ארכיון הבלוג

רצחניים אבל אופטימיים: כולכם מוזמנים לשמוע אותי במאש אלנבי בתל-אביב

ביום שבת ה-11.1.2014 אני אדבר במאש אלנבי, במסגרת מפגשי פוליטיקה על הבר, על התנגשויות פוליטיות והפילוסופיה שמאחוריהן.

מה הקשר בין אופטימיזם להתנקשויות פוליטיות, והאם ניסה סייד קוטב, הרועה הרוחני של האחים המוסלמים, להתנקש בנשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר? מי זו "אגודת הרוח הקדושה" ומה עושים סמוראים כשהם פסימיים? על כל זאת ועוד ידובר בהרצאה.

ההרצאה תתחיל בשעה 20:00, פתיחת שערים ב19:30
להזמנת מקומות- אמיר- 054-4544999
מחיר כניסה- 30 שקלים

farag

הקצין שסירב להתקלח: קומוטו דאייסקו וההתנקשות בג'אנג זואו-לין

מי היה הקצין היפני שתכנן לשנות את ההיסטוריה של מזרח אסיה במכה אחת של חומר נפץ? הכירו את קומוטו דאיסקו – סוכן חשאי, קושר מקצועי וסרבן פקודות סדרתי, שהתגאה במשך שנים בסירובו העקרוני להתקלח בזמן מלחמה. פרשת ההתנקשות בג'אנג זואו-לין, הרצח ששינה לנצח את פניה של מזרח אסיה. מאמר שני בסדרה.

images

למאמר הראשון  בסדרה, מלך מנצ'וריה: מי רצח את המרשל הזקן, הקליקו כאן.

ב-1904, אי אז במהלך מלחמת רוסיה יפן, סיימה יחידת יפנית קטנה יום של תמרונים, ואולי אף לחימה, במישורים של מנצ'וריה. כאשר היום עמד להסתיים והחיילים חשבו שהם עומדים לתפוס תנומה קלה, החליט מפקד הפלוגה – דווקא אז – שהם חייבים להתקלח. דא עקא, שמקלחות שדה לא היו אז, ובין הנחל הקרוב למקום הלינה הפרידו קילומטרים רבים של שטח קשה ומיוער. ביער, כך ידעו כולם, ארבו צלפים ופרטיזנים רוסים, והחיילים כולם התמרמרו על הסכנה המיותרת, מה גם שלאיש לא היה כוח לבצע את הטרק המפרך לנחל. אבל בכל זאת, המפקד אמר, והמשמעת בצבא היפני היתה נוקשה ביותר. מפקדים היו רשאים, על כל זוטא שהיא, להרביץ מכות רצח לכפופים להם בדרגה, ועל סירוב פקודה העונש היה מוות. ובכל זאת קם אחד ממפקדי המחלקות, קצין צעיר בשם קומוטו דאיסקוּ, ומחה כנגד הפקודה. החיילים, אמר, לא צריכים לקרוע את עצמם ולהסתכן בשביל מקלחת, ובכלל – מי צריך מקלחות בזמן מלחמה כשאפשר למות בכל רגע. "תגיד לי," שאל המפקד בזעם, "אתה מתכוון לא להתקלח עד סוף המלחמה?" "כן, בדיוק," ענה קומוטו, "לא אתקלח עד סוף המלחמה." המפקד, שנדהם מהתעוזה, ויתר, וקומוטו אכן קיים את שבועתו, לפחות בחלקה. רק כאשר נפצע ופונה לבית חולים צבאי בעורף הסכים סוף סוף להתקלח. בשנים הבאות, סיפר את הסיפור הזה בגאווה לכל מי שרצה לשמוע.

להתקלח? מה פתאום. חיילים במלחמת רוסיה-יפן

להתקלח? מה פתאום. חיילים במלחמת רוסיה-יפן

כצפוי, החוצפה של קומוטו רק התגברה עם השנים. ב-1916, כאשר הועסק כסוכן חשאי ויועץ צבאי בסין מטעם מחלקת המודיעין של המטכ"ל, העז להתווכח עם פקודה של הרמטכ"ל לנטוש איל מלחמה אחד ולעבור לאחר. "בגידה כזאת," התעקש קומוטו, "נוגדת את עקרונות הבושידו – דרך הלוחם היפנית." הרמטכ"ל, גנרל אואהארה (שנודע כ"סבא רעם" בשל מזגו הזועם) שלח לאואהארה מכתב חריף: "המוסר האישי שלך אינו זהה לאינטרסים של המדינה. אל תשכח זאת לעולם." קומוטו ציית – אולם בחירוק שיניים. כקצין ממשפחה אמידה עם שורשים סמוראיים מפוקפקים קמעא, שמעמדה החברתי רעוע, הוא תיעב את האליטה השחצנית, המעמדית, ששלטה בצבא היפני באותה תקופה. ובמיוחד שנא את ה"קליקות", אותן רשתות של יוצאי נחלות פיאודליות ששלטו במשרות הצבאיות הנחשבות. במיוחד אמורים הדברים ב"קליקה של צ'ושו", ארגון חברתי רב עוצמה שהמזוהים איתו החזיקו ברוב ברזי הכוח בצבא היפני באותה התקופה. בסוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר שירת קומוטו תחת אוהארה עצמו כראש הדסק הרוסי במחלקת ההיסטוריה הצבאית של המטכ"ל, קרא בהתלהבות על הרפורמות של פטר הגדול ברוסיה, כיצד ריסק את האצולה, מחץ את האליטות והרגיל את העם הרוסי למלחמה מתמדת. כך, נתפס קומוטו להלך רוח של שנאה כפולה – הן לאויביה של יפן מבחוץ והן ל"מנהיגיה העריצים" – הלך רוח שאפיין מורדים לאומנים רבים בקיסרות לאורך הדורות.

"סבא רעם" - גנרל, לימים פילדמרשל, אואהארה יוסאקו

"סבא רעם" – גנרל, לימים פילדמרשל, אואהארה יוסאקו

ב-1926 התחיל קומוטו להימאס על בכירי המטה הכללי. "הבחור הזה מפריע לנו," אמר אחד מהם, ודאג להעביר אותו למקום הרחוק ביותר שאפשר – למנצ'וריה – שם שימש כ"קצין מטה בכיר" בצבא גוואנדונג, הכוח היפני שהוצב בחבל הארץ הזה. כפי שתיארנו בפוסט הקודם, יפן "חכרה" את החבל מסין לאחר מלחמת רוסיה-יפן וניהלה בו משטר עצמאי משלה, כולל כוחות שיטור וצבא. שליטתה על מסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית נתנה לה, או ליתר דיוק לצבא גוואנדונג, אחיזה גם בפנים הארץ. צבא גוואנדונג היה באופיו כוח כאוטי וקונספירטיבי. קציניו היו בקשר עם מיני טיפוסים מפוקפקים ומוצללים, סוכני שירות חשאי, שודדים וסוחרי סמים (ההבדל בין שלוש הקטגוריות הללו לא היה ברור במיוחד). כל אלה נהגו, כדרך שגרה, לבחוש בפוליטיקה הסבוכה של צפון מזרח-סין. הצבא היפני בכלל נהג לחשוב כי הוא כפוף ישירות לקיסר ולא לממשלה, והמבנה המיוחד של צבא גוואנדונג עודד את קציניו שלא לציית אף למפקדיהם. הכלב, למעשה, היה קבור בבעיה ארגונית קשה. רוב היחידות הצבאיות היפניות הונהגו, בדומה ליחידות צבא במקומות אחרים בעולם, על ידי מפקד ורמ"ט (ראש מטה). הרמ"ט היה אחראי לניהול השוטף, ומתחתיו עבדו קציני מטה שכל אחד מהם הופקד על תחום מוגבל (מודיעין, מבצעים, מוביליזציה, שלישות וכו'). למפקד ולרמ"ט היתה תמונה מלאה על עבודת היחידה, אבל הם היו נתונים לפיקוח הדוק מצד הרמה הממונה, במקרה זה המטה הכללי בטוקיו. הבעיה היא שבצבא גוואנדונג היתה גם פונקציה שלישית, בנוסף למפקד ולרמ"ט – קצין מטה בכיר. כפי שכתב התיאורטיקן ההיתולי הבריטי, נורת'קוט פרקינסון (שברעיונותיו עסקנו בפוסט קודם), כאשר יש לבוס כפוף אחד בלבד – מדובר למעשה בשותף ובמתחרה. מכיוון שקצין המטה הבכיר בצבא גוואנדונג חלש על כל קציני המטה הזוטרים, היתה לו למעשה תמונה מלאה של כל הפעילות הצבאית בכוח. למעשה, הוא היה מחובר לפעילות השוטפת, כולל קשר עם סוכנים חשאיים וארגוני פשע, הרבה יותר משני מפקדיו. אולם מכיוון שרשמית הוא לא נחשב אחד ממפקדי היחידה, הפיקוח עליו מצד הרמות הממונות היה קלוש. כך, קצין המטה הבכיר היה חופשי למעשה לרקום מזימות מתחת לרדאר של מפקדיו וגם של המטכ"ל. לרוע המזל, ב-1926, זה היה בדיוק התפקיד שקומוטו דאיסקו קיבל. האדם ההרסני ביותר נכנס לתפקיד הבעייתי ביותר, והתוצאה לא איחרה לבוא.

