הינשוּף

מהו למעשה ההבדל בין ימין ובין שמאל? נירוס, מורה דרך מירושלים שכבר כתב בעבר בינשוף, טוען כי ישנה תהום מטפיזית, פילוסופית ואתית הפעורה בין שני המחנות. העמדה הפוליטית עצמה אינה העיקר – שמאלנים וימנים יכולים, אחרי הכל, לשאוף לאותן מטרות ולתמוך באותן הדעות. זו היא דווקא השאלה כיצד נוצרו העמדות הללו, ואלו הנחות יסוד עומדות בבסיסן, שמבדילה בין ימין ובין שמאל. מאמרים אחרים של נירוס תוכלו לקרוא בבלוג שלו, כאן. 

בדרך כלל אנחנו מבדילים בין שמאל וימין לפי המצע שלהם: תמיכה בסיפוח השטחים, תמיכה בזכות השיבה, תמיכה בזהות היהודית של המדינה, תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית, תמיכה במתן אזרחות לפלסטינים, וכו' וכו'. אבל, כשמבדילים בין ימין ושמאל לפי המצע, לפי השאיפות, מתקבלת תמונת מראה בין קהל ישראלי לקהל פלסטיני: העמדות הפרו-פלסטיניות ביותר הן לאומניות ואיסלמיסטיות. פלסטינים שתומכים בהן שייכים לימין הפלסטיני, וישראלים שתומכים בהן שייכים לשמאל קיצוני, הזוי וסהרורי. פלסטינים שתומכים בעמדות פרו-ישראליות, (כאלה שנחשבות בקרב ישראלים לימין מתון או מרכז), נחשבים בציבור הפלסטיני לשמאלנים קיצוניים, בוגדים, משת"פים, וכו'. ואם כך – מה מעמדם של זרים, כאלה שאינם ישראלים או פלסטינים? – האם עמדה פרו-פלסטינית היא שמאלנית ועמדה פרו-ישראלית היא ימנית?

 אני אנסה להלן לעמוד על צירי המחלוקת המהותיים. מובן, שאנשים בעולם הממשי מתפלגים למחנות פוליטיים מטעמים כאלה ואחרים – סוציואקונומיים, חברתיים, תרבותיים, פסיכולוגיים, וכן הלאה. אני חושב שבהיבטים המעשיים של התפלגות למחנות השונים עוסקים לעתים קרובות – בין אם באופן שטחי ובין אם באופן סוציולוגי או פסיכולוגי מורכב ומעמיק. אני מתכוון להתעלם לחלוטין מכל ההיבטים הללו במאמר הנוכחי.

 במקום זה, אני מבקש להתייחס לעמדות האידיאולוגיות – “שמאל" ו-”ימין", תוך התעלמות מכוונת מ"ימנים" ו-”שמאלנים". כלומר, לדבר על התפיסות, ולא על בעלי התפיסות. אני רוצה לטעון, שישנם יסודות פילוסופיים מטאפיסיים מהותיים, שניצבים בבסיסם של צירי המחלוקת הפוליטיים והאקטואליים. תפיסות שונות באשר למהות האדם, אשר מתוכן נגזרות תפיסות אתיות יסודיות שונות, ותפיסות סוציולוגיות שונות. מתוך כל אלה, נגזרות גם עמדות אקטיביות שונות באשר לעולם ובאשר לחברה האנושית.

ניסוי העכברים של מאיר וזליגמן (כמשל לאדם).

בשלב הראשון מניחים צמדים של עכברים במבוך. כל צמד קשור ביחד ברתמה, ומדיי פעם מחושמל. עכבר אחד בכל צמד יכול להפסיק את החישמול על ידי לחיצה על הלוח באמצעות אפו – זו קבוצת הביקורת. בשלב השני הם מוכנסים לתוך תא, מושמע צליל, ואז הרצפה מחושמלת. על מנת להפסיק את החישמול הם צריכים לקפוץ מעל המחסום אל הצד השני של התא. העכברים יכולים ללמוד שכדי להמנע מהחישמול הם צריכים לקפוץ מעל המחסום אל הצד השני של התא כבר כשהם שומעים את צליל האזהרה. עכברי הביקורת לומדים את זה מהר, אבל העכברים המוצמדים לא מגיבים והופכים להיות יותר ויותר פסיביים. זה קורה, משום שבשלב הראשון למדו המוצמדים שאין להם שליטה בחישמול שהם חווים, להבדיל מקבוצת הביקורת, שלמדו שיש להם שליטה.

כשמדענים עושים ניסוי על עכברים במעבדה, הם יכולים להוכיח שמספר מועט יחסית של עכברים מתנהג בדרך מסויימת, על מנת לטעון שכך מתנהגים כל העכברים. אם חמישה עכברים הגיבו באופן מסויים לסדרה של מכות חשמל, אנחנו מסיקים שכל עכבר אחר היה מתנהג באותו האופן.

עכברים במבוך: שמאל כלכלי (סוציאליזם)

הנחת היסוד של השמאל היא שאנשים הם טיפשים וחלשים. חוקרים של מדעי החברה – פסיכולוגיה, סוציולוגיה, קרימינולוגיה, היסטוריה, עבודה סוציאלית – מניחים שאנשים הם כמו עכברים במבוך. כולנו מושפעים מאותם הדברים באותו האופן. על כולנו חלים אותם חוקים נפשיים-חברתיים. כולנו מגיבים לאותן נסיבות באותם אופנים צפויים מראש. בימין נותנים לאדם הרבה יותר קרדיט. בימין מניחים שמותר האדם מן העכבר, שבני אדם הם יצורים נבונים, חושבים, בוחרים, שמנהלים את חייהם, את גורלם, את עתידם, שמקבלים החלטות באופן הגיוני ורציונלי, שיש להם אחריות לבחירותיהם ולמעשיהם, שלא קל כל-כך לתמרן אותם ולהפעיל עליהם מניפולציות. ימנים אוהבים בני אדם.

המחלוקת הזו היא סביב ההכרה בדטרמיניזם, או דטרמיניזם חברתי. ניתן לנסות להוכיח או להפריך את התפיסה היסודית הזו, אולם לצורך העניין אתייחס אליה כאקסיומה: יש מי שמראש תופס את האדם ככזה שאיננו שולט בגורלו, ויש מי שאיננו תופס אותו כך.

 ימין כלכלי מבוסס על ההנחה, שכשיש חופש – הצלחתו וכישלונו של כל אחד מונחים בידיו. מי שיתאמץ ויהיה חרוץ – יצליח, ויוכל להתעשר. מי שיתבטל, או יזניח את עצמו – ייכשל. כלומר: השוק החופשי מטיל על הפרט אחריות אישית גבוהה לחייו וגורלו. שמאל כלכלי גורס, שהחופש הימני הוא חופש מדומה, משום שלמעשה אין לנו שליטה על חיינו ועל גורלנו. העתיד שלנו תלוי בעבר שלנו ובנסיבות שלתוכן נולדנו ושבהן גדלנו, ויש לנו סטטיסטיקה בשביל לגבות את זה. מי שנולד עני ימות עני ומי שנולד עשיר ימות עשיר. כמעט ואין מקרים של ניעות חברתית – אין אנשים שנולדו להורים עשירים ואיבדו את מעמדם החברתי, ואין אנשים שנולדו להורים עניים ונהיו אמידים או בעלי אמצעים. נכון: יש כמה כאלה. כל אחד מכיר איזו דוגמא מדהימה של סינדרלה מודרנית כזו או אחרת – אבל אנחנו מסתכלים על טבלאות, על סטטיסטיקה, ולא על קוריוזים מעוררי השראה. סטטיסטית, היכולת לנוע בהירארכיה הסוציואקונומית, היא אפסית. אנחנו אומרים: אנשים בחברה הם כעכברים במעבדה. לא צריך לתת להם יותר מדיי קרדיט – הם לא מעצבים את חייהם ולא בוחרים את גורלם. הנסיבות עושות את זה. כלכלה שמאלנית מבקשת לצמצם את החופש המדומה ולהרחיב את הרווחה של כלל הציבור.

עכברים בתא מחושמל: שמאל חברתי (ליברליזם)

מסקנה ישירה מן ההנחה הזו היא, שמוטלת עלינו חובה להתחשב בחלשים, במי שגורלם לא האיר להם פנים, במי שנקלעו לסבך כזה או אחר, או במי שהם פשוט שונים מהנורמטיבי והשכיח. לעתים מובעת תמיהה על כך, שתמיכה בחירות בהיבט הכלכלי נחשבת לגישה ימנית, ואילו תמיכה בחירות בהיבט האישי – מה שנקרא: ליברליזם – נחשבת לגישה שמאלנית. ההבדל היסודי בין שמאל וימין איננו הצידוד בחופש – המשותף לכולם – כי אם האמונה או אי-האמונה שביכולתנו לממש את החופש שניתן לנו לכאורה.
תמיכה בהומוסקסואליות, בזכויות להט"בים, כגון נישואין חד-מיניים, פונדקאות ואימוץ, תמיכה בהפלות, בסקס מחוץ למסגרת הנישואין ובגירושין – כל העמדות הללו נחשבות לעמדות שמאלניות. אותם שתומכים בכלכלה שמאלנית תומכים גם בהן. בישראל הדבר מורגש פחות, אם כי גם אצלנו יש זיקה מסויימת בין ניאו-ליברליזם, ימין מדיני ושמרנות. העמדה האנטי שמרנית איננה מבוססת דווקא על צידוד-יתר בחופש, כי אם על ההנחה שבמהותנו, כפרטים, אנחנו נעדרי חירות: אנחנו לא בוחרים להיות הומוסקסואלים, לא בוחרים להיכנס להריון בגיל 16, לא בוחרים להתחתן עם הגבר הלא-נכון – כל הדברים הללו קורים לנו בניגוד לרצוננו. ימנים מאמינים בחופש הבחירה, ולכן גם בחובה הנגזרת ממנו – החובה לקבל בחירות "נכונות”. שמאלנים מניחים שאנחנו לא באמת בוחרים דברים מסויימים – ולכן בחובה החברתית להגן על מי שנסיבותיו האישיות אינן נורמטיביות או אינן נוחות.

כפות המאזניים: שמאל משפטי (אנרכיזם)

הבדל עקרוני בתפיסת העולם שבין שמאל לימין, הוא האתיקה הנובעת מן ההכרה הזאת. באופן כללי, בימין מחפשים צדק. בימין מחפשים מוסר אפלטוני: מוסר של תורת המידות. פעמים רבות משתמשים בימין במוסר מהסוג של עין תחת עין, או גרסאות מרוככות שלו. בימין מאמינים באחריות אישית – אדם אחראי למעשיו, ומוטלת עליו החובה לבחור בחירות טובות ונכונות, ומוטל עליו לשאת בתוצאות של מעשיו ובהשלכות הנגזרות מהן. על כפות המאזניים של הימין מונחים שכר ועונש: על מעשים טובים מקבלים גזר, ועל מעשים רעים מקל.

בשמאל לא מחפשים צדק. בשמאל מחפשים רווחה. השמאל מבוסס על מוסר של בעלי זכויות, ולא על מוסר של בעלי חובות. על כפות המאזניים של השמאל מונחות התוצאות הצפויות מהתנהלויות כאלה ואחרות שלנו כחברה. זה מכונה: תוצאתנות. אנחנו לא מענישים מישהו כי כך ראוי, אנחנו בוחרים עונשים בהתאם להשלכות ולתוצאות שלהם. ביסוד המחלוקות האקטואליות בין שמאל וימין ניצבת המחלוקת התיאורטית בין מיל לבין קאנט, בין דאונטולוגיה לבין תועלתנות, בין מוסר של בעלי חובות מוסריות לבין מוסר של בעלי זכויות מוסריות.

 ההתנגדות לשחרור מחבלים פלסטינים בעסקת שליט, למשל, כשהיא נשענת על האמירה: “הם פשעו, מגיע להם עונש" – מהווה עמדה ימנית. כשהיא נשענת על האמירה: “הם מסוכנים, הם עלולים לפגוע באנשים נוספים אם ישוחררו" – מהווה עמדה שמאלנית. שמאלנים עשויים להתנגד לבתי סוהר כליל. השמאל מניח שגם פושעים, בעצם, אינם אחראים למעשיהם, כיוון שכולנו קורבנות של נסיבות החיים שלנו. שמאלני עשוי לרכוש אמפתיה רבה למי שמצבו הנפשי והחברתי רע עד כדיי כך שהוא רצח, למשל, אדם אחר במודע ומתוך כוונת זדון. אדם כזה תמיד יהיה אדם סובל. אין רוצחים מאושרים. רוצחים סובלים תמיד ממצוקה ומועקה עמוקות, ולרוב גם מסוציופתולוגיות ומפסיכוזות כאלה ואחרות. רוצחים זקוקים לתמיכה והגנה, למסגרות מכילות, לתכניות שיקום ולקהילות מעצימות. אם נסב להם סבל רב יותר – לא תצמח מכך שום תועלת לקורבנות שלהם. אם נאפשר להם לצמוח מתוך התהום שהם מצויים בה – תצמח מזה תועלת להם ולחברה בכלל. שמאלנים לא שונאים פושעים, אלא אוהבים אותם. שמאלנים לא רוצים לנקום בפושעים, אלא לעזור להם.

הבנאליות של הרוע: שמאל מדיני (סוציולוגיה וגזענות)

אם השמאל מניח שאנשים הם כמו עכברים במבוך, הרי שהוא מניח כפועל יוצא, שלכל התנהגות שלהם יש הסבר ואת כל ההתנהגויות שלהם ניתן לחזות מראש. אין זה אומר כמובן שתמיד ההסבר נמצא בהישג יד או שיש לנו יכולת אמיתית לנבא כיצד אנשים יתנהגו בנסיבות נתונות – ישנם דברים רבים שאיננו יודעים להסביר ואיננו יודעים לחזות – אולם, אנחנו מניחים שתמיד ישנו הסבר רציונלי וסיסטמטי כלשהו, לכל התנהגות אנושית. אנחנו מניחים שבני אדם כפרטים, ושהחברה האנושית ככלל, הם סובייקטים למחקר אמפירי. כל מדעי החברה – אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, כלכלה, קרימינולוגיה – מבוססים על ההנחה הזו.

באותו האופן, אני מגדיר כל התנגדות להנחה הזו – כל טענה כאילו יש באדם דבר-מה מופלא, חד-פעמי, בלתי-ניתן-להסבר – כעמדה ימנית. כך גם באשר לדברים שליליים שאינם ניתנים להסבר: סירוב לנסות להבין תופעות קשות ומזעזעות, או סירוב להאמין שניתן להבין אותן או שצריך להבין אותן – מהווים עמדות ימניות.

 שמאלני ידגיש שאפילו מחבל מתאבד הוא בן אדם, ואפילו הוא מופעל על-ידי אותם כוחות אבסולוטיים, שהיו פועלים באותו האופן על כל אדם אחר בנסיבות זהות. אמירות מהסוג: “הם חיות אדם! הם לא אנושיים! איך אפשר לעשות דבר כזה?!”, הן אמירות ימניות. בסרט ג'נין ג'נין מתאר אחד הניצולים את הטבח, ואחר-כך אומר: “אני לא מבין איך הם יכולים להתנהג ככה, היהודים. אני לא חושב שאלוהים ברא אותם. לא יכול להיות שהוא ברא יצורים אכזריים כל-כך. הם לא בני אדם". הסרט, בהקשר שבו הניצול מדבר, מציג אותו במבט אמפתי. אפשר, בהחלט, להבין מאיפה מגיעים הזעם שלו, התסכול והשנאה – אבל מבחינת היסוד הפילוסופי שבבסיס הטענה שלו, זוהי התבטאות מאוד ימנית בשל ההנחה שיהודים מתנהגים בדרכים שאינן ניתנות להסבר, ולא בשל השנאה שהיא מביעה כלפיהם.

הטענה לפיה אני יכול להציב כל התנהגות אנושית על רקע הנסיבות שבתוכן היא מתרחשת – נסיבות נפשיות, חברתיות, תרבותיות, חומריות – פירושה גם, שאני מאמין ששום דבר איננו מאפיין אינהרנטי של המבצע. אני מניח שהוא פעל כפי שפעל, או שהוא חושב כשם שהוא חושב, בשל מכלול הגורמים המעצבים הללו. אני טוען: על מנת שיצא אי מי לפוצץ את עצמו במרכז תל אביב צריכות להתקיים נסיבות כאלה וכאלה. בהינתן נסיבות כאלה וכאלה – כל אחד אחר היה נוהג באותו האופן. זו ההנחה שביסוד האמונה השוללת עמדות גזעניות. אין זה אומר שכל העמדות הימניות הן גזעניות, אבל זה אומר, שאני מגדיר את כל העמדות הגזעניות בתור עמדות ימניות. מי שחושב שהיהודים מסוגלים לבצע פשעים איומים פשוט משום שככה זה יהודים – הוא ימני. המחשבה שערבים פשוט שונאים אותנו ואין מה לעשות לגביי זה, היא מחשבה ימנית. החשיבה השמאלנית מנסה להסביר מאיפה מגיעה אלימות ומאיפה מגיעה שנאה, וטוענת שהיא מוטמעת בכל אחד מאיתנו כבן אנוש, ומתפרצת בהינתן מכלול כלשהו של נסיבות שגורמות לה להתפרץ. זו העמדה המוכרת והקשה לעיכול של הבנאליות של הרוע: גם הנאצים היו בני אדם בדיוק כמוני וכמוך. גם אני ואתה היינו נאצים אילו היינו נולדים למשפחה גרמנית ממוצעת בשנות השלושים.

תיקון עולם: פתרונות ריאליים מימין ומשמאל

מן ההבדל שבין תוצאתנות לבין אמונה בחופש הבחירה נובע גם פער הכרחי בהתייחסות לתופעות בלתי רצויות ושליליות: בימין מחפשים אשמים, בשמאל מחפשים פתרונות. אני מוצא את עצמי לא אחת בויכוחים מול מי שמחפש להוכיח את האשמה של ישראל, במקום לנסות להבין ולנתח למה ואיך דברים קורים. זה מובן: החיפוש אחר אשמה הוא מפתה מאוד. עוולות מתרחשות, ומעוררות בנו חשק להעלות מישהו על המוקד. אופן חשיבה שמאלני, בעיניי, מתאמץ להתגבר על החשק הזה. אין אשמים. אין אנשים רעים. השאלה: "עד כמה זה שכיח שישראל כמערכת שלטונית, או ישראלים כנציגיה של המערכת הזו, מבצעים פעולות נגד האנושות ונגד המוסר?” – היא ימנית, ובעיניי איננה שאלה מעניינת כשלעצמה. היא חשובה רק אם היא נשאלת מתוך הכרה שכל התנהלות אנושית היא תוצאה של מנגנונים ומבנים.

השלב הבא, לאחר שויתרנו על החיפוש אחר אשמים ואשמה, והקדשנו את עצמנו לניתוח המנגנונים – הוא השאיפה לתקן את המנגנונים עצמם. כלומר, השמאל הוא מטבעו יותר אופטימי ויותר רדיקלי מהימין. על מנת להיות שמאלני, אתה מוכרח להאמין שהחברה היא ברת תיקון. שהמנגנונים והמערכות החברתיות, שהנסיבות הסוציואקונומיות והתרבותיות, שהערכים הרווחים והאמונות הנורמטיביות – שכל הדברים הללו עשויים להשתנות. בעצם, אין אתה מוכרח להאמין שהשינוי אפשרי, אלא רק שהוא ראוי. אולי לא עלינו המלאכה לגמור, אך בהחלט איננו בני חורין להבטל ממנה. והמלאכה איננה לתפוס את האחראים ולהעמיד אותם לדין. המלאכה היא ליצור חברה מתוקנת, נעדרת עוולות. לתקן את העולם.

 הגישה הימנית היא שהשאיפה לתקן את העולם היא נאיבית, דמיונית, בלתי סבירה. לעתים נשמעת הטענה, שהשאיפה לתקן את העולם היא מסוכנת. הגישה הימנית היא שדברים מסויימים תמיד היו ותמיד יהיו, וכל שנותר לנו הוא לגדר את עצמנו ולהדוף את הסכנה רחוק ככל שידנו משגת ממפתן דלתנו. אמירות ימניות שכיחות הן: “אין מה לעשות, ככה זה בחיים", או "ככה זה בטבע". בימין מניחים שלא ניתן למנוע נוכחות של כוח – ולכן כדאי פשוט להיות בעל הכוח, בכדיי להגן על עצמך וליהנות מיתרון מעשי. בימין מאמינים שלא ניתן לחלק את השפע באופן שיוויוני: תמיד יהיו עשירים ועניים, ולכן כדאי להיות עשיר, ולדאוג לאינטרסים שלך. בימין סבורים שלא ניתן להשיג שלום, אך ניתן להשיג רגיעה המבוססת על הרתעה. שלום אמיתי נובע ממאזן כוחות שהוא לטובתנו.

זהויות סקטוריאליות וערכים אוניברסליים

שילוב כל הגורמים הללו מוביל אותי להבדל אחרון והכרחי בין ימין ושמאל. מעצם טבעו, כפי שנוסח במאפיינים לעיל, שואף השמאל להיות אוניברסלי ואבסולוטי. אם כל בני האדם זהים ומופעלים על ידי אותם הכוחות, ואם השאיפה היא ליצור מערכת של כוחות שאין בה עוול – הרי שזהויות אינן גורם משמעותי במיוחד, ופעמים רבות הן מתמסמסות כליל. ערכים הומניסטיים, פציפיסטיים, אנטי-מלחמתיים, בלתי אלימים – הם ערכים של השמאל. הימין יכול לטעון שאלימות היא רע הכרחי, אך הדגש יהיה על היותה הכרחית, ולא על היותה רעה. ערכים לאומיים, פטריוטיים, פרטיקולריסטיים, סגרטטיביים, ערכים של הגנה עצמית ושל הזכות להגדרה עצמית, ערכים של זהות ושל שייכות לקבוצה מכילה, ערכים של הזדהות עם אינטרסים של קבוצת השייכות וכן הלאה – כל אלה הם תמיד ערכים של הימין.

 הניתוח הזה היה ניתוח נורמטיבי ולא ניתוח תיאורי. הווה אומר – לא ביקשתי לתאר את המצב כמות שהוא, אלא להגדיר דרך חדשה לראות את הדברים. חיפשתי את מערכת האמונות המטאפיסיות הניצבות ביסוד העמדות הפוליטיות. אני טוען שניתן לזהות רסיסים של האמונות הללו במשנותיהם של בעלי תפיסות אידיאולוגיות-פוליטיות כאלה ואחרות, גם אם הם עצמם אינם יודעים לנסח את משנותיהם באופן כזה. כך או כך, החלוקה שערכתי מתעלמת מזהותם של בעלי העמדות, ומתמקדת בעמדות כשלעצמן – באופן כזה, היא מוצאת את המשותף בין הימין הישראלי, הפלסטיני, האמריקאי והשוודי: אין זה חשוב מה המוצא שלך, מה המצע שלך, האם אתה פרו-ישראלי או פרו-פלסטיני, האם אתה מצביע למערך או לחירות. היא מוצאת את המשותף בין שמאל כלכלי, חברתי, משפטי ומדיני. הגישה הזו בוחנת את המניעים הרעיוניים שביסוד המצע, ולא את המצע עצמו.

 דעות מימין ומשמאל

אם כן, פעילה ישראלית פרו-פלסטינית שפצחה בצהלות קולולו נוכח מותם של חיילים ישראלים נמנית על מחנה הימין, ומביעה עמדות קיצוניות של הימין הפלסטיני. אינטלקטואלים מערביים שתומכים בפעילות אלימה של החמאס מציגים עמדות ימניות, סקטוריאליות ואלימות. פעילת העצמה-נשית שקוראת לסרס אנסים ולתת להם להירקב בכלא מביעה עמדות ימניות ואנטי-פמיניסטיות.

הקצוות של הסקאלה התיאורטית בין "ימין" ו-"שמאל" הם קצוות של פרשנויות שונות ולא של מסקנות שונות: יכול להיות מצב ששתי פרשנויות שונות של המציאות תגענה לאותה מסקנה אופרטיבית. חרדים מתנגדים למצעד הגאווה מטעמי שמרנות, אנרכיסטים מתנגדים למצעד הגאווה משום ש"אין גאווה בכיבוש" או משום ש"אף אחד לא חופשי עד שכולם חופשיים". העובדה שאלה ואלה הגיעו לאותה המסקנה לא אומרת שהם שייכים לאותו מחנה. אנשי ימין שמאמינים בארץ ישראל השלמה ואנשי שמאל שמאמינים במדינת כל אזרחיה עשויים ליצור קואליציה בעד סיפוח השטחים, ובכל זאת אין הם שייכים לאותו מחנה. כך גם התנגדות לשחרור מחבלים בעסקת שליט – דוגמה שנתתי לעיל – עשוי לנבוע ממניעים שונים ומגישות אתיות, סוציולוגיות ואפיסטימיולוגיות שונות.

 מכל מקום, מובן שאין בעולם "שמאלנים טהורים" או "ימנים טהורים": כל אחד נמצא איפשהו על הסקאלה. מובן שאנשים אוחזים בעמדות מורכבות יותר מהקצוות המוחלטים שתיארתי כאן. מובן שהעמדות שלנו מכילות איזושהי סינתזה בין דטרמיניזם לבין בחירה חופשית. מובן שרובנו משתייכים למחנות פוליטיים מטעמים סביבתיים, חברתיים, תרבותיים, ולא מתוך עמדות פילוסופיות מורכבות ומפורטות. מובן שהשתייכות למחנות איננה השתייכות אידאולוגית בהכרח – הרי הפעילה הפרו-פלסטינית, האינטלקטואלים המערביים ופעילת ההעצמה הנשית שתיארתי לעיל נתפסים כנציגים של השמאל הקיצוני, ולא כנציגי תפיסה ימנית. המבט שהוצג לעיל הוא בלתי סוציולוגי במוצהר: לא ביקשתי לפלח את המחנות הפוליטיים, אלא להציע נקודת מבט חדשה.

 ישנה סקאלה דמיונית בין "שמאל אבסולוטי" לבין "ימין אבסולוטי". אף אחד לא נמצא באחד הקצוות האבסולוטיים של הסקאלה – כולנו נמצאים במקום כלשהו לאורכה. השאלה ששאלתי היא: מהם הקצוות הללו? מהיכן עד היכן הסקאלה נמתחת? והשבתי: בשורש הדברים, הסקאלה איננה תלויה במצעים השונים, במסקנות האופרטיביות השונות, אלא היא תלויה ביסודות המטאפיסיים השונים, בתפיסות השונות לגבי מהות האדם. ניסיתי לשרטט את הסקאלה מתוך מקום של כבוד לימין ולשמאל: במקום לקרוא לאלה יפי נפש ולאלה גזענים חשוכים – לנסות לשייך את אלה ואת אלה לגישות יסודיות שונות באתיקה, אונטולוגיה וסוציולוגיה. הקצה התיאורטי של "השמאל הטהור" הוא הקצה שמאמין בדטרמיניזם, וכפועל יוצא בתוצאתנות ולכן באוניברסליזם. הקצה התיאורטי של "הימין הטהור" מאמין בבחירה חופשית, וכפועל יוצא בתורת המידות ובפרטיקולריזם.

רוצים לחתום בספר האורחים של קריסטינה וונג? רצוי שלא תהיה לכם קדחת צהובה, וקדימה – התחילו להתוודות על חטאיכם. הינשוף על השעטנז הקטלני בין נצרות, מרקסיזם ופסיכואנליזה, שמציג מומים לראווה והופך כל קשר רומנטי, אינטראקציה אישית או שיחת חברים לשדה מוקשים אידיאולוגי. האישי הוא הפוליטי? אכן כך, וזו בדיוק הבעיה.

למאמרים בנושאים דומים ראו:  העושה עצמו קש, אורתודוקסיה ביקורתית, אישה לבנה גזענית ולהרביץ לפרה

ביולי 2013, החליטה השחקנית והכותבת הסינית-אמריקנית קריסטינה וונג שנמאס לה מגברים לבנים הסובלים מקדחת צהובה. לא, לא מדובר כאן במחלה הטרופית הידועה לשמצה, אם כי הזיות בהחלט קשורות לעניין. וונג התכוונה לסוג מטפורי יותר של קדחת, הידוע גם בשם "פֶטִיש אסייאתי": גברים לבנים אמריקאיים שמעוניינים לצאת אך ורק עם בחורות ממזרח אסיה. התופעה מגעילה את וונג, שרואה אותה כביטוי לקולוניאליזם מיני, אימפריאליזם של חדרי מיטות, גזענות מתחת לחגורה ומה לא. מה שמקומם אותה אף יותר, הוא התירוצים שגברים לבנים כאלה משתמשים בהם כאשר היא מעמתת אותם עם ה"פֶטיש" שלהם. יש, למשל, כאלה שמתפארים בכך שלמדו בודהיזם והם "בקיאים באסיה", בלי להבין שפשוט אי אפשר להבין את החוויה האסייאתית "בלי לגדול שמונה עשרה שנים עם אמא סינית", כלומר – אין תחליף לטראומה הנ"ל. יש גם כאלו שמחציפים פנים אף יותר, ומכחישים שהם רוצים "לכבוש סיניות" כחלק מהתאווה הקולוניאלית המערבית שלהם לכבוש את המזרח, והחצופים מכל אפילו מערערים על העובדה שהם "לבנים עם פריבילגיות". לאלו, עונה וונג שאפילו אם הם גדלו במשפחות עניות והתעללו בהם בבית הספר, "אף אישה אף פעם לא תפסה את הארנק חזק יותר כשהם התקרבו" ו"אף אחד מעולם לא תהה האם הם יודעים אנגלית." מעניין שפקפוק ברמת הבקיאות באנגלית של פלוני גרוע בעיני וונג יותר מהתעללות בבית הספר, תופעה שלא מעטים התאבדו בגינה, אבל מילא. מעניין יותר הוא הפתרון שהשחקנית הנ"ל מציעה לגדודי המחזרים חולי הקדחת הצהובה ש"רוצים לחתום בספר האורחים שלה" (ציטוט מצונזר – הגירסה המלאה באתר עצמו). עליהם לדקלם בפניה כדלקמן:

אני מודה שהנני נמשך לנשים אסייאתיות, וככל הנראה הדבר קשור להעדפה גזעית תת מודעת. אני מעוניין לחקור את הדעות הקדומות הגזעיות, הגזענות והפריבילגיה שלי כזכר לבן. אני נשבע להילחם באופן פעיל כדי לשכוח את הגזענות ואת הפריבילגיה הלבנה שלי, לבנות רגישות ומיומנות תרבותית, כך שהנשים שאני יוצא איתן ירגישו פחות גועל.

אם הטקסט הזה מזכיר לכם, בצורה אם לא בתוכן, וידוי של נזיר בנדקטיני מימי הביניים, לא טעיתם. המילים אולי שונות, אבל המוזיקה נשארה זהה: אותה תפיסה של חטא קדמון שאי אפשר להימלט או להינקות ממנו, רק להודות באשמה ולהתחנן לרחמים בחיל ורעדה. שימו לב שאפילו בסוף תהליך הלמידה המובטח, הגבר הלבן לא יינקה מחטא הפריבילגיות, ואף הנשים שיוצאות איתו לא ירגישו איתו בנוח לחלוטין. לכל היותר, "הן ירגישו פחות גועל." (less creeped out).

            הסיפור על וונג, משעשע ככל שיהיה, היה נותר ברמת האנקדוטה, אלמלא היה אפשר ללמוד ממנו משהו על התרבות של חוגים אינטלקטואליים מסויימים בארצות הברית ובמערב. תמיד היה אירוני בעיני, שדווקא זרמים רדיקלים "ביקורתיים" כמו המרקסיזם וספיחיו, הפמיניזם הרדיקלי, הפוסט-קולוניאליזם ופוליטיקת הזהויות, שהניפו תמיד את דגל המאבק במסורת הנוצרית-מערבית, מאמצים את הנחות היסוד שלה באופן כה עמוק ולא מודע לעצמו. כבר המרקסיזם הקלאסי, כפי שמבהיר ההיסטוריון יגאל חלפין בספרו המצויין על הנושא, שאב את המיתוסים המכוננים שלו מעולם המחשבה הנוצרי, כולל החטא הקדמון. אולם מאז מותו של סטלין, שסימן אכזבה הולכת וגוברת של מרקסיסטים מערביים מהמודל הסובייטי, עברו האלמנטים הנוצריים הללו שינוי מעניין. הוגים מרקסיסטים באירופה המערבית ובארצות הברית, שהחלו לפקפק בגאולה המהפכנית שהציעו הסובייטים, התמקדו יותר ויותר באלמנט אחד ספציפי של המרקסיזם – הניכור של האדם באשר הוא אדם. שינוי הפוקוס מכלכלה (ניצול הפועלים) לפסיכולוגיה (הניכור שלהם), השתלב עם מאמצים של כמה מההוגים הללו, פסיכולוגים ופילוסופים כתיאודור אדורנו, ז'אק לקאן ובימינו גם סלבוי ז'יז'ק, לשלב בין תורתו של מרקס, בגירסתה החדשה, לפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. הפוסט-קולוניאליזם, שהוקיע את האימפריות המערביות בעולם השלישי, אדוארד סעיד וחסידיו שנשאו את נס המאבק ב"אוריינטליזם", הפמיניסטיות הרדיקליות ונציגי "פוליטיקת הזהויות", הוסיפו את תרומתם שלהם לפסיכולוגיזציה הזאת, בכך ששמו דגש הולך וגובר על הנזק הנפשי שנגרם לקורבנות השיטה, נשים, שחורים ועניים, הדיכוי שמופנם והופך לחלק בלתי נפרד מנשמתו המוכה של הקורבן. כך, הסופרת ההודית ארונדהטי רוי הגדירה את העובדה שהיא עצמה כותבת באנגלית, כמו רוב האינטלקטואלים ההודים, כתוצאה של אונס תרבותי שהותיר אחריו שובל של טראומות ופצעים נטולי ארוכה.

לא צריך להרחיק כמובן עד להודו, משום שכל מי שהיה עד לפסטיבל השד העדתי בעקבות הסדרה התיעודית של אמנון לוי, מצא די דוגמאות לאותה תופעה. ערוצי התקשורת, הרי, מלאו פתאום באינטלקטואלים מזרחיים "ביקורתיים" שהכבירו מלל על הנזק הנפשי שנגרם לילדים מזרחיים עקב ה"דיכוי התרבותי" שעברו בגין הצורך לשנות שם משפחה, להסתיר העדפות מוזיקליות, להתבייש במנהגים ה"ברבריים" של הוריהם מול חבריהם האשכנזים או ללמוד את התרבות המערבית במקום את תרבותם שלהם. הנזק הזה אינו רק או אפילו בעיקר חומרי או כלכלי, הוא פסיכולוגי, ומוצג בכלים פסיכולוגיים כמעין פצע נפשי וטראומה שלא חולפת, אפילו אם אותו ילד הפך לפרקליט צמרת, כמו ציון אמיר, או לעיתונאי מצליח כאמנון לוי.

על רקע ההתפתחויות הללו, זחלה תפיסת האשמה הנוצרית לתוך עולם המחשבה הרדיקלי החדש בדלת האחורית. מכיוון שהדיכוי של הקורבנות הוא סמוי ונוכח בכל תחומי החיים, כל חברי הקבוצות המדכאות אשמים עד שהוכח אחרת. הפמיניסטית הרדיקלית האמריקאית קתרין מקינון, למשל, כתבה שאפילו גבר פמיניסטי אינו נקי מאשמה. לכל היותר, אפשר להקביל אותו ל"גרמני בעל כוונות טובות" בתקופת השואה. האונני קיי-טרסק, אינטלקטואלית רדיקלית מהוואי, מדגישה כי אין להתייחס ללבנים כ"יחידים" אלא אך ורק כ"חברים בקבוצות היסטוריות" שאשמות בדיכוי, ולכן מוצדק בהחלט לשנוא אותם כעמדת פתיחה. במילים אחרות, הם אשמים משום שנולדו אשמים.

            עד כמה אפשר לכפר על האשמה המולדת הזאת, כאן חלוקים ההוגים והפעילים הרדיקליים ביניהם. יש האומרים, כמו קברניטי תנועת החרם על ישראל (BDS) שישראלים יכולים להיטהר מטומאתם ולבוא בקהל הקדוש רק אם ילחמו בממשלתם בפועל לפי הוראות שינתנו בידי ה"חברה האזרחית הפלסטינית", יקבלו את כל העמדה הפלסטינית בלי ערעור וויכוח ויעתרו להסתפק בתפקיד שולי, ככינור שני, כדי לפצות על ה"פריבילגיות שלהם". הוונאני קיי-טרסק ספקנית יותר בנוגע ליכולתו של הלבן להינקות מהאשמה המולדת שלו, ומציעה לשתף פעולה עם מרקסיסטים, פמיניסטיות ושאר רדיקלים מערביים רק כאשר הדבר הכרחי ובאופן זמני בלבד. באופן עקרוני, היא סבורה, רוב הלבנים אם לא כולם צריכים להיות מגורשים מהוואי. האשמה שלהם, כחברים בקבוצה ההיסטורית הלא נכונה, פשוט גדולה מדי. אחרים, כמו ההיסטוריון האפרו-אמריקאי וינסנט הרדינג, סבורים שלבנים אינם יכולים להתנקות כלל מהחטא הקדמון, ולכן אסור להם להשתתף במאבק או אף לדבר על היסטוריה אפריקאית בפומבי. כך, בכנס של היסטוריה שחורה בשנות השישים, יצא הרדינג מהחדר במופגן כדי שלא לשמוע את דבריו של עמית לבן מהשמאל הרדיקלי, אף על פי שזה היה תומך ותיק ופעיל של מאבק השחורים לשוויון זכויות.

            האירוניה בשעטנז המשונה הזה בין פסיכולוגיה, מרקסיזם ונצרות, היא שבמקום להעצים את אלו שרואים את עצמם כקורבנות, הוא מעודד בראש ובראשונה ייאוש קיומי עמוק. במאמר שעורר בזמנו הדים רבים, טען אסף שגיב כי התופעה הזאת מסמלת מעבר מהסובייקט המודרני של הנאורות, שלוחם בדיכוי שסביבו ומתגבר על הקשיים בכוחותיו שלו, לסובייקט הפוסט-מודרני, המוצלף והמוכה, נשמה אומללה המיטלטלת אנה ואנה בנחשולי האידיאולוגיה הדומיננטית, השיח ההגמוני והדיכוי התרבותי האופף אותה. באותו כתב עת, טענה מרלה ברוורמן (פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות) כי הפמיניזם הרדיקלי מחליש, ולא מעצים, את כוחן של נשים, בעצם השיח הבלתי פוסק על הדיכוי הסמוי המקיף אותן מכל עבר. הפסיכולוגיזציה הרדיקלית ממלאת כאן תפקיד כפול, והרסני, בכך שהיא מעודדת את ה"קורבן", כביכול, להציג את פצעיו ואת מומיו לראווה ולהתפלש בהם מחד, ולהשתמש בהם כתירוץ מתמיד לכישלונו מאידך. רק לאחרונה, כתב סופר ממוצא מוסלמי מכתב מלא מענות וטרוניות, כמיטב המסורת הרדיקלית, לשרת המשפטים השוודית, ותיאר מציאות שחורה משחור של דיכוי גזעני אכזרי, וזאת באחד המדינות הידידותיות ביותר למהגרים באירופה. את העולם כולו הוא האשים – חוץ מאשר את הקהילה שלו עצמו (אולי, למשל, יש סיבה לכך ששוטרים מבקשים תעודות ממוסלמים יותר מאחר משוודים ילידים? שמא כדאי לקהילה המוסלמית לעבוד על הורדת רמת הפשע בתוכה היא?) כך, מאפשרת התפיסה החדשה לקורבן להתכרבל בתוך אומללותו ומסכלת כל מאבק אמיתי לשינוי ושיפור.

            לבסוף, וכאן אנחנו חוזרים לקריסטינה וונג, תפיסת העולם הרדיקלית הנ"ל מרעילה את היחסים האישיים בני בני אדם, בכך שהיא ממשטרת אותם בסד של פוליטיקלי-קורקט דוגמטי. אתה לבן שניסה, רחמנא לצלן, להתחיל עם סטודנטית אסייאתית בקמפוס? מיד אתה חשוד בגזענות עד שתוכיח אחרת, וקשה מאד להוכיח. כמובן שלא תוכל להביע דעה, קל וחומר ביקורת, על עמיתים אסייאתים או על התרבות הסינית, משום שזו תחשב מניה וביה לגזענות, ויש לציין כי בעיניה של וונג דווקא שבחים לתרבות האסייאתית מבטאים גזענות סמויה ודוחה אף יותר. התקינות הפוליטית הזאת, בשילוב עם הרגישות הפסיכולוגית לעלבונות מכל סוג, לא רק מחניקה כל מחשבה יצירתית ומקורית, אלא הופכת כל אינטראקציה אישית, כל קשר רומנטי וכל שיחה בין חברים לשדה מוקשים אידיאולוגי. כפי שהפמיניסטיות הרדיקליות אומרות, "האישי הוא הפוליטי". אכן כך – וזו היא בדיוק הבעיה.

שין ג'יאנג- הגבול החדש: אזור הסְפר המערבי והפרוע של צפון מערב סין, היה תמיד כור היתוך בין תרבויות ובין עמים שונים. סינים, רוסים, קירגיזים, מונגולים, קזחים ערבים ופרסים, מוסלמים, בודהיסטים וקומוניסטים, התחככו זה בזה במערבולת של מסחר, אינטראקציה תרבותית, תככים פוליטיים ואלימות, בנתיביה העתיקים של דרך המשי. הינשוף הנודד, בפעם השנייה, פותח צוהר לחבל שין-ג'יאנג, במסע מרתק עם הסמינר הנודד של האוניברסיטה העברית בירושלים. לכתבה הקודמת, שבעה קדושים וכלב, על ערי מדבר עתיקות, קדושים תימנים וענבים עסיסיים בחבל טורפאן, לחצו כאן.

במרכז העיר העתיקה של קוצ'א, נווה מדבר חשוב בדרך המשי וכיום עיר אויגורית-מוסלמית בצפון מערב סין,  ניצב מסגד מונומנטלי עם כיפה ירוקה בוהקת, צריחים נישאים ואולם תפילה ספון עץ , עטור בשטיחים ססגוניים ויקרים. בכניסה למסגד, ממש לפני גן עצי התות והצפצפה ודגלה המתנופף של הרפובליקה העממית של סין, עומד שלט כחול עם כתובת באויגורית וסינית, המזהירה את המבקרים באותיות קידוש לבנה:

לחברי מפלגה, פקידי ממשל, נשים וקטינים שטרם מלאו להם שמונה עשרה, אסור להשתתף בפעילות דתית.

דרך ארוכה עברה המדינה הקומוניסטית הסינית מאז מהפכת התרבות של מאו. באותם ימים, שטפו סטודנטים משולהבים מהמשמרות האדומים גם את חבל שין-ג'יאנג, אזור שמאוכלס בחלקו הגדול במוסלמים, הציתו והחריבו מסגדים במטרה להשמיד את ה"רעיונות הישנים" של האזור ולבשר על השחר הקומוניסטי החדש. המסגדים שלא הוחרבו הפכו לדירי חזירים, צעד אידיאולוגי מכוון שנועד לרסק את יראת האלוהים והאסלאם בקרב האוכלוסייה האויגורית.         כיום, מבטיחה החוקה הסינית חופש פולחן לקבוצות הדתיות המרכזיות ברפובליקה: בודהיסטים, דאואיסטים, נוצרים ומוסלמים, אולם הקו המפריד בין פעילות דתית מותרת לבין "אמונות תפלות פיאודליות", שעודן אסורות לפי החוק, הוא דק מאד. האיזון הדתי הזה, בתוספת למתח האתני הזה בין מוסלמים, קומוניסטים ובודהיסטים, סינים, אויגורים, קזחים, מונגולים וקירגיזים, עוברים כחוט השני בחבל שין-ג'יאנג, האזור הצפון-מערבי המרתק של סין. לאורך רוב ההיסטוריה שלו, נשלט החבל בידי אימפריות וממלכות שונות, אולם מעטים הצליחו לשלוט בכל המרחב האדיר משני צדי רכס טיין-שאן (ההרים השמימיים) עד התקופה המודרנית. כתוצאה מכך, שימשה שין-ג'יאנג בחלק גדול מההיסטוריה שלה כמעין "מידל גראונד" (Middle Ground), השם שטבע ההיסטוריון ריצ'רד וייט למרחב בצפון אמריקה בו התערבבו לתקופה מסויימת בני תרבויות שונות (אינדיאנים, צרפתים, בריטים) זה עם זה ללא הגמוניה ברורה של תרבות אחת על רעותה. באותה מידה, שין-ג'יאנג היתה, ועודה, מידל גראונד שבה התערבבו בתקופות שונות סינים בודהיסטים, סינים מוסלמים (הואיי), רוסים, מוסלמים-טורקים, אויגורים, מונגולים, קירגיזים, קזחים, איראנים, ערבים ועוד תרבויות רבות ששמן נשכח.

כתווך המזרחי של דרך המשי, שימש החבל מעבר לשיירות סוחרים במשך יותר מאלף שנים, עורק חיוני למעבר סחורות מהמזרח התיכון ואירופה לסין, דרך המרחב שנשלט בידי ממלכות מונגוליות, איראניות ומרכז אסייאתיות. הוא היה גם כור היתוך דתי בין האסלאם, הנצרות, הבודהיזם, הדאואיזם והדתות הפרסיות הקלאסיות. בנווה המדבר קוצ'א שבשין-ג'יאנג ישב קומרג'יווה, הנזיר הבודהיסטי ממוצא טוֹחָארִי (עם הודו-אירופי שישב במערב שין-ג'יאנג), ותרגם את הסוטרות הקדושות מסנסקריט לסינית קלאסית. שם עבר מרקו פולו בדרכו לבייג'ינג המונגולית, ושם יצרו האויגורים הקדומים מנזרים בודהיסטיים מונומנטליים במדבר. באלף השני לספירה, נכנס האסלאם למפה הפוליטית הסבוכה של שין-ג'יאנג, והתחרה עם הבודהיזם הטיבטי על כוח והשפעה בקרב הנוודים בצפון החבל ויושבי הקבע בדרומו. ח'אנים מונגוליים, קיסרים סינים, לאמות טיבטיים ומנהיגים מקומיים מכל הסוגים התחרו על השפעה ושליטה, ורק במאה ה-18 הצליחה שושלת צ'ינג האדירה להכפיף את החבל המורכב הזה לשליטתה באופן סופי. כיום, שין-ג'יאנג הוא בבת עינה של סין העממית, מקור בלתי נדלה למחצבים יקרים ואף חשוב מכך – קרש הקפיצה לתוכניות אסטרטגיות מרחיקות לכת בתחום האנרגיה. המתכננים והדיפלומטים הסינים, כך נראה, עומלים לחדש את דרך המשי הישנה בין סין, מרכז אסיה והמזרח התיכון, רק שכעת במקום בדים יקרים אמורים לזרום בה נפט וגז טבעי. כיצד יתקדמו התוכניות הללו וכיצד תוכל ישראל, למשל, להשתלב בהן, זוהי שאלה אסטרטגית ממדרגה ראשונה שעוד ידברו בה רבות בעתיד.

            אם להודות באמת, קשה לנוסע להבין לבדו את הפסיפס המורכב הזה. מגדלי אבן עתיקים מתרוממים מבין החולות, חורבות נותנות עדות אילמת לערי בירה עתיקות ופולחנים בודהיסטיים שכוחים, מסגדים ששוחזרו בידי ממשלת סין מספרים לא רק על הדת של העדה האויגורית, אלא גם על היחסים המורכבים בינה לבין המפלגה הקומוניסטית, ובעיקר – הפסיפס האתני והאידיאולוגי המורכב, המתח בין האויגורים למתיישבים הסינים החדשים, למשל, לא נחשף במהרה לעיני המתבונן. בשנת 2008, למשל, פרצו באורומצ'י מהומות דמים. קטטה קטנה בין סינים לאויגורים בעיר גאוונג-ג'ו שבדרום המדינה, הובילה להפצת שמועות זוועה חסרות בסיס בקרב האוכלוסיה האויגורית בשין-ג'יאנג. אויגורים רבים, שהיו בטוחים שטובחים בבני עדתם בסין, זרמו לבירת החבל באוטובוסים כדי להפגין, וחוסר תפקודו של המושל הוביל למרחץ דמים שבו נהרגו יותר ממאה סינים. חמש שנים לאחר מכן, והמתח, שקיים לא ספק, כבר לא כל כך נראה על פני השטח ויש לפענחו על ידי רמזים קלים בחיי היומיום. תפילות יום השישי ההמוניות ברחובות אורומצ'י, למשל, שלא חורגות ממחסום המשטרה הסינית, שמאחוריו עומדים שוטרים חמושים באלות כבדות. מדריך התיירים האויגורי שמשבח בפני לקוחותיו את בתי הספר ובתי החולים שנותנת הממשלה הסינית לתושבים המוסלמים, ובכל זאת – מקפיד להדגיש את ייחוד עדתו כקבוצה נבדלת ומיוחדת בתוך סין. וכמובן, האיסור שחל על תושבי שין-ג'יאנג לצאת לחו"ל באופן עצמאי שלא במסגרת טיול מאורגן, על מנת למנוע יצירה של קהילות אויגורים גולות שיוכלו להתסיס את המצב בתוך החבל עצמו.

            בשביל להבין את כל הפסיפס הזה צריך מפענח, ולנו היו לפחות שלושה. הסמינר הנודד של האוניברסיטה העברית, מסורת נפלאה שפועלת כבר מזה זמן מה, יצא הקיץ (2013) לשין-ג'יאנג בהנחייתם של הפרופסורים יורי פינס, מיכל בירן וגידי שלח, מומחים ברמה עולמית להיסטוריה פוליטית סינית, תולדות עמי הערבה וארכיאולוגיה של סין העתיקה, בהתאמה. כך, נסיעות אוטובוס ממושכות במדבר הפכו לסמינרים מרתקים, בהם פענחו שלושת המדריכים סוגיות סבוכות רבות ושונות, מכניסתו של האסלאם לסין בימי הביניים, תולדות הממלכות הרבות בשין-ג'יאנג ויחסיהן המורכבים עם עמי הערבה, הקשר המשתנה בין שין-ג'יאנג לסין ויחסי סינים-אויגורים בחבל כיום. החוויה החזקה בסמינר נבעה, כמובן, לא רק מהמדריכים אלא משאר חברי הקבוצה, סטודנטים, מסטרנטים, דוקטורנטים ופרופסורים באוניברסיטה העברית, שכל אחד תרם ממומחיותו לסימפוניה הכללית. באוטובוס היו לנו מומחה בעל שם עולמי לראשית האסלאם, פוסט-דוקטורנט עם ידע פנומינלי על העמים הפרסיים העתיקים של מרכז אסיה, שהשפיעו עמוקות על הציביליזציה של שין-ג'יאנג, מסטרנטית שחוקרת את המפלגה הקומוניסטית הסינית כיום, גיאולוג, ארכיאולוג, מומחית לאומנות ביזנטית עתיקה וגיאוגרף של ימי הביניים. בעולם האקדמי, נדיר שיש כנס או סמינר שמכנס כל כך הרבה מומחים לתחומם תחת קורת גג אחת, בוודאי שלא לזמן רב כל כך. התוצאה היתה תובנה מעמיקה ונדירה על הקשרים בין תחומים שונים שבדרך כלל נחשבים לנבדלים ונפרדים, גיאולוגיה של הרים והיסטוריה של דתות, למשל, או בין אזורים נבדלים כאירופה, מרכז אסיה, פרס, הודו וסין. בקיצור – מבט מעמיק, נדיר וממושך לרשתות העדינות והמורכבות של החברה האנושית הגלובלית בימי קדם וכיום.

בין לבין, שמענו הרבה גם על סין העממית בימינו, מדיניות המיעוטים שלה, היחס שלה לאסלאם והתמודדותה עם הבעיה האוניברסלית של טרור, בדלנות ואלימות אתנית. לפני המסע, למשל, לא ידעתי שגם סין, כמו ארצות הברית, תמכה במוג'אהידין באפגניסטן ב-1979 כדי לתקוע אצבע בעין של ברית המועצות, ואף שלחה לוחמים אויגורים משין-ג'יאנג כדי לסייע להם. וכמו במקרה של ארצות הברית, פנו המוג'אהידין הללו נגד סין עצמה מאוחר יותר ויצרו תאי טרור בשין-ג'יאנג. כיום, משלבת סין, במדיניותה בחבל, זכויות תרבותיות נרחבות ואפלייה מתקנת למיעוט האויגורי בכל תחומי החיים, עם דיכוי נמרץ של כל התעוררות פוליטית. ז"ת – האויגורים יכולים להיכנס בקלות יחסית לאוניברסיטאות, להתפלל במסגדים משוחזרים ולקרוא מסמכים רשמיים בשפתם, אבל קשה להם להקים ארגונים חברתיים (כמו מועדוני ספורט המסונפים למסגדים), אפילו כאלה שנסבלים בסין עצמה.

            שין-ג'יאנג, כמובן, אינה רק פסיפס של תרבויות מרתקות, אלא חבל שמציע למבקר נופים מרהיבים ודרמטיים. כפי שהוזכר לעיל, המחוז נחצה במרכזו על ידי רכס הרי טיין-שאן (בסינית: ההרים השמיימים) שמחלקים אותו מצפון לדרום. הגבהים השונים של הרכס וזרימתם של נחלי הקרחונים המופשרים בפסגותיו, הופכים אותו לאחד מהאזורים המגוונים ביותר שראיתי בעולם, עד כדי סחרור כמעט. בנסיעה של כמה שעות לאורך ההרים אפשר לראות נופים מדבריים עוצרי נשימה נוסח ירדן, כולל קניונים צרים ואדומים בוהקים המוכרים למבקר מפטרה. שני פיתולים בדרך, וכבר אתה בנוף שוויצרי של נחלים תכולים וגועשים, פסגות מושלגות, אגמי הרים וכרי דשא שרוֹעים בהם הסוסים והצאן של נוודים מונגולים וקזאחים. הדרך מאגם סייראם, באזור האוטונומי המונגולי, בואכה ערבות הדשא השטוחות של צפון שין-גי'אנג, לחלק המערבי של החבל, עוברת גם ברכסים נמוכים יותר, ירוקים למחצה עם צמחייה ייחודית, המזכירים לנוסע את הנוף המיוחד של הרי הריף במרוקו. ההרים השמיימים הם, בקיצור, זיקית ססגונית המשנה את צבעיה מאדום מדברי לכחול וירוק באופן שמאתגר את העין והמחשבה – בדיוק כמו פסיפס התרבויות האנושי המורכב והמשתנה תדירות של החבל עצמו.

יחידה ומיוחדת בשין-ג'יאנג היא העיר קשגר, עיר אויגורית עתיקה עם עבר מפואר בואכה גבול אפגניסטן-פקיסטן-קירגיזסטן. מקשגר מערבה נפרסת דרך קראקורום, מעבר ההרים עוצר הנשימה שעובר לצד האגם השחור (קראקול) ומחבר בין סין לקירגיזסטן. הבזאר הגדול של קשגר אמנם שוחזר ושופץ בידי הממשלה, והעיר העתיקה נהרסה בחלקה הגדול, אולם מה שנשאר מסחרר בצבעוניותו. השטיחים המרהיבים, הצעיפים הצבעוניים וריחות המאכלים האויגוריים, מרק האוֹפְּקֶה הפרובוקטיבי (נזיד ראשי תיישים עם רצועות מעיים), הלחם החם והקבב הניצלה על האש מכים במבקר מכל עבר.

באחד מאזורי העיר העתיקה שהשתמרו, נפלנו על מלכודת תיירים שווה. כשעלינו במדרגות בסימטה צרה, ילדה קטנה בחיג'אב ביקשה שנצלם אותה. בין לבין, היא הובילה אותנו לחדר עם כבשן גדול – שבו ליבה אבא שלה את הלהבות והראה לנו כיצד הוא מכין את הכדים וקומקומי התה הכחלחלים האופייניים לאזור. לעבודות באיכות כזאת המחיר היה זול למדי – רק עשרים שקלים לקומקום ושבעה שקלים וחצי לכוס. הכדר ובתו הקטנה לא ידעו סינית, חוץ ממספרים ומחירים. בכלל, בקשגר האוכלוסייה לא שולטת היטב במנדרינית, מעבר לרמה הבסיסית ביותר, ונראה שמדובר בעיר מוסלמית במלוא מובן המילה. נינג'ות למיניהן (נשים עטופות בניקאב המכסה את הפנים) ואף בורקות, כיסוי הפנים המלא, נפוצים הרבה יותר מאשר במקומות אחרים בסין, הלבוש המוסלמי המסורתי עדיין דומיננטי בחלקים נרחבים של העיר העתיקה, ועדיין – הדגלים האדומים של סין הקומוניסטית מושלים בכיפה. העיר החדשה, המוקפת בבניינים מודרניים וגבוהים ובמרכזה "כיכר העם" (שם נפוץ בערים סיניות) מסמלת את רצון הממשלה הסינית לשלב גם את קשגר בגל המודרניזציה שפוקד את המדינה העצומה. התוצאה היא דיסהרמוניה מסויימת, שמסמלת כי העיר עדיין נמצאת בשלב מעבר. אולי הסמל החשוב ביותר לדיסהרמוניה הזאת הוא המסגד הגדול והצהבהב של קשגר, שעומד בלב כיכר העם. בסגנונו, הוא מזכיר אמנם בית תפילה אויגורי מסורתי, והוא הגדול ביותר בחבל. אולם היכל התפילה שוחזר על ידי הממשלה הסינית, ולידו תלוי שלט גדול שמפרט את תרומתה של סין לאיסלאם המקומי, ומזהיר כי על המוסלמים של קשגר "לתמוך בהרמוניה אתנית, להתנגד לבדלנות ולפעילות דתית בלתי חוקית."

            בצד המערבי של החבל, עברנו בשורה של ערים גדולות וקטנות המאכלסות אויגורים, סינים ומיעוטים אחרים, לפעמים באזורים אוטונומיים קזחיים, קירגיזיים או מונגוליים. שין-ג'יאנג כולו נחשב אזור אוטונומי אויגורי, אולם חלקים מסויימים בו מוגדרים כמובלעות אוטונומיות של מיעוטים אחרים. חלקם, כמו הנוודים הקזחים, לא יושבים בערים הגדולות, אפילו בחבל האוטונומי שלהם, אלא מעדיפים עדיין לרעות את הצאן והסוסים בערבות הנרחבות, בדיוק כמו אבותיהם באלפיים השנים האחרונות. הנוף העירוני של ערים כמו גָ'מְשיר, אָקְסוּ, יין-נינג, וקָשְגָר, מעלה על הדעת בעיה אחרת – והיא בעיית הפיתוח המואץ. במאמר קודם כתבתי כבר על בולמוס הפיתוח הבלתי נשלט בסין, רשמים מטיול קודם באזורי הכפר של ההר הצהוב (הואנג-שאן) במחוז אן-הואיי. הפטישים של פועלי הבניין הולמים כבר משעה שש בבוקר עד רדת החשיכה, ובטווחי זמן קצרים להדהים לובשים אזורים כפריים נרחבים במדינה העצומה שלמת בטון ומלט. חוקרים ומשקיפים רבים, למשל לינֶט אונג, חושדים כי מאחורי הפיתוח המואץ מסתתרת שחיתות, ובעיקר – רצון של פקידי מפלגה להעלות את נתוני הצמיחה על חשבון איכות הסביבה ואפילו ההיגיון הכלכלי הפשוט. כך, נבנות במקומות רבים במדינה ערי רפאים חסרות היגיון כלכלי, תופעה שיוצרת בועת נדל"ן שמרה תהיה אחריתה. שין-ג'יאנג עצמה היא יעד לפיתוח מואץ, במיוחד בשל החלטתה של ההנהגה הסינית, כתגובה למשבר הכלכלי של סוף שנות התשעים, להעביר את מוקד הפיתוח למערב הרחוק והנחשל. בין לבין, אזורים היסטוריים ועתיקים רבים נחרבים ומוחלפים בבניינים חדשים, קניונים נוצצים, פארקים עם מזרקות ומדשאות ירוקות. קשגר, העיר העתיקה של דרך המשי, היא אחת הדוגמאות הכואבות ביותר לפיתוח מהיר מהסוג הזה. היו כבר משקיפים ציניים שאמרו שכיום, בעידן הקפיטליזם הסיני, נחרבים יותר מבנים היסטוריים ועתיקים מאשר בזמן בולמוס ההרס וההשמדה של מהפכת התרבות בשנות השישים.

בחלק מהערים העתיקות שומרו אמנם רבעים עתיקים, ותושבים הורשו להישאר בהם כדי לשמר את מרקם החיים עבור התיירים, אולם המקומות הללו נראים לעיתים כמו מוזיאונים יותר מאשר כמו שכונות אמיתיות. כשחולפים על פני הערים הללו, נקלעים לדילמה אמיתית. מחד, חבל על ההיסטוריה שנמחקת ומרקם החיים שאובד. מאידך, תנאי החיים של התושבים בערים ההיסטוריות וברבעים העתיקים של דרך המשי היו ועודם קשים ביותר, מושפעים, למשל, מהיעדר של סניטציה ותשתיות בסיסיות. האם הרבעים החדשים, שמוקמים בערים העתיקות לשעבר בתוך שנים ספורות, לא מספקים לתושבים הללו תנאי חיים טובים יותר? ומה דעתם של האזרחים עצמם? יש לציין שגם ה"שחזור" של אתרים עתיקים שנבחרים לשימור, כמו מקדשים ומסגדים, הוא לעיתים קרובות שם קוד לבנייה מחדש, כפי שהמפתחים מדמיינים שהאתר נראה פעם. מסגד עתיק ליד הגבול הקזאחי, למשל, שנחרב בעבר ברעידת אדמה, נבנה על ידי הממשלה מאריחי תנור רוסיים כחולים, רק כי שמעו שהוא היה כחול פעם.

ובכל זאת, לצד ההכרה בשחיתות, האכזריות והברוטליות של הפיתוח, אי אפשר שלא להתרשם מממשלה שהצליחה, בפעם הראשונה מזה מאות שנים, להוציא אחוז כל כך גדול מהאוכלוסיה הסינית מהעוני, ומיכולתה לבנות ערים חדשות, רכבות ותשתיות בזמן קצר כל כך. לישראל, מדינה שבה נדרשות עשרות שנים כדי לבנות רכבת קלה אומללה באזור המרכז, יש בהחלט מה ללמוד מהסינים. לכן, הצטערתי כל כך כשהממשלה שלנו דחתה, ביהירות וקלות דעת מאין כמותן, הצעה של חברה סינית לבנות מאות דירות זולות בארץ הקודש וכך לסייע בפתרון מצוקת הדיור בישראל. ההצעה נדחתה ללא בדיקה כלשהי, וראש הממשלה נתניהו לא מצא אפילו זמן להיפגש עם נציגי החברה במהלך ביקורו בסין. הרושם שלי הוא, שהעניין כולו הוכשל בידי קבלנים מושחתים שמרוויחים היטב מהסחבת הישראלית – חשד שאני מקווה שמישהו יבדוק בעתיד הקרוב.

מה עושה סמוראי כשהוא אופטימי? בפוסט האחרון, כאן בינשוף, דיברנו על הקשר בין אופטימיות, פסימיות והתנקשויות פוליטיות באסלאם הרדיקלי המצרי. כעת, נפליג למחוזותיה של יפן בראשית התקופה המודרנית. מדוע ארבו שמונה סמוראים חמושים לשר בכיר על גבעת קוי-צ'יגאי, ואילו חבריהם החליטו דווקא לשרוף מקדשים בודהיסטיים? מדוע פיזרו חברי "ליגת הרוח האלוהית" מלח מתחת לקווי טלגרף, ולמה דם נשפך כששר המשפטים החליט לפרוש מהקואליציה? הינשוף על אופטימיות, אלימות והתנקשויות פוליטיות בשחר יפן המודרנית.

 

אם אתם רוצים לשמוע עוד על הנושא, אתם מוזמנים להגיע להרצאה שלי בכנס מיתופיה, יום חמישי הבא, ה-22 לאוגוסט 2013, בספריה המרכזית במודיעין, 8:45 בערב. לתוכניה מלאה ופרטי הגעה לחצו כאן. כנסי מיתופיה ידועים בהרצאות המרתקות שלהם, ומומלץ מאד להגיע.

רובע אָסַקָסָה שבמרכז טוקיו הוא כיום אחד מהאזורים הנוצצים ביותר בעיר, בקרבה יחסית לארמון הקיסר. משרדי ממשלה, מלונות יוקרה, חנויות עילית ופארקים עירוניים קטנים נוגעים זה בזה בצפיפות בין העליות התלולות והירידות החדות. אבל פעם, לפני כמאה וארבעים שנה, היתה מכוסה גבעת קוי-צ'יגאי שבאסקסה בדשא גבוה, שהסתיר מסלול מרכבות לצידו של נחל רדוד. הבירה היפנית היתה עוד אז בראשיתה, בשלבי מעבר בין אדו, העיר הפיאודלית, לטוקיו, הכרך המודרני, ואזורים רבים טרם פותחו ונבנו. בשעת הדמדומים, הסתירו העשבים הגבוהים שעל הגבעה את אורה הקלוש של השמש, וכיסו את נתיב המרכבות באפלולית. הרכבים והנוסעים לא היו מסוגלים לראות מה הסבך טומן בחובו, אפילו אם הסתתרו בו סמוראים מסוכנים וחמושים, אורבים חרישית לקורבנם עם חרבות חדות כתער.

            הרסטורציה של מייג'י, המהפכה המהוללת של 1868 שפתחה את השער לעולמה המסעיר של יפן המודרנית, מתוארת בדרך כלל בספרי ההיסטוריה כמהפכה שלווה יחסית. נכון, היא היתה מלווה במלחמת אזרחים קצרה, אבל לעומת המהפכה הצרפתית, המהפכה הבולשביקית ואפילו המהפכה האמריקאית והמהפכה הרפובליקאית בגרמניה ב-1919, נשפך בה מעט דם – יחסית. עם זאת, התמונה משתנה לחלוטין כאשר מתבוננים בעשור שלאחר הרסטורציה, מ-1868 עד 1878 בקירוב. חלק גדול הסמוראים שתמכו במהפכנים, באמת האמינו שמטרת המלחמה היא להעלות את הקיסר לשלטון ולגרש מיפן את ה"ברברים הזרים", המערביים ששטפו את המדינה מכל הכיוונים, יצרו ביקושים, העלו מחירים ודנו סמוראים רבים לחיי עוני. קל לדמיין את הזעם של האנשים הללו, כאשר הממשלה החדשה בחרה במדיניות קיצונית של מודרניזציה, יצרה יחסים הדוקים עם הזרים המערביים ועודדה שינויים סוחפים בכל תחומי החיים, עד כדי ביטול הנחלות הפיאודליות עצמן.

באוקטובר 1873, התפרקה הקואליציה המהפכנית כאשר שני המנהיגים החזקים במדינה, שר הימין הנסיך איוואקורה טומומי והיועץ הקיסרי אוקובו טושימצ'י, הכשילו ניסיון להתעמת עם קוריאה על מנת לנקום על עלבונות כלפי שליחים יפנים. סמוראים רבים מארבע הנחלות שעמדו מאחורי הרסטורציה, צ'וֹשוּ, סאצוּמָה, טוֹסָה וסאגָה, הביטו כלא מאמינים במתרחש. הממשלה, מבחינתם, הפסידה הזדמנות פז להציל את כבודה הרמוס של יפן, להעלות את קרנה ומעמדה ולתת הזדמנות לתעסוקה והרפתקאות מסעירות לסמוראים העניים והמובטלים. סאצומה, הנחלה הגדולה והחזקה ביותר בדרום, הפכה למעין "מדינה בתוך מדינה", עצמאית למחצה, תחת שלטונו של השר סייגו טקמורי, שפרש מזעם מהממשלה המרכזית ביחד עם רבים מעמיתיו מנחלות טוסה וסאגה. אולם בשלב הזה, סייגו לא היה מוכן למרוד, או לסייע למרד, ולפיכך סאצומה נותרה שקטה. צ'ושו נשלטה עוד על ידי הממשלה, וסאגה – כך כולם ידעו – עמדה על סף התקוממות.

המצב המורכב מכולם שרר, ככל הנראה בטוֹסָה. המנהיגים של ההאן פרשו מהממשלה לאחר הסירוב לפלוש לקוריאה, אולם שני הבכירים שבהם – איטגאקי טייסוקה וגוטו שוג'ירו, סרבו למרוד בממשלה או לשתף עמה פעולה ובחרו בדרך שלישית, הקמת אופוזיציה ליברלית בדמות "התנועה לחירות וזכויות העם", שקראה להרחבת זכות הבחירה, כינון חוקה והקמת פרלמנט. איטגאקי וגוטו, עשירים ונדיבים כאחד, תמכו כלכלית, אכסנו או ארחו לארוחות ערב סמוראים עניים רבים מהנחלה שלהם. כך, באמצעות רשתות מורכבות של פטרונאז', הצליחו למנוע מרד מזויין בטוסה ולרתום את הסמוראים המקומיים לתנועתם המתעצמת. אולם בלא יודעים, מסביב לשולחן ארוחת הערב שלהם, נרקמו קשרים חשאיים של סמוראים אלימים יותר שלא היו מוכנים להסתפק בדיבורים. היו אלו אנשים שהאמינו בדם, ובכוח החרב, אבל הטקטיקה שלהם, כפי שנראה, היתה קשורה למשתנה מרכזי אחד: אופטימיות.

נתחיל עם הפסימיים. סנייה קיוסטו, טודה קוג'ירו ומייזאקי מיסאקי, שלושה סמוראים צעירים מטוסה, נפגשו אחד עם השני סביב שולחנות ארוחת הערב של מארחים עשירים כאיטגאקי וגוטו. סנייה וטודה גרו אצל אותם מארחים, ומייזאקי, חסר בית, נדד בין בתים של חברים. השלושה, כמו רבים מעמיתיהם, האמינו כי מנהיגי הממשלה, ה"אוליגרכים" השנואים של מייג'י, מוליכים את יפן לאבדון. אולם מבחינתם, גניזת התוכנית "להעניש" את קוריאה לא היתה אלא סימפטום לריקבון עמוק יותר. הרוע ביפן, לשיטתם, נבע בראש ובראשונה מהבודהיזם, דת זרה שעצם קיומה היווה עלבון לאלי השינטו המקומיים. בשנים הראשונות של מייג'י, רדפה הממשלה את הבודהיזם בחרי אף, שרפה מקדשים ושילחה נזירים לעבודה, משום שראתה באמונת הבודהה דת מפגרת, עמוסה באמונות תפלות, שהיתה מזוהה יתר על המידה עם המשטר הישן. חלק מהאבות המייסדים של המשטר, כמו שר הימין, הנסיך איוואקורה טומומי, האמינו כי הרסטורציה הפוליטית, השבתו של הקיסר לכס השלטון ביפן, חייבת להיות מלווה גם ברסטורציה דתית – הפיכת השינטו, שנתפסה כדת הילידית של יפן, לדת המדינה ודחיקתו של הבודהיזם לשוליים. לכל הפחות, דרשו הם ותומכיהם להפריד באופן הרמטי בין הפולחן הבודהיסטי לפולחן השינטואיסטי, ולסלק את פסלי הבודהה ממקדשי האלים היפניים. אולם בהדרגה, התאכזבו איוואקורה ועמיתיו מהשמרנות, שנאת הזרים וההתנגדות למודרניזציה של כהני השינטו, וקיפלו במהירות את הקמפיין האנטי בודהיסטי. גרוע מכך – ביוזמת איוואקורה, הועבר "המוסד ללימודים גבוהים" (טאי קיואין)– חוד החנית בקמפיין השינטואיסטי, לשטחו של המקדש הבודהיסטי זוג'וג'י.

\ מקדש זוג'וג'י – כיום

בעיני סנייה, מייזאקי וטודה, ה"בגידה" של שרי הממשלה בקמפיין השינטואיסטי לא רק מנעה את השמדת הבודהיזם, אלא גרוע מכך – טימאה מוסד שינטואיסטי מרכזי בעצם העברתו ל"מקדש בודהיסטי מזוהם". ביחד עם גניזת הפלישה לקוריאה, הפך צעד זה את מדיניות הממשלה לגוש מזוקק של רוע ושפלות. לפיכך, תכננו השלושה להבעיר אש בסביבת ארמון הקיסר, להמתין ליועצים הקיסריים בצאתם ולחסל את כולם ביחד. חיסול אחד המנהיגים לא  יספיק, משום שכל שכבת המנהיגות נגועה ברוע. "אם תקצוץ עשב אחד בבוקר, הוא יצמח בערב," אמר סנייה לפי המסופר. אולם בהדרגה, הגיעו סנייה, טודה ומייזאקי למסקנה שאפילו השמדת המנהיגות אינה ולא יכולה להיות העדיפות העליונה. ראשית, יש לעקור את בסיס הריקבון של החברה כולה – הזיהום הבודהיסטי. לפיכך, החליטו להבעיר את מקדש זוזוג'י, ואחריו את המקדש המפורסם של קאנון, אלת הרחמים, ברובע אסקוסה. המקום הזה, אמר טודה לאחר מכן, היה "מקור הזיהום, שחותר תחת המנטליות של 'אהוב את המדינה, כבד את האלים' בקרב העם." רק לאחר שינותצו מקדשי הטומאה, יתפנו הקושרים למטרה החשובה פחות – השמדת המנהיגות המרושעת.

בראש השנה של 1874, בערך בשעה אחד בלילה, נחרד שומר הלילה של מקדש זוזוג'י מלהבות עזות שעלו מבניין "המוסד ללימודים גבוהים". בעוד האש מתפשטת במהירות לאולם העץ המרכזי של המקדש ומכלה אותו, ראה השומר דמויות חומקות במהירות לתוך הלילה. הוא הזעיק את המשטרה, אולם מקריאת מסמכי החקירה עולה שהשוטרים חשדו דווקא באותו אומלל, דבר שסייע לפושעים האמיתיים להימלט ולהכות שנית. שבוע לאחר מכן, ב-8 לינואר, הגיעו טודה, מייזאקי וסנייה למקדש קאנון באסקוסה וניסו להבעיר גם אותו. אולם הפעם ראה אותם זקיף והכשיל את התוכנית. בכל זאת, הם הצליחו לברוח ולהסתתר מהמשטרה. בתנאים הנוכחיים, הם ויתרו לחלוטין על התוכנית הבלתי ריאלית להתנקש בשרי הממשלה.

אולם כבר כשהתוכנית של סנייה, מייזאקי וטודה היתה בבישול, היו מהפכנים אחרים מטוסה שחלקו על תוכניתם מכל וכל. טקצ'י קומקיצ'י, סמוראי, סוכן חשאי ועובד של משרד החוץ לשעבר, ניסה לשכנע את סנייה שהמטרה העיקרית, הנעלה והחשובה ביותר, היא להתנקש בראשי המשטר. טקצ'י עצמו נשלח בידי הממשלה לרגל בקוריאה ומנצ'וריה, משימה שהיה בטוח שאינה אלא הכנה לפני פלישה יפנית. לפיכך, כשחזר, הוא הזדעזע מה"חרפה" של ביטול הפלישה. האשם בכך, לדעתו, היה אדם אחד בלבד- שר הימין, הנסיך איוואקורה טומומי. טקצ'י חבר עם אחיו הצעיר, קיקוּמה, ועוד שבעה סמוראים מטוסה. אחדים מהם היו נגדים, חיילים או קצינים צעירים באותה יחידת ארטילריה במשמר הקיסרי, אחד היה סטודנט ואחר – פקיד זוטר במפקדה העליונה.

בניגוד לסנייה, מייזאקי וטודה, טקצי' וחבריו היו אמידים למדי, ואף בילו חלק גדול מזמנם בפונדקים ובבתי בושת ("גיבורים אוהבים את הנאות החושים", כתב לימים אחד ממעריציהם). הם גם היו הרבה יותר אופטימיים. כל תשעת הקושרים הסכימו שהמצב במדינה לא גרוע כפי שסנייה, מייזאקי וטודה תיארו אותו. הכלב, כך טענו, לא קבור בהשחתה רוחנית ומוסרית, אלא במנהיגות חלשה, מרושעת ומוגת לב. במילים אחרות, תפיסת העולם שלהם היתה אופטימית בהרבה. הרוע לא מרוכז במדינה כולה אלא רק בשכבה צרה של שרים ויועצים קיסריים. אותם האנשים, האשים טקצ'י, התרפסו לפני מדינות זרים בעודם משליטים משטר דיקטטורי עריץ על העם היפני עצמו. במקום להקשות את ידם על זרים ולגלות חמלה ורחמים כלפי בני עמם, דרסו את היפנים והשתחוו לפני הזרים. הם דחו את ההבטחה לשתף את הציבור בפוליטיקה, שניתנה בשבועה הקיסרית של 1868 ("שבועת חמשת הסעיפים") ובמיוחד פגעו בזכויות של הנחלות הפיאודליות שהשתתפו ברסטורציה, כמו טוסה, ובזכויותיהם של הסמוראים שנלחמו למען הקיסר. טקצ'י וחבריו החזיקו, אם כן, בשילוב של תפיסות ליברליות, לאומניות ופיאודליות. יותר מכל, הם התנגדו למדיניות חוץ "רכרוכית" מחוץ ולעריצות מבית, שילוב משחית במיוחד שיוצג לדעתם בידי שכבת המנהיגות כולה.

האופטימיות של הקושרים היתה כה גדולה, עד שחשבו שאין טעם לחסל את שכבת ההנהגה בכללותה. הרוע, כך טענו, מתרכז באדם אחד בלבד- שר הימין, הנסיך איוואקורה טומומי. "המרושע והערמומי ביותר מבין המרושעים והערמומיים – זהו איוואקורה," אמר טקצי' קומקיצ'י, "כל עוד הוא לא ישלם על פשעיו – אין שום עתיד למדינה שלנו." "רק בגלל איוואקורה," אמר מתנקש אחר, יושימורה טושיאקי, "יפן הושפלה בפני העולם כולו." טקצ'י הבטיח לחבריו כי ברגע שאיוואקורה ימות, מבצר השחיתות יתמוטט מאליו. בהעדר המנהיג, כל יתר השרים ייכנעו ויסורו בהם מדרכם הרעה. השרים מטוסה, סאצומה וסאגה יחזרו לממשלה, והפלישה לקוריאה תתוכנן מחדש.  לפי עדויות מאוחרות, הוא היה כה אופטימי עד שהגיע להתעלות של ממש. לאחר ההתנקשות, אמר, יקבל את המוות בזרועות פתוחות. לפני שייהרגו על ידי המשטרה, ייקחו הוא וחבריו את הראש של איוואקורה ויגישו אותו כמנחה לפני הארמון הקיסרי. תפיסת העולם האופטימית של טקצ'י וחבריו גרסה שהמדינה היא בעיקרה טובה, ולפיכך המסקנה הטבעית היתה שהבעיות נגרמות בידי אדם אחד – רשע גמור – וסילוקו יוכל להחזיר את החברה למסלול התקין. כפי שראינו במאמר הקודם על האחים המוסלמים, אופטימיות מסוג זה נוטה להוביל מהפכנים לבחור בטקטיקה של התנקשות פוליטית.

בששת הימים שלאחר ההצתה הכושלת של מקדש קאנון באסקוסה, אספו טקצ'י וחבריו מודיעין מקדים על הנסיך איוואקורה, שגרת יומו והמסלול הקבוע שלו מהארמון לבית. ב-14 בינואר, הם ארבו לו בלילה, כאשר חזר מהארמון, בחלקת העשב הגבוה שבגבעת קוי-צ'יגאי. כשעברה מרכבתו של איוואקורה, צרחו הקושרים "בוגד!" (Kokuzoku) והסתערו עליו מכל הכיוונים. אחד מהם החזיק את רסן הסוסים, והאחרים דקרו את המרכבה. מנקודה זו, הפך הקשר של טקצ'י לפארסה של ממש. איוואקורה, שנפצע קלות בידו, הצליח לקפוץ מן המרכבה לחסות האפלה ושכב, מתבוסס בדמו, בנחל הרדוד. הסמוראים חיפשו אותו בכל מקום, חוץ מאשר במים, ודקרו את העשב הגבוה בחמת זעם במשך דקות ארוכות. בסופו של דבר עזבו, קברו את החרבות שלהם בפארק סמוך וניסו להתפזר. איוואקורה הצליח להתאפק ולא להשמיע רחש, למרות הפציעה והכאב, וכך הציל ככל הנראה את חייו. לאחר שהקושרים הלכו, זיהה השר הפצוע פקיד מארמון הקיסר שעבר במקום, וזה משה אותו מהמים והוביל אותו לקבלת טיפול רפואי.

האופטמיות של טקצ'י וחבריו, כרגיל במצבים מסוג זה, היתה בלתי מוצדקת. איוואקורה אמנם ספג הלם כבד, ופרש מספר חודשים לאחוזתו מבלי להתערב בענייני המדינה. אך במקום לנטרל את הממשלה, ההתנקשות דווקא חיזקה את מעמדו של אוקובו טושימיצ'י, שר הפנים, שותפו הקרוב של איוואקורה. אוקובו היה איש סאצומה בעצמו, ולאחר פרישת רוב השרים והפקידים ממולדתו, אסף מסביבו את אותם סמוראים עניים וזוטרים שהתנגדו לקובעי המדיניות בנחלה והפך אותם למשטרה הקיסרית החדשה. השוטרים מסאצומה, שנואים הן על ידי האוכלוסיה, הן על ידי הצבא והן על ידי יתר הסמוראים מנחלתם, היוו כוח חנית נאמן באופן קנאי ועיוור למשטרו של אוקובו. כעת, שימשה ההתנקשות באיוואקורה מבחן ראשון ליעילותו של כוח המשטרה החדש – מבחן לא קשה במיוחד, כמסתבר. טקצ'י קומקיצ'י, אולי המתנקש השלומיאל ביותר בתולדותיה של יפן המודרנית, הצליח לשכוח סנדל קש בזירת ההתנקשות, ומספר עדים אף ראו אותו מגיע ונמלט מהמקום. עקב כך, איתרו השוטרים אותו ואת חבריו תוך שלושה ימים. הקושרים נחקרו, עונו, עמדו למשפט בזק והורשעו ב"פשעים נגד המדינה" על ידי טריבונל מיוחד של שישה שופטים. לבסוף, הם נידונו לעונש החמור ביותר באותה התקופה. דרגותיהם נשללו, הם סולקו ממעמד הסמוראים, הפכו לפשוטי עם וככאלו הובלו לגרדום. לאחר מספר חודשים, נאסרו גם סנייה, מייזאקי וטודה ונידונו לעונש דומה.

טקצ'י וחבריו לא היו ה"אופטימיים היחידים" באותה התקופה. זמן קצר לאחר כישלון ניסיון ההתנקשות בקוי-צ'יגאי, פרץ בנחלה של סאגה מרד סמוראים אדיר, בפיקודו של שר המשפטים לשעבר, אטו שימפיי, ושותפו, מושל שמרני מצפון יפן (על פועלו של אטו כשר משפטים נגד הסחר בנשים למטרות זנות, ראו כאן). כניסתם של השניים, מנהיגי אופוזיציה מן השורה הראשונה, לזירה הפוליטית בסאגה, הזריקה אופטימיות בכמויות אדירות לורידיהם של הסמוראים המרדנים בהאן, ושתי מפלגות האופוזיציה המרכזיות במקום החליטו לפתוח במרד, גוררות את המנהיגים ההססנים אחריהם. אולם האופטימיות של מורדי סאגה, כמו זו של טקצ'י, התגלתה ככוזבת לחלוטין. כוחות הממשלה התקדמו לנחלה משני כיוונים, ביבשה ובים, וכיתרו את המורדים בתנועת מלקחיים מהונשו ומנגסקי. לאחר שלושה ימים קרס המרד, בעוד שר המשפטים לשעבר עוזב את כוחותיו והופך לפושע נמלט. הוא, ביחד עם מנהיגי המרד האחרים, נאסר על ידי כוח המשטרה החדש שסייע בעצמו לבנות, הורד לדרגת פשוט עם וראשו הערוף הוקע ברחובות טוקיו. אוקובו, שר הפנים, תלה את תמונת הראש המוקע במשרדו והציג אותה בגאווה לפני אורחים.

כישלונו המוחץ של מרד סאגה הצניח את מפלס האופטימיות בקיסרות, והגורמים העוינים לממשלה נמנעו ממרידות ומנסיונות התנקשות במשך שלוש שנים בקירוב. בדרום, הכינו מנהיגי סאצומה, בראשותו של השר הפורש סייגו טקמורי, את כוחם הצבאי, שמרו על האוטונומיה שלהם בקנאות, אולם נמנעו ממרד גלוי של ממש. במקומות אחרים, הרחיבה הממשלה את כוחה ופתחה בתוכנית מודרניזציה שאפתנית. ב-1876 הנחית אוקובו טושימיצ'י, חזק ובטוח בעצמו, מכה ניצחת על מעמד הסמוראים, בו ראה שריד פיאודלי שיש להיפטר ממנו. קצבאות הסמוראים בוטלו באופן סופי והוחלפו באגרות חוב, התספורת הסמוראית נאסרה, וגרוע מכך – סמל הסטטוס העיקרי של הסמוראים, שתי החרבות, הפך לפשע פלילי. מעתה, רק שוטרים וחיילים הורשו לשאת נשק בכל רחבי הקיסרות היפנית. תחושת הדכדוך שירדה על גורמי האופוזיציה, בשילוב עם הזעם הגובר על מדיניות הממשלה, הובילה לסדרת מרידות בסתיו 1876, אולם אלו היו שונות מאד מנסיונות ההתנקשות והמרידות ה"אופטימיות" שהרעידו את המדינה שנתיים קודם לכן.

מזה זמן מה, התפתחה באזור קוממוטו שבאי קיושו (דרום מערב יפן) אגודה צבאית-דתית בשם שינפּוּרֶן (ליגת הרוח האלוהית). חבריה, סמוראים שנפלו תחת השפעתו של כהן שינטו אקסצנטרי, האמינו, בפסימיות שהזכירה מאד את סנייה, מייזאקי וטודה, כי הם חיים בעולם רעיל, מרושע ומושחת עד היסוד. אולם בניגוד לשלישייה ההיא, הרוע בעיני השינפורן גולם לאו דווקא בבודהיזם אלא בציביליזציה המערבית ובטכנולוגיה המודרנית על כל גילוייהם. הלבוש המודרני, הנשק החם, קווי הטלגרף, פסי הרכבת שחיללו בתי קברות וחצו שדות אורז – כל אלו נתפסו כשיא הטומאה. אכן, השינפורן נהגו לפזר מלח מטהר בכל מקום שעבר קו טלגרף כדי לנקות מעצמם את הזיהום. הבעיה היתה שמנהיגי הליגה הכפיפו את תוכניותיהם הצבאיות לשיטת ניבוי מסויימת, באמצעותה שאלו את האלים אם עליהם למרוד או לא. ב-1874, כאשר פרץ מרד סאגה, נשלחה שאילתא לאלים, והתשובה היתה שלילית. שנתיים מאוחר יותר, באוקטובר 1876, שאלו מנהיגי הליגה את אליהם פעם נוספת האם יש למרוד, עתה כשהממשלה אסרה על הסמוראים לשאת חרבות – קודש הקודשים של הרוחניות היפנית. הפעם, התשובה היתה "כן".

ב-24 לאוקטובר החליטו מנהיגי הליגה להכות במדינה היפנית הטמאה. עם זאת, הפסימיות המוחלטת שלהם שללה כל אופציה של התנקשות במנהיגים בטוקיו הרחוקה. מכיוון שהחברה כולה מרושעת, אין הבדל אמיתי בין המנהיגים לבין שלוחיהם. לכן, הם החליטו "להעביר מסר" תוך שימוש בשפת האלימות. באישון ליל, כמאתיים מהם פשטו על מפקדת המחוז בקוממוטו, ושחטו באכזריות פראית את כל הקצינים, המפקדים, הפקידים והחיילים שהצליחו למצוא. מבחינתם, לא היה הבדל בין החייל הפשוט למושל – אלו ואלו הפכו לטמאים בכך שאימצו את הציביליזציה המערבית ונטשו את האלים היפניים. מורדי השינפורן רוסקו לאחר יום אחד, ויתר המרידות שפרצו כהד במקומות אחרים דוכאו אף הן כעבור זמן קצר.

כך, נעו הסמוראים המורדים בראשיתה של יפן המודרנית בתנועת מטוטלת מורכבת בין אופטימיות לבין פסימיות, בהתאם ל"חוק הברזל של האופטימיזם" שהזכרנו בפוסט הקודם. מורדים אופטימיים בודדים בחרו בטקטיקה של התנקשויות פוליטיות, משום שהאמינו שהסרת המנהיגים תוכל לרפא את החברה הטובה ביסודה. אופטימיות שהצליחה להדביק קבוצה גדולה, בדרך כלל בשל הצטרפותו של פוליטיקאי מפורסם לשורות ההתקוממות, הובילה לבחירה באסטרטגיה של מרד המוני. לעומת זאת, מורדים פסימיים בחרו בטקטיקות אחרות. לעיתים הכו, כמו השינפורן, במטרה הקרובה ביותר. במקרים אחרים, כמו טודה, מייזאקי וסנייה, בחרו במקדשים בודהיסטיים. והיו כמובן כאלו שהפסימיות שלהם שיתקה אותם וגרמה להם להימנע מפעולה ממשית כנגד הממשלה.

כך, בראשית 1877, נותרה סאצומה כמוקד האופוזיציה היחידי במדינה, כוח צבאי הולך ומתעצם ומקור האופטימיות האחרון של מתנגדי הממשלה בקיסרות כולה. המתח המתעצם בטוקיו מזה וסאצומה מזה הוביל לסדרת אירועים דרמטיים ששינתה את פניה של יפן המודרנית במערכת אדירים שידועה בשם "מרד סאצומה" או "מלחמת דרום מערב". באירועים המרתקים הללו, בתקווה, נעסוק כאן בינשוף באחד הפוסטים העתידיים.

"תנו חיוך, הכל לטובה". מה הקשר בין אופטימיזם להתנקשויות פוליטיות, והאם ניסה סייד קוטב, הרועה הרוחני של האחים המוסלמים, להתנקש בנשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר? כיצד טעה המזרחן הישראלי המכובד, ומדוע בחרו אנשי הג'יהאד האסלאמי המצרי לרצוח את הנשיא אנואר א-סאדאת? ינשוף היסטורי במאמר הראשון בסדרה על חיוכים ואקדחים, והפעם – על האחים המוסלמים במצרים.

מאמר זה הוא המשך לסדרה על התנקשויות פוליטיות בהיסטוריה (ראו כאן את המאמרים על ההתנקשות במלכת קוריאה, והמתנקש שלא הרג). הוא מבוסס על מחקר שפרסמתי ב-International Journal of Middle Eastern Studies באביב 2013. למחקר המלא, הקישו כאן.

ב-29 לאוגוסט 1966 נגרר אסיר מצרי אחד, פעיל אסלאמי מבוגר, מתא כלאו בקהיר, ונתלה עד צאת נשמתו בהוראתו של נשיא הרפובליקה גמאל עבד א-נאצר. המנהיג המצרי היה באותה תקופה בשיא כוחו, תהילתו ובטחונו העצמי, שנה לפני תבוסתו המוחצת במלחמת ששת הימים עם ישראל. בעיניו של נאצר היה אותו אסיר, סייד קוּטבּ, בוגד מסוכן ואיום על המשטר ובטחון המדינה. לפי דעתו של הנידון למוות, לעומת זאת, נאצר היה עובד אלילים, נציג הג'האילייה, כוחות הבורות והרוע עלי אדמות. סייד קוטב, שהוצא להורג באותו היום, היה אחד מחשובי ההוגים האסלאמיסטיים במאה העשרים, ממנהיגיה הרוחניים של תנועת האחים המוסלמיים ואדם שלפרשנות הקוראן שלו נודעה השפעה מכרעת על זרמים אסלאמיים רבים ושונים מחוץ למולדתו, מהתנועה האסלאמית בישראל ועד לאל קאעדה. במשפט שהתנהל לפני בית הדין לביטחון המדינה, הוא הואשם בפשעים רבים, אולם החמור שבהם, ללא ספק, היה ניסיון להתנקש בחייו של נשיא הרפובליקה, עבד א-נאצר עצמו.

האם קוטב באמת ניסה להתנקש בנאצר? לכאורה, יש את כל הסיבות להניח שכן. המלומד האסלאמי, משורר ומבקר ספרות מודרניסט שחזר בתשובה, הציג בפרשנות הקוראן שלו, "בצל הקוראן", ובספרו הפרוגרמטי "ציוני דרך" תפיסת עולם שאינה יודעת פשרות. במסורת המוסלמית, מציין המושג "ג'אהילייה" את תקופת הבערות שקדמה לאסלאם. אולם בעיני קוטב, שליטש עד לשלמות את תורתם של הוגים פקיסטניים בני זמנו, ה"בערות" היא על זמנית, גוש של רוע שמרחף לאורך ההיסטוריה ומנגע את העולם. לא זאת בלבד שיהודים ונוצרים הם ג'האילים, עובדי אלילים לכל דבר, אפילו מוסלמים שלא מקבלים את חוקי השריעה נחשבים לעובדי אלילים. העולם כולו חולה, נגוע ומלא רקב. כפי שכתב קוטב בספרו, ציוני דרך:

החברה הג'האילית היא כל חברה שאינה מוסלמית […] לפי הגדרה זו, כל החברות הקיימות בעולם כיום הן ג'האיליות. […] גם החברות המוסלמיות, כביכול, אינן אלא ג'האיליות […] לא משום שהן מאמינות באל אחר מלבד אללה, אלא מפני שדרך החיים שלהן אינה מבוססת על כניעה לאלוהים לבדו. אף על פי שהן מאמינות באחדות האל, הן עדיין מאצילות את סמכויות החקיקה שלו לאחרים [בני אדם] ומצייתות לרשויות הללו.

(ציוני דרך)

ג'אהילי, לפי סייד קוטב, הוא כל אדם שכופר באחדותו וייחודו של אלוהים במובן הרחב ביותר של המילה, ובמיוחד עונה הגדרה זו לדוגלים בכל רעיון אנושי שחוצץ בין האדם ואלוהיו. גזענות, למשל, היא צורה מסוכנת במיוחד של ג'אהילייה, משום שהיא מפרידה את המוסלמי בעל העור הלבן מאחיו בעל העור השחור, וחוצצת בין שניהם לבין האל. מסוכנת באותה מידה, ואפילו יותר, היא הלאומיות, בין אם מדובר בפטריוטיות מצרית או בלאומנות פן ערבית, משום שגם במקרה זה, האומה חוצצת בין האדם לבין האל. קומוניזם הוא כמובן ג'אהילייה, לא רק בגלל האתיאיזם שלו אלא בגלל מושג ה"מעמד" שמתחרה בסמכותו של אללה. אפילו מעמד מאורגן של כמרים, רבנים או שייח'ים הוא ביטוי לג'אהילייה, משום שאסור שכוהנים כלשהם יתווכו בין האדם לאלוהים. אין זה פלא, שמנהיגיהם הגדולים של האחים המוסלמים בתקופה ההיא לא היו בדרך כלל שייח'ים מקצועיים אלא חובבים אוטודידקטיים שקנו את השכלתם הדתית בכוחות עצמם: מבקרי ספרות, רופאים, מהנדסים וכיוצא בזה. אנשי הדת המקצועיים, במיוחד במוסדות כמו אל-אזהר, תמכו ממילא ברובם במשטר ונחשבו לשיקוץ בעיני האסלאמיסטים. חשוב מכל – כל מדינה שחוקיה חילוניים, אפילו אם כל תושביה מוסלמים, היא ג'אהילית בהגדרה, משום שהחוקים הללו, מעשה ידי אדם, חוצצים בין האדם לבוראו.

סייד קוטב מעולם לא השלה את עצמו לחשוב שאנשי הג'אהילייה הם אספסוף חסר בינה. להיפך, הוא כתב, הג'אהילייה היא חברה אורגנית שבניה רוחשים נאמנות ואף אהבה זה לזה, אולם בסופו של חשבון היא מייצגת את הרוע המוחלט. כל פשרה בין הג'אהילייה לאסלאם אינה אלא ברכה לבטלה. בכל מקום שמוסלמים ניסו להתפשר עם עובדי אלילים, בין אם מדובר באירופה, הודו, סין או פלסטין, התוצאה היתה טבח של המוסלמים בידי אויביהם. ומלבד זאת, עבדי אלוהים אינם יכולים לסבול חברות שאינן מצייתות לחוקיו. בני אדם, מדגיש קוטב, לא יאולצו להתאסלם, אולם הם יחוייבו לחיות תחת שלטון מוסלמי, כדי שהג'אהילייה לא תחצוץ בינם לבין האל ולא תמנע מהם "לבחור באופן חופשי" באסלאם. המשחק הוא משחק סכום אפס, המלחמה תהיה מחרידה והעולם כולו יטבע בדם, דרך "רצופה בגולגלות וגפיים כרותים":

אין דרך בעולם מלבד אמונה שאיננה כפירה, אין דבר מלבד אסלאם שאינו ג'אהילייה, אין בנמצא דבר שאינו אמת מלבד השקר […] או שהאסלאם ישרוד, או הג'אהילייה. האסלאם אינו יכול לקבל מציאות שחציה אסלאם וחצייה ג'אהילייה. אחד מהשנים ישרוד: השריעה של אלוהים, או תשוקתם של בני אדם.

כך, הצליח קוטב להתגבר על הסלידה המוסלמית הישנה מפיתנה, מלחמת אזרחים. האסלאם הסוני הרי היה אחוז בטראומה ממלחמת האזרחים המחרידה שפרצה באומה לאחר מותו של הנביא, ומאורות משפטיים קדומים הבהירו כי יש לסבול עוּלם של שליטים מוסלמים בסבלנות, אפילו אם הם כופרים ורשעים. אולם קוטב הפך את הקערה על פיה. נאצר אינו מנהיג מוסלמי חוטא – אלא ג'אהל, עובד אלילים. ולפיכך המלחמה נגדו אינה נחשבת כפיתנה, מלחמת אזרחים, אלא ג'יהאד – מלחמת קודש. כדי להילחם בנאצר ודומיו, גייס קוטב רעיונות דווקא מבית מדרשם של לנין והבולשביקים. המאמינים המוסלמים האמיתיים, כתב, חייבים להתארגן באוונגארד מהפכני (טאליעה), קבוצה חשאית של מהפכנים מקצועיים שתחתור כנגד השלטון ותפעל להפלתו. במצב זה, התנקשות במנהיג מרושע כמו נשיא הרפובליקה היא צעד טבעי, שכפוף אך ורק לשיקולים טקטיים.

אכן, חוקריו של קוטב הטיחו בו כי הוא ותלמידיו תכננו להתנקש בנאצר, ראש לשכתו של הרמטכ"ל ושורה של מפקדים בכירים בארגוני בטחון הפנים. העיתונות המצרית, בעלת דמיון עשיר ופורה כתמיד, עוד הוסיפה כי הם תכננו להתנקש בזמרים פופולריים כמו עבד אל חלים חאפז, ולטמון פצצות בבתי קולנוע ותיאטראות. אולם ההאשמות הללו, שמשום מה נקנו כרען וקרבן על ידי חוקרים ישראלים כעמנואל סיוון, היו שקריות לחלוטין. סיוון, כמסתבר, לא קרא בזהירות את הפרוטוקולים שהודלפו, מהם עולה כי לא קוטב ולא חוקריו הזכירו תוכניות כאלו במהלך החקירה, והן כנראה הומצאו בידי תועמלני המשטר שרצו להמאיס את המנהיג האסלאמי על העם המצרי.

יתר על כן, וזו נקודה קריטית, מהצלבת דברי קוטב, חוקריו והנאשמים האחרים, עולה כי המנהיג האסלאמי, הנחוש כביכול, שחצב אש ולהבות כנגד המשטר הג'אהילי בספריו, לא שש לאשר תוכניות להתנקש בנשיא ומפקדי המשטרה החשאית. למעשה, הוא ניסה למנוע את תלמידיו מלעשות זאת עד כמה שהיה מסוגל, ובסופו של דבר אישר להם אך ורק להתאמן, וגם זאת רק כצעד הגנה נואש כנגד התקפותיה של המשטרה החשאית. הנימוקים היו רבים ומגוונים: הזמן עוד לא כשר, השעה עוד לא מתאימה, העם עוד לא מוכן. קוטב נטה לקבל את דבריה של חסידתו, זיינב אל ע'זאלי, שהציעה תחליף לאלימות: תוכנית חינוכית שתשים לעצמה למטרה להחזיר בתשובה עשרה אחוזים מהעם כל עשר שנים.

השיקולים הטקטיים הללו לא היו רק תירוצים שקוטב ניסה למכור לחוקריו, אלא היו נטועים בספריו ובהגותו. מאחורי הרטוריקה הקיצונית, כך נראה, הסתתרה הססנות שנבעה מתפיסת עולם פסימית בעיקרה. בפרשנות הקוראן שלו, הזכיר קוטב לקוראיו כי הנביא מוחמד התנהג בזהירות רבה כלפי עובדי האלילים כשהיה נתון לחסדיהם במכה. רק מאוחר יותר, כשהיה במֶדִינָה, ארגן צבא והצליח לכבוש את העיר הקדושה ואת חצי האי ערב כולו. וכמו הג'אהילייה, פירש קוטב את "תורת השלבים" הזאת כתופעה על זמנית המרחפת בהיסטוריה. האסלאמיסטים בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, כך אמר, נתונים עוד לחסדי השליטים הג'אהיליים. הם נמצאים, במילים אחרות, ב"שלב מֶכָּה". בשלב זה, על האוונגארד המהפכני, הטליעה, להתנהג בזהירות רבה. רק בעתיד, אולי, יגיעו ל"שלב מדינה" ויוכלו לפעול צבאית באופן גלוי. תפיסת העולם הדו שלבית הזאת היא, מכל מקום, פסימית מאד. אם העם המצרי כולו שקוע ברשע ובעבודת אלילים, מה בצע להתנקש בנשיא נאצר דווקא? אם הוא ימות, עובד אלילים אחר, רשע לא פחות, ימלא ככל הנראה את מקומו. לפיכך, התנגד קוטב להתנקשות פוליטית כאסטרטגיה מהפכנית. נאצר ללא ספק ראוי למוות, אולם בשלב הנוכחי התנקשות בחייו היא מסוכנת וחסרת תוחלת כאחד.

אז מה יעשה המהפכן הפסימי? יש ויבחר בטקטיקות ארוכות טווח של חינוך (דעווה), כפי שהציעה זיינב אל ע'זאלי, אסטרטגיה שמקובלת גם על חלקים נרחבים בתנועה האסלאמית בישראל. אופציה אחרת היא להכות במטרות "זמינות" ונוחות מתוך ייאוש, או כדי להוכיח נקודה כלשהי. כך, למשל, חטפו חברי ארגון הטרור המצרי אל תכפיר ואל היג'רה, שתפיסת עולמם היתה גירסה פסימית ומוקצנת של תורת קוטב, את שר ההקדשים ורצחו אותו. הם עשו זאת לא משום שהאמינו שמותו ישנה את המדינה, אלא כדי להבהיר את שנאתם וסלידתם מהממסד הדתי ששירת את ממשלתו של אנואר סאדאת. אפשר גם, כפי שעושה אל קאעדה, להכות במטרות סמליות כמגדלי התאומים באופן שנועד להמם את האויב, להוציא אותו מאיזון ו"לטרוף את הקלפים" (במאמר מבריק שפורסם בזמנו ב"זמנים", הסביר יובל נוח הררי כיצד האסטרטגיה הזאת עובדת, ומה ההבדלים העמוקים בינה לבין פעילות צבאית קונבנציונלית יותר).

אבל מה קורה כש"הקריאה" של ההיסטוריה משתנה, והמהפכן הפסימי הופך למהפכן אופטימי, מעין "מוטציה של אופטימיות", אם תרצו? כעשר שנים לאחר מותו של סייד קוטב, תהה אחד מממשיכיו, מהנדס החשמל עבד א-סלאם פרג', האם "תורת השלבים" הקוטוביאנית עדיין נכונה ורלוונטית לזמנו. הנשיא כבר לא היה נאצר, אלא יורשו – אנואר סאדאת. לאחר תקופה קצרה יחסית של פיוס עם האסלאמיסטיים, עלה גם הנשיא החדש על מסלול התנגשות עם תלמידיו של קוטב. ביקורו של סאדאת בירושלים, המו"מ ובסופו של דבר גם השלום עם ישראל היה סיבה חשובה לכך, אבל בוודאי לא הסיבה היחידה.

הבעיה של סאדאת היתה שהוא ניצב בפני זן חדש ומסוכן יותר של אסאלמיסטים. בניגוד לקוטב, החזיק פרג' בתפיסה אופטימית בהרבה בכל הנוגע לעם המצרי. העם, ברובו, כך הטיף לחסידיו, מורכב ממוסלמים טובים. הבעיה היא רק שכבה מרושעת וקטנה של שליטים כופרים. ומה בנוגע לשלב מכה ושלב מדינה? פרג' לא ניסה לטעון שהאסלאמיסטים הגיעו לשלב השני, אלא ניסה, ברדיקליות מוחלטת, לרסק את תורת השלבים הקוטוביאנית לרסיסים:

אנחנו לא בתחילתו של תהליך כפי הנביא – שלום אלוהים עליו – היה (כאשר ייסד את האסלאם). אנו, לעומתו, מחוייבים לקבל את ההתגלות בצורתה הסופית. אנחנו לא נמצאים בשלב מכה, וגם לא בשלב מֶדינָה – להילחם עכשיו זו חובה המוטלת על המוסלמים כולם.

פרג', במילים אחרות, סירב לראות באסטרטגית מכה ומדינה של הנביא דפוס קוסמי נצחי, כפי שעשה סייד קוטב, והתעקש להשיב אותה למדפי העבר כמאורע היסטורי ותו לא. הנביא נהג כך פעם, כצעד טקטי, ואין ללמוד מהתנהגות זו כיום, אלא לקבל את מצוות הג'יהאד כפשוטה. מכאן ברור כיצד תפיסתו האופטימית של פרג' היתה, איך ננסח זאת, מסוכנת קמעה עבור הנשיא סאדאת ויועציו. מהנדס החשמל הקנאי והאקטיביסט, שהחליף את ההוגה הפסימי והמהורהר, הסיר את כל המכשולים ומגנוני הריסון שהציב קוטב בדרכם של האסלאמיסטים. ראשית כל, אין מקום לזהירות של "תורת שלבים" אלא רק לג'יהאד מוחלט, מלחמה טוטלית. שנית, יש סיבה להאמין שהמלחמה הזאת תצליח, משום שבניגוד לקוטב, פרג' האמין, כפי שצויין לעיל, כי העם המצרי הוא טוב בעיקרו. כאשר שאלו אותו איך להתייחס למצרים הפשוטים, ענה במשל מהמסורת המוסלמית על עיר בשם מרדין, שמחצית מתושביה היו כופרים והחצי האחר- מוסלמים. במהלך כיבוש העיר צוו החיילים להרוג את הכופרים ולחון את המוסלמים – כל אחד יקבל את המגיע לו. במצרים, הדגיש פרג', יש לשתף פעולה עם פשוטי העם, בהנחה שהם מוסלמים טובים, ולחסל את השכבה השלטת. ברגע שהמנהיגים הכופרים ייעלמו מהשטח, שיער פרג', העם הפשוט יקבל את האסלאם באופן טבעי. התנקשות פוליטית, לפיכך, היא הטקטיקה הטובה ביותר.

עד כמה מסוכן וקטלני היה האופטימיזם החדש של פרג', ראתה מצרים ב-6 באוקטובר, 1981, בחגיגות יום השנה למלחמת אוקטובר (יום הכיפורים). בעוד הנשיא סאדאת ויתר בכירי משטרו יושבים על בימת הכבוד, התפרצו ממשאית פעילים אסלאמיסטיים תלמידיו של פרג', וריססו אותם בנשק אוטומטי. סאדאת נהרג במקום. הוא שילם בחייו, משום שהמתנקשים שלו היו אופטימיים מספיק, כדי להאמין שבאמצעות רציחתו יצליחו לחולל שינוי של ממש בחברה ובמדינה. המקרה המצרי, לפיכך, מצביע על קשר ישיר בין אופטימיזם לבחירה בהתנקשות פוליטית כטקטיקה מהפכנית. הוא דוגמא פרטית לכלל שאני מכנה חוק הברזל של האופטימיזם:

ככל שמהפכן יותר אופטימי בנוגע לתמיכת הציבור בו, חולשתה של ההנהגה או יכולתו לחולל שינוי באמצעות אלימות, כך גדלים הסיכויים שיבחר בהתנקשות פוליטית. לעומת זאת, אם הוא פסימי, הוא ייטה לבחור בטקטיקות לא אלימות, או, למצער, להכות במטרות סמליות, קרובות וזמינות כדי "להוכיח נקודה" או לערער את עצביו של האויב.

תנועות הג'יהאד במצרים, חשוב להדגיש, הן רק דוגמא אחת מבין רבות לכלל הברזל של האופטימיזם. גם אצלנו בישראל, יגאל עמיר התנקש ברבין משום שהאמין (די בצדק) שרציחתו של האדם הספציפי הזה תבלום את תהליך השלום. בשבוע הבא, נראה כאן בינשוף כיצד, באמצעות כלל הברזל של האופטימיזם, ניתן לפענח מרידות, מזימות ומעשי רצח לא רק של ג'יהאדיסטים מצרים וישראלים, אלא גם של סמוראים ממורמרים בשחר יפן המודרנית.

המשך יבוא.

מה הקשר בין ההתקוטטויות של יאיר ולפיד וחבריו, לעדר מעונבים עסוקים שמילאו את שדה התעופה בטוקיו, ביום אביב נשכח אחד בשנת 2007? גם אלו וגם אלו מהווים דוגמא לאותה תופעה מדעית. ברוכים הבאים לעולם המופלא של חוקי פרקינסון שחושף בפנינו את רזי המציאות, מחוטי עירוב, קבינטים מצומצמים וכשרות מהודרת, ועד לכורים גרעיניים, עוגות צהובות ואפילו סככות אופניים.

טוקיו, יום אביב ב-2007. הדובדבן פורח בשדרות, ולשדה התעופה נריטה מגיעה קבוצת סטודנטים מערביים טרוטי עיניים, ביניהם גם אני. קבלת הפנים שלנו בטרמינל לא היתה אמורה להיות מסובכת. הפטרונים שלנו ממשרד החינוך היפני היו בסך הכל צריכים לתת לנו מעטפה עם סכום כסף, ולסדר לנו מונית עד למרכז העיר – זה הכל. אך במקום דלפק פשוט עם פקיד אחד או שניים, קיבלו את פנינו עשרות עובדים מעונבים ולחוצים שהתרוצצו אנה ואנה, מסרו טפסים אחד לשני, החליפו ניירות בעוד הסטודנטים חסרי הסבלנות נאלצו לחכות בתור הולך ומתארך. כשהמעונבים גמרו להתרוצץ וכולם נכנסו למוניות שלהם, השמש כבר התחילה לשקוע במערב.

ירושלים, יום קיץ מהביל ב-2013. הקבינט המדיני-בטחוני של ממשלת ישראל מתכנס בחדרו הממוזג היטב, חבריו נמלטים מהחום המעיק שבחוץ. אולם לפני שהדיון מתחיל, רואה שר האוצר, יאיר לפיד, אורח לא קרוא מציץ בדלת. יובל שטייניץ, הסייד קיק הנצחי של ראש הממשלה, נכנס במטרה להשתתף בדיון. אולם לא כלה עצה וגבורה מן הארץ. לפיד ונתניהו, כך מסתבר, חתמו על הסכם שלכל ישיבה בה נוכח שטייניץ, יוזמן גם יעקב פרי מיש עתיד. פרי לא הוזמן הפעם, ולפיד השתולל. אם יעקב לא שם, גם יובל יהיה בחוץ. שטייניץ, כך דיווחו לנו כלבי השמירה של הדמוקרטיה, נעלב עד עמקי נשמתו. וכאן, מעבר להזדהות עם כאבו של שר האוצר לשעבר, נשמות רעות בעיתונות החלו לרנן כאילו ישנה נימה ילדותית משהו בהתנהגותו של נביא הפוליטיקה החדשה. בזה מתעסקים הקברניטים שלנו? תהו אותם קטנוניים.

בדיוק כמו שאנחנו, ב-2007, תהינו מה צורך בכל עדר המעונבים העסוקים בשדה התעופה בטוקיו.

 אבל גם אנחנו אז, וגם העיתונאים היום, לא הבנו שהן הבלגן בשדה התעופה נריטה, והן הקטטה הקטנה של ביבי, יאיר ויובל, הם חלקים קטנים, מקרים פרטיים מתופעה מדעית מרתקת וחובקת עולם שנחשפה לפני מספר עשורים בידי עובד מדינה בריטי מנוסה, ציני ומשועשע.

ברוכים הבאים לעולם של חוקי פרקינסון.

נורתקוט פרקינסון היה עובד מדינה אנגלי אי שם באמצע המאה העשרים, קצין בצבא והיסטוריון נודע של הצי המלכותי הבריטי. במהלך עבודתו, הוא שם לב לתופעה מעניינת. באותן השנים, התפרקה האימפריה הבריטית במהירות והתערטלה ממושבותיה. וראה זה פלא: ככל שקטן מספר הקולוניות שמשרד המושבות היה אמור לנהל, כוח האדם שלו התרחב וגדל, צמח וטפח. סקרן ומדעי מתמיד, החל פרקינסון לתהות על הסוגיה, והפנה את מבטו גם לצי הבריטי. המיתון שלאחר מלחמת העולם השנייה פגע לא רק במושבות, אלא גם בצי המלכותי המושל בימים, ומספר אוניותיו הלך והצטמצם. וראו זה פלא: ככל שפחתה העבודה, רבו העובדים במשרדי הימייה כפטריות אחרי הגשם. שתי התופעות הללו, שכנעו את פרקינסון שדברים אינם כפי שהם נראים – וישנה חוקיות מאחוריהם – לא מובנת מאליה כלל וכלל, מטרידה ללא ספק, אך גם משעשעת עד מאד.

העולם, כתב פריקנסון, נראה כמקום מאד פשוט לשלוש קבוצות של אנשים: ילדים קטנים, מורים בבית ספר ומחברי ספרי לימוד בכלכלה ומשפט חוקתי. המלומדים שכותבים את הספרים הללו, כך נראה, מאמינים שהמשטר והמשק מתנהלים על פסים רציונליים, הגיוניים וקרי רוח. הציבור בוחר מנהיגים לפי השקפתו וטעמו, מנכ"לי חברות ממנים מנהלים בכירים לפי ניסיונם וכשרונם. עסקים מרחיבים ומצמצמים את כוח האדם שלהם בהתאם לעבודה ולצורך. הספרים הללו, לדעתו של פרקינסון, אינם מזיקים בהכרח – כל עוד נסווג אותם במחלקת הספרות הבדיונית, אי שם בין חולית לשלושת המוסקטרים (טוב, אלה לא הדוגמאות שהוא נותן, אבל עדכנתי). אבל כשאנשים מאמינים שהשטויות שכתובות שם אמיתיות, הם יכולים לחולל נזק לא מועט. להלן, נתאר בפניכם פיסות מהעולם המופלא שחשף פרקינסון בספרו – עולם שנפרש בין מעונבי טוקיו ליאיר לפיד, וכן, גם כל מה שביניהם.

למה בעצם היו כל כך הרבה מעונבים חסרי תועלת בשדה התעופה בטוקיו? הבה נעיין בשלושת החוקים הבסיסיים של פרקינסון: א. פקידים מעוניינים במספר מקסימלי של כפופים, ובמספר מינימלי של יריבים. ב. פקידים מייצרים עבודה זה לזה. ב. כמות העבודה תגדל בהתאם לזמן המוקצה לביצועה.

פרקינסון, כמובן, מדבר על שירות המדינה הבריטי, אבל אנחנו – כישראלים גאים – נעברת את תצפיותיו המדעיות. לאור הדרמות המסעירות שעברו עלינו לאחרונה, הבה נדמיין פקיד ירא שמיים ברבנות הראשית ושמו שמעון שאחראי על חוט הערוב ביוקנעם עילית. יום אחד מחליט הפקיד שלנו כי הוא איננו מסוגל לעמוד בנטל העבודה. לענייננו, לא משנה אם מדובר באמונה אמיתית, או, מה שיותר סביר, בעצלנות ההולכת ומשתלטת על פקידים שעבדו יותר מדי זמן בשירות הציבורי. כדי להקל את נטל העבודה, עשוי שמעון לבקש שימנו עובד נוסף שיסייע בידו. הוא לא יעשה זאת. מדוע? מכיוון שבקרוב, יתכן והרב פידיונסקי, ראש מחלקת כשרות עסקים, יפרוש סוף סוף לגימלאות, ושמעון מעוניין מאד בתפקידו היוקרתי. אבל אם ימנו לשמעון שותף, יהיו שני מתחרים על המשרה הנחשקת. לא טוב. כדי לפתור את הבעיה, מבקש שמעון שימנו לו שני כפופים. המספר שניים חשוב כאן, כי אם ימנו לו רק סגן אחד, הסגן הזה יהפוך הלכה למעשה לשותף ומתחרה בפועל על קידומים ויתר תופינים. בסופו של דבר, הרב שלומבטיצקי, הרועה הרוחני האשכנזי של יקנעם עילית נעתר לבקשותיו של שמעון, וממנה לו שני סגנים. מכיוון שגם הסגנים הללו, בסופו של דבר, יהיו מעוניינים בכפופים ולא ביריבים, כל אחד מהם יקבל אף הוא שני סגנים – וכך, כעבור שנה, עומד שמעון בראש מחלקה גדולה ומפוארת.

האם העובדים במחלקת העירוב של שמעון מתבטלים כל היום? כלל וכלל לא! הם מאד עסוקים. זוכרים את הכלל השני? פקידים מייצרים עבודה זה לזה. ראובן בודק בבוקר את חוט העירוב, ומוסר דו"ח מפורט על כשרותו ההלכתית לצדקיהו. צדקיהו עובר על הדו"ח, מתקן את המובאות מהגמרא, ומעביר אותו למומחה ההלכתי צפניה, שמצרף אותו, עם דו"ח משלו, לסגני יו"ר המחלקה, שמתייעצים וכותבים בצוותא דו"ח מאוחד עבור שמעון. שמעון עצמו מבלה שעות רבות בתיקון השגיאות של כפופיו הרבים, והנה- היו"ר מבצע בסוף בדיוק את אותה כמות עבודה שהיתה קיימת אילו היה נותר במחלקה לבדו. לפיכך, אין להתפלא על כמות המעונבים בשדה התעופה בטוקיו, או על מספר בעלי המגבעות ברבנות הראשית – משום שפקידים מתרבים בלא כל קשר לצורך בהם, או לכמות העבודה שעליהם לבצע.

            אם נעבור לגן הילדים של ביבי, כדאי להיעזר בתובנותיו המחכימות של פרקינסון על עבודתן של ועדות ביצועיות, מועדת הקישוט בבית הספר ועד לממשלת ישראל או למועצת הכתר הבריטית. ראשית כל, חשוב להפנים היטב תובנה בסיסית: ועדות אינן ישות מכנית, הן ישות אורגנית. כמו פרח או צמח, ועדות נובטות, גדלות, צומחות, קמלות ומפזרות זרעים שמהם צומחות ועדות חדשות. המספר היעיל ביותר של חברי ממשלה, לפי פרקינסון, הוא חמישה. אחד מהם, למשל, יהיה מומחה במדיניות חוץ, אחד במדיניות פיננסית, אחד בביטחון ואחד במנהל מקומי. החמישי, זה שאין לו כישרון מיוחד באף אחד מהתחומים הללו (או בשום תחום בכלל) יסתפק בתפקיד היו"ר, היינו – ראש הממשלה. חמשת האנשים הללו יכולים, באמת ובתמים, להתכנס בחדר קטן, לדון באופן רציני ולקבל החלטות חשובות. הבעיה היא, שהממשלה, כמו כל ועדה, נוטה להתרחב. בדרך כלל זה קורה כאשר קבוצה פוליטית חשובה מסויימת מתרעמת על כך שאין לה ייצוג, ודורשת שאחד מאנשיה ייכנס פנימה. ואז, כפי שביבי יודע היטב, אם שטייניץ דורש גישה לישיבות, אז גם את יעקב פרי צריך להכניס. ואז קבוצות נוספות דורשות גישה, והועדה מתרחבת עד לבלי היכר.

            התוצאה, כמובן, היא התרחבות אדירה של הגוף, שהופך במהרה לבלתי יעיל. מועצת הכתר הבריטית, גוף מצומצם שניהל את המדינה בימי הביניים ביחד עם המלך, גדל ותפח במהלך השנים עד שהפך לבית הלורדים. היינו – קבינט מצומצם הפך להתוועדות ענקית עם השפעה מוגבלת ביותר. גם בתקופה המודרנית, הממשלה הבריטית צמחה ממספר מצומצם של שרים ועד לקבינטי ענק של שלושים שרים ויותר, ומי שמכיר את ישראל – יודע שאותו התהליך התרחש גם אצלנו. משום שאי אפשר לנהל שום דיון רציני בפורום של שלושים איש, מתכנסים חמשת האנשים המשפיעים באמת ומקבלים החלטות לפני ישיבת הממשלה. כך, בתוך הגוף הגדול שהפך לבלתי רלוונטי, נוצרים גופים מצומצמים יותר – קבינט, קבינט-מדיני בטחוני, מטבחון, מטבחון מצומצם. וכל אחד מהם בתורו גדל, הופך לבלתי יעיל וכך מצמיח גופים חדשים.

אני עוד זוכר את דוד לוי מרעים בקול הבס שלו ברדיו כנגד כוונתו של ראש הממשלה, נדמה לי ברק, להכניס עוד כמה פוליטיקאים לאחד הגופים המצומצמים הללו. המטבחון, כך הוא הרעים ברדיו בקול נעלב, יהפוך במהרה למטבח, ואחרי זה לסלון. זו בדיוק הסיבה שפוליטיקאים כמו דוד לוי או יאיר לפיד מתנגדים נחרצות להכנסת אנשים חדשים לגוף המצומצם, לפחות אם לא יוכנסו גם אנשיהם שלהם, משום שתהליך הגדילה הטבעי פוגע במעמד המיוחס של "שותפי סוד" שהם תובעים לעצמם.

אבל רק רגע – עד עכשיו דיברנו רק על מספר החברים. נניח שהועדה נמצאת עדיין בשלב המצומצם שלה, כיצד מתנהלים הדיונים שלה באמת? כאן, נכנס עיקרון חשוב שנקרא "מקדם האדישות". פרקינסון נותן דוגמא מרתקת לאופן קבלת ההחלטות בממשלות וועדות שאמורות להחליט על מימון פרויקטים. וכרגיל, כישראלים גאים, נתאים את תובנותיו לפאונה המקומית. נניח, למשל, שוועדת הכספים של הכנסת יושבת לדון במימון של מספר פרויקטים, והפריט הרביעי בסדר היום הוא הקמת כור גרעיני. קם יושב ראש הועדה ואומר:

עומדת לפנינו החלטה להקים כור גרעיני חדש ביוקנעם עילית. התוכניות, רבותי חברי הועדה, פרושות לפניכם, ואם תפתחו בנספח מספר חמש תוכלו לראות מפרט עלויות ותוכנית ארכיטקטונית מפורטת. מבחינת בטיחות, התוכנית אושרה בידי פרופ' רבינוביץ' ממחלקת הנדסת בניין בטכניון. הרב שלומבטיצקי, רב העיר יקנעם עילית, יאשר בחתימת ידו את כשרותן המהודרת של העוגות הצהובות. לאחר מכרז, הוחלט כי עבודת הבנייה תינתן לחברת יהודה שומבליסקי ובניו בע"מ, והם סבורים כי עלויות החומרים והעבודה הן כמפורט בנספח מס' 7. יש התנגדויות, הערות או הארות?

עכשיו חברי ועדת הכספים יודעים מה זה "עוגות", מה זה "צהובות" ומה זה "כשרות", אבל שלושה מהם לא מבינים בכלל מה זה כור גרעיני. שלושה אחרים, לא יודעים מה הוא עושה בדיוק, ועוד שלושה, שבקיאים בסודות המדעיים הנ"ל, בכל זאת לא מסוגלים לדמיין כמה הוא בדיוק אמור לעלות. רק שניים מהחברים מבינים. אומר החבר הראשון, מהנדס כורים גרעיניים חם וחברתי מהליכוד:

            באמת, למה נתתם את התוכנית לאישור דווקא לפרופ' רבינוביץ'? הוא לא אמין. אני הייתי ממליץ לתת את זה דווקא לפרופ' בהדני ממכללת לוד, אני מכיר אותו – הוא וסבא שלי היו ביחד אצל בגין. ובכלל, מה המחלקה בטכניון מבינה? אתם יודעים כמה טעויות היו להם בעבר? אני מכיר כמה אנשים מחברת הייעוץ הבינלאומית שנורקל, שיכולים לעשות את עבודת התכנון בחצי המחיר.

היושב ראש עונה בחוסר סבלנות: "כן, אדוני, אבל עבודת התכנון כבר התבצעה, והרי לא נרצה לשלם עליה עוד פעם, נכון? וכבר מאוחר לשכור מומחים טכניים חדשים. עוד שאלות"?

חבר הכנסת השני שמבין בכורים גרעיניים, מתחיל לחשוב לעצמו, וגלגלי המוח שלו מסתובבים במהירות:

            רק רגע, למה בנספח מס' שבע מוקצים עשרים מיליון דולר ל"מקרים לא צפויים"? מה זה בדיוק? החומרים כאן במפרט נראים לי מאד לא בטיחותיים, בדיוק היה אסון גרעיני באיי פיג'י כשבנו עם החומרים האלה. פרופ' רבינוביץ' מהטכניון? הוא לא החתן של יהודה שומבליסקי מחברת הבנייה? ורגע, שומבליסקי, אולי זה אותו אחד שתבעו אותו לפני שנה בארצות הברית על רשלנות ומעילה, והוא עדיין מבוקש על ידי ה-FBI? אבל זה מסובך – לך תסביר להם את כל זה. וחוץ מזה, כבר מאוחר…

            "כבוד היושב ראש, אין לי הערות נוספות."

"אז כן, חברים, ברשותכם נקצה את המיליארדים הדרושים להקמת הכור. ועדת השמות החליטה לקרוא לו "קריית שמעון למחקר גרעיני", על שמו של נשיאנו האהוב שמעון פרס – מתנה הולמת לרגל יום הולדתו ה-110. סעיף הבא בסדר היום, הקמת סככת אופניים בכנסת. הגיע הזמן לעודד תחבורה סביבתית ובריאה גם בקרב חברי הכנסת. העלות המוערכת, עשרת אלפים שקלים."

חברי ועדת הכספים, שהרגע אישרו הקמת כור במיליארדים בלי לבדוק, רוצים להוכיח שהם עדיין יעילים ומרוכזים.

"מה פתאום סככת אופניים?" שואל חבר הכנסת ספוטניק מישראל ביתנו, "הרי יש חניית אופניים של העירייה במרחק 200 מטר מהכנסת. בתקופה זו של מיתון, עלינו להוות דוגמא ומופת ולהצטמצם!" "כן," מסכים עמיתו, הרב יצחקוביץ' מיהדות התורה, "וגם יש סכנה שהקמת סככה כזו תהווה הצדקה לחילול שבת." חבר הכנסת כליל החורש ממרצ אף מוסיף שחומרי הבנייה בתוכנית אינם ידידותיים לסביבה, ומטעים כי יש להתייעץ עם הארגונים הירוקים לפני אישור הפרוייקט. "המחיר נראה לי מוגזם," אומר חבר כנסת אלמוני מיש עתיד, "שמעתי שבפרלמנט השוודי בנו סככת אופניים בחצי המחיר. אנחנו, נציגי הפוליטיקה החדשה, נשמור מכל משמר על כספי הציבור." לכל אחד יש מה לתרום לדיון החשוב הנ"ל. כולם מעוניינים לחסוך בכספי ציבור, או לפחות להעמיד פנים שהם חוסכים. כולם מסוגלים לדמיין סככת אופניים, יודעים כמה היא אמורה לעלות ואיך פחות או יותר בונים אותה, ואף אינם מהססים להביע דעה נחרצת בנידון. בקיצור, הדיון נמשך שעתיים תמימות. "אני חושב שמאוחר מדי," אומר יו"ר הישיבה, "נמשיך את הדיון על פרוייקט סככת האופניים בפעם הבאה…"

ובסופו של דבר, בשמונה בערב, חברי ועדת הכספים מתפזרים, שמחים וטובי לב על כך ששמרו על הקופה הציבורית.

אלו, כמובן, רק טעימות קלות. בספרו, "חוק פרקינסון ועוד עיונים בבעיות מנהל", מציע ההוגה הבריטי תובנות חשובות נוספות. למשל:

1. אי אפשר להבין מי מהם האנשים החשובים בארגון אך ורק לפי דרגתם הרשמית. לעומת זאת, אפשר להבין זאת היטב מתוך התבוננות בדינמיקה של מסיבות קוקטייל.
2. כיצד משכנעים חברי פרלמנט מתנדנדים להצביע עבור ההצעה שלך? טיפ: אין שום קשר להיגיון שבהצעה. לחבר הפרלמנט הסנילי, למשל, תאמר: "אתה נראה מצויין! ספר לי, מה הסוד שלך, זה משהו שאתה אוכל לארוחת הבוקר?" הקף אותו באנשי שלומך, הובל אותו לקדמת האולם, היכן שלא יראה את חבריו, וגרום לו לחשוב שהעניין כבר סגור ממילא.
3. כאשר מוסד עובר לגוש בניינים מפואר שהוקם במיוחד עבורו, למשל קריית ממשלה חדשה ומפוארת, סימן שהמוסד על סף שקיעה, פירוק ופשיטת רגל.
4. מודעות דרושים מפתות מדי לתפקידים יוקרתיים לא ימשכו מועמדים מוכשרים. לעומת זאת, הן ימשכו לא מעט סגני אלופים בדימוס שיספרו לך ש"היו בכירים בצה"ל" ושהם בקיאים ב"ניהול אנשים" ו"ניווט מערכות מורכבות."

באחד הינשופים הבאים, אולי נמשיך ונפרט, כמעשה פטריוטי, את תובנותיו של פרקינסון לתפארת מדינת ישראל, ובבניין (קריית הממשלה) בירושלים ננוחם.

אז למי באמת יש רסיס בישבן, ומה הקשר בינו לבין סופות בנגב? בין לקרדות ריחניות לסטודנטים מעצבנים, הינשוף תוהה על משמעות ה"חרם" האירופי על ההתנחלויות. 

במהלך ימי העליזים באוניברסיטת תל אביב, השחתי את זמני לא רק בנבירה בספריות אלא גם בויכוחים פוליטיים שונים ומשונים. חלקם, כמו אלו שניהלתי עם ידידה טובה שפקדה את האוניברסיטה רבות באותם הימים – היו אינטליגנטיים ומסעירים. אחרים, כמו השיחות עם הליברטריאן טרוט העיניים שדידה מעדנות במסדרונות הפקולטה למדעי הרוח, היו הזויים והסתיימו לרוב בבקשת הלוואה של חמישה שקלים לקנות קפה במכונה. לעיתים הגיעה השיחה לגבהים פילוסופיים: זכור לי למשל דיון עם סטודנט שהצהיר על אמונתו העזה בתורה הדאואיסטית, וטען בתוקף כי הצבעה בבחירות היא הפרה של עיקרון ה"אי עשייה" של לאו דזה וגרוע מכך – מעשה קונפוציאני משוקץ. אחרים היו מעניינים או מתישים בהתאם למצב הרוח וכובד החמסין. אולם מדי פעם – נתקלתי במישהו מעצבן במיוחד.

כך, למשל, ברנש מסויים, נקרא לו לירון, שמאוחר יותר, בזמן ההתנתקות, הופיע בטלוויזיה והצהיר קבל עם ועדה כי הוא מוכן "למות" למען גוש קטיף. בכל פעם שעלה נושא פוליטי כלשהו, ואי מי תהה האם לימין יש פיתרון לבעיות העומדות בפני ישראל, פתח הלירון בצווחות שבר. "ומה עם השואה? ומה עם פוגרום קישינב? ומה עם הסופות בנגב?" (הכוונה, אם תהיתם, היא לא למדבר המאובק שלנו אלא לדרום רוסיה). ומכאן הוא התחיל למנות את כל הפוגרומים והפרעות הזכורים לנו מספרי הלימוד של התיכון, כולל גזירות עלומות מאוקראינה שרק מומחים (ותלמידים המתכוננים לבגרות בהיסטוריה) זוכרים את קיצורי האותיות שלהן. כאשר תהיתי מדוע אירועים שהתרחשו באוקראינה לפני מאה שנים רלוונטיים לסכסוך שלנו עם הפלסטינים היום, אמר לירון  שזה "מוכיח שכולם אנטישמים" והדיון הגיע לסיומו.

נזכרתי בלירון לא מזמן, כאשר שמעתי את החברים ממפלגת הבית היהודי והפריפריה שלה מתלוננים על ה"אנטישמיות האירופית" בעקבות החרם החדש של בריסל על ההתנחלויות. אורי אריאל, אבי ורצמן והיתר נתנו את ההופעה הקבועה בתקשורת, והשר נפתלי בנט, זה מהרסיס בישבן, שרק לא מזמן הצהיר בגבהות לב ואטימות שאין כדוגמתן כי הוא "כל הזמן" מסתובב בעולם והסכסוך הישראלי-פלסטיני "אינו מעניין איש" ("מי בעולם, מבייג'ין ועד וושינגטון, בדרום קרוליינה או בוויילס, מתעניין בסכסוך הזה? מה שמעניין זה מחירים, כלכלה, תעשייה, צמיחה" ), גילה לתומו כי הוא דווקא מאד מעניין את שותפת הסחר העיקרית של ישראל. כך גם גיא בכור, המזרחן שכבר שנים גובה כסף מקוראיו התמימים בטענה כי רק הוא מבין את "חוקי המזרח התיכון" (אותם חוקים נצחיים שלטענתו היו אמורים להגן על מובארכ מנפילה), כותב כבר זמן מה על "אפקט פרח הצבעוני". בלי לקלקל לבכור את עסק המאמרים בתשלום ליודעי ח"ן, רק נאמר כי לפי ה"אפקט" הזה, ההתפרקות במזרח התיכון עקב האביב הערבי גורמת לכך שהסכסוך הישראלי פלסטיני אינו רלוונטי ואינו מעניין אף אחד. ואכן, את תשובתה של המציאות לתחזיותיו של בכור הפרשנים קיבלנו השבוע, וזו, כמובן רק ההתחלה.

ובינתיים, כמובן, שיטת הלקרדה עובדת שעות נוספות. כתבתי על כך פעם כאן בינשוף, אבל "לקרדה" היא שיטה שמקורה בתכסיסים של עבריינים לבלבל כלבי משטרה. הם משליכים לקרדה, על מנת להסיט את מסלול הריח של הכלב מהמטרה. ז"ת, בכל פעם שמישהו מעלה טיעון לא נוח מבחינתך, אתה עונה לו במגילה ארוכה של חטאיו שלו עצמו כדי להסיח את הדעת מהדיון האמיתי. יש, כמו בנימין נתניהו, שמעדיפים ללעוס את השואה או נטישת צ'כוסלובקיה ב-1938. לירון מאוניברסיטת תל אביב חיבב במיוחד פוגרומים מאוקראינה. יש המעלים את חטאי הקולוניאליזם, והפרשן הימני שאול רוזנפלד, במאמר הזוי במיוחד, תקף את בריטניה על "כיבוש איי פוקלנד" (אז מה אם רוב מוחלט של תושביהם רוצים להישאר בריטים, וגם הכריעו על כך במשאל עם) ואת רוסיה על "כיבוש מחוז קלינינגרד" (מגרמניה הנאצית, אבל מי יודע).

האמת היא, שמנהיגי המתנחלים, שוחריהם ותומכיהם מנסים להעלים מהציבור הישראלי אמת פשוטה מאד – את המחיר שהוא משלם, ועתיד לשלם, על הגשמת חזונותיהם המשיחיים. פרוייקט ההתנחלות כולו הרי מבוסס על תפיסת ה"אתחלתא דגאולה" מבית מדרשם של הראי"ה קוק ובנו, האמונה שאם נשוב לארץ ישראל, השלמה כמובן, יתאחדו הניגודים בין חילוניות לדתיות במין סינתזה הגליאנית לשלם אוטופי וגאולי. אני לא מתכוון כאן חלילה לזלזל ברב קוק, אחד ההוגים המקוריים, המעמיקים והחשובים ביותר שקמו לעם ישראל במאה העשרים, אולם חסידיו תמיד ניסו להסתיר את המחיר שהם דורשים מהציבור הכללי לשלם בשם הגשמת חזונו. כל עוד הפלסטינאים בעיקר שילמו את המחיר הזה – לציבור הישראלי לא היה אכפת יותר מדי. תמיד אפשר להתפשר על חשבון מי שלא יושב ליד השולחן. אם מתנחלים במאחזים גוזלים אדמות פרטיות מתושבים פלסטיניים בסוסיא, למה שזה יהיה אכפת לריקי כהן מחדרה? כשריקי, כמובן, התחילה לסבול מפיגועים, בעלי החזון של "אתחלתא דגאולה" נתנו לנו תשובה אחרת. זה לא קשור להתנחלויות, הם אמרו, הם ממילא שונאים אותנו ורוצים להשמיד את כולנו, אז תנו לנו להמשיך להתנחל בשקט כי כולנו בסירה אחת, ודין יצהר כדין שייח מוניס.

עכשיו, כשמוסדות האיחוד האירופי התחילו להחרים את ההתנחלויות ואותן בלבד, הקוקיאנים מנסים את אותה השיטה. העיתונאי אבישי בן חיים כתב בסטטוס שלא משנה מה נעשה, האירופים תמיד ישנאו אותנו, כי מה לעשות הם תמיד שנאו אותנו ואי אפשר להבין למה הם שונאים אותנו פשוט כי הם שונאים אותנו. מין חוק טבע לא מוסבר שכזה, כמו, נגיד, העובדה שמים רותחים במאה מעלות, או שחוואי טקסני לא יכול להיפרד מתת המקלע שלו. אז מכיוון שכך, הבה נמשיך להתנחל ללא הגבלה ב"ארץ אבותינו". אם ממילא נהיה מנודים, אז לפחות שנהנה.

אבל האמת היא, שהממסד האירופי, להבדיל מגורמים בשמאל הרדיקלי, אינו מתנגד לישראל עצמה אלא אך ורק להתנחלויות, והתזה של "כולם שונאים אותנו כי אנחנו יהודים" לא מחזיקה אפילו זרזיף גשם ביום סגריר. ישראל, בכל שלב בתולדותיה, החזיקה מעמד תודות לברית עם מדינה אירופית או מערבית כזאת או אחרת – הנשק שהגיע מהגוש המזרחי ב-1948, הברית עם צרפת בשנות החמישים, שיתוף הפעולה עם ארצות הברית לאחר מכן. בעשורים האחרונים, הפך האיחוד האירופי לשותף הסחר העיקרי של ישראל. נכון, זה גם כי לישראל יש המון מה להציע לאירופים, אין ספק בכך, אבל לא פחות מכך אפשר לתלות את הקרבה הזאת בזהות תרבותית ובשיתוף פעולה טבעי בין מדינות דמוקרטיות. ואם האירופים תמיד שנאו אותנו, איך נסביר את הפריחה ביחסים בשנות התשעים, למשל? חסידי הרב קוק, שוב, משתמשים בטיעון השחוק הזה כדי להסתיר את האמת המטרידה: הם מסבכים אותנו עם העולם כולו, כדי להגשים חזון משיחי שאין לנו חלק ונחלה בו. וכדי שלא נראה את זה, הם מוכרים לנו את המיתוס ש"כולם שונאים אותנו." דחילק, לפחות שיאמרו את האמת: הם רוצים להתנחל מתוך אמונה דתית, ודורשים מכולנו לשלם את החשבון. ההחלטה האירופית האחרונה מועילה וחשובה בעיקר משום שהיא חושפת את האמת הזאת.

יש, כמובן, את אלו ממנהיגי המתנחלים הנמצאים עדיין בשלב ההכחשה. אורי אליצור מנסה לשכנע אותנו שזה לא כל כך נורא, וודאי "לא כמו שמספרים" לנו, ובמשרד החוץ יש כבר כאלו ששלפו את המחשבונים ומרגיעים שבסך הכול מדובר בהפסד של עשרות מיליונים ונשרוד את זה. במיוחד מטעה היא האמירה, הנשמעת מאליצור ואחרים, כאילו ה"חרם" הנוכחי הוא יוזמה של ה"פקידים" בנציבות האירופית, בירוקרטיה שממילא לאיש לא אכפת ממנה. אז זהו, שאליצור צודק מבחינה מסוימת. אירופים רבים אכן מזלזלים בנציבות ורואים בה גוף זולל משאבים, מיותר ורופס. אולם, אבוי, בכל הנוגע לעניין הישראלי-פלסטיני, הציבור האירופי הכללי, וזה משתקף בנתוני סקרים במהלך שנים רבות, דווקא סבור כי הנציבות האירופית לא הרחיקה לכת די הצורך. זאת אומרת, לא מדובר כאן בציבור אדיש או פרו-ישראלי, ובנציבות ש"פקידיה" הם פרו-פלסטינים, אלא בדיוק ההיפך: בציבור אנטי-ישראלי ובפקידות שמרנית, דיפלומטית וזהירה. איך אחרת אפשר להסביר את ארגוני הצרכנים שמאיימים על סופרמרקטים להוציא מוצרים ישראליים ואת עובדי הנמלים המסרבים לפרוק סחורה ישראלית, למשל? והרי אלו אינם נמנים עם חוגי האינטלקטואלים מהשמאל הרדיקלי באקדמיה.

למעשה, וזה חשוב מאד להבין, הויכוח שמתנהל באירופה שונה מהשיח אצלנו בישראל. אין ויכוח באירופה על חוקיותן של ההתנחלויות, למשל. אפילו הגורמים הפרו-ישראליים ביותר, המיוצגים בידי מדינאים כמו אנגלה מרקל, מאמינים שפרוייקט ההתנחלות אינו לגיטימי. גורמים קיצוניים יותר באירופה, והם הולכים וצוברים תאוצה, סבורים כי אי אפשר להפריד בין ההתנחלויות לישראל עצמה, ומידרדרים למחוזות של אנטי-ציונות קיצונית ולוחמנית. הויכוח בין שתי האסכולות הללו, במידה רבה, נדחה בשל האמונה כי המשא ומתן ממילא עומד מעבר לפינה, ולפיכך מוטב לתת לשני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, לשאת ולתת על סיום הכיבוש בעצמם. אולם כשפוליטיקאים ישראלים, כולל שרים בממשלה, אומרים למעשה שהכיבוש לא יסתיים לעולם, שפיתרון שתי המדינות מת ושנבנה בכל מקום; כשהתנחלויות צצות כפטריות אחרי הגשם, מאחזים מתרחבים על חשבון קרקע פלסטינית פרטית באופן שמסכל כל סיכוי להסדר, והיועץ המשפטי עוד מכשיר את כל זה – חודרת אט אט ההכרה לחוגים רבים ושונים במערב כי ההבדל בין ישראל גופא לבין ההתנחלויות מלאכותי. בהיגיון ששורר בעולם שמחוץ לגבולות נתב"ג, המשמעות ברורה: חרם לא רק על ההתנחלויות, אלא על מדינת ישראל כולה. ומי שלא מבין שאנחנו מתקדמים לכיוון הזה, כדאי שיתעורר – ובמהירות.

בהקשר הזה, החלטת ה"חרם " האירופי היא צעד הגנה אחרון לא של אויבי ישראל, אלא דווקא של ידידיה ותומכי הקשרים ההדוקים עמה, ניסיון להציל את ישראל הלגיטימית מגל ה-BDS  והסנקציות – תמרור אזהרה, אם תרצו. ההחלטה עדיין מתונה, גם בנוגע להתנחלויות. היא לא תפגע, למשל, באנשים פרטיים שגרים מעבר לקו הירוק. אבל כל אלו ששולפים את המחשבונים וטוענים שאנחנו יכולים לספוג את הנזק, פשוט לא מבינים שמדובר אך ורק בצעד ראשון, ולאחריו יבואו נוספים.

הדבר המסוכן ביותר, כמובן, הוא התגובות הפבלוביות של אנשי הימין התובעים "להכניס להם", לנקום באירופה, מעין תג מחיר אם תרצו. לא תהיה מתנה יותר גדולה לאנשי ה-BDS ולגורמים הקיצוניים שרק מחכים להזדמנות הזאת. הרי כיצד "תנקום" ישראל באירופה? האם היא תפסיק את הסחר? זה לא יהיה נעים לאירופים, אבל ישראל תיפגע יותר. זה מזכיר לי קצת את הגרפיטי שהיה די נפוץ בתקופת שירותי הצבאי: "תיזהר! כשאתה משתין על הצבא, הצבא נרטב. אבל כשהצבא ישתין עליך, אתה תטבע." אופציה נוספת, שהעלה לאחרונה זאב אלקין, האיש שלמרבה החרפה משמש כפנים הדיפלומטיות של ישראל בעולם, היא לפגוע במימון של פרוייקטים אירופיים בשטחים או להגביל את חופש התנועה של דיפלומטים אירופיים ביהודה ושומרון. אין דרך טובה יותר להכניס את ישראל לסחרור מוות, לגרום לה להשתולל ולירות, כרגיל, ברגליה שלה. מעבר לעובדה שמדובר, למעשה, במדיניות של תג מחיר – שלילת גני ילדים מתושבים פלסטינים כי מישהו בירושלים כועס על אירופה – זו איוולת שאין כדוגמתה. צעדים כגון אלו יחזקו ממילא את הגישה שישראל היא מקרה אבוד וימריצו את אלו שרוצים להחרים אותה לחלוטין. כך, במקום קתרין אשתון והנציבות האירופית, נמצא מולנו בסופו של דבר את אנשי ה-BDS  ותומכיהם.

וזה כבר באמת לא יהיה נעים. רסיס בישבן כבר אמרנו?

לא בכדי בחרו מפיקי כוכב נולד הערבי בשיר המפורסם מ"עלובי החיים" לאקורד הסיום של התוכנית שהלהיבה מיליונים. מה ניתן ללמוד מכך על שאיפות ההמונים במצרים, בסוריה ובטורקיה?

מאמר זה פורסם במקור בויי-נט

לפני מספר שנים, בשיא ימי האביב הערבי, אחרי הביקור שלי במצרים ונפילתו המדהימה לא פחות של חוסני מובארכ, טענתי כאן בינשוף כי מהפכות שמצליחות במהירות עונות לשלושה תנאים עיקריים: הן מתחילות במרכז הכובד של המדינה, מתודלקות בידי תקשורת אוהדת ומתאפשרות לנוכח שיתוף פעולה של הצבא או חלקים ממנו. גם המהפכה השנייה, נגד מורסי, עונה לאותם המאפיינים בדיוק: היא התחילה בקהיר, מרכז הכובד של המשטר, וערערה את עצביו ואת נחישותו. היא נהנתה מדיווחים תקשורתיים מפנקים שהעניקו למפגינים תחושה שהם עומדים בפני רגע היסטורי, ובקרוב ממש ישיגו את מטרתם ויכבשו את השלטון. וחשוב מכל – ההמונים הצליחו להכניע את משטר האחים המוסלמים מפני שהצבא, מראש, תיעב את הנשיא מורסי ומפלגתו והמתין להזדמנות להיפרע מהם. השאלה שנותרה היא, האם הנשיא הבא יצליח לשרוד כהונה שלמה בלא הפיכה דומה, כי הרי תנאי היסוד שמובילים את ההמונים לרחוב – תסכול, עוני, חוסר ביטחון אישי, מדינה מתפוררת – לא ישתנו בנקל. הררי מלל פרשני נשפכו כבר על השאלות הללו, ולכן כדאי אולי להסתכל על אירועי היום מזווית אחרת, לא צפויה. ולשם כך – כדאי להסיט לרגע את העיניים מרחובות קהיר לעולם הנוצץ של תוכניות הריאליטי הערביות.

            ספק אם היו בעת האחרונה תוכניות טלוויזיה פופולריות יותר מערב איידול, "כוכב נולד" הערבי. זכייתו של מוחמד עאסף הפלסטיני במקום הראשון הלהיבה את הרוחות, העלתה את המורל בקרב הפלסטינים ועוררה עניין עצום בכל רחבי העולם הערבי. והנה, לאחר התחרות, בחרו מפיקי התוכנית לכנס את כל הפיינליסטים למספר שירי סיכום. מול עיניים של מיליוני צופים מכל מדינות ערב, שרו המתמודדים לא משירי פיירוז, דיאנה חדאד, אום כולתום או אומן ערבי ידוע אחר, אלא דווקא – מכל השירים שבעולם – את "היי הקשיבו הם שרים" (do you hear the people sing) – אחד מהשירים הידועים ביותר במחזמר המצליח "עלובי החיים". השיר תורגם לערבית לרגל האירוע (כאן מצוטט בתרגומו העברי של אהוד מנור):

היי הקשיבו הם שרים!

ובפיהם שירים יוקדים

כל בני עמינו כמו בזמר לא יהיו עוד עבדים

כשהלמות הלב עונה, הד להלמות תופי הקרב

 שחר חדש על החיים יעלה עכשיו

היי הקשיבו הם שרים – עלובי החיים בערב איידול

הבחירה של ההפקה, כמובן, לא הייתה מקרית – וההנחה היתה שהשיר הצרפתי הזה ידבר לצופים יותר מכל שיר ערבי פופולרי. זו בחירה מעניינת, לא רק משום שהמחזמר הידוע לא תורגם ולא הוצג עד היום במלואו בארצות ערב, אלא בגלל שמפיקי התוכנית שינו את סדר השירים. במחזה המקורי, שהולך בעקבות עלילת הרומן המפורסם של ויקטור הוגו, שרים הגיבורים קודם כל את שיר המהפכה האופטימי שלעיל, ולאחר מכן, כשהמהפכה נכשלת, שר הניצול היחיד קינה לחבריו שנפלו. בגירסה של ערב איידול הסדר התהפך: קודם כל שרו הפיינליסטים את השיר העצוב, מעין טריבוט לקורבנות המהפכה, ואז עברו לשיר המיליטנטי והאופטימי. "עלובי החיים" משדר כישלון, ואילו הם רצו לשדר ניצחון והצלחה. לא חלפו אפילו שבועיים, והמילים הפכו למציאות באירועים הדרמטיים של כיכר תחריר.

            לא מדובר בתופעה ייחודית לעולם הערבי. גם בטורקיה, למשל, שרו המפגינים נגד ארדואן  את "היי הקשיבו הם שרים!" באנגלית ובטורקית. גולשים אחדים העלו קליפים משלהם ליו טיוב, אחדים מהם מוקדשים למורדים בסוריה. מעריצים מערביים של האביב הערבי העלו כבר לפני שנתיים וחצי ליוטיוב גירסה שלהם של השיר, מלווה בקליפ של תמונות מהמהפכה הצרפתית, המהפכה האמריקאית ונפילת חומת ברלין. "אתם לא לבד," כתבו המעריצים המערביים, "גם אנחנו היינו שם. אנחנו הצלחנו להשיג חירות, וגם אתם תצליחו." מכאן עולה השאלה – מכל השירים, למה דווקא השיר הזה? מדוע לא שיר מהפכני ערבי, ויש הרבה כאלה? מדוע לא אחד מהשירים המזוהים עם מהפכה מערבית כזאת או אחרת? ספק אם מישהו מאלו ששרו את השיר בהתלהבות באולפן של ערב איידול, או גם מצופיו המערביים של השיר, יודע שהוא מתייחס דווקא למהפכה מאד ספציפית: המרד הכושל נגד מלך צרפת ב-1832. הרומן של ויקטור הוגו מספר בהרחבה את הרקע  למהפכה הנשכחת הזאת, אולם המחזמר, כמובן, משמיט אותו. המרד מוצג כמעשה גבורה מפואר אך כושל של צעירים אידיאליסטיים ונלהבים, שקורבנם מקבל ממדים דתיים ומיסטיים כמעט. למה הם מרדו? משום שנלחמו למען החירות. הסיבות, מעבר לכך, לא מפורטות.

שידורי המהפכה: "הי הקשיבו הם שרים" באנגלית ובטורקית, כיכר טקסים באיסטנבול

בדיוק מסיבה זו ל"היי הקשיבו הם שרים", על המוזיקה הסוחפת שלו, היה קל כל כך להפוך לסמל תרבותי של האביב הערבי. שירים ממהפכות מוכרות, ערביות או מערביות, קשורים לזיכרונות רעים, מעשי זוועה, אימפריאליזם ודיכוי. לעומת זאת, המחזמר "עלובי החיים" מספק תבנית קלאסית של "מהפכה אצילית" נצחית. משום שאיש לא מכיר את הרקע שלה, היא לא מוכתמת במעקשי המציאות ואפשר להתאים אותה לכל אירוע מהפכני שהוא. המהפכה של "עלובי החיים" היא קודם כל מהפכה לאומית, מהפכה של עם, נגד שליט מרושע. היא לא מהפכה אזורית, לא ג'יהאד עולמי, לא מלחמה שבטית או אתנית או דתית. כלומר – היא כל מה שהחוגים שהפיקו את ערב איידול, ולא מעט מצופיו – היו רוצים לראות במדינות שלהם. מול ההתפרקות השבטית בלוב, מלחמת האזרחים האתנית האכזרית וגוויעת המדינה הלאומית בסוריה, אפילו החזון הפן-איסלאמי של משטר מורסי, מבטאים השירים מעלובי החיים כמיהה ללאומיות דמוקרטית ואחדות של ה"עם" כולו מול דיקטטורים. לעיתים, התבוננות ביקורתית בתוכניות טלוויזיה פופולריות יכולה ללמד אותנו על חלומות ושאיפות יותר מנאומי מנהיגים או מאמרים מלומדים בתקשורת. הכמיהה למדינה לאומית מאוחדת עדיין חיה וקיימת בעולם הערבי, למרות ואולי דווקא משום שהמציאות בשטח מובילה עדיין לכיוון ההפוך.

היי הקשיבו הם שרים – בעברית. עלובי החיים בשפת הקודש, בכיכובם של דודו פישר, ריקי גל, שלומית אהרון ואבי טולדנו.

נ.ב.

האביב הערבי לא מספיק להפתיע. אם, בשלב הראשון שלו, הוא הכה בתדהמה את האופטימיים, העיתונאים נוטפי הדבש נוסח תומס פרידמן שציפו לדמוקרטיה זוהרת, הרי המטוטלת מכה עכשיו דווקא את הפרשנים ה"מפוכחים" שהבטיחו לנו חורף אסלאמי נצחי. כאן בינשוף נמשיך לצפות ולעדכן. דבר אחד בטוח, משעמם לא יהיה…