האם אפשר לזהות את תהליכי ההקצנה של מחבלי הג'יהאד העולמי? ינשוף צבאי-אסטרטגי תוהה מדוע כשלה מערכת הניטור המתוחכמת באוניברסיטה שבה למדה תשפין מאליק, המחבלת שביצעה ביחד עם בעלה את הטבח במרכז לבעלי מוגבלויות בסאן ברנרדינו, קליפורניה. אולם הבעיה חורגת מכישלון מודיעיני: פרדוקס אדי הדלק מסביר כיצד מלבות הרשויות הפקיסטניות את האש שמלחכת את מפתן דלתן.

לפני מספר ימים, בוצע בארצות הברית פיגוע נתעב במיוחד על ידי זוג מחבלים, סייד פארוק ותשפין מאליק, שפתחו בירי במרכז לבעלי מוגבלויות בסאן ברנרדינו, קליפורניה. השניים, זוג נשוי, שייכים לז'אנר "המחבלים הפרינלסרים" שצובר פופולריות בימינו, וכמוהו ניתן לראות בשפע גם בקרב הדוקרים הפלסטיניים בגל האלימות האחרון בישראל. לפני שיצאה לפעולה, כתבה מאליק שהפיגוע התבצע לכבוד "המדינה האסלאמית", אך אין ראיות שהיא ובעלה היו חברים אי פעם בתשתית טרור כלשהי או קיבלו הוראות מדאע"ש. ממילא, המדינה האסלאמית מעודדת אפילו את מפקדיה בשטח, לא כל שכן מחבלים בארצות ניכר, לתקוף בהתאם להזדמנות בלי לבקש הוראות. החקירה נמצאת בראשיתה, אולם בינתיים נראה שפארוק ומאליק הושפעו, מעל הכל, מהתעמולה של דאע"ש ברשתות החברתיות.

כל פיגוע כזה מוביל אחריו דיון בתהליך ההקצנה של מחבלים מסוגם של מאליק ופארוק. מדוע, מבין מיליוני מוסלמים שלווים, ביניהם דתיים אדוקים רבים, בוחרים אנשים מסויימים, ולא אחרים, לבצע פיגועי טרור? בחוגים שמאליים, שאמונים על מסורת החומרנות המרקסיסטית וסבון הרחצה הפוסט-קולוניאלי, נהוג להאשים את העוני, אי הצדק, האבטלה, הייאוש, האימפריאליזם המערבי או כולם גם יחד. לפעמים זה גם נכון, במיוחד כאשר מדובר במעגל התמיכה הרחב יותר של ארגוני טרור. אולם חלק גדול מהמחבלים, המתנדבים הצבאיים ומארגני הפיגועים של הג'יהאד העולמי מגיעים דווקא ממשפחות של מעמד בינוני וצווארון לבן. במקרים מסויימים, כמו המחבל הניגרי המפורסם שהסתיר מטען חבלה בתחתוניו, מדובר בבנים למשפחות עשירות ממש, ואפילו חילוניות. רבים מהם פועלים כנגד רצון המשפחה, ומתוך מרד בה, וחלקם היו חילונים או דתיים מתונים, ועברו לקיצוניות ג'יהאדיסטית בשלב מסויים של חייהם. משקיפים רבים ניסו להבין את תהליך ההקצנה הזה, ברמות שונות של הצלחה (אחד המאמרים הטובים יותר בז'אנר, שהתפרסם ברולינג סטון ומומלץ מאד לקריאה, חקר לעומק את ההמרה הג'יהאדיסטית של האחים המחבלים מפיגוע המרתון בבוסטון). פיענוח חידת ההקצנה אינה רק עניין אקדמי, אלא משימה בעלת חשיבות מכרעת לממשלות, רשויות ושירותי מודיעין. ידיעת הסיבות והתסמינים להקצנה יוכלו לסייע במניעה, ואם אינה אפשרית, לפחות במעקב, איתור ומאסר של המחבלים לפני שהם עורקים לדאע"ש או מבצעם את זממם במדינות אחרות.

בהקשר הזה, תשפין מאליק, צעירה פקיסטנית שבילתה חלק גדול מחייה בערב הסעודית, היא מקרה מעניין במיוחד. ממאמר שהתפרסם לא מזמן בניו יורק טיימס, עולה כי המוסד שהיא למדה בו, אוניברסיטת בהאא אודין זכרייא בעיר מולטאן שבדרום פקיסטן, היה אתר ניסוי לקמפיין ממשלתי למאבק בקיצוניות האסלאמית. ב-2007, השנה שבה תשפין התחילה את לימודיה, פקיסטן הזדעזעה משורה של פיגועי טרור אכזריים של הטליבאן, ואזור מולטאן נחשב לחממה של קבוצות קיצוניות. לעיר עצמה דווקא יש עבר סופי, זרם מיסטי של האסלאם שנחשב כתועבה בעיני הג'יהאדיסטים, ופקיסטנים רבים טוענים שהאידיאולוגיה הג'יהאדיסטית הגיעה לאזור כתוצאה של השפעה של אסלאם ווהאבי רדיקלי מערב הסעודית. הקיצוניות האסלאמית חלחלה לאוכלוסיה של מולטאן לא רק דרך הכספים שזרמו למסגדים ולמוסדות החינוך שבנו נדבנים סעודים, אלא גם באמצעות נשאים אחרים – פקיסטנים שעבדו זמן ארוך בערב הסעודית וחזרו למולדתם.

הוריה של תשפין מאליק היו שייכים לקבוצה האחרונה. באוניברסיטה תשפין נודעה כתלמידה מצטיינת, אך אדוקה מאד בדתה. אביה החרים את האסלאם הסופי המקומי של מולטאן, סירב ללכת למסיבות וחתונות, ושמר בקנאות על כללי האסלאם הוהאבי. במהלך לימודיה באוניברסיטה, תשפין כיסתה את עצמה תמיד בניקאב, כיסוי הפנים הנהוג בערב הסעודית, ונמנעה מחברתם של סטודנטים גברים.

לא ברור אם תשפין קיבלה על עצמה אידיאולוגיה ג'יהאדיסטית כבר בתקופת לימודיה בפקיסטן, לפני שהיגרה לארצות הברית. אם התשובה חיובית, הרי שמדובר בכישלון מפואר של מערכת ניטור מתוחכמת שהוקמה באוניברסיטה בשנה האחרונה ללימודיה. ראשי האוניברסיטה במולטאן, שפחדו מקיצוניות אסלאמית, שיתפו פעולה עם שירותי הביטחון באיתור תאים ג'יהאדיסטיים, ואף התקינו מצלמות במעונות הסטודנטים כדי לזהות מגייסים לארגוני הטרור. תשפין אף פעם לא נחשדה בדבר, משום שהיתה שקטה ושמרה את דיעותיה בעיקר לעצמה. בכלל, מערכות ניטור מהסוג הזאת נוטות לזהות בעיקר סטודנטים רעשניים שלא בהכרח "נושכים", ולפספס טיפוסים שקטים ומופנים שדוגרים על עמדות קיצוניות להחריד בפרופיל נמוך. כך, פספסו מערכות הניטור המשופשפות של אוניברסיטאות אמריקאיות את הסטודנטים שביצעו מעשי טבח במספר קמפוסים, חרף סימני אזהרה רבים, וגם השב"כ לא הבחין ביגאל עמיר, שהיה פחות רועש מפעילי ימין קיצוני מוכרים יותר.

יעילותה של מערכת "ניטור הקיצוניות" באוניברסיטת מולטאן, ומערכות דומות לה, מוטלת לפיכך בספק. אולם לצד זאת, קיימת בעיה אחרת, שמשקיפים נוטים להתעלם ממנה בדרך כלל, ונכנה אותה כאן "פרדוקס אדי הדלק". קהילות דתיות שמרניות בעולם המוסלמי נוטות במקרים רבים להסתייג מטרור, במיוחד כשהוא לא מכוון נגד אויב ספציפי של הקהילה, לא כל שכן כשהוא פוגע בקהילה עצמה – תופעה נפוצה יותר ויותר בימינו. אולם במקביל, כפי שכתב כבר עמנואל סיוון בספרו הקלאסי קנאי האסלאם, הקהילה השמרנית גם מפיצה, מדעת או שלא מדעת, את אדי הדלק שמבעירים את מנועי הטרור המכוון נגדה.

המקרה של אוניברסיטת בהא א-דין זכרייה במולטאן הוא טיפוסי במידה רבה. הוא לא יכול להסביר את ההקצנה של תשפין מאליק, משום שהתרחש לאחר שסיימה את לימודיה, אבל הוא דוגמא מצויינת ל"פרדוקס אדי הדלק". בשנת 2013, האשימו סטודנטים אסלאמיסטים באוניברסיטה מרצה לאנגלית בשם ג'ונאייד חאפז ש"העליב את הנביא מוחמד" בפוסט שכתב בפייסבוק. חאפז היה חבר בקבוצה סגורה, "הליברלים כביכול של פקיסטן", ושם סיפר ככל הנראה בדיחות על נשותיו של הנביא. כמו שקורה לא מעט בפרשות מסוג הזה, ציד המכשפות מלמטה השתלב עם דיכוי מלמעלה. המשטרה עצרה את חאפז על יסוד סעיף 295-C לחוק העונשין הפקיסטני, שאוסר על חילול השם והעלבת הנביא. העונש המקסימלי הוא מוות. עורך הדין הראשון של חאפז פרש בשל איומי מוות מצד קיצונים אסלאמיים. המשפטן האמיץ שהסכים למלא את מקומו, עו"ד רשיד רחמן, החליט להתעלם מהאיומים. כבר בשימוע הראשון, הזהיר התובע ללא בושה ש"רחמן עלול לא לחיות עד השימוע הבא" – והשופט התעלם מהאיום המפורש, שהפך למציאות: שני רוצחים ירו ברחמן בתוך משרדו, לאור יום. הרצח עדיין לא פוענח. נכון לעכשיו, פרופ' חאפז מיוצג בידי פרקליט שלישי, אמיץ לא פחות, שקיצונים כבר הספיקו לירות מחוץ לביתו.

הרשויות הפקיסטניות, ואוניברסיטת בהאא אודין זכרייא שמשתפת איתן פעולה, מעבירות מסר כפול לאנשים מסוגה של תשפין מאליק. מצד אחד, הן משקיעות משאבים עצומים כדי לאתר תאי טרור ולסכל הטפה קיצונית של ארגונים כמו דאע"ש והטליבאן, ומצד שני – באמצעות רדיפה של אנשים כמו פרופ' חאפז – הן מעודדות חלק מהנחות היסוד של ארגוני הטרור הללו, בצורה מרוככת ומוגבלת. אחרי הכל, אם מותר להוציא להורג אנשים שאשמים בחילול השם, מדוע לא להרחיב את ההגדרה הזאת לכלל המוסלמים שחלוקים עליך מבחינה דתית, לא כל שכן לכופרים אמריקאיים ואירופיים? לפי נתוני הסקרים, רק מיעוט קטן של פקיסטנים תומך באופן פעיל בדאע"ש, ורוב האוכלוסיה מתנגדת לפיגועי טרור חסרי הבחנה, במיוחד לאחר שורה של פיגועים אכזריים בפקיסטן עצמה. אולם רבים מדי מחריגים מכך מחללי שם שמיים, שנתפסים בעיניהם כפושעים, ואפילו את אלו שמגנים עליהם בבתי המשפט, והרשויות מלבות את האש שמגיעה מלמטה. בדרך כלל, הקנאות הדתית הממסדית נשארת במהדורה המוגבלת שלה. רוב האנשים אינם הרפתקנים, וגם יודעים לסייג סייגים ולבצע הבחנות בין בודדים שנראים בעיניהם מתועבים במיוחד, לבין שאר העולם. אולם באווירה של אדי דלק, תמיד יהיו אנשים שבליבם ידלק ניצוץ שיפעיל תגובת שרשרת גרעינית – אלו שיקחו את העיקרון רחוק יותר ויכוונו את חרב האלימות והטרור לכל מי שאינו הם, כולל הציבור שבתוכו צמחו.

