מה הקשר בין ההתקוטטויות של יאיר ולפיד וחבריו, לעדר מעונבים עסוקים שמילאו את שדה התעופה בטוקיו, ביום אביב נשכח אחד בשנת 2007? גם אלו וגם אלו מהווים דוגמא לאותה תופעה מדעית. ברוכים הבאים לעולם המופלא של חוקי פרקינסון שחושף בפנינו את רזי המציאות, מחוטי עירוב, קבינטים מצומצמים וכשרות מהודרת, ועד לכורים גרעיניים, עוגות צהובות ואפילו סככות אופניים.

טוקיו, יום אביב ב-2007. הדובדבן פורח בשדרות, ולשדה התעופה נריטה מגיעה קבוצת סטודנטים מערביים טרוטי עיניים, ביניהם גם אני. קבלת הפנים שלנו בטרמינל לא היתה אמורה להיות מסובכת. הפטרונים שלנו ממשרד החינוך היפני היו בסך הכל צריכים לתת לנו מעטפה עם סכום כסף, ולסדר לנו מונית עד למרכז העיר – זה הכל. אך במקום דלפק פשוט עם פקיד אחד או שניים, קיבלו את פנינו עשרות עובדים מעונבים ולחוצים שהתרוצצו אנה ואנה, מסרו טפסים אחד לשני, החליפו ניירות בעוד הסטודנטים חסרי הסבלנות נאלצו לחכות בתור הולך ומתארך. כשהמעונבים גמרו להתרוצץ וכולם נכנסו למוניות שלהם, השמש כבר התחילה לשקוע במערב.

ירושלים, יום קיץ מהביל ב-2013. הקבינט המדיני-בטחוני של ממשלת ישראל מתכנס בחדרו הממוזג היטב, חבריו נמלטים מהחום המעיק שבחוץ. אולם לפני שהדיון מתחיל, רואה שר האוצר, יאיר לפיד, אורח לא קרוא מציץ בדלת. יובל שטייניץ, הסייד קיק הנצחי של ראש הממשלה, נכנס במטרה להשתתף בדיון. אולם לא כלה עצה וגבורה מן הארץ. לפיד ונתניהו, כך מסתבר, חתמו על הסכם שלכל ישיבה בה נוכח שטייניץ, יוזמן גם יעקב פרי מיש עתיד. פרי לא הוזמן הפעם, ולפיד השתולל. אם יעקב לא שם, גם יובל יהיה בחוץ. שטייניץ, כך דיווחו לנו כלבי השמירה של הדמוקרטיה, נעלב עד עמקי נשמתו. וכאן, מעבר להזדהות עם כאבו של שר האוצר לשעבר, נשמות רעות בעיתונות החלו לרנן כאילו ישנה נימה ילדותית משהו בהתנהגותו של נביא הפוליטיקה החדשה. בזה מתעסקים הקברניטים שלנו? תהו אותם קטנוניים.

בדיוק כמו שאנחנו, ב-2007, תהינו מה צורך בכל עדר המעונבים העסוקים בשדה התעופה בטוקיו.

 אבל גם אנחנו אז, וגם העיתונאים היום, לא הבנו שהן הבלגן בשדה התעופה נריטה, והן הקטטה הקטנה של ביבי, יאיר ויובל, הם חלקים קטנים, מקרים פרטיים מתופעה מדעית מרתקת וחובקת עולם שנחשפה לפני מספר עשורים בידי עובד מדינה בריטי מנוסה, ציני ומשועשע.

ברוכים הבאים לעולם של חוקי פרקינסון.

נורתקוט פרקינסון היה עובד מדינה אנגלי אי שם באמצע המאה העשרים, קצין בצבא והיסטוריון נודע של הצי המלכותי הבריטי. במהלך עבודתו, הוא שם לב לתופעה מעניינת. באותן השנים, התפרקה האימפריה הבריטית במהירות והתערטלה ממושבותיה. וראה זה פלא: ככל שקטן מספר הקולוניות שמשרד המושבות היה אמור לנהל, כוח האדם שלו התרחב וגדל, צמח וטפח. סקרן ומדעי מתמיד, החל פרקינסון לתהות על הסוגיה, והפנה את מבטו גם לצי הבריטי. המיתון שלאחר מלחמת העולם השנייה פגע לא רק במושבות, אלא גם בצי המלכותי המושל בימים, ומספר אוניותיו הלך והצטמצם. וראו זה פלא: ככל שפחתה העבודה, רבו העובדים במשרדי הימייה כפטריות אחרי הגשם. שתי התופעות הללו, שכנעו את פרקינסון שדברים אינם כפי שהם נראים – וישנה חוקיות מאחוריהם – לא מובנת מאליה כלל וכלל, מטרידה ללא ספק, אך גם משעשעת עד מאד.

העולם, כתב פריקנסון, נראה כמקום מאד פשוט לשלוש קבוצות של אנשים: ילדים קטנים, מורים בבית ספר ומחברי ספרי לימוד בכלכלה ומשפט חוקתי. המלומדים שכותבים את הספרים הללו, כך נראה, מאמינים שהמשטר והמשק מתנהלים על פסים רציונליים, הגיוניים וקרי רוח. הציבור בוחר מנהיגים לפי השקפתו וטעמו, מנכ"לי חברות ממנים מנהלים בכירים לפי ניסיונם וכשרונם. עסקים מרחיבים ומצמצמים את כוח האדם שלהם בהתאם לעבודה ולצורך. הספרים הללו, לדעתו של פרקינסון, אינם מזיקים בהכרח – כל עוד נסווג אותם במחלקת הספרות הבדיונית, אי שם בין חולית לשלושת המוסקטרים (טוב, אלה לא הדוגמאות שהוא נותן, אבל עדכנתי). אבל כשאנשים מאמינים שהשטויות שכתובות שם אמיתיות, הם יכולים לחולל נזק לא מועט. להלן, נתאר בפניכם פיסות מהעולם המופלא שחשף פרקינסון בספרו – עולם שנפרש בין מעונבי טוקיו ליאיר לפיד, וכן, גם כל מה שביניהם.

למה בעצם היו כל כך הרבה מעונבים חסרי תועלת בשדה התעופה בטוקיו? הבה נעיין בשלושת החוקים הבסיסיים של פרקינסון: א. פקידים מעוניינים במספר מקסימלי של כפופים, ובמספר מינימלי של יריבים. ב. פקידים מייצרים עבודה זה לזה. ב. כמות העבודה תגדל בהתאם לזמן המוקצה לביצועה.

פרקינסון, כמובן, מדבר על שירות המדינה הבריטי, אבל אנחנו – כישראלים גאים – נעברת את תצפיותיו המדעיות. לאור הדרמות המסעירות שעברו עלינו לאחרונה, הבה נדמיין פקיד ירא שמיים ברבנות הראשית ושמו שמעון שאחראי על חוט הערוב ביוקנעם עילית. יום אחד מחליט הפקיד שלנו כי הוא איננו מסוגל לעמוד בנטל העבודה. לענייננו, לא משנה אם מדובר באמונה אמיתית, או, מה שיותר סביר, בעצלנות ההולכת ומשתלטת על פקידים שעבדו יותר מדי זמן בשירות הציבורי. כדי להקל את נטל העבודה, עשוי שמעון לבקש שימנו עובד נוסף שיסייע בידו. הוא לא יעשה זאת. מדוע? מכיוון שבקרוב, יתכן והרב פידיונסקי, ראש מחלקת כשרות עסקים, יפרוש סוף סוף לגימלאות, ושמעון מעוניין מאד בתפקידו היוקרתי. אבל אם ימנו לשמעון שותף, יהיו שני מתחרים על המשרה הנחשקת. לא טוב. כדי לפתור את הבעיה, מבקש שמעון שימנו לו שני כפופים. המספר שניים חשוב כאן, כי אם ימנו לו רק סגן אחד, הסגן הזה יהפוך הלכה למעשה לשותף ומתחרה בפועל על קידומים ויתר תופינים. בסופו של דבר, הרב שלומבטיצקי, הרועה הרוחני האשכנזי של יקנעם עילית נעתר לבקשותיו של שמעון, וממנה לו שני סגנים. מכיוון שגם הסגנים הללו, בסופו של דבר, יהיו מעוניינים בכפופים ולא ביריבים, כל אחד מהם יקבל אף הוא שני סגנים – וכך, כעבור שנה, עומד שמעון בראש מחלקה גדולה ומפוארת.

האם העובדים במחלקת העירוב של שמעון מתבטלים כל היום? כלל וכלל לא! הם מאד עסוקים. זוכרים את הכלל השני? פקידים מייצרים עבודה זה לזה. ראובן בודק בבוקר את חוט העירוב, ומוסר דו"ח מפורט על כשרותו ההלכתית לצדקיהו. צדקיהו עובר על הדו"ח, מתקן את המובאות מהגמרא, ומעביר אותו למומחה ההלכתי צפניה, שמצרף אותו, עם דו"ח משלו, לסגני יו"ר המחלקה, שמתייעצים וכותבים בצוותא דו"ח מאוחד עבור שמעון. שמעון עצמו מבלה שעות רבות בתיקון השגיאות של כפופיו הרבים, והנה- היו"ר מבצע בסוף בדיוק את אותה כמות עבודה שהיתה קיימת אילו היה נותר במחלקה לבדו. לפיכך, אין להתפלא על כמות המעונבים בשדה התעופה בטוקיו, או על מספר בעלי המגבעות ברבנות הראשית – משום שפקידים מתרבים בלא כל קשר לצורך בהם, או לכמות העבודה שעליהם לבצע.

            אם נעבור לגן הילדים של ביבי, כדאי להיעזר בתובנותיו המחכימות של פרקינסון על עבודתן של ועדות ביצועיות, מועדת הקישוט בבית הספר ועד לממשלת ישראל או למועצת הכתר הבריטית. ראשית כל, חשוב להפנים היטב תובנה בסיסית: ועדות אינן ישות מכנית, הן ישות אורגנית. כמו פרח או צמח, ועדות נובטות, גדלות, צומחות, קמלות ומפזרות זרעים שמהם צומחות ועדות חדשות. המספר היעיל ביותר של חברי ממשלה, לפי פרקינסון, הוא חמישה. אחד מהם, למשל, יהיה מומחה במדיניות חוץ, אחד במדיניות פיננסית, אחד בביטחון ואחד במנהל מקומי. החמישי, זה שאין לו כישרון מיוחד באף אחד מהתחומים הללו (או בשום תחום בכלל) יסתפק בתפקיד היו"ר, היינו – ראש הממשלה. חמשת האנשים הללו יכולים, באמת ובתמים, להתכנס בחדר קטן, לדון באופן רציני ולקבל החלטות חשובות. הבעיה היא, שהממשלה, כמו כל ועדה, נוטה להתרחב. בדרך כלל זה קורה כאשר קבוצה פוליטית חשובה מסויימת מתרעמת על כך שאין לה ייצוג, ודורשת שאחד מאנשיה ייכנס פנימה. ואז, כפי שביבי יודע היטב, אם שטייניץ דורש גישה לישיבות, אז גם את יעקב פרי צריך להכניס. ואז קבוצות נוספות דורשות גישה, והועדה מתרחבת עד לבלי היכר.

            התוצאה, כמובן, היא התרחבות אדירה של הגוף, שהופך במהרה לבלתי יעיל. מועצת הכתר הבריטית, גוף מצומצם שניהל את המדינה בימי הביניים ביחד עם המלך, גדל ותפח במהלך השנים עד שהפך לבית הלורדים. היינו – קבינט מצומצם הפך להתוועדות ענקית עם השפעה מוגבלת ביותר. גם בתקופה המודרנית, הממשלה הבריטית צמחה ממספר מצומצם של שרים ועד לקבינטי ענק של שלושים שרים ויותר, ומי שמכיר את ישראל – יודע שאותו התהליך התרחש גם אצלנו. משום שאי אפשר לנהל שום דיון רציני בפורום של שלושים איש, מתכנסים חמשת האנשים המשפיעים באמת ומקבלים החלטות לפני ישיבת הממשלה. כך, בתוך הגוף הגדול שהפך לבלתי רלוונטי, נוצרים גופים מצומצמים יותר – קבינט, קבינט-מדיני בטחוני, מטבחון, מטבחון מצומצם. וכל אחד מהם בתורו גדל, הופך לבלתי יעיל וכך מצמיח גופים חדשים.

אני עוד זוכר את דוד לוי מרעים בקול הבס שלו ברדיו כנגד כוונתו של ראש הממשלה, נדמה לי ברק, להכניס עוד כמה פוליטיקאים לאחד הגופים המצומצמים הללו. המטבחון, כך הוא הרעים ברדיו בקול נעלב, יהפוך במהרה למטבח, ואחרי זה לסלון. זו בדיוק הסיבה שפוליטיקאים כמו דוד לוי או יאיר לפיד מתנגדים נחרצות להכנסת אנשים חדשים לגוף המצומצם, לפחות אם לא יוכנסו גם אנשיהם שלהם, משום שתהליך הגדילה הטבעי פוגע במעמד המיוחס של "שותפי סוד" שהם תובעים לעצמם.

אבל רק רגע – עד עכשיו דיברנו רק על מספר החברים. נניח שהועדה נמצאת עדיין בשלב המצומצם שלה, כיצד מתנהלים הדיונים שלה באמת? כאן, נכנס עיקרון חשוב שנקרא "מקדם האדישות". פרקינסון נותן דוגמא מרתקת לאופן קבלת ההחלטות בממשלות וועדות שאמורות להחליט על מימון פרויקטים. וכרגיל, כישראלים גאים, נתאים את תובנותיו לפאונה המקומית. נניח, למשל, שוועדת הכספים של הכנסת יושבת לדון במימון של מספר פרויקטים, והפריט הרביעי בסדר היום הוא הקמת כור גרעיני. קם יושב ראש הועדה ואומר:

עומדת לפנינו החלטה להקים כור גרעיני חדש ביוקנעם עילית. התוכניות, רבותי חברי הועדה, פרושות לפניכם, ואם תפתחו בנספח מספר חמש תוכלו לראות מפרט עלויות ותוכנית ארכיטקטונית מפורטת. מבחינת בטיחות, התוכנית אושרה בידי פרופ' רבינוביץ' ממחלקת הנדסת בניין בטכניון. הרב שלומבטיצקי, רב העיר יקנעם עילית, יאשר בחתימת ידו את כשרותן המהודרת של העוגות הצהובות. לאחר מכרז, הוחלט כי עבודת הבנייה תינתן לחברת יהודה שומבליסקי ובניו בע"מ, והם סבורים כי עלויות החומרים והעבודה הן כמפורט בנספח מס' 7. יש התנגדויות, הערות או הארות?

עכשיו חברי ועדת הכספים יודעים מה זה "עוגות", מה זה "צהובות" ומה זה "כשרות", אבל שלושה מהם לא מבינים בכלל מה זה כור גרעיני. שלושה אחרים, לא יודעים מה הוא עושה בדיוק, ועוד שלושה, שבקיאים בסודות המדעיים הנ"ל, בכל זאת לא מסוגלים לדמיין כמה הוא בדיוק אמור לעלות. רק שניים מהחברים מבינים. אומר החבר הראשון, מהנדס כורים גרעיניים חם וחברתי מהליכוד:

            באמת, למה נתתם את התוכנית לאישור דווקא לפרופ' רבינוביץ'? הוא לא אמין. אני הייתי ממליץ לתת את זה דווקא לפרופ' בהדני ממכללת לוד, אני מכיר אותו – הוא וסבא שלי היו ביחד אצל בגין. ובכלל, מה המחלקה בטכניון מבינה? אתם יודעים כמה טעויות היו להם בעבר? אני מכיר כמה אנשים מחברת הייעוץ הבינלאומית שנורקל, שיכולים לעשות את עבודת התכנון בחצי המחיר.

היושב ראש עונה בחוסר סבלנות: "כן, אדוני, אבל עבודת התכנון כבר התבצעה, והרי לא נרצה לשלם עליה עוד פעם, נכון? וכבר מאוחר לשכור מומחים טכניים חדשים. עוד שאלות"?

חבר הכנסת השני שמבין בכורים גרעיניים, מתחיל לחשוב לעצמו, וגלגלי המוח שלו מסתובבים במהירות:

            רק רגע, למה בנספח מס' שבע מוקצים עשרים מיליון דולר ל"מקרים לא צפויים"? מה זה בדיוק? החומרים כאן במפרט נראים לי מאד לא בטיחותיים, בדיוק היה אסון גרעיני באיי פיג'י כשבנו עם החומרים האלה. פרופ' רבינוביץ' מהטכניון? הוא לא החתן של יהודה שומבליסקי מחברת הבנייה? ורגע, שומבליסקי, אולי זה אותו אחד שתבעו אותו לפני שנה בארצות הברית על רשלנות ומעילה, והוא עדיין מבוקש על ידי ה-FBI? אבל זה מסובך – לך תסביר להם את כל זה. וחוץ מזה, כבר מאוחר…

            "כבוד היושב ראש, אין לי הערות נוספות."

"אז כן, חברים, ברשותכם נקצה את המיליארדים הדרושים להקמת הכור. ועדת השמות החליטה לקרוא לו "קריית שמעון למחקר גרעיני", על שמו של נשיאנו האהוב שמעון פרס – מתנה הולמת לרגל יום הולדתו ה-110. סעיף הבא בסדר היום, הקמת סככת אופניים בכנסת. הגיע הזמן לעודד תחבורה סביבתית ובריאה גם בקרב חברי הכנסת. העלות המוערכת, עשרת אלפים שקלים."

חברי ועדת הכספים, שהרגע אישרו הקמת כור במיליארדים בלי לבדוק, רוצים להוכיח שהם עדיין יעילים ומרוכזים.

"מה פתאום סככת אופניים?" שואל חבר הכנסת ספוטניק מישראל ביתנו, "הרי יש חניית אופניים של העירייה במרחק 200 מטר מהכנסת. בתקופה זו של מיתון, עלינו להוות דוגמא ומופת ולהצטמצם!" "כן," מסכים עמיתו, הרב יצחקוביץ' מיהדות התורה, "וגם יש סכנה שהקמת סככה כזו תהווה הצדקה לחילול שבת." חבר הכנסת כליל החורש ממרצ אף מוסיף שחומרי הבנייה בתוכנית אינם ידידותיים לסביבה, ומטעים כי יש להתייעץ עם הארגונים הירוקים לפני אישור הפרוייקט. "המחיר נראה לי מוגזם," אומר חבר כנסת אלמוני מיש עתיד, "שמעתי שבפרלמנט השוודי בנו סככת אופניים בחצי המחיר. אנחנו, נציגי הפוליטיקה החדשה, נשמור מכל משמר על כספי הציבור." לכל אחד יש מה לתרום לדיון החשוב הנ"ל. כולם מעוניינים לחסוך בכספי ציבור, או לפחות להעמיד פנים שהם חוסכים. כולם מסוגלים לדמיין סככת אופניים, יודעים כמה היא אמורה לעלות ואיך פחות או יותר בונים אותה, ואף אינם מהססים להביע דעה נחרצת בנידון. בקיצור, הדיון נמשך שעתיים תמימות. "אני חושב שמאוחר מדי," אומר יו"ר הישיבה, "נמשיך את הדיון על פרוייקט סככת האופניים בפעם הבאה…"

ובסופו של דבר, בשמונה בערב, חברי ועדת הכספים מתפזרים, שמחים וטובי לב על כך ששמרו על הקופה הציבורית.

אלו, כמובן, רק טעימות קלות. בספרו, "חוק פרקינסון ועוד עיונים בבעיות מנהל", מציע ההוגה הבריטי תובנות חשובות נוספות. למשל:

1. אי אפשר להבין מי מהם האנשים החשובים בארגון אך ורק לפי דרגתם הרשמית. לעומת זאת, אפשר להבין זאת היטב מתוך התבוננות בדינמיקה של מסיבות קוקטייל.
2. כיצד משכנעים חברי פרלמנט מתנדנדים להצביע עבור ההצעה שלך? טיפ: אין שום קשר להיגיון שבהצעה. לחבר הפרלמנט הסנילי, למשל, תאמר: "אתה נראה מצויין! ספר לי, מה הסוד שלך, זה משהו שאתה אוכל לארוחת הבוקר?" הקף אותו באנשי שלומך, הובל אותו לקדמת האולם, היכן שלא יראה את חבריו, וגרום לו לחשוב שהעניין כבר סגור ממילא.
3. כאשר מוסד עובר לגוש בניינים מפואר שהוקם במיוחד עבורו, למשל קריית ממשלה חדשה ומפוארת, סימן שהמוסד על סף שקיעה, פירוק ופשיטת רגל.
4. מודעות דרושים מפתות מדי לתפקידים יוקרתיים לא ימשכו מועמדים מוכשרים. לעומת זאת, הן ימשכו לא מעט סגני אלופים בדימוס שיספרו לך ש"היו בכירים בצה"ל" ושהם בקיאים ב"ניהול אנשים" ו"ניווט מערכות מורכבות."

באחד הינשופים הבאים, אולי נמשיך ונפרט, כמעשה פטריוטי, את תובנותיו של פרקינסון לתפארת מדינת ישראל, ובבניין (קריית הממשלה) בירושלים ננוחם.

אז למי באמת יש רסיס בישבן, ומה הקשר בינו לבין סופות בנגב? בין לקרדות ריחניות לסטודנטים מעצבנים, הינשוף תוהה על משמעות ה"חרם" האירופי על ההתנחלויות. 

במהלך ימי העליזים באוניברסיטת תל אביב, השחתי את זמני לא רק בנבירה בספריות אלא גם בויכוחים פוליטיים שונים ומשונים. חלקם, כמו אלו שניהלתי עם ידידה טובה שפקדה את האוניברסיטה רבות באותם הימים – היו אינטליגנטיים ומסעירים. אחרים, כמו השיחות עם הליברטריאן טרוט העיניים שדידה מעדנות במסדרונות הפקולטה למדעי הרוח, היו הזויים והסתיימו לרוב בבקשת הלוואה של חמישה שקלים לקנות קפה במכונה. לעיתים הגיעה השיחה לגבהים פילוסופיים: זכור לי למשל דיון עם סטודנט שהצהיר על אמונתו העזה בתורה הדאואיסטית, וטען בתוקף כי הצבעה בבחירות היא הפרה של עיקרון ה"אי עשייה" של לאו דזה וגרוע מכך – מעשה קונפוציאני משוקץ. אחרים היו מעניינים או מתישים בהתאם למצב הרוח וכובד החמסין. אולם מדי פעם – נתקלתי במישהו מעצבן במיוחד.

כך, למשל, ברנש מסויים, נקרא לו לירון, שמאוחר יותר, בזמן ההתנתקות, הופיע בטלוויזיה והצהיר קבל עם ועדה כי הוא מוכן "למות" למען גוש קטיף. בכל פעם שעלה נושא פוליטי כלשהו, ואי מי תהה האם לימין יש פיתרון לבעיות העומדות בפני ישראל, פתח הלירון בצווחות שבר. "ומה עם השואה? ומה עם פוגרום קישינב? ומה עם הסופות בנגב?" (הכוונה, אם תהיתם, היא לא למדבר המאובק שלנו אלא לדרום רוסיה). ומכאן הוא התחיל למנות את כל הפוגרומים והפרעות הזכורים לנו מספרי הלימוד של התיכון, כולל גזירות עלומות מאוקראינה שרק מומחים (ותלמידים המתכוננים לבגרות בהיסטוריה) זוכרים את קיצורי האותיות שלהן. כאשר תהיתי מדוע אירועים שהתרחשו באוקראינה לפני מאה שנים רלוונטיים לסכסוך שלנו עם הפלסטינים היום, אמר לירון  שזה "מוכיח שכולם אנטישמים" והדיון הגיע לסיומו.

נזכרתי בלירון לא מזמן, כאשר שמעתי את החברים ממפלגת הבית היהודי והפריפריה שלה מתלוננים על ה"אנטישמיות האירופית" בעקבות החרם החדש של בריסל על ההתנחלויות. אורי אריאל, אבי ורצמן והיתר נתנו את ההופעה הקבועה בתקשורת, והשר נפתלי בנט, זה מהרסיס בישבן, שרק לא מזמן הצהיר בגבהות לב ואטימות שאין כדוגמתן כי הוא "כל הזמן" מסתובב בעולם והסכסוך הישראלי-פלסטיני "אינו מעניין איש" ("מי בעולם, מבייג'ין ועד וושינגטון, בדרום קרוליינה או בוויילס, מתעניין בסכסוך הזה? מה שמעניין זה מחירים, כלכלה, תעשייה, צמיחה" ), גילה לתומו כי הוא דווקא מאד מעניין את שותפת הסחר העיקרית של ישראל. כך גם גיא בכור, המזרחן שכבר שנים גובה כסף מקוראיו התמימים בטענה כי רק הוא מבין את "חוקי המזרח התיכון" (אותם חוקים נצחיים שלטענתו היו אמורים להגן על מובארכ מנפילה), כותב כבר זמן מה על "אפקט פרח הצבעוני". בלי לקלקל לבכור את עסק המאמרים בתשלום ליודעי ח"ן, רק נאמר כי לפי ה"אפקט" הזה, ההתפרקות במזרח התיכון עקב האביב הערבי גורמת לכך שהסכסוך הישראלי פלסטיני אינו רלוונטי ואינו מעניין אף אחד. ואכן, את תשובתה של המציאות לתחזיותיו של בכור הפרשנים קיבלנו השבוע, וזו, כמובן רק ההתחלה.

