הינשוּף

בשבועות האחרונים, התנהל ויכוח ער בתקשורת ובציבוריות הישראלית על פרשת המורה אדם ורטה: מורה לאזרחות שזומן לשימוע לפני פיטורים בגין תלונה של תלמידה. המתלוננת, ספיר סבח, טענה כי ורטה ערער על מוסריותו המוחלטת של צה"ל, הביע "דיעות שגויות" ו"הסית את התלמידים". מפלי דיו וזעם נשפכו על הפרשה, אולם היכן באמת קבור הכלב? ינשוף פוליטי-מדיני על סכנה מבהילה, מכיוון בלתי צפוי. 

השבוע התכוונתי לכתוב פוסט על הסכסוך המתמשך בין סין לבין יפן, אבל כמו שקורה בארצנו מדי פעם, אירועים דחופים התערבו והניעו אותי לשנות את הנושא. אני מתכוון לפרשת הרדיפה של המורה אדם ורטה, שהואשם על ידי תלמידה בהבעת דעות "שמאלניות" ומאז סומן כמטרה לפיטורים בידי מעסיקיו מרשת אורט. הפרשה הזאת משכה אש ושחררה מפלים של דיו מכיוונים רבים ושונים. מאז שהתלמידה ספיר סבח התלוננה כי ורטה הטיל ספק במוסריותו של צה"ל והודה שפעם אמר "ויוה פלסטין" כמחאה על נאום של סגן שר החוץ דני איילון, התלבש מיודענו מיכאל בן ארי על הפרשה כדי לגרד עוד כמה דקות מסך. מנכ"ל רשת אורט הארצית, צבי סגל, ושליחיו רמזו לורטה שעליו להתפטר "לטובתו ולטובת המערכת", והיחצ"ן של הרשת, רני רהב, כתב בכנות אופיינית כי ורטה עצמו בכלל "שוקל" להתפטר. אתם יודעים, גם בברית המועצות נהגו נידונים להתפטר "מרצונם" או "מטעמי בריאות".

היו שמשכו את הפרשה לכיוונים לא נכונים. העיתונאי אורי משגב, שבצדק לקח את ההגנה על ורטה כפרוייקט אישי, טעה כאשר פירט את ייחוסו המשפחתי של המורה לאבות הציונות והנגיד אותו לרקע המשפחתי של התלמידה ספיר סבח. כך, במקום ויכוח ענייני, הטה נציג בכיר של השמאל את הדיון עוד פעם לביצה העדתית, רמז כי ערכי ההומניזם רשומים בטאבו על שם אליטה חברתית מסויימת ונתן פתחון פה לעסקני הקיפוח למיניהם, ברשתות החברתיות ומחוצה להן. משגב חזר בו בינתיים, אבל הנזק כבר נעשה. כאן, אני רוצה לדון בהיבטים נסתרים ומעניינים יותר של הפרשה, כאלו שנעלמים לעיתים קרובות בתוך הויכוח הצפוי והשגרתי בין שמאל ובין ימין.

            באופן כללי, אני לא אוהב הקבלות היסטוריות לא מבוססות, ומודע בהחלט לאהבת המרטיריום של השמאל שגורמת לביטויים כמו "ציד מכשפות" להיות שגורים מדי על לשונו. במקרה של אדם ורטה, למרבה הצער, אין מנוס משימוש בביטוי החמוּר הזה. לא מדובר רק בעובדה שהמורה הושעה על רקע פוליטי, מדאיגה ככל שתהיה, אלא בכך שהדבר נעשה על סמך עדות של תלמידה אחת בלבד, בעוד תלמידים אחרים טענו שדבריה אינם נכונים (עדויות נוספות אפשר למצוא כאן). תלמידים, כידוע, נמצאים במערכת יחסים מורכבת ובעייתית עם מורה – כל מורה. הם מקבלים ממנו ציונים, נתונים לסמכותו המשמעתית, ולעיתים קרובות מושפעים רגשית מכל מילה שהוא אומר. לתלמיד, במילים אחרות, יש לא מעט סיבות לכעוס על המורה שלו ואף לנסות לנקום בו. קבלה של עדות כזאת, מוטה מעצם טבעה, ללא תמיכה חיצונית, היא הסימן המובהק ביותר לציד מכשפות. הרי כך בדיוק התנהל הציד המפורסם באירופה: המערכת, מסיבותיה שלה, רצתה להרשיע מכשפות, ולכן השתמשה בכל עדות, מפוקפקת ככל שתהיה, כעילה להרשעה. כך, כל סכסוך בין שכנות היה יכול להסתיים במוקד בכיכר העיר. כך גם במקרה שלפנינו: המערכת של אורט, המנוהלת בידי אדם המתפאר כי אחוזי גיוס לצבא הם פסגת חזונו החינוכי, דואגת כל כך לקונפורמיות אידיאולוגית, עד שכל חשד לסטייה גורר רדיפה והענשה מיידית, אפילו אם מקור החשד היא עדות יחידה ומפוקפקת של תלמידה עם קשרים כהניסטיים.

אבל הבעיה, למרבה הצער, עמוקה אף יותר. שימו לב, למשל, לניסוח תלונתה המקורית של ספיר סבח נגד אדם ורטה. בניגוד לאלו שחושבים שסבח עצמה לא מעניינת, אני דווקא חושב שהיא מעניינת מאד. הטקסט שלה, אם קוראים אותו לעומק, מצביע על הכלב שקבור בשורש העץ הרקוב. הציטוט לקוח מהכתבה של אור קשתי ב"הארץ":

במהלך רוב השיעורים בשנה אני נתקלת בהמון קשיים. אדם דואג להדגיש את דעותיו הפוליטיות מדי שיעור. הוא מסביר שהוא שמאלני קיצוני, שמבחינתו המדינה שלנו היא כלל לא המדינה של היהודים אלא של הפלסטינים, ושאנו, היהודים, לא צריכים להיות כאן. המורה מדגיש שצה"ל הוא גוף שנוהג באכזריות ואלימות בלתי רגילה, בשונה מיתר הצבאות. הוא מסביר שצה"ל אינו מוסרי בעליל ושהוא מתבייש בצבא של מדינתנו. עוד סיפר אדם שבעבר הוא היה בכנס בחו"ל ובמהלכו הוא צעק 'ויוה פלסטין'. כאשר הבעתי את דעתי ואמרתי לו שאיני מסכימה עם דבריו הוא צחק ואמר לי 'מבחינתך להרוג את כל הערבים זה מה שאת רוצה'. הדבר העיקרי בעיניי הוא לא הלעג ששם אותי אדם לעיניי הכיתה, אלא העובדה שהוא מהווה חלק ממערכת החינוך, והוא משתמש במעמדו על מנת להחדיר לתלמידים מחשבות שגויות כאלה על המדינה שלנו ועל הצבא שלנו… אני מבחינתי לא מכבדת אדם כזה, שיוצא כנגד המדינה שלנו וגרוע מזה מסית את התלמידים.

עד למשפט המודגש בקו (ההדגשה היא שלי – ד"א), מתארת סבח, באופן מפוקפק למדי בעיני, את ההתבטאויות של ורטה. מפוקפק – לא רק כי מדובר בעדות יחידה של תלמידה עם דעות פוליטיות קיצוניות, אלא גם מפני שמאד לא סביר שמורה כלשהו יעז לומר בפני כיתה יהודית כי "היהודים לא צריכים להיות כאן." אמירה כזאת, שמשמעותה בפועל היא קריאה לטיהור אתני של התלמידים ומשפחותיהם, היתה אמורה לעורר מהומה בקרב כל התלמידים, תהא דעתם הפוליטית אשר תהא, או לפחות בקרב רובם המוחלט. במקרה כזה, סביר להניח שהיו מוגשות תלונות רבות על ורטה, ובוודאי שלא תלונה אחת בלבד.

            המשפט שהדגשתי בקו, עם זאת, מעניין אף יותר. ספיר סבח כותבת כאן במפורש כי בעיניה, הבעיה היא לא "הלעג ששם אותה אדם לעיני הכיתה." היא אפילו לא טוענת שורטה ניסה להשתיק אותה, למרות שלמורה בתיכון יש הרבה מאד דרכים להשתיק תלמיד, אלא שהוא "משתמש במעמדו על מנת להחדיר מחשבות שגויות." שימו לב לנימה הטוטליטרית של הדברים: ישנן מחשבות "נכונות", שהן מן הסתם המחשבות המקובלות על המשטר, וישנן מחשבות "לא נכונות" שיש להגן על העם מפניהן. לא פקיד של משרד החינוך הוא שאומר את הדברים, אלא תלמידה המעוניינת שיחדירו לראשה את המחשבות ה"נכונות" הללו, תוך בידודן ממחשבות "שגויות". היא לא מסתפקת בביטוי העמדה הפוליטית שלה, זכות בסיסית לכל הדעות, אלא רוצה לשמוע אותה ואך ורק אותה מגורמי הסמכות שסביבה.

            כבר כתבתי כאן בינשוף לא מעט פעמים על קווי הדמיון המבהילים (לצד ההבדלים המשמעותיים) בין ישראל לבין יפן הלאומנית של שנות השלושים. אחד מהם הוא ללא ספק התשוקה הבלתי נשלטת של אנשים מן השורה להיות מפוטמים בתעמולה, והחרדה העצומה שהם חשים ברגע שהם שומעים משהו החורג מן הקו הרשמי. החוקר ברק קושנר, מומחה לתולדות יפן מאוניברסיטת קיימברידג', כתב כי בזמן מלחמת העולם השנייה, הוצף משרד התעמולה היפני במכתבים של אזרחים מודאגים, שהתחננו בפניו להגביר את מינון התעמולה, הן בכמות והן באיכות, ואף חלקו עמו את תובנותיהם כיצד יש לעשות זאת. היו אלו גם אזרחים מן השורה, שזעמו ואף יצאו להפגנות אלימות כנגד כל מי שניסה לחרוג מהקו הרשמי. יש כאן דמיון מסויים ל"מנוס מחופש", התופעה שנחקרה בידי הפסיכולוג הנודע אריך פרום: האדם כמה למשטר סמכותני, משתוקק שיאמרו לו מה לחשוב ואיך לחשוב, כדי להימנע ולהתחמק מהמורכבות המערערת של העולם המציאותי. בעולמה של ספיר סבח אין מורכבות: יש יהודים ויש ערבים, יש טובים ויש רעים, יש יהודים נאמנים ויש "שמאלנים", ובעיקר, דעות מסויימות הן "נכונות" ואחרות הן "שגויות". המורה אדם ורטה הרגיז אותה כל כך, דווקא כי מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. לפי גרסתו של ורטה:

התנהל דיון בכיתה בטענה כי צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. בין השאר ניסינו לדון בטענה מהו צבא מוסרי ומהו המשמעות של 'הכי בעולם'. לאחר מכן התלמידים שאלו לדעתי, ואמרתי כי צה"ל לפעמים עושה מעשים לא מוסריים, ובהם אני מתבייש.

צריך כמובן לחיות בעולם של אגדות כדי להאמין שצבא כלשהו, כולל צבא הגנה לישראל, מוסרי במאה אחוז מהמקרים – ובוודאי שלא צבא הפועל בתנאים של כיבוש. ורטה ניסה ליצור דיון בכיתה, לאתגר את התלמידים, לסבך את ההגדרות, ובסופו של דבר אמר את דעתו (שאין בה שום דבר חריג או קיצוני). בכך, ניסה להרגיל את התלמידים למחשבה ביקורתית, אלמנט חיוני לכל אזרח ואפילו לכל חייל במדינה דמוקרטית. הרי גם מחייל, שאמון על ציות לפקודות חוקיות, לא מצפים להיות רובוט או אוטומט. אבל סבח לא רוצה דיון. היא רוצה וודאות. היא רוצה שלא לשמוע "דעות שגויות", משום שעצם פתיחת האשנב לחירות מחשבתית מערערת על הוודאות הטוטליטרית השלטת בעולמה.

            בנקודה זו, משתלבת הטוטליטריות מלמטה עם הטוטליטריות מלמעלה. צבי פלג, מנהל רשת אורט, רואה כאמור באחוזי גיוס לצבא את פסגת שאיפותיו החינוכיות. גם הוא לא סובל ספק, דיון או מחשבה חופשית. "אסור לערער על מוסריות צה"ל", הוא אמר בפסקנות, ואף הוסיף כי אם ורטה יעשה זאת "הוא לא יהיה מורה באורט, נקודה." שימו לב לניסוח: אסור לערער. יש דעה אחת נכונה, ויש לדבוק בה בלי קשר לעובדות. ונניח שצה"ל, למרות הסיוע למאחזים, למרות הכיבוש ולמרות כל יתר הדברים, הוא צבא מוסרי לעילא ולעילא. מה יקרה אם מחר ישנה הצבא את דרכיו וינקוט בצעדים לא מוסריים? מה יקרה אם למורים ברשת אורט יגיעו עובדות חד משמעיות המערערות על מוסריות הצבא? כמובן, אליבא דפלג, עליהם להתעלם מהעובדות הללו ולדבוק בדעה "הנכונה" שהוא מכתיב להם מלמעלה. והדבר העצוב ביותר הוא חוסר הביטחון מכמיר הלב של הטוטליטריות הדורסנית הזאת. כי מי שבטוח בעצמו ובצדקת עמדתו, לא מפחד מויכוח, מדיון, מאתגרים אינטלקטואליים. רק מי שיודע בסתר ליבו כי משהו רקוב בפנים, כי עמדתו נשענת על יסודות שקריים ורעועים, משתבלל בהיסטריה בתוך עצמו ומגיב בתוקפנות של קיפוד בכל אימת שנשמעות דעות סותרות. וחוסר הביטחון הזה, שמוביל למעגל מכושף של היסטריה, חיפוש קורבנות ודיכוי, מסוכן למדינת ישראל הרבה יותר מכל דעה שישמיע מורה בכיתה, קיצונית ככל שתהיה.

ועוד שלוש הערות:

1. בן דרור ימיני כתב השבוע מאמר ב-NRG  מעריב על פרשת אדם ורטה. אין מנוס מלהסיק כי הפעם הוא באמת בייש את הפירמה. המאמר, למרבה הצער, לא מתייחס עובדתית לאף אחת מהטענות של מחנה ורטה. את התחקיר של אורי משגב הוא מגדיר כשקר מוחלט בלי להתעמת עם העובדות הרבות שהוא מביא. ימיני מתעלם מהעובדה ששימוע לפני פיטורין רחוק מאד מלהיות בירור חסר פניות של תלונה מצד תלמידה. הוא לא מזכיר כי ורטה קיבל המלצה "להתפטר" לטובתו ולטובת המערכת, וכי תלמידים רבים מאד, גם בעלי דעות ימניות, תמכו במורה כנגד העלילה של ספיר סבח. במקום זה, ימיני בחר לשפוך שנאה בלתי מרוסנת, דמונולוגית כמעט, כלפי הנמסיס הקבוע שלו, עיתון הארץ. אם ימיני דואג כל כך לתדמיתה של ישראל בעולם, כדאי שיתמקד בשיפור ותיקון במקום בהשמצות שקריות. וכן, בלימת הגל הטוטילטרי העכור ששוטף אותנו תועיל לתדמיתה של המדינה ולמאבק בחרם הבינלאומי עליה יותר מאלף מאמרי הכפשה נגד עיתון מתחרה. מסר לימיני: עוד לא מאוחר להתנצל ולמחוק את זכרו של המאמר המביש הזה.
2. בניגוד לכותבים רבים אחרים מהשמאל, תמיד הערכתי את שר החינוך, הרב שי פירון. לצד מחלוקות בנושאים מסויימים, אני חושב שהרפורמות שהוא מקדם במערכת החינוך טובות ומועילות בעיקרן, במיוחד הדגש שלו על "למידה משמעותית" על חשבון השעבוד לבחינות, בגרויות וסטטיסטיקות למיניהן. דווקא הוא היה צריך לשים לב, עד כמה המדיניות החינוכית של צבי פלג והחבורה שלו מנוגדת לערכים שהוא מנסה לקדם, אפילו אם נאמץ גישה צבאית-פטריוטית לעילא ולעילא. בדיוק כמו המחנכים שסוגדים למבחני מיצ"ב, אחוזי הצלחה בבגרות ויתר נתונים מספריים, פלג מתעניין בראש ובראשונה באחוזי הגיוס לצבא – ולא באיכות התלמידים שהוא מוציא מפס הייצור שלו. דבר אחד בטוח: רשת שמתהדרת בכך שהיא מטיפה אך ורק לדעה נכונה אחת, רחוקה מ"למידה משמעותית" כשמיים וארץ. לא מספיק שמנהלת מחוז הצפון במשרד החינוך תמכה בורטה. השר פירון עצמו צריך להתבטא בעניין, אחרת יוטל כתם כבד מאד על כהונתו, וחבל.
3. גם השמאל, למרבה הצער, לא נקי ממחשבה טוטליטרית. פרופ' יולי תמיר, במהלך כהונתה כשרת החינוך, פיטרה את המורה הדתי ישראל שירן משום שהעז לערער על תקפותה של "מורשת רבין". בעיני, זו פרשה חמורה בדיוק כמו הסיפור של אדם ורטה, ומאותן הסיבות בדיוק. לכן, שמחתי לשמוע ששירן, שזכה לאחרונה בתביעה נגד משרד החינוך, תומך במאבקו של ורטה, למרות שדיעותיהם הפוליטיות רחוקות זו מזו כמזרח ממערב.

מדוע ניצח המערב את כל שאר העולם? מדוע אימצו תרבויות ומדינות שונות את המוסדות, התרבות ודפוסי הפוליטיקה המערבית על קרבה וכרעיה? אפילו איראן, אחרי הכל, מגדירה את עצמה כ"רפובליקה" – צורת שלטון מערבית לעילא ולעילא. ניל פרגוסון, היסטוריון שנוי במחלוקת מאוניברסיטת הרווארד, מייחס את עלייתו של העולם המערבי לשש "אפליקציות מנצחות": פיצול פוליטי, המהפכה המדעית, שלטון החוק, הרפואה המערבית, מוסר העבודה וחברת הצריכה. מהם היתרונות והחסרונות בספר החשוב הזה, שראה אור לא מזמן בעברית? ינשוף היסטורי על המפתח לפתרון השאלה החשובה ביותר בהיסטוריה של העולם המודרני.

 ניל פרגוסון, ציביליזציה – המערב וכל השאר. מאנגלית: ארז וולק (עם עובד, 2013)

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

בויכוח שנערך פעם ברשת אל-ג'זירה, יצאה חמתו של איש דת מוסלמי, אחמד בין מוחמד מאלג'יריה, על "כופרת" שהעזה לטעון כי העולם האסלאמי מפגר בתרבותו אחרי המערב. "מי כבש את מי?" צעק האימאם בזעם, "המערב את האסלאם, או האסלאם את המערב?" "מי הפך את מי לקולוניה, בריטניה את מצרים, או מצרים את בריטניה? צרפת את אלג'יר, או אלג'יר את צרפת?" לכאורה, שאלה רטורית שהתשובה אליה ברורה, אבל למעשה, במחשבה שנייה, הדברים מורכבים ומעניינים יותר. מדוע, למעשה, כבשה בריטניה את מצרים אבל מצרים לא כבשה את בריטניה? לא היה זה, מן הסתם, מהעדר דחף אימפריאליסטי. במאה התשע עשרה, עשורים ספורים לפני שהפכה לקולוניה בריטית, היתה מצרים מעצמה אימפריאליסטית שניסתה להשתלט על סודאן וחלקים נרחבים במזרח התיכון. אבל בכל זאת, בריטניה הכריעה אותה בקלות. התופעה המדהימה הזאת, של השתלטות המערב על המזרח, אינה מוגבלת ליחסים בין שתי המדינות הללו. בסוף המאה ה-19, שלטו כבר המעצמות האירופיות על רוב רובו של העולם הלא מערבי. גם כיום, לאחר תום עידן הקולוניאליזם, המוסדות, המבנים התרבותיים, הלבוש ואלמנטים מהותיים אחרים בתרבות המערבית מהווים אמת מידה יסודית ברחבי העולם כולו. אפילו הפוסט-קולוניאליסט האדוק ביותר לא קורא לחזור למוסדות הפוליטיים או לצורת המשטר של שושלת מינג, הקיסרות המוגולית או האימפריה העותומנית. אפילו איראן של חומייני לא הקימה אמירות או ח'ליפות אלא "רפובליקה", אסלאמית אמנם, אבל בכל זאת שיטת משטר מערבית לעילא ולעילא.

            כיצד הצליח המערב, עד 1500 חלק זניח ונחשל של העולם, להשתלט על אימפריות מתוחכמות ועשירות ממנו אלף מונים? מדוע ניצח המערב את כל השאר? זו השאלה עליה מנסה ניל פרגוסון, היסטוריון נודע ושנוי במחלוקת מאוניברסיטת הרווארד, לענות בספרו רב המכר ציביליזציה. בשיא העידן הקולוניאלי, ובמידה רבה עד למלחמת העולם השנייה, סברו אינטלקטואלים מערביים רבים כי הסיבה לכך נעוצה בכך שהגזע המערבי עליון על האחרים, או לפחות מקנה לבני המערב יתרונות שחסרים לשאר. לאחר השואה, נימוק הגזע נמוג ונעלם, אולם בכל זאת, היסטוריונים רבים מהדור הישן המשיכו לחשוב כי המערב נעלה על השאר לפחות מבחינה תרבותית. אולם גם נימוק זה הפך להיות בעייתי, בהתחשב בעובדה ש"תרבות" אינה דבר קבוע אלא תצריף של אלמנטים שונים, משתנים בקביעות ומושפעים הדדית. מה בדיוק נתן למערב יתרון מבחינה תרבותית, ובאיזו תקופה? ואם "תרבות" היא אלמנט נצחי ובלתי משתנה, מה בדיוק ההבדל בינה לבין גזע?

            כשיצא לאור, ובאופן צפוי למדי, זכה ספרו של פרגוסון לקיתונות רותחין מהיסטוריונים פוסט-קולוניאלים ויתר נציגים של השמאל הרדיקלי – לאו דווקא על התשובות שנתן לבעיית "המערב וכל השאר" אלא על עצם הצגת השאלה. במאמרים היסטריים כמעט, הם האשימו אותו בגזענות, כאילו כל מי שתוהה מדוע הצליח המערב לכבוש את העולם בהכרח מאשר את נחיתותם של העמים הלא מערביים. אבל בכל זאת, התופעה ההיסטורית המדהימה הזאת – חלק קטן ושולי באנושות הכופה על כל השאר את המוסדות, הנורמות והערכים שלו – היא אולי התהליך הקריטי ביותר בהיסטוריה המודרנית. למעשה, עצם המושג "מודרניות" שייך לעולם המחשבה המערבי. הבנת הסיבות לעליית המערב, במילים אחרות, היא הכרחית להבנת העולם שאנו חיים בו.

            תשובתו של פרגוסון לשאלה "מדוע הצליח המערב" פרושה על פני ספר של ארבע מאות עמודים, אבל אפשר לסכם אותה בראש ובראשונה במילה אחת: "מוסדות". אנגליה הצליחה לכבוש את מצרים, צרפת הצליחה להשתלט על אלג'יר, אמריקה על וייטנאם ולא להיפך מפני שהמוסדות המערביים הוכיחו את עצמם כמוצלחים יותר מאלו של שאר העולם. המוסדות הללו נתמכו בידי אידיאולוגיות וגופי ידע, שהם בתורם, סייעו להמשך פיתוחם. את אותם אלמנטים שהיוו את סוד כוחו של המערב מחלק פרגוסון לשש קבוצות עיקריות, אותן הוא מכנה "האפליקציות המנצחות": 1. פיצול פוליטי שהוביל לתחרות. כך, אם גירש למשל שליט אירופי אחד את המדענים מתחומו, תמיד היו אלו יכולים למצוא מקלט אצל המתחרה שלו. בסין, לעומת זאת, החלטה הרת אסון של הקיסר היתה עשויה לעכב את התפתחותה של המדינה כולה – משום שלא היו לו מתחרים. 2. המהפכה המדעית. 3. זכויות הקניין – שאפשרו למדינה לגייס הלוואות בריבית נמוכה ולאסוף משאבים אדירים להתפתחות כלכלית והתפשטות צבאית וטריטוריאלית. 4. הרפואה המודרנית שהעלתה באופן דרמטי את איכות ומשך החיים. 5. חברת הצריכה, שתרמה תרומה מכרעת להתפתחות הכלכלה שעמדה מאחורי כוחו של המערב. 6. מוסר העבודה – תנאי הכרחי לקיומה של הכלכלה הזאת.

בקיצור, לא מדובר בגנים, וגם לא ב"תרבות" שליוותה את המערב מאז ימי יוון ורומא, אלא בתופעות היסטוריות שהופיעו בתקופה מסויימת ובתנאים מסויימים – והן אשר יצרו ביחד את סוד כוחו של המערב. ומכאן גם הפסימיות ששזורה בכתיבתו של פרגוסון. מכיוון שיתרונו של המערב אינו קבוע אלא מותנה באלמנטים תרבותיים מסויימים, הוא גם עשוי להתפוגג ולחלוף. בימינו, לדעתו של פרגוסון, הולך המערב ומאבד את היתרונות הללו, בעוד מתחריו, בראש ובראשונה סין, מאמצים אותם. לכן, כפי שהוא כותב בהקדמה, אנחנו נמצאים על סף שקיעתו של המערב. ציביליזציה, לפיכך, הוא ספר סיכום נוגה – מבט של היסטוריון מערבי, שאוהב את תרבותו וקשור אליה, על עידן שעומד לחלוף ולעבור מן העולם.

היתרון העיקרי של ציביליזציה, לבד מהנחת השאלה החשובה של עליית המערב על השולחן, גלומה בתפיסה המורכבת של המושג המופיע בכותרת. מהי, למעשה, ציביליזציה? פרגוסון לא הולך בדרכם של ההיסטוריונים הישנים, שנטו לזהות תרבות עם הישגיה החומריים והרוחניים הגדולים ביותר. "אני מתעתד לעסוק בבירא עמיקתא יותר מאשר באיגרא רמה", הוא כותב, "כשאני חושב על ציביליזציה, למערכות ביוב יעילות יש עבורי ערך לא פחות מלזה של ביצורים נשגבים, ואולי אפילו ערך רב יותר, שכן ללא ביוב ציבורי יעיל ערים הן מלכודות מוות. […] ציביליזציה היא עבורי הרבה יותר מתכולתן של כמה גלריות אמנות מהשורה הראשונה. היא ארגון אנושי מורכב מאין כמוהו. הציורים, הפסלים והבניינים הם אולי הישגיה הבולטים ביותר לעין, אבל הם חסרי מובן בהיעדר הבנה של המוסדות הכלכליים, החברתיים והפוליטיים שהגו אותם, שילמו עבורם, הוציאו אותם לפועל- ושימרו אותם כדי שאנחנו נזכה לחזות בהם."

לכאורה, אין בדברים הללו חידוש. היסטוריונים רבים, מאז שנות השישים לפחות, סירבו לזהות "ציביליזציה" אך ורק עם הישגים תרבותיים בולטים. אולם מה שמעניין אצל פרגוסון, הוא שהוא לוקח את כל המכלול המורכב הזה, ומעמיד אותו בתחרות ובעימות מול מכלולים אחרים. אצלו, בניגוד לספריהם של מתחריו הפוסט-קולוניאליים, הציביליזציה המערבית אינה רק אשליה, מעין שיקוף של תמונת האחר שנועדה לספק הצדקות לכיבוש וניצול, אלא מתמודד נפרד ונבדל בתחרות על הבכורה מול ציביליזציות אחרות. כלומר, פרגוסון אינו מסכים עם הטענה הגורסת שבין המערב לאסלאם, למשל, "אין קווי הפרדה, לא קשים ולא רכים", והם לא יותר ממבנים מדומיינים וחסרי ממשות. תרבויות מתמודדות זו מול זו בשדה הקרב והכלכלה, ובסופו של דבר, כפי שהוא מראה, אחת מהן מנצחת ואחת מפסידה. בהקשר זה, מותר וצריך להיות שיפוטי: אם ציביליזציה קרסה בשדה הקרב, פירוש הדבר הוא שכל המארג המורכב של מוסדותיה ורעיונותיה, כפי שהתפתח במשך השנים, כשל בתחרות ולפיכך נאלץ להשתנות בעל כורחו. כלומר, מה שמעניין בציביליזציה הוא השילוב בין הגישה ההיסטורית החדשה, הרואה בתרבות מארג מורכב, עמוק ומשתנה תדירות של מוסדות, רעיונות ותהליכים כלכליים, לבין הגישה הישנה, הכופרת בדוקטרינת הפוליטיקלי-קורקט ומעזה לקבוע כי ציביליזציות נבדלות זו מזו, ובהיבטים מסויימים, לאחת מהן עשויה להיות יתרונות מכריעים על רעותה.

 תפיסת עולם זו עומדת בבסיס הטיעון המרכזי של פרגוסון בדבר "שש האפליקציות המנצחות" (תחרות, מדע, רפואה, קניין, צריכה ומוסר עבודה) שלכל אחד מהן מוקדש פרק נפרד. הפרקים מרתקים, כתובים יפה, והרעיונות שעומדים בבסיסם משכנעים. אולם כאשר מגדילים את הרזולוציה ועוברים מרמת הרעיון הכללי לרמת הביצוע, "ציביליזציה" מתגלה כספר בעייתי יותר. ראשית כל, האנקדוטות, הטיעונים והסיפורים הרבים אינם מתקשרים תמיד לטיעונים המרכזיים בכל פרק ופרק, ולא תמיד ברור כיצד הם מוכיחים את יתרונותיה של "אפליקציה מנצחת" כזאת או אחרת. במיוחד בעייתי הדיון המיושן קמעא של פרגוסון במוסר העבודה הפרוטסטנטי (מחקרים הוכיחו שמוסר העבודה בסין, למשל, לא היה פחוּת), וטענתו כי עלייתה של סין בימינו קשורה לעליית הנצרות הפרוטסטנטית במדינה היא לדעתי מופרכת בעליל.

שנית, וזו כבר בעיה חמורה יותר, פרגוסון מפספס לחלוטין, לדעתי, את הדפוס הבסיסי העומד מאחורי ה"מערביזציה" של תרבויות לא מערביות, בין אם בסין, בין אם ביפן ובין אם בעולם המוסלמי. יפן, במיוחד, היא מקרה מבחן חשוב לתזה של פרגוסון, כמדינה הלא מערבית הראשונה שהצליחה להדביק את המערב האימפריאליסטי במגרש המשחקים שלו. היפנים, כותב פרגוסון, הצליחו כי חיקו את תרבות המערב על קרבה וכרעיה ואימצו אותה בשלמותה, החל במוסדות פוליטיים וכלה בתסרוקת ובלבוש. אולם טענה זו, כידוע לכל מי שעוסק בהיסטוריה יפנית, רחוקה מלהיות מדוייקת. ההשפעה המערבית על יפן המודרנית היתה אכן עמוקה ודרמטית, והמנהיגים היפניים אכן אימצו את המדע, הטכניקה וחלקים חשובים מהמוסדות הפוליטיים והאינטלקטואליים של המערב. אולם המוסדות הללו השתלבו עם אלמנטים ילידיים. מוסד הקיסרות היפני, למשל, היה שונה בטבעו מכל מוסד מלוכה מערבי, ואופיו המיוחד הכתיב את המבנה המדיני של יפן יותר מכל תיאוריה פוליטית מיובאת. גם בתחום התרבות, הלבוש, האוכל וחיי היומיום, אימצו היפנים אלמנטים מערביים מסויימים ודחו אחרים. המפגש עם המערב, בסופו של דבר, יצר ביפן ציביליזציה חדשה: לא מערבית לחלוטין, לא יפנית לחלוטין ולא סינית לחלוטין, אלא תרכובת המושפעת מכל השלושה.

דבר דומה התרחש גם בכל מדינה אחרת שהושפעה מהמערב, לרבות סין ומדינות ערב. הטיעון של פרגוסון, לפיכך, מחטיא כאן את המטרה. לא ב"חיקוי" של האפליקציות המנצחות עלינו להתבונן, אלא ב"לוקליזציה" של האפליקציות הללו בהתחשב בתנאים ההיסטוריים השוררים בכל ארץ וארץ. השאלה, באיזו מידה הצליחה מדינה כזו או אחרת להתמודד עם המערב במגרשו שלו, אינה תלויה בהכרח בטיב החיקוי, אלא באופי הלוקליזציה. במילים אחרות, איזו תרבות חדשה נוצרה בעקבות עיכולן ושינויין של "האפליקציות המנצחות" ומה היו יתרונותיה וחסרונותיה בתנאים הנתונים. כדי להבין, למשל, מדוע סין הצליחה (במאוחר) להתמודד עם המערב, ואילו מוזמביק נכשלה, יש לבחון בזהירות את הקליטה של כל "אפליקציה מנצחת" בשתי המדינות הללו ואת השינויים שעברה בהשפעת התרבות המקומית. פרגוסון מפספס את הנקודה הזאת – והדבר פוגם באופן משמעותי בעוצמת הטיעון של ספרו.

ובכל זאת, הספר ציביליזציה תרם תרומה משמעותית מאד, לא רק בכך שהעלה את השאלה החשובה של "ניצחון המערב" על השולחן, אלא בכך שסיפק גם מסגרת רעיונות משכנעת ומוצקה לדון בה. לאור זאת, ראוי לראות כל אחת מה"אפליקציות המנצחות" כהזמנה למחקר מעמיק וזהיר יותר. אולם בכך שפתח את הדלתות למחקר כזה, ובעיקר משום שהתגבר על ההתנגדות הפוסט-קולוניאלית הצדקנית (ואף הטרחנית) לעצם הצגת השאלה, פרגוסון קידם הן את השיח הציבורי והן את המחקר ההיסטורי. ציביליזציה, למרות כל חסרונותיו, הוא ספר חשוב, אפילו חשוב מאד.

• גילוי נאות: שימשתי כמתרגל של פרופ' ניל פרגוסון בשנת 2012, בקורס המבוסס על הספר ציביליזציה

מי היה הקצין היפני שתכנן לשנות את ההיסטוריה של מזרח אסיה במכה אחת של חומר נפץ? הכירו את קומוטו דאיסקו – סוכן חשאי, קושר מקצועי וסרבן פקודות סדרתי, שהתגאה במשך שנים בסירובו העקרוני להתקלח בזמן מלחמה. פרשת ההתנקשות בג'אנג זואו-לין, הרצח ששינה לנצח את פניה של מזרח אסיה. מאמר שני בסדרה.

למאמר הראשון  בסדרה, מלך מנצ'וריה: מי רצח את המרשל הזקן, הקליקו כאן.

ב-1904, אי אז במהלך מלחמת רוסיה יפן, סיימה יחידת יפנית קטנה יום של תמרונים, ואולי אף לחימה, במישורים של מנצ'וריה. כאשר היום עמד להסתיים והחיילים חשבו שהם עומדים לתפוס תנומה קלה, החליט מפקד הפלוגה – דווקא אז – שהם חייבים להתקלח. דא עקא, שמקלחות שדה לא היו אז, ובין הנחל הקרוב למקום הלינה הפרידו קילומטרים רבים של שטח קשה ומיוער. ביער, כך ידעו כולם, ארבו צלפים ופרטיזנים רוסים, והחיילים כולם התמרמרו על הסכנה המיותרת, מה גם שלאיש לא היה כוח לבצע את הטרק המפרך לנחל. אבל בכל זאת, המפקד אמר, והמשמעת בצבא היפני היתה נוקשה ביותר. מפקדים היו רשאים, על כל זוטא שהיא, להרביץ מכות רצח לכפופים להם בדרגה, ועל סירוב פקודה העונש היה מוות. ובכל זאת קם אחד ממפקדי המחלקות, קצין צעיר בשם קומוטו דאיסקוּ, ומחה כנגד הפקודה. החיילים, אמר, לא צריכים לקרוע את עצמם ולהסתכן בשביל מקלחת, ובכלל – מי צריך מקלחות בזמן מלחמה כשאפשר למות בכל רגע. "תגיד לי," שאל המפקד בזעם, "אתה מתכוון לא להתקלח עד סוף המלחמה?" "כן, בדיוק," ענה קומוטו, "לא אתקלח עד סוף המלחמה." המפקד, שנדהם מהתעוזה, ויתר, וקומוטו אכן קיים את שבועתו, לפחות בחלקה. רק כאשר נפצע ופונה לבית חולים צבאי בעורף הסכים סוף סוף להתקלח. בשנים הבאות, סיפר את הסיפור הזה בגאווה לכל מי שרצה לשמוע.

כצפוי, החוצפה של קומוטו רק התגברה עם השנים. ב-1916, כאשר הועסק כסוכן חשאי ויועץ צבאי בסין מטעם מחלקת המודיעין של המטכ"ל, העז להתווכח עם פקודה של הרמטכ"ל לנטוש איל מלחמה אחד ולעבור לאחר. "בגידה כזאת," התעקש קומוטו, "נוגדת את עקרונות הבושידו – דרך הלוחם היפנית." הרמטכ"ל, גנרל אואהארה (שנודע כ"סבא רעם" בשל מזגו הזועם) שלח לאואהארה מכתב חריף: "המוסר האישי שלך אינו זהה לאינטרסים של המדינה. אל תשכח זאת לעולם." קומוטו ציית – אולם בחירוק שיניים. כקצין ממשפחה אמידה עם שורשים סמוראיים מפוקפקים קמעא, שמעמדה החברתי רעוע, הוא תיעב את האליטה השחצנית, המעמדית, ששלטה בצבא היפני באותה תקופה. ובמיוחד שנא את ה"קליקות", אותן רשתות של יוצאי נחלות פיאודליות ששלטו במשרות הצבאיות הנחשבות. במיוחד אמורים הדברים ב"קליקה של צ'ושו", ארגון חברתי רב עוצמה שהמזוהים איתו החזיקו ברוב ברזי הכוח בצבא היפני באותה התקופה. בסוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר שירת קומוטו תחת אוהארה עצמו כראש הדסק הרוסי במחלקת ההיסטוריה הצבאית של המטכ"ל, קרא בהתלהבות על הרפורמות של פטר הגדול ברוסיה, כיצד ריסק את האצולה, מחץ את האליטות והרגיל את העם הרוסי למלחמה מתמדת. כך, נתפס קומוטו להלך רוח של שנאה כפולה – הן לאויביה של יפן מבחוץ והן ל"מנהיגיה העריצים" – הלך רוח שאפיין מורדים לאומנים רבים בקיסרות לאורך הדורות.

ב-1926 התחיל קומוטו להימאס על בכירי המטה הכללי. "הבחור הזה מפריע לנו," אמר אחד מהם, ודאג להעביר אותו למקום הרחוק ביותר שאפשר – למנצ'וריה – שם שימש כ"קצין מטה בכיר" בצבא גוואנדונג, הכוח היפני שהוצב בחבל הארץ הזה. כפי שתיארנו בפוסט הקודם, יפן "חכרה" את החבל מסין לאחר מלחמת רוסיה-יפן וניהלה בו משטר עצמאי משלה, כולל כוחות שיטור וצבא. שליטתה על מסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית נתנה לה, או ליתר דיוק לצבא גוואנדונג, אחיזה גם בפנים הארץ. צבא גוואנדונג היה באופיו כוח כאוטי וקונספירטיבי. קציניו היו בקשר עם מיני טיפוסים מפוקפקים ומוצללים, סוכני שירות חשאי, שודדים וסוחרי סמים (ההבדל בין שלוש הקטגוריות הללו לא היה ברור במיוחד). כל אלה נהגו, כדרך שגרה, לבחוש בפוליטיקה הסבוכה של צפון מזרח-סין. הצבא היפני בכלל נהג לחשוב כי הוא כפוף ישירות לקיסר ולא לממשלה, והמבנה המיוחד של צבא גוואנדונג עודד את קציניו שלא לציית אף למפקדיהם. הכלב, למעשה, היה קבור בבעיה ארגונית קשה. רוב היחידות הצבאיות היפניות הונהגו, בדומה ליחידות צבא במקומות אחרים בעולם, על ידי מפקד ורמ"ט (ראש מטה). הרמ"ט היה אחראי לניהול השוטף, ומתחתיו עבדו קציני מטה שכל אחד מהם הופקד על תחום מוגבל (מודיעין, מבצעים, מוביליזציה, שלישות וכו'). למפקד ולרמ"ט היתה תמונה מלאה על עבודת היחידה, אבל הם היו נתונים לפיקוח הדוק מצד הרמה הממונה, במקרה זה המטה הכללי בטוקיו. הבעיה היא שבצבא גוואנדונג היתה גם פונקציה שלישית, בנוסף למפקד ולרמ"ט – קצין מטה בכיר. כפי שכתב התיאורטיקן ההיתולי הבריטי, נורת'קוט פרקינסון (שברעיונותיו עסקנו בפוסט קודם), כאשר יש לבוס כפוף אחד בלבד – מדובר למעשה בשותף ובמתחרה. מכיוון שקצין המטה הבכיר בצבא גוואנדונג חלש על כל קציני המטה הזוטרים, היתה לו למעשה תמונה מלאה של כל הפעילות הצבאית בכוח. למעשה, הוא היה מחובר לפעילות השוטפת, כולל קשר עם סוכנים חשאיים וארגוני פשע, הרבה יותר משני מפקדיו. אולם מכיוון שרשמית הוא לא נחשב אחד ממפקדי היחידה, הפיקוח עליו מצד הרמות הממונות היה קלוש. כך, קצין המטה הבכיר היה חופשי למעשה לרקום מזימות מתחת לרדאר של מפקדיו וגם של המטכ"ל. לרוע המזל, ב-1926, זה היה בדיוק התפקיד שקומוטו דאיסקו קיבל. האדם ההרסני ביותר נכנס לתפקיד הבעייתי ביותר, והתוצאה לא איחרה לבוא.

באופיו ובהשקפותיו, היה קומוטו דאייסקו אדם אופטימי. במידה רבה, הוא חלק את אותה "אופטימיות" אלימה ורצחנית שאפיינה מורדים יפניים מימים ימימה. הפיתרון למצב הסבוך במנצ'וריה היה לדעתו פשוט מאד: יש לחסל את האנשים המרושעים שנמצאים בצמרת, ובפרט את העריץ הסיני ששלט באזור – ג'אנג זואו לין. ב-1928, חשו קומוטו וחבריו כי הם נמצאים במצור: התנועה האנטי-יפנית במנצ'וריה גברה, האזור התמלא בגל של שביתות, הפגנות אלימות ואף התקפות פיזיות כנגד אזרחים יפנים וקוריאנים, ובכירים יפנים רבים חשדו כי ג'אנג משחק עמם משחק כפול ומעודד את הקמפיין האנטי-יפני מאחורי הקלעים. בסביבות ראש השנה של 1928, נסע קומוטו לשתי נסיעות חשאיות במנצ'וריה, התנייד ברכבות, לבש בגדים מקומיים ותקשר עם אזרחים פשוטים בשפה הסינית שהיתה שגורה בפיו. הוא נדהם לגלות כי התושבים המקומיים שנאו את ג'אנג זואו-לין, איל המלחמה ששלט בהם, בדיוק כפי ששנאו את האימפריה היפנית. מבחינתם, זה היה נבלה וזו היתה טריפה: מנצלים ועריצים העושקים את העם הסיני ורומסים אותו תחת מגפיהם. קומוטו, ששירת במנצ'וריה במהלך מלחמת רוסיה יפן, זכר גם מציאות אחרת. ב-1904, נזכר לימים, האזרחים הסינים דווקא העריצו את היפנים וראו בהם משחררים מהעול הרוסי. הוא, כמובן, לא הביא בחשבון את האפשרות שמעשיה של יפן המיטו עליה את השנאה הזאת. מבחינתו, האימפריה היפנית היתה הרי התגלמות המוסר והצדק. אם האזרחים המנצ'ורים שונאים את יפן, הרי שמישהו הסית אותם. והאדם הזה היה לדעתו ג'אנג זואו-לין. המרשל הזקן, הוא ורק הוא, היה מקור הרשע במנצ'וריה. אם רק יסולק, התושבים ישובו לאהוב את יפן, שתוכל למנות שליט סיני טוב ונאמן יותר, אולי בשיתוף פעולה עם מפלגת האומה (גואומינדאנג) שממילא הלכה וכבשה את רוב שטחה של סין. ג'אנג, כתב קומוטו, הוא כמו אויבאון (בוס במאפייה היפנית). ברגע שימות, תומכיו החנפים יתפזרו לכל עבר ויפסיקו לאיים על יפן.

לאחר ששב לדליאן, בירת חבל קוואנטונג היפני, נענה קומוטו סוף סוף להפצרת שתי בנותיו והסכים לקחת אותן לטיול בהר ניריי – בית קברות צבאי מפורסם שהתנשא מעל העיר. קומוטו לא אהב באמת את בנותיו – הוא נהג לנזוף באשתו תדירות על כך שלא ילדה בנים, ובכלל ראה במשפחתו מטרד ותו לא. גיסו, הכתב הצבאי היראנו רייג'י, סיפר לאחר המלחמה שנהג לסחוט כספים מאחיו כדי לממן חיי תענוגות והוללות. הוא החזיק גיישות, זונות ופילגשים יפניות וסיניות בערים שונות במנצ'וריה וצפון סין, ופיזר עליהן את משכורתו הזעומה. בנותיו, מיותר לומר, נחשבו בעיניו כקליפת השום. ובכל זאת, בראשית 1928, נכנע לנדנודיהן והסכים לקחת אותן להר. אבל אז, דווקא אז, הכתה בו מעין חוויה מיסטית. לימים סיפר כי נשמות הגיבורים שנהרגו במלחמת רוסיה-יפן נגלו לפניו, כך לפתע פתאום, והפצירו בו להציל את מנצ'וריה שנקנתה בדם חייהם. קומוטו החליט שמשימת חייו היא להרוג את ג'אנג זואו-לין. את מניעיו הסביר במכתב ארוך ומרתק ששלח לאחד ממקורביו, קצין מודיעין ומומחה לסין מהמטכ"ל:

באשר לי, לא מעריכים אותי במיוחד בחלונות הגבוהים. […] אולם כמי שיש לו ניסיון רב עם טרוניותיהם של אנשים קטנים ומפקדים אנוכיים, אני לא מוטרד מזה יותר מדי. […] איננו צריכים לדבוק בעבודתנו בצבא, עד כמה שאנחנו אוהבים אותה. אולי הגיע הזמן לבחור מקצוע אחר, רחוק מהחיים הצבאיים, כדי לתת לממונים עלינו (האנשים המשעממים האלה!) סיבה לחשבון נפש. […] בכל הנוגע למצב במנצ'וריה, רבים הגיעו למסקנה שאי אפשר להתעלם מההתנהגות העריצה של הצד הסיני. אולם הממשלה [של ג'אנג זואו-לין] נתמכת בידי הקליקות הצבאיות היפניות – וזה ממש מגעיל. איש אינו יכול לפתור את הבעיה של מנצ'וריה באמצעות משא ומתן. אין דרך מלבד כוח, וחובה לבחור את התירוץ והעילה הנכונה כאשר יוצאים לפעולה. בנקודה זו, מול הפרובוקציה הקלה ביותר, עלינו להנחית עליהם מכה ניצחת כדי להכריח אותם לשנות את הגישה שלהם כלפי יפן.

כאן, המשיך קומוטו לדון באריכות בחטאיו של ג'אנג זואו-לין, העריץ שנתמך על ידי יפן ואף חב לה את שלטונו, אולם בכל זאת בגד בה בכל פעם אשר עלה הרצון מלפניו. שיטות של משא ומתן ולחץ לא יעבדו, ונותרה רק דרך פעולה אחת:

האם לא מוטב שג'אנג זואו-לין ואולי אחד או שניים ממלוויו ימותו בדרך? הפעם, יהיה מה שיהיה, אני מתכוון לעשות את זה. אפילו אם הם ינסו לעצור אותי אעשה זאת, יהא המחיר אשר יהא. ליטול חיי אדם כדי לפתור את בעיית מנצ'וריה – זו תקוותינו הגדולה ביותר. זהו הדבר המכובד לעשותו. בשנה שעברה ולפני שנתיים עצרו אותנו. הפעם, אני הולך לקלוע בּוּל בכל מחיר. התוכנית שלי, לטהר את מנצ'וריה בגשם של דם תפתור לדעתי את הבעיה באופן מוחלט וסופי. 

שימו לב במיוחד לקשר שיוצר קומוטו בין אויביו מבית ומחוץ. "הקליקות הצבאיות היפניות" שנואות נפשו, אותה אליטה שחצנית שהשאירה אותו ואת דומיו מתחת לשולחן, לעבוד בפרך וללקט פירורי תהילה, קשורה בעבותות שחיתות לעריץ האנטי-יפני ג'אנג זואו-לין. האנשים הללו, מבחינתו של קומוטו, התגלמו יותר מכל בדמותו של ראש הממשלה, הגנרל לשעבר טנקה ג'יצ'י – רכז הכת הצבאית של צ'ושו, בן התפנוקים של האליטה שחלש על כוח לא מוצדק הן בפוליטיקה והן בצבא. כדי להוסיף קצף על ביזיון, נתמך טנקה בידי פוליטיקאים ליברלים, שמתרפסים לפני מעצמות קולוניאליסטיות מערביות כמו בריטניה וארצות הברית. כל אלו ממשיכים לתמוך בג'אנג זואו-לין, למרות שקריו ובגידתו. שותפו הקרוב של קומוטו, הסוכן החשאי ססאקי טואיצ'י ששימש כיועץ צבאי לצבא מפלגת האומה, הפציר בו לחסל את ג'אנג זואו-לין, גם ובעיקר כדי לפגוע בראש הממשלה טנקה. לאחר מעשה, התפאר ססאקי כי הוא וקומוטו "לימדו לקח את 'סחבק הוא ראש ממשלה!"" (Ora Ga Shusho), כינוי הגנאי שהיה שגור בפי יריבי טנקה באותה תקופה (ובשולי הדברים יש לומר, שכיום ניתן למצוא ביפן בירה המוקדשת לזכרו של טנקה, ושם המותג הוא: "סחבק הוא בירה!", Ora Ga Biru). בקיצור, כפי שכתב ויליאם פיץ' מורטון, אחד מהמעמיקים שבחוקרי התקופה, הקשר של קומוטו כוון נגד ג'אנג וטנקה בעת ובעונה אחת. יריבים מבית ומחוץ נקשרו בפקעת מצחינה אחת, שאחת דינה לעבור מן העולם – ובכוח החרב.

כיצד תכנן קומוטו לרצוח את ג'אנג זואו-לין, המרשל הזקן? בשבוע הבא ניכנס לעולם הזוי של מזימות ומזימות נגד, נרקומנים, סוחרים וסרסורים, בתי מרחץ דלוחים וכבלים שנמתחים באפלה למטעני נפץ נסתרים. יש למה לחכות.

להמשך הקש כאן

ב-4 ביוני 1928, 1:20 בלילה, יצאה רכבת מלכותית ומפוארת מתחנת הרכבת של בייג'ינג, בדרכה אל הבירה המנצ'ורית מוקדן. הנוסעים, ובראשם הגנרליסימו של סין, איל המלחמה הנודע, "המרשל הזקן" ג'אנג זואו-לין, לא ידעו שהפתעה מחכה להם במהלך המסלול. מי בדיוק רצה להתנקש במרשל הזקן, ולמה? הכירו את המפקדה המוזרה שבה כולם קשרו נגד כולם, ובמסדרונותיה הסתובבו פושעים ומפיונרים שרקמו תוכניות עם סוכנים חשאיים וקציני מטה מרדניים. ינשוף היסטורי על ההתנקשות בג'אנג זואו-לין, האירוע ששינה לעד את פניה של אסיה. מאמר ראשון בסדרה. 

מתעניינים בהתנקשויות פוליטיות? למאמר דומה, על ההתנקשות במלכת קוריאה מין, לחצו כאן. בעבר כתבתי גם על אופטימיזם והתנקשויות ביפן ובמצרים.

ב-4 ביוני 1928, בשעה אחת בלילה בערך, התמלאה תחנת הרכבת המרכזית של בייג'ינג בקהל עצום ורב. נכבדים רבים בבירה הקיסרית העתיקה, ביניהם גם חברי הסגל הדיפלומטי, הגיעו להיפרד ממרשל ג'אנג זואו-לין, המושל הצבאי של סין, שהחליט לנטוש את הבירה עם צבאו ולסגת צפונה, למנצ'וריה. ג'אנג, "המרשל הזקן", אחד המוצלחים והנועזים שבאילי המלחמה הסיניים, צמח מהעולם התחתון כמנהיג אכזרי של כנופיית שודדים, מפיונר ומרגל לעת מצוא עבור צבאות זרים. הביוגרף שלו, גאוון מקורמאק, כתב כי בצעירותו, בין "שאכטות ממקטרת האופיום למסיבות הימורים שנמשכו כל הלילה, הזה ג'אנג בהקיץ וחלם להיות קיסר סין." בשנות העשרים, החלום הזה כמעט והפך למציאות. ג'אנג השתלט על הבירה העתיקה בכוח הזרוע, הדף ממנה את יריביו מבין אילי המלחמה והחל לבצע את הפולחנות העתיקים לאדמה ולשמיים, כאילו היה קיסר. אולם ב-1928, בעקבות סדרה של תבוסות צבאיות משפילות לכוח שעלה מן הדרום, "מפלגת האומה" הרפובליקאית על צבאה המאורגן ויועציה הסובייטיים, החליט ג'אנג לסגת למבצר הישן שלו במנצ'וריה. הקהל שהתאסף בתחנת הרכבת הזיל אולי דמעות תנין מול עיניו של המרשל, אולם בבייג'ינג, כמו בסין כולה, הוא נחשב עריץ מאוס ושנוא ותו לא. ובעוד אנשיו מעמיסים על הרכבת רהיטים מפוארים, מכוניות פאר ומכונות ירייה, טיפס ג'אנג לקרון פרטי, מלכותי, בצבע כחול בהיר. איתו עלו אחד ממפקדיו הבכירים, ושני יועצים צבאיים יפניים. מהרציף, השקיפו על המתרחש שני קצינים מהצבא היפני הקיסרי: טָקֶשִיטָה יוֹשִיהָארוּ, בכיר בשירות החשאי (טוֹקוּמוּ קיקָאן) במנצ'וריה, והנספח הצבאי טטקאווה יוֹשיצוּגוּ. כאשר ראו את הרכבת מתחילה לזוז, שעטו החוצה מהתחנה, נכנסו לתוך מכונית צבאית ודהרו לבניין השגרירות. בהגיעם לשם, נכנס טקשיטה לחדר פנימי ושלח הודעה בשפת קוד לקולונל קומוטו דאיסָקוּ, קצין המטה הבכיר של צבא גוואנדונג, הכוח היפני במנצ'וריה:

"1:20. הרכבת יצאה לדרך. צבעה כחול בהיר. המטרה נמצאת בקרון הפרטי מספר שמונה."

הרכבת דהרה צפונה, לוקחת את ג'אנג זואו-לין הישר למלכודת שהוכנה עבורו.

אבל למה בעצם רצו היפנים לרצוח את ג'אנג זואו-לין, שנודע תמיד כמשתף הפעולה שלהם? או בעצם, מי בדיוק בקרב היפנים רצה לרצוח אותו, ומאילו סיבות? כדי לענות על השאלה הזאת, ראוי להתבונן במצב הפוליטי והצבאי בסין של שנות העשרים, תקופת אילי המלחמה. כפי שכתבתי באחד המאמרים הקודמים בינשוף, סין הרפובליקאית היתה קרועה באותה תקופה בין שלטונם של גנרלים, אנשי זרוע, סיעות ומפלגות שונות. מבין כל אלו, נהנה ג'אנג זואו-לין משני יתרונות חשובים, לבד מנסיונו הצבאי העשיר. ראשית, הוא משל במנצ'וריה, אזור ספר צפון מזרחי בלתי חדיר כמעט, מוקף בהרים. שנית, הוא נהנה מתמיכתו החזקה של הצבא היפני הקיסרי, כוח בלתי מנוצח בסין של אותה התקופה. תפקידו, בעיני היפנים, היה להרחיק קומוניסטים ויתר גורמים אנטי-יפניים ממנצ'וריה, ובעיקר, לשמור על הפריבילגיות של הקיסרות בחבל ואף להרחיבן לפי דרישה.

מאז מלחמת רוסיה-יפן, החזיקה הקיסרות שורה ארוכה של פריבילגיות, זכויות וזכיונות כלכליים במנצ'וריה, שנחשבו ל"ייהרג ובל יעבור" בעיני המנהיגות היפנית כולה. כמאה אלף יפנים ומיליון קוריאנים נתיני האימפריה חיו במנצ'וריה, ברחבי החבל היו עסקים, מפעלים ואדמות בבעלות יפנית, והסחר בין מנצ'וריה ליפן הגיע לסך של 400 מיליון יין בשנה. חשוב מכל – לאחר המלחמה,  ב-1905,"ירשו" היפנים את זכויותיה של רוסיה הצארית בדרום מנצ'וריה, בראש ובראשונה שטח מוחכר רחב ממדים שנודע בשם "חבל גוואנדונג" ואת מסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית. היפנים משלו בגוואנדונג באמצעות פקיד אזרחי שמונה מטוקיו, והביטחון באזור היה נתון בידי כוח שנודע בשם "צבא גוואנדונג" והיה כפוף ישירות למטה הכללי. בנוסף, יישם השלטון הקיסרי במנצ'וריה תכסיס נוסף מבית היוצר של רוסיה. הם הכריחו את הסינים להפוך את מסילת הרכבת למעין שטח אקס-טריטוריאלי הנתון לשלטונה של יפן. לפיכך, לצבא גוואנדונג היה מותר להפעיל שומרי רכבת ברדיוס מסויים מהמסילה, שהכניסה אליו נאסרה לחיילים ולשוטרים סינים. כך נוצר "אזור הרכבת", שטח שנשלט בידי גוף כלכלי ממשלתי למחצה בשם "חברת הרכבת הדרום מנצ'ורית" (SMR, יפנית: Mantetsu). ה-SMR לא הסתפקה בשליטה במסילת הרכבת, אלא הפעילה ממשלה פרטית משלה ביישובים הסיניים מסביב למסילה, והחזיקה גם במוסדות כבתי חולים, בתי ספר ואוניברסיטאות. 

ג'אנג זואו-לין היה אמור לשמור על כל הטוּבין הללו לשביעות רצונה של יפן, ואכן, במהלך שנים רבות הוא סיפק את הסחורה. יחסיו עם הקיסרות, יש לציין, התחילו כבר במהלך מלחמת רוסיה-יפן. באותה תקופה, אספה כנופיית השודדים של ג'אנג מודיעין עבור הצבא הרוסי. יום אחד, נלכד המנהיג בידי חיילים יפנים שהחליטו להעמידו מניה וביה בפני כיתת יורים. אולם ברגע האחרון, הסכים קצין מבצעים צעיר מהמטכ"ל היפני, גנרל טנקה גי'צ'י, לחון את ג'אנג – בתנאי שיעביר את תמיכתו מרוסיה ליפן. ואכן, מאז אותו הזמן, שיתף ג'אנג פעולה עם יפן, אם כי מעולם לא הפך לבובה של ממש. בתמורה, העניקו לו היפנים גדולות ונצורות. ראשית כל, הם הכירו בשלטונו בכל שטחי מנצ'וריה לבד מחבל גוואנדונג ואזור הרכבת, סיפקו לו סיוע כלכלי, ייעוץ צבאי ותמיכה פוליטית, אם כי לא ניתקו את קשריהם גם עם אילי מלחמה מתחרים. ב-1924, כאשר ניהל ג'אנג מלחמה לחיים ולמוות עם יריבו הגדול, מרשל וו פיי-פוּ, ארגן צבא גוואנדונג שוחד לאחד מבעלי בריתו של וו, שעבר למחנה ג'אנג והבטיח לו את הניצחון. שלוש שנים לאחר מכן, כאשר מרד אחד מקצינים של ג'אנג נגדו, חסם צבא גוואנדונג את צבא המורדים והוביל לתבוסתו ולהתפרקותו. חשוב מכל, היפנים הכריזו בריש גלי כי לא יאפשרו מלחמת אזרחים וכאוס במנצ'וריה. משמעות הדבר: שום צבא מתחרה לא יוכל להביס את ה"מרשל הזקן" בשטחו שלו, כי היפנים לא יתנו לו להיכנס לשם. העובדה שלמנצ'וריה היה שער כניסה עיקרי אחד, שאן-האי-גואן שבקצה המזרחי של ההרים, ליד הים, סייעה להם לחסום את השטח ביעילות.

אולם הבעיה היא שבמהלך שנות העשרים, גרם ג'אנג טרדה הולכת וגוברת לבעלי בריתו היפנים. הציבור המנצ'ורי, כמוהו כציבור ברחבי סין כולה, מאס באימפריאליזם חסר העכבות של יפן, והשנאה לקיסרות התבטאה בהפגנות, חרמות מסחריים ואף אלימות דמים כלפי אזרחים יפנים וקוריאנים. קובעי מדיניות רבים ביפן חשדו שג'אנג זואו-לין עמד למעשה מאחורי התנועה האנטי-יפנית. זה לא היה נכון, אבל המרשל הזקן, שהזעם הציבורי כוון גם נגדו, החל לגלות קשיחות הולכת וגוברת במגעים שלו עם יפן. מעל הכל, סירב לתת לקיסרות רשות לסלול קווי רכבת נוספים ולהקים קונסוליה ליד הגבול הקוריאני, מתוך חשש לכרסם במה שנותר מהריבונות הסינית במנצ'וריה. גרוע מזה היה שלטונו חסר האחריות והמופקר בעיר הבירה מוּקְדֶן (כיום: שֶן-יאנְג). ג'אנג השקיע כמעט את כל רווחי המיסים שלקח מהאוכלוסיה במלחמות בלתי פוסקות מדרום לחומה, מתוך שאיפה ברורה לאחד את סין ואולי אף להפוך לקיסר.

בינתיים, האוכלוסיה נמקה בעוני מנוול, התשתיות התפוררו, והפועלים הסינים העניים איבדו את מעט הכסף שנותר להם במאורות האופיום. המוסדות הנתעבים הללו, שנוהלו לרוב בידי הרפתקנים יפנים (רונין) שחלשו על עיקר סחר הסמים באזור, זכו לחסותם של פקידי ה-SMR, צבא גוואנדונג, השירות החשאי ואף המשטרה ומערכת המשפט. לעיתים, הפיצו ההרפתקנים היפנים את האופיום מתוך בתי זונות וחנויות משכון. המראה של פועלים סינים (קוּלים) שדידו לחנויות המשכון הללו כדי להחליף את בגדיהם האחרונים באופיום לא היה נדיר כלל וכלל. הממשלה היפנית, שאחריותה שלה למצב הזה לא היתה קטנה כלל וכלל, בכל זאת ניסתה לשכנע את ג'אנג שישקיע יותר באוכלוסיה במנצ'וריה ופחות במלחמות מדרום לחומה. ההפקרות והשחיתות של המרשל הזקן, סברו המדינאים היפנים, עמדו בבסיס העוינות העממית להסדרים במנצ'וריה והיו עשויים אף להוביל למהומות או למהפכה. היפנים, לפיכך, ניסו לשכנע את ג'אנג לעזוב את בייג'ינג ואת מלחמותיו הבלתי פוסקות, לשוב למנצ'וריה ולהשקיע את תקציבו בפיתוח החבל. המרשל הזקן, שחזר ואמר כי הוא המגן היחיד בפני התפשטות הקומוניזם בסין ואף הוסיף לחלום לאחד את הקיסרות תחת שלטונו, סירב בתקיפות לתביעה היפנית מנימוקים לאומיים. בייג'ינג, הוא אמר, היא בירתה של סין, ואין ליפנים שום זכות להתערב בנעשה שם.

ב-1927, פתחה "מפלגת האומה" (גואומינדאנג), אויבתו המושבעת של ג'אנג זואו-לין, במערכה אדירה שנודעה כ"מסע צפונה". הכוחות המהפכניים, בראשותו של גנרל גי'אנג קאי-שק ובפיקוחם של יועצים סובייטים, דהרו במהירות לצפון והביסו את כוחותיהם של ג'אנג ובעלי בריתו. גם הסכסוך של ג'יאנג עם הקומוניסטים, בעקבותיו גורשו היועצים הסובייטים חזרה למולדתם, לא עצר את ההתקדמות המהירה של הצבא. בטוקיו, נפלה ממשלת ואקצוקי הליברלית, ובמקומה עלה לשלטון גנרל קשוח בדימוס, טנקה גיצ'י (אותו קצין שחנן פעם את ג'אנג זואו-לין), שהתחייב להבטיח בדם ובברזל את זכויותיה של יפן במנצ'וריה. טנקה הנחית כוחות בשאנדונג, מדרום לבייג'ינג, כדי לבלום את התקדמותה של מפלגת האומה, ובינתיים שלח שליחים לשני הצדדים הניצים כדי לנסות ולהגיע להסדר ביניהם. מפלגת האומה, הבטיח טנקה לג'יאנג קאי-שק בשיחה חשאית ביניהם, תוכל לשלוט בסין שמדרום לחומה, כולל בייג'ינג (כל עוד לא תפגע בזכויות היפניות או במתיישבים יפנים) אך לא תורשה להיכנס למנצ'וריה בשום פנים ואופן. במקביל, ניסו שליחי טנקה לשכנע את ג'אנג זואו-לין לעזוב את בייג'ינג ולסגת לשטח המנצ'ורי שמצפון לחומה. שם יוכל לשלוט בשקט, מוגן בידי כידונים יפניים. עם זאת, טנקה הבהיר הבהר היטב כי הוא לא "נמצא בכיס של ג'אנג". ב-18 למאי 1928, החליטה ממשלת יפן כי בשום פנים ואופן לא תאפשר מלחמה וכאוס במנצ'וריה. אם יובס המרשל הזקן בידי מפלגת האומה וחייליו יחזרו למנצ'וריה כאספסוף חמוש, יפורקו מנשקם על ידי היפנים. אם ייסוגו תוך כדי קרבות ו"ימשכו" את מלחמת האזרחים למנצ'וריה, יפרקו היפנים את הנשק משני הצבאות הניצים. המשמעות המעשית: חיסול שלטונו של ג'אנג זואו-לין, כי כיצד יוכל למשול ללא צבא חמוש?

אולם בצבא גוואנדונג, היו כאלו שהחליטו לנהל מדיניות חוץ עצמאית, בלי להתחשב בהחלטת הממשלה. במיוחד אמורים הדברים בקצין המטה הבכיר, קולונל קומוטו דאיסקו. ובעוד ראש הממשלה טנקה ושליחיו מנהלים משא ומתן קדחתני עם ג'אנג, החל קומוטו לרקום תוכנית חלופית: לרצוח את המרשל הזקן בדרכו מבייג'ינג למוקדן, ובכך לפתור באבחת חרב אחת את בעיותיה של יפן במנצ'וריה. מטרה שנייה היתה להפיל את שלטונו של טנקה, בו ראה עריץ מושחת ומתועב. הקשר של קצין המטה הבכיר, כפי שנראה, חשף את המצב האמיתי בצבא גוואנדונג: ארגון צבאי פרנואידי ומבולגן, בו קצינים ומפקדים קושרים זה נגד זה וזה לצד זה, בעוד פושעים ומפיונרים מסתובבים במסדרונות ורוקמים תוכניות עם קציני מטה וסוכנים מהשירות החשאי. מי בדיוק היה קומוטו דאיסקו, וכיצד קיבל את ההחלטה שהביאה לשיא את פעילותו כמתנגד לממשלה היפנית, סוכן חשאי וקושר – על כך נדבר בשבוע הבא.

להמשך, הקליקו כאן 

מחמת השעה המאוחרת היו הרחובות ריקים, את שיחתם קטע גלדיאטור שיכור, שבא ממול. הוא נטפל לפטרוניוס והחזיק בידו את זרועו כשהוא מציף את פניו בנשימתו הרוויה ריח יין, וצרח בקול צרוד:

הנוצרים – לאריות!

"גלדיאטור", הגיב פטרוניוס בשלווה, "שמע עצה טובה, ולך לדרכך."

פתאום תפס השיכור את זרועו גם בידו השנייה:

"צעק יחד איתי, כי אם לא, אשבור לך את המפרקת: הנוצרים, לאריות!"

אך עצביו של פטרוניוס שבעו מהצעקות הללו. מרגע שיצא מהפלאטינוס חנקו אותו כמו חלום בלהות והחרישו את אוזניו. וכשראה עכשיו לפניו את אגרופו המורם של הענק, איבד את סבלנותו. "ידידי, אמר, "אתה מסריח מיין, ואתה מפריע לי." באומרו זאת, נעץ בחזהו של הגלדיאטור את כל להבה של החרב הקצרה שהצטייד בה בצאתו מהבית." […] 

הצעקה: "הנוצרים – לאריות!" נשמעה ללא הפוגה בכל רובעי העיר. ברגע הראשון לא רק שאיש לא פקפק שהם באמת גרמו לפורענות, אלא שאיש גם לא רצה לפקפק בכך – מפני שהעונש שיוטל עליהם עמד להיות שעשוע מהמם לאוכלוסיה […]  מיד אחרי ההתייעצות בבית טיבריוס, הוצאו פקודות אל הפרוקונסולים לספק חיות בר למכביר. טיגלינוס רוקן את המכלאות בכל ערי איטליה, בלי לפסוח על הערים הקטנות. באפריקה נערך בפקודתו ציד רחב ממדים, שבו נאלצו לקחת חלק כל התושבים המקומיים. פילים וטיגרסים הובאו מאסיה, תנינים והיפופוטמים הובאו מהנילוס, אריות – מהרי האטלס, זאבים ודובים – מהרי הפירנאים. […] בגלל מספרם הרב של האסירים, אמורים היו המופעים להאפיל על כל מה שראתה רומא מעולם. הקיסר ביקש להטביע את זיכרון השריפה בדם, ולשכר בו את תושבי רומא […]

הנריק סקנייביץ, קוו ואדיס, מפולנית: אורי אורלב (זמורה ביתן, 2003)

רוברט טיילור ודבורה קר בתפקיד ויניקיוס וליגיה, בסרט קוו ואדיס (1951)

אריות שואגים בזירה. נידונים רועדים מובאים בפניהם לקול צעקות ההמון, אזרחים רומאים שמעודדים מהיציע, והקיסר המסמן באצבעו את גורלם של המובסים – כל אלו חקוקים גם בדמיון היהודי והישראלי. אגדה ישראלית, שכל ילד לומד בגן, מספרת על בר–כוכבא השבוי שנלחם באריה בזירה. אולם חותם זה הנו כעין וכאפס לעומת הטראומה שהותירו שעשועיה האכזריים של רומא במסורת הנוצרית. ייסוריהם של המרטירים, הקדושים שבין הנוצרים הראשונים, במהלך הרדיפות המוקדמות של נירון, ואלו המאוחרות – של דיוקלטיאנוס, השפיעו על אופייה של הדת הנוצרית לשנים. המרטירים, העדים שמתו על קידוש אמונתם, הפכו למודל האולטימטיבי של קדושה נוצרית, אומץ ואמונה טהורה. לפיכך אין להתפלא על כך שגם כעבור אלפיים שנה, בשנת 1905, הוענק פרס נובל לספרות לסופר הפולני הנריק סֶנְקֶבִיץ' על יצירתו "קוו ואדיס" – רומן היסטורי "גדול מהחיים" העוסק באותן רדיפות של הנוצרים הראשונים. היצירה האפית הזאת תורגמה לעברית לראשונה בשנת 1929, ולפני כעשר שנים ראתה אור שנית, בתרגומו הקולח והמופתי של סופר הילדים אורי אורלב.

הסופר הנריק סנקביץ'

"קוו ואדיס" הוא ספר מרתק ומותח, ובקטעים מסויימים אפילו מרגש, אבל לא כולם מסכימים שמדובר ביצירת מופת. "קנקן מפואר," כתב פרופ' אביעד קליינברג ב"הארץ" על התרגום החדש, "ורק היין שבתוכו, אני חושש, החמיץ ואינו ראוי עוד לשתייה. […] קוו ואדיס של סקנביץ, למרות פרס נובל לספרות, אינו רומן גדול. הוא תוצר טיפוסי של זמנו – צדקני מאד, קתולי מאד ובעיקר ספוג בסנטימנטליות דביקה וטרחנית." קליינברג סבור שהדמויות קלישאתיות: הנוצרים מוצגים כמלאכים טהורים ואילו רודפיהם כמפלצות, אולם גם הוא מודה שבסיפור יש גיבור אחד שחורג מהתבנית הזאת: הפילוסוף פטרוניוס, דמות היסטורית ומחבר ה"סטריקון", שמגלה אהדה לנוצרים בלי להפוך לאחד מהם. "פטרוניוס המתוחכם והדקדנטי הוא אדם הגון, לשיטתו," כותב קליינברג, "אלא ששיטה זו, כפי שהוא עצמו יודע, אין לה עתיד. היא עקרה." כאן הייתי רוצה דווקא להציע פרשנות מעט שונה. קוו ואדיס, לדעתי, הוא בהחלט רומן גדול – ולא רק בגלל הכתיבה הקולחת והעלילה הסוחפת, אלא בגלל משהו עמוק יותר. באמצעות דמותו של פטרוניוס, הפוליטיקאי, האסתטיקן והפילוסוף הציני והמשועשע, נוגע סנקביץ באחד מזרמי העומק המרתקים והבעייתיים ביותר בתרבות המערבית מאז ימיו של אפלטון: המתח בין הטוב לבין היפה, בין המושך והראוי, בין האסתטי למוסרי. אולם ראשית, ראוי לומר כמה מילים על הספר. אזהרה למי שמתכנן לקרוא את היצירה: עלולים להיות כאן כמה ספוליירים, אם כי אמנע מלגלות את סופו של קו העלילה העיקרי, או את גורלם של הגיבורים הראשיים.

קוו ואדיס, בראש ובראשונה, הוא סיפור אהבה "גדול מהחיים" בין מרקוס ויניקיוס, מצביא רומאי שכוכבו דורך בממלכתו של הקיסר נירון, לנערה נוצריה יפיפייה המכונה "ליגייה". ליגייה, כשמה כן היא, היא בת לעם הליגים, שמזוהה במיתולוגיה הפולנית כאבי אבותיו הקדמון של העם היושב בוורשה (סקנביץ תמיד מתעקש להכניס פולנים לכל ספריו, בין אם עלילתם מתרחשת בסודאן ובין אם ברומא העתיקה). שמה האמיתי הוא קאלינה, אבל מכיוון שהיא הליגית היחידה בעיר, הרומאים מכנים אותה בשם אומתה. ליגייה ניתנה לרומאים כבת ערובה על ידי בני עמה במלחמת גבול כלשהי, ונשכחה על ידי הליגים כשנסוגו משדה המערכה. איתה הגיע לרומא משרתה הנאמן, ענק עצום בגודלו המכונה על ידי הרומאים אוּרְסוּס (דוב). ליגייה גדלה בבית של משפחה רומאית עשירה, ומכיוון שאמה המאמצת נוצרייה בסתר, קיבלה אף היא את אמונתו של כריסטוס. מרקוס ויניקיוס, שמגיע להתארח בבית המשפחה, מתאהב בליגייה אהבה מטורפת, ומנסה להפוך אותה לפילגשו. דודו, הפילוסוף פטרוניוס ואיש חסותו של הקיסר נירון, מסדר שיביאו אותה לבית הקיסר ולאחר מכן ישלחו אותה לאחיינו, אולם מנקודה זו הדברים משתבשים. ילדתו הקטנה של הקיסר המטורף מתה ממחלה, ואמה מתחילה לחשוד כי ליגייה הטילה בה כישוף. גרוע מכך: הנערה עצמה חושדת, בצדק, כי ויניקיוס מתכנן לאנוס אותה, וחבריה הנוצרים חוטפים אותה בדרך לביתו. רוב הספר הוא מסעו של ויניקיוס אחרי ליגייה, ולמעשה גם אחרי הנוצרים, מסע פיזי ורוחני כאחד. כל זאת על רקע טירופו של נירון, השריפה הגדולה ברומא, התככים הפוליטיים הקטלניים בארמון וכמובן – רדיפת הדמים של הנוצרים, המואשמים על לא עוול בכפם בהצתת השריפה.

דבורה קר בתפקיד ליגייה, "קוו ואדיס"

פטריוניוס האסתטיקן, דודו של ויניקיוס, איש חסותו של הקיסר והממונה על "קביעת הטעם בחצרו", מחניף לו לאור היום אך לועג לו בסתר. כמו להטוטן, הוא מתמרן בין החנפנים צמאי הדם שמסביבו, מצליח לשעשע את הקיסר ולעיתים גם לעדן את טירופו הרצחני. הנה למשל הסצינה הבאה, מהמשתה שבפתיחת היצירה:

על פניו של פטרוניוס הופיע חיוך בלתי נראה כמעט. טוליוס סנקיו […] פנה אל פטרוניוס; ואף על פי שלא היו לו שמץ מושג על מה מדובר, אמר: "אתה טועה; אני בדעתו של הקיסר." "טוב," השיב פטרוניוס, "בדיוק ברגע זה ניסיתי להוכיח שיש לך מעט שכל בקודקודך; והקיסר, לעומת זאת, טען שאתה חמור גרם." "האבט- קיבל את המגיע לו!" קרא נירון, פרץ בצחוק והפך את אגודלו בתנועת הצבעה כלפי מטה – כמו שנהוג היה לעשות בקרקסים, לאות שהגלדיאטור הוכה ויש להורגו."

בוגוסלב לינד כפטרוניוס – הפקה פולנית של קוו ואדיס, 2001

אחד מתפקידיו העיקריים של פטרוניוס בחצר הוא, כמובן, לשבח את שיריו של נירון – שסבור כי הוא הזמר, השחקן, המשורר ובכלל האומן הגדול ביותר בעולם. מי שרוצה להקיא במשתה כדי להוסיף ולאכול, פטרוניוס אומר לויניקיוס, דוחף לגרונו נוצה טבולה בשמן. "ואילו אני קורא בשיריו של נירון, והתוצאה מיידית." האמירה הזאת מרמזת על העניין העיקרי בדמותו של פטרוניוס. בעולם שיוצר סנקביץ, שבו היריבים העיקריים הם פטרוס הקדוש ונירון הקיסר, שבו הרחמים מתעמתים מול האכזריות הבהמית והטוב נאבק מול הרוע, מייצג פטרוניוס אלטרנטיבה – דרך שלישית, שאינה רוע ואינה גם טוב. "לפטרוניוס אבד כבר מזמן החוש שבעזרתו מבחינים בין טוב לרע," אומר הפילוסוף סֶנֶקָה, "אם תוכיח לו שעשה מעשה מכוער, הוא יתמלא בושה." ובדין – משום שאצל פטרוניוס היופי ממלא את מקומו של המוסר. הפשע, הוא אומר לויניקיוס, רע פשוט משום שהוא כעור. הטוב, לעומת זאת, זהה עם היופי. לפיכך ההמונים הלא רחוצים, המזיעים, שמריעים לקיסר שזורק אנשים חפים מפשע לאריות, הם בקושי בני אדם. "העם הזה ראוי לקיסר שלו," אומר פטרוניוס בבוז, ומגלם בכך את מהות גישתו.

קוו ואדיס – שם הספר לקוח מהביטוי הלטיני "קוו ואדיס דומינֶה" – לאן אתה הולך, אדון? לפי המסורת הנוצרית, כאשר ברח פטרוס מהרדיפות ברומא פגש את ישו בדרך. "לאן אתה הולך, אדון?" שאל אותו. בספר, שזו אכן אחת מסצינות השיא שלו, השאלה לובשת אופי מטפורי, כללי יותר.

מבחינה מסויימת, כל גיבוריו של סנקביץ מתייחסים לאידיאל היופי במידה כזאת או אחרת, ומקשרים אותו לעימות בין הטוב לרע. מחד הנוצרים, ובראשם השליחים פטרוס ופאולוס, אינם שוללים את היופי, כפי שהם אינם מגנים את ההנאות הקטנות של החיים. הם דוחים אמנם את המותרות, את הפאר, את הפריצות של הקיסר וחבריו, אבל לא את היופי לכשעצמו. הנצרות של סנקביץ היא נצרות נוחה ומלטפת, לא קנאית. הכומר הפנאט קריספוס, על נאומיו הלוהבים, איומי הגיהנום שלו ודחייתו הטוטלית את היופי והאהבה, הוא אולי היחיד מבין הנוצרים המוצג בצורה מורכבת על סף השלילית. אולם אצל הנוצרים – על כל הסלחנות שלהם – היופי הוא תמיד אידיאל משני, הכפוף לרוחניות ולמוסר. לכן, פטרוניוס דוחה את הנצרות, פעם, עוד פעם, ואז גם פעם שלישית – אף כי הוא מרחם על הנוצרים ומנסה להצילם אף תוך סיכון חייו. "תוכל לשאול את כריסטוס," אומר פטרוניוס לאחד הנוצרים, "אם היה מקבל אותי יחד עם אבני החן שלי, עם כד אבן המור שלי, עם הספרים מהוצאות סוסיוס ועם אוניקה זהובת השיער. המחשבה הזאת מעוררת בי צחוק, יקירי, שהרי אפילו פאולוס מתארסוס אמר לי כי למען כריסטוס צריך לוותר על זרי ורדים, משתים ותענוגות. הוא אמנם הבטיח לי אושר חלופי, אך אמרתי לו כי לאושר כזה אני כבר זקן מדי, ומראה ורדים תמיד ישמח את עיני, וניחוח הסיגליות ינעם לי תמיד יותר מריחם של רעי המלוכלכים מסובורו." בעיני פטרוניוס – השירה, הספרות, כד אבן המור המלוטש שלו, ויותר מכל – השפחה היווניה היפיפייה אוניקה מייצגים את אידיאל היופי, אותו הוא רודף במשך כל חייו. מכיון שהנצרות דוחה את כל אלו, או לפחות רואה בהם הסחות דעת משניות, הוא אינו יכול לקבל אותה. "אני מעדיף את אוניקה שלי על תורתך, איש יהודה", אומר פטרוניוס לפאולוס כשהם נפגשים בפעם האחרונה.

אידיאל היופי המושלם – פטרוניוס ואוניקה

גם הרוע, כמו הטוב, מנהל מערכת יחסים אמביוולנטית עם היופי האידיאלי. הקיסר נירון הוא הרי אומן מתוסכל. כשפורץ נגדו מרד, הוא אינו דואג לתגבורות צבאיות, אלא במקום זאת שואל איזו שורת מחץ דרמטית עליו לומר ברגע המכריע. הוא כותב שירים כאשר עירו נשרפת, נוסע ברחבי יוון כדי לשיר ולהופיע בפני קהל, ואוי למי שימתח ביקורת על שירתו. "כשאני מנגן ושר," אומר נירון לפטרוניוס, […] אני חש בנוכחות האלים, רואה את האולימפוס. איזו רוח, שלא מהעולם הזה, נושבת בפני; כאילו מבעד לערפל אני מבחין במרחבים ללא גבול אך מלאי שלווה ובהירים כמו זריחת החמה. […] אני גם יודע שהאנשים מאשימים אותי בהשתוללות. אבל אינני משתולל, אני רק מחפש! ואם אני משתולל, הרי זה מרוב שיעמום וחוסר סבלנות על כך שאינני יכול למצוא. אני מחפש – אתה מבין – ומשום כך מנסה להיות נעלה יותר מאדם, מפני שרק בצורה כזאת אני יכול להיות האמן הגדול ביותר. […] האם אתה יודע שבעיקר בגלל זה גזרתי דין מוות על אמי ועל אשתי? ביקשתי להקריב את הקורבן הגדול ביותר שהאדם יכול להקריב בשערי העולם האחר. חשבתי שאחרי זה יקרה משהו, ותיפתח דלת אל הבלתי ידוע."  אולם כל הנסיונות של נירון להגיע ליפה ולנשגב הופכים ללעג ולקלס. מה שמעניין הוא שמבחינה טכנית – נירון הוא אומן סביר לכל הפחות. אמנם פטרוניוס המחמיר קוטל אותו בסתר, אך המספר – שאין לחשוד בו באהדה לנירון, כותב דווקא שקולו עמוק ויפה. ואפילו פטרוניוס מודה שחלק משיריו יכולים להיחשב כסבירים. למעשה, היופי בורח מנירון  בשל האכזריות שלו. ככל שהוא שורף, רוצח ומענה יותר בניסיון ליצור צורות אסתטיות: מבעיר את עירו כדי לקבל השראה, שורף נערות צעירות וילדים קטנים כלפידים בגניו, ממחיז סצינות מהמיתולוגיה היוונית תוך עינויים – הוא טובע בים של כיעור, והוא יודע את זה. והתסכול על כך שאינו מצליח להגיע לנשגב גורם לו לרצוח אף יותר, וחוזר חלילה. כלומר – פטרוניוס צדק. סצינות רצח אסתטיות, כפי שניתן לראות בסרטים של היצ'קוק, היו נראות בלתי אפשריות לסנקביץ. הרוע לעולם אינו יכול להיות יפה.

רוע וכיעור – פטר אוסטינוב בתפקיד נירון

אכן, בקוו ואדיס יש שתי דרכים חלופיות לנשגב. זו המוסרית, שמייצגים הנוצרים, וזו האסתטית, שמייצג פטרוניוס. וההולכים בשתיהן מוקיעים את נירון, כל אחד בדרכו. "אבוי לך, רוצח אמו! אוי לך, רוצח אשתך ואחיך!" מטיח בנירון הכומר הפנאט קריספוס ברגעי צליבתו, "התהום נפערת מתחתיך והמוות מושיט את זרועותיו לקחתך לבור קבר. אוי לך, גוויה מהלכת, מפני שתמות באימה; ארור תהיה, ושמך ייזכר לדיראון עולם." ולעומת זאת פטרוניוס, כאשר הוא עצמו מבין שדינו נחרץ, כותב לנירון:

החיים הם אוצר גדול, יקירי, ואני ידעתי לבחור מתוך האוצר הזה את האבנים היקרות ביותר. אך ישנם בחיים גם דברים שלא אוכל לשאת עוד. הא, אל תחשוב שגברה בי הסלידה משום שרצחת את אמך ואת אשתך, ואת אחיך, שרפת את רומא ושלחת לארבוס את כל האנשים ההגונים בממלכתך. לא, נכד נכדו של קרונוס. המוות הוא מנת חלקם של בני האדם, וממך אי אפשר היה לצפות למעשים אחרים. אך הרעיון שיהי עלי לצרום את אוזני עוד במשך שנים רבות בשירתך, לראות את רגלי משפחת דומיטיוס הדקות שלך מפזזות בחיקוי לרקדני פיראוס, לשמוע את נגינתך, את הדקלומים שלך ואת הפואמות שלך, משורר עלוב מפרוור העיר, זה באמת למעלה מכוחותי […] רומא אוטמת את אוזניה בשומעה אותך, העולם צוחק לך, ואני שוב איני רוצה להסמיק בגללך, ואיני יכול. […] ואת כל זאת אומר לך אומן אנינות הטעם.

נירון קורא את מכתבו האחרון של פטרוניוס

פטרוניוס סולד ממעשיו המרושעים של נירון – כי כאמור, מעשים אלו מכוערים, ואף מנסה לעזור לקורבנות, כי זה הדבר היפה לעשות. במיוחד הוא מנסה לעזור לליגייה ולויניקיוס, לא רק בשל חיבה אישית, אלא משום שהם מייצגים בעיניו אידיאל מזוקק וצלול של אהבה ויופי. אולם כיעור וחוסר טעם גרועים בעיניו אפילו מרצח. וכאן נשאלת השאלה: האם באמת מהווה היפה אלטרנטיבה לטוב? התשובה של סנקביץ לשאלה הזאת היא בסופו של דבר שלילית. פטרוניוס, אמנם, ממעט להשתתף בפשעים, והוא ללא ספק האדם ההגון היחיד מבין אנשי חצרו של נירון. אולם עצם שנותיו הארוכות באותה חצר אינן יכולות להוציא אותו נקי לחלוטין. כפי שהמצביא הקשיש אולוס, אביה המאמץ של ליגייה, אומר בתחילת היצירה, גם פטרוניוס לקח חלק בפשעים – למרות שאלו אינם מתוארים. ברם נראה שהחיסרון הגדול ביותר בדרכו של פטרוניוס, כפי שכתב גם אביעד קליינברג, היא העקרות שלה, ואני הייתי מוסיף – חוסר הסיכוי הטרגי שלה, המאבק האבוד מלכתחילה. לא ניתן להיות אדם הגון או לרדוף אחר הנשגב במאורה של נחשים. ואכן, בסופו של דבר, מאמציו של פטרוניוס להציל את הנוצרים עולים לו בחייו. כאשר הוא יודע שהקיסר עומד לשלוח לו גזר דין מוות, הוא מכנס את חבריו למשתה אחרון. עד הסוף הוא מפטפט על הא ועל דא, מקשיב למוזיקה המרוממת את הנפש ושומר על שלוות רוחו. ברקע נמצאים סמלי היופי המושלם – כד אבן המור ואוניקה, השפחה זהובת השיער, שפטרוניוס שחרר ללא ידיעתה ואף הוריש לה את כל רכושו. ורגע לפני שהוא מצווה על הרופא היווני לפתוח את עורקיו, מקריא פטרוניוס את מכתב הלגלוג האחרון שכתב לקיסר ולסיום פונה לנוכחים:

והוא הרים למעלה גביע מאבן מור, שבוהקו דומה לצבעי קשת בענן, ומחירו לא יסולא בפז, ואמר: "והנה הגביע שממנו הגרתי לכבוד גבירת קפריסין. וכדי ששוב לא יגעו בו שפתי איש, וכדי שידיים אחרות לא יגירו ממנו לכבוד אלה אחרת…" והוא השליך את הכלי היקר על הרצפה המכוסה בפרחי כרכום סגולים, וכאשר התרסק לרסיסים אמר למראה המבטים הנדהמים מסביבו: "יקירי, חגגו במקום להשתומם. זקנה וחוסר אונים הם חברים עצובים של השנים האחרונות. אבל אני אתן לכם דוגמה טובה ועצה טובה: אתם מבינים, איש אינו חייב להמתין עד שיבואו; אפשר ללכת עוד קודם לכן מתוך בחירה חופשית, כמו שאני הולך."

אוניקה, השפחה היפיפייה, באקט אחרון של מסירות, מסרבת לזכות בחירות ובירושה ומתאבדת ביחד עם פטרוניוס. בעוד הנצרות ממשיכה במסע הניצחון שלה, היופי הרומאי האלגנטי גווע. פטרוניוס ואוניקה הולכים יחדיו לעולם הצללים, וכד אבן המור מתנפץ. במידה מסויימת – המסע ליופי המושלם מסתיים רק במוות. ולא לחינם, דווקא בסצינת ההתאבדות, משרטט המחבר את פטרוניוס באופן החיובי ביותר מכל תיאוריו במהלך הספר, כאדם שהגשים את האידיאל שלו עד הסוף במעין גירסה אלילית למות הקדושים הנוצרי. היופי המושלם מגיע, בסופו של דבר למיצויו רק במוות. אבל רק לנוצרים מחכה העולם שמעבר, עולם שזר לפטרוניוס ועליו הוא מוותר ביודעין.

בסופו של דבר, דוחה הנריק סנקביץ, הסופר הקתולי האדוק, את האסתטיקה כתחליף למוסר בידו האחת, אולם מחבק אותה בידו השנייה. מבחינה זו, קוו ואדיס משקף את מקומה הבעייתי של המורשת היוונית-קלאסית בעולם הנוצרי המסורתי, נערצת ודחוייה בעת ובעונה אחת. גם כשהמחבר מתאר את "הדרך הנכונה" של המוסר הנוצרי, האלטרנטיבה הקלאסית-אסתטית נמצאת תמיד ברגע. וגם כשהנוצרים שומעים את משק כנפי המלאכים, מסביב תמיד מרחפים צלליהם של פטרוניוס, אוניקה וכד אבן המור. הדילמה קיימת, עד הסוף ממש, תמונת מראה של "הדרך השלישית", זו שמעבר לטוב ולרוע, המלווה את התרבות המערבית משורשיה הקלאסיים ועד היום. מעטים ביטאו זאת היטב כמו הסופר הבריטי ג'.ר.ר. טולקין, גם הוא קתולי אדוק, שכתב כמה עשרות שנים אחרי סנקביץ. הוא כיוון אמנם למסורת האגדתית-מיתית של העמים הצפוניים, ולא לאסתטיקה הקלאסית, אבל רעיון "הדרך השלישית", המתפתלת בחיפוש אחר היופי המושלם, נותר זהה:

ראה נא את השביל הצר
בינות קוצים וחרולים –
זוהי דרך הצדיקים,
בה מעטים הם העולים.
והתראה שם שביל רחב
רפוד וסוג בשושנים?
זוהי דרך הרשעים
ולא אל גן-העדנים.
והתראה שם שביל נאוה
בינות שרכים הוא מתפתל?
לארץ הפיות יוביל
ובו נלך עם רדת ליל.

(ג'.ר.ר. טולקין, עץ ועלה. תרגום: מיכל אלפון)

מדוע המומחים לענייני יהודים בצבא יפן במהלך מלחמת העולם השנייה הפיצו את הפרוטוקולים של זקני ציון אך גם הצילו יהודים מידי רודפיהם? מסלולה הפתלתל של הפנטזיה מוביל מקולונל יסואה נוריהירו ועד לישעיהו בן דסאן המיסתורי. ואם חשבתם שהקונסיפרטורים היפנים חושבים דברים הזויים עלינו, חכו עד שתראו מה ד"ר מרדכי קידר מאוניברסיטת בר-אילן חושב עליהם. ינשוף היסטורי על הזיות, פנטזיות ונסיונות לדמיין את עצמך במראות מיסתוריות ורחוקות.

ב-1920 החל העיתון היפני שינריי, בטאונה של הכת הדתית אוֹמוֹטוֹקיוֹ, לפרסם סדרת מאמרים על ה"סכנה היהודית". במסגרת הסדרה, פורסמו גם קטעים מהחיבור הקונספירטיבי הנודע "הפרוקוטוקלים של זקני ציון". ארבע שנים לאחר מכן, הופיע ביפן תרגום מלא של הפרוטוקולים מפרי עטו של רב סרן (לימים קולונל) יָסוּאֶה נוֹרִיהִירוֹ. יסואה, שדיבר רוסית שוטפת, שירת במשך שנים מספר כמתרגם בצבא היפני שפלש לסיביר ("ההתערבות הסיבירית" – פרשה שעסקנו בה באחד הפוסטים הקודמים), ובמסגרת קשרי העבודה שלו עם קציני הצבא הלבן קלט והטמיע גם את הפנטזיות האנטישמיות שלהם. בהקדמה שכתב לחיבור, שכותרתה, כמה מקורי, היתה "מאחורי המהפכה העולמית", אישר יסואה לקוראיו את מהימנותם המלאה של הפרוטוקולים. עבור הקצין היפני הצעיר, היתה זו תחילתה של קריירה מסועפת כ"מומחה לענייני יהודים" של הצבא היפני במנצ'וריה. בספרו, בצל השמש העולה, מחקר מקיף ומרתק על יפן והיהודים בתקופת השואה, מגולל מירון מזדיני, היסטוריון מהאוניברסיטה העברית, את סיפורו של יסואה בשנים הקשות ביותר שעברו על העם היהודי. מסתבר שלמרות העובדה שהקריירה שלו נפתחה בתרגומו של חיבור אנטישמי ידוע לשמצה, יחסו של הקצין היפני ליהודים לא היה שלילי. בניגוד לאנטישמים יפנים אחרים, שקלטו את השנאה הרוסית ליהודים על קרבה וכרעיה, ראו יסואה וחבריו את ה"מזימה היהודית" כהזדמנות מצויינת עבור יפן. אם היהודים כל כך חכמים, מוצלחים ושאפתנים, מדוע שהאימפריה הקיסרית לא תנצל זאת לתועלתה? בהתחשב בכך, המליץ יסואה לממונים עליו לקלוט פליטים יהודים במנצ'וריה ובכך, ביחד עם אחרים, תרם להצלתם של רבים מהם. ישנן ראיות שהמעשים נבעו, לפחות באופן חלקי, מרגשות אנושיים שחש כלפי הפליטים. אולם בכל אותו הזמן, לא חדל מלהאמין, לפחות באופן חלקי, בקיומה של המזימה היהודית המיתית, וסבר שעל יפן להישמר מפניה על ידי פיקוח הדוק על היהודים המתגוררים בשטחה. אפילו כאשר ביקר ביישוב היהודי בארץ ישראל ודיווח על מה שראה בשורת מאמרים נלהבים בעיתונות היפנית, כתב בסתר לממשלתו כי מארחיו לא אמרו מילה על המזימה היהודית, וכנראה הסתירו זאת ממנו. "המומחה לענייני יהודים" נאסר בידי הצבא האדום בסוף המלחמה וכנראה מת בשבי, אולם הרוח שאותה ייצג נותרה עדיין על כנה. עד היום, ישנם יפנים שמאמינים בנכונות ה"פרוטוקולים של זקני ציון", והדבר אינו מוביל בהכרח לעוינות ליהודים. לפעמים, הוא מוביל אפילו להערצה כלפיהם.

כיצד ומדוע מתרחשת התופעה הזאת? השאלה הזאת מרתקת ולא פשוטה כלל. ביפן היו אמנם אנטישמים ארסיים מהסוג המוכר באירופה (המקרה המובהק ביותר הוא גנרל שיודֶן, ראש התנועה האנטישמית ביפן בזמן המלחמה), אולם התופעה של "פירוש" התעמולה האנטישמית באופן חיובי, או לפחות מורכב, היתה נפוצה לא פחות. קפטן אינוֹזוּקָה, עמיתו של יסואה שסייע רבות ליהודי מנצ'וריה ושנגחאי (היהודים חסרי הנתינות נסגרו על ידי היפנים בגטו, אולם לא הושמדו או הורעבו במתכוון), האמין אף הוא בנכונות הפרוטוקולים של זקני ציון. לאחר המלחמה רצו האמריקאים להעמידו לדין כפושע מלחמה, אולם הוא ניצל כאשר הראה לשוביו קופסת סיגריות שניתנה לו בידי רב, ועליה "הקדשה אישית על שירותיו לעם היהודי." לאחר המלחמה, היה פעיל, עד יום מותו, באגודת הידידות ישראל-יפן. "שני המומחים הללו," מסביר מירון מדזיני, "אולי מייצגים יותר מכל את השניות היפנית כלפי היהודים; שכן הם היו מצד אחד אנטישמים בהכרתם (ואף תרגמו והפיצו את 'הפרוטוקלים של זקני ציון'), אך מצד שני כאשר הגיעו הדברים לכלל מעשה, גילו אמפטיה מרובה ליהודים שבהם פגשו, וסייעו להם לא מעט בשעת צרתם."

התופעה של אנטישמים שסייעו ליהודים אינה ייחודית ליפן. בפולין פעל, למשל, ארגון בשם זֶ'גוֹטָה ("המועצה להצלת יהודים"), אולי אחד מהתאגדויות היעילות, האמיצות והמרשימות ביותר של חסידי אומות עולם בתקופת השואה. הז'גוטה ניהלה רשת נרחבת של בתי מסתור, העניקה ליהודים שהסתתרו סיוע כספי וטיפול רפואי ואף, לפי עדויות מסויימות, הפעילה חוליות מתנקשים שחיסלו פולנים שהסגירו יהודים. מנהיגי הז'גוטה אף קראו לממשלה הפולנית הגולה, שבשמה פעלו, ולציבור הפולני הרחב להתגייס להצלת יהודים. אולם בכל זאת, מייסדת הז'גוטה, הסופרת הקתולית זופייה קוסאק-שצ'וצקה, היתה אנטישמית מובהקת, וכך כתבה באחת מהפניות המפורסמות שלה לציבור הפולני:

כל מי שיאבד … עניים ועשירים, נשים, גברים, זקנים, צעירים, תינוקות, קתולים שמתים עם שמם של ישו ומריה יחד עם היהודים, האשמה היחידה שלהם היא שהם נולדו לתוך העם היהודי ונידונו להשמדה על ידי היטלר … אנגליה שותקת [לנוכח השואה], וכך גם אמריקה. גם היהדות הבינלאומית רבת ההשפעה, שכל כך רגישה בתגובה שלה לכל עבירה נגד עמה, שותקת. פולין שותקת … אלה ששותקים לנוכח רצח במשיכת קולמוס, הופכים לשותפים לפשע… הרגשות שלנו כלפי היהודים לא השתנו. אנחנו לא מפסיקים לחשוב עליהם כעל אויבים פוליטיים, כלכליים ואידיאולוגיים של פולין.. אולם אנו נדרשים על ידי האלוהים למחות. אלוהים אוסר עלינו להרוג. אנו נדרשים על ידי התודעה הנוצרית שלנו. לכל אדם יש את הזכות להיות נאהב על ידי אחיו בני האדם. הדם של חסרי ההגנה זועק בגן עדן לנקמה. מי שמתנגד למחאה שלנו, הוא לא קתולי. 

המקרה של קוסאק-שצ'וצקה, כפי שאפשר לראות מהציטוט הזה, שונה מאד מהמקרה של יסואה, אף על פי שגם הוא וגם היא הצילו יהודים (קוסאק-שצ'וצקה, יש להודות, הצילה בקנה מידה הרבה יותר גדול ותוך קורבן אישי עצום – היא נשלחה לאושוויץ אך שרדה). הסופרת הפולניה חשה רגשות שליליים חזקים מאד כלפי היהודים. היא ראתה בהם אויב. אולם כאשר ראתה את הרצח וההשמדה, הערכים ההומאניים שלה התגברו על הרגשות השליליים האלה. האנטישמיות של יסואה, לעומת זאת, אם אכן אפשר לכנות זאת אנטישמיות במובן המקובל של המילה, היתה יבשה ואינטלקטואלית – לא רגשית. הוא האמין אמנם במזימה היהודית, אולם היה חסר לו המטען ארוך השנים של איבה דתית, הסתה מילדות והיסטוריה של התנגשויות בין יהודים ונוצרים. לפיכך, "המזימה היהודית" השתלבה ממילא בתפיסת גיאו-פוליטית שראתה את העולם כמארג אינטרסים וקונפירציות. כולם זוממים. ואם היהודים מוצלחים יותר בכך – אין מניעה שיפן תגייס אותם למטרותיה. מיותר לומר שמי שמחזיק בתפיסת עולם כזאת, שאין בה איבה "חמה", לא יתקשה לגלות רגשות אנושיים כלפי פליטים שבורחים מהשמדה.

אבל יש כאן גם ממד אחר, מעניין לא פחות. השיח של יסואה, אינוזוקה ויתר ה"מומחים לענייני יהודים" על המזימה היהודית, היה מעין "תמונת ראי" לחלומות והפנטזיות של היפנים עצמם. הרי מי שתכננו בפועל כיבושים נרחבים במזרח אסיה ומעבר לה לא היו היהודים, אלא היפנים. היהודי המרוחק, שרוב היפנים לא הכירו מעולם, היה מטרה מושלמת להשליך עליה את החלומות והפנטזיות הללו. התופעה הזאת, כצפוי, לא נעלמה עם תום המלחמה. ב-1971, יצא לאור ביפן ספר של מחבר יהודי אלמוני, ישעיהו בן דסאן, שעניינו השוואה בין היהודים ליפנים. בן דסאן, כביכול, היה יהודי שנולד בעיר היפנית קוֹבֶּה, השתתף במלחמת השחרור של ישראל ולאחר מכן עבר למדינת אינדיאנה בארצות הברית. למעשה, בן דסאן היה דמות דמיונית, והספר נכתב בידי המו"ל שלו, יממוטו שיצ'יהיי. הסוד התגלה, בין היתר, כאשר "בן דסאן" החל להגיב בכל מיני ויכוחים שקשורים להיסטוריה היפנית, ותגובותיו נראו באופן חשוד ככאלו שנכתבו בידי לאומן יפני, ולא בידי יהודי מארצות הברית. בכל מקרה, בספרו טען "בן דסאן" כי הציביליזציה היהודית התפתחה במדבר, ולכן היהודים  הם חובבי כספים, פרנואידים וחרדים לבטחונם. ואילו הציביליזציה היפנית התפתחה באיים ברוכי טבע, ולפיכך היא מתאפיינת בניתוק מהמולת העולם, ליברלית, סובלנית, שקטה ורוגעת. פרופסור בן עמי שילוני מהאוניברסיטה העברית, שחקר אף הוא את יחס היפנים ליהודים, כתב כי הפופולריות של "היפנים והיהודים" ב-1971 נבעה מכך שכביכול כתב אותו יהודי, זר אולטימטיבי, שאישר בחתימת ידו את ייחודם ומעלותיהם של היפנים. אולם בדיוק כמו הפנטזיות של קולונל יסואה, גם יממוטו שיצ'יהיי השליך על היהודים את החרדות, הפנטזיות והחלומות של היפנים עצמם. הרי יפן, מאז אמצע המאה התשע עשרה ולמעשה עד היום, התאפיינה בחוסר ביטחון קיצוני כלפי העתיד וחרדות עמוקות שהתבססו, בין היתר, על מחסור כרוני במשאבי טבע – בדיוק אותה הבעיה ש"בן דסאן" השליך על היהודים.

ואם חשבנו שרק היפנים משליכים את הפנטזיות שלהם עלינו, מסתבר שגם היהודים והישראלים לא טומנים את ידיהם בצלחת. בשנים האחרונות, מסתובב ברשת הישראלית מאמר מוזר בעברית, שכותבים נוטים להעתיק מאחד לשני. בפעם הראשונה העביר לי אותו מכר בחב"ד, מתוך רשימת תפוצה פנימית של החסידות, ובפעם השנייה היה חתום עליו ד"ר מרדכי קידר, מזרחן מאוניברסיטת בר-אילן. לאחרונה, ראיתי אותו ברשת פעם שלישית- בחתימתו של אחד יוסי אגמון. בין הגירסאות יש הבדלים קלים, כאלו ואחרים. המאמר של קידר, בשיירי זהירות אקדמית, מוסיף מידי פעם את המילה "כמעט" להכללות הגורפות, ואילו מאמרו של אגמון יותר קיצוני ומזכיר את הגירסה החבד"ית', אבל ההבדלים הם בסופו של דבר שוליים. המאמר – ניחשתם נכון – עוסק ביפן ויחסה למוסלמים ולאסלאם. אני מצטט כאן מהגירסה של אגמון:

האם אי פעם קראתם באינטרנט שמנהיג פוליטי או ראש ממשלה מאומה איסלאמית ביקר ביפן?

האם אי פעם נתקלתם בידיעה שהמנהיג של איראן או נסיך מסעודיה ביקר ביפן?

כנראה שלא. כי יפן היא מדינה השומרת על עצמה מפני האיסלאם.

איך הם עושים את זה?

ביפן יש הגבלות מחמירות על האסלאם, כך שמוסלמים לא 'מתים' להגיע לארץ השמש העולה. למשל:

* יפן היא המדינה היחידה שאינה מעניקה אזרחות למוסלמים. גם תושבות קבע אינה ניתנת למוסלמים. וחל איסור על הפצת האיסלאם במדינה.

* תושבות ארעית מוענקת למוסלמים ב-2 תנאים מחמירים: הם צריכים לדבר יפנית ומתחייבים לבצע את טקסיהם הדתיים בבתיהם בלבד. מוסלמים אינם יכולים להקים ביפן ארגונים, מסגדים, או לקיים התכנסויות דתיות.

* אין ביפן אוניברסיטה אחת שבה מלמדים או לומדים ערבית או כל שפה איסלאמית. לא תמצאו 'קוראן' אחד ביפן,  לא מתורגם ולא בשפת המקור.

* טוקיו היא הבירה היחידה בעולם שאין בה כמעט שגרירויות של מדינות מוסלמיות.

רוב המוסלמים שחיים ביפן הם עובדי חברות זרות. בקשות לאשרות לרופאים, למהנדסים או למנהלים  מוסלמים, הנשלחים על ידי חברות זרות, נידחות בשנים האחרונות. ובתקנוֹני רוב החברות היפניות, אין מקבלים מועמדות לעבודה ממוסלמים.

הממשל ביפן אינו מסתיר את דעתו על המוסלמים ואינו מעלה בדעתו לשנות את החוקים המפלים מוסלמים.

הרחוב ביפן דוחה אותם גם הוא. רוב בעלי הבתים יתחמקו בכל דרך מלהשכיר בית או דירה למוסלמים. בניין או שכונה שנודע כי חי בה מוסלמי נכנסת לעירנות. אם אישה יפנית מתחתנת עם מוסלמי (נדיר מאוד-מאוד) – היא תיחשב מנודה לנצח.

מסכם קומיסו יאגי מאוניברסיטת טוקיו: "הדיעה הרווחת ביפן היא שהאסלאם היא דת צרת אופקים מאוד… וצריך להתרחק ממנה".  לכן לא שמענו מעולם על אירוע טרור איסלמיסטי ביפן.

מיותר לומר שמדובר בשטויות מוחלטות במיץ דלעת. מתוך סקרנות, חיפשתי את אותו "קומיסו יאגי" מסתורי, ולאחר חיפוש קל גיליתי כי מדובר בקוּמִיקוֹ יאגי (אישה, ולא גבר), פרופסור ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת טוקיו, שהבהירה באתר האינטרנט שלה כי דבריה סולפו בגסות. כפי שיאגי מבהירה, וכפי שאני יודע גם מנסיוני שלי, יתר הדברים שכתובים במאמר שקריים אף הם. ערבית די פופולרית כשפה זרה באוניברסיטאות ביפן, אוכל כשר מוסלמי קל להשגה (יש אותו אפילו בקפטריה של אונ' טוקיו), מוסלמים רבים עובדים במדינה בכל המשרות האפשרויות, ברישיון ושלא ברישיון, ואין שום בעיה מיוחדת במתן אשרות למוסלמים. אמנם יש יפנים שלא יסכימו להשכיר את דירותיהם לזרים, אולם הקבוצה המופלית בהקשר זה היא בעיקר סינים. ביפן, כפי שתוכלו לראות כאן, יש גם לא מעט מסגדים – כולל אחד גדול ומפואר במיוחד ליד תחנת יוֹיוֹגִי-אוּאֶהָרַה בטוקיו (ביקרתי בו בעצמי – חוויה מדהימה). כמובן שיחסיה של יפן עם מדינות מוסלמיות רבות, ביניהן טורקיה ואינדונזיה, הם ענפים ומסועפים ויש לא מעט ביקורים הדדיים של מנהיגים. את העובדות הללו אפשר לגלות, ובקלות, בגוגל – דבר לא מסובך עבור אקדמאי כמרדכי קידר ואפילו עבור כתבן לא מבריק במיוחד כמו יוסי אגמון.

ככל הנראה, בהנחה שקומיקו יאגי לא יודעת עברית, מקורו של המאמר הוא באיזה כתב פלסתר שהופץ באנגלית, ולאחר מכן העתיקו אותו חבד"ניק אלמוני כלשהו, קידר ואגמון – וחתמו עליו בשמם שלהם. השאלה המעניינת, בהקשר זה, היא מדוע. למה לישראלים ללכת דווקא ליפן כדי להמציא סיפורי בדים על רדיפת מוסלמים? התשובה, בסופו של דבר, זהה לחלוטין למקור הפנטזיות האנטישמיות של קולונל יסואה. כותבים מהימין הקיצוני כמו קידר ואגמון משתמשים ביפן, מקום רחוק שלא קל לבדוק מה מתרחש בו, ורוב הישראלים לא יודעים עליו יותר מדי, ככר פורה לפנטזיות שלהם עצמם. הם מדמיינים שהיפנים עושים את מה שהם היו רוצים לעשות למוסלמים אם רק היו יכולים. ובדיוק כפי שיממוטו שיצ'יהיי (ישעיהו בן דסאן) השתמש ביהודים כדי לאשר את הפנטזיות שלו על המהות היפנית, כך משתמשים קידר ואגמון ביפן כראי לישראל שהם חולמים עליה. בגירסה שלו, כותב קידר כי "יפן מלמדת את כל העולם שיעור מעניין: קיים יחס ישיר בין תודעה לאומית ובין ההיתר להגירה: עם בעל תודעה לאומית וזהות תרבותית מוצקה וברורה יימנע ממתן אפשרות למובטלי כל העולם להיכנס למדינתו, ואילו עם שהתודעה התרבותית והזהות הלאומית שלו חלשה ופריכה, אין לו מנגנוני הגנה מפני חדירת תרבות אחרת, זרה, אל מדינתו וארצו."  הדוקטור הנכבד, במילים אחרות, מייחס ליפן את הפנטזיות שהוא אינו יכול להגשים במדינת ישראל: גזענות בוטחת וגאה בעצמה, לאומנות חסרת בושה, הסתגרות מהעולם ו"מנגנוני הגנה" בפני חדירת תרבויות זרות. וכדי להפיץ את הפנטזיות הללו, הוא לא מהסס לשחרר לחלל האוויר דברי הבל חסרי ביסוס, בלי להקדיש שנייה כדי לבדוק אותם. מצד שני, ממי שאחראי לראיון ההזוי הבא, שמעלה ניחוחות בירה מפאב של פשיסטים הונגרים בשנות השלושים, באמת אי אפשר לצפות להרבה. מול הג'נטלמן הזה, אפילו ישעיהו בן דאסן כבר נראה כמו חוקר רציני.