בראשית שנות השלושים, נכנס צייר אנגלי למרחץ טורקי בלונדון, וחזה בשני קציני צבא משוחחים על סוגיה הרת גורל. המפגש הזה הוליד את אחת הדמויות המצויירות המשעשעות ביותר בתולדות הקומיקס הבריטי. קולונל בלימפ, שמאז הפך לסמל לשמרנות צבאית עיקשת, חי וקיים גם בישראל – בפרט בקרב משקיפים המתעקשים להתרפק על העבר החמים והנוח ולהכחיש את טיבה המורכב והחמקמק של המלחמה בימינו. ינשוף אסטרטגי מביט מתוך אדי המרחץ הטורקי על ערבוב התחומים בין צבא לפוליטיקה, מלחמות פסיפסיות ומדינאים במדים.

מתוך הסרט, חייו ומותו של קולונל בלימפ

בראשית שנות השלושים, נכנס צייר קריקטורות בריטי למרחץ טורקי בלונדון, וראה שם שני קצינים מתמרמרים בצוותא על הרשויות הצבאיות. זו שערוריה שאין כדוגמתה, הם טענו, שהפיקוד הבכיר אינו מאפשר לקציני פרשים להיכנס לטנקים כשלמגפיהם מחוברים דורבנות רכיבה. הפגישה המקרית הזאת הולידה את קולונל בלימפ, אחת מהדמויות המצויירות המשעשעות ביותר בתולדות הקומיקס הבריטי. בלימפ, קצין קרתני, אדום צוואר, רגשני ובעיקר שמרן מושבע, משחרר הצהרות לאומה ממפקדתו במרחץ הטורקי, נוסח "אכן, אדוני! הממשלה מובילה את האומה לתהום, והאומה חייבת להתאחד מאחורי הממשלה!" או "בחייך, אדוני! חבר הלאומים חייב לשמור על השלום, אלא אם תפרוץ מלחמה". לימים, קולונל בלימפ הפך לסמל לקצינים מאובנים ושמרנים, שחיים על אדי תהילת עבר ומעכבים רפורמות צבאיות בשם עולם שהיה ואיננו. ההיסטוריון הצבאי אדוארד דריאה השתמש בכינוי הזה עבור הפילדמרשל היפני אואהרה יוסאקו, "סבא רעם" הידוע לשמצה שכבר כתבנו עליו כאן בינשוף. אואהארה, גיבור מלחמת רוסיה-יפן, דגר על תפקיד הרמטכ"ל שנים רבות בראשית המאה העשרים, והתנגד נחרצות לכל שינוי, קל ככל שיהיה, בצבא היפני. בבריטניה עצמה, מילא הדוכס מוולינגטון, המנצח הגדול בקרב ווטרלו, תפקיד דומה, כאשר ב"בלימפיות" אופיינית התעקש במשך עשורים שאין מה לשנות ולשפר בצבא הבריטי, שהרי הוא ניצח את נפוליאון.

"סבא רעם" – הפילדמרשל היפני אואהארה יוסאקו

דוגמא קטנה ל"בלימפיות" שכזאת, נוכל לראות במאמר שהתפרסם לאחרונה באתר מידה, ובו מתח חוקר צבא בשם ויליאם אוון ביקורת על תפיסות צבאיות חדשות ומסוכנות, לדעתו, שהשתלטו על המטות הכלליים של צבאות מערביים. קצפו של אוון יוצא בראש ובראשונה על סוגיה אזוטרית יחסית – ההגדרה המדוייקת של הרמה האופרטיבית (מערכתית), כמתווכת בין הרמה הטקטית לבין הרמה האסטרטגית. מכיוון שהמאמר עצמו מבולבל ולא בהיר, ועניינו האמיתי הוא דיון בקוצי היוד של הגדרות, אין טעם לעסוק בו כשלעצמו.

אוון אינו מחובר יותר מדי לשדה הקרב הנוכחי, ורוב הדוגמאות שהוא מצטט מיושנות ומדיפות ניחוח קל של נפטלין. ובכל זאת, ה"בלימפיות" האמיתית של המאמר אינה שלו אלא דווקא של העורך שהוסיף את ההקדמה למהדורה העברית, ככל הנראה מתוך להיטות להפוך את המאמר הצבאי האזוטרי של אוון להצהרה רלוונטית לפוליטיקה הישראלית,. דברי המבוא הללו אינם קשורים ישירות לתזה של אוון, וגם לא נובעים ממנה ישירות, אבל במידה רבה הם מעניינים הרבה יותר. העורך קוצף בראש ובראשונה על ערבוב התחומין. תורת המערכה הישראלית, שנובעת מהשפעתם המזיקה של הוגים צבאיים כשמעון נווה, "הופכת כל גנרל למדינאי במדים וכל רב"ט לאסטרטגי". אנשי צבא, במילים אחרות, מתערבים יותר מדי בפוליטיקה, במקום לבצע את תפקידם הראוי – לירות ולפוצץ כדי להשיג יתרונות טקטיים עבור הדרג המדיני. הביקורת הזאת מהדהדת את המרמור של אנשי צבא מסורתיים כראלף פטרס, שהתנגדו לתורת הקונטר-התקוממות ולשיטות הצבאיות החדשות שהאמריקאים הפעילו בעיראק ובאפגניסטן (והרחבנו על כך בינשוף כאן וכאן). פטרס, כמו העורך העברי, לא אהב את סיבוכי המדיניות הצבאיות, את הממשק בין הצבא לתקשורת ואת המשא ומתן המורכב שניהלו גנרלים אמריקאיים כדייויד פטריאוס עם מנהיגים אזרחיים וגורמים שבטיים בעיראק – מהלך שהוביל לניצחון היחיד כמעט על אל-קאעדה במהלך המלחמה. במקום זאת, הוא ערג לעולם הישן והטוב: יש הם, ויש אנחנו. יש טובים, ויש רעים. המדינאי קובע מי טוב ומי רע, ואנשי הצבא יורים ומפוצצים. פטראוס, למעשה, הוא דוגמא קלאסית לאותו "מדינאי במדים" שהוא מבקר בחריפות רבה כל כך.

הגישה של פטרס והעורך העברי (ובמידה מסויימת גם של אוון) נובעת, ברוחו של בלימפ, מערגה לעולם ישן ופשוט, נקי מסיבוכים. אבל האמת היא ששינויים היסטוריים, פוליטיים וחברתיים הפכו את המלחמה לשונה ממה שהיתה בעבר. כיום, אין אפשרות להסתפק בטקטיקה צבאית פשוטה שתוביל לניצחון אסטרטגי. רוב המלחמות המשמעותיות היום אינן מתנהלות בין שני צבאות, כמו בעבר, אלא כמלחמת גרילה א-סימטריות, בין מדינות לערב רב של ארגונים חמושים. במקרים מסויימים, כמו בעיראק או באפגניסטן, המלחמה היא פסיפסית ומורכבת מתמרון בלתי פוסק בין אינספור גורמים כאלה: שבטים, משפחות, מיליציות, אנשי עסקים, וכמובן – גורמי תקשורת וארגונים בינלאומיים. במלחמה כזאת בדרך כלל אין הכרעה, אלא רק תמרון פוליטי שמשיג יתרון זמני.

להלן נביא דוגמא אופיינית מספרו של האסטרטג אמיל סימפסון, מלחמה מלמטה למעלה. חשבו למשל על קצין בריטי באפגניסטן שמבקש סיוע אווירי נגד עמדת טליבאן בכפר הררי. לכאורה, מדובר במהלך טקטי לחלוטין. אבל מה קורה, למשל, אם פגיעה באזרחי הכפר תנכר שבט חשוב שמהווה כרגע את לשון המאזניים האזורית בין הממשלה לטליבאן? ההחלטה של הקצין אם לפלוש רגלית לכפר, להימנע מפלישה או לבקש הפצצה אווירית, יכולה להוביל להשלכות פוליטיות משמעותיות. אפילו פעולה אזרחית, כמו בניית צינור מים, עשויה להטיב עם שבט אחד ולא עם שבט אחר, ולהכות גלים פוליטיים. כאשר קצינים זוטרים ובכירים אינם מבינים בפוליטיקה, נרתעים מפוליטיקה או חושבים שפוליטיקה אינה מתחום עיסוקם, הם עשויים "ללחוץ על כפתורים פוליטיים באפלה" ולפגוע מבלי דעת באסטרטגיה המלחמתית כולה. כאשר הפעילות הצבאיות והפוליטית מתערבבות זו בזו לבלי היכר, קצינים זוטרים אף עשויים להבין שאסטרטגיה פוליטית מסויימת לא עובדת, ואיסור להתעסק בפוליטיקה עלול למנוע מהם לדווח על כך לרמה הממונה. מסיבה זו, מציע סימפסון תהליך בלתי פוסק של משוב הדדי בין אנשי הצבא למדינאים, אם כי לנבחרי העם נתונה מן הסתם המילה האחרונה.

בתחום האסטרטגיה הצבאית, בדיוק כמו בפוליטיקה, מאד מפתה להיאחז בוודאויות של העבר, לצטט תיאורטיקנים מיושנים ולבוז לכל מי שמנסה להצביע על מורכבות, שנובעת ממצב חדש ומשתנה תדירות. מפתה – אבל מסוכן. מי שרוצה לנצח במלחמות, ראוי שיתבונן במציאות כהווייתה, ולא מתוך אדיו הסמיכים והחמימים של המרחץ הטורקי.

בתוך הכאוס של מלחמת האזרחים הסורית, נראה צבא סוריה החופשי כגורם מרכזי ורב השפעה. האמריקאים מאמנים כוחות שלו ומזרימים אליו כסף, ולאחרונה גם הדוב הרוסי מחזר אחריו. יש רק בעיה אחת: אין באמת צבא כזה. ינשוף פוליטי-מדיני על נוכלים מתוחכמים, דיפלומטים רוסים והטרלה מסוגה עילית.

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

בחודשיים האחרונים, יצאו קובעי מדיניות רוסים בסדרה של הכרזות משונות שהרימו גבות לא מעטות בקרב משקיפים פוליטיים ודיפלומטיים. רוסיה של פוטין, שעל התערבותה במלחמת האזרחים הסורית כבר כתבנו, החליטה לדבר עם האופוזיציה החילונית לאסד, הידועה גם בשם "צבא סוריה החופשי" ולפתוח איתה במשא ומתן. סגן שר החוץ הרוסי, מיכאיל בוגדאנוב, שנחשב לארכיטקט העיקרי של מדיניות הקרמלין בסוריה, נפגש בפריז עם אדם בשם פאהד אל-מסרי, שהזדהה כדובר של צבא סוריה החופשי, ועוד שני מתווכים  – גנרל אמריקאי לשעבר ועיתונאי לבנוני. בעקבות הפגישה, הכריזה רוסיה שהיא מתכננת לשלב נציגים של האופוזיציה הסורית ה"מתונה" (היינו, זו שאינה שייכת לדאע"ש, ג'בהת א-נוסרה או קבוצות אסלאמיות קיצוניות אחרות) במהלכים פוליטיים הקשורים לעתידה של סוריה. לעין בלתי מזויינת, סדרת המהלכים הרוסיים הללו עשויה להיראות כתמרון מנצח. לא די שרוסיה נכנסה לואקום שארצות הברית הותירה אחריה במזרח התיכון, אלא שעכשיו היא גם "גונבת" את בעלי הברית האמריקאיים העיקריים בשטח – המורדים המתונים מצבא סוריה החופשי, ובאותו הזמן מתמודדת עם ההאשמות שהיא תומכת במשטרו העריץ של אסד ונלחמת באופוזיציה המתונה, במקום בדאע"ש.

אלא שבתסבוכת הסורית מסוכן מאד להתבונן בעין בלתי מזויינת. בפועל, המהלך הרוסי הוא אכן מתוחכם, אבל מסיבות אחרות לגמרי. ד"ר ארן לונד, חוקר סוריה מקרן קרנאגי, כתב לאחרונה רשימה מעמיקה, מטרידה ומשעשעת בו זמנית, ובו הראה כיצד המהלך הרוסי אינו קשור באמת לתמרונים דיפלומטיים או לשינוי המדיניות ברוסיה. למעשה, המטרה שלו שונה לגמרי: מדובר בהטרלה.

