ארכיון הבלוג

האישי הוא הפוליטי

רוצים לחתום בספר האורחים של קריסטינה וונג? רצוי שלא תהיה לכם קדחת צהובה, וקדימה – התחילו להתוודות על חטאיכם. הינשוף על השעטנז הקטלני בין נצרות, מרקסיזם ופסיכואנליזה, שמציג מומים לראווה והופך כל קשר רומנטי, אינטראקציה אישית או שיחת חברים לשדה מוקשים אידיאולוגי. האישי הוא הפוליטי? אכן כך, וזו בדיוק הבעיה.

 2012-04-12-TL2

למאמרים בנושאים דומים ראו:  העושה עצמו קשאורתודוקסיה ביקורתיתאישה לבנה גזענית ולהרביץ לפרה

ביולי 2013, החליטה השחקנית והכותבת הסינית-אמריקנית קריסטינה וונג שנמאס לה מגברים לבנים הסובלים מקדחת צהובה. לא, לא מדובר כאן במחלה הטרופית הידועה לשמצה, אם כי הזיות בהחלט קשורות לעניין. וונג התכוונה לסוג מטפורי יותר של קדחת, הידוע גם בשם "פֶטִיש אסייאתי": גברים לבנים אמריקאיים שמעוניינים לצאת אך ורק עם בחורות ממזרח אסיה. התופעה מגעילה את וונג, שרואה אותה כביטוי לקולוניאליזם מיני, אימפריאליזם של חדרי מיטות, גזענות מתחת לחגורה ומה לא. מה שמקומם אותה אף יותר, הוא התירוצים שגברים לבנים כאלה משתמשים בהם כאשר היא מעמתת אותם עם ה"פֶטיש" שלהם. יש, למשל, כאלה שמתפארים בכך שלמדו בודהיזם והם "בקיאים באסיה", בלי להבין שפשוט אי אפשר להבין את החוויה האסייאתית "בלי לגדול שמונה עשרה שנים עם אמא סינית", כלומר – אין תחליף לטראומה הנ"ל. יש גם כאלו שמחציפים פנים אף יותר, ומכחישים שהם רוצים "לכבוש סיניות" כחלק מהתאווה הקולוניאלית המערבית שלהם לכבוש את המזרח, והחצופים מכל אפילו מערערים על העובדה שהם "לבנים עם פריבילגיות". לאלו, עונה וונג שאפילו אם הם גדלו במשפחות עניות והתעללו בהם בבית הספר, "אף אישה אף פעם לא תפסה את הארנק חזק יותר כשהם התקרבו" ו"אף אחד מעולם לא תהה האם הם יודעים אנגלית." מעניין שפקפוק ברמת הבקיאות באנגלית של פלוני גרוע בעיני וונג יותר מהתעללות בבית הספר, תופעה שלא מעטים התאבדו בגינה, אבל מילא. מעניין יותר הוא הפתרון שהשחקנית הנ"ל מציעה לגדודי המחזרים חולי הקדחת הצהובה ש"רוצים לחתום בספר האורחים שלה" (ציטוט מצונזר – הגירסה המלאה באתר עצמו). עליהם לדקלם בפניה כדלקמן:

אני מודה שהנני נמשך לנשים אסייאתיות, וככל הנראה הדבר קשור להעדפה גזעית תת מודעת. אני מעוניין לחקור את הדעות הקדומות הגזעיות, הגזענות והפריבילגיה שלי כזכר לבן. אני נשבע להילחם באופן פעיל כדי לשכוח את הגזענות ואת הפריבילגיה הלבנה שלי, לבנות רגישות ומיומנות תרבותית, כך שהנשים שאני יוצא איתן ירגישו פחות גועל.

"אתם האוריינטליים כל כך מרתקים!" מהאתר של קריסטינה וונג

"אתם האוריינטליים כל כך מרתקים!" מהאתר של קריסטינה וונג

אם הטקסט הזה מזכיר לכם, בצורה אם לא בתוכן, וידוי של נזיר בנדקטיני מימי הביניים, לא טעיתם. המילים אולי שונות, אבל המוזיקה נשארה זהה: אותה תפיסה של חטא קדמון שאי אפשר להימלט או להינקות ממנו, רק להודות באשמה ולהתחנן לרחמים בחיל ורעדה. שימו לב שאפילו בסוף תהליך הלמידה המובטח, הגבר הלבן לא יינקה מחטא הפריבילגיות, ואף הנשים שיוצאות איתו לא ירגישו איתו בנוח לחלוטין. לכל היותר, "הן ירגישו פחות גועל." (less creeped out).

            הסיפור על וונג, משעשע ככל שיהיה, היה נותר ברמת האנקדוטה, אלמלא היה אפשר ללמוד ממנו משהו על התרבות של חוגים אינטלקטואליים מסויימים בארצות הברית ובמערב. תמיד היה אירוני בעיני, שדווקא זרמים רדיקלים "ביקורתיים" כמו המרקסיזם וספיחיו, הפמיניזם הרדיקלי, הפוסט-קולוניאליזם ופוליטיקת הזהויות, שהניפו תמיד את דגל המאבק במסורת הנוצרית-מערבית, מאמצים את הנחות היסוד שלה באופן כה עמוק ולא מודע לעצמו. כבר המרקסיזם הקלאסי, כפי שמבהיר ההיסטוריון יגאל חלפין בספרו המצויין על הנושא, שאב את המיתוסים המכוננים שלו מעולם המחשבה הנוצרי, כולל החטא הקדמון. אולם מאז מותו של סטלין, שסימן אכזבה הולכת וגוברת של מרקסיסטים מערביים מהמודל הסובייטי, עברו האלמנטים הנוצריים הללו שינוי מעניין. הוגים מרקסיסטים באירופה המערבית ובארצות הברית, שהחלו לפקפק בגאולה המהפכנית שהציעו הסובייטים, התמקדו יותר ויותר באלמנט אחד ספציפי של המרקסיזם – הניכור של האדם באשר הוא אדם. שינוי הפוקוס מכלכלה (ניצול הפועלים) לפסיכולוגיה (הניכור שלהם), השתלב עם מאמצים של כמה מההוגים הללו, פסיכולוגים ופילוסופים כתיאודור אדורנו, ז'אק לקאן ובימינו גם סלבוי ז'יז'ק, לשלב בין תורתו של מרקס, בגירסתה החדשה, לפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. הפוסט-קולוניאליזם, שהוקיע את האימפריות המערביות בעולם השלישי, אדוארד סעיד וחסידיו שנשאו את נס המאבק ב"אוריינטליזם", הפמיניסטיות הרדיקליות ונציגי "פוליטיקת הזהויות", הוסיפו את תרומתם שלהם לפסיכולוגיזציה הזאת, בכך ששמו דגש הולך וגובר על הנזק הנפשי שנגרם לקורבנות השיטה, נשים, שחורים ועניים, הדיכוי שמופנם והופך לחלק בלתי נפרד מנשמתו המוכה של הקורבן. כך, הסופרת ההודית ארונדהטי רוי הגדירה את העובדה שהיא עצמה כותבת באנגלית, כמו רוב האינטלקטואלים ההודים, כתוצאה של אונס תרבותי שהותיר אחריו שובל של טראומות ופצעים נטולי ארוכה.

אונס תרבותי - ארונדהטי רוי

אונס תרבותי – ארונדהטי רוי

לא צריך להרחיק כמובן עד להודו, משום שכל מי שהיה עד לפסטיבל השד העדתי בעקבות הסדרה התיעודית של אמנון לוי, מצא די דוגמאות לאותה תופעה. ערוצי התקשורת, הרי, מלאו פתאום באינטלקטואלים מזרחיים "ביקורתיים" שהכבירו מלל על הנזק הנפשי שנגרם לילדים מזרחיים עקב ה"דיכוי התרבותי" שעברו בגין הצורך לשנות שם משפחה, להסתיר העדפות מוזיקליות, להתבייש במנהגים ה"ברבריים" של הוריהם מול חבריהם האשכנזים או ללמוד את התרבות המערבית במקום את תרבותם שלהם. הנזק הזה אינו רק או אפילו בעיקר חומרי או כלכלי, הוא פסיכולוגי, ומוצג בכלים פסיכולוגיים כמעין פצע נפשי וטראומה שלא חולפת, אפילו אם אותו ילד הפך לפרקליט צמרת, כמו ציון אמיר, או לעיתונאי מצליח כאמנון לוי.

ההצלחה לא מפיגה את הטראומה - עורך הדין ציון אמיר

ההצלחה לא מפיגה את הטראומה – עורך הדין ציון אמיר

על רקע ההתפתחויות הללו, זחלה תפיסת האשמה הנוצרית לתוך עולם המחשבה הרדיקלי החדש בדלת האחורית. מכיוון שהדיכוי של הקורבנות הוא סמוי ונוכח בכל תחומי החיים, כל חברי הקבוצות המדכאות אשמים עד שהוכח אחרת. הפמיניסטית הרדיקלית האמריקאית קתרין מקינון, למשל, כתבה שאפילו גבר פמיניסטי אינו נקי מאשמה. לכל היותר, אפשר להקביל אותו ל"גרמני בעל כוונות טובות" בתקופת השואה. האונני קיי-טרסק, אינטלקטואלית רדיקלית מהוואי, מדגישה כי אין להתייחס ללבנים כ"יחידים" אלא אך ורק כ"חברים בקבוצות היסטוריות" שאשמות בדיכוי, ולכן מוצדק בהחלט לשנוא אותם כעמדת פתיחה. במילים אחרות, הם אשמים משום שנולדו אשמים.

נולדו אשמים - האונני קיי-טרסק

נולדו אשמים – האונני קיי-טרסק

            עד כמה אפשר לכפר על האשמה המולדת הזאת, כאן חלוקים ההוגים והפעילים הרדיקליים ביניהם. יש האומרים, כמו קברניטי תנועת החרם על ישראל (BDS) שישראלים יכולים להיטהר מטומאתם ולבוא בקהל הקדוש רק אם ילחמו בממשלתם בפועל לפי הוראות שינתנו בידי ה"חברה האזרחית הפלסטינית", יקבלו את כל העמדה הפלסטינית בלי ערעור וויכוח ויעתרו להסתפק בתפקיד שולי, ככינור שני, כדי לפצות על ה"פריבילגיות שלהם". הוונאני קיי-טרסק ספקנית יותר בנוגע ליכולתו של הלבן להינקות מהאשמה המולדת שלו, ומציעה לשתף פעולה עם מרקסיסטים, פמיניסטיות ושאר רדיקלים מערביים רק כאשר הדבר הכרחי ובאופן זמני בלבד. באופן עקרוני, היא סבורה, רוב הלבנים אם לא כולם צריכים להיות מגורשים מהוואי. האשמה שלהם, כחברים בקבוצה ההיסטורית הלא נכונה, פשוט גדולה מדי. אחרים, כמו ההיסטוריון האפרו-אמריקאי וינסנט הרדינג, סבורים שלבנים אינם יכולים להתנקות כלל מהחטא הקדמון, ולכן אסור להם להשתתף במאבק או אף לדבר על היסטוריה אפריקאית בפומבי. כך, בכנס של היסטוריה שחורה בשנות השישים, יצא הרדינג מהחדר במופגן כדי שלא לשמוע את דבריו של עמית לבן מהשמאל הרדיקלי, אף על פי שזה היה תומך ותיק ופעיל של מאבק השחורים לשוויון זכויות.

            האירוניה בשעטנז המשונה הזה בין פסיכולוגיה, מרקסיזם ונצרות, היא שבמקום להעצים את אלו שרואים את עצמם כקורבנות, הוא מעודד בראש ובראשונה ייאוש קיומי עמוק. במאמר שעורר בזמנו הדים רבים, טען אסף שגיב כי התופעה הזאת מסמלת מעבר מהסובייקט המודרני של הנאורות, שלוחם בדיכוי שסביבו ומתגבר על הקשיים בכוחותיו שלו, לסובייקט הפוסט-מודרני, המוצלף והמוכה, נשמה אומללה המיטלטלת אנה ואנה בנחשולי האידיאולוגיה הדומיננטית, השיח ההגמוני והדיכוי התרבותי האופף אותה. באותו כתב עת, טענה מרלה ברוורמן (פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות) כי הפמיניזם הרדיקלי מחליש, ולא מעצים, את כוחן של נשים, בעצם השיח הבלתי פוסק על הדיכוי הסמוי המקיף אותן מכל עבר. הפסיכולוגיזציה הרדיקלית ממלאת כאן תפקיד כפול, והרסני, בכך שהיא מעודדת את ה"קורבן", כביכול, להציג את פצעיו ואת מומיו לראווה ולהתפלש בהם מחד, ולהשתמש בהם כתירוץ מתמיד לכישלונו מאידך. רק לאחרונה, כתב סופר ממוצא מוסלמי מכתב מלא מענות וטרוניות, כמיטב המסורת הרדיקלית, לשרת המשפטים השוודית, ותיאר מציאות שחורה משחור של דיכוי גזעני אכזרי, וזאת באחד המדינות הידידותיות ביותר למהגרים באירופה. את העולם כולו הוא האשים – חוץ מאשר את הקהילה שלו עצמו (אולי, למשל, יש סיבה לכך ששוטרים מבקשים תעודות ממוסלמים יותר מאחר משוודים ילידים? שמא כדאי לקהילה המוסלמית לעבוד על הורדת רמת הפשע בתוכה היא?) כך, מאפשרת התפיסה החדשה לקורבן להתכרבל בתוך אומללותו ומסכלת כל מאבק אמיתי לשינוי ושיפור.

            לבסוף, וכאן אנחנו חוזרים לקריסטינה וונג, תפיסת העולם הרדיקלית הנ"ל מרעילה את היחסים האישיים בני בני אדם, בכך שהיא ממשטרת אותם בסד של פוליטיקלי-קורקט דוגמטי. אתה לבן שניסה, רחמנא לצלן, להתחיל עם סטודנטית אסייאתית בקמפוס? מיד אתה חשוד בגזענות עד שתוכיח אחרת, וקשה מאד להוכיח. כמובן שלא תוכל להביע דעה, קל וחומר ביקורת, על עמיתים אסייאתים או על התרבות הסינית, משום שזו תחשב מניה וביה לגזענות, ויש לציין כי בעיניה של וונג דווקא שבחים לתרבות האסייאתית מבטאים גזענות סמויה ודוחה אף יותר. התקינות הפוליטית הזאת, בשילוב עם הרגישות הפסיכולוגית לעלבונות מכל סוג, לא רק מחניקה כל מחשבה יצירתית ומקורית, אלא הופכת כל אינטראקציה אישית, כל קשר רומנטי וכל שיחה בין חברים לשדה מוקשים אידיאולוגי. כפי שהפמיניסטיות הרדיקליות אומרות, "האישי הוא הפוליטי". אכן כך – וזו היא בדיוק הבעיה.

העושה עצמו קש

מדוע הואשם פעיל שמאל רדיקלי ישראלי, תומך נלהב בתנועת החרם על ישראל, כי הוא מרגל ציוני? הפרשה המוזרה הזאת יכולה ללמד אותנו לא מעט על המתחים, הסתירות הפנימיות והאבסורד שבשמאל הרדיקלי המקומי והבינלאומי. מדוע מתעקשים הפלסטינים להתרחב, ואילו היהודים והמערביים משתדלים להצטמצם עוד ועוד? מה זה בדיוק Co-Resistance? איך קשור העם היהודי המומצא של שלמה זנד לענפיו העתיקים של עץ הזית? ברוח הפתגם הערבי העתיק, ינשוף פוליטי-מדיני בודק מה קורה למי שעושה עצמו קש. 

1356

למאמרים בנושאים דומים ראו: אורתודוקסיה ביקורתית, אישה לבנה גזענית ולהרביץ לפרה

לאחרונה הגיעה לידיעתי פרשה מעניינת. בשיטוט אקראי באינטרנט נתקלתי בשמו של עופר אנגל, דוקטורנט למדעי החברה ב-LSE (London School of Economics) ופעיל שמאל רדיקלי, שמוכר לי היטב מהתקופה ששנינו שהינו בהרווארד. אנגל הוא מהחריפים והקולניים שביריביה של ישראל בקמפוס. הוא תומך בכל יוזמה אפשרית להחרמת המדינה הציונית, מביע הזדהות עם המאבק הפלסטיני בקול גדול ואף הצדיק, במאמר פומבי, השחתת פוסטרים ישראליים כ"צורה של מחאה". מה היתה רבה הפליאה כאשר ראיתי כי אנגל עצמו הפך למטרה של הארגון הפלסטיני המקוון Electronic Intifada. בעלי האתר הפופולרי, ציר מרכזי בתנועת החרם על ישראל, האשימו את אנגל כי הוא מרגל ציוני. בשני תחקירים שונים הם בחנו מאות ציוצי טוויטר, פוסטים ומאמרים שלו, והגיעו למסקנה כי הוא כתב בשמן של מספר דמויות פלסטיניות דמיוניות, גבריות ונשיות, עורר מדנים בתוך התנועה וחרחר פרובוקציות שפגעו בשמה הטוב. במיוחד, הם האשימו אותו באחריות לפרסום שערוריה הקשורה להתבטאויות אנטישמיות בוטות של אחת, גרטה ברלין, ממנהיגי תנועת "שחררו את עזה".

עופר אנגל

עופר אנגל – מצביע בבחירות לכנסת לפי הנחיות שניתנו לו על ידי שותפה פלסטינית

            הפרשה התחילה לעניין אותי, אז כתבתי לעופר אנגל וביקשתי את תגובתו לכל העניין. במכתב התשובה שלו, הוא כינה את הקמפיין נגדו "רשעות מטופשת וטיפשות מרושעת", והכחיש את כל טענות "האינתיפאדה האלקטרונית". הוא אף הפנה אותי למאמר תגובה שפרסם בזמנו, ובו הגן על עצמו והצהיר בחוזקה על תמיכתו ב"מאבק למען זכויות אדם" ומחויבותו למטרה הפלסטינית. במכתב אלי, אנגל הוסיף הערה מעניינת: הפעילים הפלסטינים, כך אמר, חוששים משיתוף פעולה עם ישראלים, אפילו אם הם אנטי-ציונים, פן "ישתלטו" אלו על המאבק. לדבר יש שורשים היסטוריים, הוא ציין: גם שחורים בארצות הברית ובדרום אפריקה גילו לעיתים יחס עוין ללבנים שתמכו בהם. מדוע? הדבר דורש הסבר, ומסתתרות מאחוריו כמה סוגיות מרתקות. אבל כדי להבין את העניין טוב יותר, כדאי להרחיק קצת להיסטוריה הקרובה שאנגל הזכיר.

            בשנות השישים, כידוע, עלתה ופרחה בארצות הברית התנועה לזכויות האזרח, שמנהיגה המפורסם ביותר, מרטין לותר קינג, נותר חקוק בדפי ההיסטוריה האמריקאית. בתנועה היו חברים גם לבנים וגם שחורים, וקינג בהחלט ראה את עצמו כמנהיג משותף של כולם. כפי שציין אחד ההיסטוריונים, קינג הצליח לזכות בליבם של אמריקאים רבים כל כך, אפילו כאלה שהתנגדו לו מלכתחילה, דווקא משום שדיבר בשם ערכים נוצריים וכלל-אמריקאים שהיו מקובלים אפילו על יריביו. אולם בשנים האחרונות לחייו של קינג, וביתר שאת לאחר שנרצח, התנועה החלה להתפלג וחלקים ממנה הקצינו לבלי היכר. מנהיגים שחורים כמו מלקולם אקס, שייצגו "לאומנות שחורה" וקראו להתבדלות טוטלית מהחברה הלבנה, זכו לפופולריות הולכת וגוברת. לאחר חוקי זכויות האזרח וחיסול הסגרגציה בין שחורים ללבנים בדרום ארצות הברית, עזבו לבנים רבים את התנועה, ואלו שנשארו זכו במקרים מסוימים ליחס עוין יותר ויותר.

פעילים שחורים הקצינו יותר ויותר - כרזת תעמולה של מלקולם אקס

פעילים שחורים הקצינו יותר ויותר – כרזת תעמולה של מלקולם אקס

            דוגמא מצויינת לכיוון הרוח היה כנס מסויים על היסטוריה שחורה באחת מאוניברסיטאות היוקרה של ארצות הברית. ה"היסטוריה השחורה" או ה"אפרו-אמריקאית" היתה אחד התחומים שעלו כפרחו כחלק מהמחשבה הרדיקלית – ניסיון לספר את ההיסטוריה מנקודת מבטם של המדוכאים. דא עקא, שרבים ממנהיגי התנועה האפרו-אמריקאית תבעו זכות דיבור בלעדית. ללבנים, כך טענו, אין שום זכות לדבר על היסטוריה שחורה, יהיו דעותיהם אשר יהיו. כך, נתקלו דווקא ותיקי המאבק לזכויות האזרח בקבלת פנים עוינת, לעיתים אף אלימה. כאשר עלה לבמה פרופ' הרברט גוטמן, היסטוריון לבן שנודע במאבקו למען זכויות השחורים, הוא הושתק בצעקות על ידי קהל הפעילים האפרו-אמריקאים. "אני תומך בכל ליבי בתנועה השחורה" התחנן גוטמן על נפשו, "אם רק תשכחו שאני לבן ותתנו לי לדבר, זה יועיל לתנועה." המיליטנטים השחורים, כמובן, לא התרשמו. גוטמן, לפי העדויות, עזב את הכנס "שבור מבחינה נפשית".

gutman

הושתק בצעקות – הרברט גוטמן, במרכז

            בדינמיקה דומה אפשר להבחין גם אם נתבונן במאבק המשותף של פעילי שמאל-רדיקלי ואקטיביסטים פלסטינים כנגד מדינת ישראל. תנועת ה-BDS (קיצור של Boycott, Divestment and Sanctions) היא ארגון משותף לפלסטינים, ערבים, אירופים, יהודים וישראלים שקורא לחרם כלכלי, תרבותי ואקדמי על ישראל עד שיסתיים הכיבוש, תוכר זכות השיבה ותתוקן האפליה נגד הפלסטינים אזרחי ישראל תוך ביטול אופייה היהודי של המדינה. קברניטי ה-BDS, עומר ברגותי ועלי אבו ניעמה (בעל אתר האינתיפאדה האלקטרונית שעמד גם מאחורי הקמפיין נגד עופר אנגל), מתנגדים בתקיפות לדיאלוג, מפגשים או אירועים משותפים ישראליים-פלסטינים משום שלדעתם מדובר ב"נורמליזציה עם הכיבוש". הם מתנגדים גם למושג דו קיום, שמקבע לדעתם את המצב הקיים, אולם בכל זאת מציעים אפיק לשיתוף פעולה ישראלי פלסטיני. במקום co-existence, הם אומרים, ישראלים ופלסטינים יכולים לעבוד ביחד רק במסגרת התנגדות משותפת, co-resistance. כלומר, לישראלים יש לגיטימציה אך ורק אם הם תומכים במטרה הפלסטינית ללא סייגים, מוכנים לשתף פעולה כנדרש מהם ומקבלים לחלוטין את מסגרת המאבק בישראל כפי שזו נקבעת על ידי הצד הפלסטיני. חנין זועבי אמרה בזמנו את הדברים במפורש בראיון ל"הארץ". אנחנו העם היליד, היא קבעה, אנחנו הקורבנות. אנחנו נקבע את מסגרת המאבק. אם תרצו, תצטרפו אלינו בתנאים שלנו. אם לא – סאלמאת. בקיצור, בפראפרזה לדבריו של הרברט גוטמן, ישראלים-יהודים לגיטימיים אך ורק אם הם "שימושיים".

מתנגד למפגשים עם ישראלים לא שימושיים - עלי אבו ניעמה

מתנגד למפגשים עם ישראלים לא שימושיים – עלי אבו ניעמה

            ובעוד הצד הפלסטיני של ה"מאבק" תובע לעצמו מרחב הגדרה עצמית גדל והולך, הצד הישראלי באותו שיתוף פעולה מצמצם את עצמו עד כמה שאפשר. עופר אנגל קיצוני בדעותיו יותר מרוב הערבים והפלסטינאים שאני מכיר. פעילים ישראלים שמשתתפים בהפגנות בשטחים מתפארים בכך שהם עושים מה ששותפיהם הפלסטינים אומרים להם לעשות. הם "לא מכתיבים" אלא פשוט עוזרים כנדרש מהם. אולי מהסיבה הזאת, רבים ניסו להשתיק פעילות שמאל שהוטרדו בידי פלסטינים. לא כדאי לדבר, כדי לא לפגוע במאבק. אודי אלוני, במאי ופעיל שמאל רדיקלי, כתב, ממש כך, כי חנין זועבי הציעה לנו "אחווה חדשה במשט לעזה" וזכויות שוות על אדמת אבותיה, כאילו שהיא עושה עמנו חסד שאין כדוגמתו. בסרטה "התנקשות", יעל בר-תנא פנטזה על פעיל פולני הירואי שמזמין את היהודים לפרק את הציונות ולחזור לפולין ליברלית ומחבקת. היא לא יכולה כמובן לחזור ביוזמתה שלה, ה"אחר" חייב לפתוח לה את הדלת חזרה. שיא השיאים היה בקמפיין האחרון שקרא לישראלים לוותר על זכות ההצבעה שלהם ולתת אותה לפלסטיני, גם אם זה יורה להם שלא להצביע כלל (קמפיין שגם עופר אנגל נטל בו חלק פעיל). נירוס, מורה דרך מירושלים ומפעילי הקמפיין כתב כאן בינשוף שזו הדרך היחידה להתנער מהפריווילגיות שנולדנו איתן. במקביל, כפי שכתב אסף שגיב במאמרו המצוין, אופפת את הפעילים הישראלים, המצמצמים את עצמם לדעת, תחושה הולכת וגוברת של פסימיות, כאילו אפלה ורוע אופפים אותם מכל עבר.

קו רזיסטנס

            כביכול, הפלסטינים והישראלים שמשתתפים ב"מאבק" מדברים באותה השפה. מאלו ומאלו תשמעו על זכויות אדם, משפט בינלאומי, עוולות הציונות ופשעי הכיבוש. אולם בפועל, הנחות היסוד שלהם שונות לחלוטין. הצד הפלסטיני במשוואה הוא לאומני, גאה בתרבותו, דבק בעברו ובזהותו הייחודית. פעילי השמאל הרדיקלי הישראלי, לעומת זאת, נוטים להיות אוניברסליסטים, חילוניים וביקורתיים כלפי ההיסטוריה שלהם עצמם עד כדי נטייה לדמוניזציה ותיעוב. מחד – מעלים הפלסטינים על נס את הזהות הערבית-מוסלמית, מי כדת האמת ומי כסמל לאומי. מאידך – נוטים הפעילים הישראלים להיות חילונים גמורים ומתייחסים למסורת הדתית שלהם בביקורתיות רבה. אילן פפה מצליף בהיסטוריה הישראלית ללא רחם ורואה במייסדי מדינתו, עד האחרון שבהם, פושעים נתעבים ובזויים. אינטלקטואלים מוסלמים כמו רשיד ח'לידי הפלסטיני וחמיד דבאשי האיראני מותחים אמנם ביקורת עצמית על עמיהם שלהם, אבל באופן מתנצל ומתלטף, כאשר כל שורת ביקורת עצמית מלווה בעמוד של חרפות וגידופים כנגד ישראל והמערב. היסטוריונים פלסטינים מרחיבים את העבר הלאומי של עמם מאות שנים אחורה ומתפייטים על ה"עמידה האיתנה" מול האימפריות ועל הסמל הרומנטי של עץ הזית. שותפיהם הישראלים, באותו הזמן, תוהים היכן ומתי הומצא העם היהודי.

היכן ומתי הומצא עץ הזית?

היכן ומתי הומצא עץ הזית?

כיצד, בתנאים כאלו, אפשר בכל זאת לשתף פעולה? ראשית כל, יש לשני הצדדים אויב משותף. הם עוסקים ב-co-resistance וכל אחד תורם את חלקו למטרה המשותפת. שנית, שני הצדדים זקוקים זה לזה. תפיסת העולם של השמאל הרדיקלי, למעשה גלגול של עיקרון האשמה הנוצרי, מחלקת את העולם למדכאים ולמדוכאים. לפיכך, הם זקוקים לשיתוף הפעולה עם האחר המדוכא, הפלסטיני, הערבי, מהגר העבודה או הפליט מהעולם השלישי, משום שרק שיתוף פעולה כזה יכול לגאול את נשמתם ולהעניק להם לגיטימציה כבני המעמד המדכא. הצד הפלסטיני, לעומת זאת, מרוויח בעלי ברית במאבק לאומי קשה ומפרך. אולם הסתירה בדינמיקה הבסיסית בין הצדדים, שאיפות ההתרחבות של אחד מול תאוות הצמצום העצמי של רעהו, יוצרת מתח וחשדנות מתמידים. אולי אתה לא רוצה להצטמצם באמת? אולי אתה בכל זאת מושפע מהפריבילגיות שלך? אולי לא ניערת מעצמך באמת ובתמים את אבק זכויות היתר? אולי אתה סוכן אויב? זהו הרקע האמיתי לחשדנות כנגד עופר אנגל, פעיל השמאל הרדיקלי, והקמפיין שהתנהל כנגדו באתר האינתיפאדה האלקטרונית, כמו גם למקרים דומים נוספים.

כל האמור לעיל הנו, כמובן, ביטוי של מגמות מסויימות ומן הסתם יש בו מין המכליל. ברור לי שקשת הדעות במציאות מורכבת ורחבה יותר ולא כל הפעילים מתאימים לתבניות שציירתי כאן. אולם בכל זאת, מדובר בהלכי רוח נפוצים שכדאי לתת עליהם את הדעת. שנית, כוונתי היא לא לשלול שיתוף פעולה ערבי-יהודי, או ישראלי-פלסטיני. ההיפך. אני לא מתנגד לשיתוף פעולה כזה, במיוחד לא במאבק נגד הכיבוש, אלא רק לדרך שבה הוא מתנהל בחוגי השמאל הרדיקלי. מי שמתבייש בתרבותו ובזהותו אינו יכול לנהל דיאלוג אמיתי עם אלו שמחזיקים בהן בגאווה. "ההופך עצמו לקש," אומר הפתגם הערבי, "יאכלו אותו חמורים." דווקא ישראלים ויהודים שמתבוננים בעצמם בעין ביקורתית אך בלי רגשות אשמה, כאלו שמקבלים ומאמצים את מורשתם הישראלית-ציונית, יוכלו למצוא שפה משותפת איתנה יותר עם הצד הפלסטיני בטווח הארוך.

———-

עופר אנגל מגיב:

שמחתי כשדני אורבך סיפר לי שהוא מבקש לכתוב על פרשת בריונות ברשת, שבמהלכה השתלחו בי מספר פלסטינים גולים באמצעות הבלוג שלהם. שמחתי, לא מכיוון שאני חושב שסיפור המעשה כל-כך מעניין כשלעצמו. להיפך, הפרשה משמימה למדי ומלאה לעייפה בפרטים, מסקנות חפוזות על סמך דברים שהוצאו מהקשרם, תחקיר עיתונאי מרושל, אי-הבנות ומעשי בריונות לשמם. מבחינה פוליטית, הפרשה היא אמנם ארוע יוצא מן הכלל, אבל היא פותחת הזדמנות לדיון בשאלת מקומם של ישראלים-יהודים בקידום המאבק הפלסטיני לשיוויון זכויות. בהקשר זה, אני חושב שדני נוגע במספר נקודות חשובות.

ראשית, חשובה האנלוגיה שדני עושה  בין המאבק הפלסטיני לבין מאבקם של קבוצות אחרות לשחרור ושיוויון זכויות, משום שבכך הוא מחזיר את הדיון אל העיקר. שהרי העיקר אינו קיומם של כוחות לאומניים, דתיים, אלימים או שמרנים בקרב הקהילות המופלות לרעה. אלה קיימים כמובן בצורה כזו או אחרת בקרב כמעט כל מיעוט נרדף, אבל עובדת קיומם איננה מורידה מצדקת הדרישה לחיים בשיוויון זכויות, חירות וכבוד. גם בתקופת הסגרגציה במדינות הדרום בארצות הברית הצדיקו רבים בקרב הקהילה הלבנה את המשך מדיניות האפלייה והסטטוס קוו בכך שלאדם השחור יש 'פגמים באישיות' (character defects) , קווים אינהרנטיים בתרבות או במנטליות שלעולם לא יאפשרו אינטגרציה בין לבנים ושחורים. רק לאחר שארצות הברית ביטלה את משפטי הראווה(kangaroo courts)  ואת חוקי הסגרגציה של ג'ים קראו, נכחו מיליוני אמריקאים לבנים להיווכח שלאורך כל הדרך היתה הבעיה נעוצה לא בפגמים מובנים באישיותם של קורבנות השיטה, אלא בשיטה עצמה, אותה מדיניות של נישול ודיכוי.

שנית, דני מצביע על כך שהמאבק לחירות הוא בראש ובראשונה מאבקם של חברי הקבוצה המנושלת. הוא מצטט את הרברט גוטמן המדבר על 'המאבק שלנו,' תוך שהמילה 'שלנו' מכוונת ללבנים ושחורים כאחד בהקשר של התנועה לזכויות אזרח בארצות הברית. אבל גוטמן טועה טעות מרה, שכן מאבקו של העבד להשתחרר מעבדותו שונה ממאבקו של האדון להשתחרר מאדנותו. לדבר על 'המאבק שלנו' בהקשר זה, כמוהו כניכוס מפעלה של הקבוצה הנרדפת כדי לקדם את האינטרסים של חברי הקבוצה הרודפת. חברי הקבוצה החזקה מציגים את המאבק כ'שלנו' ובכך עוסקים בטפיחה עצמית על השכם (self-congratulation) יותר מכל דבר אחר. התנהגותם מעלה חשד לגבי מניעים נסתרים, והם נותרים לעולם כנטע זר בתנועה. גם ד'ר לותר קינג היטיב לתאר את אכזבתו מהאדם הלבן המבקש להצטרף לתנועה. במכתבו מכלא ברמינגהם, מצר קינג על כך שהאדם הלבן, המתון לכאורה, אומנם מביע הזדהות עם מפלתם של השחורים, אך באותה נשימה מכתיב להם כיצד עליהם לנהל את מאבקם לשיוויון. גם כשהוא מבקש להצטרף לתנועה, קיים חשש שנציגי הצד החזק יפעלו על מנת לקבע את הסטטוס קוו ולהעמיק אותו, במקום לתמוך בתהליך אמיתי לשידוד מערכות.

שידוד מערכות פירושו, שחברי הקבוצה המנושלת, הם שיתוו את הדרך, הם שיכריעו לגבי אמצעי המאבק ומטרותיו. המתעניינים מבחוץ יכולים אז לבחון את המשנה האידיאולוגית ואת המתודולוגיה, הם יוכלו לבחור את הקבוצה שעם עקרונותיה הם מסכימים ושאת דרכה הם מאמצים. מובן שהם יעשו זאת ממגוון מניעים, אך תמיכתם לעולם תהיה בגדר תמיכה מבחוץ. כל ניסיון של פעילים זרים לנכס לעצמם את העניין הפלסטיני למטרות אג'נדות פרטיות יתקל בהתנגדות, ואין זה משנה אם הם באים לדיאלוג על מנת לקבל לגיטימאציה לעמדתם הציונית (דוגמת דני אורבך) ובין אם הם באים על מנת לקבל לגיטימאציה לעמדתם הקוואזי-אנטישמית (דוגמת גלעד עצמון).

לפיכך, אני חושב שהאנלוגיה שדני עושה בין המאבק הפלסטיני למאבקם של קבוצות אחרות לשיוויון חשובה, מכיוון שהיא משיבה למרכז הדיון את נושא זכויות האדם. אני גם מסכים שמנהיגי המאבק לשחרור הם בניו ובנותיו של הקבוצה שזכויותיה נשללו, ומאמין שכך גם ראוי שיהיה.   יחד עם זאת, יש לי חילוקי דעות עם יתרת דבריו. ראשית, כפי שהוא בעצמו מציין, צריך להיזהר מהכללות חפוזות. הפרשה הפרטית שלי מהווה מקרה בודד ויוצא דופן. הפעילות הפוליטית שלי היא די שולית ולכן יתכן מאוד שעמדתי לא לגמרי מבוססת, אבל אני מאמין שברוב המוחלט של המקרים קיימת הערכה הדדית, יחסי אמון ותקשורת המבוססת על הבנה בין הפעילים הפלסטינים לבין קבוצות אחרות (כל עוד אינן ציוניות כמובן). קבוצות כמו אנרכיסטים נגד הגדר ו-BDS מבפנים כוללות יהודים-ישראליים, ואינני מודע לקיום פעילים פלסטינים או קבוצות המתנגדות באופן שיטתי לשיתוף מסוג זה. התנאי הוא, כמובן, שהפעילים הזרים אינם באים על מנת לנכס את הפעילות הזו לאג'נדות שלהם.

בדיוק מסיבה זו, ההצעה לנהל 'דיאלוג' עם הציונים נידונה לכישלון, שהרי דיאלוג כזה ממלא אך ורק את האינטרסים של הציונים ועומד בניגוד לאינטרסים של מנושלי הזכויות. מבחינה עניינית, אין לדיאלוג הזה סיכוי להתקדם מכיוון שמעצם הגדרת האידיאולוגיה שלהם, לעולם לא יסכימו הציונים לאפשר לפלסטינים לממש את זכותם לשיוויון אזרחי מלא, וממילא ההצעה הציונית המקסימלית תהיה תמיד פחות מהמינימום הנדרש לחיים בחברה שיוויונית ודמוקרטית. כל עוד בעלי השררה אינם מוכנים לוותר על הפריבילגיות שלהם, אינני רואה מקום לדיאלוג אלא רק להתנגדות ומחאה. פעילות זו מצליחה במידה שהיא הופכת את האידיאולוגיה שבבסיס מדיניות האפלייה לכזו שאינה ברת קיימא, מטרה המושגת על ידי העלאת המחיר שבעלי השררה צריכים לשלם עבור שימור הסטטוס קוו מחד, והורדת התועלת שהם מפיקים ממנו מאידך. אינני מכיר מקרה אחד בהיסטוריה שבו מימשה קבוצה מנושלת את זכויותיה באמצעותי 'דיאלוג' עם הקבוצה הדומיננטית, לפני שהאחרונים היו מוכנים לוותר על הפריבילגיות שלהם.

כשדני מנסה לנכס את הדיאלוג לקידום אג'נדה ציונית, הוא נדון לכשלון. להבדיל, שיתוף הפעולה בין פלסטינים לפעילי זכויות האדם בארץ ובעולם זוכה כיום להצלחה חסרת תקדים. רק לאחרונה הסכים סטיבן הוקינג לבקשת  הפעילים לבטל את השתתפותו בכינוס בארץ, ובכך למנוע מתן לגיטימציה למוסדות המקדמים אפלייה בין מי שהוא יהודי לבין מי שאינו יהודי. סקר בינלאומי של הבי.בי.סי. קבע לאחרונה שמדינת ישראל היא אחת מבין ארבעת המדינות הנתפסות באופן השלילי ביותר בכל העולם, יחד עם איראן, צפון קוריאה ופקיסטאן. התפתחויות אלה הם, בין השאר, פרי העבודה של ארגונים רבים הפועלים יחד עם פעילים פלסטינים על מנת להגביר את המודעות הציבורית בקהילה הבינלאומית למצב העגום של זכויות האדם בישראל.

לבסוף, אני מופתע מכך שדני מחליט להצמיד לי את התווית 'רדיקאלי'. יש פעילים הרואים את עצמם רדיקאלים, אך אני אינני נמנה עמם. אינני חסיד של אנרכיזם, סוציאליזם, מרקסיזם, ואפילו לא הומאניזם או פאציפיזם. אינני מתנגד לקיומן של מדינות באופן כללי, אפילו לא למדינות לאום. אבל אני כן מתנגד לציונות, האידיאולוגיה העומדת בבסיסה של מדינת היהודים. בשונה מכל מדינה דמוקרטית מפותחת שאני מכיר, מדינת היהודים מעגנת באופן שיטתי בתוך חוקיה ומוסדותיה את ההפרדה בין לאומיות (יהודי/לא-יהודי) לבין אזרחות (ישראלי/לא-ישראלי), תוך שהיא  גוזרת לעיתים קרובות את זכויותיו של אדם מזיקתו ללאומיות היהודית ולא לאזרחותו הישראלית. מכיוון שיש אזרחים שהם יהודים ויש כאלה שאינם יהודים, יוצא שמדינת היהודים מחלקת את אזרחיה לשני סוגים, כאשר באופן טבעי, האזרחים היהודים נהנים מיתרונות על פני אחיהם ואחיותיהם הלא-יהודים. יתרה מכך, רבות ההמצאות של הציוניות, החל מחוק-השבות והמשך בגאולת הקרקע, עבודה עברית, יהוד-הגליל והנגב, חוקי האזרוח, חוקי נוכחים נפקדים, חוקי הנכבה וועדות הקבלה, מדיניות הפקעת הקרקעות, הכפרים הלא-מוכרים, מתן היתרים לבנייה והכשרת קרקעות ועוד דוגמאות בלי סוף, שלא לדבר על סמלי מדינת 'ישראל'. כל ההמצאות הללו באות על מנת ליצור חציצה בין מי שהוא יהודי לבין מי שאינו יהודי.

אין שום דבר 'רדיקאלי' בדרישה שמדינה תמנע חציצה בין אדם לאדם על רקע גזע, מין, מוצא או דת. אין שום דבר רדיקאלי בעקרונות המעוגנים בהכרזת העצמאות של ארצות הברית ובתיקון ה-13 וה-14 של החוקה. אין שום דבר רדיקאלי בעקרונות שעצבו את החוקה הגרמנית המודרנית למשל, טקסט מעורר השראה שפותח בהכרזה שכבוד האדם הוא עקרון שאין לחללו (במקור: unantastbar). באוטוביוגראפיה שלה מתארת קונדוליסה רייס את תמהונה למשמע דבריה של ציפי לבני, כאשר זו ניסתה להסביר לה את ההצדקה לחוק השבות. רייס חשה שבדבריה, ליבני מגינה על עקרונות של טוהר הגזע (ethnic purity, כך במקור). זו היתה שיחה, כך רייס, שזיעזעה את הרגישויות שלה כאמריקאית, שהרי מאז התיקון ה-14 לחוקה האמריקאית מ-1868 דוחה ארצות הברית מכל וכל את התפיסה שמימוש זכויותיהם (האזרחיות) של בני אדם מותנה ברקע שלהם, דתם או מוצאם. מעבר לכך, רייס שואלת, אילו השלכות יש לחוק השבות על הזדהותם של אזרחים שאינם יהודים עם מדינת היהודים? באיזה מובן יוכלו הם לומר שמדינת היהודים היא מדינתם?

רייס איננה חברה בארגון רדיקאלי, ומי שמתמודד עם השאלות שהיא מעלה אינו בהכרח חבר בקבוצה הזויה, אלא אדם שעבורו שיוויון זכויות, כבוד האדם וחירותו, הם עקרונות יסוד המונחים כנר לרגליו.

חגיגה אוריינטלית: אדוארד סעיד ותרבות הפחד

 

הספר אוריינטליזם של אדוארד סעיד הוא אחד המחקרים המשפיעים ביותר בלימודי המזרח התיכון. סעיד, האינטלקטואל הפלסטיני המפורסם בכל הזמנים, פרש כתב אשמה כנגד המזרחנים לדורותיהם: מלומדים, נוסעים, ציירים, היסטוריונים, מומחים לאסלאם ולתרבות ערבית. ה"ידע" על המזרח שהם הפיצו בעולם המערבי, הוא האשים, היה ידע מניפולטיבי שנועד לשלוט, לדכא ולנצל. אולם למרות גלי התשבוחות שליטפו מעדנות את אוריינטליזם ואת מחברו, בדיקות מעמיקות יותר חשפו שככל שחופרים יותר לתוך הספר, כך הוא מידרדר הלוך ושלוך. מגניו של סעיד, לעומת זאת, טוענים שחרף טעויותיו הרבות, הדיון שהוא יצר היווה תרומה שאין שני לה בחקר המזרח התיכון. אבל אולי עיקר נזקו של הספר טמון דווקא בדיון הזה? הינשוף על עלבונות, פורטוגזים דמיוניים ותרבות של השתקה ופחד. 

guy1-1

קרדיט: גיא יחיאלי אתר: http://www.guyyechiely.com

 מאמר זה פורסם במקור באתר קומפרס. למאמרים דומים ראה להרביץ לפרה, כל העוולות כולן, וישחקו הנערים לפנינו 

לפני שנים השתתפתי בקורס ערבית של חיל המודיעין. יום אחד שאלתי את אחד ממורי, דוקטורנט למזרח תיכון שנודע בדעותיו הימניות, האם הוא ממליץ לי לקרוא את אוריינטליזם של אדוארד סעיד. "ספר חזק!" אמר אותו המורה, "הוא טלטל את כל עולם המחקר. אני ממליץ לך לקרוא." "האם אתה מסכים אתו?" שאלתי, והוא השיב: "אפילו לא למילה אחת."

אוריינטליזם בתרגום עברי (הוצאת עם עובד, מאנגלית: עתליה זילבר)

אוריינטליזם בתרגום עברי (הוצאת עם עובד, מאנגלית: עתליה זילבר)

אוריינטליזם הוא ספר כה חשוב, עד שאפילו אלה שלא מסכימים עם "אף מילה" מציינים אותו כמחקר  קלאסי שחובה לקרוא. אדוארד סעיד (1935 – 2003), גדול האינטלקטואלים הפלסטינים ומי שהיה פרופסור לספרות משווה באוניברסיטת קולומביה, פרסם את הספר בשנת 1978, ככתב אשמה חריף כנגד חוקרי המזרח התיכון לדורותיהם: מלומדים, נוסעים, ציירים, היסטוריונים, מומחים לאסלאם ולתרבות ערבית. ה"ידע" על המזרח שהם הפיצו בעולם המערבי, הוא האשים, היה ידע מניפולטיבי שנועד לשלוט, לדכא ולנצל. באמצעות ידע זה, הפכו אותם "אוריינטליסטים" את הערבי ל"אחר" האולטימטיבי שעל גבו נבנתה הזהות האירופית. האוריינטליסטים הציגו את הערבי כרפה שכל, יצרי, נשי, אינפנטילי ופסיבי. כך הצדיקו את הדיכוי, הכיבוש והנישול של אדמות המזרח התיכון. הספר חולל מהפכה אדירה בתחומים רבים, מספרות אנגלית ועד לימודי מזרח אסיה, ושימש בסיס לאסכולה שלמה של כותבים "פוסט קולוניאליים". אוריינטליזם זכה לפרסים, לתהילות, לתשבחות ולאין ספור ספרי המשך שניסו להחיל את לקחיו על דוגמאות ותקופות שסעיד עצמו לא התייחס אליהן.

פרופסור אדוארד ו. סעיד

פרופסור אדוארד ו. סעיד

סעיד, אינטלקטואל פלסטיני שהתהדר בהיותו "פליט", נתפס כאדם המושלם להגיש את כתב האשמה של המדוכאים כנגד המערב האימפריאליסטי והמנצל. כתביו אומצו בחום על ידי השמאל החדש לסוגיו, והפכו במקרים רבים למעין כתבי קודש החקוקים בסלע. אמנם הוגים פוסט קולוניאליים מאוחרים יותר פיתחו ולעיתים שינו במקצת את טיעוניו; היו אף שחלקו עליו בנקודות כאלה ואחרות, אולם מעטים, אפילו מקרב מתנגדיו, ערערו על חשיבותו. במקרים רבים, עצם הניסיון לעשות זאת נתפס כגזענות וכ"אוריינטליזם" במסווה.

כצפוי, עורר ספרו של סעיד גם ביקורת קשה. חלקה יש לציין, לא הייתה עניינית והתמקדה במחבר ולא בחיבור. סעיד ספג ביקורת על עמדותיו הפוליטיות ועל קשריו עם אש"ף בימים שבהם נחשב ארגון טרור. היו שניסו להוכיח שאינו באמת פליט, בניגוד לפרטים הביוגרפיים שמסר בראיונות עיתונאיים אינספור. מבקרים רציניים יותר טענו כי אוריינטליזם מכיל  טעויות גסות שהיו מכשילות אפילו סטודנט בשנה א'. אם לתת דוגמה מתחום התמחותי, סעיד כתב, למשל, שהפורטוגזים הפכו את יפן לקולוניה בעת החדשה המוקדמת. טעות.  הפורטוגזים מעולם לא הפכו את יפן לקולוניה. היא הייתה מדינה עצמאית שאפשרה לאנשי המערב לפעול בתוכה לזמן מה. במאה ה-17 גירשה מגבולותיה את כל הזרים המערביים, למעט ההולנדים שהורשו לסחור עמה בתנאים מגבילים. דוגמא זו, אחת מבין רבות, מצביעה על בורות בנושאים שסעיד התיימר להתמחות בהם.

הפורטוגזים אמנם לא השתלטו על יפן, אבל הם בהחלט הביאו אליה את הטמפורה

בניגוד לטענתו של סעיד, הפורטוגזים אמנם לא השתלטו על יפן, אבל הם בהחלט הביאו אליה את הטמפורה

תומכיו של סעיד נטו להאשים את מבקריו בהטיה פוליטית. הביקורת של רוברט אירווין, פרופסור למזרח תיכון שדעותיו הפוליטיות דומות לאלו של סעיד הייתה קשה יותר לפסילה. את אירווין,  איש השמאל הרדיקלי, היה קשה להאשים שביקורתו מונעת מגזענות, מהתנשאות על מוסלמים או מציונות. בספרו , Dangerous Knowledge: Orientalism and Its Discontents , טען אירווין, כי סעיד טועה לא רק בפרטים, כמו ההשתלטות הפורטוגזית הדמיונית על יפן, אלא גם בתזה הגדולה שלו. סעיד מתעלם, טען אירווין,  מן העובדה שרבים מבין ה"אוריינטליסטים" שאותם בחן בספרו לא היו משרתי האימפריאליזם המערבי אלא דווקא מתנגדיו וכי רבים מהם התייחסו בכבוד לתרבות האסלאם . חקר האסלאם, מראה אירווין, נשלט במאה התשע עשרה דווקא בידי "אוריינטליסטים" גרמנים – שלא היו קשורים לשום פרוייקט אימפריאלי במזרח התיכון. סעיד, טוען אירווין, אנס את העובדות כדי שיתאימו לתיאוריה מחוררת ככברה.

הסנגורים של סעיד הגיבו בטיעון המוכר לנו מתשובותיהם של פוליטיקאים בתוכניות האקטואליה: "זו לא השאלה, יונית, השאלה היא…." מאיה ג'סאנוף, היסטוריונית מאוניברסיטת הרווארד, כותבת כי ספרו של אירווין ערער אמנם כמה מהלבנים במבנה של סעיד, אך לא את המבנה כולו. נכון, היא מודה, רבות מהעובדות בספר הן מוטעות. אז מה? תיאורטיקנים חשובים רבים טעו בעובדות כאלו ואחרות. העיקר הוא דווקא הדיון שסעיד עורר. אוריינטליזם הפך אותנו ליותר מודעים לעצמנו, לפריבילגיות שלנו כחוקרים מערביים וליתרון הלא הוגן שיש לנו על מושאי המחקר שלנו – אותם תושבים עניים של העולם השלישי שאין להם כסף או יכולת לחקור אותנו. בתגובה לטענות כאלו, כתב אירווין כי דיון המבוסס על עובדות שגויות הוא חסר ערך. אני לא בטוח שהאבחנה הזאת תקפה תמיד. לעיתים גם תזה שהבסיס העובדתי שלה לוקה בחסר יכולה ליצור דיון תיאורטי מועיל. דא עקא, שהבעיה העיקרית אצל אדוארד סעיד אינה התשתית העובדתית הרעועה של ספרו אלא דווקא הדיון שהוא יצר, דיון שגרם נזק בר ישוער לתחום לימודי המזרח התיכון ואולי לאקדמיה בכלל.

orientalism

הבעיה הראשונה היא הנטייה של סעיד לראות כל אמירה ביקורתית על "האחר" כגזענות מבלי לברר אם יש לה או אין לה יסוד. בעשרים העמודים הראשונים המגמה כבר ברורה. סעיד מצטט אמירות "גזעניות", למשל התבטאותו של הנציב הבריטי במצרים, לורד קרומר, שהמצרים מתאפיינים בחוסר כנות כאשר הם נושאים ונותנים עם הרשויות. סעיד אינו טורח לבדוק, עד כמה האמירות הללו משקפות מציאות מצרית כלשהי. מה בכלל קרה במצרים באותה תקופה? מה היו יחסיהם של המצרים עם הרשויות הבריטיות? האם היה למצרים עניין לנהל מערכת יחסים כנה עם שליטיהם הבריטים?. ברור שהמושל הבריטי רואה את הדברים מנקודת ההשקפה שלו (הוא מעוניין בנתינים צייתנים וגלויי לב), אבל האם יש לדבריו של קרומר על מה להתבסס? סעיד אינו אומר. שכן המציאות המזרח תיכונית כלל לא מעניינת אותו – רק הדימויים שלה מעניינים אותו. בהקדמה לספר, הוא כותב שאמנם הייתה מציאות שניתן לכאורה להשוות אותה לדימוי, אבל הוא "יעבור עליה בשתיקה." לכאורה מדובר בהחלטה אידיאולוגית, אבל יש לזכור שסעיד, חוקר ספרות אנגלית, ששליטתו בטקסטים ערבים מוגבלת ביותר, לא ידע יותר מדי על המזרח התיכון, בוודאי הרבה פחות מן ה"אוריינטליסטים" שהוא מגנה. כך, הוא מנתח באזמל כל התבטאות, ייצוג או ניתוח כלשהו של המזרח במערב, לפי אמת מידה אחת בלבד: עד כמה הוא "מעליב". לשיטתו, רוב ייצוגי המזרח במערב מסולפים וזדוניים מעצם טבעם. הנתק הזה בין מציאות לדימוי יצר מסורת שלמה של מחקר המתעניינת בדימויים בלבד ואינה טורחת לבדוק עד כמה הם משקפים את המציאות. לא תמיד קל לבדוק מה הייתה "המציאות" ותמיד ייצוגיה של "המציאות" מוטים במידה כזאת או אחרת. אבל ההתעלמות המוחלטת מן המיוצג היא אולי ההטייה החמורה מכול.

orientalistinterior

במסורת הספרות ה"פוסט-קולוניאלית" שמתבססת על סעיד, הפך המונח, "אוריינטליסט" לכינוי גנאי שאין צורך להסבירו. כל חוקר מערבי שעוסק במזרח, קדם לסעיד או אינו מקבל את הנחות היסוד של הפוסט-קולוניאליזם, אינו היסטוריון אלא "אוריינטליסט". אין צורך לבדוק את טענותיו לגופן. צריך "לנתח אותו", שהרי הוא מראה מעוותת מכוח ההגדרה. באופן לא מפתיע, סעיד וממשיכיו במערב, העוסקים אף הם בחקר המזרח התיכון, לעולם אינם מוגדרים כ"אוריינטליסטים". הם מלומדים, אנשי ספרות, חוקרי תרבות, היסטוריונים, "אינטלקטואלים רדיקלים". מי שסוטה מן הדוגמה המוסרית-פוליטית הנכונה מפסיק להיות חוקר בעל ערך ונעשה "אוריינטליסט"—מי שאין צורך להקשיב לו. מסורת ההשתקה והפחד הזאת, שנוצרה בידי הפוסט-קולוניאליים בעקבות אוריינטליזם, היא  המורשת החשובה ביותר של אדוארד סעיד – ואותה יש לפרק, לבנה אחר לבנה, כדי להחזיר את המחקר ההיסטורי למסלולו.

אורתודוקסיה ביקורתית: אז מי רודף אותנו היום?

 טרי גרינסברג, חוקרת קולנוע אמריקאית, טוענת כי היא נרדפת בידי הציוֹנים הרשעים רק בשל "דיעותיה הביקורתיות כנגד מדינת ישראל" – היא מגורשת, מודרת, נדחקת, נמחצת ונרמסת. אבל ראו זה פלא, בשנייה הבאה – היא הכי חזקה בעולם. על חולשה שהיא כוח וסערות הוריקן בכוס תה. ומתי משתלם לנו להיות קורבן?

storm-in-a-teacup

בנושא זה ראו גם: אישה לבנה גזענית, להרביץ לפרה

לאחרונה נחשפתי במקרה לשערוריה חדשה, בכוס תה אולי, שמסעירה את הממסד ההיסטורי בארצות הברית. אם פעם היסטוריונים היו מחליפים מידע רק בספרים, מאמרים וכנסים, היום כמות נכבדה מהמחקר עוברת ברשימות תפוצה אקדמיות שונות ומשונות. העורכים האחראים על הרשימות הללו רשאים, כמו כל עורך, לקבל או לא לקבל הודעות, שאמורות במקרים מסויימים להתקרב לרמה של טיעון אקדמי מנומק. לאחרונה, עובר בחלק גדול מרשימות התפוצה האלה מייל מאחת, ד"ר טרי גינסברג, שזועקת על העובדה שמאמר ארוך ומנומק שלה נחסם מ-H-Net, אחת מרשימות התפוצה הגדולות והיוקרתיות ביותר. בימי שגרה, תלונה כזאת לא היתה מעניינת איש. מדי יום, העורכים השונים ברשימות התפוצה חוסמים מאמרים שלדעתם לא מגיעים לרף המקצועי הראוי. אולם הפעם, מדובר במקרה שונה: גינסברג, יהודיה אנטי-ציונית לפי הגדרתה שלה, טוענת כי נחסמה משום שהיתה "ביקורתית מדי כלפי ישראל, הציונות ומדיניות המערב במזרח התיכון", ומשום ש"הציגה פרספקטיבות ערביות ומוסלמיות."

כמו בכל סיפור רדיפה עסיסי, גם בסיפור שלנו יש איש רע, או ליתר דיוק – אישה מרושעת, עורכת בכירה ב-H-Net עם השם החשוד יוכבד ("יוֹ") מנשה. לא די בכך שהלה חסמה את הודעתה של גינסברג בטענה שמדובר ב"הודעה אנטישמית", מעליבה ולא ראויה מבחינה אקדמית, אלא שהיא גם ציונית מוצהרת בעמדותיה, ואפילו (אוי לאימה) עובדת כעורכת לשונית במשרד החינוך הישראלי. ואותו משרד, מספרים לנו גינסברג ותומכיה, אינו אלא "סוכנות" של מדינת ישראל המטיפה לגזענות, ציונות קיצונית ושנאה לערבים ולמוסלמים. המסקנה היא ברורה ופשוטה: ממשלת ישראל, דרך זרועותיה הארוכות, שולטת ברשת ההיסטורית הבינלאומית H-NET ודואגת לחסום את מבקריה מלכתוב שם. טרי גינסברג ושותפיה לדרך מאד רוצים לספר להיסטוריונים אחרים על פשעי הציונות, אבל הם נחסמים בידי התמנון הישראלי הבינלאומי. את רשימת התפוצה המובטחת יראו, ואליה לא יבואו.

מכיוון שבכל המלל הרב שנשפך בינתיים על הפרשה לא הצלחתי למצוא את הודעתה המקורית של גינסברג (זו שנחסמה), או את תגובתה של מנשה, לא הייתי רוצה להביע דיעה בנוגע לפרשה עצמה. אליבא דכולי עלמא, חופש הביטוי הוא דבר חשוב, אפילו כאשר מדובר בדעות מרגיזות ומקוממות, אולם הכל מסכימים כי יש לו גם גבולות. האם הודעתה של גינסברג חצתה את הגבולות הללו, או שפשוט היתה ברמה נמוכה מדי? אין לי די מידע על מנת לשפוט. אולם מכיוון שמאמרים אחרים של גינסברג כן זמינים ברשת, אפשר ללמוד מהם משהו מעניין למדי: האופן שבו היא וחבריה נעים בחדות בין תחושה של כוח מוחלט לעליבות קורבנית, תנועת מטוטלת שיכולה ללמד אותנו לא מעט על אינטלקטואלים ביקורתיים המנסים להציג את עצמם כשליט כל-יכול וכקורבן בעת ובעונה אחת.

נרדפת ומודרת? פרופ' טרי גינסברג

נרדפת ומודרת? פרופ' טרי גינסברג

מאמרה של גינסברג, שניתן לקוראו בקלות כאן, עוסק בתביעה המשפטית שהגישה נגד האוניברסיטה של צפון קרוליינה. הגברת, שתחום התמחותה הוא במחקר ביקורתי של הקולנוע כמדיום אידיאולוגי, לא קיבלה קביעות במוסד שבו עבדה. נחשו למה? לא טעיתם. האוניברסיטה לא קידמה אותה משום שהיא "ביקורתית" כלפי ישראל והציונות, ואפילו העזה להקרין סרטים ערביים אנטי-ציוניים ולהביא דוברים ערבים להרצות מול הסטודנטים. עמיתיה, כך היא טוענת, הטיחו בה שגישתה חפה מאובייקטיביות מדעית, ושחוקר חייב להיות נייטרלי ומוטה פחות. גינסברג, בתגובה, מנתחת את המושגים אובייקטיביות ונייטרליות, לפי מיטב המסורת הרדיקלית, ומגיעה למסקנה שאין חיה כזאת. כפי שכתב הווארד זין, מהחוקרים המכוננים של השמאל הרדיקלי בארצות הברית, "אי אפשר להיות אובייקטיבי ברכבת נוסעת." מחקר אינו אלא מאבק בין השקפות פוליטיות מתחרות.

כאן, פונה גינסברג בחדות מהפוסט-מודרניזם החמקמק שבו דגלה עד כה, לעולם האידיאות הצרופות והאמת המוחלטת. אנטי-ציונות, היא מספרת לנו, אינה השקפה כמו כל ההשקפות. היא האמת הפוליטית היחידה. מוסכמה מוחלטת בין כל החוקרים. דיעה מוצקה כסלע שה"מחקר ההיסטורי המודרני" ביסס מעבר לכל ספק. למעשה, זו עמדה אובייקטיבית לחלוטין שאין עליה כל מחלוקת. כאן, פוצחת גינסברג בסדרה של ציטוטים, מובאות ומראי מקום מחוקרים בכירים המחזיקים בעמדות פוסט קולוניאליות ואנטי-ציוניות, ביניהם חמיד דבאשי ויוסף מסעד מאוניברסיטת קולומביה הסבורים שיש להשמיד בפועל את מדינת ישראל. האנשים הללו, מיותר לומר, מחזיקים בעמדות מפתח בלב הממסד האקדמי, ליגת הקיסוס. בקיצור- גינסברג, שבתחילת המאמר הציגה את עצמה כחברה במיעוט נרדף ומדוכא, שמשתיקים וחוסמים אותו, פתאום מגלה לנו שכמעט כולם, כולל אנשים המחזיקים בעמדות כוח בצמרת המקצוע, למעשה מסכימים איתה. היא מגזימה כמובן, אבל כל מי שמכיר את האקדמיה האמריקאית יודע שבמחלקות מסויימות, כמו ספרות אנגלית, אנתרופולוגיה, מחקר התרבות, קולנוע או לימודים אתניים, העמדה ה"ביקורתית" שלה היא למעשה אורתודוקסיה מוצקה שאין לערער עליה, וגם במחלקות כמו מזרח תיכון והיסטוריה היא חזקה למדי. מאמרים ברוח הזאת מתפרסמים, ולעיתים אף שולטים, בכתבי עת מהיוקרתיים ביותר, וגם ברשימות התפוצה השונות ניתן למצוא אותם ביד רחבה. למעשה, דווקא חוקרים המחזיקים בעמדות המנוגדות לאורתודוקסיה הביקורתית, זוכים לעיתים קרובות מאד ללעג, דיכוי ונידוי.

אוניברסיטת הרווארד בלילה. זהירות, ילדים - אולי מסתתרים כאן ציונים.

אוניברסיטת הרווארד בלילה. זהירות, ילדים – אולי מסתתרים כאן ציונים.

מכאן נשאלת השאלה: אם בעלי בריתה של גינסברג, לפי השקפתה היא, מייצגים קונצנזוס מוחלט – מי בדיוק רודף אותה? אם בעלי עמדות ביקורתיות אינם מקבלים קביעות, מדוע אפשר למצוא אותם בפקולטאות של רוב האוניברסיטאות המובילות, כולל, כמובן, בועדות המינויים השונות? התשובה לכך אינה טמונה בשדה ההיגיון (ואפילו לא רק באיכות עבודתה המדעית של גינסברג עצמה) אלא באידיאולוגיה. מבחינה מסויימת, ישנו מתח באידיאולוגיה של השמאל הרדיקלי האקדמי המזכיר את הנצרות בראשיתה. עיקר האמונה הבסיסי ביותר שלהם הוא תמיכה ב"מדוכא" כנגד ה"מדכא": עמי העולם השלישי כנגד אירופה, הפלסטינים נגד ישראל, נשים נגד גברים, הומוסקסואלים ולסביות נגד סטרייטים, שחורים נגד לבנים, פועלים נגד קפיטליסטים והרשימה אין סופית. מי שקרא את "היסטוריה עממית של ארצות הברית" מאת הווארד זין, אחד המניפסטים של הקבוצה הזאת, נתקל ברשימה ארוכה של קבוצות מדוכאות כאלה שהמחבר מתיימר לייצג. בהקדמה, הוא אף מבקש סליחה מכל הקבוצות המדוכאות ששכח במקרה. מכאן, שעצם היותך שייך לקבוצה "מדוכאת" אינו רק סמל סטטוס, אלא חלק בלתי נפרד מזהותך כחוקר "ביקורתי".

דא עקא, שיש כאן מתח מסויים. במעגלים החברתיים שלהם, במצבם החברתי והכלכלי, באורח חייהם, קרובים רוב החוקרים ה"ביקורתיים" דווקא לקבוצת המדכאים, היינו – הבורגנות המערבית, ולא לקבוצת המדוכאים. מכאן נוצר דיסוננס, מעין אוברדפט של דיכוי, המחייב את הביקורתיים לטעון לדיכוי ולרדיפה תמידיים. אחד המקרים המשעשעים ביותר הוא זה של וורד צ'רצ'יל, חוקר שהודח מאוניברסיטת קולורדו כי נתפס בזיוף מקורות היסטוריים, ואולי גם כי הצדיק בפומבי את פיגועי ה-11 בספטמבר. צ'רצ'יל, טען תמיד כי הוא ממוצא אינדיאני (אמריקאי ילידי). לאחר בדיקה, הסתבר שהאומה אליה היה אמור להשתייך, העידה שאיש מעולם לא הכיר אותו שם, ושמו לא הופיע ברישומיה. התרמית, כמובן, היתה מכוונת. כל התדמית האקדמית של צ'רצ'יל, כל ספריו ומאמריו, היו מבוססים על התדמית של אינדיאני זועם התוקף בחריפות את הלבנים שרצחו את בני עמו. משום שצ'רצ'יל היה, ככל הנראה, סתם אמריקאי לבן, הוא המציא לעצמו זהות חדשה כדי להיכנס, בכוח ממש, למועדון הקורבנות.

זה היה יכול להיות סתם משעשע, אלמלא אותם ה"קורבנות" היו עסוקים במרץ ברדיפתם של יריביהם הפוליטיים. טרי גינסברג ובעלי בריתה פתחו בקמפיין להדחתה של יוכבד מנשה, עורכת H-NET שסרבה לפרסם את מאמרה של גינסברג, לא רק משום שהפעילה צנזורה, אלא גם בגלל שהיא "ציונית" ועובדת במשרד החינוך הישראלי. וזו, כמובן, לא הדוגמא היחידה. במאמר קודם, כתבתי על האונאני-קיי טראסק, פרופסור ללימודי הוואי באוניברסיטת הונלולו, שמטיפה בפומבי לגירוש הלבנים מהוואי ומסיתה לרצח כנגד קולגות עם דיעה שונה. ובכל זאת, היא זוכה לתמיכה מעמיתים רבים אחרים כמבטאת של "זעם אותנטי" של מדוכאים. וכדובדבן על הקצפת, כמעט כל מאמר שלה מתחיל בקינות על הרדיפות שהיא חווה ב"אוניברסיטה הלבנה" שלה – למרות שיש לה קביעות, קתדרה ותקציבים שלרבים מ"רודפיה", כביכול, אין.

נרדפות, באקדמיה לפחות, היא כבר מזמן לא מצב אובייקטיבי – אלא צורת קיום, הלך רוח ואפילו דרך חיים. במקרה הגרוע – היא לא רק קרדום לחפור בו, אלא נשק לירות בו. יש רק לקוות שקוראיהם של אותם "נרדפים" אקדמיים ביקורתיים מספיק על מנת להבחין בכך.

האין לממשלה עיניים?

"האין לממשלה עיניים? אין לממשלה ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו המורדים מאותו הלחם היא אוכלת, באותם כלי נשק היא נפצעת, באותן מחלות היא מתייסרת, באותן רפואות היא מתרפאת, באותו קיץ חם לה ובאותו חורף קר לה? אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם?"

מבוסס על ויליאם שייקספיר, הסוחר מונציה, מערכה שלישית, תמונה ראשונה (תרגום: אברהם עוז, 1971)

האם גם ממשלה יכולה לחוש רגשות? השאלה הזאת עולה על השולחן, בהקשר של המלחמה האכזרית של ממשלת הודו נגד המורדים המאואיסטים, בג'ונגלים האפלים, בכפרי בני המיעוטים ומעל דפי העיתונות. התשובה עליה היא מפתח חשוב להבנת הדינמיקה של מלחמות אזרחים – אבל לשם כך, יש לדלג על פח יקוש ומפתה.

מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה"

המשך הרשומה

להרביץ לפרה- על הפרדוקס הבסיסי של השמאל הרדיקלי

השמאל הרדיקלי מתהדר בביקורת אופנתית על מדינת הלאום, אולם בפועל- דורש ממנה יותר ויותר כספים ומשאבים.כיצד זה מסתדר ביחד? ומהו "פרדוקס הפרה"?

דאי גי'ן-הואה היא אישה שהשמאל העולמי אוהב לאהוב: פעילה סינית חסרת מורא, סוציאילסטית ופמיניסטית, שנאבקת כנגד עוולות השלטון בארצה. כמו פעילי דמוקרטיה אחרים, היא מבקרת את שרירות הלב של השלטון, הדיקטטורה והשחיתות, אולם בניגוד לפעילים ליברלים, הביקורת שלה מגיעה משמאל, ולא מימין. בנאומה האחרון בכנס השנתי של חוקרי אסיה בטורנטו, קנדה, התרפקה דאי על האידיאלים הקומוניסטיים הישנים של המהפכה הסינית, אם כי הוקיעה את הדיקטטורה הרצחנית שעשתה בהם שימוש. העולם, היא טענה, חייב למצוא אלטרנטיבה לקפיטליזם, לפיתוח הכלכלי ולפערים החברתיים, אלטרנטיבה שתשחרר את עצמה מסד הדיכוי של מדינת הלאום. אין זה חלום, היא הדגישה, אלא מציאות שהולכת ומתגשמת מתוך מאבקם של פעילי תנועת "לכבוש את וול סטריט" ברחבי העולם.

אלטרנטיבה שמאלית למדינת הלאום. הפעילה הפמיניסטית הסינית דאי ג'ין-הואה

אלטרנטיבה לקפיטליזם? שחרור מסד הדיכוי של מדינת הלאום? חלום שהולך ומתגשם? עוגת השכבות הזאת נשמעת מפתה. המשך הרשומה

ישחקו הנערים לפנינו: חלומות רדיקליים וניסויים בבני אדם

 

מה מניע באמת את השמאל הרדיקלי, האנטי-ישראלי במערב? מה המסר שהעביר פרופ' נורמן פינקלשטיין ללבנונים, ומי ישלם את המחיר?

 

מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

בדיחה סובייטית ישנה מספרת על מורה שנכנס לכיתה ושואל את הילדים שאלה. "אמרו לי, ילדים, האם המרקסיזם הוא מדע? כן, סאשה? בבקשה." "לא, המורה. המרקסיזם אינו מדע." "מה?!" נובח המורה, פניו מאדימות מזעם. "הסבר את עצמך!" "כי מדענים," עונה לו התלמיד, "מנסים קודם את הרעיונות שלהם על בעלי חיים".

המשך הרשומה

אוי לי מיוצרי, אוי לי מייצרי- "אם תרצו" והשמאל הרדיקלי באקדמיה

למאמר דומה ראה "אישה לבנה גזענית"- על נפלאות השמאל הרדיקלי באקדמיה האמריקאית. רשומה זו פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

בשבועות האחרונים, נראה שמפלס שביעות הרצון העצמית של ראשי תנועת "אם תרצו" עלה כל כך, עד שהם יכולים להמריא השמימה כבלון הליום. הנה, מתפאר ארז תדמור, מראשי התנועה, דו"ח המועצה להשכלה גבוהה על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון מאשר לחלוטין את מסקנות "אם תרצו" בכל הנוגע לאחידות מחשבתית כפויה, רדיפת דיעות לאומיות וציוניות והטייה פוליטית חריפה. בראשות הועדה, יש לציין, לא עמד איש "אם תרצו" או פעיל ימין ישראלי, אלא תומס ריסֶה, פרופסור מכובד למדע המדינה מהאוניברסיטה החופשית בברלין. וכדי להוסיף ששון על שמחה, מציעים פרופ' ריסה ועמיתיו לבטל את המחלקה לחלוטין או "לערוך בה שינויים מרחיקי לכת". בקיצור- "המאפייה השמאלנית" התגלתה במלוא קלונה.

פרופ' תומס ריסֶה

כלי התקשורת ודוברים אקדמיים, משמאל ומימין, קנו את הדברים של "אם תרצו" כאילו היו תורה מסיני. מימין, רואים בדו"ח הועדה אישור לקיומה של "מאפייה שמאלנית" באקדמיה, ואילו משמאל, מאשימים אותה בהטייה פוליטית ימנית בלי להתייחס ברצינות לממצאיה.

לא נעים להיות מקלקל מסיבות, אבל נראה שרק מעטים, כמו הבלוגרים יונתן ברזילי ונועם שיזף, טרחו לקרוא את הדו"ח או אפילו להציץ בו. עיון רציני בדו"ח מבסס את מסקנותיהם של השניים, שכמעט ואין קשר בין דו"ח ועדת המל"ג לבין ממצאי "אם תרצו" מחד, וזעקות השבר של רוב המבקרים משמאל מאידך. בקיצור- ארז תדמור ויתר קברניטי "אם תרצו" פשוט שיקרו לציבור בפרצוף, ועיתונאים רשלנים- מכל הקשת הפוליטית- לא טרחו לבדוק את דבריהם. ראיה נוספת לרמת העצלנות והרשלנות בתקשורת הישראלית של ימינו.

אז מהי האמת? בדו"ח של ועדת ריסה, שפורסם במלואו באינטרנט על ידי נועם שיזף, לא נאמר כמעט דבר על "הטייה אנטי-ציונית". הוא כלל לא עוסק בציונות. רובו, למעשה, עוסק בביקורת אקדמית על התשתית של המחלקה, על הספריות שלה, על המיחשוב ועל היצע הקורסים. בעיקר, מבקרת הועדה את המחלקה לפוליטיקה וממשל על התוכנית הבין תחומית הפרועה שלה, שנבנתה באופן אקלקטי וחסר מחשבה, תוך זלזול מוחלט בקורסים היסודיים של מדע המדינה. לפיכך, הסטודנטים לא מקבלים תשתית אקדמית אמיתית בתחום שבחרו ללמוד. הדו"ח גם שולל לחלוטין את טענת "אם תרצו" בכל הנוגע לכפייה פוליטית. להיפך- סטודנטים העידו לפני חברי הועדה שהם יכולים לומר למרצים ככל העולה על רוחם. הועדה גם אינה מתנגדת ל"נטייה האקטיביסטית" של החוג (לכיוון שמאל, כמובן) ורק מביעה חשש, די מוצדק, לפעמים, שהאקטיביזם הפוליטי עלול להעיב על המצויינות האקדמית. מעבר לכך, מכירה הועדה בהטייה הפוליטית השמאלית של החוג, וממליצה לגוון את תוכנית הלימודים שלו כך שהסטודנטים ייחשפו גם לדיעות פוליטית נוספות. הועדה ממליצה לסגור את המחלקה, אך ורק במקרה הלא סביר שהמלצותיה בתחום המחקר, התשתיות והצע הקורסים יזכו להתעלמות מוחלטת.

הכישלון הבסיסי לקרוא דו"ח שדנים עליו, מאיר כאמור באופן שלילי הן את "אם תרצו" והן את רוב יריביה מהשמאל הרדיקלי. הראשונה היא תנועה כוחנית, ימנית-קיצונית, שכפי שראינו, משקרת ומסלפת בלי בושה כדי לקדם את מטרותיה הפוליטיות. היא לא מחוייבת לפלורליזם אקדמי, אלא לקידום אג'נדה פוליטית. מבחינתה, האקדמיה צריכה לשרת את מדינת ישראל, את הציונות ואת האינטרסים הלאומיים. כל פרסום אקדמי, מחקר או שיעור מחולק בידי פעיליה באופן חד ל"לאומי" או "אנטי לאומי", "ציוני" או "אנטי ציוני" בלי להבין שמחקרים אקדמיים איכותיים נוטים להציג עמדה מורכבת, שאפשר להסיק ממנה מסקנות לכאן ולכאן.

ארז תדמור, ממנהיגי תנועת "אם תרצו"- משקר לציבור בפרצוף

השמאל הרדיקלי באקדמיה, למרבה הצער, אינו טוב בהרבה. אמנם, בניגוד מוחלט לטענות "אם תרצו", במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון לא רודפים סטודנטים שחושבים אחרת. הבעיה העיקרית היא, שאין במחלקה, כמעט, מרצים שחושבים אחרת, וגרוע מכך- שלסטודנטים שלה לא מוצגות כמעט דיעות אחרות. החברים מהשמאל הרדיקלי מתנגדים לכל דיון בנושא, לכל ביקורת חיצונית, גם אם היא מגיעה ממבקרים שקולים ומאוזנים, שלא כאנשי "אם תרצו". פרופ' יוסי יונה, למשל, אמר ביהירות כי לסטודנטים (או לכל אחד אחר, לצורך העניין) אין כל זכות להעיר הערות על תוכנית הלימודים. פרופ' גליה גולן, חברת בועדת המל"ג שלא הסכימה לחתום על המסקנות, כתבה בדעת המיעוט שלה ש"איזון" פוגע בחופש האקדמי. מפחיד לראות עד כמה הממסד האקדמי הרדיקלי התאבן, עד שמחלוקת פוליטית ודיון אמיתי עם עמיתים מהצד השני של המפה הפכו לסיוט שמעבר לכל דמיון. בדו"ח ועדת ריסה נכתב, בצדק, כי הדגש של המחלקה לפוליטיקה וממשל על "אקטיביזם פוליטי" הופך אותה לכלי להגשמת מטרות פוליטיות של השמאל על חשבון תפקידה העיקרי- הוראה איכותית במדע המדינה.

פרופ' יוסי יונה- יהירות ואטימות

למרבה הצער, נראה שרבים מאנשי השמאל הרדיקלי באקדמיה חולקים עם "אם תרצו" את אותה רעה חולה- הרצון להפוך את האוניברסיטה לקרדום פוליטי לחפור בו.  אלו רוצים לשרת את הציונות ומדינת ישראל, או ליתר דיוק- את הימין הישראלי, ואלו – את השלום, הצדק החברתי והמהפכה הסוציאל-דמוקרטית. אולם למעשה, מרצה באוניברסיטה אינו צריך לשרת שום אידיאולוגיה או השקפה פוליטית, אלא להציג לסטודנטים שלו מגוון דיעות והשקפות, ותמונה מורכבת ורבת פנים ככל האפשר. עליו להיות מחוייב, בראש ובראשונה, לחתירה לאמת ולניתוח ביקורתי, שמעצם טבעם אינם מקדמים בהכרח השקפה פוליטית כזו או אחרת. אקטיביסטים, לפיכך, נוטים לעיתים קרובות להיות חוקרים משוחדים ושטחיים. לדעתי האישית, האקדמיה כלל לא צריכה "לעודד" אקטיביזם, כפי שעושה המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. כמובן, זכותם המלאה של סטודנטים ומרצים לעסוק בפעילות פוליטית, וזה אפילו מבורך (וגם אני עסקתי בפעילות פוליטית כשלמדתי באוניברסיטת תל אביב), אולם הם חייבים לעסוק זאת כפרטים ולא כנציגי המחלקה או האוניברסיטה.

לסיכום, שני הצדדים לויכוח אינם סובלניים, ונוטים לעריצות ודורסנות. אלו הדואגים לדמותה של האקדמיה הישראלית עומדים בפני משגיחי הכשרות הימנים של "אם תרצו", מחד, והיהירות של השמאל הרדיקלי מאידך. על כך נאמר במקורותינו: "אוי לי מיוצרי, ואוי לי מייצרי". ראוי לנו להישמר משניהם.

"אישה לבנה גזענית": גבולות החופש האקדמי

הוונאני-קיי טראסק

הוונאני-קיי טראסק היא אקדמאית אמריקאית מכובדת, פרופסור באוניברסיטת הוואי, מנואה. המלומדת הזאת, כך מסתבר, אינה רק חברת סגל בכיר ומנהלת מרכז רב השפעה ללימודים הוואיים, ופעילה פוליטית למען עצמאות הוואי ו"עמים ילידים" בכל רחבי העולם, אלא גם משוררת פורה. שיריה של טראסק, כך מסתבר, אינם מכבידים על הקורא במטפורות- הם קריאת קרב פוליטית. כדי שתוכלו להתוודע לעולמה הפנימי של האקדמאית הנאורה הנ"ל, בחרתי לתרגם את השיר הבא:

אישה לבנה גזענית

בא לי לבעוט לך

בפנים, לנקר לך

את שתי העיניים…

רק סכין

לשסף את הלב הקטן שלך

עבור בני העם שלי

שרמסת תחת רגלייך…

עופי מהארץ שלנו

פרזיטית יהירה

אגרוף לפה המאופר שלך

עמוס בכסף וצדקנות.

פרופ' טראסק, מסתבר, משתמשת בכספי משלם המיסים האמריקאי גם בדרכים יצירתיות אחרות. היא רודפת באופן פעיל סטודנטים שאיתרע מזלם להיות לבנים (ולא בני הוואי ילידים) וממליצה להם "בידידות" לעלות על טיסה ולעזוב את הוואי. בנוסף לכך, היא משתמשת בקתדרה האקדמית שלה על מנת לשבח ולהלל את מחבלי 11 בספטמבר, ולהטיף לגירוש לבנים ואסייאתיים מאיי הוואי. היא גם פעילה בתנועת החרם על ישראל. כל זאת, כאשר היא מקבלת משכורת שמנה מממשלת ארצות הברית ונהנית מקביעות וחסינות מוחלטת (הדבר לא מפריע לה, דרך אגב, ליילל שהיא נרדפת בכל פעם שמישהו מעז לבקר אותה).עבודתה האקדמית מסתכמת במסות זועמות למען עצמאות הוואי, קריאות קרב כנגד "ארצות הברית הקולוניאלית של אמריקה הקולוניאלית" (כך במקור) והרהורים על הקשר המיסטי, הניצחי בין בני הוואי לאדמתם שלא השתנה כהוא זה באלפיים השנים האחרונות. את המחקרים המעמיקים הנ"ל, מתבלת המלומדת שלנו בקריאה להחרים כל מחקר על הוואי, היסטורי, אנתרופולוגי או אחר שנכתב בידי לבנים, כי כל מחקר הזה, כמקובל בחוגים הפוסט-קולוניאליים, הינו "אוריינטליסטי" בהגדרה ולפיכך כלי לניצול ושליטה. טראסק מכחישה בתוקף כי היא גזענית. היא פשוט שונאת לבנים כ"תגובה טבעית" כי מגיע להם שישנאו אותם. גזענות, לדעתה של טרסק, היא סיפור של יחסי כוח. לפיכך, רק לבנים, שמחזיקים בעמדות הכוח- יכולים להיות גזענים. שנאת לבנים אינה גזענות אלא פשוט תגובה בריאה של הנרדפים כנגד רודפיהם.

סיפורה של טראסק חשוב משתי סיבות עיקריות. ראשית כל, הוא מעלה תהיות בנוגע למהות האקדמיה ותפקידה, ושנית- בנוגע למושג החופש האקדמי וגבולותיו. או בקיצור- אם החופש האקדמי ומוסד הקביעות מסייעים לממן ולהזין גזענים אלימים כמו טראסק, החוסים תחת כנפי השמאל הרדיקלי, למה הוא טוב בכלל?

נושא החופש האקדמי עלה לכותרות בישראל בעקבות הפולמוס שהתעורר בעקבות הדוחות של תנועת "אם  תרצו" והתקפתה הסוערת על "האקדמיה השמאלנית". האקדמיה, נטען בדוחות של ארגונים כמו "אם תרצו" ו"מוניטור האקדמיה הישראלית" מלאה בחוקרים אנטי לאומיים ואנטי-ציוניים שפועלים נגד האינטרס של מדינת ישראל (ובמשתמע- רוב הציבור). לפיכך, מדוע הציבור צריך לממן אנשים כאלה? תחקירני "אם תרצו" פשפשו בסילבוסים, בדקו והפכו ברשימות קריאה של קורסים, ומצאו כי רוב חומרי הקריאה נוטים להיות, כמה מפתיע, אנטי-ציוניים ואנטי-לאומיים. אנשי אקדמיה רדיקלים כמו פרופ' יוסי יונה, מצדם, כפרו בעצם הלגיטימיות של הדיון. ישנו חופש אקדמי, הוא מקודש, ויש לממנו בכספי ציבור. רק מעטים טרחו להסביר, מדוע למעשה צריך חופש אקדמי. ואכן, אם לדעת הציבור אנשי אקדמיה מסויימים פוגעים באינטרס שלו, מדוע עליו לממן אותם ממיסיו?

התשובה לכך היא מורכבת. נכון. בעוד חופש הדיבור הוא מקודש בכל מדינה דמוקרטית, חופש המימון הוא בחירה פוליטית. לאף אחד, באקדמיה ומחוצה לה, אין זכות מקודשת להנות מכספי ציבור, ואלו יכולים להישלל, בתיאוריה, אם הציבור ונציגיו חפצים בכך. כמו כן, כפי שכתב יריב מוהר בבלוג שלו, יש מקום לדיון ציבורי על הטייה פוליטית באקדמיה, כמו בכל מקום אחר.

לפיכך, הסיבה האמיתית לחופש האקדמי, ולחשיבותה של אקדמיה בכלל, הוא האינטרס ארוך הטווח של הציבור. כאשר ארגונים בסגנון "אם תרצו" מנסים להציב אמת מידה ("ציונות") לעצם הלגיטימיות של דיון אינטלקטואלי- הם גורמים לאפקט מסוכן של כדור שלג. במילים אחרות- הם מחדירים פחד לדיון הציבורי. במקום להתרכז בעניין עצמו, המשתתפים השונים בדיון יתחילו להתווכח לא על השאלה "האם פלוני צודק", אלא "האם פלוני ציוני". במקרה כזה, משתתפים בדיון עלולים לצנזר את עצמם מחשש שימצאו את עצמם מחוץ לגדר האידיאולוגיה המקובלת. מדינה שמתקיים בה דיון אידיאולוגי מוגבל, שאי אפשר להביא בה דיעות רדיקליות, מרגיזות, לא שגרתיות- הדיון הציבורי במדינה כזאת עשוי להתאבן ולהתנוון. למעשה, דיעות אנטי-ממסדיות רדיקליות יכולות לסייע גם לזרם המרכזי (ציונות, במקרה שלנו), משום שהן מאתגרות אותו ונותנות תמריץ למחשבה והתחדשות. לפיכך, עדיף לציבור לממן כל דיעה שהיא- ולו משום שהאינטרס שלו הוא לשמור על הדיון פתוח, חופשי ויצירתי ככל האפשר.

כאן, אני מגיע לטענה החשובה השנייה של מבקרי האקדמיה מימין, כמו למשל בן דרור ימיני. לדעת המבקרים הללו, אנשי האקדמיה מהשמאל הרדיקלי "רודפים" אינטלקטואלים ימנים או שמרנים, ולא נותנים להם להתקדם במסלול האקדמי. גם מנהיגי "אם תרצו" טוענים כי הם מגנים למעשה על חופש הביטוי- אלו אנשי האקדמיה מהשמאל הרדיקלי המנסים להשתיק אותו. לצערנו, לא מדובר בבדותה מוחלטת. בארצות הברית, טיפוסים כמו הוונאני-קיי טראסק רודפים באופן פעיל את מתנגדיהם הפוליטיים באקדמיה ומחוצה לה, וגם הסתה לאלימות אינה זרה להם. בהפגנות השמאל הרדיקלי באוניברסיטת הרווארד, בימים אלו ממש, קראו חלק מהנואמים, במשתמע, לפטר אנשי אקדמיה שמרנים או "ממסדיים". גם באוניברסיטת תל אביב, מסע הצלב שניהלו אנשי אקדמיה רדיקלים נגד המשפטנית ה"ממסדית" פנינה שרביט-ברוך ששירתה (אבוי לאוזניים השומעות זאת) בפרקליטות הצבאית תוך כדי קריאה לפיטוריה- מהווים מאקרתיזם מהסוג הגרוע ביותר. יש כאלו שמרחיקים לכת יותר מכך-  הרדיקל צבי טריגר, למשל, מציע לסתום פיות- בפועל- לכל מי שאינו תואם לסטנדרטים של התקינות הפוליטית.

אלא שטענות הימין כאילו אנשי אקדמיה שמרנים אינם מסוגלים להתקדם הן עורבא פרח. למרות זעקותיהם של הרדיקלים, באקדמיה האמריקאית יש לא מעט חוקרים שמרנים או ימנים מובילים, כמו- למשל- הפרופסורים ניל פרגוסון והארווי מנספילד מאוניכרסיטת הרווארד. בישראל, התקבלה לבסוף פנינה שרביט-ברוך לפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, למרות ניסיונותיהם של הרדיקלים למנוע זאת. בישראל, לא הצליחו "אם תרצו" ודומותיה להביא אפילו דוגמה אחת לחוקר ימני עם הישגים מוכחים שלא התקבל מטעמים פוליטיים. הנטייה המקארתיסטית של השמאל הרדיקלי אינה מצליחה להשתלט על האקדמיה, לא בישראל ולא בארצות הברית. הרדיקלים רעשנים, אבל רוב אנשי האקדמיה, בוודאי בעמדות בכירות, אינם כאלה.

מכאן אני מגיע לנקודה האחרונה- חופש אקדמי אינו צריך לכסות מחקר רשלני וגרוע. האקדמיה צריכה להיות מריטוקרטית- מי שמוציא תחת עטו מחקרים מתוחכמים, עמוקים ויצירתיים שמקדמים את הידע האנושי- צריך להתקדם, ומי שלא- להידחק, בלי כל קשר לעמדותיו הפוליטיות.

הוונאני-קיי טראסק, לפיכך, צריכה לעוף מהאקדמיה- אבל לא בגלל שעמדותיה כלפי ארצות הברית ביקורתיות, או משום שהיא שייכת לשמאל הרדיקלי. היא צריכה להיבעט החוצה- משום שהמחקרים שלה אינם מחקרים, אלא זעקות פוליטיות חסרות כל ערך אינטלקטואלי, בלי הקפדה על שום קריטריון מקצועי או מדעי. באוניברסיטת קולורדו נבעט חוקר רדיקלי, פוסט קולוניאלי אחר, וורד צ'רצ'יל- מאותן הסיבות בדיוק. המחקרים שלו היו משועבדים כל כך לאג'נדה פוליטית, עד שהרשה לעצמו לזייף ולסלף מסמכים וראיות. הקביעות והחופש האקדמי לא עמדו לו, גם לא התמיכה מאנשי שמאל רדיקלי רבים, והוא נזרק ללשכת האבטלה וכבר לא יהנה מכספי ציבור. אסור להשתמש בחופש האקדמי כדי להגן על טראסק ודומיה, לא רק בגלל שהם מסיתים לאלימות וגזענות, אלא בעיקר משום שהמחקר שלהם אינו אלא כיסוי לשרלטנות פוליטית.

%d בלוגרים אהבו את זה: