ארכיון הבלוג

לאחרונה, פרסמו ח"כ הכנסת לשעבר חיים רמון ושורה של בכירים בטחוניים בדימוס תוכנית הפרדה חדשה בין יהודים ופלסטינים בירושלים. מעבר למחיר הנורא שישלמו תושבי ירושלים על התוכנית הנ"ל, היא מבטאת כשל אסטרטגי עמוק יותר – הליכה עד למחצית הדרך, באופן שמאלץ אותנו לשלם מחיר כבד בלי להשיג דבר. ינשוף פוליטי-מדיני על ערמונים, אש ודגים מסריחים. 

tumblr_ndtb9lAfPW1s4rxcyo1_1280

לאחרונה, צץ חבר הכנסת לשעבר חיים רמון מתהום הנשייה, וביחד עם "לשעברים" אחרים, חלקם אנשים מכובדים ורבי זכויות, הציע תוכנית הפרדה חדשה ש"תציל את ירושלים היהודית". מדובר, למעשה, בגירסה משודרגת לתוכניתו של בוז'י הרצוג עליה דיברנו כבר כאן בינשוף. לפי תוכנית רמון, יועברו חלק גדול מהכפרים הפלסטיניים בירושלים, כמו למשל ג'אבל מוכאבר, לתחומי הרשות הפלסטינית (שטח A או B). מאתיים אלף מתוך שלוש מאות אלף התושבים הפלסטינים של הבירה יאבדו את תושבות הקבע שלהם ואיתם את מקומות העבודה, ומעתה – יראו את מסגד אל-אקצא רק מאחורי חומת בטון. במאמר חריף במיוחד, הראה הפעיל הירושלמי שלום בוגוסלבסקי כיצד תמיט התוכנית הזאת אסון על ירושלים: היא תוביל להתמוטטות כלכלית בעיר, שמגזרים שלמים בה מאויישים בפועלים ואנשי צוות פלסטינים, תרסק את הכלכלה הפלסטינית ותגביר את הייאוש, וכתוספת, גם תסלים את תודעת "אל-אקצא בסכנה" והקיצוניות הדתית בקרב הפלסטינים שישארו בעיר. גרוע מכל, אם הרשות הפלסטינית תסרב לקחת אחריות על השכונות הירושלמיות שיבודדו, וסביר שתסרב לעשות זאת, הן יהפכו מניה וביה למשרצה של פשע וטרור, בדיוק כמו מחנה הפליטים שועפאט לאחר בניית גדר ההפרדה. בוגוסלבסקי מוכיח היטב את טענותיו, ואין צורך לחזור עליהן במפורט.

תוכנית הפרדה בירושלים - ח"כ לשעבר חיים רמון

תוכנית הפרדה בירושלים – ח"כ לשעבר חיים רמון

כאן הייתי רוצה לעסוק בבעיה שבוגוסלבסקי לא עוסק בה, והיא האיוולת האסטרטגית שביסוד התוכנית, בעיה שאני מכנה "כשל מחצית הדרך". חשוב לי מאד להדגיש את הנקודה הזאת, מפני שתוכניות נפל מהסוג הזה עולות וצוברות תאוצה, בדיוק בגלל העדר חשיבה אסטרטגית מסודרת בקרב הדרגים הפוליטיים בישראל. בקיצור נמרץ, לכל מבצע, תוכנית פוליטית או פעולה שנועדה לשנות את המצב, חייב להיות היגיון אסטרטגי. אותו היגיון אסטרטגי מבוסס תמיד על הנחות יסוד מסויימות, יש לו נקודות חולשה וחוזק, והוא טומן בתוכו נכונות לשלם מחיר והבטחה לתועלת כלשהי תמורתו. כל תוכנית אסטרטגית שאינה מתבססת על חשיבה מסוג זה, אלא על הנחות עמומות ולא מפורשות דיין, עלולה להיקלע לסתירות פנימיות חמורות שידונו אותה לכישלון בטרם יצאה לדרך. גרוע מכך: על מנת להתחשב באינטרסים פוליטיים כאלה ואחרים, היא עלולה להתבצע חלקית ולעצור במחצית הדרך – רחוק מספיק כדי לאלץ אותנו לשלם את המחיר, אך לא רחוק די הצורך בכדי להנות מהתועלת. במילים אחרות, מי שנתקע במחצית הדרך עלול להפסיד מכל הצדדים – גם לאכול את הדגים הסרוחים וגם למצוא את עצמו מגורש מהעיר.

לאכול דגים מסריחים ולצאת מהעיר - תמונת אילוסטרציה

לאכול דגים מסריחים ולצאת מהעיר – תמונת אילוסטרציה

בוגוסלבסקי הבהיר היטב את המחיר הנורא שכרוך בתוכנית של חיים רמון וחבריו. אבל מה עם התועלת? לפי דבריו של רמון עצמו, התוכנית אמורה ליצור מציאות של הפרדה בשטח בהעדר הסכם, לעצור את ההתערבבות הרת האסון של פלסטינים וישראלים, ולשמר את פתרון שתי המדינות בעתיד. דא עקא, שהיא חלקית מדי בכדי לעשות זאת. רמון מניח משום מה, שהרשות הפלסטינית תמהר להוציא לו את הערמונים מהאש, ולספק שירותים אזרחיים לשכונות המודרות שישראל תזרוק לחיקה. אבל בהיעדר תמורה מדינית מספיקה, מדוע שהרשות הפלסטינית תסייע לישראל, ותהווה קבלן משנה לכיבוש צבאי? האם יהיו אבו מאזן ואנשיו מוכנים לשלם מחיר פוליטי כבד, ולסייע לישראל להדיר 200,000 תושבים פלסטינים ממסגד אל-אקצא ומקומות העבודה שלהם בירושלים, כדי לקבל בעצם… כלום ושום דבר? כדי שיהיה סיכוי כלשהו שההיגיון האסטרטגי שמאחורי תוכנית רמון יישא פירות כלשהן, היא חייבת להיות רדיקלית בהרבה, ולכלול גזרים משמעותיים שישכנעו את הרשות הפלסטינית לשתף פעולה. לא מדובר בשינויים מקומיים, אלא בתמורות עמוקות ודרמטיות שישנו את המומנטום ויבהירו לרשות, והציבור הפלסטיני, שישראל מתכוונת ברצינות ללכת לכיוון פתרון שתי המדינות: הכרה חד צדדית במדינה פלסטינית, העברה מסיבית של שטחי B לשלטון פלסטיני, הפסקת ההתערבות הגסה בענייניה הפנימיים של הרשות, הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות וקניית האדמות הנכלולית של המתנחלים, וכיוצא בזה. ללא הצעדים הללו, המומנטום לא ישתנה, הרשות לא תקבל אחריות על השטחים שיפונו, והתוכנית לא תקדם במאומה את פתרון שתי המדינות. היא רק תשכפל את משרצת הטרור במחנה הפליטים שועפאט גם לשכונות נוספות, לאסונם של תושבי ירושלים כולם. כלומר, חיים רמון כושל ומכשיל גם לפי ההיגיון האסטרטגי שלו עצמו.

בפוסט הזה, אני לא ממליץ בהכרח על תוכנית כלשהי, אלא רק מסב את תשומת לבכם לחוק חשוב: כל מי שבוחר תוכנית חייב לשים לב היטב להיגיון האסטרטגי שביסודה, לא לסתור אותו באמצעות פעולות אחרות, וללכת רחוק מספיק בכדי שהתועלת של התוכנית תצדיק את המחיר. תוכניות שנעצרות במחצית הדרך, וסותרות את ההיגיון האסטרטגי שלהן עצמן, אינן רק ברכה לבטלה – הן מסוכנות, ועדיף שלא יבואו כלל לעולם. חיים רמון, כמובן, אינו לבד בכשל הזה. גם חובבי ה"עיר המאוחדת" מצד ימין, כפי שהראיתי כבר בינשוף, סותרים את ההיגיון האסטרטגי שלהם עצמם. הבעיה של ישראל אינה אסטרטגיה שגויה. הבעיה היא העדר מחשבה אסטרטגית בכלל.

קולונל בלימפ מסתער: על פוליטיקאים, גנרלים ומרחץ טורקי

בראשית שנות השלושים, נכנס צייר אנגלי למרחץ טורקי בלונדון, וחזה בשני קציני צבא משוחחים על סוגיה הרת גורל. המפגש הזה הוליד את אחת הדמויות המצויירות המשעשעות ביותר בתולדות הקומיקס הבריטי. קולונל בלימפ, שמאז הפך לסמל לשמרנות צבאית עיקשת, חי וקיים גם בישראל – בפרט בקרב משקיפים המתעקשים להתרפק על העבר החמים והנוח ולהכחיש את טיבה המורכב והחמקמק של המלחמה בימינו. ינשוף אסטרטגי מביט מתוך אדי המרחץ הטורקי על ערבוב התחומים בין צבא לפוליטיקה, מלחמות פסיפסיות ומדינאים במדים.

מתוך הסרט, חייו ומותו של קולונל בלימפ

מתוך הסרט, חייו ומותו של קולונל בלימפ

בראשית שנות השלושים, נכנס צייר קריקטורות בריטי למרחץ טורקי בלונדון, וראה שם שני קצינים מתמרמרים בצוותא על הרשויות הצבאיות. זו שערוריה שאין כדוגמתה, הם טענו, שהפיקוד הבכיר אינו מאפשר לקציני פרשים להיכנס לטנקים כשלמגפיהם מחוברים דורבנות רכיבה. הפגישה המקרית הזאת הולידה את קולונל בלימפ, אחת מהדמויות המצויירות המשעשעות ביותר בתולדות הקומיקס הבריטי. בלימפ, קצין קרתני, אדום צוואר, רגשני ובעיקר שמרן מושבע, משחרר הצהרות לאומה ממפקדתו במרחץ הטורקי, נוסח "אכן, אדוני! הממשלה מובילה את האומה לתהום, והאומה חייבת להתאחד מאחורי הממשלה!" או "בחייך, אדוני! חבר הלאומים חייב לשמור על השלום, אלא אם תפרוץ מלחמה". לימים, קולונל בלימפ הפך לסמל לקצינים מאובנים ושמרנים, שחיים על אדי תהילת עבר ומעכבים רפורמות צבאיות בשם עולם שהיה ואיננו. ההיסטוריון הצבאי אדוארד דריאה השתמש בכינוי הזה עבור הפילדמרשל היפני אואהרה יוסאקו, "סבא רעם" הידוע לשמצה שכבר כתבנו עליו כאן בינשוף. אואהארה, גיבור מלחמת רוסיה-יפן, דגר על תפקיד הרמטכ"ל שנים רבות בראשית המאה העשרים, והתנגד נחרצות לכל שינוי, קל ככל שיהיה, בצבא היפני. בבריטניה עצמה, מילא הדוכס מוולינגטון, המנצח הגדול בקרב ווטרלו, תפקיד דומה, כאשר ב"בלימפיות" אופיינית התעקש במשך עשורים שאין מה לשנות ולשפר בצבא הבריטי, שהרי הוא ניצח את נפוליאון.

"סבא רעם" - הפילדמרשל היפני אואהארה יוסאקו

"סבא רעם" – הפילדמרשל היפני אואהארה יוסאקו

דוגמא קטנה ל"בלימפיות" שכזאת, נוכל לראות במאמר שהתפרסם לאחרונה באתר מידה, ובו מתח חוקר צבא בשם ויליאם אוון ביקורת על תפיסות צבאיות חדשות ומסוכנות, לדעתו, שהשתלטו על המטות הכלליים של צבאות מערביים. קצפו של אוון יוצא בראש ובראשונה על סוגיה אזוטרית יחסית – ההגדרה המדוייקת של הרמה האופרטיבית (מערכתית), כמתווכת בין הרמה הטקטית לבין הרמה האסטרטגית. מכיוון שהמאמר עצמו מבולבל ולא בהיר, ועניינו האמיתי הוא דיון בקוצי היוד של הגדרות, אין טעם לעסוק בו כשלעצמו.

אוון אינו מחובר יותר מדי לשדה הקרב הנוכחי, ורוב הדוגמאות שהוא מצטט מיושנות ומדיפות ניחוח קל של נפטלין. ובכל זאת, ה"בלימפיות" האמיתית של המאמר אינה שלו אלא דווקא של העורך שהוסיף את ההקדמה למהדורה העברית, ככל הנראה מתוך להיטות להפוך את המאמר הצבאי האזוטרי של אוון להצהרה רלוונטית לפוליטיקה הישראלית,. דברי המבוא הללו אינם קשורים ישירות לתזה של אוון, וגם לא נובעים ממנה ישירות, אבל במידה רבה הם מעניינים הרבה יותר. העורך קוצף בראש ובראשונה על ערבוב התחומין. תורת המערכה הישראלית, שנובעת מהשפעתם המזיקה של הוגים צבאיים כשמעון נווה, "הופכת כל גנרל למדינאי במדים וכל רב"ט לאסטרטגי". אנשי צבא, במילים אחרות, מתערבים יותר מדי בפוליטיקה, במקום לבצע את תפקידם הראוי – לירות ולפוצץ כדי להשיג יתרונות טקטיים עבור הדרג המדיני. הביקורת הזאת מהדהדת את המרמור של אנשי צבא מסורתיים כראלף פטרס, שהתנגדו לתורת הקונטר-התקוממות ולשיטות הצבאיות החדשות שהאמריקאים הפעילו בעיראק ובאפגניסטן (והרחבנו על כך בינשוף כאן וכאן). פטרס, כמו העורך העברי, לא אהב את סיבוכי המדיניות הצבאיות, את הממשק בין הצבא לתקשורת ואת המשא ומתן המורכב שניהלו גנרלים אמריקאיים כדייויד פטריאוס עם מנהיגים אזרחיים וגורמים שבטיים בעיראק – מהלך שהוביל לניצחון היחיד כמעט על אל-קאעדה במהלך המלחמה. במקום זאת, הוא ערג לעולם הישן והטוב: יש הם, ויש אנחנו. יש טובים, ויש רעים. המדינאי קובע מי טוב ומי רע, ואנשי הצבא יורים ומפוצצים. פטראוס, למעשה, הוא דוגמא קלאסית לאותו "מדינאי במדים" שהוא מבקר בחריפות רבה כל כך.

מדינאי במדים? גנרל דייויד פטריאוס

מדינאי במדים? גנרל דייויד פטריאוס

הגישה של פטרס והעורך העברי (ובמידה מסויימת גם של אוון) נובעת, ברוחו של בלימפ, מערגה לעולם ישן ופשוט, נקי מסיבוכים. אבל האמת היא ששינויים היסטוריים, פוליטיים וחברתיים הפכו את המלחמה לשונה ממה שהיתה בעבר. כיום, אין אפשרות להסתפק בטקטיקה צבאית פשוטה שתוביל לניצחון אסטרטגי. רוב המלחמות המשמעותיות היום אינן מתנהלות בין שני צבאות, כמו בעבר, אלא כמלחמת גרילה א-סימטריות, בין מדינות לערב רב של ארגונים חמושים. במקרים מסויימים, כמו בעיראק או באפגניסטן, המלחמה היא פסיפסית ומורכבת מתמרון בלתי פוסק בין אינספור גורמים כאלה: שבטים, משפחות, מיליציות, אנשי עסקים, וכמובן – גורמי תקשורת וארגונים בינלאומיים. במלחמה כזאת בדרך כלל אין הכרעה, אלא רק תמרון פוליטי שמשיג יתרון זמני.

להלן נביא דוגמא אופיינית מספרו של האסטרטג אמיל סימפסון, מלחמה מלמטה למעלה. חשבו למשל על קצין בריטי באפגניסטן שמבקש סיוע אווירי נגד עמדת טליבאן בכפר הררי. לכאורה, מדובר במהלך טקטי לחלוטין. אבל מה קורה, למשל, אם פגיעה באזרחי הכפר תנכר שבט חשוב שמהווה כרגע את לשון המאזניים האזורית בין הממשלה לטליבאן? ההחלטה של הקצין אם לפלוש רגלית לכפר, להימנע מפלישה או לבקש הפצצה אווירית, יכולה להוביל להשלכות פוליטיות משמעותיות. אפילו פעולה אזרחית, כמו בניית צינור מים, עשויה להטיב עם שבט אחד ולא עם שבט אחר, ולהכות גלים פוליטיים. כאשר קצינים זוטרים ובכירים אינם מבינים בפוליטיקה, נרתעים מפוליטיקה או חושבים שפוליטיקה אינה מתחום עיסוקם, הם עשויים "ללחוץ על כפתורים פוליטיים באפלה" ולפגוע מבלי דעת באסטרטגיה המלחמתית כולה. כאשר הפעילות הצבאיות והפוליטית מתערבבות זו בזו לבלי היכר, קצינים זוטרים אף עשויים להבין שאסטרטגיה פוליטית מסויימת לא עובדת, ואיסור להתעסק בפוליטיקה עלול למנוע מהם לדווח על כך לרמה הממונה. מסיבה זו, מציע סימפסון תהליך בלתי פוסק של משוב הדדי בין אנשי הצבא למדינאים, אם כי לנבחרי העם נתונה מן הסתם המילה האחרונה.

blimp

בתחום האסטרטגיה הצבאית, בדיוק כמו בפוליטיקה, מאד מפתה להיאחז בוודאויות של העבר, לצטט תיאורטיקנים מיושנים ולבוז לכל מי שמנסה להצביע על מורכבות, שנובעת ממצב חדש ומשתנה תדירות. מפתה – אבל מסוכן. מי שרוצה לנצח במלחמות, ראוי שיתבונן במציאות כהווייתה, ולא מתוך אדיו הסמיכים והחמימים של המרחץ הטורקי.

 

מלחמה מלמטה למעלה: האסטרטגיה של המאה ה-21

אמיל סימפסון, קצין בריטי לשעבר שנלחם כנגד הטליבאן באפגניסטן, הוא אחד מההוגים האסטרטגיים המעניינים ביותר של תקופתנו. כתוצאה מהניסיון הצבאי והאקדמי שלו, סימפסון מותח ביקורת מוחצת על הצבא שבו שירת, ועל האופנים שבו שרים וגנרלים משלים את עצמם, מתאימים את המציאות לתיאוריות שעבר זמנן ומובילים את מדינותיהם בדרך עוועים. תוך כדי כך, טוען סימפסון כי האסטרטגיה הקלאסית, שבה עושים שימוש רוב הצבאות הליברליים, אינה מתאימה למלחמות של המאה ה-21. מהם עיקרון הקוטביות ועיקרון ההכרעה, ומדוע הם אשליות מסוכנות בתנאים של ימינו? מה אפשר ללמוד ממלחמת אפגניסטאן וממלחמת לבנון השנייה? ינשוף צבאי אסטרטגי על מלחמה מלמטה למעלה.

download

אחד היתרונות של לימודים באוניברסיטת הרווארד הוא הפגישות התכופות עם אנשים מרתקים, בין אם בקרב הסטודנטים ובין אם בקרב צוות ההוראה. אחד מהבולטים שבהם הוא אמיל סימפסון, עמית מחקר מקינגס קולג' לונדון, קצין קרבי לשעבר בצבא הבריטי, כתב במגזין Foreign Policy ואחד מההוגים האסטרטגים המקוריים ביותר בתקופתנו. סימפסון, שהשתתף כעמית הוראה בסמינר על "אסטרטגיה ומשבר" של ההיסטוריון ניל פרגוסון, התגלה כאוצר בלתי נדלה של ידע ותובנות עבור הכיתה. כמפקד פלוגה לשעבר ביחידות הגורקה, צבא השכירים המפורסם מנפאל שעדיין משרת תחת הדגל של הוד מלכותה, הוא חווה את טבילת האש שלו במלחמה מול הטליבאן ובעלי בריתם במחוז הלמאנד, אפגניסטן. לאחר שש שנים של שירות עזב לאקדמיה, ובניגוד לחוקרים רבים אחרים לא הסתפק בכתיבת מאמרים וספרים על נושאים אזוטריים. ספרו, War from the Ground Up, שמנסה להתוות אסטרטגיה חדשה למאה ה-21, זכה לביקורות מהללות, והוא ככל הנראה בדרך להפוך לאחת מהקלאסיקות הצבאיות החשובות ביותר של תקופתנו.

במידה רבה, אמיל סימפסון והוגים אסטרטגיים חדשים מסוגו עושים לאסטרטגיה המקובלת את מה שאיינשטיין ויתר אבות הפיזיקה המודרנית עשו לפיזיקה הניוטונית. תורת היחסות של איינשטיין לא יתרה את ממצאיו של ניוטון, כפי שיעידו כל המדענים ובעלי המקצוע שעושים שימוש בעקרונות הפיזיקה הקלאסית על בסיס יומיומי. אולם איינשטיין ומדענים מודרניים אחרים הראו כי תורת ניוטון נכונה בקירוב רק בתנאים מסויימים, כאשר אנחנו עובדים במהירויות נורמליות. אם נעבוד במהירויות גבוהות מאד, אזי הסטייה בין התורה למציאות תהפוך להיות משמעותית, והיא עשויה להוביל אותנו לשגיאות קשות. לדעתו של סימפסון, עקרונות המלחמה הקלאסית מבית מדרשו של קארל פון קלאוזביץ (שנחשבים עדיין חומר לימוד סטנדרטי ברוב הצבאות המערביים) היו נכונים בקירוב בעולם שחלף, והם עדיין נכונים בקירוב בתנאים מסויימים של מלחמה. אולם בחלק גדול מהמלחמות של המאה ה-21, הסטייה בין המציאות לתורת קלאוזביץ פשוט גדולה מדי. יתר על כן, הניסיון של הצבא הבריטי, שבו שירת סימפסון, ובעלי בריתו האמריקאים, לכפות את המציאות לתוך תבנית קלאוזביציאנית הסתיים בהבנה לקויה של התנאים באפגניסטן ובתוצאות הרות אסון. במילים אחרות, כדי להתמודד עם המלחמות הבלתי סימטריות של המאה ה-21 דרושה לנו תורה אסטרטגית חדשה.

דרושה תורה אסטרטגית חדשה - אמיל סימפסון

דרושה תורה אסטרטגית חדשה – אמיל סימפסון

סימפסון טוען כי אסונות צבאיים רבים נגרמו בשל שימוש מוטעה בשני עקרונות מהתורה הצבאית הקלאסית – טעות שחוזרת שוב ושוב חרף הניסיון המר של הצבא האמריקאי, הצבא הבריטי ובעלי בריתם. הראשון שבהם הוא "קוטביות" (polarity) והשני הוא עיקרון ההכרעה. עיקרון הקוטביות מניח שבמלחמה יש שני צדדים, כאשר כל אחד מהם מונוליטי פחות או יותר. בתקופה של קלאוזביץ, הצדדים היו בדרך כלל מדינות. לכל מדינה היה צבא, שעסק במלחמה, ודרג פוליטי שהכריע הכרעות. במהלך המלחמה, כל נכס של הצד השני (בוודאי צבאי, ולפעמים גם אזרחי) נחשב מטרה לגיטימית להפעלת כוח. במלחמה קוטבית, אסטרטג יכול לתהות האם עליו לתקוף קודם את דיביזיה 12 או דיביזיה 13 של צבא האויב, אבל הוא לעולם לא תוהה האם אחת מהדיביזיות הללו שייכת לאויב יותר מהאחרות, או האם היא שייכת לאויב בכלל. הצד השני נתפס לרוב כמהות אחת ומאוחדת.

עיקרון ההכרעה נוסח על ידי קלאוזביץ במונחים משפטיים. מלחמה הוא אומר, היא מעין בית משפט שנועד לקבל הכרעות מדיניות. אם לא הצלחנו להגיע להסכמה עם היריב באמצעים דיפלומטיים, אנחנו מוסרים את הסכסוך להכרעה בשדה הקרב. המטרה של הפעולות הצבאיות שלנו היא לאלץ את האויב להתנהג כפי שאנחנו רוצים, או במילים אחרות – לכפות עליו את רצוננו. המטפורה של "בית משפט" חשובה כאן. היא מבליעה בתוכה הנחה, שגם אנחנו וגם האויב פועלים בתוך סט אחיד של כללים וחוקים. קלאוזביץ לא הניח את קיומו של "אל מלחמה", מעין שופט המכריע בין הצדדים, אבל הוא כן הניח ששניהם מבינים את המציאות באופן דומה. כאשר מלך פרוסיה, למשל, הובס צבאית על ידי נפוליאון בקרב ינה, הוא הבין שפרוסיה הפסידה במלחמה, בדיוק כפי שנפוליאון הבין שצרפת ניצחה. שני השליטים מדדו ניצחון והפסד לפי אותו סרגל.

נפוליאון עם מלך פרוסיה פרידריך וילהלם השלישי ורעייתו, המלכה לואיזה. שני השליטים, חרף כל ההבדלים ביניהם, החזיקו באותו נרטיב אסטרטגי.

נפוליאון עם מלך פרוסיה פרידריך וילהלם השלישי ורעייתו, המלכה לואיזה. שני השליטים, חרף כל ההבדלים ביניהם, החזיקו באותו נרטיב אסטרטגי.

שני העקרונות הללו, טוען סימפסון, היו נכונים בקירוב בשעתם. אולם במלחמות של המאה ה-21 הם לעיתים קרובות שגויים, וניסיון להבין את המציאות באמצעותם עלול להוביל לטעויות אסטרטגיות הרות אסון. קחו, למשל, את עיקרון ההכרעה. ישנן שלוש דרכים להכריע מלחמה: 1. להשמיד את היריב צבאית, כפי שמוגרה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, או הנמרים הטמיליים בסרי-לנקה. 2. להחליש את היריב עד כדי כך שיחדל להוות בעיה, כמו למשל הניצחון הבריטי על הגרילה הקומוניסטית במלאייה. לוחמי גרילה קומוניסטיים הוסיפו לפעול שנים לאחר הניצחון הבריטי, אולם חולשתם היתה כה גדולה, עד שהם חדלו להוות הפרעה שיש להתחשב בה. 3. לכפות על היריב את רצונך, למרות שלא הושמד בפועל. הסיטואציה השלישית, טוען סימפסון, היא למעשה הנפוצה יותר בתקופתנו. במאה ה-21 נדיר שצדדים לוחמים מושמדים או נחלשים עד כדי איבוד משמעות.