כדי להבין מה למעשה מנסים הרוסים לעשות כאן, מבאר לונד שתי סוגיות שונות. הראשונה, שכל מי שמתעניין במצב בשכנתנו הצפונית חייב להבין, הוא מה מסתתר מאחורי הכינוי "צבא סוריה החופשי". התשובה, כפי שתראו, מורכבת ומפתיעה למדי. השאלה השנייה היא מי הוא בדיוק פאהד אל מסרי, אותו דובר של הצבא החופשי שמשתף פעולה עם מהלכי התיווך הרוסיים. התשובה לשאלה הזאת מפתיעה עוד יותר.

ראשית כל יש לומר שהמלחמה בסוריה, בדומה למלחמה באפגניסטן שכבר כתבנו עליה רבות, היא מלחמה פסיפסית (mosaic war). במילים אחרות, לא מדובר במלחמה בין שני צדדים אלא בין עשרות רבות של קבוצות חמושות שמתאחדות ומתפלגות, משנות צורות ומחליפות שמות בהתאם לאינטרסים שונים ומשונים, אתניים, דתיים, שבטיים, כלכליים ובעיקר אישיים. במלחמה הפסיפסית של אפגניסטן, השמות הגדולים כמו "ממשלה" ו"טליבאן", שעיתונאים שאינם מצויים בתסבוכת מרבים להשתמש בהם, הם בדרך כלל "מותג", מעין שם מטריה כללי שקבוצות מאמצות וזורקות בהתאם לצורך. איל מלחמה שהסתכסך עם איל מלחמה אחר יכול להחליט שמהיום הוא שייך ל"טליבאן", ומחרתיים לעבור לצד של הממשלה אם יראה בכך צורך, כל זאת בלי לשנות באמת את המדיניות המקומית שלו או לבקש רשות ממישהו. בסוריה, עוד יותר מאפגניסטן, קבוצות מקומיות מרבות להשתמש בשמות של "מותגים". צבא סוריה החופשי היא מקרה מובהק של "מותג" מסוג זה.

השם הרומנטי משהו "צבא סוריה החופשי" הופיע כבר בתחילת מלחמת האזרחים. בעוד אסד דיכא באלימות רצחנית את ההפגנות נגדו, החליטו מספר קצינים מהצבא הסורי לערוק לטורקיה ולהקים קבוצות אופוזיציה חמושות. אחד מהמפקדים הללו, קולונל אלמוני בשם ריאד אל-אסעד, פרסם סרטון יו טיוב שבו הוקיע את משטר אסד, והכריז על הקמתו של "צבא סוריה החופשי" ככוח העיקרי שיפיל את המשטר. אבל כפי שכותב לונד, אסעד מעולם לא היה יותר מ"מכשיר פקס" ששלח קומוניקטים לעיתונאים מערביים, ומעולם לא היתה לו שליטה, אפילו מזערית, על המתרחש בשטח בסוריה. אבל השם "צבא סוריה החופשי" תפס כמותג, וקבוצות חמושות שונות ומשונות החליטו להשתמש בו, בלי שום קשר לקולונל אסעד ולמפקדה הפיקטיבית שלו. ב-2012 הקימו הפטרונים הזרים של האופוזיציה הסורית מארה"ב והמפרץ מעין מפקדה מאוחדת בטורקיה, בראשותו של "רמטכ"ל", גנרל סלים אידריס. אולם גם למפקדה של גנרל אידריס לא היתה שליטה על המתרחש בשטח, והיא היוותה לכל היותר צינור להקצאת מימון מערבי ומפרצי לקבוצות חמושות שונות. ב-2014 היא קרסה לתוך עצמה ונעלמה לחלוטין. כיום יש נסיונות נוספים, של ארה"ב ושאר פטרוניה הזרים של האופוזיציה הסורית, להקים "מפקדות עליונות" של צבא סוריה החופשי, אולם בינתיים לא נראה שהם נוחלים הצלחה אמיתית.

המשותף היחיד לקבוצות שכונו "צבא סוריה החופשי" היתה שאף אחת מהן אינה כפופה לדאע"ש או לאל קאעדה, רובן לא נוטות לאיסלאמיזם קיצוני והן מקבלות סיוע, ישיר או עקיף, משני מרכזי אימון מערביים שנמצאים בטורקיה ובירדן, וידועים בקיצורים MOM ו-MOC. סוג שני של קבוצות שמשתמשות במותג "צבא סוריה החופשי" הן מיליציות ערביות שבטיות שכפופות ל"יחידות ההגנה העממית" (YPG), הצבא הכורדי של צפון סוריה. המיליציות הללו, רובן קטנות וחלשות, משרתות את הכורדים כארגוני פסאדה, שנועדו להוכיח של-YPG אין עוינות כלפי ערבים, ושיש בצפון חזית אתנית מאוחדת נגד דאע"ש.

בהעדר מטריה מאחדת אמיתית בין הקבוצות הללו, הכאוס חוגג. תיבות האימייל של עיתונאים מערביים, ערבים וטורקים מתמלאות מדי יום בקומוניקטים, מנשרים, הכרזות והצהרות של מיני "מפקדים", "גנרלים", "דוברים" ו"חברי ועדות עליונות" של צבא סוריה החופשי. רוב האנשים הללו הם גולים סורים. חלקם קשורים לקבוצה כזאת או אחרת, או לפחות מנתבים אליה מימון, או חברים בארגוני אופוזיציה אזרחיים, שאין להם הרבה השפעה על המצב בשטח. אחרים הם נוכלי אימייל ופייסבוק. פאהד אל-מסרי, השותף החדש של רוסיה, שייך לקבוצה האחרונה. מדובר למעשה בעיתונאי כושל שחי בצרפת כבר שנים רבות, והספיק לשרת אדונים רבים מספור, ביניהם רפעת אל-אסד, דודו האכזרי של בשאר שנמק מזה שנים בגלות. מסרי שלח מסרים לעיתונאים כדובר של שלל ארגונים, ביניהם "המטה המשותף" של צבא סוריה החופשי או "המרכז ללימודים אסטרטגיים, צבאיים ובטחוניים בסוריה", לרוב הצהרות לוחמניות נגד אסד וארגונים אחרים הפעילים במלחמת האזרחים. הביטחון העצמי והרטוריקה הלוהטת שלו קנו את אמונם של לא מעט עיתונאים, ביניהם נציגים של כלי תקשורת מרכזיים במערב, שלא טרחו לבדוק מי שולח להם הצהרות. כשהמטכ"ל של גנרל סלים אידריס (בתקופה שעוד היה קיים) ניסה להתנער מאל-מסרי, אותם עיתונאים פירשו את זה כ"קרע בהנהגת צבא סוריה החופשי", וכך חיזקו את מעמדו של מסרי אף יותר.

למעשה, לרוב האנשים שהרוסים משתפים איתם פעולה כרגע אין שום השפעה על קבוצות צבא סוריה החופשי בשטח. ביניהם יש נוכלים כמו אל-מסרי, דמויות שוליים צבעוניות מלבנון, קצינים אמריקאיים תמהוניים בדימוס וכמה גולים סורים קשישים שנמצאים ממילא בחסות רוסית. השותפים היחידים למהלך שבאמת נמצאים בשטח הן יחידות "צבא סוריה החופשי" הערביות שכפופות לכורדים בצפון סוריה, שותפים ותיקים של הקרמלין בין כה ובין כה. לכן, אין לפרש את המהלך הרוסי כניסיון דיפלומטי רציני לסיים את המלחמה בסוריה או לשנות את מאזן הכוחות שלה באופן מהותי. אולי הוא יתפתח למהלך כזה עקב אירועים לא צפויים שיגרמו לכוחות רציניים יותר "לקפוץ על העגלה", אולם כעת ספק אם מי מהצדדים באמת מקווה לכך.

אולם כפי שכותב לונד בצדק, נוכל לראות את המהלך הרוסי באור שונה לחלוטין אם נסתכל על התגובה הרפה, ובמקרים רבים גם חוסר התגובה של המערב. מדוע דוברים של ממשלות מערביות אינן חושפות את מסרי ככלי ריק, ואומרות את האמת – שרוסיה אינה משתפת באמת פעולה עם "צבא סוריה החופשי" אלא עם שום דבר? פשוט מאד, כותב לונד. במקרה כזה, אנשים יתחילו לשאול מה זה בדיוק אומר להיות "חבר בצבא סוריה החופשי", מה אופיו של ה"צבא" הזה וממה בדיוק הוא מורכב. אם מסרי הוא נוכל, והוא אכן נוכל, מה אפשר לומר על שלל הפוליטיקאים חסרי ההשפעה, הדוברים, הלוביסטים, הגנרלים הספונים בלובי של מלונות בדרום טורקיה ושלל הקבוצות המקומיות שמוגדרות כ"צבא סוריה החופשי" על סמך קריטריונים שרירותיים ותמוהים, וסמוכות על שולחנו של המערב? המהלך הרוסי, בסופו של דבר, הוא תרמית שחושפת תרמית. "אחדים," מסכם ארן לונד, "קוראים זה דיפלומטיה. אני קורא לזה הטרלה מסוגה עילית."

השבוע, הינשוף מפליג על גלי המחשבה ונותן עצות טובות לגולש הנבוך. אלו אי הבנות משעשעות יעלו על פני המים, כשיחשבו המומחים על ישראל בעוד מאות שנים? האם אפשר להסתיר במדינה שלנו קנוניות חייזרים וקונספירציות אחרות? ינשוף פוליטי-מדיני על המתווכים שמסבירים לנו על המציאות בהיעדר מידע מספיק, ועל הדרכים להיזהר מהמפוקפקים שביניהם.

לאחרונה, התפרסמה ברשת אסופה מצחיקה עד דמעות הנושאת את הכותרת מדבר שקר (לפי הפסוק התנכ"י, "מדבר שקר תרחק"). העורכים והכותבים, בראשותם של ד"ר חגי משגב והלל גרשוני, מנסים לדמיין מה יכתבו חוקרים על "דרום מערב אסיה במאות הכ' עד כ"א" (דהיינו, ישראל של היום) בעוד כמה מאות שנים. מכיוון שרשת האינטרנט קרסה וכל המידע בה אבד, נאלצים ההיסטוריונים, הארכיאולוגים והפילולוגים שחוקרים את ה"תקופה הישראלית" להשתמש במידע המועט שהזדמן לידיהם מארכיוני טמקא והארץ, וכן בתפזורת נוספת של עדויות. דרך הסקת המסקנות מתוחכמת לעילא ולעילא, ומתבססת על שיטות מדעיות מוכרות ותקפות. ואכן, המסקנות מעניינות ביותר. אחד הכותבים מסיק ש"יום רבין" אינו אלא גלגול לחג פגאני קדום; אחר מעיין בשמות הבודדים של מנהיגי ישראל שהגיעו לידיו, ושם לב שהם מסתיימים תמיד בתנועה  in, למשל גרין, בגין, רבין ובנימין (נתניהו אינו שם משפחה אלא רק כינוי גנאי, ע"ש ישמאעל בן נתניה שרצח את גדליהו בן אחיקם במיתוס התנכ"י). לפיכך, "אין" היא סיומת אצולה, שמקבל כל מנהיג ישראלי לאחר עלייתו לשלטון. שמו האמיתי של דוד גרין (בן גוריון) הוא "דוד גר", ופירוש הדבר שהתגייר או שהיה שייך, לחילופין, לחסידות גור. נתניהו נקרא לפני עלייתו לשלטון "ביבי בניים", מפני שייצג את האינטרסים של תושבי בת-ים. כותבים נוספים מסיקים, תוך ניתוח ראיות ארכיאולוגיות, שהבירה האמיתית של ישראל היתה במודיעין, ש"ידין" ו"דיין" הם למעשה אותה דמות אגדית של שופט, מלומד ומצביא, שבוז'י הרצוג לא היה ולא נברא אלא כבדיחה של קמפיין בחירות, ועוד רבות וטובות.