האדם הלא נכון, במקום הלא נכון - קולונל קומוטו דאיסקו

האדם הלא נכון, במקום הלא נכון – קולונל קומוטו דאיסקו

באופיו ובהשקפותיו, היה קומוטו דאייסקו אדם אופטימי. במידה רבה, הוא חלק את אותה "אופטימיות" אלימה ורצחנית שאפיינה מורדים יפניים מימים ימימה. הפיתרון למצב הסבוך במנצ'וריה היה לדעתו פשוט מאד: יש לחסל את האנשים המרושעים שנמצאים בצמרת, ובפרט את העריץ הסיני ששלט באזור – ג'אנג זואו לין. ב-1928, חשו קומוטו וחבריו כי הם נמצאים במצור: התנועה האנטי-יפנית במנצ'וריה גברה, האזור התמלא בגל של שביתות, הפגנות אלימות ואף התקפות פיזיות כנגד אזרחים יפנים וקוריאנים, ובכירים יפנים רבים חשדו כי ג'אנג משחק עמם משחק כפול ומעודד את הקמפיין האנטי-יפני מאחורי הקלעים. בסביבות ראש השנה של 1928, נסע קומוטו לשתי נסיעות חשאיות במנצ'וריה, התנייד ברכבות, לבש בגדים מקומיים ותקשר עם אזרחים פשוטים בשפה הסינית שהיתה שגורה בפיו. הוא נדהם לגלות כי התושבים המקומיים שנאו את ג'אנג זואו-לין, איל המלחמה ששלט בהם, בדיוק כפי ששנאו את האימפריה היפנית. מבחינתם, זה היה נבלה וזו היתה טריפה: מנצלים ועריצים העושקים את העם הסיני ורומסים אותו תחת מגפיהם. קומוטו, ששירת במנצ'וריה במהלך מלחמת רוסיה יפן, זכר גם מציאות אחרת. ב-1904, נזכר לימים, האזרחים הסינים דווקא העריצו את היפנים וראו בהם משחררים מהעול הרוסי. הוא, כמובן, לא הביא בחשבון את האפשרות שמעשיה של יפן המיטו עליה את השנאה הזאת. מבחינתו, האימפריה היפנית היתה הרי התגלמות המוסר והצדק. אם האזרחים המנצ'ורים שונאים את יפן, הרי שמישהו הסית אותם. והאדם הזה היה לדעתו ג'אנג זואו-לין. המרשל הזקן, הוא ורק הוא, היה מקור הרשע במנצ'וריה. אם רק יסולק, התושבים ישובו לאהוב את יפן, שתוכל למנות שליט סיני טוב ונאמן יותר, אולי בשיתוף פעולה עם מפלגת האומה (גואומינדאנג) שממילא הלכה וכבשה את רוב שטחה של סין. ג'אנג, כתב קומוטו, הוא כמו אויבאון (בוס במאפייה היפנית). ברגע שימות, תומכיו החנפים יתפזרו לכל עבר ויפסיקו לאיים על יפן.

המרשל הזקן, ג'אנג זואו-לין

המרשל הזקן, ג'אנג זואו-לין

לאחר ששב לדליאן, בירת חבל קוואנטונג היפני, נענה קומוטו סוף סוף להפצרת שתי בנותיו והסכים לקחת אותן לטיול בהר ניריי – בית קברות צבאי מפורסם שהתנשא מעל העיר. קומוטו לא אהב באמת את בנותיו – הוא נהג לנזוף באשתו תדירות על כך שלא ילדה בנים, ובכלל ראה במשפחתו מטרד ותו לא. גיסו, הכתב הצבאי היראנו רייג'י, סיפר לאחר המלחמה שנהג לסחוט כספים מאחיו כדי לממן חיי תענוגות והוללות. הוא החזיק גיישות, זונות ופילגשים יפניות וסיניות בערים שונות במנצ'וריה וצפון סין, ופיזר עליהן את משכורתו הזעומה. בנותיו, מיותר לומר, נחשבו בעיניו כקליפת השום. ובכל זאת, בראשית 1928, נכנע לנדנודיהן והסכים לקחת אותן להר. אבל אז, דווקא אז, הכתה בו מעין חוויה מיסטית. לימים סיפר כי נשמות הגיבורים שנהרגו במלחמת רוסיה-יפן נגלו לפניו, כך לפתע פתאום, והפצירו בו להציל את מנצ'וריה שנקנתה בדם חייהם. קומוטו החליט שמשימת חייו היא להרוג את ג'אנג זואו-לין. את מניעיו הסביר במכתב ארוך ומרתק ששלח לאחד ממקורביו, קצין מודיעין ומומחה לסין מהמטכ"ל:

באשר לי, לא מעריכים אותי במיוחד בחלונות הגבוהים. […] אולם כמי שיש לו ניסיון רב עם טרוניותיהם של אנשים קטנים ומפקדים אנוכיים, אני לא מוטרד מזה יותר מדי. […] איננו צריכים לדבוק בעבודתנו בצבא, עד כמה שאנחנו אוהבים אותה. אולי הגיע הזמן לבחור מקצוע אחר, רחוק מהחיים הצבאיים, כדי לתת לממונים עלינו (האנשים המשעממים האלה!) סיבה לחשבון נפש. […] בכל הנוגע למצב במנצ'וריה, רבים הגיעו למסקנה שאי אפשר להתעלם מההתנהגות העריצה של הצד הסיני. אולם הממשלה [של ג'אנג זואו-לין] נתמכת בידי הקליקות הצבאיות היפניות – וזה ממש מגעיל. איש אינו יכול לפתור את הבעיה של מנצ'וריה באמצעות משא ומתן. אין דרך מלבד כוח, וחובה לבחור את התירוץ והעילה הנכונה כאשר יוצאים לפעולה. בנקודה זו, מול הפרובוקציה הקלה ביותר, עלינו להנחית עליהם מכה ניצחת כדי להכריח אותם לשנות את הגישה שלהם כלפי יפן.

כאן, המשיך קומוטו לדון באריכות בחטאיו של ג'אנג זואו-לין, העריץ שנתמך על ידי יפן ואף חב לה את שלטונו, אולם בכל זאת בגד בה בכל פעם אשר עלה הרצון מלפניו. שיטות של משא ומתן ולחץ לא יעבדו, ונותרה רק דרך פעולה אחת:

האם לא מוטב שג'אנג זואו-לין ואולי אחד או שניים ממלוויו ימותו בדרך? הפעם, יהיה מה שיהיה, אני מתכוון לעשות את זה. אפילו אם הם ינסו לעצור אותי אעשה זאת, יהא המחיר אשר יהא. ליטול חיי אדם כדי לפתור את בעיית מנצ'וריה – זו תקוותינו הגדולה ביותר. זהו הדבר המכובד לעשותו. בשנה שעברה ולפני שנתיים עצרו אותנו. הפעם, אני הולך לקלוע בּוּל בכל מחיר. התוכנית שלי, לטהר את מנצ'וריה בגשם של דם תפתור לדעתי את הבעיה באופן מוחלט וסופי. 

Shady-Deal

שימו לב במיוחד לקשר שיוצר קומוטו בין אויביו מבית ומחוץ. "הקליקות הצבאיות היפניות" שנואות נפשו, אותה אליטה שחצנית שהשאירה אותו ואת דומיו מתחת לשולחן, לעבוד בפרך וללקט פירורי תהילה, קשורה בעבותות שחיתות לעריץ האנטי-יפני ג'אנג זואו-לין. האנשים הללו, מבחינתו של קומוטו, התגלמו יותר מכל בדמותו של ראש הממשלה, הגנרל לשעבר טנקה ג'יצ'י – רכז הכת הצבאית של צ'ושו, בן התפנוקים של האליטה שחלש על כוח לא מוצדק הן בפוליטיקה והן בצבא. כדי להוסיף קצף על ביזיון, נתמך טנקה בידי פוליטיקאים ליברלים, שמתרפסים לפני מעצמות קולוניאליסטיות מערביות כמו בריטניה וארצות הברית. כל אלו ממשיכים לתמוך בג'אנג זואו-לין, למרות שקריו ובגידתו. שותפו הקרוב של קומוטו, הסוכן החשאי ססאקי טואיצ'י ששימש כיועץ צבאי לצבא מפלגת האומה, הפציר בו לחסל את ג'אנג זואו-לין, גם ובעיקר כדי לפגוע בראש הממשלה טנקה. לאחר מעשה, התפאר ססאקי כי הוא וקומוטו "לימדו לקח את 'סחבק הוא ראש ממשלה!"" (Ora Ga Shusho), כינוי הגנאי שהיה שגור בפי יריבי טנקה באותה תקופה (ובשולי הדברים יש לומר, שכיום ניתן למצוא ביפן בירה המוקדשת לזכרו של טנקה, ושם המותג הוא: "סחבק הוא בירה!", Ora Ga Biru). בקיצור, כפי שכתב ויליאם פיץ' מורטון, אחד מהמעמיקים שבחוקרי התקופה, הקשר של קומוטו כוון נגד ג'אנג וטנקה בעת ובעונה אחת. יריבים מבית ומחוץ נקשרו בפקעת מצחינה אחת, שאחת דינה לעבור מן העולם – ובכוח החרב.

כיצד תכנן קומוטו לרצוח את ג'אנג זואו-לין, המרשל הזקן? בשבוע הבא ניכנס לעולם הזוי של מזימות ומזימות נגד, נרקומנים, סוחרים וסרסורים, בתי מרחץ דלוחים וכבלים שנמתחים באפלה למטעני נפץ נסתרים. יש למה לחכות.

