למה למעשה אנחנו מונעים מסטודנטים עזתים לצאת ללימודים בארצות הברית, ומחקלאים לייצא עגבניות לגדה? מישהו יודע למה בדיוק ממשלת ישראל החליטה להחרים את שר החוץ האוסטרי, למרות שאין כל ראיות שהמפלגה שלו "ניאו-נאצית", והרבה מאד ראיות בכיוון ההפוך? כשאתם שואלים קובע מדיניות או פקיד למה הוא עושה דבר-מה, ומקבלים תשובה שמתחילה ב"הרי אי אפשר לעשות אחרת", "לא יעלה על הדעת", "כך נהוג" או סתם מלמולים לא ברורים, תדעו שהבירוקרטיה צועדת עם עיניים מכוסות. הקיבעון המחשבתי בישראל, לא רק של פוליטיקאים וקובעי מדיניות, אלא גם של כל מיני "דרגים מקצועיים", מוביל לבזבוזים, תקרים ולעיתים גם אסונות של ממש. כלל האצבע: כל חוק שאין לו סיבה הגיונית מפורשת וברורה, דינו להתבטל. ינשוף פוליטי-מדיני על מצעד האיוולת בין עזה לוינה. 

בספרה הקלאסי, מצעד האיוולת, עסקה החוקרת הנודעת ברברה טוכמן במנהיגים לאומיים שהוליכו את ארצותיהם לנתיבים יקרים, מסוכנים והרסניים, נגד אזהרות ברורות והוכחות חותכות, למרות שהיתה אלטרנטיבה אחרת. איוולת מוגדרת בדרך כלל כטעות מתמשכת של מנהיגים שממשיכים לצעוד בדרך ללא מוצא לאורך זמן. בין הדוגמאות שמביאה טוכמן ניתן למנות את מונטזומה קיסר האצטקים, שהתעקש להאמין כי הספרדים הם "אלים" למרות הוכחות חותכות שאפשר להורגם, ושני ממשלים אמריקאיים, מצויידים בטובי המומחים ומיטב היועצים האסטרטגיים, שהשקיעו את ארצם במלחמה יקרה, הרסנית ומעוטת סיכויים בוייטנאם. אפשר להוסיף לכך דוגמאות היסטוריות אחרות: התקפת ההתאבדות המטורפת של החמר-רוז' הקמבודיים על וייטנאם החזקה מהם אלף מונים, הכרזת המלחמה של היטלר על ארצות הברית, ואפילו האשלייה היפנית שאמריקה תחתום איתם על פשרה כלשהי לאחר ההתקפה בפרל-הרבור.

מטבעה של האיוולת, שככל שמצטברות ראיות כנגדה, כך היא הולכת ומתקשחת. יש לכך סיבות רבות: אידיאולוגיה קנאית בחלק מהמקרים, פחד לסטות מהתלם או יהירות של מנהיגים ושל יועציהם. בדרך כלל מעורב בכך גם כשל המחשבה האנושי הרה האסון הידוע כ"עלויות שקועות". בינשוף קראתי לכך פעם כשל מחצית ההר: אם כבר השקענו כספים, מאמצים וחיי אדם בנתיב המתברר כמוטעה, קשה לנו מאד להודות שהשקענו את המשאבים הללו לחינם.

אולם איוולת לעולם אינה החלטתה בלעדית של מנהיג, אלא חשיבה קבוצתית של אליטה. היא כמעט תמיד מתאפיינת בחוסר יכולת לשנות נתיב. מרגע שקיבלו המנהיגים את החלטתם, הבירוקרטיה של הממסד מבטיחה שיתקשו לסטות ממנה אפילו אם ירצו, ולו בשל עצלנות מחשבתית ואינרציה בירוקרטית. לגופים בירוקרטיים קשה מאד לשנות מסלול, מפני ששינויים כאלו דורשים לטלטל דפוסי עבודה שמשתלבים באורח חיים מסודר ונוח, ונושאים בחובם סיכונים רבים וחוסר נוחות לבירוקרט. לעומת זאת, המשך דפוסי העבודה הקיימים מבטיחה לו, לכל הפחות, יציבות. לכן, לעיתים קרובות ממשיכות מערכות בירוקרטיות בדפוס התנהגות מסויים, גם כשאיבד כל טעם והיגיון.

אינרציה בירוקרטית שכזאת עלולה לגרום למדינות לשקוע בבוץ של מלחמות מיותרות והרות אסון, כמו מלחמת וייטנאם, אבל בדרך כלל היא גורמת לנזקים קטנים ומצטברים: בזבוזי כספים, פגיעה באיכות החיים, תקיעה של פרוייקטים חשובים או התנהלות דיפלומטית לא חכמה. לאורך זמן, היא עלולה לגרום גם לנזקים גדולים יותר, כמו פשיטות רגל, משברים כלכליים או מלחמות. כמו האיוולת הגדולה שכותבת עליה טוכמן, גם אותן איוולות קטנות חסינות לעיתים קרובות לביקורת או לראיות סותרות.

ממסדים לא אוהבים לחשוב מחוץ לקופסה, לשנות נהלים ותיקים או לפגוע בהליכים מיותרים המפרנסים פקידים ופנסיות תקציביות. כל מוסד ממשלתי, או אחר, מלא כרימון בחוקים ותקנות שפג תוקפן, או בדברים שעושים בלי סיבה נראית לעין. איך תזהו אותם? פשוט מאד. בכל פעם שאתם שואלים פקיד, קובע מדיניות או פוליטיקאי למה עושים משהו, והוא עונה לכם במלמולים לא ברורים, מליצות מנופחות ("כבוד עם ישראל לדורותיו מחייב ש.."), הסברים של מסורת מוסדית ("כך נהוג", "כך עשינו תמיד") או תשובות שמתחילות ב"לא יתכן", "הרי אי אפשר" ו"לא יעלה על הדעת" בלי להסביר מה בדיוק הבעיה – תבינו שאתם נתקלים בקיבעון מחשבתי. כשעמי איילון הגיע לראשות השב"כ, והתבקש לנקות את הארגון מהחלודה שהצטברה ומהכתם שדבק בו אחרי רצח רבין, הוא ביקש מראשי המחלקות להסביר לו במפורט את הסיבה ההגיונית לכל אחד מהנהלים הקיימים. רק תשובה אחת הוא לא היה מוכן לקבל מהם: "נמשיך לעשות את זה כי כך עשינו תמיד".

הסדר על עזה הוא דוגמא קלאסית, מובהקת אפילו, לקיבעון מהסוג הזה. מההפיכה של חמאס בשנת 2006 ועד סוף תקופת אולמרט, ישראל הטילה על עזה "סגר מותרות" שהגביל ברשימות מפורטות את מוצרי המזון שנכנסו לרצועה. בגלל שכוסברה, משום מה, היתה ברשימת המוצרים האסורים, הסגר הזה נודע בשם "סגר הכוסברה". הרעיון היה לגרום לאוכלוסיה ללחוץ על חמאס, איכשהו, למרות שרוב התקדימים ההיסטוריים מוכיחים שסגרים וסנקציות דווקא מקרבים את האוכלוסיה לממשלתה, ולו משום שרק המקורבים לממשלה יוכלו לקבל את מעט המשאבים הקיימים. הטמטום הזה, שנפסק אמנם לאחר מספר שנים, לא תרם לדבר ורק גרם לישראל נזק תדמיתי. הדבר החשוב ביותר, הוא שאף אחד לא היה מסוגל להסביר את ההיגיון של "סגר הכוסברה" ואיך הוא אמור להשיג את מטרתו. וברגע שבוטל – כולם התנערו ממנו כאילו נכתב על ידי גמדים קטנים שהגיעו בלילה למשרד המת"ק.

גם היום, המדיניות מול עזה היא המשך של אותה אינרציה בירוקרטית כושלת. הסגר הבטחוני על הרצועה, לרבות על מוצרים עם שימוש כפול, צבאי ואזרחי, הגיוני וניתן להסבירו בקלות. לא כך אלפי התקנות הקטנוניות שנועדו להמאיס על העזתים את חייהם: קושי אדיר להשיג אישור מעבר לחו"ל דרך מעבר אלנבי, סחבת בירוקרטית של חודשים ושנים שגורמת לסטודנטים להחמיץ מלגות ולחולים למות לפני שהם מקבלים טיפולי סרטן, איסור לייצא סחורה (למרות שיש מכונת בידוק חדשנית שתרמו ההולנדים למטרה זו בדיוק), וכיוצא בזה. לאיסורים הללו אין סיבה בטחונית אמיתית. רבים מהמומחים במערכת הביטחון, וגם לא מעט שרים, מתנגדים להם. קשה למצוא מישהו שיוכל לומר בכנות שלחץ על האוכלוסיה אפילו ידגדג לחמאס את האצבע, שלא לדבר על הפיכה של ממש. אבל המערכת ממשיכה בשלה – כי "לא יתכן לתת פרס לטרור", כי "לא יעלה על הדעת שנפרנס את אויבינו" ויתר מליצות שאינן מסבירות את התועלת האסטרטגית האמיתית באותם נהלים. ההסבר האמיתי: המערכת מקובעת ולאחר עשור של דשדוש, פשוט מתקשה לשנות כיוון.

עזה אינה הגזרה היחידה שבה ניתן להבחין באינרציה בירוקרטית, בקיבעון ובעצלנות מחשבתית שכזאת. הביטו, למשל, בסירוב התמוה של ישראל לדבר עם שרים בכירים בממשלה הנבחרת של אוסטריה, רק משום שהם שייכים ל"מפלגת החירות". מישהו ב"דרג המקצועי" במשרד החוץ החליט בימי תרפפ"ו שמדובר במפלגה ניאו-נאצית, למרות שעמדתה הימנית מקבילה במקרה הטוב ביותר ליש עתיד בישראל, וכל פוליטיקאי ממוצע בליכוד התבטא באופן קיצוני יותר ממנה נגד זרים, מהגרים ומיעוטים. מנהיג המפלגה, היינץ כריסטיאן שטראכה, הוא כיום פילושמי מוצהר, תומך בחינוך שואה וידיד חשוב של מדינת ישראל. ברית עם מפלגת החירות מתאימה במיוחד לאסטרטגיה של ממשלת ישראל הנוכחית, שממילא מעוניינת בשיתוף פעולה עם ידידי ישראל בימין האירופי. אבל פקידים במשרד החוץ, שלא עדכנו את דפי הפוליו שלהם בשלושים השנים האחרונות, קטלגו את שטראכה כנאצי, ולעזאזל העובדות. שטראכה אפילו ביקש לדעת מה ישראל רוצה ממנו, ולא קיבל מענה.

אם יש משהו שהתקשורת והציבור צריכים לעשות יום יום, שעה שעה, זה לבקש הסברים הגיוניים לכל החלטה מהסוג הזה. לשאול למה למעשה אנחנו ממשיכים להטיל סגר על ייצוא מעזה; מה הם הנימוקים המפורטים לחרם על ממשלת אוסטריה, ומה הופך את מפלגת החירות ל"נאצית"; למה לעזאזל אנחנו נותנים הטבות למפעלים מסויימים ולא לאחרים במסגרת חוק עידוד השקעות הון; מה הסיבה שעסקים צריכים לעמוד בעשרות ומאות נהלים הזויים ולא קשורים כדי לקבל אישור פעולה; למה אנחנו צריכים לשלם לפקידים של מכון התקנים, כשיש תקנים אירופיים לא פחות טובים; מה תפקידן של מועצות הלול, הדבש והפרחים והחלב, ולמה אנחנו נותנים לעסקנים העלומים שיושבים בהן להעלות את מחירי המזון שלנו; מדוע אנחנו צריכים לוותר על נסיעות זולות של אובר רק כדי לשרת לובי של נהגי מוניות. משרדי הממשלה השונים כל כך רגילים לאינרציה בירוקרטיה, עד שאפילו התגובות שלהם חלולות ולא אומרות דבר: "משרדנו פועל לפי הנהלים ולפי החוק", "ההחלטה התקבלה לאחר הליך מחשבה תקין ולטובת אזרחי ישראל", "לא יעלה על הדעת שנפגע בעבודה המאורגנת", וכיוצא בזה. רק כשנפסיק לקבל תגובות כאלה מהנבחרים והפקידים שלנו, יהיה אפשר לערוך רפורמות אמיתיות במדינה הזאת.

בעוד עריה של ישראל מופגזות ברקטות וצה"ל נלחם בעומק עזה, כדאי גם לחשוב על היום שאחרי. איך נפיק הישג מדיני של ממש מהמבצע מול החמאס? בשבוע שעבר, כאן בינשוף, כתב יונתן בוקסמן על מתווה של "הסרת המצור מול פירוז" ברצועת עזה. השבוע, ינשוף פוליטי-מדיני מנסה להציע מתווה כולל יותר, שיוכל למנף את הסיוט שאנחנו נמצאים בו לפריצת דרך מדינית. עקרונות היסוד: פשטות, בהירות, פומביות ונכונות ללכת עד הסוף, מבחינה מדינית וצבאית כאחד. 

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס, בעברית ובאנגלית. הגירסה הלועזית התפרסמה גם בינשוף אנגלית.

ב-17 ליולי פתחו חיילי צה"ל את שערי עזה ובריחיה, וכוחות גדולים של רגלים ושריון נכנסו לרצועה במבצע הקרקעי השני מאז ההתנתקות. מטרתו של המבצע היא כביכול מוגבלת: לרסק את מנהרות התקיפה ומצבורי הטילים לטווח ארוך שאליהם לא מסוגל להגיע חיל האוויר. בפועל, כמו כל מבצע צבאי, גם הפעולה הקרקעית הנוכחית בעזה מיועדת להעניק מרווח תמרון למדינאים ולהשיג הסכם הפסקת אש טוב יותר. כפי שהבהיר יונתן בוקסמן בטור האורח שלו בינשוף, חזרה להבנות עמוד ענן, בגירסה כזאת או אחרת, היא ברכה לבטלה. כך אנחנו מבטיחים לעצמנו מספר אינסופי של סבבים, הרוגים ודם כמים בעזה ובישראל כאחד. כניעה לדרישותיו הנוספות של החמאס (הסרת המצור, שחרור אסירים, גישה למסגד אל-אקצה) ללא תמורה מספיקה, תזרז משמעותית את הסבב הבא משום שתוכיח לגורמי הטרור שירי הטילים משתלם – למרות כיפת ברזל. מצד שני, גם כיבוש ארוך של הרצועה ופירוק שלטון חמאס הוא פיתרון שחסרונות ניכרים בצדו. גם אם נתעלם מהדם והדמים שפתרון כזה ידרוש, מהרג המוני של אזרחים ברצועת עזה, מהלחץ והגינוי הבינלאומיים ומדעת הקהל הערבית שעודנה רדומה באופן יחסי, הרי התמוטטות חמאס עלולה לפנות את המקום לארגונים סלפיים קיצוניים ומסוכנים עוד יותר. במצב הנוכחי, ובהתחשב בעקשנותו של חמאס, יתכן שלא תהיה ברירה אלא לעשות זאת; יתכן שלא תהיה ברירה אלא לשלם את המחיר וללכת עד הסוף, אולם אליבא דכולי עלמא מדובר באופציה שאינה מועדפת.

אם חמאס יתגמש ויתחיל משא ומתן רציני, ישראל יכולה וצריכה לנצל את הדרישות המופרזות של ארגון הטרור העזתי כדי לדרוש ממנו ויתור משמעותי בתמורה. ראש הממשלה צריך להציע בקול ברור וצלול הסרה מלאה ומוחלטת של המצור וסיוע בינלאומי נדיב לשיקום עזה, שחרור נעצרי "שובו אחים" וגישה מבוקרת של עזתים למסגד אל-אקצה, תמורה לפירוז מלא של הרצועה מטילים ומנהרות טרור בפיקוח מצרי או בינלאומי. התקדמות הסרת המצור תהיה מדורגת, בבד בבד עם התקדמות הפירוז, אולם על היוזמה יש להצהיר באופן דרמטי, ברור ופשוט ככל האפשר. כך, יהיה ברור גם לידידיהם של הפלסטינים בעולם, ולדעת הקהל הפלסטינית עצמה, שישראל מציעה אור בקצה המנהרה, תקווה להסרה מוחלטת של המצור כל עוד יובטח בטחונה. חשוב לשים לב שהמתווה המוצע לא ידרוש מתנועת ההתנגדות האסלאמית ויתורים אידיאולוגיים שהיא לא מסוגלת לתת בשלב הזה. החמאס לא יאלץ לוותר על שלטונו ברצועה, להכיר בישראל או אפילו בהסכמים שחתמה הרשות הפלסטינית. הוא ייאלץ לוותר אך ורק על הטילים, כלי שהוכיח את עצמו ממילא כבלתי אפקטיבי. החמאס לא יסכים למתווה כזה מרצונו הטוב, כפי שנוכחנו כולנו מנאומו של ח'אלד משעל אתמול בערב. לשם כך יש צורך בלחץ צבאי אינטנסיבי שיוביל את הנהגת החמאס ברצועה למסקנה שעצם שלטונה, אם לא קיומה הפיזי, נתון בסכנה מיידית ומוחשית.

אולם כדי למנף את מבצע "צוק איתן" להישגים מדיניים של ממש, חובה לפתוח ביוזמה מדינית דרמטית באותה מידה גם בגדה המערבית. הכותרת אינה מספיקה. לפני מספר ימים שמעתי את ח"כ ניצן הורוביץ מדבר בטלוויזיה ואומר בעייפות שיש "לפתוח יוזמה מדינית עם אבו מאזן", במעין שחזור של סיסמאות שלקוחות מהפגנות שמאל בשנות התשעים. השאלה העיקרית היא לא האם צריך, אלא איך לעשות זאת. כיצד נימנע מעוד סבב כושל של משא ומתן, שהפלסטינים לא מאמינים בו ומתייחסים אליו (בצדק) בציניות תהומית? תחקיר הניו רפבליק מעלה כי הסבב הקודם לא נכשל רק בגלל מחלוקות מהותיות, אלא גם מפני שטבע בדיונים מתישים על סדר יום ונתן לפלסטינים תחושה (מוצדקת) שישראל מעוניינת אך ורק לבזבז את זמנם ולהעניק שכפ"ץ מדיני לבנייה בהתנחלויות. לפיכך, כל יוזמה מדינית חדשה חייבת לפזר את חוסר האמון הזה באמצעות סדרה של מהלכים מהירים, דרמטיים וסמליים שיחזירו לישראל את היוזמה, יפתיעו את הצד השני וימנעו מאיתנו לבזבז את הזמן בחודשים ארוכים של דיונים עקרים.

הצעדים הראשונים חייבים להיות ביוזמת ישראל, והם חייבים להיות צלולים וברורים ככל האפשר. על ראש הממשלה להכריז כי הוא מוכן להכיר מיד בפלסטין כמדינה חברה באו"ם, בגבולות זמניים או "שנויים במחלוקת", ולפתוח עמה במשא ומתן על יתר הסוגיות. במקביל, תגיש ישראל למדינה הפלסטינית מפה של חזונה לגבולותיה העתידיים. בנייה נוספת בהתנחלויות תוקפא כל עוד השיחות נמשכות, בתמורה להימנעותה של המדינה הפלסטינית מצעדים עוינים כגון פנייה לבית הדין הבינלאומי בהאג. כמו כן, יש להזמין את אבו מאזן, כנשיא, לביקור ממלכתי בירושלים ונאום בכנסת, בכוריאוגרפיה שתזכיר את ביקור סאדאת. חשוב להזכיר נשכחות: ביקורו של סאדאת הגיע לפני הסכם השלום בין שתי המדינות – מחווה סמלית שהניעה את הציבור מבחינה רגשית ואפשרה למקבלי ההחלטות לנוע מעבר לתחום הנוחות האידיאולוגי שלהם. הכרה במדינה פלסטינית לא רק תשכיח את נזקי המבצע בעזה ותבלבל את מתנגדיה של ישראל בעולם, אלא גם תספק אופק ברור למשא ומתן. היא תיתן לפלסטינים תחושה שהם השיגו משהו עוד לפני תחילת ההתמקחות האינסופית בחדרי הדיונים.

מתווה כזה, שיוכל לתמוך בהסדר הפירוז בעזה, יחייב קואליציה מסוג אחר, בלי בנט, הבית היהודי, ואולי גם חברי הכנסת הימנים ביותר בליכוד. הוא יחייב מהלך דוגמת הקמת קדימה, או, למצער, צירוף מפלגת העבודה לממשלה. נתניהו לא ילך אליו מרצונו שלו:  רק לחץ חזק של המרכז-שמאל והגורמים המתונים בקואליציה יוכל ליצור את תנאי הפתיחה. יש לוודא גם שיצחק הרצוג לא ינצל את המצב שנוצר כדי להפיל את הממשלה במחטף, כפי שעשו אהוד ברק ואנשיו לאחר הסכם וואי. בכל מקרה שהוא, המתווה שהוצע לעיל יוכל להוות יעד, מטרה וחזון למחנה המרכז-שמאל. רק יעד כזה, אור בקצה המנהרה, יוכל להוציא אותנו מגיהנום הסבבים שאנחנו שרויים בו ולמנף את המבצע הנוכחי בעזה לפתרון מדיני בר-קיימא.

למרות ההצלחה המבצעית של המודיעין הישראלי וחיל האוויר, ישראל נחלה כישלון אסטרטגי מהדהד במבצע עמוד ענן. מה הרוויח החמאס, מה קורה עם אבו מאזן, והאם אפשר להציל משהו מבין ההריסות? כתבת המשך לפוסט הקודם: עמוד ענן – לאן ממשיכים מכאן? למאמר רלוונטי נוסף, ראו גם מבעד למסך העשן: להכיר את חמאס

הפוסט הזה מבטא מספר מחשבות שלי בעקבות תוצאות מבצע עמוד ענן – ולכן הוא פחות סדור ואולי פחות מושקע מאשר בדרך כלל. אבל לפעמים, צריך לומר גם דברים ישירים.

מבצע עמוד ענן, כפי שהסתיים, הוא שילוב של הצלחה מבצעית חלקית וכישלון אסטרטגי מהדהד. מבצעית, צה"ל של 2012 התגלה כיעיל ומרוסן בהרבה ממכונת המלחמה המשתוללת של עופרת יצוקה. למרות ההרוגים האזרחיים, הפגיעות באוכלוסיה אזרחית היו קלות יותר מאשר במבצע הקודם, וגם המטרות היו פחות מבולבלות ומגלומניות. השמדת טילי הפאג'ר של החמאס בתחילת המלחמה היו ללא ספק הישג מודיעיני ניכר. עד עתה החדשות הטובות, ולצערי – הן קצרות מאד.

התוצאה של מבצע "עמוד ענן" היא כישלון אסטרטגי מהדהד. כפי שהיה ידוע מראש, המדינה אינה מוכנה, ובצדק, לשלם את המחיר האסטרונומי של כיבוש עזה, וגם אינה מעוניינת למגר את חמאס- משום שאת מקומו יירשו עשרות ארגונים סלאפיים שיתחרו זה בזה בירי רקטות. הנייה וחבריו, כמובן, הבינו זאת היטב, ולפיכך חישבו שגיוס המילואים הישראלי הוא אקדח ריק מכדורים. הפסקת אש שתותיר את החמאס עומד על רגליו היתה רק עניין של זמן.

ישראל, בסופו של דבר, גם אכלה את הדגים והמסריחים וגם גורשה מהעיר. מצד אחד, שדרגנו את המעמד הבינלאומי של חמאס עד לבלי היכר (תהליך שהתחיל כבר לפני המבצע, דרך אגב)- מנהיגים, נשיאים וראשי ממשלות מכל העולם שיחרו לפתחו ולמוצא פיו, והוא הפך, לכל דבר ועניין, ליריב שווה לישראל בזירה המדינית. המדיניות שהתחילה כבר בימי אולמרט, לבודד ולהוקיע את חמאס עד שייחנק ברצועת עזה, נכשלה סוף סוף כישלון חרוץ. מצד שני, ישראל לא השכילה לנצל את המצב החדש לתועלתה. אם השלמנו עם כך שחמאס הוא ישות מדינית, למה לא לנסות ולהשיג איתו מסמך חתום, ואפילו לנסות לגרור (ולהביך אותו) בהצעה למשא ומתן ישיר? במקום זה, השגנו הבנות חמקמקות ולא כתובות שמבוססות על אותו מושג לא ברור, "הרתעה". כעת, אני משער שיש כאלה שיעלו את הדוגמא הלבנונית: הנה, מול חיזבאללה השגנו "הרתעה" לאחר מלחמת 2006. אולם למעשה, ההרתעה המפורסמת במלחמת לבנון השנייה הושגה בין היתר משיקולים של פוליטיקה פנים לבנונית. בלבנון יש עדות וקבוצות אתניות לרוב, ולחיזבאללה יש יריבים משמעותיים לא מעטים מבית. היריבים הללו ניצלו את ההרס בלבנון לאחר מלחמת 2006 כדי לתקוף אותו  (ואת בעל הברית הנוצרי שלו, מישל עוון), ולפיכך נזהר נסראללה מפתיחת סיבוב נוסף. בעזה אין לחמאס יריבים פנימיים כאלה. המתחרים שלו, אם כבר, מעוניינים לירות יותר רקטות, לא פחות. הרתעה לבדה לא תחזיק מים.

כדי להפעיל מנופי לחץ אמיתיים על יריב יש להציע גזרים ומקלות. ישראל מציעה רק מקלות ומקלות. שקט מול שקט: אם תתנהגו יפה, לא נירה עליכם. אבל הפסקות אש כאלו דינן לקרוס, ולו בשל הדינמיקה של האירועים בשטח. כשיש שני צדדים שלא מסוגלים לדבר זה עם זה (וודאי שלא ישירות), שכל אחד מהם מאמין (די בצדק) שהשני שואף להשמידו, כל תקרית גבול עלולה להידרדר להסלמה כוללת. יש שני דרכים לשפר מצב כזה: להתחיל במגעים ישירים וליצור ערוצי הידברות, או ליצור "גזרים" שנוכל לשלול מהחמאס במקרה של ירי רקטות. למשל, פתיחה של נמל הים בעזה (בכפוף לעצירת ספינות נשק במקרה הצורך), או מדיניות דומה כלפי המעברים בישראל. אבל עוד מימי חרם הכוסברה, מישהו במטכ"ל ובממשלה עדיין מאמין, ככל הנראה, שאם נחרים ונסגור מספיק את החמאס הוא ייעלם מהשטח איכשהו. רק שהוא לא נעלם, ואפילו מתחזק מיום ליום.

והדבר העצוב הוא, שגם ה"הצלחה" המבצעית העיקרית של המבצע, ההתנקשות ברמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי, לא שיפרה דבר – להיפך. הרי גם עכשיו, ממילא, אנחנו דורשים מהחמאס לאכוף את מרותו על שאר הארגונים. לג'עברי היה הרבה יותר קל לעשות זאת מאשר לסגנו, מרואן עיסא, שטרם צבר ניסיון בתחום זה.  בסופו של דבר הגענו למצב דומה מאד לזה ששרר כאן לפני תחילת סבבי ההסלמה האחרונים, פלוס עוד מספר "הישגים" של ביבי והחבורה: טילים על תל אביב וירושלים, ופיגוע במרכז הארץ בפעם הראשונה מאז 2005. עכשיו, בכל סבב הסלמה נוסף, תושבי מרכז הארץ יחוו את הגהנום שחווים כבר שנים אנשי שדרות, אשדוד ואשקלון. בקיצור- אכלנו אותה מכל הכיוונים. גם פתחנו במבצע שלא היה יכול, ככל הנראה, להסתיים יותר טוב מאשר הסתיים (וכנראה היה יכול להסתיים יותר גרוע, בעיקר אם היינו פותחים בפעולה קרקעית), גם שדרגנו את המעמד של חמאס וגם השגנו רק "נון פייפר" שככל הנראה יתרסק במהרה.

אולם כל הבעיות הללו מתגמדות לעומת הסערה שמתגברת בגדה המערבית. ההפגנות האחרונות נראות כסנונית ראשונה לפני אינתיפאדה שלישית, שאסמאעיל הנייה (הגיבור החדש של העולם הערבי) קרא לה היום במפורש. ומדוע לא? הפלסטינים בגדה רואים שאבו מאזן מתחנן לישראל, מציג בפריים טיים, בערוץ שתיים, עמדות פשרניות להפליא, ומקבל קדחת. לעומת זאת- החמאס יורה רקטות ומשיג הישגים. אז למה לא לאמץ את דרכו של החמאס?

תחשבו: במשך שנים, מחמוד עבאס מציע לשלישיית הגאונים נתניהו, ברק וליברמן משא ומתן בתנאים נוחים, אם רק יואילו להקפיא את הבנייה בהתנחלויות. מול ההנהגה הפלסטינית המתונה ביותר שהיתה כאן אי פעם, ליברמן קורא בגסות להפלת אבו מאזן, כאילו הוא בעל הבית בגדה המערבית, נתניהו אומר ששר החוץ שלו לא מייצג אותו, וממשיך לבנות בשטחים וברק – נו, טוב, בני אדם רגילים לא יכולים להבין את המתרחש בתוככי המוח האנליטי. כעת, אבו מאזן מעוניין לשדרג את מעמד הרשות למדינה משקיפה, צעד שמקובל על רוב מדינות העולם, וליברמן כרגיל מאיים למוטט את הרשות (וכמובן- להעלות את חמאס במקומה). כעת, כפי שהדברים מתפתחים, נזכה לראות בקרוב עוד אינתיפאדה שלישית בגדה (ובעקבותיה, בסבירות מסויימת, הפיכה של חמאס), או פיוס בין עזה לרמאללה שייצור רשות קיצונית ונוקשה בהרבה.

פיקח יוצא מפח שחכם לא נכנס אליו. ההנהגה הישראלית עוד יכולה להציל משהו מההריסות אם תבצע צעד אמיץ ותודיע שהיא מכירה במדינה פלסטינית משקיפה באו"ם, ומוכנה לפתוח מיד במשא ומתן עם הרשות הפלסטינית ברמאללה. כך, תראה לציבור בשטחים שלא רק דרכו של הנייה, אלא גם דרכו של אבו מאזן משתלמת. בינתיים, ליברמן חזר על כך שצעדיו של הנשיא עבאס הם "טרור מדיני", כי כידוע, כל מה שפלסטיני עושה הוא טרור. לצפות מביברמן לחשוב לטווח ארוך, מעבר לבחירות הבאות? זה כנראה כבר מוגזם.

ישראל חיסלה את רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי, ועכשיו לאן? כשנכנסים לעימות מזויין, חשוב לדעת כיצד מתכננים לצאת ממנו, ומה בדיוק שואפים להשיג, אך כל האפשרויות קשות ובעייתיות. ינשוף צבאי-אסטרטגי על המלחמה הממשמשת ובאה.

ראו גם: מבעד למסך העשן: להכיר את חמאס

ההוגה הצבאי הגדול, קארל פון קלאוזביץ, כתב כי "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". כמו משפטים רבים שמצטטים אותם בלי להבין תמיד את משמעותם, האמירה של קלאוזביץ העניקה תחמושת לפרשנים רבים ושונים, המחזיקים לעתים בעמדות הפוכות בתכלית. לאחר שאמריקה יצאה בעור שיניה מהבוץ בוייטנאם. פירש קצין צעיר בשם קולין פאוול (לימים שר ההגנה האמריקאי) את קלאוזביץ באור חדש. הטעות של אמריקה בוייטנאם, טען, היתה שלא הבינה כי "המלחמה היא המשיך המדיניות באמצעים אחרים". היינו – היא יצאה למלחמה בלי לדעת כיצד לצאת ממנה, מה מטרתה, ומה היא שואפת להשיג.

את השאלה הזאת אנחנו חייבים לשאול את עצמנו עכשיו, לאור המבצע המתגלגל "עמוד ענן" שהחל בחיסולו המוצלח של רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי. מבחינה מבצעית טהורה, הפעולה היתה ללא מתום. ג'עברי, אחד מהקיצוניים מבין ראשי חמאס, האחראי לחטיפת גלעד שליט שהאכיל את ישראל מרורים במשך שנים רבות, נעלם מהשטח. החיסול היה מדויק וכירורגי, ולא נפגעו חפים מפשע. אפילו התגובה של שלטון האחים המוסלמים במצרים היא (בינתיים, רק בינתיים) מינורית יחסית. אבל במבצע מוצלח אין די. מכיוון שיתכן וניגרר למלחמה חדשה בעזה, ישראל חייבת לשאול את עצמה מה האפשרויות העומדות בפניה, ומה היא בדיוק מעוניינת להשיג. גם אם מוסכם על כולם שישראל מעוניינת להפסיק את ירי הרקטות, חשוב לשאול- כיצד?

אופציה ראשונה, שנידונה בידי חלק מהפרשנים בתקשורת, היא ללחוץ על החמאס באמצעות מכות מדוייקות וכואבות, אולי חיסולים נוספים של חלק מראשיו, כדי לכפות עליו הפסקת אש ארוכת טווח (יתכן שבחסות מצרית). בתרחיש הזה, ישראל תספוג רקטות לזמן מה, אולם תקצור בסופו של דבר הישג משמעותי. למעשה, ישראל עשתה זאת בעבר, כפי שמספר שלומי אלדר בספרו "להכיר את חמאס". החיסול הכפול של אחמד יאסין ועבד אל עזיז רנטיסי ב-2004 הכניס את הנהגת הארגון להלם, והוביל ל"הסכם שקט" על הפסקת פיגועי ההתאבדות בערי ישראל תמורת הקפאת החיסולים הממוקדים של מנהיגי הזרוע המדינית.

אולם אם ישראל מעוניינת להשיג אפקט דומה באמצעות מבצע "עמוד ענן", היא עשויה להתאכזב, בשל ההבדל המהותי בנסיבות בין 2004 לימינו אלה. ראשית כל, בתקופה ההיא מצרים לא נשלטה בידי האחים המוסלמים. כעת, החמאס עשוי לחוש שיש לו "גב" בקהיר ולהקשיח יותר את עמדותיו. חשוב מכך: החמאס אינו לבד. ימי השלטון המוחלט של ארגון הטרור הירוק ברצועה חלפו עברו להם, וכעת מתחרים בו הג'יהאד האסלאמי (שהמימון האיראני ברובו עבר אליו), ועדות ההתנגדות העממית ושלל ארגונים סלפיסטיים וג'יהאדיסטיים שכוחם עלה מאד לאחרונה בשל המצב בסיני. גם אם ההסלמה תוביל את חמאס לבקש הפסקת אש ארוכה בחסות מצרית כדי להגן על עצמה מ"סיכולים" נוספים, הארגונים האחרים לא יהיו מחוייבים להסכמה הזאת, והיכולת של חמאס לשלוט בהם מוגבלת מאד. חיסולו של ג'עברי, שנהנה מקשרים טובים עם הפלגים בדרום הרצועה, מפחית את היכולת הזאת עוד יותר. כמו בשוק, תחרות בטרור מובילה לסבבים קבועים של הסלמה. ארגון כלשהו יורה לישראל מדרום הרצועה או מסיני, או, לחילופין, מתכנן פיגוע. ישראל כמובן מגיבה ומסכלת, רקטות נורות, והחמאס נכנס לתמונה כדי שלא להיראות תבוסתני. הרי, כפי שכתב שלומי אלדר, אין דבר מסוכן ומאיים יותר עבור ראשי החמאס מההאשמה ב"כניעה" (תנאזול). בסבב האחרון, לדעתי, חמאס הרשה לעצמו קצת יותר בגלל הערכה (מוטעית) שישראל תימנע מלהגיב בשל הבחירות, אבל גם בימים כתיקונם, דינמיקת התחרות בין ארגוני הטרור ברצועה סוחפת את הדרום לסבבים קבועים של הסלמה.

אופציה שנייה היא מיגור מוחלט של חמאס, בין אם על ידי חיסול ממוקד של אסמאעיל הנייה, מחמוד א-זהאר ויתר מנהיגי הזרוע הצבאית והמדינית, או פלישה קרקעית רחבת היקף לכיבוש רצועת עזה. אבל אם חמאס יחוסל, ייכנסו לוואקום ארגונים קיצוניים ממנו, כמו הג'יהאד האסלאמי (שמחוייבותו לאיראן חזקה יותר) או ארגונים סלאפיסטיים וג'יהדיסטיים נוסח אל קאעדה. קשה להאמין גם שארגון אחד יצליח להשתלט על הרצועה לבדו. התוצאה תהיה כאוס של קבוצות סאלפייה וג'יהאד עולמי, מצב שאף ממשלה ישראלית אינה מעוניינת בו. האפשרות היחידה שנותרה, אם כן, היא כיבוש מוחלט של עזה. אולם כיבוש כזה יחייב את ישראל להישאר ברצועה לאורך שנים, לא ימנע את הכאוס הג'יהאדיסטי ואף יעודד אותו. הקהל הישראלי שאולי יריע למהלך כזה בימים הראשונים, עשוי לגלות שמחירו גבוה משציפה. אני לא מדבר רק על מחיר מדיני בזירה הבינלאומית או מול מצרים (אם כי סביר שנספוג גם את זה) אלא על המחיר בדמים ובחיי חיילים ששהייה ממושכת ברצועה תגבה. כיבוש ממושך של הרצועה עשוי (אולי) להפחית את כמות הרקטות שישוגרו אל הדרום, אבל במחיר כבד עד מאד. האם תחליט הממשלה לשקוע מחדש בבוץ העזתי? אפילו אם תעשה זאת, ייתכן ותשלם את המחיר בלי להשיג את המטרה, כמו במבצע עופרת יצוקה. עד היום, כפי שכתב שלומי אלדר, כל הניסיונות למגר את חמאס רק חיזקו אותו.

אופציה שלישית היא לסיים את סבב ההסלמה הנוכחי מהר ככל האפשר, ולחזור לשגרה הידועה של סבבי הסלמה תקופתיים, קסאמים מחד ותגובות מדודות מאידך. בטווח הקצר, זוהי האפשרות הפשוטה ביותר, ואולי זה מה שיקרה לאחר שעמוד הענן יתפזר. אולם לטווח ארוך, אפילו האפשרות הזאת הופכת לסבירה פחות ופחות. גם כאן – התחרות הקשה בין ארגוני הטרור הרבים ברצועה היא בעוכרינו. הארגונים, הרי, מתחרים בחמאס וזה בזה. ומכיוון שבית הגידול בסיני מצמיח עוד ועוד ארגונים סלאפיים, התחרות הזאת רק מסלימה. וכיצד יכול ארגון חדש להוכיח את עצמו, אלא באמצעות ירי רקטות או פיגועי טרור איכותיים כנגד "האויב הציוני"? דווקא כאשר חמאס, מהאינטרסים שלו, מעוניין בהפסקת אש, לארגונים הקטנים אלו יש אינטרס מוגבר לחמם את הגזרה. כושר הספיגה של אזרחי ישראל מוגבל, במיוחד בתקופת בחירות, והמשך השגרה יוביל אותנו לסבבי הסלמה הולכים ומתגברים עד לנקודת רתיחה.

ישנה, כמובן, גם אופציה רביעית: לשבור את הקיפאון באמצעות מהלך מדיני דרמטי, בין אם הכרה מוסכמת במדינה פלסטינית משקיפה באו"ם, ו/או מו"מ להפסקת אש ארוכת טווח עם חמאס (כפי שח'אלד משעל הציע בזמנו). גם מהלכים דרמטיים כאלו לא יפסיקו את ירי הרקטות, לפחות לא בטווח הקצר, אולם הם יוכלו לשנות את האווירה, לחמם את היחסים עם מצרים וליצור – בטווח ארוך – תנאים שיאפשרו אולי לחולל שינוי משמעותי ברצועת עזה. אולם למרבה הצער, עם הממשלה הנוכחית בירושלים, מהלך מדיני דרמטי נראה סביר בהכרח כמו נחיתת חייזרים במרכז תל אביב.

המלחמה, כפי שאמר קלאוזביץ, היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. לפיכך, כל היוצא למלחמה חייב לחשוב כיצד הוא מתכוון לצאת ממנה, ומה הוא בדיוק מתכנן להשיג. בחינה מפוכחת מראה כי אנחנו עומדים בפני אפשרויות שכולן קשות, ואף אחת מהן אינה פשוטה או אידאלית. כיצד הממשלה מתכננת לצאת ממבצע "עמוד ענן" ומה היא רוצה להשיג? הציבור, כמובן, אינו יודע. אבל הדבר העצוב הוא, שמהיכרות עם הנפשות הפועלות בממשלה הנוכחית, יש לי חשד עמוק שהם אפילו לא חשבו על זה.

האם אפשרית גישה אחרת במלחמתה של ישראל מול הרפובליקה האסלאמית? בזמנים של מבוכה וחרדה קיומית, יועיל לנו להיעזר ברעיונותיו של סיר באזיל לידל-הארט, ובתיאוריה האסטרטגית המקורית שלו: "הגישה העקיפה". מאמר זה פורסם בויי-נט לפני כשבוע, וזכה לתגובות מגוונות, ביניהן נאצות של אינספור טוקבקיסטים. אולם ממש לפני מספר ימים, התבטא מנהיגה של איראן, האייתוללה עלי חמנאי, באופן המאושש את הכתוב בו.

מאמר זה פורסם לאחרונה בויי-נט. ניתן לקרוא אותו גם באתר במחשבה שנייה

שוב, תופי המלחמה מכים באזורינו. יודעי דבר בעיתונות מבטיחים "חדשות" בנושא האיראני ממש בקרוב, ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי אומר שאם היה איראני "היה מודאג בשבועות הקרובים", ונתניהו מצהיר בנחישות ש"רק הוא יקבע" מתי יוצאים או לא יוצאים למערכה מול הרפובליקה האיסלאמית. שר הביטחון אהוד ברק, בעדינות הרגילה שלו, מבטיח לנו שמלחמה לא תהיה נוראה במיוחד – רק כמה מאות הרוגים בעורף.

לא צריך להיות איש שמאל כדי להעלות סימני שאלה בנושא נחיצותה ומחירה של המלחמה הקרבה. למעשה, רבים מבכירי הממסד הבטחוני בעבר ובהווה, ממאיר דגן ויובל דיסקין ועד גבי אשכנזי עושים זאת. ממצאי ועדת וינוגרד בנושא חוסר מוכנותו של צה"ל במהלך מלחמת לבנון השנייה מחזקים את סימני השאלה הללו, ועוד יותר מכך – דו"ח מבקר המדינה באשר למוכנות העורף. בצדק תמה ח"כ דב חנין, כיצד ישראל מעזה אפילו לחשוב על יציאה למלחמת טילים, כאשר שירותי כיבוי האש שלה (למשל) נתונים במצב כה מחפיר. ועוד לא דיברנו על הסתבכות בפעולה האווירית, מלחמה נגררת עם מדינות אחרות, אפשרות לתבערה מזרח תיכונית וכיוצא בזה.

אולם בכל זאת, יש צדק גם בדבריהם של תומכי המלחמה. בעית הגרעין האיראני היא אכן בעיה רצינית: לא רק האפשרות (הקלושה) שאיראן תשליך פצצת אטום על ישראל, אלא גם הסכנה של מירוץ גרעין אזורי, זליגת חומרים רדיואקטיביים לידי ארגוני טרור ועוד כיד הדמיון הטובה. לפיכך, שומא על מתנגדי המלחמה להציע פתרונות אחרים.

המשך הרשומה ←