מעבר לשעשוע שבדבר, כל מי שלמד אי פעם היסטוריה, ובמיוחד היסטוריה עתיקה, יזהה מיד את הדמיון שבין הטיעונים שמופיעים בין דפיו של "בדבר שקר" לבין טיעונים אמיתיים המופיעים באינספור מאמרים וספרים העוסקים בתקופות עתיקות. כשיש לנו מעט מידע, המסקנות שלנו יהיו תמיד בעייתיות, ומבוססות על ניחושים והשערות יותר מאשר על ידע מוצק. הרטוריקה היהירה של הכותבים ב"מדבר שקר", שלקוחה ישירות מהשפה המנופחת הנהוגה במאמרים בתולדות עם ישראל ("מורי ורבי הדגול, פרופ' ערבות ז"ל, כבר הוכיח ש…"), היא ביטחון שנועד לחפות על העובדה האמיתית שאנחנו לא תמיד יודעים.

לא קשה להבין מדוע מחסור במידע עשוי להוביל להסקת מסקנות משוערת, בעייתית ולפעמים שגויה לחלוטין. קשה יותר להכיר בעובדה שגם אנחנו, כאנשים מודרניים המוצפים במידע, נתקלים בבעיות ממשיות של בירור, פיענוח וניתוח של המידע שעומד מולנו. הישראלי הממוצע, למשל, אינו שולט בשפה הערבית, ולכן תשעים אחוז מהשיח בשטחים הפלסטיניים ובמדינות ערב אינו נגיש עבורו. הוא תלוי במאמרים מפוזרים שמופיעים מדי פעם בעיתונות העברית (או במקרים נדירים גם העולמית), או בקליפים מתורגמים וסלקטיביים של מכוני מחקר עם אמינות בעייתית, כמו למשל מבט לתקשורת הפלסטינית. אפילו ממר"י, שרמתו המקצועית גבוהה יותר, מתרגם אחוז זעיר, לא מייצג ובעיקר סנסציוני של המידע המופיע בתקשורת הערבית. מעל הכל, הצופה הממוצע קולט את המציאות מבעד לעיניהם של קומץ מתווכים. במקרה הגרוע מדובר בכל מיני "מומחי" רשת או שרלטנים שמפיצים שמועות בלי להבין דבר וחצי דבר או פרשנים יהירים "לענייני ערבים" עם ביטחון עצמי מופרז. במקרה הטוב, אלו יהיו מומחים אמיתיים, ששולטים בשפה ובתרבות וניחנים בצניעות ובחריצות הראויה להבין אותה באמת, אולם גם אלו כמובן אינם נטולי פניות. האמת המטרידה היא שעבור רוב האנשים, ברוב המוחלט של המקרים, אין מנוס משימוש במתווכים הללו. חרף שפע המידע, המקורות הראשוניים שנטווים בחוטי המציאות אינם נגישים לנו, ואנחנו צריכים לבחור למי להאמין ולמי לא.

יש כמה דרכים לבצע את הבחירה הזאת, שכולנו נאלצים להתמודד איתה. הדרך הנפוצה והסבירה ביותר היא לנתח את הדברים עצמם, ובאמצעות מידע אחר, צולב, לנסות להעריך אם הם סבירים ונכונים או לא. המיומנות הזאת, סבוכה אך חשובה, נגישה לכל מי שמתאזר בזמן ובסבלנות הדרושים כדי לרכוש אותה. באחד הפוסטים הקודמים הצעתי כמה שיטות שיכולות לעזור, ולדעתי, מיומנויות מהסוג הזה הן האוצר החשוב ביותר שאפשר לקבל מלימוד מדעי הרוח. כאן, הייתי רוצה להציע מספר תמרורי אזהרה שיוכלו לסייע לזהות מומחים ומתווכים מפוקפקים. אם אתם רואים אותם אצל אחד מהם, רמזור אדום אמור להבהב ולהזהיר אתכם שיתכן ומדובר בשרלטן או לפחות בפרשן בלתי זהיר עם עודף ביטחון עצמי. אף אחד מהם, כשלעצמו, אינו אמור לפסול את הדובר לחלוטין, אבל הם בהחלט מהווים עילה סבירה לחשוד בו.

תמרור מס' 1: תיאורית הקשר: הסיבה העיקרית שרוב תיאוריות הקונספירציה הן מופרכות, היא שהמציאות בדרך מורכבת מדי כדי להיות מכוונת, מסודרת ומאורגנת על ידי קבוצה קטנה של אנשים. גם אם קבוצות קושרים קטנות מתכוונות לארגן את המציאות באופן כלשהו, רק לעיתים נדירות הן מצליחות לעשות זאת, ועוד לשמור על הכל בסוד מוחלט. אם אתם שומעים על תיאורית קונספירציה סנסציונית, למשל ש"כיפת ברזל" היא בלוף וכל הטילים פגעו בעצם בקרקע, יש לחשוד בה ביחס ישר למספר האנשים המעורבים בה. ככל שיש יותר שותפים, הסיכוי שמישהו מהם ידליף מידע גדל בטור הנדסי. לפני כשנה כתב הסטיריקון אלון פוקס ניסוי מחשבתי יוצא מן הכלל: מה יקרה אם פרופסור ממכון וייצמן יגלה חייזר ברחוב, ישמור עליו בסוד כמוס וידווח אך ורק לנשיא המכון, לשר המדע ולראש הממשלה. המסקנה של התרחיש המשעשע הזה, המשורטט לתלפיות ובפרוטרוט, הוא שתוך מספר חודשים יותר מאלף אנשים יחשפו למידע, רובם כאלו שפרנסתם אינה תלויה בשמירת סודיות, אפילו אם ראש הממשלה מאמין שרק שלושים עד ארבעים אנשים שחתמו על שותפות סוד יודעים על התעלומה.

תמרור מס' 2: מחולל המאמרים האוטומטי:  המציאות היא לעולם מורכבת, אולם אלו שמחזיקים בכל מיני אידיאולוגיות דוגמטיות, צדקנים קרועי עיניים ומתקני עולם למיניהם, לא תמיד מבחינים בכך. אצל גדעון לוי, למשל, הפלסטינים תמיד תמימים, צודקים וקורבנות, והישראלים תמיד מעוולים, רוצחים ומשקרים – ואין כל חשיבות לנסיבות. מיותר לומר שיש הרבה יותר כותבים בישראל שחוטאים באותה האיוולת, רק בכיוון ההפוך. כל מי שתומך במאה אחוז מהמקרים באותו צד, ומפרסם תמיד את אותו הטיעון, ראוי להדליק נורת אזהרה אדומה אצל כל קוראיו. מומחה רציני ישנה את דעתו בהתאם לנסיבות ויתן את תמיכתו לצדדים שונים במקרים שונים. כשמדובר על ניתוח מציאותי, עקביות מוגזמת היא חיסרון, לא יתרון.

תמרור מס' 3: טיעוני גן רבקה: ילדים קטנים אוהבים אמיתות פשוטות: שחור ולבן, הם ואנחנו, צדק מול עוול, טוב מוחלט מול רע מוחלט. מי שמנסה לספר לכם שה"ערבים" רוצחים אותנו פשוט כי אנחנו קיימים, אבו מאזן משקר כי הוא שקרן מטבעו, התקשורת העולמית שונאת אותנו פשוט כי אנחנו יהודים, שום דבר שאנחנו עושים לא משפיע על מה שעושים נגדנו, התמימים והטהורים (היי, יאיר לפיד) – ראוי לחשוד בו עד מאד. עם זאת, ישנו ז'אנר נוסף, והפוך, של טיעוני גנון: אלו שמאמינים שהכל תלוי בנו. אם רק נהיה נחמדים יותר לפלסטינים, או לחילופין אם רק נלמד יותר תורה, אם רק נמלא את יעודנו האלוקי ונסביר לגויים את צדקתנו ובעלותינו על ארץ ישראל – אז כולם יאהבו אותנו ויהיה גם שלום וגם ביטחון. משה פייגלין, המייצג המובהק ביותר של קו הטיעונים הזה, היה אורח הכבוד של מאמרי הינשוף כאן וכאן. פרשנים ילדותיים, כמו ילדים של ממש, חושבים שכל העולם מרוכז בהם, או בשאלה האם הערבים או הגויים "אוהבים אותם" או לא. תיזהרו מהם, ומכל מי שמספר לכם כמה אתם מקסימים, טובים ונהדרים, או לחילופין מדוע אתם השטן בהתגלמותו וצריכים להכות על החזה יום ולילה. פרשנות אמיתית תציב אותנו בהקשר רחב יותר, ותסביר כיצד אנחנו משפיעים על המציאות, כיצד היא משפיעה עלינו, אלו גורמים נמצאים בשליטתנו, מה אפשר לשנות ועם אלו פגעים עלינו להשלים בלית ברירה.

ומעל הכל – תקראו את כולם, שקלו את הטענות בכובד ראש, היזהרו ממי שצריך להיזהר, ולעולם אל תתנו לאף אחד אחר לחשוב בשבילכם.

ישנה קלישאה עתיקה שאומרת, שפח האשפה של ההיסטוריה מלא באנשים שאין להם תחליף. ובכל זאת, המרקעים וגווילי העיתונים בישראל משדרים שוב ושוב את המסר, ש"בעת הזאת" אין אלטרנטיבה לבנימין נתניהו. מה סוד הכריזמה של ראש הממשלה, מול חולשת יריביו, ומה הוא יכול להציע – הוא ולא אחר – שמדבר ללב העם? ינשוף פוליטי-מדיני על איומים קיומיים ותעתועיה של כריזמה.

לאחרונה, קשה לקרוא עיתון או לפתוח טלוויזיה בלי לשמוע פרשן כלשהו, שמסביר לנו שנתניהו אמנם לא ראש ממשלה משובח במיוחד, אבל "אין לו תחליף בעת הזאת" כי "אף אחד באופוזיציה לא נתפס כמנהיג." מדוע? כאן, התשובות שונות. יש הטוענים כי האידיאולוגיה של השמאל והמרכז פשוט לא מקובלת על רוב העם. אחרים מצביעים על הכריזמה של נתניהו, ה"פאסון" שלו כראש ממשלה, מול ההתנהלות המגוחכת של לפיד והרכרוכיות של יצחק הרצוג. האמת היא ששתי התשובות נכונות, ושתיהן לא מספקות ודורשות הסבר נוסף.

התכונה שנקראת "כריזמה" הוגדרה במובנה המודרני על ידי הסוציולוג הגרמני מקס וובר. מנהיג כריזמטי, קבע וובר, הוא כזה שנערץ על ידי שומעיו בשל סגולה מיוחדת שהם מאמינים שהוא ניחן בה, בין אם קדושה אלוהית ובין אם יכולת הנהגה יוצאת דופן שקשה להסביר במילים ("האדם המתאים להנהיג את עם ישראל בעת הזאת"). אבל בפועל, כריזמה היא תכונה דיאלוגית – אינטראקציה בין המנהיג לבין קהלו. אחרי הכל, אדם שנחשב לכריזמטי מול קהל מסויים, עשוי להיראות מגוחך מול קהל אחר. חשבו, למשל, על הכריזמה של מירי רגב בקרב חברי מרכז ליכוד, לעומת האופן שבו היא נתפסת כקריקטורה בקרב האליטות התרבותיות הישנות. ה"כריזמה" שלה חזקה מאד בציבור מסויים, כי התכונות הספציפיות שלה עונות לצרכים, לרגשות ולרגישויות של הקהל הזה, אבל לא בציבור אחר שערכיו שונים, ושאינו זקוק למה שיש לה להציע.

מהו סוד הכריזמה של נתניהו, או במילים אחרות – כיצד הוא עונה על מאווייהם של חלקים גדולים בציבור הישראלי, גם אלו שאינם נמנים על מעריציו? כדי להתחיל לאמוד את ממדי הבעיה, ראוי לצטט ממכתב שמסרה ציפי לבני, יריבתו הפוליטית המרה של נתניהו, לג'ורג' ו. בוש, נשיא ארצות הברית דאז, במהלך ביקורו בארץ:

להיות יהודי זה לחלום שואה, לחיות שואה, למות שואה – בלי שהיית שם. להיות ילד ישראלי זה לנסות לדמיין את המספר שישה מיליון ואף פעם לא להגיע להבנה מהו. להיות אם בישראל זה לגלות בהפתעה שהעברת לילדים שלך את הזיכרון הקולקטיבי ואת חווית השואה… להיות מנהיג יהודי בישראל זה לחשוב אם היית רואה אתה, אילו היית שם, את הכתובת על הקיר, ואם היית מקבל את ההחלטה הנכונה בזמן. להבין את גודל האחריות ולהישבע בעיקר שלא לשכוח".

וכך פירש את הטקסט הזה דורון רוזנבלום מ"הארץ" באחד ממאמריו החדים ביותר:

זהו? זו כל המשמעות של להיות מנהיג ישראלי? לא להביט אל העתיד בניסיון למצוא בו סיכוי ותקווה – אלא לחיות בעבר ולשאול את עצמו אם בדיעבד היה מסוגל לראות את האסון? תחושת החיים בתוך זמן קטסטרופלי לולאתי לא אפיינה את המנהיגות שהקימה את המדינה; אבל היא מאפיינת דווקא את יורשיה. אולי זוהי תוצאת הצלחת "החינוך השואתי" והאינדוקטרינציה של תחושת הקורבניות. קורבניות זו כבר מתערבבת ללא הכר במה שקרוי תפיסת הביטחון, ודוגמה בוטה לכך מהווים אנשי הצבא, שבמקום להתרכז במלאכתם כטכנאים של מלאכת ההגנה – מתיימרים לאשש את הנרטיב הלאומי הקורבני, ובאופן פרדוקסלי זורעים פחדים יותר מאשר ביטחון. כך מסוגל מפקד חיל האוויר, האלוף אליעזר שקדי, להורות למחלקת ההיסטוריה של החיל לרכז את התבטאויותיו האנטישמיות של אחמדינג'ד ולהשוות אותן לאלה של היטלר: "התבטאויות אלו הופכות בתקופה הנוכחית להיות אקטואליות ורלוונטיות", כתב מי שמונה להיות "מפקד זירת אירן". כך צועדים הרמטכ"לים שלנו בראש עולי הרגל לאושוויץ, ומהגגים נכאים מה "היינו עושים" אילו היתה "לנו" אז טייסת פנטומים.

סוד הכריזמה של בנימין נתניהו, ה"מתנה" שהוא מציע לקהל שלו, לעם בישראל, היא יכולת מפליאה לתרגם את הקורבניות הצדקנית והמתחפרת הזאת, שמגדירה את עצמה מול חווית השואה ורואה בכל צל איום קיומי, למדיניות של דשדוש במקום (וראה המאמר שפורסם בינשוף בזמנו על הבוגיזם). נתניהו הוא הילד שנועץ את האצבע בסכר – מי שמלהטט כדי לשמר את הסטטוס קוו, לבצר את החומה ולהגן עלינו מאוקיאנוס האיומים שמסביב. ההסכמה שחוצה מחנות פוליטיים בישראל היא שאנחנו מתנהלים במשעול צר ומוקפים בסכנות קיומיות, שעלולות להוביל אותנו בשנית לאושוויץ. ממזרח ים גועש של טרור פלסטיני, מעבר לו הגיהנום של דאע"ש והפצצה האיראנית, וממערב גלי הים. נתניהו לא צובר את עוצמתו מיכולת ההתמודדות שלו עם הסכנות הללו. במלחמה בהסכם הגרעין עם איראן נכשל כישלון חרוץ, לפי הסטנדרטים שהציב לעצמו, במלחמה כנגד דאע"ש אין לישראל ממילא כל רלוונטיות, וגם ה"פתרונות" שממשלת נתניהו מציעה לבעיה הפלסטינית ולגל הטרור במזרח ירושלים הם קוסמטיים בלבד, שורה של כותרות מבהיקות שנועדו בעיקר לתקשורת.

נתניהו, אם כן, עושה את ההון הפוליטי שלו לא מניסיון לפתור את הבעיות, אלא להיפך: להפוך את כולן לאיומים קיומיים, ואף למצוא כל הזמן איומים קיומיים חדשים: הפצצה האיראנית, דאע"ש, ולאחרונה גם ה"נאציזם הפלסטיני", בהנהגת רוח הרפאים של המופתי הירושלמי. ההשוואה של הפלסטינים לנאצים ולדאע"ש אינה מקרית. כפי שנועם שיזף ציין בצדק, אלו הכוחות שמייצגים עבור רוב בני האדם בעולם רוע מוחלט, אין מה לדון ולדבר איתם, ונשקף מהם איום לעצם הקיומה של התרבות המערבית המודרנית. אם היריבים שלנו הם כל כך איומים, ואי אפשר הרי לקום ולחסל אותם מסיבות פרקטיות, הרי הפתרון האפשרי היחיד הוא להתחפר במקום ולנקוט במדיניות של "שב ואל תעשה". ואם צריך להתחפר במקום, הרי ממילא אין טעם לזעזע את הסירה ולהחליף את ההנהגה. נתניהו, שמדבר כל הזמן על ה"איומים", נתפס באופן טבעי גם כאדם המתאים ביותר להתמודד איתם.

למעשה, באקלים הישראלי של היום, מנהיג שיציע פתרונות נועזים ויצירתיים לבעיות היסוד של המדינה עשוי לגלות שמדובר במעשה בלתי רווחי, ואפילו מסוכן מבחינה פוליטית. מי שמאמין שהוא נמצא על סף תהום, אריות טורפים מימינו וזאבים מיללים משמאלו, מן הסתם יעדיף לדשדש במקום, אפילו אם האדמה מתפוררת לאיטה תחת רגליו. הפסיכולוגיה האנושית נוטה לדחות את ההתייחסות לסכנות רחוקות, ולהעצים איומים קרובים.

בחברה הישראלית של 2015, שעוצבה בידי שנים של אינתיפאדות רצחניות, מטרי טילים, יוזמות שלום כושלות ועוינות בינלאומית מתגברת, האיום הקיומי הפך לאבן יסוד של התודעה. הדרך היחידה ליצור אלטרנטיבה לשלטון הנוכחי, היא לא לקבל את התודעה הזאת, כפי שעושים ראשי האופוזיציה כיום, אלא להילחם בה. אין פירוש הדבר שישראל אינה מוקפת באיומים – אבל האמת היא שאף אחד מהם אינו איום קיומי. ברגע שרואים את הבעיות שלנו, בין אם מדובר בדאע"ש, באיראן או בטרור הפלסטיני, כקשיים אסטרטגיים על לוח השחמט ולא כסכנות אפוקליפטיות, המסקנה היא שצריך לחשוב על אסטרטגיה להתמודד איתן, ולא להתחפר במקום כילד מבועת המכסה את עצמו בשמיכה מאימת המפלצות המקיפות אותו.

השם החם באזורנו הוא ללא ספק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. שבועות ספורים לאחר שהחל לתקוף בסוריה, וכבר קוראים לעזרתו בעיראק וכורדיסטאן, והוא שוקל להיכנס לפעולה בלוב. נשיא רוסיה הבחין בואקום שמדיניותה המהוססת של ארצות הברית הותירה באזור, ונכנס אליו במהירות ובמיומנות. אך האם ישכיל לנהל את המערכה נכון ולא לשקוע בבוץ, ואלו לקחים עליו ללמוד ממלחמות צ'צניה ואפגניסטן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על הדילמה של מוסקבה.

המעורבות הרוסית בסוריה היא אחד המהלכים המעניינים והמפתיעים ביותר בזירה הבינלאומית של ימינו. באבחה צבאית אחת, הצליח הנשיא ולדימיר פוטין להביך את ארצות-הברית, לנער את המזרח התיכון ולהכניס את רוסיה כגורם כוח חדש ומשמעותי בלבאנט הערבי. כיצד יש להעריך את המהלך הרוסי, ומה הם סיכויי ההצלחה שלו?

כמעט תמיד, כשמדברים על מלחמות ומהלכים פוליטיים בימינו, יימצא זה שישגר קלישאות היסטוריות והשוואות שטחיות למלחמות או לצעדים כושלים מהעבר. כל מעורבות אמריקנית במדינה זרה "מעלה את טראומת וייטנאם"; ויתורים לאיראן או למדינה בעייתית אחרת הם לרוב "הסכם מינכן"; ואם ישראלי כלשהו ייכשל בחיזוי מדיני או צבאי, תמיד יכריז מאן דהוא כי מדובר ב"מלחמת יום הכיפורים של…" (זכור לכולם ביטוי המחץ של אהוד ברק, "יום הכיפורים של הסוקרים", רגע לפני שהפסיד את ראשות הממשלה). וכמובן, בהתאם לחוק גודווין, יש מעט מאד רודנים, מנאצר ועד קים ג'ונג-איל, שלא הושוו להיטלר בשלב כזה או אחר.

בהקשר של המעורבות הרוסית בסוריה, הקלישאה שעלתה אצל בעלי טורים אינספור – בארצות-הברית ובתקשורת העולמית – היא הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. למעשה בעלי הדיעה נחלקו, פחות או יותר שווה בשווה, בין אלו שהריעו למהלך הגאוני של פוטין והתפעלו מהמכה הכואבת שנתן לנשיא אובמה, לבין המבקרים שהעלו מהאוב את הטנקים הסובייטים העשנים מעמק פנג'שיר וניבאו תבוסה וטראומה למוסקבה. אבל אם רוצים ללמוד מההיסטוריה ראשית כל חשוב להכיר אותה כהווייתה, והאמת היא שברית-המועצות לא הפסידה במלחמת אפגניסטן. לאחר שנים ארוכות של הקזת דם, הצבא האדום השאיר מאחוריו משטר יציב ומתפקד בראשותו של הנשיא מוחמד נג'יבוללה. למעשה, גם בהעדר תמיכה רוסית צבאית ישירה, הצבא האפגאני תפקד ברמה גבוהה יחסית, מעל ומעבר, למשל, לתפקודו של צבא דרום וייטנאם לאחר נסיגתה של ארצות-הברית. משטרו של נג'יבוללה התמוטט רק לאחר שברית-המועצות עצמה קרסה והסיוע הרוסי פסק לחלוטין. ואפילו הקריסה הזאת התחוללה רק בעקבות החלטתו של הנשיא בוריס ילצין להפסיק למכור נפט לאפגניסטן, במהלך שהטיל עליה אמברגו בפועל.

גם הדוגמא השנייה שמשקיפים רבים מצטטים, המלחמה הרוסית בצ'צ'ניה, אינה מוצלחת במיוחד. צ'צ'ניה היתה ללא ספק ביצה מדממת שהתישה את הצבא והעם הרוסי ואף הובילה לגלי טרור ולג'יהאדיזציה של חבלי ארץ שלמים. ניצחון גדול לא היה כאן, אבל גם לא תבוסה, ובסופו של דבר השיג הקרמלין חלק גדול ממטרותיו. צ'צ'ניה לא התנתקה מרוסיה. היא קיבלה אוטונומיה נרחבת בראשותו של הנשיא רמזאן קדירוב, והלה הצליח לייצב אותה במידה רבה. ניתן לומר שצ'צ'ניה היא כיום אחוזתו הפרטית של קדירוב, המושל בה ביד חזקה ובזרוע נטויה. הוא לא מתנתק מרוסיה וזו לא מתערבת בענייניו, כך ששני הצדדים פחות או יותר מרוצים.

המתכננים הרוסים אם כן, בבואם להעריך את המצב בסוריה, דווקא לא צריכים לחשוב כיצד להימנע מהתבוסות של צ'צ'ניה ואפגניסטן, שלא היו ולא נבראו. המכשולים האמיתיים שעומדים בפני ההתערבות הרוסית הם אחרים, אבל משמעותיים ומסוכנים לא פחות. במאמר קודם מניתי את הסיבות שעלולות להכשיל פלישות למדינות זרות, או לגרום למעצמות לשקוע בבוץ טובעני של מלחמת גרילה מתישה וחסרת תוחלת. נורת האזהרה המסוכנת ביותר היא ללא ספק מטרות מלחמה מעורפלות, בלתי ניתנות להשגה, או כאלו המבוססות על טיעונים מטפיזיים ומוסריים. כך למשל אירע ב-1919, בעיצומה של מלחמת האזרחים הרוסית, כאשר החליטה יפן לפלוש לסיביר עד שישרור "סדר" באזור העצום הזה. משקיפים יפנים אחרים הכריזו כי יפן תמשיך להילחם "למען הצדק" נגד הבולשביזם המרושע מיסודו, עד שישנה את דרכיו או ייפול. המטרות המעורפלות הללו גררו את יפן לעומק השטח הרוסי, ולבסוף, לאחר קורבנות ובזבוזי עתק, היא נאלצה לסגת כשזנבה בין רגליה.