להמשך הקש כאן

על מקדשים ומתנקשים: אופטימיות וטרור בשחר יפן המודרנית

מה עושה סמוראי כשהוא אופטימי? בפוסט האחרון, כאן בינשוף, דיברנו על הקשר בין אופטימיות, פסימיות והתנקשויות פוליטיות באסלאם הרדיקלי המצרי. כעת, נפליג למחוזותיה של יפן בראשית התקופה המודרנית. מדוע ארבו שמונה סמוראים חמושים לשר בכיר על גבעת קוי-צ'יגאי, ואילו חבריהם החליטו דווקא לשרוף מקדשים בודהיסטיים? מדוע פיזרו חברי "ליגת הרוח האלוהית" מלח מתחת לקווי טלגרף, ולמה דם נשפך כששר המשפטים החליט לפרוש מהקואליציה? הינשוף על אופטימיות, אלימות והתנקשויות פוליטיות בשחר יפן המודרנית.

 sword

אם אתם רוצים לשמוע עוד על הנושא, אתם מוזמנים להגיע להרצאה שלי בכנס מיתופיה, יום חמישי הבא, ה-22 לאוגוסט 2013, בספריה המרכזית במודיעין, 8:45 בערב. לתוכניה מלאה ופרטי הגעה לחצו כאן. כנסי מיתופיה ידועים בהרצאות המרתקות שלהם, ומומלץ מאד להגיע.

רובע אָסַקָסָה שבמרכז טוקיו הוא כיום אחד מהאזורים הנוצצים ביותר בעיר, בקרבה יחסית לארמון הקיסר. משרדי ממשלה, מלונות יוקרה, חנויות עילית ופארקים עירוניים קטנים נוגעים זה בזה בצפיפות בין העליות התלולות והירידות החדות. אבל פעם, לפני כמאה וארבעים שנה, היתה מכוסה גבעת קוי-צ'יגאי שבאסקסה בדשא גבוה, שהסתיר מסלול מרכבות לצידו של נחל רדוד. הבירה היפנית היתה עוד אז בראשיתה, בשלבי מעבר בין אדו, העיר הפיאודלית, לטוקיו, הכרך המודרני, ואזורים רבים טרם פותחו ונבנו. בשעת הדמדומים, הסתירו העשבים הגבוהים שעל הגבעה את אורה הקלוש של השמש, וכיסו את נתיב המרכבות באפלולית. הרכבים והנוסעים לא היו מסוגלים לראות מה הסבך טומן בחובו, אפילו אם הסתתרו בו סמוראים מסוכנים וחמושים, אורבים חרישית לקורבנם עם חרבות חדות כתער.

רובע אקסקה - כיום

רובע אקסקה – כיום

            הרסטורציה של מייג'י, המהפכה המהוללת של 1868 שפתחה את השער לעולמה המסעיר של יפן המודרנית, מתוארת בדרך כלל בספרי ההיסטוריה כמהפכה שלווה יחסית. נכון, היא היתה מלווה במלחמת אזרחים קצרה, אבל לעומת המהפכה הצרפתית, המהפכה הבולשביקית ואפילו המהפכה האמריקאית והמהפכה הרפובליקאית בגרמניה ב-1919, נשפך בה מעט דם – יחסית. עם זאת, התמונה משתנה לחלוטין כאשר מתבוננים בעשור שלאחר הרסטורציה, מ-1868 עד 1878 בקירוב. חלק גדול הסמוראים שתמכו במהפכנים, באמת האמינו שמטרת המלחמה היא להעלות את הקיסר לשלטון ולגרש מיפן את ה"ברברים הזרים", המערביים ששטפו את המדינה מכל הכיוונים, יצרו ביקושים, העלו מחירים ודנו סמוראים רבים לחיי עוני. קל לדמיין את הזעם של האנשים הללו, כאשר הממשלה החדשה בחרה במדיניות קיצונית של מודרניזציה, יצרה יחסים הדוקים עם הזרים המערביים ועודדה שינויים סוחפים בכל תחומי החיים, עד כדי ביטול הנחלות הפיאודליות עצמן.

באוקטובר 1873, התפרקה הקואליציה המהפכנית כאשר שני המנהיגים החזקים במדינה, שר הימין הנסיך איוואקורה טומומי והיועץ הקיסרי אוקובו טושימצ'י, הכשילו ניסיון להתעמת עם קוריאה על מנת לנקום על עלבונות כלפי שליחים יפנים. סמוראים רבים מארבע הנחלות שעמדו מאחורי הרסטורציה, צ'וֹשוּ, סאצוּמָה, טוֹסָה וסאגָה, הביטו כלא מאמינים במתרחש. הממשלה, מבחינתם, הפסידה הזדמנות פז להציל את כבודה הרמוס של יפן, להעלות את קרנה ומעמדה ולתת הזדמנות לתעסוקה והרפתקאות מסעירות לסמוראים העניים והמובטלים. סאצומה, הנחלה הגדולה והחזקה ביותר בדרום, הפכה למעין "מדינה בתוך מדינה", עצמאית למחצה, תחת שלטונו של השר סייגו טקמורי, שפרש מזעם מהממשלה המרכזית ביחד עם רבים מעמיתיו מנחלות טוסה וסאגה. אולם בשלב הזה, סייגו לא היה מוכן למרוד, או לסייע למרד, ולפיכך סאצומה נותרה שקטה. צ'ושו נשלטה עוד על ידי הממשלה, וסאגה – כך כולם ידעו – עמדה על סף התקוממות.

המצב המורכב מכולם שרר, ככל הנראה בטוֹסָה. המנהיגים של ההאן פרשו מהממשלה לאחר הסירוב לפלוש לקוריאה, אולם שני הבכירים שבהם – איטגאקי טייסוקה וגוטו שוג'ירו, סרבו למרוד בממשלה או לשתף עמה פעולה ובחרו בדרך שלישית, הקמת אופוזיציה ליברלית בדמות "התנועה לחירות וזכויות העם", שקראה להרחבת זכות הבחירה, כינון חוקה והקמת פרלמנט. איטגאקי וגוטו, עשירים ונדיבים כאחד, תמכו כלכלית, אכסנו או ארחו לארוחות ערב סמוראים עניים רבים מהנחלה שלהם. כך, באמצעות רשתות מורכבות של פטרונאז', הצליחו למנוע מרד מזויין בטוסה ולרתום את הסמוראים המקומיים לתנועתם המתעצמת. אולם בלא יודעים, מסביב לשולחן ארוחת הערב שלהם, נרקמו קשרים חשאיים של סמוראים אלימים יותר שלא היו מוכנים להסתפק בדיבורים. היו אלו אנשים שהאמינו בדם, ובכוח החרב, אבל הטקטיקה שלהם, כפי שנראה, היתה קשורה למשתנה מרכזי אחד: אופטימיות.

התנגד לאלימות - אירח חברים: איטגקי טייסוקה

התנגד לאלימות – אירח חברים: איטגקי טייסוקה

נתחיל עם הפסימיים. סנייה קיוסטו, טודה קוג'ירו ומייזאקי מיסאקי, שלושה סמוראים צעירים מטוסה, נפגשו אחד עם השני סביב שולחנות ארוחת הערב של מארחים עשירים כאיטגאקי וגוטו. סנייה וטודה גרו אצל אותם מארחים, ומייזאקי, חסר בית, נדד בין בתים של חברים. השלושה, כמו רבים מעמיתיהם, האמינו כי מנהיגי הממשלה, ה"אוליגרכים" השנואים של מייג'י, מוליכים את יפן לאבדון. אולם מבחינתם, גניזת התוכנית "להעניש" את קוריאה לא היתה אלא סימפטום לריקבון עמוק יותר. הרוע ביפן, לשיטתם, נבע בראש ובראשונה מהבודהיזם, דת זרה שעצם קיומה היווה עלבון לאלי השינטו המקומיים. בשנים הראשונות של מייג'י, רדפה הממשלה את הבודהיזם בחרי אף, שרפה מקדשים ושילחה נזירים לעבודה, משום שראתה באמונת הבודהה דת מפגרת, עמוסה באמונות תפלות, שהיתה מזוהה יתר על המידה עם המשטר הישן. חלק מהאבות המייסדים של המשטר, כמו שר הימין, הנסיך איוואקורה טומומי, האמינו כי הרסטורציה הפוליטית, השבתו של הקיסר לכס השלטון ביפן, חייבת להיות מלווה גם ברסטורציה דתית – הפיכת השינטו, שנתפסה כדת הילידית של יפן, לדת המדינה ודחיקתו של הבודהיזם לשוליים. לכל הפחות, דרשו הם ותומכיהם להפריד באופן הרמטי בין הפולחן הבודהיסטי לפולחן השינטואיסטי, ולסלק את פסלי הבודהה ממקדשי האלים היפניים. אולם בהדרגה, התאכזבו איוואקורה ועמיתיו מהשמרנות, שנאת הזרים וההתנגדות למודרניזציה של כהני השינטו, וקיפלו במהירות את הקמפיין האנטי בודהיסטי. גרוע מכך – ביוזמת איוואקורה, הועבר "המוסד ללימודים גבוהים" (טאי קיואין)– חוד החנית בקמפיין השינטואיסטי, לשטחו של המקדש הבודהיסטי זוג'וג'י.

