הינשוּף

חברת מוזילה החליטה לפטר לפני מספר ימים את המנכ"ל שלה, ברנדן אייך, בעקבות חרם ולחץ מסיבי של ארגוני הפוליטיקלי-קורקט. מה למעשה קרה כאן, מה הסכנה ואיך חזרנו, לאחר מאות שנים, לשיטות הפעולה של האינקוויזיציה הקתולית. הינשוף על להט, אמונה, וחזרה תמימה וזכה בתשובה.

אתמול, ב-3 באפריל 2014, החליטה חברת מוזילה (משווקת הדפדפן Firefox) לפטר את המנכ"ל שלה, איש המחשבים המוערך ברנדן אייך, לא מפני שכשל בתפקידו – אלא משום שהוא מחזיק בעמדות פוליטיות לא נכונות. בקליפורניה היה בזמנו משאל עם על הצעה שנקראה Proposition 8, שאסרה נישואי להטב"ים. ההחלטה עברה ברוב קולות ונפסלה לבסוף בידי בית המשפט העליון כבלתי חוקתית. ברנדן אייך העז לתמוך ב-proposition 8, כמו רוב תושבי קליפורניה, ואף תרם כ-1000 דולר לקמפיין. אינני יודע מה היו השיקולים שלו: אולי הוא נוצרי מאמין, אולי הוא מחזיק בעמדות שמרניות ואולי הוא דוגל בהגדרה הישנה יותר של המושג "משפחה". בכל מקרה, מינויו של אייך למנכלות מוזילה נתקל במערכה אכזרית ומשומנת היטב של ארגוני פוליטיקלי-קורקט. אלו לא רק הכריזו חרם על דפדפן פיירפוקס, אלא גם הפעילו לחץ על חברות נוספות (למשל אתר ההכרויות  Okcupid) לחסום את הגישה לכל משתמשי מוזילה, אם כי אתר ההכרויות הנ"ל בכל זאת הותיר למשתמשי הדפדפן הזה "אשנב" מסויים לכניסה. עיתונאים ותחקירנים חיפשו לכלוך נוסף על אייך כדי לחזק את האישומים, ובסוף מישהו גילה שהוא תרם כסף לקמפיין של המועמד הימני פאט ביוקנן כעשרים שנה קודם לכן. כעבור שבועיים, נכנעה מוזילה ללחץ ואילצה את אייך "להתפטר לטובת הקהילה והחברה".

רבים השוו את הקמפיין האכזרי הזה, שדרש לפטר אדם אך ורק בשל דיעותיו הפוליטיות, למשטרים טוטוליטריים מסויימים במאה העשרים, אולם חייבים להודות שלצד קווי דמיון מסויימים יש גם שוני גדול. הרדיפה האידיאולוגית בברית המועצות, למשל, נועדה לשמר מבנה כוח ושיטת משטר. אפילו "ציד המכשפות" של הסנטור ג'ו מקארתי נועד, לפחות לכאורה, להגן על המשטר האמריקאי מפני ריגול עוין. בניגוד לכך, רדיפתו של אייך נועדה להגן לא על ממסד אלא על רעיון. מכאן, אני רוצה להעלות טיעון פרובוקטיבי, אבל כפי שאראה בפרוטרוט להלן – מבוסס מבחינה היסטורית. הסופר מאיר שליו השווה בזמנו את המערכת המשומנת של הפוליטיקלי-קורקט לאינקוויזיציה, מנגנון החקירה של הכנסייה הקתולית בימי הביניים. פרשת אייך מוכיחה את צדקתה של הקביעה האינטואיטיבית הזאת.

רק רגע, יאמרו המתנגדים, איך אפשר להשוות חרם צרכנים בלתי אלים לארגון ששרף וריסק אנשים על גלגל העינויים? ראשית כל, ההתנגדות הזאת נובעת מחוסר היכרות עם האינקוויזיציה והרקע ההיסטורי שבו פעלה. עינוי והעלאה על המוקד אינם מטרה, אלא בסך הכל אמצעי טקטי. בעת החדשה המוקדמת, עינוי חשודים היה חלק אינהרנטי מדיני הראיות, ונעשה בו שימוש על ידי כל גופי החקירה, דתיים וחילוניים כאחד. שריפה היתה אף היא עונש מוות מקובל לעברות דתיות מסוג מסויים. אינקוויזיטורים רבים לא שאבו הנאה מסבל קורבנותיהם, והיססו מאד לפני שפנו למוקד ומכשירי העינויים. לעיתים קרובות חסו האינקוויזיטורים על חייו של הנאשם, במיוחד אם הגיע אליהם בפעם הראשונה. סביר להניח שאם האינקוויזיציה היתה קיימת ופעילה במאות התשע עשרה והעשרים, היא היתה משתמשת בשיטות אחרות, הומאניות יותר – שינוי דומה לזה שחל בפרקטיקה של בתי המשפט החילוניים.

תפקידה האמיתי של האינקוויזיציה, לפיכך, הוא לא לענות, לא לשרוף ולא להמיט סבל מיותר, אלא לכפות את האמונה הנכונה על הציבור. לא מדובר אפילו (בהכרח) בניסיון להגן על המשטר ומערכת הכוח הקיימת. אינקוויזיטורים שפטו והענישו לעיתים גם שרים ושועים, אם חרגו מגבולות האמונה. במילה "אמונה" אני מתכוון לא רק להתנהגות מן השפה ולחוץ. את הקיסר הרומאי, למשל, עניין שאנשים יתנהגו בדרך מסויימת. לא כל כך עניין אותו במה הם מאמינים. האינקוויזיטור, לעומת זאת, חושב באופן שונה. הוא רוצה שתאמין בלב שלם בתורתו של ישוע ובכנסייה הקתולית. המעשים שלך הם דרך להוכיח שאתה מאמין או כופר, אבל המתרחש בליבו של אדם – הוא העיקר. בעת החדשה המוקדמת, הדגש על אמונה שיחק לעיתים קרובות דווקא לטובת הקורבנות. כאשר בית משפט חילוני דן מכשפות לשריפה, לא עניין אותו אם המכשפה מתחרטת או לא – מטרתו היתה להגן על הציבור משלוחי השטן. בית משפט אינקוויזיטורי, לעומת זאת, קיבל לעיתים חרטה (אם לדעתו היא היתה כנה ובלבב שלם) ודן לעונש השפלה או מאסר כתחליף למוות.

איך זה מתחבר למקרה שלנו? שימו לב לפרטי הקמפיין של ארגוני הפוליטיקלי-קורקט נגד ברנדן אייך. למיטב הבנתי, הוא לא הואשם מעולם שהפלה להטב"ים באחד מתפקידיו הרבים. במילים אחרות, אין שום חשיבות למה שהוא עשה בפועל. הוא הואשם בכך שתמך בעמדה פוליטית לא נכונה, וגם החזרה בתשובה שנדרשה ממנו היתה באותו המישור:

עובדי מוזילה וקהילת המשתמשים העצומה שלהם ראויים ליותר מאשר מנהיג שמקדם שנאה וחוסר שוויון. על המנכ"ל ברנדן אייך להצהיר באופן חד משמעי כי הוא תומך בשוויון בנישואים [ללהטב"ים – ד"א]. אם הוא לא יכול לעשות זאת, עליו להתפטר. ואם לא יתפטר, על הדירקטוריון לפטר אותו באופן מיידי.

שימו לב לניסוח. ברנדן אייך לא נדרש להצהיר שמוזילה, בהנהגתו, לא תפלה להט"בים. הוא אפילו לא נדרש להתחייב שהחברה שלו תקדם שוויון ללהטב"ים, או תתמוך בקמפיינים למען זכויותיהם. הוא לא נדרש להצהיר שמוזילה, כחברה, תומכת באופן מלא בשוויון בני בני אדם בלי קשר לנטייתם המינית. במקום זאת, תובעים ממנו להצהיר כי הוא, כאדם יחיד, "תומך באופן חד משמעי" בשוויון בנישואים. "חד משמעי" – בלי היסוסים, ספקות או "אה, בה, ציגלה, מה". האמונה הנכונה, בדיוק כפי שמכתיבה כנסיית הפוליטיקלי-קורקט, או שתאבד את משרתך. אין כאן שריפה, עינויים או אלימות, אבל התביעה מבני אדם אחרים להתאים את עצמם לאורתודוקסיה (אמונה נכונה) כפי שהיא מתפרשת בידי קבוצת מומחים – נותרה זהה. אין גם שינוי בדגש על תמימות האמונה: אייך נדרש לחזור בתשובה בהתלהבות, באמונה זכה ובלבב שלם.

ולא שהוא לא ניסה. מיד כשנכנס לתפקיד, נשבע אייך אמונים ל"כללי הקהילה" ולתקנות של מוזילה. כללים אלו מבטיחים שוויון מלא בקרב כלל העובדים ללא הבדל דת, גזע, מין, השקפה פוליטית או נטייה מינית, ואף מתירים להם, בנדיבות רבה, להיות חברים בארגונים שמרניים שלא שותפים להשקפה הזאת. אבל אליה וקוץ בה: מי שחבר בארגון שלא שותף לתפיסת השוויון של מוזילה חייב "להימנע מהתבטאויות מסוג זה כל עוד הוא נמצא בשטח ששייך לחברה". כלומר, לרוב המצביעים בקליפורניה, אלו שתמכו ב-proposition 8, אסור להביע את השקפתם (אפילו באופן פרטי) "בשטח החברה" אם הם עובדי מוזילה. התקנות הללו, בפני עצמן, הן פגיעה חמורה בחופש הביטוי ובחירות הבסיסית של בני אדם להשקפה פוליטית. ובכל זאת, ברנדן אייך, שמגיע מהמחנה הפוליטי השני, הודיע שהוא מקבל אותם ואף יפעל, במסגרת תפקידו, למען זכויות להטב"ים. אולם בדיוק כמו בעת החדשה המוקדמת, האינקוויזיטורים לא התעניינו במעשיו של אייך אלא באמונותיו האישיות. וכל עוד אלו לא השתנו, למחוייבותו לפעול למען זכויות להטב"ים ולהימנע מהבעת עמדותיו במסגרת החברה לא היתה כל חשיבות. בסופו של דבר, הוא נאלץ להתפטר תוך מספר ימים. חברת מוזילה עצמה, שהיתה מודעת היטב לחשיבות החזרה בתשובה לכנסייה החדשה, לא היססה להצליף בעצמה בשבטים לעיני כל:

מוזילה מתגאה בסטנדרטים הייחודיים שלה, אך בשבוע שעבר לא הצלחנו לעמוד בהם. אנחנו יודעים מדוע אנשים חשים פגועים וזועמים – והם צודקים. לא היינו נאמנים לעצמנו. לא התנהגנו כפי שניתן לצפות ממוזילה: לא פעלנו מספיק מהר כדי לדון עם אנשים כאשר התחילה המחלוקת. אנחנו מצטערים. אנחנו חייבים להיות טובים יותר. […]  הארגון שלנו משקף שונות ואינקלוסיביות. אנחנו מעריכים תרומות מכולם, בלי קשר לגיל, תרבות, אתניות, מגדר, זהות מגדרית, שפה, גזע, נטייה מינית, מיקום גיאוגרפי ועמדות דתיות. מוזילה תומכת בשוויון לכל. […] אבל הפעם לא הצלחנו להאזין, לקיים דיאלוג ולהיות מונחים בידי הקהילה שלנו.

גם מוזילה, במילים אחרות, "חוזרת בתשובה": הזיהום הוכנס לתוך המחנה, הוא סולק והלבבות מיטהרים באמצעות הבעת חרטה כהלכתה. תקראו את ההודעה שלעיל, פעם ועוד פעם, ותחושו את פעימות הלב המהירות, את הפניקה ואת ההתפרסות – כיצד מוזילה מנסה להכניס לפסקה קצרה אחרת מקסימום של תארים ומונחים של פוליטיקלי-קורקט, כדי להראות שהיא בכל זאת נאמנה לאורתודוקסיה, שהחרטה שלה זכה, כנה ואמיתית. קחו את הטקסט הזה ותשוו אותו לוידויים של חוטאים שנחקרו בידי האינקוויזיציה, או אפילו לנאשמים במשפטי ראווה סובייטיים, ותראו את הדמיון, לפעמים כמעט מילה במילה. באופן ספציפי, הטקסט הזה מזכיר לי את נאום ההכאה על חטא של מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, לאחר שאולץ להתפטר בידי הועד המרכזי, כולל, ובמיוחד היבבות של "לא הייתי קשוב מספיק אליכם."

בסופו של דבר, לא רק שאייך איבד את עבודתו בשל השקפתו הפוליטית, אלא שלתקדים יהיה כמובן אפקט משתק ומשתיק. אם מנכ"ל פוטר בשל עמדותיו האישיות, מה יהא על עובדים חלשים יותר, או כאלו התלויים ברצונן הטוב של ועדות קביעות, קידום או מינויים ששיקוליהן נשמרים בסוד? כל מי שנמצא בצד הפוליטי הלא נכון ישמור את עמדותיו לעצמו, גם (ובעיקר) אם מדובר באנשי אקדמיה שחופש הדיעה הוא תנאי מרכזי והכרחי לעבודתם.

כאן יאמר מי שיאמר, שהפילוסופיה הפוליטית המודרנית, התיאוריה הביקורתית ושאר ירקות הוכיחו כי התפיסה ה"פשטנית" של חופש הדיבור, זו שגורסת שלכל אדם יש זכות לבטא את דעתו הפוליטית כראות עיניו, מיושנת ומתעלמת מעשורים של תובנות תיאורטיות חשובות. למשל, לפי טענה זו, חופש הדיבור צריך להיות מוגבל על ידי הזכות לשוויון ולכבוד אנושי (dignity), או במילים אחרות "יש מילים שפוצעות". כפי שכתב הרדיקל צבי טריגר, "מדוע להעדיף את זכותו של המעוול לעוול על פני זכותו של הקורבן"? הטענות הללו אינן חדשות. בעשורים הראשונים לקיומה של ברית המועצות, שללו את רוב הזכויות מבני המעמדות העליונים לשעבר, תוך טענה שזו הדרך היחידה ליצור שוויון בינם לבין המוני המקופחים. כך גם מצדיקות אוניברסיטאות אמריקאיות מסויימות את העובדה שהן מעניקות העדפה מתקנת לשחורים על פני לבנים, אפילו אם אותם השחורים הגיעו ממשפחות עשירות והלבנים – ממשפחות עניות. מעבר לפשטנות החלוקה הדיכוטומית בין "מדכאים" ל"מדוכאים" (אחד החוליים של התיאוריה הביקורתית לסוגיה), יש לשאול את השאלה: מה נעשה אם כולם ינהגו כך? בעיני נוצרים דתיים, למשל, גם הפלות פוגעות ב-dignity האנושי ואף בזכות הבסיסית לחיים. מה יקרה אם מעבידים נוצרים יפטרו עובדת שתומכת בזכות להפלה? הבעיה עם טיעוני ה-dignity למיניהם היא שהם מובילים אותנו למדרון חלקלק: כל אחד מפרש כבוד אנושי בצורה שונה, כל אחד רוצה לאזן בין זכויות של קבוצות שונות באופן נבדל, ואם נקבל בהבנה פיטורים הדדיים באמצעות רדיפות וחרמות צרכנים – הויכוח הרעיוני החשוב הזה יהפוך למאבק על פרנסה שבו החלשים נדרסים ו"כל דאלים גבר".

אני יודע לפחות, שמהיום לא אשתמש יותר בדפדפן פיירפוקס ובאף מוצר אחר של מוזילה, ואני מקווים שרבים אחרים ינהגו כמוני. חופש הביטוי יקר מדי, ונשפך עבורו יותר מדי דם, כדי שיירמס ברגליהם הגסות של נביאי הפוליטיקלי-קורקט. ומי שלא מגן על חופש הביטוי של יריביו הפוליטיים, שלא יתפלא כשישתיקו מחר אותו עצמו – באותם הנימוקים בדיוק.

"ח'ייבר, ח'ייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד סא יעוד!", קריאת התיגר המבטיחה ליהודים כי ימוגרו בידי האסלאם, מדליקה נורות אדומות בכל פעם שהיא נשמעת בישראל. כמותה, גם איזכור הסכם חודייביה, שביתת הנשק בין הנביא מוחמד לאויביו ממכה, היתה שגורה על פיהם של מנהיגים ערביים כיאסר ערפאת כאשר ניסו לנמק מדוע הם חותמים על חוזי שלום עם האויב הציוני. בישראל, נהוג לפרש את הסכם חודייביה כחלק מתורת השלבים הפלסטינית, אבל מה קרה באמת בחודייביה ובח'ייבר? כיצד הפרשות הללו קשורות זו לזו, ומה אנחנו כישראלים יכולים ללמוד מהן? התשובה מפתיעה מכפי שהיא נראית במבט ראשון.

ב-23 במאי 1994, כשמונה חודשים לאחר חתימת הסכמי אוסלו, נשא יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, נאום חשוב בפני הקהילה הפלסטינית ביוהנסבורג. במילים שהרעילו את האווירה האופורית ששררה בחוגים ישראליים מסויימים באותה התקופה, השווה יו"ר אש"ף את ההסכם ל"חוזה חודייביה" שנחתם בין הנביא מוחמד לשבט בני קורייש, הסכם הפסקת אש שהופר בסופו של דבר והסתיים בכיבוש מכה בידי המוסלמים. פוליטיקאים מהליכוד, כמו בני בגין, הסיקו מהנאום כי ערפאת אינו מתכוון לקיים את הסכם השלום, והוא רואה בו אך ורק הפסקת אש זמנית בדרך לכיבושה המלא של פלסטין. ואכן, אף כי אבו מאזן אינו מתבטא באופן דומה, טענות על "תורת שלבים" פלסטינית נפוצות מאד בימין ובמרכז הישראלי עד ימינו אלה.

האיזכור של הסכם חודייביה, אותו חוזה הפסקת אש עתיק בין הנביא מוחמד לאויביו עובדי האלילים, אינו חידוש של יאסר ערפאת. בהלכה האסלאמית, נודע לחוזה הזה תפקיד חשוב כתקדים להסכם שלום בין מוסלמים לאלו שאינם מוסלמים. חלק מהפוסקים הקלאסיים סברו שניתן לחתום על הסכמים כאלו ובלבד שיחודשו מדי עשר שנים, התוקף המקורי של הסכם חודייביה. במהלך המשא ומתן לחוזה השלום עם מצרים, אישרה מועצת ההלכה של אוניברסיטת אל-אזהר את ההסכם, שוב – בהסתמך על התקדים של חודייביה. גם אז היו כאלו שהתעקשו לראות בכך רמז ל"תורת שלבים" מצרית, אף כי חוזה קמפ-דייויד, במתכונתו הצוננת כ"שלום קר", חי וקיים כבר כשלושים שנה.

אכן, את "תורת השלבים" כרעיון אפשר לפרש במובנים שונים: מזימה מורכבת ומפורטת לחיסול היריב תוך כדי הרדמתו באמצעות חוזים חלקיים וזמניים, או בדיוק להיפך: ניסיון להשתמש בטענה של "זמניות" ובהבטחה לניצחון באחרית הימים כדי לפייס את הקיצונים במחנה שלך. בהיסטוריה, חשוב לציין, ישנן דוגמאות לפירוש השני לא פחות, ואולי יותר מאשר לראשון. הסוציאל-דמוקרטים באירופה, למשל, לא ויתרו במהרה על רעיון המהפכה במובנו המרקסיסטי. במשך תקופת מעבר ארוכה, עשרות השנים הראשונות בהן פעלו במדינות כמו צרפת, גרמניה ואנגליה, העדיפו אלו לדחות את המהפכה הפרולטרית לאחרית הימים, תוך הדגשה שההשתתפות במערכת הפוליטית הבורגנית אינו אלא שלב בדרך למהפכה הסופית. התוצאה ידועה: רעיון המהפכה התעמעם, נדחה, נסוג לרקע ולבסוף גם נעלם לחלוטין. התופעה המעניינת הזאת, של "תורות שלבים" המשמשות כאמצעי פסיכולוגי המסייע לעכל פשרות כואבות, קשור לפער הידוע בין כוונות אידיאולוגיות למציאות המשתנה תדירות. התנאים הפוליטיים מתאימים את עצמם לעיתים נדירות לתוכניות מתוחכמות ומחושבות, וצד המנסה להשיג מטרה כלשהי בשלבים מרובים עשוי לגלות כי הוא "נתקע" בשלב זה או אחר זמן רב יותר מאשר חשב, ואפילו לתקופה ארוכה מאד. בינתיים, הזמני בהחלט עשוי להפוך לקבוע.

במאמר קודם, התייחסתי לפער בין כוונות ומציאות, אידיאולוגיה ותנאי שטח, בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאן, אני רוצה לדון לאו דווקא בכוונות הפלסטינים ובמהותה של תורת השלבים, אלא במסקנות שאנחנו כישראלים צריכים להסיק מהסכם חודייביה עצמו. התרבות הערבית והמוסלמית היא תרבות בעלת תודעה היסטורית. פרשות כמו הסכם חודייביה, מלחמת ח'ייבר וגירוש היהודים ממדינה ידועות לכל מוסלמי משכיל לפרטי פרטים, דרך הביוגרפיה של הנביא, פרשנות הקוראן ואינספור מקורות אחרים. השיר האנטי-ישראלי הידוע "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד סא-יעוד" (ח'ייבר, ח'ייבר, יהודים. צבא מוחמד עוד ישוב!), שנשמע בין היתר על סיפון המאווי מרמרה, מדליק מיד את כל הנורות האדומות אצלנו, ובצדק. אבל כדי שנדליק את הנורות הנכונות, כדאי שנדע ונבין מה קרה בדיוק בחודייביה ובח'ייבר, ואלו מסקנות אופרטיביות אנחנו יכולים להסיק מהפרשות ההיסטוריות ההן.

בנקודה זאת אני נעזר במוחמד והיהודים, ספרו המרתק של פרופסור מיכאל לקר מהאוניברסיטה העברית, שכבר סקרתי כאן בינשוף. בפוסט הקודם ראינו, בעקבות לקר, כיצד הצליח הנביא מוחמד לגבור על יהודי מדינה באמצעות גישה אסטרטגית נועזת ומקורית. פרשות חודייביה וח'ייבר, הקשורות זו לזו בקשר הדוק, הן במידה רבה סיפור ההמשך של המאבק מול היהודים. ב-628, לאחר שכבר הכה שוק על ירך את השבטים היהודים קיינוקאע, נצ'יר וקורייטה, ניצב מוחמד מול ברית של כוחות עוינים מחוץ למעוז שלטונו במדינה. שני הכוחות החזקים ביותר במערך האנטי-מוסלמי היו היישוב היהודי הגדול בנווה המדבר ח'ייבר, והעיר הפגאנית העשירה מכה. חיי'בר ומכה היו קשורים זו לזו בברית צבאית של הגנה הדדית, ולמוסלמים לא היתה יכולת ממשית להתמודד מול שתיהן  בו זמנית. זאת ועוד: לח'ייבר הגיעו פליטים רבים מקרב יריביו של מוחמד במדינה, שסיכנו אותו לטווח הארוך בפעילותם הפוליטית. הנביא התמודד מולם בין היתר באמצעות מתנקשים, כפי שעשה קודם לכן במדינה, אבל השיטה הזאת לא היתה מסוגלת להביא להכרעה צבאית.

ב-628 יצא מוחמד עם צבאו למסע לעבר מכה, משהו בין פלישה, איום בפלישה ועלייה המונית לרגל. בחודייביה, שליד מכה, נפגש הנביא עם נציגי שבט קורייש וחתם איתם על חוזה אי התקפה למשך עשר שנים. החוזה לא היה שוויוני ונחתם בתנאים משפילים מאד למוחמד, דבר שהוביל להתנגדות עזה בקרב חלק ממאמיניו, ובראשם עומר אבן אל ח'טאב (לימים, הח'ליף השני). ראשית כל, המוסלמים לא הורשו לעלות לרגל למכה באותה השנה, אף כי נקבע שיהיו רשאים לעשות זאת בשנים הבאות. מוחמד לא הוכר בהסכם כשליח אללה, ונאלץ לחתום עליו אך ורק כ"מוחמד בן עבדאללה", חילול קודש שאין גרוע ממנו בעיני המוסלמים. בחוזה גם נקבע כי אם יגיע איש ממכה למוסלמים בלי רשות האפוטרופוס שלו, אלו יאלצו להחזיר אותו. לעומת זאת, אנשי מכה אינם חייבים להחזיר מוסלמי שנמלט אליהם מכל סיבה שהיא.

לכאורה, ההסכם הותיר חופש דיפלומטי לשני הצדדים. הן לאנשי ומכה והן לאנשי מוחמד הותר לכרות בריתות בחצי האי ערב כטוב בעיניהם. אולם דווקא כאן היה טמון נצחונו הגדול של מוחמד: הסכם חודייביה לא איזכר את ברית ההגנה בין קורייש לח'ייבר. כלומר, מכה לא היתה יכולה לבוא לעזרתם של אנשי ח'ייבר היה ויתקוף אותם מוחמד. מיכאל לקר סבור, אם כי מדובר בהשערה בלבד, שזו היתה התוצאה של שרשרת ההתנקשויות במנהיגי ח'ייבר: אנשי מכה כבר לא האמינו שיהודי ח'ייבר מסוגלים להגן על עצמם ולכן החליטו לנטוש את הברית. כך, אפשר הסכם חודייביה למוחמד לרכז את כוחותיו מול יהודי ח'ייבר ולנצח אותם בקרב. כיבוש ח'ייבר כמובן חיזק את המוסלמים במידה מספקת כדי להתמודד בקרב מול מכה.

הסכם חודייביה, שנחתם כאמור לעשר שנים, הסתיים בפועל לאחר שנתיים. יש הסבורים כי מדובר בתוכנית שלבים מחוכמת של מוחמד, ואחרים סבורים כי המלחמה בין הנביא לאנשי מכה התחדשה עקב סכסוך בין בעלי ברית של שני הצדדים מקרב הבדואים. שתי האפשרויות הגיוניות, ולא בהכרח סותרות זו את זו. רבים במחנה המוסלמי ראו, בצדק, את הסכם חודייביה כמשפיל ולא הוגן, ובוודאי חיכו בקוצר רוח לסיומו. מכה, העיר העשירה ביותר באזור, היתה גם פרס גדול ומפתה. אולם אין להוציא מכלל אפשרות שהתזמון היה אכן קשור לסכסוך שפרץ בשוליים, בין בעלי ברית של שני הצדדים. מלחמות גדולות יותר בהיסטוריה, כמו למשל המלחמה הפלופונזית בין אתונה לספרטה (431-404 לפנה"ס), פרצו בדיוק מאותה הסיבה: המעצמות נגררו אחרי בעלות הברית הזוטרות שלהן. בין כך ובין כך, התוצאה ידועה: מוחמד כבש את מכה, ועד היום היא העיר הראשונה בחשיבותה לאסלאם.

לרוב, הישראלים שמעלים לתודעה את פרשות חודייביה וח'ייבר (ואת האזכורים המודרניים שלהן) עושים זאת כדי לתמוך בתזה הישנה של יצחק שמיר המנוח: הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו הים. יש המוסיפים אף שהשקר נטוע בתרבות האסלאם, כאילו שדיפלומטים מציביליזציות אחרות הקפידו תמיד על אמירת אמת. המסקנה היא השתבללות: אין אמונה בערבים גם ארבעים שנה בקבר, כמאמר הפתגם הידוע, ואף הסכם אינו שווה את הנייר שעליו הוא נחתם. אבל בחינה מדוקדקת של סיפור חודייביה וח'ייבר, כמו גם המאבק של מוחמד ביהודי מדינה, עשויה להוביל אותנו למסקנה שונה בתכלית, ואפילו הפוכה. כל יריב שמוחמד הביס, נותק קודם כל מבעלי בריתו ובודד מבחינה דיפלומטית. השבטים היהודים במדינה הוכרעו רק כאשר הצליחה הדיפלומטיה של מוחמד למסמס את הבריתות בינם לבין עובדי האלילים סביבם. ואכן, המבצרים של קורייטה לא סייעו להם כאשר היו מבודדים מבעלי בריתם. באותו האופן, ח'ייבר ומכה נוצחו רק כאשר בודדו והופרדו זו מזו. ההיסטוריה של חצי הערב במאה השישית, במילים אחרות, לא נטתה חסד למשתבללים בתוך חומותיהם וגדרותיהם, ובוודאי לא לבוטחים בכוחם ובעוצם ידם. המנצחים היו אומני המשא ומתן: אלו שידעו מתי לתקוף, אך גם מתי לוותר ולסגת, ובעיקר – לעולם לא להישאר מבודדים. התובנה הדיפלומטית הזאת נכונה בסיטואציות רבות אחרות, גם, ובעיקר, במזרח התיכון של ימינו.

כיצד אי הבנות תיאולוגיות עלולות לגבות קורבנות בנפש? בין פרשיית ניאוף בנגסאקי הנוצרית של סוף המאה השש עשרה, סדרת צליבות ומנהג אירופי שכלל תופים ומחולות, ינשוף היסטורי על קומדיית זוועה של טעויות.

 ב-1597 עגן סוחר עבדים פלורנטיני בשם פרנצ'קסו קרלטי בנמל נגסאקי, עיר יפנית נוצרית באי הדרומי קיושו. העיר הייחודית הזאת, שנבנתה כמה עשרות שנים קודם לכן בידי מיסיונרים, היתה השער העיקרי של יפן לעולם האירופי, מסחר רווחי ביותר שנוהל כמעט כולו בידי נוצרים, מערביים ויפנים כאחד. ביומן המסע שלו, תיעד קרלטי את היחס המחמיר של "היפנים" לנואפים. בארץ השמש העולה, כתב, נהוג להעניש את אלו שעברו על הדיבר השביעי, גברים ונשים כאחד, בעונש הבא. זוג הנואפים נלקח לביתו של הבעל (ההנחה היא שמדובר בניאוף עם אישה נשואה), ושם עובר סשן מורכב של עינויים. לא נלאה אתכם בפרטים המזוויעים, אבל המענים, לפי קרלטי, הפשיטו את את העור חלקית מ"אברי הבושה" של הקורבנות, עשו ממנו כובע ואילצו את הקורבן השני לחבוש אותו. משם, הובלו הנואפים בעגלה ברחובות העיר, עד שמתו מאיבוד דם לקול מצהלות ההמון.

ספרו של פרנצ'סקו קרלטי

            באירופה, הטקסט הזה שימש במשך מאות שנים כהוכחה נוספת ל"ברבריות היפנית", במיוחד בהתחשב ברדיפות של הנוצרים שהחלו באותה תקופה והגיעו לשיאן במרחץ הדמים של מרד שימאברה, באמצע המאה ה-17. ניתן לומר שמאז הרדיפות הגדולות בתקופת הקיסרות הרומית, לא רדפה אף מדינה את הנוצרים בחרי אף אלים כמו יפן הסמוראית. העונש לנואפים בשוגונאט של טוקוגאווה (1600-1868) היה אף הוא רע ומר. הבעל הורשה להרוג הן את הנואפת והן את מאהבה, ואם לא עשה זאת מסיבה כלשהי – עשתה זאת המדינה. בתקופתו של השוגון השמיני, טוקוגאווה יושימונה, שידוע כגדול המחוקקים של התקופה, החליט בית המשפט העליון של השוגונאט כי גם ניאוף שהתגלה במקרה (משרת שעונה על עבירה אחרת וגילה כי נאף עם אשת אדונו) יגרור אחריו הוצאה להורג של האישה, אפילו אם הבעל כלל לא מעוניין בכך. באופן כללי, הענישה על עבירות חמורות היתה יכולה להיות אכזרית במיוחד: בתקופת טוקוגאווה היו יכולות הרשויות המוסמכות לצלוב, להמית בעינויים, לכרות חלקי גוף, לבתר לחלקים ולשרוף נאשמים בעבירות מסויימות. העונשים הללו היו נדירים מאד (בדרך כלל, אפילו במקרים חמורים, העונש היה Hachikubi Gokumon, עריפת הראש והצגתו בשערי העיר) אבל בכל זאת נגזרו מדי פעם בפעם. הם בוטלו באופן רשמי רק בשנות השבעים של המאה התשע עשרה, לאחר הרסטורציה של מייג'י, פירוק השוגונאט ועליית המשטר הקיסרי. מכל הסיבות הללו, הקהל האירופי בוודאי לא הופתע מתיאורו של קרלטי: הוא התאים לידע הקיים על משטר הענישה ביפן.

השוגון השמיני לבית טוקוגאווה, יושימונה (1684-1751) התייחס לניאוף בחומרה רבה.

            אבל בכל זאת, בדיקה מדוקדקת של העובדה מגלה כמה דברים מפתיעים. ראשית כל, אין שום תיעוד לעונש הנורא שתיאר קרלטי במקומות אחרים ביפן, ככל שמדובר בניאוף – לא בשנות התשעים של המאה השש עשרה ולא בתקופת טוקוגאווה. למעשה, הוא נגזר ככל הנראה רק פעם אחת – באירוע שבו חזה קרלטי. והוא לא נגזר בידי הרשויות היפניות, אלא נהגה ובוצע דווקא בידי הקהילה הנוצרית-יפנית בנגסאקי. מה למעשה קרה שם?

            ריינייר הסלינק, היסטוריון מאוניברסיטת צפון איווה, שייך לאותם המעטים ששולטים במגוון השפות הדרושות למחקר רציני של הפרשה האפלה ההיא: יפנית קלאסית, סינית קלאסית, לטינית, הולנדית, ספרדית ופורטוגזית של ימי הביניים המאוחרים. מתוך בדיקה מעמיקה של המסמכים, העדויות והראיות שנותרו לנו, הסלינק מצליח לחבר בין זוג הנואפים האומלל שנענש באכזריות כה רבה, לבין סיפורה העצוב של נגסקי בשלהי המאה ה-16. באותה תקופה שלט ביפן כולה איל מלחמה בשם טויוטומי הידיושי, איכר שעלה לגדולה במהלך מלחמת אזרחים אכזרית שנמשכה כמעט כמאה שנה, והצליח לאחד את הנסיכויות הפיאודליות השונות תחת שלטון ברזל. במהלך מלחמת האזרחים הגיעו הנוצרים ליפן, בתחילה פורטוגזים, ולאחר מכן גם ספרדים ואחרים. הם הביאו איתם רובים ואבק שריפה, ששינו לחלוטין את מאזן הכוחות ביפן ולמעשה קרבו את המלחמה להכרעה. רק השוגו (Shugo- שליטים פיאודליים) החזקים ביותר יכלו להרשות לעצמם את הנשק העוצמתי והיקר, והברירה הטבעית שנוצרה ניפתה שליטים חלשים או דחפה אותם לזרועותיהם של שכניהם החזקים. תהליך הגיבוש שנוצר הוביל לקואליציות גדולות, ובסופו של דבר סייע לשלושה מצביאים מזהירים, שמשלו אחד לאחר השני, נובונאגה, הידיושי וטוקוגאווה לאחד את המדינה ולסיים את מלחמת האזרחים.

רובים ביפן במאה ה-16: הרובאים היו בדרך כלל חיילים רגלים ממעמד פשוט, שנקראו השיגארו

            אודה נובונאגה (Oda Nobunaga), איש דמים אכזרי, היה הראשון שבהם: שליט קטן וחלש שהצליח לעלות לגדולה במהירות ולנצח אדונים יהירים ובוטחים בעצמם. נובונגה הדיח את השוגון האחרון בקיוטו והשיג במהרה שלטון מוחלט כמעט ביפן. שנאתו לנזירים הבודהיסטים וחיבתו לנשק חם הובילה לברית בינו לבין הישועים הפורטוגזים, המסדר הנוצרי החזק והמתוחכם ביותר בקיסרות. ב-1575 הצליח נובונגה להביס שוק על ירך את יריבו העיקרי בקרב נגשינו, באמצעות שוחות של רובאים שקצרו את הסמוראים המסתערים כאלומות חיטה (סצינה שהונצחה בסרטו הנודע של אקירה קורסאווה, "קגמושה"). לקראת סוף חייו, החל לחשוב על עצמו כאל של כל הדתות הקיימות, ובנה טירה מגלומנית עם "קומה" לכל דת, כולל נצרות.

אולם כאשר נובונגה מת מחרבו של מתנקש, עלה תחתיו משרתו הבכיר, הידיושי – אותו איכר שהפך לגנרל וכוכבו זרח במהירות שיא. בניגוד לנובונגה, יחסיו של הידיושי עם הנוצרים היו מתוחים בהרבה. הוא חשש, כפי שקפטן ספרדי אחד אמר לו, שכל המיסיונרים הם למעשה מרגלים של מלך ספרד, והנוצרים היפנים יבגדו במדינתם בשעת מבחן. הידיושי גם סלד מהדת הנוצרית, שגילתה חוסר סובלנות כלפי דתות יפן ובכלל ייצרה חוסר יציבות חברתית. ניסיון כושל של הטאיקו (עוצר לשעבר, תוארו של הידיושי) לפלוש לקוריאה ולסין הוביל לפשיטת רגל כוללת של המדינה, וגרם לממשלה לחפש מקורות הכנסה נוספים. ויכוח בין הידיושי למסדר הפרנציסקני על השאלה הרוחנית, למי שייך השלל שנלקח מספינה ספרדית שנקלעה לחופי יפן, הוביל לעימות כולל בין הממשלה היפנית לנצרות. הידיושי, שכבר עשר שנים קודם לכן אסר את הדת הנוצרית ביפן, החליט לממש את האיסור. בפקודתו, אספה הממשלה 26 נזירים פרציסקנים ונוצרים יפנים, והובילה אותם לנגסקי – העיר הנוצרית הגדולה של דרום יפן. שם, לפי גזר דינו של השליט, הם היו אמורים להיצלב.

טויוטומי הידיושי – (1537-1598)

            כאן נשאלת השאלה, מדוע החליט הידיושי להוביל את קורבנותיו לנגסקי דווקא, ולא לחסל אותם מניה ובניה בקיוטו? ומדוע דווקא מוות בצליבה, ולא אחת מהשיטות האחרות והמגוונות שהיו נהוגות ביפן? הידיושי, מן הסתם, רצה להפחיד את יתר הנוצרים – במרכזם החשוב ביותר. הסמוראים שלו הובילו את הקורבנות לפסגת הר ליד נגסקי, ושם צלבו אותם, לא לפני שחתכו חלק מהאוזניים שלהם למזכרת. הטאיקו פקד שלא להוריד את הגופות מהצלבים עד שיתפוררו בעצמן, ואף דאג לכבול את הנזירים האומללים לצלב ברצועות ברזל כדי שיפלו לאט יותר. למרבה הזוועה, הידיושי, שכלל לא האמין בנצרות, בחר את שיטת ההוצאה להורג כדי להוכיח נקודה תיאולוגית. במשך חודשים רבים, קיבל "שיעורים" בתיאולוגיה נוצרית מהמתורגמן שלו לפורטוגזית, ואת הידע המוגבל שלו ניצל כדי להוכיח לנוצרים ש"זה לא עובד". הידיושי הבין שישו קם לתחייה לאחר הצליבה, והסיק כי כל המרטירים אמורים לקום לתחייה באותו האופן. מותם האכזרי של הנזירים נועד להוכיח לנוצרים של נגסקי כי הם לא קמים לתחייה מהצלב, ובכך לעקור את האמונה הנוצרית מבסיסה.

26 המרטירים של נגסאקי

צליבת ישו – אל תנסו בבית

            דא עקא, שהטאיקו השיג בדיוק את ההיפך ממה שרצה. מבחינת הנוצרים של נגסאקי, מות הקדושים של הנזירים לא היה הפרכה של אמונתם אלא בדיוק להיפך – אישרור עוצמתי שלה. הטאיקו ושריו נדהמו לשמוע כי תושבים נוצרים מנגסאקי והכפרים שמסביבה מנסים לאסוף חתיכות בגדים ואף חלקים מהגופות כרליקות, שרידי קדושים, ואף הניסיון של המשטרה לחסום את האזור לא צלח. להיפך – השומרים והשוטרים, שהבינו שנקרתה בדרכם הזדמנות עסקית נפלאה, התחילו למכור את חלקי הבגדים הקרועים לכל המרבה במחיר. גם העובדה שהקורבנות נצלבו בחורף וגוויותיהם קפאו ולפיכך לא נרקבו במהרה, סייעה לחזק את תחושת הנס אצל הנוצרים המקומיים. זה היה השלב הראשון בקומדית הטעויות הזוועתית של 1597: הידיושי, שניסה להפריך את האמונה הנוצרית, חיזק אותה בסופו של דבר. הנתונים מוכיחים שלאחר פרשת הצליבה, מספר הנוצרים בנגסאקי ובנותיה לא ירד אלא עלה, מה גם שרדיפות ההמשך של הנוצרים בשני העשורים שלאחר מכן לא היו שיטתיות במיוחד.

            אבל הרדיפות גרמו גם להתפתחות לא צפויה בקהילה הנוצרית בנגסאקי, וכאן אנחנו מגיעים לפרשה שאיתה פתחנו את הפוסט. לפי הסלינק, הנוצרים בגנסאקי שמעו מהכמרים (במעורפל) על שיטה להשפלה פומבית של נואפים שהיתה נהוגה במדינות הנוצריות של הים התיכון, בעיקר ספרד ופורטוגל. ההמונים נאספו מסביב לבית הרלוונטי עם תופים וכלי נגינה אחרים, פרצו את החלונות והדלתות והוציאו את הנואפים החוצה. משם הם הובלו בעגלה אל מחוץ לכפר או לעיירה לקול תרועות ההמון, ולמעשה גורשו מהקהילה. המנהג הגיע לאוזני הנוצרים בנגסאקי בסדרת טעויות של "טלפון שבור", ובשילוב עם שיטות הענישה הנהוגות ביפן, הם הבינו את הטקס כהוצאה להורג – באותן שיטות אכזריות שתיארנו קודם. לאחר הצליבה על ההר, פירשו הנוצרים היפנים את גל הרדיפות של הידיושי כעונש אלוהי על חטאי הקהילה, ואותו זוג אומלל שנתפס בזמן הניאוף שימש כמעין קורבן שנועד לפייס את האל הזועם. סידרה של אי הבנות תרבותיות ותיאולוגיות של כל הצדדים הובילה, בסופו של יום, למחזות הזוועה שליוו את הקהילה הנוצרית בנגסאקי בעשורים האחרונים לקיומה.

 מבוסס על הרצאתו של פרופ' ריינייר הסלינק (אוניברסטת צפון איווה), במכון ריישאואר, אוניברסיטת הרווארד, 14.3.2014

חשבתם שג'יני זה הבלון הכחול והמשעשע מאלאדין של וולט דיסני? תחשבו שוב, במיוחד לפני שאתם קוראים למישהו "מג'נון". ינשוף הדמדומים מוציא אותכם למסע במסורת הערבית והפרסית, בין דפי הקוראן, הח'דית, אפוס ח'אתם טאי ואגדות אלף לילה ולילה. איזו ממלכה מסתתרת בין הפסגות של הרי קאף? מהו סיפורו האמיתי של שלמה המלך, ואיפה נמצאת טבעת החותם שלו? אילו סודות טמונים במרתפי הכלא הישראלי לאסירים בטחוניים, ומיהו המיעוט המופלה באמת בערב הסעודית?

בפברואר 2001, הודעה מיוחדת במינה התפרסמה בקבוצת דיון שגרתית למראה, אחת מרבות בזירת האינטרנט התוססת של העולם הערבי. הפעם זו לא היתה דיעה על ישראל והפלסטינים, פשעי האימפריאליזם האמריקאי או הסכסוך בין עיראק לכווית, אלא טרוניה אתנית מיוחדת במינה. הכותב הזדהה כג'יני, תושב ערב הסעודית, וקונן מרה על הדיעות הקדומות שקיימות בקרב בני אדם כנגדו וכגד בני מינו. "נכון, נולדתי בממלכת השדים בהרי קאף," הוא כותב, "ואני יכול לעוף באוויר ולהזיז בניינים – אבל אני עושה את זה רק כשאני מוכרח. ביומיום אני מתפרנס מהוראת השפה הערבית, כמו אבי לפני, ואני לא שונה מכם: אני אוכל את אותו המזון ומשלם את אותו שכר הדירה. גם בעולם שלנו יש עשירים ועניים, קבוצות דתיות שונות נאבקות זו בזו והמעמד החברתי שלך נקבע לפי הממון שירשת. נכון, אני עשוי מאש חסרת עשן – אבל אם אלחץ לכם את היד אתם לא תישרפו. אני מודה," הוסיף, "שיש ג'ינים מרושעים שנכנסים בבני אדם כבדיבוק, אבל אלו פושעים והממשלה שלנו נלחמת בהם. ואתם – כשאתם מזמנים ג'ינים בהשבעות ולחשים, אתם לא חושבים עד כמה זה משפיל וכואב?" הפיתרון, סיכם, הוא באמנה חברתית חדשה בין ג'ינים ובני אדם שתגרום להם, סוף סוף, לחיות זה לצד זה בדו קיום וכבוד הדדי.

            הג'יני, יהיה אשר יהיה, לא נשאר בפורום להמשך הדיון, אבל ההודעה שלו, כפי שכותב חוקר הפולקלור המוסלמי רוברט לבלינג בספרו Legends of the Fire Spirits, משקפת ידע מעמיק למדי באחת המסורות המעניינות והותיקות ביותר של חלקים ניכרים מהציביליזציה האנושית, העולם האסלאמי-ערבי שנפרס מזנזיבר ועד מרכז אסיה, ממרוקו במערב ועד סין במזרח. מי הם למעשה הג'ינים? תשכחו מהליצן הכחול והמשעשע בסרט "אלאדין" של דיסני – עבור אנשים רבים, גם היום, ג'ינים הם מציאות יומיומית. כפי שנראה הם מוזכרים במפורש בקוראן, ולפיכך, קשה למוסלמי מסורתי שלא להאמין בקיומם, בדיוק כפי שיהודים רבים מאמינים בקיומם של מלאכים, כשפים ואפילו שיקויי אהבה מריאות של ארנבת.

            מאיפה מגיעה המילה "ג'יני"? למעשה, מדובר במסורת עתיקה ששורשיה בתקופה הקדם אסלאמית. באימפריה הרומית רווחה האמונה בגניוס (Genius), מעין "שדים שומרים" שאכלסו את שטח ההפקר המפריד בין האדם לאלים. הגניוס, גירסה רומאית לדיימון היווני, נתפס גם כמי שמעניק השראה לאנשים חכמים במיוחד. סוקרטס, למשל, האמין כי מלווה אותו דיימון פרטי. "גאון" (genius), או סופר בעל השראה, הוא לפיכך אדם שנהנה מברכתו של שד שומר מועיל במיוחד. הוגים נוצרים, כדוגמת אוגוסטינוס הקדוש, נטו לשייך יצורים על-טבעיים מסוג זה לעולם השטן, ובכל זאת היגרה האמונה הזאת גם לתוך העולם הנוצרי. היהודים, מבחינתם, האמינו אף הם ב"רוחין", "לילין" ו"מזיקין", שהשתלבו היטב בסיפורי המקרא. "כל אותן שנים שהיה אדם הראשון בנידוי," אמר רבי ירמיה בן אליעזר (תלמוד בבלי, עירובין דף יח, עמ' ב), "הוליד רוחין ושידין ולילין." המזיקין נולדו לפיכך מזיווג בין אדם הראשון לשדים – יצורים מכונפים המסוגלים לגלות את העתיד. פגיעתם של השדים הללו עשויה להיות רעה, והם מסוגלים לגרום למוות ומחלות, במיוחד לאלו שעושים דברים מסוכנים, כמו למשל לשבת מתחת למרזב. אבל לפעמים, גם במסורת שלנו, שדים יכולים להועיל לבני האדם, אמביוולנטיות שתאפיין מאוחר יותר גם את המסורת המוסלמית. הקטע הבא מהגמרא, למשל, עוסק בעלילותיו של השד בן תמליון:

פעם אחת גזרה המלכות גזרה שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו את הנדות. …אמרו מי ילך ויבטל הגזרות? ילך ר' שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בנסים. ואחריו מי ילך? ילך ר' אלעזר בר ר' יוסי… יצא לקראתו בן תמליון. רצונכם אבוא עמכם? אמר להם: בקשו כל מה שאתם רוצים. נכנסו לגנזיו לקחת מה שרצו. מצאו שם את האיגרת לקחוה וקרעוה.

תלמוד בבלי מסכת מעילה, דף יז, עמ' א-ב

האסלאם, שכבש בסערה את המזרח התיכון החל מהמאה השישית לספירה, לא היה חסין להשפעתן של אמונות אליליות. בדיוק להיפך: הציביליזציה המוסלמית לא רק שינתה אלא גם שחזרה בצורה מסויימת את העולם הקלאסי, היווני-הלניסטי-רומי, הן בתחום הממשל, הן בתחום המדע והפילוסופיה והן בתחום המיתוס והאגדה. למעשה, ג'ינים מופיעים כבר במקור האסלאמי הקדום והחשוב ביותר- הקוראן עצמו:

בראנו את האדם מטיט נוקשה, מעיסת בוץ שהשחירה. ואת השדים בראנו קודם לכן מאש סופת המדבר הלוהטת.

קוראן (תרגום אורי רובין) 15:26

מכאן מתחיל סיפור מרתק למדי. השדים במיתולוגיה המוסלמית (ג'ין, ג'אן, אפריט, ע'ול וסוגים רבים אחרים) הם ברואים עצמאיים שלא נוצרו מעפר כמו בני האדם, אלא מסופת המדבר הלוהטת, "נאר אל סמום". לפי סורה 55, פסוקים 14-15, אלוהים ברא את הג'ינים מלשון של אש (מריג' א-נאר), מונח המקובל על המפרשים כאש חסרת עשן. אותה הבשורה דורשת מהמאמינים לקבל את חסדיו של אלוהים ולהאמין אך ורק בו מבלי לשתף בו אחר. אבל, וזו נקודה מעניינת, הפזמון החוזר ("אלו ממתנות ריבונכם תוכלו עוד להכחיש"?) הוא בצורת זוגי. כלומר, לדעת מפרשים מסויימים, הוא מכוון הן לאדם והן לג'ינים. מכאן שגם לשדים יש חופש בחירה. הם אינם יצורים שטניים בהכרח, ויכולים ללכת בדרך הרוע או הצדק, לפי בחירתם. מסיבה זו בדיוק, גם לג'ינים יש דת ואמונה. זוכרים את הג'יני מסעודיה שכתב בפורום שבעולמו יש מאבק של כתות דתיות, בדיוק כמו בעולם בני האדם? גם הג'ינים הם יהודים, נוצרים מוסלמים או עובדי אלילים, והם אף נוטים במקרים רבים לעזור לאחיהם לאמונה מקרב בני האדם ולהציק לבעלי אמונות אחרות.

לג'ינים גם יש מגדר: הם גברים או נשים (סיסג'נדרים, מה שנקרא), וכמו בני אדם הם גם מתאהבים לפעמים – אם כי רומנים בינם לבין בני אדם עלולים להסתיים באופן לא נעים, בעיקר כשהצד האנושי מגלה את אופיו האמיתי של הג'ין. לפעמים הם מתחתנים, וגם חיי הנישואין שלהם סובלים מבעיות. באגדות אלף לילה ולילה, למשל, הופך מלך טוב ומיטיב למסוכן ועצבני לאחר שאשתו בוגדת בו עם עבד שחור וחינני בשם מסעוד. התגובה האינסטינקטיבית שלו היא דווקא לברוח למדבר ולייבב, אבל שם הוא נתקל בג'יני, שמספר לו שהוא לא לבד: אשתו לא מזמן בגדה בו עם שד אחר. המלך, שמשתכנע שנשים בוגדניות מטבען הן בעולם האדם והן בעולם השדים, מחליט להתחתן עם אישה אחרת בכל לילה ולהרוג אותה בבוקר. בסופו של דבר הוא נתקל בשחרזדה שמספרת לו סיפור מרתק בכל לילה, והשאר היסטוריה.

            אז מה ג'ינים עושים? אם קניתם מנורה עתיקה בשוק הפשפשים ביפו, וחשבתם לשפשף אותה כדי לקבל שלוש משאלות (לא כולל להרוג אנשים, להחיות מתים או לגרום לאחרים להתאהב בכם), אולי תגלו שוולט דיסני היה צריך ללמוד דבר או שניים על ג'ינים ואורחותיהם. ראשית כל, מעבר לעובדה שהם אוהבים לאכול מודמס (פול מצרי) ועצמות, התחביב העיקרי של ג'ינים הוא להשתלט על בני אדם. אחרי הכל, המילה הערבית הידועה למשוגע, "מג'נון", פירושה "אדם שנכנס בו ג'ין":

"צפה לבואו של יום אשר בו יביאו השמיים עשן לעין כל, והוא יכסה את האנשים, זה עונש קשה. ריבוננו, הסר מעלינו את העונש, כי מאמינים אנו. אך מה יועיל להם, אם ייזכרו לאחר שכבר בא אליהם שליח אשר הזהירם ברורות? הם פנו לו עורף ואמרו: אחרים לימדוהו, והוא אחוז שד."

קוראן, בשורה 44

כלומר, אפילו הנביא מוחמד עצמו נחשד בידי סובביו כי לא אלוהים (דרך המלאך גבריאל) התגלה אליו במדבר. רבים מאנשי מכה האמינו בהסבר פשוט בהרבה: "אחרים לימדוהו, והוא אחוז שד." ישנם גם סיפורים, במיוחד בח'דית, על שדים שניסו להפריע לנביא להתפלל והוא מסמר אותם לקיר המסגד, או ג'ינים שמתמחים בחטיפת ילדים. למשל, מסורת שנמסרה מפיו של ג'אבר אבן עבדאללה מתרה בבני האדם לנקוט אמצעי זהירות בשעות בין הערביים. "סגרו את נחיריכם וסתמו את נאדות המים שלכם, הגיפו את דלתותיכם ושמרו את ילדיכם קרוב אליכם, כי הג'ינים משוטטים בשעות הללו והם עשויים להיחטף."

            באופן כללי, עם בוא האסלאם, נתקלו הג'ינים בבעיה. לפני המאה השישית, נהגו רבים מהם לנצל לקונה במבנה הקוסמי של העולם – מין דליפה בקיר בין הגיהנום לגן עדן, שאפשרה להם לצוטט לדברי המלאכים ולמכור את סודות הבריאה לכל המרבה במחיר. אבל הנביא מוחמד, כך אומרת המסורת, סתם את הדליפה – ומאז הג'ינים התקשו יותר לעשות עסקים. מכיוון שיש גם לשדים בחירה חופשית, היו כאלו מהם שהסיקו את המסקנה הנכונה והמירו את הדת לאסלאם, או לפחות לדתות ספר אחרות (יהדות או נצרות). במכה יש מסגד שנקרא "מסגד הג'ינים", לזכר הסיפור הבא שמופיע בבשורה 72 בקוראן:

אמור, נגלה לי כי חבורת שדים הקשיבה ואמרה, שמענו קוראן קסום המדריך את הבינה, על כן האמנו בו, ולא נוסיף לצרף לריבוננו שותף כלשהו. הוא- יתרומם שמו- ריבוננו הנשגב …. גיששנו בשמיים והנה הם מלאים שומרים עזי נפש וכוכבי אש.. פעם נהגנו לשבת ולצותת, ואולם עתה אורב לכל מצותת כוכב אש, ושוב איננו יודעים אם עומדים להביא קללה על יושבי הארץ או אולי אומר ריבונם להביא ברכה עליהם. עתה יש ישרים בקרבנו ויש גם פחותים מהם, כי כבר התפלגנו סיעות סיעות, והתחוור לנו כי לא יהיה לאל ידנו לגבור על אלוהים בארץ, ולא נוכל לחמוק ממנו. וכאשר שמענו את דבר דרך הישר, האמנו בו. אשר יאמין בריבונו, לא יחשוש מגזל ועוול. יש בינינו מתמסרים ויש מושחתים. המתמסרים הם שוחרי היושר, ואילו המושחתים יהיו עצי הסקה לגיהנום.

כלומר, מבחינת היכולת לבחור בין טוב ורע, אין הרבה הבדל בין שדים ובין בני אדם. כמובן שיש גם ג'ינים לא חסודים במיוחד, אבל גם בהם אפשר לשלוט – אם אתה חזק מספיק. אלוף השליטה בשדים, לפי המסורת המוסלמית, היה לא אחר מאשר שלמה המלך. חוץ מאשר לבנות את בית המקדש ולאסוף לעצמו פילגשים מכל המדינות השכנות, מסתבר ששלמה החזיק גם בצבא שדים לא מבוטל, בו שלט באמצעות חפץ קסום רב עוצמה: טבעת החותם שלו. מי מכם שחושב לצאת למסע אתגרי באמת, יכול לנדוד למדבר המערבי במצרים, באזור סיווה, שם, כך אומרים, טמונה עדיין טבעת החותם של שלמה בתחתית אגם תת קרקעי. ממשלת מצרים, דרך אגב, אוסרת צלילות באגם: מה שבטוח בטוח.

            אופציה אחרת לטיול אתגרי הוא לנסות למצוא את הג'ינים עצמם. לפי המסורת, הם חיים בממלכה מעבר להרי קאף, אי שם בטבעת המקיפה את העולם. לפי "פלאי הבריאה", היצירה של הגיאוגרף אל-קאזוויני מהמאה ה-13, ההרים הללו מופרדים משאר העולם באוקייאנוס. אם כבר תגיעו להרי קאף, אתם עשוים לגלות שמדובר במקום מעניין למדי. האפוס הפרסי ח'אתם תאי מספר על נוסע שהצליח להגיע לרכס. הרי קאף, כך גילה, עשויים מאבן אזמרגד ירקרקה, ואין ב"ג'יניסטאן" ישות מדינית אחת אלא דווקא ממלכות רבות. העיר הגדולה ביותר נקראת אהרימאן-אבאד (אהרימאן – השטן במיתולוגיה הפרסית הקדם-אסלאמית), ושם מתגורר מלך גדול בטירה מכושפת. כמו ממלכת הפיות של טולקין, עולם הג'ינים מסוכן אך מרתק ומבטיח באותה מידה. הפארי, המוזכרים להלן, הם סוג מסויים של שדים:

ח'אתם נפרד מהג'ינים, ובלא מורא עבר את גבולות ממלכת הפארי, ומיום ליום התקרב להר שפסגתו נראתה כמפלחת את השמיים, ומדרונותיו מכוסים באינספור עצים ירוקים למיניהם וסוגיהם. כאשר הגיע לבסיסו של ההר, הפארי התקבצו מכל הצדדים, ואחד אמר לרעהו: "הנה מגיע בן אדם, אותו אנו צריכים להרוג ללא שהיות, משום שהעז בחוצפתו להתקרב להר. הפארי מיהרו לבסיס ההר, תפסו את ח'אתם, נשאו אותו עמם וכאשר קשרו את ידיו ורגליו אמרו לו: "אמור לנו, בן תמותה, מהיכן באתת? מה עסקך? ומי הביא אותך לכאן?" אני מגיע, אמר, מהעיר סורי, בהדרכתו של האל בוראי.

אולם לפארי, כך מסתבר, יש מחלות מסויימות שרק בני אדם יכולים לרפא. ח'אתם מצליח להציל את בנו של המלך ממוות, ועלמה יפיפייה בשם חוסנה פארי מתאהבת בו. מי שזוכה בחסדם של השדים, מקבל טובות הנאה לא מעטות:

ח'אתם הוכנס לדירה מפוארת, עם גדודים של פארי לשרתו ולמלא את כל פקודותיו. הם העניקו לו מזון מכל סוג ומגוון פירות עסיסיים עם מים קרים טהורים כקריסטל.

 ובכל זאת, כלל ראשון בעולם השדים הוא ביטחון שדה, כפי שגילה נוסע בדואי מסויים – שהגיע בטעות לממלכת הח'וריות. הח'וריות הן יצורים פלאיים, מעין פיות, שמנהלות ממלכה משלהן במקום נסתר. אותו הנוסע הצליח לזכות בחסדיהן של הח'וריות ובילה אי אלו שנים מאושרות בקרבתן, אולם אז התעקש לחזור לביתו כדי לסדר כמה עניינים. מלכת הח'וריות הסכימה, אבל דרשה ממנו שלא לספר דבר על מה ששמע וראה. אולם אשתו של הנוסע גילתה גלעין מוזר של פרי באמתחו, ונדנדה לו עד אשר סיפר לה על הממלכה הסודית. הח'וריות לא קיבלו בשלוות נפש את עבירת ביטחון השדה הנ"ל, ומחצו את האומלל בין שני הרים.

            עם זאת, יש בעולם ג'ינים רבים שאופיים רע ומושחת עד היסוד, ועדיף שלא להיתקל בהם כלל. אלו אינם בהכרח יצורים מדבריים. במדינות כמו מרוקו, למשל, יש מקצוענים שמתמחים בגירוש ג'ינים מבתים עתיקים וחשודים באמצעות ריטואלים מורכבים שכוללים תפילות, השבעות והתזת דם. לפי רוברט לבלינג, דווקא תושבי הערים והכפרים נטו לפחד מג'ינים הרבה יותר מהבדואים – שראו אותם כעוד אחת מסכנותיו המרובות של המדבר. אבל לפני הפעם הבאה שאתם יוצאים לטיול במדבר, כדי שתכירו סוג מיוחד של ג'ין בשם ע'ול או ע'ולה (ידוע בגירסה האנגלית כג'ול). הע'ולה מופיעה לרוב כאישה יפיפייה עם רגלי חמור, שמפתה נוסע מזדמן, בדרך כלל נער בדואי אומלל, למערה שלה ושם זוללת אותו לתיאבון.

ג'ינים אחרים הם מסוכנים פחות, אבל בכל זאת יכולים לנצל אותך למטרותיהם. הסיפור האהוב עלי הוא על אותו נוסע בדואי שעבר במדבר, ובדרכו נתקל באורחת קיפודים. "הנה זימן לי אלוהים יתברך ארוחה דשנה מבשר קיפודים," אמר לעצמו, אסף את הקיפודים לשק והמשיך בדרכו. כשהגיע לביתו וניסה לפרוק את המטען, הסתבר לו שהשק ריק. ה"קיפודים" היו בסך הכל ג'ינים שניצלו אותו על מנת לקבל טרמפ….

                ואיך אפשר בלי נקודה יהודית וישראלית? בספרם, פסיכופתולוגיה של שנאה, מדווחים ג'רלד פוסט ורוברט רובינס על תופעה מוזרה בשולי הסכסוך הישראלי-פלסטיני: גברים-פלסטינים מוסלמים שסובלים מדיבוק של ג'יני יהודיות. שייח' אבו ח'אלד, מגרש שדים מעזה, העיד בפני הכותבים כי מאז פרוץ האינתפיאדה הראשונה ב-1987 מספר הדיבוקים ברצועה עלה פי שלושה, לדעתו בשל פועלם המזיק של קוסמים יהודים. בעזה מסתובבים גם שדים נוצריים, יש לציין. כמו מקביליהם היהודים הם שחורים בצבעם, אבל רק ליהודים יש קרניים. פוסט ורובינס מפנים אצבע מאשימה כלפי "יזמים רוחניים" ומגרשי שדים זריזים שמנצלים את הקונפלקיט לתועלתם האישית, אולם לא תמיד הג'ינים בני דת משה ממלאים תפקיד שלילי כל כך, אפילו בפולקלור הפלסטיני. האתרופולוגית ססיליה רותנברג, שביצעה מחקר שטח של 14 חודשים בכפר ארטס שבגדה המערבית, תיעדה סיפור משונה. אסיר פלסטיני בשם מוחמד ששהה בכלא הישראלי הותקף, כמקובל, על ידי ג'ינית יהודיה, אבל הצליח להתיידד איתה לאחר זמן מה. לא אהבה רומנטית, תודה ששאלתם, אבל חברות אמיצה של ממש. לפעמים, הרשה מוחמד לג'ינית להיכנס לתוכו כדיבוק כדי לשעשע את שאר האסירים או להפחיד את השומרים, אבל מעבר לכך היא לא הזיקה לאיש. אולי בשב"ס צריכים לשקול להזמין אקזורסיסט…

נ.ב. אם תהיתם מדוע סיפורו של אלאדין (או בשמו האמיתי, עלאא' א-דין), לא עמד במרכז הפוסט הזה, הרי שהסיבה נעוצה במקורו המפוקפק משהו. ישנו חשד כבד שהסיפור הזה, שלא הופיע בכתבי היד המקוריים, הערביים והפרסיים של אלף לילה ולילה, הוא בכלל המצאה של מתרגם היצירה לצרפתית.

הזאב הגיח מהאפלה. הוא ישב מולי והחל ללקק את הכפה שלו. לא יכולתי לראות את הפצע – ככל הנראה נכווה מקנה מכונת הירייה כאשר הפיל את החצובה לקרקע. "אם לחצובות ממאדים היו פרעושים, הן היו נראות כך," אמרתי לו, "את 'מלחמת העולמות' קראת?" לרגע הוא לא השיב לי. לא כל אנשי הזאב מסוגלים לדבר כשהם בצורת חיה. אך הזאב נעץ בי מבט לא נעים ונהם:

"רק ראיתי את הסרט"

סרגיי לוקיאננקו, המשמר האחרון

לפני שלוש שנים בערך, ביליתי קיץ לוהט ודי מרתק במוסקבה כדי לשפר את הרוסית שלי ולחפש אחרי מסמכים מסויימים שקשורים לפרשיות התנקשות ומרי בצבאות גרמניה ויפן. בין ביקורים בארכיונים מאובקים, תחנונים בפני פקידים עצבניים וסיורים בין כנסיות מוזהבות, תיאטראות, יערות ואגמים, הספקתי גם לקרוא לא מעט. הרכבת התחתית במוסקבה היא מצויינת ונוחה מאד, ואורך הנסיעה בין הדירה ששכרתי באזור VDNH (בדיוק מול הפסל המפורסם של הפועל והאיכרה) למרכז העיר איפשר לי לסיים לא מעט ספרים. בין היתר קראתי את "שדים" של דוסטוייבסקי, ספר שראוי לקרוא במנות קטנות ומדודות, כמה מיצירותיו המפורסמות של פושקין, וגם סדרת ספרים מודרנית יותר, משמר הלילה מאת סרגיי לוקיאננקו, שזיכתה אותי באחד מהתקפי המקריות המבהילים ביותר שחוויתי אי פעם.

            זה היה באחר צהריים אחד, ברכבת התחתית במרכז מוסקבה. לוקיאננקו כבר הרגיל אותי להתייחס לסיפור באופן אישי, בין היתר בזכות סצינה מבעיתה שהתרחשה ברחוב שנהגתי לעבור בו מדי יום ביומו אחרי חצות. באותו בוקר ברכבת, קראתי סצינה מותחת במיוחד בספר, שדילגה בין מוקדי עלילה שונים בדרך לקליימקס. אני יושב ברכבת וקורא משפט מהספר: "ואז, הם שמעו את הרמקול אומר: 'היזהרו ביציאה מהקרון, הרכבת עוצרת בעוד שניות ספורות. תחנה הבאה: בלרוסקאייה." בדיוק כשקראתי את המשפט הזה, הרמקול בקרון הרכבת האמיתי שבו נסעתי הכריז את אותו המשפט בדיוק: "היזהרו ביציאה מהקרון, הרכבת עוצרת בעוד שניות ספורות. תחנה הבאה: בלרוסקאייה." זה היה אחד הרגעים המבהילים האלה שדמיון ומציאות מתערבבים אחד עם השני, בדיוק כמו באותו סיפור דרום אמריקאי המתאר איש הקורא בכורסה על רוצח שמתקרב לעברו בעולם האמיתי. אבל זו לא היתה הסיבה היחידה שמשמר הלילה איתגר אותי כל כך. הנקודה המעניינת ביותר בספר היתה האופן האירוני, המאתגר והמתעתע שבו הוא הגדיר מושגים בסיסיים מאד כמו "טוב" ו"רוע" – וההגדרה הזאת קשורה לנקודת מבט רוסית מאד, שנטועה בהיסטוריה המודרנית של המדינה יוצאת הדופן הזאת.

לאלו מבינינו שאינם דוברי רוסית שפת אם לא יוצא בדרך כלל לקרוא ספרות עכשווית שמגיעה מרוסיה, ובוודאי שלא ספרות פנטזיה. לכן, אני חושב שרוב הקוראים יופתעו ממשמר הלילה, לפחות במובן מסויים. כשאנחנו חושבים על מיתוסים, אגדות ופנטזיה, המושגים הראשונים שעולים בתודעה הם "טוב" ו"רוע" – ניגודים שקשורים באופן אינטימי והדוק לפרדיגמת המלחמה של הסופר; כלומר, הנחות היסוד הבסיסיות מאחורי הגדרת מושגים כמו "אויב", "בעל ברית", "תבוסה וניצחון". לכל תקופה ולכל תרבות יש פרדיגמת מלחמת משלה (לעיתים יותר מאחת), וכמו פרדיגמות באופן כללי, קשה לעיתים להבחין בה משום שהיא לרוב אינה גלויה. שר הטבעות של טולקין, למשל, אולי ספר הפנטזיה המשפיע ביותר במערב, כתוב כולו בהשפעת הפרדיגמה של ה"מלחמה הטוטלית", אחד הרעיונות החשובים ביותר בהיסטוריה של אירופה המודרנית. הקרב בין המערב לחילותיו של סאורון בשר הטבעות, בין הטוב לבין הרוע, הוא מלחמה טוטלית, מוחלטת בין שני צדדים שלא יכולים לחיות בשלום ביניהם. או שהמערב יושמד, או שסאורון ייכחד – השניים אינם יכולים לחיות אחד עם השני בשום סוג של פשרה. המלחמה ביניהם גם אינה תחומה מבחינה גיאוגרפית, והיא נמשכת עד לתבוסתו המוחלטת של אחד הצדדים. מן הסתם, בתנאים כאלה של משחק סכום אפס, האויב נתפס כהתגלמות הרוע, והצד שלנו כהתגלמות הטוב. אנחנו אינדיבידואלים והם "המון חסר פנים", כנחילי האורקים התוקפים את ניקרת הלם. שר הטבעות, כמו כל יצירות המופת, מתעלה כמובן מעל הדיכוטומיה הזאת ומציג דמויות מורכבות ומעניינות, אבל בסופו של דבר, מלחמה טוטלית היא עדיין הרעיון העומד בבסיסו.

מבחינה היסטורית, מקורו של רעיון "המלחמה הטוטלית" במהפכה הצרפתית, והוא התפתח במלחמת האזרחים האמריקאית. לשיא אימתו הוא הגיע בשתי מלחמות העולם, שטולקין חווה באופן אישי. (למרות שמקורו של הרעיון כאמור בסוף המאה השמונה עשרה, הביטוי "מלחמה טוטלית" מגיע מכתביו של גנרל אריך לודנדורף, מחשובי המצביאים של גרמניה במלחמת העולם הראשונה). בתקופה ששר הטבעות נכתב בה, הפרדיגמה הזאת היתה אכן בשיאה – ונראתה מובנת וטבעית לקהל הקוראים. אולם בשנים שלאחר מותו של טולקין, פיגרה ספרות הפנטזיה אחרי התפתחותה של המציאות. בעוד העולם השתנה באופן דרמטי בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, השפעתו החזקה של טולקין על קוראיו (וחקייניו) נטעה את המלחמה הטוטלית בין ה"טוב" ל"רוע" עמוק בתודעה, הן בז'אנר הפנטזיה והן מעבר לו.

כל כך חזק היה הרעיון הזה, עד שאפילו ספרי פנטזיה שהתחילו לחרוג מהפרדיגמה הטוליקנאית לא נטשו אותו לחלוטין. קחו את הארי פוטר – לדוגמא – ספר שנטוע כולו במציאות המודרנית של מלחמה בטרור. כי מי הם הם לורד וולדמורט ואוכלי המוות שלו, אחרי הכל, אם לא ארגון טרור רצחני וחמקני שמכה, נעלם ומטיל אימה? אבל גם אצל ג'יי קיי רולינג, הבינאריות המוחלטת בין טוב לרוע נותרת על כנה. ובאופן מעניין, בספרים האחרונים לפחות, העלילה נמשכת כמו מגנט לפרדיגמה הטולקינאית הישנה. בספר החמישי של הסדרה וולדמורט ואנשיו כבר מנהיגים מדינה, והסדרה מסתיימת בקרב אפי בין הטוב לרוע, שתוצאותיו חותכות, ברורות ומוחלטות. סופרים מעולים אחרים בני זמננו כמו ג'ורג' מרטין, מחבר שיר של אש ושל קרח (מומלץ לראות גם את העיבוד הקולנועי המצויין של HBO, משחקי הכס), פנו לכיוון אחר לחלוטין והחלו לכתוב פנטזיה ריאליסטית, דומה יותר לספרות המודרנית הכללית: עולם מורכב, מסובך ואכזרי שיש בו אמנם אנשים הגונים יותר ופחות, אבל לא "טוב" ו"רוע" במובן המקובל. כלומר, הם נטשו את הפרדיגמה הטולקינאית לחלוטין.

כאן נכנס משמר הלילה לתמונה, ונותן למפה סיבוך מעניין, מקורי ואפילו ביזארי. זה ספר הפנטזיה הראשון שקראתי, שהתשתית הרעיונית שלו מבוססת באופן עמוק לא על מלחמת העולם השנייה או המאבק בטרור, אלא על המלחמה הקרה – העימות הבין גושי בין המערב בהנהגת ארה"ב לברית המועצות. במלחמה הקרה, אחרי הכל, כל צד ראה את עצמו כ"טוב" ואת הצד השני כ"רע", במובן הרגשי המלא של המונח, אולם אחרי העשור הראשון היה ברור לצדדים שלא יוכלו להשמיד זה את זה. בהדרגה, האמריקאים והסובייטים למדו לחיות בדו קיום מתוח, לחתור אחד כנגד השני, לנהל מאבקים אלימים יותר ופחות בארצות רחוקות מבלי לשבור את הכלים. כתוצאה, האמריקאים אימצו אסטרטגיה פרגמטית שזכתה לשם "דוקטרינת הבלימה": הגבלת ההתפשטות הסובייטית מבלי להיכנס לקרב מול ברית המועצות עצמה. חשש ההשמדה היה פשוט גדול מדי. לוקיאננקו, בכישרון של רב אומן, משחק עם תמונת העולם הזאת על כל התסכול האפל והקונספרטיביות הצינית שלה.

פרגמטי, קר ומפוכח: הדיפלומט האמריקאי ג'ורג' קנאן, הוגה "תורת הבלימה"

עלילת משמר הלילה מתרחשת במוסקבה המודרנית, ולכאורה מציגה תמונה שגרתית של מאבק הטוב ברע. מאחורי המציאות המוסקבאית האפרורית, שחיתות הפוליטיקאים וחגיגות האוליגרכים, פועלים שני ארגונים עתיקים ועל טבעיים: משמר הלילה, שמייצג את כוחות האור, ומשמר היום, שמייצג את כוחות האופל. שניהם בנויים כארגוני ביון שבין עובדיהם ניתן למנות סוכנים חשאיים, חוליות לוחמים ומתנקשים, דסקאים, אנליסטים, מזכירות ועובדי ניקיון. תפקידם של שומרי הלילה – קוסמים, משני צורה, מרפאים ואחרים – הוא להגן על בני האדם בלילה מפגיעתם הרעה של יצורים שונים ומשונים. תפקידו של משמר היום הוא הפוך בדיוק – סוכניו מפטרלים ברחובות מוסקבה בשעות האור, ניזונים ומטפחים חרדה, מצוקה ופחד, ותוך כדי כך מונעים מיריביהם לסייע לבני אדם באמצעים קסומים. דא עקא, שבין שני הכוחות הללו יש הסכם שלום. בעקבות מלחמה איומה שאיימה לחסל את שני הצדדים, התחייבו המנהיגים לכללי משחק שאין להפרם, והם נאכפים על ידי גוף נייטרלי ואימתני שידוע כ"אינקוויזיציה". ההסכם הוא מסובך מאד, אבל מטרתו העיקרית היא לשמר את האיזון בין הכוחות. אסור לסוכנים של שני הצדדים להילחם זה בזה אלא במקרים חריגים, אסור להם להפעיל קסמים כדי לסייע או לפגוע בבני אדם אלא לפי הפרוצדורה המוכתבת בהסכם, ולכל אחד מהם מותרת מכסה מסויימת של פעולות חריגות. לערפדים ולאנשי זאב, למשל, יצורים המסונפים למשמר היום, מותר לתקוף ולהרוג בני אדם לעיתים נדירות בלבד, לפי מכסה שנתית קבועה. אם הם חורגים מהמכסה, לסוכני משמר הלילה מותר לצוד אותם ולחסלם. כמו כן, למשמר היום מותר, מדי פעם בפעם, לחטוף ילד ולהקריב אותו ב"שבת מכשפות". מנגד, משמר הלילה רשאי לעזור לבני אדם ואף להצילם – במידה. כל "אחר" זר שמגיע לבקר במוסקבה חייב להירשם בסוכנות המקומית של המשמר הנגדי. בסכסוכים קשים במיוחד בוררת האינקוויזיציה. אסור להתנגד לה, ולטריבונלים שלה סמכות מוחלטת להעניש (כולל בעונש מוות) כל סוכן משני הארגונים.

יש הסכם שלום – תמונה מהסרט "משמר הלילה"

במהלך עלילתם המורכבת של ספרי לוקיאננקו, לובש המאבק המורכב בין משמר היום למשמר הלילה אופי של עימות בין גושי. הבוסים רבי העוצמה והערמומיים של של הארגונים, בוריס איגנטייביץ' ממשמר הלילה וזבולון (Zebulon) ממשמר היום, נאבקים אחד בשני בכל זירה שבה הם מסוגלים לעשות זאת. אני כמובן לא הולך לספיילר לכם את העלילה – וממליץ לכם בחום לקרוא את הספרים בעצמכם. מה שכן ראוי לציין, כבר בשלב הזה, הן ההשלכות הנפשיות והאידיאולוגיות של המאבק הזה. כאשר יש שני צדדים שנאבקים זה בזה אך למעשה לא יכולים לנצח, מה למעשה ההבדל ביניהם, אפילו אם אחד מהם מגדיר את עצמו כ"טוב" והשני כ"רע"? במהלך העלילה, התשובה לשאלה הזאת הולכת ומסתבכת. מסתבר, למשל, כי סוכני משמר הלילה, ה"טובים" כביכול, שואבים כוחות וניזונים מרגשות חיוביים של בני אדם, ומרוקנים תוך כדי כך את הרגשות הללו. אם כן, במה הם שונים מאנשי משמר היום, "הרעים", שניזונים ממצוקה רגשית ומגבירים אותה? בוריס איגנטייביץ', המפקד של משמר הלילה המוסקבאי, לא בוחל אף הוא בתכסיסים מלוכלכים שפוגעים, כשאין מנוס, אפילו בחפים מפשע. למען מטרות טובות (תמיד למען מטרות טובות) הוא וקציניו מטעים, מרמים ומתמרנים גם את אנשיהם שלהם. גרוע מכך, באחת הסצינות העוצמתיות ביותר בספר, מפקד משמר היום – הרע האולטימטיבי כביכול – מטיח בגיבור, סוכן משמר הלילה אנטון גורודצקי, כי תרומתם של "הטובים" לבני האדם שנויה במחלוקת קשה. הוא מזכיר לו, למשל, כי בשנות העשרים והשלושים, נפלו רוב סוכני משמר הלילה ברוסיה בקסמיו של המשטר הבולשביקי, בו ראו הזדמנות חד פעמית "לתקן את העולם". "אכן," אומר זבולון, "אנחנו במשמר היום מקריבים מדי פעם ילד בשבת מכשפות, אבל מעולם לא הרגנו מספר רב כל כך של חפים מפשע כמו בפרוייקטים שלכם לתיקון העולם." סוכנת משמר היום אליסה, הגיבורה של הספר השני, היא תככנית מפונקת ואנוכית, אבל אנושית לא פחות, ואולי אפילו יותר, מיריביה ה"טובים". ובכל זאת – למרות המורכבות הזאת – שני הצדדים עדיין שומרים בקנאות על הזהות ה"מוארת" וה"אפלה" שלהם, משימת הריפוי מול משימת הפגיעה והנזק, בעוד הקשר בין התוויות למציאות קיים אך תמיד מוטל בסימן שאלה.

תמונה מהסרט "משמר הלילה". בוריס איגנטייביץ' (גסר), מפקד משמרת הלילה, מלפנים. זבולון, מפקד משמר היום, עם הגב למצלמה.

נקודה מעניינת נוספת, שקשורה אף היא לפרדיגמה של המלחמה הקרה, היא תחושת חוסר התוחלת של המאבק כולו. טוב ורע, אחרי הכל, קשורים באופן אדוק לממד הזמן. מאחורי המאבק בין הקטבים הללו טמונה הנחה שאחד מהם מגיע תמיד על חשבון השני, וניצחון – גם אם יתמהמה – בוא יבוא. אבל האם אפשר לדבר באמת על "טוב" ועל "רוע" כשהמאבק למעשה לא מתקדם לשום מקום? שני הצדדים מדברים בשם אידיאלים – משמר הלילה שואף לטוב המוחלט, ומשמר היום שואף לעולם כוחני הנשלט בידי "הראויים לכך". אולם מכיוון שהם לעולם לא יכולים לנצח זה את זה, ואולי אפילו לא מנסים ברצינות לעשות זאת, המאבק כולו נראה כאשלייה צינית. אולי הסי-איי-איי וה-KGB, משמר הלילה ומשמר היום, שייכים למעשה לאותו כוח, ופשוט משתפים פעולה אחד עם השני? האווירה הקונספירטיבית והאפלולית שעוטפת את הסדרה משתקפת בעוצמה בדיאלוג הציני בין אנטון גורודצקי למפקדו בורס איגנטייביץ' (או בשמו האמיתי, גסר):

'מה אתה עושה במשמרת הלילה, בוס? שאלתי. האם לא התעייפת כבר, אחרי אלפי שנים?' 'הבה נאמר שאחרי כל הזמן הזה אני עדיין נהנה מקרבות ומהרפתקאות', ענה גסר. הנדתי בראשי לשלילה. 'בוריס איגנטייביץ', אני לא מאמין לך. ראיתי אותך כבר עם תחושה שונה מאד: יותר מדי עייף, יותר מדי מפוכח מאשליות.' 'אז הבה נניח שאני באמת רוצה לחסל את זבולון', אמר גסר ברוגע. חשבתי לשנייה. "לא, גם זו תשובה לא נכונה. במשך מאות שנים, אחד מכם היה כבר מחסל את השני. זבולון אמר שמלחמה של קוסמים דומה לסיוף, אבל אתם לא נלחמים בחרבות אלא בלהבים קהים. אתם טוענים שפגעתם, אבל למעשה אתם לא פוצעים את היריב שלכם… גסר! משמר היום ומשמר הלילה הם שני חצאים של אותו השלם… החיילים הפשוטים צדים זה את זה, המנהיגים רוקמים תככים מתוך שיעמום כדי לשמר את התדמית. אבל בסופו של דבר- אתם הנהגה משותפת.

ומי שרוצה לדעת יותר, מוזמן לקרוא את הספרים. לצערי, הם זמינים כרגע באנגלית וברוסית בלבד:

The Night Watch

The Day Watch

The Twilight Watch

The Last Watch

The New Watch

אם קשה להגיע לאמת המוחלטת, מה הבעיה עם הפוסט-מודרניזם ומה הטעם ברציונליות? הינשוף על נבדלים בכדורגל, שיחות חרשים והחתנית המאושרת של פרס הכתיבה הגרועה

כיצד דנים החכמים? כאשר הם מדברים זה עם זה, ישנה שקלא וטריא ביניהם, ואחד מהם נחשף כטועה. החכם שטעותו התגלתה מודה בכך ולעולם לא מתכעס. כאשר מלך, לעומת זאת, דן בנושא, הוא מקדם את דעתו שלו, ואם אי מי חולק עליו העונש לא מאחר לבוא.

  שאלותיו של מילינדה, קלאסיקה בודהיסטית-הודית מהמאה השנייה לפנה"ס

ראשית כל, אפתח את הפוסט בוידוי: תמיד היתה לי סלידה, אינסטינקטיבית כמעט, מ"תיאוריה ביקורתית" ומיישומה הלכה למעשה, בין אם מדובר בפוסט-מודרניזם, ניאו-מרקסיזם, פמיניזם רדיקלי, השמאל החדש, רוח שנות השישים, או פוליטיקה של זהויות. אני מודע לכך שמדובר בתורות שונות עם הבדלים ניכרים ביניהן, אבל מה לעשות שהיפים גרמו לי להתעטש, סטודנטים רדיקלים שמשתלטים על קמפוסים לא מצאו חן בעיני וודסטוק גרמה לי לאלרגיה. עניין של טעם. לא אהבתי את הז'רגון, הפוליטיזיציה הבוטה זעקה לעין, והטיעונים נראו לי שבלוניים, מעגליים וחוזרים על עצמם. מעל הכל, הם נראו לי ממוחזרים ומשעממים. אבל סלידה אינסטינקטיבית היא אף פעם לא מורה טוב, משום שלרוב היא מבוססת על דיעות קדומות והתניות למיניהן ולא על חשיבה שיטתית. אחרי שנים מספר באקדמיה ואינספור קורסים שעסקו במגוון נושאים רחב, חלקם אצל מרצים ששייכים לאותן האסכולות בדיוק, התחלתי להבין מה עומד בדיוק מאחורי הרגשות שלי, ולצד זה, גם את היתרונות היחסיים ונקודות התורפה הקריטיות בעמדותיהם של אלו הטוענים כי "הכל פוליטי", אין טעם ברציונליות ואף אחד לא יכול להגיע לאמת כהווייתה.

נתחיל בנקודות החזקות. אכן יש ממש בטענה הפוסט-מודרניסטית כי מונחים כמו "אמת" אובייקטיבית אינם יכולים לעמוד בניתוח פילוסופי דקדקני. ראשית כל, אין לנו גישה ישירה למציאות ההיסטורית, והיא מתווכת אלינו דרך מסמכים וראיות אחרות, מבעד למחסום של שפה, אידיאולוגיה, אינטרסים ותפיסת עולם, הן של מחברי המסמכים והן שלנו. השאלה האם המפגינים במהפכה הרוסית של 1905 היו "פרולטריון", "אזרחי רוסיה" או "נתינים של הצאר" לא יכולה להיות מוכרעת באופן אמפירי, והתשובה אליה, במידה רבה, תלויה בפריזמה האידיאולוגית דרכה אנחנו מתבוננים בדברים. נכון – יש גם תשובות מוטעות בעליל: אלו שאינן נתמכות בראיות. אי אפשר לומר שמהפכת 1905 הונהגה בידי מהגרים אינדונזים, או שהמפגינים בכיכר טיינאנמן היו פעילי זכויות הפלה. הפרשנות המרקסיסטית לציד המכשפות, שגרסה כי המדינה רדפה מכשפות כדי לשדוד את רכושן, מוטעית אף היא בעליל, משום שמערכת הרדיפה עלתה הון רב ואילו הרכוש שנבזז היה מועט ודל. אולם בכל זאת, קשה להצביע על "אמת" אחת ויחידה שאינה תלויה בפריזמה שדרכה אנו מסתכלים על הדברים, אפילו לא אמת נסתרת שניתן לגלות אך ורק בעבודת נמלים מאומצת.

            אבל כאן מסתתרת נקודה מעניינת. אם אכן איננו מסוגלים להגיע ל"אמת", אפילו לא בעבודת נמלים מאומצת, מה הערך בכל תהליך החקירה והדרישה הבלשי שהיסטוריונים אמונים עליו? מה התועלת בהצלבת ראיות, בבחינת גרסאות, באימות עדויות, אם ממילא לא נוכל להגיע ליעד? אם היסטוריון לעולם לא יכול להיות אובייקטיבי, כפי שטוענים ה"ביקורתיים" במידה מרובה של צדק, אז מדוע לא להודות בהטייה הפוליטית שלנו ולהשתמש במחקרים שלנו ככלי תעמולה גרידא, אמצעי לקדם מטרות שאנחנו מאמינים בהן? רבים וטובים, אחרי הכל, עושים בדיוק את זה, במיוחד במחנה הביקורתי. ההיסטוריון הרדיקלי אילן פפה, למשל, אחד מאלו שייבאו את הכתיבה הפוסט-מודרניסטית לארץ, הודה בפה מלא כי הוא אינו מתיימר לאובייקטיביות מכל סוג שהוא, וכי כתביו משרתים את המטרה הלאומית הפלסטינית. נכון, פפה עיוות וסילף ראיות פעמים אין ספור בספריו, ואף תמך בטדי כ"ץ – זייפן ראיות חצוף במיוחד שהמציא "טבח" שלא היה ולא נברא. אבל אם אין אמת, ואין אובייקטיביות, אז מה ההבדל בין פפה לכ"ץ ובין אחרים? התשובה טמונה בשני מושגי מפתח: דיאלוג וחוקי משחק.

כפי שיודע כל מי ששיחק כדורגל, כדורסל, דמקה, שחמט או דוקים, לא ניתן לשחק ללא חוקים. לחוקי הכדורגל, למשל, אין שום ערך אובייקטיבי. הם לא מייצגים "אמת" חיצונית. אבל הם מאפשרים לאלו שמעוניינים לשחק מערכת מוסכמת שתסדיר את התחרות ביניהם. החוקים אינם קובעים מי ינצח במשחק פלוני, אבל הם מנחים אותנו כיצד נקבע מי ניצח. במילים אחרות, חוקי המשחק המוסכמים מאפשרים דיאלוג. גם כאשר שחקני כדורגל מתווכחים, למשל, אם מהלך מסויים נחשב כ"נבדל", הרי שהם מסכימים על ההגדרה של "נבדל", שמהווה בסיס לויכוח כולו. אם הכללים הבסיסיים אינם מוסכמים, הרי שאי אפשר לשחק. זהו בדיוק היתרון הגדול של כללי ביקורת המקורות, הרציונליות והשאיפה לאובייקטיביות במדעי הרוח. נכון, לא ניתן להגיע לאמת המוחלטת דרך ביקורת מקורות. לעולם לא נשיג תשובה אחת. אבל העובדה שאנחנו מסכימים על כללים מסויימים מאפשרת לנו לנהל דיון ולא לצרוח אחד על השני.

קחו, למשל, את הויכוח הישן בין היסטוריונים שמרנים לעמיתיהם המרקסיסטים בנוגע לנושא מפתח בתולדות גרמניה הנאצית: שיתוף הפעולה של התעשיינים הגרמנים עם היטלר. לאורך ההיסטוריה, נטו מרקסיסטים לטעון כי התעשיינים ובעלי ההון עמדו מאחורי המפלגה הנאצית. הטיעון הזה תאם באופן נוח למדי את התזה המרקסיסטית לפיה הפשיזם נועד להציל את הקפיטליזם ממהפכה באמצעות דיקטטורה משותפת של ההון והצבא. היסטוריונים אנטי-קומוניסטים, לעומת זאת, נטו לטעון שהקפיטליסטים לא שיתפו פעולה עם הנאצים. ללא כללי ביקורת מקורות ובלי מחוייבות משותפת לרציונליות מדעית, שני הצדדים לא היו יכולים לנהל את הדיון הזה. אם לך יש את דעתך ולי יש את דעתי, ואף אחת לא נכונה יותר מרעותה, כיצד ניתן להתווכח? ויכוח בין בעלי עמדות שונות ייתכן, למעשה, רק כאשר שני הצדדים מסכימים על כללי משחק משותפים. אם אני, כאנטי-מרקסיסט, אמצא מסמך שמאושש את התזה המרקסיסטית דווקא, עלי להציג אותו ואף להבליטו, ובאותה מידה – מותר לי לצפות מהיריב שלי לגלות הגינות דומה. דרך אגב, מדובר במעשה שהיה. היסטוריון מרקסיסט בשם דייויד אברהם, שכתב ספר על התעשיינים והיטלר תוך הסתמכות על ראיות מזוייפות, זכה לגינוי חריף גם מחוקרים מרקסיסטים הגונים, שהבינו שהתזה שלו מופרכת בלי קשר לאידיאולוגיה. דיאלוג יתכן רק אם אנו מסכימים כי מסמכים ולמקורות ההיסטוריים תמיד יש את המילה האחרונה. הראיות קודמות לאידיאולוגיה ולמטרות הפוליטיות שלי. או כפי שניסח זאת יואב גלבר, היסטוריון טוב הוא כזה ש"ידיעתו קודמת לדעתו". מכיוון שכאמור, רק לעיתים נדירות המקורות פוסלים לחלוטין עמדה כלשהי, ברוב המקרים יכול כל צד עדיין להחזיק בדעתו ובאידיאולוגיה שלו. אבל אם הוא הגון, הוא צריך להעלות ולהבליט גם ראיות שתומכות בעמדתו של הצד השני. כך, יוכל הקורא להכריע בויכוח בכוחות עצמו.

מכל הכתוב לעיל עולה כי רציונליות אינה אמת מקודשת אלא כלי נוח לויכוח ולדיאלוג. היא מערכת הכללים היחידה שבעלי עמדות רבות ושונות, מכל גווני הקשת הפוליטית והאידיאולוגית, יכולים לנהל את הויכוח שלהם בצילה. הבעיה העיקרית עם הפוסט-מודרניסטים ורבים מה"ביקורתיים" האחרים, היא שהם מחרבים את הדיאלוג הזה במגוון דרכים. קחו, למשל, את הז'ארגון הפתלתל והמעוקר. בפוסט קודם דיברתי על חוקר התרבות הומי באבא מהרווארד, חתן מדליית הכסף בתחרות הכתיבה הגרועה. הפעם, נצטט בגאווה את חתנית הפרס לשנת 1998, חוקרת המגדר ג'ודית באטלר:

The move from a structuralist account in which capital is understood to structure social relations in relatively homologous ways to a view of hegemony in which power relations are subject to repetition, convergence, and rearticulation brought the question of temporality into the thinking of structure, and marked a shift from a form of Althusserian theory that takes structural totalities as theoretical objects to one in which the insights into the contingent possibility of structure inaugurate a renewed conception of hegemony as bound up with the contingent sites and strategies of the rearticulation of power.

בבורותי, אני חייב להודות שאחרי 11 שנות לימודים במדעי הרוח אני לא מבין מילה מהטקסט הזה, ואני לא היחיד. לפעמים נדמה לי שמדובר בסימפטום מובהק של בגדי המלך החדשים, וגם רבים מאלו שטוענים כביכול שהם מבינים, פשוט מעמידים פנים. אף אחד לא טוען שרעיונות פילוסופיים אמורים להיות מנוסחים בשפה שתהיה מובנת לכולם, אבל לניסוח מסורבל שכזה אין שום הצדקה הגיונית – לא למשפט הארוך כאורך הגלות, לא לז'ארגון המשונה ולא לדקדוק הבלתי אפשרי. הניסוח הנ"ל, בסופו של דבר, הופך את הטקסטים של באטלר ודומיה לשפת מסתורין של כת מיסטית. רק מי שעבר את טקסי החניכה וההסמכה יכול להבין במה מדובר. כך, הדיון מוגבל מראש לקבוצה קטנה מאד של אנשים, רובה ככולם שיבוטים פוליטיים ואידיאולוגיים של באטלר עצמה.

הז'ארגון נוסח באטלר ובאבא, כמובן, אינו האמצעי היחיד לחרב דיאלוג אמיתי בין בעלי עמדות שונות. הביטו, למשל, על הציטוט הבא של ההיסטוריון השמאלי-רדיקלי אילן פפה:

המאבק מבוסס על אידאולוגיה ולא על העובדות. מי יודע מהן עובדות? אנחנו מנסים לשכנע כמה שיותר אנשים שהפירוש שלנו לעובדות הוא הפירוש הנכון, ואנחנו עושים את זה משום שאנחנו אידאולוגים ולא רודפי האמת.

עזבו כרגע את הויכוח הפוליטי – ואת השאלה האם עמדותיו של פפה נכונות או לא. הבעיה היא שהוא מצהיר בריש גלי שמבחינתו אין כללי משחק. כל פרשנות שתתאים לעמדתו הפוליטית תאומץ, וכל פרשנות שלא – תושלך לאשפה. כאשר אנחנו מודים שאנו "אידיאולוגים ולא רודפי האמת", הרי ששום עובדה סותרת, חזקה ככל שתהיה, לא תשכנע אותנו. ואם כך, כיצד ניתן להתווכח עם פפה או לדון איתו על משהו? בסופו של דבר, כפי שכתב אסף שגיב, המחפורת הפוליטית הזאת מובילה רדיקלים מסוגו של פפה להסתגר ב"חללי תהודה המאוכלסים באנשים בעלי השקפות דומות." הוא מסוגל לדון, בסופו של דבר, אך ורק עם שיבוטים אידיאולוגיים של עצמו, ואך ורק על פרטים קטנים. כל היתר הוא בסך הכל שיחת חרשים.

            מכאן נובעת התפתחות נוספת, מעניינת לא פחות, וקשורה אף היא ישירות לאובדן הרצון לדיאלוג כן ואמיתי עם היריב: השימוש המזוייף שפוסט-מודרניסטים מהשמאל הרדיקלי עושים בכלים של מחקר מדעי-רציונלי. עבור אילן פפה, למשל, כל שיטות הפירוק הפוסט-מודרניסטיות עובדות אך ורק על השיח הישראלי-ציוני. כל מה שישראלים או ציונים אומרים הוא "נרטיב". לעומת זאת, דבריהם של הפלסטינים הם אמת מוחלטת ואובייקטיבית, שכל היסטוריון גרמני שמרן מהמאה ה-19 היה משתבח בה. בעיני חוקרת הקולנוע הרדיקלית טרי גינסברג, אחת שמחקריה מלאים במיטב הז'רגון הפוסט-מודרניסטי של פירוק המציאות למרכיביה המדומיינים, אנטי-ציונות היא עמדה אובייקטיבית שאין לחלוק עליה, האמת הפוליטית היחידה, מוסכמה שהמחקר ההיסטורי ביסס מעבר לכל ספק. כך, ה"ביקורתיים" סוגרים מעגל: מספקנים כביכול הם הפכו לנציגיה של אורתודוקסיה שאסור לערער עליה, לא במחשבה ולא במעשה. לאחרונה יצא לי לחוות את התופעה הזאת בעצמי. בויכוח שניהלתי במגזין 972+ עם העיתונאית הרדיקלית פאולה שמיט על סוגיית הפליטים, ענתה לי הגברת הנ"ל כי אי אפשר להתווכח עם ציונים משום שהם "לא מדעיים", והגדירה את עמדותיה שלה כאמת שאין לכפור בה. כל טיעוני הנגד, אליבא דשמיט, כל כך מגוחכים שהם "אינם ראויים לתגובה". שקט. ההבדל בין הביקורתיים מהסוג הספציפי הזה, בין אם עיתונאים ובין אם חוקרים מהאקדמיה, לבין כת דתית מיסטית הוא ככל הנראה קטן יותר מכפי שניתן לדמיין. ללא כללים מוסכמים לדיאלוג, מה שנותר בסופו של דבר הוא לא יותר מאורתודוקסיה אמונית, טובלת במרק סמיך של צדקנות, רגשנות וזעם קדוש.

  העיתונאית הברזילאית פאולה שמיט היא אויבת מרה של ישראל, ופעילה נלהבת למען הפליטים הפלסטינים וזכויותיהם. בעבר היא ראיינה באופן אוהד את חסן נסראללה, פינטזה על טבח המוני בכנס המרכז הבינתחומי בהרצליה ואף רמזה כי ראש המוסד לשעבר, שבתאי שביט, שקל להתנקש בחייה. אז איך היא בכל זאת תרמה באופן משמעותי להסברה הישראלית?

מאמר זה פורסם באנגלית, בגירסה שונה במעט, במגזין 972+

הסופר האמריקאי סקוט בייקר כתב פעם כי "בהתהוות האירועים הגדולים בהיסטוריה, בני אדם אינם יכולים לדעת מראש את השלכות מעשיהם. הבעיה אינה נעוצה, כפי שניתן לשער, בכך שאנשים עוורים להשלכות של הדברים שהם עושים. הבעיה היא דווקא בטירוף הנוצר מפעולות פשוטות המתמזגות יחדיו, כאשר האינטרסים של פלוני מצטלבים עם אלו של אלמוני. […] בחיכוך שנוצר בין אינטרסים אנושיים מתחרים, התוצאה תמיד אינה צפויה, ולעיתים קרובות מחרידה." נזכרתי בציטוט הזה כשקראתי מאמר של העיתונאית הברזילאית והפעילה הפרו-פלסטינית פאולה שמיט במגזין 972+ ("מאסר עולם מלידה"). שמיט ידועה כאויבת מרה של ישראל ופעילה נלהבת למען הפליטים הפלסטינים. בעבר ראיינה באופן אוהד את חסן נסראללה, קבלה מרות על השליטה של הלובי הישראלי בעיתונות של ארצה ופינטזה על טבח המוני בכנס המרכז הבין-תחומי בהרצליה, שבו השתתפה ("זה יפתור חצי מהבעיות במזרח התיכון"). זה לא הפריע לה, כמובן, לרמוז שראש המוסד לשעבר שבתאי שביט שקל להתנקש בה, כנראה מתוקף תפקידו כאיש עסקים פרטי. בדומה לפעילים, עיתונאים ותועמלנים פרו-פלסטינים אחרים מסוגה, לשמיט יש כוונות מאד ברורות: לתקן את העוול שנעשה לפליטים הפלסטינים בנכבה של 1948 באמצעות פיצוי מלא ומימוש של "זכות השיבה". היא אפילו מנסה להדגיש את כוונות השלום של הפליטים שמוכנים, לדעתה, "לגור ביחד עם היהודים" אם רק יתוקן העוול.

            אולם, אם נשתמש במטפורה של סקוט בייקר, מעניין לראות את הטירוף שמשתקף במראה כאשר דבריהם האמיתיים של הפליטים צצים מעל הרטוריקה המתקתקה של שמיט. היינו – כאשר האינטרס שלה להראות עד כמה זכות שיבה הגיונית, ישימה ואפשרית, מצטלב עם האינטרס שלהם לומר את אשר על ליבם. כפי ששמיט עצמה מודה ברגע של כנות, "בדרך כלל, התשובות שלהם כללו את חורבנה של מדינת ישראל."  אפילו אלה שהודו, לרוב בשיחות פרטיות, כי הם מוכנים לחיות בשלום עם שכניהם היהודים לאחר יישום זכות השיבה, התנו זאת בקבלה מוחלטת של הנרטיב הפלסטיני. ומשום שרוב הישראלים, מה לעשות, אינם מוכנים לעשות זאת, המשמעות היא שפיכות דמים ומלחמת אזרחים מתמדת לאסונם של שני הצדדים.

            לשמיט, כמובן, לא היה שום מושג שהפמפלט שלה ישרת דווקא את הנרטיב הציוני – תוצאה בלתי צפויה בעליל. ולמרבה השמחה, זו לא הדוגמא היחידה. קובץ פנטזיות על "זכות השיבה", מטעם הארגון השמאלי-רדיקלי "זוכרות", נכתב במטרה מוצהרת להעלות את שיבת הפליטים כאפשרות פוליטית ריאלית. אולם, גם כאן, בצבץ הטירוף מעל פני השטח, כאשר רטוריקת צמר הגפן של העורכים הישראלים התנגשה עם הפנטזיות משולחות הרסן של הכותבים הפלסטינים. אכן, לא טעיתם: חלק מגיבורי הסיפורים מצהירים בגלוי על כוונה לטהר אתנית את היהודים מפלסטין השלמה. אלו שבכל זאת מציעים נוסחה מסויימת לחיים משותפים מתנים זאת, שוב, בקבלה מוחלטת של הנרטיב הפלסטיני. כדי להמשיך ולחיות בארץ, על הפולש היהודי לכרוע ברך לפני הפלסטינים בחיל ורעדה ולהתחנן לרחמים. פאתן הפלסטינית, גיבורת אחד הסיפורים, נתקלת ב"אישה לבנה" המחזירה לה את ביתה ונשבעת לשרת אותה עד סוף ימיה (מן הסתם כשפחה). הגיבורה הפלסטינית האצילה כמובן מוותרת על התענוג, אבל לשם כך היה צורך בכניעה מוחלטת, ללא תנאי. מציאות חייהם של מיעוטים במזרח התיכון, דרך אגב, מלמדת אותנו כי ייתכן מאד ש"פאתן" האמיתית, בניגוד לזו המיתולוגית, תנהג עם "האישה הלבנה" המנשקת את נעליה באופן שונה בתכלית. מסיפורים אחרים, המתייחסים למבנה הפוליטי העתידי של הארץ, עולה כי כותביהם מפנטזים על מדינה ערבית טהורה, לא על ישות דו-לאומית מסוג כלשהו. מסיבה זו בלבד, משרד החוץ הישראלי צריך לשלוח פרחים לפאולה שמיט ו"זוכרות".

            אין בכוונתי לערער על חשיבות עבודתה של שמיט כעיתונאית מדווחת, בכך ש"נתנה קול" לפליטים וסייעה לנו לשמוע ולהבין את דיעותיהם ומחשבותיהם. ובכל זאת, הפרשנות שלה נגועה בהיעדר מוחלט של פרספקטיבה ביקורתית. ראשית כל, התיאור של אירועי 1948 מעוות ומסולף ללא הכרה, כמעין תקליט שבור של מיתוסים לאומיים פלסטיניים שחוקים וידועים. אם חייזר היה יורד משמיים וקורא את מאמרה של שמיט, בוודאי היה מתאר לעצמו כי אימפרית רשע כלשהי (הבה נקרא לה "ישראל" או "הציונים") תקפה בזדון אוכלוסיה שלווה ושוחרת שלום, גירשה אותה ובזזה את רכושה ללא כל פרובוקציה. אולם למרבה הצער, ההיסטוריה לעולם אינה פשוטה כל כך.

בניגוד למיתוס "הקורבן הפלסטיני התמים" המופץ בידי שמיט ואחרים, ישראל ב-1948 פעלה בתוך צבת של איום קיומי ממשי. ההנהגה הפלסטינית של התקופה היתה ברורה מאד בכוונותיה באם תנצח במלחמה: לגרש את היהודים מפלסטין במקרה הטוב, או לטבוח בהם במקרה הרע. הצהרות מסוג זה לא היו נדירות, ונשמעו לעיתים קרובות ממנהיגים פלסטיניים ובעלי בריתם. ב-1943, חמש שנים לפני המלחמה, הכריז המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, כי יש לגרש את היהודים לא רק מפלסטין אלא מהעולם הערבי בכללותו. בנוסף לכך, הביע המופתי תמיכה מלאה בהשמדת היהודים בידי הנאצים. מזכ"ל הליגה הערבית, עבד א-רחמן עזאם, חזה בראיון לעיתון אח'בר אל-יום כי המלחמה נגד היהודים תהיה "מלחמת השמדה".  למען ההגינות, יש לציין כי עזאם הביע צער על ההתפתחות הזאת, אולם לדעתו היא היתה בלתי נמנעת במקרה של מלחמת יהודית-ערבית בארץ ישראל. נהוג לומר במקומותנו כי הצד הפלסטיני סירב לתוכנית החלוקה של האו"ם. זה נכון, כמובן, אבל לצד זאת ראוי לציין כי ההנהגה הערבית בארץ ישראל סירבה גם לתוכניות אחרות, מתונות יותר, כמו דעת המיעוט של ועדת אונסקו"פ שהציעה, בפועל, להפוך את היישוב היהודי ליישות אוטונומית בתוך מדינה ערבית. כמובן שהצעות למדינה דו-לאומית נדחו אף הן בבוז בידי הצד הפלסטיני.

            יש שיטענו, כמובן, כי הערבים צדקו בסירובם להתפשר עם ה"פולשים הציונים". מנקודת הראות הפלסטינית של התקופה, לא מדובר בטענה בלתי הגיונית. ההתיישבות הציונית נראתה בעיני הפלסטינים כגזל, שוד ושערוריה מוסרית שאין כדוגמתה. אולם אף אדם בר-דעת, ולא משנה מה דעתו על אופיה המוסרי של התנועה הציונית, לא היה יכול לצפות מישראל לקבל את נקודת ההשקפה הזאת ולא להתנגד, בכל האמצעים, לאלו שניסו להשמידה. הנכבה הפלסטינית, והטרגדיה האנושית שנבעה ממנה, לא היתה תוצאה של רשעות ציונית אלא תגובה לאיום ממשי של חורבן במלחמה לחיים ולמוות. ואכן, בהשוואה למדינות שעמדו בפני איומים זהים ואף פחותים, ישראל נהגה באופן מאופק להפליא. כפי שמראה בני מוריס, מספר האזרחים שנהרגו ב-1948 היה קטן באופן משמעותי בהשוואה לסכסוכים דומים ברחבי העולם, במיוחד בהתחשב באוכלוסיה הערבית שנשארה בכל זאת בתחומי מדינת ישראל. באמצע המאה העשרים, כמסתבר, טיהור אתני וחילופי אוכלוסיה היו הדרך הנורמית להתמודד עם מלחמות אזרחים, סכסוכים אתניים וחלוקת אזורים גיאוגרפיים למדינות לאום מתחרות. דוגמאות לא חסרות: הטורקים והיוונים ב-1923, הגרמנים, היפנים, הפולנים והאוקראינים אחרי מלחמת העולם השנייה, ההודים והפקיסטנים, היהודים בעולם הערבי ועוד. מבחינה זו, ישראל היתה דווקא חריג חיובי.

            במאמרה, מביאה שמיט סיפורי קורעי לב של פלסטינים מ-1948 שחשבונות הבנק שלהם הוקפאו בידי ישראל. בכך, היא מסתמכת על מחקרה פורץ הדרך של סרימטי מיטר, דוקטורנטית מאוניברסיטת הרווארד. אבל שמיט, כדרכה, מספרת חצי אמת תוך סילוף ממצאיה של מיטר. שמיט כותבת כי למרות שישראל שחררה ב-1954 את החשבונות, הכסף למעשה לא הוחזר לפליטים רבים. היא לא טורחת לספר, כמובן, שישראל החזירה את הכסף לשני הבנקים הבריטיים הרלוונטיים (הבנק העותומני ובנק ברקליי), לאחר שקיבלה מהם הלוואה ללא ריבית למשך עשר שנים. היו אלו שני הבנקים הנ"ל, ולא ממשלת ישראל, שכשלו בהחזרת הכסף לחלק מהפליטים, לרוב משום שלא הצליחו לאתר את בעלי החשבונות. לעומת זאת, מדינות שנתקלו בסיטואציות דומות באותה התקופה לא "הקפיאו" חשבונות למספר שנים והחזירו את הכסף מאוחר יותר – אלא החרימו את הנכסים מניה וביה. רכושם של יהודי מצרים ועראק, למשל, נשדד עד הדינר האחרון, ואיש מהם לא קיבל פרוטה בחזרה. גם מבחינה זו, כמסתבר, ישראל בולטת לטובה, לא לרעה.

            ומה עם המילה "פליטים", שנמצאת בלב הטיעון של פאולה שמיט? המונח המיתולוגי הזה, שמתקבל באופן לא ביקורתי על דעתה של העיתונאית הברזילאית, זקוק אף הוא לניעור רציני. בשנות החמישים היו מיליוני "פליטים" בכל רחבי הגלובוס. כמעט כולם, לרבות הגרמנים, הפולנים, האוקראינים, הפולנים והיפנים, יושבו מחדש בארצות אחרות. חלקם מעולם לא ראו את הארצות הללו קודם לכן. באותו הרגע, הם חדלו להיות "פליטים", ובוודאי שאיש לא חלם להעניק את המעמד הזה לילדיהם ונכדיהם. המעטים שניסו לתבוע את זכויותיהם (ע"ע ועדת התביעות הפרוסית) נזרקו מכל המדרגות מבתי הדין האירופיים, כולל בית הדין האירופי לזכויות אדם. מעמד הפליט התורשתי הוא המצאה חסרת תקדים, קונסטרוקציה צינית של דיפלומטים ערבים שנוצקה לתוך ארגון אונרוו"ה, סוכנות או"ם שגידרה את הפליטים הפלסטינים לתוך קטגוריה נפרדת ושונה מזו של כל יתר הפליטים בעולם. גם ידיה של ישראל, למרבה הצער, לא נקיות מהשערוריה הזאת, משום שהיא עצמה מימנה את אונרוו"ה בשנות החמישים המוקדמות. מאז, החריפו רוב מדינות ערב (למעט ירדן) את הבעיה, בכך שכלאו את הפליטים במחנות מצחינים וצפופים תחת חוקי אפרטהייד דרקוניים. בקיני השנאה והניוול הללו, החדירו תועמלנים לילדיהם של הפליטים מיתוסים של קורבנות, נקמה וסבל נצחי. אם הנכבה ממשיכה עד היום, כפי שפלסטינים רבים טוענים – כאן היא נמצאת. האם הפליטים "נידונים למאסר עולם מלידה", כפי שכותבת שמיט? אולי כן, אבל הסוהרים נמצאים בביירות ויתר בירות ערב, לא בירושלים.

            אכן, בדיוק כפי שלא ניתן להגיע להסכם שלום בטרם תוותר ישראל על האיוולת של הכיבוש וההתנחלויות בשטחי הגדה המערבית, פיוס אמיתי תלוי בויתור פלסטיני (משתמע, לא בהכרח מפורש) על פנטזית השיבה. ובדיוק כפי ש"ידידי ישראל" בארצות הברית חותרים תחת האינטרסים שלה בכך שהם נותנים צ'ק פתוח לכיבוש ולהתנחלויות, כך פוגעת פאולה שמיט באינטרסים של הפליטים. במקום לסייע להם לראות את המציאות המרה והקשה, היא ממשיכה להזין את הפנטזיות הילדותיות וחסרות התוחלת שלהם. ובסופו של דבר, כרגיל, הם יאלצו לשלם את המחיר. ופאולה שמיט? היא תמשיך להטיף מוסר, מברזיל או ממקום נוח אחר ברחבי העולם.

חורבן סין, כיבוש קוריאה, אונס המוני של נשים: שכנותיה של יפן מתקשות לעבור בשתיקה על ההתכחשות היפנית לצללי העבר. בדיוק מסיבה זו, עורר ביקורו של ראש ממשלת יפן במקדש שנוי במחלוקת זעם רב כל כך במזרח אסיה. מה הוא בדיוק מקדש יסוקוני, מה תפקידו ואלו דפוסים עמוקים הוא מסתיר מאחוריו? ינשוף היסטורי על נשמות דהויות של גיבורים ושל פושעים, צער, גאווה וזעם.

מקדש יסוקוני טוקיו

מאמר זה פורסם, בגירסה שונה במעט, גם בווי-נט

לפני מספר שנים, כאשר גרתי ביפן לצורך לימודי באוניברסיטת טוקיו, הדרכתי תיירים מדי פעם בפעם. יום אחד, הגיעו אלי בני זוג מארצות הברית, והצעתי להם סיור מודרך במקדש יאסוקוּנִי ("הארץ השקטה"), על המתחם המקודש, שדירת האורנים, זירת הסומו והמוזיאון הצבאי שלו. הבעל, שלא ידע כמעט דבר על יפן, התחלחל כאשר שמע את השם. "אני לא הולך לשם!" מחה, "זה מקום נאצי!"

            נזכרתי בתגובה הזאת, כאשר קראתי לפני שבועות מספר את הכתבות בעיתונות הישראלית על ביקורו של ראש ממשלת יפן, אָבֶּה שינזו­­­ֹ, במקדש יסוקוני המושמץ, "מקדש פושעי המלחמה", כפי שכונה לאחרונה בעיתון ישראלי מרכזי. המתח העולה במזרח אסיה, כמו גם המחאות הקולניות של סין, דרום קוריאה וגורמים ליברליים ביפן עצמה, הביאו אפילו את מחלקת המדינה של ארצות הברית לגנות את הביקור. מזרח אסיה רוגשת וגועשת: המתיחות בין סין ליפן עולה מדי יום ביומו, ואבה אף אמר לאחרונה שהמצב באזור מזכיר את אירופה לפני 1914. לאור המתח הזה, ביקורו של אבה במקדש בוודאי שלא שיפר את המצב. מי שמכיר את ההיסטוריה הקרובה של יפן יודע כי ביקורים כאלו היו מושא לזעם במזרח אסיה מזה עשרות שנים, מאז ביקורו של ראש הממשלה נקסונה יסוהירו בשנות השמונים. לכן, נמנעו ראשי ממשלה יפניים מסויימים מלפקוד את המקדש, ואחרים דאגו להדגיש כי מדובר בביקור פרטי ולא רשמי. לאור החשיבות הבינלאומית של המקדש כגורם מתיחות, אכן ראוי להבהיר במה בדיוק מדובר, על מה הזעם ואלו דפוסים עמוקים הוא מסתיר מאחוריו.

            מקדש יאסוקוני הוקם בשנת 1869, זמן קצר לאחר המהפכה הידועה כ"רסטורציה של מייג'י" שהפכה את יפן ממדינה פיאודלית לאומה מודרנית. מטרתו של מקדש השינטו הזה, שפירוש שמו ביפנית הוא "ארץ שקטה", היה להנציח את רוחות הנופלים למען הקיסר במלחמת האזרחים שנלוותה לרסטורציה. ב-1878, כאשר דוכא מרד סמוראים גדול כנגד השלטון הקיסרי, הונצחו במקדש גם רוחות הנופלים במרד הזה, וכך הלאה, בכל מלחמותיה של יפן, עד מלחמת העולם השנייה. חשוב להדגיש כי לא מדובר במוסד הנצחה גרידא, כמו "יד לבנים" בישראל, אלא במוסד דתי. לפי האמונה העממית היפנית, רוחות הנופלים במלחמה הופכים לאלים המגנים על האומה. תהליך ההפיכה לאל מתבצע על ידי טקס במקדש, שמחזיק ברשימות מפורטות של האלים המונצחים בו. בתקופה הקיסרית שלפני המלחמה היה המקדש אחד מהמוסדות החשובים ביותר של "השינטו הממלכתי", דת המדינה של יפן. בשנות השלושים, תקופת הדיקטטורה הצבאית, ננקטו אף סנקציות כנגד דיסידנטים (בעיקר נוצרים) שסירבו להשתתף בפולחנות שנערכו בו.

שינטו ממלכתי – הקיסר הירוהיטו מבקר במקדש יסוקוני ב-1935

            לאחר מלחמת העולם השנייה, ובהשפעת שלטון הכיבוש האמריקאי, נאסר השינטו הממלכתי והמדינה היפנית הופרדה מהדת. מקדש יסוקוני הפך למוסד פרטי, אולם בכל זאת, הקשרים בינו לבין המדינה לא נותקו לחלוטין. סוכנות ההגנה (מה שנותר ממשרד המלחמה היפני) הוסיפה להעביר לו שמות של חיילים שמתו בתאונות אימונים, צעד שנוי במחלוקת שעלה פעמים אחדות לבתי המשפט. ביקורי ראשי הממשלה בו הפכו לבעייתיים במיוחד, משום שפרנסי המקדש החליטו, בצעד פרובוקטיבי, להנציח בו כאלים לא רק את החיילים שמתו במלחמת העולם השנייה אלא גם את פושעי המלחמה שהוצאו להורג לאחריה. בראש הקבוצה הזאת, שכללה גם פושעי מלחמה דרגה א' (היינו, הפושעים הגרועים ביותר), עמד ראש ממשלת יפן בזמן המלחמה, גנרל טוג'ו הידקי, ששמו נקשר לרבים ממעשי הזוועה שהתבצעו נגד אזרחים ושבויי מלחמה. המונצחים הבעייתיים הללו, שקיבלו כאמור פולחן של אלים, לא הוצנעו בידי המקדש: ההיפך הוא הנכון. במוזיאון הצבאי הנלווה אליו, שמצדיק באופן כללי את התנהגותה של יפן במלחמת העולם השנייה, הם מובלטים ומוצגים כגיבורים וקדושים מעונים. ובכל זאת, מקדש יסוקוני אינו מקום המיועד אך ורק להלל ולפאר פושעי מלחמה, ולרוב המונצחים בו (חללי מלחמה מאז 1868) אין שום קשר לפשעים כאלה. ראשי המקדש סירבו בתוקף להפריד בין חללי המלחמה "הרגילים" לבין הפושעים המורשעים. לטענתם, ברגע שנשמה נספגה במקדש לא ניתן להפרידה מהשאר.

גם הוא מונצח במקדש יסוקוני- ראש ממשלת יפן במהלך מלחמת העולם השנייה, טוג'ו הידקי. הורשע כפושע מלחמה ונתלה לאחר משפטי טוקיו.

            בעיני יפנים רבים, כולל ראש הממשלה אבה, הביקורים במקדש יסוקוני אינם נתפסים כניסיון לפאר פושעי מלחמה, אלא אך ורק לבכות את החיילים שנפלו. באחד מביקורי במקדש, ראיתי קשישים במדי הצבא הקיסרי עם תרמילי גב ישנים בתפילה חרישית. מבחינתם, המקדש הוא מקום אישי: מקום להתייחד עם חברים שמתו. אבה אף אמר שחלק ממטרת ביקורו הוא להתפלל למען השלום ונגד מלחמה נוספת. בעיני הסינים והקוריאנים, לעומת זאת, מדובר בביטוי נוסף לנטייה של בכירים יפנים "לשנות את ההיסטוריה" ולהכחיש את פשעיה של יפן בזמן המלחמה, תוך מאמץ לשנות את החוקה הפציפיסטית של המדינה ולהקים את הצבא היפני מחדש. ההפגנות ההמוניות שליוו ביקורים כאלו בעבר מלמדות כי הזעם אינו מוגבל לקובעי מדיניות ומתפשט במהירות לציבור הרחב במדינות הללו, שסבלו בעבר מנחת זרועה של יפן. מבחינתם, המקדש מסמל את טבח ננג'ינג, חורבן סין, כיבוש קוריאה והאונס ההמוני של נשים, במיוחד "נשות הנחמה" שנחטפו לבתי הבושת של הצבא היפני.

            אולם כיום הצטרף לתסבוכת הזאת ממד קריטי נוסף: מדיניותה האגרסיבית של סין המסכנת את מזרח אסיה בפועל, ולא כזיכרון היסטורי. בשנים האחרונות מנהלת סין סכסוכי גבולות כנגד כל שכנותיה כמעט, כולל יפן. ההתנהגות הסינית באיי סנקאקו, השנויים במחלוקת בין המדינות, היא אלימה ובריונית ללא תקדים כמעט. באמצעות השיח האינסופי על הלאומנות היפנית, פשעי העבר והביקורים במקדש יסוקוני, מצדיקה סין את מדיניותה האנטי-יפנית. וגרוע מזה, החשש (המופרך בעליל) משובו של האימפריאליזם היפני למזרח אסיה, מסיט את תשומת הלב מהסכסוכים האמיתיים המתרחשים באזור – אלו הנגרמים בשל התנהגותה התוקפנית של סין. יש גם משהו בדברי השמרנים היפנים, כי ההתערבות של מדינות שכנות בענייניה הפנימיים של יפן הפכה כבר לבלתי נסבלת. לפיכך, גם אם ראש הממשלה אבה טעה בעיתוי ביקורו, במיוחד בהתחשב במתח באזור, אפשר להבין את הסיבות שהניעו אותו לעשות זאת.