מבחינה זו, הרוסים בסוריה נמצאים לכאורה במצב טוב למדי, משום שהמטרות של הקרמלין ברורות, רזות ומדידות באופן יחסי. הרוסים מעוניינים להציל את משטרו של בשאר אל-אסד, או לפחות לעצור את תהליך נפילתו, כדי לשמור על המאחז הצבאי שלהם בטרטוס, להביך את ארצות-הברית ולהוכיח שהם, בניגוד לאמריקנים, שומרים אמונים לבעלי הברית שלהם. המתכננים הרוסים משערים כי להשגת המטרות הללו תהיה שורה של השפעות חיוביות על מצבם הבינלאומי. ואכן, תוך חודשים ספורים הפכה רוסיה לשחקן מרכזי במזרח התיכון, עד שראש ממשלת עיראק ונשיא האוטונומיה הכורדית מבקשים שניהם ממוסקבה להתערב בתחומן כנגד המדינה האסלאמית. זאת בשעה שהיחסים בין עיראק לאיראן הופכים למתוחים יותר מיום ליום, וההפצצות האמריקניות, ובמיוחד תוכניות אימון המורדים של צבא ארצות-הברית וה-CIA, מתגלות עם כל יום שעובר ככישלון מביך. רוסיה זיהתה ואקום מדיני, ונכנסה אליו במיומנות.

בהשוואה להתערבות האמריקנית בעיראק, לצבא הרוסי יש יתרונות ברורים ומשמעותיים. ראשית, הרוסים לא בוררים בין עדשים. כשחיל האוויר הרוסי רוצה להפציץ מטרות של מורדים סורים, הוא לא צריך לעבור דרך אינספור משפטנים ובירוקרטים צבאיים שחותמים על כשרות ההפצצה מבחינת הנוהל הצבאי והחוק הבינלאומי. רוסיה מעולם לא הוטרדה מהרג אזרחים, אפילו אצלה בבית, כל שכן בארצות נכר. כמו כן, הרוסים מוכנים לכרות ברית עם כל גורם כוח שיקדם את מטרותיהם, דבר המעניק להם גמישות דיפלומטית ניכרת. בניגוד לארצות-הברית הם יכולים לשתף פעולה באופן גלוי עם איראן, למשל, המהווה גורם כוח משמעותי באזור. אם פוטין יחליט להיענות לקריאות ולהתערב גם בעיראק, שיתוף פעולה כזה עשוי לסייע לו באופן יעיל. הוא אף עשוי לסייע בתיווך בין איראן לממשלת עיראק החדשה, שענן כבד העיב על היחסים ביניהן לאחרונה. אם נשווה זאת לתוכניות האימון האמריקניות בסוריה, הכבולות בקריטריונים נוקשים עד שרק מורדים ספורים מתאימים להן, נבין את יתרונות הגמישות הדיפלומטית הרוסית.

אך מצד שני, דווקא ההצלחה הרוסית הראשונית במלחמה, שאת פירותיה אנחנו רואים בימים אלו, עלולה להיות מקסם שווא שיפתה את הקרמלין להיכנס לעומק המיטה החולה של מדינות הלבאנט הערבי. ראשית כל, השנים האחרונות הוכיחו שמעצמות – כמעט ללא יוצא מן הכלל – אינן מסוגלות לנצח במלחמות באמצעות הפצצות אוויריות בלבד. אם רוסיה אינה מעוניינת להכניס כוחות רגליים מאסיביים למלחמה, היא חייבת להסתמך על הכוחות הקרקעיים של בעלי בריתה המקומיים. ואכן, התוכנית הצבאית הרוסית כפי שהיא משתקפת בעדויות הקיימות, מתבססת על סיוע אווירי למאמצים הקרקעיים של הצבא הסורי, בעיקר באזורים קריטיים מבחינה אסטרטגית. הרוסים תוקפים כרגע את המורדים במחוזות חאמה ואידליב, הסמוכים למרכז העלאווי החשוב בעיר החוף לאטקייה – אזור התמיכה העיקרי של משטר אסד. אבל לפי העדויות (ואולי הדבר ישתנה), התפקוד של הצבא הסורי בשטח בינוני לכל היותר, והישגיו הצבאיים צנועים.

הדבר לא יפתיע את אלו שעוקבים כבר זמן רב אחרי התפתחות המלחמה בסוריה. האסטרטגיה של אסד בארבע השנים האחרונות, שכונתה "צבא בכל הפינות", התבססה על נוכחות עקשנית בכל אזורי המדינה, כדי לבסס את הטיעון של המשטר לבעלות על סוריה כולה. התוצאה היתה פריסת יתר של הכוחות ושורה של תבוסות מכאיבות למדינה האסלאמית, לג'בהת א-נוסרה ולכוחות מורדים אחרים. כעת, המשטר ניצב מול בעיות הולכות וגוברות של כוח אדם, שעה שמאגרי הגיוס שלו הולכים ומתמעטים בעוד העריקות מהצבא הופכות למשמעותיות. אפילו אם נתחשב בסיוע המשמעותי שאסד מקבל מחיזבאללה, מכוחות קומנדו איראניים ומשורה של מיליציות מקומיות, השמיכה שלו קצרה, והוא אינו מסוגל לנהל אופנסיבה בזירה אחת בלי להעביר כוחות מזירה אחרת; והוא נלחם בכל הזירות.

במציאות של בעל ברית חלש על הקרקע, קיימת סכנה שהסיוע האווירי הרוסי לא יספיק ליצירת שינוי משמעותי בשטח. כדי לפצות על כך, הרוסים עלולים להיכנס לתסבוכת המנטלית הנפוצה בהתערבויות צבאיות מסוג זה: הסלמה הולכת וגוברת של ההתערבות כדי להצדיק את המשאבים והקורבנות שהושקעו עד כה (תופעה הידועה בכלכלה כ"עלויות שקועות"). אם הקרמלין יגיע למסקנה שהסיוע האווירי לא מספיק, שמא יתפתה להכניס גם כוחות קרקעיים? ולמה רק לסוריה? מה יהיה, למשל, אם ראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי, יבקש סיוע קרקעי רוסי גם לעיראק? האם פוטין יאבד הזדמנות פז שכזאת לתחוב אצבע לעינה של ארצות-הברית? הסימנים הראשוניים מצביעים שהתיאבון של הרוסים גדול מכפי שנדמה. לצד הברית הצבאית שכרתו עם מדינות מרכז אסיה למלחמה בקיצוניות האסלאמית, אינטרס בטחוני מוחשי וריאלי, הם שוקלים כבר להתערב בלוב – עוד ביצה טובענית שאת עומקה מי ישורנו.

אם המגמה הנוכחית תמשיך, הרוסים עשויים לשקוע בבוץ אינסופי של מלחמה בין עשרות סיעות חמושות, גדולות וקטנות, במדינות שהם לא מכירים היטב. זאת ועוד. סוריה, עיראק ולוב, להבדיל מצ'צ'ניה כיום ואפגניסטן בעבר, אינן גובלות בשטח רוסיה ולכן המעורבות הצבאית בשטחן תדרוש הרבה יותר משאבים, ותהיה מוגבלת באפקטיביות שלה. קורבנות בנפש, כמובן, עלולים להתסיס את דעת הקהל הרוסית, ומשטר שמתבסס על תדמית של גבריות לוחמנית ונחושה עלול שלא לעמוד בפיתוי להכניס עוד ועוד כוחות כדי לשקם את כבודו האבוד.

כיום פוטין נמצא על הסוס. הוא זיהה הזדמנות צבאית, פוליטית ובינלאומית, וניצל אותה היטב ובמיומנות. השאלה היא האם יידע מתי לעצור בטרם המטוטלת תיטה לכיוון ההפוך.

איך נוכל לצאת מהתסבוכת בירושלים, להחזיר את הסדר ולהבטיח חיים טובים יותר לכל תושבי הבירה? במצב שאנחנו נמצאים בו היום כבר אין פתרונות טובים, וכל דרך שנבחר בה תהיה קשה, מסובכת וכואבת. אבל אם אנחנו רוצים לשנות את המצב בעיר לטווח בינוני, יש צורך במתווה דרמטי שיתעלה מעל הקלישאות של הימין והשמאל, בהתבסס על נסיונם של אלו שהצליחו בכך בעבר. ינשוף צבאי-אסטרטגי מציע תוכנית פעולה לירושלים.

עמי איילון, ראש השב"כ לשעבר, אמר פעם בראיון לסרט "שומרי הסף" שבתפקידו כשוטר חשאי, מאמריה של עמירה הס סייעו לו לעיתים קרובות להבין את השטח הפלסטיני יותר מהערכות מודיעין מקצועיות. והנה, לאחרונה פרסמה עמירה הס, העיתונאית הפרו-פלסטינית השנוייה במחלוקת של הארץ, מאמר עם הצעות מעשיות להרגעת המצב בירושלים. כרגיל אצל הס, חלק מההצעות נעו לכיוון תחום הביזאר וחצו אותו, בעיקר משום שהן גלשו לפתרונות קבע מסובכים שלא ניתן ליישמם ללא הסדר מדיני. אבל בכל זאת, המאמר של הס הוא אחד החשובים שנכתבו כאן לאחרונה, חרף אופיו החד-צדדי. בתקופה של עימות אתני, כל צד נוטה לראות את עצמו כצדיק וקורבן, ואת הצד השני כמרושע ללא תקנה. בעוד רוב הישראלים רואים את עצמם כילד המרים ידיים בגטו ואת הפלסטינים כפורעי תרפ"ט הצמאים לדם יהודי, הפלסטינים רואים מציאות של רדיפה, דיכוי ונישול בידי אחד הצבאות החזקים ביותר במזרח התיכון. כל אחד מהצדדים בונה לעצמו תפיסת עולם מוצקה, מגובה באינספור סרטוני וידאו, ציטוטים ופוסטים בפייסבוק. המטרה של הפוסט הזה אינה להכריע בין תפיסת העולם הישראלית, שאיתה אני נוטה יותר להזדהות, ובין תפיסת העולם הפלסטינית, אף כי אני סבור שגם בה יש גרעין גדול של אמת. המטרה שלנו היום היא גם לא לחפש פתרון קבע, אלא לבדוק כיצד אפשר להשליך שטיחים עבים ככל האפשר על הלהבות של ירושלים עד שיימצא פתרון כזה. בנימה אישית, הנושא חשוב לי, משום שאני עתיד לעבור לגור בירושלים בשנה הבאה, ואפילו בקרבת שכונות התפר שסופגות כרגע את מרבית האש.

הפתרונות שנזרקים עכשיו מכל עבר, מימין ומשמאל, פועלים לפי שורה של מנטרות. כל צד כאילו מחזיק במחולל אוטומטי שיורה משפטים בהתאם לצפוי. ינון מגל ונפתלי בנט עוברים מאולפן לאולפן וקוראים להחמיר את הענישה כדי לדכא את האלימות הפלסטינית לחלוטין ולהפוך את רחוב הגיא בעיר העתיקה לבטוח בדיוק כמו רחוב אבן גבירול. מטרה ראויה ללא ספק, אבל ראוי להזכיר להם שגם משטרים שהפעילו אלימות קיצונית מעל ומעבר למידה שאפילו אנשי הבית היהודי מדמיינים לעצמם, לא הצליחו בהכרח לדכא התנגדות עממית. בכלל, נראה שכל מה שיש לממשלה להציע זה מקל גדול יותר, מתוך הנחה שמה שלא עבד בכוח, יעבוד ביותר כוח. מנגד, דוברי השמאל השונים, שרואים את המצוקה במזרח ירושלים כשורש המהומה, קוראים להפיג את המתח בעיר על ידי מתן הטבות והקלות, בלי להבין שהן לבדן אינן מפחיתות אלימות לאומנית, ואף עשויות להסלים אותה כדי לסחוט ויתורים נוספים. האמת היא, שכדי להרגיע את המצב בירושלים דרוש שילוב של שתי גישות: גם דיכוי חסר רחמים של האלימות והשלטת סדר ביד קשה, אך מיומנת, וגם תוכנית הטבות חסרת תקדים. התמהיל המדויק של שתי הגישות הללו מכונה, בשפה האסטרטגית, קונטר-התקוממות  (באנגלית, Counterinsurgency, או בקיצור – COIN).

על גישת הקונטר-התקוממות כתבנו כבר בהרחבה בינשוף, כאן וכאן וכאן. בקיצור נמרץ, זו גישה אופרטיבית מורכבת וקשה לתפעול, שנהגתה בידי שורת מצביאים בריטים, אמריקאים וצרפתים, ונועדה להשליט סדר בתנאים של התקוממות עממית ממושכת. שימוש נבון בה הוביל את הבריטים, נגד כל הסיכויים, לניצחון על הגרילה הקומוניסטית במלאייה, ואת האמריקאים להישג חסר תקדים נגד אל-קאעדה בעיראק בתקופת תגבור הכוחות (surge) של גנרל דייויד פטריאוס. עיקריה: תמהיל נכון של דיכוי אגרסיבי של גורמי הטרור והמרי, נוכחות צבאית או משטרתית מסיבית וקבועה בשטח, ומתן תמריצים מפתים לאוכלוסיה לשתף פעולה, בחשאי ואז בגלוי, נגד גורמי הטרור, דבר שמוביל למודיעין מדויק יותר, חיסול עמוק יותר של המתקוממים ותמריץ גדול אף יותר לאוכלוסיה לשתף פעולה עם כוחות השלטון והסדר. קונטר-התקוממות אינה תורה קשיחה, אף לא בספרי התיאוריה הבסיסיים ביותר, והיא משתנה, לא רק בשוליים אלא גם במהות, בהתאם לנסיבות ולתנאים בכל מקום ומקום. כאן, במקום לפרט שוב על התיאוריה (ומי שמעוניין יכול לחזור למאמרינו הקודמים שעסקו בה), נציע מתווה לישומה בירושלים, בהתאמה לנסיבות ולתנאים המקומיים.

ראשית כל, המהות. האסטרטגיה חייבת להביא בחשבון את עובדת היסוד, שהחיים המשותפים בירושלים הם מציאות בלתי נמנעת. נאהב את זה או לא, ערבים ויהודים יחיו ביחד בירושלים עוד שנים רבות, גם לאחר שוך המהומות. לפיכך, לתפיסות העולם הבסיסיות שלהם יש חשיבות מכריעה. מתכנני הקונטר-התקוממות חייבים להביא בחשבון את שורשי חוסר הביטחון והעוינות אצל שני הצדדים, ולתת לכל אחד מהם משהו. במקרה שלנו: ביטחון ליהודים, תחושת כבוד, שוויון ופיתוח לערבים, חוק וסדר לכולם. מכיוון שקונטר-התקוממות מחייבת מאמץ צבאי ואזרחי מתוזמר ומשולב, היא חייבת להתנהל בידי רשות אחת לניהול מצב החירום, שהיו"ר שלה יהיה כפוף ישירות לראש הממשלה, ויוכל לפקד על כוחות, לנתב תקציבים ולשלוט בכל האישורים הבירוקרטיים והמנהליים השונים, ובתקווה גם לקצר הליכים באמצעות תקנות שעת חירום.

הגלעין הבטחוני של התוכנית הוא נוכחות משטרתית משמעותית וקבועה בכל השכונות הערביות של מזרח ירושלים, כולל הבעייתיות ביותר שבהן (כדוגמת מחנה הפליטים שועפאט). בכל שכונה חייבת להיות נקודת משטרה, ואנשי ביטחון ומודיעין (רצוי דוברי ערבית) שיפטרלו באופן קבוע ברחובות וילמדו להכיר את השטח. לכל נקודה כזאת יהיה נתיב קבוע ומוסכם של תגובורת צבאיות בזמן משבר. הנוכחות הקבועה תיאלץ להתמודד עם תגובות אלימות בשלבים הראשוניים, אבל גם תפחית לטווח ארוך את הדיכוי במזרח ירושלים, ותהפוך את אכיפת החוק לרציונלית ושוויונית יותר. במצב הקיים, המשטרה עוזבת את השכונות הערביות והופכת את חלקן, במיוחד מחנה הפליטים שועפאט, לחממה לכל ארגוני הטרור והפשע שבנמצא. ברגע שיש פיגוע או התקפה נגד יהודים, היא פולשת לשכונות בכל הכוח, מרססת בתים ובתי ספר אקראיים עם בואשים (מכונות המפיצות ריח מצחין שלא פג ימים ארוכים), הורסת את כל הסביבה, ואז עושה "אחורה פנה" ומפקירה את השטח מחדש לטרוריסטים ופושעים. וחוזר חלילה. נוכחות קבועה תאפשר לקאדר מנוסה של שוטרים ואנשי מודיעין להכיר היטב את השכונות, ליצור קשרים עם גורמי הכוח המקומיים, לדעת מי נגד מי, וכתוצאה לנטרל איומים לפני או ברגע שהם נוצרים. יהיו עימותים, גם אלימים, תהיה סכנה לאנשי הביטחון, זה בהחלט לא יהיה נעים – אבל יותר טוב לכל הצדדים מהמעגל הקבוע של פלישה בכל הכוח עם אלימות אקראית, הפקרה טוטלית, צמיחת טרור וכניסה נוספת.

היחס לאלו העוסקים בפעילות אלימה, כמו זריקת אבנים או בקתב"ים, צריך להיות נוקשה, מהיר ויעיל, אך נבון. אין טעם לכלוא זורקי אבנים לשנים ארוכות, ולשחרר אותם מהכלא כעבור חמש שנים כמחבלים בוגרים ומנוסים. בתי הכלא הישראלים, כידוע, הפכו כבר מזמן לאוניברסיטאות לטרור. במקום זאת, כפי שהציע רן ברץ, יש לכלוא קטינים לתקופה קצרה, ולהטיל קנסות כואבים אך לא מופרזים של כמה אלפי שקלים על המשפחות. כך, באמצעות תמרוץ שלילי, החברה תתחיל למשטר את עצמה.

סכינאים יש לחסל אם הם מהווים סכנה, אך לא אם זרקו את הסכין או נוטרלו. ככלל, רצוי להפעיל שיטות שיטור שאינן כרוכות באבדות בנפש. הלוויות מציתות מהומות נוספות, ומבעירות אש במעגל קסמים הרסני. את כוחות השיטור בשכונות הערביות יש לצייד באמצעים מתקדמים לפיזור הפגנות, ועליהם לירות אך ורק כמוצא אחרון. יש לתדרך ולאמן את השוטרים שתפקידם לשמור על סדר, אך לא להתעלל באזרחים ולהשפיל אותם. הנקודה החשובה ביותר היא להגן גם על אזרחים ערבים מפני אלימות יהודית, ולהתנהג לפושעים לאומניים יהודים בדיוק כפי שמתנהגים לפושעים לאומניים ערבים. אם הורסים בתים של מחבלים ערבים, למשל, יש להרוס גם בתים של מחבלים יהודים. לציבור הערבי הנורמטיבי יהיה קל יותר לקבל ענישה חמורה, אם הוא ירגיש שהיא שוויוינית, ושהדם שלו לא יותר זול מדם יהודי.

הצד השני של התוכנית, וחלק בלתי נפרד ממנה, הוא הכרזה של ניו דיל במזרח ירושלים. במאמר שלה, לצד ההצעות ההזויות והבלתי אפשריות, עמירה הס רמזה על כמה מהלכים כאלה. בעולם אידיאלי, היה עדיף לפנות את כל המתנחלים שגרים בשכונות ערביות במזרח ירושלים. לא מדובר בתושבים תמימים, אלא בגרעינים אידיאולוגיים שהגיעו למטרת "ייהוד" האזור – בדיוק הפחד שאנחנו מנסים להפיג. מכיוון שההיתכנות הפוליטית של מהלך כזה נמוכה, יש לבטל את כל הפריבילגיות שהמתנחלים בשכונות נהנים מהן. מעבר לנוכחות הצבאית המוגברת והאבטחה לכל תושבי השכונה, לא תהיה אבטחה מיוחדת ליהודים, ותיאסר כניסה של חברות אבטחה פרטיות. היהודים יאלצו להשתמש בתשתיות שמשתמשים בהן כל תושבי הכפר, ולתקשר עם הבירוקרטיה הישראלית דרך אותם צינורות. תיאסר קניית נכסים באמצעות גרעיני רכישה, עמותות או עסקאות סיבוביות. נכס בשכונה ערבית במזרח ירושלים יימכר לאזרח ישראלי אך ורק על ידי הבעלים לקונה ישירות באופן גלוי ופומבי, וכל עסקה אחרת תוכרז כבלתי חוקית. יאסרו החפירות הארכיאולוגיות של עמותת אלע"ד בסילואן וליד הר הבית, ויבוטלו פרוייקטים פוגעניים כמו הכביש המהיר בבית צאפאפא. יבוטל ה"טרנספר השקט", ותושבות הקבע של מזרח ירושלמים לא תבוטל גם אם הם לומדים או עובדים בחו"ל.

במקביל תוכרז תוכנית מקיפה ומיידית, עם הקצאת משאבים מתאימה, לפיתוח תשתיות, מוסדות חינוך, כבישים ומבני ציבור לשירות התושבים בשכונות הערביות, עם עדיפות לאליטות מקומיות שמגלות נכונות לשתף פעולה עם השלטון. ברגע שהשקט הבטחוני יוחזר, יש לנסות להקים משמר אזרחי ערבי, שיהיה כפוף למשטרה, אבל ייקח לעצמו סמכויות שיטור הדרגתיות בשכונות הערביות. כל הצעדים הללו צריכים להתבצע בהתייעצות עם גורמי הכוח בשכונות, כדי לוודא מה מפריע להם ואלו דברים הם סבורים שצריך לשפר.

לחילופין, אם ממשלת ישראל תחליט שאינה מעוניינת ליישם את התוכנית בשכונות מסויימות בירושלים, יש להעבירן לאחריות הרשות הפלסטינית ולהכריז עליהן כשטח A. מאבו דיס, כידוע, לא יוצאים כמעט פיגועים. עדיף שהשכונה תהיה בשלטון המשטרה הפלסטינית, מאשר תחת שלטון ישראלי לא קיים, ובפועל תחת שליטת כנופיות פשע וטרור.

הר הבית הוא חבית הנפץ העיקרית בירושלים, ועד היום, ממשלת ישראל לא טיפלה בו כראוי. ראש הממשלה נתניהו צדק באיסור על עליית שרים וחברי כנסת, יהודים וערבים, להר הבית, אבל היה צריך לעשות זאת כבר לפני חודשים רבים. ההרגעות התכופות של ממשלת ישראל, שמבהירה לירדנים ולפלסטינים שאיננה מתכוונת לשנות את הסטטוס קוו, חשובות אך לא משכנעות. פעילותן המקפת של תנועות המקדש באזור הר הבית, דיבורים בליכוד ובבית היהודי על בניית בית המקדש, ומשחקי חתול ועכבר פולחניים של פעילים על ההר, מאיימים להבעיר את האזור ויוכלו לסכל כל שיפור בירושלים. כל תוכנית של קונטר-התקוממות בירושלים מחייבת שמירה קפדנית על הסטטוס קוו, ואיסור מוחלט על תפילת יהודים בהר. כל מי שינסה להתחכם, יורחק מההר לתקופה ארוכה.

הפרובוקטורים היהודים בהר הבית מתכתבים עם פורעים פלסטינים שזורקים אבנים על מתפללים בכותל, פעילות ההסתה הבלתי מרוסנת של התנועה האסלאמית הצפונית, המורביטאת וחברי כנסת ערבים מסויימים בהר. הפתרון הקבוע שנוקטת בו ממשלת ישראל, הגבלת גיל המתפללים בהר, כוללני מדי, פוגע באוכלוסיה רחבה, יוצר תסכול ומלבה את המיתוס שישראל מנסה לגרש את המוסלמים ממסגד אל-אקצא. במקום זאת, צריך ליישם במגזר המוסלמי את אותה שיטה שמיישמים כבר עכשיו (אבל בעוצמה לא מספקת) במגזר היהודי. ממשלת ישראל תודיע שכל מוסלמי שיגיע להר כדי להתפלל יוכל לעשות זאת ללא הגבלה שהיא. אולם מי שנתפס מתפרע, זורק אבנים או מסית לאלימות, ייכנס לרשימה שחורה ולא יורשה לעלות להר. בפעם הראשונה לתקופה קצובה, בפעם השנייה לתקופה ארוכה, בפעם השלישית לשנים ארוכות. כך, לצד כיבוד הזכויות הדתיות של האוכלוסיה המוסלמית כולה, תוכל המדיניות לפגוע בקבוצות המתפרעים באופן ספציפי.

בטווח הבינוני, יש להתחיל לעודד הקמה של מנהיגות ערבית בירושלים, בדמות יועץ פלסטיני לראש עיריית ירושלים, ולהעביר לו, כשהמצב יתאפשר, יותר ויותר סמכויות אזרחיות בשכונות הערביות בעיר. בטווח הארוך, יש להקים פרלמנט מזרח ירושלמי. התוכנית, בכללה, מיועדת להעביר לאוכלוסיה הערבית מסר כפול: אפס סובלנות לאלימות ולטרור, ובמקביל – שינוי כיוון טוטלי ודרמטי ביחס המפלה לערבים. מה שעבד בשכונות הסוניות הקשות ביותר בפאלוג'ה שבעיראק, מקומות שבהם המונים ביצעו לינץ' בחיילים אמריקאיים ותלו את חלקי הגופות שלהם על הגשר, יכול לעבוד גם בירושלים.

התוכנית לא חייבת להתבצע בדיוק כפי שתוארה כאן. אפשר וצריך לשנותה בהתאם לנסיבות ולמצב. הנקודה הקריטית היא שמינון האכיפה מחד, וההטבות מאידך, חייב להיות זהה. אחרת שכרו של המתווה יצא בהפסדו.

לאחרונה, פתחו צמד חוקרים אירופים בקמפיין חדש ומתקדם, שקורא לאסור פיתוח רובוטים למטרות מין. בניגוד לכמה אחרים, הם לא מודאגים דווקא מזכויות הרובוטים, אלא יותר מזיהום עולמו הערכי של הציבור בתכני תועבה. מה הקשר בין הצמד הנ"ל למטיפי התשובה, עסקני הזהות היהודית ויתר הנשמות הטובות שקוראות לממשלה לחנך אותנו? ינשוף פוליטי-מדיני על ממלכתיות, משבר בתי הספר הכנסייתיים וקידוש הבינוניות.

בכל שנה כמו שעון, מתקיים באודיטוריום הגדול של אוניברסיטת הרווארד טקס משעשע להפליא, שמכורים בכל העולם עוקבים אחריו באדיקות. ועדת האיג-נובל מעניקה פרסים לחוקרים שהצליחו להפיק את המחקרים המשעשעים או המגוחכים ביותר בכל תחום ותחום, בין אם פיזיקה, כלכלה, ספרות או רפואה. ידועים במיוחד פרסי האיגנובל לשלום. פעם אחת, ניתן הפרס לחוקרים שבדקו רמות כאב בסוגים שונים של הוצאה להורג, ובשנה אחרת – למדענים במעבדות חיל האוויר האמריקאי שהציעו לפתח פצצה עם חומר כימי, שיגרום לחיילי האויב להתאהב זה בזה. על הטקס הזה, והמסורות המוזרות הקשורות בו, כתבתי כבר כאן בינשוף. היום, הייתי רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי להציע הצעה צנועה. אם קברניטי האיג-נובל יחליטו להעניק פרס גם בתחום המגדר, עליהם לתת אותו מניה וביה לצמד החוקרים קתלין ריצ'רדסון ואריק בילינג שפתחו לאחרונה בקמפיין מתקדם ונאור ביותר. השניים, שעוסקים ב"אתיקה של הרובוטיקה", קראו לממשלות להתארגן ולאסור פיתוח של רובוטים למטרות מין.

הצמד, יש לציין, לא מונע מדאגה חסודה לזכויותיהם של הרובוטים. בניגוד לכמה אחרים שדווקא החלו להגג בנושא זכויות האדם של מחשבים, הם סבורים שרובוטים הם יצירה אנושית מוחלטת, ולפיכך, חסרי זכויות משל עצמם. המקור לקמפיין של ריצ'רדסון ובילינג הוא שונה. הם סבורים, כך כתוב באתר הקמפיין, ששימוש ברובוטים למטרות מין יתרום לאובייקטיפיקציה של נשים, יפחית אמפתיה ויחזק אי שוויון בחברה. מה ההבדל בין רובוט שכזה לבין אינספור "עזרים" אחרים שקיימים היום, הם לא אומרים. אבל הנקודה המעניינת היא כדלהלן: ריצ'רדסון ובילינג לא קוראים לאסור את פיתוח הטכנולוגיה הנ"ל, משום שהיא מזיקה או פוגעת בזכויות של מן דהוא, אלא משום שהיא מפיצה ערכים פסולים ואנטי-חברתיים, לדעתם האישית. כלומר, שני המומחים ל"אתיקה רובוטית" קוראים לממשלה להשתמש באמצעי כפייה כדי לחנך את העם לפי השקפת עולמם.

בכך, כמובן, האתיקנים החביבים הללו אינם חריגים. העולם המערבי הרחב, וגם ארצנו הקטנטונת, מלאים במטיפי מוסר ותשובה דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, שמרנים ומתקדמים, שרוצים לשכנע את הממשלה לכפות בכוח את הערכים המקובלים עליהם, ולאסור תכנים שאינם חינוכיים. זכור לי עוד ח"כ שלמה בניזרי מש"ס, שבהופעה מדושנת במיוחד בפופוליטיקה, גער במנחה על כך שב"תוכנית יהודית" מראיינים אנשים מדתות אחרות שעלולים "לסחוף את העם לכיוונים אחרים". משרדי הממשלה השונים רוחשים בעסקני "זהות יהודית" למיניהם, שרואים לעצמם שליחות לרפד את נשמותיהם הרכות והתועות של פשוטי העם במורשת אבות. העובדה שהאוכלוסיה היהודית בישראל מסורתית בחלקה הגדול, ושקבוצות שונות מתעסקות עם תכנים יהודיים כחלק מחיי היומיום התרבותיים שלהם, לא משנה במיוחד לאותה העסקונה. לא יהדות כשלעצמה הם רוצים, אלא את הזכות לעצב ולהכתיב אותה לעם, תוך כדי שימוש בכסף ו/או כוח כפייה ממשלתי. באוניברסיטאות אמריקאיות מתפתחות מנהלות פוליטיקלי-קורקט שלמות, שנועדו לחנך את הסטודנטים ל"רגישות גזעית" או ל"מודעות למיקרו אגרסיות", מילות צופן לתיאוריות רדיקליות שזולגות מהסילבוסים האקדמיים לספרי התקנות. באוניברסיטת קולומביה, השתתפות ב"סדנאות רגישות" כאלו הפכה לחובה. מי שהשקפותיו הפוליטיות, רחמנא לצלן, שונות – יחונך, ישתוק, או יסולק. דמוקרטיה במיטבה.

אם נחזור לישראל, הנחת היסוד שתפקידה של הממשלה הוא לחנך את הציבור לערכים כאלו ואחרים, הוא מוסכמה יסודית כמעט בשיח. בכך, למשל, אין הרבה הבדל בין השרה מירי רגב לבין מתנגדיה בעולם התרבות. אלו וגם אלו מאמינים שהממשלה, ו/או אליטות מסויימות, צריכות לחנך את העם. הויכוח הוא על הסמכויות, על התכנים, ובעיקר – על זהות האדם שיחזיק בידו את השיבר.

וכאן, אנחנו מגיעים לאחד המשברים האחרונים בישראל, שקשור באופן הדוק לדחף החינוכי-ממלכתי שהזכרנו: השביתה הממושכת של בתי הספר הכנסייתיים, שנפתרה לא מזמן. בלי להיכנס לעובי הקורה, בתי הספר הללו סבלו, במעין פגיעה קולטרלית, מנסיונו המתמשך של משרד החינוך לייבש את בתי הספר הפרטיים, שאינם נמצאים תחת שלטונה של המדינה. בשגרה, בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, היינו כאלה שמלמדים ליבה אולם קובעים את התכנים בעצמם, מקבלים מימון של 75%. כדי לפגוע בחינוך הפרטי הזה, שי פירון קיצץ את המימון. החלטה מקבילה של משרד החינוך, להגביל את תשלומי ההורים שבתי הספר הללו רשאים לגבות משיקולים של שוויון חברתי, הנחיתה גרזן על הצוואר של מערכת החינוך הזאת. העובדה שאיכותם של בתי הספר הכנסייתיים גבוהה מאד, ושבוגריהם משתלבים ותורמים לחברה, לא הורידה ולא העלתה דבר. שי פירון לא היה חזק מספיק כדי לתקוף את החינוך החרדי הפרטי, אולי המטרה העיקרית שלו, אז הוא פגע במטרה קלה ונוחה יותר. לאחרונה נמצא פתרון כלשהו למשבר, אבל כנהוג בישראל, מדובר בהטלאה זמנית שלא פתרה באמת את הבעיה.

למעשה, היומרה של המדינה לחנך את העם היא כל כך מושרשת במדינת ישראל, עד שמשרד החינוך, ולא משנה מי השר, מנהל מזה שנים חורמה בבתי ספר פרטיים באשר הם. המגמה הזאת מקבלת אישור נלהב הן מהימין והן מהשמאל. שלי יחימוביץ', אחת הנציגות המובהקות ביותר שלה, תקפה בחמת זעם את בית הספר הפרטי "חברותא", שאכן נסגר בסופו של דבר. היא סבורה שילדים שגדלים בתנאי חממה יהפכו לאליטה מתנשאת, ושבתי הספר הללו יגזלו את התלמידים והמורים הטובים ממערכת החינוך הממלכתית ויפגעו בערכי השוויון היקרים לה. ומה עם הורים שרוצים לחשוף את ילדיהם לתכנים אחרים, או לחנך אותם לערכים שונים מאלו שמקובלים על הממשלה? שיעשו מה שאומרים להם. יש לנו עם לחנך כאן. אם באמת יש חשש שבתי הספר הפרטיים ימשכו תלמידים טובים יותר (ככל הנראה כי הם מציעים חינוך טוב יותר), לא הגיוני לצפות ממערכת החינוך הממלכתי להשתפר מתוך תגובה לתחרות, להשיל ממנה את שכבות השמרנות והשומן ולעבור שידוד מערכות אמיתי? אבל זה קשה. במקום זה, הגישה היא לחסל את כל מי שמצטיין, כל מי שבולט, וכל מי שחורג מן השורה, בשם אותה בינוניות ממלכתית מקודשת.

בניגוד לאחרים, אני לא חושב שצריך ואפשר לנתק חינוך מערכים. לממשלה מותר גם להחזיק באג'נדה ערכית, בהתאם להכרעת העם בבחירות, אבל היא חייבת להתאפק ולחשוב עשר פעמים לפני שהיא כופה אותה על הציבור. מה אפשר לכפות על מי שרוצה לקבל מימון ממשלתי? לימודי ליבה שיאפשרו לתלמידים להשתלב בשוק העבודה, חינוך לאזרחות בסיסית וערכי פלורליזם בסיסיים שיאפשרו לקבוצות השונות בחברה הישראלית לחיות ביחד בלי לפגוע זו בזו. אזרח משלם מיסים שרוצה לחשוף את ילדיו לתכנים חינוכיים אחרים, לצד הערכים הללו, לא צריך להיתקל במכשולים ממשלתיים, במיוחד לא הגבלות שערורייתיות על תשלומי הורים. הפתרון הטוב ביותר, לדעתי, הוא מתן ואוצ'רים ממשלתיים להורים, שיוכלו לרשום את ילדיהם לכל בית ספר, ממלכתי או פרטי, שמלמד את תוכנית הליבה. הגיע הזמן להפסיק לנסות לחנך את האזרחים, ולתת להם להתווכח על ערכים בכוחות עצמם, במסגרת השוק החופשי של הרעיונות.