מקדש זוג'וג'י - כיום

מקדש זוג'וג'י – כיום

בעיני סנייה, מייזאקי וטודה, ה"בגידה" של שרי הממשלה בקמפיין השינטואיסטי לא רק מנעה את השמדת הבודהיזם, אלא גרוע מכך – טימאה מוסד שינטואיסטי מרכזי בעצם העברתו ל"מקדש בודהיסטי מזוהם". ביחד עם גניזת הפלישה לקוריאה, הפך צעד זה את מדיניות הממשלה לגוש מזוקק של רוע ושפלות. לפיכך, תכננו השלושה להבעיר אש בסביבת ארמון הקיסר, להמתין ליועצים הקיסריים בצאתם ולחסל את כולם ביחד. חיסול אחד המנהיגים לא  יספיק, משום שכל שכבת המנהיגות נגועה ברוע. "אם תקצוץ עשב אחד בבוקר, הוא יצמח בערב," אמר סנייה לפי המסופר. אולם בהדרגה, הגיעו סנייה, טודה ומייזאקי למסקנה שאפילו השמדת המנהיגות אינה ולא יכולה להיות העדיפות העליונה. ראשית, יש לעקור את בסיס הריקבון של החברה כולה – הזיהום הבודהיסטי. לפיכך, החליטו להבעיר את מקדש זוזוג'י, ואחריו את המקדש המפורסם של קאנון, אלת הרחמים, ברובע אסקוסה. המקום הזה, אמר טודה לאחר מכן, היה "מקור הזיהום, שחותר תחת המנטליות של 'אהוב את המדינה, כבד את האלים' בקרב העם." רק לאחר שינותצו מקדשי הטומאה, יתפנו הקושרים למטרה החשובה פחות – השמדת המנהיגות המרושעת.

בראש השנה של 1874, בערך בשעה אחד בלילה, נחרד שומר הלילה של מקדש זוזוג'י מלהבות עזות שעלו מבניין "המוסד ללימודים גבוהים". בעוד האש מתפשטת במהירות לאולם העץ המרכזי של המקדש ומכלה אותו, ראה השומר דמויות חומקות במהירות לתוך הלילה. הוא הזעיק את המשטרה, אולם מקריאת מסמכי החקירה עולה שהשוטרים חשדו דווקא באותו אומלל, דבר שסייע לפושעים האמיתיים להימלט ולהכות שנית. שבוע לאחר מכן, ב-8 לינואר, הגיעו טודה, מייזאקי וסנייה למקדש קאנון באסקוסה וניסו להבעיר גם אותו. אולם הפעם ראה אותם זקיף והכשיל את התוכנית. בכל זאת, הם הצליחו לברוח ולהסתתר מהמשטרה. בתנאים הנוכחיים, הם ויתרו לחלוטין על התוכנית הבלתי ריאלית להתנקש בשרי הממשלה.

images (5)

אולם כבר כשהתוכנית של סנייה, מייזאקי וטודה היתה בבישול, היו מהפכנים אחרים מטוסה שחלקו על תוכניתם מכל וכל. טקצ'י קומקיצ'י, סמוראי, סוכן חשאי ועובד של משרד החוץ לשעבר, ניסה לשכנע את סנייה שהמטרה העיקרית, הנעלה והחשובה ביותר, היא להתנקש בראשי המשטר. טקצ'י עצמו נשלח בידי הממשלה לרגל בקוריאה ומנצ'וריה, משימה שהיה בטוח שאינה אלא הכנה לפני פלישה יפנית. לפיכך, כשחזר, הוא הזדעזע מה"חרפה" של ביטול הפלישה. האשם בכך, לדעתו, היה אדם אחד בלבד- שר הימין, הנסיך איוואקורה טומומי. טקצ'י חבר עם אחיו הצעיר, קיקוּמה, ועוד שבעה סמוראים מטוסה. אחדים מהם היו נגדים, חיילים או קצינים צעירים באותה יחידת ארטילריה במשמר הקיסרי, אחד היה סטודנט ואחר – פקיד זוטר במפקדה העליונה.

בניגוד לסנייה, מייזאקי וטודה, טקצי' וחבריו היו אמידים למדי, ואף בילו חלק גדול מזמנם בפונדקים ובבתי בושת ("גיבורים אוהבים את הנאות החושים", כתב לימים אחד ממעריציהם). הם גם היו הרבה יותר אופטימיים. כל תשעת הקושרים הסכימו שהמצב במדינה לא גרוע כפי שסנייה, מייזאקי וטודה תיארו אותו. הכלב, כך טענו, לא קבור בהשחתה רוחנית ומוסרית, אלא במנהיגות חלשה, מרושעת ומוגת לב. במילים אחרות, תפיסת העולם שלהם היתה אופטימית בהרבה. הרוע לא מרוכז במדינה כולה אלא רק בשכבה צרה של שרים ויועצים קיסריים. אותם האנשים, האשים טקצ'י, התרפסו לפני מדינות זרים בעודם משליטים משטר דיקטטורי עריץ על העם היפני עצמו. במקום להקשות את ידם על זרים ולגלות חמלה ורחמים כלפי בני עמם, דרסו את היפנים והשתחוו לפני הזרים. הם דחו את ההבטחה לשתף את הציבור בפוליטיקה, שניתנה בשבועה הקיסרית של 1868 ("שבועת חמשת הסעיפים") ובמיוחד פגעו בזכויות של הנחלות הפיאודליות שהשתתפו ברסטורציה, כמו טוסה, ובזכויותיהם של הסמוראים שנלחמו למען הקיסר. טקצ'י וחבריו החזיקו, אם כן, בשילוב של תפיסות ליברליות, לאומניות ופיאודליות. יותר מכל, הם התנגדו למדיניות חוץ "רכרוכית" מחוץ ולעריצות מבית, שילוב משחית במיוחד שיוצג לדעתם בידי שכבת המנהיגות כולה.

האופטימיות של הקושרים היתה כה גדולה, עד שחשבו שאין טעם לחסל את שכבת ההנהגה בכללותה. הרוע, כך טענו, מתרכז באדם אחד בלבד- שר הימין, הנסיך איוואקורה טומומי. "המרושע והערמומי ביותר מבין המרושעים והערמומיים – זהו איוואקורה," אמר טקצי' קומקיצ'י, "כל עוד הוא לא ישלם על פשעיו – אין שום עתיד למדינה שלנו." "רק בגלל איוואקורה," אמר מתנקש אחר, יושימורה טושיאקי, "יפן הושפלה בפני העולם כולו." טקצ'י הבטיח לחבריו כי ברגע שאיוואקורה ימות, מבצר השחיתות יתמוטט מאליו. בהעדר המנהיג, כל יתר השרים ייכנעו ויסורו בהם מדרכם הרעה. השרים מטוסה, סאצומה וסאגה יחזרו לממשלה, והפלישה לקוריאה תתוכנן מחדש.  לפי עדויות מאוחרות, הוא היה כה אופטימי עד שהגיע להתעלות של ממש. לאחר ההתנקשות, אמר, יקבל את המוות בזרועות פתוחות. לפני שייהרגו על ידי המשטרה, ייקחו הוא וחבריו את הראש של איוואקורה ויגישו אותו כמנחה לפני הארמון הקיסרי. תפיסת העולם האופטימית של טקצ'י וחבריו גרסה שהמדינה היא בעיקרה טובה, ולפיכך המסקנה הטבעית היתה שהבעיות נגרמות בידי אדם אחד – רשע גמור – וסילוקו יוכל להחזיר את החברה למסלול התקין. כפי שראינו במאמר הקודם על האחים המוסלמים, אופטימיות מסוג זה נוטה להוביל מהפכנים לבחור בטקטיקה של התנקשות פוליטית.

התגלמות הרוע? הנסיך איוואקורה טומומי

התגלמות הרוע? הנסיך איוואקורה טומומי

בששת הימים שלאחר ההצתה הכושלת של מקדש קאנון באסקוסה, אספו טקצ'י וחבריו מודיעין מקדים על הנסיך איוואקורה, שגרת יומו והמסלול הקבוע שלו מהארמון לבית. ב-14 בינואר, הם ארבו לו בלילה, כאשר חזר מהארמון, בחלקת העשב הגבוה שבגבעת קוי-צ'יגאי. כשעברה מרכבתו של איוואקורה, צרחו הקושרים "בוגד!" (Kokuzoku) והסתערו עליו מכל הכיוונים. אחד מהם החזיק את רסן הסוסים, והאחרים דקרו את המרכבה. מנקודה זו, הפך הקשר של טקצ'י לפארסה של ממש. איוואקורה, שנפצע קלות בידו, הצליח לקפוץ מן המרכבה לחסות האפלה ושכב, מתבוסס בדמו, בנחל הרדוד. הסמוראים חיפשו אותו בכל מקום, חוץ מאשר במים, ודקרו את העשב הגבוה בחמת זעם במשך דקות ארוכות. בסופו של דבר עזבו, קברו את החרבות שלהם בפארק סמוך וניסו להתפזר. איוואקורה הצליח להתאפק ולא להשמיע רחש, למרות הפציעה והכאב, וכך הציל ככל הנראה את חייו. לאחר שהקושרים הלכו, זיהה השר הפצוע פקיד מארמון הקיסר שעבר במקום, וזה משה אותו מהמים והוביל אותו לקבלת טיפול רפואי.