ובינתיים, כמובן, שיטת הלקרדה עובדת שעות נוספות. כתבתי על כך פעם כאן בינשוף, אבל "לקרדה" היא שיטה שמקורה בתכסיסים של עבריינים לבלבל כלבי משטרה. הם משליכים לקרדה, על מנת להסיט את מסלול הריח של הכלב מהמטרה. ז"ת, בכל פעם שמישהו מעלה טיעון לא נוח מבחינתך, אתה עונה לו במגילה ארוכה של חטאיו שלו עצמו כדי להסיח את הדעת מהדיון האמיתי. יש, כמו בנימין נתניהו, שמעדיפים ללעוס את השואה או נטישת צ'כוסלובקיה ב-1938. לירון מאוניברסיטת תל אביב חיבב במיוחד פוגרומים מאוקראינה. יש המעלים את חטאי הקולוניאליזם, והפרשן הימני שאול רוזנפלד, במאמר הזוי במיוחד, תקף את בריטניה על "כיבוש איי פוקלנד" (אז מה אם רוב מוחלט של תושביהם רוצים להישאר בריטים, וגם הכריעו על כך במשאל עם) ואת רוסיה על "כיבוש מחוז קלינינגרד" (מגרמניה הנאצית, אבל מי יודע).

האמת היא, שמנהיגי המתנחלים, שוחריהם ותומכיהם מנסים להעלים מהציבור הישראלי אמת פשוטה מאד – את המחיר שהוא משלם, ועתיד לשלם, על הגשמת חזונותיהם המשיחיים. פרוייקט ההתנחלות כולו הרי מבוסס על תפיסת ה"אתחלתא דגאולה" מבית מדרשם של הראי"ה קוק ובנו, האמונה שאם נשוב לארץ ישראל, השלמה כמובן, יתאחדו הניגודים בין חילוניות לדתיות במין סינתזה הגליאנית לשלם אוטופי וגאולי. אני לא מתכוון כאן חלילה לזלזל ברב קוק, אחד ההוגים המקוריים, המעמיקים והחשובים ביותר שקמו לעם ישראל במאה העשרים, אולם חסידיו תמיד ניסו להסתיר את המחיר שהם דורשים מהציבור הכללי לשלם בשם הגשמת חזונו. כל עוד הפלסטינאים בעיקר שילמו את המחיר הזה – לציבור הישראלי לא היה אכפת יותר מדי. תמיד אפשר להתפשר על חשבון מי שלא יושב ליד השולחן. אם מתנחלים במאחזים גוזלים אדמות פרטיות מתושבים פלסטיניים בסוסיא, למה שזה יהיה אכפת לריקי כהן מחדרה? כשריקי, כמובן, התחילה לסבול מפיגועים, בעלי החזון של "אתחלתא דגאולה" נתנו לנו תשובה אחרת. זה לא קשור להתנחלויות, הם אמרו, הם ממילא שונאים אותנו ורוצים להשמיד את כולנו, אז תנו לנו להמשיך להתנחל בשקט כי כולנו בסירה אחת, ודין יצהר כדין שייח מוניס.

עכשיו, כשמוסדות האיחוד האירופי התחילו להחרים את ההתנחלויות ואותן בלבד, הקוקיאנים מנסים את אותה השיטה. העיתונאי אבישי בן חיים כתב בסטטוס שלא משנה מה נעשה, האירופים תמיד ישנאו אותנו, כי מה לעשות הם תמיד שנאו אותנו ואי אפשר להבין למה הם שונאים אותנו פשוט כי הם שונאים אותנו. מין חוק טבע לא מוסבר שכזה, כמו, נגיד, העובדה שמים רותחים במאה מעלות, או שחוואי טקסני לא יכול להיפרד מתת המקלע שלו. אז מכיוון שכך, הבה נמשיך להתנחל ללא הגבלה ב"ארץ אבותינו". אם ממילא נהיה מנודים, אז לפחות שנהנה.

אבל האמת היא, שהממסד האירופי, להבדיל מגורמים בשמאל הרדיקלי, אינו מתנגד לישראל עצמה אלא אך ורק להתנחלויות, והתזה של "כולם שונאים אותנו כי אנחנו יהודים" לא מחזיקה אפילו זרזיף גשם ביום סגריר. ישראל, בכל שלב בתולדותיה, החזיקה מעמד תודות לברית עם מדינה אירופית או מערבית כזאת או אחרת – הנשק שהגיע מהגוש המזרחי ב-1948, הברית עם צרפת בשנות החמישים, שיתוף הפעולה עם ארצות הברית לאחר מכן. בעשורים האחרונים, הפך האיחוד האירופי לשותף הסחר העיקרי של ישראל. נכון, זה גם כי לישראל יש המון מה להציע לאירופים, אין ספק בכך, אבל לא פחות מכך אפשר לתלות את הקרבה הזאת בזהות תרבותית ובשיתוף פעולה טבעי בין מדינות דמוקרטיות. ואם האירופים תמיד שנאו אותנו, איך נסביר את הפריחה ביחסים בשנות התשעים, למשל? חסידי הרב קוק, שוב, משתמשים בטיעון השחוק הזה כדי להסתיר את האמת המטרידה: הם מסבכים אותנו עם העולם כולו, כדי להגשים חזון משיחי שאין לנו חלק ונחלה בו. וכדי שלא נראה את זה, הם מוכרים לנו את המיתוס ש"כולם שונאים אותנו." דחילק, לפחות שיאמרו את האמת: הם רוצים להתנחל מתוך אמונה דתית, ודורשים מכולנו לשלם את החשבון. ההחלטה האירופית האחרונה מועילה וחשובה בעיקר משום שהיא חושפת את האמת הזאת.

יש, כמובן, את אלו ממנהיגי המתנחלים הנמצאים עדיין בשלב ההכחשה. אורי אליצור מנסה לשכנע אותנו שזה לא כל כך נורא, וודאי "לא כמו שמספרים" לנו, ובמשרד החוץ יש כבר כאלו ששלפו את המחשבונים ומרגיעים שבסך הכול מדובר בהפסד של עשרות מיליונים ונשרוד את זה. במיוחד מטעה היא האמירה, הנשמעת מאליצור ואחרים, כאילו ה"חרם" הנוכחי הוא יוזמה של ה"פקידים" בנציבות האירופית, בירוקרטיה שממילא לאיש לא אכפת ממנה. אז זהו, שאליצור צודק מבחינה מסוימת. אירופים רבים אכן מזלזלים בנציבות ורואים בה גוף זולל משאבים, מיותר ורופס. אולם, אבוי, בכל הנוגע לעניין הישראלי-פלסטיני, הציבור האירופי הכללי, וזה משתקף בנתוני סקרים במהלך שנים רבות, דווקא סבור כי הנציבות האירופית לא הרחיקה לכת די הצורך. זאת אומרת, לא מדובר כאן בציבור אדיש או פרו-ישראלי, ובנציבות ש"פקידיה" הם פרו-פלסטינים, אלא בדיוק ההיפך: בציבור אנטי-ישראלי ובפקידות שמרנית, דיפלומטית וזהירה. איך אחרת אפשר להסביר את ארגוני הצרכנים שמאיימים על סופרמרקטים להוציא מוצרים ישראליים ואת עובדי הנמלים המסרבים לפרוק סחורה ישראלית, למשל? והרי אלו אינם נמנים עם חוגי האינטלקטואלים מהשמאל הרדיקלי באקדמיה.

למעשה, וזה חשוב מאד להבין, הויכוח שמתנהל באירופה שונה מהשיח אצלנו בישראל. אין ויכוח באירופה על חוקיותן של ההתנחלויות, למשל. אפילו הגורמים הפרו-ישראליים ביותר, המיוצגים בידי מדינאים כמו אנגלה מרקל, מאמינים שפרוייקט ההתנחלות אינו לגיטימי. גורמים קיצוניים יותר באירופה, והם הולכים וצוברים תאוצה, סבורים כי אי אפשר להפריד בין ההתנחלויות לישראל עצמה, ומידרדרים למחוזות של אנטי-ציונות קיצונית ולוחמנית. הויכוח בין שתי האסכולות הללו, במידה רבה, נדחה בשל האמונה כי המשא ומתן ממילא עומד מעבר לפינה, ולפיכך מוטב לתת לשני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, לשאת ולתת על סיום הכיבוש בעצמם. אולם כשפוליטיקאים ישראלים, כולל שרים בממשלה, אומרים למעשה שהכיבוש לא יסתיים לעולם, שפיתרון שתי המדינות מת ושנבנה בכל מקום; כשהתנחלויות צצות כפטריות אחרי הגשם, מאחזים מתרחבים על חשבון קרקע פלסטינית פרטית באופן שמסכל כל סיכוי להסדר, והיועץ המשפטי עוד מכשיר את כל זה – חודרת אט אט ההכרה לחוגים רבים ושונים במערב כי ההבדל בין ישראל גופא לבין ההתנחלויות מלאכותי. בהיגיון ששורר בעולם שמחוץ לגבולות נתב"ג, המשמעות ברורה: חרם לא רק על ההתנחלויות, אלא על מדינת ישראל כולה. ומי שלא מבין שאנחנו מתקדמים לכיוון הזה, כדאי שיתעורר – ובמהירות.

בהקשר הזה, החלטת ה"חרם " האירופי היא צעד הגנה אחרון לא של אויבי ישראל, אלא דווקא של ידידיה ותומכי הקשרים ההדוקים עמה, ניסיון להציל את ישראל הלגיטימית מגל ה-BDS  והסנקציות – תמרור אזהרה, אם תרצו. ההחלטה עדיין מתונה, גם בנוגע להתנחלויות. היא לא תפגע, למשל, באנשים פרטיים שגרים מעבר לקו הירוק. אבל כל אלו ששולפים את המחשבונים וטוענים שאנחנו יכולים לספוג את הנזק, פשוט לא מבינים שמדובר אך ורק בצעד ראשון, ולאחריו יבואו נוספים.

הדבר המסוכן ביותר, כמובן, הוא התגובות הפבלוביות של אנשי הימין התובעים "להכניס להם", לנקום באירופה, מעין תג מחיר אם תרצו. לא תהיה מתנה יותר גדולה לאנשי ה-BDS ולגורמים הקיצוניים שרק מחכים להזדמנות הזאת. הרי כיצד "תנקום" ישראל באירופה? האם היא תפסיק את הסחר? זה לא יהיה נעים לאירופים, אבל ישראל תיפגע יותר. זה מזכיר לי קצת את הגרפיטי שהיה די נפוץ בתקופת שירותי הצבאי: "תיזהר! כשאתה משתין על הצבא, הצבא נרטב. אבל כשהצבא ישתין עליך, אתה תטבע." אופציה נוספת, שהעלה לאחרונה זאב אלקין, האיש שלמרבה החרפה משמש כפנים הדיפלומטיות של ישראל בעולם, היא לפגוע במימון של פרוייקטים אירופיים בשטחים או להגביל את חופש התנועה של דיפלומטים אירופיים ביהודה ושומרון. אין דרך טובה יותר להכניס את ישראל לסחרור מוות, לגרום לה להשתולל ולירות, כרגיל, ברגליה שלה. מעבר לעובדה שמדובר, למעשה, במדיניות של תג מחיר – שלילת גני ילדים מתושבים פלסטינים כי מישהו בירושלים כועס על אירופה – זו איוולת שאין כדוגמתה. צעדים כגון אלו יחזקו ממילא את הגישה שישראל היא מקרה אבוד וימריצו את אלו שרוצים להחרים אותה לחלוטין. כך, במקום קתרין אשתון והנציבות האירופית, נמצא מולנו בסופו של דבר את אנשי ה-BDS  ותומכיהם.

וזה כבר באמת לא יהיה נעים. רסיס בישבן כבר אמרנו?

לא בכדי בחרו מפיקי כוכב נולד הערבי בשיר המפורסם מ"עלובי החיים" לאקורד הסיום של התוכנית שהלהיבה מיליונים. מה ניתן ללמוד מכך על שאיפות ההמונים במצרים, בסוריה ובטורקיה?

מאמר זה פורסם במקור בויי-נט

לפני מספר שנים, בשיא ימי האביב הערבי, אחרי הביקור שלי במצרים ונפילתו המדהימה לא פחות של חוסני מובארכ, טענתי כאן בינשוף כי מהפכות שמצליחות במהירות עונות לשלושה תנאים עיקריים: הן מתחילות במרכז הכובד של המדינה, מתודלקות בידי תקשורת אוהדת ומתאפשרות לנוכח שיתוף פעולה של הצבא או חלקים ממנו. גם המהפכה השנייה, נגד מורסי, עונה לאותם המאפיינים בדיוק: היא התחילה בקהיר, מרכז הכובד של המשטר, וערערה את עצביו ואת נחישותו. היא נהנתה מדיווחים תקשורתיים מפנקים שהעניקו למפגינים תחושה שהם עומדים בפני רגע היסטורי, ובקרוב ממש ישיגו את מטרתם ויכבשו את השלטון. וחשוב מכל – ההמונים הצליחו להכניע את משטר האחים המוסלמים מפני שהצבא, מראש, תיעב את הנשיא מורסי ומפלגתו והמתין להזדמנות להיפרע מהם. השאלה שנותרה היא, האם הנשיא הבא יצליח לשרוד כהונה שלמה בלא הפיכה דומה, כי הרי תנאי היסוד שמובילים את ההמונים לרחוב – תסכול, עוני, חוסר ביטחון אישי, מדינה מתפוררת – לא ישתנו בנקל. הררי מלל פרשני נשפכו כבר על השאלות הללו, ולכן כדאי אולי להסתכל על אירועי היום מזווית אחרת, לא צפויה. ולשם כך – כדאי להסיט לרגע את העיניים מרחובות קהיר לעולם הנוצץ של תוכניות הריאליטי הערביות.

            ספק אם היו בעת האחרונה תוכניות טלוויזיה פופולריות יותר מערב איידול, "כוכב נולד" הערבי. זכייתו של מוחמד עאסף הפלסטיני במקום הראשון הלהיבה את הרוחות, העלתה את המורל בקרב הפלסטינים ועוררה עניין עצום בכל רחבי העולם הערבי. והנה, לאחר התחרות, בחרו מפיקי התוכנית לכנס את כל הפיינליסטים למספר שירי סיכום. מול עיניים של מיליוני צופים מכל מדינות ערב, שרו המתמודדים לא משירי פיירוז, דיאנה חדאד, אום כולתום או אומן ערבי ידוע אחר, אלא דווקא – מכל השירים שבעולם – את "היי הקשיבו הם שרים" (do you hear the people sing) – אחד מהשירים הידועים ביותר במחזמר המצליח "עלובי החיים". השיר תורגם לערבית לרגל האירוע (כאן מצוטט בתרגומו העברי של אהוד מנור):

היי הקשיבו הם שרים!

ובפיהם שירים יוקדים

כל בני עמינו כמו בזמר לא יהיו עוד עבדים

כשהלמות הלב עונה, הד להלמות תופי הקרב

 שחר חדש על החיים יעלה עכשיו

היי הקשיבו הם שרים – עלובי החיים בערב איידול

הבחירה של ההפקה, כמובן, לא הייתה מקרית – וההנחה היתה שהשיר הצרפתי הזה ידבר לצופים יותר מכל שיר ערבי פופולרי. זו בחירה מעניינת, לא רק משום שהמחזמר הידוע לא תורגם ולא הוצג עד היום במלואו בארצות ערב, אלא בגלל שמפיקי התוכנית שינו את סדר השירים. במחזה המקורי, שהולך בעקבות עלילת הרומן המפורסם של ויקטור הוגו, שרים הגיבורים קודם כל את שיר המהפכה האופטימי שלעיל, ולאחר מכן, כשהמהפכה נכשלת, שר הניצול היחיד קינה לחבריו שנפלו. בגירסה של ערב איידול הסדר התהפך: קודם כל שרו הפיינליסטים את השיר העצוב, מעין טריבוט לקורבנות המהפכה, ואז עברו לשיר המיליטנטי והאופטימי. "עלובי החיים" משדר כישלון, ואילו הם רצו לשדר ניצחון והצלחה. לא חלפו אפילו שבועיים, והמילים הפכו למציאות באירועים הדרמטיים של כיכר תחריר.

            לא מדובר בתופעה ייחודית לעולם הערבי. גם בטורקיה, למשל, שרו המפגינים נגד ארדואן  את "היי הקשיבו הם שרים!" באנגלית ובטורקית. גולשים אחדים העלו קליפים משלהם ליו טיוב, אחדים מהם מוקדשים למורדים בסוריה. מעריצים מערביים של האביב הערבי העלו כבר לפני שנתיים וחצי ליוטיוב גירסה שלהם של השיר, מלווה בקליפ של תמונות מהמהפכה הצרפתית, המהפכה האמריקאית ונפילת חומת ברלין. "אתם לא לבד," כתבו המעריצים המערביים, "גם אנחנו היינו שם. אנחנו הצלחנו להשיג חירות, וגם אתם תצליחו." מכאן עולה השאלה – מכל השירים, למה דווקא השיר הזה? מדוע לא שיר מהפכני ערבי, ויש הרבה כאלה? מדוע לא אחד מהשירים המזוהים עם מהפכה מערבית כזאת או אחרת? ספק אם מישהו מאלו ששרו את השיר בהתלהבות באולפן של ערב איידול, או גם מצופיו המערביים של השיר, יודע שהוא מתייחס דווקא למהפכה מאד ספציפית: המרד הכושל נגד מלך צרפת ב-1832. הרומן של ויקטור הוגו מספר בהרחבה את הרקע  למהפכה הנשכחת הזאת, אולם המחזמר, כמובן, משמיט אותו. המרד מוצג כמעשה גבורה מפואר אך כושל של צעירים אידיאליסטיים ונלהבים, שקורבנם מקבל ממדים דתיים ומיסטיים כמעט. למה הם מרדו? משום שנלחמו למען החירות. הסיבות, מעבר לכך, לא מפורטות.

שידורי המהפכה: "הי הקשיבו הם שרים" באנגלית ובטורקית, כיכר טקסים באיסטנבול

בדיוק מסיבה זו ל"היי הקשיבו הם שרים", על המוזיקה הסוחפת שלו, היה קל כל כך להפוך לסמל תרבותי של האביב הערבי. שירים ממהפכות מוכרות, ערביות או מערביות, קשורים לזיכרונות רעים, מעשי זוועה, אימפריאליזם ודיכוי. לעומת זאת, המחזמר "עלובי החיים" מספק תבנית קלאסית של "מהפכה אצילית" נצחית. משום שאיש לא מכיר את הרקע שלה, היא לא מוכתמת במעקשי המציאות ואפשר להתאים אותה לכל אירוע מהפכני שהוא. המהפכה של "עלובי החיים" היא קודם כל מהפכה לאומית, מהפכה של עם, נגד שליט מרושע. היא לא מהפכה אזורית, לא ג'יהאד עולמי, לא מלחמה שבטית או אתנית או דתית. כלומר – היא כל מה שהחוגים שהפיקו את ערב איידול, ולא מעט מצופיו – היו רוצים לראות במדינות שלהם. מול ההתפרקות השבטית בלוב, מלחמת האזרחים האתנית האכזרית וגוויעת המדינה הלאומית בסוריה, אפילו החזון הפן-איסלאמי של משטר מורסי, מבטאים השירים מעלובי החיים כמיהה ללאומיות דמוקרטית ואחדות של ה"עם" כולו מול דיקטטורים. לעיתים, התבוננות ביקורתית בתוכניות טלוויזיה פופולריות יכולה ללמד אותנו על חלומות ושאיפות יותר מנאומי מנהיגים או מאמרים מלומדים בתקשורת. הכמיהה למדינה לאומית מאוחדת עדיין חיה וקיימת בעולם הערבי, למרות ואולי דווקא משום שהמציאות בשטח מובילה עדיין לכיוון ההפוך.

היי הקשיבו הם שרים – בעברית. עלובי החיים בשפת הקודש, בכיכובם של דודו פישר, ריקי גל, שלומית אהרון ואבי טולדנו.

נ.ב.

האביב הערבי לא מספיק להפתיע. אם, בשלב הראשון שלו, הוא הכה בתדהמה את האופטימיים, העיתונאים נוטפי הדבש נוסח תומס פרידמן שציפו לדמוקרטיה זוהרת, הרי המטוטלת מכה עכשיו דווקא את הפרשנים ה"מפוכחים" שהבטיחו לנו חורף אסלאמי נצחי. כאן בינשוף נמשיך לצפות ולעדכן. דבר אחד בטוח, משעמם לא יהיה…

עיתון הבית החדש של המתנחלים, מעריב, פתח לאחרונה בקמפיין נגד ההוראות לפתיחה באש בשטחים. מצב הביטחון הולך ומידרדר, חיילי צה"ל מושפלים – ומפגין פלסטיני אפילו העז לשלשל את מכנסיו מול פניהם הנדהמות. אבל לפני שפותחים את הנצרה, ראוי לשאול מספר שאלות. האם אלוף פיקוד המרכז, ניצן אלון, באמת שונא את המתנחלים? מה המטרה שלו בעצם? ומי עובד אצל מי במזרח הפרוע? ינשוף-פוליטי מדיני על ניצרות, צרות וכתבת אחת שהיתה מפוטרת אפילו ממקומון נידח בזרנוגה עילית.

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

מי אמר שרק אנשי שמאל מבקרים את הכיבוש? לאחרונה פתח מעריב, עיתון הבית החדש של המתנחלים, בקמפיין נמרץ נגד הוראות הפתיחה באש ומדיניותו הרופסת, כביכול, של אלוף פיקוד המרכז ניצן אלון. הכתבת חן קוטס-בר ראיינה עשרות חיילים בסדיר ובמילואים, לדבריה מכל הקשת הפוליטית ושדרות החברה הישראלית, שמתלוננים כי צה"ל וחייליו הפכו ל"ליצנים של הפלסטינים." החיילים, כך נטען, עומדים חסרי אונים מול טרור עממי מתגבר, חשופים לבקבוקי תבערה, אבנים ואף גרוע מזה – פגיעה בכבודם. חייל אחד התלונן שפלסטיני התערטל מולו במהלך הפרת סדר. החייל הרגיש מושפל. לא בגלל כבודו האישי, חלילה, אלא בגין כבודם של צה"ל והמדינה שנרמס עד עפר. אין ספק, צריך להתיר לחיילינו לירות במתערטלים פלסטינים ויפה שעה אחת קודם.

הקמפיין הנוכחי, שנפתח כרגיל בפמפלט של תנועת אם תרצו ונקנה כרעו וקרביו על ידי מעריב,  לא הסתפק בעדויות (אנונימיות) של חיילים בסדיר ובמילואים. בפרק השני, גויסו גם אלופי פיקוד לשעבר למערכה. דני יתום ועוזי דיין, כדרכם של גנרלים בדימוס בראיונות לתקשורת, זעמו והתלהמו. ככה פשוט אי אפשר להמשיך. מרואיין אחר, עמרם מצנע, העביר מסר שקול יותר, אולם בכותרת הכתבה נרמז, באופן מטעה, כי גם הוא תומך בקמפיין. בשלב השלישי נכנסו למערכה הכלים הכבדים, חברי הכנסת מהליכוד והבית היהודי, שדרשו מן הרמטכ"ל   להסביר  מדוע לא מפסיקים את "ההשתוללות" הפלסטינית. כבודם של חיילים עבריים היה למרמס ואצבעם קצרה מללחוץ על ההדק.

במקרה או שלא במקרה, מסע ההסברה הזה משתלב עם ניסיון מתמשך של חוגים מסויימים בקרב המתנחלים, ובראשם ועד מתיישבי השומרון, לקעקע את מעמדו של האלוף ניצן אלון. אורי אליצור, הדובר הרהוט ביותר של ה"התיישבות" בתקשורת, הגדיר אותו כ"שונא מתנחלים". אחרים האשימו אותו באחריות למצב הביטחון המידרדר בשטח. ואכן, לצד הפגיעה בכבודם של החיילים, ישנה אכן עלייה דרמטית בפעולות של "טרור עממי" כנגד מתנחלים ברחבי יהודה ושומרון: זריקת אבנים, בקבוקי תבערה ועוד, באופן שיכול (בקלות) להרוג ולפצוע. בעיני אורי אליצור, מדיניותו הסבלנית של האלוף אלון מובילה אותנו להמשך ההידרדרות הכללית בשטח ולאינתיפאדה שלישית. רק יד ברזל תוכל לדעתו לעצור את האש.

 לפני שמשחררים את הנצרה, כדאי להעיר מספר הערות. ראשית, מובילי הקמפיין מערבבים בין עניינים שונים, אם כי לא מנותקים זה מזה. כמעט כל הדוגמאות שהובאו במאמרים השונים היו של חיילים המרגישים חסרי אונים מול הפרות סדר ולא סכנה לחייהם או לחיי אזרחים. לדברי חיים לוינסון, כתב הארץ לענייני התיישבות, הוראות הפתיחה באש דווקא מכסות היטב מקרים מן הסוג השני. שנית, כפי שלוינסון מדגיש, כמעט כל הדוגמאות אינן קשורות לסכנת חיים אלא לאיזו פגיעה בכבודם של חיילי צה"ל.  אין שום הוראה שתמנע מחייל לירות על מנת להרוג כאשר מאיימים עליו בבקבוק תבערה. גם כאשר מוגשות תלונות נגד חיילים, אם מתברר כי הייתה לחייל סיבה, ולו קלושה, לחשוב שחייו או חיי אזרחים עמדו בסכנה, הירי נתפס כמוצדק והחקירה מתבטלת. אולי יש הסבורים כי מותר להרוג גם מי שמעליב את החיילים באמצעות חרפות (או התערטלות) אולם במקרה כזה יש לומר זאת במפורש ולא להסתתר מאחורי תירוץ של "סכנת חיים".

הטענה כאילו צה"ל אינו פועל כנגד מפרי סדר שאינם מסכנים חיים אינה נכונה. רק בשנת 2012 נעצרו כ-2000 איש בגין עברות כאלו. במקום להגיב במקום בפעולות תקיפות העלולות להסתבך, הצבא מצלם אותם ועוצר אותם לאחר מכן במבצעים ליליים. את מתזמרי הקמפיין לא מעניינת באמת יעילות מבצעית. הם מעוניינים להעניק ללובשי מדים ולאנשי ביטחון בשטחים את הזכות לירות על פי רצונם, ללא כל הגבלה.

העבודה העיתונאית של חן קוטס-בר היא כל כך רשלנית, עד שהיתה אמורה להביא אפילו לפיטוריו של כתב טירון במקומון זרנוגה עילית. כפי שלוינסון כתב, קוטס-בר "לא הצליחה להשיג" את הוראות הפתיחה באש, הנושא העיקרי של המאמר שלה. היא כתבה על חוסר האונים של צה"ל מול הפרות סדר. האם נכחה בהפרת סדר כזאת? אהם… חם בחוץ. גם אם נקבל את העובדה שמרואייניה של קוטס-בר לא הסכימו להזדהות בשמם (אפילו שחלקם חיילי מילואים), היא לא מביאה ולא דוגמא אחת של אירוע ספציפי, שלא לדבר על ניסיון להצליב בין העדויות שקיבלה לבין מקורות אחרים, חוץ צהל"יים. כן – ככה נראית עבודה עיתונאית בעיתון המשנה החדש של מקור ראשון – יושבים עם כמה חיילי מילואים אקראיים לקפה, מלקטים קיטורים והרי לנו שערורייה בסדר גודל לאומי.

אלא שמעבר להערות על איכות העבודה העיתונאית במעריב, הסיפור שלפנינו מעלה גם בעיות גדולות יותר. המתבונן בעין ביקורתית בתלונותיהם של נציגי "התיישבות", כמו אורי אליצור, יראה מיד כי הזעם על מדיניותו של ניצן אלון אינו קשור רק להוראות הפתיחה באש, אלא גם ל"שנאה" שלו כביכול למתנחלים. במה מתבטאת ה"שנאה" הזאת בפועל? יש ואלון אינו מתיר את כניסתם של ראשי המתנחלים לישיבות צבאיות. הוא "קר" כלפיהם, הם מתלוננים. לאחרונה סרב להופיע איתם בכנסת, ואפילו הורה (שומו שמיים) שלא להעביר מידע רגיש על פינוי מאחזים לחיילים-מתנחלים (שיסגירו אותו קרוב לוודאי לחבריהם מן הגבעות).

ניצן אלון אינו "שונא" מתנחלים. מדובר בניסיון, מהוסס עד מאד, לעצור במידת מה את תהליך ההיטמעות של צה"ל במתנחלים, תהליך שצבר תאוצה מפחידה בשנים האחרונות. המציאות בשטחים מוכרת היטב לכל מי ש"נמצא בעניינים": ראשי יישובים וקבט"ים נותנים הוראות למפקדים צבאיים. נוכחותם של מתנחלים ותלמידי ישיבות הסדר קיצוניות בכל הדרגים מגבירה את השפעתם של רבנים (במדים ועל אזרחי), גיבוי מוחלט של צה"ל להפרות החוק היהודיות בשטח (ראו כאן על פרשת המאחז עדי עד) – כל אלו לא רק הפכו את צה"ל לכלי פוליטי, אלא גם הובילו לאוסמוזה של הממסד הצבאי וההתנחלותי. מהו ההבדל, למשל, בין החיילים לבין "כיתות הכוננות" החמושות ביישובים? האם הבוס של החיילים בשטח הוא המפקד הרחוק, או פרנס היישוב שמשגיח עליהם בשבע עיניים? ועוד לא דיברנו על "הדיאלוג האינטנסיבי והרציף" בין מנהיגי מועצת יש"ע לבין מפקדי הצבא, שלא מעטים מהם גרים בעצמם בהתנחלויות. צה"ל אפילו לא מתיימר למלא את תפקידו הרשמי של צבא כובש , לשמור על חוק וסדר בשטח לטובת כל תושביו. הוא שם כדי לשמור על האינטרסים של "מפעל ההתיישבות". קשה לומר שניצן אלון החזיר את הגלגל אחורה באופן משמעותי – ספק אם הדבר ניתן – אבל אפילו הניסיון לייצר מראית עין של מנהל תקין מעורר זעם אצל פרנסי יש"ע. לדברים טובים מתרגלים מהר. הם התרגלו שהצבא עובד אצלם.

מאז 1967 תפקידו של אלוף פיקוד המרכז בצה"ל, יהיו דעותיו הפוליטיות אשר יהיו, הינו לשמור על הכיבוש, לבסס אותו ולתחזק אותו. ככל שיקצינו את הדיכוי והנישול בשטח, ככל שיעלו את מספר ההרוגים, ככל שיגזלו עוד אדמות באמצעות תנועת המאחזים, יגבר הסיכוי לתבערה כללית שאת סופה מי יישורנו – תבערה שעשויה לאכול את המתנחלים ואת המפעל שלהם גם יחד. באמצעות מדיניות ההכלה, המעצרים הליליים וההוראות המחמירות לפתיחה באש, מנסה האלוף אלון למנוע התלקחות כללית בשטחים: הלוויות שהופכות בעצמן למהומות אלימות, מייצרות עוד הלוויות וחוזר חלילה, עד למלחמה כללית בשטח שתוצאותיה הצבאיות, הדיפלומטיות והבינלאומיות עשויות להיות הרסניות למדיניות הכיבוש בכללותה. ראשי המתנחלים ביהודה ושומרון פשוט אינם מבינים שהשינויים הקלים במדיניות לא נועדו לפגוע בסמכותם, אלא לשרת את האינטרסים שלהם שהפכו לאינטרסים של צה"ל. גם כאשר הוא מעז להמרות את פיהם, ניצן אלון, אפילו הוא, עובד בשבילם.

הספר אוריינטליזם של אדוארד סעיד הוא אחד המחקרים המשפיעים ביותר בלימודי המזרח התיכון. סעיד, האינטלקטואל הפלסטיני המפורסם בכל הזמנים, פרש כתב אשמה כנגד המזרחנים לדורותיהם: מלומדים, נוסעים, ציירים, היסטוריונים, מומחים לאסלאם ולתרבות ערבית. ה"ידע" על המזרח שהם הפיצו בעולם המערבי, הוא האשים, היה ידע מניפולטיבי שנועד לשלוט, לדכא ולנצל. אולם למרות גלי התשבוחות שליטפו מעדנות את אוריינטליזם ואת מחברו, בדיקות מעמיקות יותר חשפו שככל שחופרים יותר לתוך הספר, כך הוא מידרדר הלוך ושלוך. מגניו של סעיד, לעומת זאת, טוענים שחרף טעויותיו הרבות, הדיון שהוא יצר היווה תרומה שאין שני לה בחקר המזרח התיכון. אבל אולי עיקר נזקו של הספר טמון דווקא בדיון הזה? הינשוף על עלבונות, פורטוגזים דמיוניים ותרבות של השתקה ופחד. 

 מאמר זה פורסם במקור באתר קומפרס. למאמרים דומים ראה להרביץ לפרה, כל העוולות כולן, וישחקו הנערים לפנינו 

לפני שנים השתתפתי בקורס ערבית של חיל המודיעין. יום אחד שאלתי את אחד ממורי, דוקטורנט למזרח תיכון שנודע בדעותיו הימניות, האם הוא ממליץ לי לקרוא את אוריינטליזם של אדוארד סעיד. "ספר חזק!" אמר אותו המורה, "הוא טלטל את כל עולם המחקר. אני ממליץ לך לקרוא." "האם אתה מסכים אתו?" שאלתי, והוא השיב: "אפילו לא למילה אחת."

אוריינטליזם הוא ספר כה חשוב, עד שאפילו אלה שלא מסכימים עם "אף מילה" מציינים אותו כמחקר  קלאסי שחובה לקרוא. אדוארד סעיד (1935 – 2003), גדול האינטלקטואלים הפלסטינים ומי שהיה פרופסור לספרות משווה באוניברסיטת קולומביה, פרסם את הספר בשנת 1978, ככתב אשמה חריף כנגד חוקרי המזרח התיכון לדורותיהם: מלומדים, נוסעים, ציירים, היסטוריונים, מומחים לאסלאם ולתרבות ערבית. ה"ידע" על המזרח שהם הפיצו בעולם המערבי, הוא האשים, היה ידע מניפולטיבי שנועד לשלוט, לדכא ולנצל. באמצעות ידע זה, הפכו אותם "אוריינטליסטים" את הערבי ל"אחר" האולטימטיבי שעל גבו נבנתה הזהות האירופית. האוריינטליסטים הציגו את הערבי כרפה שכל, יצרי, נשי, אינפנטילי ופסיבי. כך הצדיקו את הדיכוי, הכיבוש והנישול של אדמות המזרח התיכון. הספר חולל מהפכה אדירה בתחומים רבים, מספרות אנגלית ועד לימודי מזרח אסיה, ושימש בסיס לאסכולה שלמה של כותבים "פוסט קולוניאליים". אוריינטליזם זכה לפרסים, לתהילות, לתשבחות ולאין ספור ספרי המשך שניסו להחיל את לקחיו על דוגמאות ותקופות שסעיד עצמו לא התייחס אליהן.

סעיד, אינטלקטואל פלסטיני שהתהדר בהיותו "פליט", נתפס כאדם המושלם להגיש את כתב האשמה של המדוכאים כנגד המערב האימפריאליסטי והמנצל. כתביו אומצו בחום על ידי השמאל החדש לסוגיו, והפכו במקרים רבים למעין כתבי קודש החקוקים בסלע. אמנם הוגים פוסט קולוניאליים מאוחרים יותר פיתחו ולעיתים שינו במקצת את טיעוניו; היו אף שחלקו עליו בנקודות כאלה ואחרות, אולם מעטים, אפילו מקרב מתנגדיו, ערערו על חשיבותו. במקרים רבים, עצם הניסיון לעשות זאת נתפס כגזענות וכ"אוריינטליזם" במסווה.

כצפוי, עורר ספרו של סעיד גם ביקורת קשה. חלקה יש לציין, לא הייתה עניינית והתמקדה במחבר ולא בחיבור. סעיד ספג ביקורת על עמדותיו הפוליטיות ועל קשריו עם אש"ף בימים שבהם נחשב ארגון טרור. היו שניסו להוכיח שאינו באמת פליט, בניגוד לפרטים הביוגרפיים שמסר בראיונות עיתונאיים אינספור. מבקרים רציניים יותר טענו כי אוריינטליזם מכיל  טעויות גסות שהיו מכשילות אפילו סטודנט בשנה א'. אם לתת דוגמה מתחום התמחותי, סעיד כתב, למשל, שהפורטוגזים הפכו את יפן לקולוניה בעת החדשה המוקדמת. טעות.  הפורטוגזים מעולם לא הפכו את יפן לקולוניה. היא הייתה מדינה עצמאית שאפשרה לאנשי המערב לפעול בתוכה לזמן מה. במאה ה-17 גירשה מגבולותיה את כל הזרים המערביים, למעט ההולנדים שהורשו לסחור עמה בתנאים מגבילים. דוגמא זו, אחת מבין רבות, מצביעה על בורות בנושאים שסעיד התיימר להתמחות בהם.

תומכיו של סעיד נטו להאשים את מבקריו בהטיה פוליטית. הביקורת של רוברט אירווין, פרופסור למזרח תיכון שדעותיו הפוליטיות דומות לאלו של סעיד הייתה קשה יותר לפסילה. את אירווין,  איש השמאל הרדיקלי, היה קשה להאשים שביקורתו מונעת מגזענות, מהתנשאות על מוסלמים או מציונות. בספרו , Dangerous Knowledge: Orientalism and Its Discontents , טען אירווין, כי סעיד טועה לא רק בפרטים, כמו ההשתלטות הפורטוגזית הדמיונית על יפן, אלא גם בתזה הגדולה שלו. סעיד מתעלם, טען אירווין,  מן העובדה שרבים מבין ה"אוריינטליסטים" שאותם בחן בספרו לא היו משרתי האימפריאליזם המערבי אלא דווקא מתנגדיו וכי רבים מהם התייחסו בכבוד לתרבות האסלאם . חקר האסלאם, מראה אירווין, נשלט במאה התשע עשרה דווקא בידי "אוריינטליסטים" גרמנים – שלא היו קשורים לשום פרוייקט אימפריאלי במזרח התיכון. סעיד, טוען אירווין, אנס את העובדות כדי שיתאימו לתיאוריה מחוררת ככברה.

הסנגורים של סעיד הגיבו בטיעון המוכר לנו מתשובותיהם של פוליטיקאים בתוכניות האקטואליה: "זו לא השאלה, יונית, השאלה היא…." מאיה ג'סאנוף, היסטוריונית מאוניברסיטת הרווארד, כותבת כי ספרו של אירווין ערער אמנם כמה מהלבנים במבנה של סעיד, אך לא את המבנה כולו. נכון, היא מודה, רבות מהעובדות בספר הן מוטעות. אז מה? תיאורטיקנים חשובים רבים טעו בעובדות כאלו ואחרות. העיקר הוא דווקא הדיון שסעיד עורר. אוריינטליזם הפך אותנו ליותר מודעים לעצמנו, לפריבילגיות שלנו כחוקרים מערביים וליתרון הלא הוגן שיש לנו על מושאי המחקר שלנו – אותם תושבים עניים של העולם השלישי שאין להם כסף או יכולת לחקור אותנו. בתגובה לטענות כאלו, כתב אירווין כי דיון המבוסס על עובדות שגויות הוא חסר ערך. אני לא בטוח שהאבחנה הזאת תקפה תמיד. לעיתים גם תזה שהבסיס העובדתי שלה לוקה בחסר יכולה ליצור דיון תיאורטי מועיל. דא עקא, שהבעיה העיקרית אצל אדוארד סעיד אינה התשתית העובדתית הרעועה של ספרו אלא דווקא הדיון שהוא יצר, דיון שגרם נזק בר ישוער לתחום לימודי המזרח התיכון ואולי לאקדמיה בכלל.

הבעיה הראשונה היא הנטייה של סעיד לראות כל אמירה ביקורתית על "האחר" כגזענות מבלי לברר אם יש לה או אין לה יסוד. בעשרים העמודים הראשונים המגמה כבר ברורה. סעיד מצטט אמירות "גזעניות", למשל התבטאותו של הנציב הבריטי במצרים, לורד קרומר, שהמצרים מתאפיינים בחוסר כנות כאשר הם נושאים ונותנים עם הרשויות. סעיד אינו טורח לבדוק, עד כמה האמירות הללו משקפות מציאות מצרית כלשהי. מה בכלל קרה במצרים באותה תקופה? מה היו יחסיהם של המצרים עם הרשויות הבריטיות? האם היה למצרים עניין לנהל מערכת יחסים כנה עם שליטיהם הבריטים?. ברור שהמושל הבריטי רואה את הדברים מנקודת ההשקפה שלו (הוא מעוניין בנתינים צייתנים וגלויי לב), אבל האם יש לדבריו של קרומר על מה להתבסס? סעיד אינו אומר. שכן המציאות המזרח תיכונית כלל לא מעניינת אותו – רק הדימויים שלה מעניינים אותו. בהקדמה לספר, הוא כותב שאמנם הייתה מציאות שניתן לכאורה להשוות אותה לדימוי, אבל הוא "יעבור עליה בשתיקה." לכאורה מדובר בהחלטה אידיאולוגית, אבל יש לזכור שסעיד, חוקר ספרות אנגלית, ששליטתו בטקסטים ערבים מוגבלת ביותר, לא ידע יותר מדי על המזרח התיכון, בוודאי הרבה פחות מן ה"אוריינטליסטים" שהוא מגנה. כך, הוא מנתח באזמל כל התבטאות, ייצוג או ניתוח כלשהו של המזרח במערב, לפי אמת מידה אחת בלבד: עד כמה הוא "מעליב". לשיטתו, רוב ייצוגי המזרח במערב מסולפים וזדוניים מעצם טבעם. הנתק הזה בין מציאות לדימוי יצר מסורת שלמה של מחקר המתעניינת בדימויים בלבד ואינה טורחת לבדוק עד כמה הם משקפים את המציאות. לא תמיד קל לבדוק מה הייתה "המציאות" ותמיד ייצוגיה של "המציאות" מוטים במידה כזאת או אחרת. אבל ההתעלמות המוחלטת מן המיוצג היא אולי ההטייה החמורה מכול.

במסורת הספרות ה"פוסט-קולוניאלית" שמתבססת על סעיד, הפך המונח, "אוריינטליסט" לכינוי גנאי שאין צורך להסבירו. כל חוקר מערבי שעוסק במזרח, קדם לסעיד או אינו מקבל את הנחות היסוד של הפוסט-קולוניאליזם, אינו היסטוריון אלא "אוריינטליסט". אין צורך לבדוק את טענותיו לגופן. צריך "לנתח אותו", שהרי הוא מראה מעוותת מכוח ההגדרה. באופן לא מפתיע, סעיד וממשיכיו במערב, העוסקים אף הם בחקר המזרח התיכון, לעולם אינם מוגדרים כ"אוריינטליסטים". הם מלומדים, אנשי ספרות, חוקרי תרבות, היסטוריונים, "אינטלקטואלים רדיקלים". מי שסוטה מן הדוגמה המוסרית-פוליטית הנכונה מפסיק להיות חוקר בעל ערך ונעשה "אוריינטליסט"—מי שאין צורך להקשיב לו. מסורת ההשתקה והפחד הזאת, שנוצרה בידי הפוסט-קולוניאליים בעקבות אוריינטליזם, היא  המורשת החשובה ביותר של אדוארד סעיד – ואותה יש לפרק, לבנה אחר לבנה, כדי להחזיר את המחקר ההיסטורי למסלולו.