אולם כאן, אנחנו נתקלים בבעיה. הניסיון לכפות על היריב להודות בתבוסתו מניח שהוא ואתה מסכימים על משמעותם של "ניצחון", "תבוסה", וההליך שמוביל לתוצאות הללו. הדברים פשוטים כאשר שני הצדדים חולקים "נרטיב אסטרטגי", היינו – תובנה משותפת בנושא הזה. מלך פרוסיה ונפוליאון, למשל, הסכימו שכאשר מדינה מובסת מספר רב מדי של פעמים בהתנגשויות צבאיות (קרבות), המדינה הזאת הפסידה במלחמה ועליה להיכנע. פרוסיה הרשמית הובסה, מבחינה זו, משום שהיא הודתה בתבוסתה. הנרטיב האסטרטגי, אם כן, הוא מעין שער חליפין, שמאפשר לתרגם הישגים בשדה הקרב למטרות פוליטיות. אבל מה קורה כאשר הצדדים אינם חולקים נרטיב אסטרטגי אחד? במקרה כזה, המערכה אינה דומה לבית משפט אלא דווקא לקרב רחוב – התנגשות שאין לה כללים ברורים, ואין שופט שיחליט מי ניצח ומי הפסיד. אחד הצדדים "מפסיד" כאשר הוא נופל המום לרצפה, או כאשר הוא מודה בתבוסתו. כאשר הצד המובס עדיין מחזיק מעמד ומסרב להודות בתבוסה, הרי שהמלחמה נמשכת, והצד ה"מנצח", בתסכולו כי רב, אינו מסוגל לתרגם את הישגיו הצבאיים לדיבידנד פוליטי.

אין שופט ואין כללים מוסכמים לסיום המערכה - המלחמה המודרנית כקרב רחוב

אין שופט ואין כללים מוסכמים לסיום המערכה – המלחמה המודרנית כקרב רחוב

הנה דוגמא. בשלהי מלחמת וייטנאם, קולונל אמריקאי אמר למקבילו הצפון וייטנאמי כי "ניצחנו אתכם בכל הקרבות." "זה נכון," אמר לו בן שיחו, "אבל גם לא רלוונטי." ואכן, שנה לאחר מכן, כבשו הצפון-וייטנאמים את סייגון. השיחה בין שני הקולונלים מדגימה את אחת מהתובנות החשובות ביותר של סימפסון: קשה להגיע להכרעה במלחמה כאשר הצדדים אינם מסכימים על הנרטיב האסטרטגי. מבחינת הצד הצפון וייטנאמי, להצלחות האמריקאיות בשדה הקרב לא היתה שום חשיבות, והן לא היוו "ניצחון", כל עוד צפון וייטנאם היתה יכולה להמשיך להתיש את ארצות הברית באמצעות לוחמת גרילה ולשחוק את רצונה להמשיך ולהשקיע משאבים במערכה. התסכול האמריקאי הגובר במלחמה ההיא נבע, בין היתר, מאי ההבנה הבסיסית הזאת. האמריקאים, למשל, ניסו "לספור ראשים", היינו – למדוד כמה לוחמי וייטקונג הרגו, והניחו כי כאשר יגיעו למספר מסויים, ינצחו במלחמה. הכישלון שלהם נבע בעיקר מכך שהקומוניסטים לא הסכימו לנרטיב האסטרטגי הזה. מבחינתם, מספר הקורבנות הצבאיים לא שינה דבר. הבעיה הזאת נכונה כפליים במערכות נגד טרור וגרילה שמדינות רבות מנהלות בימינו. עוד בשנות החמישים קבע הקצין הצרפתי דוד גאלולה, מאבות תורת הקונטר-התקוממות (ראו מאמר קודם בינשוף), כי "השלטון מצליח רק כאשר הוא שומר על סדר בכל מקום. המתקוממים, לעומת זאת, מצליחים כאשר הם מפרים את הסדר במקום כלשהו." מבחינת ישראל, היא מנצחת בעזה כאשר היא כותשת את החמאס. החמאס, לעומת זאת, סבור כי הוא מנצח בעצם יכולתו לשרוד מול צבא עדיף, ובכך שהוא יכול להמשיך לירות טילים על יישובי הדרום בכל עת. חוסר ההסכמה על הנרטיב האסטרטגי בין הצדדים מסביר מדוע כמעט בכל מבצע בעזה, שני הצדדים טוענים שניצחו, בדרך לסיבוב ההסלמה הבא.

לא חולק נרטיב אסטרטגי עם ישראל - ח'אלד משעל

לא חולק נרטיב אסטרטגי עם ישראל – ח'אלד משעל

הבעיה הזאת החמירה מאד בעידן הגלובליזציה. כיום, יותר מאי פעם, ניצחון או תבוסה במלחמה אינם תלויים אך ורק בצדדים הניצים, אלא בהרבה מאד גורמים שלא שותפים ישירות לסכסוך: המעצמות, האו"ם, ארגונים לא ממשלתיים, ובעיקר – צופי הטלוויזיה בכל רחבי העולם. אין שום חשיבות לכך שאי מי "ניצח" בשדה הקרב, כל עוד הקהלים המגוונים הללו לא מכירים בניצחון שלו. בהקשר הזה, סימפסון מדבר בהרחבה על מלחמת לבנון השנייה (2006). האסטרטגיה הישראלית במלחמה, אותה התווה בראש ובראשונה הרמטכ"ל דאז, רא"ל דן חלוץ, התבססה על ניסיון ללחוץ את ממשלת לבנון והציבור הלבנוני באמצעות כתישה אווירית. כאשר חיזבאללה ייכתש די הצורך, ביחד עם תשתיות אזרחיות של המדינה הלבנונית כולה, האזרחים הלבנונים ומנהיגיהם הפוליטיים יכירו בכך ש"הסרטן הזה", אם נצטט את דן חלוץ, מביא עליהם אסון, וינקטו צעדים בכדי לרסנו. אהוד אולמרט הוסיף לכך עוד מטרת מלחמה : לשחרר את החיילים שנחטפו.

תכנן להפעיל לחץ על ממשלת לבנון ואזרחיה -רא

תכנן להפעיל לחץ על ממשלת לבנון ואזרחיה -רא"ל דן חלוץ

אלא שישראל שגתה, טוען סימפסון, בכך שהציבה לעצמה מטרות שדורשות בפועל הסכמה של הצד השני. במילים אחרות, היא הניחה בטעות שחיזבאללה והציבור הלבנוני חולקים איתה נרטיב אסטרטגי. אם חיזבאללה יובס בשדה הקרב, הרי שיכיר בתבוסתו וישחרר את החיילים שנחטפו. ואם לבנון תסבול מספיק, הרי תבין שהסבל הזה הגיע אליה באשמתו של חיזבאללה ותנקוט נגדו בצעדים. במקרה של חיזבאללה, הטעות היתה מוחצת ומוחלטת, משום שהנרטיב האסטרטגי של הארגון שונה כל כך מזה של ישראל. מבחינת חיזבאללה, הישרדות והדיפת ישראל מאדמת לבנון מוגדרים כניצחון. לפיכך, אפילו אם כוחותיו מפסידים בשדה הקרב, אין מדובר בתבוסה שמחייבת אותו לוותר על עקרונותיו ולשחרר את החטופים (או להחזיר את גופותיהם, כפי שהסתבר בדיעבד) ללא תמורה. מבחינת הציבור הלבנוני, וכאן לא מדובר בדעתו של סימפסון אלא בדעתי, ישראל לא טעתה לחלוטין. הנזק שנגרם לתשתיות האזרחיות הלבנונית עורר זעם נגד חיזבאללה, ואילץ אפילו את חסן נסראללה לומר כי לא היה חוטף את החיילים אם היה יודע שישראל תגיב בחומרה כה רבה. מאידך, הציבור הלבנוני ברובו המוחלט סבר כי חיזבאללה ניצח במערכה, אחד מהגורמים שהביאו להתחזקות מעמד הארגון בפוליטיקה הלבנונית. התוצאה המעורבת של מלחמת לבנון השנייה – שקט ארוך זמן בצפון בבד בבד עם התחזקות מעמד חיזבאללה – היא סימפטום מובהק לשני צדדים ניצים שמחזיקים בנרטיבים אסטרטגיים שונים, אם כי לא הפוכים לחלוטין. בכל מקרה, מסקנתו של סימפסון מכל המקרים שהוא מנתח היא כי בתכנון אסטרטגי של מערכה, אסור להניח כי הצד השני חולק את הנרטיב האסטרטגי שלנו. יש להבין את הנרטיב האסטרטגי שלו – ולתכנן את הצעדים שלנו בהתאם.

מבחינתו הוא ניצח - חסן נסראללה חוגג את

מבחינתו הוא ניצח – חסן נסראללה חוגג את "ניצחון חיזבאללה" במלחמת לבנון השנייה

עיקרון הקוטביות, המניח כי מלחמה מתנהלת בין שני צדדים ניצים שכל אחד מהם שומר על אחדות בסיסית, בעייתי לא פחות במלחמות של המאה ה-21. כדוגמא לחוסר הרלוונטיות של העיקרון הזה, מנתח סימפסון את המערכה שהוא מכיר הכי טוב – הקרבות במחוז הלמאנד בדרום אפגניסטן (החל מ-2005) שבהם השתתף כקצין בריטי צעיר. המפקדים הבריטיים, הן בדרגים הגבוהים ובדרך כלל גם בדרגים הנמוכים, הניחו שקיימים שני צדדים במלחמה: הממשלה האפגנית והטליבאן. תפקידו של הצבא הבריטי, כפי שהבינו אותו, היה לסייע לראשונים ולהילחם באחרונים. המפקדים הבריטים, כמובן, לא היו טפשים, וידעו כי בשטח יש סיעות רבות ושונות שנאמנותן אינה מובטחת: שבטים, חמולות חמושות, ארגוני פשע, סוחרי סמים, כפרים מאורגנים, מפלגות פוליטיות, אילי מלחמה ויתר קבוצות מקומיות. אולם בכל זאת, ההנחה היתה שכל סיעה יכולה לבחור בין שני צדדים: הממשלה או הטליבאן, או לשמור על נייטרליות. הבחירה של כל סיעה הופכת אותה, בעיני הבריטים, לבעל ברית, אויב או משקיף מן הצד. אבל כל זה לא משנה את ההנחה כי במערכה הזאת, באופן בסיסי, יש שני צדדים: ממשלה וטליבאן. ההנחה הזאת, טוען סימפסון, היתה טעות מרה, שניסתה לכפות על המציאות האפגנית עקרונות חיצוניים זרים לה. לפיכך, הבריטים לא רק נכשלו בדיכוי המרד בהלמאנד, אלא יצרו אותו במידה רבה.

הצרות במחוז התחילו בשנת 2005, כאשר הבריטים לחצו על הממשלה האפגנית לפטר את המושל המקומי, שר מוחמד אחונזאדה (Sher Mohammed Akhundzada) , בשל שחיתותו ומעורבותו בסחר סמים. ברגע שאחונזאדה פוטר, ה"טליבאן" הופיעו פתאום במחוז בכוח רב, והתחילו לכבוש שטחים – דבר שהוביל לכניסתו של הצבא הבריטי. אולם רוב האנשים שקוטלגו כ"טליבאן" היו, למעשה, אנשיו של אחונזאדה שניסו לפגוע בשלטון החדש. כעת, שהקופה הממשלתית ננעלה מפניהם, הם קיבלו כספים מגורמי טליבאן. הבריטים טעו כאשר הסיקו כי אחונזאדה "החליף צד". למעשה, כפי שכותב סימפסון, הוא "היה ונשאר תמיד בצד של עצמו". כאשר עבר כביכול לטליבאן, הוא לא התקיף את כל גורמי הממשלה, אלא רק את יריביו במחוז, בהם נלחם מימים ימימה. למעשה, בכל מהלך המרד נותר אחונזאדה מקורב לנשיא אפגניסטן, חמיד קרזאי. מבחינתו, לא היתה סתירה בין המלחמה שניהל כנגד יריביו במחוז לקשר אישי הדוק עם ראש המדינה.

בצד של עצמו - שר מוחמד אחונזאדה

בצד של עצמו – שר מוחמד אחונזאדה

למרד בהלמאנד חברו גם גורמים אחרים, במיוחד מהגרים עניים שקיבלו אדמות מהטליבאן ונושלו על ידי הרשויות בקאבול. אפילו הגרעין הקשה של הטליבאן הורכב מסיעות רבות ושונות, שלא תמיד פעלו בתיאום. גם הממשלה לא היתה צד מאוחד. גורמי ממשלה רבים שיתפו פעולה עם גורמי טליבאן, ו/או נאבקו ביריבים מקומיים. כמובן, כל מהלך צבאי נגד יריב משבט מתחרה קוטלג לאוזני המערב כ"מבצע נגד הטליבאן", בדיוק כפי שכל פשיטה על מחסני אופיום של יריב שווק כ"מבצע למלחמה בסמים". ההתעקשות של הבריטים להגדיר את כל מי שירה עליהם, או על כוחות הממשלה, כ"טליבאן" היה הרה אסון, משום שהוא איחד כוחות ששום דבר אחר לא קשר אותם זה לזה. בסופו של דבר, המנהיג המקומי הגולה של הטליבאן, מולה נעים, אכן נכנס לאזור והצליח לגייס תמיכה ניכרת. לומר, ההתערבות של הצבא הבריטי לא נבעה מכניסת ה"טליבאן" להלמאנד, אלא יצרה אותה. המקרה של הלמאנד הוא רק דוגמא אחת, מדי רבים, להשפעותיה הרות האסון של אשליית הקוטביות.

סימפסון טוען, דרך אגב, שגם מתנדבי הג'יהאד הבינלאומיים היו קורבנות לאשליית הקוטביות לא פחות מאויביהם הבריטים. המתנדבים הללו, בדרך כלל נערים מפקיסטן, הגיעו לאפגניסטן משום שסברו כי מדובר במלחמה של האסלאם נגד המערב ומשתפי הפעולה שלו מממשלת אפגניסטן – היינו, מלחמה קוטבית. בפועל, מצאו המתנדבים הללו את עצמם במאבק סבוך בין עשרות סיעות, בארץ שלא הכירו ובמהלכיה הפנימיים לא הבינו דבר. אילי מלחמה ציניים ומפקדי טליבאן ניצלו את המתנדבים הבינלאומיים כבשר תותחים של מחבלים מתאבדים, ולעיתים קרובות שלחו אותם להתאבד במאבקים אפגניים פנימיים, בתירוץ שמדובר במלחמה נגד משתף פעולה מערבי. ידועים אפילו מקרים של אילי מלחמה שמכרו אחד לשני מחבלים מתאבדים תמורת כסף ושאר טובין. הדבקות הבעייתית בעיקרון הקוטביות, כמסתבר, פוגעת בשני הצדדים כאחד.

ומה ניתן לעשות בעניין? כיצד ניתן לבנות אסטרטגיה מעודכנת, של המאה ה-21, שתיקח בחשבון את חוסר הרלוונטיות הגובר של עיקרון ההכרעה ועיקרון הקוטביות? בכך דן אמיל סימפסון בחלק השני של ספרו, שעליו נדבר באחד הינשופים הבאים.

הנביא כאסטרטג פוליטי: מוחמד והיהודים

 העימות בין הנביא מוחמד לבין שבטי היהודים בעיר מדינה הוא נושא רגיש. עד כדי כך רגיש, שעצם הדיון בו הפך לקרדום פוליטי. ביוגרפים אפולוגטיים של מוחמד הציגו את העימות כעונש צודק על התנהגות בוגדנית ונכלולית מצד היהודים. כותבים יהודים לאומנים, לעומת זאת, סיפרו את הסיפור כאילו מדובר בטבח נאצי בשטייטל פולני. האמת היא, שכאשר מוחמד הגיע למדינה, הוא היה בנחיתות אינהרנטית מול השבטים היהודים, שהחזיקו בכוח כלכלי עדיף, מצודות, כסף ונשק. בספר חדש, חושף פרופ' מיכאל לקר את האסטרטגיה הפוליטית המחוכמת שבאמצעותה הצליח מוחמד לערער את בסיס הכוח של השבטים היהודים, לבודד ולהכניע אותם. ספרו מציג את נביא האסלאם, בפעם הראשונה בעברית, לא רק כאיש רוח או כמנהיג צבאי, אלא בראש ובראשונה כדיפלומט ואסטרטג נועז, מקורי וחסר רחמים.

מיכאל לקר, מוחמד והיהודים (ירושלים: יד בן צבי, 2014)

 halfcover2

–וּנְגִיד-שִׁבְטֵנוּ אֵיפֹה,

אֵי בֶּן קַעַבְּ, אַסַּד?

אָמַרְנוּ: יַדְבֵּר עַמִּים,

וִיהִי שְׁמוֹ לַעֲדֵי-עַד!

כְּסַעֲרוֹת תֵּימָן הִקְדִּיר

שְׁמֵי עָל, כִּי הֵרִים נֵס…

–"עַל מְרוֹם שְׂדוֹת-אַלְמֶדִּינָה

אַסַּד כְּבָר נָפַל מֵת!" […]

כִּנְפֹל קֹרַיְטָה יַחַד

עִם נְשִׂיאָם עַל שְׂדֵה-קָרַב,

נָדִּיר וְקַיְלַהּ כָּרָעוּ

וּשְׁאָר בְּנֵי "עַם הַכְּתָב";

אַךְ שְׁמָם עוֹד יִנּוֹן, יִחְיֶה

בַּאֲבֶל-שִׁירֵי עֲרָב,

בְּמַנְגִּינוֹת הָעֲרָבוֹת

וּתְרוּעוֹת שׁוֹפַר קְרָב.

שאול טשרניחובסקי, האחרון לבני קורייטה (מצוטט מפרוייקט בן יהודה)

450px-Burton_village

לאחרונה, ביקש ממני כתב עת ברזילאי לחוות את דעתי על מאמר שהציע "תורה חדשה ליחסים בינלאומיים" ברוח סייד קוטב, ההוגה המרכזי של תנועת האחים המוסלמים במאה העשרים. כותב המאמר הציע, בתופים ובמחולות, לאמץ את "תורת הסובלנות והשלום" הבינלאומית של השריעה האסלאמית כנגד "המערב החומרני" כדי להכרית מלחמות ושנאה מהארץ. מכיוון שאני דווקא מכיר היטב את הטקסט המדובר של קוטב, שקורא למלחמה התקפית נגד כל העולם הלא מוסלמי (וגם המוסלמי) עד שייאמץ את השריעה ומציע למאמיניו להתמיד בנתיב של "זיעה, דם וגפיים כרותים", לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. כתיבה תועמלנית מביכה מהסוג הזה, למרבה הצער, נפוצה למדי בין כותבים מוסלמים ופרו-מוסלמים, למשל הנזירה לשעבר קרן ארמסטרונג שהשוותה בספריה את הנביא מוחמד למהטמה גנדהי. ארמסטרונג בכלל לא יודעת ערבית ומעולם לא קראה את המקורות, אבל למי אכפת.

לא יודעת ערבית, אבל למי אכפת. קרן ארמסטרונג

לא יודעת ערבית, אבל למי אכפת. קרן ארמסטרונג

            לא שהצד השני בהכרח טוב יותר. בתקופה שעוד עבדתי כמתרגם, מכון כלשהו הציע לתת לי כתב יד של ספר מאת מחבר יהודי אמריקאי, שהשווה את הקוראן והחדית' למיין קמפף. הרב אליצור סגל, ממקורביו של יקיר הבלוג הזה, ח"כ משה פייגלין, כתב מאמר ובו תיאר את מלחמתו של מוחמד ביהודים כאילו מדובר בטבח של חוליות איינזצגרופן בשטייטל פולני. אכן, קשה לדון היום בנושא רגיש כמו ההתמודדות הראשונה בין מוסלמים ליהודים, הקרב בין הנביא מוחמד לשבטי היהודים קורייטה, קינוקאע ונצ'יר בעיר מדינה, בלי להידרדר למלחמת הכפשות פוליטית שמשתמשת בהיסטוריה לא רק כקרדום לחפור בו אלא גם כסוס לרכב עליו. במערב, הדבר גם קשה שבעתיים בשל הפגנות המונים אלימות מוסלמיות מחד גיסא, והמקהלה הפוסט-קולוניאליסטית שממהרת להוקיע כל ביקורת כ"אוריינטליזם" מאידך גיסא. אין שום דבר חדש, דרך אגב, בויכוחים העזים הללו: מסורת הכתיבה המערבית לפני המאה העשרים התמחתה בתיאורו של מוחמד כנוכל הזוי ואכזרי, בעוד מקבילתה המוסלמית היללה ופיארה אותו כאיש רוח הגון ורחום, אם כי נוקשה כלפי הרוע בעולם. בבליל הרגשי הזה, דמותו האמיתית של מוחמד ההיסטורי מיטשטשת ונבלעת כמעט לחלוטין.

            מסיבה זו בדיוק, נודעת חשיבות עליונה למוחמד והיהודים, ספרו החדש של ההיסטוריון פרופ' מיכאל לקר מהאוניברסיטה העברית. לקר, חוקר נועז ומקורי להפליא, שוחה בסבך המקורות המוסלמיים העתיקים והעתיקים פחות, ודולה מהם תובנות מרתקות על עימות קדום שרלוונטי עד ימינו אלה. לקר אינו מכחיש כמובן שמוחמד היה איש רוח, הוגה מקורי וכריזמטי ומנהיג צבאי יוצא מגדר הרגיל, כפי שהוא מוצג לעיתים קרובות בספרות האסלאמית. אולם במוחמד והיהודים, הוא מתמקד דווקא בזווית אחרת, שכוחה אך מכריעה בחייו של הנביא. לא פחות מכל אלה, הוא טוען, מוחמד היה גם פוליטיקאי ודיפלומט. למעשה, הוא היה חייב להיות פוליטיקאי ודיפלומט כדי לשרוד. ביחד עם המוהג'ירון, חסידיו שגלו עמו ממכה, הוא הגיע למדינה: אגד של ערים, כפרים ומבצרים המנומר בשווקים, שטחי עיבוד ומטעי תמרים. האגד נשלט בידי שפע שבטים, תתי שבטים ומשפחות מורחבות, יהודים ועובדי אלילים, שניהלו ביניהם פוליטיקה מורכבת, טעונה רגשית ולעיתים קרובות אף אלימה. חמש שנים לפני בואו של מוחמד, ניהלו שניים מהשבטים העיקריים מלחמה קשה (קרב בועאת'), כאשר לכל אחד מהם היו בריתות שונות בקרב היהודים. דווקא השבטים היהודים, נצ'יר, קורייטה וקאינוקאע, היו אלו שהחזיקו בכוח הכלכלי והצבאי הרב ביותר. בני קאינוקאע, צורפים בחלקם הגדול, ניהלו את השוק העיקרי במדינה, ואילו קורייטה ונצ'יר החזיקו במבצרים הגדולים וחלשו על העאלייה, השטח שהניב את התמרים המשובחים ביותר באגד. מוחמד נכנס למפה הפוליטית הסבוכה הזאת לאחר ההיג'רה ממכה, ושינה אותה ללא היכר בעשר השנים האחרונות לחייו.

כוח כלכלי חשוב. תמרים משובחים ממדינה.

כוח כלכלי חשוב. תמרים משובחים ממדינה.

            מוחמד היה בחיסרון אינהרנטי כאשר הגיע למדינה בשנת 622 לספירה. המוהאג'ירון שלו היו תלויים בנותני חסותם ובעלי בריתם המקומיים (האנצאר) ונפלו מן היהודים הן בכוח לחימה, הן בקשרים פוליטיים והן במשאבים. היהודים, כידוע, סירבו להצטרף לדתו החדשה של מוחמד, והסכימו להכיר בו אך ורק כשליח שנשלח בידי אללה לעובדי האלילים. מכיוון שכאמור מוחמד לא היה יכול להתחרות ביהודים מבחינה צבאית וכלכלית, הוא כרסם בכוחם באמצעות תמרונים פוליטיים. הצעד הראשון, החשוב של מוחמד בהקשר הזה היה "הסכם האומה", שלקר מביא בתרגום מלא כנספח לספרו. במדינה, אגד יישובים שהותש במשך שנים ממלחמות ונקמות דם, הנאמנות העיקרית היתה לשבט ומנהיגותו המסורתית. מוחמד, וכאן החזון המקורי שלו, הציע תחת זאת סולידריות אנושית חוצת שבטים. כל מי שהצטרף להסכם האומה התחייב שלא לפגוע במאמינים אחרים, גם אם אלו הרגו את קרובי משפחתו. כך, נטרל מוחמד את נקמות הדם, מנוע הסכסוכים המרכזי במדינה, וערער את הסולידריות השבטית מהיסוד. כפי שטוען לקר, היה די במספר קטן יחסית של אנשים מכל שבט ומשפחה שהצטרפו ל"אומה" החדשה, כדי לטעת סוסים טרויאניים במקומות אסטרטגיים ולפגוע במערך הבריתות המורכב שהיווה את סוד כוחם של היהודים.

ייצוג מוסלמי מאוחר של "הסכם האומה", ידוע גם בשם האנכרוניסטי משהו "החוקה של מדינה"

ייצוג מוסלמי מאוחר של "הסכם האומה", ידוע גם בשם האנכרוניסטי משהו "החוקה של מדינה"

            רוב היהודים לא נכללו בהסכם האומה, אולם מוחמד כרת בריתות אי התקפה עם השבטים היהודיים קאינוקאע, נצ'יר וקורייטה. הכותבים המוסלמים הקלאסיים, שמנסים כמובן להצדיק את מלחמתו העתידית של מוחמד ביהודים, חלוקים בנוגע לתוכנם של הסכמי אי ההתקפה: האם פירושו הימנעות ממלחמה הדדית, או שהיהודים גם התחייבו לעזור בפועל למוחמד נגד אויביו, בני קורייש ממכה? בכל מקרה, לקר משתמש במסורות משפחתיות כדי לשחזר את האופן שבו התערערו ההסכמים הללו. אף אחד מהצדדים, לדעתו, לא התכוון להפר אותם מלכתחילה, אולם הם התכרסמו בשל עימותים שהחלו מן השוליים. מוחמד, למשל, התכוון להקים שוק – מרכזי מסחרי תחום לעדתו, דבר שעורר את חמתו של בעל האדמה, המנהיג היהודי כעב בן אשרף. יתכן גם כי הכלל הבסיסי שקבע מוחמד, אי גביית דמי שכירות בשוק, ערער את המודל הכלכלי שכעב הרוויח ממנו.

הסכסוך המסחרי הזה הסלים לסכסוך דמים עקב סדרת התנקשויות באויביו של מוחמד. משוררים סאטירים מקרב היהודים שהשחיזו מילים כנגד האומה החדשה העלו את חמתו של הנביא. לדעתי האישית לא מדובר אך ורק בעניין של כבוד. בעולם הערבי הקדם-אסלאמי שירה היתה נשק פוליטי חזק מאין כמותו, וחרוזי השיר היו עלולים לערער את הרשת הפוליטית שטווה מוחמד לא פחות ואולי אף יותר ממילים פרוזאיות. כדי להוסיף קצף על ביזיון, כעב בן אשרף, המנהיג היהודי שניסה למנוע ממוחמד להקים שוק, היה גם משורר סטירי. לפי אחת הגירסאות, שיריו איימו "לגייס את קורייש נגד מוחמד באופן גלוי", היינו – לפגוע ביחסים הרגישים בין הנביא לבין יריביו/אויביו ממכה. נאמניו של מוחמד מהאומה החדשה, לעיתים ביוזמה אישית ולעיתים עקב רמז עבה מהנביא עצמו, החלו לרצוח את המשוררים האלה – התנקשויות פוליטיות שזכו לתיאור פלסטי מטעם צאצאי אותם המתנקשים. הקורבן הראשון היתה המשוררת עצמאא' בת מרוואן, שנרצחה בשעה שהניקה את תינוקה. אחריה נפל משורר נוסף, אבו עפך ("אבי הטפשות"), שחוסל כאשר ישן בחצרו בליל קיץ חם. כעב בן אשרף שוסף אף הוא בסכינים על ידי יהודים לשעבר שהיו מבאי ביתו.

date-mountain1

ההתנקשויות הללו מראות, פעם נוספת, את הגאוניות של מוחמד ב"הסכם האומה". בחלק מהמקרים, הרוצחים הגיעו ממעגל המקורבים של הקורבנות, דבר שביטא את דעיכת הסמכות השבטית הישנה, או בהתאם לביטוי המקובל באותו הזמן, "הלבבות השתנו". האירועים הללו החדירו פחד ואי וודאות למנהיגות השבטית והעלו את קרנה של האומה ככוח פוליטי צעיר ומושך. לוחם אחד, למשל, הצטרף לאסלאם בדיוק מהסיבה הזאת: סמכות שמאפשרת לך להתנקש באנשים תוך הפרת כל הכללים השבטיים חייבת, לדעתו, להיות עליונה באמת. ההתנקשויות לא רק הרתיחו את היהודים וגרמו להם להיכנס למסלול התנגשות עם מוחמד; הן ביטאו את קריסתו של מערך הבריתות שהבטיח את בטחונם. "מוחמד," כותב לקר, "השכיל לתקוע טריז בין היהודים לבין בעלי בריתם ולשנות בהדרגה את מאזן הכוחות לטובתו. היהודים היו מלכתחילה בעלי עדיפות צבאית וכלכלית. אבל לאחר נטישת בעלי בריתם, לא יכול עוד המצודות החזקות, מאגרי הנשק והמשאבים הכספיים לערוב לבטחונם." אכן, מוחמד הביס את השבטים היהודיים, שלא השכילו להתאחד, בזה אחר זה. קאינוקאע גורש חלקית, נצ'יר סולקו באופן מלא, ואילו בני קורייטה נאסרו כולם לאחר קרב, וכל הגברים הבוגרים הוצאו להורג בהתזת ראשם. יתר יהודי חצי האי ערב סולקו בימיו של החליף השלישי, עומר אבן ח'טאב.

ספרו של לקר מרתק לא רק עבור חוקרי אסלאם ואלו המתעניינים בתולדות הנביא מוחמד, אלא לכל קורא המתעניין בדיפלומטיה, פוליטיקה ואסטרטגיה. הדיפלומטיה של מוחמד במדינה, כפי שמציג אותה לקר, מוכיחה את היתרונות שבמדיניות נועזת אך מחושבת, שפועלת מתוך הבנה מעמיקה של כללי המשחק אך לא מהססת לשבור אותם לשם בניית מערכת חדשה, אטרקטיבית יותר. אכן, מדובר בדילמה שקשה להתמודד עמה. פוליטיקאי שבז לחלוטין לחוקי המשחק ומסרב להתחשב ברגישויות תרבותיות, עלול להפוך במהרה למנודה, הזוי ומוקצה, ובסופו של דבר להיעלם מהזירה. מצד שני, אם מוחמד היה משחק לפי כללי המשחק הקיימים במדינה, הוא היה מנציח את מעמדו כמנהיג שולי, שהרי לראשי השבטים (וליהודים) היה יתרון משמעותי במשחק הזה: הם היו אלו שהחזיקו בקשרים השבטיים, במצודות, בכסף ובנשק.

התעוזה משתלמת. מסגד הנביא מוחמד במדינה.

התעוזה משתלמת. מסגד הנביא מוחמד במדינה.

מספרו של לקר עולה כי מוחמד פסע בזהירות בנתיב הצר שבין שתי דרכי הפעולה הקיצוניות הללו: הוא הכיר היטב את הרגישויות השבטיות והמשפחתיות ולא התעלם מהן. הסכם האומה הרי נרקם בזהירות מתוך ניסיון לעקוף את המכשולים העיקריים במפה השבטית הזאת. מצד שני, מוחמד השתמש בהסכם הזה כדי ליצור אלטרנטיבה לכללי המשחק הקיימים. המתנקשים והדיפלומטים שלו, כפי שראינו, לא התחשבו בסולידריות שבטית או קשרי חסות, ולפיכך הציעו אלטרנטיבה רבת עוצמה לכל אלו שלא היו מרוצים מהסדר הקיים. הם גם שידרו תעוזה, כוח וחוסר מעצורים, וחשוב מכל: הציגו בפני אנשי מדינה חזון מלהיב – סולידריות ללא תנאים שתחלץ אותם מהמעגל האינסופי של יריבויות שבטיות, נקמות דם ונקמות נגד. בנוסף לכך, הנכונות לרמוס את הכללים בלבלה את יריביו של מוחמד, שהתקשו להבין כי חוקי המשחק שעל בסיסם פעלו מזה שנים אינם תקפים עוד.

מבחינה זו, מוחמד דומה לאסטרטגים פוליטיים פורצי דרך אחרים במהלך ההיסטוריה האנושית שידעו להיכנס למערכות חדשות ולהשתלט עליהן מבחוץ. הפוליטיקאי האמריקאי יואי לונג, "השלדג מלואיזיאנה" שעלה מאפס והפך לאיום מרכזי על ממשל רוזוולט בשנות השלושים, סיפר פעם כי הצליח להשתלט על עיירות לקראת הבחירות לסנאט תוך שימוש בשיטה קבועה. ראשית כל, קרא את מפת הכוח הפוליטי בעיירה וזיהה "מי הבוס" (בדרך כלל השריף המקומי, אבל לפעמים גם מישהו אחר). לרוב, כך אמר, ארבעים אחוז מתושבי העיירה תמכו בבוס, ארבעים אחוז שנאו אותו אך לא השכילו להתאחד במאבק מולו, ועשרים אחוז ישבו על הגדר. לונג סיפר כי כשנכנס לעיירה חדשה, מיד יצא בכל הכוח נגד הבוס: כך הרוויח את קולותיהם של מתנגדיו, וב"יושבי הגדר" זכה באמצעות סחר מכר. כמו מוחמד, גם לונג (הן במסע הבחירות שלו והן בכהונתו בסנאט) פעל מתוך שילוב של הבנת מבני הכוח המקומיים וסירוב עיקש לשחק "לפי הכללים". אסטרטגיה דומה ניתן לזהות בפועלם של מאחדי יפן בסוף המאה השש עשרה, נובונאגה, הידיושי וטוקוגאווה, שתמרנו במערך הכוחות המורכב של האדונים הפיאודליים אך לא היססו לרמוס לחלוטין את כל כלליו הבסיסיים על מנת לאחד את המדינה. בכל המקרים הללו, תעוזה, אכזריות, חוסר מעצורים וחזון מרחיק לכת חברו ביחד כדי לאחד עולם שסוע וקרוע ממלחמות לסדר פוליטי חדש ומלוכד יותר.

שבר את כללי המשחק: יואי לונג, "השלדג מלואיזיאנה".

שבר את כללי המשחק: יואי לונג, "השלדג מלואיזיאנה".

ספרו של לקר מעניין במיוחד גם מהזווית האסטרטגית. מי שמכיר את התיאוריה של סר באזיל לידל-הארט, גדול ההוגים האסטרטגיים במאה העשרים, על הגישה העקיפה (כתבתי על זה בעבר כאן בינשוף), יזהה מיד את סוד הכוח שבאסטרטגיה הצבאית והפוליטית של מוחמד. לידל-הארט יצא כנגד הגישה הצבאית המקובלת, שגרסה כי על מנת לנצח יש להשמיד את מרכז הכוח של האויב. המצביאים הגדולים בהיסטוריה, טען, השתמשו דווקא בגישה עקיפה לניצחון. במקום להתנגש עם מרכז הכוח של האויב ישירות, הם פעלו בפריפריה, סגרו על האויב בתמרונים תוך הימנעות מהתנגשות ישירה, "מצצו" את כוחו בהדרגה לזירות קרב שוליות ובסופו של דבר גרמו לו להיכנע. מוחמד השתמש באסטרטגיה הזאת שוב ושוב מול כוחות חזקים ממנו, הן בני קורייש במכה והן היהודים. במקום להתנגש ישירות עם היהודים, הכוח החזק ביותר באזור, הוא ערער את מערך הבריתות שלהם בסדרת פעולות שלא נתפסו מיד כתוקפניות, וגרם להם, בסופו של דבר, ליפול לידיו כפרי בשל.

מוחמד והיהודים חשוב ומקורי לא רק בתובנות שהוא מעניק לקורא, אלא גם באופן שבו הוא מתייחס למקורותיו, וכאן המחבר פוסע בשביל צר וקוצני שקשה לפלס בו דרך. בניגוד לאפולוגטים מסוגה של קרן ארמסטרונג, לקר לא מקבל את המקורות האסלאמיים כ"כזה ראה וקדש". הביוגרפיה הרשמית של מוחמד, שנכתבה בידי אבן אסחאק במאה השמינית ונערכה בידי אבן השאם במאה התשיעית, כפי שלקר מראה לנו, היא תערובת אקלקטית של מסורות משפחתיות וגירסאות אינטרסנטיות שנטועות בויכוחים של אותה התקופה: סכסוכים בין שבטים, יחידים ומשפחות על קרדיט היסטורי, השפעה ונכסים. בו בזמן, אותם הכותבים מנסים גם לשמור על תדמיתו הרוחנית הטהורה של הנביא, אם כי לעיתים, כפי שמוכיח לקר, האינטרס המשפחתי גובר. דוגמא לכך היא התיאור הארוך והמעניין של הסכסוך בין שתי קבוצות נאמניו של מוחמד, האנצאר ממדינה והמוהאג'ירון ממכה, שהוביל ל"מלחמת גרסאות" על הקרדיט של כל אחת מהן בשירותו של הנביא.

מצד שני, לקר מסרב גם ללכת בדרכם של אותם היסטוריונים שדוחים את המקורות האסלאמיים בכללותם כתעמולה חסרת ערך. בספרות המוסלמית הקדומה, הוא כותב, ישנו ערך עצום, פרטים היסטוריים וכלכליים שלא יסולאו בפז. כדי לדלות את הזהב מהסיגים, הוא משווה את הגירסאות השונות במקורות הקלאסיים לאלו המופיעות במקורות אחרים שאינם קשורים ישירות לנושא: מילונים ביוגרפיים, לקסיקונים, שירה, ספרות יפה, מדריכים גיאוגרפיים ופרשנות הקוראן. אחד המקורות העיקריים שלו, למשל, הוא ספר על תולדות מדינה מהמאה ה-15 מאת היסטוריון בשם סמהודי, שמצטט מכתבי יד עתיקים שאבדו ואינם נמצאים בידינו. תוך הצלבות מסוג זה, קובע לקר קריטריון יעיל מאד להערכת אמינות של מקורות. המידע האמין ביותר, לדעתו, מופיע כבדרך אגב, כאשר אין לכותב אינטרס בהבאתו. למשל, רוב המקורות הקלאסיים על חיי מוחמד אינם מתארים את השוק שניסה להקים במדינה, אירוע בעל חשיבות עליונה, משום שהדבר פוגם בהצגתו כאיש רוח. אולם הדבר מופיע כבדרך אגב במקורות אחרים, שעוסקים בויכוחים שונים בתכלית. לקר דולה בזהירות את הפנינים מכל המקורות הללו, תוך השוואתם למפות Google Earth של האזור, וכך טווה את הסיפור המרתק על המלחמה בין היהודים לנביא האסלאם, שמלווה אותנו במידה רבה עד ימינו אלה.

מתייחס למקורות בזהירות וברצינות. פרופ' מיכאל לקר

מתייחס למקורות בזהירות וברצינות. פרופ' מיכאל לקר

אם יש נקודה שראויה לביקורת בגישתו הזהירה והמחושבת של לקר למקורות, הרי היא נטייתו, האופיינית להיסטוריונים רבים, להניח כי אירועים גדולים נגרמים בהכרח מסיבות כבדות משקל. כך, למשל, מספרת הספרות המוסלמית הקלאסית כי העימות בין מוחמד לשבט היהודי קאינוקאע התחיל בתקרית בשוק, תעלול מרושע שבאמצעותו הפשיט פרחח יהודי את שמלתה של אישה לעיני כל. המוסלמים תקפו את העבריין, בני קאינוקאע הרגו אותם ובכך "ביטלו את ההסכם עם מוחמד". לקר מבטל את ההסבר הזה במחי יד (כמו גם הסברים דומים על פרוץ הסכסוך בין מוחמד לבני שבט נצ'יר) ומעלה הסבר מורכב בהרבה על סכסוך פנים-שבטי בין מנהיג צעיר ושאפתן למנהיג סמכותי ותיק ממנו, שהוביל בסופו של דבר לבידודם של בני קאינוקאע. אולם ההיסטוריה מוכיחה דווקא לדעתי כי אירועים גדולים אולי מושפעים ממבני עומק, אבל הניצוץ בהחלט יכול להידלק מסכסוכים קטנים ומקומיים. מי שעקב, למשל, אחרי המהומות הבין-עדתיות בכפר מע'אר לפני מספר שנים, היה יכול לראות שהן התחילו מאירוע דומה להפליא. אין שום סיבה להניח שהסכסוך בין מוחמד לבני קאינוקאע לא התחיל בתקרית שוק. ניצוצות קטנים, אחרי הכל, הדליקו אירועים גדולים וחמורים בהרבה בזמנים ומקומות אחרים בהיסטוריה.

ספרו של לקר, כפי שהבהרתי קודם לכן, מרתק, אך אין פירושו של דבר שהוא קל לקריאה. במוחמד והיהודים יש שפע שמות של יחידים, שבטים, מקומות גיאוגרפיים ומשפחות מורחבות שעלולים לבלבל את הקורא הלא מומחה, ובאופן כללי רצוי מאד לקרוא חלקים מסויימים בטקסט תוך התבוננות במפה המצורפת. ידע בסיסי על תולדות הנביא מוחמד יעזור מאד למי שיקרא את הספר הזה, והייתי ממליץ לקרוא קודם ספר מבוא כלשהו על תולדות האסלאם. חולשה מסויימת שאולי רצוי לתקן במהדורות הבאות היא נטייתו של לקר, שאופיינית למומחים רבים, לצטט בסוגריים ביטויים שלמים בערבית לצד תרגומם העברי. הציטוטים הללו בשפת המקור אינם נחוצים לקוראים שאינם מומחים, ורצוי לדעתי להגביל אותם למילים בודדות שתרגומן דו משמעי. אם כבר מצטטים בערבית, ראוי לעשות זאת בהערות השוליים, ולאו דווקא בתעתיק עברי. לי, באופן אישי, היה הרבה יותר קל להבין את הציטוטים הללו אילו היו מובאים באותיות ערביות.

%d בלוגרים אהבו את זה: