הינשוּף

אם איתרע מזלכם לחיות בסין של סוף המאה התשע עשרה, שלהי קיסרות הצ'ינג, ולצאת מקו הבריאות, יתכן שהשמועות היו מובילות אתכם לבית מרקחת יפני תמים למראה, שנשא את השם "היכל התענוגות הנעלים". מעטים מהלקוחות הסינים של בתי המרקחת הללו ידעו כי שימשו כמסווה לרשת ריגול יפנית מתוחכמת שנוהלה בידי הרפתקנים פרטיים. מדוע "הפריט" הצבא היפני את חלק הארי של פעולות הריגול והקומנדו שלו לכנופיות הרפתקנים אזרחיים שפעלו על דעת עצמם, ומה היו ההשלכות? ינשוף היסטורי על מרגלים, מתנקשים והקשר שלהם להשחתה הרת האסון של הצבא החזק ביותר במזרח אסיה.

אם איתרע מזלכם לחיות בסין של סוף המאה התשע עשרה, שלהי קיסרות הצ'ינג, ולצאת מקו הבריאות, הייתם יכולים להיעזר ברפואה הסינית המסורתית או לבקר מיסיונר נוצרי עם ידע רפואי כזה או אחר. הרפואה המערבית רק התחילה להיכנס לסין באותה התקופה, ולא היתה זמינה לכל תושביה. בערים הגדולות שנגחאי, בייג'ינג או וו-חאן, יתכן שהשמועה היתה מובילה אתכם לבית מרקחת יפני בשם "היכל התענוגות הנעלים" (Rakuzendō), שמכר תרופות מערביות באיכות גבוהה, לרבות משחות עיניים יעילות להפליא, וגם ספרים, עיתונים ומוצרי סידקית יפניים אחרים. בקומת הקרקע, סביר שהיה מקבל את פניכם מוכר סיני. אם הייתם רואים את אחד מאנשי הצוות היפניים, הוא היה מעניק לכם יחס מנומס, עסקי וענייני ביותר, ומסרב בכל תוקף להתווכח על פוליטיקה או לדבר על המתח ששרר בין שתי המדינות. אלו שהיו מצליחים להסתנן לקומה השנייה בסניף המרכזי בוו-חאן, שהיתה מחוץ לתחום ללקוחות, היו רואים אולי פוסטר מוזר עם כיתוב ביפנית. "המטרה של הבית הזה," נאמר בו, "היא להביא לשלום נצחי במזרח וישועה לכל באי עולם. רפורמה בסין היא השלב הראשון." מסר תמוה במקצת, שחשף טפח והסתיר טפחיים. מנהל הרשת, אראו סיי, היה למעשה סגן צעיר בצבא הקיסרי. במסווה של בית מרקחת, הוא הפעיל רשת ריגול מתוחכמת ומוצלחת למדי, אחת הראשונות שפעלו בסין מאז כינון היחסים המודרניים בין המדינות בשנת 1872. (כותבים מאוחרים יותר ללא מושג אמיתי על האירועים, ומחברי ספרי "היסטוריה של הריגול" בגרוש וחצי, הוטעו לימים מהשם "היכל התענוגות", וכתבו שאראו ניהל בוו-חאן בית זונות שבו אירח וסחט את אנשי האליטה הסינית. אין בכך שמץ של אמת: היכל התענוגות מכר רק תרופות, ספרים, עיתונים ומוצרים תמימים אחרים).

מרגלי היכל התענוגות – איור על כריכת הדו"ח של אראו סיי

            עובדי "היכל התענוגות" התחלקו לשני מדורים: צוות פנימי, שכלל מנהלנים, דסקאים, אנשי מחקר ומנתחי מודיעין, וצוות חיצוני – מרגלים שנסעו לכל רחבי סין, פתחו סניפים של ההיכל בערי שדה או פעלו במקומות מרוחקים כרוכלי תרופות נודדים. סגן אראו הטיל עליהם לאסוף מידע מודיעיני מכל הסוגים: לא רק מודיעין צבאי על גיאוגרפיה, תחבורה, ריכוזי צבא ומשטרה סיניים ונוכחות צבאית זרה, אלא גם מודיעין בסיסי יותר על החברה, התרבות, הכלכלה וגורמי כוח מקומיים. חלק מהסוכנים המוצלחים יותר הצליחו לחדור לאזורים נידחים של קיסרות הצ'ינג, עד למרחבי מנצ'וריה הקפואים בצפון, גבול טיבט ההררית במערב והיערות הטרופיים של יונאן בדרום, וליצור קשרים עם קבוצות אתניות בדלניות ומנהיגי כנופיות שודדים. רבים מהם היו גם בקשר עם מהפכנים רפובליקאים בערי הנמל. אראו האמין שמהפכה ו"רפורמה בסין" היא השלב הראשון לברית בין המדינות. אולם הדבר המפליא באמת, שייחד את "היכל התענוגות" מרשתות הריגול המוכרות לנו בהיסטוריה המערבית, היא אופיו הפרטי. מלבד אראו, אף אחד מאנשיו לא היה איש צבא או סוכן מקצועי. המרגלים של ההיכל היו כולם הרפתקנים חופשיים – בני נוער אידיאליסטים שהגיעו לסין כדי לחוות הרפתקאות, להרוויח כסף ולקדם בכוחות עצמם וביוזמתם את האינטרסים היפניים ביבשת. גם כשעבדו בשביל הצבא, למשל בהיכל התענוגות, הם תמיד היו עצמאיים למחצה, נאסר עליהם לבקש עזרה מקונסוליות יפניות, וציפו מהם לפרנס את עצמם ממכירת תרופות ועסקים זעירים אחרים.

סגן אראו סיי

לצבא היפני היו סיבות טובות לעבוד ב"קבלנות", ולהעסיק הרפתקנים עצמאיים בתפקידים רגישים של ריגול ומבצעים מיוחדים. היועצים הזרים, גרמנים, בריטים או צרפתים, שבנו את הצבא ואת הצי היפניים ככוחות מודרניים בשנות השבעים והשמונים של המאה התשע עשרה, לא התעניינו במיוחד בשאלות של מודיעין, אלא בעיקר בטקטיקה צבאית, ארגון ובניין הכוח. כתוצאה מכך, למטכ"ל היפני לא היה אגף מודיעין עד 1907, מועד מאוחר יחסית. בתקופה המוקדמת, מקצועני המודיעין היו קומץ קצינים "משוגעים לדבר", נוסעים אובססיביים ותרמילאים דוברי שפות כמו אראו סיי ופוקושימה יאסומאסה – הרפתקן שנסע מברלין ועד סין על גב סוס וחצה את כל מרחבי רוסיה וסיביר. בהעדר קאדר מקצועי של מרגלים וקציני מודיעין, או מוסדות חינוך שיוכלו להכשיר אנשים כאלו, היה קל לצבא להסתמך על הרפתקנים שנסעו ממילא ליבשת מרצונם.

הבעיה העיקרית היתה שההרפתקנים הללו לא היו ממושמעים במיוחד, וחלקם אף נזרקו מקורסי קצינים ומסגרות צבאיות אחרות בנעוריהם. הם נטו להיות צעירים פרועים, אלכוהלוסטים עם שיער ארוך ובגדים מטונפים, שלא אהבו לקבל משמעת משום סוג. גרוע מזה: רובם היו אנשי אופוזיציה, שהעריצו את "אנשי החזון" (shishi), הסמוראים הטרוריטים משנות השישים של המאה התשע עשרה, ואת הלוחמים שניסו למרוד בממשלה של יפן המודרנית בשנות השבעים של אותה המאה. ארגונית, הם היו משוייכים לרוב לגוש מפלגות האופוזיציה, "התנועה לחירות וזכויות העם", או לארגונים לאומניים כדוגמת "אחוות הדרקון השחור" שביקרו את הממשלה על רפיסותה במגעים עם מעצמות המערב ועל כשלונה לכבוש שטחים בסין ובקוריאה. ההרפתקנים היו מוכנים לשתף פעולה עם הצבא בריגול ומבצעי קומנדו – אבל לא היו מחוייבים לעצור כשקיבלו פקודה. בפועל, רובם עבדו כגורמים עצמאיים בשטח.

חברי אגודה פטריוטית – מכאן הגיעו רוב ההרפתקנים

ההסתמכות על הרפתקנים עצמאיים למחצה היתה הגיונית מבחינת הצבא לא רק כי מילאה צורך חיוני וחסכה כסף ומשאבים, אלא גם מפני שתמיד ניתן היה להתנער מהם. בסוף המאה התשע עשרה, לפחות עד הניצחון על רוסיה ב-1905, יפן עדיין נחשבה מדינה חלשה ממדרגה שנייה, שהיתה תלויה ברצונן הטוב של מעצמות המערב. אלו, שהחזיקו בשפע אינטרסים בסין ובקוריאה, הביטו בחשד הולך וגובר על הפעילות הצבאית היפנית במזרח אסיה. כשהעסיק הרפתקנים במבצעי קומנדו וריגול מלוכלכים, הצבא היפני היה יכול לחקור אפשרויות ולפתוח דרכי פעולה מחד, ולהתכחש לאחריותו אם נתפס מאידך.

אולם לאאוטסורסינג של הריגול היה מחיר כבד מבחינת יפן, שהתגלה רק בהדרגה במהלך השנים. קציני הצבא, המודיעין והקומנדו שניהלו מגע שוטף עם ההרפתקנים, הושפעו מהם בהדרגה. כבר בשנות התשעים של המאה התשע עשרה, התרבות השתיינית, הפרועה וחסרת המשמעת של הכנופיות הפטריוטיות הללו חלחלה לחבר הקצינים עצמו, ועצם נוכחותן בשטח אפשרה לקצינים יפנים לנהל מבצעיים מופרעים בניגוד לרצון הממונים עליהם מבלי לשלם את המחיר. ב-1895, החליט השגריר היפני בסיאול, גנרל במילואים, לרצוח את מלכת קוריאה בלי לשאול איש ובניגוד לחוק היפני, כדי לפתור קשיים פוליטיים שלא ידע להתמודד עמם. המבצע התאפשר, רק משום שהשגריר ואנשיו היו יכולים להיעזר בחבורת הרפתקנים – עיתונאים, מוכרי תרופות, אומני לחימה ונזירים נודדים – שהסתובבו בקוריאה כחברי "מסדר האבירות והחסד השמיימי" ועסקו בריגול אד-הוק עבור הצבא. כשההרפתקנים פרצו לארמון כדי לרצוח את המלכה, הם לוו בקצינים ושוטרים יפנים, שהורידו את המדים והתערבבו בכנופיית הרוצחים הפלילית. הגבול בין חיילים להרפתקנים היה כה מטושטש, עד שדיפלומטים ועיתונאים זרים, שהגיעו לזירת הרצח, לא הצליחו להבחין ביניהם. "למען העתיד של מולדתנו", כתב אחד העיתונים היפניים בזעזוע לאחר המקרה, "יש להצטער עד עומק הנפש שהחיילים שלנו אימצו את דפוס ההתנהגות של הלוחמים ההרפתקנים." כישלונה של מערכת המשפט היפני להעניש כראוי את השגריר וכנופיית ההרפתקנים, שנעצרו לאחר המעשה, עודד חזרה על אותם מעשים בעתיד.

מלכת קוריאה, שנרצחה בידי השגריר היפני וכנופיית ההרפתקנים שלו

בעשורים הבאים, ההרפתקנים התחברו עם הקצינים הפרועים והבלתי ממושמעים ביותר בצבא, והעניקו להם חיילים זמינים לכל מבצע מופרע. ב-1914 רקם קוואשימה נאניווה, אולי ההרפתקן המפורסם מכולם, מזימה עם קציני מודיעין יפניים, להשתלט על מנצ'וריה ולהמליך עליה את אחד מנסיכי שושלת הצ'ינג המודחת. במהלך ההפיכה, תכנן קוואשימה להיעזר בשבטים מונגוליים ובכנופיות שודדים הרריים שהונהגו אף הן בידי הרפתקנים יפנים, כמו האקו מאסומי, בריון ענק שנודע בכינוי "הגנרל השמיימי". המזימה הזאת נכשלה רק משום שהממשלה היפנית גילתה אותה ברגע האחרון והטילה עליה ווטו, בדומה לתוכנית נפל דומה שנהגתה שנתיים לאחר מכן. אולם שיתוף הפעולה ההרסני בין קצינים והרפתקנים לא נפסק. ב-1928 רצח קצין מבצעים את השליט הסיני של מנצ'וריה, משתף פעולה חלקי של יפן, ובכך ריסק לרסיסים את מדיניות ממשלתו שלו. ההתנקשות עצמה בוצעה בידי חיילים, אך אלו נעזרו לכל אורך הדרך בכנופייה של הרפתקנים יפנים, רובם אנשי עסקים מפוקפקים, סרסורים וסוחרי סמים. ראש ממשלת יפן, שניסה להעניש בחומרה את הקצינים וההרפתקנים, נתקל בהתנגדות מבית. שרי הקבינט פחדו שאם תהיה ענישה חמורה, ההרפתקנים ובעלי בריתם ביפן עלולים לפצוח במסע התנקשויות כנגד בכירים בתוך המדינה. הקשר הלא קדוש בין הרפתקנים לחיילים בלתי ממושמעים הגיע לשיאו ב-1931. לאחר שקציני צבא, שוב על דעת עצמם, ביימו תקרית שאפשרה להם לכבוש את מנצ'וריה באופן חד צדדי, הם קיבלו הוראה חד משמעית מהממשלה והמטכ"ל שלא להתקדם לעבר צפון החבל. כדי לאפשר את ההתקדמות, הקצינים הפעילו הרפתקן ידוע לשמצה בשם אמאקסו מסאהיקו, קצין שהודח מהצבא כי רצח עציר אנרכיסטי ובנו הפעוט עשר שנים קודם לכן. אמאקסו וכנופייתו השתוללו בעיר חרבין שבצפון מנצ'וריה, ריססו במכונות ירייה לעבר עסקים ובניינים יפניים – וסיפקו לצבא עילה לכבוש את האזור כולו כדי "להגן על התושבים מפני הטרור הסיני".

כפי שראינו, שיתוף הפעולה ארוך השנים והמתמיד בין הצבא להרפתקנים פרטיים, שנועד לשרת מטרות מבצעיות ספציפיות אך יצא משליטה, העצים את הגורמים הפרועים והבעייתיים ביותר בצבא היפני עצמו. כיצד התופעה הזאת הובילה לגל של התנקשויות פוליטיות בתוך יפן ותרמה לתהליך שהוביל למלחמת העולם השנייה – בכך נדון באחד הינשופים הבאים.

האם חוויתם פעם את התחושה המשכרת של תמיכה מלאה של כל הסובבים, מלבד תמהוני או שניים שנקלעו למקום במקרה? כשאתם שומעים קולות של תמיכה מכל עבר, הפוסטים שלכם מתמלאים בלייקים ומשותפים על ידי אינספור אנשים והאוזניים מתמלאות בקריאות עידוד וצהלה? זו הרגשה נפלאה, אלא שאתם לא שומעים את העולם החיצון, אלא רק את הד קולותיכם שלכם. ינשוף פוליטי-מדיני על כשל תיבת התהודה – אחד הפיתויים המסוכנים ביותר של פעילים פוליטיים – וכיצד ניתן להתגבר עליו. 

לפני כך וכך שנים, הייתי פעיל בנוער מרצ. כבר אז אידיאליסטי פחות וביקורתי יותר מרוב החברים, אבל עדיין חבר מפלגה בלב ובנפש. אחד מהאירועים שגרמו לי להרהורי כפירה, היתה פגישה מסויימת ששמעתי עליה בפרוטרוט, אם כי לא נכחתי בה באופן אישי. בפגישה, דיברו צעירי התנועה וכמה מהפוליטיקאים על כל הדברים המדהימים שעשינו עבור השכבות החלשות. חלק מהם היו ממשיים, כמו למשל חוק הדיור הציבורי או קייטנות בשכונות מצוקה. אחרים היו יותר ברמה של רטוריקה אידיאולוגית לוהטת על חלוקת עושר, חיסול פריבילגיות ו"תנו לשכונות, לא להתנחלויות". מי שהיה שם בפנים, לא היה יכול שלא להסתחרר ולהסתנוור. תראו כמה אנחנו נפלאים, כמה אנחנו עושים, איך אנחנו פורצים דרך לציבורים חדשים. ואז, שלף אחד הפוליטיקאים סיכה ארוכה ודקר את הבלון. "אם אנחנו כל כך בעד הפועלים," הוא שאל, "אז למה הפועלים לא בעדנו?" האמירה הזאת, שרוקנה את האוויר מהחדר, היתה נבואית. בבחירות אחרי האינתיפאדה השנייה מרצ התרסקה לחלוטין. כל הפעילות החקיקתית ופעולת השטח שלה לא הצליחו לפצות, ולו במאום, על הפער שהיה בינה לבין רוב הציבור בנושא המדיני בטחוני, וגם בסוגיות זהות, פטריוטיזם, דת ומסורת. מה שנראה מרשים למי שהיה בפנים, היה שולי במקרה הטוב ואפסי במקרה הרע לאנשים שהיו בחוץ. פעילים נטו לטעון שמדובר בבעיה של חוסר ידע. אם רק הציבור יידע מה אנחנו עושים בשבילו, אז הוא ישנה את דעתו. זה היה נכון באופן חלקי – רוב האנשים אכן לא מודעים לפרטי הפרטים של פעילות מפלגתית ופרלמנטרית, והתקשורת נוטה לפרסם רק את מה שצהוב, עסיסי ומעורר סקנדל. אבל  בסופו של דבר, זה לא היה העניין העיקרי. הבעיה היתה פרופורציה: דברים שיקרים לליבם של האינסיידרים הם הרבה פחות משמעותיים לכל היתר. התופעה הזאת קיימת כמעט בכל קבוצה של פעילים: מזרחיסטים ופוסט-קולוניאלים שבטוחים שויכוחי הפייסבוק הטהרניים שלהם באמת מעניינים מישהו מחוץ למעגל זעיר; פייגליניסטים שמשכנעים את עצמם שכל עם ישראל מחפש "זהות, משמעות וחירות" ברוח תנועתם, ושהעולם כולו מחכה למוצא פיו של עם ישראל בעניין זה; פעילים בדיאלוג יהודי-ערבי שמגזימים בחשיבות קבוצות ההידברות שהם מארגנים – מפעל שעם כל חשיבותו נוטה לקרוס ברוח חזקה, וכיוצא בזה.

ההגזמה הפראית בחשיבות הויכוחים שלנו, הפעילות שלנו, הדברים שאנחנו עושים, עיוורה את פעילי מרצ מלראות את התהום שנפערה מול רגליהם. במקרים אחרים, היא הפיחה אש מתעתעת במאבקים שהיו אבודים ומזיקים מלכתחילה. קחו, למשל, את המקרה של תנועת "ארץ חדשה", המפלגה של אלדד יניב ששמה לה למטרה להילחם בשחיתות השלטונית. כחלק מהמגניבות הכללית של יניב וחבריו, הם נעזרו באסטרטגים פוליטיים מפוקפקים, רופאי אליל ששכנעו אותם, באמצעות מודלים מתוחכמים לכאורה, שהם עומדים לקבל בבחירות חמישה עד שישה מנדטים. השיטה של ה"אסטרטגים" הללו התבססה על ניתוח מתמטי מורכב של פעילות אינטרנטית ואימפקט ברשתות החברתיות, כמו למשל מספר הלייקים שפוסטים מפלגתיים מקבלים. באחד המחקרים המבריקים ביותר שלו, ריסק הבלוגר אישתון את ה"אסטרטגיה" הזאת לרסיסים, והראה את הנוכלות והאשלייה העצמית שבבסיסה. הניתוח של אישתון התמקד בקסמם המתעתע של רשמים של תמיכה אינסופית המגיעים לחברי קבוצות קטנות, ובמיוחד כאלו המבוססות על פעילות רשת. כאשר אתה מוקף בתומכים, ומקבל אינספור שיתופים, לייקים ותגובות אוהדות, אין פירוש הדבר שאתה נהנה מתמיכה אמיתית. בפועל, תגובות של מספר פעילים די קטן מהדהדות שוב ושוב במרחב מוגבל, ויוצרות אשליה של גודל ומרחב. חברי הקבוצה מדמיינים שהם שומעים אינסוף קולות מהמרחב הפתוח, אולם למעשה מדובר בהדהוד קולותיהם שלהם בתוך תיבת תהודה זעירה. אם יורידו לייק או שניים ויעשו Unfollow לקבוצה ספציפית, האשלייה תתפוגג באופן מיידי. הפוסט של אישתון התגלה כנבואי: מפלגת "ארץ חדשה" התרסקה לחלוטין בקלפיות ולא עברה את אחוז החסימה.

תופעת תיבת התהודה היא מכשול מרכזי לכל ניסיון לטוות אסטרטגיה, לספק תחזית או לקבוע קווי מדיניות. רק לא מזמן, כתב לי פעיל רדיקלי מקומי בהתלהבות ש"צעירים טיפוסיים בעולם המערבי תומכים בברני סנדרס או בג'רמי קורבין", מנהיגי השמאל הקשה בארצות הברית ובריטניה, ולפיכך, בעתיד מדיניות חוץ מוסרית תהיה הנורמה בעולם. בדוגמא מובהקת לכשל תיבת התהודה, אותו פעיל הגזים לא רק בתמיכה שהמנהיגים הללו נהנים ממנה (למשל מחולשתו המוחצת של סנדרס בקרב בוחרים אפרו-אמריקאיים), אלא גם ביציבות ועוצמת התמיכה הזאת, וכן באילוצים שימנעו מסנדרס או קורבין לנהל "מדיניות חוץ מוסרית" אם בכל זאת ייבחרו. ההגזמות הללו נובעות מכך, שקולות התמיכה במנהיגים הללו מהדהדים כה חזק בחוגים שהוא נמצא בהם, עד שהציבו מכשול של ערפל בינו לבין העולם החיצוני. סימפטום נוסף לאותו הכשל, הוא הנטייה להגזים בחשיבותם של נצחונות קטנים ומקומיים. לא מזמן כתב מתן קמינר, פעיל מרכזי ברדיקליה המקומית, מאמר שבו צהל על נצחונו של ברני סנדרס בבחירות המקדימות במדינת מישיגן, והשלה את עצמו לחשוב שההישג הטקטי-מקומי הזה מסמל תמיכה של המיעוטים בסנדרס (בפועל, הם תמכו כמעט בכל מקום בהילארי קלינטון) או ניצחון ממשמש ובא שלו במקומות אחרים (כמה ימים לאחר מכן, הוא התרסק לחלוטין). קמינר גזר מכך גם אסטרטגיה שגויה – הוא הסיק שגישה רדיקלית לא מתנצלת מגבירה את הסיכויים לניצחון פוליטי, כאשר ההיפך היה נכון. בעיני פעילי ה-BDS, כל חברה אירופית קטנה שעזבה את ישראל או ההתנחלויות מסמנת את התמוטטות הכיבוש, וכל NGO זערורי ברמאללה את ה"חברה האזרחית שמייצגת את העם הפלסטיני", נטיות תיבת תהודה כה חזקות שגרמו אף לנורמן פינקלשטיין, מהכוהנים הגדולים של השמאל הרדיקלי בארצות הברית, להגדיר את ה-BDS כ"כת" שמרוכזת בעצמה ומנותקת מהעולם החיצוני. רק אשליית תיבת התהודה הזאת – פעיל BDS מרכזי כתב לי פעם שהוא לא קורא שום מאמר או אתר שאינו שייך לתנועה – מובילה את ה-BDS לדרוש דרישות מופרזות ולא הגיוניות שמרחיקות ממנו תמיכה פוטנציאלית.

איך מתגברים על כשל תיבת התהודה? אין דרך אחת פשוטה לעשות את זה, אבל מילת המפתח היא סקרנות. אם אתם פעילים פוליטיים נלהבים, משמאל או מימין, ורוצים לקדם מטרות מכל סוג – הקדישו זמן רב ככל האפשר לקריאה והקשבה אמפטית לדברי הצד השני. הרחיבו את רשימת חברי הפייסבוק שלכם, ככל האפשר, וצרפו אליה כמה שיותר יריבים פוליטיים. כדי לצאת מתיבת התהודה, לא מספיק לפגוש את היריב על זירת האיגרוף בויכוחים מאורגנים – חובה לבלות איתו בסיטואציות לא מאורגנות, לדבר איתו ללא מחסומי הגנה, באופן בלתי רשמי ובנסיבות חברתיות מגוונות ככל האפשר. בעיקר, ובניגוד לנהוג בשיח הציבורי הישראלי או האמריקאי, כדאי לנסות ולהבין את המניעים והנחות היסוד של הצד השני, במקום לייחס לו באופן אוטומטי זדון, בהמיות ובורות. ידע אינו רק כוח – הוא פותח מרחבים, ומאפשר לפעילים לשמוע קולות מבחוץ, ולא רק את הד חלומותיהם שלהם.

מהי מנהיגות, מהם סודותיה, ומה ההבדל בינה לבין סמכות? הינשוף לוקח אתכם היום למסע בין בתי ספר מהגיהנום ועד לעיירות שנחנקות מזיהום אוויר, כדי לבחון את המושג החמקמק הזה בהסתמך על תורתו של רונלד חפץ, מבכירי חוקרי המנהיגות בעולם. על הקשר למדינת ישראל תוכלו לחשוב בעצמכם. 

דמיינו לעצמכם בית ספר ציבורי אמריקאי שנראה כמו פינה קטנה של הגיהנום. בניין ענקי ומסועף, שמסדרונותיו הארוכים והמוצללים מלאים בערימות זבל מצחין, ואת הקירות קשה לראות מרוב גרפיטי. בקפטריה, כנופיות של סוחרי סמים צעירים נלחמות זו בזו בסכינים, התלמידים משתמשים בקראק בשיעורים ובהפסקות, והמורים שמנסים לעשות משהו לעצור את האלימות, חוטפים מכות רצח בעצמם מהכנופיות ששולטות בבית הספר. בסרט סמוך עלי (Lean on me), שמבוסס על מקרה אמיתי, מגיע מנהל בשם ג'ו לואיס קלארק (מורגן פרימן) כדי להציל את בית הספר. הבעיה שעומדת בפניו, היא מה שמכונה "בעיה מרושעת" – כלומר, בעיה שאין לה פתרון טכני פשוט, משום שהיא קשורה להרבה מאד בעיות אחרות. בעוד זמן קצר, התלמידים אמורים לעבור מבחן ארצי של מיומנויות קריאה בסיסיות. בעבר, פחות מעשרים אחוזים מהם הצליחו לעבור את המבחן הזה. אם בית הספר יכשל הפעם, הוא יעבור לשליטתה של ועדה קרואה מטעם המדינה, דבר שהעירייה מנסה למנוע בכל מחיר. למעשה, זו הסיבה העיקרית שקלארק, שנודע בשיטות הניהול הלא קונוונציונליות שלו, מונה לתפקיד המנהל. אבל הישגיהם הנמוכים של התלמידים בתיכון איסטייד קשורים להרבה מאד גורמים אחרים – עוני בבית, הריונות מוקדמים, שימוש מסיבי בסמים, ובעיקר – מנהיגות כנופייתית לא רשמית בקרב התלמידים שמשליטה אווירה עוינת שמונעת מהמורים לשלוט בכיתות. משום שהבעיות קשורות זו בזו, אין שום פתרון טכני פשוט שיוכל לשפר את ההישגים של התלמידים.

כאשר קלארק מגיע לבית הספר, הוא משליט בו עריצות חסרת מעצורים – הן על התלמידים והן על המורים. ראשית כל, הוא אוסף את כל הבריונים, סוחרי הסמים ומשתמשי הקראק על במה באודיטוריום המרכזי, ובאמצעות מאבטחים חמושים זורק את כולם מבית הספר בו במקום. כך, הוא נפטר מהמנהיגות הלא רשמית שהיתה עלולה לסכל כל שינוי. במקום ראשי הכנופיות, הוא מטפח "מפקחי כיתות", תלמידים שחייבים לו את מעמדם ומסייעים לו למשטר את בית הספר. קלארק, שעובד מסביב לשעון ומאלץ את המורים לעמוד בקצב שלו, משקיע אינסוף מאמצים בשיפור יכולותיהם של התלמידים, ומפתח גאוות יחידה מחד, ועונשים קשים מאידך. הוא נועל את דלתות בית הספר בשלשלאות, בניגוד לתקנות כיבוי האש, כדי למנוע מסוחרי סמים וגורמים עוינים אחרים להיכנס במהלך ההפסקות (או בשפה צבאית, מבודד את הזירה). הוא מנהל מלחמת חורמה בגרפיטי ובלכלוך – בית ספר נקי למשעי יוצר אווירה של לימודים ומשמעת. בראש בראשונה, הוא מבהיר לתלמידים – רובם שחורים והיספאנים – שהאחריות מוטלת עליהם. אם הם נכשלים, האשמה אינה של המדינה, של הלבנים או של הממשלה – אלא שלהם בלבד. אם יצליחו, לעומת זאת, יוכלו להתגאות בהישג (העובדה שקלארק עצמו שחור מסייעת לו כמובן במשימה). במקביל, הוא עובד גם עם ההורים, ומסייע בעצה ובהקשבה למשפחות חד הוריות, או לתלמידות שנכנסו להריון מוקדם. הסרט (ועוד יותר מכך הסיפור ההיסטורי) אינו בהכרח נוטה חסד לכל שיטותיו של קלארק, שהיו בהן גם חסרונות רבים, אולם בסופו של דבר, הוא אכן הצליח לשנות את האווירה בבית הספר ולשפר את הישגיהם של התלמידים.

מקרה אחר, והפעם היסטורי לחלוטין. בשנות השמונים, עמדה עיירה בארצות הברית בפני בעיה מאד קשה. היא היתה תלויה מבחינה כלכלית במפעל ליציקת נחושת, שהרעיל את האוויר ואת המים, ועבר על כל תקני איכות הסביבה האפשריים. בשל ירידת מחירי הנחושת העולמיים, המפעל לא היה יכול להרשות לעצמו טכנולוגיות להפחתת הזיהום. לרשות הפדרלית להגנה על הסביבה, שנדרשה לעניין, היו שתי ברירות: להעלים עין ולעבור בשתיקה על הפרת התקנים, או להכריח את המפעל לסגור את שעריו. ראש הסוכנות הבין שהוא אינו ניצב בפני בעיה טכנית, שקשורה לתחום מומחיותו – איכות הסביבה. הבעיה היתה גם כלכלית, ובמידה מסויימת ערכית. מה חשוב יותר, הפחתת התחלואה מזיהום אוויר, או הפרנסה של תושבי האזור? ומה עם אותם תושבים שגרים במקומות מרוחקים יותר, לא נהנים ממקומות העבודה במפעל אבל סובלים מזיהום האוויר והמים? לפיכך, החליט ראש הסוכנות על שיטת עבודה מקורית. במקום לקבוע פיתרון הר כגיגית, הוא הקים ועדות ביחד עם התושבים המקומיים וביקש את עצתם. בהתחלה, הפיתרון הזה נתקל בהתנגדות מסיבית. תושבים וקובעי מדיניות רבים, הן בעיירה והן בממשלה, טענו בתוקף כי חובתו של ראש הסוכנות היא למצוא פתרון בעצמו. למה אנחנו משלמים לו, הם שאלו, אם הוא לא קובע ומחליט בשבילנו? אבל ברגע שהועדות התחילו להתכנס, ה"חוכמה המקומית" העלתה פתרונות שאף אחד לא חשב עליהם מראש. במיוחד, תושבים רבים הציעו מתווים של סגירה הדרגתית של המפעל, ביחד עם צעדים פדרליים ומדינתיים לגיוון הכלכלה המקומית. מההתייעצויות היה ברור שקיימים אפיקיים כלכליים רבים שלא מוצו, ויתרונות יחסיים משמעותיים שלא נוצלו בשל בירוקרטיה, חסמים ועצלנות מחשבתית. לאחר כמה שנים נסגר המפעל, אולם הכלכלה החלופית שהתפתחה בהדרגה בעיירה ריככה במידה מרובה את הנזק לפרנסת התושבים המקומיים.

לכאורה, האסטרטגיות שנקטו בהם מנהל בית הספר, וראש הסוכנות לאיכות הסביבה, נראות שונות לחלוטין – יום ולילה ממש. המנהל היה אוטוריטרי, עריץ זועם שהאמין במשמעת ברזל. ראש הסוכנות, לעומתו, היה דמוקרט מושבע, שתיעב תכתיבים מלמעלה למטה והאמין בפתרון בעיות בשיתוף ובהתייעצות עם תושבי האזור. אולם פרופ' רונלד חפץ מאוניברסיטת הרווארד, מבכירי חוקרי המנהיגות בעולם, טוען בספרו, Leadership without Easy Answers, ובקורס תואם שהוא מעביר מזה שנים בבית הספר ג'ון פ.קנדי לפוליטיקה וממשל, כי הדמיון רב על השוני. זאת משום שהן המנהל והן ראש הסוכנות פעלו לפי מודל מסויים, ומסובך מאד, של מנהיגות בזמן משבר.

כדי להבין את טענתו של חפץ, יש לפענח תחילה עיקרון בסיסי. לשיטתו של הפרופסור מהרווארד, קיים הבדל מהותי מאד בין סמכות לבין מנהיגות. אין דבר כזה "מנהיג". מנהיגות היא תכונה, שאנשים מסויימים יודעים להפעיל, ואחרים לא. בלי קשר לתכונת המנהיגות, העולם מלא בבעלי סמכות – ראשי ממשלה, נשיאים, ראשי סוכנויות, מנהלי חברות, מורים, רופאים ועוד. בעלי סמכות הם למעשה נותני שירות, שתפקידם לספק לקהילה כיוון, הגנה וסדר. מעמדו של בעל הסמכות מבוסס לרוב על הסטטוס קוו הקיים, ולפיכך, בעלי סמכות נוטים בממוצע לשמרנות. ובדין – משום שכל שינוי וזעזוע פוגע בכיוון, בהגנה ובסדר שמבססים את סמכותם בעיני הכפופים להם.

בעלי הסמכות (בהנחה שהם יודעים לעשות את עבודתם) מתפקדים בדרך כלל לא רע כשהם נתקלים בבעיות טכניות. בעיה טכנית אינה בהכרח בעיה פשוטה. היא יכולה להיות בעיה מסובכת, שהפתרון שלה דורש מיומנות וניסיון. אבל היא בעיה שניתן לפתור באמצעות ניסיון קודם ופרוצדורה ידועה. דלקת ריאות של חולה, למשל, היא בעיה טכנית. הרופא יודע לפתור אותה באמצעות סט של פעולות, או פרוצדורה שמבוססת על ההשכלה הרפואית שלו. לעומת זאת, ישנן בעיות סבוכות יותר, שחפץ מכנה "בעיות הסתגלותיות" (אדפיטיביות). אם נישאר בתחום הרפואה, אורח חיים קלוקל שעשוי להוביל להתקף לב הוא בעיה אדפטיבית, שאין לה פתרון טכני פשוט. הרופא והחולה אמורים לעבוד ביחד כדי לבדוק כיצד יוכל הפציינט לשנות את אורח חייו, להתאימו למצב החדש ולהימנע מהתקף לב שעשוי להוביל למוות. אין פיתרון אחד ויחיד – משום שיש לאזן בין העצות הרפואיות לאילוצים שמכתיב אורח חייו של החולה. במקרים מסובכים יותר, אפילו הבעיה אינה ברורה, לא כל שכן הפתרון, ולפיכך קשה יותר להסתגל. ובמצבים הכי בעייתיים, כמו המקרה של ג'ו לואיס קלארק, הבעיה היא "מרושעת", היינו – קשורה לבעיות אחרות שעלולות לסכל כל פתרון שהוא.

מנהיגות, לשיטתו של חפץ, היא תכונה שמסייעת לפתור בעיות אדפטיביות. כל עוד בית הספר מתנהל כשורה, מספיק מנהל שהוא רק בעל סמכות, היינו – יכול לטפל בבעיות באמצעות ארגז כלים מוכר וידוע. כשמפעלים מזהמים במידה, או כשניתן לסגור אותם בלי לפגוע בכלכלה המקומית, מנהלי סוכנויות לאיכות הסביבה יודעים איך לטפל בהם בכלים מקצועיים ומשפטיים. לעומת זאת, כשהבעיה חורגת מהממד הטכני, ודורשת הסתגלות סבוכה, דרושה מנהיגות – שעשויה להגיע מלמעלה, מלמטה או משני הצדדים בו זמנית. המנהיגות עשויה להיתקל בהתנגדות – הן של בעלי סמכות שמשוקעים בסדר הישן, והם של חברי קהילה שלא רוצים לחשוב בעצמם ומצפים שבעלי הסמכות יעשו את העבודה עבורם. במקרה של קלארק, המנהיגות הגיעה מבעל הסמכות, אבל בעל סמכות חדש – שלא היו לו אינטרסים בבית הספר, "משוגע" שלא היה חייב כלום לאף אחד. במקרה של ראש הסוכנות לאיכות הסביבה, המנהיגות הגיעה, בסופו של דבר, מהקהילה – הוא רק אפשר אותה באמצעות ההתייעצויות. למעשה, היא היתה יכולה להגיע רק מהקהילה, משום שהפתרון שנבחר – גיוון הכלכלה המקומית – חורג מהסמכות ומגוף הידע המקצועי של סוכנויות איכות סביבה. החוכמה היתה לחפש את הידע והכלים לפתרון במקום אחר כדי לאפשר לקהילה להסתגל למצב החדש.

איך כל זה קשור לבעיות שמדינת ישראל והחברה הישראלית ניצבות בפניהם, ועד כמה בעלי הסמכות שלנו מגלים מנהיגות, אם בכלל? על השאלה הזאת אתם מוזמנים לענות בעצמכם.

למראית עין הוא רומן מתח מרתק שמתרחש בהתנחלות הררית בחבל בנימין. מאיר גוטליב, רב הישיבה התיכונית ביישוב, נרצח באכזריות ליד מעיין מבודד, ומותו פותח מחול שדים הרסני. שוטרת סמויה שיצאה משליטה, נערי גבעות מחוספסים, שבכנ"יק מתחיל, רבנים, מטרוניות כעוסות ונבל מסתורי אחד מתמרנים זה את זה, ואת הסובבים, ברחובותיו המושלגים של היישוב. בין לבין, הסופר ליעד שהם שם אצבע עדינה ומיומנת על קווי המתח בחברה הישראלית, בין המתנחלים המבודדים לתל אביבים שמתבוננים בהם בהתנשאות מהולה בפחד. אולם בתוך כל החגיגה, גורם קריטי אחד נשכח. ינשוף ספרותי על השחקן הנעדר, שחסרונו מלמד אותנו על הנקודה העיוורת בחברה הישראלית כולה – משני צדדיו של הקו הירוק. 

ליעד שהם,  למראית עין (כינרת, 2016). ניתן לרכוש גירסה אלקטרונית באתר Getbooks

למראית עין הוא רומן מתח חדש של הסופר הישראלי ליעד שהם. מאיר גוטליב, רב הישיבה התיכונית בהתנחלות המבודדת גופנה, נרצח באכזריות במעיין הררי קפוא בזמן טבילה של לפנות בוקר. יואב, בנו של רב היישוב וטירון של השב"כ, חזר בשאלה ועבר לגור בתל אביב. כעת, הוא חוזר ליישוב ביחד עם הגיבורה הקבועה של שהם, פקד ענת נחמיאס, כדי לחקור בשקט את הפרשה. בניגוד לתושבי ההתנחלות, שבטוחים שהרוצח הוא מחבל פלסטיני, המשטרה והשב"כ יודעים שלא מדובר ברצח לאומני: לא נעשה שימוש בנשק חם או קר, העקבות מובילים כביכול לכפר הערבי הסמוך אבל לא מגיעים אליו ממש, ומערכת ההתרעה לא דיווחה על חדירת פלסטיני. כלומר – רוצחו של הרב גוטליב הגיע מתוך היישוב. בחקירה סמויה של מספר ימים, יואב וענת חושפים קן צרעות בתוך ההתנחלות השלווה, בעוד נבל עלום, המשרת אינטרסים זרים ומסתוריים, מתמרן את נערי הגבעות המקומיים למזימה שעלולה להבעיר את האזור כולו.

ליעד שהם כותב מצויין, ולמראית עין עושה את העבודה. הוא כתוב היטב, בקצב סטקאטו מסחרר, חלק מהדמויות מעניינות והסוף די מפתיע. ניכר שהכותב אינו מגיע מהציבור הדתי בפרט, או מציבור המתנחלים בכלל. אין לו את ההיכרות האינטימית, הטבעית והלא מאומצת עם הווי החיים המקומי, כפי שיש לסופרים וסופרות השייכים לציבור הזה, אמילי עמרוסי למשל. שהם מסתכל על ההתנחלות המבודדת ממבט חיצוני אבל אמפטי, כמו סטודנט חרוץ ומוכשר שביצע תחקיר מדוקדק לפני כתיבת עבודה. המאמץ ניכר לפעמים בתפרים של חלק מקווי העלילה, או בהסברים מלאכותיים של חלק מהמתנחלים לענת, האואטסיידרית התל-אביבית (אאוטסיידר בעלילה הוא תמיד תירוץ טוב בכדי לספק הסברי רקע לקוראים – שרובם אאוטסיידרים בעצמם).

אחד ממעלותיו של הספר, הוא התייחסות עדינה ומורכבת לויכוח הפוליטי שקיים בישראל סביב מפעל ההתנחלויות, ולמתח בין הציבור החילוני, התל-אביבי, לציבור הדתי-לאומי שגר ביישובים המבודדים ביהודה ושומרון. שהם נמנע מהרצאות, ומדגים את המתח באמצעות הדיאלוגים והיחסים המתפתחים בין הדמויות שלו. אולם, וכאן אנחנו נכנסים לבוץ טובעני אך מעניין למדי, הסופר חורג ממנהגו כאשר הוא מתאר, דרך עיניו של יואב, את היחס הצבוע של תושבי גופנה (כאמור – בני אדם סימפטיים ברובם) לערבים שמסביבם:

אנשים בגופנה אוהבים לציין שהם חיים לצד הערבים, שהם עובדים איתם (או שהערבים עובדים אצלם, ליתר דיוק), נוסעים באותם כבישים ועומדים איתם בותם פקקים. שבת בני דודים גם יחד. אמא שלו נוהגת לדקלם בגאווה את שמות כל הכפרים שבסביבה, כהוכחה להשתלבותם במרחב כעץ שתול על פלגי מים ולא כנטע זר. ובכל זאת, עד שהגיע לצבא, לא ידע יותר מעשר מילים בערבית, וגם לא חשב שיש סיבה שילמד ערבית. רק כשהחל לעמוד במחסומים או להשתתף בפעולות, ראה ערבים (ולא רק פועלים) "באמת". ראה אותם כבני אדם, ולא רק כסטיסטים, תפאורה, רקע. שם תפס לראשונה שהכבישים לא ממש משותפים, שהפסטורליות בה גדל, שאותה כל כך אהב ועליה התענג, מתקיימת בחסות הרובה והכוח של צה"ל והשב"כ, שאין דו קיום ולא יכול להיות דו קיום כל עוד צד אחד הרבה יותר חזק מהצד השני.

גישה דומה מתבטאת בדרשה שנושא אביו של יואב, רב ההתנחלות יהודה טנא, בבית הכנסת של גופנה כשמתברר היקף קן הצרעות הפנימי שביישוב. לפני שהוא עובר לנושאים הפנימיים והכואבים יותר (שאין להם קשר אמיתי לפוליטיקה או ליחסי יהודים-ערבים), מתייחס הרב טנא בקצרה לאפשרות שנפסלה, אך כולם האמינו בה בחוזקה בימים הראשונים, שהרב גוטליב נרצח על רקע לאומני:

"רבותי, שקט בבקשה", היסה אותם הרב, "החושד בכשרים לוקה בגופו. ואנחנו, שחשדנו בכשרים, בשכנינו שמעבר לרכס, בבניו של ישמאעל, שעליו נאמר שבסוף ימיו עשה תשובה – אכן לקינו בגופנו, בגוף הקהילה שלנו, בנשמה היתרה שלנו. הנחנו לשתיקה ולחשד ולדעות קדומות להדריך את צעדינו."

נאום די מוזר, בהתחשב בעובדה שהוא שולי להמשך הדרשה השערורייתית (שאת תוכנה לא נגלה מטעמי ספויילר), וגם בהתחשב באופיו של הכפר הסמוך ח'ירבת עייא. הכפר, כמתואר בשלבים מוקדמים יותר ברומן, נשלט בידי החמאס, תושביו עוינים ביותר ואחראים לכמה וכמה פיגועים, כולל רצח מזעזע של משפחה בתוך ביתה. אכן, אין להם שום קשר לרצח של הרב גוטליב, אבל נראה קצת לא טבעי שלרב היישוב דחוף לתאר אותם כ"כשרים" ולתבוע את עלבונם – גם אם ניקח בחשבון את הצרות שלו עם פעילי תג מחיר המקומיים, שלמעשיהם הנלוזים הוא אכן מתנגד לאורך כל הדרך.

אבל הנקודה המעניינת באמת, היא שהיחס של הדמויות התל-אביביות, והרומן כולו, לפלסטינים הסובבים, אינו שונה בהרבה מזה של תושבי ההתנחלות, מושא הביקורת של הכותב. העלילה מעוצבת כך, שאין בה כמעט אף פלסטיני שמוזכר בשמו, או אפילו מתואר – ולו בחטף – כדמות ייחודית עם תווי מתאר כלשהם. לרוב הם מוצגים כהמון זועם, שכל מפגש איתו עשוי להסתיים במוות. הסצינה הבאה, שלקוחה מהנסיעה הראשונה של ענת ויואב להתנחלות בתחילת הרומן, טיפוסית מאד מבחינה זו. השניים נוסעים בכביש המבודד בדרך ליישוב, ושתי דקות לפני כן תוקפת את ענת בחילה, תוצאה של אכילת צדפה מפוקפקת בדייט המפוקפק של ליל אמש. היא יוצאת מהרכב להקיא, בשתי דקות עיכוב שמתגלות כגורליות:

כשסטה מהדרך, היה נדמה לה שאין כאן אף אחד, והנה, פתאום, יצאו שלושה צעירים במכנסי ג'ינס ובחולצות מקושקשות עם סמלים של מותגי יוקרה מהמטע שלצד הכביש והתקרבו אליהם. רעד של פחד חלף בגופה. המקום הזה מלחיץ אותה. למרות שהיא שוטרת לא מעט שנים ועבודתה מסוכנת לעיתים, לאמה לא סיפרה שהיא נוסעת לשטחים כדי לא להלחיץ אותה. יואב נצמד אליה, דוחף אותה מעט מאחוריו. היא כבר הבחינה עד כמה הוא גבוה וגדול, אך עתה, כשממש נגע בה, הרגישה לידו כמו ילדה קטנה. "יש עליך נשק?" שאל. […] הוא עזב אותה והחל להתקדם לעבר הנערים, ידיו פרושות לצדדים, מדבר איתם בערבית שוטפת. הנערים עמדו, בעוד יואב המשיך להתקדם לעברם. האיום עבד, הוא הבהיר להם שיש עליו נשק ושהוא לא יהסס להשתמש בו אם לא יתרחקו ומיד. זאת אומרת, זו היתה רוח הדברים, המילים שלו היו קצת פחות עדינות. […] "תודה וסליחה", אמרה לו כשנכנסו לאוטו.

הסצינה הזאת, ויש עוד אחת לפחות בספר שלא תיחשף כאן (שוב מטעמי ספויילר), מוכרת לכל מי ששיחק במשחקי מחשב של פעולה מהדור הישן – היא מזכירה מפגש עם מפלצות משוטטות. כל מה שזז – תוקף. השאלה המיידית היא האם יש נשק. התוקפים הם יצורים משובטים שנראים דומים זה לזה. שימו לב שאין שום פרט המבדיל בין הנערים הפלסטינים, ואנחנו לא יודעים גם מה הם אמרו ליואב. והנקודה המעניינת ביותר היא הסתמיות של כל העניין. ברגע שהמשוטטים נהדפו מעבר למסך, צריך לומר רק "תודה וסליחה" ולהמשיך לנסוע. ברמה עמוקה, אפילו הנאום של הרב טנא מייצג גישה דומה. היחס לפלסטינים אמנם רע וראוי לגינוי, אבל בראש ובראשונה מתוך תהליך תשובה לחטאים פנימיים שפוגעים ב"נשמה היתרה" של ההתנחלות. הערבים עצמם הם בעיקר סטטיסטים, ניצבים על הבמה שמשרתים מטרות שחורגות מקיומם שלהם.

למקרה שמישהו יטעה, הדברים שלעיל לא נאמרו בגנותו של הספר, אם כי כמובן הוא היה מעניין יותר אם היה נכתב מפרספקטיבה רחבה יותר ועם מגוון דמויות גדול יותר. מבחינה מסויימת, כתיבתו של שהם פותחת צוהר למציאות מרתקת, משום שהיא מייצגת את יחסם של רוב רובם של הישראלים, בתוך הקו הירוק ומעבר לו (כולל רוב רובם של השמאלנים התל-אביבים), לשכנים הפלסטינים. בפועל, הפלסטינים נמצאים שם, משני צידי הקו, בוודאי שבגדה המערבית, וקל וחומר שמעבר לגושים. אבל הם נוכחים נפקדים. המציאות הפסיכולוגית שונה בתכלית מזו הפיזית, הגיאוגרפית. מה שמעבר לשב"ם, שטח הביטחון המיוחד של ההתנחלות (וגופנה מבחינה זו היא מטפורה טובה למדינת ישראל כולה), לא קיים באמת. יש גדר, ומעבר לגדר יש אנשים מוצללים, חלקם חיות טרף, חלקם דווקא בסדר, אחרים הם אפילו קורבנות – אבל כולם חסרי פנים, אופי וייחוד. אם נצא מהרומן ונשוב למציאות, הגישה המיינסטרימית הזאת התבטאה באופן מושלם בדבריו של השר לשעבר נתן שרנסקי, במאמר פולמוסי נגד ארגון שוברים שתיקה. הדגשתי בקו את המשפט הרלוונטי:

כמובן, לגיטימי לחשוב שיש לשים קץ לאלתר לנוכחותה הצבאית של ישראל בגדה המערבית, אך בה במידה לגיטימי לחשוב, שנסיגה כזאת תהיה מסוכנת ואף בגדר אסון למדינה. זוהי שאלה פוליטית, ומי שצריך להכריע בה הם אזרחי ישראל באמצעות נציגיהם הנבחרים, ולא קבוצה קטנה של נביאים מטעם עצמם ומקהלת תומכיהם בחו"ל.

שרנסקי כמובן צודק. מדיניותה של ישראל בגדה המערבית היא אכן שאלה פוליטית שנתונה להכרעתם של אזרחי ישראל. מכיוון שיש לה גם השפעה מכרעת על ביטחונם של אזרחי ישראל, טבעי שהחלטתם תהווה שיקול מכריע. אבל כפי שכתב נועם שיזף, ישנם שני מיליון פלסטינים שההכרעה הזאת תקבע גם את גורלם. מבחינת שרנסקי ודומיו, הם סטטיסטים על הבמה, לא קיימים אלא כאיום, סובייקטים שישונעו מכאן לשם בהתאם לתוצאותיו של הויכוח הפנימי, השליו כל כך, בדמוקרטיה הישראלית. בין אם נקבל את השקפתו של השמאל בנוגע לסיום הסכסוך, ובין אם נאמץ את השקפתם של הימין או המרכז, ההתעלמות הזאת לא תעבוד. הפלסטינים בשטחים, כמו גם הערבים בתוך הקו הירוק ובמדינות השכנות, אינם המון חסר פנים. הם חברה מורכבת, עם שאיפות רבות מספור, קבוצות שונות, דיעות, עמדות ואינטרסים. כל עוד הם לא יהיו במשוואה שלנו, התוצאה תהיה תמיד, אבל תמיד, שגויה ומזיקה.

ואם למראית עין, רומן מוצלח בלי שום קשר, יציף גם את הבעיה הזאת – אולי תהיה זו התרומה החשובה ביותר של ליעד שוהם לחברה ולתרבות הישראלית.

לעוד ביקורת על הספר, אני ממליץ על הסקירה המצויינת של נבט טחנאי.

הינשוף מתגייס למלחמות הקודש – וממשיך להתבונן מקרוב על הג'יהאד במאה העשרים. בפעם שעברה, כתבנו על ויכוחי המלחמה הצודקת במסורת המוסלמית, והפעם נדבר על הג'יהאד והח'ליפות האסלאמית כרעיונות פוליטיים. כיצד התפתח רעיון הח'ליפות במסגרת שיתוף הפעולה בין הסולטן העותומאני למלכה ויקטוריה, ומדוע החליטו קצינים חובבי ויסקי משובח להכריז על ג'יהאד נגד הכופרים? הפוסט שלפניכם מתבסס על פאנל חוקרים בנושא ג'יהאד שנערך לאחרונה בכנס השנתי של האגודה ההיסטורית האמריקאית. מאיסטנבול, דרך ארגוני הטרור הפלסטיניים ועד לדאע"ש – ינשוף היסטורי על מלחמות קודש מוסלמיות במאה העשרים.

לפעמים, תמונה יכולה להיות שווה אלף מילים.

הביטו היטב בתמונה שלעיל – שלקוחה במקור מכתב העת הימני-אמריקאי National Review. היא נועדה להציג את ההבדל בין הלוחמים, או במקרה הזה הלוחמות האמריקאיות, לבין המחבלים המתאבדים מהעולם המוסלמי. בחורה יפה בבגד קצר משמאל, וטרוריסטית לא חיננית, מאיימת, עם שלל צעיפים, קלצ'ניקוב וחגורת נפץ מימין. יש בתמונה לא מעט דברים תמוהים, במיוחד כשמסתכלים על הלוחמת האמריקאית. האם מי שמחזיקה בידה עותק של הברית החדשה תצטלם בבגדים כאלה? מי יוצאת לקרב עם גופיית חוף, מלבד בכריכות של ספרי פנטזיה מליגה ג'? נראה שמחברי הכרזה רצו להלחים, בדמותה של החיילת האמריקאית, אוסף רחב של ערכים מערביים סותרים בתמונה אחת – פונדמנטליזם נוצרי-אוונגליסטי, שמרנות, פולחן היופי והנעורים, לוחמנות אמריקאית וזכויות נשים, כדי להנגיד בינם לבין האויב הג'יהאדיסטי המאיים.

ואכן, רבים מהנסיונות להבין את האויב הג'יהאדיסטי, בין אם מדובר במחבלי אל-קאעדה, ג'בהת א-נוסרה, חמאס או המדינה האסלאמית, מתרכזים מסביב לשני צירים עיקריים: תיאור מזועזע של פשעיהם וקנאותם הנוכחית מחד, וחקירה לאחור לשורשי הג'יהאד במסורת האסלאמית מאידך. ההנחה, לרוב, היא ששני המושגים העיקריים שמשמשים את דאע"ש בימינו, מלחמת הקודש והח'ליפות האסלאמית, מתבססים על כתבי הקודש המוסלמיים והגיעו מהם. יש בכך אמת, ובפוסט הקודם עסקנו בהרחבה בויכוח על מלחמת הקודש במסורת המוסלמית. אולם הן לרעיון הח'ליפות והן לג'יהאד המודרני יש ממד חדש, נסתר, שבדרך כלל לא מדברים עליו: שניהם שינו צורה וחזרו למרכז הבמה במאה העשרים, ביוזמה של כוחות חילוניים, למען אינטרסים לא דתיים – או לפחות לא דתיים לחלוטין. רק לאחר מכן, לפעמים לאחר עשורים רבים, כוחות פונדמנטליסטיים אסלאמיים אימצו את הגירסה החדשה של הג'יהאד והח'ליפות, תוך הלחמתם עם רעיונות קומוניסטיים, כדי ליצור את הטרור הבינלאומי שאנחנו מכירים היום. במילים אחרות, הדרך בין כתבי הקודש האסלאמיים לג'יהאד הנוכחי אינה ישרה אלא מפותלת, רצופת מעקשים ומלאה עד אפס מקום בגורמים פוליטיים אינטרסנטיים, שהרעיונות שפיתחו עברו מוטציות שהם עצמם לא העלו בדמיונם הפרוע ביותר.

נתחיל ברעיון הח'ליפות – בסיס האידיאולוגיה של דאע"ש. לפי ההיסטוריון הטורקי ג'מיל איידין, אחד מגדולי המומחים להיסטוריה אסייאתית בימינו, הרעיון הזה חזר לקדמת הבמה במסגרת מסע תעמולה שערך הסולטן הטורקי עבד אל-חמיד השני, השליט החזק האחרון של האימפריה העותומנית והאדם שעיצב את דמותה בעשוריה האחרונים. עבד אל-חמיד היה כמובן מוסלמי מאמין, אבל גם מאמין גדול במודרניזציה של האימפריה. מבחינת מדיניות חוץ, הוא היה פרו-בריטי, וראה במלכה ויקטוריה קיסרית אחות לא רק במובן המדיני, אלא גם במובן הרוחני. ויקטוריה הרי משלה על מיליוני מוסלמים, דבר שהפך אותה, במובן מסויים, לשחקן מרכזי בעולם האסלאמי. יתר על כן, המוסלמים ההודים נחשבו באותה התקופה לנתינים נאמנים יחסית של האימפריה הבריטית, בוודאי יותר מההינדים. הקשר בין בין הסולטן הטורקי למלכה הבריטית, אף הוביל להצעה רצינית ביותר לחתן את אחת מבנותיה של המלכה ויקטוריה עם אחיו של עבד אל-חמיד. הנסיכה דווקא היתה מעוניינת (הנסיך הטורקי היה בחור יפה, אריסטוקרטי ומקסים להפליא) – אבל ההצעה נפלה בסופו של דבר מסיבות פוליטיות ודתיות.

ראה את עצמו כמנהיג הרוחני של המוסלמים בעולם – הסולטן עבד אל-חמיד השני

הסולטן העותומני נחשב כח'ליף המוסלמי, ממשיכו של הנביא מוחמד עלי אדמות. עבד אל-חמיד לא ראה בח'ליפות תפקיד פוליטי בלבד, אלא בראש ובראשונה עמדה רוחנית. כסולטן, הוא תפס את עצמו כמנהיג הרוחני של המוסלמים בכל העולם, לרבות האימפריה הבריטית. המוסלמים נתיני בריטניה אמורים לציית למלכה ויקטוריה כריבון הפוליטי, ולעבד אל-חמיד כשליט רוחני, מעין אפיפיור. כלומר, רעיון הח'ליפות בתקופה המודרנית עלה על הבמה לא כבסיס לעימות בין אירופה לעולם המוסלמי, אלא כסוג של סימביוזה ביניהם. הג'יהאדיסטים של דאע"ש היו מזדעזעים לראות את הח'ליף העותומני ומשפחתו: גברים עטויים במדים מערביים מהודרים, ארמונות בסגנון צרפתי ונסיכות לבושות בשמלות ערב שניגנו יצירות של באך בפסנתרי כנף.

דאע"ש היו מזדעזעים – הנסיכה העותומנית פהימה-סולטן

אולם סמלים יכולים להשתנות, ובמהירות רבה: לאחר נפילת הח'ליפות העותומנית, החלו תנועות התעוררות בעולם המוסלמי, ובמיוחד בהודו, להעלות את זיכרון הח'ליפות כסמל רב עוצמה לאיחוד כל המוסלמים בעולם למלחמת קודש בכופרים ובמערב. גם התנועות הללו, מבחינה רבה, לא היו "מוסלמיות מסורתיות", אלא גירסה מוסלמית מודרנית לרעיונות האיחוד האתני-דתי שרווחו בעולם באותה תקופה, כדוגמת הפן-גרמנים שרצו לאחד בין כל המדינות דוברות הגרמנית, או הפן-אסייאתים היפנים ששאפו לאחד את אסיה ולגרש ממנה את האדם הלבן.

איידין ממשיך וטוען, שגם הג'יהאד נדחף למרכז במה במאה העשרים בידי חילונים גמורים. הטורקים הצעירים, אותם קצינים רפורמטורים שתפסו את השלטון ב-1908 והובילו את האימפריה העותומנית למלחמת העולם הראשונה, השתמשו בכלי המסוכן הזה כדי להלהיב את ההמונים במלחמה, בדיוק כפי שהקייזר השתמש בלאומנות הגרמנית. יש אירוניה מסויימת בעובדה שהג'יהאדיסטים הראשונים במאה העשרים לא היו אנשי דת מזוקנים ועוטי גלימות, אלא קצינים טורקים ממוערבים לגמרי, חילונים וחובבי ויסקי משובח, שראו בו כלי לרתימת העולם המוסלמי למלחמה לאומנית בעיקרה, נגד בריטניה ולטובת גרמניה. הג'יהאד העותומני במלחמת העולם הראשונה לא היה מלחמה של האסלאם נגד המערב, אלא דרך להצדיק מעורבות של מעצמה מוסלמית במלחמה בין המערביים לבין עצמם. בשנות החמישים, האחים המוסלמים אמנם דיברו על ג'יהאד נגד הכופרים והמערב, אולם גם בהגות שלהם, הג'יהאד היה בראש ובראשונה מלחמה בתוך העולם המוסלמי עצמו, כנגד העריצות של השליטים הערבים הכופרים. המלחמה במערב היתה קיימת, אבל נותרה עניין משני.

מארי-כריסטין אבו סארח, חוקרת צרפתיה צעירה, ממשיכה את מחקרו של איידין, ובודקת את השימוש במונח ג'יהאד בקרב ארגוני טרור פלסטיניים במאה העשרים. תוך בחינה מדוקדקת של אלפי כתבי עת, ספרים ועלוני תעמולה של אש"ף, אבו סארח נדהמה לראות עד כמה נדירה היתה המילה הזאת בתעמולה האש"פיסטית. מבחינה כמותית, מאו דזה דונג צוטט בפרסומים של ערפאת ואנשיו עשרות מונים יותר מאשר מקורות אסלאמיים מסורתיים. המילה ג'יהאד הופיעה מדי פעם כדי לתאר את המאבק הפלסטיני נגד ישראל, אולם לרוב העדיפו הכותבים מאש"ף להשתמש במילים נרדפות, כגון "נידאל" ו"כיפאח". גם כאן האירוניה חוגגת. לפי אבו סארח, הג'יהאד חזר למרכז הבמה ביוזמתם של ארגונים פלסטיניים שמאליים קיצוניים בלבנון, בעלי אוריינטציה מאואיסטית. רסיסי הארגונים הללו, שאף אחד מהם לא קיים היום, ראו "ג'יהאד" כמילה המתארת מאבק אוניברסלי, ולפיכך – דרך טובה להעביר בשפה הערבית את רעיונות המאבק המהפכני הבינלאומי מבית מדרשו של מאו. בחצי השני של העשור, התנועות האסלאמיות המתעוררות, כגון החמאס, הלבישו אותו מחדש בבגדים אסלאמיים מסורתיים. באותה תקופה, הוא אומץ בידי המוג'אהידין באפגניסטן והמתנדבים הערבים שעזרו להם – כמעין קונטרה אסלאמית למהפכה הקומוניסטית הבינלאומית. אי אפשר להדגיש מספיק, עד כמה הג'יהאדיסטים הללו הושפעו מרעיונות לניניסטיים ומאואיסטיים, אותם הקצינו והפיצו מחדש בלבוש אסלאמי. מבחינה זו, דאע"ש הוא סוף התהליך: ההקצנה הלוגית מרחיקת הלכת ביותר של רעיונות הח'ליפות, הג'יהאד והמהפכה הקומוניסטית בישות מדינית-טרוריסטית אחת.

בפוסט הזה, אני לא מתכוון לטעון שרעיונות הג'יהאד והח'ליפות של דאע"ש אינם מתבססים על מקורות מוסלמיים מסורתיים. לרעיון הג'יהאד, כפי שהוא מופיע בכתבי הקודש ובהגות של ימי הביניים, יש חשיבות עליונה. אבל הג'יהאד, כמו הח'ליפות, אינו רעיון דתי בלבד. בראש ובראשונה, אלו רעיונות פוליטיים, וככאלו נתונים למניפולציות בידי גורמים רבים ושונים – מקצינים טורקים שותי ויסקי ועד לוחמים אפגנים מזוקנים במערות טורה-בורה. רעיונות וסמלים הם חומר נפץ קטלני. למי שמשתמש בהם, אין אף פעם ערובה שאחרים לא יגלגלו את הסמל לכיוונים שונים לחלוטין לאחר מכן, גם למטרות שאותן לא העלה בדמיונו הפרוע ביותר.

מהו ג'יהאד? במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי אנחנו שומעים בלי סוף את המושג הזה, על שלל פרשנויותיו, ולעתים קרובות דרך מסננות בעייתיות ביותר. בסדרת הפוסטים הנוכחית – נדבר על המקור הדתי של הג'יהאד המוסלמי, ועל הקשר בינו לבין האמונה האופטימית של האסלאם בטבע האדם הטוב מיסודו. מהם דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב, מה זה "שלב מכה" ו"שלב מדינה", ומה החשיבות של המושגים האלה בויכוחים בין מוסלמים פונדמנטליסטים ורפורמיסטים בימינו? בשבוע הבא, נדבר על הג'יהאד המודרני בסבך האינטרסים הפוליטיים של המאה העשרים – וגם על ויסקי משובח. ינשוף היסטורי על מלחמת קודש. פוסט ראשון בסדרה.

באחד הפוסטים הקודמים, דיברנו כאן בינשוף על הקשר בין אופטימיות להתנקשויות פוליטיות בעולם המוסלמי. סובייל האשמי, חוקר של מוסר המלחמה באסלאם, טוען כי יש קשר הדוק גם בינה לבין ג'יהאד – מלחמת הקודש. במילים אחרות, כדי להבין את מחשבת הג'יהאד המוסלמית, על שלל פרשנויותיה – צריך להתחיל ביסודות, ובמקרה זה, בהשקפה האסלאמית האופטימית על טבעם של בני אדם.

בניגוד לדוקטרינה הנוצרית של החטא הקדמון, המחשבה האסלאמית דווקא יוצאת מהנחה שטבע האדם המקורי הוא טוב, אבל חלש. אלוהים נתן לברואיו את היכולת לבצע בחירות מוסריות, אך מרגע לידתם הם חשופים להשפעות רעות, הן בשל ייצרם והן בשל החברות החוטאות שהם חיים בהן. מציאות עגומה זו תקפה על אחת כמה וכמה לחברות הכופרות בחוקי אלוהים. בחייו האישיים, חייב כל יחיד להתאמץ כדי לבער את הרע מקרבו. המילה ג'יהאד, שנגזרת מהשורש הערבי ג'.ה.ד (להתאמץ), מבטאת את המאמץ לבער את הרע הן בחיי היחיד והן בחיי הציבור. ברמה הפוליטית, תפקידה של המדינה היא לכפות חוק וסדר, למנוע אלימות פנימית, להתיר ולאסור לפי החוקים שנתן אלוהים. אבל גם מדינות מוסלמיות חיות בעולם פגום, שהתרחק מהטבע האנושי האידיאלי. מלחמות הן חלק מהותי מהעולם הפגום הזה, ולכן הן הכרח לא יגונה ובלתי נמנעות.

מלחמה בין מוסלמים (פיתנה), נחשבת לרוב כדבר שלילי, אלא אם מדובר בדיכוי מרד, אולם היחס למלחמה של מוסלמים נגד כופרים שנוי במחלוקת בין הפוסקים. רק כשמלחמה כזאת מוצדקת, אפשר להגדירה כמאמץ לביעור הרע, או ג'יהאד – מלחמת קודש. אבל באלו תנאים?

מקובל לחלק את חייו של הנביא מוחמד לשני חלקים, "שלב מכה" ו"שלב מדינה" – חלוקה שאי אפשר להגזים בחשיבותה בכל הנוגע לויכוח הפנים-מוסלמי על שלום, מאבק מזויין, ודיני מלחמה צודקת. בשלוש עשרה השנים שחי במכה, נמנע הנביא מוחמד מפעולות אלימות נגד אויביו, אף שעובדי האלילים המקומיים רדפו אותו ואת מאמיניו. הוא סירב להילחם כנגדם, אפילו כאשר היה נתון ללחץ מסיבי מצד רבים מחסידיו. עם זאת, גם באותה תקופה, התיר הנביא הגנה עצמית, ומלחמה נגד דיכוי, כמוצא אחרון, למשל בפסוק הבא:

הילחמו למען אללה באלה אשר יילחמו בכם, ואל תתגרו מלחמה. אללה אינו אוהב את המתגרים מלחמה (קוראן 2:190, תרגום אורי רובין)

בשלב השני של חייו, עשר השנים שבילה במדינה, הפך הנביא מוחמד למנהיג פוליטי ומצביא, והתיר מלחמה – בתנאים מסויימים – כדי לקדם את האינטרסים של האומה המוסלמית. בסונה, המסורות העוסקות בחייו של הנביא, אפשר למצוא פסוקים המאוששים את שתי הגישות הללו – זו המתעבת מלחמה ורואה בה מוצא אחרון, וזו שמצדיקה אותה בפה מלא למען קידום האינטרסים הפוליטיים של האומה. כלומר, מסורות אחדות מדגישות את תקופת מכה, ואחרות – רבות יותר, את תקופת מדינה. בין הפוסקים הקלאסיים והמודרניים קיים ויכוח קריטי בכל הנוגע ליחס בין התקופות הללו. עוד נחזור אליו.

הפוסקים בימי הביניים פירשו מחדש את הקוראן ואת חיי הנביא, על מנת להצדיק ולתמוך באימפריה המוסלמית המתפשטת. הפילוסוף המהולל אבן רושד, שנודע בדרך כלל בתרומתו למדע הרפואה ובסינתזה שערך בין החוק המוסלמי לפילוסופיה היוונית, כתב מסה חשובה על הג'יהאד, מלחמת הקודש, במסגרתה ערך את עמדותיהם של פוסקים קודמים, והוסיף על דבריהם תובנות משלו. אבן רושד חילק את העולם לשני חלקים – דאר אל-אסלאם (בית האסלאם) ודאר אל-חרב (בית המלחמה). באופן עקרוני, תפקידם של המוסלמים הוא להפיץ את דתם בכל רחבי העולם, משום שרק החוק האלוהי יכול לחסל את הדיכוי ואת העריצות, ולהחזיר את אופיו של האדם למצבו האידיאלי, הבראשיתי. הם לא צריכים לכפות על עמי הספר את דתם (הקוראן כתב ש"אין כפייה בדת"), אולם משום שהחברות הכופרות אינם מאפשרות לעמיהן לבחון באופן חופשי את בשורת האסלאם, ההנחה היא שרק תחת שלטון מוסלמי יוכלו בני האדם לבחור באופן חופשי האם להיענות לבשורה או לא. לכן, המצב העקרוני והבסיסי, הוא מלחמה בין דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב. כאשר מדינה מוסלמית נתקלת במדינה שאינה מוסלמית, ראשית עליה לדרוש חופש דת – להתיר הטפה אסלאמית חופשית בשטחה. אם הדרישה הזאת נדחית, עליה להחמיר ולדרוש כניעה, תמורת חופש דת למאמינים הלא מוסלמים מבין עמי הספר. רק אם שתי הדרישות נדחות, מותר לפתוח במלחמה.

עם זאת, למלחמה הזאת יש סייגים רבים. ראשית כל, בשל תקדים הסכם ח'ודייביה, מותר לכרות הסכמי שלום והפסקות אש עם דאר אל-חרב, כל עוד אלו יהיו זמניות. אולם מותר לחדש אותן באופן תקופתי מדי כמה שנים, מספר בלתי מוגבל של פעמים. שנית, המלחמה אינה מלחמה טוטלית, ויש עליה מגבלות רבות. הח'ליף הראשון, אבו בכר, אסר להרוג נשים, ילדים וזקנים, לכרות עצים ולשחוט בהמות אלא אם יש הכרח בכך, או לפגוע בנזירים ונזירות. גם כאן, התגלע ויכוח בין הפוסקים של ימי הביניים. אלו שהדגישו יותר את חוקי מכה, טענו כי מותר לפגוע רק בלוחמים חמושים. אלו שטענו כי מסורת מכה בוטלה בידי חוקי מדינה, אמרו שרק לנשים וילדים יש חסינות, ומותר להרוג כל גבר בוגר, בין אם חמוש ובין אם לא, ואת השאר אפשר לשבות ולמכור לעבדות. הפוסק החשוב אבו ח'ניפה אף הצדיק הרג אזרחים, כל עוד מדובר בנזק קולטרלי לא מכוון מראש שהכרחי לניצחון במלחמה.

ישנן גם מגבלות נוספות. על מוסלמים שחיים בדאר אל-חרב לכבד את חוקיו, כל עוד הם אינם מסייעים למאמץ המלחמתי שלו, ועל בני ערובה מוסלמים שנפדו לחזור מרצונם לדאר אל-חרב, אם דמי הפידיון שלהם לא הועברו לשליטים הכופרים. מעבר לזה, הפוסקים נחלקים בין אלו שמייחסים יותר חשיבות לשלב מכה השליו יותר בחיי הנביא, לבין אלו המייחסים יותר חשיבות לשלב מדינה המלחמתי. הראשונים חושבים שפסוקי השלום של שלב מכה תקפים בדיוק כמו פסוקי המלחמה של שלב מדינה, ולכן לשליט המוסלמי מותר לכרות בריתות מלחמה ושלום עם הכופרים בהתאם לאינטרסים הפוליטיים שלו, או כמו במקבילה היהודית, "עת מלחמה ועת שלום". האחרונים, לעומת זאת, סבורים ש"פסוקי החרב" של שלב מדינה ביטלו את פסוקי השלום של שלב מכה, ולפיכך מלחמה היא המצב הטבעי, ושלום הוא מצב זמני וחריג.

בתקופה המודרנית, על כל תהפוכותיה, התגלע ויכוח סוער בין שתי אסכולות דתיות – הפוסקים הרפורמיסטיים ויריביהם הפונדמנטליסטים. על אף האיבה העזה בין שני הצדדים, למעשה יש דמיון לא מועט ביניהם. שניהם דוחים את שכבות הפרשנות העבות של מסורת ימי הביניים, ורוצים לחזור לפירוש ישיר של המקורות, הקוראן והסונה. במידת מה, ניתן לראות בכך השפעה ישירה של החשיבה המערבית המודרנית, האנטי-מסורתית, על הויכוח המוסלמי משני צדדיו.

מבחינת הרפורמיסטים, החזרה למקורות פירושה נאמנות לפסוקי השלום של מכה. מוחמד הייכל, ביוגרף מודרני של הנביא, והוגה רפורמיסט נוסף, מוחמד אל-ע'וניימי, טענו בתוקף שג'יהאד הוא אך ורק מלחמת הגנה נגד תוקפנות, עריצות ודיכוי. הייכל טען כי אף את התקופה המלחמתית יותר של מוחמד במדינה יש לפרש בהתאם לעקרונות מכה. ההתקפות של מוחמד על שבט קורייש, לדעתו, היו רק ניסיון לכפות עליהם שלום עם המוסלמים, ורק ברגע שניסיון זה נכשל, נפתחה מלחמה כוללת. אל-ע'וניימי דוחה מכל וכל את ההבחנה בין דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב וטוען, בצדק מסויים, שהיא אינה מוזכרת בכתבי הקודש. לדעתו, מדובר בהמצאה של משפטנים מימי הביניים שפעלו בהתאם לצרכי תקופתם. כיום, כשהמציאות השתנתה, דינה של ההבחנה בין "שני הבתים" להיעלם.

הוגים פונדמנטליסטים, לעומת זאת, חזרו על הטענה שפסוקי החרב ביטלו את פסוקי השלום. אולם בניגוד להוגים של ימי הביניים, פונדמנטליסטים מודרניים כמו סייד קוטב ויורשיו לא רואים בג'יהאד כלי מלחמתי שנועד לשרת את המדינה המוסלמית, אלא ראשית כל – מלחמה בכפירה ובעריצות בתוך העולם המוסלמי עצמו. הבערות הכופרת, טען קוטב, מגיעה אמנם מהעולם המערבי, אולם היא הכתה שורש במדינות האסלאם, שנחשבות כופרות לכל דבר ועניין. המלחמה היא ראשית כל ג'יהאד נגד הכפירה הפנימית, ורק לאחר מכן ג'יהאד נגד הכופרים החיצוניים. בעיני קוטב, שלב מכה הוא אך ורק עניין טקטי- על המוסלמים להיזהר כאשר הם חלשים, אך כשהם חזקים – עליהם לתקוף ולהכות. פונדמנטליסטים מאוחרים יותר, כמו עבד א-סלאם פרג', המנהיג הרוחני של רוצחי סאדאת, אף הרחיקו לכת, וביטלו את שלב מכה מכל וכל. שלב מכה, בעיני פרג', הוא תקופה היסטורית שחלף זמנה ובטל קורבנה. "אנחנו לא נמצאים לא בשלב מכה, ולא בשלב מדינה", כתב בספרו, "החובה האבודה", "ג'יהאד עכשיו הוא החובה של כל המוסלמים". מכאן, נפתח הפתח לתורה התכפירית – שרואה בכל מוסלמי שלא מסכים עם הפונדמנטליסטים כופר, ולזוועות דאע"ש ואל-קאעדה.

בפוסט הנוכחי פירטנו מעט על הויכוחים הדתיים שנוגעים למושג הג'יהאד. מה הקשר לויסקי? כאן, מדובר בצד הפוליטי-מעשי יותר של הג'יהאד, ואת האופן שבו קודם על ידי חילונים מושבעים. על כך בשבוע הבא, כאן בינשוף.

בתוכנית המדינית החדשה שלו, הצליח יו"ר המחנה הציוני יצחק הרצוג לשלב את הרע שבכל העולמות.

"If you want to replace a government, you have to provide a choice, not an echo"

ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, בספרו Common Ground

לפני כך וכך שנים, התנהלו בחירות מקומיות בעיר מסויימת במרכז הארץ, ששמה ישאר עלום לעת עתה. רבים מתושבי העיר, אולי אף רובם, מאסו בראש העיר הותיק, שכשל בתחומים רבים והכניס את הקופה המקומית לגרעונות עתק. בבחירות, התמודד מולו סגנו, פוליטיקאי ותיק בעל קשרים באחת המפלגות הגדולות, עם בסיס תמיכה חזק אך מצע עמום למדי, שניסה לא להרגיז אף אחד אך הבטיח "לשנות דברים בעיר". הסגן יצא לבחירות עם כרזות מהודרות, עליהן התנוסס דיוקנו תחת הכיתוב "ראש עיר, מנהיג וחבר", שמהר מאד הפכו ללעג ולקלס. בעלון אנונימי שנפוץ ברחובות העיר באותם ימים נכתב: "ראש עיר – רק על גבי כרזות התעמולה; מנהיג – של קבוצה קטנה של עסקנים ואינטרסנטים; חבר – של כולם לפני הבחירות". לאחר שהגיעו התוצאות מהקלפי, הסתבר שהסגן הפסיד לראש העיר המכהן. לאחר מכן קבל העסקן המובס בפני כתב העיתון המקומי כי "חשבתי שהתושבים רוצים שינוי. כנראה שטעיתי". אז זהו, שתושבים רבים לא היו מרוצים מהמצב הקיים ורצו שינוי, אבל נתקלו במלכודת. אם הם לא מרוצים מהמצב הקיים, אז למה להצביע לסגן ראש העיר שמזוהה איתו, וההצעות שלו לא נבדלות בהרבה מאלו של יריבו? ואם הם כן מרוצים מהמצב הקיים, מן הסתם יצביעו לראש העיר ולא לחיקוי החיוור שלו.

מפלגת העבודה נפלה במשך שנים, שוב ושוב, למלכודת דומה, כאשר זחלה לממשלות הליכוד והפכה את עצמה לאופציה לא רלוונטית. מי שתומך במדיניות נתניהו, מן הסתם יצביע עבורו. ומי שלא, מדוע לו לבחור בגלגל החמישי של הממשלה? יצחק הרצוג, היושב ראש הנוכחי של המפלגה, למד כביכול לקח, וחרף כל הפיתויים (והלחשושים בתקשורת) התגבר על ייצרו ולא נכנס לממשלה. דא עקא, שהרצוג מתנהג באופוזיציה, כבר חודשים רבים, כחיקוי חיוור שנמצא אי שם מבחינה אידיאולוגית בין הליכוד ויש עתיד, בניסיון לקושש קולות מהימין. נכון שכדי לשנות את מאזן הכוחות במדינה, יש לשבור את שוויון הכוחות בין הגושים, ומבחינה זו הרצוג צודק. אבל הניסיון לעשות זאת באמצעות חנופה וחיקוי מדיניות הימין נדון לכישלון.

קחו למשל את התוכנית המדינית החדשה של הרצוג, שמצליחה לחבר את הרע מכל העולמות: הד קלוש לתפיסה הבטחונית של נתניהו ויעלון, בלי ההיגיון הפנימי שלה; גירסה מקוצצת של תוכניות מדיניות אחרות, מקיפות ומעניינות יותר, שעלו בחוגי מפלגת העבודה, באופן שעיקר גם אותן מכל משמעות, וניסיון לפופוליזם נוסח יאיר לפיד, רק בלי הנמרצות והאנרגיה. תוכנית כזאת, מעבר לכשלים שיש בה, ועוד נדבר עליהם להלן, היא אסון פוליטי למפלגת העבודה. מי שתומך במדיניות הקיימת, יצביע לליכוד ולבית היהודי; מי שלא מרוצה ממנה, אבל דוגל באיבה לערבים, לאומנות וגישה של "לא שמאל ולא ימין", יבחר כבר ביאיר לפיד, זה האטרקטיבי עם הג'ל בשיער. אין לו שום סיבה לבחור בהרצוג כצל חיוור ועייף של הנ"ל. ומי שלא מרוצה מהמדיניות של נתניהו, או מטורנדו הברברת הפטריוטי של לפיד, בוודאי שלא יבחר במי שמחקה אותם. כך, מפלגת העבודה נשארת קירחת מכאן ומכאן – גם אוכלת את הדגים הסרוחים, וגם מגורשת מהעיר.

על תוכניתו של הרצוג תוכלו לקרוא בפירוט כאן. היא מתבססת על ההנחה שבעת הזאת, לא ניתן להגיע להסדר המבוסס על פתרון שתי המדינות, ויש להיפרד מ"מקסימום" פלסטינים ברוח גישתם של רבין ובן גוריון (לא ברור איך שני המנהיגים האגדיים קשורים לתוכנית הזאת, אבל קצת name dropping אף פעם לא הזיק לאף אחד). איך עושים את זה? ישראל לא תיסוג באמת מהגדה, אבל תשלים את חומת ההפרדה מסביב לגושי ההתנחלויות כדי לסמן ש"אנחנו כאן, הם שם". כמובן שישראל תישאר גם "שם", ואיתה גם ההתנחלויות המבודדות והמאחזים, שהרצוג לא באמת מציע לפנות. זה יהיה קשה פוליטית – חבל להזיע. איך הפלסטינים יוכלו לנהל את חייהם בשורת איים מבודדים רצופים במאחזים, שישראל מחזיקה בפועל 60% מהגדה כשטחי C? לא ברור. מעבר לזה, מציע הרצוג להפסיק את מדיניות ההכלה של נתניהו כלפי חמאס, ולהתחיל למעשה עוד סבב לחימה ברצועה. למה? לאיזו מטרה אסטרטגית? מה יהיה בסוף הסבב? לא ברור. אם אפשר להפוך את מדיניות ה"שב ואל תעשה" של נתניהו ברצועה לגרועה ומסוכנת אף יותר, הרצוג הצליח לעשות גם את זה. ההצעה המהותית השלישית היא להפריד שכונות פלסטיניות מסויימות מירושלים באמצעות חומה, אבל בלי להכניס לשם את הרשות הפלסטינית. כנראה המצב במחנה הפליטים שועפאט, שהחומה הפכה אותו לשטח הפקר ושמורת טבע של כל גורמי הפשע והטרור האפשריים, הוא כל כך נפלא מבחינה בטחונית, שיו"ר המחנה הציוני רוצה להרחיב את המודל שלו גם לאזורים נוספים. קשה לי להאמין שראש ממשלה כלשהו יוכל להתגבר על התנגדותה העזה של מערכת הביטחון לצעדים הרסניים וחסרי אחריות מסוג זה.

התוכנית של הרצוג מתכתבת למעשה עם שלוש גישות מדיניות אחרות שרווחת במערכת הפוליטית הישראלית, וראוי לפרט על שלושתן בקצרה.

ראשית ישנה גישת ה"שב ואל תעשה" שמאפיינת את רה"מ ומקורביו. הגישה הזאת, שמיוצגת באופן האינטליגנטי והרהוט ביותר על ידי שר הביטחון משה יעלון (ראה המאמר, בוגיזם – האידיאולוגיה של הדשדוש, שפורסם בעבר כאן בינשוף) מניחה כי במזרח תיכון קורס לתוך עצמו, הסיכונים הבטחוניים וחוסר הוודאות הם כה גדולים, עד שעדיף לדשדש במצב הקיים כ"רע במיעוטו". לפי הגישה הזאת, ישראל צריכה "לנהל את הסכסוך", "לכסח את הדשא" של הטרור כשהוא מרים את הראש יתר על המידה, לשמור על ההרתעה שלה, אבל לא לצאת ליותר מדי מלחמות הרפתקניות. בדו"ח האחרון שלו, הבהיר המכון למחקרי ביטחון לאומי את הסכנה שבגישה הזאת: גם אי עשייה היא בחירה אסטרטגית, וגם לה עלולות להיות השלכות חמורות. בעוד ישראל מדשדשת לה במקום ומנסה לשמר את המצב הקיים, היא מאבדת יוזמה לטובת גורמים אחרים וחווה תהליך של קריסה מדורגת. היחסים הבינלאומיים של המדינה מידרדרים במהירות, המצב בגדה המערבית מתקרב לפיצוץ חרף נסיונות ההכלה של הצבא, השב"כ והרשות הפלסטינית, והשעון הדמוגרפי מתקתק ללא רחמים.

דא עקא, שהפתרון המסורתי לתהליך הדעיכה האיטי הזה, פתרון שתי המדינות, נראה כרגע כקשה להשגה יותר ויותר. כפי שהרצוג עצמו הבחין בצדק, מעבר למכשולים האובייקטייבים הניכרים, חוסר האמון המוחלט בין ההנהגות מונע אפילו משא ומתן, לא כל שכן פתרון כלשהו. הגישה של "הסכם שלום מיד", שאפיינה בעבר את השמאל, אכן נראית כפחות רלוונטית. כדי לפתור את הבעיה הזאת, הוציאו חברי כנסת אחדים ממפלגת העבודה, במיוחד חיליק בר, מסמכים מעניינים שמציעים אופציות לפתרון. כמו נתניהו ויעלון, גם בר סבור כי במצב הנוכחי אי אפשר לפתוח מיד במשא ומתן להסדר קבע, ואף מכיר בסיכונים הכרוכים בכך. כמו עמוס ידלין, הוא מציע לבצע נסיגה מוגבלת, שתשפר את מצבה של ישראל מבחינה דמוגרפית ותאפשר דיון על פתרון שתי המדינות בעתיד, לצד שורה של מחוות שיפרצו את חומת החשדנות בין הצדדים ויניעו דינמיקה של משא ומתן – החשובה ביותר מביניהן היא הכרה במדינה פלסטינית עם גבולות שנויים במחלוקת. בר מקווה שהיוזמה שלו תוכל להתניע תהליך אזורי, בשיתוף ובסיוע מדינות סוניות שיש להן כרגע אינטרסים משותפים עם ישראל.

יאיר לפיד, לעומתם, לא מציע תוכנית ממשית, אלא רוכב על גלי הפופוליזם, הסלידה מהקצוות והאיבה לפלסטינים כדי להציע מעין תוכנית הפרדה מעורפלת של "אנחנו כאן והם שם", וילה נעולה בג'ונגל המוקפת בגדרות גבוהות וחזקות. התוכנית הזאת לא מעשית מסיבות רבות: שני עמים אינם יכולים לחיות בכברת ארץ אחת בלי שיתוף פעולה הדוק ביניהם, הן כלכלי, הן בטחוני והן בתחומים אזרחיים. אי אפשר לדמיין אפילו מדיניות איכות סביבה, למשל, בלי שיתוף פעולה הדוק עם הרשות הפלסטינית. אבל למרות האופי הפנטסטי והבלתי ריאלי של תוכנית לפיד, הפתרון שלו לפחות אטרקטיבי מבחינה אלקטורלית. אפשר עוד לומר בדוחק, שאם מנהיג מרכז יוכל לעלות לשלטון עם תוכנית מדינית כזאת, הוא יוכל לשפר אותה תוך כדי תנועה לאחר שירכיב ממשלה.

יצחק הרצוג, בכישרון מדהים, הצליח לזקק את החסרונות והבעיות בכל שלוש הגישות הללו ולהרכיב מהן תוכנית ירחמיאלית להפליא. מצד אחד, הוא מאמץ את הפסימיזם העמוק וגישת "אין פרטנר" של הבוגיסטים, אבל בכל זאת מציע מהלכים חד צדדיים – בניגוד מוחלט להיגיון שלהם. אם באמת אין פרטנר, לא תהיה תועלת אמיתית בשום מהלך חד צדדי. הויתור החד צדדי כצעד ביניים נלקח על ידי הרצוג מהתוכנית של חיליק בר. אבל תוכנית בר מבוססת על ההנחה שנסיגות זהירות ושורה של מחוות, כגון ההכרה במדינה פלסטינית, יוכלו לשבור את הקרח בין הצדדים ולהוות מינוף להמשך התהליך, הן האזורי והן הישראלי-פלסטיני. ללא הויתורים המשמעותיים הללו, המחוות המוגבלות של הרצוג לא יניעו שום דינמיקה חיובית. לעומת זאת, בהתאם לניסיון העבר, הן בהחלט עלולות ליצור תסכול וציפייה ליותר, שיולידו גל חדש של אלימות. בקיצור, עם תוכניתו של הרצוג, נאלץ להכיל את הסכנות שבצעדים חד צדדיים, בלי ליהנות מהיתרונות. ובאשר לתוכנית לפיד, הרצוג מאמץ את חוסר האמון המוחלט של המרכז ה"יש עתידי" בערבים (ואת הבורות בכל הנוגע אליהם) אבל בכל זאת טוען במפגיע שפתרון הקבע שלו הוא הסכם דו צדדי. כלומר, הוא מאבד גם את הקסם האשלייתי של "בואו נשליך את המפתח ולא נראה יותר את הפלסטינים", שמהווה את סוד האטרקטיביות האלקטורלית של יאיר לפיד.

בכלל, כפי שכתב אחד המבקרים, נראה שהתוכנית של הרצוג לא נכתבה על ידי מדינאים, אסטרטגים ואנשי צבא, אלא בראש ובראשונה על ידי אנשי תקשורת ויחצנ"ים. כל שורה בה, ואני מצטט את אותו מבקר, נראית כאילו נועדה לקרוץ לזה, ולמשוך את זה, ולא להרגיז את ההוא. כך יוצרים הד קלוש וחלוש. מפלגת העבודה, ומחנה השמאל, זקוקות לעומת זאת למנהיג שיציב אלטרנטיבה אמיתית, ולשם כך יש צורך באומץ, יוזמה והיגיון אסטרטגי סדור. המנהיג הזה, ככל הנראה, לא יהיה יצחק הרצוג. הוא צריך להניח את המפתחות על השולחן וללכת הביתה.

בפוסט הקודם, ניסינו להסיק מספר מסקנות מחשיפת עובדה על ארגון תעאיוש, והיום אנחנו ממשיכים לטלטל, לשאול ולערער על הרגלים ישנים. פרשת "עד כאן", שבמסגרתה עשה השמאל הישראלי כל טעות אפשרית, מלמדת על כשל עמוק יותר משנראה לעין. אנשי ארגון הריגול הימני פעלו במסירות ובנאמנות עבור המחנה שלהם, וכדאי ללמוד מהם. אבל זה קשה, משום שהכלב קבור בעומק: השמאל פשוט אינו כוחני די הצורך ולכן ניגף שוב ושוב מול מהלכי יריביו.

האם אי פעם אמרתי לך, בני, שאתה רוצח, כשמילאת את חובתך למלכך וערפת את ראשו של אחד מחברי? לא! במקום זאת, אמרתי לך: טוב ויפה, אדוני. היום ניצחתם. מחר נשיב לכם מנה אחת אפיים.

אלכסנדר דומא, הרוזן ממונטה כריסטו

מאמר זה פורסם קודם בשיחה מקומית

נראה שאין חולק, שהשבועיים האחרונים לא הטיבו עם השמאל הישראלי. לפעמים נראה, שהמחנה, כמו בתאונת שרשרת, דואג לעשות כל טעות אפשרית. בכל פעם שיריביו מכים אותו, הוא נותן מהלומה נוספת לעצמו, רק ליתר ביטחון. ואם כבר הוא מנסה לבעוט חזרה, לעיתים קרובות מדי הוא שובר לעצמו את הרגל. הנטייה הזאת, אף על פי שאינה משותפת לכל השמאל ואינה מאפיינת את כל מעשיו, ניכרה במיוחד בתגובה לתחקיר השתולים של עובדה וארגון "עד כאן". במקום להתנער מפעיל שהתפאר בהסגרת מוכרי קרקעות לעינויים ולמוות, חלקים גדולים מדי במחנה גינו אותו בחצי פה, ופנו מיד לטעות הגדולה ביותר שאפשר לעשות במצבים כאלה: לתקוף את אלו שחשפו את האמת, לתהות על מקורות המימון שלהם ולפקפק במניעיהם. כך, נדבקו מעשיו של עזרא נאווי גם לארגוני זכויות אדם שלא קשורים אליו באמת, והשמאל נתפס בהתפתלויות פתטיות נוסח "זו לא השאלה האמיתית כאן". ההתקפות על עובדה, תוכנית שביקרה בעבר גם את הימין, צה"ל והממשלה, החריפו את המגמה הזאת עוד יותר. בדיוק כמו ממשלת ישראל בזירה הבינלאומית, השמאל נכנס שוב ושוב לקרבות מאסף אבודים, שמרעים עוד יותר את מצבו.

הבעיה היא לא רק בטקטיקות ספציפיות, אלא בעיקר בהלך רוח מסויים שרווח בחוגי השמאל וארגוני זכויות האדם – וזה נכון גם לשמאל הציוני וגם לחלקים גדולים בשמאל הרדיקלי: השמאל מתעב מלחמה, לרוב לא מתמצא באורחותיה, ולפיכך לא מצליח להילחם ביריביו. הנזקים ניכרים במספר רמות. ברמה הפוליטית, הציבור הרחב לא מוכן לתת אמון במחנה שאנשיו נתפסים כפיסניקים צדקניים וחסרי רוח לחימה. דווקא ממי שמציע ויתורים טריטוריאליים מפליגים, הציבור מצפה שיידע להשיב מלחמה אם ויתוריו יענו ריקם. באותה מידה, השיח האינסופי על פריבילגיות, כוח ואיך מתנערים מהן מעורר הדים שליליים מאד בציבור הרחב. כפי שכתב שלום בוגוסלבסקי, האזרח הממוצע לא יתמוך באליטה שמפחדת מכוח. הוא ירצה לתמוך באליטה כוחנית שמציעה לחלוק עמו בכוחה. גם כאן, התדמית האנטי-כוחנית של השמאל משחקת לרעתו.

אפילו במאבק מול הימין, שמתנהל כמובן במסגרת החוק וללא אלימות פיזית, השמאל נתקף בהלם מעצם העובדה שיריבו הפעילו נגדו שיטות מלוכלכות, כמו מרגלים שתולים. מי שעוקב אחרי הפידים, הבלוגים ואתרי האינטרנט הרלוונטיים, רואה אינספור מענות וטרוניות על שטאזי ומקארתיזם, התגוננות ריאקטיבית וצפויה, ומעט מאד מחשבה אסטרטגית.

ראשית כל, אין לגנות את ארגון "עד כאן" והשתולים שלו, איציק ויוליה. הם פעלו במסירות עבור המחנה והאידיאולוגיה שלהם. כמובן, מנקודת ראיה שמאלית, הם משרתים קמפיין מסוכן והרסני, אבל הצד השני מן הסתם חושב דברים דומים על הקמפיינים של השמאל: זה טיבו של מאבק פוליטי. "עד כאן" ודומיו פועלים ללא ספק באופן פוגעני ומשפיל. כפי שאמרה יולי נובק, המנכ"לית של שוברים שתיקה, לא נעים לראות שאנשים שעד היום חשבת שהם חבריך הם למעשה שתולים ומרגלים. אבל במאבק, כל מאבק, אנחנו לא נמצאים כדי לעשות דברים נחמדים לצד השני. אנחנו נמצאים בו כדי לנצח.

ראשית כל, ככל שהשתולים חושפים בעיות אמיתיות בצד השמאלי (כגון שיתוף פעולה של פעילים מסויימים עם הביטחון המסכל), יש לתקן אותן. אם הימין חשף עובדות נכונות, כואבות ולא נעימות, עם העובדות הללו יש להתמודד. ההתקפות על השליח, בין אם עד כאן ובין אם תחקירני עובדה, חוזרות לשמאל כבומרנג.

ואחרי שתיקנו את הכשלים, יש להשיב מלחמה בדיוק באותה המטבע. במסגרת מאבק פוליטי, מותר לכל צד לאסוף מודיעין על היריב שלו, כל עוד הוא לא עושה שימוש באמצעים בלתי חוקיים. במחנה השמאל לא חסרים אנשים ששרתו בעבר בשירותי הביטחון, ובקיאים בשיטות מתקדמות של איסוף מודיעין. למה לא לשלוח שתולים לארגוני הימין, כדי לחשוף פעולות לא מוסריות ולא חוקיות, ולשחרר הקלטות מביכות? האופציות אינסופיות. במי בדיוק תומך ועד מתיישבי השומרון, אותו ארגון שהוציא את הסרטון האנטישמי הנתעב של "הר שטירמר"? מי הם התורמים הסודיים של "עד כאן"? האם יש ביניהם כתות אוונגליסטיות מסוכנות, ומה בדיוק התיאולוגיה של הכתות הללו? איזה קמפיינים מלוכלכים מתכנן משה קלוגפהט, יועצו הבכיר של בנט, מאחורי הקלעים? מה אומרים ראשי אם תרצו בפגישות הסגורות שלהם? אפשר לקרוא לשיטות כאלו "שטאזי" – אבל זו בדיוק הדרך להשאיר את היוזמה בידי הצד השני ולתת לו את הניצחון על מגש של כסף.

ההצעה להקים ארגון "עד כאן" מתחרה, מן הסתם, אינה פתרון קסם לבעיות של השמאל. יותר מכך, היא דוגמא אחת בלבד לאופן שבו המחנה חייב לשנות את הלך הרוח שלו. הסקרים מוכיחים שהרעיונות הבסיסיים של השמאל, לרבות חלוקת הארץ וסיום הכיבוש עם חילופי שטחים, מקובלים על חלקים גדולים מאד בציבור הישראלי. ובכל זאת, רבים מאלו שתומכים ברעיונות הללו באופן עקרוני, בוחרים ברגע האמת בימין או במרכז. מלבד המימון הזר, והחשד שחלקים גדולים בשמאל מביטים יותר מדי לעבר אירופה ופחות מדי לעבר הציבור הישראלי, אין דבר שמשניא את השמאל יותר מתדמית "יפי הנפש" האנטי-כוחנית שלו. מאבק מלוכלך, אך חוקי ובלתי אלים, כנגד הימין בשיטותיו שלו לא יפתור אמנם את הבעיה, אבל זו תהיה התחלה טובה. בדומה למזרח התיכון כולו, המערכת הפוליטית הישראלית אינה מקום ידידותי לחלשים. מי שרוצה שיפסיקו לדרוך עליו, כדאי שישנס מותניים ויתחיל להשיב מלחמה.

השבוע האחרון היה מטורף: פעיל זכויות אדם שמתענג מהמחשבה על עינויים ורצח; תחקיר שנוי במחלוקת של "עובדה" שעורר גלי זעם משמאל, קמפיין דה-לגיטימציה של פעילי ימין שרוצים לבעוט מגבול הלגיטימיות כל מי שלא מוצא חן בעיניהם, ושריפה אחת במשרדי ארגון בצלם. איך מוציאים את גרעין האמת מהסילופים והצדקנות של שני הצדדים, מעיפים הצידה את הלקרדות האדומות והריחניות, ומוודאים מה חשוב באמת? ינשוף פוליטי-מדיני עושה סדר ומחזיר את השפיות.

אחרי שבוע די עמוס, שכלל לא מעט אירועים מעניינים ונוק-אאוט אחד כנגד נציגי ה-BDS, תנועת החרם על ישראל, באגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, היו לא מעט מנות ממתינות בבר של הינשוף, אבל האירועים של השבוע האחרון שכנעו אותי לדחות את סדר היום הרגיל. נראה שאין ברירה אלא לומר כמה מילים על הכתבה המדוברת של עובדה על ה"שתולים" בארגוני השמאל שבדרום הר חברון, וגם על ההצתה במשרדי "בצלם". בעצם, יש קשר מסויים בין כל זה לבין סיפור ה-BDS האחרון – ולכך עוד נגיע להלן.

למי שהחמיץ את אירועי השבועיים האחרונים, קצת השלמות. התוכנית עובדה, בהנחייתה של אילנה דיין, פרסמה תחקיר של עמרי אסנהיים על שני "שתולים" שחדרו לארגון השמאל תעאיוש שפועל למען זכויות התושבים הפלסטינים בדרום הר חברון. הסוכנים החשאיים הללו, שהופיעו בשמות הבדויים אריק ואנה, הצליחו לצלם את עזרא נאווי, הרוח החיה בארגון תעאיוש ואחד מפעיליו הותיקים, מתפאר שיסגיר סוחר קרקעות פלסטיני לידי הביטחון המסכל, "שם קודם כל יעשו לו זובור ואחר כך גזנגה" (בתרגום לעברית: ירביצו לו ואז יחסלו אותו). תחקירן של בצלם, שגר באזור הר חברון, שיתף פעולה בהתלהבות עם נאווי, וכמוהו גם פעיל נוסף של תאעיוש. מאז, הרשת גועשת ורועשת משמאל ומימין כאחד. לפעמים נראה, ששני הצדדים פועלים כמו מקהלה יוונית, ומדקלמים בדיוק את השורות שמצפים מהם. החברים משמאל צועקים "פשיזם", מצופפים שורות, מגנים על נאווי ותוקפים בלשון משולחת רסן את אילנה דיין והכתב שלה, שניהם אנשי שמאל דרך אגב. בו בזמן מתנפלת המקהלה הימנית במלתעות פעורות, ובמקרים מסויימים ממש בריר נוזל, על ה"סמולנים" וארגוני זכויות האדם כדי להעיף מהזירה הציבורית את כל מי שלא פטריוטי מספיק בעיניה. בינתיים, הצית מישהו את בניין המשרדים ש"בצלם" שוכן בו. בשעות האחרונות ההערכה היא שההצתה נגרמה מקצר חשמלי, אבל בשלב הראשון חשבו רבים שמדובר בפגיעה מכוונת בארגון השמאל.

אחרי ההקדמה הזאת, הבה נסלק מהשולחן מספר צימוקים באושים. הטיעון שנשמע מחברים רבים בצד השמאלי של הפיד, כאילו אילנה דיין צריכה לעשות חשבון נפש בגין ההצתה כביכול במשרדי "בצלם", או שהיא אחראית להצתה, הוא אחד הטיעונים המחפירים ביותר שנשמעו בזמן האחרון בשיח הציבורי – גם הרסני וגם אנטי-דמוקרטי; הרסני, משום שהשמאל נתפס כמי שמנסה להסתיר את השלדים בארון שלו, כמו אחרון חברי קיבוץ שומרת אחרי האונס. אנטי דמוקרטי – משום שהאמת צריכה להיחשף תמיד וללא תנאים. אם התחקיר של אילנה דיין שקרי או מסולף, לא היה ראוי לשדרו בלי קשר להצתה, אפילו אם היתה מכוונת. אם הוא אמיתי – יש לשדרו בכל מקרה. כשפושע מחליט לפגוע ברכוש, לסכן חיי אדם או לרצוח, האשמה כולה שלו. היה ומישהו, חס וחלילה, יחליט לתקוף פיזית את אהוד אולמרט משום שהורשע בשחיתות, האם חושפי השחיתות אשמים או ראויים לגינוי? כנ"ל האמירה, המחפירה לא פחות, שאילנה דיין היתה צריכה להימנע מלשדר את התחקיר כי הוא "משרת את הימין". כפי שדיין עצמה אמרה בצדק מוחלט, היא היתה מועלת בתפקידה אם היתה נמנעת מלשדר חומר עיתונאי חשוב רק כי הוא לא נוח פוליטית למחנה שלה. למרבה הצער, הטיעון הנ"ל יצא מפיו של עו"ד מיכאל ספרד, פעיל זכויות אדם ודמוקרטיה, דבר המטיל צל כבד מאד על היושרה והאינטגריטי שלו. ולבסוף, היבבות על מקורות המימון של "עד כאן" אינם אלא לקרדה אדומה וריחנית. זה אולי נושא לתחקיר נוסף, חשוב לא פחות – אבל בהחלט לא הנושא של התחקיר הזה.

שנית, גילוי נאות. מעולם לא חיבבתי את ארגון תעאיוש. למרבה, ככל שהכרתי את פעיליו יותר, כך חיבבתי אותם פחות. אחרי ששמעתי אחד מהם אומר, בשיחה אישית, שסוריה של חאפז אל-אסד "לא כל כך נוראה", שהליברלים שנעצרו במצרים "ככל הנראה בוגדים" וש"לא צריך להאמין למופז שטוען אחרת", רמת הסימפטיה שלי לארגון הזה ירדה אל מתחת לאפס. כנ"ל אחרי שראיתי את פעיליו לועגים ליהודים וערבים מן השורה שמנסים לשתף פעולה בפרוייקטים אזרחיים, וקוראים להם "אנשי הדוקי". גם תמוה מאד בעיני שאנשי שמאל, כביכול, כמו עמירה הס מגנים בחירוף נפש על אדם כעזרא נאווי, שהורשע באונס קטין. נכון שבניגוד למה שנרמז מהתחקיר, עונש המוות ברשות הפלסטינית בוטל ב-2005, וחרף מספר מקרי מוות חשודים במעצר, הסיכון לסוחרי קרקעות קטן הרבה יותר ממה שנדמה – אבל הדבר אינו מקל על העובדה שנאווי זמם לשלוח את אותו הסוחר למוות.

ואחרי שאמרנו את כל זה, יש בעיות קשות מאד בתחקיר של עובדה, שעל חלקן הצביע חגי מטר בשיחה מקומית. ישנו, למשל, פער עצום בין המלל המנופח של "השתולים" לבין היבול הדל שלהם, התבטאות וחצי של עזרא נאווי. מעבר לכך, הכתבה לא הזכירה מידע קריטי: עונש המוות בוטל ברשות הפלסטינית (אף כי היו מקרים שמרמזים על רציחות בלתי רשמיות פה ושם), וסוחר הקרקעות שהוזכר בכתבה לא נפגע, נעצר או נהרג. שני ה"שתולים" בארגון השמאל הציגו את עצמו באור רומנטי וחשאי, כסוכני מוסד בסוריה מינימום, כאשר, אם נצטט את מטר, הסיכון היחיד במקרה שיחשפו היה ש"לא יזמינו אותם לחומוס אחרי ההפגנה או יעשו להם אנפרנד בפייסבוק". ומעל כל – אין איזכור רציני להקשר הרחב של האירועים.

משום שגם אנשים כמוני, שמתעבים את תאעיוש, חייבים להודות שהעבודה שהארגון הזה עושה בדרום הר חברון היא עבודת קודש. בחבל המדברי והדל הזה, מנהלות רשויות המדינה, בשיתוף פעולה נלהב של מנהיגי המתנחלים בסביבה, מסע של נישול עקבי ונבזי במיוחד נגד תושבים פלסטינים עניים, חלקם שוכני מערות. פעילי תאעיוש הם היחידים, כמעט, שמסייעים לאותם אומללים שאף אחד אינו מסייע להם, נגד מכונה שלטונית חזקה ודורסנית – מלווים אותם למרעה, לבית ולבית הספר. נאווי עומד בראש המאמצים הללו.

החיים, מה לעשות, מורכבים. אנשים טובים יכולים לעשות דברים איומים, ואנשים רעים – דברים חשובים שאף אחד אחר לא מוכן לעשות. בדיוק כפי שאורי לופוליאנסקי, מייסד "יד שרה" ואיש צדקה וחסד, הידרדר לפלילים ולשוחד כדי לקדם את מפעל חייו הנאצל. כל מי שמתלונן על כך שהעבודה החשובה בדרום הר חברון מופקדת בידי אנשים כמו עזרא נאווי, שיתכבד ויעשה אותה בעצמו. השמאל הרדיקלי השתלט על המאבק למען זכויות האדם של הפלסטינים, רק בגלל מחדליהם של השמאל הציוני, המרכז והימין. בעניין זה, מעניינים במיוחד דבריה של השתולה אנה בסוף הכתבה. היא עצמה מודה שהבינה שהמצוקה בדרום הר חברון קשה, ושהארגונים עושים עבודה חשובה, אבל באופן לא חוקי ולא מוסרי. אם כך, מדוע אחרים לא נכנסים לנעליים הללו, ומבצעים את העבודה באופן חוקי ומוסרי? מי שאנין מדי להיכנס למטבח בכדי לבשל, שלא יתלונן שמי שכן מבשל לא עושה את זה בידיים נקיות.

הנושא החשוב השני שעלה מהתחקיר של עובדה הוא הבעייתיות הכרוכה בסחר הקרקעות בגדה המערבית. סחר הקרקעות הזה, כפי שיודע כל מי שמתמצא בנושא, כרוך במערך שלם של סחיטה, איומים, רמייה, זיוף ופלילים. קרובי משפחה מפוקפקים מזייפים מסמכים עותומניים ומעבירים אותם דרך מתווכים ומתווכי מתווכים, עד שהדיירים שבסוף שרשרת המזון מוצאים את עצמם מפונים על ידי המנהל האזרחי לטובתם של מתנחלים. עד כמה שנאווי דוחה אותי באופן אישי, אני לא יכול לגנות בשום אופן את הפעיל הפלסטיני של בצלם, נאסר נוואג'ה, על כך שניסה להסגיר את סוחר הקרקעות לרשות הפלסטינית. כאדם שביתו שלו מועמד לפינוי, וכבן העם הפלסטיני שרואה את סרסורי הקרקעות, בצדק גמור מבחינתו, כשותפים מלאים במשטר הנישול, הכיבוש והרס החלום הלאומי, זכותו המלאה להסגיר אותם לרשויות החוק שלו, גם אם יוצאו להורג. האצ"ל, הלח"י וגם ההגנה, שניהלו מאבק לאומי בתנאים דומים, חיסלו בלי היסוס יהודים שראו אותם כבוגדים. האם אני אוהב את העובדה שהפלסטינים עושים את זה? ממש לא, אבל תסלחו לי אם אני מסרב להזדעזע.

במקביל, הייתי מציע גם להוריד הילוך אחד במחול הצדקנות המשתולל אצלנו. אלו שתומכים בהפצצות על עזה, שנהרגים בהם אזרחים רבים, ומצדיקים כל חייל שהרג אזרח פלסטיני בלי לבדוק את הנסיבות, נראים ממש מגוחכים כשהם מתעניינים פתאום בחיי פלסטינים רק כשהם בוגדים בעמם ומוכרים קרקעות למפעל ההתנחלויות. גם לא נראה שהם מודאגים במיוחד כשישראל מסגירה פעילים אסלאמיים לעינויים אצל המנגנונים, במסגרת התיאום הבטחוני. קצת בושה לא היתה מזיקה להם.

ולבסוף, הנושא החשוב האחרון הוא הקמפיין משולח הרסן שמתנהל נגד ארגוני השמאל וזכויות האדם. מקהלה של פובליציסטים מהימין, מלווים בפוליטיקאים אוהדים וטוקבקיסטים זועמים, מנסים לסלק מהזירה הציבורית את כל מי שלא מתאים לתפיסת ה"פטריוטיזם" הצרה שלהם. כשאני רואה פעיל ימין ידוע אחד מצטער שנגמר לו המרשמלו לאור ההצתה של משרדי בצלם, אחר שמתפאר בכך שבקרוב "יעשו גזנגה משפטית" לארגוני השמאל, ושלישי שרוצה לרדוף כל ארגון שפועל למען זכויות הפלסטינים – אני תוהה על שפיות דעתם של הפטריוטים מטעם עצמם. עזבו לרגע את הטענה, המגוחכת בעליל, שתדמיתה הנמוכה של ישראל בעולם נובעת מהסתה של אותם ארגוני שמאל או של עיתון הארץ, כאילו שספקי וצרכני החדשות בעולם הם רובוטים שיקבלו את דעת הימין אלא אם יאמרו להם אחרת. מישהו חושב שתדמיתה של ישראל תשתפר אם היא תרדוף ארגוני זכויות אדם, עד כדי כך שעיתוני מיינסטרים מובילים בעולם המערבי משווים אותה לסין, ואפילו מחלקת המדינה מגנה אותה? טירוף מוחלט. מה גם שמסעות ציד מכשפות מהסוג הזה נוטים להתרחב, כאשר גם אנשים שנחשבו פעם ימנים מובהקים (רובי ריבלין, למשל) כבר מנודים כ"סמולנים". כל אלו שמצטרפים למקהלה שמוקיעה "בוגדים" בכיכר העיר ומוציאה אותם אל מחוץ למחנה, יופתעו מאד לראות כמה מהר האש תגיע אליהם.

ותרשו לי לסיים בחדשות מהחזית. אתמול, באמצעות עבודת נמלים ומסע שכנוע מפרך, הצלחנו, קבוצה של תומכי ישראל באגודת ההיסטוריונים האמריקאים (אחת האגודות האקדמיות הגדולות והחזקות ביותר בעולם המערבי) להדוף הצעה של תנועת BDS שנועדה לקדם חרם על ישראל בשלבים. לא אלאה אתכם בפרטים, אבל ההצעה היתה בעיקרה גינוי של הרס החינוך הפלסטיני בידי ישראל, באופן שיאפשר להעלות החלטה לחרם חלקי או מלא בשנה הבאה. בין הטיעונים שלנו, שעשו רושם חזק מאד על החברים, היה דו"ח של עמותת גישה – אחד מארגוני הקרן החדשה שהמקהלה הימנית מוקיעה חדשות לבקרים – שהראה כי ישראל דווקא הגדילה את מספר הסטודנטים מעזה שקיבלו אישורים לעבור בשטחה כדי ללמוד בחו"ל. אנשי ה-BDS, ברוב טמטומם, קישרו לדו"ח הזה, למרות שהוא הוכיח את ההיפך ממה שטענו. פעם אחרי פעם אמרנו – אנו תומכי ישראל – לקהל ליברלי בעיקרו של היסטוריונים, שישראל, חרף כל פגמיה, היא חברה דמוקרטית ופלורליסטית שנותנת מרחב פעולה חופשי גם לדיסידנטים; שהחברה הישראלית מגוונת ומורכבת, ויש בה גם אנשים שמתנגדים בחריפות למדיניות הממשלה. אם תנצחו בקמפיין שלכם, חברים מימין, תפרקו אותנו מהנשק. לא נוכל להעלות את הטיעון הזה כשנצא שוב למאבק נגד אויבי ישראל בשנה הבאה.