחיו או לקנוס אותו. כל ברית נישואין, ירושה או בניית ביצורים לא היו יכולים להתבצע ללא אישורו. חשוב מכל- לפי חוקי הבקופו, כל דאימיו היה צריך לשלוח את בני משפחתו לאדו, כבני ערובה, ולבלות בבירה כל שנה שנייה, לסירוגין. המסעות התכופים רוששו את הדאימיו ומנעו מהם לצבור כוח שיוכל לסכן את שלטונו של השוגון.

הספינות השחורות, 1853

עם זאת, לקראת אמצע המאה התשע עשרה הלך כוחו של הבקופו ונחלש. שוגונים קטינים, חצר ביזנטינית ותככנית, מאבקים סיעתיים ועייפות פגעו בכוחו של המרכז. סדרה של אסונות טבע ומשברים כלכליים הכניסו את הבקופו לחובות עתק, בעוד יריביו הותיקים, הדאימיו של דרום-מערב יפן, צוברים כוח בשל ניהול כלכלי יעיל וחדשני.  עם זאת, רוב הדאימיו היו אף הם אנשים חלשים, שגדלו בכלוב של זהב והותירו את ניהול נחלותיהם בידי שרים ויועצים למיניהם. התפקידים הבכירים היו שמורים לבני המשפחות המיוחסות, בעוד הסמוראים הצעירים והמוכשרים, שהחזיקו את ניהול הנחלה על כתפיהם, חיו חיי עוני והשפלה. המצב הגיע לסף רתיחה עקב כניסתן האלימה של המעצמות המערביות לפוליטיקה היפנית הסבוכה. יפן היתה סגורה באופן ניכר לרוב הזרים מאמצע המאה השבע עשרה, אולם ב-1853 נכנעה ממשלת השוגון בהדרגה לכוחן העדיף של מדינות המערב. עקב דרישתו התקיפה של קומודור מתיו פרי האמריקאי, שהגיע למפרץ אדו עם ספינות תותחים שחורות, הסכימה ממשלת השוגון לכונן יחסים דיפלומטיים עם ארצות הברית. הקונסול האמריקאי הראשון, טאונסנד האריס, לחץ ביעילות על הממשלה, והצליח להשיג "חוזה מסחר וידידות" שפתח כמה מנמלי יפן לזרים. בנמלים, נהנו הזרים מחסינות משפטית מוחלטת, ואם ביצעו פשע- נשפטו בידי הקונסול שלהם. התנהגותם נתפסה כחוצפה שאין כמוה בעיני הסמוראים הגאים. נוכחות הזרים יצרה ביקושים למוצרים רבים וגרמו לעלייה חדה במחירים. הסמוראים, שנחשבו למעמד העליון ביפן, נפגעו במיוחד מבחינה כלכלית, משום שהקצבות שלהם היו קבועות ולא הוצמדו לעליית המחירים. במיוחד נפגעו הסמוראים הצעירים וחסרי הייחוס, בעלי הדרגה הנמוכה שחיו על משכורות רעב. כמה האנשים הללו החלו, בהדרגה, לברוח מהנחלות הפיאודליות שלהם ולהצטרף לחבורות השישי ההולכות וגדלות באדו, בקיוטו ובהאן של צ'וֹשוּ, ששליטיו רחשו עוינות מסורתית לבית טוקוגאווה.

מנהיגי השישי מההאנים צ'ושו וסאצומה כורתים ברית כנגד ממשלת השוגון, 1866

סכינים באפלה

השישי, שהעלו על ראש שמחתם את שנאת הזרים, אכן ניסו להתנקש בסוחרים ודיפלומטים בריטים, צרפתים ואחרים. באדו, ניסתה חבורה גדולה של שישי להצית את הקונסוליה הבריטית ולהרוג את כל יושביה. זרים אחרים מצאו את מותם בנמלים, ברחובות ובסמטאות של יוקוהאמה, עיר הנמל הסמוכה לאֶדוֹ (טוקיו של ימינו). עם זאת, השישי תקפו בחמת זעם לא פחותה את נציגי השוגון והבקופו. ומהי בכלל, הם שאלו, הלגיטימציה של בית טוקוגאווה לשלוט ביפן? מדוע הפקיע את סמכויות השלטון מהקיסר שבקיוטו? האם לא כדי להגן על יפן מפני ה"ברברים המכוערים"? ב-1858, ניצלה החצר הקיסרית, שאף אחד לא טרח להתחשב בדעתה עד אז, את המצב הנפיץ, ו"ציוותה" על הבקופו לגרש את כל הזרים מיפן. ממשלת השוגון, שידעה שאין ביכולתה להתמודד מול מדינות המערב, התעלמה מן ההוראה. בעיני השישי, ששורותיהם התמלאו בסמוראים צעירים, עניים ומתוסכלים, נתפס בית טוקוגאווה, יותר ויותר, כחבורה בזויה של חומסי שלטון שנכשלה בתפקידה להגן על המדינה. בהשפעת מלומדי שינטו רדיקליים, אומני לחימה ומפקדים כריזמטיים, התחילו השישי לנופף יותר ויותר בסיסמה "סוֹנוֹ ג'וֹי": כבדו את הקיסר, גרשו את הברברים.

בפונדקים חשוכים ומוצללים, בין כוסות סאקה חמות וגיישות מפנקות ואוהדות, בבתי זונות דלוחים ומאורות שתייה והימורים, נפגשו השישי ותכננו את המכה הבאה כנגד אויביהם, נציגיה השנואים של הממשלה. בקיוטו לא היו זרים, ולפיכך כוונו כל הפעולות כנגד תומכיו המקומיים של השוגון, אצילים שמרנים שאהדו אותו ומפקדי המשטרה שלו. בצהרי היום או באישון לילה, בבוקר או בשעות הדמדומים, איגפה חבורת שישי את אחד מהשרים, המפקדים או התומכים של הממשלה, שיספה אותו בחרבות וערפה את ראשו. למחרת, נתלה הראש על אחד מהגשרים המרכזיים, בליווי שלט שפירט את "פשעיו". הראשים הערופים, פעורי העיניים, נועדו לשגר מסר שאין שני לו לתושבי הבירה ושליטיה: מי שיתמוך בשוגון, בזרים או בפתיחתה של יפן למערב, ישלם על כך בחייו. חרבות השישי הכו ושיספו לא רק בקיוטו, אלא ביפן כולה, באדו ובנחלות הפיאודליות השונות. ב-1860, תקפה חבורה גדולה של שישי את ראש הממשלה של השוגון, שניהל טיהור דמים מקיף כנגדם, התגברה על שומריו ושיספה אותו בחרבות. ההתנקשות התבצעה באדו, ממש בפתח טירתו של השוגון. פסליהם של שוגונים עתיקים בקיוטו נותצו וראשיהם נתלו בראש חוצות, כדי לסמל מה יהיה בגורלם של יורשיהם. רשתות מידע בחצר הקיסרית, בנחלות הפיאודליות, בקיוטו ובאדו, העבירו מידע בין כנופיות השישי השונות באמצעות שליחים. האקדמיות לסיוף ואומנויות לחימה, שריכזו בתוכן סמוראים אלימים ומיומנים בחרב, היו מרכזים לתסיסה ולפעילות שישי חתרנית. לשישי היו מורים ומפקדים נערצים, רובם מההאן של צ'ושו שבמערב יפן, אולם איש מהם לא שלט בתנועה כולה. תנועת השישי היתה פרועה, ועיצבה את עצמה מחדש באופן תמידי. מעל הכל, חיפשו הסמוראים הצעירים הללו מנהיג.

המתנקש שלא הרג

אחד מהשישי הצעירים הללו, שהגיע מההאן הדרום מערבי טוֹסָה, נקרא סָקמוֹטוֹ רְיוֹמָה. סקמוטו היה נער מהיר מחשבה, זריז וגמיש, שהפליא להילחם בחרב. אומנויות הלחימה הרומנטיות תמיד עניינו אותו יותר מספסל הלימודים ושינונם המשמים של ספרי מוסר בסינית קלאסית. כאחד מאומני החרב הצעירים והמרשימים ביותר בטוֹסָה, נשלח על ידי משפחתו לבירת הבקופו, אדו, כדי ללמוד באחת מהאקדמיות הנודעות לחרב. עוד בהאן שלו חסה בצלו של אחד ממנהיגי השישי המקומיים, ובאדו פגש חברים מהאנים אחרים ונכנס, בהדרגה, לעולם הצללים של פעילות טרור חתרנית. כמו אחרים, נדהם מכניסתם החלקה של הזרים השנואים ליפן, ונשבה בקסמה של המטרה הקדושה, שהיתה משותפת לו ולחבריו: כבד את הקיסר, גרש את הברברים.

סקמוטו ריומה

לאחר שסיים את לימודיו, חזר סקמוטו להאן שלו, אולם באפריל 1862 נמלט משם, ללא אישור, ונטש את תפקידו. הוא הפך לפורע חוק מקצועי, שישי שנדד ברחבי יפן וחיפש מלחמות והרפתקאות. כאשר הגיע לאדו, החליטו הוא וחבריו להכות בליבה של הממשלה, ולהתנקש באחד השרים הבכירים. השישי, וסקמוטו בתוכם, שמו את עיניהם על אדם מסויים, שנחשב בעיניהם למקור הרוע ואחד מראשי הבוגדים. האיש הזה, פוליטיקאי, מלומד ואדמירל בשם קָאצוּ קָאְישוּ, השתתף במשלחת הראשונה של הבקופו למדינות המערב. הוא טייל ברחבי ארצות הברית ואירופה, והתלהב מהיעילות הצבאית, הלכידות החברתית, הקדמה והתעשייה המודרנית שראה שם. יפן, כך סבר, חייבת לפתוח את עצמה לסחר ולחקות את דרכיו של המערב. רק כך תוכל לבנות לעצמה צי מודרני, להפוך לאימפריה ולהשיב לעצמה את הכבוד הלאומי. כאדם שנודע כתומך נלהב של "פתיחת יפן", היווה קאצו מטרה טבעית לכנופיות השישי. סקמוטו וחבריו החליטו שאת הבוגד הזה הם פשוט חייבים לחסל.

התוכנית היתה פשוטה למדי. סקומוטו וחברו הלכו לבקר דאימיו שהכירו, פוליטיקאי חשוב בדימוס שנודע בקשריו הטובים לשישי ולגורמים מסויימים בממשלה. הם ביקשו ממנו שיתווך, וימליץ לשר קאצוּ לקבל אותם לראיון. הדאימיו, שלא היה טיפש, הבין שלא כדאי לומר "לא" לשני שישי חמושים שעומדים מולו, ונתן להם את כתובתו של קאצו. במקביל, דאג להזהיר אותו שחייו בסכנה.

השר קאצו קאישו

קאצו, באומץ לב לא אופייני לשרי הבקופו, החליט שלא לברוח או לדווח למשטרה. רחובות אדו וקיוטו המו בכנופיות שישי. אם יתחמק מהשניים האלה, או ידאג למאסרם, מה יהיה בפעם הבאה? ובפעם שלאחריה? ניסיון העבר הוכיח שגם השרים הקשוחים והמוגנים ביותר, כאלו שהקיפו את עצמם בעשרות לוחמים מיומנים, לא הצליחו להתחמק לאורך זמן מחרבות הנקם של השישי. לקאצו, בניגוד אליהם, היתה תוכנית אחרת להציל את עצמו ואת חזונו ליפן פתוחה, עוצמתית ומתקדמת.

לימים, סיפר אחד מהמעורבים בפרשה על השתלשלות העניינים המפתיעה:

"השניים [סקמוטו וחברו] הלכו ישירות לביתו של קאצו, שהוזהר מבעוד מועד. מיד כשנכנסו לבית, הוא קרא: 'האם הגעתם כדי להרוג אותי? אם כן, אנא המתינו עד שנוכל לדבר על זה. השניים נדהמו ולא ידעו מה לעשות."

ברגע שהמתנקשים הניחו את חרבותיהם, קאצו לא איבד אף רגע. הוא סיפר להם על שראה במערב, על העוצמה, היעילות, המדע והקדמה. האם הם רוצים לעזור למולדת באמת ובתמים? להפוך את יפן למדינה חזקה, גאה ובטוחה בעצמה? הוא שותף, כך הסביר, למטרת העל של השישי: לכבד את הקיסר ולגרש את הברברים. אולם כבוד לקיסר אין פירושו השתוללות חסרת מעצורים ומטרה, אלא פעולה נחושה וחכמה לחזק את כוחה של המדינה. ובאשר לגירוש הברברים, השתמש קאצו בשיטת ה"דְרָש". גם הוא בעד גירוש הברברים, אמר, אולם לא באמצעות מלחמת התאבדות. יפן צריכה לפתוח את שעריה, ללמוד את סוד כוחו של המערב, להקים צי ואימפריה, ואז תוכל "לגרש את הברברים". לא בהכרח במובן של סגירת גבולותיה, אלא במובן של "גירוש" וביטול התוכניות להפוך אותה לקולוניה, שפחה חרופה של ארצות הברית ואירופה. "גירוש הברברים", כך הסביר, יכול להיות משולב עם פתיחות. משמעותו האמיתית של המושג אינה הסתגרות או גירוש בפועל של הזרים, אלא עוצמה צבאית, עצמאות וגאווה לאומית. ובאשר לשוגון, הוא לא חשוב באמת. הגיע הזמן שימסור את כל סמכויותיו לקיסר ויסלול את הדרך לרפורמה אמיתית ועמוקה ביפן. לימים, תיאר קאצו עצמו את תגובתו של סקמוטו:

"הוא אמר לי, 'הכוונה הנסתרת שלי הלילה היתה להרוג אותך, בלי קשר לדברים שתאמר. אבל עכשיו, לאחר ששמעתי אותך, אני מתבייש בקנאות צרת האופקים שלי ומתחנן אליך: הרשה לי להפוך לתלמידך."

סקמוטו ריומה- בסדרת דרמה פופולרית על חייו

כך, פתר קאצו את בעית השישי שביקשו את נפשו. כעת, נשמר לא על ידי שוטרים בלתי יעילים של הבקופו, אלא על ידי כנופיית השישי של סקומוטו וחבריו, שגילתה כלפיו נאמנות עזה כמוות. הם פטרלו מסביב לביתו, הרחיקו ממנו שישי אחרים וסייעו לו, לאחר מספר חודשים, להקים בית ספר לספנות שהיווה בסיס ראשוני לצי יפני מודרני.

סקמוטו לא היה היחיד שהשתכנע מדבריו של קאצו. בשנים הבאות, גם לאחר שסר חינו בעיני השוגון ופוטר מכל תפקידיו, הצליח לדבר ולשכנע אחדים ממנהיגיהם החשובים ביותר של השישי, כולל אלו שחלשו על רשת הטרור הארצית. סקמוטו, תלמידו הנלהב, הפך לאיש מפתח בתנועת השישי הארצית, וביחד עם אחרים הצליח להטות את התנועה משנאת הזרים העיוורת שלה, ולהפוך אותה לתנועה רפורמיסטית באמת ובתמים. התנועה הצליחה, ב-1868, להפיל את ממשלת השוגון ולהפוך, במהירות שהדהימה את העולם, את יפן למדינה עוצמתית ומודרנית. סקמוטו עצמו, שתרומתו לתהליך הזה היתה עצומה, לא הגיע בעצמו לארץ המובטחת. הוא איבד את חייו במהלך המהפכה מחרבו של אחד מנאמני המשטר הישן.

סָקַמוֹטוֹ רְיוֹמָה, המתנקש שלא הרג, שעצר לרגע להקשיב ולשמוע לאדם שאותו ראה כבוגד בן מוות, ובהשפעתו הפך מסמוראי אלים לאיש חזון ולמדינאי,נחשב כיום לאחד מגיבוריה הגדולים ביותר של יפן המודרנית.

ולאחר שישים שנה

ראש ממשלת יפן אינוקאי צויושי

אביב 1932, ויפן שוב סוערת וגועשת. קושרי קשר, קציני צבא וצי קנאים ולאומנים, שוב חורשים מזימות ומטילים את אימתם על האליטה הפוליטית בסכינים שנשלחות באפלה. במאי 1932, פרצה חבורת של קצינים כאלה למעונו של ראש הממשלה הישיש, השועל הפוליטי הותיק אינוקאי צוּיוֹשִי. הרוצחים העריצו את השישי וחיקו את דרכיהם. אינוקאי הכיר היטב את סיפור סקמוטו וקאצו. הוא הישיר מבט לעיניהם של המתנקשים שפרצו את דלת חדרו. "בואו נשב ונדבר על זה," אמר להם. הקצין שמולו היסס, אקדחו שלוף וטעון. אבל אז, נכנסה חבורה נוספת של קצינים מהדלת האחורית. "מספיק עם דיבורים!" צעקו וירו בו למוות.

כנראה ששום תרגיל לא עובד פעמיים.

להבים באפלה, חלק ראשון: פרשת המלכה מִין

רשומה זו היא חלק ראשון בסדרה מתוכננת על פרשות רצח היסטוריות. היא פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

האור עוד לא עלה על סיאול בבוקר ה-8 באוקטובר, 1895.

אציל קוריאני, בבגדי החצר שלו, רכב עם חבורה של חמושים יפנים וקוריאנים לעבר ארמון גיוֹנְג-בּוֹק-גוּנְג – משכנה של המלכה מין- אשתו האהובה של מלך קוריאה. האציל, זקן ועייף למראה, העיד מאוחר יותר שחזר וביקש מהיפנים "לחוס לפחות על חייו של המלך". הלוחמים שרכבו איתו היו חבורה מגוונת: אנשי "חיל ההכשרה", מיליציה קוריאנית שאומנה בידי היפנים, שוטרים חמושים, רובם ככולם משומרי הקונסוליה, עורך עיתון, מוכר תרופות וכנופייה של מובטלים יפנים אלימים ופרועים, בריונים פוליטיים שנודעו בשם סוֹשִי. ביפן גופא הטילו בריונים כאלו אימה על פוליטיקאים. אחרים הסתובבו ברחבי מזרח אסיה, נושאים באמתחתם תמהיל מוזר של אידיאליזם, לאומנות, אמונה בשליחות היפנית לגאול את אסיה, תאוות הרפתקאות וסתם רצון להרוויח. סושי אחרים (או בשמם השני- שכירי החרב של היבשת, טַאירִיקוּ רוֹנִין) ריגלו למען השירות החשאי היפני, הבריחו אופיום או סייעו למהפכנים בסין, בקוריאה ואפילו בפיליפינים.

אבל בממסד היפני היו גם כאלו שעשו בסושי שימוש אחר, אפל יותר. אחד מהם היה הציר היפני בקוריאה, גנרל (בדימוס) מִיאוּרָה גוֹרוֹ.

גנרל מיאורה גורו

הדבר המוזר הוא, שבחצר הקוריאנית לא חשדו בו יותר מדי. בגיל 48, מיאורה נודע כגנרל שמרן אך זהיר, שרוב הקריירה הצבאית שלו עברה בניסיונות (כושלים) לשמר את ההשפעה הצרפתית בצבא היפני ולמנוע ממנו להפוך לדגם מזרח-אסייאתי של הצבא הפרוסי. לא יהיה מופרך להניח שהחלטתה של ממשלת יפן לשלוח אותו לקוריאה, היתה למעשה ניסיון להרחיק אותו מהמרכז בטוקיו. כאשר הגיע לסיאול, אמר למלך ולמלכה שיגיע לחצר רק אם יקראו לו, ובינתיים יעביר את זמנו בקונסוליה בהעתקת סוטרות בודהיסטיות ובהתפעלות מיפי הנוף של קוריאה. בכך, רמז למלכה, האישה החזקה בחצר ובממשלה, שלא ימשיך בדרכו של קודמו הפעלתן, הציר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ. אינאואה היה בחשן – פוליטיקאי ממולח שהתערב באופן אינסופי בפוליטיקה הקוריאנית, תומך פעם בסיעה כזו ופעם בסיעה אחרת, שוחה ככריש בים העכור של התככים בחצר הקוריאנית. קוריאה- שנודעה גם כממלכת הנזירים המתבודדים- התחילה להיפתח לעולם. כלכלתה הנחשלת והחקלאית, צבאה המפורר ומיקומה האסטרטגי הפכו אותה לטרף קל למדינות השכנות, סין הקיסרית, רוסיה הצארית ויפן- שעברה תהליך מהיר של מודרניזציה מאז 1868. סין, שקוריאה היתה וסאלית שלה מזה מאות בשנים, ניסתה להדק את השליטה עליה. רוסיה הציעה לה יועצים צבאיים וסיוע, בעודה חומדת את קו החוף הקוריאני ואת נמלי הממלכה, שמימיהם לא קופאים בחורף. ויפן? היא האמינה שכמדינה אסייאתית- חובה עליה "לסייע" לקוריאה להיכנס לעולם המודרני ו"להציל" אותה מרוסיה וסין, ברצון או מכפייה. באותם הימים לא היו ליפנים תוכניות רציניות להשתלט על קוריאה. מנהיגי הקיסרות ראו בה בעיקר סיכון בטחוני, במקרה שמעצמות אימפריאליסטיות זרות ואלימות ישתלטו על קו החוף שלה. קוריאה, אמר רב סרן יאקוב מֶקֶל, היועץ הגרמני הבכיר של הצבא היפני,  היא סכין המכוונת לליבה של יפן.

קריקטורה על האימפריאליזם היפני בקוריאה

קריקטורה על האימפריאליזם היפני בקוריאה

בין 1894 ל-1895, נלחמו יפן וסין על השליטה בקוריאה. הסינים ינסו לשכוח מאוחר יותר, שבראשית שנות התשעים של המאה התשע עשרה, היו אלו דווקא הם שניסו לשחק את תפקיד המעצמה האימפריאליסטית ב"ממלכת הנזירים המתבודדים".  אולם בסדרת נצחונות מזהירים ועקובים מדם, הדף הצבא היפני את הסינים בחזרה ליבשת, ואילץ אותם לחתום על הסכם שלום משפיל (הסכם שימונוסקי) שהרחיק אותם מכל מעורבות בענייני קוריאה. אולם סילוקו של הדרקון הסיני הותיר בזירה את שתי המעצמות האימפריאליסטית החזקות והמאיימות יותר- יפן הקיסרית ורוסיה הצארית. השאיפה של מנהיגי יפן, באותה התקופה, היתה לשמור על קוריאה נקייה מהשפעת מעצמות זרות (מלבדם כמובן). אולם הדוב הרוסי נותר אלים ורעב מתמיד.

מצב זה שיחק לידיה של המלכה מִין.

להמשך, לחצו כאן.

)המלכה מין, או סתם אצילת חצר?

המלכה מין, או סתם אצילת חצר?

%d בלוגרים אהבו את זה: