הינשוּף

במשך שנים, מאיים השמאל הישראלי שאם הימין ימשיך במדיניות הכיבוש וההתנחלויות, תקום כאן מדינה דו-לאומית. אבל מה למעשה יקרה בתרחיש כזה? מה הסכנות, האם גורלה של מדינה כזאת להידרדר למלחמת אזרחים כוללת, והאם יש דרך לתחוב אצבע לסכר? ינשוף פוליטי-מדיני על סוף העולם שהכרנו, ועל הימים שיבואו אחריו.

זהו ספר מטורף על סופו של העולם, ועל הימים המתוקים שבאו אחריו…

דגלאס אדמס – מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מדי פעם מגיח לחיינו, כעוף החול הנוסק מהמאפרה, איזה פוליטיקאי עבר שמרגיש שהוא פשוט חייב לחלוק איתנו תובנה חשובה בטרם ישוב לעשות לביתו. לאחרונה החליט כוכב עבר כזה, שלא נזכיר כאן את שמו, לפרשן מדוע הפסיד המחנה הציוני בבחירות. יצחק הרצוג, לדעתו של אותו פנסיונר, פשוט לא הפחיד את עם ישראל מספיק. נתניהו איים עליו באיראן, בפצצת אטום, בטרור, בדאע"ש, והרצוג – כלום. מנהיג מפלגת העבודה היה צריך לספק תשובה ציונית הולמת לאיום האיראני, ולדבר בלי הפסקה על הסכנה הדמוגרפית  ואיום המדינה הדו לאומית, שתקום אם הימין לא ייסוג מהשטחים או לפחות מחלקם. מפלגת העבודה אמנם עשתה זאת, אולם לדעתו של הפנסיונר היא לא תיארה את האיום בצבעים חיים וממשיים די הצורך. "ראיתם את המוני הפלסטינים שמגיעים לכאן לרמדאן, לחופי הים ולקניונים"? הרצוג היה אמור לומר, "אם תהיה מדינה דו לאומית, זה יהיה הרבה יותר גרוע." בכך, כיוון אותו פוליטיקאי לשעבר לאחד הפחדים העמוקים ביותר של העם בישראל – הצפה של המדינה היהודית בפלסטינאים. ברמדאן, יצא לי לדבר עם נהג אוטובוס, שתיאר לי בתיעוב כיצד המוני פלסטינאים מהשטחים מגיעים עם המשפחות והילדים לחופי הים בתל אביב, "והם ברברים, הם לא כמונו".

גם ללא הסנטימנט הגזעני שלעיל, יש סיבות מצויינות לפחד ממדינה דו לאומית, והשמאל מודע להן היטב. לעיתים, נראה שהפחדים הללו הם הכלי החזק ביותר בארסנל של מחנה השלום בימים אלו. מבקרים רבים משמאל, כולל כותב שורות אלו, התריעו פעמים רבות שמדינות מולטי-אתניות אחרות במזרח התיכון עולות השמיימה, או שמא גיהנומה, בסערה של דם ואש. לוב ותימן נמסו למרק סמיך ומדמם של שבטים ניצים; עיראק עדיין מפולגת למדינות לוחמות, ולא בטוח שתצליח לשמור על אחדותה, סוריה התפרקה לרסיסים ואפילו לבנון האנינה והתרבותית מקרטעת ובקושי מחזיקה מעמד. ואילו אצלנו, הבדלי הדת, התרבות והשפה בין ישראלים ופלסטינים, כמו גם חשבון הדמים ביניהם, הופכים את המרק האתני לנפיץ ומסוכן הרבה יותר. מדינה דו לאומית, כתב פעם העיתונאי בן דרור ימיני, תהיה מסגרת רופפת למלחמת אזרחים מתמדת. השמאל חוזר ומתריע, במידה רבה מאד של צדק, שאם הימין ימשיך בדרך הקיפאון וההתנחלות הבלתי מרוסנת, המדינה הדו לאומית נמצאת ממש מעבר לפינה.

למעשה, יש כאלו שחושבים שהיא כבר הגיעה. מירון בנבנישתי כותב כבר שנים שההתנחלויות יצרו מציאות בלתי הפיכה, ולאחרונה הצטרף אליו כתב הארץ חיים לוינסון. בירושלים, כותב שלום בוגוסלבסקי, יש כבר מציאות דו לאומית: השתלבות הולכת וגוברת של הערבים בעיר היהודית, בד בבד עם לאומנות גואה, טרור עממי, הזנחה וחיכוכים אתניים בלתי פוסקים. חלק מדוברי השמאל הרדיקלי מטיפים כבר שנים למדינה אחת, חילונית ודמוקרטית, שנתפסת בעיניהם כפתרון היחידי שיביא גם שלום וגם צדק. בשנים האחרונות, נשמעים קולות דומים גם ממחנה הימין. הנשיא ראובן ריבלין, איש ארץ ישראל השלמה שתומך בזכויות אזרח ומתנגד לחלוקת הארץ, רומז כבר שנים שאזרוח הפלסטינים הוא בלתי נמנע, וכמוהו גם אנשי ימין אחרים כמשה ארנס ואפילו אורי אליצור המנוח, מאבות מפעל ההתנחלויות. אמנם אנשי הימין שתומכים באיזרוח מלא (כמו ריבלין) או חלקי (כמו בנט), מקפידים להדגיש שהמדינה תהיה יהודית, רק עם מיעוט פלסטיני גדול יותר בתוכה. בכך הם נבדלים מאנשי השמאל הרדיקלי, שסבורים שהאופי של המדינה חייב להיות משותף, ואף חושדים עמוקות בכוונות ובמניעים של תומכי האיזרוח מימין.

אבל סביר להניח שאם אכן תקום כאן מדינה אחת, היא לא תקום כתוצאה של החלטת מחושבת, משמאל או מימין, אלא בתהליך הדרגתי ומתגלגל. מה אם אחרי שנים רבות של כיבוש, קיפאון ואולי עוד מלחמה גדולה, ישראל לא תוכל לעמוד בלחץ הבינלאומי ותיאלץ לתת זכויות אזרח לפלסטינים במסגרת של מדינה אחת? אם תרחיש כזה אכן נמצא מעבר לפינה, כפי שמזהיר השמאל, הרי יהיה זה חוסר אחריות משווע שלא להתכונן לקראתו.

השאלה הראשונה היא איך מונעים את הרע מכל: קריסה מהירה למלחמת אזרחים כוללת. קריסה כזאת סביר שתתרחש אם הצד שעומד לאבד חלק ניכר מכוחו, מן הסתם הצד היהודי, יחוש שרומסים את זכויותיו, אורח החיים שלו והסמלים הזהותיים וההיסטוריים היקרים לו, בין אם מדובר בדגל, בהמנון, בחוק השבות, באופי הציוני-יהודי של המדינה או בהצפתה במליוני פליטים. זה, מן הסתם, בדיוק מה שחלק ניכר מהפלסטינאים ירצו לעשות. ומכיוון שהצד היהודי עדיין יחזיק בכוח צבאי עדיף בשלב הראשון, הרי שהפיתוי להגן על זכויותיו באלימות יהיה ניכר, אם לא עצום. כדי להפחית את הסכנה הזאת, המשטר במדינה הדו-לאומית חייב להיות מבוסס על דמוקרטיה הסדרית, ולא רק על מערכת דמוקרטית המבטיחה קול שווה לכל אזרח.  היינו, שתי הקבוצות חייבות לזכות להגדרה עצמית ואוטונומיה נרחבת ככל האפשר. לשון אחר, ככל שהמדינה הדו-לאומית תהיה דומה יותר לקונפדרציה מאשר לרפובליקה, כך הסיכוי שלה לטבוע בדם ובאש קטן יותר.

לפיכך, פתרון של שתי ישויות פוליטיות הקשורות זו לזו במבנה על רופף, בסגנון ההצעה של תנועת שתי מדינות, מולדת אחת, הוא אולי המודל הגרוע פחות. לפי המודל הזה, ישראל ופלסטין יהיו שתי ישויות פוליטיות ריבוניות, עם שתי ממשלות, וגופים על לאומיים מסויימים (כמו בית משפט עליון משותף) המאחדים ביניהם. שתי המדינות יהיו רשאיות לקלוט פליטים או עולים כאוות נפשן, ואזרחים של מדינה אחת יהיו רשאים לקבל תושבות קבע במדינה השנייה. כלומר, ההתנחלויות יישארו בשטחים.

בתוכנית יש אינספור בעיות וחורים, והיא למעשה לא מגנה על הישראלים מהחשש העיקרי שלהם: הצפה בפליטים עוינים, שעלולים להקריס את ההסדר כולו לסדרה של עימותים מסלימים והולכים. למעשה, כדי שפיתרון קונפדרטיבי כזה יהיה אפשרי, ולו במידת מה, יהיה צורך להקפיא את המצב מבחינת מגורים. דהיינו – תושבים של המדינה אחת יכולים לנוע ולסחור במדינה האחרת, אבל לא לגור בה באופן קבוע אלא אם הם גרו שם לפני ההסדר. אם מתנחלים, למשל, ירצו להישאר במדינה הפלסטינית של הקונפדרציה הם יוכלו לעשות זאת כתושבי קבע, אבל יהודים חדשים לא יורשו להתיישב בשטחה. מי יגן על כל המבנה הרופף הזה? כל פתרון יהיה רע ובעייתי, אבל מוטב שבשלב הראשון האחריות הבטחונית תהיה בידי צה"ל. יחידות פלסטיניות ישמרו על יישובים פלסטיניים בכפיפות לצבא הישראלי, ובהדרגה יזכו לאחריות צבאית על החלק הפלסטיני של הקונפדרציה. אם רוצים למנוע כאוס והידרדרות, האחיזה, השליטה והויסות של התהליך חייבים להיות בידי ישראל, הגורם החזק והיציב בשטח, לזמן רב ככל האפשר.

בניגוד למודל של שתי מדינות, מולדת אחת, אני סבור שהקונפדרציה הישראלית-פלסטינית לא יכולה להיות רופפת מדי. כדי שהויכוחים בין שני החלקים לא יהפכו למלחמה, עדיף להקים מוסדות פדרטיביים, ממשלת-על ופרלמנט-על, שינהלו את העניינים המשותפים לשתיהן. אין לחזור על הטעות שעשתה לבנון, הקפאת תפקידים משוריינים לפי מפתח עדתי (בלבנון, כזכור, הנשיא חייב להיות נוצרי, רה"מ חייב להיות סוני ויו"ר הפרלמנט חייב להיות שיעי). בפועל, המפתח העדתי בלבנון הוביל לקשיים ניכרים בהרכבת ממשלות, וגורם לשיתוק פוליטי הרסני מזה שנים. במקום זאת, ראוי ליישם את עצתו הישנה של ז'בוטינסקי, ולהבטיח ייצוג גמיש בהנהגת הקונפדרציה. אם ראש הממשלה יהיה ערבי, סגן ראש הממשלה יהיה יהודי ולהיפך. ייצוג משוריין לשתי הקבוצות יהיה גם בקרב שרי הממשלה, שופטי בית המשפט העליון ועמדות מפתח אחרות. החוק לא יקבע ששר התקשורת, למשל, חייב להיות ערבי ושר החינוך יהודי, אלא שחצי משרי הממשלה צריכים להיות יהודים וחצי פלסטינים. בכפוף לכלל זה, ראש הממשלה יחלק את התפקידים בעצמו.

אני רוצה להיות ברור מאד כאן: מדינה דו-לאומית, בכל תצורה שהיא, היא פתרון רע מאד. זאת במיוחד בהתחשב בהיסטוריה המדממת של הישראלים והפלסטינים, ההבדל הדתי והתרבותי ביניהם, והעובדה שיהיו פחות או יותר שווים בכוחם במדינה החדשה. כל תולדותיה ילוו בסכסוכים אלימים אינסופיים, כל החלטה תהיה קשה ומסורבלת, וההליכה תהיה תמיד על סף התהום. אולם תכנון נבון יוכל לפחות, עם הרבה מזל טוב, למנוע את הרע מכל. כבוד לזהות ולרגשות של שני הצדדים, הימנעות מצדקנות, מהשפלה ומכפיית סמלים, מבנה קונפדרטיבי ושליטה ישראלית על השיבר בתחילת התהליך, יוכלו להפוך אותו למסוכן פחות. מדינה דו-לאומית הופכת בשנים האחרונות לסבירה יותר ויותר. בניגוד לחיים לוינסון או מרון בינבנישתי אני לא חושב שהיא בלתי נמנעת, אבל חייבים להתחיל לדון בה ברצינות כתרחיש אפשרי. לשם כך כתבתי את הפוסט הזה.

ברוך הבא! האלוף במילואים יוחנן לוקר הצטרף, לפחות בעיני פרשנים מסויימים, לשמאלנים האגדיים הלוגמים תה צמחים בשדירות רוטשילד ומחפשים דרכים לפגוע בצה"ל ובמדינת ישראל. רבים כתבו כבר על ההיסטריה שאחזה במערכת לאור מסקנות דו"ח לוקר, על הטיעונים הבעייתיים של צה"ל ומשמעות המסקנות לביטחון המדינה ולעתיד הכלכלה. אבל האם יש לדברים משמעות רחבה יותר? מה ניתן ללמוד מהאשמות בוגי יעלון על "ניתוק" של חברי הועדה וכיצד מנסות מערכות בירוקרטיות לשמר את עצמן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על המלכוד שבמקצוענות.

לשורותיהם של אותם "שמאלנים אגדיים", שלוגמים תה צמחים בבתי קפה טרנדיים ואוכלים סושי טבעוני במימון אירופי בעודם דנים בדרכים להכפיש את מדינת ישראל בעולם, הצטרף לאחרונה חבר חדש, והוא אפילו לא ידע שהוא כזה: יוחנן לוקר, אלוף במילואים ולשעבר מזכירו הצבאי של ראש הממשלה נתניהו, שעמד בראש הועדה שפרסמה את הדו"ח המדובר על תקציב הביטחון. הפרשן הצבאי אלון בן דוד כתב על הדו"ח המושקע, המפורט והמנומק הזה, שנכתב רובו ככולו על ידי אנשים עם ידע מעמיק על מערכת הביטחון, שהוא תוצר של "בתי הקפה בשדרות רוטשילד". לא פחות. אלון בן דוד רק היה צריך לטעון שלוקר ממומן על ידי הקרן החדשה לישראל. רמ"ט חיל האוויר לשעבר וראש תעשיית אלביט מערכות לשעבר הם סמולנים מנותקים לוגמי קפוצ'ינו, ואפשר ללכת לישון בשקט – עם הפנסיה התקציבית, כמובן.

אלון בן דוד אינו לבד. מדהים לראות כיצד משה "בוגי" יעלון, השר שמזה זמן מכהן כראש הועד של מערכת הביטחון והאיש שהפך את הדשדוש והקיפאון לאידיאולוגיה, פסל בהבל פה את המומחים שהוא עצמו היה מעורב במינוים. נביא האידיאולוגיה הבוגיסטית מייצג את הרטוריקה הזאת באופן מוחצן ומוקצן, אבל הוא ממש לא היחיד. לא מזמן שמעתי, באוניברסיטה אמריקאית כלשהי, הרצאה של בכיר בטחוני ישראלי שכינה כל אדם שהעז לחלוק על הנחות היסוד של המערכת, כולל גנרלים וראשי שירותים חשאיים לשעבר, כ"מנותק", "בור" או סתם אידיוט שלא מבין מהחיים שלו. וכמובן, בפוסט ביקורתי שפרסמתי לא מזמן על הבידוקים הבטחוניים המשפילים בנתב"ג, קיבלתי לא מעט תגובות מיוצאי המערכת שהסבירו לי למה הכל בסדר, כל טיעוני הנגד הם שקרים, ואין צורך בשום שינוי משמעותי.

המילים שהשתמש בהן יעלון מעניינות מאד לא רק להבנת העניין הנוכחי, אלא גם לאופן שבו מערכות בירוקרטיות מנסות לשמר את עצמן ולדחות בבוז שינויים משמעותיים. הועדה, כך יעלון, לא מבינה כיצד פועלת מערכת הביטחון, עיוורת לצרכי הביטחון של ישראל ובעיקר "מנותקת". מדוע היא מנותקת? משום שהיא מעזה לחרוג מהמוסכמות שהפכו לאמת חקוקה באבן במקומותנו: שה"איומים" תמיד במגמת עלייה, ושתקציב נוסף למערכת הביטחון, בין אם מדובר במערכות נשק יקרות ובין אם בפנסיות גישור, הכרחי כדי להתמודד עם האיומים הללו. הכלכלן אורי כץ (כאן וכאן) התמודד כבר עם כמה מהטענות הפופולריות של מערכת הביטחון, ופירק אותן לגורמים. כאן, הייתי רוצה לחרוג מהויכוח על דו"ח לוקר, או ליתר דיוק להטות אותו לכיוון שונה במעט. מה משמעותה של טענת ה"ניתוק" שמעלה יעלון, ומה היא אומרת לנו על האופן שבו "מקצוענים" מנהלים את ענייניהם?

