הינשוּף

מלחמת האזרחים בתימן היא אחד המאבקים הזנוחים, האלימים והסבוכים ביותר במזרח התיכון של ימינו. לצד הקונפליקט בסוריה, היא שינתה את מאזן הכוחות בין סונים ושיעים והחריפה את היחסים בין סעודיה ואיראן, שהגיעו לכדי פיצוץ בימים האחרונים. אולם מאחורי המלחמה ישנה תעלומה: כיצד הצליחו החות'ים, לוחמי המחתרת השיעית ובני החסות של איראן, להשתלט על הבירה צנעא בקלות שכזאת? סאפא אל-קרמאן, יוצרת תימניה צעירה, ראיינה עשרות עדים והשיגה מסמכים סודיים של ממשלת תימן. בסרטה התעודי, "הדרך לצנעא", היא מגיעה למסקנה מטרידה: ממשלת תימן עצמה פתחה את השער לחות'ים, והובילה לתבוסתה שלה. מדוע? מה היתה טעותו המכריעה של המצביא התימני, גנרל אל-קושייבי, ומה אפשר ללמוד מכך על השינוי באופי המלחמה המודרנית? ינשוף צבאי-אסטרטגי במבט ראשון לטרגדיה התימנית.

הנרי קיסינג'ר אמר פעם שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. האימרה המפורסמת הזאת תקפה באותה מידה גם למדינות אחרות. היסטוריונים לא מעטים חושבים, למשל, שגרמניה הידרדרה למלחמת העולם הראשונה, ויפן למלחמת העולם השנייה, משיקולים פוליטיים פנימיים. במקרים הללו, לפחות, קובעי המדיניות האמינו שהם משרתים את טובת המדינה, בטחונה ויציבותה. אך במקרים מסויימים, שיקולים פוליטיים פנימיים מהסוג הקטנוני ביותר מובילים ממשלות בנתיב של עיוורון ואבדון להרס עצמי מוחלט. סרט תחקיר מרתק של רשת אל-ג'זירה, מאת היוצרת התימניה הצעירה סאפא א-קרמאן (גילוי נאות: ידידה של הכותב), מראה כיצד פעלה הדינמיקה ההרסנית הזאת במלחמת האזרחים בתימן. קרמאן, שראיינה עשרות עדים בצבא ובממשלה התימנית ושמה את ידה על מסמכים סודיים ביותר, טוענת שהממשלות של עלי עבדאללה סלאח ויורשו, עבד ראבו מנסור אל-האדי, סייעו למורדים החות'ים לפלס את דרכם לבירה, צנעא, על ידי כך שנפטרו מהמושל והגנרל שבלמו אותם. היא משרטטת סיפור מבהיל של קטנוניות, נקמנות, חיסולי חשבונות קטנים, ובעיקר, התאבדות קולקטיבית של שלטון שהחליט לעקור את עיניו שלו רק כדי להכניס סנוקרת ליריביו.

בשנת 2011, הגיע האביב הערבי לתימן. הנשיא עלי עבדאללה סאלח ניסה לדכא בכוח את ההפגנות שפרצו בבירה, אולם התמיכה של אחדים ממפקדי צבאו במורדים לא הותירו לו ברירה אלא לפרוש. לסאלח הממורמר, שפרש מהשלטון בחרי אף, נותרו עוד תומכים רבים במנגנון הממשלתי. אלו היו עוד קשורים אליו בקשרים עמוקים של פטרונאז', ובקושי הסתירו את כוונתם לחתור תחת הממשל החדש של סגנו, יריבו ויורשו, עבד ראבו מנסור האדי. כמו בלוב, סוריה ועיראק, נפילת שלטון סאלח לא הובילה ליציבות בתימן, אלא פירקה אותה לגורמים: שבטים חמושים, יחידות צבא, מיליציות סלאפיות ויחידות ג'יהאדיסטיות המזוהות עם אל-קאעדה בחצי האי ערב (AQAP), נלחמו זה בזה במלחמת פסיפס מורכבת ומסובכת. המחתרת החות'ית (או בשמה הרשמי, חיילי האלוהים) היתה אחת הכוחות האלו. המנהיג שלה, עבד אל-מאלכ אל-חות'י, ניצל את המרמור של השבטים השיעיים בצפון תימן כדי לבנות לעצמו בסיס כוח חמוש. הוא ואנשיו, שנתמכו בידי איראן, השכילו להשתמש בטקטיקה מעורבת נבונה, שילוב של פעילות חמושה, טרור והפגנות ענק, כדי להרחיב את שטחי שלטונם. בספטמבר 2014 הם הצליחו להשתלט על צנעא, ולזרוק את הנשיא האדי וממשלתו אל מחוץ למדינה. ערב הסעודית, שסירבה לראות קליינט איראני יושב על גבולה הדרומי, התערבה בלחימה והתחילה להפציץ, דבר שסיבך עוד יותר את המצב במדינה האומללה.

השאלה שעומדת בבסיס סרטה של סאפא אל-קרמאן הוא כיצד הצליחו החות'ים להשתלט על העיר עמראן, הנחשבת כשער לבירת תימן צנעא וממוקמת 53 קילומטרים מצפון-מערב לה. בעיר הזאת ישבה יחידה חזקה יחסית של צבא תימן, החטיבה המשוריינת מס' 310 בפיקודו של גנרל חמיד אל-קושייבי. קושייבי, יליד העיר עמראן ובן לשבט חאשד העוצמתי, היה מושרש במקום ונהנה מתמיכה של השבטים המקומיים, ולפיכך הצליח לבלום ביעילות את ההתקדמות החות'ית בגזרה שלו.

כדי להתמודד עם כוחו העדיף של גנרל אל-קושייבי, החות'ים נקטו באסטרטגיה מחוכמת. במקום לתקוף את עמראן ישירות, הן שלחו לתוכה אזרחים לא חמושים ממחוז סעדא שהחלו להפגין ברחובות. לצד הקריאות המסורתיות של "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל", הדרישה העיקרית שלהם היתה להדיח את מושל המחוז, מוחמד חסן דמאג', ואת גנרל אל-קושייבי. הבעיה היתה, שהן דמאג' והן קושייבי לא היו פופולריים בחוגי השלטון בצנעא: קושייבי משום שתמך בהפגנות הדמוקרטיות של האביב הערבי ב-2011, ודמאג' משום שהיה חבר במפלגת הרפורמה, הסניף התימני של האחים המוסלמים שנחשב אופוזיציוני למשטרי סאלח והאדי. העובדה שקושייבי היה חוד החנית במלחמה בחותי'ם במחוז עמראן עוד בתקופתו של סאלח לא שיחקה לזכותו – תומכי הנשיא לשעבר, שעדיין מילאו תפקידים חשובים במשטרו של האדי, ראו בו בוגד.

בעוד המפגינים החות'ים ממלאים את רחובות עמראן, החליטה הממשלה לשלוח לעיר ועדה נשיאותית כדי לפתור את המשבר. למורת רוחם של דמאג' וקושייבי, התירה הועדה לחות'ים נוספים להיכנס למחוז כדי להפגין בו, בלי להתפרק מנשקם. חות'ים חמושים החלו לזרום בטנדרים לתוך עמראן, ולנופף ברובים שלהם ברחובות. הצבא והשבטים המקומיים תקפו את המאהלים של החות'ים בכניסה לעיר, וקרבות עקובים מדם פרצו בין שני הצדדים. בתגובה, הדיח הנשיא האדי את המושל דמאג', ומינה במקומו את אחד מנאמניו של הנשיא הקודם סאלח. החות'ים, כמובן, לא נרגעו, ודרשו גם את ראשו של גנרל אל קושייבי, שנתן את ההוראה לתקוף את המאהלים שלהם. בניגוד להרגלו, הנשיא האדי סירב להתקפל הפעם. לפי עדויות שהגיעו לסאפא אל-קרמאן והצוות שלה, הוא הזמין את קושייבי לפגישה סודית בצנעא, והורה לו בעל פה לתקוף את החות'ים. אבל ההוראה הסודית, שמעולם לא ניתנה בכתב, הותירה לנשיא פתח להתחמק מאחריות בעת הצורך.

בעוד הקרב מתנהל, החות'ים פרטו כהרגלם על המיתרים הפוליטיים הרגישים ביותר בתימן ומחוצה לה. הדוברים שלהם הציגו את הקרב לא כמרד נגד הממשלה, אלא כמאבק שחרור נגד ג'יהאדיסטים מאל-קאעדה ומיליציות תכפיריות של האחים המוסלמים (כלומר, קיצונים שונאי שיעים). גנרל קושייבי, כך הם טענו, הוא רק פסאדה המחפה על הכוחות האפלים הללו. ערוצי טלוויזיה שנשלטו בידי החות'ים, או בידי הנשיא לשעבר סאלח, הדהדו את התעמולה הזאת, שהגיעה גם לקהילה הבינלאומית. מקור אמריקאי סיפר לקרמאן שבעיני ועדת האו"ם, קושייבי כבר לא היה גנרל של ממשלת תימן, כפי שראה את עצמו, אלא מפקד מיליציה עצמאי שנלחם ללא גיבוי של משרד ההגנה.

במידה מסויימת, זה היה נכון. שר ההגנה (עוד מקורב של הנשיא לשעבר סאלח) והרמטכ"ל שיחקו משחק כפול. מצד אחד, הם נתנו פקודות סודיות לאל-קושייבי להמשיך להילחם (עותק של אחד מהמסמכים הללו מוצג בסרט) ושלחו אליו את מפקד המודיעין הכללי להבטיח לו שהממשלה איתו, ומצד שני – גררו רגליים ונמנעו מלשלוח לו תחמושת, נשק ואספקה. במשך שלושה חודשים, עמד אל-קושייבי במצור. שתי יחידות תגבורת שהגיעו מצנעא התמקמו בהר סמוך וחיכו לפקודות התקפה, שלא הגיעו. לפי עדויות של קציני אל-קושייבי, חלק מהחיילים הללו, שהיו נאמנים לנשיא לשעבר סאלח, הצטרפו לבסוף לחות'ים. חייליו של קושייבי נדהמו לראות את שר ההגנה שלהם מגיע לעמדות החות'ים ומנהל איתם משא ומתן. השר לא טרח לבקר את חייליו הנצורים. "באותו הרגע," העיד אחד הקצינים בסרט, "הצטערנו שאנחנו לובשים את מדי הצבא הזה."

ב-8 ליולי 2014, שלח שר ההגנה ועדה נשיאותית נוספת לעמראן, שחתמה על עוד הסכם הפסקת אש עם החות'ים. לפי ההסכם, אל-קושייבי היה אמור להתפנות לצנעא ולמסור את כל הנשק שלו למשטרה הצבאית, והרמטכ"ל שלח לו פקודה מתאימה. "היום הזה", אמר אחד הקצינים, "היה יום נכבה לא רק לעמראן, אלא לתימן כולה." קושייבי ביקש מהממונים עליו לשלוח לו כלי טייס, וטען שיוכל להמשיך להתנגד למספר חודשים אפילו עם מטוס קרב אחד. בעדות לקרמאן, אמר פקיד בכיר ממשרד ההגנה שמטוס אמנם המריא מצנעא, לא ברור אם כדי לסייע לקושייבי להתנגד במקרה שהחות'ים יפרו את הפסקת האש, או לפנות אותו מהמקום, אך מישהו לא ידוע בחלונות הגבוהים הורה לטייס לחזור על עקבותיו.

אל-קושייבי ציית לפקודה של הרמטכ"ל, ובתגובה הפרו החות'ים את הפסקת האש ותקפו את המפקדה שלו. הוא הורה לחייליו להסתלק. "אתם עדיין צעירים," הוא אמר, "אני המטרה שלהם, לא אתם". מדו"ח פתולוגי של ממשלת תימן עולה כי החות'ים שיספו את הגנרל בסכינים, שברו את עצמותיו, הלמו בראשו בכלים כבדים וירו בו מטווח אפס 84 כדורים. לאחר מכן, סירבו לשחרר את הגופה שלו למשפחה, אלא תמורת אסירים איראניים שהוחזקו בידי שירות הביטחון התימני. עמראן נפלה, ובספטמבר כבשו החות'ים גם את הבירה צנעא. הנשיא האדי, שמחדליו אפשרו למורדים להפיל את ממשלתו שלו, ברח מהמדינה וביקש סיוע סעודי. אולם גם ערב הסעודית, שמפציצה את תימן "בלי בג"ץ ובלי בצלם", לא מצליחה להתגבר על המרד החות'י, ובוודאי שלא למגרו.

התחקיר של קרמאן נראה אמין, אם כי קשה לוודא את כל הפרטים, ולעיתים נראה שהגישה של יוצרת הסרט קונספירטיבית יתר על המידה. אולי קרמאן הושפעה מקציני קושייבי הזועמים והנבגדים שסייעו בתחקיר, רובם מתוך ביטחון מוחלט שכל העולם קם עליהם לכלותם. קשה להאמין שהנשיא לשעבר סאלח, קל וחומר הנשיא הנוכחי האדי, רצו שהחות'ים יכבשו את צנעא. להאדי בוודאי שלא היה אינטרס במיגור משטרו שלו. ככל הנראה, הם האמינו, עד הרגע האחרון, שיוכלו לפגוע ביריביהם הפוליטיים, דמאג' וקושייבי, ולהגיע להסדר כלשהו עם החות'ים.

אבל מעבר לכל זה, הסרט מלמד לקח מעמיק יותר על עולם המערכה של המאה ה-21. קושייבי היה קורבן – לא הראשון ולא האחרון – לתפיסה מוטעית ואנכרוניסטית של המלחמה המודרנית, זו שכיניתי פעם אשליית הקוטביות. מלחמה קוטבית היא מלחמה שיש בה שני צדדים אחידים פחות או יותר בהרכבם, בין אם מדובר בשתי מדינות יריבות, או ממשלה הנאבקת מול מורדים. בספרו, מלחמה מלמטה למעלה, תיאר החוקר אמיל סימפסון כיצד נכשלו גנרלים ופוליטיקאים שוב ושוב, כאשר ניהלו מלחמה שחשבו שהיא קוטבית, בעוד שבפועל היא היתה מלחמת פסיפס – כאוס של סיעות חמושות רבות ושונות שנלחמות זו בזו ומחליפות תוויות ("ממשלה" ו"מורדים") בהתאם לצורך ולנוחות. האמריקאים בעיראק חשבו שהם פועלים בעולם דו-קוטבי של ממשלה מול מורדים, ולכן חימשו מיליציה שיעיות (בעיניהם: כוחות הממשלה), דבר שהשליך מיליציות סוניות שישבו על הגדר לזרועות אל-קאעדה. הבריטים עשו טעויות דומות בדרום אפגניסטן. אפילו הג'יהאדיסטים הזרים באפגניסטן, טוען סימפסון, נכשלו באשליית הקוטביות. המתנדבים הללו, לרוב בני נוער מפקיסטן, האמינו שהם נלחמים בעולם דו-קוטבי של מוסלמים נאמנים מול כופרים, ובפועל נכנסו לתסבוכת של ברוני מלחמה שלא הכירו. מפקדים אפגנים ציניים ניצלו את הג'יהאדיסטים הזרים הללו לחיסולי חשבונות אישיים, שלחו אותם להתאבד על סוחרי אופיום יריבים בנימוק שהם "כופרים" ו"משתפי פעולה עם האמריקאים", ואפילו סחרו זה עם זה במחבלים מתאבדים.

הטרגדיה של קושייבי מאד דומה. הוא האמין שהוא פועל בעולם הצבאי הישן, הדו-קוטבי, של ממשלה הנאבקת במרד, וראה את עצמו כנציגה המובהק של הממשלה. שוב ושוב אמר לאנשיו, שאם לא היה מקבל הוראות מפורשת מהנשיא, מהרטכ"ל וממשרד ההגנה, הוא לא היה יורה אפילו כדור אחד. לכן, הוא סירב לתמרן בזירה הפוליטית, למשל – לשחק בין החות'ים לממשלה – באופן שהיה יכול אולי להצילו. שר ההגנה והנשיא אולי טעו טעות מרה בכך שהמעיטו בכוחם של החות'ים ובנכונותם להתקדם עד צנעא, אולם הם לפחות הבינו שהם מתנהלים במלחמת פסיפס. בעיניהם קושייבי, יריב פוליטי פנימי, היה מסוכן לא פחות ואולי אפילו יותר מהחות'ים, ולכן בהחלט לגיטימי להפקירו כדי לקבל דיבידנדים מפוליטיים משחקנים אחרים בפסיפס התימני. העלילה העצובה שפורסת סאפא אל-קרמאן בסרטה מוכיחה פעם נוספת שכדי לנצח במלחמה, צריך להבין קודם את הכללים והחוקים הבסיסיים שלה; לא איך שהיינו רוצים שיהיו או איך שהיו בעבר, אלא כפי שהם היום בפועל.

משהו מוזר עובר על השמאל הרדיקלי בארצות הברית, ובמיוחד באקדמיה. האקטיביסטים שמריצים מחאות המוניות בשם ה"צדק הגזעי", חוזרים בדלת האחורית לעמדות ימניות קיצוניות שפעילי זכויות האזרח נאבקו כנגדן במשך עשורים, לרבות הפרדה כפויה בין הגזעים. ינשופי מגדל-השן על עלבונות, ניכוס תרבותי, סושי ופניית פרסה דרמטית.

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

לפני כחודש וחצי הסתובבה לה אקטיביסטית אפרו-אמריקנית בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, והתבוננה בזעם באחד מקירות הבניין. מישהו ביצע פרובוקציה קלה, והדביק סרטים זעירים וקלים להסרה על תמונותיהם של הפרופסורים השחורים בפקולטה, התלויות לצד אלו של עמיתיהם הלבנים. הימים, רק לעדכן את הקורא, הם ימי מחאות והפגנות סטודנטים בקמפוסים אמריקניים רבים. המפגינים דורשים בדרך כלל לטפל בענייני גזע וזהות, החל בשינוי בניינים הקרויים על שם דמויות "בעייתיות" מהעבר, עבור בפיטורי מרצים שכופרים בפוסט-קולוניאליזם, וכלה בניסיון להכתיב לאוניברסיטאות כל מיני "תכניות אסטרטגיות" לגיוון, העצמה וחינוך בענייני מגדר וגזע.

בחודשים האחרונים נשפך הרבה מאד דיו על גל המחאות הזה. יש המצדדים בו, ואילו רבים אחרים מזהים בו קווים של עריצות וסכנה חמורה לחופש הביטוי האקדמי. אולם, למקרא המאמר של אותה אקטיביסטית, עלתה לפני השטח זוית חדשה ומעניינת: "בפעם הראשונה שהלכתי במסדרונות הללו כסטודנטית למשפטים" היא כתבה, "הבחנתי בכאב בגברים הלבנים שתופסים את רוב המקום על הקיר, אך גם הייתי גאה לראות תמונות של פרופסורים שחורים תלויים לידם". או במילים אחרות: קריטריון הגזע חוזר, ובגדול.

האקטיביסטים האפרו-אמריקנים, ששייכים רובם ככולם לשמאל הרדיקלי הסטודנטיאלי ולארגוני זכויות למיניהם, ביצעו פניית פרסה, והם מאמצים כיום עמדות שהתנועה לזכויות השחורים נאבקה כנגדן בשצף קצף בעבר.

כאשר אותה אקטיביסטית מתבוננת בתמונות הפרופסורים שעל הקיר, ניבטים מול עיניה אחדים מגדולי המשפטנים של ארצות הברית – שחורים, לבנים, אסייאתים ואחרים. לכל אחד מהם הייתה קריירה מרתקת ועשירה. לכל אחד מהם השקפות ודעות בוויכוחים הסוערים שעל הפרק, אשר אמורות לרתק סטודנטית למשפטים בהארוורד. ובכל זאת, האקטיביסטית שלנו כלל לא מביעה עניין בכל אלו. דבר אחד בלבד מעניין אותה: האם צבע העור של הפרופסור הוא כהה, או שמא בהיר. מרצים שחורים משמחים אותה, ואילו מרצים לבנים מדכאים אותה וגורמים לה לכאב. התוכן, הברק המחשבתי, האינטיליגנציה – אינם פקטור חשוב עבורה.

נקודת המבט הזאת אינה רק צרה כעולמה של נמלה, אלא גם טומנת בחובה הנחות יסוד גזעניות שפעילי זכויות האזרח תמיד נאבקו כנגדן. שהרי, על-ידי הדגשת צבע העור לבדו והתעלמות מכל יתר הרבדים בקריירה של הפרופסורים, האקטיביסטית אומרת למעשה שערכו של אדם מסתכם אך ורק בזהותו הגזעית. ויותר מכך – שיש למיין אנשים כ"בעלי ברית" או "אויבים" בהתאם לצבע העור. זוהי, פחות או יותר, הנחת היסוד שעמדה מאחורי הגזענות הדרומית הידועה לשמצה. סביר להניח שהדרומיים לא היו יכולים לבטא אותה טוב יותר.

מרחבים בטוחים ונפרדים לשחורים

ואל תטעו לחשוב שהאקטיביסטית שלנו היא היחידה, או אף הקיצונית שבחבורה. פרופסור האונני קיי טראסק מאוניברסיטת הונלולו למשל, ביטאה גם היא את ההשקפה המקובלת בחוגים הרלוונטיים. לפי טראסק, שנאה של שחורים כלפי לבנים אינה גזענית, בהגדרה, משום שרק "בעלי הפריבילגיות" (קרי, לבנים) יכולים להיות גזענים. איבה בכיוון ההפוך לעומת זאת, אינה אלא זעם מהפכני לגיטימי של המדוכא כלפי המדכא. טראסק ודומיה מטיפים אפוא בגלוי לשנאה גזעית, רק הפעם מהצד ההפוך.

וכך, במהלך מדהים של חזרה לאחור, האקטיביסטים החדשים חותרים תחת הישגי העבר החשובים ביותר של התנועה לזכויות האזרח. מרטין לותר קינג דרש לשלב את השחורים במיינסטרים האמריקני ולכן נאבק בסגרגציה, ההפרדה הגזעית שדחקה אותם לשולי החברה. האקטיביסטים השחורים של היום אמנם ממשיכים לטעון בשם המורשת הזאת, אך בה בעת גם חותרים תחתיה. בפרינסטון, למשל, הם דורשים להסיר את שמו של הנשיא לשעבר וודרו וילסון מהקמפוס, משום שאפשר הפרדה גזעית במשרדי הממשלה. בו בזמן, ובלי לחשוב על האירוניה שבדבר, הם גם תובעים להקים "מרחב מתוחם ומוגדר לשחורים". או במילים אחרות, להחזיר את ההפרדה הגזעית מהדלת האחורית. בקלרמונט מק'קנה, קולג' בקליפורניה סטודנטים שחורים סילקו באלימות מ"המרחב הבטוח" אישה אסייאתית שהעזה להתלונן על הטרדה מינית מצד שחור, ואפילו העזה לומר שגם שחורים יכולים להיות גזענים לפעמים.

באוניברסיטת מיזורי, אחד ממרכזי המחאה העיקריים, האקטיביסטים השחורים הרחיקו לכת, וסילקו את בעלי בריתם הלבנים מאתר המחאה כדי ליצור "מרחב בטוח שחור לריפוי", בו יוכלו לפגוש רק שחורים ולהתאושש מהשפעת העלבונות הגזעניים שמקיפים אותם מכל עבר. שטח ציבורי אחר באותה אוניברסיטה, שהוכרז אף הוא "מרחב בטוח", אמנם נפתח לאקטיביסטים לבנים מסויימים, אך נסגר לכל הלבנים שלא תומכים במחאה ולצלמי עיתונות. כשצלם אסייאתי ניסה לחדור אותו בכל זאת, הוא ספג צעקות ודחיפות והואשם בכך שהוא "לא מכבד מרחבים שחורים". נותר רק לתהות, האם מחר ידרשו "לוחמי הצדק הגזעי" להקים גם כיתות נפרדות וברזיות נפרדות לשחורים, ובכך ישחזרו לחלוטין את מציאות האפליה של הדרום האמריקני הישן.

המאבק החדש ב"ניכוס התרבותי"

אך ההפרדה הגזעית, והגזענות בכלל, אינם הרעיונות היחידים שהאקטיביסטים חוזרים אליהם בפניית פרסה, לאחר שקודמיהם נאבקו כנגדם במשך דורות. מסורתית, השמאל האקדמי חשד תמיד ב"מהותנות" התרבותית. זו הגורסת שתרבות או אומה מכילות מעין מהות נצחית וקבועה, למשל "נשמת האומה", "הג'ניוס היהודי" או "הנפש היפנית", שנוצקה מימים ימימה ומלווה את האומה לעד במסעה לאורך ההיסטוריה. כנגד זאת, טענו חוקרים שתרבויות הן אוסף של רעיונות ומנהגים המשתנים תדיר, והמגדירים עצמם באופן מתמיד באמצעות אינטראקציה עם תרבויות אחרות.

והנה, פוליטיקת הזהויות הקיצונית ביצעה כעת פניית פרסה, וחזרה בדיוק למהותנות שנאבקה נגדה בעבר. עד שאפילו הרומנטיקנים מהמאה התשע עשרה היו מרימים גבה על התובנות החדשות. הביטו למשל בגלי הזעם הקדוש שעולים כנגד האנטיכרייסט החדש: "ניכוס תרבותי". עוד בשנת אלפיים, מחו סטודנטים וייטנמאים בסיאטל על להקה קנדית שקראה לעצמה וייטקונג, משום שמדובר ב"גניבה תרבותית והיסטורית". סטודנטים ממיעוטים אתניים בארצות-הברית נעלבים מתחפושות 'ליל כל הקדושים' שלקוחות מהתרבויות שלהם. כמו למשל טורבנים, כאפיות או נוצות אינדיאניות; באוניברסיטת אוטאווה בוטלה כיתת יוגה – במקור תורה רוחנית הודית וכיום ספורט מערבי פופולרי – מפני שמדובר ב"ניכוס וגניבה מתרבות שעברה קולוניאליזם וג'נוסייד תרבותי בידי המערב".

וסטודנטים רדיקליים באוברלין קולג' מוציאים את קצפם על הקפיטריה המקומית, שמעזה להגיש מנות סיניות לא מקוריות ואפילו, רחמנא לצלן, סושי, באופן שמהווה "גניבה תרבותית" ממזרח אסיה. טומויו ג'ושי, סטודנטית יפנית, אפילו טענהשהעובדה שהדג לא טרי, האורז לא מבושל מספיק והטבח לא התאמן מספיק שנים – מוכיחה שהקפטריה מנכסת את התרבות היפנית באופן לא הוגן. מחאה דומה, ומגוחכת לא פחות, פרצה כנגד "יום הקימונו" של מוזיאון האומנות בבוסטון.

ויש גם נפגעי טראומה שמצבם קשה יותר.

דייפ נגויין, סטודנטית חדשה מוייטנאם, קפצה מאושר כאשר ראתה מנות וייטנאמיות בתפריט של קפטריית סטינבסון באוריינטציה השנה. אחוזה בתשוקה עזה לאוכל ניחומים וייטנאמי, רצה נגויין לתחנת המזון בתקווה גדולה, אולם התאכזבה עמוקות. סנדוויץ הבאן-מי הוייטנאמי המסורתי שקפטריית סטינבסון הבטיחה לא היה אלא חיקוי זול של המנה המזרח-אסייאתית. במקום באגט פריך עם בשר חזיר צלוי, פאטה, ירקות מוחמצים ועשבים טריים, נעשה שימוש בג'בטה, חזיר משוך וסלט כרוב. "זה היה מגוחך" אמרה נגויין, "איך הם יכולים סתם כך לקחת משהו שונה לחלוטין ולתייג אותו כאוכל מסורתי של ארץ אחרת?".

הטקסט הזה הוא אמיתי לחלוטין. אך נגויין שנעלבה עד עמקי נשמתה מהשוד התרבותי שכחה שבאגט, גם אם יש בתוכו בשר ועשבים טריים, אינו בדיוק מאכל וייטנאמי מסורתי, אלא "ניכוס תרבותי" בפני עצמו שנטלה וייטנאם מהקולוניאליזם הצרפתי.

וכך, כמו גלגל היסטורי, הפכה שוב התרבות למעין "מהות" קבועה, מתחם פרטי השייך אך ורק לקבוצת אנשים ספציפית, שאסור לה לבוא במגע עם תרבויות אחרות ולהיות מושפעת מהן.

בדיוק כמו ה"מרחבים הבטוחים" שמשחזרים את ההפרדה הגזעית, גם ההיסטריה סביב ה"ניכוס התרבותי" מדירה בפועל קבוצות מיעוט מהכלל, סוגרת אותן בגטו תרבותי משלהן ודוחקת אותן לשוליים. בחברה המודרנית, הזדמנויות חברתיות וכלכליות מחייבות אינטראקציה מתמדת, ואג'נדת ה"ניכוס התרבותי" עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה. כך, המחלקות ללימודים אתניים ואפרו-אמריקניים באוניברסיטאות, שהוקמו במטרה להוסיף את ההיסטוריה והתרבות של האפרו-אמריקנים לקנון האינטלקטואלי של ארצות-הברית, הפכו לגטאות מסוגרים של אינטלקטואלים זועמים, שחורים ברובם, שמדברים בעיקר לעצמם.

זהו תהליך הרסני שמזין את עצמו. בהתנהגות הבדלנית שלהם, אינטלקטואלים ואקטיביסטים שחורים (ואחרים) משליכים את עצמם לשוליים. כתוצאה ממעמדם השולי הם זועקים על אפליה, ודורשים עוד ועוד יחס מיוחד – אפליה מתקנת ומרחבים בטוחים – צעדים שמשליכים אותם הלאה לשולי הדרך, וחוזר חלילה.

כך, בשקט, ביצע אגף "פוליטיקת הזהויות" של השמאל הרדיקלי את פניית הפרסה המושלמת. הוא זחל דרך תעלות המבצר שהובקע, והתיישב על רצפת המרתף הישן של יריביו לשעבר. מעניין מתי הוא יבחין בכך.

בתום העשור הראשון למדינת ישראל היה ניתן להפסיק לשרוד ולהתחיל לחלום. בשלהי שנות החמישים, צצו יזמים פרטיים בתל אביב וחיפה עם תוכניות בנייה, מימון, שיווק ומינוף. בשנת 1965 כשנחנך גורד השחקים הראשון בישראל, לרגע התנתקה תל אביב מהמזרח התיכון. ואז הגיעה גם הסוסיתא – המכונית העברית הראשונה. אופיר זיגלמן, עמית מחקר באוניברסיטת הרווארד, מביט אחורה אל יזמים נועזים בשנות השישים.

גימנסיה הרצליה פינת אמפייר סטייט

ב-1951 נשלח אליעזר פרי, חבר מועצת העיר תל אביב, לארצות הברית כדי ללמוד על המודל האמריקאי לפתרון סוגיות מטרופוליניות ותחבורתיות. הוא התפעל כיצד בניו יורק ״אם יש צורך להרוס בניינים גדולים אז הורסים אותם… ומשלמים כמובן את שוויים״, כפי שכתב בדו״ח. עוד התפעל מתנופת הבנייה, כבישים עם שמונה נתיבים, ומדרכות להולכי רגל. כשחזר, דיווח על הממצאים.

הדיווחים השתלבו היטב עם האשליות. יוסף קלוזנר, איש רוח, תיאר עוד ב-1932 את תל אביב כ"עיר פלאות שנוצרה בקצב אמריקני, פינה אירופית באסיה". העירייה חיכתה ליזמים. האחים מאיר, שלושה בוגרי גימנסיה הרצליה, זיהו את הפוטנציאל. לאחר ניסיון אקלקטי שכלל ניהול מכון גיהוץ, עיבוד ושיווק אדמות, והקמת מפעל לגפרורים, בשנת 1955 נכנסו לתחום הבנקאות. האחים רכשו את בנק הופנונג בע"מ והפכו אותו ל"בנק לייצוא בע"מ" (לימים ה״בנק הבינלאומי״).

מגרש הגימנסיה הרצליה, מונומנט ציוני ולאומי, זוהה כבעל פוטנציאל עסקי לבניית ״מגדל בעל מימדים אמריקאיים״. המורים בבית הספר התיכון העברי הראשון קיטרו על סדקים בתקרה. העירייה טענה כי המבנה מפריע לסלילת כביש מהיר. קידום בנייה גבוהה מסחרית-ספקולטיבית נומק בנימוקים של טובת הציבור ובנימוקים לאומיים. אשליות נקשרו בטיפוס הבינוי החדש והבלתי מוכר – גורד השחקים. בספטמבר 1960 דיווח אחד העיתונים כי "בניית גורדי שחקים בישראל תוביל לקירוב לבבות" וטען כי הסולידאריות החברתית הקשורה בגורד שחקים היא כמו היתרונות החינוכיים הגלומים במגורים בו.

אדריכל סיני אמריקאי בשם פיי הגיע במיוחד מאמריקה, והציע לעשות את תל אביב ל"ניו יורק של המזרח התיכון". הבנייה לגובה היא הביטוי ל"פרוגרס שהיא תמציתה של תל אביב, עיר שקמה מתוך חולותיה" הסביר. הפסטורליות של עיר הגנים הנמוכה לא הרשימה. עובדי העירייה דמיינו ׳סיטי׳ – כרך גורדי שחקים שיאכלס בתי עסקים. המבנה הגבוה בישראל היה בית אל על, בן 12 קומות. בניין האמפייר סטייט בניו יורק, בן 103 קומות, חגג 30. ראש העיר תמך. הפרויקט יצא לדרך.

חברת ״סולל בונה״, קונצרן של ״הסתדרות העובדים הכללית״, מנתה 30 אלף עובדים שנחשבו לחוד החנית של ההתיישבות העובדת. ב-1957 בעת ביקורו של הלל דן, מנהל ״סולל בונה״, אצל שר האוצר לוי אשכול, חטף הראשון התקף לב, הרביעי במספר. בעת שהחלים בבית החולים בצעד מפתיע הודיעו בכירי מפא״י כי יש לצמצם את השפעתה של ההסתדרות על המשק וכי חברת סולל בונה תפוצל לשלוש חטיבות – בנייה, תעשייה, ועבודות חוץ. במועצה הכלכלית של מפא"י, בה נדונה ההצעה, נטל הלל את רשות הדיבור ודיבר שלוש וחצי שעות. מספר ימים לאחר מכן חש ברע והובהל לבית החולים בילינסון עם התקף לב, חמישי במספר. חברת סולל בונה פוצלה, ובגיל 58 מצא עצמו הילל עם סמכויות מקוצצות. הוא הצטרף לצוות הקמת המגדל.

ביולי 1959 דיווח עיתון הארץ כי "עוד השנה לכל המאוחר יוחל בבניית בניין המשרדים הגדול בארץ… היזמים הם בעלי הון מקומיים לצד משקיעים משווייץ, ארצות הברית ואיטליה, הבנק לייצוא בראשות האחים מאיר, ושותף שלישי, הלל דן, לשעבר מנהל סולל בונה".

תגובת הציבור הייתה מעורבת. בשנת 1959 קרא חבר הכנסת עזרא אכילוב קריאות אזהרה נגד הריסתם של ״אתרים היסטוריים של התחדשות הציונות״. תושבי העיר מחו על הפיכת העיר ל״מסחרית״, מועצת העיר לא התרשמה, היזמים הסבירו כי הפרויקט הכרחי, ובתחילת 1962 הוחל בחפירת היסודות. בקומת המרתף של הבניין הונחו תשתיות לתחנת רכבת תחתית, בדומה לניו יורק.

פתיחת ה-כלבו בספטמבר 1965 צויינה באירוע חגיגי. העיתונים הודיעו כי "חידושי תבל מגיעים לישראל" וכי מדובר בשלב חדש במערך המסחר המקומי. עיתון אחר הכריז כי הכלבו הוא "כמו מרקס אנד ספנסר, ויתרון נוסף: מדברים עברית!". הכתבות השונות תיארו את חידושי האופנה הישראלית החדשה, אופנה אורבנית המיועדת לאנשי עסקים. אריחי פסיפס בגוון בז' ושורת חלונות אנכית תרמו למראה המודרניסטי.

זקני הישוב צקצקו. הכולבו, כמו הבניין, סימנו את התחלת ה"אמריקניזציה של ישראל", אמרו לכל מי ששאל. באוגוסט 1960 כתב אורי אבנרי בכתב העת ״העולם הזה״ כי "טוב שדור זה קטל את הערכים הישנים ואת המושגים הישנים, כי בלי הריסת הישן אין מקום לחדש… דור זה בוחר לו שפה משלו, שפת האספרסו והצ'ה צ'ה צ'ה. האספרסו אינו נופל מהגזוז, והצ'ה צ'ה צ'ה אינו נופל מהקרקוביאק״.

בשנת 1965 יצא לרדיו השיר ״ממגדל שלום״ של זמרת הפופ המתקתק עליזה גבאי. העיבוד היה חדשני והשיר הפך להיט. לאור הצלחת התקליט ״במקצבים חדשים״ במצעד הפזמונים בישראל, נפתחה בפני גבאי הדלת לקריירה בחו״ל. היא נסעה לגרמניה ולניו יורק, הפכה לכוכבת, ולא חזרה.

קומת התצפית במגדל נפתחה במרץ 1967. הדבר היחיד שהעיב על הנוף היה המיתון הכלכלי של מחצית שנות השישים שעיכב את השלמת הבנייה. חלקים במגדל נשארו בלתי מאוכלסים. משרד הפנים הפגין דוגמא אישית והעביר את משרדיו למגדל בתקווה שיבואו עוד אחריו. הם לא מיהרו לבוא.

מכוניות פיברגלאס

באותם שנים ממש עסק המהנדס לדיסלב שנלר בחלום מסוג אחר. בסדנא החיפאית "מכוניות ומוסכים בע"מ" שנלר בילה את ימיו בהרכבה וייצור תלת אופן זול לחלוקת חלב, בתיעוב מפא"י וההסתדרות, ובנסיעות לנהריה לראות הופעות סטנד-אפ של הבדרן הפופולרי פרדי דורה. מס הקנייה על מכוניות עמד על 400 אחוז, כחלק מה״צנע״. מכוניות היו רק לרופאים ולאנשים אמידים. בסדנא עבדו 17 פועלים.

יצחק שובינסקי, רואה חשבון, נכנס ב-1957 לסדנא החיפאית כשבאמתחתו ניסיון בספנות וייבוא לקרדות, ביצים וטבק מטורקיה. הוא הציע לשנלר שותפות עסקית, במסגרתה שובינסקי יתרום הון ראשוני וערמומיות ושנלר יתרום ידע ומומחיות. לפי התוכנית, השניים יפעלו לייצר "מכונית לכל פועל", רכב פשוט מתוצרת מקומית שאפשר לקנות בסכום הגיוני. הסדנא החיפאית הפכה ל״אוטוקרס״.

האתגר הראשון היה המיתוג. ב-1959 פירסמה אוטוקרס תחרות לבחירת שם למכונית העברית הראשונה. את השם למכונית הגה יוסף שוב, סטודנט בפקולטה לחקלאות ברחובות, בעודו בשירותים. בשאר הזמן התפרנס מזמירה של גפנים באזור השפלה. ״סוסיתא״ היתה עיר עתיקה ממזרח לכנרת שהכיר מטיוליו. מטקס הגרלת השם המנצח שהתקיים במפרץ חיפה נעדר עקב בחינות סוף שנת הלימודים. את הפרס על סך 500 לירות קיבל לאחר חודש.

המכונית הורכבה מחתיכות פיברגלאס המחוברות בקרשי עץ. מאחר והייתה זולה ממכוניות מיובאות, הוזמנו ממנה יחידות רבות בארץ. בתערוכה בניו יורק המכונית התקבלה בתשואות נלהבות, בעיקר בשל המחיר. 600 הזמנות בוצעו מאמריקה לישראל. ועדת הרכב הממשלתית תמכה באופן נלהב.

המיזם השאפתני התרחב, ודגם נוסף היה ״סברה ספורט״. המכונית השתתפה במרוצים בינלאומיים וב-1962 זכתה בפרס הראשון בתחרות בפנסילבניה בארה״ב. באותה שנה, ה״סברה ספורט״ נבחרה להיות מוזנקת ראשונה במרוץ הראלי אקרופוליס יוון היוקרתי. לאחר אלפיים שנות גלות, נשלח בגאווה צוות הראלי הישראלי הראשון. נהגים מיומנים מבריטניה ואירופה הגיעו ליוון עם צוותי טכנאות וחילוץ. שני עובדי צה״ל, קורט גומפרט, בן 66, ועמוס ז'ורבסקי, בן 26, הגיעו לנמל פיראוס עם מפתח שבדי. המכונית הישראלית הפתיעה לטובה במרבית המסלול, עד שנתקעה ליד סלוניקי. הצוות חזר לארץ ומאז הסתפק במרוצים מקומיים.

בשנת 1968 העסיקה חברת אוטוקרס וחברות הבת של אוטוקרס 1600 פועלים. רבע מהמכוניות על כבישי הארץ יוצרו בחברה. שובינסקי ניהל את ההתרחבות אך הואשם כי ניהול אימפריית רכב אינו דומה לייבוא לקרדות ויש לייעל את הייצור והשיווק. בשלהי שנות השישים, האיסור על רכישת מכוניות חדשות מחו"ל הוסר, לפחות בחלקו. ישראלים רבים רכשו מכונית מיובאת. ב־1961 חל זינוק של מעל 200 אחוז ביבוא מכוניות זרות. אוטוקרס פשטה את הרגל ב-1971. שובינסקי נעצר ונחשד ב-14 סעיפי שוחד, אבל הולבן מכולם. ב-1974 הוקמה החברה ״רום כרמל״ שהמשיכה בייצור דגמי אוטוקרס. המיזם לא האריך ימים. באוגוסט 1978 יוצרה הסוסיתא האחרונה. ביולי 1981 שובינסקי נהרג בתאונת דרכים, כשהוא נוהג במכונית מפיברגלס.

מכוניות הסוסיתא המשיכו להסתובב בארץ, עת נרכשו על ידי אספנים. מגדל שלום החזיק בתואר המגדל הגבוה במזרח התיכון כ-14 שנה, ובתואר גורד השחקים הגבוה בישראל כ-34 שנה. עם השקתו של מגדל עזריאלי העגול, בן 49 קומות, בשנת 1999 נסגר המצפה במגדל שלום. מוזיאון השעווה הישראלי במגדל, שהציג פסלי שעווה בגודל מלא של אדולף אייכמן, צביקה פיק, וטרזן, נסגר בשנת 1995 עקב בעיות כלכליות. בשנת 2003 הוסבו הכלבו, המצפה, ומוזיאון השעווה הישראלי הראשון בקומות העליונות של המגדל לדירות יוקרה.

בתום העשור הראשון למדינת ישראל אפשר היה להתחיל לחלום על תעשיית רכב ישראלית, ניצחונות בראלי וגורדי שחקים, כמו במנהטן. במלאת 50 שנה לפתיחת מגדל שלום, החלומות הם פריטי מוזיאון בהיכל הזיכרון והוכחה שיזמים היו פה מאז ומתמיד.

האם אפשר לזהות את תהליכי ההקצנה של מחבלי הג'יהאד העולמי? ינשוף צבאי-אסטרטגי תוהה מדוע כשלה מערכת הניטור המתוחכמת באוניברסיטה שבה למדה תשפין מאליק, המחבלת שביצעה ביחד עם בעלה את הטבח במרכז לבעלי מוגבלויות בסאן ברנרדינו, קליפורניה. אולם הבעיה חורגת מכישלון מודיעיני: פרדוקס אדי הדלק מסביר כיצד מלבות הרשויות הפקיסטניות את האש שמלחכת את מפתן דלתן.

לפני מספר ימים, בוצע בארצות הברית פיגוע נתעב במיוחד על ידי זוג מחבלים, סייד פארוק ותשפין מאליק, שפתחו בירי במרכז לבעלי מוגבלויות בסאן ברנרדינו, קליפורניה. השניים, זוג נשוי, שייכים לז'אנר "המחבלים הפרינלסרים" שצובר פופולריות בימינו, וכמוהו ניתן לראות בשפע גם בקרב הדוקרים הפלסטיניים בגל האלימות האחרון בישראל. לפני שיצאה לפעולה, כתבה מאליק שהפיגוע התבצע לכבוד "המדינה האסלאמית", אך אין ראיות שהיא ובעלה היו חברים אי פעם בתשתית טרור כלשהי או קיבלו הוראות מדאע"ש. ממילא, המדינה האסלאמית מעודדת אפילו את מפקדיה בשטח, לא כל שכן מחבלים בארצות ניכר, לתקוף בהתאם להזדמנות בלי לבקש הוראות. החקירה נמצאת בראשיתה, אולם בינתיים נראה שפארוק ומאליק הושפעו, מעל הכל, מהתעמולה של דאע"ש ברשתות החברתיות.

כל פיגוע כזה מוביל אחריו דיון בתהליך ההקצנה של מחבלים מסוגם של מאליק ופארוק. מדוע, מבין מיליוני מוסלמים שלווים, ביניהם דתיים אדוקים רבים, בוחרים אנשים מסויימים, ולא אחרים, לבצע פיגועי טרור? בחוגים שמאליים, שאמונים על מסורת החומרנות המרקסיסטית וסבון הרחצה הפוסט-קולוניאלי, נהוג להאשים את העוני, אי הצדק, האבטלה, הייאוש, האימפריאליזם המערבי או כולם גם יחד. לפעמים זה גם נכון, במיוחד כאשר מדובר במעגל התמיכה הרחב יותר של ארגוני טרור. אולם חלק גדול מהמחבלים, המתנדבים הצבאיים ומארגני הפיגועים של הג'יהאד העולמי מגיעים דווקא ממשפחות של מעמד בינוני וצווארון לבן. במקרים מסויימים, כמו המחבל הניגרי המפורסם שהסתיר מטען חבלה בתחתוניו, מדובר בבנים למשפחות עשירות ממש, ואפילו חילוניות. רבים מהם פועלים כנגד רצון המשפחה, ומתוך מרד בה, וחלקם היו חילונים או דתיים מתונים, ועברו לקיצוניות ג'יהאדיסטית בשלב מסויים של חייהם. משקיפים רבים ניסו להבין את תהליך ההקצנה הזה, ברמות שונות של הצלחה (אחד המאמרים הטובים יותר בז'אנר, שהתפרסם ברולינג סטון ומומלץ מאד לקריאה, חקר לעומק את ההמרה הג'יהאדיסטית של האחים המחבלים מפיגוע המרתון בבוסטון). פיענוח חידת ההקצנה אינה רק עניין אקדמי, אלא משימה בעלת חשיבות מכרעת לממשלות, רשויות ושירותי מודיעין. ידיעת הסיבות והתסמינים להקצנה יוכלו לסייע במניעה, ואם אינה אפשרית, לפחות במעקב, איתור ומאסר של המחבלים לפני שהם עורקים לדאע"ש או מבצעם את זממם במדינות אחרות.

בהקשר הזה, תשפין מאליק, צעירה פקיסטנית שבילתה חלק גדול מחייה בערב הסעודית, היא מקרה מעניין במיוחד. ממאמר שהתפרסם לא מזמן בניו יורק טיימס, עולה כי המוסד שהיא למדה בו, אוניברסיטת בהאא אודין זכרייא בעיר מולטאן שבדרום פקיסטן, היה אתר ניסוי לקמפיין ממשלתי למאבק בקיצוניות האסלאמית. ב-2007, השנה שבה תשפין התחילה את לימודיה, פקיסטן הזדעזעה משורה של פיגועי טרור אכזריים של הטליבאן, ואזור מולטאן נחשב לחממה של קבוצות קיצוניות. לעיר עצמה דווקא יש עבר סופי, זרם מיסטי של האסלאם שנחשב כתועבה בעיני הג'יהאדיסטים, ופקיסטנים רבים טוענים שהאידיאולוגיה הג'יהאדיסטית הגיעה לאזור כתוצאה של השפעה של אסלאם ווהאבי רדיקלי מערב הסעודית. הקיצוניות האסלאמית חלחלה לאוכלוסיה של מולטאן לא רק דרך הכספים שזרמו למסגדים ולמוסדות החינוך שבנו נדבנים סעודים, אלא גם באמצעות נשאים אחרים – פקיסטנים שעבדו זמן ארוך בערב הסעודית וחזרו למולדתם.

הוריה של תשפין מאליק היו שייכים לקבוצה האחרונה. באוניברסיטה תשפין נודעה כתלמידה מצטיינת, אך אדוקה מאד בדתה. אביה החרים את האסלאם הסופי המקומי של מולטאן, סירב ללכת למסיבות וחתונות, ושמר בקנאות על כללי האסלאם הוהאבי. במהלך לימודיה באוניברסיטה, תשפין כיסתה את עצמה תמיד בניקאב, כיסוי הפנים הנהוג בערב הסעודית, ונמנעה מחברתם של סטודנטים גברים.

לא ברור אם תשפין קיבלה על עצמה אידיאולוגיה ג'יהאדיסטית כבר בתקופת לימודיה בפקיסטן, לפני שהיגרה לארצות הברית. אם התשובה חיובית, הרי שמדובר בכישלון מפואר של מערכת ניטור מתוחכמת שהוקמה באוניברסיטה בשנה האחרונה ללימודיה. ראשי האוניברסיטה במולטאן, שפחדו מקיצוניות אסלאמית, שיתפו פעולה עם שירותי הביטחון באיתור תאים ג'יהאדיסטיים, ואף התקינו מצלמות במעונות הסטודנטים כדי לזהות מגייסים לארגוני הטרור. תשפין אף פעם לא נחשדה בדבר, משום שהיתה שקטה ושמרה את דיעותיה בעיקר לעצמה. בכלל, מערכות ניטור מהסוג הזאת נוטות לזהות בעיקר סטודנטים רעשניים שלא בהכרח "נושכים", ולפספס טיפוסים שקטים ומופנים שדוגרים על עמדות קיצוניות להחריד בפרופיל נמוך. כך, פספסו מערכות הניטור המשופשפות של אוניברסיטאות אמריקאיות את הסטודנטים שביצעו מעשי טבח במספר קמפוסים, חרף סימני אזהרה רבים, וגם השב"כ לא הבחין ביגאל עמיר, שהיה פחות רועש מפעילי ימין קיצוני מוכרים יותר.

יעילותה של מערכת "ניטור הקיצוניות" באוניברסיטת מולטאן, ומערכות דומות לה, מוטלת לפיכך בספק. אולם לצד זאת, קיימת בעיה אחרת, שמשקיפים נוטים להתעלם ממנה בדרך כלל, ונכנה אותה כאן "פרדוקס אדי הדלק". קהילות דתיות שמרניות בעולם המוסלמי נוטות במקרים רבים להסתייג מטרור, במיוחד כשהוא לא מכוון נגד אויב ספציפי של הקהילה, לא כל שכן כשהוא פוגע בקהילה עצמה – תופעה נפוצה יותר ויותר בימינו. אולם במקביל, כפי שכתב כבר עמנואל סיוון בספרו הקלאסי קנאי האסלאם, הקהילה השמרנית גם מפיצה, מדעת או שלא מדעת, את אדי הדלק שמבעירים את מנועי הטרור המכוון נגדה.

המקרה של אוניברסיטת בהא א-דין זכרייה במולטאן הוא טיפוסי במידה רבה. הוא לא יכול להסביר את ההקצנה של תשפין מאליק, משום שהתרחש לאחר שסיימה את לימודיה, אבל הוא דוגמא מצויינת ל"פרדוקס אדי הדלק". בשנת 2013, האשימו סטודנטים אסלאמיסטים באוניברסיטה מרצה לאנגלית בשם ג'ונאייד חאפז ש"העליב את הנביא מוחמד" בפוסט שכתב בפייסבוק. חאפז היה חבר בקבוצה סגורה, "הליברלים כביכול של פקיסטן", ושם סיפר ככל הנראה בדיחות על נשותיו של הנביא. כמו שקורה לא מעט בפרשות מסוג הזה, ציד המכשפות מלמטה השתלב עם דיכוי מלמעלה. המשטרה עצרה את חאפז על יסוד סעיף 295-C לחוק העונשין הפקיסטני, שאוסר על חילול השם והעלבת הנביא. העונש המקסימלי הוא מוות. עורך הדין הראשון של חאפז פרש בשל איומי מוות מצד קיצונים אסלאמיים. המשפטן האמיץ שהסכים למלא את מקומו, עו"ד רשיד רחמן, החליט להתעלם מהאיומים. כבר בשימוע הראשון, הזהיר התובע ללא בושה ש"רחמן עלול לא לחיות עד השימוע הבא" – והשופט התעלם מהאיום המפורש, שהפך למציאות: שני רוצחים ירו ברחמן בתוך משרדו, לאור יום. הרצח עדיין לא פוענח. נכון לעכשיו, פרופ' חאפז מיוצג בידי פרקליט שלישי, אמיץ לא פחות, שקיצונים כבר הספיקו לירות מחוץ לביתו.

הרשויות הפקיסטניות, ואוניברסיטת בהאא אודין זכרייא שמשתפת איתן פעולה, מעבירות מסר כפול לאנשים מסוגה של תשפין מאליק. מצד אחד, הן משקיעות משאבים עצומים כדי לאתר תאי טרור ולסכל הטפה קיצונית של ארגונים כמו דאע"ש והטליבאן, ומצד שני – באמצעות רדיפה של אנשים כמו פרופ' חאפז – הן מעודדות חלק מהנחות היסוד של ארגוני הטרור הללו, בצורה מרוככת ומוגבלת. אחרי הכל, אם מותר להוציא להורג אנשים שאשמים בחילול השם, מדוע לא להרחיב את ההגדרה הזאת לכלל המוסלמים שחלוקים עליך מבחינה דתית, לא כל שכן לכופרים אמריקאיים ואירופיים? לפי נתוני הסקרים, רק מיעוט קטן של פקיסטנים תומך באופן פעיל בדאע"ש, ורוב האוכלוסיה מתנגדת לפיגועי טרור חסרי הבחנה, במיוחד לאחר שורה של פיגועים אכזריים בפקיסטן עצמה. אולם רבים מדי מחריגים מכך מחללי שם שמיים, שנתפסים בעיניהם כפושעים, ואפילו את אלו שמגנים עליהם בבתי המשפט, והרשויות מלבות את האש שמגיעה מלמטה. בדרך כלל, הקנאות הדתית הממסדית נשארת במהדורה המוגבלת שלה. רוב האנשים אינם הרפתקנים, וגם יודעים לסייג סייגים ולבצע הבחנות בין בודדים שנראים בעיניהם מתועבים במיוחד, לבין שאר העולם. אולם באווירה של אדי דלק, תמיד יהיו אנשים שבליבם ידלק ניצוץ שיפעיל תגובת שרשרת גרעינית – אלו שיקחו את העיקרון רחוק יותר ויכוונו את חרב האלימות והטרור לכל מי שאינו הם, כולל הציבור שבתוכו צמחו.

בראשית שנות השלושים, נכנס צייר אנגלי למרחץ טורקי בלונדון, וחזה בשני קציני צבא משוחחים על סוגיה הרת גורל. המפגש הזה הוליד את אחת הדמויות המצויירות המשעשעות ביותר בתולדות הקומיקס הבריטי. קולונל בלימפ, שמאז הפך לסמל לשמרנות צבאית עיקשת, חי וקיים גם בישראל – בפרט בקרב משקיפים המתעקשים להתרפק על העבר החמים והנוח ולהכחיש את טיבה המורכב והחמקמק של המלחמה בימינו. ינשוף אסטרטגי מביט מתוך אדי המרחץ הטורקי על ערבוב התחומים בין צבא לפוליטיקה, מלחמות פסיפסיות ומדינאים במדים.

בראשית שנות השלושים, נכנס צייר קריקטורות בריטי למרחץ טורקי בלונדון, וראה שם שני קצינים מתמרמרים בצוותא על הרשויות הצבאיות. זו שערוריה שאין כדוגמתה, הם טענו, שהפיקוד הבכיר אינו מאפשר לקציני פרשים להיכנס לטנקים כשלמגפיהם מחוברים דורבנות רכיבה. הפגישה המקרית הזאת הולידה את קולונל בלימפ, אחת מהדמויות המצויירות המשעשעות ביותר בתולדות הקומיקס הבריטי. בלימפ, קצין קרתני, אדום צוואר, רגשני ובעיקר שמרן מושבע, משחרר הצהרות לאומה ממפקדתו במרחץ הטורקי, נוסח "אכן, אדוני! הממשלה מובילה את האומה לתהום, והאומה חייבת להתאחד מאחורי הממשלה!" או "בחייך, אדוני! חבר הלאומים חייב לשמור על השלום, אלא אם תפרוץ מלחמה". לימים, קולונל בלימפ הפך לסמל לקצינים מאובנים ושמרנים, שחיים על אדי תהילת עבר ומעכבים רפורמות צבאיות בשם עולם שהיה ואיננו. ההיסטוריון הצבאי אדוארד דריאה השתמש בכינוי הזה עבור הפילדמרשל היפני אואהרה יוסאקו, "סבא רעם" הידוע לשמצה שכבר כתבנו עליו כאן בינשוף. אואהארה, גיבור מלחמת רוסיה-יפן, דגר על תפקיד הרמטכ"ל שנים רבות בראשית המאה העשרים, והתנגד נחרצות לכל שינוי, קל ככל שיהיה, בצבא היפני. בבריטניה עצמה, מילא הדוכס מוולינגטון, המנצח הגדול בקרב ווטרלו, תפקיד דומה, כאשר ב"בלימפיות" אופיינית התעקש במשך עשורים שאין מה לשנות ולשפר בצבא הבריטי, שהרי הוא ניצח את נפוליאון.

דוגמא קטנה ל"בלימפיות" שכזאת, נוכל לראות במאמר שהתפרסם לאחרונה באתר מידה, ובו מתח חוקר צבא בשם ויליאם אוון ביקורת על תפיסות צבאיות חדשות ומסוכנות, לדעתו, שהשתלטו על המטות הכלליים של צבאות מערביים. קצפו של אוון יוצא בראש ובראשונה על סוגיה אזוטרית יחסית – ההגדרה המדוייקת של הרמה האופרטיבית (מערכתית), כמתווכת בין הרמה הטקטית לבין הרמה האסטרטגית. מכיוון שהמאמר עצמו מבולבל ולא בהיר, ועניינו האמיתי הוא דיון בקוצי היוד של הגדרות, אין טעם לעסוק בו כשלעצמו.

אוון אינו מחובר יותר מדי לשדה הקרב הנוכחי, ורוב הדוגמאות שהוא מצטט מיושנות ומדיפות ניחוח קל של נפטלין. ובכל זאת, ה"בלימפיות" האמיתית של המאמר אינה שלו אלא דווקא של העורך שהוסיף את ההקדמה למהדורה העברית, ככל הנראה מתוך להיטות להפוך את המאמר הצבאי האזוטרי של אוון להצהרה רלוונטית לפוליטיקה הישראלית,. דברי המבוא הללו אינם קשורים ישירות לתזה של אוון, וגם לא נובעים ממנה ישירות, אבל במידה רבה הם מעניינים הרבה יותר. העורך קוצף בראש ובראשונה על ערבוב התחומין. תורת המערכה הישראלית, שנובעת מהשפעתם המזיקה של הוגים צבאיים כשמעון נווה, "הופכת כל גנרל למדינאי במדים וכל רב"ט לאסטרטגי". אנשי צבא, במילים אחרות, מתערבים יותר מדי בפוליטיקה, במקום לבצע את תפקידם הראוי – לירות ולפוצץ כדי להשיג יתרונות טקטיים עבור הדרג המדיני. הביקורת הזאת מהדהדת את המרמור של אנשי צבא מסורתיים כראלף פטרס, שהתנגדו לתורת הקונטר-התקוממות ולשיטות הצבאיות החדשות שהאמריקאים הפעילו בעיראק ובאפגניסטן (והרחבנו על כך בינשוף כאן וכאן). פטרס, כמו העורך העברי, לא אהב את סיבוכי המדיניות הצבאיות, את הממשק בין הצבא לתקשורת ואת המשא ומתן המורכב שניהלו גנרלים אמריקאיים כדייויד פטריאוס עם מנהיגים אזרחיים וגורמים שבטיים בעיראק – מהלך שהוביל לניצחון היחיד כמעט על אל-קאעדה במהלך המלחמה. במקום זאת, הוא ערג לעולם הישן והטוב: יש הם, ויש אנחנו. יש טובים, ויש רעים. המדינאי קובע מי טוב ומי רע, ואנשי הצבא יורים ומפוצצים. פטראוס, למעשה, הוא דוגמא קלאסית לאותו "מדינאי במדים" שהוא מבקר בחריפות רבה כל כך.

הגישה של פטרס והעורך העברי (ובמידה מסויימת גם של אוון) נובעת, ברוחו של בלימפ, מערגה לעולם ישן ופשוט, נקי מסיבוכים. אבל האמת היא ששינויים היסטוריים, פוליטיים וחברתיים הפכו את המלחמה לשונה ממה שהיתה בעבר. כיום, אין אפשרות להסתפק בטקטיקה צבאית פשוטה שתוביל לניצחון אסטרטגי. רוב המלחמות המשמעותיות היום אינן מתנהלות בין שני צבאות, כמו בעבר, אלא כמלחמת גרילה א-סימטריות, בין מדינות לערב רב של ארגונים חמושים. במקרים מסויימים, כמו בעיראק או באפגניסטן, המלחמה היא פסיפסית ומורכבת מתמרון בלתי פוסק בין אינספור גורמים כאלה: שבטים, משפחות, מיליציות, אנשי עסקים, וכמובן – גורמי תקשורת וארגונים בינלאומיים. במלחמה כזאת בדרך כלל אין הכרעה, אלא רק תמרון פוליטי שמשיג יתרון זמני.

להלן נביא דוגמא אופיינית מספרו של האסטרטג אמיל סימפסון, מלחמה מלמטה למעלה. חשבו למשל על קצין בריטי באפגניסטן שמבקש סיוע אווירי נגד עמדת טליבאן בכפר הררי. לכאורה, מדובר במהלך טקטי לחלוטין. אבל מה קורה, למשל, אם פגיעה באזרחי הכפר תנכר שבט חשוב שמהווה כרגע את לשון המאזניים האזורית בין הממשלה לטליבאן? ההחלטה של הקצין אם לפלוש רגלית לכפר, להימנע מפלישה או לבקש הפצצה אווירית, יכולה להוביל להשלכות פוליטיות משמעותיות. אפילו פעולה אזרחית, כמו בניית צינור מים, עשויה להטיב עם שבט אחד ולא עם שבט אחר, ולהכות גלים פוליטיים. כאשר קצינים זוטרים ובכירים אינם מבינים בפוליטיקה, נרתעים מפוליטיקה או חושבים שפוליטיקה אינה מתחום עיסוקם, הם עשויים "ללחוץ על כפתורים פוליטיים באפלה" ולפגוע מבלי דעת באסטרטגיה המלחמתית כולה. כאשר הפעילות הצבאיות והפוליטית מתערבבות זו בזו לבלי היכר, קצינים זוטרים אף עשויים להבין שאסטרטגיה פוליטית מסויימת לא עובדת, ואיסור להתעסק בפוליטיקה עלול למנוע מהם לדווח על כך לרמה הממונה. מסיבה זו, מציע סימפסון תהליך בלתי פוסק של משוב הדדי בין אנשי הצבא למדינאים, אם כי לנבחרי העם נתונה מן הסתם המילה האחרונה.

בתחום האסטרטגיה הצבאית, בדיוק כמו בפוליטיקה, מאד מפתה להיאחז בוודאויות של העבר, לצטט תיאורטיקנים מיושנים ולבוז לכל מי שמנסה להצביע על מורכבות, שנובעת ממצב חדש ומשתנה תדירות. מפתה – אבל מסוכן. מי שרוצה לנצח במלחמות, ראוי שיתבונן במציאות כהווייתה, ולא מתוך אדיו הסמיכים והחמימים של המרחץ הטורקי.

בתוך הכאוס של מלחמת האזרחים הסורית, נראה צבא סוריה החופשי כגורם מרכזי ורב השפעה. האמריקאים מאמנים כוחות שלו ומזרימים אליו כסף, ולאחרונה גם הדוב הרוסי מחזר אחריו. יש רק בעיה אחת: אין באמת צבא כזה. ינשוף פוליטי-מדיני על נוכלים מתוחכמים, דיפלומטים רוסים והטרלה מסוגה עילית.

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

בחודשיים האחרונים, יצאו קובעי מדיניות רוסים בסדרה של הכרזות משונות שהרימו גבות לא מעטות בקרב משקיפים פוליטיים ודיפלומטיים. רוסיה של פוטין, שעל התערבותה במלחמת האזרחים הסורית כבר כתבנו, החליטה לדבר עם האופוזיציה החילונית לאסד, הידועה גם בשם "צבא סוריה החופשי" ולפתוח איתה במשא ומתן. סגן שר החוץ הרוסי, מיכאיל בוגדאנוב, שנחשב לארכיטקט העיקרי של מדיניות הקרמלין בסוריה, נפגש בפריז עם אדם בשם פאהד אל-מסרי, שהזדהה כדובר של צבא סוריה החופשי, ועוד שני מתווכים  – גנרל אמריקאי לשעבר ועיתונאי לבנוני. בעקבות הפגישה, הכריזה רוסיה שהיא מתכננת לשלב נציגים של האופוזיציה הסורית ה"מתונה" (היינו, זו שאינה שייכת לדאע"ש, ג'בהת א-נוסרה או קבוצות אסלאמיות קיצוניות אחרות) במהלכים פוליטיים הקשורים לעתידה של סוריה. לעין בלתי מזויינת, סדרת המהלכים הרוסיים הללו עשויה להיראות כתמרון מנצח. לא די שרוסיה נכנסה לואקום שארצות הברית הותירה אחריה במזרח התיכון, אלא שעכשיו היא גם "גונבת" את בעלי הברית האמריקאיים העיקריים בשטח – המורדים המתונים מצבא סוריה החופשי, ובאותו הזמן מתמודדת עם ההאשמות שהיא תומכת במשטרו העריץ של אסד ונלחמת באופוזיציה המתונה, במקום בדאע"ש.

אלא שבתסבוכת הסורית מסוכן מאד להתבונן בעין בלתי מזויינת. בפועל, המהלך הרוסי הוא אכן מתוחכם, אבל מסיבות אחרות לגמרי. ד"ר ארן לונד, חוקר סוריה מקרן קרנאגי, כתב לאחרונה רשימה מעמיקה, מטרידה ומשעשעת בו זמנית, ובו הראה כיצד המהלך הרוסי אינו קשור באמת לתמרונים דיפלומטיים או לשינוי המדיניות ברוסיה. למעשה, המטרה שלו שונה לגמרי: מדובר בהטרלה.

כדי להבין מה למעשה מנסים הרוסים לעשות כאן, מבאר לונד שתי סוגיות שונות. הראשונה, שכל מי שמתעניין במצב בשכנתנו הצפונית חייב להבין, הוא מה מסתתר מאחורי הכינוי "צבא סוריה החופשי". התשובה, כפי שתראו, מורכבת ומפתיעה למדי. השאלה השנייה היא מי הוא בדיוק פאהד אל מסרי, אותו דובר של הצבא החופשי שמשתף פעולה עם מהלכי התיווך הרוסיים. התשובה לשאלה הזאת מפתיעה עוד יותר.

ראשית כל יש לומר שהמלחמה בסוריה, בדומה למלחמה באפגניסטן שכבר כתבנו עליה רבות, היא מלחמה פסיפסית (mosaic war). במילים אחרות, לא מדובר במלחמה בין שני צדדים אלא בין עשרות רבות של קבוצות חמושות שמתאחדות ומתפלגות, משנות צורות ומחליפות שמות בהתאם לאינטרסים שונים ומשונים, אתניים, דתיים, שבטיים, כלכליים ובעיקר אישיים. במלחמה הפסיפסית של אפגניסטן, השמות הגדולים כמו "ממשלה" ו"טליבאן", שעיתונאים שאינם מצויים בתסבוכת מרבים להשתמש בהם, הם בדרך כלל "מותג", מעין שם מטריה כללי שקבוצות מאמצות וזורקות בהתאם לצורך. איל מלחמה שהסתכסך עם איל מלחמה אחר יכול להחליט שמהיום הוא שייך ל"טליבאן", ומחרתיים לעבור לצד של הממשלה אם יראה בכך צורך, כל זאת בלי לשנות באמת את המדיניות המקומית שלו או לבקש רשות ממישהו. בסוריה, עוד יותר מאפגניסטן, קבוצות מקומיות מרבות להשתמש בשמות של "מותגים". צבא סוריה החופשי היא מקרה מובהק של "מותג" מסוג זה.

השם הרומנטי משהו "צבא סוריה החופשי" הופיע כבר בתחילת מלחמת האזרחים. בעוד אסד דיכא באלימות רצחנית את ההפגנות נגדו, החליטו מספר קצינים מהצבא הסורי לערוק לטורקיה ולהקים קבוצות אופוזיציה חמושות. אחד מהמפקדים הללו, קולונל אלמוני בשם ריאד אל-אסעד, פרסם סרטון יו טיוב שבו הוקיע את משטר אסד, והכריז על הקמתו של "צבא סוריה החופשי" ככוח העיקרי שיפיל את המשטר. אבל כפי שכותב לונד, אסעד מעולם לא היה יותר מ"מכשיר פקס" ששלח קומוניקטים לעיתונאים מערביים, ומעולם לא היתה לו שליטה, אפילו מזערית, על המתרחש בשטח בסוריה. אבל השם "צבא סוריה החופשי" תפס כמותג, וקבוצות חמושות שונות ומשונות החליטו להשתמש בו, בלי שום קשר לקולונל אסעד ולמפקדה הפיקטיבית שלו. ב-2012 הקימו הפטרונים הזרים של האופוזיציה הסורית מארה"ב והמפרץ מעין מפקדה מאוחדת בטורקיה, בראשותו של "רמטכ"ל", גנרל סלים אידריס. אולם גם למפקדה של גנרל אידריס לא היתה שליטה על המתרחש בשטח, והיא היוותה לכל היותר צינור להקצאת מימון מערבי ומפרצי לקבוצות חמושות שונות. ב-2014 היא קרסה לתוך עצמה ונעלמה לחלוטין. כיום יש נסיונות נוספים, של ארה"ב ושאר פטרוניה הזרים של האופוזיציה הסורית, להקים "מפקדות עליונות" של צבא סוריה החופשי, אולם בינתיים לא נראה שהם נוחלים הצלחה אמיתית.

המשותף היחיד לקבוצות שכונו "צבא סוריה החופשי" היתה שאף אחת מהן אינה כפופה לדאע"ש או לאל קאעדה, רובן לא נוטות לאיסלאמיזם קיצוני והן מקבלות סיוע, ישיר או עקיף, משני מרכזי אימון מערביים שנמצאים בטורקיה ובירדן, וידועים בקיצורים MOM ו-MOC. סוג שני של קבוצות שמשתמשות במותג "צבא סוריה החופשי" הן מיליציות ערביות שבטיות שכפופות ל"יחידות ההגנה העממית" (YPG), הצבא הכורדי של צפון סוריה. המיליציות הללו, רובן קטנות וחלשות, משרתות את הכורדים כארגוני פסאדה, שנועדו להוכיח של-YPG אין עוינות כלפי ערבים, ושיש בצפון חזית אתנית מאוחדת נגד דאע"ש.

בהעדר מטריה מאחדת אמיתית בין הקבוצות הללו, הכאוס חוגג. תיבות האימייל של עיתונאים מערביים, ערבים וטורקים מתמלאות מדי יום בקומוניקטים, מנשרים, הכרזות והצהרות של מיני "מפקדים", "גנרלים", "דוברים" ו"חברי ועדות עליונות" של צבא סוריה החופשי. רוב האנשים הללו הם גולים סורים. חלקם קשורים לקבוצה כזאת או אחרת, או לפחות מנתבים אליה מימון, או חברים בארגוני אופוזיציה אזרחיים, שאין להם הרבה השפעה על המצב בשטח. אחרים הם נוכלי אימייל ופייסבוק. פאהד אל-מסרי, השותף החדש של רוסיה, שייך לקבוצה האחרונה. מדובר למעשה בעיתונאי כושל שחי בצרפת כבר שנים רבות, והספיק לשרת אדונים רבים מספור, ביניהם רפעת אל-אסד, דודו האכזרי של בשאר שנמק מזה שנים בגלות. מסרי שלח מסרים לעיתונאים כדובר של שלל ארגונים, ביניהם "המטה המשותף" של צבא סוריה החופשי או "המרכז ללימודים אסטרטגיים, צבאיים ובטחוניים בסוריה", לרוב הצהרות לוחמניות נגד אסד וארגונים אחרים הפעילים במלחמת האזרחים. הביטחון העצמי והרטוריקה הלוהטת שלו קנו את אמונם של לא מעט עיתונאים, ביניהם נציגים של כלי תקשורת מרכזיים במערב, שלא טרחו לבדוק מי שולח להם הצהרות. כשהמטכ"ל של גנרל סלים אידריס (בתקופה שעוד היה קיים) ניסה להתנער מאל-מסרי, אותם עיתונאים פירשו את זה כ"קרע בהנהגת צבא סוריה החופשי", וכך חיזקו את מעמדו של מסרי אף יותר.

למעשה, לרוב האנשים שהרוסים משתפים איתם פעולה כרגע אין שום השפעה על קבוצות צבא סוריה החופשי בשטח. ביניהם יש נוכלים כמו אל-מסרי, דמויות שוליים צבעוניות מלבנון, קצינים אמריקאיים תמהוניים בדימוס וכמה גולים סורים קשישים שנמצאים ממילא בחסות רוסית. השותפים היחידים למהלך שבאמת נמצאים בשטח הן יחידות "צבא סוריה החופשי" הערביות שכפופות לכורדים בצפון סוריה, שותפים ותיקים של הקרמלין בין כה ובין כה. לכן, אין לפרש את המהלך הרוסי כניסיון דיפלומטי רציני לסיים את המלחמה בסוריה או לשנות את מאזן הכוחות שלה באופן מהותי. אולי הוא יתפתח למהלך כזה עקב אירועים לא צפויים שיגרמו לכוחות רציניים יותר "לקפוץ על העגלה", אולם כעת ספק אם מי מהצדדים באמת מקווה לכך.

אולם כפי שכותב לונד בצדק, נוכל לראות את המהלך הרוסי באור שונה לחלוטין אם נסתכל על התגובה הרפה, ובמקרים רבים גם חוסר התגובה של המערב. מדוע דוברים של ממשלות מערביות אינן חושפות את מסרי ככלי ריק, ואומרות את האמת – שרוסיה אינה משתפת באמת פעולה עם "צבא סוריה החופשי" אלא עם שום דבר? פשוט מאד, כותב לונד. במקרה כזה, אנשים יתחילו לשאול מה זה בדיוק אומר להיות "חבר בצבא סוריה החופשי", מה אופיו של ה"צבא" הזה וממה בדיוק הוא מורכב. אם מסרי הוא נוכל, והוא אכן נוכל, מה אפשר לומר על שלל הפוליטיקאים חסרי ההשפעה, הדוברים, הלוביסטים, הגנרלים הספונים בלובי של מלונות בדרום טורקיה ושלל הקבוצות המקומיות שמוגדרות כ"צבא סוריה החופשי" על סמך קריטריונים שרירותיים ותמוהים, וסמוכות על שולחנו של המערב? המהלך הרוסי, בסופו של דבר, הוא תרמית שחושפת תרמית. "אחדים," מסכם ארן לונד, "קוראים זה דיפלומטיה. אני קורא לזה הטרלה מסוגה עילית."

השבוע, הינשוף מפליג על גלי המחשבה ונותן עצות טובות לגולש הנבוך. אלו אי הבנות משעשעות יעלו על פני המים, כשיחשבו המומחים על ישראל בעוד מאות שנים? האם אפשר להסתיר במדינה שלנו קנוניות חייזרים וקונספירציות אחרות? ינשוף פוליטי-מדיני על המתווכים שמסבירים לנו על המציאות בהיעדר מידע מספיק, ועל הדרכים להיזהר מהמפוקפקים שביניהם.

לאחרונה, התפרסמה ברשת אסופה מצחיקה עד דמעות הנושאת את הכותרת מדבר שקר (לפי הפסוק התנכ"י, "מדבר שקר תרחק"). העורכים והכותבים, בראשותם של ד"ר חגי משגב והלל גרשוני, מנסים לדמיין מה יכתבו חוקרים על "דרום מערב אסיה במאות הכ' עד כ"א" (דהיינו, ישראל של היום) בעוד כמה מאות שנים. מכיוון שרשת האינטרנט קרסה וכל המידע בה אבד, נאלצים ההיסטוריונים, הארכיאולוגים והפילולוגים שחוקרים את ה"תקופה הישראלית" להשתמש במידע המועט שהזדמן לידיהם מארכיוני טמקא והארץ, וכן בתפזורת נוספת של עדויות. דרך הסקת המסקנות מתוחכמת לעילא ולעילא, ומתבססת על שיטות מדעיות מוכרות ותקפות. ואכן, המסקנות מעניינות ביותר. אחד הכותבים מסיק ש"יום רבין" אינו אלא גלגול לחג פגאני קדום; אחר מעיין בשמות הבודדים של מנהיגי ישראל שהגיעו לידיו, ושם לב שהם מסתיימים תמיד בתנועה  in, למשל גרין, בגין, רבין ובנימין (נתניהו אינו שם משפחה אלא רק כינוי גנאי, ע"ש ישמאעל בן נתניה שרצח את גדליהו בן אחיקם במיתוס התנכ"י). לפיכך, "אין" היא סיומת אצולה, שמקבל כל מנהיג ישראלי לאחר עלייתו לשלטון. שמו האמיתי של דוד גרין (בן גוריון) הוא "דוד גר", ופירוש הדבר שהתגייר או שהיה שייך, לחילופין, לחסידות גור. נתניהו נקרא לפני עלייתו לשלטון "ביבי בניים", מפני שייצג את האינטרסים של תושבי בת-ים. כותבים נוספים מסיקים, תוך ניתוח ראיות ארכיאולוגיות, שהבירה האמיתית של ישראל היתה במודיעין, ש"ידין" ו"דיין" הם למעשה אותה דמות אגדית של שופט, מלומד ומצביא, שבוז'י הרצוג לא היה ולא נברא אלא כבדיחה של קמפיין בחירות, ועוד רבות וטובות.

מעבר לשעשוע שבדבר, כל מי שלמד אי פעם היסטוריה, ובמיוחד היסטוריה עתיקה, יזהה מיד את הדמיון שבין הטיעונים שמופיעים בין דפיו של "בדבר שקר" לבין טיעונים אמיתיים המופיעים באינספור מאמרים וספרים העוסקים בתקופות עתיקות. כשיש לנו מעט מידע, המסקנות שלנו יהיו תמיד בעייתיות, ומבוססות על ניחושים והשערות יותר מאשר על ידע מוצק. הרטוריקה היהירה של הכותבים ב"מדבר שקר", שלקוחה ישירות מהשפה המנופחת הנהוגה במאמרים בתולדות עם ישראל ("מורי ורבי הדגול, פרופ' ערבות ז"ל, כבר הוכיח ש…"), היא ביטחון שנועד לחפות על העובדה האמיתית שאנחנו לא תמיד יודעים.

לא קשה להבין מדוע מחסור במידע עשוי להוביל להסקת מסקנות משוערת, בעייתית ולפעמים שגויה לחלוטין. קשה יותר להכיר בעובדה שגם אנחנו, כאנשים מודרניים המוצפים במידע, נתקלים בבעיות ממשיות של בירור, פיענוח וניתוח של המידע שעומד מולנו. הישראלי הממוצע, למשל, אינו שולט בשפה הערבית, ולכן תשעים אחוז מהשיח בשטחים הפלסטיניים ובמדינות ערב אינו נגיש עבורו. הוא תלוי במאמרים מפוזרים שמופיעים מדי פעם בעיתונות העברית (או במקרים נדירים גם העולמית), או בקליפים מתורגמים וסלקטיביים של מכוני מחקר עם אמינות בעייתית, כמו למשל מבט לתקשורת הפלסטינית. אפילו ממר"י, שרמתו המקצועית גבוהה יותר, מתרגם אחוז זעיר, לא מייצג ובעיקר סנסציוני של המידע המופיע בתקשורת הערבית. מעל הכל, הצופה הממוצע קולט את המציאות מבעד לעיניהם של קומץ מתווכים. במקרה הגרוע מדובר בכל מיני "מומחי" רשת או שרלטנים שמפיצים שמועות בלי להבין דבר וחצי דבר או פרשנים יהירים "לענייני ערבים" עם ביטחון עצמי מופרז. במקרה הטוב, אלו יהיו מומחים אמיתיים, ששולטים בשפה ובתרבות וניחנים בצניעות ובחריצות הראויה להבין אותה באמת, אולם גם אלו כמובן אינם נטולי פניות. האמת המטרידה היא שעבור רוב האנשים, ברוב המוחלט של המקרים, אין מנוס משימוש במתווכים הללו. חרף שפע המידע, המקורות הראשוניים שנטווים בחוטי המציאות אינם נגישים לנו, ואנחנו צריכים לבחור למי להאמין ולמי לא.

יש כמה דרכים לבצע את הבחירה הזאת, שכולנו נאלצים להתמודד איתה. הדרך הנפוצה והסבירה ביותר היא לנתח את הדברים עצמם, ובאמצעות מידע אחר, צולב, לנסות להעריך אם הם סבירים ונכונים או לא. המיומנות הזאת, סבוכה אך חשובה, נגישה לכל מי שמתאזר בזמן ובסבלנות הדרושים כדי לרכוש אותה. באחד הפוסטים הקודמים הצעתי כמה שיטות שיכולות לעזור, ולדעתי, מיומנויות מהסוג הזה הן האוצר החשוב ביותר שאפשר לקבל מלימוד מדעי הרוח. כאן, הייתי רוצה להציע מספר תמרורי אזהרה שיוכלו לסייע לזהות מומחים ומתווכים מפוקפקים. אם אתם רואים אותם אצל אחד מהם, רמזור אדום אמור להבהב ולהזהיר אתכם שיתכן ומדובר בשרלטן או לפחות בפרשן בלתי זהיר עם עודף ביטחון עצמי. אף אחד מהם, כשלעצמו, אינו אמור לפסול את הדובר לחלוטין, אבל הם בהחלט מהווים עילה סבירה לחשוד בו.

תמרור מס' 1: תיאורית הקשר: הסיבה העיקרית שרוב תיאוריות הקונספירציה הן מופרכות, היא שהמציאות בדרך מורכבת מדי כדי להיות מכוונת, מסודרת ומאורגנת על ידי קבוצה קטנה של אנשים. גם אם קבוצות קושרים קטנות מתכוונות לארגן את המציאות באופן כלשהו, רק לעיתים נדירות הן מצליחות לעשות זאת, ועוד לשמור על הכל בסוד מוחלט. אם אתם שומעים על תיאורית קונספירציה סנסציונית, למשל ש"כיפת ברזל" היא בלוף וכל הטילים פגעו בעצם בקרקע, יש לחשוד בה ביחס ישר למספר האנשים המעורבים בה. ככל שיש יותר שותפים, הסיכוי שמישהו מהם ידליף מידע גדל בטור הנדסי. לפני כשנה כתב הסטיריקון אלון פוקס ניסוי מחשבתי יוצא מן הכלל: מה יקרה אם פרופסור ממכון וייצמן יגלה חייזר ברחוב, ישמור עליו בסוד כמוס וידווח אך ורק לנשיא המכון, לשר המדע ולראש הממשלה. המסקנה של התרחיש המשעשע הזה, המשורטט לתלפיות ובפרוטרוט, הוא שתוך מספר חודשים יותר מאלף אנשים יחשפו למידע, רובם כאלו שפרנסתם אינה תלויה בשמירת סודיות, אפילו אם ראש הממשלה מאמין שרק שלושים עד ארבעים אנשים שחתמו על שותפות סוד יודעים על התעלומה.

תמרור מס' 2: מחולל המאמרים האוטומטי:  המציאות היא לעולם מורכבת, אולם אלו שמחזיקים בכל מיני אידיאולוגיות דוגמטיות, צדקנים קרועי עיניים ומתקני עולם למיניהם, לא תמיד מבחינים בכך. אצל גדעון לוי, למשל, הפלסטינים תמיד תמימים, צודקים וקורבנות, והישראלים תמיד מעוולים, רוצחים ומשקרים – ואין כל חשיבות לנסיבות. מיותר לומר שיש הרבה יותר כותבים בישראל שחוטאים באותה האיוולת, רק בכיוון ההפוך. כל מי שתומך במאה אחוז מהמקרים באותו צד, ומפרסם תמיד את אותו הטיעון, ראוי להדליק נורת אזהרה אדומה אצל כל קוראיו. מומחה רציני ישנה את דעתו בהתאם לנסיבות ויתן את תמיכתו לצדדים שונים במקרים שונים. כשמדובר על ניתוח מציאותי, עקביות מוגזמת היא חיסרון, לא יתרון.

תמרור מס' 3: טיעוני גן רבקה: ילדים קטנים אוהבים אמיתות פשוטות: שחור ולבן, הם ואנחנו, צדק מול עוול, טוב מוחלט מול רע מוחלט. מי שמנסה לספר לכם שה"ערבים" רוצחים אותנו פשוט כי אנחנו קיימים, אבו מאזן משקר כי הוא שקרן מטבעו, התקשורת העולמית שונאת אותנו פשוט כי אנחנו יהודים, שום דבר שאנחנו עושים לא משפיע על מה שעושים נגדנו, התמימים והטהורים (היי, יאיר לפיד) – ראוי לחשוד בו עד מאד. עם זאת, ישנו ז'אנר נוסף, והפוך, של טיעוני גנון: אלו שמאמינים שהכל תלוי בנו. אם רק נהיה נחמדים יותר לפלסטינים, או לחילופין אם רק נלמד יותר תורה, אם רק נמלא את יעודנו האלוקי ונסביר לגויים את צדקתנו ובעלותינו על ארץ ישראל – אז כולם יאהבו אותנו ויהיה גם שלום וגם ביטחון. משה פייגלין, המייצג המובהק ביותר של קו הטיעונים הזה, היה אורח הכבוד של מאמרי הינשוף כאן וכאן. פרשנים ילדותיים, כמו ילדים של ממש, חושבים שכל העולם מרוכז בהם, או בשאלה האם הערבים או הגויים "אוהבים אותם" או לא. תיזהרו מהם, ומכל מי שמספר לכם כמה אתם מקסימים, טובים ונהדרים, או לחילופין מדוע אתם השטן בהתגלמותו וצריכים להכות על החזה יום ולילה. פרשנות אמיתית תציב אותנו בהקשר רחב יותר, ותסביר כיצד אנחנו משפיעים על המציאות, כיצד היא משפיעה עלינו, אלו גורמים נמצאים בשליטתנו, מה אפשר לשנות ועם אלו פגעים עלינו להשלים בלית ברירה.

ומעל הכל – תקראו את כולם, שקלו את הטענות בכובד ראש, היזהרו ממי שצריך להיזהר, ולעולם אל תתנו לאף אחד אחר לחשוב בשבילכם.

ישנה קלישאה עתיקה שאומרת, שפח האשפה של ההיסטוריה מלא באנשים שאין להם תחליף. ובכל זאת, המרקעים וגווילי העיתונים בישראל משדרים שוב ושוב את המסר, ש"בעת הזאת" אין אלטרנטיבה לבנימין נתניהו. מה סוד הכריזמה של ראש הממשלה, מול חולשת יריביו, ומה הוא יכול להציע – הוא ולא אחר – שמדבר ללב העם? ינשוף פוליטי-מדיני על איומים קיומיים ותעתועיה של כריזמה.

לאחרונה, קשה לקרוא עיתון או לפתוח טלוויזיה בלי לשמוע פרשן כלשהו, שמסביר לנו שנתניהו אמנם לא ראש ממשלה משובח במיוחד, אבל "אין לו תחליף בעת הזאת" כי "אף אחד באופוזיציה לא נתפס כמנהיג." מדוע? כאן, התשובות שונות. יש הטוענים כי האידיאולוגיה של השמאל והמרכז פשוט לא מקובלת על רוב העם. אחרים מצביעים על הכריזמה של נתניהו, ה"פאסון" שלו כראש ממשלה, מול ההתנהלות המגוחכת של לפיד והרכרוכיות של יצחק הרצוג. האמת היא ששתי התשובות נכונות, ושתיהן לא מספקות ודורשות הסבר נוסף.

התכונה שנקראת "כריזמה" הוגדרה במובנה המודרני על ידי הסוציולוג הגרמני מקס וובר. מנהיג כריזמטי, קבע וובר, הוא כזה שנערץ על ידי שומעיו בשל סגולה מיוחדת שהם מאמינים שהוא ניחן בה, בין אם קדושה אלוהית ובין אם יכולת הנהגה יוצאת דופן שקשה להסביר במילים ("האדם המתאים להנהיג את עם ישראל בעת הזאת"). אבל בפועל, כריזמה היא תכונה דיאלוגית – אינטראקציה בין המנהיג לבין קהלו. אחרי הכל, אדם שנחשב לכריזמטי מול קהל מסויים, עשוי להיראות מגוחך מול קהל אחר. חשבו, למשל, על הכריזמה של מירי רגב בקרב חברי מרכז ליכוד, לעומת האופן שבו היא נתפסת כקריקטורה בקרב האליטות התרבותיות הישנות. ה"כריזמה" שלה חזקה מאד בציבור מסויים, כי התכונות הספציפיות שלה עונות לצרכים, לרגשות ולרגישויות של הקהל הזה, אבל לא בציבור אחר שערכיו שונים, ושאינו זקוק למה שיש לה להציע.

מהו סוד הכריזמה של נתניהו, או במילים אחרות – כיצד הוא עונה על מאווייהם של חלקים גדולים בציבור הישראלי, גם אלו שאינם נמנים על מעריציו? כדי להתחיל לאמוד את ממדי הבעיה, ראוי לצטט ממכתב שמסרה ציפי לבני, יריבתו הפוליטית המרה של נתניהו, לג'ורג' ו. בוש, נשיא ארצות הברית דאז, במהלך ביקורו בארץ:

להיות יהודי זה לחלום שואה, לחיות שואה, למות שואה – בלי שהיית שם. להיות ילד ישראלי זה לנסות לדמיין את המספר שישה מיליון ואף פעם לא להגיע להבנה מהו. להיות אם בישראל זה לגלות בהפתעה שהעברת לילדים שלך את הזיכרון הקולקטיבי ואת חווית השואה… להיות מנהיג יהודי בישראל זה לחשוב אם היית רואה אתה, אילו היית שם, את הכתובת על הקיר, ואם היית מקבל את ההחלטה הנכונה בזמן. להבין את גודל האחריות ולהישבע בעיקר שלא לשכוח".

וכך פירש את הטקסט הזה דורון רוזנבלום מ"הארץ" באחד ממאמריו החדים ביותר:

זהו? זו כל המשמעות של להיות מנהיג ישראלי? לא להביט אל העתיד בניסיון למצוא בו סיכוי ותקווה – אלא לחיות בעבר ולשאול את עצמו אם בדיעבד היה מסוגל לראות את האסון? תחושת החיים בתוך זמן קטסטרופלי לולאתי לא אפיינה את המנהיגות שהקימה את המדינה; אבל היא מאפיינת דווקא את יורשיה. אולי זוהי תוצאת הצלחת "החינוך השואתי" והאינדוקטרינציה של תחושת הקורבניות. קורבניות זו כבר מתערבבת ללא הכר במה שקרוי תפיסת הביטחון, ודוגמה בוטה לכך מהווים אנשי הצבא, שבמקום להתרכז במלאכתם כטכנאים של מלאכת ההגנה – מתיימרים לאשש את הנרטיב הלאומי הקורבני, ובאופן פרדוקסלי זורעים פחדים יותר מאשר ביטחון. כך מסוגל מפקד חיל האוויר, האלוף אליעזר שקדי, להורות למחלקת ההיסטוריה של החיל לרכז את התבטאויותיו האנטישמיות של אחמדינג'ד ולהשוות אותן לאלה של היטלר: "התבטאויות אלו הופכות בתקופה הנוכחית להיות אקטואליות ורלוונטיות", כתב מי שמונה להיות "מפקד זירת אירן". כך צועדים הרמטכ"לים שלנו בראש עולי הרגל לאושוויץ, ומהגגים נכאים מה "היינו עושים" אילו היתה "לנו" אז טייסת פנטומים.

סוד הכריזמה של בנימין נתניהו, ה"מתנה" שהוא מציע לקהל שלו, לעם בישראל, היא יכולת מפליאה לתרגם את הקורבניות הצדקנית והמתחפרת הזאת, שמגדירה את עצמה מול חווית השואה ורואה בכל צל איום קיומי, למדיניות של דשדוש במקום (וראה המאמר שפורסם בינשוף בזמנו על הבוגיזם). נתניהו הוא הילד שנועץ את האצבע בסכר – מי שמלהטט כדי לשמר את הסטטוס קוו, לבצר את החומה ולהגן עלינו מאוקיאנוס האיומים שמסביב. ההסכמה שחוצה מחנות פוליטיים בישראל היא שאנחנו מתנהלים במשעול צר ומוקפים בסכנות קיומיות, שעלולות להוביל אותנו בשנית לאושוויץ. ממזרח ים גועש של טרור פלסטיני, מעבר לו הגיהנום של דאע"ש והפצצה האיראנית, וממערב גלי הים. נתניהו לא צובר את עוצמתו מיכולת ההתמודדות שלו עם הסכנות הללו. במלחמה בהסכם הגרעין עם איראן נכשל כישלון חרוץ, לפי הסטנדרטים שהציב לעצמו, במלחמה כנגד דאע"ש אין לישראל ממילא כל רלוונטיות, וגם ה"פתרונות" שממשלת נתניהו מציעה לבעיה הפלסטינית ולגל הטרור במזרח ירושלים הם קוסמטיים בלבד, שורה של כותרות מבהיקות שנועדו בעיקר לתקשורת.

נתניהו, אם כן, עושה את ההון הפוליטי שלו לא מניסיון לפתור את הבעיות, אלא להיפך: להפוך את כולן לאיומים קיומיים, ואף למצוא כל הזמן איומים קיומיים חדשים: הפצצה האיראנית, דאע"ש, ולאחרונה גם ה"נאציזם הפלסטיני", בהנהגת רוח הרפאים של המופתי הירושלמי. ההשוואה של הפלסטינים לנאצים ולדאע"ש אינה מקרית. כפי שנועם שיזף ציין בצדק, אלו הכוחות שמייצגים עבור רוב בני האדם בעולם רוע מוחלט, אין מה לדון ולדבר איתם, ונשקף מהם איום לעצם הקיומה של התרבות המערבית המודרנית. אם היריבים שלנו הם כל כך איומים, ואי אפשר הרי לקום ולחסל אותם מסיבות פרקטיות, הרי הפתרון האפשרי היחיד הוא להתחפר במקום ולנקוט במדיניות של "שב ואל תעשה". ואם צריך להתחפר במקום, הרי ממילא אין טעם לזעזע את הסירה ולהחליף את ההנהגה. נתניהו, שמדבר כל הזמן על ה"איומים", נתפס באופן טבעי גם כאדם המתאים ביותר להתמודד איתם.

למעשה, באקלים הישראלי של היום, מנהיג שיציע פתרונות נועזים ויצירתיים לבעיות היסוד של המדינה עשוי לגלות שמדובר במעשה בלתי רווחי, ואפילו מסוכן מבחינה פוליטית. מי שמאמין שהוא נמצא על סף תהום, אריות טורפים מימינו וזאבים מיללים משמאלו, מן הסתם יעדיף לדשדש במקום, אפילו אם האדמה מתפוררת לאיטה תחת רגליו. הפסיכולוגיה האנושית נוטה לדחות את ההתייחסות לסכנות רחוקות, ולהעצים איומים קרובים.

בחברה הישראלית של 2015, שעוצבה בידי שנים של אינתיפאדות רצחניות, מטרי טילים, יוזמות שלום כושלות ועוינות בינלאומית מתגברת, האיום הקיומי הפך לאבן יסוד של התודעה. הדרך היחידה ליצור אלטרנטיבה לשלטון הנוכחי, היא לא לקבל את התודעה הזאת, כפי שעושים ראשי האופוזיציה כיום, אלא להילחם בה. אין פירוש הדבר שישראל אינה מוקפת באיומים – אבל האמת היא שאף אחד מהם אינו איום קיומי. ברגע שרואים את הבעיות שלנו, בין אם מדובר בדאע"ש, באיראן או בטרור הפלסטיני, כקשיים אסטרטגיים על לוח השחמט ולא כסכנות אפוקליפטיות, המסקנה היא שצריך לחשוב על אסטרטגיה להתמודד איתן, ולא להתחפר במקום כילד מבועת המכסה את עצמו בשמיכה מאימת המפלצות המקיפות אותו.