האם חוויתם פעם את התחושה המשכרת של תמיכה מלאה של כל הסובבים, מלבד תמהוני או שניים שנקלעו למקום במקרה? כשאתם שומעים קולות של תמיכה מכל עבר, הפוסטים שלכם מתמלאים בלייקים ומשותפים על ידי אינספור אנשים והאוזניים מתמלאות בקריאות עידוד וצהלה? זו הרגשה נפלאה, אלא שאתם לא שומעים את העולם החיצון, אלא רק את הד קולותיכם שלכם. ינשוף פוליטי-מדיני על כשל תיבת התהודה – אחד הפיתויים המסוכנים ביותר של פעילים פוליטיים – וכיצד ניתן להתגבר עליו.
לפני כך וכך שנים, הייתי פעיל בנוער מרצ. כבר אז אידיאליסטי פחות וביקורתי יותר מרוב החברים, אבל עדיין חבר מפלגה בלב ובנפש. אחד מהאירועים שגרמו לי להרהורי כפירה, היתה פגישה מסויימת ששמעתי עליה בפרוטרוט, אם כי לא נכחתי בה באופן אישי. בפגישה, דיברו צעירי התנועה וכמה מהפוליטיקאים על כל הדברים המדהימים שעשינו עבור השכבות החלשות. חלק מהם היו ממשיים, כמו למשל חוק הדיור הציבורי או קייטנות בשכונות מצוקה. אחרים היו יותר ברמה של רטוריקה אידיאולוגית לוהטת על חלוקת עושר, חיסול פריבילגיות ו"תנו לשכונות, לא להתנחלויות". מי שהיה שם בפנים, לא היה יכול שלא להסתחרר ולהסתנוור. תראו כמה אנחנו נפלאים, כמה אנחנו עושים, איך אנחנו פורצים דרך לציבורים חדשים. ואז, שלף אחד הפוליטיקאים סיכה ארוכה ודקר את הבלון. "אם אנחנו כל כך בעד הפועלים," הוא שאל, "אז למה הפועלים לא בעדנו?" האמירה הזאת, שרוקנה את האוויר מהחדר, היתה נבואית. בבחירות אחרי האינתיפאדה השנייה מרצ התרסקה לחלוטין. כל הפעילות החקיקתית ופעולת השטח שלה לא הצליחו לפצות, ולו במאום, על הפער שהיה בינה לבין רוב הציבור בנושא המדיני בטחוני, וגם בסוגיות זהות, פטריוטיזם, דת ומסורת. מה שנראה מרשים למי שהיה בפנים, היה שולי במקרה הטוב ואפסי במקרה הרע לאנשים שהיו בחוץ. פעילים נטו לטעון שמדובר בבעיה של חוסר ידע. אם רק הציבור יידע מה אנחנו עושים בשבילו, אז הוא ישנה את דעתו. זה היה נכון באופן חלקי – רוב האנשים אכן לא מודעים לפרטי הפרטים של פעילות מפלגתית ופרלמנטרית, והתקשורת נוטה לפרסם רק את מה שצהוב, עסיסי ומעורר סקנדל. אבל בסופו של דבר, זה לא היה העניין העיקרי. הבעיה היתה פרופורציה: דברים שיקרים לליבם של האינסיידרים הם הרבה פחות משמעותיים לכל היתר. התופעה הזאת קיימת כמעט בכל קבוצה של פעילים: מזרחיסטים ופוסט-קולוניאלים שבטוחים שויכוחי הפייסבוק הטהרניים שלהם באמת מעניינים מישהו מחוץ למעגל זעיר; פייגליניסטים שמשכנעים את עצמם שכל עם ישראל מחפש "זהות, משמעות וחירות" ברוח תנועתם, ושהעולם כולו מחכה למוצא פיו של עם ישראל בעניין זה; פעילים בדיאלוג יהודי-ערבי שמגזימים בחשיבות קבוצות ההידברות שהם מארגנים – מפעל שעם כל חשיבותו נוטה לקרוס ברוח חזקה, וכיוצא בזה.
ההגזמה הפראית בחשיבות הויכוחים שלנו, הפעילות שלנו, הדברים שאנחנו עושים, עיוורה את פעילי מרצ מלראות את התהום שנפערה מול רגליהם. במקרים אחרים, היא הפיחה אש מתעתעת במאבקים שהיו אבודים ומזיקים מלכתחילה. קחו, למשל, את המקרה של תנועת "ארץ חדשה", המפלגה של אלדד יניב ששמה לה למטרה להילחם בשחיתות השלטונית. כחלק מהמגניבות הכללית של יניב וחבריו, הם נעזרו באסטרטגים פוליטיים מפוקפקים, רופאי אליל ששכנעו אותם, באמצעות מודלים מתוחכמים לכאורה, שהם עומדים לקבל בבחירות חמישה עד שישה מנדטים. השיטה של ה"אסטרטגים" הללו התבססה על ניתוח מתמטי מורכב של פעילות אינטרנטית ואימפקט ברשתות החברתיות, כמו למשל מספר הלייקים שפוסטים מפלגתיים מקבלים. באחד המחקרים המבריקים ביותר שלו, ריסק הבלוגר אישתון את ה"אסטרטגיה" הזאת לרסיסים, והראה את הנוכלות והאשלייה העצמית שבבסיסה. הניתוח של אישתון התמקד בקסמם המתעתע של רשמים של תמיכה אינסופית המגיעים לחברי קבוצות קטנות, ובמיוחד כאלו המבוססות על פעילות רשת. כאשר אתה מוקף בתומכים, ומקבל אינספור שיתופים, לייקים ותגובות אוהדות, אין פירוש הדבר שאתה נהנה מתמיכה אמיתית. בפועל, תגובות של מספר פעילים די קטן מהדהדות שוב ושוב במרחב מוגבל, ויוצרות אשליה של גודל ומרחב. חברי הקבוצה מדמיינים שהם שומעים אינסוף קולות מהמרחב הפתוח, אולם למעשה מדובר בהדהוד קולותיהם שלהם בתוך תיבת תהודה זעירה. אם יורידו לייק או שניים ויעשו Unfollow לקבוצה ספציפית, האשלייה תתפוגג באופן מיידי. הפוסט של אישתון התגלה כנבואי: מפלגת "ארץ חדשה" התרסקה לחלוטין בקלפיות ולא עברה את אחוז החסימה.
תופעת תיבת התהודה היא מכשול מרכזי לכל ניסיון לטוות אסטרטגיה, לספק תחזית או לקבוע קווי מדיניות. רק לא מזמן, כתב לי פעיל רדיקלי מקומי בהתלהבות ש"צעירים טיפוסיים בעולם המערבי תומכים בברני סנדרס או בג'רמי קורבין", מנהיגי השמאל הקשה בארצות הברית ובריטניה, ולפיכך, בעתיד מדיניות חוץ מוסרית תהיה הנורמה בעולם. בדוגמא מובהקת לכשל תיבת התהודה, אותו פעיל הגזים לא רק בתמיכה שהמנהיגים הללו נהנים ממנה (למשל מחולשתו המוחצת של סנדרס בקרב בוחרים אפרו-אמריקאיים), אלא גם ביציבות ועוצמת התמיכה הזאת, וכן באילוצים שימנעו מסנדרס או קורבין לנהל "מדיניות חוץ מוסרית" אם בכל זאת ייבחרו. ההגזמות הללו נובעות מכך, שקולות התמיכה במנהיגים הללו מהדהדים כה חזק בחוגים שהוא נמצא בהם, עד שהציבו מכשול של ערפל בינו לבין העולם החיצוני. סימפטום נוסף לאותו הכשל, הוא הנטייה להגזים בחשיבותם של נצחונות קטנים ומקומיים. לא מזמן כתב מתן קמינר, פעיל מרכזי ברדיקליה המקומית, מאמר שבו צהל על נצחונו של ברני סנדרס בבחירות המקדימות במדינת מישיגן, והשלה את עצמו לחשוב שההישג הטקטי-מקומי הזה מסמל תמיכה של המיעוטים בסנדרס (בפועל, הם תמכו כמעט בכל מקום בהילארי קלינטון) או ניצחון ממשמש ובא שלו במקומות אחרים (כמה ימים לאחר מכן, הוא התרסק לחלוטין). קמינר גזר מכך גם אסטרטגיה שגויה – הוא הסיק שגישה רדיקלית לא מתנצלת מגבירה את הסיכויים לניצחון פוליטי, כאשר ההיפך היה נכון. בעיני פעילי ה-BDS, כל חברה אירופית קטנה שעזבה את ישראל או ההתנחלויות מסמנת את התמוטטות הכיבוש, וכל NGO זערורי ברמאללה את ה"חברה האזרחית שמייצגת את העם הפלסטיני", נטיות תיבת תהודה כה חזקות שגרמו אף לנורמן פינקלשטיין, מהכוהנים הגדולים של השמאל הרדיקלי בארצות הברית, להגדיר את ה-BDS כ"כת" שמרוכזת בעצמה ומנותקת מהעולם החיצוני. רק אשליית תיבת התהודה הזאת – פעיל BDS מרכזי כתב לי פעם שהוא לא קורא שום מאמר או אתר שאינו שייך לתנועה – מובילה את ה-BDS לדרוש דרישות מופרזות ולא הגיוניות שמרחיקות ממנו תמיכה פוטנציאלית.
איך מתגברים על כשל תיבת התהודה? אין דרך אחת פשוטה לעשות את זה, אבל מילת המפתח היא סקרנות. אם אתם פעילים פוליטיים נלהבים, משמאל או מימין, ורוצים לקדם מטרות מכל סוג – הקדישו זמן רב ככל האפשר לקריאה והקשבה אמפטית לדברי הצד השני. הרחיבו את רשימת חברי הפייסבוק שלכם, ככל האפשר, וצרפו אליה כמה שיותר יריבים פוליטיים. כדי לצאת מתיבת התהודה, לא מספיק לפגוש את היריב על זירת האיגרוף בויכוחים מאורגנים – חובה לבלות איתו בסיטואציות לא מאורגנות, לדבר איתו ללא מחסומי הגנה, באופן בלתי רשמי ובנסיבות חברתיות מגוונות ככל האפשר. בעיקר, ובניגוד לנהוג בשיח הציבורי הישראלי או האמריקאי, כדאי לנסות ולהבין את המניעים והנחות היסוד של הצד השני, במקום לייחס לו באופן אוטומטי זדון, בהמיות ובורות. ידע אינו רק כוח – הוא פותח מרחבים, ומאפשר לפעילים לשמוע קולות מבחוץ, ולא רק את הד חלומותיהם שלהם.
לאחרונה, פרסמו ח"כ הכנסת לשעבר חיים רמון ושורה של בכירים בטחוניים בדימוס תוכנית הפרדה חדשה בין יהודים ופלסטינים בירושלים. מעבר למחיר הנורא שישלמו תושבי ירושלים על התוכנית הנ"ל, היא מבטאת כשל אסטרטגי עמוק יותר – הליכה עד למחצית הדרך, באופן שמאלץ אותנו לשלם מחיר כבד בלי להשיג דבר. ינשוף פוליטי-מדיני על ערמונים, אש ודגים מסריחים.
לאחרונה, צץ חבר הכנסת לשעבר חיים רמון מתהום הנשייה, וביחד עם "לשעברים" אחרים, חלקם אנשים מכובדים ורבי זכויות, הציע תוכנית הפרדה חדשה ש"תציל את ירושלים היהודית". מדובר, למעשה, בגירסה משודרגת לתוכניתו של בוז'י הרצוג עליה דיברנו כבר כאן בינשוף. לפי תוכנית רמון, יועברו חלק גדול מהכפרים הפלסטיניים בירושלים, כמו למשל ג'אבל מוכאבר, לתחומי הרשות הפלסטינית (שטח A או B). מאתיים אלף מתוך שלוש מאות אלף התושבים הפלסטינים של הבירה יאבדו את תושבות הקבע שלהם ואיתם את מקומות העבודה, ומעתה – יראו את מסגד אל-אקצא רק מאחורי חומת בטון. במאמר חריף במיוחד, הראה הפעיל הירושלמי שלום בוגוסלבסקי כיצד תמיט התוכנית הזאת אסון על ירושלים: היא תוביל להתמוטטות כלכלית בעיר, שמגזרים שלמים בה מאויישים בפועלים ואנשי צוות פלסטינים, תרסק את הכלכלה הפלסטינית ותגביר את הייאוש, וכתוספת, גם תסלים את תודעת "אל-אקצא בסכנה" והקיצוניות הדתית בקרב הפלסטינים שישארו בעיר. גרוע מכל, אם הרשות הפלסטינית תסרב לקחת אחריות על השכונות הירושלמיות שיבודדו, וסביר שתסרב לעשות זאת, הן יהפכו מניה וביה למשרצה של פשע וטרור, בדיוק כמו מחנה הפליטים שועפאט לאחר בניית גדר ההפרדה. בוגוסלבסקי מוכיח היטב את טענותיו, ואין צורך לחזור עליהן במפורט.
כאן הייתי רוצה לעסוק בבעיה שבוגוסלבסקי לא עוסק בה, והיא האיוולת האסטרטגית שביסוד התוכנית, בעיה שאני מכנה "כשל מחצית הדרך". חשוב לי מאד להדגיש את הנקודה הזאת, מפני שתוכניות נפל מהסוג הזה עולות וצוברות תאוצה, בדיוק בגלל העדר חשיבה אסטרטגית מסודרת בקרב הדרגים הפוליטיים בישראל. בקיצור נמרץ, לכל מבצע, תוכנית פוליטית או פעולה שנועדה לשנות את המצב, חייב להיות היגיון אסטרטגי. אותו היגיון אסטרטגי מבוסס תמיד על הנחות יסוד מסויימות, יש לו נקודות חולשה וחוזק, והוא טומן בתוכו נכונות לשלם מחיר והבטחה לתועלת כלשהי תמורתו. כל תוכנית אסטרטגית שאינה מתבססת על חשיבה מסוג זה, אלא על הנחות עמומות ולא מפורשות דיין, עלולה להיקלע לסתירות פנימיות חמורות שידונו אותה לכישלון בטרם יצאה לדרך. גרוע מכך: על מנת להתחשב באינטרסים פוליטיים כאלה ואחרים, היא עלולה להתבצע חלקית ולעצור במחצית הדרך – רחוק מספיק כדי לאלץ אותנו לשלם את המחיר, אך לא רחוק די הצורך בכדי להנות מהתועלת. במילים אחרות, מי שנתקע במחצית הדרך עלול להפסיד מכל הצדדים – גם לאכול את הדגים הסרוחים וגם למצוא את עצמו מגורש מהעיר.
בוגוסלבסקי הבהיר היטב את המחיר הנורא שכרוך בתוכנית של חיים רמון וחבריו. אבל מה עם התועלת? לפי דבריו של רמון עצמו, התוכנית אמורה ליצור מציאות של הפרדה בשטח בהעדר הסכם, לעצור את ההתערבבות הרת האסון של פלסטינים וישראלים, ולשמר את פתרון שתי המדינות בעתיד. דא עקא, שהיא חלקית מדי בכדי לעשות זאת. רמון מניח משום מה, שהרשות הפלסטינית תמהר להוציא לו את הערמונים מהאש, ולספק שירותים אזרחיים לשכונות המודרות שישראל תזרוק לחיקה. אבל בהיעדר תמורה מדינית מספיקה, מדוע שהרשות הפלסטינית תסייע לישראל, ותהווה קבלן משנה לכיבוש צבאי? האם יהיו אבו מאזן ואנשיו מוכנים לשלם מחיר פוליטי כבד, ולסייע לישראל להדיר 200,000 תושבים פלסטינים ממסגד אל-אקצא ומקומות העבודה שלהם בירושלים, כדי לקבל בעצם… כלום ושום דבר? כדי שיהיה סיכוי כלשהו שההיגיון האסטרטגי שמאחורי תוכנית רמון יישא פירות כלשהן, היא חייבת להיות רדיקלית בהרבה, ולכלול גזרים משמעותיים שישכנעו את הרשות הפלסטינית לשתף פעולה. לא מדובר בשינויים מקומיים, אלא בתמורות עמוקות ודרמטיות שישנו את המומנטום ויבהירו לרשות, והציבור הפלסטיני, שישראל מתכוונת ברצינות ללכת לכיוון פתרון שתי המדינות: הכרה חד צדדית במדינה פלסטינית, העברה מסיבית של שטחי B לשלטון פלסטיני, הפסקת ההתערבות הגסה בענייניה הפנימיים של הרשות, הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות וקניית האדמות הנכלולית של המתנחלים, וכיוצא בזה. ללא הצעדים הללו, המומנטום לא ישתנה, הרשות לא תקבל אחריות על השטחים שיפונו, והתוכנית לא תקדם במאומה את פתרון שתי המדינות. היא רק תשכפל את משרצת הטרור במחנה הפליטים שועפאט גם לשכונות נוספות, לאסונם של תושבי ירושלים כולם. כלומר, חיים רמון כושל ומכשיל גם לפי ההיגיון האסטרטגי שלו עצמו.
בפוסט הזה, אני לא ממליץ בהכרח על תוכנית כלשהי, אלא רק מסב את תשומת לבכם לחוק חשוב: כל מי שבוחר תוכנית חייב לשים לב היטב להיגיון האסטרטגי שביסודה, לא לסתור אותו באמצעות פעולות אחרות, וללכת רחוק מספיק בכדי שהתועלת של התוכנית תצדיק את המחיר. תוכניות שנעצרות במחצית הדרך, וסותרות את ההיגיון האסטרטגי שלהן עצמן, אינן רק ברכה לבטלה – הן מסוכנות, ועדיף שלא יבואו כלל לעולם. חיים רמון, כמובן, אינו לבד בכשל הזה. גם חובבי ה"עיר המאוחדת" מצד ימין, כפי שהראיתי כבר בינשוף, סותרים את ההיגיון האסטרטגי שלהם עצמם. הבעיה של ישראל אינה אסטרטגיה שגויה. הבעיה היא העדר מחשבה אסטרטגית בכלל.
מהי מנהיגות, מהם סודותיה, ומה ההבדל בינה לבין סמכות? הינשוף לוקח אתכם היום למסע בין בתי ספר מהגיהנום ועד לעיירות שנחנקות מזיהום אוויר, כדי לבחון את המושג החמקמק הזה בהסתמך על תורתו של רונלד חפץ, מבכירי חוקרי המנהיגות בעולם. על הקשר למדינת ישראל תוכלו לחשוב בעצמכם.
Credit: Alex Brylov, depositphotos.com
דמיינו לעצמכם בית ספר ציבורי אמריקאי שנראה כמו פינה קטנה של הגיהנום. בניין ענקי ומסועף, שמסדרונותיו הארוכים והמוצללים מלאים בערימות זבל מצחין, ואת הקירות קשה לראות מרוב גרפיטי. בקפטריה, כנופיות של סוחרי סמים צעירים נלחמות זו בזו בסכינים, התלמידים משתמשים בקראק בשיעורים ובהפסקות, והמורים שמנסים לעשות משהו לעצור את האלימות, חוטפים מכות רצח בעצמם מהכנופיות ששולטות בבית הספר. בסרט סמוך עלי (Lean on me), שמבוסס על מקרה אמיתי, מגיע מנהל בשם ג'ו לואיס קלארק (מורגן פרימן) כדי להציל את בית הספר. הבעיה שעומדת בפניו, היא מה שמכונה "בעיה מרושעת" – כלומר, בעיה שאין לה פתרון טכני פשוט, משום שהיא קשורה להרבה מאד בעיות אחרות. בעוד זמן קצר, התלמידים אמורים לעבור מבחן ארצי של מיומנויות קריאה בסיסיות. בעבר, פחות מעשרים אחוזים מהם הצליחו לעבור את המבחן הזה. אם בית הספר יכשל הפעם, הוא יעבור לשליטתה של ועדה קרואה מטעם המדינה, דבר שהעירייה מנסה למנוע בכל מחיר. למעשה, זו הסיבה העיקרית שקלארק, שנודע בשיטות הניהול הלא קונוונציונליות שלו, מונה לתפקיד המנהל. אבל הישגיהם הנמוכים של התלמידים בתיכון איסטייד קשורים להרבה מאד גורמים אחרים – עוני בבית, הריונות מוקדמים, שימוש מסיבי בסמים, ובעיקר – מנהיגות כנופייתית לא רשמית בקרב התלמידים שמשליטה אווירה עוינת שמונעת מהמורים לשלוט בכיתות. משום שהבעיות קשורות זו בזו, אין שום פתרון טכני פשוט שיוכל לשפר את ההישגים של התלמידים.
כאשר קלארק מגיע לבית הספר, הוא משליט בו עריצות חסרת מעצורים – הן על התלמידים והן על המורים. ראשית כל, הוא אוסף את כל הבריונים, סוחרי הסמים ומשתמשי הקראק על במה באודיטוריום המרכזי, ובאמצעות מאבטחים חמושים זורק את כולם מבית הספר בו במקום. כך, הוא נפטר מהמנהיגות הלא רשמית שהיתה עלולה לסכל כל שינוי. במקום ראשי הכנופיות, הוא מטפח "מפקחי כיתות", תלמידים שחייבים לו את מעמדם ומסייעים לו למשטר את בית הספר. קלארק, שעובד מסביב לשעון ומאלץ את המורים לעמוד בקצב שלו, משקיע אינסוף מאמצים בשיפור יכולותיהם של התלמידים, ומפתח גאוות יחידה מחד, ועונשים קשים מאידך. הוא נועל את דלתות בית הספר בשלשלאות, בניגוד לתקנות כיבוי האש, כדי למנוע מסוחרי סמים וגורמים עוינים אחרים להיכנס במהלך ההפסקות (או בשפה צבאית, מבודד את הזירה). הוא מנהל מלחמת חורמה בגרפיטי ובלכלוך – בית ספר נקי למשעי יוצר אווירה של לימודים ומשמעת. בראש בראשונה, הוא מבהיר לתלמידים – רובם שחורים והיספאנים – שהאחריות מוטלת עליהם. אם הם נכשלים, האשמה אינה של המדינה, של הלבנים או של הממשלה – אלא שלהם בלבד. אם יצליחו, לעומת זאת, יוכלו להתגאות בהישג (העובדה שקלארק עצמו שחור מסייעת לו כמובן במשימה). במקביל, הוא עובד גם עם ההורים, ומסייע בעצה ובהקשבה למשפחות חד הוריות, או לתלמידות שנכנסו להריון מוקדם. הסרט (ועוד יותר מכך הסיפור ההיסטורי) אינו בהכרח נוטה חסד לכל שיטותיו של קלארק, שהיו בהן גם חסרונות רבים, אולם בסופו של דבר, הוא אכן הצליח לשנות את האווירה בבית הספר ולשפר את הישגיהם של התלמידים.
עריצות חסרת מעצורים – המנהל ג'ו לואיס קלארק (מורגן פרימן) בסרט "סמוך עלי"
מקרה אחר, והפעם היסטורי לחלוטין. בשנות השמונים, עמדה עיירה בארצות הברית בפני בעיה מאד קשה. היא היתה תלויה מבחינה כלכלית במפעל ליציקת נחושת, שהרעיל את האוויר ואת המים, ועבר על כל תקני איכות הסביבה האפשריים. בשל ירידת מחירי הנחושת העולמיים, המפעל לא היה יכול להרשות לעצמו טכנולוגיות להפחתת הזיהום. לרשות הפדרלית להגנה על הסביבה, שנדרשה לעניין, היו שתי ברירות: להעלים עין ולעבור בשתיקה על הפרת התקנים, או להכריח את המפעל לסגור את שעריו. ראש הסוכנות הבין שהוא אינו ניצב בפני בעיה טכנית, שקשורה לתחום מומחיותו – איכות הסביבה. הבעיה היתה גם כלכלית, ובמידה מסויימת ערכית. מה חשוב יותר, הפחתת התחלואה מזיהום אוויר, או הפרנסה של תושבי האזור? ומה עם אותם תושבים שגרים במקומות מרוחקים יותר, לא נהנים ממקומות העבודה במפעל אבל סובלים מזיהום האוויר והמים? לפיכך, החליט ראש הסוכנות על שיטת עבודה מקורית. במקום לקבוע פיתרון הר כגיגית, הוא הקים ועדות ביחד עם התושבים המקומיים וביקש את עצתם. בהתחלה, הפיתרון הזה נתקל בהתנגדות מסיבית. תושבים וקובעי מדיניות רבים, הן בעיירה והן בממשלה, טענו בתוקף כי חובתו של ראש הסוכנות היא למצוא פתרון בעצמו. למה אנחנו משלמים לו, הם שאלו, אם הוא לא קובע ומחליט בשבילנו? אבל ברגע שהועדות התחילו להתכנס, ה"חוכמה המקומית" העלתה פתרונות שאף אחד לא חשב עליהם מראש. במיוחד, תושבים רבים הציעו מתווים של סגירה הדרגתית של המפעל, ביחד עם צעדים פדרליים ומדינתיים לגיוון הכלכלה המקומית. מההתייעצויות היה ברור שקיימים אפיקיים כלכליים רבים שלא מוצו, ויתרונות יחסיים משמעותיים שלא נוצלו בשל בירוקרטיה, חסמים ועצלנות מחשבתית. לאחר כמה שנים נסגר המפעל, אולם הכלכלה החלופית שהתפתחה בהדרגה בעיירה ריככה במידה מרובה את הנזק לפרנסת התושבים המקומיים.
לכאורה, האסטרטגיות שנקטו בהם מנהל בית הספר, וראש הסוכנות לאיכות הסביבה, נראות שונות לחלוטין – יום ולילה ממש. המנהל היה אוטוריטרי, עריץ זועם שהאמין במשמעת ברזל. ראש הסוכנות, לעומתו, היה דמוקרט מושבע, שתיעב תכתיבים מלמעלה למטה והאמין בפתרון בעיות בשיתוף ובהתייעצות עם תושבי האזור. אולם פרופ' רונלד חפץ מאוניברסיטת הרווארד, מבכירי חוקרי המנהיגות בעולם, טוען בספרו, Leadership without Easy Answers, ובקורס תואם שהוא מעביר מזה שנים בבית הספר ג'ון פ.קנדי לפוליטיקה וממשל, כי הדמיון רב על השוני. זאת משום שהן המנהל והן ראש הסוכנות פעלו לפי מודל מסויים, ומסובך מאד, של מנהיגות בזמן משבר.
כדי להבין את טענתו של חפץ, יש לפענח תחילה עיקרון בסיסי. לשיטתו של הפרופסור מהרווארד, קיים הבדל מהותי מאד בין סמכות לבין מנהיגות. אין דבר כזה "מנהיג". מנהיגות היא תכונה, שאנשים מסויימים יודעים להפעיל, ואחרים לא. בלי קשר לתכונת המנהיגות, העולם מלא בבעלי סמכות – ראשי ממשלה, נשיאים, ראשי סוכנויות, מנהלי חברות, מורים, רופאים ועוד. בעלי סמכות הם למעשה נותני שירות, שתפקידם לספק לקהילה כיוון, הגנה וסדר. מעמדו של בעל הסמכות מבוסס לרוב על הסטטוס קוו הקיים, ולפיכך, בעלי סמכות נוטים בממוצע לשמרנות. ובדין – משום שכל שינוי וזעזוע פוגע בכיוון, בהגנה ובסדר שמבססים את סמכותם בעיני הכפופים להם.
בעלי הסמכות (בהנחה שהם יודעים לעשות את עבודתם) מתפקדים בדרך כלל לא רע כשהם נתקלים בבעיות טכניות. בעיה טכנית אינה בהכרח בעיה פשוטה. היא יכולה להיות בעיה מסובכת, שהפתרון שלה דורש מיומנות וניסיון. אבל היא בעיה שניתן לפתור באמצעות ניסיון קודם ופרוצדורה ידועה. דלקת ריאות של חולה, למשל, היא בעיה טכנית. הרופא יודע לפתור אותה באמצעות סט של פעולות, או פרוצדורה שמבוססת על ההשכלה הרפואית שלו. לעומת זאת, ישנן בעיות סבוכות יותר, שחפץ מכנה "בעיות הסתגלותיות" (אדפיטיביות). אם נישאר בתחום הרפואה, אורח חיים קלוקל שעשוי להוביל להתקף לב הוא בעיה אדפטיבית, שאין לה פתרון טכני פשוט. הרופא והחולה אמורים לעבוד ביחד כדי לבדוק כיצד יוכל הפציינט לשנות את אורח חייו, להתאימו למצב החדש ולהימנע מהתקף לב שעשוי להוביל למוות. אין פיתרון אחד ויחיד – משום שיש לאזן בין העצות הרפואיות לאילוצים שמכתיב אורח חייו של החולה. במקרים מסובכים יותר, אפילו הבעיה אינה ברורה, לא כל שכן הפתרון, ולפיכך קשה יותר להסתגל. ובמצבים הכי בעייתיים, כמו המקרה של ג'ו לואיס קלארק, הבעיה היא "מרושעת", היינו – קשורה לבעיות אחרות שעלולות לסכל כל פתרון שהוא.
מנהיגות, לשיטתו של חפץ, היא תכונה שמסייעת לפתור בעיות אדפטיביות. כל עוד בית הספר מתנהל כשורה, מספיק מנהל שהוא רק בעל סמכות, היינו – יכול לטפל בבעיות באמצעות ארגז כלים מוכר וידוע. כשמפעלים מזהמים במידה, או כשניתן לסגור אותם בלי לפגוע בכלכלה המקומית, מנהלי סוכנויות לאיכות הסביבה יודעים איך לטפל בהם בכלים מקצועיים ומשפטיים. לעומת זאת, כשהבעיה חורגת מהממד הטכני, ודורשת הסתגלות סבוכה, דרושה מנהיגות – שעשויה להגיע מלמעלה, מלמטה או משני הצדדים בו זמנית. המנהיגות עשויה להיתקל בהתנגדות – הן של בעלי סמכות שמשוקעים בסדר הישן, והם של חברי קהילה שלא רוצים לחשוב בעצמם ומצפים שבעלי הסמכות יעשו את העבודה עבורם. במקרה של קלארק, המנהיגות הגיעה מבעל הסמכות, אבל בעל סמכות חדש – שלא היו לו אינטרסים בבית הספר, "משוגע" שלא היה חייב כלום לאף אחד. במקרה של ראש הסוכנות לאיכות הסביבה, המנהיגות הגיעה, בסופו של דבר, מהקהילה – הוא רק אפשר אותה באמצעות ההתייעצויות. למעשה, היא היתה יכולה להגיע רק מהקהילה, משום שהפתרון שנבחר – גיוון הכלכלה המקומית – חורג מהסמכות ומגוף הידע המקצועי של סוכנויות איכות סביבה. החוכמה היתה לחפש את הידע והכלים לפתרון במקום אחר כדי לאפשר לקהילה להסתגל למצב החדש.
איך כל זה קשור לבעיות שמדינת ישראל והחברה הישראלית ניצבות בפניהם, ועד כמה בעלי הסמכות שלנו מגלים מנהיגות, אם בכלל? על השאלה הזאת אתם מוזמנים לענות בעצמכם.
הינשוף מתגייס למלחמות הקודש – וממשיך להתבונן מקרוב על הג'יהאד במאה העשרים. בפעם שעברה, כתבנו על ויכוחי המלחמה הצודקת במסורת המוסלמית, והפעם נדבר על הג'יהאד והח'ליפות האסלאמית כרעיונות פוליטיים. כיצד התפתח רעיון הח'ליפות במסגרת שיתוף הפעולה בין הסולטן העותומאני למלכה ויקטוריה, ומדוע החליטו קצינים חובבי ויסקי משובח להכריז על ג'יהאד נגד הכופרים? הפוסט שלפניכם מתבסס על פאנל חוקרים בנושא ג'יהאד שנערך לאחרונה בכנס השנתי של האגודה ההיסטורית האמריקאית. מאיסטנבול, דרך ארגוני הטרור הפלסטיניים ועד לדאע"ש – ינשוף היסטורי על מלחמות קודש מוסלמיות במאה העשרים.
לפעמים, תמונה יכולה להיות שווה אלף מילים.
הביטו היטב בתמונה שלעיל – שלקוחה במקור מכתב העת הימני-אמריקאי National Review. היא נועדה להציג את ההבדל בין הלוחמים, או במקרה הזה הלוחמות האמריקאיות, לבין המחבלים המתאבדים מהעולם המוסלמי. בחורה יפה בבגד קצר משמאל, וטרוריסטית לא חיננית, מאיימת, עם שלל צעיפים, קלצ'ניקוב וחגורת נפץ מימין. יש בתמונה לא מעט דברים תמוהים, במיוחד כשמסתכלים על הלוחמת האמריקאית. האם מי שמחזיקה בידה עותק של הברית החדשה תצטלם בבגדים כאלה? מי יוצאת לקרב עם גופיית חוף, מלבד בכריכות של ספרי פנטזיה מליגה ג'? נראה שמחברי הכרזה רצו להלחים, בדמותה של החיילת האמריקאית, אוסף רחב של ערכים מערביים סותרים בתמונה אחת – פונדמנטליזם נוצרי-אוונגליסטי, שמרנות, פולחן היופי והנעורים, לוחמנות אמריקאית וזכויות נשים, כדי להנגיד בינם לבין האויב הג'יהאדיסטי המאיים.
ואכן, רבים מהנסיונות להבין את האויב הג'יהאדיסטי, בין אם מדובר במחבלי אל-קאעדה, ג'בהת א-נוסרה, חמאס או המדינה האסלאמית, מתרכזים מסביב לשני צירים עיקריים: תיאור מזועזע של פשעיהם וקנאותם הנוכחית מחד, וחקירה לאחור לשורשי הג'יהאד במסורת האסלאמית מאידך. ההנחה, לרוב, היא ששני המושגים העיקריים שמשמשים את דאע"ש בימינו, מלחמת הקודש והח'ליפות האסלאמית, מתבססים על כתבי הקודש המוסלמיים והגיעו מהם. יש בכך אמת, ובפוסט הקודם עסקנו בהרחבה בויכוח על מלחמת הקודש במסורת המוסלמית. אולם הן לרעיון הח'ליפות והן לג'יהאד המודרני יש ממד חדש, נסתר, שבדרך כלל לא מדברים עליו: שניהם שינו צורה וחזרו למרכז הבמה במאה העשרים, ביוזמה של כוחות חילוניים, למען אינטרסים לא דתיים – או לפחות לא דתיים לחלוטין. רק לאחר מכן, לפעמים לאחר עשורים רבים, כוחות פונדמנטליסטיים אסלאמיים אימצו את הגירסה החדשה של הג'יהאד והח'ליפות, תוך הלחמתם עם רעיונות קומוניסטיים, כדי ליצור את הטרור הבינלאומי שאנחנו מכירים היום. במילים אחרות, הדרך בין כתבי הקודש האסלאמיים לג'יהאד הנוכחי אינה ישרה אלא מפותלת, רצופת מעקשים ומלאה עד אפס מקום בגורמים פוליטיים אינטרסנטיים, שהרעיונות שפיתחו עברו מוטציות שהם עצמם לא העלו בדמיונם הפרוע ביותר.
נתחיל ברעיון הח'ליפות – בסיס האידיאולוגיה של דאע"ש. לפי ההיסטוריון הטורקי ג'מיל איידין, אחד מגדולי המומחים להיסטוריה אסייאתית בימינו, הרעיון הזה חזר לקדמת הבמה במסגרת מסע תעמולה שערך הסולטן הטורקי עבד אל-חמיד השני, השליט החזק האחרון של האימפריה העותומנית והאדם שעיצב את דמותה בעשוריה האחרונים. עבד אל-חמיד היה כמובן מוסלמי מאמין, אבל גם מאמין גדול במודרניזציה של האימפריה. מבחינת מדיניות חוץ, הוא היה פרו-בריטי, וראה במלכה ויקטוריה קיסרית אחות לא רק במובן המדיני, אלא גם במובן הרוחני. ויקטוריה הרי משלה על מיליוני מוסלמים, דבר שהפך אותה, במובן מסויים, לשחקן מרכזי בעולם האסלאמי. יתר על כן, המוסלמים ההודים נחשבו באותה התקופה לנתינים נאמנים יחסית של האימפריה הבריטית, בוודאי יותר מההינדים. הקשר בין בין הסולטן הטורקי למלכה הבריטית, אף הוביל להצעה רצינית ביותר לחתן את אחת מבנותיה של המלכה ויקטוריה עם אחיו של עבד אל-חמיד. הנסיכה דווקא היתה מעוניינת (הנסיך הטורקי היה בחור יפה, אריסטוקרטי ומקסים להפליא) – אבל ההצעה נפלה בסופו של דבר מסיבות פוליטיות ודתיות.
ראה את עצמו כמנהיג הרוחני של המוסלמים בעולם – הסולטן עבד אל-חמיד השני
הסולטן העותומני נחשב כח'ליף המוסלמי, ממשיכו של הנביא מוחמד עלי אדמות. עבד אל-חמיד לא ראה בח'ליפות תפקיד פוליטי בלבד, אלא בראש ובראשונה עמדה רוחנית. כסולטן, הוא תפס את עצמו כמנהיג הרוחני של המוסלמים בכל העולם, לרבות האימפריה הבריטית. המוסלמים נתיני בריטניה אמורים לציית למלכה ויקטוריה כריבון הפוליטי, ולעבד אל-חמיד כשליט רוחני, מעין אפיפיור. כלומר, רעיון הח'ליפות בתקופה המודרנית עלה על הבמה לא כבסיס לעימות בין אירופה לעולם המוסלמי, אלא כסוג של סימביוזה ביניהם. הג'יהאדיסטים של דאע"ש היו מזדעזעים לראות את הח'ליף העותומני ומשפחתו: גברים עטויים במדים מערביים מהודרים, ארמונות בסגנון צרפתי ונסיכות לבושות בשמלות ערב שניגנו יצירות של באך בפסנתרי כנף.
דאע"ש היו מזדעזעים – הנסיכה העותומנית פהימה-סולטן
אולם סמלים יכולים להשתנות, ובמהירות רבה: לאחר נפילת הח'ליפות העותומנית, החלו תנועות התעוררות בעולם המוסלמי, ובמיוחד בהודו, להעלות את זיכרון הח'ליפות כסמל רב עוצמה לאיחוד כל המוסלמים בעולם למלחמת קודש בכופרים ובמערב. גם התנועות הללו, מבחינה רבה, לא היו "מוסלמיות מסורתיות", אלא גירסה מוסלמית מודרנית לרעיונות האיחוד האתני-דתי שרווחו בעולם באותה תקופה, כדוגמת הפן-גרמנים שרצו לאחד בין כל המדינות דוברות הגרמנית, או הפן-אסייאתים היפנים ששאפו לאחד את אסיה ולגרש ממנה את האדם הלבן.
איידין ממשיך וטוען, שגם הג'יהאד נדחף למרכז במה במאה העשרים בידי חילונים גמורים. הטורקים הצעירים, אותם קצינים רפורמטורים שתפסו את השלטון ב-1908 והובילו את האימפריה העותומנית למלחמת העולם הראשונה, השתמשו בכלי המסוכן הזה כדי להלהיב את ההמונים במלחמה, בדיוק כפי שהקייזר השתמש בלאומנות הגרמנית. יש אירוניה מסויימת בעובדה שהג'יהאדיסטים הראשונים במאה העשרים לא היו אנשי דת מזוקנים ועוטי גלימות, אלא קצינים טורקים ממוערבים לגמרי, חילונים וחובבי ויסקי משובח, שראו בו כלי לרתימת העולם המוסלמי למלחמה לאומנית בעיקרה, נגד בריטניה ולטובת גרמניה. הג'יהאד העותומני במלחמת העולם הראשונה לא היה מלחמה של האסלאם נגד המערב, אלא דרך להצדיק מעורבות של מעצמה מוסלמית במלחמה בין המערביים לבין עצמם. בשנות החמישים, האחים המוסלמים אמנם דיברו על ג'יהאד נגד הכופרים והמערב, אולם גם בהגות שלהם, הג'יהאד היה בראש ובראשונה מלחמה בתוך העולם המוסלמי עצמו, כנגד העריצות של השליטים הערבים הכופרים. המלחמה במערב היתה קיימת, אבל נותרה עניין משני.
מארי-כריסטין אבו סארח, חוקרת צרפתיה צעירה, ממשיכה את מחקרו של איידין, ובודקת את השימוש במונח ג'יהאד בקרב ארגוני טרור פלסטיניים במאה העשרים. תוך בחינה מדוקדקת של אלפי כתבי עת, ספרים ועלוני תעמולה של אש"ף, אבו סארח נדהמה לראות עד כמה נדירה היתה המילה הזאת בתעמולה האש"פיסטית. מבחינה כמותית, מאו דזה דונג צוטט בפרסומים של ערפאת ואנשיו עשרות מונים יותר מאשר מקורות אסלאמיים מסורתיים. המילה ג'יהאד הופיעה מדי פעם כדי לתאר את המאבק הפלסטיני נגד ישראל, אולם לרוב העדיפו הכותבים מאש"ף להשתמש במילים נרדפות, כגון "נידאל" ו"כיפאח". גם כאן האירוניה חוגגת. לפי אבו סארח, הג'יהאד חזר למרכז הבמה ביוזמתם של ארגונים פלסטיניים שמאליים קיצוניים בלבנון, בעלי אוריינטציה מאואיסטית. רסיסי הארגונים הללו, שאף אחד מהם לא קיים היום, ראו "ג'יהאד" כמילה המתארת מאבק אוניברסלי, ולפיכך – דרך טובה להעביר בשפה הערבית את רעיונות המאבק המהפכני הבינלאומי מבית מדרשו של מאו. בחצי השני של העשור, התנועות האסלאמיות המתעוררות, כגון החמאס, הלבישו אותו מחדש בבגדים אסלאמיים מסורתיים. באותה תקופה, הוא אומץ בידי המוג'אהידין באפגניסטן והמתנדבים הערבים שעזרו להם – כמעין קונטרה אסלאמית למהפכה הקומוניסטית הבינלאומית. אי אפשר להדגיש מספיק, עד כמה הג'יהאדיסטים הללו הושפעו מרעיונות לניניסטיים ומאואיסטיים, אותם הקצינו והפיצו מחדש בלבוש אסלאמי. מבחינה זו, דאע"ש הוא סוף התהליך: ההקצנה הלוגית מרחיקת הלכת ביותר של רעיונות הח'ליפות, הג'יהאד והמהפכה הקומוניסטית בישות מדינית-טרוריסטית אחת.
בפוסט הזה, אני לא מתכוון לטעון שרעיונות הג'יהאד והח'ליפות של דאע"ש אינם מתבססים על מקורות מוסלמיים מסורתיים. לרעיון הג'יהאד, כפי שהוא מופיע בכתבי הקודש ובהגות של ימי הביניים, יש חשיבות עליונה. אבל הג'יהאד, כמו הח'ליפות, אינו רעיון דתי בלבד. בראש ובראשונה, אלו רעיונות פוליטיים, וככאלו נתונים למניפולציות בידי גורמים רבים ושונים – מקצינים טורקים שותי ויסקי ועד לוחמים אפגנים מזוקנים במערות טורה-בורה. רעיונות וסמלים הם חומר נפץ קטלני. למי שמשתמש בהם, אין אף פעם ערובה שאחרים לא יגלגלו את הסמל לכיוונים שונים לחלוטין לאחר מכן, גם למטרות שאותן לא העלה בדמיונו הפרוע ביותר.
מהו ג'יהאד? במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי אנחנו שומעים בלי סוף את המושג הזה, על שלל פרשנויותיו, ולעתים קרובות דרך מסננות בעייתיות ביותר. בסדרת הפוסטים הנוכחית – נדבר על המקור הדתי של הג'יהאד המוסלמי, ועל הקשר בינו לבין האמונה האופטימית של האסלאם בטבע האדם הטוב מיסודו. מהם דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב, מה זה "שלב מכה" ו"שלב מדינה", ומה החשיבות של המושגים האלה בויכוחים בין מוסלמים פונדמנטליסטים ורפורמיסטים בימינו? בשבוע הבא, נדבר על הג'יהאד המודרני בסבך האינטרסים הפוליטיים של המאה העשרים – וגם על ויסקי משובח. ינשוף היסטורי על מלחמת קודש. פוסט ראשון בסדרה.
ג'יהאדיסטים במאלי, אפריקה. Credit: Anne Look, Public Domain, Wikimedia Commons
באחד הפוסטים הקודמים, דיברנו כאן בינשוף על הקשר בין אופטימיות להתנקשויות פוליטיות בעולם המוסלמי. סובייל האשמי, חוקר של מוסר המלחמה באסלאם, טוען כי יש קשר הדוק גם בינה לבין ג'יהאד – מלחמת הקודש. במילים אחרות, כדי להבין את מחשבת הג'יהאד המוסלמית, על שלל פרשנויותיה – צריך להתחיל ביסודות, ובמקרה זה, בהשקפה האסלאמית האופטימית על טבעם של בני אדם.
בניגוד לדוקטרינה הנוצרית של החטא הקדמון, המחשבה האסלאמית דווקא יוצאת מהנחה שטבע האדם המקורי הוא טוב, אבל חלש. אלוהים נתן לברואיו את היכולת לבצע בחירות מוסריות, אך מרגע לידתם הם חשופים להשפעות רעות, הן בשל ייצרם והן בשל החברות החוטאות שהם חיים בהן. מציאות עגומה זו תקפה על אחת כמה וכמה לחברות הכופרות בחוקי אלוהים. בחייו האישיים, חייב כל יחיד להתאמץ כדי לבער את הרע מקרבו. המילה ג'יהאד, שנגזרת מהשורש הערבי ג'.ה.ד (להתאמץ), מבטאת את המאמץ לבער את הרע הן בחיי היחיד והן בחיי הציבור. ברמה הפוליטית, תפקידה של המדינה היא לכפות חוק וסדר, למנוע אלימות פנימית, להתיר ולאסור לפי החוקים שנתן אלוהים. אבל גם מדינות מוסלמיות חיות בעולם פגום, שהתרחק מהטבע האנושי האידיאלי. מלחמות הן חלק מהותי מהעולם הפגום הזה, ולכן הן הכרח לא יגונה ובלתי נמנעות.
מלחמה בין מוסלמים (פיתנה), נחשבת לרוב כדבר שלילי, אלא אם מדובר בדיכוי מרד, אולם היחס למלחמה של מוסלמים נגד כופרים שנוי במחלוקת בין הפוסקים. רק כשמלחמה כזאת מוצדקת, אפשר להגדירה כמאמץ לביעור הרע, או ג'יהאד – מלחמת קודש. אבל באלו תנאים?
מקובל לחלק את חייו של הנביא מוחמד לשני חלקים, "שלב מכה" ו"שלב מדינה" – חלוקה שאי אפשר להגזים בחשיבותה בכל הנוגע לויכוח הפנים-מוסלמי על שלום, מאבק מזויין, ודיני מלחמה צודקת. בשלוש עשרה השנים שחי במכה, נמנע הנביא מוחמד מפעולות אלימות נגד אויביו, אף שעובדי האלילים המקומיים רדפו אותו ואת מאמיניו. הוא סירב להילחם כנגדם, אפילו כאשר היה נתון ללחץ מסיבי מצד רבים מחסידיו. עם זאת, גם באותה תקופה, התיר הנביא הגנה עצמית, ומלחמה נגד דיכוי, כמוצא אחרון, למשל בפסוק הבא:
הילחמו למען אללה באלה אשר יילחמו בכם, ואל תתגרו מלחמה. אללה אינו אוהב את המתגרים מלחמה (קוראן 2:190, תרגום אורי רובין)
בשלב השני של חייו, עשר השנים שבילה במדינה, הפך הנביא מוחמד למנהיג פוליטי ומצביא, והתיר מלחמה – בתנאים מסויימים – כדי לקדם את האינטרסים של האומה המוסלמית. בסונה, המסורות העוסקות בחייו של הנביא, אפשר למצוא פסוקים המאוששים את שתי הגישות הללו – זו המתעבת מלחמה ורואה בה מוצא אחרון, וזו שמצדיקה אותה בפה מלא למען קידום האינטרסים הפוליטיים של האומה. כלומר, מסורות אחדות מדגישות את תקופת מכה, ואחרות – רבות יותר, את תקופת מדינה. בין הפוסקים הקלאסיים והמודרניים קיים ויכוח קריטי בכל הנוגע ליחס בין התקופות הללו. עוד נחזור אליו.
הפוסקים בימי הביניים פירשו מחדש את הקוראן ואת חיי הנביא, על מנת להצדיק ולתמוך באימפריה המוסלמית המתפשטת. הפילוסוף המהולל אבן רושד, שנודע בדרך כלל בתרומתו למדע הרפואה ובסינתזה שערך בין החוק המוסלמי לפילוסופיה היוונית, כתב מסה חשובה על הג'יהאד, מלחמת הקודש, במסגרתה ערך את עמדותיהם של פוסקים קודמים, והוסיף על דבריהם תובנות משלו. אבן רושד חילק את העולם לשני חלקים – דאר אל-אסלאם (בית האסלאם) ודאר אל-חרב (בית המלחמה). באופן עקרוני, תפקידם של המוסלמים הוא להפיץ את דתם בכל רחבי העולם, משום שרק החוק האלוהי יכול לחסל את הדיכוי ואת העריצות, ולהחזיר את אופיו של האדם למצבו האידיאלי, הבראשיתי. הם לא צריכים לכפות על עמי הספר את דתם (הקוראן כתב ש"אין כפייה בדת"), אולם משום שהחברות הכופרות אינם מאפשרות לעמיהן לבחון באופן חופשי את בשורת האסלאם, ההנחה היא שרק תחת שלטון מוסלמי יוכלו בני האדם לבחור באופן חופשי האם להיענות לבשורה או לא. לכן, המצב העקרוני והבסיסי, הוא מלחמה בין דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב. כאשר מדינה מוסלמית נתקלת במדינה שאינה מוסלמית, ראשית עליה לדרוש חופש דת – להתיר הטפה אסלאמית חופשית בשטחה. אם הדרישה הזאת נדחית, עליה להחמיר ולדרוש כניעה, תמורת חופש דת למאמינים הלא מוסלמים מבין עמי הספר. רק אם שתי הדרישות נדחות, מותר לפתוח במלחמה.
עם זאת, למלחמה הזאת יש סייגים רבים. ראשית כל, בשל תקדים הסכם ח'ודייביה, מותר לכרות הסכמי שלום והפסקות אש עם דאר אל-חרב, כל עוד אלו יהיו זמניות. אולם מותר לחדש אותן באופן תקופתי מדי כמה שנים, מספר בלתי מוגבל של פעמים. שנית, המלחמה אינה מלחמה טוטלית, ויש עליה מגבלות רבות. הח'ליף הראשון, אבו בכר, אסר להרוג נשים, ילדים וזקנים, לכרות עצים ולשחוט בהמות אלא אם יש הכרח בכך, או לפגוע בנזירים ונזירות. גם כאן, התגלע ויכוח בין הפוסקים של ימי הביניים. אלו שהדגישו יותר את חוקי מכה, טענו כי מותר לפגוע רק בלוחמים חמושים. אלו שטענו כי מסורת מכה בוטלה בידי חוקי מדינה, אמרו שרק לנשים וילדים יש חסינות, ומותר להרוג כל גבר בוגר, בין אם חמוש ובין אם לא, ואת השאר אפשר לשבות ולמכור לעבדות. הפוסק החשוב אבו ח'ניפה אף הצדיק הרג אזרחים, כל עוד מדובר בנזק קולטרלי לא מכוון מראש שהכרחי לניצחון במלחמה.
ישנן גם מגבלות נוספות. על מוסלמים שחיים בדאר אל-חרב לכבד את חוקיו, כל עוד הם אינם מסייעים למאמץ המלחמתי שלו, ועל בני ערובה מוסלמים שנפדו לחזור מרצונם לדאר אל-חרב, אם דמי הפידיון שלהם לא הועברו לשליטים הכופרים. מעבר לזה, הפוסקים נחלקים בין אלו שמייחסים יותר חשיבות לשלב מכה השליו יותר בחיי הנביא, לבין אלו המייחסים יותר חשיבות לשלב מדינה המלחמתי. הראשונים חושבים שפסוקי השלום של שלב מכה תקפים בדיוק כמו פסוקי המלחמה של שלב מדינה, ולכן לשליט המוסלמי מותר לכרות בריתות מלחמה ושלום עם הכופרים בהתאם לאינטרסים הפוליטיים שלו, או כמו במקבילה היהודית, "עת מלחמה ועת שלום". האחרונים, לעומת זאת, סבורים ש"פסוקי החרב" של שלב מדינה ביטלו את פסוקי השלום של שלב מכה, ולפיכך מלחמה היא המצב הטבעי, ושלום הוא מצב זמני וחריג.
בתקופה המודרנית, על כל תהפוכותיה, התגלע ויכוח סוער בין שתי אסכולות דתיות – הפוסקים הרפורמיסטיים ויריביהם הפונדמנטליסטים. על אף האיבה העזה בין שני הצדדים, למעשה יש דמיון לא מועט ביניהם. שניהם דוחים את שכבות הפרשנות העבות של מסורת ימי הביניים, ורוצים לחזור לפירוש ישיר של המקורות, הקוראן והסונה. במידת מה, ניתן לראות בכך השפעה ישירה של החשיבה המערבית המודרנית, האנטי-מסורתית, על הויכוח המוסלמי משני צדדיו.
מבחינת הרפורמיסטים, החזרה למקורות פירושה נאמנות לפסוקי השלום של מכה. מוחמד הייכל, ביוגרף מודרני של הנביא, והוגה רפורמיסט נוסף, מוחמד אל-ע'וניימי, טענו בתוקף שג'יהאד הוא אך ורק מלחמת הגנה נגד תוקפנות, עריצות ודיכוי. הייכל טען כי אף את התקופה המלחמתית יותר של מוחמד במדינה יש לפרש בהתאם לעקרונות מכה. ההתקפות של מוחמד על שבט קורייש, לדעתו, היו רק ניסיון לכפות עליהם שלום עם המוסלמים, ורק ברגע שניסיון זה נכשל, נפתחה מלחמה כוללת. אל-ע'וניימי דוחה מכל וכל את ההבחנה בין דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב וטוען, בצדק מסויים, שהיא אינה מוזכרת בכתבי הקודש. לדעתו, מדובר בהמצאה של משפטנים מימי הביניים שפעלו בהתאם לצרכי תקופתם. כיום, כשהמציאות השתנתה, דינה של ההבחנה בין "שני הבתים" להיעלם.
הוגים פונדמנטליסטים, לעומת זאת, חזרו על הטענה שפסוקי החרב ביטלו את פסוקי השלום. אולם בניגוד להוגים של ימי הביניים, פונדמנטליסטים מודרניים כמו סייד קוטב ויורשיו לא רואים בג'יהאד כלי מלחמתי שנועד לשרת את המדינה המוסלמית, אלא ראשית כל – מלחמה בכפירה ובעריצות בתוך העולם המוסלמי עצמו. הבערות הכופרת, טען קוטב, מגיעה אמנם מהעולם המערבי, אולם היא הכתה שורש במדינות האסלאם, שנחשבות כופרות לכל דבר ועניין. המלחמה היא ראשית כל ג'יהאד נגד הכפירה הפנימית, ורק לאחר מכן ג'יהאד נגד הכופרים החיצוניים. בעיני קוטב, שלב מכה הוא אך ורק עניין טקטי- על המוסלמים להיזהר כאשר הם חלשים, אך כשהם חזקים – עליהם לתקוף ולהכות. פונדמנטליסטים מאוחרים יותר, כמו עבד א-סלאם פרג', המנהיג הרוחני של רוצחי סאדאת, אף הרחיקו לכת, וביטלו את שלב מכה מכל וכל. שלב מכה, בעיני פרג', הוא תקופה היסטורית שחלף זמנה ובטל קורבנה. "אנחנו לא נמצאים לא בשלב מכה, ולא בשלב מדינה", כתב בספרו, "החובה האבודה", "ג'יהאד עכשיו הוא החובה של כל המוסלמים". מכאן, נפתח הפתח לתורה התכפירית – שרואה בכל מוסלמי שלא מסכים עם הפונדמנטליסטים כופר, ולזוועות דאע"ש ואל-קאעדה.
בפוסט הנוכחי פירטנו מעט על הויכוחים הדתיים שנוגעים למושג הג'יהאד. מה הקשר לויסקי? כאן, מדובר בצד הפוליטי-מעשי יותר של הג'יהאד, ואת האופן שבו קודם על ידי חילונים מושבעים. על כך בשבוע הבא, כאן בינשוף.
"If you want to replace a government, you have to provide a choice, not an echo"
ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, בספרו Common Ground
לפני כך וכך שנים, התנהלו בחירות מקומיות בעיר מסויימת במרכז הארץ, ששמה ישאר עלום לעת עתה. רבים מתושבי העיר, אולי אף רובם, מאסו בראש העיר הותיק, שכשל בתחומים רבים והכניס את הקופה המקומית לגרעונות עתק. בבחירות, התמודד מולו סגנו, פוליטיקאי ותיק בעל קשרים באחת המפלגות הגדולות, עם בסיס תמיכה חזק אך מצע עמום למדי, שניסה לא להרגיז אף אחד אך הבטיח "לשנות דברים בעיר". הסגן יצא לבחירות עם כרזות מהודרות, עליהן התנוסס דיוקנו תחת הכיתוב "ראש עיר, מנהיג וחבר", שמהר מאד הפכו ללעג ולקלס. בעלון אנונימי שנפוץ ברחובות העיר באותם ימים נכתב: "ראש עיר – רק על גבי כרזות התעמולה; מנהיג – של קבוצה קטנה של עסקנים ואינטרסנטים; חבר – של כולם לפני הבחירות". לאחר שהגיעו התוצאות מהקלפי, הסתבר שהסגן הפסיד לראש העיר המכהן. לאחר מכן קבל העסקן המובס בפני כתב העיתון המקומי כי "חשבתי שהתושבים רוצים שינוי. כנראה שטעיתי". אז זהו, שתושבים רבים לא היו מרוצים מהמצב הקיים ורצו שינוי, אבל נתקלו במלכודת. אם הם לא מרוצים מהמצב הקיים, אז למה להצביע לסגן ראש העיר שמזוהה איתו, וההצעות שלו לא נבדלות בהרבה מאלו של יריבו? ואם הם כן מרוצים מהמצב הקיים, מן הסתם יצביעו לראש העיר ולא לחיקוי החיוור שלו.
מפלגת העבודה נפלה במשך שנים, שוב ושוב, למלכודת דומה, כאשר זחלה לממשלות הליכוד והפכה את עצמה לאופציה לא רלוונטית. מי שתומך במדיניות נתניהו, מן הסתם יצביע עבורו. ומי שלא, מדוע לו לבחור בגלגל החמישי של הממשלה? יצחק הרצוג, היושב ראש הנוכחי של המפלגה, למד כביכול לקח, וחרף כל הפיתויים (והלחשושים בתקשורת) התגבר על ייצרו ולא נכנס לממשלה. דא עקא, שהרצוג מתנהג באופוזיציה, כבר חודשים רבים, כחיקוי חיוור שנמצא אי שם מבחינה אידיאולוגית בין הליכוד ויש עתיד, בניסיון לקושש קולות מהימין. נכון שכדי לשנות את מאזן הכוחות במדינה, יש לשבור את שוויון הכוחות בין הגושים, ומבחינה זו הרצוג צודק. אבל הניסיון לעשות זאת באמצעות חנופה וחיקוי מדיניות הימין נדון לכישלון.
קחו למשל את התוכנית המדינית החדשה של הרצוג, שמצליחה לחבר את הרע מכל העולמות: הד קלוש לתפיסה הבטחונית של נתניהו ויעלון, בלי ההיגיון הפנימי שלה; גירסה מקוצצת של תוכניות מדיניות אחרות, מקיפות ומעניינות יותר, שעלו בחוגי מפלגת העבודה, באופן שעיקר גם אותן מכל משמעות, וניסיון לפופוליזם נוסח יאיר לפיד, רק בלי הנמרצות והאנרגיה. תוכנית כזאת, מעבר לכשלים שיש בה, ועוד נדבר עליהם להלן, היא אסון פוליטי למפלגת העבודה. מי שתומך במדיניות הקיימת, יצביע לליכוד ולבית היהודי; מי שלא מרוצה ממנה, אבל דוגל באיבה לערבים, לאומנות וגישה של "לא שמאל ולא ימין", יבחר כבר ביאיר לפיד, זה האטרקטיבי עם הג'ל בשיער. אין לו שום סיבה לבחור בהרצוג כצל חיוור ועייף של הנ"ל. ומי שלא מרוצה מהמדיניות של נתניהו, או מטורנדו הברברת הפטריוטי של לפיד, בוודאי שלא יבחר במי שמחקה אותם. כך, מפלגת העבודה נשארת קירחת מכאן ומכאן – גם אוכלת את הדגים הסרוחים, וגם מגורשת מהעיר.
על תוכניתו של הרצוג תוכלו לקרוא בפירוט כאן. היא מתבססת על ההנחה שבעת הזאת, לא ניתן להגיע להסדר המבוסס על פתרון שתי המדינות, ויש להיפרד מ"מקסימום" פלסטינים ברוח גישתם של רבין ובן גוריון (לא ברור איך שני המנהיגים האגדיים קשורים לתוכנית הזאת, אבל קצת name dropping אף פעם לא הזיק לאף אחד). איך עושים את זה? ישראל לא תיסוג באמת מהגדה, אבל תשלים את חומת ההפרדה מסביב לגושי ההתנחלויות כדי לסמן ש"אנחנו כאן, הם שם". כמובן שישראל תישאר גם "שם", ואיתה גם ההתנחלויות המבודדות והמאחזים, שהרצוג לא באמת מציע לפנות. זה יהיה קשה פוליטית – חבל להזיע. איך הפלסטינים יוכלו לנהל את חייהם בשורת איים מבודדים רצופים במאחזים, שישראל מחזיקה בפועל 60% מהגדה כשטחי C? לא ברור. מעבר לזה, מציע הרצוג להפסיק את מדיניות ההכלה של נתניהו כלפי חמאס, ולהתחיל למעשה עוד סבב לחימה ברצועה. למה? לאיזו מטרה אסטרטגית? מה יהיה בסוף הסבב? לא ברור. אם אפשר להפוך את מדיניות ה"שב ואל תעשה" של נתניהו ברצועה לגרועה ומסוכנת אף יותר, הרצוג הצליח לעשות גם את זה. ההצעה המהותית השלישית היא להפריד שכונות פלסטיניות מסויימות מירושלים באמצעות חומה, אבל בלי להכניס לשם את הרשות הפלסטינית. כנראה המצב במחנה הפליטים שועפאט, שהחומה הפכה אותו לשטח הפקר ושמורת טבע של כל גורמי הפשע והטרור האפשריים, הוא כל כך נפלא מבחינה בטחונית, שיו"ר המחנה הציוני רוצה להרחיב את המודל שלו גם לאזורים נוספים. קשה לי להאמין שראש ממשלה כלשהו יוכל להתגבר על התנגדותה העזה של מערכת הביטחון לצעדים הרסניים וחסרי אחריות מסוג זה.
התוכנית של הרצוג מתכתבת למעשה עם שלוש גישות מדיניות אחרות שרווחת במערכת הפוליטית הישראלית, וראוי לפרט על שלושתן בקצרה.
ראשית ישנה גישת ה"שב ואל תעשה" שמאפיינת את רה"מ ומקורביו. הגישה הזאת, שמיוצגת באופן האינטליגנטי והרהוט ביותר על ידי שר הביטחון משה יעלון (ראה המאמר, בוגיזם – האידיאולוגיה של הדשדוש, שפורסם בעבר כאן בינשוף) מניחה כי במזרח תיכון קורס לתוך עצמו, הסיכונים הבטחוניים וחוסר הוודאות הם כה גדולים, עד שעדיף לדשדש במצב הקיים כ"רע במיעוטו". לפי הגישה הזאת, ישראל צריכה "לנהל את הסכסוך", "לכסח את הדשא" של הטרור כשהוא מרים את הראש יתר על המידה, לשמור על ההרתעה שלה, אבל לא לצאת ליותר מדי מלחמות הרפתקניות. בדו"ח האחרון שלו, הבהיר המכון למחקרי ביטחון לאומי את הסכנה שבגישה הזאת: גם אי עשייה היא בחירה אסטרטגית, וגם לה עלולות להיות השלכות חמורות. בעוד ישראל מדשדשת לה במקום ומנסה לשמר את המצב הקיים, היא מאבדת יוזמה לטובת גורמים אחרים וחווה תהליך של קריסה מדורגת. היחסים הבינלאומיים של המדינה מידרדרים במהירות, המצב בגדה המערבית מתקרב לפיצוץ חרף נסיונות ההכלה של הצבא, השב"כ והרשות הפלסטינית, והשעון הדמוגרפי מתקתק ללא רחמים.
משה "בוגי" יעלון. קרדיט: lucidwaters, photodeposit.com
דא עקא, שהפתרון המסורתי לתהליך הדעיכה האיטי הזה, פתרון שתי המדינות, נראה כרגע כקשה להשגה יותר ויותר. כפי שהרצוג עצמו הבחין בצדק, מעבר למכשולים האובייקטייבים הניכרים, חוסר האמון המוחלט בין ההנהגות מונע אפילו משא ומתן, לא כל שכן פתרון כלשהו. הגישה של "הסכם שלום מיד", שאפיינה בעבר את השמאל, אכן נראית כפחות רלוונטית. כדי לפתור את הבעיה הזאת, הוציאו חברי כנסת אחדים ממפלגת העבודה, במיוחד חיליק בר, מסמכים מעניינים שמציעים אופציות לפתרון. כמו נתניהו ויעלון, גם בר סבור כי במצב הנוכחי אי אפשר לפתוח מיד במשא ומתן להסדר קבע, ואף מכיר בסיכונים הכרוכים בכך. כמו עמוס ידלין, הוא מציע לבצע נסיגה מוגבלת, שתשפר את מצבה של ישראל מבחינה דמוגרפית ותאפשר דיון על פתרון שתי המדינות בעתיד, לצד שורה של מחוות שיפרצו את חומת החשדנות בין הצדדים ויניעו דינמיקה של משא ומתן – החשובה ביותר מביניהן היא הכרה במדינה פלסטינית עם גבולות שנויים במחלוקת. בר מקווה שהיוזמה שלו תוכל להתניע תהליך אזורי, בשיתוף ובסיוע מדינות סוניות שיש להן כרגע אינטרסים משותפים עם ישראל.
יאיר לפיד, לעומתם, לא מציע תוכנית ממשית, אלא רוכב על גלי הפופוליזם, הסלידה מהקצוות והאיבה לפלסטינים כדי להציע מעין תוכנית הפרדה מעורפלת של "אנחנו כאן והם שם", וילה נעולה בג'ונגל המוקפת בגדרות גבוהות וחזקות. התוכנית הזאת לא מעשית מסיבות רבות: שני עמים אינם יכולים לחיות בכברת ארץ אחת בלי שיתוף פעולה הדוק ביניהם, הן כלכלי, הן בטחוני והן בתחומים אזרחיים. אי אפשר לדמיין אפילו מדיניות איכות סביבה, למשל, בלי שיתוף פעולה הדוק עם הרשות הפלסטינית. אבל למרות האופי הפנטסטי והבלתי ריאלי של תוכנית לפיד, הפתרון שלו לפחות אטרקטיבי מבחינה אלקטורלית. אפשר עוד לומר בדוחק, שאם מנהיג מרכז יוכל לעלות לשלטון עם תוכנית מדינית כזאת, הוא יוכל לשפר אותה תוך כדי תנועה לאחר שירכיב ממשלה.
לא מציע תוכנית ממשית – יאיר לפיד. קרדיט: המכללה האקדמית ספיר (תמונה לשימוש חופשי)
יצחק הרצוג, בכישרון מדהים, הצליח לזקק את החסרונות והבעיות בכל שלוש הגישות הללו ולהרכיב מהן תוכנית ירחמיאלית להפליא. מצד אחד, הוא מאמץ את הפסימיזם העמוק וגישת "אין פרטנר" של הבוגיסטים, אבל בכל זאת מציע מהלכים חד צדדיים – בניגוד מוחלט להיגיון שלהם. אם באמת אין פרטנר, לא תהיה תועלת אמיתית בשום מהלך חד צדדי. הויתור החד צדדי כצעד ביניים נלקח על ידי הרצוג מהתוכנית של חיליק בר. אבל תוכנית בר מבוססת על ההנחה שנסיגות זהירות ושורה של מחוות, כגון ההכרה במדינה פלסטינית, יוכלו לשבור את הקרח בין הצדדים ולהוות מינוף להמשך התהליך, הן האזורי והן הישראלי-פלסטיני. ללא הויתורים המשמעותיים הללו, המחוות המוגבלות של הרצוג לא יניעו שום דינמיקה חיובית. לעומת זאת, בהתאם לניסיון העבר, הן בהחלט עלולות ליצור תסכול וציפייה ליותר, שיולידו גל חדש של אלימות. בקיצור, עם תוכניתו של הרצוג, נאלץ להכיל את הסכנות שבצעדים חד צדדיים, בלי ליהנות מהיתרונות. ובאשר לתוכנית לפיד, הרצוג מאמץ את חוסר האמון המוחלט של המרכז ה"יש עתידי" בערבים (ואת הבורות בכל הנוגע אליהם) אבל בכל זאת טוען במפגיע שפתרון הקבע שלו הוא הסכם דו צדדי. כלומר, הוא מאבד גם את הקסם האשלייתי של "בואו נשליך את המפתח ולא נראה יותר את הפלסטינים", שמהווה את סוד האטרקטיביות האלקטורלית של יאיר לפיד.
בכלל, כפי שכתב אחד המבקרים, נראה שהתוכנית של הרצוג לא נכתבה על ידי מדינאים, אסטרטגים ואנשי צבא, אלא בראש ובראשונה על ידי אנשי תקשורת ויחצנ"ים. כל שורה בה, ואני מצטט את אותו מבקר, נראית כאילו נועדה לקרוץ לזה, ולמשוך את זה, ולא להרגיז את ההוא. כך יוצרים הד קלוש וחלוש. מפלגת העבודה, ומחנה השמאל, זקוקות לעומת זאת למנהיג שיציב אלטרנטיבה אמיתית, ולשם כך יש צורך באומץ, יוזמה והיגיון אסטרטגי סדור. המנהיג הזה, ככל הנראה, לא יהיה יצחק הרצוג. הוא צריך להניח את המפתחות על השולחן וללכת הביתה.
בפוסט הקודם, ניסינו להסיק מספר מסקנות מחשיפת עובדה על ארגון תעאיוש, והיום אנחנו ממשיכים לטלטל, לשאול ולערער על הרגלים ישנים. פרשת "עד כאן", שבמסגרתה עשה השמאל הישראלי כל טעות אפשרית, מלמדת על כשל עמוק יותר משנראה לעין. אנשי ארגון הריגול הימני פעלו במסירות ובנאמנות עבור המחנה שלהם, וכדאי ללמוד מהם. אבל זה קשה, משום שהכלב קבור בעומק: השמאל פשוט אינו כוחני די הצורך ולכן ניגף שוב ושוב מול מהלכי יריביו.
האם אי פעם אמרתי לך, בני, שאתה רוצח, כשמילאת את חובתך למלכך וערפת את ראשו של אחד מחברי? לא! במקום זאת, אמרתי לך: טוב ויפה, אדוני. היום ניצחתם. מחר נשיב לכם מנה אחת אפיים.
נראה שאין חולק, שהשבועיים האחרונים לא הטיבו עם השמאל הישראלי. לפעמים נראה, שהמחנה, כמו בתאונת שרשרת, דואג לעשות כל טעות אפשרית. בכל פעם שיריביו מכים אותו, הוא נותן מהלומה נוספת לעצמו, רק ליתר ביטחון. ואם כבר הוא מנסה לבעוט חזרה, לעיתים קרובות מדי הוא שובר לעצמו את הרגל. הנטייה הזאת, אף על פי שאינה משותפת לכל השמאל ואינה מאפיינת את כל מעשיו, ניכרה במיוחד בתגובה לתחקיר השתולים של עובדה וארגון "עד כאן". במקום להתנער מפעיל שהתפאר בהסגרת מוכרי קרקעות לעינויים ולמוות, חלקים גדולים מדי במחנה גינו אותו בחצי פה, ופנו מיד לטעות הגדולה ביותר שאפשר לעשות במצבים כאלה: לתקוף את אלו שחשפו את האמת, לתהות על מקורות המימון שלהם ולפקפק במניעיהם. כך, נדבקו מעשיו של עזרא נאווי גם לארגוני זכויות אדם שלא קשורים אליו באמת, והשמאל נתפס בהתפתלויות פתטיות נוסח "זו לא השאלה האמיתית כאן". ההתקפות על עובדה, תוכנית שביקרה בעבר גם את הימין, צה"ל והממשלה, החריפו את המגמה הזאת עוד יותר. בדיוק כמו ממשלת ישראל בזירה הבינלאומית, השמאל נכנס שוב ושוב לקרבות מאסף אבודים, שמרעים עוד יותר את מצבו.
הבעיה היא לא רק בטקטיקות ספציפיות, אלא בעיקר בהלך רוח מסויים שרווח בחוגי השמאל וארגוני זכויות האדם – וזה נכון גם לשמאל הציוני וגם לחלקים גדולים בשמאל הרדיקלי: השמאל מתעב מלחמה, לרוב לא מתמצא באורחותיה, ולפיכך לא מצליח להילחם ביריביו. הנזקים ניכרים במספר רמות. ברמה הפוליטית, הציבור הרחב לא מוכן לתת אמון במחנה שאנשיו נתפסים כפיסניקים צדקניים וחסרי רוח לחימה. דווקא ממי שמציע ויתורים טריטוריאליים מפליגים, הציבור מצפה שיידע להשיב מלחמה אם ויתוריו יענו ריקם. באותה מידה, השיח האינסופי על פריבילגיות, כוח ואיך מתנערים מהן מעורר הדים שליליים מאד בציבור הרחב. כפי שכתב שלום בוגוסלבסקי, האזרח הממוצע לא יתמוך באליטה שמפחדת מכוח. הוא ירצה לתמוך באליטה כוחנית שמציעה לחלוק עמו בכוחה. גם כאן, התדמית האנטי-כוחנית של השמאל משחקת לרעתו.
אפילו במאבק מול הימין, שמתנהל כמובן במסגרת החוק וללא אלימות פיזית, השמאל נתקף בהלם מעצם העובדה שיריבו הפעילו נגדו שיטות מלוכלכות, כמו מרגלים שתולים. מי שעוקב אחרי הפידים, הבלוגים ואתרי האינטרנט הרלוונטיים, רואה אינספור מענות וטרוניות על שטאזי ומקארתיזם, התגוננות ריאקטיבית וצפויה, ומעט מאד מחשבה אסטרטגית.
ראשית כל, אין לגנות את ארגון "עד כאן" והשתולים שלו, איציק ויוליה. הם פעלו במסירות עבור המחנה והאידיאולוגיה שלהם. כמובן, מנקודת ראיה שמאלית, הם משרתים קמפיין מסוכן והרסני, אבל הצד השני מן הסתם חושב דברים דומים על הקמפיינים של השמאל: זה טיבו של מאבק פוליטי. "עד כאן" ודומיו פועלים ללא ספק באופן פוגעני ומשפיל. כפי שאמרה יולי נובק, המנכ"לית של שוברים שתיקה, לא נעים לראות שאנשים שעד היום חשבת שהם חבריך הם למעשה שתולים ומרגלים. אבל במאבק, כל מאבק, אנחנו לא נמצאים כדי לעשות דברים נחמדים לצד השני. אנחנו נמצאים בו כדי לנצח.
ראשית כל, ככל שהשתולים חושפים בעיות אמיתיות בצד השמאלי (כגון שיתוף פעולה של פעילים מסויימים עם הביטחון המסכל), יש לתקן אותן. אם הימין חשף עובדות נכונות, כואבות ולא נעימות, עם העובדות הללו יש להתמודד. ההתקפות על השליח, בין אם עד כאן ובין אם תחקירני עובדה, חוזרות לשמאל כבומרנג.
ואחרי שתיקנו את הכשלים, יש להשיב מלחמה בדיוק באותה המטבע. במסגרת מאבק פוליטי, מותר לכל צד לאסוף מודיעין על היריב שלו, כל עוד הוא לא עושה שימוש באמצעים בלתי חוקיים. במחנה השמאל לא חסרים אנשים ששרתו בעבר בשירותי הביטחון, ובקיאים בשיטות מתקדמות של איסוף מודיעין. למה לא לשלוח שתולים לארגוני הימין, כדי לחשוף פעולות לא מוסריות ולא חוקיות, ולשחרר הקלטות מביכות? האופציות אינסופיות. במי בדיוק תומך ועד מתיישבי השומרון, אותו ארגון שהוציא את הסרטון האנטישמי הנתעב של "הר שטירמר"? מי הם התורמים הסודיים של "עד כאן"? האם יש ביניהם כתות אוונגליסטיות מסוכנות, ומה בדיוק התיאולוגיה של הכתות הללו? איזה קמפיינים מלוכלכים מתכנן משה קלוגפהט, יועצו הבכיר של בנט, מאחורי הקלעים? מה אומרים ראשי אם תרצו בפגישות הסגורות שלהם? אפשר לקרוא לשיטות כאלו "שטאזי" – אבל זו בדיוק הדרך להשאיר את היוזמה בידי הצד השני ולתת לו את הניצחון על מגש של כסף.
ההצעה להקים ארגון "עד כאן" מתחרה, מן הסתם, אינה פתרון קסם לבעיות של השמאל. יותר מכך, היא דוגמא אחת בלבד לאופן שבו המחנה חייב לשנות את הלך הרוח שלו. הסקרים מוכיחים שהרעיונות הבסיסיים של השמאל, לרבות חלוקת הארץ וסיום הכיבוש עם חילופי שטחים, מקובלים על חלקים גדולים מאד בציבור הישראלי. ובכל זאת, רבים מאלו שתומכים ברעיונות הללו באופן עקרוני, בוחרים ברגע האמת בימין או במרכז. מלבד המימון הזר, והחשד שחלקים גדולים בשמאל מביטים יותר מדי לעבר אירופה ופחות מדי לעבר הציבור הישראלי, אין דבר שמשניא את השמאל יותר מתדמית "יפי הנפש" האנטי-כוחנית שלו. מאבק מלוכלך, אך חוקי ובלתי אלים, כנגד הימין בשיטותיו שלו לא יפתור אמנם את הבעיה, אבל זו תהיה התחלה טובה. בדומה למזרח התיכון כולו, המערכת הפוליטית הישראלית אינה מקום ידידותי לחלשים. מי שרוצה שיפסיקו לדרוך עליו, כדאי שישנס מותניים ויתחיל להשיב מלחמה.
השבוע האחרון היה מטורף: פעיל זכויות אדם שמתענג מהמחשבה על עינויים ורצח; תחקיר שנוי במחלוקת של "עובדה" שעורר גלי זעם משמאל, קמפיין דה-לגיטימציה של פעילי ימין שרוצים לבעוט מגבול הלגיטימיות כל מי שלא מוצא חן בעיניהם, ושריפה אחת במשרדי ארגון בצלם. איך מוציאים את גרעין האמת מהסילופים והצדקנות של שני הצדדים, מעיפים הצידה את הלקרדות האדומות והריחניות, ומוודאים מה חשוב באמת? ינשוף פוליטי-מדיני עושה סדר ומחזיר את השפיות.
אחרי שבוע די עמוס, שכלל לא מעט אירועים מעניינים ונוק-אאוט אחד כנגד נציגי ה-BDS, תנועת החרם על ישראל, באגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, היו לא מעט מנות ממתינות בבר של הינשוף, אבל האירועים של השבוע האחרון שכנעו אותי לדחות את סדר היום הרגיל. נראה שאין ברירה אלא לומר כמה מילים על הכתבה המדוברת של עובדה על ה"שתולים" בארגוני השמאל שבדרום הר חברון, וגם על ההצתה במשרדי "בצלם". בעצם, יש קשר מסויים בין כל זה לבין סיפור ה-BDS האחרון – ולכך עוד נגיע להלן.
למי שהחמיץ את אירועי השבועיים האחרונים, קצת השלמות. התוכנית עובדה, בהנחייתה של אילנה דיין, פרסמה תחקיר של עמרי אסנהיים על שני "שתולים" שחדרו לארגון השמאל תעאיוש שפועל למען זכויות התושבים הפלסטינים בדרום הר חברון. הסוכנים החשאיים הללו, שהופיעו בשמות הבדויים אריק ואנה, הצליחו לצלם את עזרא נאווי, הרוח החיה בארגון תעאיוש ואחד מפעיליו הותיקים, מתפאר שיסגיר סוחר קרקעות פלסטיני לידי הביטחון המסכל, "שם קודם כל יעשו לו זובור ואחר כך גזנגה" (בתרגום לעברית: ירביצו לו ואז יחסלו אותו). תחקירן של בצלם, שגר באזור הר חברון, שיתף פעולה בהתלהבות עם נאווי, וכמוהו גם פעיל נוסף של תאעיוש. מאז, הרשת גועשת ורועשת משמאל ומימין כאחד. לפעמים נראה, ששני הצדדים פועלים כמו מקהלה יוונית, ומדקלמים בדיוק את השורות שמצפים מהם. החברים משמאל צועקים "פשיזם", מצופפים שורות, מגנים על נאווי ותוקפים בלשון משולחת רסן את אילנה דיין והכתב שלה, שניהם אנשי שמאל דרך אגב. בו בזמן מתנפלת המקהלה הימנית במלתעות פעורות, ובמקרים מסויימים ממש בריר נוזל, על ה"סמולנים" וארגוני זכויות האדם כדי להעיף מהזירה הציבורית את כל מי שלא פטריוטי מספיק בעיניה. בינתיים, הצית מישהו את בניין המשרדים ש"בצלם" שוכן בו. בשעות האחרונות ההערכה היא שההצתה נגרמה מקצר חשמלי, אבל בשלב הראשון חשבו רבים שמדובר בפגיעה מכוונת בארגון השמאל.
אחרי ההקדמה הזאת, הבה נסלק מהשולחן מספר צימוקים באושים. הטיעון שנשמע מחברים רבים בצד השמאלי של הפיד, כאילו אילנה דיין צריכה לעשות חשבון נפש בגין ההצתה כביכול במשרדי "בצלם", או שהיא אחראית להצתה, הוא אחד הטיעונים המחפירים ביותר שנשמעו בזמן האחרון בשיח הציבורי – גם הרסני וגם אנטי-דמוקרטי; הרסני, משום שהשמאל נתפס כמי שמנסה להסתיר את השלדים בארון שלו, כמו אחרון חברי קיבוץ שומרת אחרי האונס. אנטי דמוקרטי – משום שהאמת צריכה להיחשף תמיד וללא תנאים. אם התחקיר של אילנה דיין שקרי או מסולף, לא היה ראוי לשדרו בלי קשר להצתה, אפילו אם היתה מכוונת. אם הוא אמיתי – יש לשדרו בכל מקרה. כשפושע מחליט לפגוע ברכוש, לסכן חיי אדם או לרצוח, האשמה כולה שלו. היה ומישהו, חס וחלילה, יחליט לתקוף פיזית את אהוד אולמרט משום שהורשע בשחיתות, האם חושפי השחיתות אשמים או ראויים לגינוי? כנ"ל האמירה, המחפירה לא פחות, שאילנה דיין היתה צריכה להימנע מלשדר את התחקיר כי הוא "משרת את הימין". כפי שדיין עצמה אמרה בצדק מוחלט, היא היתה מועלת בתפקידה אם היתה נמנעת מלשדר חומר עיתונאי חשוב רק כי הוא לא נוח פוליטית למחנה שלה. למרבה הצער, הטיעון הנ"ל יצא מפיו של עו"ד מיכאל ספרד, פעיל זכויות אדם ודמוקרטיה, דבר המטיל צל כבד מאד על היושרה והאינטגריטי שלו. ולבסוף, היבבות על מקורות המימון של "עד כאן" אינם אלא לקרדה אדומה וריחנית. זה אולי נושא לתחקיר נוסף, חשוב לא פחות – אבל בהחלט לא הנושא של התחקיר הזה.
לא הנושא של התחקיר הזה – אילנה דיין, מנחת "עובדה", בראיון עם גבי אשכנזי. קרדיט: צה"ל.
שנית, גילוי נאות. מעולם לא חיבבתי את ארגון תעאיוש. למרבה, ככל שהכרתי את פעיליו יותר, כך חיבבתי אותם פחות. אחרי ששמעתי אחד מהם אומר, בשיחה אישית, שסוריה של חאפז אל-אסד "לא כל כך נוראה", שהליברלים שנעצרו במצרים "ככל הנראה בוגדים" וש"לא צריך להאמין למופז שטוען אחרת", רמת הסימפטיה שלי לארגון הזה ירדה אל מתחת לאפס. כנ"ל אחרי שראיתי את פעיליו לועגים ליהודים וערבים מן השורה שמנסים לשתף פעולה בפרוייקטים אזרחיים, וקוראים להם "אנשי הדוקי". גם תמוה מאד בעיני שאנשי שמאל, כביכול, כמו עמירה הס מגנים בחירוף נפש על אדם כעזרא נאווי, שהורשע באונס קטין. נכון שבניגוד למה שנרמז מהתחקיר, עונש המוות ברשות הפלסטינית בוטל ב-2005, וחרף מספר מקרי מוות חשודים במעצר, הסיכון לסוחרי קרקעות קטן הרבה יותר ממה שנדמה – אבל הדבר אינו מקל על העובדה שנאווי זמם לשלוח את אותו הסוחר למוות.
ואחרי שאמרנו את כל זה, יש בעיות קשות מאד בתחקיר של עובדה, שעל חלקן הצביע חגי מטר בשיחה מקומית. ישנו, למשל, פער עצום בין המלל המנופח של "השתולים" לבין היבול הדל שלהם, התבטאות וחצי של עזרא נאווי. מעבר לכך, הכתבה לא הזכירה מידע קריטי: עונש המוות בוטל ברשות הפלסטינית (אף כי היו מקרים שמרמזים על רציחות בלתי רשמיות פה ושם), וסוחר הקרקעות שהוזכר בכתבה לא נפגע, נעצר או נהרג. שני ה"שתולים" בארגון השמאל הציגו את עצמו באור רומנטי וחשאי, כסוכני מוסד בסוריה מינימום, כאשר, אם נצטט את מטר, הסיכון היחיד במקרה שיחשפו היה ש"לא יזמינו אותם לחומוס אחרי ההפגנה או יעשו להם אנפרנד בפייסבוק". ומעל כל – אין איזכור רציני להקשר הרחב של האירועים.
משום שגם אנשים כמוני, שמתעבים את תאעיוש, חייבים להודות שהעבודה שהארגון הזה עושה בדרום הר חברון היא עבודת קודש. בחבל המדברי והדל הזה, מנהלות רשויות המדינה, בשיתוף פעולה נלהב של מנהיגי המתנחלים בסביבה, מסע של נישול עקבי ונבזי במיוחד נגד תושבים פלסטינים עניים, חלקם שוכני מערות. פעילי תאעיוש הם היחידים, כמעט, שמסייעים לאותם אומללים שאף אחד אינו מסייע להם, נגד מכונה שלטונית חזקה ודורסנית – מלווים אותם למרעה, לבית ולבית הספר. נאווי עומד בראש המאמצים הללו.
מסייע לאנשים שאף אחד אחר לא מסייע להם – עזרא נאווי. קרדיט: אורי זקהם, CC-BY-SA 3.0
החיים, מה לעשות, מורכבים. אנשים טובים יכולים לעשות דברים איומים, ואנשים רעים – דברים חשובים שאף אחד אחר לא מוכן לעשות. בדיוק כפי שאורי לופוליאנסקי, מייסד "יד שרה" ואיש צדקה וחסד, הידרדר לפלילים ולשוחד כדי לקדם את מפעל חייו הנאצל. כל מי שמתלונן על כך שהעבודה החשובה בדרום הר חברון מופקדת בידי אנשים כמו עזרא נאווי, שיתכבד ויעשה אותה בעצמו. השמאל הרדיקלי השתלט על המאבק למען זכויות האדם של הפלסטינים, רק בגלל מחדליהם של השמאל הציוני, המרכז והימין. בעניין זה, מעניינים במיוחד דבריה של השתולה אנה בסוף הכתבה. היא עצמה מודה שהבינה שהמצוקה בדרום הר חברון קשה, ושהארגונים עושים עבודה חשובה, אבל באופן לא חוקי ולא מוסרי. אם כך, מדוע אחרים לא נכנסים לנעליים הללו, ומבצעים את העבודה באופן חוקי ומוסרי? מי שאנין מדי להיכנס למטבח בכדי לבשל, שלא יתלונן שמי שכן מבשל לא עושה את זה בידיים נקיות.
הנושא החשוב השני שעלה מהתחקיר של עובדה הוא הבעייתיות הכרוכה בסחר הקרקעות בגדה המערבית. סחר הקרקעות הזה, כפי שיודע כל מי שמתמצא בנושא, כרוך במערך שלם של סחיטה, איומים, רמייה, זיוף ופלילים. קרובי משפחה מפוקפקים מזייפים מסמכים עותומניים ומעבירים אותם דרך מתווכים ומתווכי מתווכים, עד שהדיירים שבסוף שרשרת המזון מוצאים את עצמם מפונים על ידי המנהל האזרחי לטובתם של מתנחלים. עד כמה שנאווי דוחה אותי באופן אישי, אני לא יכול לגנות בשום אופן את הפעיל הפלסטיני של בצלם, נאסר נוואג'ה, על כך שניסה להסגיר את סוחר הקרקעות לרשות הפלסטינית. כאדם שביתו שלו מועמד לפינוי, וכבן העם הפלסטיני שרואה את סרסורי הקרקעות, בצדק גמור מבחינתו, כשותפים מלאים במשטר הנישול, הכיבוש והרס החלום הלאומי, זכותו המלאה להסגיר אותם לרשויות החוק שלו, גם אם יוצאו להורג. האצ"ל, הלח"י וגם ההגנה, שניהלו מאבק לאומי בתנאים דומים, חיסלו בלי היסוס יהודים שראו אותם כבוגדים. האם אני אוהב את העובדה שהפלסטינים עושים את זה? ממש לא, אבל תסלחו לי אם אני מסרב להזדעזע.
במקביל, הייתי מציע גם להוריד הילוך אחד במחול הצדקנות המשתולל אצלנו. אלו שתומכים בהפצצות על עזה, שנהרגים בהם אזרחים רבים, ומצדיקים כל חייל שהרג אזרח פלסטיני בלי לבדוק את הנסיבות, נראים ממש מגוחכים כשהם מתעניינים פתאום בחיי פלסטינים רק כשהם בוגדים בעמם ומוכרים קרקעות למפעל ההתנחלויות. גם לא נראה שהם מודאגים במיוחד כשישראל מסגירה פעילים אסלאמיים לעינויים אצל המנגנונים, במסגרת התיאום הבטחוני. קצת בושה לא היתה מזיקה להם.
מנהלים מאבק כנגד סוחרי הקרקעות: הביטחון המסכל הפלסטיני. Credit: MrPenguin20, Wikiedia Commons, CC BY-SA-3.0
ולבסוף, הנושא החשוב האחרון הוא הקמפיין משולח הרסן שמתנהל נגד ארגוני השמאל וזכויות האדם. מקהלה של פובליציסטים מהימין, מלווים בפוליטיקאים אוהדים וטוקבקיסטים זועמים, מנסים לסלק מהזירה הציבורית את כל מי שלא מתאים לתפיסת ה"פטריוטיזם" הצרה שלהם. כשאני רואה פעיל ימין ידוע אחד מצטער שנגמר לו המרשמלו לאור ההצתה של משרדי בצלם, אחר שמתפאר בכך שבקרוב "יעשו גזנגה משפטית" לארגוני השמאל, ושלישי שרוצה לרדוף כל ארגון שפועל למען זכויות הפלסטינים – אני תוהה על שפיות דעתם של הפטריוטים מטעם עצמם. עזבו לרגע את הטענה, המגוחכת בעליל, שתדמיתה הנמוכה של ישראל בעולם נובעת מהסתה של אותם ארגוני שמאל או של עיתון הארץ, כאילו שספקי וצרכני החדשות בעולם הם רובוטים שיקבלו את דעת הימין אלא אם יאמרו להם אחרת. מישהו חושב שתדמיתה של ישראל תשתפר אם היא תרדוף ארגוני זכויות אדם, עד כדי כך שעיתוני מיינסטרים מובילים בעולם המערבי משווים אותה לסין, ואפילו מחלקת המדינה מגנה אותה? טירוף מוחלט. מה גם שמסעות ציד מכשפות מהסוג הזה נוטים להתרחב, כאשר גם אנשים שנחשבו פעם ימנים מובהקים (רובי ריבלין, למשל) כבר מנודים כ"סמולנים". כל אלו שמצטרפים למקהלה שמוקיעה "בוגדים" בכיכר העיר ומוציאה אותם אל מחוץ למחנה, יופתעו מאד לראות כמה מהר האש תגיע אליהם.
ותרשו לי לסיים בחדשות מהחזית. אתמול, באמצעות עבודת נמלים ומסע שכנוע מפרך, הצלחנו, קבוצה של תומכי ישראל באגודת ההיסטוריונים האמריקאים (אחת האגודות האקדמיות הגדולות והחזקות ביותר בעולם המערבי) להדוף הצעה של תנועת BDS שנועדה לקדם חרם על ישראל בשלבים. לא אלאה אתכם בפרטים, אבל ההצעה היתה בעיקרה גינוי של הרס החינוך הפלסטיני בידי ישראל, באופן שיאפשר להעלות החלטה לחרם חלקי או מלא בשנה הבאה. בין הטיעונים שלנו, שעשו רושם חזק מאד על החברים, היה דו"ח של עמותת גישה – אחד מארגוני הקרן החדשה שהמקהלה הימנית מוקיעה חדשות לבקרים – שהראה כי ישראל דווקא הגדילה את מספר הסטודנטים מעזה שקיבלו אישורים לעבור בשטחה כדי ללמוד בחו"ל. אנשי ה-BDS, ברוב טמטומם, קישרו לדו"ח הזה, למרות שהוא הוכיח את ההיפך ממה שטענו. פעם אחרי פעם אמרנו – אנו תומכי ישראל – לקהל ליברלי בעיקרו של היסטוריונים, שישראל, חרף כל פגמיה, היא חברה דמוקרטית ופלורליסטית שנותנת מרחב פעולה חופשי גם לדיסידנטים; שהחברה הישראלית מגוונת ומורכבת, ויש בה גם אנשים שמתנגדים בחריפות למדיניות הממשלה. אם תנצחו בקמפיין שלכם, חברים מימין, תפרקו אותנו מהנשק. לא נוכל להעלות את הטיעון הזה כשנצא שוב למאבק נגד אויבי ישראל בשנה הבאה.
מלחמת האזרחים בתימן היא אחד המאבקים הזנוחים, האלימים והסבוכים ביותר במזרח התיכון של ימינו. לצד הקונפליקט בסוריה, היא שינתה את מאזן הכוחות בין סונים ושיעים והחריפה את היחסים בין סעודיה ואיראן, שהגיעו לכדי פיצוץ בימים האחרונים. אולם מאחורי המלחמה ישנה תעלומה: כיצד הצליחו החות'ים, לוחמי המחתרת השיעית ובני החסות של איראן, להשתלט על הבירה צנעא בקלות שכזאת? סאפא אל-קרמאן, יוצרת תימניה צעירה, ראיינה עשרות עדים והשיגה מסמכים סודיים של ממשלת תימן. בסרטה התעודי, "הדרך לצנעא", היא מגיעה למסקנה מטרידה: ממשלת תימן עצמה פתחה את השער לחות'ים, והובילה לתבוסתה שלה. מדוע? מה היתה טעותו המכריעה של המצביא התימני, גנרל אל-קושייבי, ומה אפשר ללמוד מכך על השינוי באופי המלחמה המודרנית? ינשוף צבאי-אסטרטגי במבט ראשון לטרגדיה התימנית.
בית הרוס בדרום צנעא במהלך מלחמת האזרחים, 2015. Credit: Ibrahem Qasim, CC-BY-SA 2.0
הנרי קיסינג'ר אמר פעם שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. האימרה המפורסמת הזאת תקפה באותה מידה גם למדינות אחרות. היסטוריונים לא מעטים חושבים, למשל, שגרמניה הידרדרה למלחמת העולם הראשונה, ויפן למלחמת העולם השנייה, משיקולים פוליטיים פנימיים. במקרים הללו, לפחות, קובעי המדיניות האמינו שהם משרתים את טובת המדינה, בטחונה ויציבותה. אך במקרים מסויימים, שיקולים פוליטיים פנימיים מהסוג הקטנוני ביותר מובילים ממשלות בנתיב של עיוורון ואבדון להרס עצמי מוחלט. סרט תחקיר מרתק של רשת אל-ג'זירה, מאת היוצרת התימניה הצעירה סאפא א-קרמאן (גילוי נאות: ידידה של הכותב), מראה כיצד פעלה הדינמיקה ההרסנית הזאת במלחמת האזרחים בתימן. קרמאן, שראיינה עשרות עדים בצבא ובממשלה התימנית ושמה את ידה על מסמכים סודיים ביותר, טוענת שהממשלות של עלי עבדאללה סלאח ויורשו, עבד ראבו מנסור אל-האדי, סייעו למורדים החות'ים לפלס את דרכם לבירה, צנעא, על ידי כך שנפטרו מהמושל והגנרל שבלמו אותם. היא משרטטת סיפור מבהיל של קטנוניות, נקמנות, חיסולי חשבונות קטנים, ובעיקר, התאבדות קולקטיבית של שלטון שהחליט לעקור את עיניו שלו רק כדי להכניס סנוקרת ליריביו.
סאפא אל-קרמאן וצוותה – מתוך הסרט "הדרך לצנעא". צילום: אל-ג'זירה
בשנת 2011, הגיע האביב הערבי לתימן. הנשיא עלי עבדאללה סאלח ניסה לדכא בכוח את ההפגנות שפרצו בבירה, אולם התמיכה של אחדים ממפקדי צבאו במורדים לא הותירו לו ברירה אלא לפרוש. לסאלח הממורמר, שפרש מהשלטון בחרי אף, נותרו עוד תומכים רבים במנגנון הממשלתי. אלו היו עוד קשורים אליו בקשרים עמוקים של פטרונאז', ובקושי הסתירו את כוונתם לחתור תחת הממשל החדש של סגנו, יריבו ויורשו, עבד ראבו מנסור האדי. כמו בלוב, סוריה ועיראק, נפילת שלטון סאלח לא הובילה ליציבות בתימן, אלא פירקה אותה לגורמים: שבטים חמושים, יחידות צבא, מיליציות סלאפיות ויחידות ג'יהאדיסטיות המזוהות עם אל-קאעדה בחצי האי ערב (AQAP), נלחמו זה בזה במלחמת פסיפס מורכבת ומסובכת. המחתרת החות'ית (או בשמה הרשמי, חיילי האלוהים) היתה אחת הכוחות האלו. המנהיג שלה, עבד אל-מאלכ אל-חות'י, ניצל את המרמור של השבטים השיעיים בצפון תימן כדי לבנות לעצמו בסיס כוח חמוש. הוא ואנשיו, שנתמכו בידי איראן, השכילו להשתמש בטקטיקה מעורבת נבונה, שילוב של פעילות חמושה, טרור והפגנות ענק, כדי להרחיב את שטחי שלטונם. בספטמבר 2014 הם הצליחו להשתלט על צנעא, ולזרוק את הנשיא האדי וממשלתו אל מחוץ למדינה. ערב הסעודית, שסירבה לראות קליינט איראני יושב על גבולה הדרומי, התערבה בלחימה והתחילה להפציץ, דבר שסיבך עוד יותר את המצב במדינה האומללה.
ניצל את המרמור- עבד אל-מאלכ אל-חות'י
השאלה שעומדת בבסיס סרטה של סאפא אל-קרמאן הוא כיצד הצליחו החות'ים להשתלט על העיר עמראן, הנחשבת כשער לבירת תימן צנעא וממוקמת 53 קילומטרים מצפון-מערב לה. בעיר הזאת ישבה יחידה חזקה יחסית של צבא תימן, החטיבה המשוריינת מס' 310 בפיקודו של גנרל חמיד אל-קושייבי. קושייבי, יליד העיר עמראן ובן לשבט חאשד העוצמתי, היה מושרש במקום ונהנה מתמיכה של השבטים המקומיים, ולפיכך הצליח לבלום ביעילות את ההתקדמות החות'ית בגזרה שלו.
כדי להתמודד עם כוחו העדיף של גנרל אל-קושייבי, החות'ים נקטו באסטרטגיה מחוכמת. במקום לתקוף את עמראן ישירות, הן שלחו לתוכה אזרחים לא חמושים ממחוז סעדא שהחלו להפגין ברחובות. לצד הקריאות המסורתיות של "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל", הדרישה העיקרית שלהם היתה להדיח את מושל המחוז, מוחמד חסן דמאג', ואת גנרל אל-קושייבי. הבעיה היתה, שהן דמאג' והן קושייבי לא היו פופולריים בחוגי השלטון בצנעא: קושייבי משום שתמך בהפגנות הדמוקרטיות של האביב הערבי ב-2011, ודמאג' משום שהיה חבר במפלגת הרפורמה, הסניף התימני של האחים המוסלמים שנחשב אופוזיציוני למשטרי סאלח והאדי. העובדה שקושייבי היה חוד החנית במלחמה בחותי'ם במחוז עמראן עוד בתקופתו של סאלח לא שיחקה לזכותו – תומכי הנשיא לשעבר, שעדיין מילאו תפקידים חשובים במשטרו של האדי, ראו בו בוגד.
בעוד המפגינים החות'ים ממלאים את רחובות עמראן, החליטה הממשלה לשלוח לעיר ועדה נשיאותית כדי לפתור את המשבר. למורת רוחם של דמאג' וקושייבי, התירה הועדה לחות'ים נוספים להיכנס למחוז כדי להפגין בו, בלי להתפרק מנשקם. חות'ים חמושים החלו לזרום בטנדרים לתוך עמראן, ולנופף ברובים שלהם ברחובות. הצבא והשבטים המקומיים תקפו את המאהלים של החות'ים בכניסה לעיר, וקרבות עקובים מדם פרצו בין שני הצדדים. בתגובה, הדיח הנשיא האדי את המושל דמאג', ומינה במקומו את אחד מנאמניו של הנשיא הקודם סאלח. החות'ים, כמובן, לא נרגעו, ודרשו גם את ראשו של גנרל אל קושייבי, שנתן את ההוראה לתקוף את המאהלים שלהם. בניגוד להרגלו, הנשיא האדי סירב להתקפל הפעם. לפי עדויות שהגיעו לסאפא אל-קרמאן והצוות שלה, הוא הזמין את קושייבי לפגישה סודית בצנעא, והורה לו בעל פה לתקוף את החות'ים. אבל ההוראה הסודית, שמעולם לא ניתנה בכתב, הותירה לנשיא פתח להתחמק מאחריות בעת הצורך.
הזמין את קושייבי לפגישה סודית בצנעא – הנשיא האדי. Credit: U.S. Department of Defense, Public Domain
בעוד הקרב מתנהל, החות'ים פרטו כהרגלם על המיתרים הפוליטיים הרגישים ביותר בתימן ומחוצה לה. הדוברים שלהם הציגו את הקרב לא כמרד נגד הממשלה, אלא כמאבק שחרור נגד ג'יהאדיסטים מאל-קאעדה ומיליציות תכפיריות של האחים המוסלמים (כלומר, קיצונים שונאי שיעים). גנרל קושייבי, כך הם טענו, הוא רק פסאדה המחפה על הכוחות האפלים הללו. ערוצי טלוויזיה שנשלטו בידי החות'ים, או בידי הנשיא לשעבר סאלח, הדהדו את התעמולה הזאת, שהגיעה גם לקהילה הבינלאומית. מקור אמריקאי סיפר לקרמאן שבעיני ועדת האו"ם, קושייבי כבר לא היה גנרל של ממשלת תימן, כפי שראה את עצמו, אלא מפקד מיליציה עצמאי שנלחם ללא גיבוי של משרד ההגנה.
במידה מסויימת, זה היה נכון. שר ההגנה (עוד מקורב של הנשיא לשעבר סאלח) והרמטכ"ל שיחקו משחק כפול. מצד אחד, הם נתנו פקודות סודיות לאל-קושייבי להמשיך להילחם (עותק של אחד מהמסמכים הללו מוצג בסרט) ושלחו אליו את מפקד המודיעין הכללי להבטיח לו שהממשלה איתו, ומצד שני – גררו רגליים ונמנעו מלשלוח לו תחמושת, נשק ואספקה. במשך שלושה חודשים, עמד אל-קושייבי במצור. שתי יחידות תגבורת שהגיעו מצנעא התמקמו בהר סמוך וחיכו לפקודות התקפה, שלא הגיעו. לפי עדויות של קציני אל-קושייבי, חלק מהחיילים הללו, שהיו נאמנים לנשיא לשעבר סאלח, הצטרפו לבסוף לחות'ים. חייליו של קושייבי נדהמו לראות את שר ההגנה שלהם מגיע לעמדות החות'ים ומנהל איתם משא ומתן. השר לא טרח לבקר את חייליו הנצורים. "באותו הרגע," העיד אחד הקצינים בסרט, "הצטערנו שאנחנו לובשים את מדי הצבא הזה."
ב-8 ליולי 2014, שלח שר ההגנה ועדה נשיאותית נוספת לעמראן, שחתמה על עוד הסכם הפסקת אש עם החות'ים. לפי ההסכם, אל-קושייבי היה אמור להתפנות לצנעא ולמסור את כל הנשק שלו למשטרה הצבאית, והרמטכ"ל שלח לו פקודה מתאימה. "היום הזה", אמר אחד הקצינים, "היה יום נכבה לא רק לעמראן, אלא לתימן כולה." קושייבי ביקש מהממונים עליו לשלוח לו כלי טייס, וטען שיוכל להמשיך להתנגד למספר חודשים אפילו עם מטוס קרב אחד. בעדות לקרמאן, אמר פקיד בכיר ממשרד ההגנה שמטוס אמנם המריא מצנעא, לא ברור אם כדי לסייע לקושייבי להתנגד במקרה שהחות'ים יפרו את הפסקת האש, או לפנות אותו מהמקום, אך מישהו לא ידוע בחלונות הגבוהים הורה לטייס לחזור על עקבותיו.
בתים בעיר עמראן – תמונת אילוסטרציה. Credit: Bernard Gagnon, Wikimedia Commons, CC-BY-SA 2.0
אל-קושייבי ציית לפקודה של הרמטכ"ל, ובתגובה הפרו החות'ים את הפסקת האש ותקפו את המפקדה שלו. הוא הורה לחייליו להסתלק. "אתם עדיין צעירים," הוא אמר, "אני המטרה שלהם, לא אתם". מדו"ח פתולוגי של ממשלת תימן עולה כי החות'ים שיספו את הגנרל בסכינים, שברו את עצמותיו, הלמו בראשו בכלים כבדים וירו בו מטווח אפס 84 כדורים. לאחר מכן, סירבו לשחרר את הגופה שלו למשפחה, אלא תמורת אסירים איראניים שהוחזקו בידי שירות הביטחון התימני. עמראן נפלה, ובספטמבר כבשו החות'ים גם את הבירה צנעא. הנשיא האדי, שמחדליו אפשרו למורדים להפיל את ממשלתו שלו, ברח מהמדינה וביקש סיוע סעודי. אולם גם ערב הסעודית, שמפציצה את תימן "בלי בג"ץ ובלי בצלם", לא מצליחה להתגבר על המרד החות'י, ובוודאי שלא למגרו.
התחקיר של קרמאן נראה אמין, אם כי קשה לוודא את כל הפרטים, ולעיתים נראה שהגישה של יוצרת הסרט קונספירטיבית יתר על המידה. אולי קרמאן הושפעה מקציני קושייבי הזועמים והנבגדים שסייעו בתחקיר, רובם מתוך ביטחון מוחלט שכל העולם קם עליהם לכלותם. קשה להאמין שהנשיא לשעבר סאלח, קל וחומר הנשיא הנוכחי האדי, רצו שהחות'ים יכבשו את צנעא. להאדי בוודאי שלא היה אינטרס במיגור משטרו שלו. ככל הנראה, הם האמינו, עד הרגע האחרון, שיוכלו לפגוע ביריביהם הפוליטיים, דמאג' וקושייבי, ולהגיע להסדר כלשהו עם החות'ים.
אבל מעבר לכל זה, הסרט מלמד לקח מעמיק יותר על עולם המערכה של המאה ה-21. קושייבי היה קורבן – לא הראשון ולא האחרון – לתפיסה מוטעית ואנכרוניסטית של המלחמה המודרנית, זו שכיניתי פעם אשליית הקוטביות. מלחמה קוטבית היא מלחמה שיש בה שני צדדים אחידים פחות או יותר בהרכבם, בין אם מדובר בשתי מדינות יריבות, או ממשלה הנאבקת מול מורדים. בספרו, מלחמה מלמטה למעלה, תיאר החוקר אמיל סימפסון כיצד נכשלו גנרלים ופוליטיקאים שוב ושוב, כאשר ניהלו מלחמה שחשבו שהיא קוטבית, בעוד שבפועל היא היתה מלחמת פסיפס – כאוס של סיעות חמושות רבות ושונות שנלחמות זו בזו ומחליפות תוויות ("ממשלה" ו"מורדים") בהתאם לצורך ולנוחות. האמריקאים בעיראק חשבו שהם פועלים בעולם דו-קוטבי של ממשלה מול מורדים, ולכן חימשו מיליציה שיעיות (בעיניהם: כוחות הממשלה), דבר שהשליך מיליציות סוניות שישבו על הגדר לזרועות אל-קאעדה. הבריטים עשו טעויות דומות בדרום אפגניסטן. אפילו הג'יהאדיסטים הזרים באפגניסטן, טוען סימפסון, נכשלו באשליית הקוטביות. המתנדבים הללו, לרוב בני נוער מפקיסטן, האמינו שהם נלחמים בעולם דו-קוטבי של מוסלמים נאמנים מול כופרים, ובפועל נכנסו לתסבוכת של ברוני מלחמה שלא הכירו. מפקדים אפגנים ציניים ניצלו את הג'יהאדיסטים הזרים הללו לחיסולי חשבונות אישיים, שלחו אותם להתאבד על סוחרי אופיום יריבים בנימוק שהם "כופרים" ו"משתפי פעולה עם האמריקאים", ואפילו סחרו זה עם זה במחבלים מתאבדים.
הטרגדיה של קושייבי מאד דומה. הוא האמין שהוא פועל בעולם הצבאי הישן, הדו-קוטבי, של ממשלה הנאבקת במרד, וראה את עצמו כנציגה המובהק של הממשלה. שוב ושוב אמר לאנשיו, שאם לא היה מקבל הוראות מפורשת מהנשיא, מהרטכ"ל וממשרד ההגנה, הוא לא היה יורה אפילו כדור אחד. לכן, הוא סירב לתמרן בזירה הפוליטית, למשל – לשחק בין החות'ים לממשלה – באופן שהיה יכול אולי להצילו. שר ההגנה והנשיא אולי טעו טעות מרה בכך שהמעיטו בכוחם של החות'ים ובנכונותם להתקדם עד צנעא, אולם הם לפחות הבינו שהם מתנהלים במלחמת פסיפס. בעיניהם קושייבי, יריב פוליטי פנימי, היה מסוכן לא פחות ואולי אפילו יותר מהחות'ים, ולכן בהחלט לגיטימי להפקירו כדי לקבל דיבידנדים מפוליטיים משחקנים אחרים בפסיפס התימני. העלילה העצובה שפורסת סאפא אל-קרמאן בסרטה מוכיחה פעם נוספת שכדי לנצח במלחמה, צריך להבין קודם את הכללים והחוקים הבסיסיים שלה; לא איך שהיינו רוצים שיהיו או איך שהיו בעבר, אלא כפי שהם היום בפועל.
משהו מוזר עובר על השמאל הרדיקלי בארצות הברית, ובמיוחד באקדמיה. האקטיביסטים שמריצים מחאות המוניות בשם ה"צדק הגזעי", חוזרים בדלת האחורית לעמדות ימניות קיצוניות שפעילי זכויות האזרח נאבקו כנגדן במשך עשורים, לרבות הפרדה כפויה בין הגזעים. ינשופי מגדל-השן על עלבונות, ניכוס תרבותי, סושי ופניית פרסה דרמטית.
לפני כחודש וחצי הסתובבה לה אקטיביסטית אפרו-אמריקנית בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, והתבוננה בזעם באחד מקירות הבניין. מישהו ביצע פרובוקציה קלה, והדביק סרטים זעירים וקלים להסרה על תמונותיהם של הפרופסורים השחורים בפקולטה, התלויות לצד אלו של עמיתיהם הלבנים. הימים, רק לעדכן את הקורא, הם ימי מחאות והפגנות סטודנטים בקמפוסים אמריקניים רבים. המפגינים דורשים בדרך כלל לטפל בענייני גזע וזהות, החל בשינוי בניינים הקרויים על שם דמויות "בעייתיות" מהעבר, עבור בפיטורי מרצים שכופרים בפוסט-קולוניאליזם, וכלה בניסיון להכתיב לאוניברסיטאות כל מיני "תכניות אסטרטגיות" לגיוון, העצמה וחינוך בענייני מגדר וגזע.
בחודשים האחרונים נשפך הרבה מאד דיו על גל המחאות הזה. יש המצדדים בו, ואילו רבים אחרים מזהים בו קווים של עריצות וסכנה חמורה לחופש הביטוי האקדמי. אולם, למקרא המאמר של אותה אקטיביסטית, עלתה לפני השטח זוית חדשה ומעניינת: "בפעם הראשונה שהלכתי במסדרונות הללו כסטודנטית למשפטים" היא כתבה, "הבחנתי בכאב בגברים הלבנים שתופסים את רוב המקום על הקיר, אך גם הייתי גאה לראות תמונות של פרופסורים שחורים תלויים לידם". או במילים אחרות: קריטריון הגזע חוזר, ובגדול.
האקטיביסטים האפרו-אמריקנים, ששייכים רובם ככולם לשמאל הרדיקלי הסטודנטיאלי ולארגוני זכויות למיניהם, ביצעו פניית פרסה, והם מאמצים כיום עמדות שהתנועה לזכויות השחורים נאבקה כנגדן בשצף קצף בעבר.
לא ברור מי ביצע, ומדוע: הסרטים השחורים על תמונות הפרופסורים, בית הספר למשפטים בהרווארד
כאשר אותה אקטיביסטית מתבוננת בתמונות הפרופסורים שעל הקיר, ניבטים מול עיניה אחדים מגדולי המשפטנים של ארצות הברית – שחורים, לבנים, אסייאתים ואחרים. לכל אחד מהם הייתה קריירה מרתקת ועשירה. לכל אחד מהם השקפות ודעות בוויכוחים הסוערים שעל הפרק, אשר אמורות לרתק סטודנטית למשפטים בהארוורד. ובכל זאת, האקטיביסטית שלנו כלל לא מביעה עניין בכל אלו. דבר אחד בלבד מעניין אותה: האם צבע העור של הפרופסור הוא כהה, או שמא בהיר. מרצים שחורים משמחים אותה, ואילו מרצים לבנים מדכאים אותה וגורמים לה לכאב. התוכן, הברק המחשבתי, האינטיליגנציה – אינם פקטור חשוב עבורה.
נקודת המבט הזאת אינה רק צרה כעולמה של נמלה, אלא גם טומנת בחובה הנחות יסוד גזעניות שפעילי זכויות האזרח תמיד נאבקו כנגדן. שהרי, על-ידי הדגשת צבע העור לבדו והתעלמות מכל יתר הרבדים בקריירה של הפרופסורים, האקטיביסטית אומרת למעשה שערכו של אדם מסתכם אך ורק בזהותו הגזעית. ויותר מכך – שיש למיין אנשים כ"בעלי ברית" או "אויבים" בהתאם לצבע העור. זוהי, פחות או יותר, הנחת היסוד שעמדה מאחורי הגזענות הדרומית הידועה לשמצה. סביר להניח שהדרומיים לא היו יכולים לבטא אותה טוב יותר.
מרחבים בטוחים ונפרדים לשחורים
ואל תטעו לחשוב שהאקטיביסטית שלנו היא היחידה, או אף הקיצונית שבחבורה. פרופסור האונני קיי טראסק מאוניברסיטת הונלולו למשל, ביטאה גם היא את ההשקפה המקובלת בחוגים הרלוונטיים. לפי טראסק, שנאה של שחורים כלפי לבנים אינה גזענית, בהגדרה, משום שרק "בעלי הפריבילגיות" (קרי, לבנים) יכולים להיות גזענים. איבה בכיוון ההפוך לעומת זאת, אינה אלא זעם מהפכני לגיטימי של המדוכא כלפי המדכא. טראסק ודומיה מטיפים אפוא בגלוי לשנאה גזעית, רק הפעם מהצד ההפוך.
וכך, במהלך מדהים של חזרה לאחור, האקטיביסטים החדשים חותרים תחת הישגי העבר החשובים ביותר של התנועה לזכויות האזרח. מרטין לותר קינג דרש לשלב את השחורים במיינסטרים האמריקני ולכן נאבק בסגרגציה, ההפרדה הגזעית שדחקה אותם לשולי החברה. האקטיביסטים השחורים של היום אמנם ממשיכים לטעון בשם המורשת הזאת, אך בה בעת גם חותרים תחתיה. בפרינסטון, למשל, הם דורשים להסיר את שמו של הנשיא לשעבר וודרו וילסון מהקמפוס, משום שאפשר הפרדה גזעית במשרדי הממשלה. בו בזמן, ובלי לחשוב על האירוניה שבדבר, הם גם תובעים להקים "מרחב מתוחם ומוגדר לשחורים". או במילים אחרות, להחזיר את ההפרדה הגזעית מהדלת האחורית. בקלרמונט מק'קנה, קולג' בקליפורניה סטודנטים שחורים סילקו באלימות מ"המרחב הבטוח" אישה אסייאתית שהעזה להתלונן על הטרדה מינית מצד שחור, ואפילו העזה לומר שגם שחורים יכולים להיות גזענים לפעמים.
חוזרים לגזענות הישנה: חדר המתנה לשחורים בדרום ארצות הברית, לפני חוקי זכויות האזרח
באוניברסיטת מיזורי, אחד ממרכזי המחאה העיקריים, האקטיביסטים השחורים הרחיקו לכת, וסילקו את בעלי בריתם הלבנים מאתר המחאה כדי ליצור "מרחב בטוח שחור לריפוי", בו יוכלו לפגוש רק שחורים ולהתאושש מהשפעת העלבונות הגזעניים שמקיפים אותם מכל עבר. שטח ציבורי אחר באותה אוניברסיטה, שהוכרז אף הוא "מרחב בטוח", אמנם נפתח לאקטיביסטים לבנים מסויימים, אך נסגר לכל הלבנים שלא תומכים במחאה ולצלמי עיתונות. כשצלם אסייאתי ניסה לחדור אותו בכל זאת, הוא ספג צעקות ודחיפות והואשם בכך שהוא "לא מכבד מרחבים שחורים". נותר רק לתהות, האם מחר ידרשו "לוחמי הצדק הגזעי" להקים גם כיתות נפרדות וברזיות נפרדות לשחורים, ובכך ישחזרו לחלוטין את מציאות האפליה של הדרום האמריקני הישן.
המאבק החדש ב"ניכוס התרבותי"
אך ההפרדה הגזעית, והגזענות בכלל, אינם הרעיונות היחידים שהאקטיביסטים חוזרים אליהם בפניית פרסה, לאחר שקודמיהם נאבקו כנגדם במשך דורות. מסורתית, השמאל האקדמי חשד תמיד ב"מהותנות" התרבותית. זו הגורסת שתרבות או אומה מכילות מעין מהות נצחית וקבועה, למשל "נשמת האומה", "הג'ניוס היהודי" או "הנפש היפנית", שנוצקה מימים ימימה ומלווה את האומה לעד במסעה לאורך ההיסטוריה. כנגד זאת, טענו חוקרים שתרבויות הן אוסף של רעיונות ומנהגים המשתנים תדיר, והמגדירים עצמם באופן מתמיד באמצעות אינטראקציה עם תרבויות אחרות.
והנה, פוליטיקת הזהויות הקיצונית ביצעה כעת פניית פרסה, וחזרה בדיוק למהותנות שנאבקה נגדה בעבר. עד שאפילו הרומנטיקנים מהמאה התשע עשרה היו מרימים גבה על התובנות החדשות. הביטו למשל בגלי הזעם הקדוש שעולים כנגד האנטיכרייסט החדש: "ניכוס תרבותי". עוד בשנת אלפיים, מחו סטודנטים וייטנמאים בסיאטל על להקה קנדית שקראה לעצמה וייטקונג, משום שמדובר ב"גניבה תרבותית והיסטורית". סטודנטים ממיעוטים אתניים בארצות-הברית נעלבים מתחפושות 'ליל כל הקדושים' שלקוחות מהתרבויות שלהם. כמו למשל טורבנים, כאפיות או נוצות אינדיאניות; באוניברסיטת אוטאווה בוטלה כיתת יוגה – במקור תורה רוחנית הודית וכיום ספורט מערבי פופולרי – מפני שמדובר ב"ניכוס וגניבה מתרבות שעברה קולוניאליזם וג'נוסייד תרבותי בידי המערב".
וסטודנטים רדיקליים באוברלין קולג' מוציאים את קצפם על הקפיטריה המקומית, שמעזה להגיש מנות סיניות לא מקוריות ואפילו, רחמנא לצלן, סושי, באופן שמהווה "גניבה תרבותית" ממזרח אסיה. טומויו ג'ושי, סטודנטית יפנית, אפילו טענהשהעובדה שהדג לא טרי, האורז לא מבושל מספיק והטבח לא התאמן מספיק שנים – מוכיחה שהקפטריה מנכסת את התרבות היפנית באופן לא הוגן. מחאה דומה, ומגוחכת לא פחות, פרצה כנגד "יום הקימונו" של מוזיאון האומנות בבוסטון.
ויש גם נפגעי טראומה שמצבם קשה יותר.
דייפ נגויין, סטודנטית חדשה מוייטנאם, קפצה מאושר כאשר ראתה מנות וייטנאמיות בתפריט של קפטריית סטינבסון באוריינטציה השנה. אחוזה בתשוקה עזה לאוכל ניחומים וייטנאמי, רצה נגויין לתחנת המזון בתקווה גדולה, אולם התאכזבה עמוקות. סנדוויץ הבאן-מי הוייטנאמי המסורתי שקפטריית סטינבסון הבטיחה לא היה אלא חיקוי זול של המנה המזרח-אסייאתית. במקום באגט פריך עם בשר חזיר צלוי, פאטה, ירקות מוחמצים ועשבים טריים, נעשה שימוש בג'בטה, חזיר משוך וסלט כרוב. "זה היה מגוחך" אמרה נגויין, "איך הם יכולים סתם כך לקחת משהו שונה לחלוטין ולתייג אותו כאוכל מסורתי של ארץ אחרת?".
הטקסט הזה הוא אמיתי לחלוטין. אך נגויין שנעלבה עד עמקי נשמתה מהשוד התרבותי שכחה שבאגט, גם אם יש בתוכו בשר ועשבים טריים, אינו בדיוק מאכל וייטנאמי מסורתי, אלא "ניכוס תרבותי" בפני עצמו שנטלה וייטנאם מהקולוניאליזם הצרפתי.
וכך, כמו גלגל היסטורי, הפכה שוב התרבות למעין "מהות" קבועה, מתחם פרטי השייך אך ורק לקבוצת אנשים ספציפית, שאסור לה לבוא במגע עם תרבויות אחרות ולהיות מושפעת מהן.
הבאגט הוא לא בדיוק מאכל וייטנאמי מסורתי. בתמונה: באן-מי. Credit: Jakub Kapusnak, foodiesfeed.com
בדיוק כמו ה"מרחבים הבטוחים" שמשחזרים את ההפרדה הגזעית, גם ההיסטריה סביב ה"ניכוס התרבותי" מדירה בפועל קבוצות מיעוט מהכלל, סוגרת אותן בגטו תרבותי משלהן ודוחקת אותן לשוליים. בחברה המודרנית, הזדמנויות חברתיות וכלכליות מחייבות אינטראקציה מתמדת, ואג'נדת ה"ניכוס התרבותי" עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה. כך, המחלקות ללימודים אתניים ואפרו-אמריקניים באוניברסיטאות, שהוקמו במטרה להוסיף את ההיסטוריה והתרבות של האפרו-אמריקנים לקנון האינטלקטואלי של ארצות-הברית, הפכו לגטאות מסוגרים של אינטלקטואלים זועמים, שחורים ברובם, שמדברים בעיקר לעצמם.
זהו תהליך הרסני שמזין את עצמו. בהתנהגות הבדלנית שלהם, אינטלקטואלים ואקטיביסטים שחורים (ואחרים) משליכים את עצמם לשוליים. כתוצאה ממעמדם השולי הם זועקים על אפליה, ודורשים עוד ועוד יחס מיוחד – אפליה מתקנת ומרחבים בטוחים – צעדים שמשליכים אותם הלאה לשולי הדרך, וחוזר חלילה.
כך, בשקט, ביצע אגף "פוליטיקת הזהויות" של השמאל הרדיקלי את פניית הפרסה המושלמת. הוא זחל דרך תעלות המבצר שהובקע, והתיישב על רצפת המרתף הישן של יריביו לשעבר. מעניין מתי הוא יבחין בכך.
הינשוּף 