images

האופטמיות של טקצ'י וחבריו, כרגיל במצבים מסוג זה, היתה בלתי מוצדקת. איוואקורה אמנם ספג הלם כבד, ופרש מספר חודשים לאחוזתו מבלי להתערב בענייני המדינה. אך במקום לנטרל את הממשלה, ההתנקשות דווקא חיזקה את מעמדו של אוקובו טושימיצ'י, שר הפנים, שותפו הקרוב של איוואקורה. אוקובו היה איש סאצומה בעצמו, ולאחר פרישת רוב השרים והפקידים ממולדתו, אסף מסביבו את אותם סמוראים עניים וזוטרים שהתנגדו לקובעי המדיניות בנחלה והפך אותם למשטרה הקיסרית החדשה. השוטרים מסאצומה, שנואים הן על ידי האוכלוסיה, הן על ידי הצבא והן על ידי יתר הסמוראים מנחלתם, היוו כוח חנית נאמן באופן קנאי ועיוור למשטרו של אוקובו. כעת, שימשה ההתנקשות באיוואקורה מבחן ראשון ליעילותו של כוח המשטרה החדש – מבחן לא קשה במיוחד, כמסתבר. טקצ'י קומקיצ'י, אולי המתנקש השלומיאל ביותר בתולדותיה של יפן המודרנית, הצליח לשכוח סנדל קש בזירת ההתנקשות, ומספר עדים אף ראו אותו מגיע ונמלט מהמקום. עקב כך, איתרו השוטרים אותו ואת חבריו תוך שלושה ימים. הקושרים נחקרו, עונו, עמדו למשפט בזק והורשעו ב"פשעים נגד המדינה" על ידי טריבונל מיוחד של שישה שופטים. לבסוף, הם נידונו לעונש החמור ביותר באותה התקופה. דרגותיהם נשללו, הם סולקו ממעמד הסמוראים, הפכו לפשוטי עם וככאלו הובלו לגרדום. לאחר מספר חודשים, נאסרו גם סנייה, מייזאקי וטודה ונידונו לעונש דומה.

טקצ'י וחבריו לא היו ה"אופטימיים היחידים" באותה התקופה. זמן קצר לאחר כישלון ניסיון ההתנקשות בקוי-צ'יגאי, פרץ בנחלה של סאגה מרד סמוראים אדיר, בפיקודו של שר המשפטים לשעבר, אטו שימפיי, ושותפו, מושל שמרני מצפון יפן (על פועלו של אטו כשר משפטים נגד הסחר בנשים למטרות זנות, ראו כאן). כניסתם של השניים, מנהיגי אופוזיציה מן השורה הראשונה, לזירה הפוליטית בסאגה, הזריקה אופטימיות בכמויות אדירות לורידיהם של הסמוראים המרדנים בהאן, ושתי מפלגות האופוזיציה המרכזיות במקום החליטו לפתוח במרד, גוררות את המנהיגים ההססנים אחריהם. אולם האופטימיות של מורדי סאגה, כמו זו של טקצ'י, התגלתה ככוזבת לחלוטין. כוחות הממשלה התקדמו לנחלה משני כיוונים, ביבשה ובים, וכיתרו את המורדים בתנועת מלקחיים מהונשו ומנגסקי. לאחר שלושה ימים קרס המרד, בעוד שר המשפטים לשעבר עוזב את כוחותיו והופך לפושע נמלט. הוא, ביחד עם מנהיגי המרד האחרים, נאסר על ידי כוח המשטרה החדש שסייע בעצמו לבנות, הורד לדרגת פשוט עם וראשו הערוף הוקע ברחובות טוקיו. אוקובו, שר הפנים, תלה את תמונת הראש המוקע במשרדו והציג אותה בגאווה לפני אורחים.

ראשו המוקע של אטו שימפיי, שר המשפטים לשעבר, לאחר כישלון המרד בסאגה

ראשו המוקע של אטו שימפיי, שר המשפטים לשעבר, לאחר כישלון המרד בסאגה

כישלונו המוחץ של מרד סאגה הצניח את מפלס האופטימיות בקיסרות, והגורמים העוינים לממשלה נמנעו ממרידות ומנסיונות התנקשות במשך שלוש שנים בקירוב. בדרום, הכינו מנהיגי סאצומה, בראשותו של השר הפורש סייגו טקמורי, את כוחם הצבאי, שמרו על האוטונומיה שלהם בקנאות, אולם נמנעו ממרד גלוי של ממש. במקומות אחרים, הרחיבה הממשלה את כוחה ופתחה בתוכנית מודרניזציה שאפתנית. ב-1876 הנחית אוקובו טושימיצ'י, חזק ובטוח בעצמו, מכה ניצחת על מעמד הסמוראים, בו ראה שריד פיאודלי שיש להיפטר ממנו. קצבאות הסמוראים בוטלו באופן סופי והוחלפו באגרות חוב, התספורת הסמוראית נאסרה, וגרוע מכך – סמל הסטטוס העיקרי של הסמוראים, שתי החרבות, הפך לפשע פלילי. מעתה, רק שוטרים וחיילים הורשו לשאת נשק בכל רחבי הקיסרות היפנית. תחושת הדכדוך שירדה על גורמי האופוזיציה, בשילוב עם הזעם הגובר על מדיניות הממשלה, הובילה לסדרת מרידות בסתיו 1876, אולם אלו היו שונות מאד מנסיונות ההתנקשות והמרידות ה"אופטימיות" שהרעידו את המדינה שנתיים קודם לכן.

מזה זמן מה, התפתחה באזור קוממוטו שבאי קיושו (דרום מערב יפן) אגודה צבאית-דתית בשם שינפּוּרֶן (ליגת הרוח האלוהית). חבריה, סמוראים שנפלו תחת השפעתו של כהן שינטו אקסצנטרי, האמינו, בפסימיות שהזכירה מאד את סנייה, מייזאקי וטודה, כי הם חיים בעולם רעיל, מרושע ומושחת עד היסוד. אולם בניגוד לשלישייה ההיא, הרוע בעיני השינפורן גולם לאו דווקא בבודהיזם אלא בציביליזציה המערבית ובטכנולוגיה המודרנית על כל גילוייהם. הלבוש המודרני, הנשק החם, קווי הטלגרף, פסי הרכבת שחיללו בתי קברות וחצו שדות אורז – כל אלו נתפסו כשיא הטומאה. אכן, השינפורן נהגו לפזר מלח מטהר בכל מקום שעבר קו טלגרף כדי לנקות מעצמם את הזיהום. הבעיה היתה שמנהיגי הליגה הכפיפו את תוכניותיהם הצבאיות לשיטת ניבוי מסויימת, באמצעותה שאלו את האלים אם עליהם למרוד או לא. ב-1874, כאשר פרץ מרד סאגה, נשלחה שאילתא לאלים, והתשובה היתה שלילית. שנתיים מאוחר יותר, באוקטובר 1876, שאלו מנהיגי הליגה את אליהם פעם נוספת האם יש למרוד, עתה כשהממשלה אסרה על הסמוראים לשאת חרבות – קודש הקודשים של הרוחניות היפנית. הפעם, התשובה היתה "כן".

ב-24 לאוקטובר החליטו מנהיגי הליגה להכות במדינה היפנית הטמאה. עם זאת, הפסימיות המוחלטת שלהם שללה כל אופציה של התנקשות במנהיגים בטוקיו הרחוקה. מכיוון שהחברה כולה מרושעת, אין הבדל אמיתי בין המנהיגים לבין שלוחיהם. לכן, הם החליטו "להעביר מסר" תוך שימוש בשפת האלימות. באישון ליל, כמאתיים מהם פשטו על מפקדת המחוז בקוממוטו, ושחטו באכזריות פראית את כל הקצינים, המפקדים, הפקידים והחיילים שהצליחו למצוא. מבחינתם, לא היה הבדל בין החייל הפשוט למושל – אלו ואלו הפכו לטמאים בכך שאימצו את הציביליזציה המערבית ונטשו את האלים היפניים. מורדי השינפורן רוסקו לאחר יום אחד, ויתר המרידות שפרצו כהד במקומות אחרים דוכאו אף הן כעבור זמן קצר.

לוחמי שינפורן טובחים בקציני חיל המצב בקוממוטו

לוחמי שינפורן טובחים בקציני חיל המצב בקוממוטו

כך, נעו הסמוראים המורדים בראשיתה של יפן המודרנית בתנועת מטוטלת מורכבת בין אופטימיות לבין פסימיות, בהתאם ל"חוק הברזל של האופטימיזם" שהזכרנו בפוסט הקודם. מורדים אופטימיים בודדים בחרו בטקטיקה של התנקשויות פוליטיות, משום שהאמינו שהסרת המנהיגים תוכל לרפא את החברה הטובה ביסודה. אופטימיות שהצליחה להדביק קבוצה גדולה, בדרך כלל בשל הצטרפותו של פוליטיקאי מפורסם לשורות ההתקוממות, הובילה לבחירה באסטרטגיה של מרד המוני. לעומת זאת, מורדים פסימיים בחרו בטקטיקות אחרות. לעיתים הכו, כמו השינפורן, במטרה הקרובה ביותר. במקרים אחרים, כמו טודה, מייזאקי וסנייה, בחרו במקדשים בודהיסטיים. והיו כמובן כאלו שהפסימיות שלהם שיתקה אותם וגרמה להם להימנע מפעולה ממשית כנגד הממשלה.

כך, בראשית 1877, נותרה סאצומה כמוקד האופוזיציה היחידי במדינה, כוח צבאי הולך ומתעצם ומקור האופטימיות האחרון של מתנגדי הממשלה בקיסרות כולה. המתח המתעצם בטוקיו מזה וסאצומה מזה הוביל לסדרת אירועים דרמטיים ששינתה את פניה של יפן המודרנית במערכת אדירים שידועה בשם "מרד סאצומה" או "מלחמת דרום מערב". באירועים המרתקים הללו, בתקווה, נעסוק כאן בינשוף באחד הפוסטים העתידיים.

רצחניים אבל אופטימיים

"תנו חיוך, הכל לטובה". מה הקשר בין אופטימיזם להתנקשויות פוליטיות, והאם ניסה סייד קוטב, הרועה הרוחני של האחים המוסלמים, להתנקש בנשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר? כיצד טעה המזרחן הישראלי המכובד, ומדוע בחרו אנשי הג'יהאד האסלאמי המצרי לרצוח את הנשיא אנואר א-סאדאת? ינשוף היסטורי במאמר הראשון בסדרה על חיוכים ואקדחים, והפעם – על האחים המוסלמים במצרים.

images (2)

מאמר זה הוא המשך לסדרה על התנקשויות פוליטיות בהיסטוריה (ראו כאן את המאמרים על ההתנקשות במלכת קוריאה, והמתנקש שלא הרג). הוא מבוסס על מחקר שפרסמתי ב-International Journal of Middle Eastern Studies באביב 2013. למחקר המלא, הקישו כאן.

ב-29 לאוגוסט 1966 נגרר אסיר מצרי אחד, פעיל אסלאמי מבוגר, מתא כלאו בקהיר, ונתלה עד צאת נשמתו בהוראתו של נשיא הרפובליקה גמאל עבד א-נאצר. המנהיג המצרי היה באותה תקופה בשיא כוחו, תהילתו ובטחונו העצמי, שנה לפני תבוסתו המוחצת במלחמת ששת הימים עם ישראל. בעיניו של נאצר היה אותו אסיר, סייד קוּטבּ, בוגד מסוכן ואיום על המשטר ובטחון המדינה. לפי דעתו של הנידון למוות, לעומת זאת, נאצר היה עובד אלילים, נציג הג'האילייה, כוחות הבורות והרוע עלי אדמות. סייד קוטב, שהוצא להורג באותו היום, היה אחד מחשובי ההוגים האסלאמיסטיים במאה העשרים, ממנהיגיה הרוחניים של תנועת האחים המוסלמיים ואדם שלפרשנות הקוראן שלו נודעה השפעה מכרעת על זרמים אסלאמיים רבים ושונים מחוץ למולדתו, מהתנועה האסלאמית בישראל ועד לאל קאעדה. במשפט שהתנהל לפני בית הדין לביטחון המדינה, הוא הואשם בפשעים רבים, אולם החמור שבהם, ללא ספק, היה ניסיון להתנקש בחייו של נשיא הרפובליקה, עבד א-נאצר עצמו.

מחשובי ההוגים האסלאמיים במאה העשרים - סייד קוטב בתאו

מחשובי ההוגים האסלאמיים במאה העשרים – סייד קוטב בתאו

האם קוטב באמת ניסה להתנקש בנאצר? לכאורה, יש את כל הסיבות להניח שכן. המלומד האסלאמי, משורר ומבקר ספרות מודרניסט שחזר בתשובה, הציג בפרשנות הקוראן שלו, "בצל הקוראן", ובספרו הפרוגרמטי "ציוני דרך" תפיסת עולם שאינה יודעת פשרות. במסורת המוסלמית, מציין המושג "ג'אהילייה" את תקופת הבערות שקדמה לאסלאם. אולם בעיני קוטב, שליטש עד לשלמות את תורתם של הוגים פקיסטניים בני זמנו, ה"בערות" היא על זמנית, גוש של רוע שמרחף לאורך ההיסטוריה ומנגע את העולם. לא זאת בלבד שיהודים ונוצרים הם ג'האילים, עובדי אלילים לכל דבר, אפילו מוסלמים שלא מקבלים את חוקי השריעה נחשבים לעובדי אלילים. העולם כולו חולה, נגוע ומלא רקב. כפי שכתב קוטב בספרו, ציוני דרך:

החברה הג'האילית היא כל חברה שאינה מוסלמית […] לפי הגדרה זו, כל החברות הקיימות בעולם כיום הן ג'האיליות. […] גם החברות המוסלמיות, כביכול, אינן אלא ג'האיליות […] לא משום שהן מאמינות באל אחר מלבד אללה, אלא מפני שדרך החיים שלהן אינה מבוססת על כניעה לאלוהים לבדו. אף על פי שהן מאמינות באחדות האל, הן עדיין מאצילות את סמכויות החקיקה שלו לאחרים [בני אדם] ומצייתות לרשויות הללו.

(ציוני דרך)

images (1)

ג'אהילי, לפי סייד קוטב, הוא כל אדם שכופר באחדותו וייחודו של אלוהים במובן הרחב ביותר של המילה, ובמיוחד עונה הגדרה זו לדוגלים בכל רעיון אנושי שחוצץ בין האדם ואלוהיו. גזענות, למשל, היא צורה מסוכנת במיוחד של ג'אהילייה, משום שהיא מפרידה את המוסלמי בעל העור הלבן מאחיו בעל העור השחור, וחוצצת בין שניהם לבין האל. מסוכנת באותה מידה, ואפילו יותר, היא הלאומיות, בין אם מדובר בפטריוטיות מצרית או בלאומנות פן ערבית, משום שגם במקרה זה, האומה חוצצת בין האדם לבין האל. קומוניזם הוא כמובן ג'אהילייה, לא רק בגלל האתיאיזם שלו אלא בגלל מושג ה"מעמד" שמתחרה בסמכותו של אללה. אפילו מעמד מאורגן של כמרים, רבנים או שייח'ים הוא ביטוי לג'אהילייה, משום שאסור שכוהנים כלשהם יתווכו בין האדם לאלוהים. אין זה פלא, שמנהיגיהם הגדולים של האחים המוסלמים בתקופה ההיא לא היו בדרך כלל שייח'ים מקצועיים אלא חובבים אוטודידקטיים שקנו את השכלתם הדתית בכוחות עצמם: מבקרי ספרות, רופאים, מהנדסים וכיוצא בזה. אנשי הדת המקצועיים, במיוחד במוסדות כמו אל-אזהר, תמכו ממילא ברובם במשטר ונחשבו לשיקוץ בעיני האסלאמיסטים. חשוב מכל – כל מדינה שחוקיה חילוניים, אפילו אם כל תושביה מוסלמים, היא ג'אהילית בהגדרה, משום שהחוקים הללו, מעשה ידי אדם, חוצצים בין האדם לבוראו.

jahiliyyah-and-islam

סייד קוטב מעולם לא השלה את עצמו לחשוב שאנשי הג'אהילייה הם אספסוף חסר בינה. להיפך, הוא כתב, הג'אהילייה היא חברה אורגנית שבניה רוחשים נאמנות ואף אהבה זה לזה, אולם בסופו של חשבון היא מייצגת את הרוע המוחלט. כל פשרה בין הג'אהילייה לאסלאם אינה אלא ברכה לבטלה. בכל מקום שמוסלמים ניסו להתפשר עם עובדי אלילים, בין אם מדובר באירופה, הודו, סין או פלסטין, התוצאה היתה טבח של המוסלמים בידי אויביהם. ומלבד זאת, עבדי אלוהים אינם יכולים לסבול חברות שאינן מצייתות לחוקיו. בני אדם, מדגיש קוטב, לא יאולצו להתאסלם, אולם הם יחוייבו לחיות תחת שלטון מוסלמי, כדי שהג'אהילייה לא תחצוץ בינם לבין האל ולא תמנע מהם "לבחור באופן חופשי" באסלאם. המשחק הוא משחק סכום אפס, המלחמה תהיה מחרידה והעולם כולו יטבע בדם, דרך "רצופה בגולגלות וגפיים כרותים":

אין דרך בעולם מלבד אמונה שאיננה כפירה, אין דבר מלבד אסלאם שאינו ג'אהילייה, אין בנמצא דבר שאינו אמת מלבד השקר […] או שהאסלאם ישרוד, או הג'אהילייה. האסלאם אינו יכול לקבל מציאות שחציה אסלאם וחצייה ג'אהילייה. אחד מהשנים ישרוד: השריעה של אלוהים, או תשוקתם של בני אדם.

Sayyid Qutb

כך, הצליח קוטב להתגבר על הסלידה המוסלמית הישנה מפיתנה, מלחמת אזרחים. האסלאם הסוני הרי היה אחוז בטראומה ממלחמת האזרחים המחרידה שפרצה באומה לאחר מותו של הנביא, ומאורות משפטיים קדומים הבהירו כי יש לסבול עוּלם של שליטים מוסלמים בסבלנות, אפילו אם הם כופרים ורשעים. אולם קוטב הפך את הקערה על פיה. נאצר אינו מנהיג מוסלמי חוטא – אלא ג'אהל, עובד אלילים. ולפיכך המלחמה נגדו אינה נחשבת כפיתנה, מלחמת אזרחים, אלא ג'יהאד – מלחמת קודש. כדי להילחם בנאצר ודומיו, גייס קוטב רעיונות דווקא מבית מדרשם של לנין והבולשביקים. המאמינים המוסלמים האמיתיים, כתב, חייבים להתארגן באוונגארד מהפכני (טאליעה), קבוצה חשאית של מהפכנים מקצועיים שתחתור כנגד השלטון ותפעל להפלתו. במצב זה, התנקשות במנהיג מרושע כמו נשיא הרפובליקה היא צעד טבעי, שכפוף אך ורק לשיקולים טקטיים.

לא מוסלמי, עובד אלילים - נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר

לא מוסלמי, עובד אלילים – נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר

אכן, חוקריו של קוטב הטיחו בו כי הוא ותלמידיו תכננו להתנקש בנאצר, ראש לשכתו של הרמטכ"ל ושורה של מפקדים בכירים בארגוני בטחון הפנים. העיתונות המצרית, בעלת דמיון עשיר ופורה כתמיד, עוד הוסיפה כי הם תכננו להתנקש בזמרים פופולריים כמו עבד אל חלים חאפז, ולטמון פצצות בבתי קולנוע ותיאטראות. אולם ההאשמות הללו, שמשום מה נקנו כרען וקרבן על ידי חוקרים ישראלים כעמנואל סיוון, היו שקריות לחלוטין. סיוון, כמסתבר, לא קרא בזהירות את הפרוטוקולים שהודלפו, מהם עולה כי לא קוטב ולא חוקריו הזכירו תוכניות כאלו במהלך החקירה, והן כנראה הומצאו בידי תועמלני המשטר שרצו להמאיס את המנהיג האסלאמי על העם המצרי.

יתר על כן, וזו נקודה קריטית, מהצלבת דברי קוטב, חוקריו והנאשמים האחרים, עולה כי המנהיג האסלאמי, הנחוש כביכול, שחצב אש ולהבות כנגד המשטר הג'אהילי בספריו, לא שש לאשר תוכניות להתנקש בנשיא ומפקדי המשטרה החשאית. למעשה, הוא ניסה למנוע את תלמידיו מלעשות זאת עד כמה שהיה מסוגל, ובסופו של דבר אישר להם אך ורק להתאמן, וגם זאת רק כצעד הגנה נואש כנגד התקפותיה של המשטרה החשאית. הנימוקים היו רבים ומגוונים: הזמן עוד לא כשר, השעה עוד לא מתאימה, העם עוד לא מוכן. קוטב נטה לקבל את דבריה של חסידתו, זיינב אל ע'זאלי, שהציעה תחליף לאלימות: תוכנית חינוכית שתשים לעצמה למטרה להחזיר בתשובה עשרה אחוזים מהעם כל עשר שנים.

לחנך את העם - זיינב אל ע'זאלי

לחנך את העם – זיינב אל ע'זאלי

השיקולים הטקטיים הללו לא היו רק תירוצים שקוטב ניסה למכור לחוקריו, אלא היו נטועים בספריו ובהגותו. מאחורי הרטוריקה הקיצונית, כך נראה, הסתתרה הססנות שנבעה מתפיסת עולם פסימית בעיקרה. בפרשנות הקוראן שלו, הזכיר קוטב לקוראיו כי הנביא מוחמד התנהג בזהירות רבה כלפי עובדי האלילים כשהיה נתון לחסדיהם במכה. רק מאוחר יותר, כשהיה במֶדִינָה, ארגן צבא והצליח לכבוש את העיר הקדושה ואת חצי האי ערב כולו. וכמו הג'אהילייה, פירש קוטב את "תורת השלבים" הזאת כתופעה על זמנית המרחפת בהיסטוריה. האסלאמיסטים בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, כך אמר, נתונים עוד לחסדי השליטים הג'אהיליים. הם נמצאים, במילים אחרות, ב"שלב מֶכָּה". בשלב זה, על האוונגארד המהפכני, הטליעה, להתנהג בזהירות רבה. רק בעתיד, אולי, יגיעו ל"שלב מדינה" ויוכלו לפעול צבאית באופן גלוי. תפיסת העולם הדו שלבית הזאת היא, מכל מקום, פסימית מאד. אם העם המצרי כולו שקוע ברשע ובעבודת אלילים, מה בצע להתנקש בנשיא נאצר דווקא? אם הוא ימות, עובד אלילים אחר, רשע לא פחות, ימלא ככל הנראה את מקומו. לפיכך, התנגד קוטב להתנקשות פוליטית כאסטרטגיה מהפכנית. נאצר ללא ספק ראוי למוות, אולם בשלב הנוכחי התנקשות בחייו היא מסוכנת וחסרת תוחלת כאחד.

אז מה יעשה המהפכן הפסימי? יש ויבחר בטקטיקות ארוכות טווח של חינוך (דעווה), כפי שהציעה זיינב אל ע'זאלי, אסטרטגיה שמקובלת גם על חלקים נרחבים בתנועה האסלאמית בישראל. אופציה אחרת היא להכות במטרות "זמינות" ונוחות מתוך ייאוש, או כדי להוכיח נקודה כלשהי. כך, למשל, חטפו חברי ארגון הטרור המצרי אל תכפיר ואל היג'רה, שתפיסת עולמם היתה גירסה פסימית ומוקצנת של תורת קוטב, את שר ההקדשים ורצחו אותו. הם עשו זאת לא משום שהאמינו שמותו ישנה את המדינה, אלא כדי להבהיר את שנאתם וסלידתם מהממסד הדתי ששירת את ממשלתו של אנואר סאדאת. אפשר גם, כפי שעושה אל קאעדה, להכות במטרות סמליות כמגדלי התאומים באופן שנועד להמם את האויב, להוציא אותו מאיזון ו"לטרוף את הקלפים" (במאמר מבריק שפורסם בזמנו ב"זמנים", הסביר יובל נוח הררי כיצד האסטרטגיה הזאת עובדת, ומה ההבדלים העמוקים בינה לבין פעילות צבאית קונבנציונלית יותר).

להמם את האויב - הפיגוע במגדלי התאומים

להמם את האויב – הפיגוע במגדלי התאומים

אבל מה קורה כש"הקריאה" של ההיסטוריה משתנה, והמהפכן הפסימי הופך למהפכן אופטימי, מעין "מוטציה של אופטימיות", אם תרצו? כעשר שנים לאחר מותו של סייד קוטב, תהה אחד מממשיכיו, מהנדס החשמל עבד א-סלאם פרג', האם "תורת השלבים" הקוטוביאנית עדיין נכונה ורלוונטית לזמנו. הנשיא כבר לא היה נאצר, אלא יורשו – אנואר סאדאת. לאחר תקופה קצרה יחסית של פיוס עם האסלאמיסטיים, עלה גם הנשיא החדש על מסלול התנגשות עם תלמידיו של קוטב. ביקורו של סאדאת בירושלים, המו"מ ובסופו של דבר גם השלום עם ישראל היה סיבה חשובה לכך, אבל בוודאי לא הסיבה היחידה.

הבעיה של סאדאת היתה שהוא ניצב בפני זן חדש ומסוכן יותר של אסאלמיסטים. בניגוד לקוטב, החזיק פרג' בתפיסה אופטימית בהרבה בכל הנוגע לעם המצרי. העם, ברובו, כך הטיף לחסידיו, מורכב ממוסלמים טובים. הבעיה היא רק שכבה מרושעת וקטנה של שליטים כופרים. ומה בנוגע לשלב מכה ושלב מדינה? פרג' לא ניסה לטעון שהאסלאמיסטים הגיעו לשלב השני, אלא ניסה, ברדיקליות מוחלטת, לרסק את תורת השלבים הקוטוביאנית לרסיסים:

אנחנו לא בתחילתו של תהליך כפי הנביא – שלום אלוהים עליו – היה (כאשר ייסד את האסלאם). אנו, לעומתו, מחוייבים לקבל את ההתגלות בצורתה הסופית. אנחנו לא נמצאים בשלב מכה, וגם לא בשלב מֶדינָה – להילחם עכשיו זו חובה המוטלת על המוסלמים כולם.

עלה על מסלול התנגשות עם האסלאמיסטים - אנואר א-סאדאת

עלה על מסלול התנגשות עם האסלאמיסטים – אנואר א-סאדאת

פרג', במילים אחרות, סירב לראות באסטרטגית מכה ומדינה של הנביא דפוס קוסמי נצחי, כפי שעשה סייד קוטב, והתעקש להשיב אותה למדפי העבר כמאורע היסטורי ותו לא. הנביא נהג כך פעם, כצעד טקטי, ואין ללמוד מהתנהגות זו כיום, אלא לקבל את מצוות הג'יהאד כפשוטה. מכאן ברור כיצד תפיסתו האופטימית של פרג' היתה, איך ננסח זאת, מסוכנת קמעה עבור הנשיא סאדאת ויועציו. מהנדס החשמל הקנאי והאקטיביסט, שהחליף את ההוגה הפסימי והמהורהר, הסיר את כל המכשולים ומגנוני הריסון שהציב קוטב בדרכם של האסלאמיסטים. ראשית כל, אין מקום לזהירות של "תורת שלבים" אלא רק לג'יהאד מוחלט, מלחמה טוטלית. שנית, יש סיבה להאמין שהמלחמה הזאת תצליח, משום שבניגוד לקוטב, פרג' האמין, כפי שצויין לעיל, כי העם המצרי הוא טוב בעיקרו. כאשר שאלו אותו איך להתייחס למצרים הפשוטים, ענה במשל מהמסורת המוסלמית על עיר בשם מרדין, שמחצית מתושביה היו כופרים והחצי האחר- מוסלמים. במהלך כיבוש העיר צוו החיילים להרוג את הכופרים ולחון את המוסלמים – כל אחד יקבל את המגיע לו. במצרים, הדגיש פרג', יש לשתף פעולה עם פשוטי העם, בהנחה שהם מוסלמים טובים, ולחסל את השכבה השלטת. ברגע שהמנהיגים הכופרים ייעלמו מהשטח, שיער פרג', העם הפשוט יקבל את האסלאם באופן טבעי. התנקשות פוליטית, לפיכך, היא הטקטיקה הטובה ביותר.

