הינשוּף

מגרמניה ורוסיה הקפואות ועד רואנדה הלוהטת, הדם הוא אחד מבני הלוויה הקבועים של המהפכה. מתי זה קורה? ינשוף היסטורי חושף את הקשר הנסתר לאנרגיה פוטנציאלית הטמונה בבני אדם באשר הם. האם ניתן לנצלה לתועלתו של מישהו, ואיזו יד נעלמה עלולה להפיק עוצמה מהאירועים?

ירד שלג דק ופתאום התחיל ניתך פתותים-פתותים.  הרוח פצחה ביללה; התחוללה סופת שלגים.  כהרף-עין התמזגו השמים האפלים עם ים השלג. הכול נעלם מן העין.

 "נו, אדון," הצטעק הרכָּב. "אסון: סערה גדולה!"

 אלכסנדר פושקין, בת הקפיטן

נאדרה היתה, נאדרה ונוראה השנה ההיא, 1918 להולדת המשיח והשנייה לפרוץ המהפכה. עתירת-שמש היתה בקיץ, עתירת-שלג בחורף, וברקיע, גבוה מן הרגיל, היו קבועים שני כוכבים: כוכב הרועים – וֶנוּס של ערבית, ומַרס, אדום ורועד.

 מיכאיל בולגאקוב, הגווארדיה הלבנה (מרוסית: נילי מירסקי)

במהפכות עצורה אנרגיה; אנרגיה סוחפת ומשחררת שמסנוורת את העין ומרטיטה את הלב. זו אולי הסיבה שרבים כל כך מתרגשים עד דמעות כאשר הם חווים מהפכה מיד ראשונה, במיוחד אם אינם נדרשים לשלם את מחירה. בראשית המהפכה הצרפתית, התפעם הסופר הגרמני הדגול וולפגנג יוהן פון גיתה, וחש שהאנושות נכנסה לשלב חדש בתולדותיה. המהפכה הבולשביקית נראתה לרבים כטרקלין המבוא לגן עדן עלי אדמות. המהפכה הגרמנית של 1919, שעוד נשוב אליה, עוררה אף היא תחושות של התרוממות רוח במשקיפים רבים. סבסטיאן הפנר, משפטן צעיר שהפך לימים להיסטוריון, נזכר כעבור שנים איזה עונג עצום שאב מפירוק הסדר הקיסרי הקיים, וכיצד אחז בו הזעם כאשר הבין שהסוציאל-דמוקרטים, בירוקרטים אפרוריים שכמותם, אינם מעוניינים לרסק את החברה הישנה עד היסוד. הפנר לא היה מהפכן או פעיל פוליטי – סתם אדם רגיל שחי בזמנים מהפכניים. ואת ההתפעמות שאחזה בכותבים מערביים רבים מספור בתחילת האביב הערבי, כולל מומחים למזרח התיכון, חווינו כולנו. חלקם לא התפכחו ממנה עד היום, אפילו כאשר הפך האביב לחורף קפוא במקומות מסויימים, ולסתיו בוצי ומדמם באחרים.

אכן, הדם הוא בן לוויה תדיר של המהפכה, ועוצמת זרימתו עומדת לעיתים קרובות מדי ביחס לישר להתלהבות המהפכנית. לפעמים אפשר להנות מהאנרגיה בלי לסבול משפיכות דמים. מסיבה זו בדיוק, פסוודו "מהפכות" במדינות דמוקרטיות, כגון תנועות המחאה בשנות השישים או "לכבוש את וול סטריט" בימינו, מעוררות התלהבות רבה כל כך. השותפים והצופים יכולים ליהנות מהאקשן, מבלי לשלם על כך מחיר. גם מהפכות אמיתיות, בעיקר אלו שמסתיימות מהר, עשויות להצליח בלי שפיכות דמים בקנה מידה עצום. הרסטורציה של מייג'י, המהפכה הסמוראית של יפן ב-1868, ומהפכת תחריר במצרים הן דוגמאות מצויינות. אבל אפילו מהפכות כאלו (והדבר נכון בשני המקרים שהזכרנו) עלולות להוביל לגלי הדף קשים שיגרמו לסבל, קורבנות ודם בשנים שלאחר מכן. מהפכות אחרות, כגון המהפכה הצרפתית, לוו בטרור ורצח כבר מראשיתן. וגרועות מכולן הם המהפכות שמובילות למלחמת אזרחים. אלו כמעט לעולם אינן מסתיימות ללא רצח המוני וטראומה ממושכת. במקרים מסויימים, כגון מלחמת האזרחים ברואנדה, הן עלולות להוביל אפילו לג'נוסייד.

בלי שפיכות דמים בקנה מידה עצום – הרסטורציה של מייג'י

רואנדה – אחד מפרשות רצח העם המזוויעות והכואבות ביותר בעולם שלאחר השואה – מעלה שאלות קשות במיוחד. בניגוד למה שחושבים רבים שאינם מתמצאים באירועים, לא מדובר היה בהתפרצות ספונטנית של שנאה שבטית פרימיטיבית, אלא ברצח עם מודרני ומתוכנן לפרטיו. כרגיל, הוא נפתח במהפכה. בלילה אחד עקוב מדם, תפסו קיצונים מאומת ההוטו את השלטון במדינה, וחיסלו את כל המתונים ושוחרי השלום, פוליטיקאים ואנשי צבא, בעדה שלהם עצמם. לאחר מכן, התערבו נציגיהם בכל מקום ואתר, כדי לוודא שבני ההוטו משמידים את הקבוצה האתנית היריבה, טוצי, באופן מוחלט, מהיר ויסודי.

חלקם של האזרחים הפשוטים בג'נוסייד מקפיא את הדם אף יותר. מחוללי הטבח לא היו רק איכרים בורים או אנשים פרימיטיביים. ביניהם היו מורים ששחטו את תלמידיהם, רקדני בלט מקצועיים או עירוניים מתוחכמים שהרגו את בני משפחתם המורחבת. לפני הג'נוסייד, כל אלו לא היו בהכרח אנשים רעים באופן חריג. ומי שחושב שתופעות כאלו קיימות רק באפריקה, טועה. כולנו מכירים את רצח העם המסודר והממושמע של השואה, אולם גרמניה ידעה מעשי זוועה גם כעשרים שנים לפני כן, במהלך המהפכה הרפובליקאית של 1919. אזרחים סקסוניים מהוגנים, שבימי הקיסרות היו מפנים את מקומם בכרכרה לזקן, השתתפו במעשי לינץ' המוניים, כדוגמת האספסוף המשולהב שהטביע בנהר את שר המלחמה של סקסוניה. ותיקי מלחמה שאורגנו בגדודים חופשיים ("פרייקורפס") ביצעו מעשי רצח ואונס מסמרי שיער בנשים קומוניסטיות שנפלו בשבי, שכללו עינויים באמצעות להביורים. תופעות דומות, ואף גרועות בהרבה, התחוללו במלחמות האזרחים שליוו את המהפכות ומלחמות האזרחים ברוסיה (1917-1921) ובסין (1911, 1946-9). השאלה המטרידה והמעניינת כאן, היא כיצד מצב מהפכני עלול להוביל אנשים רגילים, מתרבויות רבות ושונות, לבצע מעשים שבימים כתיקונם הם נחלת חלקם של אחרוני הפסיכופטים.

תשובה אפשרית קשורה לאנרגיה הפוטנציאלית שטמונה בבני אדם. התבוננות במהפכות מנקודת הראות הזאת תוכל ללמד אותנו מדוע במקרים מסויימים אירועים מהפכניים מסתיימים עם נזק מועט יחסית, ומדוע – במקרים אחרים – אנו חוזים במעשי רצח מצמררים באכזריותם. בביטוי "אנרגיה פוטנציאלית" אני מתכוון לרגשות שליליים, כעסים וסכסוכים שאינם באים לידי ביטוי אלים כל עוד עומד הסדר החברתי על כנו. כל מי שבא במגע עם פוליטיקה עירונית, למשל, יודע כמה יריבויות, שנאות ואנרגיות שליליות רוחשות בין השחקנים המקומיים השונים. כל אחד שנעשה לו עוול, או סבור שעשו לו עוול, יודע איזו התפרצות פנימית של רגשות עלולה להתעורר אפילו מפגישה אקראית עם המעוול, במיוחד אם נאלצים לראות אותו מדי יום ביומו. האנרגיה הפוטנציאלית הזאת חזקה אלף מונים בתנאים של סכסוך פוליטי, אידיאולוגי, אתני או דתי.

לרוב, מוסרות החברה עוצרות את האנרגיה הפוטנציאלית ומונעות ממנה מלהתפרץ. דמוקרטיה, שמוסרותיה רופפים יחסית, עובדת בדרך כלל בחברות שבהן האנרגיה הפוטנציאלית נמוכה. חברות ששסועות בסכסוכים דתיים ושבטיים, כגון לוב, עיראק וסוריה שלפני המהפכה, זקוקות למוסרות חזקים יותר על מנת לספוג את האנרגיה הפוטנציאלית. כל מהפכה, מעצם הגדרתה, פוגעת במוסרות הללו. התרופפות הסדר וההתלהבות האנרגטית מחלישות את אילוצי הסדר, וגורמות לאנשים לשחרר אנרגיה פוטנציאלית גם באופנים שאינם קשורים ישירות למטרות המהפכה.

לפעמים, המהפכה מסתיימת מהר, והתפרצות האנרגיה הפוטנציאלית נבלמת באיבה. הדבר דומה לאש שפורצת בין חביות דלק, אך כבה לפני שהן ניצתות. לפעמים, כמו ברואנדה, מצב של מהפכה ומלחמת אזרחים משחרר אנרגיה פוטנציאלית דו קוטבית: סכסוך בין שתי קבוצות אתניות שחורג מכל רסן. התערבותה של ממשלת הג'נוסייד התירה את כל המוסרות, ושחררה את השנאה של קבוצה אחת לאחרת, תגובת שרשרת שהובילה אנשים מן השורה לטבוח בחברים, שכנים ואפילו בני משפחה. אבל בכל זאת, מפני שהאנרגיה ההרסנית השתחררה בין שתי קבוצות בלבד, היה קל יותר לאחד את המדינה לאחר שהסתיימה המלחמה. משטר הטוצי החדש (דיקטטורי, כמובן, כי רק כוח מרסן חסר עכבות יכול להחזיר את השד לבקבוק) הצליח לבנות מחדש דו קיום בין הקבוצות. המשימה היתה קשה אך אפשרית, כי מדובר אחרי הכל בשני צדדים ניצים. היא קשה בהרבה כשמספר הסיעות הלוחמות גדול יותר.

כמו בסוריה, לדוגמא. האירועים בשכנתנו מצפון הם דוגמא מובהקת למלחמה של קבוצות רבות זו בזו, אנרגיה פוטנציאלית רב קוטבית שהשתחררה ממצב של מרד לאומי. המהפכה התחילה, כזכור, במחאות מים במחוז הדרומי דרעא, המשיכה בהפגנות המוניות נגד משטר אסד שדוכאו באכזריות, והגיעה לשיאה בעריקה של קציני צבא שהקימו ארגון מורדים מזויין בשם "צבא סוריה החופשית". עד אותה הנקודה, היו שני צדדים במהפכה: השלטון והמורדים. אולם כמו תמיד, אלו שהתרגשו עד דמעות מהמהפכה הסורית שכחו את נוכחותה הנסתרת של האנרגיה הפוטנציאלית. שנים של דיכוי אכזרי, הלשנות הדדיות, רודנות של מיעוטים ושנאות כבושות שחררו רגשות שנאה עזים לכל הכיוונים האפשריים. אנשים חשו שהתרופפות הסדר מאפשרת להם "לסגור חשבונות" עם אלו ששנאו ממילא, וכך הידרדרה המדינה למצב של מלחמת הכל בכל. כשאנרגיה פוטנציאלית רב קוטבית מסוג זה משתחררת, תיקון המצב קשה מנשוא, ולפעמים בלתי אפשרי.

בהערת אגב נציין, שיש דמיון רב בין ההתפרצות הרב קוטבית בסוריה למלחמת אזרחים אכזרית שהתרחשה ביפן ב-1467. בקונפליקט הזה, שנודע לימים כ"מלחמת בונין", מריבה בין שתי משפחות גדולות בקיוטו הדליקה את הארץ כולה, משום שהיא עוררה שנאות כבושות בין אינספור גורמים חמושים שלא היו קשורים ישירות לסכסוך המקורי. התוצאה היתה מלחמת הכל בכל שנמשכה כ-150 שנה וגרמה לסבל בל יתואר, עד איחודה המחודש של יפן בשנת 1600.

התפרצות רב קוטבית – מפת הסיעות הלוחמות בסוריה

ולבסוף, ישנו מצב ייחודי ואירוני במיוחד: לפעמים מצליח גאון זדוני מסוג כלשהו לנווט את התפרצות האנרגיה הפוטנציאלית ולנצל אותה כמקור עוצמה. סטלין, למשל, ידע להכות בחלקים שונים של החברה והמפלגה, וליצור מלחמת הכל בכל ששדרגה אותו למעמד של אל למחצה. דוגמא לשימוש כזה באנרגיה פוטנציאלית הוא משפטי הראווה שנוהלו כנגד מנהלי קולחוזים (חוות ממשלתיות קולקטיביות) בשנות השלושים. ראשית, מינה משטר סטלין את אותם פקידי מפלגה, שרדו באיכרים ביד קשה וכך יצרו אנרגיה פוטנציאלית עצומה של כעס ושנאה. כשהגיע הזמן, הועמדו אותם מנהלים למשפט, וקורבנותיהם (אלו ששרדו) הובאו להעיד נגדם. העדויות על פשעיהם של מנהלי הקולחוזים היו לעיתים קרובות אותנטיות, וכך הצליח סטלין – האחראי למצב מלכתחילה – ליצור לעצמו תדמית של אל מיטיב ואל נקמות בעת ובעונה אחת. משטרו של סטלין היה חזק כל כך לא רק משום שמעולם לא ידעת מתי תגיע אליך לולאת התליין, אלא משום שהדיקטטור הסובייטי ידע לנצל באומנות את השנאה, או האנרגיה הפוטנציאלית, שנוצרה בתווך בין חלקים ומגזרים שונים של החברה.

ניצול אומנותי של שנאה – משפט ראווה סטליניסטי

מאו דזה דונג, האב המייסד של סין הקומוניסטית, הוא דוגמא נוספת לרודן שהתמחה בניהול וירטואוזי של אנרגיה פוטנציאלית. לממשלות סיניות, הן קיסריות והן רפובליקאיות, היה קשה "לחדור" לכפרים הסיניים, שהתנהלו לפי חוקים ומסורות משלהם ונטו לחשוד ברשויות שבאו מבחוץ לכפות חוקים ולאסוף מיסים. הקומוניסטים הסינים היו הראשונים שהצליחו לחדור לכפר הסיני, למוסס אותו ולשבור את האוטונומיה שלו. פקידי המפלגה, שלמדו להכיר את הכפרים, הצליחו לנצל את האנרגיה הפוטנציאלית שהיתה קיימת בכל אחת מהקהילות. לאחר שנים של ניסוי וטעייה, הבינו שליחי המפלגה הקומוניסטית מי שנוא ומי אהוד בכפר, מי מסוכסך עם מי ואלו דמויות אפשר לרתום לשירות השלטון החדש. הם הגיעו לכפרים עם רשימה מוכנה של "רעים" שניתן להתעלל בהם ולשדוד את רכושם: קולאקים, בעלי אדמות, משתפי פעולה או "בריונים מקומיים". ההגדרות הללו השתנו בהתאם למצב, ואיכרים למדו לנצל אותן כדי להיפרע מיריביהם בתוך הקהילה פנימה. המלחמה הפנימית שנוצרה סייעה לקומוניסטים לקשור את הכפר בעבותות של נאמנות לבייג'ינג, על ידי ניתוץ המבנים החברתיים שסייעו לו לשמור על לכידותו. במהפכת התרבות שכלל מאו את ניצול האנרגיה הפוטנציאלית עד כדי שלמות. המלחמה האכזרית בין הסיעות הקומוניסטיות השונות סייעה ליו"ר לתמרן אותן זו כנגד זו, ולמצב את עצמו כאל חי, שמילה ממנו יכולה להכריע מאבק דמים ולחרוץ גורלות. שלטון מאו נשמר עד יומו האחרון, אבל המחיר לחברה הסינית היה כבד מנשוא.

מחיר כבד מנשוא- כרזת תעמולה מאואיסטית

מהפכה, לפיכך, היא עסק מסוכן מאד. כל מרד מזויין, כל מהפכה עממית, ובמידה מסויימת כל הפיכה צבאית, משולה לאש הבוערת במחסן תחמושת. בין אם היא צודקת או לא צודקת, בין אם יש ברירה ובין אם אין ברירה, תמיד קיימת הסכנה שהאש המהפכנית תבעיר מאגר של אנרגיה פוטנציאלית ותחולל אסון שאיש אינו מסוגל לחזות מראש. לפיכך, כשאתם רואים בלוגרים שמפנטזים על מהפכה ותליית פוליטיקאים ושליטים על עמודי חשמל, פילוסופים נוסח סלבוי ז'יז'ק שמקדשים את האלימות והפירוק המהפכני כאקט משחרר או סתם אינלטקטואליות שסכיני הקצבים של דאע"ש "מרוממים את ליבן" – היזהרו. הם מפנטזים על החום של המהפכה, בעיקר כשהוא רחוק מהם, אך רק לעיתים נדירות הם מסוגלים להעלות בדעתם את צריבתה האיומה של האש.

חיליק בר, מזכ"ל מפלגת העבודה, התהדר עד לא מזמן בתואר "יו"ר שדולת שתי המדינות". ובכל זאת, רק לאחרונה, נסע אותו בר ללונדון כדי להיאבק נגד הכרה במדינה פלסטינית. בינתיים, הציבור אינו נוטה חסד ללוביסטים החדשים של נתניהו, וגם ראש הממשלה לא מתרשם במיוחד ממדיניות סמרטוט הרצפה. בניגוד למה שטוענים בשמאל, הבעיה של מפלגת העבודה איננה נעוצה בניסיונותיה לשרת את המדינה כשמאל פטריוטי, אלא דווקא בכישלונה להציע לציבור פטריוטיות ישראלית אחרת.

חיליק בר, מזכ"ל מפלגת העבודה, הוא אדם עסוק ורב תארים. מעבר להתמחותו המוכחת בניהול סכסוכים באחת המפלגות הסוערות ביותר בארץ, הוא גם היה ידוע, עד לאחרונה, כראש שדולת שתי המדינות בכנסת. בניגוד לשלי יחימוביץ', שהתמקדה במוצהר בנושא החברתי, בר מייצג, או לפחות אמור לייצג, את הדגל השני של מפלגת העבודה: השאיפה להסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים. ככזה, מותר לנו לצפות ממנו לנהל מפגשים שוטפים עם נציגים מהצד הפלסטיני, ליצור קשרים עם פעילים במדינות שכנות, ובעיקר, לבנות אלטרנטיבה ממשית לאידיאולוגית ה"בוגיזם" של ממשלת נתניהו: אותו תמהיל הרסני של התנחלויות, סיפוח, נישול וקיפאון.

לאחרונה, נסע בר ללונדון בשליחות מדינית בהולה מאת יו"ר מפלגתו. אולם לא כדי להציג אלטרנטיבה מדינית, חס וחלילה. זה עלול להפריע למנוחת השכנים בזירה הפוליטית, ולא כך נוהגים אנשים מתורבתים במפלגתו של בוז'י הרצוג. במקום זאת, ניסה בר (לשווא, איך לא) לשכנע את חברי הפרלמנט הבריטי שלא להצביע למען הכרה במדינה פלסטינית עצמאית. בעשותם זאת, משדרים בר ומפלגתו את כל המסרים הלא נכונים לגורמים הנוגעים בדבר. לפלסטינים הם אומרים: שבו בשקט תחת הכיבוש, תנו להתנחלויות להתרחב ואל תנקטו שום פעולה, אפילו לא כזו שאין בה אלימות או נזק אמיתי לישראל, כגון הכרה במדינה פלסטינית. נכון שהשדולה של בר נועדה בדיוק כדי לאפשר את הקמתה של מדינה כזו, אבל נו, אתם יודעים – לא עכשיו, בין שתיים לארבע, באופן שיביך את השכנים ביבי ובוגי ויחריד אותם מנמנום הצהריים שנמשך כבר שנים. בקיצור, אם מפלגת העבודה חשבה פעם להציג את עצמה לפלסטינים כפרטנר ישראלי אלטרנטיבי, בר טיפל בהזדמנות הזאת בעדינות של פיל מפאייניקי טיפוסי.

המסר ששוגר לנתניהו הרסני באותה מידה. במשימת השתדלנות המגוחכת בלונדון, הוכיחו בר ויו"ר המפלגה שלו שלא משנה מה יקרה, לא משנה עד כמה תרחיב הממשלה את ההתנחלויות ותקפיא את התהליך המדיני, הם ישרתו את ראש הממשלה בחו"ל כלוביסטים ויאמרו אמן אחרי כל שגיונותיו. זו, כמובן, לא הדרך להרכיב גוש אופוזיציה משמעותי משמאל, שיוכל אולי לשמש משענת פוטנציאלית למפנה מדיני. ראשי ממשלה, לרבות ובמיוחד בנימין נתניהו, אינם נוטים לכבד, להעריך או ללכת לקראת סמרטוטי רצפה, בין אם קוראים להם חיליק, בוז'י, עמיר או ציפי. מי שעוקב אחרי הפוליטיקה הישראלית בהקשר הזה, רואה תופעה מדהימה. בניגוד לחרדים, שמתנהגים כמו אופוזיציה, עושים גלים וסוחטים עולמות גם כשהם בתוך הממשלה, מפלגת העבודה מצליחה איכשהו להתנהג כמו השותף הכנוע ביותר של ראש הממשלה גם כשהיא באופוזיציה.

אולם המסר ההרסני ביותר, ככל הנראה, הוא זה שמשדרת מפלגת העבודה לציבור הישראלי; מסר הרסני וטרגי, משום שהכוונה שעומדת מאחוריו נכונה דווקא. בשמאל העמוק רווחת הדעה, שמפלגת העבודה יורדת מנכסיה משום שלא עמדה על עקרונותיה וזזה לימין או למרכז. לעיתים, הדעה הזאת מוקצנת עד כדי גיחוך. מפלגת העבודה מן הסתם תהיה חלשה אף יותר אם תזוז בפראות לשמאל. ראשי מפלגת העבודה האחרונים, הן שלי יחימוביץ' והן בוז'י הרצוג, צדקו במחשבה הבסיסית ששמאל מצליח חייב להיות שמאל פטריוטי; שמאל שלא בז למסורת, לסמלים לאומיים, לביטחון ולרגשות של חלקים גדולים בציבור; שמאל שלא ערכים אבסטרקטיים כ"זכויות אדם אוניברסליות" ו"חוק בינלאומי" עומדים בראש מעייניו, אלא הציבור הישראלי והאינטרסים שלו; שמאל שנושא את עיניו לירושלים, ולא להאג.

אבל אם פירושה של פטריוטיות היא אמירת הן לשגיונותיו של נתניהו, שתדלנות שנועדה למנוע ממנו מבוכה והתרוצצות לנקות אחריו בבירות אירופה, הרי שאין כל צורך במפלגת העבודה; אפשר להצביע לליכוד או יש עתיד. הכישלון הגדול של מפלגת העבודה הוא לא בכך שהיא מנסה להיות שמאל פטריוטי. הבעיה נעוצה בכשלונה להציע לציבור פטריוטיזם אחר, דרך חלופית לקיפאון ולדשדוש של נתניהו והליכוד, שתשרת את בטחון המדינה ורווחת אזרחיה.

איך עושים את זה? לידיעת החבר בר, כשרוצים לקדם פתרון של שתי מדינות, כדאי לקחת בחשבון את האינטרסים של שני הצדדים ולראות כיצד מגשרים ביניהם. לפלסטינים, מפלגת העבודה צריכה לומר בקול ברור שלא תתנגד להכרה בינלאומית בעצמאותם ולפעילות דיפלומטית נגד ההתנחלויות וממשלת נתניהו, כל הדבר אינו כרוך בחרם על ישראל. רק כך אפשר למתוח גבול בין התנגדות נחרצת לנתניהו ולמדיניותו, לבין שמירה קפדנית על האינטרסים של ישראל כמדינה. מי שרוצה להציל את הציונות על ידי קידום פתרון שתי המדינות ומלחמה במציאות המדינה האחת, צריך להיאבק בפועל במדיניות ההתנחלות, הנישול והסיפוח, בכל צעד שמעמיק את אחיזתה של ישראל בגדה המערבית. במקום להפקיר את השטח לפעילים אנטי-ציונים וארגונים של שמאל רדיקלי, מפלגת העבודה צריכה להיות שם בהפגנות, במחאות ובמאבקים. לא רק בנאומים מנומסים, אלא בפועל ממש. אכן, אחד המחדלים הקשים ביותר של השמאל הציוני היה נטישת המאבק כנגד ההתנחלויות והפקרתו לפעילים אנטי-ציוניים. במקביל, מי שמעוניין בפתרון שתי המדינות צריך גם להציע לציבור הישראלי תשובה לשאלות הקשות. מה יהיה עם הפלסטינים יסרבו? כיצד נגן על נתב"ג? מה יהיה הפתרון בבקעת הירדן?

אבל בשביל לעשות את כל אלו, אבוי, צריך לעבוד קשה, גם בשטח וגם על שולחן התכנונים. וזה, למרבה הצער, לא בדיוק הכיוון של החברים חיליק ובוז'י. יש פתגם שאומר שהפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל. מנהיגי מפלגת העבודה בוודאי אינם נבלים, אלא אנשים טובים בבסיסם, אבל כבויים וחסרי מרץ, תעוזה ויצירתיות. במקרה שלהם, הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הבטלן.

בינתיים, מדיניות סמרטוט הרצפה מובילה את העבודה לאבד גובה באופן מסחרר, ויש לציין בהקשר זה שגם התמיכה המסורתית בועדי עובדים, קבוצות לחץ ומיליציות מיסוי היא גורם משמעותי בצניחה החופשית הזאת. בסופו של דבר, מפלגת העבודה לא מסוגלת להציע לציבור סחורה משמעותית, לא בתחום המדיני ולא בתחום יוקר המחייה. וחבל, כי יש בה חברי כנסת טובים. סתיו שפיר הנפלאה עושה עבודה מצויינת בועדת הכספים. עומר בר לב הוא אדם חכם ורב זכויות עם הלב במקום הנכון, והם לא היחידים. אבל כל עוד הכיוון הנוכחי נמשך, האורות הבודדים הללו לא מצליחים לשנות את התמונה הכללית. בבחירות שעברו, שילמתי כרטיס טיסה מיפן לישראל כדי להצביע למפלגה הזאת. נכון לעכשיו, לא הייתי משלם אפילו עשרים אגורות.

כיבוש לוד והנסיבות סביב יציאת תושביה הערבים היא אחת הפרשות הידועות והכאובות של מלחמת העצמאות הישראלית. רב מכר שעוסק בהיסטוריה של ישראל טוען  שלא מדובר באירוע נקודתי אלא באחד האירועים המכוננים בתולדות ישראל, שמטיל צל ענק מעל צדקתה. טענה זו עוררה כצפוי ויכוח חריף בקרב היסטוריונים, שמעלה מספר שאלות שחשיבותן אינה מתמצה במלחמה ההיא, אלא מגיעה עד למבצע "צוק איתן". פוסט אורח של נדב היידקר, תלמיד לתואר שלישי בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, על הויכוח שעוסק בצללי העבר של כולנו.

ארי שביט, עיתונאי ותיק בעיתון "הארץ", פרסם בסוף השנה שעברה ספר בשם My Promised Land: The Triumph and Tragedy of Israel. הספר זכה לתשבחות מצד המבקרים והוכרז כאחד הספרים המומלצים של השנה עלי ידי ה"היו יורק טיימס" וה"אקונומיסט", ועד מהרה זינק לראש רשימות רבי המכר בארה"ב. הספר הוא שילוב של מסע אישי של שביט בישראל, בהשראת אבי סבו, הציוני הבריטי הרברט בנטויץ'. סוד קסמו של הספר, מעבר לכשרון הכתיבה של מחברו, טמון ביכולתו של שביט להציג עצמו כליברל ציוני שמצד אחד אוהב את ארצו ללא סייג, ומצד שני לא חושש לבקר אותה בחריפות – לרבות את הפרות הקדושות שלה – ולחשוף את השלדים שהיא מסתירה בארון. זו עמדה שקורצת מאוד לליברלים האמריקאים ובמיוחד היהודים שבהם, שחשים קשר תרבותי לישראל ולציונות, אך מסתייגים מהכיבוש ומתקשים להתמודד עם הצדדים הקשים יותר של ההיסטוריה הישראלית, בראשם המלחמה ב-1948. זו אולי הסיבה לכך שהפרק המדובר ביותר של הספר, וגם השנוי במחלוקת הגדולה ביותר שבו, הוא הפרק שעוסק באירועים שהובילו להתרוקנותה של העיר לוד ביולי 1948. גירסה מקוצרת של הפרק הופיעה ב"ניו יורקר" בטרם פרסום הספר, ומיד עוררה דיון.

תיאורו של שביט מבוסס גם על ספרות משנה שקרא בנושא, אך נראה שהמקור העיקרי שמזין את הפרק הוא ראיון שערך המחבר עם שמריה גוטמן, המושל הצבאי הראשון של לוד, שמונה מיד עם כיבושה, ומי שהיה אחראי למעשה על ביצוע הגירוש. לבחירה בגוטמן כמקור עיקרי יש גם הגיון עלילתי: באחד הפרקים הקודמים, שביט מפרט את תפקידו של גוטמן ביצירת מיתוס מצדה כאשר היישוב היהודי בארץ התכונן לפלישה גרמנית, ושביט מבקש לשכנע את קוראיו בקיומו של קשר בין שני האירועים. שביט מתאר בצורה דרמטית ומפורטת את ההרג שביצעו חיילי חטיבת יפתח בפלסטינים (כ-250, לפי רוב ההערכות) שמצאו מקלט במסגד הגדול של לוד, ולאחר מכן את קור הרוח שבו הורה גוטמן לנכבדי העיר לקום ולעזוב.

מדוע בחר שביט להתמקד בלוד כאירוע המייצג ביותר של טבח/גירוש במלחמה? לוד הרי לא הייתה המקום היחיד בו בוצע טבח באותה מלחמה. המקרה הידוע והאיקוני ביותר מבחינת הנרטיב הפלסטיני הוא כמובן דיר יאסין. כאן שביט מדגיש את הנקודה העיקרית שלו: את דיר יאסין ניתן להגדיר כ"תקלה", גם משום שמדובר בפעולה שבוצעה על ידי כוחות שלא היוו חלק מההנהגה הציונית וגם משום שהטבח לא היה מתוכנן, אלא היה תוצאה של פעולה צבאית שהסתבכה. לוד, לעומת זאת, היא "הקופסה השחורה של הציונות". "האמת", מסביר שביט, "היא שהציונות לא יכלה לסבול את לוד הערבית. מלכתחילה, הייתה סתירה מהותית בין הציונות לבין לוד. על מנת שהציונות תוכל להתקיים, לוד לא יכולה הייתה להתקיים. אם לוד עתידה הייתה להתקיים, הציונות לא יכולה הייתה להתקיים." הכתובת, אם כך, הייתה על הקיר. הנבואה ניתנה כבר עם הגעתה של הציונות לארץ.

בחודש שעבר, פרסם ההיסטוריון מרטין קרמר, נשיא המרכז האקדמי שלם בירושלים, מאמר ביקורת ארוך בכתב העת "מוזאיק", תחת הכותרת "מה אירע בלוד", שבו השיב תשובה ברורה למדי: בניגוד לטענתו של שביט, מה שהתרחש בלוד לא היה טבח. לא אפרט כאן את כל טיעוניו של קרמר נגד שביט, ואסתפק בעיקרי הדברים: (1) שביט מתעלם מההקשר הצבאי של המלחמה ושל מבצע דני לכיבוש לוד; (2) לפי תיאורו של שביט, כיבוש העיר היה קל מכפי שהיה במציאות, והוא מתעלם מההתנגדות שגילו הכוחות הפלסטיניים והירדנים בעיר אפילו בשעת הירי לעבר המסגד, ובאופן כללי מהעובדה שהיה כאן אירוע דו צדדי. קרמר הזמין את כל תומכיו של שביט להתעמת עם ממצאיו. שביט עצמו, אגב, סירב להגיב.

המאמר אכן פתח ויכוח. אפרים קארש כתב שהפיכתו של הקרב בלוד לטבח היא לא יותר מאשר עלילה פלסטינית שקרית בנוסח הטבח בטנטורה (פרשת תדי כץ) והטבח בג'נין במבצע "חומת מגן", ושאם קיימת אשמה כלשהי במה שאירע בלוד, הרי שהיא מוטלת לפתחה של ההנהגה הפלסטינית. תגובה מורכבת יותר הוגשה על ידי בני מוריס. מוריס מסכים עם רוב טענותיו העובדתיות של קרמר ומצטרף לטענתו על היעדר ההקשר הרחב אצל שביט. אלא שמוריס מפנה אצבע מאשימה גם לעברו של קרמר: ראשית, הוא טוען, קרמר מתעלם מהגירוש ומהעובדה שהוראת הגירוש ניתנה מ"גבוה", אולי מבן גוריון עצמו. שנית, עצם חוסר הפרופורציה בין האבידות של חטיבת יפתח (בין שניים לארבעה הרוגים) לבין כמות ההרוגים בצד הפלסטיני מעיד על כך שמדובר בטבח. על כך משיב קרמר בטענה מעניינת: לפי הרציונל של מוריס, כל הפעולות של צה"ל נגד חמאס בעזה מסתיימות ביחס בלתי פרופורציונלי של אבידות, ולכן הן כולן בלתי לגיטימיות. בכך, טוען קרמר, מוריס משתף פעולה עם שונאי ישראל במבצע "צוק איתן". מוריס עונה שאולי חלק מהבעיה טמון בהגדרת המושג טבח: אמנם לא מדבור כאן העמדת שבויים בלתי חמושים אל מול כיתת יורים, אך ברור שאילו חיילי חטיבת יפתח היו מתנהגים בצורה דומה היום, הם היו מועמדים (או לפחות אמורים לעמוד) למשפט.

כמה שאלות עולות מהדיון:

ראשית, האם היה שם טבח או לא? אין עוררין על כך שמה שאירע בלוד מעט יותר מורכב מאשר "באבי יאר" או יער קאטין. ועדיין, קשה לומר שזה היה קרב דו צדדי של ממש. עד כמה חד צדדי האירוע חייב להיות כדי להיחשב לטבח? ועד כמה הוא חייב להתבצע בדם קר? האם יש חשיבות לתכנון מוקדם (במקרה זה, הוראת הגירוש) ועד כמה יש להביא בחשבון את הרקע, כלומר אירועים שהתרחשו לפני הקרב? האם יחס ההרוגים יכול להוות, כשלעצמו, הוכחה לכך שמדובר בטבח? ההשוואה ליחס ההרוגים ב"עופרת יצוקה" או "צוק איתן", לטעמי, בעייתית. יש להבחין בין אירוע נקודתי, כמו הירי במסגד בלוד, לבין המלחמה כולה, במיוחד כאשר מדובר במלחמה אסימטרית, כמו אלו שהתקיימו בין צה"ל לחמאס – במלחמות מסוג זה ברור שהצבא המודרני יספוג הרבה פחות אבידות מאשר הצד שנלחם באמצעות לוחמת גרילה. כך קורה גם במקרה של הצבא האמריקאי בעיראק ואפגניסטאן, למשל. ההשוואה ללוד יכולה הייתה אולי להיות רלוונטית אילו ניתן היה להצביע על אירוע ספציפי שבו חיילי גולני פתחו באש לעבר מסגד (או כל מתקן אחר, לצורך העניין) והרגו 200 פלסטינים בלתי חמושים.

הנקודה השנייה נוגעת לעניין ההקשר. כל המשתתפים בדיון מסכימים על כך ששביט חוטא בכך שבדיון על לוד הוא מתעלם מההקשר הכולל של המלחמה, וכולם מסכימים שהמלחמה, לפחות בשלב שלאחר פלישת צבאות ערב, הייתה מלחמה צודקת שנכפתה על היישוב היהודי, ושמי שפתח באלימות היה הצד הערבי. ועדיין, אני תוהה היכן עובר הגבול בין תיאור ההקשר כהסבר היסטורי לבין אפולוגטיקה גרידא. ככל שמרחיבים את ההקשר, כך הוא הולך ונעשה דומה יותר לנרטיב הלאומי (הלל כהן הדגים זאת היטב בספרו על תרפ"ט, שסוקר בבלוג זה). הרי לפי הנרטיב הפלסטיני, גם תכנית החלוקה הייתה למעשה חלק מהמזימה הציונית/קולוניאליסטית לגזול את חלקה העיקרי של פלסטין מבעליה ולתת אותה למיעוט היהודי המהגר. לפי נרטיב זה, המתקפה הערבית היא הגנה עצמית מוצדקת מעין כמוה. ובהתאמה, מעשי טבח כמו זה שבוצע בלוד היו פשוט "הורדת הכפפות" של הציונים.

הנקודה השלישית שברצוני להעלות היא השאלה שמעניקה למאמרו של שביט את כותרתה: האם לוד אכן הייתה "הקופסה השחורה" של הציונות? כלומר, האם חיסולה של לוד הערבית בתש"ח אכן היה בלתי נמנע לצורך הקמתה של מדינת ישראל? מחוץ למחנה השמאל הרדיקלי, קשה למצוא היום יהודי בישראל שיעלה על דעתו לוותר על לוד. מדובר בעיר שנמצאת במרכז הארץ, ובה ממוקם נמל התעופה הבינלאומי היחיד של ישראל, שאת חשיבותו ראינו בקיץ האחרון: רקטה אחת שנחתה בקרבת נתב"ג הספיקה כדי לגרום לרוב חברות התעופה להפסיק לטוס לישראל. שתי הערים הערביות הגדולות של הארץ, יפו וחיפה, התרוקנו מרוב אוכלוסייתן הערבית עוד לפני הפלישה, כתוצאה ממלחמת האזרחים שניטשה בחודשים שקדמו לה. לכן הדילמה שעמדה מול חיילי צה"ל בלוד לא התעוררה בהן. לוד לעומתן, נמצאה מחוץ לגבולות המדינה היהודית, לפי תכנית החלוקה, ולכן ההגנה נמנעה מלפעול בה. האם ישראל יכולה הייתה להרשות לעצמה להימנע מכיבוש לוד ומגירוש תושביה? ייתכן ששביט נוטל לעצמו יותר מדי חירות דרמטית כאשר הוא קובע ש"הציונות ביצעה טבח בלוד" ובכך רומז לכך שהציונות עצמה, כ"מהות", אחראית לטבח והגירוש בלוד, אך את התנהלותה של הציונות ביולי 1948 יש למדוד לא על פי הפנטזיות של הרצל, אלא לפי מעשיהם של מנהיגיה באותה שעה. האם הייתה דרך אחרת? ואילו יכולנו להשיב את השעון לאחור, האם היינו בוחרים בה? כמובן שמדובר בשאלות היפותטיות, אך כדאי לשאול אותן אם ברצוננו להצדיק את האירועים. או כפי ששביט מציג זאת: "או שאנו דוחים את הציונות בגלל לוד, או שאנו מקבלים את הציונות יחד עם לוד", כלומר יחד עם המטען ההיסטורי שלה.

ולסיום, שאלת ה"חטא הקדמון". כפי שמציין הבלוג "ג'ייקוביניזם", מה שמטריד את קריימר הוא הטענה הנפוצה נגד ישראל על כך שמה שעשתה ישראל ב-1948 הוא בבחינת "חטא קדמון", ולפיכך מדינת ישראל "נולדה בחטא". ישראל, לפי קו המחשבה הזה, היא הפרי האסור של העץ המורעל שהציונות נטעה בתש"ח. מאחר שכך, כל עוולה שביצעה ישראל מאז היא בבחינת הוספת חטא על פשע, וכל הישג חיובי-לכאורה שלה הוא לא יותר מאשר דיבידנד על הגזילה הגדולה ההיא. הפופולריות ששביט זוכה לה, לדעתו של קריימר ושל רבים בישראל, נובעת ממעמדו של שביט – "הנה מגיע ישראלי ציוני וליברלי ומודה באשמת הציונות!". אולי זה גם מה שמטריד את מנסחי "חוק הנכבה" ודומיהם. ואולי זו בעצם הבעיה: חלק גדול מהוויכוח שמתנהל סביב ישראל באופן כללי, ועל 1948 בפרט, הוא יותר מיתולוגי מאשר ענייני. מדינות מודרניות לא נולדות בחטא או בחסד, גם כאשר הן נוצרות תוך מלחמות, כיבושים, או סתם דיפלומטיה נכלולית. ישראל לא אמורה לקבל יחס שונה, למרות היותה מדינת היהודים. כל עוד השיח סביב ישראל לא יעבור דה-מיסטיפיקציה משמעותית, לא נוכל להגיע לשום קונצנזוס על שום אירוע משמעותי בתולדות הציונות, ותש"ח בפרט. אחרי הכל, אילו היה מדובר בטבח-לכאורה שביצעו חיילי צבא סוריה נגד המורדים, למשל, ספק אם מישהו היה טורח לנבור בכל הפרטים ולהתחבט מוסרית על כך.

את הדיון ב"מוזאיק" כולו ניתן לקרוא ברצף כאן.

השמאל המערבי, על שלל ארגוניו הלא ממשלתיים, מלומדיו ותנועותיו, מקדש ערכים כדוגמת זכויות אדם, חוק בינלאומי ושוויון בין נשים וגברים. כיצד, אם כך, משתפים חלק ניכר מפעיליו הרדיקליים פעולה עם ארגונים אסלאמיים קיצוניים המתעבים את הערכים הללו ובזים להם? הברית האדומה-ירוקה אינה רק סימפטום לאנטישמיות או לנאיביות, כפי שמשערים בישראל. למעשה, יש לה שורשים עמוקים ביותר, הן בצד המערבי-רדיקלי והן בצד האסלאמי. ינשוף פוליטי מדיני על התנגדות, ייאוש ושתי דרכים שנפגשות באפלה.

מאמר זה פורסם בכתב העת ארץ אחרת

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן"? שאלה אליס

זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." אמר החתול.

"לא אכפת לי כל כך לאן." אמרה אליס.

"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול.

הדיאלוג המפורסם בין הילדה וחתול הצ'שייר, אחד מהציטוטים הידועים ביותר מאליס בארץ הפלאות, מהדהד במאמרו הנוקב של החוקר מארק לילה  על אובדן הדרך וחוסר הפשר בתרבות המערבית של ימינו. בתקופת המלחמה הקרה, טוען לילה, האמינו חלק ניכר מתושבי הגלובוס ב"אידיאולוגיות", היינו – מערכת אינטלקטואלית סדורה שקישרה בין חלקי המציאות הכאוטית ויצרה מהן מפת דרכים מפורטת להבנה מלאה של הדינמיקה האנושית. האידיאולוגיות הללו היו אמנם דכאניות, טועות ומטעות, אבל הן לפחות ניסו להבין את רזי המציאות. כיום, עם העלמותן של תורות טוטליות כאלו, נוסח הפשיזם והקומוניזם, אבד איתן הרצון להבין את המציאות. התשוקה הזאת, טוען לילה, התחלפה ב"דוגמה דמוקרטית", אמונה עצלה שאינה דורשת בירור והוכחה בערך האוניברסלי של חירות, זכויות אדם ומשטרים חוקתיים. כמו כל דוגמה, האמונה החדשה מעודדת בורות לגבי המציאות ומובילה את הדוגלים בה לטעויות וצעדים בעייתיים, בין אם מדובר במנגנונים המסורבלים והאנטי-דמוקרטיים של האיחוד האירופי, או בניסיונות כושלים ליצור דמוקרטיות בעולם הערבי.

אולם האבחנות של לילה מעלות פרדוקס מעניין. ה"דוגמה הדמוקרטית", לדבריו, "ראשיתה בעקרונות ליברליים בסיסיים – קדושת היחיד, קדימוּת החירות, חשדנות כלפי כל סמכות ציבורית וסובלנות". השמאל המערבי, על שלל המלומדים שלו, ארגוניו הלא ממשלתיים, מפלגותיו ותנועותיו, אמור להיות נושא הדגל של הערכים הללו, במיוחד בעידן שעם תום המלחמה הקרה. לא מדובר רק בקבוצה רדיקלית ושולית, אלא בפריפריה רחבה בהרבה של סטודנטים, בעלי מקצועות חופשיים, מורים, עיתונאים ואפילו פעילי איגודים מקצועיים: אלו שידברו על "זכויות אדם" כמדד עיקרי, יטיפו לסמכויות משפט אוניברסליות, לחוק בינלאומי ולחיזוק האו"ם, ויגדשו הפגנות המונים כנגד המלחמה בעיראק או הפעולות הצבאיות של ישראל ברצועת עזה. השאלה המעניינת באמת היא, כיצד ומדוע אנשים שדוגלים בערכים הללו משתפים פעולה, ושוב ושוב, עם נציגים ופעילים של תנועות מוסלמיות קיצוניות שדוגלים בערכים הפוכים בדיוק. כיצד, אם נתבונן בהפגנות ההמונים האירופיות כנגד המבצע הישראלי בעזה, נראה פמיניסטיות רדיקליות או פעילות להט"ביות (כדוגמת החברות בתנועת Code Pink) מפגינות ביחד עם עבדקנים איסלאמיסטיים? מדוע התעקשה תנועת אמנסטי הבינלאומית, שנושאת את דגל זכויות האדם, לשתף פעולה עם פעיל טליבאן ידוע, ואף לפטר את אחת ממנהלותיה שהעזה למחות? כיצד אפשר להבין את התמיכה הקולנית של פעילי שמאל אמריקאיים ואירופיים כנורמן פינקלשטיין וג'ורג' גלאווי בארגונים דכאניים כחמאס וכחיזבאללה? התמיכה הזאת, יש לציין, מסקרנת אף יותר כשמסתכלים בה מקרוב. לרוב, המחנה הפוליטי השמאלי במערב אינו מוחה יותר מדי כאשר מוסלמים הורגים זה בזה, בעיראק, סוריה, ניגריה או מקומות אחרים. הוא מוחה בעיקר כאשר כוח מערבי-ליברלי, כגון ארצות הברית או ישראל, נלחם במדינה או בישות אסלאמית. לאור מאמרו של לילה, מדובר בחידה של ממש: אלו הנושאים כביכול את ה"דוגמה הדמוקרטית" מתנגדים למדינות שמאמצות אותה ותומכים באויביה הגלויים והמוצהרים. הפרדוקס מתגלם באופן מושלם כמעט בדבריה של הסופרת ההודית ארונדהטי רוי, אחד מהאייקונים התרבותיים של השמאל החדש במערב:

אם ננצח בסוף הדרך, לאחר מאבקים רבים כל כך, אלו שאנו מגנים עליהם, כפי שתראה, יהיו הראשונים לתלות אותנו על העץ. אני מדברת על המאואיסטים והאסלאמיסטים בקאשמיר. לעיתים אנחנו תומכים באנשים שלא מותירים לנו מקום בדמיון שלהם.

ראשיתו של פיתרון לפרדוקס הזה נוכל למצוא בדבריו של אייקון תרבותי נוסף של השמאל החדש, מדען המדינה האמריקאי נורמן פינקלשטיין. כמו רוי, מודע פינקלשטיין היטב לפרדוקס של תמיכתו בחמאס ובחיזבאללה, ארגונים שמתנגדים לכל הערכים שהוא כביכול מייצג:

כמובן ששמחתי לפגוש את אנשי חיזבאללה. […] לאנשים יש זכות להגן על ארצם מכובשים זרים, ולאנשים יש זכות להגן על ארצם מפולשים שמחריבים אותה. עבורי זו שאלה בסיסית, יסודית ולא מסובכת. ההורים שלי עברו את מלחמת העולם השנייה. המשטר של סטלין לא היה בדיוק גן של שושנים. זה היה משטר חסר רחמים וברוטלי, ורבים נספו. אבל מי לא תמך בברית המועצות כשהם הביסו את הנאצים? מי לא תמך בצבא האדום? בכל הארצות של אירופה שנכבשו – מי קיבל את כל המדליות? ההתנגדות. ההתנגדות הקומוניסטית. היא היתה חסרת רחמים ואכזרית. הקומוניסטים לא היו… זה לא היה גן של שושנים, אבל אתה מכבד אותם. אתה מכבד אותם כי הם התנגדו לכובשים הזרים של ארצם.  

מילת המפתח כאן היא "התנגדות", שהפכה להיות, לצד ה"דוגמה הדמוקרטית", הלך רוח מרכזי בשמאל המערבי החדש. הניתוח של לילה לא מצליח להסביר את הקסם שמהלכים ארגוני טרור איסלאמיסטיים על מאמיני ה"דוגמה הדמוקרטית" שלו, משום שהוא לא מקדיש תשומת לב מספיקה לחשיבותה של "ההתנגדות" כאייקון תרבותי. וכמו התופעות שלילה מצביע עליהן, עלייתה של "ההתנגדות" כמיתוס הינה תוצאה של התמורות שעברו על השמאל המערבי עם תום המלחמה הקרה.

כפי שכתב פעם אסף שגיב, לשמאל היה פעם מודל פוזיטיבי, תוכנית ליצירת חברה טובה יותר. זוהי בדיוק ה"אידיאולוגיה" כמתכון מפורט להבנת המציאות, אותה תשוקה לידיעה חובקת כל שאותה ייחס לילה לעולם המערבי במהלך המלחמה הקרה. אולם כפי שכותבים הן שגיב והן לילה, עם נפילת הקומוניזם התמוטט המודל הפוזיטיבי והוחלף בדוגמה עמומה של דמוקרטיה וזכויות אדם שלא הצליחה למלא את החלל שנוצר. השמאל שקע בהלך רוח של ביקורתיות כלפי מדינת הלאום הקפיטליסטית, אולם לא הצליח לייצר לה אלטרנטיבה ממשית. היו כאלו שניסו לחזק ארגונים רב לאומיים, כמו האו"ם, ולנסות לכפוף את מדינות הלאום ל"חוק הבינלאומי". התוצאה היתה בירוקרטיזציה חסרת תוכן ממשי. אחרים ריכזו את פעילותם ב-Occupy Wall Street או תנועות המתנגדות לגלובליזציה, שוב ללא אלטרנטיבה ברת קיימא. השמאל, שמצא את עצמו בדרך ללא מוצא, החל לקדש את המאבק וההתנגדות כשלעצמן. הפילוסופים וההוגים שלו, כמו סלאבוי ז'יז'ק, החלו להדגיש את הפירוק וההרס של הסדר הקיים כפעולה שיש בה ערך עצמאי, בלי קשר למבנה שיקום לאחר מכן. מה הפלא, במצב כזה, שרבים יותר ויותר מהם החלו להעריך, מי בחירוק שיניים ומי בהתלהבות, גורמים אחרים ורחוקים שהעלו את ה"התנגדות" על ראש שמחתם כדרך חיים מקודשת? הפילוסופית סינתייה קאופמן כתבה כי "רוב האנשים בשמאל מסכימים כי מאבק מזויין נגד המדינה האמריקאית אינו אפשרי בעתיד הקרוב, אולם נמשכים הויכוחים על פעולות בתוך ארה"ב לתמיכה בקבוצות מזויינות במקומות אחרים. […] יש משהו מלהיב בצפייה בתנועות ובאנשים שמשתמשים בכל אמצעי אפשרי כדי לחולל שינוי אמיתי בחברות שלהם." כפי שמבהיר ארנסט סטרנברג, חוקר מאוניברסיטת בפאלו בארצות הברית,  הספרות של השמאל העמוק מהללת את ה"התנגדות" לסדר הקיים, בלי לתהות על השלכותיה או משמעותה המדוייקת.

הלך הרוח המתואר לעיל מתאים ככפפה למגמות מקבילות המתרחשות בעולם המוסלמי. שנים של חיים בצל העליונות הטכנולוגית המערבית, רודנות מושחתת, אלימות מעצמתית והשפלות תכופות, יצרו תסכול עצום ומובן, שגבר בשל כשלונות חוזרים ונשנים של הניסיונות לסגור את הפער. המגמה הזאת באה לידי ביטוי צרוף בתנועה הלאומית הפלסטינית, לא בכדי אחד ממוקדי ההזדהות המרכזיים של השמאל המערבי. במשך שנים, סירבה התנועה הלאומית הפלסטינית להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, והחלק האסלאמי שבה דבק בסירוב זה עד ימינו אלו. מצד שני, בשנים שלאחר 1948, וביתר שאת לאחר 1967, השמדת ישראל הפכה למטרה ריאלית פחות ופחות. בהקשר זה, המאבק הסיזיפי, הנצחי נגד כוחות חזקים יותר ויותר הפך את ה"התנגדות לכיבוש" (מוקאוומה) לא רק לאתוס מרכזי, אלא במקרים מסויימים למצב קיומי ממש. חיזבאללה, למשל, מוסיף להגדיר את עצמו כ"התנגדות" גם לאחר נסיגתה המלאה של ישראל מלבנון, משום שההגדרה הזאת היא לוז קיומו כארגון מזויין. ואת סירובו העיקש של החמאס לקבל את תנאי הקוורטט ולהכיר במדינת ישראל, אפילו תמורת הטבות כלכליות ניכרות, יש להבין (בין היתר) כדבקות מוחלטת באתוס ה"התנגדות", בלי קשר לשיקולים המעשיים ולמטרות הריאליות שעומדות לנגד עיני המתכננים.

שתי הדרכים הללו, השמאלית-מערבית והאסלאמית-רדיקלית, מובילות, כל אחת מסיבותיה שלה, להאדרת "ההתנגדות" כמצב קיומי. במקרה של השמאל המערבי, מדובר בתגובה לקריסת האידיאולוגיה והמודלים הפוזיטיביים שלו, דבר שהותיר לו רק את קליפת ה"התנגדות" חסרת התוכן והפשר. במקרה של התנועות האסלאמיות הרדיקליות, שלהן דווקא יש אלטרנטיביות פוזיטיביות וממשיות לסדר הקיים, מדובר בתוצאה של חולשה צבאית וחוסר יכולת להכריע את יריביהן. ההצטלבות של שני התהליכים הללו, המתרחשים במקביל, היא היא היוצרת את ה"ברית האדומה-ירוקה", שיתוף הפעולה בין קבוצות בשמאל-המערבי ובאסלאם הרדיקלי, למרות שהאחרונות מגלות עוינות תהומית ל"דוגמה הדמוקרטית". מסיבה זו, ה"דוגמה" שמתאר לילה חלשה בהרבה מאשר הוא משער, ולא ניתן להבינה – לפחות בשמאל – ללא בחינה מעמיקה של המתח בינה לבין ערך ה"התנגדות". המתח בין שני הערכים הללו מסייע, לצד תהליכים אחרים, לעיצוב חלקים ניכרים בדעת הקהל המערבית ובאופנות האינטלקטואליות של ימינו.

קוריאה – שנות השלושים של המאה העשרים. תהלוכת אבל של משתף פעולה חולפת ברחובות הבירה, ומובילה לעימות בין המשטרה היפנית לבין גיבור מסתורי החובש "מסיכת כלה". כך מתחילה "גקשיטל", סדרה קוריאנית פופולרית העוסקת בתפוח אדמה לוהט במיוחד, הכיבוש היפני והקוריאנים ששיתפו עמו פעולה. גקשיטל, מעין "זורו קוריאני", מציג את הגיבור הפטריוטי במלוא הדרו, אך בלי לוותר לחלוטין על מורכבות. עד כמה משקפת סדרת ההרפתקאות הזאת את המצב המתוח בין קוריאה ליפן היום, ועד כמה היא ראי לסיוטי המלחמה? ג'וליה סטולר, מתרגלת בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת תל אביב וחוקרת מדיניות תרבות ביפן, מציגה תרבות קוריאנית שעוד לא הכרנו.

מאמר זה התפרסם גם בבלוג של ג'וליה סטולר, Cultureroll. מומלץ מאד לכל מי שמתעניין בתרבות פופולרית במזרח אסיה ומעבר לה.

צ'וסון, שנות ה-30 של המאה ה-20. תהלוכת אבל של פטריוט יפני ממוצא קוריאני חולפת ברחובות קיונג-סונג הבירה וכל התושבים נדרשים למרר בבכי. מי שמסרב מוכה על ידי המשטרה היפנית שמשליטה סדר ברחובות קוריאה הכבושה. את היגון האופף את התהלוכה המכובדת מפירה אבן שמנפצת את תמונת הגיבור. כשהמשטרה לוכדת את פורעת החוק מי שבא לעזרתה הוא לוחם אלמוני שלובש "מסיכת כלה" – גקשיטל.

כך מתחילה הסדרה הקוריאנית, גקשיטל, אשר עלתה לאוויר במאי 2012. יש המכנים אותה "סדרה אנטי יפנית" מה שהוביל גם לסירובם של כמה כוכבי הליו (Hallyu) לשחק בה מחשש שהקהל היפני שלהם יראה זאת כנקיטת עמדה פוליטית חריפה מדי. הסדרה, הממוקמת בשנות ה-30 בקוריאה עוסקת, לראשונה בפורמט טלוויזיוני ובהפקה של הערוץ הציבורי הקוריאני KBS, באחת התקופות הטעונות ביותר בהיסטוריה הקוריאנית ובייחוד בהיסטוריה של קוריאה עם שכנתה יפן.

מ-1910 ועד 1945, אז הסתיימה מלחמת העולם השניה בכניעתה של יפן, היה חצי האי הקוריאני חלק מ"האימפריה היפנית הגדולה". במהלך השנים הללו נקטו היפנים בצעדים נוקשים כדי להפוך את הקוריאנים לאזרחי האימפריה: הקוריאנים אולצו לוותר על שפתם, תרבותם וההיסטוריה שלהם ואף אולצו להחליף את שמותיהם לשמות יפניים, ועם כל זאת נותרו "אזרחים סוג ב'". הסדרה מגוללת את סיפורו של לי קאנג טו (Lee Kang To),  או בשמו היפני סאטו הירושי (Sato Hiroshi), קצין ממוצא קוריאני המשרת במשטרה היפנית, שזוכה להיקרא בכינויים מלבבים כמו "בוגד" ו"כלב" ונחשב כמשתף פעולה בעיני האוכלוסייה הקוריאנית שכורעת תחת עול היפנים. אביו נהרג ואילו אחיו הגדול עזב את האוניברסיטה, הצטרף לתנועת ההתנגדות הקוריאנית, עבר עינויים קשים והפך למפגר. כל עול הפרנסה של המשפחה נשען על כתפיו של הקצין הצעיר, אבל אין זה תירוץ. חלומו של קאנג טו הוא לתפוס את גקשיטל, האיש שנושא את "מסיכת הכלה" ומדיר שינה מעיניו של השלטון היפני בקוריאה. הקוריאנים רואים בו גיבור לאומי אשר נוקם את נקמתם וכבר בסצנת הפתיחה של הסדרה הם מריעים לו כשהוא הורס את התהלוכה המכובדת של "בוגד".

פירוש השם "גקשיטל" הוא כאמור "מסיכת כלה" ומקורו בתיאטרון מחול המסכות המסורתי הקוריאני האהווה (Hahoe). פירוש המילה "טל" הוא מסיכה והתיאטרון נועד, באמצעות דמויותיו הססגוניות, לשמש כלי להוצאת קיטור ולהעברת ביקורת של פשוטי העם על המעמדות הגבוהים. דוגמא למסכות שניתן למצוא בתיאטרון זה הן הנזיר הבודהיסטי השיכור, האציל הקונפוציאני החולה, הרכלנית של העיירה או הפילגש הפלרטטנית. "מסיכת הכלה" היא המסכה היחידה שלא נועדה לביקורת או לצחוק. היא מייצגת את אלת העיירה אשר שומרת עליה. הבחירה בשם הזה עבור הסדרה לא הייתה מקרית.

מסיכת כלה מהתיאטרון

אבל זהו לא הדבר היחיד שנטוע עמוק בתרבות ובהיסטוריה הקוריאנית. הסדרה לא חוסכת מהצופה הצגה של מכשירי עינויים מגוונים שהיו בשימוש היפנים באותה תקופה ובכך שוברת טאבו טלוויזיוני שכן עד הסדרה הזו מרבית העיסוק בתקופה זו היה בקולנוע. היא אף נוגעת בסוגיה של "נשות הנחמה", נשים קוריאניות שאולצו לשמש כזונות של הצבא יפני בזמן הכיבוש, סוגיה שלא נפתרה עד היום ומהווה מקור למחלוקת בין שתי המדינות. חלק מהנשים קיבלו פיצויים מידי ממשלת יפן דרך ממשלת קוריאה וראש ממשלת יפן בשנת 1994 טומיאיצ'י מוראיאמה (Murayama Tomiichi) אף הביע התנצלות בפני הנשים. אבל הנושא, שעולה לסדר היום הציבורי מדי כמה שנים,  עלה גם בשנת 2013, כשראש עיריית אוסקה, טורו השימוטו (Toru Hashimoto), אמר ש"נשות הנחמה היו נחוצות כדי לשמור על משמעת בקרב הצבא ולספק אתנחתא לחיילים" וגרם לסערה תקשורתית.

אחרי תיאור כזה ניתן להבין מדוע הסדרה זכתה לכינוי "אנטי יפנית", אך אמירה זו היא שטחית וחוטאת למורכבותה של הסדרה ושל שלל הדמויות שבה, חלקן מרתקות בפני עצמן, כדוגמת הקצין היפני קימורה שונג'י (Kimura Shunji) אשר התחיל בסדרה כמורה לילדים קוריאנים בקוריאה ובהמשך הפך למפקד במשטרה היפנית שלא מהסס לשלוח נערות צעירות להיות "נשות נחמה". ניתן היה לחשוב שהסדרה תפנה אצבע מאשימה כלפי יפן כמדינה או כלפי כלל היפנים, אך אין זה כך. את האשמה לזוועות המתרחשות בקוריאה מפנה הסדרה כלפי ארגון סמי-סמוראי העונה לשם "קישוקאי" (Kishokai) אשר מושך בחוטים מאחורי מושל קוריאה ודוחף להתפשטות הצבא היפני אל תוך מנצ'וריה וסין. זהירות פוליטית? אולי.

אבל לא רק זהירות פוליטית יש בסדרה כי אם גם תעוזה גדולה. מאז תום הכיבוש היפני בקוריאה בשנת 1945 הוטל חרם על יבוא מוצרי תרבות פופולארית יפנית באשר היא. מקור החרם הוא בכפייה התרבותית היפנית בתקופת הכיבוש, והוא הוסר בהדרגה בשנים 1998-2004. הרגישות הקוריאנית לשפה היפנית ולתזכורת שהיא מהווה לתקופת הכיבוש וקורותיה לא נעלמה גם למעלה מ-60 שנה לאחר השחרור של קוריאה, ועם זאת בתחילת הסדרה ישנם קטעים לא קצרים בהם הדמויות היפניות בסדרה מדברות יפנית, שפה שעד הסדרה הזו, וגם לאחריה, נעלמה לחלוטין מהנוף הטלוויזיוני הציבורי בקוריאה.

זהירות פוליטית או תעוזה גדולה, גקשיטל היא יוצאת דופן בנוף הסדרות הקוריאניות המרובות שמופקות בקוריאה, גם ההיסטוריות שבהן. היא נוגעת בתקופה היסטורית טעונה שעודנה משפיעה על היחסים של קוריאה עם יפן ואף בתוך קוריאה פנימה, ובונה נרטיב קוריאני שבו הגיבור שהתחיל כמשתף פעולה של היפנים הפך לסמל ההתנגדות הקוריאנית ולגיבור לאומי שמבקש לפרק את השליטה היפנית בקוריאה מבפנים, מתוך המשטרה היפנית בקיונג סונג (היא סיאול של היום). חלום קוריאני לגיבור לאומי? ייצוג של גאווה לאומית קוריאנית בשנות ה-2000? איך שלא יהיה, הסדרה נוגעת במגוון עצבים חשופים בקוריאה ומחוצה לה, ומהווה עדות לביטחון העצמי של מדינה אשר עד לפני כמה שנים הייתה המדינה הנעלמת בין שתי הענקיות סין ויפן. עכשיו תורה של קוריאה לספר את ההיסטוריה שלה.

לאחרונה, הוציאו מילואימניקים מיחידה 8200 מכתב סרבנות שנשלח לבכירים באמ"ן ולראש הממשלה נתניהו. בוגרי היחידה מאשימים את הזירה הפלסטינית בחדירה לא מוצדקת לפרטיות של אנשים חפים מפשע, אטימות מוסרית, סיוע לגורמים פוליטיים והתעלמות מלגלגת מדוקטרינת הפקודה הבלתי חוקית בעליל. עד כמה הטענות שלהם נכונות, ואלו צעדים הן מצדיקות? ינשוף פוליטי-מדיני מסרב לחתום.

לאחרונה התפרסם בעיתונות מכתב סרבנים יוצא דופן, שעליו חתומים כמה מבוגרי 8200, יחידת האיסוף היוקרתית של אמ"ן. החותמים, כולם מילואימניקים של היחידה, העלו טענות קשות מאד על אתיקת הלחימה של 8200 בזירה הפלסטינית. גם חיילי המודיעין שיושבים במשרד ממוזג ומאזינים לשיחות, טענו, הם שותפים אינטגרליים בכיבוש ובנישול של הפלסטינים. למשל, כך נטען, השתתפו חיילי היחידה באיסוף מידע שהוביל לסיכולים ממוקדים שבהם נפגעו אזרחים רבים, או מטרות שאינן צבאיות במובהק (שוטרי חמאס בעופרת יצוקה, למשל). אחד החותמים אף טען כי בקורסים של 8200 מבהירים כי "ביחידה אין דבר כזה פקודה בלתי חוקית בעליל". כמו כן, טענו החיילים כי הם נאלצים להקשיב לשיחות פרטיות של אזרחים פלסטינים שאינם מעורבים בטרור, כדי לגלות "חולשות" (למשל מצב רפואי קשה של קרוב משפחה) שיוכלו לשמש את השב"כ בגיוסם כמשתפי פעולה. נטען גם כי שיחות סקס שהוקלטו עוברות מיד ליד בין חיילים כחלק מההווי והבידור של היחידה. לאור כל זאת, טוענים החותמים כי אינם יכולים לשרת במילואים בזירה הפלסטינית. הם מוכנים, עם זאת, לשרת בזירות מודיעיניות אחרות, משום ששם מדובר בהגנת המדינה נגד צבאות זרים ולא בנישול ובדיכוי של עם כבוש.

כבוגר היחידה (אם כי בזירה אחרת), שאלו אותי לא מעט אנשים בזמן האחרון מה דעתי על המכתב. ראשית כל, עמדתי העקרונית היא שיש להעריך אדם שמסרב מטעמי מצפון, אם הוא מוכן לשלם את המחיר על כך ואם הוא לא דורש מימון או סיוע מהמדינה (כדוגמת ישיבות הסדר המטיפות לסרבנות). במקרה שלפנינו לא מדובר בסרבנות שנובעת משנאה למדינה, כמו בחלקים מהשמאל הרדיקלי, אלא בסרבנות סלקטיבית מאד. החותמים, כאמור, מוכנים לשרת כמילואימניקים בחיל המודיעין, אבל לא כחלק ממדיניות הכיבוש. עם זאת, אין פירושו של דבר שהחותמים צודקים בהכרח בסרבנותם. יש לדון בפירוט בתוכן ובנימוקים של מכתבם, על מנת לראות האם הטענות הקשות שהם מעלים נכונות בפני עצמן, ואלו צעדים (אם בכלל) הן מצדיקות.

חלק מההאשמות במכתב חמורות לפי כל קנה מידה. אם, למשל, מבהירים מדריכים ב-8200 לחניכיהם כי "אין ביחידה פקודה בלתי חוקית בעליל", מדובר בהנחייה שערורייתית שדגל שחור משחור מרחף מעליה. חוקי הפקודה הבלתי חוקית בעליל נקבעו לצה"ל כולו, ואף יחידה מיחידותיו אינה משוחררת מהם. אם, למשל, יקבל חייל ב-8200 פקודה לאסוף מידע מבצעי שיוביל בבירור לפגיעה בגן ילדים כמטרה עיקרית ומכוונת, הוא חייב לסרב, ואם לא יעשה זאת, הוא עשוי לעמוד לדין ביחד עם מפקדיו. הדבר נכון באותה מידה, למשל, לפקודה להאזין לשיחה של פוליטיקאי ישראלי ולמסור את המידע למפלגה יריבה, דבר שיש לו תקדימים בהיסטוריה של מדינת ישראל. אם מדריכים לא מבהירים את המציאות הזאת לחניכיהם, הרי שהם עושים עוול כפול: הן לחוקי מדינת ישראל והן לחניכים עצמם, שעלולים למצוא את עצמם מסובכים משפטית רק מפני שהסתירו מהם את החוק. דוקטרינת הפקודה הבלתי חוקית בעליל, דרך אגב, תקפה באותה מידה גם ליתר זרועות הביטחון. בפרשת קו 300 ראינו כיצד נפל השב"כ לתהומות של אי חוקיות ורמייה, רק משום שאנשיו הניחו שמבחן הדגל השחור לא רלוונטי לעבודתם. בשולי הדברים כדאי לציין שאני שרתתי ביחידה בין השנים 2000 ו-2003, ולאחר מכן במילואים, והשתתפתי בכמה וכמה קורסים. באף אחד מהם לא שמעתי טענה ש"אין ב-8200 פקודה בלתי חוקית בעליל", אם כי הניסיון האישי שלי אינו מהווה הוכחה.

אולם המציאות שהוצגה לעיל, שערורייתית ככל שתהיה, עדיין אינה מצדיקה סרבנות. בדומה לכשלים מוסריים אחרים (התענגות על שיחות סקס של אזרחים פלסטינים, למשל) היא מצדיקה סרבנות לפקודה הספציפית, ותלונה לרשויות המוסמכות. אם הרשויות הללו אינן מגיבות, אפשר להבין חיילים שמחליטים "לפוצץ" את העניין בתקשורת. אולם על מנת להצדיק מהלך קיצוני כמו סרבנות שירות אין די באנקדוטות. כפי שהחותמים עצמם הודו, לא מדובר בכשלים ספציפיים אלא במציאות שלטענתם היא לקויה מהיסוד. כאן, אליבא דכולי עלמא, נמצאת ליבת הטיעון שלהם. הטיעונים והתלונות במכתב ובראיון מעורבבים מעט, ועל מנת לדון בסוגיה באופן יסודי יש להפרידה לחלקיה השונים.

ראשית, החותמים קובלים על פעולות מודיעין המשרתות את הכיבוש הישראלי בשטחים. אם הכיבוש אכן הוא כל כך נתעב מבחינה מוסרית עד שאין לשרתו בשום צורה, הרי אין הבדל בין חייל מודיעין (בזירה הפלסטינית לפחות) לבין חייל קרבי המבצע פעילות מבצעית באיו"ש. הן זה והן זה משרתים את הכיבוש, כל אחד לפי כישוריו ויכולתו. ברגע שקיבלנו את הטענה הזאת של החותמים, כל יתר הטענות למעשה מיותרות. יש לסרב באופן עקרוני לשרת את הכיבוש בכל צורה שהיא. אני מסכים כמובן עם חותמי המכתב שהכיבוש בשטחים הוא רעה חולה ונתעבת, מציאות לא מוסרית באופן בסיסי שפוגעת בעם הפלסטיני ומשחיתה את החברה הישראלית. כשמוסיפים למרק העכור הזה את ההתנחלויות, הרי שהוא הופך לבאוש אף יותר. יתר על כן, ישנו סיכוי הולך וגדל שהכיבוש יוביל למציאות אפרטהייד דו לאומית, ויחסל בסופו של דבר את מדינת ישראל והחזון הציוני. כשעניינים כבדים כל כך מונחים על הכף, סירוב בלתי אלים שיוכל לשנות את הכיוון של הרכבת הוא אסטרטגיה שיש לשקול.

אבל כאן, כרגיל, אנחנו נתקלים בבעיה. הכיבוש בשטחים הוא מציאות נתונה, חרב שתקועה בצלעות של הישראלים והפלסטינים כבר עשרות שנים. כל מי שמבין משהו ברפואה יודע ששליפה מהירה של חרב שנעוצה בצלעותיו של מישהו היא מהלך מסוכן להפליא. להב נעוץ יש להוציא אך ורק בתהליך כירורגי מורכב, אחרת הפציינט עשוי למות. הישראלים והפלסטינים קשורים אלו באלו באלפי דרכים שונות, ואי אפשר פשוט לקום ולסגת מהשטחים, במרחק כל כך קצר ממרכז הארץ. נסיגה מהירה שכזאת עשויה לגרום להתלקחות, ובסופו של עניין, קורבנות מרובים יותר בשני הצדדים. כמו כן, יש בשטח מציאות של טרור. המציאות הזאת עוצבה על ידי הכיבוש, אבל בשום פנים ואופן לא נוצרה על ידו. בתנאים הנוכחיים אי אפשר להסיר את הכיבוש אלא על ידי פתרון פוליטי מוסכם. בינתיים, צריך להגן על אזרחי המדינה מפיגועים, והגנה כזאת מחייבת כיסוי מודיעיני נרחב ביהודה ושומרון, שאי אפשר לדמיין בלי פעילותה של הזירה הפלסטינית באמ"ן. פעילות 8200, לפיכך, מצילה חיים.

אבל רגע, אולי זה לא נכון? אולי החותמים צודקים, והפעילות של 8200, גם במסגרת הכיבוש, לא קשורה רק למלחמה בטרור אלא גם למטרות אחרות, לגיטימיות פחות? דיו רבה נשפכה על מדיניות הסיכולים הממוקדים של ישראל, שבמסגרתם נפגעים למרבה הצער גם חפים מפשע לא מעטים. מידת יעילותה של הטקטיקה הזאת קשורה במובהק למציאות של לוחמה א-סימטרית. כאשר קשה לפגוע בלוחמי האויב, המסתתרים מתחת לאדמה, טבעי שצבא ינסה לנצל הזדמנויות הנקרות בדרכו לפגוע במטרות "איכותיות" יותר, שישבשו את מערכת הפיקוד והשליטה של ארגון הטרור. צבא ארצות הברית מאמץ את האסטרטגיה הזאת במלחמתו בדאע"ש, אל-קאעדה וא-שבאב, וקשה לומר שאין לה תוצאות. לפי ספרו של שלומי אלדר, למשל, החמאס הסכים להפסיק את פיגועי ההתאבדות ההמוניים רק לאחר שורת ההתנקשויות במנהיגיו הבכירים, במיוחד אחמד יאסין ועבד אל-עזיז א-רנטיסי. ישראל, כידוע, נוקטת באמצעי זהירות נרחבים יותר למניעת פגיעה בחפים מפשע מאשר צבאות מערביים אחרים. בהינתן כל אלו, קשה להגדיר סיוע מודיעיני לסיכולים ממוקדים כפקודה בלתי חוקית בעליל, אפילו במובן המחמיר ביותר של המילה. מה גם שלחייל ב-8200 אין את תמונת המודיעין המלאה. אולי החיסול הזה עשוי לסייע במניעת פיגוע המוני?

טענה נוספת, מעניינת יותר, קשורה לפגיעה בפרטיותם של אזרחים פלסטינים, במיוחד גיוסם של משתפי פעולה. תעשיית המשתפ"ים של אמ"ן והשב"כ היא ללא ספק עסק מלוכלך, כפי שגיוסם של סוכני מודיעין בכל מקום הוא עסק מלוכלך. המגייס מנסה לנצל את חולשותיהם של בני אדם, לעיתים קרובות באופן ציני להפליא. כל מי שמפקפק בכך, ראוי שיצפה בסרטים תיעודיים כמו שומרי הסף או הנסיך הירוק. אבל גם כאן, העולם הוא מקום מורכב. האם פעולה לגיטימית היא אך ורק איסוף מידע על מפגע שנמצא בדרכו לזירה, או על הוראות שעוברות בתוך חולית טרור? כל מי שעסק במודיעין יודע שקשה מאד למצוא מפגע בדרכו, או אפילו לאכן חולייה, בלי ידע על הרקע במובן הרחב ביותר של המילה. למעשה, הדרך הטובה ביותר למנוע את הפיגוע הוא לסכל את צמיחת תשתיות הטרור, ומי שרוצה לעשות זאת אינו יכול לוותר על כיסוי מודיעיני נרחב בשטח. כיסוי כזה כולל, למרבה הצער, גם ניצול חולשותיהם של משתפי פעולה. הטרייד-אוף המוסרי כאן ברור. האם חותמי המכתב היו מוכנים להימנע מגיוס של משתפי פעולה ולקחת אחריות על הגברת הסיכון לפיגועים? זו שאלה שהם חייבים לענות עליה. ואפילו לא התחלתי לדבר על סיכול של סכנות אסטרטגיות, כמו ההפיכה המתוכננת של חמאס בגדה. האם מישהו יטען שסיכול האסון האסטרטגי הזה היה אפשרי מלכתחילה בלא כיסוי מודיעיני נרחב, בין היתר גם של משתפ"ים? בהתחשב בכך, ניצול חולשותיהם של משתפ"ים על מנת לגייסם אינו מהווה פקודה בלתי חוקית בעליל.

הטענה היחידה במכתב שיכולה להצדיק, ולו באופן דחוק, סירוב לשרת במחלקות מסויימות בזירה, היא טענתם של החותמים שמידע מודיעיני עובר לגורמים פוליטיים או מפלגות פוליטיות. אם זה המצב, ראוי לפוצץ אותו. אבל כדי לעשות כן, יש להציג ראיות משכנעות יותר. החותמים על המכתב, למרבה הצער, עדיין לא הצליחו לעשות זאת.

סטיבן סלאיטה, מרצה פרו-פלסטיני ואנטי ציוני קנאי, נחל לאחרונה אכזבה מרה: המינוי שלו לאוניברסיטת אילינוי בוטל בשל לחץ של חבר הנאמנים והתורמים העשירים של האוניברסיטה. הסיבה, לכאורה, היתה ציוצים אלימים ומסיתים כנגד מדינת ישראל שהועלו לרשת במהלך מבצע צוק איתן. מה באמת אמר סלאיטה, והאם הציוצים שלו מוגנים בידי חופש הביטוי? לא פחות חשוב, האם מותר לתורמים להתערב בעניינים אקדמיים? ינשופי מגדל השן על סערה בכוס מי ביוב, שיסוי וחופש הביטוי.

חודש אוגוסט שהסתיים זה עתה, תקופה דביקה, לוהטת ומהבילה ברחבי ארצות הברית, היה לוהט במיוחד באוניברסיטת אילינוי. בפרשה חדשה שמסעירה את העולם האקדמי האמריקאי, החליט חבר הנאמנים של האוניברסיטה לבטל את מינויו של פרופסור סטיבן סלאיטה, מומחה ללימודים פוסט-קולוניאליים מאוניברסיטת וירג'יניה טק, למשרה עם קביעות באוניברסיטה. סלייטה, פעיל פרו-פלסטיני ידוע וממנהלי אתר ה"אינתיפאדה האלקטרונית", נבחר על ידי ועדת החיפוש של החוג, התפטר מעבודתו הקודמת ואף החל עם משפחתו בהליכי מעבר לשיקגו. אולם לרוע מזלו, המינוי היה תלוי אישור של חבר הנאמנים. וכאן, החלו העניינים להסתבך. תורמים ובוגרים של האוניברסיטה הסבו את תשומת ליבה של הנהלת המוסד לשורת ציוצים זועמים ואלימים של סלאיטה, ששוגרו לטוויטר לפני ובמהלך מבצע צוק איתן. בין היתר, צהל הפרופסור על חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים, ואיחל למתנחלים כולם להיחטף באותה צורה. "אתה אולי מעודן מדי כדי לומר את זה," העיר למשתמש אחר, "אבל אני לא. אני מקווה שכל המתנחלים הארורים בגדה המערבית יוכרזו כנעדרים." בציוץ אחר הצהיר כי הציונות הפכה את האנטישמיות למכובדת, ואף הגדיל לעשות ואיחל לעיתונאי היהודי-אמריקאי ג'פרי גולדברג להירצח בידי אסיר פלסטיני. חבר הנאמנים, ששמע על הציוצים וככל הנראה נלחץ בידי תורמים ובוגרים עשירים של האוניברסיטה, סירב לאשר את המינוי. לאור ההחלטה, הודיעה נשיאת האוניברסיטה לסאליטה שהתקן שלו מבוטל.

כצפוי, הסירוב של האוניברסיטה למנות את סלאיטה, לאחר שהמשרה כבר הובטחה לו, עורר גלי זעם ברחבי האקדמיה האמריקאית. הפעם, המחאה חרגה בהרבה מהמקהלה הפרו-פלסטינית הרגילה של אתרים כמו Mondoweiss או האינתיפאדה האלקטרונית, והגיעה ללב ליבו של הממסד. אגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, ארגון כבד ראש ומתון לכל הדיעות, הוציאה הודעת גינוי חריפה, ורמזה שתמליץ לחבריו שלא לחפש עבודה באוניברסיטת אילינוי. האיום רציני יותר מאשר נדמה: תהליך חיפוש העבודה מתבצע פעמים רבות בחסותו של האיגוד הזה, וחוסר שיתוף פעולה מצדו יוכל להכביד על האוניברסיטה עד מאד. כפי שכתב המשפטן סטיבן לובט, רוב המוחים לא הציגו את הציוצים של סלאיטה במלוא חומרתם. במכתב של דוקטורנטים מהרווארד, שגם אני קיבלתי, צוין רק שסלאטיה "ביקר את ישראל", בלי לצטט את הדברים האמיתיים שכתב. משיחה עם הסטודנטית שאחראית למכתב, הגעתי למסקנה שסביר שהיא אפילו לא קראה את הציוצים. המילים "חופש אקדמי", כמסתבר, נושאות משקל כה רב, עד שדי בפיטורים של מרצה בשל דיעותיו כדי לעורר תגובת נגד עוצמתית.

התגובה הזאת, יש לציין, אינה חסרת היגיון. חופש אקדמי הוא לא סיסמא, אלא הלחם והחמאה של כל דיון מדעי יעיל. אף אחד לא רוצה לראות עולם שבו מרצים נרדפים בשל דיעותיהם, או מערכת אקדמית שמאפשרת לתורמים משמאל ומימין למנות חוקרים אומרי הן. מציאות כזאת תהפוך את המחקר האקדמי, שמבוסס על ריבוי קולות, לבדיחה עצובה. התקדים, חוששים רבים מהמבקרים, עלול ליצור "מירוץ חימוש" של פיטורים, שבו כל צד ינסה למנות מקסימום מרצים מאנשי שלומו ולפטר רבים ככל האפשר ממתנגדיו. סלאיטה וחבריו, כמובן, אינם מחוייבים לחופש האקדמי, ומצחיק לראות כי אקדמאים רדיקלים שתומכים בהחרמת מוסדות וחוקרים ישראלים מעלים על דל שפתיהם את המושג הזה. אולם כאמור, מעגל המתנגדים לצעד של אוניברסיטת אילינוי גדול בהרבה מאשר מחנה ה-BDS. חוקרים רבים חוששים שביטול ההחלטה למנות את סלאיטה תיצור תקדים מסוכן, שישמש לאחר מכן גם למקרים אחרים. טיעון נוסף קשור ללחץ של התורמים. מעט מאד אנשי אקדמיה מוכנים שאנשי עסקים ובעלי ממון יתערבו בעניינים אקדמיים למען אינטרסים שונים ומשונים. התופעה הזאת, כמובן, מתרחשת גם היום, אבל היא מסוכנת ללא ספק, ואיש אינו מעוניין לחזקה. מכל הסיבות הללו, חשוב להתייחס לשתי הבעיות המרכזיות שבסוגיה. ראשית, מדוע צדקה האוניברסיטה בהחלטתה להיפטר מסלאיטה למרות חשיבותו של חופש הביטוי, ושנית, האם יש הצדקה להתערבותם של התורמים בפרשה.

הקו המערכתי של הינשוף בנושא חופש הביטוי והחופש האקדמי מוכר היטב לכל קוראי הבלוג. לדעתי, כל מערכת שמעוניינת בדיון חופשי חייבת לאפשר דעות מקוממות ומרגיזות, גם ובמיוחד כאלו שנמצאות הרחק מהקונצנזוס. כך בפרשות אדם ורטה וישראל שירן, שאוימו בפיטורים בשל דעות שמאליות וימניות (בהתאמה), וכך גם בפרשה המבישה של רדיפת מנכ"ל מוזילה בשל דעות הומופוביות לכאורה. מכל הפרשות הללו עולה כי אין שום הצדקה לפטר או לבטל מינוי של אדם בשל דעות שהביע בנושא הנתון למחלוקת ציבורית, בין אם מדובר בנישואי להטב"ים או עתיד המרחב של ישראל/פלסטין. מבחינה זו, לא היה מוצדק לבטל את מינויו של סלאיטה אם בציוציו היה מביע דעות פרו-פלסטיניות גרידא, מוטעות, מסולפות ומקוממות ככל שיהיו. אולם חופש הביטוי חייב להסתיים בגבול מסויים, והגבול הזה הוא הטפה לשנאה ולאלימות. סלאיטה הטיף לרצח מתנחלים, מושג הכולל כידוע חלק גדול מתושבי ירושלים, אנשים שיתכן מאד שיהיו סטודנטים או עמיתים שלו במוסד. איך יוכל סטודנט ללמוד עם מרצה שתומך בפומבי ברצח שלו? מעבר לכך, מותר לתהות כיצד אדם אלים וגס רוח, שעסק כל ימיו בתעמולה חד ממדית, יוכל לייצר מחקרים מורכבים, כראוי למרצה במוסד מוביל להשכלה גבוהה. לרוע המזל, התבטאויותיו של סלאיטה חורגות בהרבה מהגבולות הללו, למרות פלפולי האפולוגטיקה של חלק מאלה שניסו להגן עליו. הבעיה, וכאן מדובר בפרי באושים של השיח הפוסט-קולוניאלי, שהעולם האקדמי נוהג לעיתים קרובות איפה ואיפה כלפי גזענות. אם אדם כמו סלאיטה היה מעז להתבטא כך כנגד נשים, שחורים, היספאנים או להטב"ים, המינוי שלו היה מבוטל תוך שעות ואיש לא היה מצייץ. אבל נגד ישראל? מותר. באותה מידה, מרצה באוניברסיטת הוואי שמטיפה לרצח וגירוש של לבנים נשארת בתפקידה, ואף נהנית מתמיכה סלחנית של איגודים אקדמיים שונים. היא הרי "ילידה", אז מותר לה.

סוגיה שנייה, קשורה באופן הדוק לאמור לעיל, היא התערבותם של התורמים. חבר מהרווארד הודה שאכן הציוצים של סלאיטה היו שערורייתיים, אולם יש סיבה לדאגה בכך שתורמים מתערבים בהחלטות אקדמיות. הוא צודק. התערבותם של תורמים בהחלטות כאלו היא באמת רעה חולה. כמובן, איש אינו יכול להכריח אנשים להפקיד את כספם בידי מוסד כלשהו, אולם מטרתם של רוב התורמים היא לתמוך במחקר אקדמי, ומחקר שתוצאותיו מוכתבות בידי בעלי ממון אינו מחקר כלל. מי יודע, אומרים המתנגדים: היום מדובר בסלאיטה, ומחר אולי יסרבו למנות חוקר שמסקנותיו אינן נוחות לאיש עסקים כלשהו בחבר הנאמנים. אולם במקרה הספציפי הזה, לא נראה שיש ברירה אחרת. תחומים קטנים ואידיאולוגיים במדעי הרוח, כדוגמת "לימודים פוסט-קולוניאליים", נשלטים כמעט לחלוטין בידי השמאל הרדיקלי. ועדות החיפוש אמנם מורכבות מחוקרים משפע של תחומים, אולם לעיתים קרובות, אלו מושפעים מדיעותיהם של ה"מומחים" הקרובים לנושא. בהתחשב בכך, קשה להאמין שאנשים כסלאיטה יבלמו על ידי שותפיהם האידיאולוגיים. ואם ועדות החיפוש לא מצליחות לבלום אנטישמיות בקמפוס, אז אין מנוס מהתערבותם של גורמים אחרים. במאבק המלוכלך שמתנהל כיום, לסלאיטה ודומיו אין שום גבולות. הגיע הזמן שיהודים וישראלים ילמדו גם הם להשיב מלחמה.    

כורדיסטאן העיראקית נחשבת על ידי רבים לפלא של המזרח התיכון: מדינה קטנה ומוקפת אויבים, שהצליחה להגיח חלקית מהגיהנום העיראקי ולבנות אי ידידותי של שקט ויציבות. לכורדים גם עבר של שיתוף פעולה קרוב עם ישראל, ולאחרונה התבטא אף רה"מ נתניהו בזכות עצמאותם המדינית. לפני זמן מה, שמענו כיצד מאויימים גבולותיה של כורדיסטאן, ספק חלק מעיראק וספק מדינה עצמאית, על ידי הצבאות המתקדמים של דאע"ש, פלישה שנבלמה לעת עתה. אבל כורדיסטאן העיראקית היא גם ארץ של פסגות וגאיות, מפלים וערים עתיקות המוקפות חומה. ומעניין לא פחות: היא מכניסה ישראלים לשטחה. תמר ברס, טיילת ישראלית, נכנסה לשם ושלחה את רשמיה לינשוף הנודד. לא תקראו את זה בשום מקום אחר.

תמונה זו של נוף הלילה בארביל, בירת חבל כורדיסטאן, ויתר התמונות בפוסט, צולמו ע"י תמר ברס

הבהרה מאת המערכת: פוסט זה אינו מהווה בשום אופן המלצה לבקר בכורדיסטאן, שעדיין מהווה באופן רשמי חלק מעיראק. יש לקוות כי עם העצמאות הכורדית הממשמשת ובאה, הדבר יהיה נוח ואפשרי במהרה ובקרוב.

חודש יולי 2014 הביא איתו את הרמדאן הארוך ואולי הקשה ביותר. רוחות חמסין נושבות בכל רחבי עיראק, חום של 45 מעלות, ואנשים מתהלכים כמו זומבים. בנוסף לכך, דאע"ש, ארגון הטרור הקיצוני, החליט לפתוח במלחמה. המטרה היתה להפוך את עיראק, שמצבה לא היה מזהיר במיוחד, לסוג של מדינת טליבאן. הם כבר כבשו את מוסול, הנמצאת בסמיכות לכורדיסטאן העיראקית, ספק מדינה ספק לא, שעדיין מתאוששת מעברה המדמם ומחכה להכרה רשמית מהעולם. את השטח הקטן הזה אופף ים של השערות וסימני שאלה. האם דאע"ש תעז לפלוש לשם? האם הכורדים יאבדו את עצמאותם החדשה שזכו בה אחרי מלחמות קשות עם העיראקים? כורדיסטאן, דרך אגב, עדיין נקראת צפון עיראק בבי-בי-סי, והדיווחים על האזור מפחידים. אחרי התלבטות רבה חציתי את הגבול מתורכיה ונכנסתי לשם במונית, כדי לבדוק אם יש עשן בלי אש. למדתי שאין עשן בלי אש, אבל אם האש נמצאת במרחק עשרים קילומטר זה לא מדאיג את הכורדים.

תיירת ישראלית בכוריסטאן. תמר ברס במצודה של ארביל.

במסוף הגבול, הנהג לקח את דרכוני הנוסעים כדי להחתים אותם. הפקיד לא שש לצאת מהמשרד הממוזג, לא כדי לראות את הנוסעים וגם לא לגבות את התשלום על הויזה. לא התלוננתי. קיבלתי את החתימה ושאלתי עוברים ושבים לאן כדאי לנסוע.

ואז גיליתי שני דברים:

שהכורדים ממש לא דוברי אנגלית.

הערבית שלהם מעורבת במילים כורדיות ובקושי מובנת.

אבל הם היו מכניסי אורחים וסובלנים, ותקשרנו בצורה שטחית.

'אמדייה מקום יפה?' שאלתי.

'כן', הם אמרו.

'איך מגיעים לשם.'

'אין אוטובוס'.

מקום יפה. נוף מהכפר אמדייה

אז נסעתי בטרמפים לאמדייה, כפר עתיק העומד בראש הר ומשקיף לנוף טרשי. בכפר חורבות מהתקופה האשורית ושרידי זכרונות של קהילה יהודית שפעם התגוררה שם. למרגלות הכפר טיילת עם מסעדות ומפלי מים שמקורם בהר. בתקופות טובות נהרו לכאן עיראקים כדי לנוח מהחום המסמם של בגדד ולשכשך את רגליהם במפלים. היום הם נוהרים לכאן כדי לברוח מהמלחמה בדרום, ובתי המלון עמוסים בפליטים מבגדד ושאר ערי עיראק.  הגעתי למלון עם מוצ'ילה בגודל של גופה וערבית ירדנית. מבעל המלון קיבלתי קיתונות של עצבים בגלל שלא הבנו אחד את השני. מפקיד הקבלה קיבלתי מכתב אהבה מרגש. אחר כך פגשתי את משפחת אבו באכר, שברחה מבגדאד עם קבוצה של ילדים צרחנים. אני שמחתי לפגוש אנשים שמבינים ערבית פלסטינית, הם שמחו לפטם אותי ולהתלונן על המצב.

"אנחנו אוכלים פה את החסכונות שלנו", הם אמרו. "משלמים 100 דולר ללילה". חבל שסדאם הלך.

"סדאם"?

"כן, סדאם היה גדול. המצב היה טוב יותר בתקופה של סדאם."

רחוב בכפר אמדייה

מאמדייה יצאתי למסע טרמפים שנמשך חמש שעות במישור מדברי לוהט.

"מה הסיכוי שדאע"ש יפלשו לפה?" שאלתי את הנהגים.

"כורדיסטאן בטוחה," הם אמרו, "לא יקרה כלום. רק אל תסעי לזאכו."

"אבל באתי משם."

"אז אל תסעי למוסול וקירקוק."

בכל צומת יש שלטים שמפנים למוסול, בגדד וקירקוק, והנהגים מצביעים לשם. "את רואה את הצומת הזאת?", הם אומרים, "לא לפנות שם."

כורדיסטאן בטוחה. לילה בארביל, בירת החבל.

קל לתפוס טרמפים בכורדיסטאן בגלל שהכורדים נדיבים וכמעט תמיד עוצרים. קשה להישאר בטרמפ בגלל שיש הרבה נהגים בודדים. אחרי שפרשתי מרכבו של נהג קשה הבנה מצאתי את עצמי בצומת רותחת עם דוכני ירקות ורוכלים מעולפים. רכב ממוזג עצר בפתאומיות ודרס בקבוק דלק.

אישה. סוף סוף.

בקבוק הדלק היה שייך לשני ילדים שניסו למכור אותו. בגלל המלחמה בעיראק, שליש ממקורות הנפט של הכורדים הלכו לאיבוד. המחירים טיפסו, אין מספיק דלק לכולם, וליד כל תחנת דלק יש טור ארוך של מכוניות שמשתרע למרחק קילומטר לפחות. הם מחכים שעה, או יותר, כדי למלא דלק. בקבוק הדלק שנדרס היה שווה זהב והילדים התעקשו שהנהגת תשלם את מחירו.

"בואי," היא אמרה לי.

נכנסתי לאוטו וברחנו משם.

"אני תיירת בלונדינית ומפוחדת," אמרתי לה. "אני חוששת שדאע"ש יפלשו לכורדיסטאן, יחטפו אותי וישלחו לבי-בי-סי קלטת באיכות מזעזעת." "אין סיבה לחשוש," היא אמרה. "יש לנו צבא חזק."

במחסום הקרוב הנהגת פנתה לחייל. "יש לי פה תיירת צמאה. יש לכם מים?"

"יש לכם מים בשבילי?" שאל החייל. "הצבא לא נותן לנו לשתות ברמדאן. יש פה חום של תנור ואני הולך למות."

בארביל, עיר הבירה של כורדיסטאן העיראקית, אני מטפסת לקלעה, מבצר אשורי מוקף חומה ענקית, שחולש על העיר. ארביל היא העיר העתיקה ביותר בעולם שהיתה בה התיישבות רצופה, שהתחילה לפני כ-6000 שנה. למרגלות הגבעה המוקפת חומה נמצא השוק העתיק בו אפשר למצוא הכל, מבגדים כורדיים נוצצים ועד ממתקים ושווארמה. ליד השוק מזרקות ענקיות, מרכז הבילוי של תושבי ארביל. בלילה, אחרי שבירת הצום, העיר מתעוררת לחיים ומאות משפחות, זקנים ונערים מתקבצים במזרקות. שורה של מעשני נרגילות ושחקני רמי ושש בש ממלאת את הסמטאות והרחובות הראשיים. מסעדות מקרינות את המשחקים וגם שירים פטריוטיים של הפשמרגה, הצבא הכורדי.

המצודה של ארביל, בלילה

ארביל היא עיר מפותחת שמושכת משקיעים זרים מכל העולם. בקריית אינגליז מתגוררים עובדים אמריקאים ואירופאים, ובכל פינת רחוב יש קניון מפואר עם מותגים זרים, מכשירים אלקטרוניים, סלוני טיפוח ועוד. יש עבודה לכולם, יש מעט מאד קבצנים ויש כסף בעיר. מסעדות פתוחות למרות הרמדאן, מכוסות בוילון, כדי שכל מי שלא חובב צומות יוכל לאכול שם בדיסקרטיות. בין השיטוטים שלי ברחוב אני עוצרת בלובי של מלון ממוזג, כדי לשאוף אוויר קר. חבורה של שוטרים ועוברי אורח, כורדים וערבים, נמצאת שם מאותה סיבה, עסוקה בשיחה על המצב. אחד מהם מתפרץ:

"תפסיקו להגיד כורדיסטאן! אין כורדיסטאן! כולנו עיראקים! אנחנו עכשיו בעיראק!"

והכורדים שותקים. זהו המצב המורכב של כורדיסטאן העיראקית.

שבירת צום הרמדאן. מזרקות במרכז ארביל.

ב-1992 הכורדים כבשו את ארביל מידי צבאו של סדאם, הכריזו על עצמאותם והקימו ממשלה. יש להם משטרה מקומית, צבא, חוקים משלהם, דגל והימנון. עשרים נציגויות זרות יושבות בארביל, וגם לארביל יש נציגויות משלה. הכורדים יכולים לתת ויזות לתיירים זרים הנכנסים לשטחם, ולנהל את כל ענייניהם בעצמם.

אך העולם אינו מכיר בעצמאותה של כורדיסטאן העיראקית, ובטח שלא עיראק. עיראקים וכורדים יכולים לטייל ולעבוד בשתי המדינות ללא צורך בויזה, ולכורדים יש תעודת זהות אחת-עיראקית.

אך הכורדים לא זנחו את חלומם לכורדיסטאן עצמאית, והם מקווים שחוסר היציבות בעיראק והפיתוח המואץ של השנים האחרונות יאיץ את ההכרה הבינלאומית במדינתם. זה כבר גרם לביבי נתניהו להביע את תמיכתו בעצמאותה של כורדיסטאן העיראקית.

נוודים כורדים בהרים

מהחום אני בורחת לג'בל הלגור, הפסגה הגבוהה ביותר בכורדיסטאן שבראשה שאריות של שלג מהחורף. אני מטפסת במשך יומיים לפסגה וצופה על נוף הררי מרהיב.

למרגלות הפסגה מתגוררות משפחות נוודים כורדיות, באוהלים עם צלחות לוויין, והן מתעקשות להאכיל אותי למרות הצום.

בסוף אני מקימה את האוהל בשטחם ומצטרפת אליהם לארוחת שבירת הצום. משם אני ממשיכה באוטובוס ישיר לגיאורגיה. האוטובוס נתקע ארבע שעות בגבול הכורדי. הפקיד צופה במשחק ומסרב להסתכל על הדרכון של אחד הנוסעים. כשהמשחק נגמר הוא מחתים את הדרכון ואנחנו ממשיכים. הדרכון היה שייך לנוסע עיראקי. "אנחנו בדרך לתורכיה," אומר הנוסע. "הולכים לנוח מהבלגן של עיראק. הכל הידרדר שם מאז הכיבוש האמריקאי. בתקופה של סדאם, אם היית אזרח שקט שלא מתערב בפוליטיקה, יכולת לחיות חיים שקטים ויציבים. היום המצב משפיע על כולם ואין שם שקט. ומה את עושה פה?"

"הולכת לים השחור." עניתי. "רחוק מהטילים."

האם דרושה מהפכה בצה"ל? עפר שלח, כיום ח"כ מטעם יש עתיד וחבר בועדת חוץ וביטחון, קרא בתוקף לרפורמה מטלטלת בממסד הבטחוני הישראלי. צה"ל, לטענתו, הוא מכונה אנכרוניסטית, בזבזנית ושמרנית, ים של בינוניות בתוך איים של מצויינות. ינשוף צבאי-אסטרטגי מארח את גל פרל מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, אשר סוקר את ספרו של שלח, המגש והכסף, ותוהה עד כמה רלוונטיים הלקחים שהוא מלמד.

"מה עומד בדרכו של צה"ל להפוך לצבא מקצועי או חצי-מקצועי, ולהתאים את עצמו מבחינת סדר הכוח, הציוד ותורת הקרב לפני המלחמה החדשים? מסורת, חששות שיקולי יוקרה ותפיסות מוטמעות. קצין בכיר בתחום המחקר והפיתוח בצה"ל ניסה פעם להסביר את הדברים באמצעות משל בדוי: הוא סיפר שבכיסו של קצין פרשים פולני, שנהרג בהסתערות אמיצה ונואלת על הטנקים הגרמנים, נמצא מסמך – תמצית של דיון קודם למלחמה. כשהזכיר מישהו בדיון את הטנקים הגרמנים, נענה במשפט המזלזל: "הסוס הפולני והאציל הפולני הגנו עלינו במשך מאות שנים. אל תבלבל את המוח עם קופסאות הפח שלך." המשל תקף גם היום, אלא שהיום קופסאות הפח האלה, טנקי המערכה, הם אלה שזמנם הולך ועובר. אבל כמו אז, מי שגדל על תפיסה מסוימת מתקשה להיות האיש שיישם את השינוי."

עפר שלח, המגש והכסף (אור יהודה: כינרת זמורה-ביתן, 2003), עמ' 49

"המגש והכסף" הוא ספר עיון מאת העיתונאי והפובליציסט עפר שלח (אשר כעת מכהן כחבר כנסת), העוסק ביחסי החברה הישראלית וצה"ל. שמו של הספר לקוח מן השיר "מגש הכסף" מאת נתן אלתרמן. את הספר קראתי לראשונה בקורס קצינים, ומאז קראתיו פעמים נוספות והוא נותר חד ורלוונטי כשהיה. במהלך המחקר קיים המחבר עשרות ראיונות עם קצינים בשירות פעיל אשר אינם מזוהים בספר בשמם, ועם הרמטכ"לים בעת כתיבת הספר, מופז ויעלון. הספר דן במבנה הצבא, מודל גיוס החובה ומערך המילואים. כן עוסק הספר במודל הכשרת הקצינים והמפקדים בצה"ל, ברלוונטיות של מודל צבא העם בעידן הנוכחי ובהתאמתו לאתגרים הביטחוניים מולם ניצבת מדינת ישראל, ובהם המלחמות הא-סימטריות ופעולות השיטור בשטחי הגדה המערבית, רצועת עזה ולבנון. שלח גם מצביע בספרו על השינויים בשדה הקרב המודרני. המלחמה נותרה אמנם, כמאמר קלאוזוביץ', נחלת אי-הוודאות, אולם הלחימה הפכה שונה בתכלית. ממלחמה בצבאות סדירים ללחימה בארגונים תת-מדינתיים ובאיומי המעגל השני והשישי דוגמת ג'יהאד עולמי ותכנית הגרעין האיראנית.

מודל השירות בצה"ל וכנגזרת שלו גם אופיו כמיליציה, טוען שלח, נקבעו כך בקום המדינה משום ש"בן גוריון ראה בצה"ל לא רק את הכוח המגן על המדינה, אלא את ליבתו של כור ההיתוך הציוני. צה"ל היה לא רק קבלן הביצוע של חלקים גדולים ממפעל ההתיישבות והחינוך, אלא גם נועד להיות "המשווה הגדול" – זה שמצידו האחד ייכנסו נערים שהגיעו מכל קצוות עולם ומצידו השני יצא אורי, הגיבור האמיתי של הוא הלך בשדות. כך הוקם הנח"ל וגויסו מורות-חיילות ושאר בעלי תפקידים שאין להם דבר עם ייעודו המקורי של צבא. מהיום ראשון נשא צה"ל על שכמו תפקיד חברתי אדיר." (עמודים 20-21) אולם "הסדקים הראשונים במודל זה נבעו כמעט מיד. במדינה השונה לחלוטין שהתפתחה מאז, הוא כבר בגדר אנכרוניזם מוחלט." (עמוד 21) ועל כן יש לבצע רפורמה ושידוד מערכות כולל בצה"ל ולשנותו לצבא מקצועי יותר על מנת שיתאים לאתגרי ההווה והעתיד. למעשה, מציע שלח מעבר הדרגתי לצבא מקצועי למחצה, ולא כפי שנכתב בגב הספר למודל צבא שכירים, משום ש"בצבא מקצועי השירות יהיה עבודה שיש בה שליחות ואידיאלים – אבל עבודה." (עמוד 98)

לצורך הדגמה מתאר שלח את מסלול השירות של שני הרמטכ"לים שבתקופת כהונתם נכתב הספר. מופז, ש"היה המג"ד של שלח בשירות הסדיר שלו ושלח 'העריך אותו מאוד'." (מתוך הכתבה "צה"ל? לא מה שחשבתם" מאת יוסי קליין, "הארץ", 17.09.2003) ויעלון:

"המסלול שעברו שאול מופז ובוגי יעלון אופייני מאוד לקציני שדה מצטיינים בצבא הישראלי. המסלול הזה לא תרם כמעט דבר לבנייתם כמועמדים לניהול צה"ל. הצלחתם כרמטכ"לים, במידה שהיתה, היא תוצאה של כישורים ולא הכשרה. מופז ויעלון החלו שניהם את דרכם בצנחנים. יעלון הוא הרמטכ"ל השמיני ברציפות – שלושים שנה של מפקדים עליונים – מקרב חובשי הכומתות האדומות. הוא השלישי מתוך ארבעת האחרונים ששירת כמפקד או כסגן מפקד בסיירת מטכ"ל – יחידה שאין לה דבר עם צה"ל הגדול. גם הרמטכ"ל הבא, אם לא תקרה תפנית מרעישה, יהיה איש חיל הרגלים. מופז התקבל לקורס קצינים, לאחר שלושה כישלונות במבדקי הקצונה, משום שכסמל פיקד על מארב מוצלח בבקעת הירדן, וגילה מנהיגות ומקוריות. זה ביטוי (במקרה הזה, מוצדק לגמרי) של האתוס של צבא המצוי כל הזמן בסוג כזה או אחר של מלחמה: מי שמצטיין בשדה הקרב – המבחן העליון של הלוחם והמפקד – יזכה לגמולו בקידום המתאים. יעלון, מצידו, השתחרר מצה"ל כסמל, ושב לצבא אחרי מלחמת יום הכיפורים. את הדרך מסג"מ לאלוף עשה בעשרים ואחת שנים; שלוש שנים בלבד היה תת-אלוף. שניהם עשו תפקידים במסגרת חטיבת הצנחנים, כולם בהצלחה רבה. בכולם התבקשו, לאמיתו של דבר, להציג אותו סט תכונת שנתגלו בהם כבר כסמלים: התמצאות, קור רוח, מנהיגות תחת לחץ. הם כמעט לא "ברחו" הצידה ללימודים (לשניהם תואר ראשון בלבד; יעלון השתלם גם שנה אחת בקולג' המלחמה הבריטי בקמברליי), לא שירתו בתפקידי מטה, כמעט לא עסקו בהדרכה, לא השיקו למערכת האזרחית. איש לא מדד אותם בשום פרמטר פרט לאלו שכבר הוזכרו. ספק אם מישהו חשב שיש פרמטרים אחרים. בסופו של דבר, הם לא הוכשרו להיות מצביאים של צבא גדול, מורכב ומודרני." (עמודים 86-87)

את יעלון החליף מפקד חיל האוויר דן חלוץ לאחר שהועדף על פני גבי אשכנזי, באותה תפנית מרעישה שאכן אירעה. אולם גם הוא, טייס הקרב, חסר הכשרה מתאימה לתפקיד, בקיאות מספקת במצב כוחות היבשה ובהפעלתם. שכן בניגוד למפקדי זרועות האוויר והים הכפופים לרמטכ"ל, "מפקד צבא היבשה הוא גם מפקד הצבא כולו." (עמוד 97) במיוחד בלחימה. למי שחושב שמשהו מאז השתנה בצה"ל הרי שמסלול השירות של שני הרמטכ"לים האחרונים מעיד אחרת. אשכנזי עשה מסלול מלא בחטיבת גולני, ואף שעשה את כלל שירותו בצבא הגדול ושימש במספר תפקידי מטה קרדינליים הרי שקידומו היה מטאורי והוא מונה לאלוף בגיל 42. מחליפו רא"ל בני גנץ, שעשה את המסלול שלו בצנחנים, תיאר בראיון את שירותו הצבאי, "לפני שנהייתי אלוף לא עשיתי שום תפקיד מטה, אפילו קמב"ץ גדוד לא הייתי. שטח – זה כל הרקורד שלי." (מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 06.01.2011) תיאור זה ממחיש כי מה שהיה הוא שיהיה, "תפקידי מטה, שבצבאות אחרים נחשבים ללוז ההכשרה של המצביא, הם בתפיסה הצה"לית בזבוז זמן בדרך לתפקיד הפיקוד הבא." (עמוד 87)

בצה"ל, בעיקר ביחידות הלוחמות, מקדשים את ערך המקצועיות ומרבים לדבר עליו. אולם משך השירות, נטל הבט"ש ומגוון מתארי הלחימה אליהם נערכים ביחידות, מקשה מאוד על מימושו. הלוחם, כך חונכנו בצנחנים, הוא איש מקצוע מעולה המיומן בשימוש בנשקו ובלחימה במתארים השונים. בפועל, שמעתי פעם אלוף במיל' (מיוצאי הצנחנים, שזכה לכינוי "האדם החושב" במטה הכללי), שטען כי צה"ל מצטיין, אפילו בהשוואה לצבאות אחרים במערב, בהכשרת הפיקוד הזוטר עד רמת המג"ד. אולם, "יש לו בעיה" בהכשרת הפיקוד הבכיר, קרי המצביאים שלו. "לחץ הבט"ש רק מחמיר את חוסר ההכשרה הזה: העובדה שצה"ל ממעט להתאמן במסגרות גדולות מביאה לכך שהוא מצמיח אוגדונרים שאין להם מושג כמה זמן לוקח לאוגדה לעבור בתוך אוגדה אחרת, או לאיזה מרחק יתפרשו הכלים שלהם בהיקף מלא. ומכיוון שמבחן התוצאה הוא הקובע, האוגדונר שהצטיין כמ"כ כפול מאה, בזירות הבט"ש של לבנון והשטחים, מתקדם במהירות ומבלי להתעכב על הכשרה נוספת. כך הגיע ארז גרשטיין לדרגת תא"ל בגיל 34, משום שגילה אומץ לב ומנהיגות בעשרות קרבות כיתתיים בלבנון, כך התקדם בני גנץ לפיקוד הצפון, ויורשו באיו"ש יצחק גרשון (ג'רי) רץ באותו מסלול. אין הכוונה, כמובן, לזלזל בתכונות שגילו או בהצלחתם בתפקידיהם הקודמים. אבל יש חוסר מקצועיות מובהק במעבר המהיר מתפקיד פיקודי אחד לבא אחריו, בלי להתעכב על הכשרה, לימוד והקניית יכולות הנדרשות בדרגים הגבוהים ביותר." (עמודים 88-89)

היעדר ההכשרה בצה"ל הורגש היטב במלחמת לבנון השנייה, בה פיקדו על יחידות גדולות קצינים דוגמת תא"ל ארז צוקרמן, יוצא הקומנדו הימי ומהנועזים שבמפקדי צה"ל לדורותיו (סופרלטיב שחוק אך נכון). צוקרמן לא עבר הסבה מסודרת לשריון ולא פיקד מעולם על מסגרות מתמרנות גדולות, ועל כן נכשל בהובלת האוגדה בפיקודו אל משימותיה הקרביות. במקביל, "חגי מרדכי היה המח"ט הראשון שנכנס עם כוחותיו לתוך לבנון ולא ישב בחדרי השליטה מרובי הפלזמות שכולם כה ששו להשמיץ אחרי המלחמה. הצנחנים ביצעו את משימותיהם, משונות ומבולבלות ככל שהיו. באחד הלילות היו אחראים להריגת 26 מלוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה, במארב מדויק וקר רוח ליד בינת ג'בייל." (מתוך הכתבה "מאורעות תרח"ט" מאת עפר שלח‏, מגזין "בלייזר", ‏מרץ 2007, עמוד 95) זאת בניגוד לשבעה מפקדי חטיבות במלחמה, כולם אנשים ישרים ואמיצים שעמדו בעבר במבחן האש, שלא השכילו להבחין בין העימות המוגבל המתנהל בשטחים לבין המלחמה בלבנון. מרדכי פעל אחרת, עד כמה שניתן לשפוט, מתוך אותם אינסטינקטים וסט תכונות שמנה שלח בהתייחסו למפקד כיתה המוביל את אנשיו מלפנים. חלק מהליקויים הטקטיים הללו תוקנו בטרם מבצע "עופרת יצוקה", אולם אין די בכך.

בעת שהספר פורסם נכתב בגב הספר כי: "עפר שלח בן 43, הוא בעל טור בידיעות אחרונות ובאתר האינטרנט Ynet, והרבה לכתוב בנושאי צבא (וספורט). שירת כקצין צנחנים, בין היתר במלחמת לבנון." מאז כאמור אירעו ההינתקות, מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה", פרשת הרפז, המחאה החברתית, ומבצע "עמוד ענן". שלח עצמו עבד מאז ב"מעריב" ובערוץ 10, נבחר לכנסת מטעם מפלגת "יש עתיד", לקח חלק בוועדת שקד ובניסוח החוק לגיוס המגזר החרדי והכנסתו לשוק העבודה ושימש כחבר ועדת חוץ וביטחון במהלך מבצע "צוק איתן", "אבא שלי והחברים שלו, הרבים מספור, מששת הימים ויום הכיפורים ומה שביניהן ואחריהן; אני ואהוביי שאבדו לי בלבנון וברצועה, ועכשיו בני וחבריו. כמעט חמישים שנה של גברים בנעליים אדומות ועיניים אדומות עוד יותר. זו היתה המלחמה הראשונה שלנו, הדור של לבנון, כהורים, ולהגיד שזה הרבה יותר קשה זו כמובן קלישאה נכונה לגמרי. מקומי במעגל הקרוב המקיף את שמכונים 'מקבלי החלטות' היה קושי מסוג אחר. זה היה כמו לחיות בספר שכבר כתבתי, ובו בזמן לנסות לשנות את מה שנכתב בו. הכעס שחשתי כשחקרתי את האינתיפאדה ולבנון השנייה היה הפעם מסובך במיוחד, כי חלקו הופנה אלי." (מתוך הכתבה "העיניים אדומות יותר מהנעליים" מאת עמוס הראל, "הארץ", 08.08.2014)

הקריאה בספר במהלך הלחימה בעזה בקיץ 2014 מראה כי חלק מהנחותיו התממשו או עתידות להתממש וחלק, בהן הערכותיו כי "התפיסה של "העתקת המלחמה לשטח האויב" פשטה כבר את הרגל. פיקוד הצפון, בכוחות סדירים ועם תמיכה אווירית ונשק מתקדם, אמור לטפל באיום כזה במהירות וביעילות. גם הדרך הנכונה לטפל בחיזבאללה עוברת בוושינגטון, או במבצע שהכוח הנכון לעשות אותו הוא סדיר ולא גדול." (עמוד 60), הוכחו כפחות מתאימות, שהרי בלבנון ולאחר מכן בעזה הפעיל צה"ל גדודים, צוותי קרב חטיבתיים ואף אוגדות מתמרנות וניהל קרבות קשים כנגד לוחמי חמאס וחיזבאללה.

שלח מציג צבא מלא כוונות טובות, ואף איים של מצוינות, בים של חובבנות ובינוניות שאינו מתאים למילוי משימותיו, ושחלק מהן הפכו ללא רלוונטיות או לחלופין לבלתי פתירות באמצעות כוח (כך למשל שאלת הדמוגרפיה הערבית אל מול המדינה היהודית ובתוכה). הקריאה בו כעת, נוכח הרפורמה שמובילים כעת בצה"ל השר יעלון, סגן הרמטכ"ל גדי איזנקוט והרמטכ"ל בני גנץ (שנתונה כמובן לביקורת ועדת חוץ וביטחון בה חבר שלח) מרתקת. מה נרוויח כחברה מאימוץ מסקנותיו של שלח? ראשית, ייפסק השיח הכולל בתוכו את תחושת הקורבנות והפחד מפני איומים קיומיים לכאורה (ולכאורה בלבד), שבינם לבין היות ישראל המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון אין דבר וחצי דבר. ושנית, "הקוד האתי של צה"ל, מסמך מנופח ויומרני שמעולם לא היה בו תוכן של ממש, יפנה את מקומו לקוד של ארגון מקצועי. דמות המפקד שתעלה ממנו כבר לא תהיה מומש-אולי מאנשי פנפילוב, שקם כל בוקר ומאחוריו מוסקבה. היא תדמה יותר, בהקצנה קלה בלבד, למנהל בארגון יעיל, שהתפוקה שלו היא ביטחון." (עמוד 98) הספר כאמור נותר רלוונטי כשהיה אם לא יותר. הקריאה בספר נעימה ומהנה ושלח מיטיב לנסח את רעיונותיו וטענותיו באופן קריא ובהיר. ראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, אנשי מחקר האקדמי העוסקים בצבא , חברה ומדינה, חובבי מורשת קרב והיסטוריה צבאית וכמובן כל מי שצה"ל ובטחון המדינה יקרים לליבו.