אפתח בסיפור, שחורג קצת מהויכוח המקומי שלנו כאן בישראל. פרופ' דייויד מוס, היסטוריון כלכלי ומומחה למנהל עסקים מאוניברסיטת הרווארד (גילוי נאות: הייתי מתרגל שלו), הוזמן פעם לשאת נאום בפני פורום עסקי יפני. הקהל, שמילא את האולם מפה לפה, הורכב מאנשי עסקים, ביניהם מנהלי תאגידים ואחדים מבכירי המשק. פרופ' מוס הוזמן כדי לדבר על הבעיות שעומדות בפני המגזר העסקי ביפן, בראש ובראשונה הדשדוש וחוסר החדשנות של חברות רבות, ולהציע פתרונות. המרצה האמריקאי, שלא היה מומחה באופן ספציפי לכלכלת יפן, תהה על מה בדיוק ידבר. יום לפני ההרצאה, שוחח במקרה, בלובי של המלון, עם נערים יפנים שאמרו לו שהם מעוניינים ללמוד מנהל עסקים ולהשתלב בחברות מובילות. במשך שעתיים, הם חלקו בפניו רעיונות, חלקם מבריקים, מקוריים ומהפכניים על המצאות, חידושים ואסטרטגיות עסקיות. הפרופסור התרשם, ושאל שאלה. "נניח", אמר, "שמחר תעבדו בחברה גדולה כמו סוני או טויוטה. כל הרעיונות שהעליתם עכשיו בפני, בשיחת חולין, האם תעלו אותם גם בפני הממונים עליכם בחברה?" הנערים הסתכלו עליו כאילו נפל מהשמיים. "בוודאי שלא," אמר אחד מהם, והסביר שביפן עובד זוטר לא מעז אפילו לפתוח את הפה, ובוודאי שלא להתערב בענייניה של ההנהלה. יום לאחר מכן, סיפר מוס לבכירי המגזר העסקי היפני, שישבו בהרצאה שלו, על השיחה עם הנערים, וטען בתוקף כי ההיררכיות הנוקשות בחברות היפניות הן המחסום העיקרי לחדשנות. הוא הציע גם פיתרון מעניין ומקורי, שלא כאן המקום לפרט. בסיום ההרצאה, קם אחד מהמכובדים שבקהל, מנכ"ל חברה גדולה כבן שמונים ואחד מאנשי העסקים הידועים ביפן, ואמר למוס ש"לא רק שכל מילה שלך נכונה, אלא שהבעיה אפילו יותר חמורה מאשר אתה מעלה בדעתך. אבל אף אחד כאן לא מסוגל לשנות את זה."

אנשי העסקים היפנים שעמדו בפני מוס, כולם אינטליגנטיים ובעלי ניסיון, היו מודעים כמובן לבעיה היטב. אבל מבחינתם, היא היתה בעיה משוקעת. כלומר, כשל שכל כך משולב בתרבות הניהולית והחברתית הקיימת, עד שקשה לדבר עליו, ובוודאי לשנות אותו. בשביל לשנות את כיוון החשיבה יש לעיתים קרובות צורך בגורם חיצוני,  לרוב עם רקע וניסיון דומה אבל לא זהה; מישהו שמבין את הבעיה, אבל לא כבול באלפי כבלים מנטליים שגורמים לו לחשוב שזה המצב, "ככה זה" או "אין מה לעשות". מי שקרא את הספר שומרי הסף, יודע שעמי איילון נתקל בבעיה דומה כאשר התמנה לראשות השב"כ. לאחר הטראומה של רצח רבין, לקח איילון לידיו שירות מוכה ומובס, שהיה זקוק באופן דחוף לרפורמות. כאשר הגיע לישיבת ההנהלה הראשונה, הודה בפני הנוכחים שהידע המקצועי שלו דל משלהם. הם, הרי, יודעים טוב ממנו כיצד להפעיל מקור או איך לנתח מידע מודיעיני. לפיכך, הוא רוצה שיסקרו בפניו את כל נהלי העבודה בשירות, אחד אחד, וינמקו אותם. כל נוהל – והנימוק הרציונלי שלו. דבר אחד, אמר להם, הוא לא מוכן לשמוע: שכך יש לעשות פשוט משום שכך הדברים היו תמיד, ומה שהיה הוא שיהיה. זה עוד יתרון של האאוטסיידר האינטליגנטי, שיש לו ידע קרוב לנושא אך לא הגיע מאותה תרבות ארגונית. הוא לא לוקח כלום כמובן מאליו, ויכול להבחין בנקודות עיוורון ונקודות תורפה שאנשים מתוך המערכת אינם מסוגלים לראות, שלא לדבר על לעשות משהו בנידון.

מבחינה זו, ועדת לוקר היתה תמהיל אידיאלי של אינסיידרים לשעבר ואנשים מנוסים ואינטליגנטיים שהגיעו מחוץ למערכת או מהפריפריה שלה. כולם הכירו היטב את הנושא, אבל אף אחד לא היה נתון לצבת הבירוקרטית של המערכת ולא היה כבול להנחות היסוד המקודשות שלה. ובמצבים כאלו, המערכת – שכמו מערכות רבות אחרות מסוגה מעוניינת יותר מכל לשמר את המצב הקיים – מגיבה במנטרות הידועות והשחוקות: "אתם מנותקים", "אתם לא מבינים אותנו", "אנחנו עושים ימים ולילות", "אתם לא תלמדו אותנו ש…" "בתי הקפה בשדירות רוטשילד", וכיוצא בזה. וכל אחד מכם יוכל להוסיף את הקלישאה הבטחונית האהובה עליו.

ואם במערכת הביטחון יש להטיל ספק באמת המקודשת של ה"מקצוענים שבטוח יודעים מהם הם עושים", אז למה לא במערכות אחרות? אולי, למשל, המקצוענים הדיפלומטיים, למשל השגריר באירלנד בועז מודעי והסגנית המבריקה שלו, שמייצרת ציוצים פרובוקטיביים בקצב מסחרר, לא ממש יודעים מה הם עושים? שמא כדאי לבחון את הנחות היסוד של האסטרטגיה המדינית של ישראל, אם בכלל יש כזאת? אולי אנשי עסקים, מומחים חיצוניים, מנהיגים דתיים ופעילים העובדים בשטח, יכולים לאתגר את התפיסה האסטרטגית והבטחונית של ישראל ולהכניס, סוף סוף, רעיונות חדשים למאגר התגובות הפבלוביות של ה"מקצוענים", שהכזיבו פעם אחרי פעם? בעיראק, למשל, פעילת זכויות האדם אמה סקיי, אישה אנטי-מיליטריסטית להפליא, שולבה במערך הצבאי והרעיונות המקוריים שהציעה התגלו כאבן יסוד של הניצחון על אל קאעדה בשנת 2007. והעיקר: אם אתם רואים בטלוויזיה איזה גבר סמכותי בחליפה או במדים אומר לכם לא להעסיק את ראשיכם הפעוט בעניינים הרי גורל, כי "צריך להשאיר את זה לדרג המקצועי", התחילו לחשוד; והעיקר- הקשיבו לכל הקולות, גם ובמיוחד אלו שמגיעים מהשוליים או מפורשי המערכת, שקלו את הנתונים בכובד ראש והגיעו למסקנות משלכם. בין אם מדובר באיראן, תקציב הביטחון, המדיניות מול הפלסטינים או כל עניין חשוב אחר, אם אתם לא תחשבו – אף אחד לא יעשה זאת עבורכם.

מה משותף לאזרחים דרום אמריקאים שרצים במורד הגבעה, אוטובוסים שובתים ומחירי העגבניות באפגניסטן? כיצד ניתן להגיע לחקר האמת מתוך ערפילי המיתוס, ההטייה והדיעה הקדומה? ינשוף צבאי-אסטרטגי על הקסם בגישה העקיפה, תכסיסי חקירה ויתרונות העדות המוטמעת.

אי שם באמצע שנות השבעים, הגיע דיפלומט אמריקאי צעיר בשם ברוס פארקו לשגרירות ארה"ב בבירה דרום אמריקאית כלשהי. באותה התקופה, אמריקה הלטינית סבלה מאינספור הפיכות, חלקן אלימות ואפילו רצחניות. מנקודת ראות אמריקאית, ההפיכות הללו סיכנו לעיתים קרובות אינטרסים של ארצות הברית, כמו גם אזרחים ודיפלומטים אמריקאים. לפיכך, כמו במקרה של מחלה, איבחון מוקדם של הפיכות היה אחת המשימות החשובות ביותר של דיפלומטים ששירתו באזור. יום אחד, התעורר פארקו בשעת בוקר מוקדמת והבחין בהמולה ובמהומה מחוץ לחלונו. תושבים מקומיים רצו כאחוזי אמוק. הדיפלומט חשב שהוא חוזה בהיסטוריה בהתהוותה. אם כולם רצים, האם לא ניתן להסיק מכך שיש סכנה? אולי מדובר בהפיכה צבאית? בספר זכרונותיו, כתב פארקו שכבר דמיין את הדיביזיה המוטסת ה-82 נוחתת במרכז העיר כדי לפנות אזרחים אמריקאיים, ואותו עצמו מקבל עיטור מהנשיא על הצלת חיים. נרגש ושטוף אדרנלין, העיר את הממונה עליו. "האנשים שאתה רואה רצים," שאל הדיפלומט הבכיר בלי לאבד את שלוות רוחו, "האם הם רצים למעלה, במעלה הגבעה, או שמה למטה במדרון?"

"כשאני חושב על זה, הם רצים למטה", אמר פארקו.

"טוב ויפה," ענה הממונה, "האם האוטובוסים עדיין פועלים"?

פארקו ענה בחיוב.

"אם כך," אמר הממונה, "מדובר ביום שגרתי לחלוטין. אם יש הפיכה צבאית, נהגי האוטובוסים הם בדרך כלל הראשונים לשמוע, והם פשוט לא מגיעים לעבודה. יתר על כן, משום שהעיר הררית, אנשים נוהגים לרוץ לעבודה כל בוקר במורד הגבעה." פארקו, לימים מומחה בהפיכות צבאיות ובמרידות, קיבל את השיעור החשוב הראשון שלו בבירור עובדות: תמיד יש לחפש אישוש עקיף לטענה אותה אנחנו מנסים לאשר.

לא מדובר בבעיה תיאורטית, אלא בכשל מחשבתי קריטי שעלול להפיל צבאות, ארגונים ומערכות שמושקעים בהם מיליארדים. לרוב, אנחנו מסיקים שדבר מה נכון עקב עדות ישירה ובלתי אמצעית. בביטוי "עדות ישירה ובלתי אמצעית", הכוונה היא לעדות הקשורה ישירות, מבחינה לוגית, להשערה שאותה אנחנו מעוניינים לברר. ושנית, היא בדרך כלל מגיעה מגורם המעורב ישירות באירועים – גורם שאנחנו סומכים עליו ונוטים להאמין לדבריו. אחת הדוגמאות המובהקות לשימוש בעדות ישירה ובלתי אמצעית היתה טכניקה שהופעלה רבות על ידי האמריקאים במלחמת וייטנאם, כדי לברר עד כמה המבצעים נגד הוייטקונג יעילים. הטכניקה הזאת, שנודעה כ"ספירת ראשים", היתה מדידה מדוייקת של מספר לוחמי הגרילה הקומוניסטים שנהרגו בקרב. היא היתה קשורה ישירות לתוצאות המבצעים האמריקאיים וגם בלתי אמצעית, משום שהגיעה ממפקדי יחידות שלחמו בשטח.

אולם, אליבא דכולי עלמא, ספירת הראשים התגלתה כשיטה כושלת ומכשילה. ראשית כל, המדידה הישירה עיוורה את עיני המעריכים. כפי שכתב לימים דייויד קילקאלן, קצין אמריקאי ומומחה לקונטר-התקוממות, אם היו לנו לפני הקרב מאה לוחמי גרילה, והרגנו עשרים – יתכן שלעשרים הללו יש ארבעים קרובי משפחה שיצטרפו למערכה משיקולי נקמת דם. לפיכך, התוצאה האמיתית של המבצע היא 120 לוחמי אויב, ולא שמונים. המדד הישיר מלמד אותנו שצמצמנו את מספר לוחמי האויב, אבל בפועל הגדלנו אותו. הבלתי אמצעיות של מדד ספירת הראשים היתה, כמסתבר, קטלנית אף היא. הדיווחים הגיעו מבעלי עניין, כלומר מפקדי יחידות שרצו להאדיר את מעשיהם בשדה הקרב וכך לזכות בהערכת הממונים עליהם. לפיכך, לעיתים קרובות הגזימו היחידות בדיווחי "ספירת הראשים" ונתנו למפקדה העליונה הערכות מופרזות עד כדי גיחוך. במלחמת אפגניסטאן, יחידות שביצעו "ספירת ראשים" גילו לעיתים קרובות כי שותפיהם האפגניים נטו להגדיר גם אזרחים שנהרגו בטעות או במתכוון כלוחמי אויב, כדי לנפח את הספירה. בשתי המלחמות, וייטנאם ואפגניסטן, התוצאות היו קטלניות. המפקדה העליונה, שקיבלה כל הזמן פידבק חיובי ממדד ספירת הראשים ומהמעריכים שלה בשטח, האמינה שהזמן עובד לטובתה, שצבא המורדים נפגע ומצטמצם. ההנחה הזאת, כפי שהתברר בסוף, היתה שגויה באופן קטלני.

אכן, כל ניסיון לאישוש של הנחות באמצעות עדויות ישירות ובלתי אמצעיות סובל מכשלים מובנים: פערים בהבנה, בידע ובפרשנות, מניעים אישיים לטיוח או לניפוח, בעיות זיכרון, כשל אישוש (אנחנו מקבלים מראש את הדעה של מי שמתאים להנחות המוקדמות שלנו), וכיוצא בזה. לפיכך, כל המסתמך על עדויות ישירות ו/או בלתי אמצעיות חייב להתייחס אליהן בזהירות, לאסוף מספר רב של עדויות כאלו, להצליב אותן, להיות מודע לכשלי המחשבה שלו עצמו, ועוד. דרך מעניינת להתגבר על הבעיה הזאת, היא לנסות לאשש את המציאות באמצעות גישה עקיפה המתבססת על עדויות מוטמעות.

עדות מוטמעת היא פרט מידע רלוונטי שאינו קשור ישירות לויכוח, ולא מגיע מאחד הצדדים השותפים לו. במאמר קלאסי, שעסק במדדים אמינים לבחינת הישגים צבאיים, כתב האסטרטג דייויד קילקאלן על שיטה יפה להשיג עדויות מוטמעות. קילקאלן, שכתב בהקשר של מלחמת אפגניסטן, תהה כיצד יוכל הצבא לדעת שאזור מסויים הולך ומשתחרר משליטתם של מורדי הטליבאן. הוא מזהיר בבירור משימוש בשיטות ישירות ולפיכך מפוקפקות נוסח "ספירת ראשים" או טכניקה אהובה אחרת, לבדוק כמה התנגשויות עם המורדים עובר כוח צבאי ממוצע שנע ממקום למקום. הרי המורדים, כותב קילקאלן, יכולים להימנע מהתקפות על כוחות צבאיים כאשר הם מתארגנים, מתחמשים, מסתתרים או מחליטים להשתמש באזור מסויים למנוחה והתאוששות. מחר, כאשר התנאים ישתנו, הם עלולים להפתיע את צבא הממשלה, שבטוח שהמחוז בשליטה כאשר המציאות שונה בתכלית.

לפיכך מציע קילקאלן שיטה אחרת, אמינה בהרבה: לבדוק את מחירי הפירות והירקות במחוז, ובמיוחד פירות אקזוטיים שמגיעים ממקומות אחרים. אפגניסטן, אחרי הכל, היא עדיין חברה חקלאית, והכלכלה מתבססת במידה רבה על עסקאות של פירות וירקות. אם במחוז מסויים ישנה נוכחות מסיבית של מורדים, אפילו נוכחות רדומה, המקומיים מודעים לה. אחרי כל, גם אם המורדים נחים ומתארגנים היום, מי יודע מה יקרה מחר? וגם אם הם נמנעים מעימות עם כוחות צבאיים מסיבות כאלה ואחרות, בוודאי שלא יוותרו על גביית "מיסים" ממובילים מסחריים. לפיכך, מובילי הפירות והירקות משקללים את הסיכון בדרכים ואת ה"מס" שגובים המורדים לתוך מחיר התוצרת. במצב של מלחמת אזרחים, ירידה חדה במחירי הירקות שמקורם מחוץ למחוז, בבד בבד עם מחירים יציבים יותר של פירות וירקות מקומיים, עלולה ללמד על עלייה בביטחון בדרכים. בשילוב עם מדדים אחרים, צבאיים ואזרחיים, ניתן להשתמש בעדות העקיפה הזאת, שאפשר למדוד במדויק ולא ניתן לזייף אותה, כדרך לאשש הישגים בשדה הקרב. באותה מידה, גם הדיפלומט האמריקאי הבכיר שהוזכר בתחילת המאמר, השתמש בעדות מוטמעת ועקיפה. התנהגותם של נהגי האוטובוסים, שאינם שחקנים בפוליטיקה הגבוהה של המדינה, עשויה ללמד על הפיכה צבאית ממשמשת ובאה הרבה יותר מאשר עדותם הישירה של פוליטיקאים או קצינים שלעיתים משקרים, מנפחים, מטייחים או פשוט עוורים למציאות מסביבם.

דרך אחרת, מעניינת לא פחות, היא לבחון עדויות ישירות בזהירות, ולאמץ מתוכן היבטים שיכולים לשמש כעדות מוטמעת. היסטוריונים שעוסקים בעת העתיקה, למשל, יודעים כי אחת הדרכים להשיג מידע אמין יחסית על חיי ישוע, היא לבדוק אלו קטעים באוונגליונים נוגדים את התיאולוגיה הנוצרית של התקופה. ההנחה היא שאם כותבי הטקסט הודו בעובדה שאינה נעימה מבחינה תיאולוגית, ככל הנראה היא נכונה, כי אחרת מדוע להזכיר אותה?  ישנן מקבילות לא מעטות גם בהיסטוריה המודרנית. אם, למשל, נציג סובייטי מודה בעובדה שאינה נעימה לברית המועצות, או נוגדת את האידיאולוגיה הקומוניסטית, יותר סביר שהמידע אמין.

לפעמים, יש "לחפור" יותר עמוק כדי למצוא עדויות מוטמעות, וכאן תהליך החקירה מעניין פי כמה. נניח שאנחנו קוראים ראיון עם גורם בעל אינטרס שיש לחשוד בדבריו, לדוגמא דיפלומט אמריקאי שמגן על מדיניות ארצות הברית בזירה הרוסית. יתכן שבראיון איתו, כדרך אגב, כדוגמא או כאנקדוטה, הוא ימסור מידע על מדינה שבה שירת בעבר (למשל ישראל). עדות כזאת (בתלמוד מכנים אותה "משיח לפי תומו") נחשבת מוטמעת, ולפיכך יותר אמינה, משום שהמידע על ישראל נמסר בדרך אגב ואינו קשור לאינטרס העיקרי של הדובר. היסטוריונים משתמשים בשיטה הזאת לעיתים קרובות. חוקר האסלאם מיכאל לקר, למשל, "דג" מידע אמין ויקר ערך על האסטרטגיה של הנביא מוחמד מספרי גיאוגרפיה מאוחרים על מכה, שהזכירו את המידע הזה כבדרך אגב.

דרך נוספת, שאני באופן אישי מחבב במיוחד, היא למצוא אויבים מרים, שחולקים זה על זה בכל דבר ועניין, ולחפש את נקודות ההסכמה הבודדות ביניהם. ההיסטוריון האמריקאי בנג'מין הט, שחקר את תעלומת שריפת הרייכסטאג בגרמניה של 1933, השתמש באופן וירטואוזי בשיטת החקירה הזאת. בספרות ההיסטורית קיים ויכוח קשה וארוך, מי הצית את הפרלמנט הגרמני באותו הזמן, הצתה ששימשה את הנאצים כתירוץ להשעות בפועל את החוקה הדמוקרטית של ויימאר. האם שרפו הנאצים את הפרלמנט, או שמא עשה זאת מטורף בודד בעל נטיות קומוניסטיות? הט חקר וגילה ששניים מהעדים, ד"ר הנס ברנד גיזביוס, איש גסטפו שהפך לקושר נגד היטלר, ומפקדו לשעבר רודולף דילס, הסכימו שניהם שבריון ידוע מפלוגות הסער עמד מאחורי ההצתה. מכיוון שגיזביוס ודילס שנאו זה את זה שנאה עזה, נאבקו אחד בשני באופן פעיל ולא הסכימו בדרך כלל כמעט על כלום, כל הסכמה ביניהם היא בעלת ערך מיוחד. הט מסיק מכך, בשילוב עם ראיות נסיבתיות רבות אחרות, שהנאצים אכן אחראיים להצתה.

ולבסוף, קיימת השיטה המסובכת ביותר, עדויות מוטמעות המבוססות על הנחות יסוד שקטות מאחורי גירסאות שקריות. ב-1928, למשל, רקמה קבוצה של קצינים יפנים מזימה לרצוח איל מלחמה סיני מפורסם, פרשה שעסקנו בה בעבר בינשוף. לאחר הרצח ניסו הקצינים לחפות על מעשיהם, ומסרו גירסה שקרית לממשלה ולפיקוד העליון. אולם גם בגירסה השקרית, הודו הקצינים כי שיתפו פעולה, באופן זמני וחולף, עם קבוצה של הרפתקנים אזרחיים שתכננו לרצוח את איל המלחמה (ההרפתקנים היו אכן מעורבים, אבל הקצינים הפעילו אותם). הגירסה היתה אמנם שקרית, אבל שקר מוצלח לא יכול להיות מנותק לחלוטין מהמציאות, ובדרך כלל יש בו אלמנטים של אמת. העדות המוטמעת מלמדת כי שיתוף הפעולה בין קצינים יפניים לבין גורמים פליליים היה כל כך נפוץ ומקובל, עד שאפילו מי שניסה לשקר ולטייח את מעשיו לא היה יכול להכחישו.

הפוסט הזה, מיותר לומר, לא מנסה לטעון שעדויות מוטמעות, מכל הסוגים, הן פתרון קסם לכל תעלומה. אבל הן כלי חשוב ואפקטיבי. וכל מי שמנסה להגיע לחקר האמת, ומודע לבורות ולמכשולים שעומדים בדרך, ראוי שינסה להשתמש בו.

הנרי ושירין (שמות בדויים), הם תיירים שבאו לישראל עם הרבה אהדה וסימפטיה, הוא מאירופה הקרירה והיא מארץ מוסלמית כלשהי. שניהם אזרחי מדינות מפותחות שמקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ולפיכך פטורים מויזה. ובכל זאת – גם הנרי וגם שירין עברו השפלות ממושכות, ולכאורה חסרות היגיון, בשדה התעופה בלוד, לאו דווקא בכניסה לארץ אלא ביציאה ממנה. הסיפור שלהם חזר על עצמו בכל פעם שדיברתי עם תיירים ואורחים שהגיעו לארץ, מכל הגילאים, הדתות, המינים והצבעים. מה מנסות רשויות הביטחון להשיג בהשפלות החוזרות והנשנות הללו? האם המטרה היא רק למנוע טרור, או שיש כאן גם אג'נדה אחרת, סמויה מן העין? ינשוף פוליטי-מדיני על הפיל שבטרמינל.

מסיבות שתבינו מיד, כל השמות בכתבה הזאת בדויים.

שירין היא סטודנטית באוניברסיטה אמריקאית מובילה, צעירה חילונית, מודרנית וליברלית. במקור היא מארץ מוסלמית, וכעת אזרחית במדינה ממדינות האיחוד האירופי. לפני כשנה, נרשמה לקבוצה אקדמית שתכננה טיול בישראל. ההחלטה לעלות על הטיסה לתל אביב לא היתה פשוטה, והיא הגיעה לכאן ברגשות מעורבים. מחד, היא שמעה דברים רעים מסביבתה הקרובה, ומאידך – היתה סקרנית להבין ולראות בעצמה. באופן כללי, הגישה שלה היתה אוהדת, בוודאי יחסית למקובל אצל מוסלמים. היא אפילו השתעשעה ברעיון להירשם ללימודים באוניברסיטה ישראלית. במהלך הטיול, נטתה שירין להזדהות, באופן חלקי וביקורתי אמנם, עם הצד הישראלי בסכסוך. במיוחד התרשמה משיחה עם קצין צה"ל בכיר, שנפגש עם הקבוצה וסיפר על הקשיים שעמדו בפניו ובפני חייליו במהלך מבצע עופרת יצוקה. כביכול – סיפור ניצחון מובהק של ההסברה הישראלית.

ואז הגיע הרגע לטוס חזרה לארצות הברית. בתור תיירת שנכנסה בקלות לישראל, שירין היתה בטוחה שהיציאה מהארץ תהיה חלקה ופשוטה. במקום זאת, כבר במחסום הכניסה לנתב"ג, הורידו אותה ועוד כמה הודים (לא מוסלמים, אבל, רחמנא לצלן, שחומים) מהאוטובוס ותשאלו אותם ארוכות, כשכל שאר הנוסעים ממתינים. בטרמינל, שאלו אותה במשך זמן ממושך שאלות מציקות וחודרניות (למה באת לישראל, מה חיפשת כאן, למה דווקא לישראל), ובדקו בקפדנות כל חפץ מחפציה וכל פריט במזוודה שלה. באותו הזמן, כל הנוסעים ה"לבנים" בקבוצה עברו בקלות ובאופן חלק. בסופו של דבר, האימפקט החיובי של הטיול נמחק כמעט לחלוטין. שירין סבורה כיום שישראל היא מדינה גזענית, ונשבעה שלכאן היא לעולם לא תחזור. בסופו של דבר, דעתה על ישראל לאחר שיצאה מכאן גרועה יותר מאשר לפני שנכנסה.

מישהו יכול להסביר למה תיירים שעברו את כל בדיקות הביטחון ונכנסו לארץ לחוק, מוטרדים באופן גס כל כך דווקא ביציאה? קחו, למשל, את הסיפור של הנרי, כלכלן שעוסק במזרח התיכון המודרני: אירופי בלונדיני ותכול עיניים. בעבר, ביקר במספר מדינות מזרח תיכוניות אחרות, ובאף אחת מהן לא עוכב בגבול כפי שעוכב בישראל, לפעמים בכניסה ובדרך כלל ביציאה. לפעמים הושיבו אותו שבע או שמונה שעות, במין חוויה קפקאית בירוקרטית ללא תכלית או מטרה. פקידים שאלו אותו סדרה של שאלות (בעיקר על הסיבות שהגיע לישראל, קשריו הפוליטיים וביקוריו במדינות מזרח תיכוניות אחרות). לאחר שענה על כל השאלות באופן מלא, הוכנס לחדר צדדי והתבקש לחכות שעתיים, לפעמים שלוש, עד שהגיע פקיד אחר ושאל את אותה סדרת שאלות בדיוק. לרוב, יש להדגיש, הסיוט הזה היה דווקא ביציאה מישראל, ולא בכניסה אליה. אם הנרי היה, חס וחלילה, מרגל או מחבל מסוכן, מדוע נתנו לו להסתובב בישראל באופן חופשי? ואם לא, למה מטרידים אותו ביציאה? המסקנה שלו היתה שישראל מעוניינת להפחיד ולהרחיק אנשים כמוהו. מיותר לומר שעמדותיו בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאוזנות ואף נוטות לצד הישראלי, והוא אינו פעיל, ומעולם לא היה, בשום ארגון פרו-פלסטיני שהוא.

אם אתם חושבים שהמקרה של הנרי ושירין הוא מבודד, תחשבו שוב. את אותו הסיפור, בגירסאות שונות, שמעתי מאינספור צעירים ומבוגרים, תרמילאים, סטודנטים, דוקטורנטים וסתם תיירים שעברו את סיוט חייהם בכניסה לארץ הקודש. לא מדובר רק במטיילים בודדים. גם חברים בקבוצות מאורגנות מוטרדים בגבול, בעיקר אם הם שחומים מדי, או שהמוצא שלהם ערבי או מוסלמי. הבדיקות הנ"ל גם לא פוסחות על מומחים שהוזמנו לכנסים. במקרה אחד מפורסם, חוקרת מוח אמריקאית ידועה הופשטה בגסות בשדה התעופה, ולבסוף הסתבר שמדובר בטעות: שמה היה זהה לשם של פעילה פרו-פלסטינית כלשהי. אתם מבינים? כדי למנוע כאב ראש לאיזה מח"ט בגדה, ישראל השפילה עד עפר מדענית אורחת. בדיוק כמו שהושפל הנרי, ובדיוק כפי שהושפלה שירין. במקרה אחר, לפטופ של תיירת מצריה (שהחליטה להגיע לישראל, בניגוד מוחלט למקובל בארצה) הוחרם ופוצץ על ידי רשויות הביטחון במעבר טאבה. בפרשה אחרת, שתי תיירות קתוליות מארה"ב נשאלו על ידי מאבטחת בשדה התעופה "האם הן ישנות באותה מיטה". וברוב המקרים הללו, אנשים שהיו אוהדים לישראל לפני הגעתם, הפכו לעוינים או לפחות ביקורתיים לאחר לכתם. נהלי הביטחון בשדה התעופה, שנועדו להגן על אזרחי המדינה, הם לא פחות ממכת גרזן לתדמיתה של ישראל לעולם, וגם לניסיון למשוך לכאן תיירים. ועל ההשפלות שעוברים ערבים אזרחי המדינה עוד לא התחלתי לדבר.

יש שיאמרו כי הצורך להגן על אזרחי ישראל גובר על הנזק המצטבר שאנחנו סופגים. אולי. במדינה כמו שלנו, ביטחון גבולות הוא נכס שאסור לזלזל בו. לפיכך, כדאי לתהות ולבדוק האם השפלתם של תיירים בשדה התעופה באופן המתואר לעיל אכן הכרחי לביטחון. ראשית כל, יש לתהות מהי בדיוק הגדרתו של "ביטחון". כלומר, מה משטרת הגבולות והשב"כ מנסים להשיג בשיטות החקירה והסינון הללו? מעדויות נסיבתיות, ניתן ללמוד שהתשובה משולשת: מניעת טרור, סיכול ריגול, ומניעת כניסתם של פעילים פרו-פלסטיניים שעלולים להביך את צה"ל בשטחים. בכוונה לא הזכרתי את בעית העובדים הזרים הלא חוקיים, כי הרי כל מי שמגיע לשדה התעופה קיבל ויזה ישראלית, או שהוא אזרח במדינה עשירה שישראל פטרה את תושביה מויזה. רק שלושת המטרות הללו, ובפרט האחרונה, יכולות להסביר מדוע כל כך הרבה אנשים, גם כאלו (כגון הנרי) שלא סביר בעליל שיעסקו בטרור, מעוכבים בגבול שעות רבות כל כך.

אז מה עושים? ראשית כל, מכירים בכך שיש כאן בעיה חמורה ביותר. מעבר לאי הצדק הבסיסי שבהתעמרות חוזרת ונשנית בתיירים ובאורחים של מדינת ישראל, הרי הנזק המצטבר לתדמיתה של המדינה בעולם קשה לכימות אך בסופו של דבר הרסני. יש משהו מוטרף במדינה שמשקיעה מיליונים רבים ב"הסברה", במלחמה בדה-לגיטימציה או במאבק ב-BDS, ואז מתעללת במי שבכל זאת מחליט להגיע לכאן. סיפורים כגון אלו שלעיל, במידות חומרה שונות, שמעתי מרוב החברים והמכרים הלא יהודים שביקרו בישראל, גם המערביים שבהם, בעיקר אם הם סטודנטים שמטיילים לבד, או שביקרו בעבר בארצות ערביות. אלו שממשיכים להגיע לישראל, עושים זאת למרות ההתעללות במעברי הגבול, שנתפסת (במקרה הטוב) כמעין שיגעון אקזוטי שיש להשלים עמו. בתקופה שבה ישראל נאבקת על כל טיפה של אהדה והכרה בדעת הקהל העולמית, ניכור אלו שתומכים בנו ובאים לבקר אותנו, ובפרט אם הם אנשי אקדמיה, כותבים, חוקרים, אומנים או מובילי דעת קהל אחרים, אינו אלא טירוף הדעת.

עצם ההכרה שאנחנו עומדים בפני בעיה, צריכה להוביל לדיון ציבורי ומחשבה מחודשת על כל תהליך הבידוק הבטחוני, מתחילתו ועד סופו; ואסור שדיון ציבורי כזה יושתק בטענות שווא של סודיות. ראשית, וזה כלל אצבע טוב לכל מלחמה עם תופעות לוואי קשות, יש להיפטר מכל המטרות שאינן הכרחיות לחלוטין. רבים מהתיירים המושפלים בשדה התעופה, בעיקר אלו ממדינות מערביות, עוברים את סיוט חייהם כי מישהו חושב שאולי הם פעילים פרו-פלסטיניים. אין לי שום התנגדות שיערכו רשימה שחורה של עושי צרות מקצועיים וימנעו את כניסתם לארץ, אבל באופן כללי, מניעת מבוכה לצה"ל בגדה המערבית לא צריכה להצדיק השפלה סיטונית של תיירים בגבולות. אפילו המטרה, הראויה כשלעצמה, של סיכול ריגול, אינה צריכה להוות תירוץ לתשאול ובידוק משפיל של כל תייר שלישי. כיום, עם כל אמצעי המאבק והריגול הלווייניים, קשה להאמין ששירותי מודיעין שולחים עדיין תיירים עם מצלמות. בכל מקרה, הנזק שנגרם לישראל מהליכי הבדיקה הנוכחיים משמעותי וגדול בהרבה.

נשארנו עם המטרה השלישית – סיכול טרור, אולי המטרה היחידה שראוי לבדוק בגינה תיירים בקפידה, ואם יש צורך אפילו להשפילם. אבל אפילו כאן, אין מנוס מבחינה מחדש של הליך הבידוק כולו. האם, בעשור השני של המאה ה-21, אין תחליף טכנולוגי לחיטוט משפיל בבגדים תחתונים של תיירים, ושפיכת תכולת מזוודותיהם על השולחן? כאמור, לא מדובר על תיירים שהבדיקה האלקטרונית מצאה אצלם חפץ מפוקפק או חשוד, אלא סתם כאלו שאיתרע מזלם להיות מהמוצא הלא נכון, או שלא מצאו חן בעיני הבודק. השאלה הזאת מקבלת משנה תוקף בכל הנוגע להליך התשאול בשדה התעופה. למה, למשל, צריך להשאיר תייר בחדר חקירות שמונה או תשע שעות, ולתת לו להמתין זמן ארוך בין סבבי שאלות קצרים שחוזרים, כמעט מילה במילה, על אותו נוסח שאלון בנאלי? האם המאבק בטרור מצדיק, למשל, שאלה לזוג תיירות קתוליות מארה"ב "האם הן ישנות ביחד באותה מיטה"? האם אין תחליף לשאלה הנצחית כמעט, העולה בכל העדויות, "למה בחרת לבוא לישראל? למה דווקא לכאן?" שמבטאת עוינות וחשדנות בסיסית. ובעיקר – הרשויות חייבות ללמד את המאבטחים שלצד הגנה על אזרחי המדינה, אדיבות, מהירות ויעילות בטיפול בתיירים היא משימה בעלת חשיבות לאומית עליונה.

כל השאלות שהעליתי ראויות לדיון, ואפשר להעלות התנגדויות לא מעטות. אני יכול לחשוב על חלקן, ואשמח כמובן לשמוע מכם. רק דבר אחד, במחילה, אני לא רוצה לשמוע: את משפחת הטיעונים השחוקים לעייפה של "שקט, יורים" או "מערכת הביטחון יודעת מה היא עושה". לא, במדינה דמוקרטית אנחנו לא יכולים לסמוך באופן עיוור על החלטות שנקבעות בחדרים סגורים, או להניח שארגוני ביטחון צודקים כל עוד לא הוכח אחרת. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של החלטות הרות אסון שהתקבלו בחדרי חדרים, של ארגוני ביטחון וצבא שגילו עיוורון מדהים, או שפעלו מתוך עצלות מחשבתית ואינרציה בירוקרטית. הביטחון חשוב מדי כדי להשאיר אותו רק בידי המקצוענים. וכך גם היחס של ישראל לאורחיה.

כמה עבדים יכולים להסתופף מתחת ליריעה מעור פרה? מיהו האלוף מחמוד, ומה עלה בגורלם של הרוסים שהעזו לחצות את המדבר כדי לפגוש את האמיר של חיווה? חיווה שבאוזבקיסטן, עיר עתיקה ויפיפייה מוקפת חומות, היא אחד מיעדי התיירות המיוחדים והנפלאים ביותר במרכז אסיה, מקום שלא פשוט להגיע אליו, אבל גם קשה לשכוח אותו. הינשוף הנודד לוקח אתכם לסיור בין מדרסות, מינרטים וגנים מוצללים, בשמש המדברית, בשקיעה ולאור הירח.

אי שם בצפון מערב אוזבקיסטן, בפינה שכוחה של דרך המשי, שוכנת לה העיר הקסומה חיווה. המינרטים הנישאים, המדרסות התכלכלות ועמודי העץ העתיקים של מסגדי העיר מוקפים בחומות מפחידות למראה, שמלחכות את פאתי מדבר קארה קום, בואך גבול טורקמניסטן.

אוזבקיסטן, מדינה שמקיימת יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל, אינה יעד חדש לתייר הישראלי. למעשה, לא מעט ישראלים ביקרו בשנים האחרונות במדינה היפה הזאת, כפי שמעיד תרגום מדריך לונלי-פלנט אוזבקיסטן לעברית. אולם הישראלים, כמו רוב התיירים באזור, מתרכזים בערים הידועות יותר של דרך המשי במרכז המדינה, סמרקנד ובוכארה. על הערים העתיקות והמרתקות הללו כתבתי כבר בינשוף. מעטים מגיעים לחיווה, שנמצאת רחוק כל כך ממרכזי האוכלוסיה והתחבורה של המדינה.

חומות העיר, ליד השער הראשי

המינרט הלא גמור

לעיר המדברית הזאת אין תחנת רכבת, ואפילו לא שדה תעופה. התיירים צריכים לקחת טיסה מטשקנט לאורגנץ', יישוב סובייטי לוהט ומרכז לחקלאות כותנה, ומשם לנסוע במונית דרך המדבר לחיווה. המעטים שמכירים את ההיסטוריה של העיר, ואת תולדות הח'אנים האימתניים ששלטו בה בעבר, לא יכולים להישאר אדישים לחומות האדירות בצבע אדמה. בצללי הזיכרון עולות התלאות שהיתה מנת חלקם של נוסעים שהרהיבו עוז להגיע לחיווה בעבר: מדבר לוהט ושורץ בשבטי נוודים עוינים, שלטון עריץ, ברברי וקפריזי, תככי חצר, רעל שמפכפך בשקט לכוסות משקה, סכינים שנשלפות בלילה ושווקי עבדים ברוטליים. אבל בנוסף לכך, חיווה היא גם ארכיטקטורה פרסית-טורקית יפיפייה, שלא מביישת את הפנינות הידועות יותר של סמרקנד ובוכארה; היא המצודה הענקית של הח'אן, מרכז השלטון באמירות של חיווה, אחת משלושת ערי המדינה העצמאיות בטריטוריה שמרכיבה היום את אוזבקיסטן, בטרם הגיעו אליה הכובשים הרוסים (האחרות היו בוכארה וקוקאנד); היא המינארט הגבוה והמסחרר בצבעיו של הווזיר איסלאם חוג'ה, והיא גם אינספור מדרסות, מסגדים, קברי קדושים ומוזיאונים מרתקים לאומנות, מוזיקה ותרבות עממית.

מינרט אסלאם חוג'ה

העיר חיווה קיימת יותר מאלף שנים, וחלק מהבניינים העתיקים השתמרו (או אלמנטים מתוכם. במסגד יום שישי הגדול, למשל, יש עמודי עץ מהמאה התשיעית לספירה). אולם רוב האוצרות והמונומנטים המרהיבים מהמאות הקודמות הושמדו בידי שורה של כובשים ופולשים: ג'ינג'יס חאן, הכובש הפרסי השאפתן נדיר שאה מהמאה ה-18, ובאופן חלקי גם יוסף סטלין, שהרס חלק מחומות העיר כדי לבנות בתים לפליטים רוסים שנמלטו מאימת מלחמת העולם השנייה. רוב המדרסות, המינרטים והקברים נבנו מחדש על ידי החאנים במאות השמונה עשרה ובעיקר התשע עשרה, ובמקרים רבים שוחזרו על ידי השלטונות הסובייטים במאה העשרים. ובכל זאת, חיווה שמרה על אופיה העתיק, והבניינים, אפילו החדשים שבהם, שומרים על הסגנון העיצובי המרהיב של ימים עברו. מפני שהסובייטים החליטו, בשנות השבעים והשמונים, לשמר את העיר העתיקה כולה, ניתן לחוש בה חוויה של מכלול קדום – בדומה לעיר העתיקה בירושלים, בעיקר כשמשוטטים בין המדרסות, המינרטים, הקברים והמסגדים בסימטאות הציוריות והמתפתלות. הבניינים, חלקם בני מאות שנים, יפים במיוחד בשקיעה, כאשר השמש צובעת את החומות באור אדמדם. טיול לאור הכוכבים הוא חוויה מיסטית כמעט.

חיווה בלילה – מבט למינרט המסגד הגדול

הבניין הראשון שנגלה לעיני המבקרים, שנכנסים לחומות דרך השער המערבי ("שער האב"), הוא המצודה האדירה של ה'חאן, הידועה גם בשם ארק. מי שנכנס בשערי המצודה יוכל לראות את אולם הקבלה של השליט, תחת כיפת השמיים, בו היה מונח פעם אוהל נוודים מרכז אסייאתי מסורתי (יורט) כדי להגן על האורחים מהגשם הקפוא בחודשי החורף ומהשמש הקופחת של הקיץ. בראשית המאה ה-18 התארח כאן, שלא בטובתו, אציל רוסי, שהגיע לחיווה כשליחו של פטר הגדול. החאן של חיווה ביקש מרוסיה הגנה בפני שבטי נוודים שהציקו לו, והיה מוכן לקבל בתמורה לכך את חסותו של הצאר. אולם כאשר הגיעה המשלחת הרוסית, החליט החאן שהוא מוותר על התענוג. הוא ביקש במתק שפתיים מהנסיך לפזר את אנשיו בכפרים השונים, שם יארחו אותם המקומיים כיאות. אולם באמצע הלילה, שחטו המארחים החיוואים את אורחיהם חסרי ההגנה. ראש המשלחת נשחט אף הוא באכזריות. ראשו, שהופרד מגופו, נשלח כמתנה לאמיר של בוכארה, בעוד הגוף עצמו הוקע בכיכר העיר.

חדרו של הח'אן בארמון הפנימי

מסגד יום השישי

האלימות בחיווה היתה גם פנימית. בארמון הפנימי של החאן, מתחם עם עיטורי תכלת, ירוק, אדום וזהב ליד החומה המזרחית, הכינו כל הדיירים את עצמם לאלימות הזאת. הנשים והפילגשים, שידעו כי החאן יכול לגרש אותן בכל רגע בהתפרצויות של זעם "כשרק בגדיהן עליהן", ענדו עליהן מדי יום 25 קילו תכשיטים, רק במקרה שיאלצו לעזוב בלי לקחת דבר. החאן עצמו פחד גם הוא מלהבים חדים ומעוקלים של מתנקשים. הארמון הפנימי בנוי כך שניתן לנוע בתוכו ומחוצה לו על הגגות, נתיב מנוסה עילי שמוביל לאורוות החאן, משום יוכל לקחת סוס ולברוח למדבר במקרה חירום. המינרט הגבוה ביותר בעיר, מינרט איסלאם חוג'ה עם העיטורים והזיגוגים הססגוניים, הוא גם אתר זיכרון לאלימות פנימית כזאת. הווזיר אסלאם חוג'ה, שבנה את המינרט בראשית המאה העשרים, היה רפורמטור וליברל (במונחים מקומיים). הוא בנה בית ספר בסגנון מערבי ובית חולים, ואף תכנן רפורמות נוספות, אולם הפופולריות שלו איימה על החאן ואנשי הדת השמרנים, ואלו דאגו לרצוח אותו.

סימטה טיפוסית, ליד מינרט המסגד הגדול

ליד החומה המזרחית היה מוסד חיוואי חשוב נוסף – שוק העבדים. בגומחות שליד השער החזיקו סוחרים את מרכולתם, עבדים נרצעים ושפחות חרופות שנמכרו בידי נוודים מכל ארצות הערבה, וגם מרוסיה. זו היתה עובדה פוליטית חשובה. במאות ה-18 וה-19 ניהלו הבריטים והרוסים מאבק פוליטי מתוחכם וארוך טווח על ההגמוניה במזרח אסיה, מערכה סבוכה שזכתה לימים בשם "המשחק הגדול". הצאר הרוסי פאוול המשוגע הורה לאנשיו לפלוש להודו הבריטית (משימת התאבדות של ממש), ולשחרר בדרך גם את העבדים בחיווה. המשימה בוטלה בשל מותו של הצאר, אולם גם יורשיו לא ויתרו על החלום לכבוש את חיווה ולהשתלט על אבן דרך חשובה בנתיבי המסחר. בסופו של דבר, שלחו הבריטים קצין הרפתקן שהגיע לחיווה מאפגניסטן לבוש כמוסלמי. הוא ואחד מעמיתיו הצליחו לשכנע את החאן לשחרר את כל העבדים הרוסים, ובכך חטפו מהצאר, ברגע האחרון, את עילת הפלישה. מדובר ללא ספק באחד המהלכים האסטרטגיים המבריקים ביותר ב"משחק הגדול".

ארמון החאן טובל בשמש

חזית של מדרסה

אחד מהמונומנטים היפים ביותר בעיר הקטנה הזאת הוא בניין מעוטר עם כיפה זוהרת בצבע טורקיז, הסדנה והקבר של פהלוואן מחמוד (פרסית: האלוף מחמוד): אומן, משורר, מתאבק וגיבור מקומי, שנחשב כיום לקדוש השומר של חיווה. הרחוב הראשי, שחוצה את העיר ממערב למזרח ולאורכו רוב המונומנטים החשובים, נקרא על שמו. האגדה מספרת כי מחמוד, שחי במאה ה-12, יצא לטורניר היאבקות אימתני בהודו במצוות החאן, שציפה לשחרור העבדים מחיווה כפרס על הניצחון. אולם בדרך, נפגש מחמוד עם אלמנה, והיא סיפרה לו שבניה, מתאבקים מנוסים ומוערכים, הוצאו להורג על ידי המלך כי הפסידו בתחרות. נותר לה רק בן אחד, מתאבק מתחיל ולא מנוסה, והיא חוששת לחייו. איתרע הגורל, ומחמוד פגש דווקא באותו הצעיר על הזירה. וברגע המכריע, מתוך חמלה על האלמנה, הפר האלוף את מצוות מלכו והפסיד בכוונה. הוא ידע שאם יחזור לחיווה יוצא להורג, ולכן נשאר בהודו. כעבור מספר שנים, הציל את המלך המקומי בקרב מכריע מול המונגולים, וזה העניק לו משאלה אחת לפי בחירתו. מחמוד, שזכר את החובה שהזניח, ביקש לשחרר את העבדים החיוואנים, אבל השליט ההודי השיב בשלילה, מפני שלא היה מסוגל לוותר על בעלי המלאכה המיומנים מחיווה. "בקש משהו אחר." מחמוד סירב לבקש דבר עבור עצמו, אבל הציע דרך פעולה אלטרנטיבית. המלך ייתן לו עור פרה, ורק העבדים שייכנסו מתחת לעור ישוחררו. המלך הסכים. כמה עבדים כבר יכולים להיכנס מתחת לעור פרה מתוח? אבל מחמוד, בעל הכוחות העל-אנושיים, הצליח למתוח את העור ליריעה רחבה, שמאות עבדים חסו בצילה. כך חזר האלוף לחיווה, עטור ניצחון, והמשיך לעבוד בסדנה עד יומו האחרון.

מבט לקבר פהלוואן מחמוד (עם כיפת הטורקיז)

חומות העיר העתיקה

הקבר המפואר של פהלוואן מחמוד, ששופץ במאה ה-18, הפך למקום קדוש – וגם החאן של אותה תקופה ביקש להיקבר בו. המזיאוליאום נמצא בלב העיר העתיקה, בתוך גן פנימי מוצל. באולם המרכזי קבור החאן, והקבר של מחמוד עצמו נמצא בסדנה הישנה, בחדר שמשמאל. אוזבקים מאמינים מגיעים מדי פעם למקום כדי להתפלל, ומולה שיושב במקום מברך אותם בשירת פסוקים מן הקוראן. העיטורים התכלכלים על קירות השיש הם מהיפים ביותר שניתן למצוא בין החומות, והביקור במזיאוליאום, בעיקר למי שמכיר את הסיפור, הוא חוויה של עומק מיתי ויופי מסעיר.

מידע שימושי:

ויזה: אזרחי ישראל המבקרים באוזבקיסטן נדרשים להצטייד בויזה מראש, אותה אפשר להשיג בשגרירות אוזבקיסטן בתל אביב, או בנציגות אוזבקית אחרת ברחבי העולם. למיטב ידיעתי, כל המבקשים צריכים להצטייד במכתב הזמנה, אותו אפשר לקבל (תמורת תשלום) מסוכנות נסיעות אוזבקית מוסמכת.

מלונות: אני שהיתי ב-Old Khiva Hotel, מקום נחמד מאד ממש ליד חומות העיר. כדאי ומומלץ, ויש גם ויי-פיי.

מספר ימים מומלץ: חיווה היא קטנה מאד, ואפשר לכסות את כל האתרים המעניינים בה ביום וחצי של טיול נינוח. אני מציע להסתובב עצמאית בערב הראשון ולהתרשם מהמונומנטים, המדרסות והסימטאות, וביום השני לקחת מדריך מקומי (תשאלו במלון על Sancher, מדריך מצויין ובקיא מאד בסיפורים ובהיסטוריה). אני ממליץ להישאר גם יום נוסף, ולקחת נהג ואוטו (תמורת כמה עשרות דולרים) לטיול יום במצודות המדבר. לכל חובבי סרטי אינדיאנה ג'ונס, זו חוויה בלתי נשכחת.

אוכל: בחיווה יש מסעדות לא רעות, שיכולות להציע למבקר מבחר ממטעמי המטבח האוזבקי, כגון פלוב, מאנטי, לגמאן, סאמסה ועוד. אני מאד אהבתי את מסעדות הגן המוצלות שליד מינרט אסלאם חוג'ה. אופציה נוספת: כשאתם נכנסים בשער הראשי, לכו כמה מטרים והגיעו למינרט הלא גמור (אי אפשר לפספס אותו). המינרט יהיה מימינכם, ומשמאלכם יהיה בית קפה קטן ונחמד מאד עם נוף יפה לטירה ולעיר. מקום נפלא לשבת בצל, לשתות או לאכול משהו קטן.

ביטחון ובטיחות: חיווה בטוחה לגמרי. כדאי ומומלץ להסתובב בעיר העתיקה בלילות, במיוחד כשהעננים לא מכסים את הירח. תראו הרבה מאד משפחות אוזבקיות שמסתובבות בלי חשש עם הילדים, גם בסימטאות הצרות וברחובות החשוכים ביותר.

נא להכיר: גולנארה קרימובה. זמרת רומנטית, משוררת, מיליונרית עם עסקים חובקי עולם, וגם – בתו של אסלאם קרימוב, הדיקטטור של אוזבקיסטן. הנסיכה המפונקת של אוזבקיסטן התנהלה ברחבי המדינה כעריצה חסרת מעצורים, עד שנפלה בפתאומיות מפתיעה. הסיפור הזה, כפי שנראה, מלמד אותנו לקח חשוב על הסכנות שאורבות לרפובליקות דיקטטוריות כמו אוזבקיסטן, טג'יקיסטן או – קרוב יותר אלינו – מצרים. מה הקשר בין רפובליקות כאלו לאתלט שנתפס שריר באחת מרגליו? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

גולנארה קרימובה

נא להכיר: גולנארה קרימובה. זמרת רומנטית, דיפלומטית, משוררת, מיליונרית עם עסקים חובקי עולם, וגם – בתו של אסלאם קרימוב, הדיקטטור של אוזבקיסטן. במשך שנים היתה גולנארה הנסיכה הבלתי מעורערת של הרפובליקה המרכזית אסייאתית, מדינה חשובה שניצבת על דרך המשי העתיקה, כיום צומת דרכים של מעבר גייסות וצינורות נפט וגז. הסיפורים עליה היו אינסופיים. ביום, היא השתתפה במסיבות עיתונאים עם שועי עולם, ייצגה את ארצה במדינות זרות וניהלה קרנות צדקה ופיתוח כלכלי. בלילות, היא הזמינה סלבריטאים, כגון שחקן העבר הצרפתי ז'ראר דה-פרדייה, לשיר איתה שירים רומנטיים נוטפי דבש בדואטים ולהשתתף בסרטים שהפיקה (ראו להלן את הדואט בין השניים, "השמיים שותקים" – שמילותיו לקוחות מספר השירים של גולנארה). בין לבין, היא הספיקה להתעלל באינספור אזרחים אוזבקיים, להשתלט על שטחים יקרים בבירה טשקנט ובעיר העתיקה סמרקנד, המפורסמת ביופיה. החנויות והעסקים שלה מילאו כל פינה. וכשלא היתה יכולה לקנות – לקחה בחוזק יד. לפני שנים מספר, פרסמה נטלייה אנטלבה, כתבת הניו יורקר, את סיפורו של אלישר (שם בדוי), בעל מסעדה אופנתית בטשקנט. לאחר ביקור קצר של גולנארה במסעדה, הגיעו אליה בריונים עוטי מעילי עור והחרימו אותה עבור הנסיכה. אלישר עצמו נרדף על ידי המשטרה ורשות המיסים, ולבסוף נאלץ להימלט חסר כל לקזחסטן.

אבל לבסוף, גילתה גולנארה לאימתה שהכוח שלה היה מבוסס על אוויר. לא ברור מדוע ואיך הגיעה הנפילה. אולי, כפי שסבורים אחדים, הסיבה נעוצה בביקורת פומבית שמתחה גולנארה על שלטונו של אביה, באחת מהבמות הרבות שבהן הופיעה. אחרים חושבים ששמרנים בממשל האוזבקי זעמו זה זמן רב על ראוותנותה של הנסיכה, חיבתה לתרבות מערבית מודרנית, השערוריות שהיא גורמת, ובכלל על כך שאישה מחזיקה בתפקיד רם כל כך. דעה אחרת גורסת שהנפילה הגיעה בשל סכסוך בין גולנארה לבין ראש שירותי הביטחון האימתני של אוזבקיסטן. יתכן שכל התשובות נכונות. יהיה אשר יהיה, לפני כשלוש שנים, החליט הנשיא קרימוב לשים קץ לקריירה הציבורית של בתו. היא נעלמה ל"מעצר בית" (ככל הנראה בארמון המשפחתי), החנויות שלה נסגרו, שמה הוסר מכל במה ציבורית והיא חדלה להופיע באמצעי התקשורת.

החליט לשים קץ לקריירה הציבורית של בתו – נשיא אוזבקיסטן אסלאם קרימוב

אולם הסברה המעניינת ביותר, והיא מובילה אותנו לעניין העיקרי, היא שאויביה של גולנארה מיהרו להיפטר ממנה בעיקר משום שנתפסה כיורשת אפשרית של אביה. הנשיא קרימוב, ששולט במדינה ללא מיצרים מאז העצמאות ב-1991 (ולמעשה גם קודם לכן– כממונה הסובייטי על האזור), הוא אדם מבוגר וחולה. כשיאסף אל אבותיו, מי בדיוק יירש אותו? זאת אחת הבעיות ברפובליקות דיקטטוריות מסוגה של אוזבקיסטן. בניגוד למונרכיות ולדמוקרטיות, אין במדינות כאלו מערכת מסודרת להעברת השלטון. וגם אם האליטה כבר הסכימה על יורש – עצם תהליך הירושה עלול להוביל לכאוס ומהומות שאת סופן מי ישורנו, משום שהציבור עשוי לא לקבל את היורש המיועד. הבעיה נעוצה, למעשה, במנגנון הלגיטימיות של דיקטטורים נשיאותיים, באוזבקיסטן ומעבר לה.

מקריאה ומשיחות עם אוזבקים רבים, התרשמתי שמעטים מהם מחבבים את שלטונו המושחת והעריץ של הנשיא קרימוב, אבל בכל זאת תומכים בו בלית ברירה. הם מפחדים מכאוס, ממהומות, ממלחמת אזרחים וגם מהקיצוניות האסלאמית שמציצה מעבר לפינה. במהלך השיחות הללו, שמעתי אינספור פעמים את המשפט: "רק שלא נהיה כמו אפגניסטן". הלגיטימציה של קרימוב, במילים אחרות, נשענת לא רק על השירות החשאי ושלטון האימים, אלא גם על חשש עמוק של התושבים שבהעדר מנהיג חזק עלול להיות יותר גרוע. הדבר נכון שבעתיים בטג'קיסטן השכנה, שם מוכנים רבים לסבול את העריצות והשחיתות של הנשיא אמאמולי רחמון, רק לא לחזור למלחמת האזרחים האיומה של שנות התשעים. בעיני טג'יקים לא מעטים, רחמון, על כל חסרונותיו, הוא האדם שהביא להם שקט וביטחון, ואת הזכות לצאת לרחוב, לעבוד, להתפרנס ולהנות מחיי תרבות ופנאי בלי לפחד מכדורי רובה, פצצות ומיליציות חמושות.

הביא סדר וביטחון – נשיא טג'יקיסטן אמאמולי רחמון

אליה וקוץ בה. הדאגה לשקט ולביטחון, לוז הקיום של דיקטטורות נשיאותיות מהסוג הזה, נותן לגיטימציה לממשלות לדכא כל סוג של מחאה, אופוזיציה או התעוררות ציבורית. השקט שמשתחרר, בתורו, מחזק את נרטיב "שמירת השלום" של הממשלה. ותמיד יש דוגמאות בחוץ, סוריה, עיראק או אפגניסטן, כדי להבהיר לתושבים מה קורה כשהשקט אינו נשמר. אבל בדיכוי כל סימן של התעוררות ציבורית יש בעיה מבנית עמוקה. ללא מוביליזציה של הציבור, ללא נכונות לתת לאנשים שותפות כלשהי בדיון הציבורי, הממשלות של קרימוב ורחמון יכולות להשיג תמיכה בחירוק שיניים, אבל לעולם לא התלהבות, ובדרך כלל (מחוץ לשכבה מצומצמת של בעלי אינטרסים), אין להם ציבור רחב שיוכל לבוא לעזרתם בשעת צרה. למשל, כאשר הנשיא (שהשקט והביטחון נזקף לזכותו) הולך לעולמו, ואחד מיורשיו הפוטנציאליים מורד, כאשר פורצים מלחמה או משבר כלכלי, או כאשר מתחילות מהומות אתניות שפוגעות בסדר של חיי היומיום.

בהקשר הזה, ניתן להמשיל את הדיקטטורה הרפובליקאית לאתלט שנתפס לו שריר חשוב באחת מגפיו. הפגיעה בשריר (בדרך כלל זיכרון של כאוס אלים או מלחמת אזרחים) מרתיעה אותו מלהזיז את הרגל או את היד הספציפית, ומסיבה טובה! אולם כאשר היד נשארת קפואה, מצבו של השריר התפוס עשוי להחמיר – דבר שכמובן מרתיע את האתלט אף יותר מלהשתמש בו. ואז – כאשר יגיע מצב חירום ויהיה חייב להשתמש בשריר, יגלה שהרגל והיד כבר לא נשמעות לו. אין צורך לדמיין את התופעה הזאת כמקרה תיאורטי: ראינו אותה מתרחשת מול עינינו ממש, במצרים השכנה. בניגוד לרושם שנוצר לפעמים בחלק מאמצעי התקשורת, חלק גדול מהציבור המצרי תמך במשטר הישן של מובארק לאורך כל הדרך, תמיכה שהתפרצה לבסוף בזמן ההפיכה של גנרל סיסי. אולם הדיכוי של כל מוביליזציה עממית, כל התעוררות ציבורית-פוליטית על ידי המשטר עצמו, מנעה מתומכיו של מובארק להתארגן ולהגן עליו ביעילות כאשר הגיעה שעת החירום. היחידים שעשו זאת היו בריונים שכירים, וזה לא היה מספיק. ההמונים שתמכו במובארק, שהמשטר הרגיל אותם להישאר בבית, נשארו במהלך רוב המהפכה מול מקלטי הטלוויזיה.

ה"שריר התפוס" בדיקטטורה לא חייב להיות רתיעה ממוביליזציה והשתתפות של העם בפוליטיקה, אם כי הגורם הזה כמעט תמיד נוכח. במקרה של אוזבקיסטן, ופרשת גולנארה הוכיחה, אחת הבעיות העיקריות היא היעדר מנגנון מסודר של ירושה, או לפחות מנגנון ירושה שחשוף לעיני הציבור האוזבקי. עצם העובדה שנסיכה מפונקת ואכזרית, כוכבת פופ בעיני עצמה, כמו גולנארה קרימובה, היתה מועמדת רצינית לכתר, ושהיריב העיקרי שלה הוא ראש שירותי הביטחון (אדם שנוא בפני עצמו) – אומר דרשני. בהתאם למטפורה של השריר התפוס, המשטר פוחד לדבר על סוגית הירושה. המדינה כולה הרי תלויה בדמותו של הנשיא קרימוב – האיש שתמונותיו וציטוטי החוכמה שלו תלויים בכל פינת רחוב באוזבקיסטן. עצם ההודאה שמדובר, בסופו של דבר, בקשיש עם בריאות רופפת, עלולה לערער את ייראת המשטר בקרב הציבור. אולם היעדר הדיון בבעית הירושה, כאשר יש עוד זמן, מחמיר את המצב במעגל קסמים הרסני. וכשתגיע השעה שהמשטר יאלץ להניע את השריר התפוס, היינו, להציג יורש לגיטימי בפני הציבור, יתחילו לעלות השאלות. האם גם האיש הזה, ככל הנראה מושחת ועריץ כקודמו, ואולי אפילו יותר, יביא לנו סדר וביטחון? מה הוא עשה בדיוק? אין לו הרי את ההישג המיתולוגי של בניית אוזבקיסטן העצמאית, כמו לנשיא הקודם. העובדה שהאליטה שומרת את זהות היורש בסוד, בהנחה שהוחלט על יורש, כמובן מונעת מהציבור להכיר אותו ולהתרגל אליו בהדרגה. התוצאה יכולה להיות מאבק ירושה אכזרי, מהומות והתמוטטות הסדר הרפובליקאי כולו.

חשוב להבהיר: הטור הזה אינו טוען בשום פנים ואופן שחירות עדיפה בהכרח על סדר ועל ביטחון. כל מי שמדבר עם אנשים שחוו מלחמת אזרחים, יודע שלפעמים עדיף שלטון עריץ, ואפילו מושחת, על האכזריות התהומית וסכנת המוות היומיומית הכרוכה במלחמות כאלה. הבעיה היא שפולחן הסדר והביטחון של משטרים עריצים יוצר בעיות רדומות, עליהן תשלם המדינה בריבית דריבית כשיגיע משבר רציני. הפיתרון, בסופו של דבר, הוא להניע את השריר התפוס בהדרגה. לא לעבור מיד לדמוקרטיה בנוסח מערבי, אלא לערוך רפורמות הדרגתיות: לשתף בשלבים חלקים הולכים וגדלים של הציבור בפוליטיקה, להתיר לאט לאט תנועות אופוזיציה מסויימות, ליצור דיון מוגבל, אבל עדיין רציני בפרלמנט. ובמקרה של בעית ירושה, לבחור יורש עם קרדיט (רצוי לא בן משפחה של הנשיא) ולהציג אותו בהדרגה בפני הציבור. מונה אל-תחאווי, עיתונאית מצריה ואחת מכוכבות ה"אביב הערבי", אמרה ברגע של גילוי לב שאם מובארק היה מציע את הרפורמות החלקיות שהציע בזמן המהומות, עשרה ימים קודם לכן, כשהוא היה בשיא כוחו, הוא היה נחשב לגיבור. עשרת הימים של הרפובליקות הדיקטטוריות במרכז אסיה עשויים לחלוף אף הם במהירות רבה, ולתפוס את האליטות מופתעות. אז, כרגיל, יהיה כבר מאוחר מדי.

בשיחה עם מפקד הכוחות האמריקאיים באפגניסטן, המשיל הנשיא אובמה את הקרבות במדינה המרכז אסייאתית לפוליטיקה הפנימית בשיקגו. "חייתי הרבה זמן בעיר הזאת," אמר הנשיא לגנרל, "ואני עדיין לא מבין מה הולך שם."  בתגובה, אמר גנרל מק'קריסטל ש"אם היה מדובר בשיקגו, היינו צריכים הרבה יותר חיילים." בספרו, מלחמה מלמטה למעלה, טוען האסטרטג אמיל סימפסון שהנשיא והגנרל עלו על תובנה קריטית, רק כדי להתנער ממנה בבדיחות הדעת. מה הקשר בין מלחמות במאה ה-21 לקמפיין פוליטי, ומדוע הצבא חייב להתערב בפוליטיקה? הינשוף על התורה האסטרטגית החדשה של אמיל סימפסון, קצין בריטי, שרוצה לשנות את האופן שבו אנחנו מבינים את הצבא ואת המלחמה. מאמר שני בסדרה.

בספרו, "מלחמה מלמטה למעלה", שסקרנו כאן בינשוף בשבוע שעבר, מספר האסטרטג אמיל סימפסון אנקדוטה ממלחמת אפגניסטן. במהלך המלחמה, נפגש מפקד הכוחות המערביים במדינה, גנרל סטנלי מק'קריסטל, עם הנשיא ברק אובמה, והציג בפניו מפה מבצעית של קנדהאר רבתי. קנדהאר, עיר בדרום אפגניסטן, ידועה כבירה של הטליבאן ומרכז הכובד שלהם, והקואליציה הבינלאומית ניהלה שם קרבות קשים ועקובים מדם. המפה הציגה את השבטים, הסיעות, הכפרים החמושים, ההתארגנויות השכונתיות וכנופיות הפשע בקנדהאר וסביבותיה ואת הקשרים ביניהם. מי שמכיר את אפגניסטן לא יופתע לשמוע שהמפה היתה סבוכה להפליא, כמעט לא מובנת. הנייר שהוגש לאובמה היה מלא בחיצים בכל צבעי הקשת, שהסתבכו והתערבלו זה בזה בתרשים זרימה מורכב שגם הצופה המנוסה והערני ביותר יתקשה לפענח. הנשיא אובמה הסתכל במפה ואמר לגנרל מק'קריסטל: "זה מזכיר לי את הפוליטיקה הפנימית בשיקגו. נקודות הקישור במפה מייצגות אנשי מפתח, פוליטיקאים, סיעות וכנופיות פשע בשכונות השונות, והקווים – את קשרי הפטרונות, הבריתות והיריבות ביניהן." "חייתי הרבה זמן בשיקגו," אובמה הוסיף, "ואני עדיין לא מבין מה בדיוק הולך שם."  "אם זו באמת היתה שיקגו," ענה מק'קריסטל בבדיחות הדעת, "היינו זקוקים להרבה יותר חיילים."

עלו על תובנה – הנשיא אובמה וגנרל מק'קריסטל

לדעתו של סימפסון, אובמה "עלה כאן על משהו" – אבל התובנה שלו היתה כל כך לא שגרתית, עד שגם הוא וגם הגנרל שלו פטרו את כל העניין כבדיחה. מלחמה רב-קוטבית כמו מלחמת אפגניסטן דומה הרבה יותר לקמפיין פוליטי פנימי מאשר למלחמה קונבציונלית קלאסית. במלחמה, אנחנו רוצים להביס את כל מי שמוגדר כאויב. אבל בעולם שיש בו סיעות רבות, עולם של "מלחמה פסיפסית" (mosaic war), הניסיון "להביס" יכול להתגלות כהרסני. הוא עלול לדחוף סיעות נוספות לצד השני, למשל איכרים שבתיהם נהרסים בהפצצות, או אפגנים שמתנגדים לנוכחות צבאית זרה בכפר שלהם, אבל לא בהכרח לנוכחות של ממשלת קאבול (בתורת הקונטר התקוממות מכנים אנשים כאלה accidental guerillas). לעומת זאת, בקמפיין פוליטי, המטרה שלנו אינה "להביס" את הציבור שתומך במפלגה היריבה, אלא למשוך אותו לצידנו. כל פעולה שאנחנו מבצעים בקמפיין, בין אם מדובר בפגישות חשאיות, תשדירי אינטרנט, נאומים או מסיבות עיתונאים, נועדו למשוך כמה שיותר סיעות ויחידים (בעיקר אנשי מפתח משפיעים) מהמחנה היריב אלינו. בקמפיין, כל פעולה ופעולה נשפטת לפי האימפקט שלה בשכנוע קהל היעד האסטרטגי שלנו, ציבור הבוחרים. באותה מידה, טוען סימפסון, כל פעולה טקטית בשטח, צבאית או אחרת, חייבת לשרת את המטרה של "קניית קולות" של סיעות ויחידים שתומכים כרגע בטליבאן  (כל עוד אינם שייכים לגרעין הקשה שלו) או עומדים מן הצד.

התנהלות שכזאת במערכה רב-קוטבית מחייבת אסטרטגיה עקבית, הן ברמת ההנהגה והן ברמת השטח. ברמת ההנהגה, סימפסון מציין כי לעיתים קרובות האסטרטגיה הבריטית סתרה את עצמה. מצד אחד, הבריטים תמיד טענו שהמטרה העיקרית שלהם היא לרכוש את תמיכתו של העם האפגני על ידי שיפור ברמת חייו. מצד שני, הם הדגישו גם את האינטרס הלאומי הבריטי – ולעיתים קרובות יש סתירה בין השניים. למשל, האינטרס הלאומי הבריטי, כפי שנתפס בידי ההנהגה בוייטהול, הוא לחסל את סחר האופיום באפגניסטן. מנקודת מבט של מערכה צבאית קוטבית של "אנחנו" ו"הם" (בדיוק הגישה שסימפסון יוצא נגדה, והרחבנו על כך בשבוע שעבר) – מדובר גם במטרה צבאית הגיונית. סחר הסמים הרי הוא אחד ממקורות המימון העיקריים של הטליבאן. דא עקא, שהוא מקור מימון חשוב לסיעות רבות אחרות באפגניסטן, לשבטים לא מעטים ולחלק משמעותי מהאוכלוסיה הכפרית בכללה. כלומר – המלחמה באופיום, מטרה שנועדה לרצות קהלים בבית, פוגעת ביכולת של הבריטים לפנות לקהל האסטרטגי האמיתי שלהם באפגניסטן. אמיל סימפסון לא ממליץ על מדיניות ספציפית במלחמה באופיום. הנושא רגיש מאד, וכשהעליתי אותו בעצמי בסמינר, נתקלתי בהתנגדות חד משמעית של כל אנשי הצבא שהיו בחדר – כולם חונכו לראות באופיום רוע מזוקק שיש לחסלו ויהי מה. אבל סימפסון ממליץ, לכל הפחות, להכיר בסתירה האסטרטגית שקיימת. לגיטימי להסיק שהמלחמה באופיום כל כך חשובה, עד שיש לפגוע בדיאלוג עם הקהל האסטרטגי שלנו באפגניסטן על מנת לנהל אותה בהצלחה. אבל אם אנחנו לא מבינים שיש כאן סתירה מהותית, ושניצב בפנינו מכשול כבד, הרי אנחנו מתנהלים כסומים בארובה.

התיאום האסטרטגי שסימפסון מדבר עליו חייב להתרחש לא רק ברמת ההנהגה אלא גם ברמת השטח, וכאן אנחנו נוגעים בבעיה כאובה שידועה בחוגים צבאיים כבעית "הטוראי האסטרטגי". חשבו, למשל, על השערוריה של כלא אבו גרייב בעיראק. שורה של חיילים פשוטים אמריקאים, אף אחד מהם לא מבריק במיוחד, החליטו להתעלל באסירים עיראקים בשלל עינויים מיניים, ויצרו גל הדף עצום שפגע עמוקות במעמד של ארצות הברית בקרב הסיעות השונות בעיראק, וגם ברחבי העולם. פרשת אבו גרייב, באופן ספציפי, השליכה קבוצות סוניות שעד אותו הרגע ישבו על הגדר לזרועות ההתקוממות. כתוצאה של הגלובליזציה ומהפכת המידע הבינלאומית, פשע מקומי של טוראים התגלה כבעל השלכות אסטרטגיות מקיפות והרסניות. פרשות כמו אבו גרייב, כביכול, אפשר למנוע או לפחות לצמצם באמצעות הידוק המשמעת – אבל בעית הטוראי האסטרטגי אינה מסתכמת בפשעים שאפשר לסכל באמצעות אכיפת החוק הצבאי. במלחמה רב קוטבית כמו מלחמת אפגניסטן, שבה כל סיעה יכולה ללבוש כובע של "טליבאן" או "ממשלה" בכל רגע נתון ובהתאם להקשר, ולהפוך לאויבת או בעלת ברית של הקואליציה הבינלאומית, ישנה חשיבות עצומה לפעולות טקטיות מבודדות של קצינים זוטרים ואפילו חיילים פשוטים בשטח. כאשר קצין מחליט לבקש סיוע אווירי להפציץ כפר, למשל, הוא עושה זאת כי יורים עליו משם. אבל אולי בכפר גר נכבד מקומי שמשמש לשון מאזניים בסיעה חמושה ומשפיעה, שמתלבטת אם לתמוך בממשלה או במורדים? באותה מידה, רשות צבאית או אזרחית שמחליטה לבצע פרוייקט סיוע, תחזק באופן בלתי נמנע סיעה אחת על חשבון אחרת. לכל הפעולות הללו יש משמעות אסטרטגית שקצינים זוטרים אינם מודעים לה. למעשה, הקצינים הללו מאומנים לחשוב שתפקידם הוא לבצע פעולות צבאיות ולא להתערב בפוליטיקה. כלומר, אם נשתמש במילותיו של סימפסון, "הם לוחצים על הכפתורים הפוליטיים באפלה, בלי לדעת מה הכפתורים הללו עושים".

כדי לפתור את הבעיה הזאת, מציע סימפסון הליך מורכב שנקרא "דיאלוג אסטרטגי", ותפקידו לאמן את החיילים והקצינים להבין את ההשלכות הפוליטיות של המבצעים. הדיאלוג האסטרטגי בין רמות הפיקוד השונות, הצבאיות והאזרחיות, אמור לשלב כל פעולה בשטח באסטרטגיה פוליטית. בפועל, הוא גורר איתו שינוי רדיקלי ביחסים בין הצבא לדרג המדיני שעלול, לטווח ארוך, להציב אתגרים קשים למשטר הדמוקרטי במדינות המערב. איך אמור להתנהל הדיאלוג האסטרטגי בפועל? סימפסון הולך רחוק, ומציע לשנות באופן רדיקלי את עצם התפיסה המקובלת של יחסי הצבא והדרג המדיני. בציבור וגם בקרב רבים ממקבלי ההחלטות נהוג לראות את הצבא והדרג המדיני כ"שני עולמות" שקיימת ביניהם כפיפות היררכית. הדרג המדיני קובע אסטרטגיה, כלומר – את מטרות המלחמה, ואילו הצבא הוא ארגון טכני שנועד להגשים את המטרות הללו באמצעים אלימים. הקשר בין הדרג המדיני לדרג הצבאי הוא חד סתרי. התפיסה הזאת נובעת מפרשנות (שגויה, לדעתו של סימפסון) של המכתם הקלאוזביציאני הנודע ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". הפרשנות הזאת הופצה ברבים בשנות החמישים על ידי מדען המדינה סמיואל הנטינגטון (שחיבר לימים את הספר התנגשות הציביליזציות). דא עקא, שהפרשנות של הנטינגטון שגויה, מוטעית ומטעה. קלאוזביץ עצמו הכיר בכך שהצבא חייב להשתתף בקביעת המדיניות ולא רק לקבל פקודות מהדרג המדיני, והדבר נכון כפליים במציאות של מלחמה רב-קוטבית, "פסיפסית". כאשר לכל פעולה של חייל, אפילו ברמה הטקטית, יש משמעות פוליטית – לעיתים קרובות גדולה עשרות מונים בשל מהפכת המידע – הצבא חייב להיות מעורב באופן עמוק גם בתהליך קביעת המטרות הפוליטיות.

אסטרטגיה, כותב סימפסון, היא הצומת שבין ה"רצון" ל"מציאות". בניגוד לקביעתו של הנטינגטון, תפקידו של הצבא אינו רק לקבוע את הכלים להגשמת מטרות הדרג המדיני במציאות. הערכת המציאות שלו חייבת לעלות למעלה לדרג המדיני, ולשנות את המטרות האסטרטגיות עצמן בהתאם למצב הצבאי בשטח. כלומר, הדיאלוג האסטרטגי הוא תהליך דיאלקטי בין ה"רצון" ל"מציאות", בין הצבא לדרג המדיני. כל אחד מהם משפיע על השני, ומושפע ממנו. במלחמה קונבנציונלית, דו-קוטבית, הדיאלוג האסטרטגי הזה מתקיים בין המדינאים לבין קבוצה קטנה של גנרלים, משום שרק להחלטות שמתקבלות ברמת הצבא כולו יש השלכות פוליטיות. לעומת זאת, במאבק רב-קוטבי פסיפסי, גם להחלטות של קצינים זוטרים יש השלכות כאלה. לפיכך, הדיאלוג האסטרטגי חייב לכלול גם את הרמות הנמוכות של הצבא, וזה אתגר קשה מנשוא לדמוקרטיות ליברליות ולמערכות צבאיות מערביות באשר הן. בפרקים האחרונים של ספרו בונה סימפסון מודל מפורט של הדרכים לבנות דיאלוג רב-שכבתי כזה. כאן ראוי לסייג ולציין, שסימפסון לא מטיל בשום פנים ואופן ספק כלשהו בכך שהמילה האחרונה חייבת להיות שייכת לדרג המדיני. יתר על כן, הוא סבור שאפילו עמדותיו של הנטינגטון, אותו הוא מבקר בחריפות, היו הגיוניות בראשית המלחמה הקרה. באותה התקופה, גנרלים כמו דאגלס מקארתור התנהגו באופן עצמאי, והתקרבו באופן מסוכן למשחק חסר אחריות בפצצות אטום. לפיכך, באותם הימים, התנהגות עצמאית מדי של הדרג הצבאי היתה עלולה להביא להשלכות אפוקליפטיות. כיום, סימפסון סבור שאנחנו כבר לא עומדים בפני סכנה כזאת. הדרג הצבאי, לפיכך, לא צריך לקבוע מדיניות, אבל משום שכל מהלך צבאי הוא בסופו של דבר מהלך פוליטי, התובנות שלו הכרחיות בתהליך קבלת ההחלטות. במילים אחרות, הצבא אינו שותף שווה בקביעת מדיניות פוליטית, אבל הוא חייב להיות שותף. קצינים זוטרים (ואפילו בכירים) לא אמורים לשבת דרך קבע בישיבות ממשלה, אבל התובנות שלהם אמורות למלא חלק מהותי בדיונים הללו. ובכל זאת, אנחנו נתקלים בבעיה. היה והצבא יתחיל להיות מעורב בפוליטיקה, אפילו באופן הדרגתי, האם אין כאן מדרון חלקלק? האם לא יתכן שבטווח הארוך נעמוד בפני סכנה הולכת וגוברת של השתלטות צבאית על המדינה? סימפסון מודע לסכנה, והוא סבור כי אפשר להתגבר עליה על ידי הפרדה, קשה ככל שתהיה, בין שני המובנים המקובלים של פוליטיקה. הצבא צריך להתערב בפוליטיקה במובן של קביעת מטרות המלחמה, אולם אסור לו להתערב בפוליטיקה במובן של ויכוחים מפלגתיים. זו לא הבחנה פשוטה וברורה, וסימפסון עצמו הוא הראשון להודות בכך. השאלה המתבקשת היא, האם הקונפליקטים הסבוכים של המאה ה-21, מלחמות כגון המערכות בעיראק ובאפגניסטן שלכל החלטה טקטית בהן יש משמעות פוליטית – לא הופכים את הצבא לפוליטי בהכרח? והאם הדמוקרטיה הליברלית-מערבית תוכל לשרוד בצורתה הנוכחית כאשר הצבא יתערב בפוליטיקה דרך קבע? את השאלה הזאת אני רוצה לפתוח לדיון.

אמיל סימפסון, קצין בריטי לשעבר שנלחם כנגד הטליבאן באפגניסטן, הוא אחד מההוגים האסטרטגיים המעניינים ביותר של תקופתנו. כתוצאה מהניסיון הצבאי והאקדמי שלו, סימפסון מותח ביקורת מוחצת על הצבא שבו שירת, ועל האופנים שבו שרים וגנרלים משלים את עצמם, מתאימים את המציאות לתיאוריות שעבר זמנן ומובילים את מדינותיהם בדרך עוועים. תוך כדי כך, טוען סימפסון כי האסטרטגיה הקלאסית, שבה עושים שימוש רוב הצבאות הליברליים, אינה מתאימה למלחמות של המאה ה-21. מהם עיקרון הקוטביות ועיקרון ההכרעה, ומדוע הם אשליות מסוכנות בתנאים של ימינו? מה אפשר ללמוד ממלחמת אפגניסטאן וממלחמת לבנון השנייה? ינשוף צבאי אסטרטגי על מלחמה מלמטה למעלה.

אחד היתרונות של לימודים באוניברסיטת הרווארד הוא הפגישות התכופות עם אנשים מרתקים, בין אם בקרב הסטודנטים ובין אם בקרב צוות ההוראה. אחד מהבולטים שבהם הוא אמיל סימפסון, עמית מחקר מקינגס קולג' לונדון, קצין קרבי לשעבר בצבא הבריטי, כתב במגזין Foreign Policy ואחד מההוגים האסטרטגים המקוריים ביותר בתקופתנו. סימפסון, שהשתתף כעמית הוראה בסמינר על "אסטרטגיה ומשבר" של ההיסטוריון ניל פרגוסון, התגלה כאוצר בלתי נדלה של ידע ותובנות עבור הכיתה. כמפקד פלוגה לשעבר ביחידות הגורקה, צבא השכירים המפורסם מנפאל שעדיין משרת תחת הדגל של הוד מלכותה, הוא חווה את טבילת האש שלו במלחמה מול הטליבאן ובעלי בריתם במחוז הלמאנד, אפגניסטן. לאחר שש שנים של שירות עזב לאקדמיה, ובניגוד לחוקרים רבים אחרים לא הסתפק בכתיבת מאמרים וספרים על נושאים אזוטריים. ספרו, War from the Ground Up, שמנסה להתוות אסטרטגיה חדשה למאה ה-21, זכה לביקורות מהללות, והוא ככל הנראה בדרך להפוך לאחת מהקלאסיקות הצבאיות החשובות ביותר של תקופתנו.

במידה רבה, אמיל סימפסון והוגים אסטרטגיים חדשים מסוגו עושים לאסטרטגיה המקובלת את מה שאיינשטיין ויתר אבות הפיזיקה המודרנית עשו לפיזיקה הניוטונית. תורת היחסות של איינשטיין לא יתרה את ממצאיו של ניוטון, כפי שיעידו כל המדענים ובעלי המקצוע שעושים שימוש בעקרונות הפיזיקה הקלאסית על בסיס יומיומי. אולם איינשטיין ומדענים מודרניים אחרים הראו כי תורת ניוטון נכונה בקירוב רק בתנאים מסויימים, כאשר אנחנו עובדים במהירויות נורמליות. אם נעבוד במהירויות גבוהות מאד, אזי הסטייה בין התורה למציאות תהפוך להיות משמעותית, והיא עשויה להוביל אותנו לשגיאות קשות. לדעתו של סימפסון, עקרונות המלחמה הקלאסית מבית מדרשו של קארל פון קלאוזביץ (שנחשבים עדיין חומר לימוד סטנדרטי ברוב הצבאות המערביים) היו נכונים בקירוב בעולם שחלף, והם עדיין נכונים בקירוב בתנאים מסויימים של מלחמה. אולם בחלק גדול מהמלחמות של המאה ה-21, הסטייה בין המציאות לתורת קלאוזביץ פשוט גדולה מדי. יתר על כן, הניסיון של הצבא הבריטי, שבו שירת סימפסון, ובעלי בריתו האמריקאים, לכפות את המציאות לתוך תבנית קלאוזביציאנית הסתיים בהבנה לקויה של התנאים באפגניסטן ובתוצאות הרות אסון. במילים אחרות, כדי להתמודד עם המלחמות הבלתי סימטריות של המאה ה-21 דרושה לנו תורה אסטרטגית חדשה.

סימפסון טוען כי אסונות צבאיים רבים נגרמו בשל שימוש מוטעה בשני עקרונות מהתורה הצבאית הקלאסית – טעות שחוזרת שוב ושוב חרף הניסיון המר של הצבא האמריקאי, הצבא הבריטי ובעלי בריתם. הראשון שבהם הוא "קוטביות" (polarity) והשני הוא עיקרון ההכרעה. עיקרון הקוטביות מניח שבמלחמה יש שני צדדים, כאשר כל אחד מהם מונוליטי פחות או יותר. בתקופה של קלאוזביץ, הצדדים היו בדרך כלל מדינות. לכל מדינה היה צבא, שעסק במלחמה, ודרג פוליטי שהכריע הכרעות. במהלך המלחמה, כל נכס של הצד השני (בוודאי צבאי, ולפעמים גם אזרחי) נחשב מטרה לגיטימית להפעלת כוח. במלחמה קוטבית, אסטרטג יכול לתהות האם עליו לתקוף קודם את דיביזיה 12 או דיביזיה 13 של צבא האויב, אבל הוא לעולם לא תוהה האם אחת מהדיביזיות הללו שייכת לאויב יותר מהאחרות, או האם היא שייכת לאויב בכלל. הצד השני נתפס לרוב כמהות אחת ומאוחדת.

עיקרון ההכרעה נוסח על ידי קלאוזביץ במונחים משפטיים. מלחמה הוא אומר, היא מעין בית משפט שנועד לקבל הכרעות מדיניות. אם לא הצלחנו להגיע להסכמה עם היריב באמצעים דיפלומטיים, אנחנו מוסרים את הסכסוך להכרעה בשדה הקרב. המטרה של הפעולות הצבאיות שלנו היא לאלץ את האויב להתנהג כפי שאנחנו רוצים, או במילים אחרות – לכפות עליו את רצוננו. המטפורה של "בית משפט" חשובה כאן. היא מבליעה בתוכה הנחה, שגם אנחנו וגם האויב פועלים בתוך סט אחיד של כללים וחוקים. קלאוזביץ לא הניח את קיומו של "אל מלחמה", מעין שופט המכריע בין הצדדים, אבל הוא כן הניח ששניהם מבינים את המציאות באופן דומה. כאשר מלך פרוסיה, למשל, הובס צבאית על ידי נפוליאון בקרב ינה, הוא הבין שפרוסיה הפסידה במלחמה, בדיוק כפי שנפוליאון הבין שצרפת ניצחה. שני השליטים מדדו ניצחון והפסד לפי אותו סרגל.

שני העקרונות הללו, טוען סימפסון, היו נכונים בקירוב בשעתם. אולם במלחמות של המאה ה-21 הם לעיתים קרובות שגויים, וניסיון להבין את המציאות באמצעותם עלול להוביל לטעויות אסטרטגיות הרות אסון. קחו, למשל, את עיקרון ההכרעה. ישנן שלוש דרכים להכריע מלחמה: 1. להשמיד את היריב צבאית, כפי שמוגרה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, או הנמרים הטמיליים בסרי-לנקה. 2. להחליש את היריב עד כדי כך שיחדל להוות בעיה, כמו למשל הניצחון הבריטי על הגרילה הקומוניסטית במלאייה. לוחמי גרילה קומוניסטיים הוסיפו לפעול שנים לאחר הניצחון הבריטי, אולם חולשתם היתה כה גדולה, עד שהם חדלו להוות הפרעה שיש להתחשב בה. 3. לכפות על היריב את רצונך, למרות שלא הושמד בפועל. הסיטואציה השלישית, טוען סימפסון, היא למעשה הנפוצה יותר בתקופתנו. במאה ה-21 נדיר שצדדים לוחמים מושמדים או נחלשים עד כדי איבוד משמעות.

אולם כאן, אנחנו נתקלים בבעיה. הניסיון לכפות על היריב להודות בתבוסתו מניח שהוא ואתה מסכימים על משמעותם של "ניצחון", "תבוסה", וההליך שמוביל לתוצאות הללו. הדברים פשוטים כאשר שני הצדדים חולקים "נרטיב אסטרטגי", היינו – תובנה משותפת בנושא הזה. מלך פרוסיה ונפוליאון, למשל, הסכימו שכאשר מדינה מובסת מספר רב מדי של פעמים בהתנגשויות צבאיות (קרבות), המדינה הזאת הפסידה במלחמה ועליה להיכנע. פרוסיה הרשמית הובסה, מבחינה זו, משום שהיא הודתה בתבוסתה. הנרטיב האסטרטגי, אם כן, הוא מעין שער חליפין, שמאפשר לתרגם הישגים בשדה הקרב למטרות פוליטיות. אבל מה קורה כאשר הצדדים אינם חולקים נרטיב אסטרטגי אחד? במקרה כזה, המערכה אינה דומה לבית משפט אלא דווקא לקרב רחוב – התנגשות שאין לה כללים ברורים, ואין שופט שיחליט מי ניצח ומי הפסיד. אחד הצדדים "מפסיד" כאשר הוא נופל המום לרצפה, או כאשר הוא מודה בתבוסתו. כאשר הצד המובס עדיין מחזיק מעמד ומסרב להודות בתבוסה, הרי שהמלחמה נמשכת, והצד ה"מנצח", בתסכולו כי רב, אינו מסוגל לתרגם את הישגיו הצבאיים לדיבידנד פוליטי.

הנה דוגמא. בשלהי מלחמת וייטנאם, קולונל אמריקאי אמר למקבילו הצפון וייטנאמי כי "ניצחנו אתכם בכל הקרבות." "זה נכון," אמר לו בן שיחו, "אבל גם לא רלוונטי." ואכן, שנה לאחר מכן, כבשו הצפון-וייטנאמים את סייגון. השיחה בין שני הקולונלים מדגימה את אחת מהתובנות החשובות ביותר של סימפסון: קשה להגיע להכרעה במלחמה כאשר הצדדים אינם מסכימים על הנרטיב האסטרטגי. מבחינת הצד הצפון וייטנאמי, להצלחות האמריקאיות בשדה הקרב לא היתה שום חשיבות, והן לא היוו "ניצחון", כל עוד צפון וייטנאם היתה יכולה להמשיך להתיש את ארצות הברית באמצעות לוחמת גרילה ולשחוק את רצונה להמשיך ולהשקיע משאבים במערכה. התסכול האמריקאי הגובר במלחמה ההיא נבע, בין היתר, מאי ההבנה הבסיסית הזאת. האמריקאים, למשל, ניסו "לספור ראשים", היינו – למדוד כמה לוחמי וייטקונג הרגו, והניחו כי כאשר יגיעו למספר מסויים, ינצחו במלחמה. הכישלון שלהם נבע בעיקר מכך שהקומוניסטים לא הסכימו לנרטיב האסטרטגי הזה. מבחינתם, מספר הקורבנות הצבאיים לא שינה דבר. הבעיה הזאת נכונה כפליים במערכות נגד טרור וגרילה שמדינות רבות מנהלות בימינו. עוד בשנות החמישים קבע הקצין הצרפתי דוד גאלולה, מאבות תורת הקונטר-התקוממות (ראו מאמר קודם בינשוף), כי "השלטון מצליח רק כאשר הוא שומר על סדר בכל מקום. המתקוממים, לעומת זאת, מצליחים כאשר הם מפרים את הסדר במקום כלשהו." מבחינת ישראל, היא מנצחת בעזה כאשר היא כותשת את החמאס. החמאס, לעומת זאת, סבור כי הוא מנצח בעצם יכולתו לשרוד מול צבא עדיף, ובכך שהוא יכול להמשיך לירות טילים על יישובי הדרום בכל עת. חוסר ההסכמה על הנרטיב האסטרטגי בין הצדדים מסביר מדוע כמעט בכל מבצע בעזה, שני הצדדים טוענים שניצחו, בדרך לסיבוב ההסלמה הבא.

הבעיה הזאת החמירה מאד בעידן הגלובליזציה. כיום, יותר מאי פעם, ניצחון או תבוסה במלחמה אינם תלויים אך ורק בצדדים הניצים, אלא בהרבה מאד גורמים שלא שותפים ישירות לסכסוך: המעצמות, האו"ם, ארגונים לא ממשלתיים, ובעיקר – צופי הטלוויזיה בכל רחבי העולם. אין שום חשיבות לכך שאי מי "ניצח" בשדה הקרב, כל עוד הקהלים המגוונים הללו לא מכירים בניצחון שלו. בהקשר הזה, סימפסון מדבר בהרחבה על מלחמת לבנון השנייה (2006). האסטרטגיה הישראלית במלחמה, אותה התווה בראש ובראשונה הרמטכ"ל דאז, רא"ל דן חלוץ, התבססה על ניסיון ללחוץ את ממשלת לבנון והציבור הלבנוני באמצעות כתישה אווירית. כאשר חיזבאללה ייכתש די הצורך, ביחד עם תשתיות אזרחיות של המדינה הלבנונית כולה, האזרחים הלבנונים ומנהיגיהם הפוליטיים יכירו בכך ש"הסרטן הזה", אם נצטט את דן חלוץ, מביא עליהם אסון, וינקטו צעדים בכדי לרסנו. אהוד אולמרט הוסיף לכך עוד מטרת מלחמה : לשחרר את החיילים שנחטפו.

אלא שישראל שגתה, טוען סימפסון, בכך שהציבה לעצמה מטרות שדורשות בפועל הסכמה של הצד השני. במילים אחרות, היא הניחה בטעות שחיזבאללה והציבור הלבנוני חולקים איתה נרטיב אסטרטגי. אם חיזבאללה יובס בשדה הקרב, הרי שיכיר בתבוסתו וישחרר את החיילים שנחטפו. ואם לבנון תסבול מספיק, הרי תבין שהסבל הזה הגיע אליה באשמתו של חיזבאללה ותנקוט נגדו בצעדים. במקרה של חיזבאללה, הטעות היתה מוחצת ומוחלטת, משום שהנרטיב האסטרטגי של הארגון שונה כל כך מזה של ישראל. מבחינת חיזבאללה, הישרדות והדיפת ישראל מאדמת לבנון מוגדרים כניצחון. לפיכך, אפילו אם כוחותיו מפסידים בשדה הקרב, אין מדובר בתבוסה שמחייבת אותו לוותר על עקרונותיו ולשחרר את החטופים (או להחזיר את גופותיהם, כפי שהסתבר בדיעבד) ללא תמורה. מבחינת הציבור הלבנוני, וכאן לא מדובר בדעתו של סימפסון אלא בדעתי, ישראל לא טעתה לחלוטין. הנזק שנגרם לתשתיות האזרחיות הלבנונית עורר זעם נגד חיזבאללה, ואילץ אפילו את חסן נסראללה לומר כי לא היה חוטף את החיילים אם היה יודע שישראל תגיב בחומרה כה רבה. מאידך, הציבור הלבנוני ברובו המוחלט סבר כי חיזבאללה ניצח במערכה, אחד מהגורמים שהביאו להתחזקות מעמד הארגון בפוליטיקה הלבנונית. התוצאה המעורבת של מלחמת לבנון השנייה – שקט ארוך זמן בצפון בבד בבד עם התחזקות מעמד חיזבאללה – היא סימפטום מובהק לשני צדדים ניצים שמחזיקים בנרטיבים אסטרטגיים שונים, אם כי לא הפוכים לחלוטין. בכל מקרה, מסקנתו של סימפסון מכל המקרים שהוא מנתח היא כי בתכנון אסטרטגי של מערכה, אסור להניח כי הצד השני חולק את הנרטיב האסטרטגי שלנו. יש להבין את הנרטיב האסטרטגי שלו – ולתכנן את הצעדים שלנו בהתאם.

עיקרון הקוטביות, המניח כי מלחמה מתנהלת בין שני צדדים ניצים שכל אחד מהם שומר על אחדות בסיסית, בעייתי לא פחות במלחמות של המאה ה-21. כדוגמא לחוסר הרלוונטיות של העיקרון הזה, מנתח סימפסון את המערכה שהוא מכיר הכי טוב – הקרבות במחוז הלמאנד בדרום אפגניסטן (החל מ-2005) שבהם השתתף כקצין בריטי צעיר. המפקדים הבריטיים, הן בדרגים הגבוהים ובדרך כלל גם בדרגים הנמוכים, הניחו שקיימים שני צדדים במלחמה: הממשלה האפגנית והטליבאן. תפקידו של הצבא הבריטי, כפי שהבינו אותו, היה לסייע לראשונים ולהילחם באחרונים. המפקדים הבריטים, כמובן, לא היו טפשים, וידעו כי בשטח יש סיעות רבות ושונות שנאמנותן אינה מובטחת: שבטים, חמולות חמושות, ארגוני פשע, סוחרי סמים, כפרים מאורגנים, מפלגות פוליטיות, אילי מלחמה ויתר קבוצות מקומיות. אולם בכל זאת, ההנחה היתה שכל סיעה יכולה לבחור בין שני צדדים: הממשלה או הטליבאן, או לשמור על נייטרליות. הבחירה של כל סיעה הופכת אותה, בעיני הבריטים, לבעל ברית, אויב או משקיף מן הצד. אבל כל זה לא משנה את ההנחה כי במערכה הזאת, באופן בסיסי, יש שני צדדים: ממשלה וטליבאן. ההנחה הזאת, טוען סימפסון, היתה טעות מרה, שניסתה לכפות על המציאות האפגנית עקרונות חיצוניים זרים לה. לפיכך, הבריטים לא רק נכשלו בדיכוי המרד בהלמאנד, אלא יצרו אותו במידה רבה.

הצרות במחוז התחילו בשנת 2005, כאשר הבריטים לחצו על הממשלה האפגנית לפטר את המושל המקומי, שר מוחמד אחונזאדה (Sher Mohammed Akhundzada) , בשל שחיתותו ומעורבותו בסחר סמים. ברגע שאחונזאדה פוטר, ה"טליבאן" הופיעו פתאום במחוז בכוח רב, והתחילו לכבוש שטחים – דבר שהוביל לכניסתו של הצבא הבריטי. אולם רוב האנשים שקוטלגו כ"טליבאן" היו, למעשה, אנשיו של אחונזאדה שניסו לפגוע בשלטון החדש. כעת, שהקופה הממשלתית ננעלה מפניהם, הם קיבלו כספים מגורמי טליבאן. הבריטים טעו כאשר הסיקו כי אחונזאדה "החליף צד". למעשה, כפי שכותב סימפסון, הוא "היה ונשאר תמיד בצד של עצמו". כאשר עבר כביכול לטליבאן, הוא לא התקיף את כל גורמי הממשלה, אלא רק את יריביו במחוז, בהם נלחם מימים ימימה. למעשה, בכל מהלך המרד נותר אחונזאדה מקורב לנשיא אפגניסטן, חמיד קרזאי. מבחינתו, לא היתה סתירה בין המלחמה שניהל כנגד יריביו במחוז לקשר אישי הדוק עם ראש המדינה.

למרד בהלמאנד חברו גם גורמים אחרים, במיוחד מהגרים עניים שקיבלו אדמות מהטליבאן ונושלו על ידי הרשויות בקאבול. אפילו הגרעין הקשה של הטליבאן הורכב מסיעות רבות ושונות, שלא תמיד פעלו בתיאום. גם הממשלה לא היתה צד מאוחד. גורמי ממשלה רבים שיתפו פעולה עם גורמי טליבאן, ו/או נאבקו ביריבים מקומיים. כמובן, כל מהלך צבאי נגד יריב משבט מתחרה קוטלג לאוזני המערב כ"מבצע נגד הטליבאן", בדיוק כפי שכל פשיטה על מחסני אופיום של יריב שווק כ"מבצע למלחמה בסמים". ההתעקשות של הבריטים להגדיר את כל מי שירה עליהם, או על כוחות הממשלה, כ"טליבאן" היה הרה אסון, משום שהוא איחד כוחות ששום דבר אחר לא קשר אותם זה לזה. בסופו של דבר, המנהיג המקומי הגולה של הטליבאן, מולה נעים, אכן נכנס לאזור והצליח לגייס תמיכה ניכרת. לומר, ההתערבות של הצבא הבריטי לא נבעה מכניסת ה"טליבאן" להלמאנד, אלא יצרה אותה. המקרה של הלמאנד הוא רק דוגמא אחת, מדי רבים, להשפעותיה הרות האסון של אשליית הקוטביות.

סימפסון טוען, דרך אגב, שגם מתנדבי הג'יהאד הבינלאומיים היו קורבנות לאשליית הקוטביות לא פחות מאויביהם הבריטים. המתנדבים הללו, בדרך כלל נערים מפקיסטן, הגיעו לאפגניסטן משום שסברו כי מדובר במלחמה של האסלאם נגד המערב ומשתפי הפעולה שלו מממשלת אפגניסטן – היינו, מלחמה קוטבית. בפועל, מצאו המתנדבים הללו את עצמם במאבק סבוך בין עשרות סיעות, בארץ שלא הכירו ובמהלכיה הפנימיים לא הבינו דבר. אילי מלחמה ציניים ומפקדי טליבאן ניצלו את המתנדבים הבינלאומיים כבשר תותחים של מחבלים מתאבדים, ולעיתים קרובות שלחו אותם להתאבד במאבקים אפגניים פנימיים, בתירוץ שמדובר במלחמה נגד משתף פעולה מערבי. ידועים אפילו מקרים של אילי מלחמה שמכרו אחד לשני מחבלים מתאבדים תמורת כסף ושאר טובין. הדבקות הבעייתית בעיקרון הקוטביות, כמסתבר, פוגעת בשני הצדדים כאחד.

ומה ניתן לעשות בעניין? כיצד ניתן לבנות אסטרטגיה מעודכנת, של המאה ה-21, שתיקח בחשבון את חוסר הרלוונטיות הגובר של עיקרון ההכרעה ועיקרון הקוטביות? בכך דן אמיל סימפסון בחלק השני של ספרו, שעליו נדבר באחד הינשופים הבאים.

כלי התקשורת השונים, לרבות הינשוף, כתבו בשנה האחרונה הרבה מאד על דאע"ש. אבל מה עם אחיו הקטן והאלים, ארגון ג'בהת א-נוסרה בסוריה? למרות שמדובר במועמד הרציני ביותר לשלוט בשכנתנו הצפונית לאחר עידן אסד, אנחנו יודעים עליו מעט מאד. לאחרונה התראיין מנהיג הארגון, אבו מוחמד אל-ג'ולאני, לרשת אל-ג'זירה. בין תחזיות אופטימיות על המצב בחזית, לעג מר כלפי חיזבאללה ואיראן והאשמות נגד ארצות הברית, הדגיש ג'ולאני את ההבדלים המהותיים בינו ובין דאע"ש, הארגון שממנו צמח וכנגדו נלחם בשדה הקרב יותר מפעם אחת. מהם עקרונות הג'יהאדיזם המפויס של ג'ולאני, וכיצד הוא משפץ את שלושת העמודים של הג'יהאד העולמי מבלי לוותר עליהם? ינשוף צבאי-אסטרטגי מנתח ומסביר.

כלי התקשורת השונים, לרבות הבלוג הזה, כתבו בשנה האחרונה הרבה מאד על דאע"ש והאסטרטגיה שלו. ספרים רבים בנושא הזה, חלקם טובים מאד, מתווספים מדי חודש לארון הספרים הג'יהאדיסטי העשיר גם כך. עם זאת, הידע על ג'בהת א-נוסרה, שלוחת אל-קאדה העצמאית והנמרצת בסוריה, עשיר הרבה פחות. למרות שהארגון הזה והברית הצבאית שהוא ממלא בה תפקיד מרכזי, ג'ייש אל-פתח, כבשו שטחים נרחבים בסוריה לרבות הגבול עם ישראל, אנחנו יודעים מעט יחסית על מנהיגיו, האסטרטגיה והאידיאולוגיה שלו. לאור זאת, יש עניין מיוחד בראיון חדש, ארוך ומעמיק שקיימה רשת אל ג'זירה עם אבו מוחמד אל-ג'ולאני, מנהיגה המיסתורי של חזית נוסרה. בקול רך, ביישני לעיתים, פורש אחד משועי הג'יהאדיזם של ימינו את משנתו האידיאולוגית ואת פרשנותו למצב הצבאי והפוליטי בסוריה ובמזרח התיכון.

קול רך ומבוייש – מנהיג ג'בהת א-נוסרה מתראיין בפנים מוסתרות לתוכנית "ללא גבולות" של אחמד מנצור, רשת אל-ג'זירה

הראיון, יש לומר, בעייתי משהו. המראיין המצרי, אחמד מנצור, אוהד מאד את הארגונים האסלאמיים, ונראה שבמהלך השיחה עשה מאמץ להציג את ג'בהת א-נוסרה באור חיובי ככל האפשר ו"להרים להנחתה" למרואיין. אבו מוחמד אל-ג'ולאני, מצדו, ראה בראיון הזדמנות לפנות לקהל מסויים וספציפי (ועוד נדבר על כך בהמשך), ולכן יש להתייחס לדבריו בביקורתיות הראויה. ובכל זאת, הראיון מרתק, ומלמד אותנו הרבה על האופן שבו ג'בהת א-נוסרה מעוניינת להיתפס ברבים, ובמידה מסויימת גם על האופן שבו היא רואה את עצמה. במיוחד, מעניין האופן שבו אבו מוחמד אל-ג'ולאני מנסה למתוח קו חד בין ארגונו לבין דאע"ש, בלי לנטוש את עקרונות הג'יהאדיזם. חרף נאמנותו המוצהרת לאל-קאעדה, הוא מתווה אסטרטגיה ייחודית של ג'יהאדיזם סלפי, שונה הן מזה של ארגון האם ובמיוחד מזה של המדינה האסלאמית. לפיכך, הראיון הוא הזדמנות מצויינת להבין ארגון צבאי חזק ויעיל, מועמד רציני מאד לשלוט בסוריה לאחר נפילת אסד, אבל גם את הגוונים והעקרונות האידיאולוגיים המאפיינים את ארגוני הג'יהאד בימינו.

הראיון, חשוב לומר, פונה בעיקר לקהל אסלאמי, אם לא ג'יהאדיסטי ממש. אבו מוחמד אל ג'ולאני אינו מעוניין למצוא חן בעיני ארצות הברית והמערב, אחרת היה מתכחש לאל קאעדה ולא מתפאר בקשרים עמה, כפי שהוא עושה בראיון. ובכל זאת, הוא כן מעוניין להבהיר למערב את כוונותיו ואת גבולות הגזרה של המאבק הג'יהאדיסטי כפי שהוא תופס אותו. מעל הכל, בעזרתה האדיבה של רשת אל-ג'זירה, ג'ולאני יוצר ווריאציות משלו לשלושת העקרונות העיקריים של הג'יהאד העולמי, המקובלים הן על אל קאעדה והן על דאע"ש  – סלפיזם, תכפיריות ומלחמת קודש. בקצרה, ג'ולאני מציע גירסה מרוככת, פשרנית ורגועה יותר לכל שלושת העקרונות, אולם מבלי לוותר עליהם – אפילו כמלוא הנימה.

סלפיזם ותכפיריות

הסלפיה, אידיאולוגיה דתית ותיקה שלבשה צורה חדשה בסוף המאה העשרים, עלתה לזירת הטרור הבינלאומי אך ורק בעשורים האחרונים. העיקרון הסלפי הבסיסי הוא דחיית המודרנה והאידיאולוגיות המיובאות מהמערב, תוך דרישה לשוב לתור הזהב הקדום של ימי הנביא מוחמד ותלמידיו הקרובים. הסלפים חלוקים על הזרם המרכזי של האסלאם הפוליטי, היינו – תנועת האחים המוסלמים וגרורותיה – בחוסר נכונות להתפשר עם המדינה המודרנית ובחוסר סבלנות מובהק לצעדים הדרגתיים. במקום לאמץ את מנגנוני המדינה ולאסלם אותם, הסלפיה דורשת לנתץ את הסדר הקיים ולבנות במקומו את החברה האסלאמית הקדומה של ימי הנביא. כאשר המדינה האסלאמית בעיראק, אחד הגלגולים הקודמים של דאע"ש, אסרה על תושבי מחוז אנבאר לאכול גלידה כי המאכל לא היה קיים במאה השישית לספירה, היא יישמה באופן קיצוני וביזארי משהו את העיקרון הזה.

עד סוף המאה העשרים העדיפו רוב הסלפים להתרחק מהפוליטיקה, שנתפסה בעיניהם כמקור של זיהום. אולם בעשורים האחרונים, ארגונים סלפיים פנו יותר ויותר לדרך הטרור, מתוך כוונה לנתץ את החברות הקיימות ולבנות אותן מחדש. אל-קאעדה, דאע"ש, ג'בהת א-נוסרה, כל אלו ארגונים סלפיים (אם כי רוב הסלפים אינם שייכים לארגונים הללו או תומכים בהם בהכרח).

הארגונים הסלפיים המשתייכים לג'יהאד העולמי (אל-סלפייה אל-ג'יהאדייה), מעוניינים לבנות את החברה מחדש לפי פירוש מילולי של חוקי השריעה. בחברה הסלפית אין מקום אמיתי לכופרים, מלבד אולי נוצרים שמוכנים לשלם מיסים כבדים במיוחד – וגם להם אסור לקיים את דתם בפומבי. מיעוטים שצמחו מהאסלאם (עלוואים) או כאלו שנתפסים כעובדי אלילים (יאזידים) זוכים ליחס אכזרי במיוחד, ואין להם אלא להתאסלם או למות. היחס הסלפי למיעוטים דתיים הגיע לשיאו המזוויע בטבח היאזידים בעיראק בידי דאע"ש, ובחורבן המוחלט שהמיטו לוחמי המדינה האסלאמית על הקהילות הנוצריות העתיקות בסהר הפורה. גם לוחמי ג'בהת א-נוסרה לא טמנו את ידם בצלחת, והיו מעורבים ברדיפות קשות כנגד קהילות נוצריות בסוריה.

עיקרון התכפיריות, עיקר אמונה אידיאולוגי משותף לכל ארגוני הג'יהאד העולמי, גורס כי מוסלמים שאינם מקבלים את הפרשנות המילולית, הקיצונית של הדת אינם חוטאים סתם אלא כופרים הראויים לעונש החמור ביותר. העיקרון הזה, שנתפס כאיום על חברות המיינסטרים המוסלמיות, הוא שמזכה את דאע"ש ודומיו בקיטונות של רותחין וביקורת בכל רחבי העולם הערבי. הוא גם שסיפק הצדקות אידיאולוגיות לחלק גדול ממעשי הזוועה של המדינה האסלאמית, כמו למשל שריפת הטייס הירדני וטבח שבויי המלחמה הסוריים. ברגע שרוב המוסלמים מוגדרים ככופרים, מותר לטבוח בהם, והאכזריות הופכת להיות חסרת גבולות.

בראיון עמו, מדגיש אבו מוחמד אל-ג'ולאני את המפריד בין דאע"ש וג'בהת א-נוסרה על ידי ניסוח מחודש, מרוכך יותר, של עקרונות הסלפיה והתכפיריות. הוא בשום פנים ואופן לא מוותר עליהם, אך מוכן לדחות את יישומם משיקולים כאלה ואחרים, ובעיקר – להכפיפם לשלטון חוק בירוקרטי ולהפריד בינם לבין אכזריות סתמית. השנאה לדאע"ש בחוגים נרחבים, גם אסלאמיים, נובעים כאמור מהתכפיריות הקיצונית שלה, שיוצרת תחושה כי היא נלחמת בכל מי שאינו היא. מנהיג דאע"ש הכריז על עצמו כח'ליף, ולכן כל מי שלא מכיר בשלטונו הוא כופר ובן מוות בהגדרה. אבו מוחמד אל-ג'ולאני, לעומת זאת, לא הכריז על עצמו כח'ליף – ולכן פתוח לפשרות ולשיתוף פעולה עם כוחות אחרים, אסלאמיסטיים ואפילו כאלו שאינם אסלאמיסטיים. ג'בהת א-נוסרה, הוא מדגיש בראיון, אינה נלחמת בכל העולם, אלא רק במשטר ובמי שתוקף אותה. שבויים מצבא אסד יזכו ליחס טוב, אם רק יניחו את נשקם. נוצרים ומיעוטים אחרים ייזכו להגנה אם יקבלו את שלטון ג'בהת א-נוסרה ובעלות בריתה.

חרף כך, ג'ולאני אינו מוותר על עקרונותיו הבסיסיים. בדבר אחד – הוא מדגיש – לא תהיה כל פשרה: השריעה תיושם במדינה החדשה ככתבה וכלשונה. ראשית כל, עלאווים אינם נכללים בכתב הסובלנות שהוא מציע. תחת משטר אסד, הוא מדגיש, העלאווים טבחו במוסלמים הסונים, וכדי לזכות במחילה עליהם לא רק למשוך את ידיהם מהמשטר, אלא גם "להכיר בטעויותיהם הדתיות", היינו – להפוך לסונים. הנוצרים ייזכו לפטור ממס הג'יזייה, עד שתוקם ממשלה אסלאמית מסודרת. כלומר, גביית המיסים המפלה של ג'בהת א-נוסרה תהיה במסגרת מנגנון מדינתי מסודר, ולא שוד רצחני כמו אצל דאע"ש.

חשוב יותר: אבו מוחמד אל-ג'ולאני חורג מעיקרון התכפיריות הקיצוני שאפיין ארגונים סלאפיסטיים וג'יהאדיסטיים בעבר. הוא אומר בתוקף, מספר פעמים, כי הכרזה על ציבורים מוסלמיים שלמים ככופרים היא טעות שאין לו חלק בה. מותר להכריז ככופר אך ורק על אדם ספציפי, לאחר חקירה ומשפט ובמסגרת שלטון החוק. כלומר, ג'ולאני מכיר בעיקרון התכפיריות, אבל רוצה להגבילו למישור האינדיבידואלי ולהכפיף אותו למנגנונים של מדינה מסודרת. הטיעון הזה נועד, ללא ספק, להפיג את החששות של גורמים אסלאמיים אחרים, בסוריה ומעבר לה, ואולי להשיג סיוע (גלוי, לפחות) מקטאר וטורקיה. אולם ספק אם הדבר יסתייע כל עוד ג'ולאני לא יתנתק פומבית מאל-קאעדה, צעד שהוא לא מוכן לעשות משיקולים עקרוניים ומעשיים כאחד.

מג'יהאד עולמי לג'יהאד מקומי

מדובר כמעט במובן מאליו, אולם ארגוני הג'יהאד העולמי כולם מתאפיינים בדגש חזק, אובססיבי כמעט, על עיקרון מלחמת הקודש באסלאם, בלי כל ניסיון לרכך או לעדן אותו. במסמך היסוד של אל קאעדה, הכרזת המלחמה על היהודים והצלבנים, נכתב כי חובה על כל המאמינים להרוג יהודים ונוצרים באשר הם שם, הן אזרחים והן אנשי צבא. ההיתר להרוג אזרחים מבוסס דווקא על פרשנותה של אל קאעדה לרעיון הדמוקרטי. משום שאזרחי המערב בוחרים בממשלות שלהם, יש להם אחריות מוחלטת על המלחמה שאותן ממשלות מנהלות כנגד האסלאם. אולם הג'יהאד של אל קאעדה, בסופו של דבר, הוא לא רק הגנתי אלא התקפי, והמטרה שלו היא לגרש את צבאות המערב מהמזרח התיכון כצעד ראשון להקמת חליפות שתאחד את כל המוסלמים, ובסופו של דבר תכבוש את כל השטחים שהיו פעם בידיהם, לרבות ספרד אם לא יותר מכך. בעניין זה, המחלוקת בין אל קאעדה לדאע"ש היא טקטית יותר מאשר אסטרטגית. שני הארגונים דוגלים בפיגועי טרור נגד אזרחים מערביים, אולם מבחינת אל קאעדה המלחמה במערב היתה תמיד עדיפות ראשונה, בעוד דאע"ש העדיף לבסס שלטון מדיני בשטחים ערביים מובהקים בעיראק ובסוריה.

בויכוח הזה, בוחר אבו מוחמד אל-ג'ולאני קו אסטרטגי ייחודי משלו. האסטרטגיה הזאת מתחילה, כפי שהבהיר הפרשן ארן לונד, אפילו בבגדים שבחר ללבוש בראיון. אל-קאעדה, כידוע, נוצרה והתגבשה באפגניסטן ובפקיסטן, והלבוש האופייני לארצות הללו הפך ל"מדים" המקובלים על מפקדי הארגון. אולם במקום השלוואר האפגני, בוחר ג'ולאני ללבוש בגדים סוריים, ובכך להדגיש את זהותו הסורית, הערבית והמקומית. היה אפשר לטעון שמדובר בקוריוז, אלמלא ג'ולאני היה מדגיש את אותו הקו בראיון. ג'יהאד היא מבחינתו חובה עליונה ושליחות חיים, אולם אך ורק בסוריה ובתוך גבולותיה. אין לו שאיפות בינלאומיות, הוא אינו מתעניין בזירה הבינלאומית ובשום דבר שקורה מחוץ לגבולות סוריה הקטנה, אפילו לא בלבנון. לא לחינם ישראל ופלסטין לא הוזכרו בראיון כלל. הוא אמנם מאיים במרומז בפיגועים ("כל האופציות פתוחות"), אבל רק כצעד הגנתי היה והמערב ימשיך להפציץ אותו.

בראיון, משתמש ג'ולאני בנאמנות לאל-קאעדה כמרכז מעורפל, טקטיקה שדנו עליה רבות כאן בינשוף. כקצין מבצעים לשעבר של דאע"ש בעיראק שהתנתק מארגון האם ובנה אימפריה צבאית משלו, ג'ולאני משתמש בסמכות הרחוקה של איימן אל-זוואהירי, מנהיג אל קאעדה, כדי להעניק לגיטימציה לקו העצמאי שלו. באופן אירוני, דווקא הצהרת הנאמנות לאל קאעדה נותנת לג'ולאני יכולת לעשות מה שהוא רוצה. מצד אחד, היא הופכת אותו לחלק מארגון עולמי, מעניקה לו לגיטימציה להתנתק מדאע"ש ומבדילה בינו לבין שאר אילי המלחמה ומנהיגי הכנופיות החמושות בסוריה. מאידך, זווהאירי הזקן, החלש והמרוחק לא יכול לשלוט בו באופן אפקטיבי, ובוודאי לא ירצה לריב עם מנהיג השלוחה החזקה והמוצלחת ביותר שלו.

לאור זאת, משתמש ג'ולאני בסמכותו של זווהאירי כחותמת גומי. מנהיג אל-קאעדה, הוא אומר בראיון, פקד על ג'בהת א-נוסרה להפיל את משטרו של בשאר אל-אסד, ולסלק מסוריה את הנשיא השנוא ובעלי בריתו מאיראן ומחיזבאללה. הפקודה הזאת תוחמת את פעילות החזית בגבולות גיזרה נוקשים, מנדט צר שגם לאל קאעדה עצמה יהיה אסור להרחיב בעתיד. בסוריה, מבהיר ג'ולאני, אין ג'יהאדיסטים שמתכננים פיגועים נגד המערב, בניגוד לטענותיה של ארצות הברית. יתר על כן, אפילו אם אל-קאעדה תריץ בעתיד פיגועים בינלאומיים כאלה, הוא לא ייטול בהם חלק. בכך, מנסה ג'ולאני להחזיק את המקל בשתי קצותיו: גם לשמור על נאמנות לאל-קאעדה, וגם להתנער מהמורשת הטרוריסטית והגלובלית של ארגון האם. במקום ג'יהאד עולמי, מציע ג'ולאני ג'יהאד מקומי.

עד כמה מבטאים השינויים בפרשנות של עקרונות הסלפיה, התכפיריות והג'יהאד הגלובלי תמורה אמיתית באסטרטגיה, ועד כמה הם מהלך יחצנ"י, קשה עדיין לדעת. בכל מקרה, רצוי לשים לב לאבו מוחמד אל-ג'ולאני ולג'בהת אל-נוסרה. כוח חדש קם מצפון לישראל, והוא איתנו, ככל הנראה, כדי להישאר.