להילחם עכשיו - עבד א-סלאם פרג' ממתין להוצאה להורג לאחר רצח סאדאת

להילחם עכשיו – עבד א-סלאם פרג' ממתין להוצאה להורג לאחר רצח סאדאת

עד כמה מסוכן וקטלני היה האופטימיזם החדש של פרג', ראתה מצרים ב-6 באוקטובר, 1981, בחגיגות יום השנה למלחמת אוקטובר (יום הכיפורים). בעוד הנשיא סאדאת ויתר בכירי משטרו יושבים על בימת הכבוד, התפרצו ממשאית פעילים אסלאמיסטיים תלמידיו של פרג', וריססו אותם בנשק אוטומטי. סאדאת נהרג במקום. הוא שילם בחייו, משום שהמתנקשים שלו היו אופטימיים מספיק, כדי להאמין שבאמצעות רציחתו יצליחו לחולל שינוי של ממש בחברה ובמדינה. המקרה המצרי, לפיכך, מצביע על קשר ישיר בין אופטימיזם לבחירה בהתנקשות פוליטית כטקטיקה מהפכנית. הוא דוגמא פרטית לכלל שאני מכנה חוק הברזל של האופטימיזם:

ככל שמהפכן יותר אופטימי בנוגע לתמיכת הציבור בו, חולשתה של ההנהגה או יכולתו לחולל שינוי באמצעות אלימות, כך גדלים הסיכויים שיבחר בהתנקשות פוליטית. לעומת זאת, אם הוא פסימי, הוא ייטה לבחור בטקטיקות לא אלימות, או, למצער, להכות במטרות סמליות, קרובות וזמינות כדי "להוכיח נקודה" או לערער את עצביו של האויב.

תנועות הג'יהאד במצרים, חשוב להדגיש, הן רק דוגמא אחת מבין רבות לכלל הברזל של האופטימיזם. גם אצלנו בישראל, יגאל עמיר התנקש ברבין משום שהאמין (די בצדק) שרציחתו של האדם הספציפי הזה תבלום את תהליך השלום. בשבוע הבא, נראה כאן בינשוף כיצד, באמצעות כלל הברזל של האופטימיזם, ניתן לפענח מרידות, מזימות ומעשי רצח לא רק של ג'יהאדיסטים מצרים וישראלים, אלא גם של סמוראים ממורמרים בשחר יפן המודרנית.

המשך יבוא.

המתנקש שלא הרג

על סכין שנשלחה באפלה, והוחזרה לנדנה; המתנקש שלא הרג, וחבר לקורבנו, במהלך שתרם למהפך הדרמטי ביותר בהיסטוריה של יפן המודרנית.

מאמר זה הוא השלישי בסדרה על פרשות רצח היסטוריות. הוא הופיע גם באתר "במחשבה שנייה". לשני המאמרים הראשונים, על פרשת ההתנקשות במלכת קוריאה מִין, ראה כאן.

  המשך הרשומה

להבים באפלה, חלק ראשון: פרשת המלכה מִין

רשומה זו היא חלק ראשון בסדרה מתוכננת על פרשות רצח היסטוריות. היא פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

האור עוד לא עלה על סיאול בבוקר ה-8 באוקטובר, 1895.

אציל קוריאני, בבגדי החצר שלו, רכב עם חבורה של חמושים יפנים וקוריאנים לעבר ארמון גיוֹנְג-בּוֹק-גוּנְג – משכנה של המלכה מין- אשתו האהובה של מלך קוריאה. האציל, זקן ועייף למראה, העיד מאוחר יותר שחזר וביקש מהיפנים "לחוס לפחות על חייו של המלך". הלוחמים שרכבו איתו היו חבורה מגוונת: אנשי "חיל ההכשרה", מיליציה קוריאנית שאומנה בידי היפנים, שוטרים חמושים, רובם ככולם משומרי הקונסוליה, עורך עיתון, מוכר תרופות וכנופייה של מובטלים יפנים אלימים ופרועים, בריונים פוליטיים שנודעו בשם סוֹשִי. ביפן גופא הטילו בריונים כאלו אימה על פוליטיקאים. אחרים הסתובבו ברחבי מזרח אסיה, נושאים באמתחתם תמהיל מוזר של אידיאליזם, לאומנות, אמונה בשליחות היפנית לגאול את אסיה, תאוות הרפתקאות וסתם רצון להרוויח. סושי אחרים (או בשמם השני- שכירי החרב של היבשת, טַאירִיקוּ רוֹנִין) ריגלו למען השירות החשאי היפני, הבריחו אופיום או סייעו למהפכנים בסין, בקוריאה ואפילו בפיליפינים.

אבל בממסד היפני היו גם כאלו שעשו בסושי שימוש אחר, אפל יותר. אחד מהם היה הציר היפני בקוריאה, גנרל (בדימוס) מִיאוּרָה גוֹרוֹ.

גנרל מיאורה גורו

הדבר המוזר הוא, שבחצר הקוריאנית לא חשדו בו יותר מדי. בגיל 48, מיאורה נודע כגנרל שמרן אך זהיר, שרוב הקריירה הצבאית שלו עברה בניסיונות (כושלים) לשמר את ההשפעה הצרפתית בצבא היפני ולמנוע ממנו להפוך לדגם מזרח-אסייאתי של הצבא הפרוסי. לא יהיה מופרך להניח שהחלטתה של ממשלת יפן לשלוח אותו לקוריאה, היתה למעשה ניסיון להרחיק אותו מהמרכז בטוקיו. כאשר הגיע לסיאול, אמר למלך ולמלכה שיגיע לחצר רק אם יקראו לו, ובינתיים יעביר את זמנו בקונסוליה בהעתקת סוטרות בודהיסטיות ובהתפעלות מיפי הנוף של קוריאה. בכך, רמז למלכה, האישה החזקה בחצר ובממשלה, שלא ימשיך בדרכו של קודמו הפעלתן, הציר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ. אינאואה היה בחשן – פוליטיקאי ממולח שהתערב באופן אינסופי בפוליטיקה הקוריאנית, תומך פעם בסיעה כזו ופעם בסיעה אחרת, שוחה ככריש בים העכור של התככים בחצר הקוריאנית. קוריאה- שנודעה גם כממלכת הנזירים המתבודדים- התחילה להיפתח לעולם. כלכלתה הנחשלת והחקלאית, צבאה המפורר ומיקומה האסטרטגי הפכו אותה לטרף קל למדינות השכנות, סין הקיסרית, רוסיה הצארית ויפן- שעברה תהליך מהיר של מודרניזציה מאז 1868. סין, שקוריאה היתה וסאלית שלה מזה מאות בשנים, ניסתה להדק את השליטה עליה. רוסיה הציעה לה יועצים צבאיים וסיוע, בעודה חומדת את קו החוף הקוריאני ואת נמלי הממלכה, שמימיהם לא קופאים בחורף. ויפן? היא האמינה שכמדינה אסייאתית- חובה עליה "לסייע" לקוריאה להיכנס לעולם המודרני ו"להציל" אותה מרוסיה וסין, ברצון או מכפייה. באותם הימים לא היו ליפנים תוכניות רציניות להשתלט על קוריאה. מנהיגי הקיסרות ראו בה בעיקר סיכון בטחוני, במקרה שמעצמות אימפריאליסטיות זרות ואלימות ישתלטו על קו החוף שלה. קוריאה, אמר רב סרן יאקוב מֶקֶל, היועץ הגרמני הבכיר של הצבא היפני,  היא סכין המכוונת לליבה של יפן.

קריקטורה על האימפריאליזם היפני בקוריאה

קריקטורה על האימפריאליזם היפני בקוריאה

בין 1894 ל-1895, נלחמו יפן וסין על השליטה בקוריאה. הסינים ינסו לשכוח מאוחר יותר, שבראשית שנות התשעים של המאה התשע עשרה, היו אלו דווקא הם שניסו לשחק את תפקיד המעצמה האימפריאליסטית ב"ממלכת הנזירים המתבודדים".  אולם בסדרת נצחונות מזהירים ועקובים מדם, הדף הצבא היפני את הסינים בחזרה ליבשת, ואילץ אותם לחתום על הסכם שלום משפיל (הסכם שימונוסקי) שהרחיק אותם מכל מעורבות בענייני קוריאה. אולם סילוקו של הדרקון הסיני הותיר בזירה את שתי המעצמות האימפריאליסטית החזקות והמאיימות יותר- יפן הקיסרית ורוסיה הצארית. השאיפה של מנהיגי יפן, באותה התקופה, היתה לשמור על קוריאה נקייה מהשפעת מעצמות זרות (מלבדם כמובן). אולם הדוב הרוסי נותר אלים ורעב מתמיד.

מצב זה שיחק לידיה של המלכה מִין.

להמשך, לחצו כאן.

)המלכה מין, או סתם אצילת חצר?

המלכה מין, או סתם אצילת חצר?

%d בלוגרים אהבו את זה: